הקדמה.

אודה לה' על שזיכני להוציא לאור פענוח וביאור דברי רבינו הגאון האדיר בעל הצפנת פענח זי''ע.

לאחר סיום סדר נשים כולו, אישות ח''א שעיקרו קדושין, וח''ב שעיקרו הלכות כתובות, והלכות גרושין, והלכות יבום וחליצה, והלכות סוטה ונערה בתולה, שהתקבלו בחיבה בקהל מרנן ורבנן וחובבי תורה ת''ל, הנני להמשיך בביאור הלכות איסורי ביאה, ובספר זה תשעת הפרקים הראשונים שהם בעיקר הלכות נדה וזבה.

הספר יצא לאור לפני שנים, ועתה מוציאים לאור ע''י המכון, עם תקונים והגהות ועריכה מסודרת

וכמעשי בראשונים כן מעשי עתה, בראש כל הלכה הובאו דברי רבינו כפי שהם בדפוס צפנת פענח, לאחר מכן ביאור ההלכה "בעברית". מה רצונו לומר מה מקשה ומה מבאר כו', וכמובן רק בדרך אפשר, מה שנראה לענ''ד, ולאחר מכן דברי רבינו יחד עם הפענוח. דברי רבינו תמיד מובאים באותיות גדולות יותר.

פרקי מבוא.

בשו''ת צפ''ו סי' רע''ו, עונה רבינו לשואל בעניני זבה, ומזכיר בתשובתו מעין ראשי פרקים על הרבה ענינים המבוארים בספר זה בהלכות נדה וזבה וכתמים, והנני להעתיק תשובתו כולה בצרוף המתבאר מחידושיו על הלכות איסורי ביאה כאן ובמקומות אחרים מספריו. וזה ישמש מעין הקדמה ומפתח כללי לחדושי ובאורי רבינו על הרמב''ם.

וז''ל:

באמת אני הארכתי בחיבורי בהלכות איסורי ביאה פ''ה במה דקי''ל דמטמאות בפנים כבחוץ, אם רצה לומר דרק אם אח''כ יצא לחוץ טמאה למפרע, אבל בלא זה – לא.

או אם גם לא יצא כלל טמאה.

לשון הרמב''ם:

כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים ה"ז טמאה, ואף על פי שעדיין הדם בבשרה. ע''כ.

האם כשעוד הדם בפנים, אם יצא מבין השיניים אף אם מעולם לא יצא לחוץ¹ – האשה כבר טמאה. או שרק אם יצא לחוץ – טמאה למפרע משיצא לבין השיניים. אבל כשהוא בפנים [אף שיצא מבין השיניים] - אינו בכלל דם נדה כלל.

ועיין מש''כ התוס' נדה (דף ט''ז) שמא נימוק כו'.²

ועיין שם דף מ''ב ע''ב ד''ה שהוציא גבי אודם בפרוזדור, דוקא שיבוא אח''כ לחוץ³.

ובמה דפליגי ר''י ור''ל דף מ''א ע''ב גבי לדברי המטמא כו', דר''י ס''ל דוקא כשיצא דרך כו'. –

ר"ל: לדברי המטמא בדם מטמא באשה, לדברי המטהר בדם - מטהר באשה. ור' יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם - מטהר באשה. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מנין שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה - שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה - מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.

והארכתי בזה הרבה⁴.

גם בגדר מקום פרוזדור הוא בין השיניים, עיין רש''י שבת דף פ''ו ע''ב⁵. ובירושלמי יבמות פ''ו מחלוקת בזה⁶. והגדר אם מקום מחיצה כלפנים או כלחוץ, ובהך דחולין דף ס''ח גבי מקום חתך⁷.

[לקמן פ''ה מבאר רבינו:

והנה עיין בדברי רבינו כאן נראה דס"ל דפרוזדור הוא בין השיניים וכן מבואר ברש"י שבת דף פ"ו ע"ב ע"ש. ואף דבגמרא אמרינן דבין השיניים עצמם כבפנים, אך י"ל כמו דאמרינן בחולין דף ס"ח גבי מקום חתך, דאם יצא לחוץ - גם מקום המחיצה שייך לחוץ, ואם החזיר לפנים אז מקום המחיצה כלפנים. ע''כ משם, ע''ש].

ובאמת הך גדר הרואה דם בשפופרת בנדה דף כ''א ע''ב⁸, אם ר''ל דהדם אינו עושה להאשה "רואה" רק עד שיגיע שם – [שיגע בכותלי הרחם, או אפילו בלא נגיעה רק שעובר דרך הרחם], עיין בחולין דף ע' ע''א גבי לידה היכי דנתרחבו כותלי כו'⁹.

וחולין דף ס''ז ע''ב גבי פרשה לאויר העולם ע''ש¹⁰.

וגם נפ''מ בגדר רואה, מי הוי פועל?, אם הזמן להראיה, או הראיה להזמן.

[להלן בפ''ד ה''א: וגם זה תליא אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה ע''כ].

ועיין ביבמות דף נ''ד גבי בחיי אוסרן¹¹. – [ביומי תליא מילתא, משמע שהימים דהיינו הזמן הוא הפועל וגורם לראיה שתעשה אותה נדה. ובלשון רבינו לקמן: דאמר שם נדה ביומי תליא, ור"ל זה כך, דלא הדם הוא האוסרה, רק הימים הם שאוסרים הדם]¹².

ובגדר הך מחלוקת אם מעין אחד או שני מעיינות¹³.

וגם שם נראה דאם ראה מן מעיין טהור ולא התחיל מן ימי טומאה אז טהור לכולי עלמא¹⁴.

כלומר לדעת לוי ששני מעיינות הם, אם שופעת מימי הטהרה לימי הטומאה, הרי לא נסתם המעיין הטהור, והדם שהיא רואה הוא דם טוהר, ואינה טמאה אא''כ נסתם המעיין הטהור והתחילה את ימי הטומאה.

[וכ''כ רבינו לקמן פ''ז ה''ט:

וכ"כ בזה לעיל, דאף ללוי רק הימים עם המעין אז נטהר, אך אם התחיל בימי טהרה אז אף אם שופע אח"כ אז טהור, ועיין בתוס' נדה דף ס"ה ע"ב. ע''כ משם].

[ובפ''ד ה''א כותב רבינו: וזה בוודאי אף למ"ד שני מעינות הן, רק אם שופעת מימי טומאה לטהרה או מימי טהרה אח"כ, אז אזלינן בתר המעין, אבל אם באמצע ימי טהרה נשתנה המעין שלה לא חיישינן דאל"כ יהא צריכה בדיקה שמא נשתנה הדם, וע"ש ד' י"א ע"ב וד' ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה וכולם ע"ש...].

ועיין בתוס' נדה דף ל''ו ע''ב גבי הך דבכורות דף מ''ו ע''ב¹⁵.

[לקמן פ''ד מבאר רבינו:

ועיין בתוס' כאן דף ל"ו ע"ב דמשמע שם דאף למ"ד שני מעינות, מ"מ אין עליהם שם דם טמא ודם טהור רק הדין גורם אף אם ראתה אז ולא מיקרי דם נידה. ע''כ משם].

ועיין דף ל''ז ע''א בתוס'¹⁶.

ובירושלמי נדה פ''א דהוי שם ג' מחלוקות בזה¹⁷.

וכן גבי דם לידה דיש ב' מינים:

א' – מחמת הלידה.

ב' – פתיחת הקבר.

[וכ''כ רבינו בספר ההשלמה השמטה ט''ז:

וכ"כ בזה בח"א דגבי לידה יש ב' מיני דמים, דם לידה זה דם טמא מין אחר ולא מצטרף לזיבה, ודם שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה עליו שם דם נדה או דם זיבה. ע''כ משם.

וכ''כ לקמן פ''ד ה''א:

אך באמת נ"ל דדם הלידה עצמה אין עליה שם דם נדה אבל מה שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה שפיר דם נדה ע''כ משם].

ועיין נדה דף מ''ב ע''א גבי אם בימי נדה¹⁸ ודף ל''ט ע''א בתוס' ד''ה והיולדת¹⁹.

ובהך דב''ש וב''ה בכריתות דף ז' ע''ב וכ''מ בזה. –

[וכ''כ לקמן פ''ד ה''א:

ועיין רש"י כריתות דף ז' ע"ב ד"ה והדמים - והדמים - שאתה אומר אם שוה לו לטומאה כו' אינן מוכיחין לקרבן, שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ואינה חייבת קרבן שני. –

משמע דהדמים הם טהורים, רק הטומאה ע"י לידה. ע''כ משם].

ואכמ''ל.

וכן דם חימוד מוכח דזה טמא וצריך ז' אף בימי זיבה לטיפה אחת²⁰.

ועיין נדה דף י' ע''ב שני תירוצים²¹.

ורש''י דף ל''ו ע''א ד''ה בשלמא²².

ובירושלמי ס''ל דגם בימי לידה הוי מחמת לידה. –

[וז''ל לקמן פ''ד ה''א:

וע"ש דף ל"ו ע"א ברש"י ד"ה בשלמא, דדם של ז' הוה בשם דם נדה, לכן אי חזאי אין לה ג' עונות.

אך בירושלמי פרק א' דנדה מבואר להיפך בה''ג, דזהו דם אחר רק דהתורה אמרה שבאותו זמן הוא טמא²³. ושייך גם על זה דם לידה לחוד ודם נדה לחוד. כמבואר שם דף י' ע"ב ע''כ משם].

ודף ח' ע''ב מחלוקת ר''א ורבנן²⁴.

וגבי המקשה בדף ל''ח ע''ב²⁵.

ואכמ''ל.

טומאת כתמים מדרבנן.

הטעם מבואר משום שאין האשה מטמאה אא''כ הרגישה. כדאיתא בנדה נ''ז ע''ב: אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה, שנאמר בבשרה - עד שתרגיש בבשרה. וכמ''ש הרמב''ם לקמן פ''ט ה''א: "אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה" כו'.

מציין רבינו שיש עוד טעם מדוע אין הכתם טמא מהתורה. לא משום חסרון ההרגשה, אלא שבתורה נאמר דם יהיה זובה בבשרה, עד שתראהו בבשרה ולא שתמצא כתם על הבגד, אף שידוע שהוא מגופה.

וז''ל לקמן פ''ה הי''ב:

והנה עיין רש"י ב"ק דף ל"ח ע"ב²⁶ גבי כתם מוכח ג"כ דס"ל דצריך לראות אותו כשהוא דם, ולא כשאנו רואין אותו בזמן שהוא נמצא על הבגד²⁷, אף דאנו יודעין בודאי שהוא מגופה ולא מטעם דבלא הרגשה²⁸, אך חכמים גזרו על כתמים שהוא טמא בגדר דין לא מגדר ראיה.

וזה הביאור לשיטת הרי''ף שלא גזרו על כתמים אלא בזמן שיש טהרות, ולא בזמנינו לאוסרה על בעלה²⁹ –

ולכך יש מן הראשונים דס"ל דלא גזרו על כתמים רק בזמן שיש טהרות דכיון דס"ל דאין החשש משום רואה, רק תקנת חכמים.

וראה לקמן ביאור הענין שחז''ל גזרו טומאת כתמים מטעם דין ולא משום חשש ראיה.

גדר דם בתולים.

דעת הפוסקים שדם בתולים הוא רק דם חבורה ואינו מן המקור³⁰, מחדש רבינו שזה רק לשיטת ר' מאיר, אבל לדעת חכמים גם הסוברים כל מראה דמים אחד הוא, גם דם בתולים הוא מהמקור אלא שהתורה טיהרתו. בנדה ס''ה ע''ב:

שהיה ר"מ אומר: מראה דמים משונים הן זה מזה; כיצד: דם נדה - אדום, דם בתולים - אינו אדום. דם נדה - זיהום, דם בתולים - אינו זיהום, דם נדה - בא מן המקור, דם בתולים - בא מן הצדדין. אמר רבי יצחק בר רבי יוסי אמר רבי יוחנן: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים - אחת הן³¹.

ובמקום אחר הארכתי, דגם גבי דם בתולים לרבנן הוי מן המקור, דלא ס''ל כר''מ בנדה דף ס''ד ע''ב. ורק רחמנא טהריה.

[וכ''כ רבינו לקמן פ''ה הי''ח:

דם בתולים טהור כו', אך באמת נ"ל כך דרבנן דר"מ דס"ל דכל מראה דמים אחד הוא היינו דטהור מחמת הדין ולא משום דאינו דם המקור, וכמו דם טוהר לדידן, וראיה לזה מדאמרינן בדף ס"ח ע"ב סד"א כיון דמפסקא כו' טהורים, ואם נימא דהוא רק דם מכה מה שייך על זה שם ימים טהורים³², הא הטעם דאינו דם המקור כלל? וע"כ כמש"כ דרק הדין הוא מטהרו. ע''כ משם].

[וכ''כ בספר ההשלמה השמטה ט''ז:

...עיין דף ח' ע"ב³³ ושם נקט ג"כ דם מחמת נשואין, ור"ל –

או מחמת חימוד, והוה בגדר אונס ע"ש דף כ' ע"ב.³⁴ –

או מחמת בתולים.

וע"ש דף מ"ה וכמ"ש בח"א דבאמת דם בתולים לדידן ג"כ הוה מן המקור רק דהתורה טהרתו.

אם הדם הוא מהמקור מדוע א''כ התורה טיהרתו?

מבאר רבינו בהלכות יסוה''ת (יובא לקמן):

ובאמת הארכתי בזה דעי"ז הוה מה דמבואר בנדה דף ס"ה וכ"מ דדם בתולים טהור לדידן, דלא כר"מ שסובר דהוי דם צדדים כו' ולכך טהורה, אלא - דר"ל דזה הוה מעיין דם - דם המקור הוא, והטעם דטהורה –

אך זה ע"י שהוא קרע המעיין, וזה לא נקרא ראיה ולכך טהור.

ועיין כתובות דף ה' ע"ב גבי מפקד פקיד כו'.

ומה דמבואר בירושלמי ספ"ב דברכות שמא יצא דם נדה כו'.³⁵ –

והטעם שאינה אסורה מן התורה –

שם י"ל דע"י חימוד ובא ע"י סיבה. – דמה מחמת עצמה טמאה בטומאת זיבה, ולא דם מחמת וולד או חימוד. –

וכמו לר"א גבי דם קושי בימי טוהר עיין נדה דף ל"ח ע"ב³⁶. ע''כ משם].

ועיין נדה דף ס''ח ע''ב מוכח כן.

ומוכיח מהגמרא, שרבא מפרש שאם ראתה דם נדה לפני נשואיה, שבלילה הראשון תולה הדם בדם בתולים, אבל אם ראתה בלילות שאח''כ הרי זה דם נדה ומטמאה למפרע מעל''ע. "סד"א - כיון דמפסקי להו ימים טהורין כתחלת נדתה דמיא ולא תטמא מעת לעת - קמ"ל". שכיון שבין ראיותיה בנדתה לפני נשואיה לבין ראיותיה עכשו הפסיק זמן (ימים טהורים היינו לילה הראשון) שהיתה תולה את הראיות בדם טהור, נחשיב את ראיותיה עכשו כתחילת נדתה ולא תטמא למפרע קמ''ל.

אם נאמר שדם בתולים הוא דם מכה ולא דם המקור כלל א''כ מה הפירוש ימים טהורים או דמים טהורים, הרי זה דם מכה.

ותוס' חולין דף ק''ט ע''ב בשם הקליר³⁷.

[ולקמן: פ''ה הי''ח: ועיין מש"כ התוס' חולין ד' ק"ט ע"ב ד"ה נדה מש"כ בשם הקליר דנדה בתולים ע"ש משמע ג"כ דהטהרה הוא מחמת דין. ע''כ].

ובאמת קשה איך קי''ל נמצא על שלו טמא³⁸, הא כתב הרמב''ם ז''ל בהלכות איסורי ביאה גמר ביאה נכנס לפנים³⁹, ולמה עדיף מן שפופרת⁴⁰, שמא אז נמצא שם. –

מדוע נמצא על שלו שניהם חייבים וטמאים הרי שמא כשבעל הדם היה בפנים במקום שאינו מטמאה, שאם היתה מוציאתו משם בתוך שפופרת היתה טהורה? לכאורה מכאן מוכח שהדם שיוצא מטמא את האשה למפרע כדלעיל, ולא שאינו בכלל דם כלל.

והרבה יש להאריך ואכמ''ל⁴¹.

מקור שהזיע.

אמר רבי יוחנן: מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות - טמאה. רש''י מפרש טיפי מרגליות - דם לבן וצלול. וברמב''ם הלכות מטמאי משו''מ ה''י: מקור האשה שנעקר ונפל לארץ האשה טמאה טומאת ערב וכן מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב, אבל אינה נדה עד שתראה אחד מחמשה דמים המטמאין אותה.

כל המפרשים העתיקו פירש''י שהטיפין הם דם לבן וצלול. ונתחבטו ונסתבכו אמאי דם לבן טמא ומטמא את האשה טומאת ערב⁴². והאם כל ליחה לבנה הנפרשת טמאה?. (עי' לקמן פ''ה ה''ו⁴³).

מבאר רבינו –

דעת הרמב''ם לא כרש''י "דם לבן וצלול", אלא מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות דם אדום רגיל, וטמא טומאת ערב משום מקור מקומו טמא, אבל אין האשה טמאה משום שלא היתה ראיה רגילה אלא רק "מקור שהזיע".

ומפרש, ראיה פירושה פתיחת המקור, והאשה מרגישה את הפתיחה, והדם יוצא דרך העורקים כו'. אבל כשהמקור "הזיע", כלומר ללא פתיחה וללא הרגשה כו' – אף שמראה הדם אדום, אין זו "ראיה" והאשה טהורה.

כמו כן מפרש רבינו מה נקרא לידה ויולדת, שהמקור נפתח והאשה עושה פעולת הלידה, למעט לידת מלקחיים באופן שהאשה לא פעלה "לא ילדה"⁴⁴, כדלקמן.

לקמן יובא חילוקו של רבינו בין מכה ברחם המוציאה דם, ללא פתיחת המקור, לבין מכה או חבטה שגרמה לפתיחת המקור שהוציאה דם, שאז האשה טמאה.

דם ירוק אין מקורו מהמקור ולכן טהור אף מטומאת ערב, כי לא נגע במקור. [לקמן פ''ה ה''ו]. וכן דם לבן וצלול לדעת הרמב''ם טהור לגמרי.

בפ''ו מהלכות יסודי התורה כותב רבינו:

...עכ"פ לכך מבואר בחולין דף צ"ח ע"ב גבי מיא דביעא גבי בצים טמאות ר"ל דלא הוי טעם מן הדבר רק דבר נפרש וכמו ציר של חגבים לדברי הרמב"ם.

ועיין נדה דף מ"א ע"ב גבי מקור שהזיע, ע"ש ברש"י דפי' דם לבן. אך באמת רבינו בהל' מטמא משכב ומושב פ"ב ה"י אינו מפרש כן, רק דר"ל כך דהוי דם גמור, רק דטומאה דאשה ליכא [אלא] רק שנפתח המקור והעורקים, אבל כאן המקור הזיע ולא הוה ראיה כלל.

[וכ''כ בשו''ת צפ''ו סי' ז' במענה לשואל על בכור שנולד בלידת מלקחיים מהו לענין פדיון הבן. וז''ל:

... יולדת דוקא ע''י הפעולה שפועלת בכל הלידה, דהיינו שנפתח המקור [של] האם, והוולד יוצא... וכמו גבי רוק יבמה דיבמות דף ק''ו ע''ב ע''ש. וכן גבי מקור שהזיע בנדה דף מ''א ע''ב. הרמב''ם לא מפרש כרש''י דר''ל מראה לבן, רק דלא נפתח המקור [אלא] רק הזיע.

וכן גבי ראיות הדם, וזהו הרגישה ר''ל שנפתח המקור. ואף אם הפתיחה היה באונס מרבה בנדה דף ל''ו ע''ב⁴⁵ וע''ש דף ח' ע''ב⁴⁶ . ודף י' ע''ב היכי דע''י סריטה בצפורן ראתה ע''ש ברש''י בזה⁴⁷. ע''כ משם].

ובאמת כן הדין גבי אם חתך במקור ועי"ז נשפך הדם, דשם לא הוה ראיה כלל. ועיין בלשון הגמרא נדה דף ט"ז ע"א דנקט שם הרואה דם מחמת מכה⁴⁸. ודף ס"ו ע"א נקט דם המכה ע"ש⁴⁹.

ור"ל הנפ"מ אם דם שיצא [מהמקור] ע"י הכאה, או שהדם הוא מהחבורה.

ואף דבנדה דף ל"ו ע"ב מבואר דגם באונס טמאה, זה רק שע"י האונס נפתח המקור וראתה דם, אז טמאה בוודאי.

ועיין בל' התוספתא נדה פ"א הכתה בעלה וראתה⁵⁰, ור"ל דע"י זה נפתח המקור וראתה, אבל אם ע"י מכה בהמקור יצא דם זה לא נקרא ראיה⁵¹.

ובאמת הארכתי בזה דעי"ז הוה מה דמבואר בנדה דף ס"ה וכ"מ דדם בתולים טהור לדידן, דלא כר"מ הסובר: דם בתולים - בא מן הצדדין. אמר רבי יצחק בר רבי יוסי אמר רבי יוחנן: זו דברי ר' מאיר. אלא כרבנן: אבל חכמים אומרים כל מראה דמים - אחת הן. –

דר"ל דזה הוה מעיין דם, אך זה ע"י שהוא קרע המעיין, וזה לא נקרא ראיה ולכך טהור.

ועיין כתובות דף ה' ע"ב גבי מפקד פקיד כו'⁵².

ודף ט'. ודף ל"ו גבי בוגרת ע"ש בגירסת התוס' גבי דמים ופתח⁵³. –

ובדברי רבינו בה' אישות פי"א הי"ב י"ג בזה⁵⁴.

וכבר כתבתי בזה מהך דחולין דף ק"ט ע"ב בתוס'⁵⁵.

ונדה דף ס"ח ע"ב⁵⁶.

ובתו"כ פ' תזריע פ"ג, דנקט כל דמים שהיא רואה אינו אלא מן המקור⁵⁷.

ובפ' מצורע פ' ד' ע"ש דנקט שכל דמים אינן אלא במקור⁵⁸.

ועיין בתוס' נדה דף ע"א ע"א ד"ה מקור מקומו⁵⁹.

ורש"י דף י' ע"ב ד"ה שמעוותות⁶⁰.

וכן ר"ל בהך דיבמות דף ק"ה ע"א גבי דירקה, דרק רוק שבא ע"י רקיקה ולא שבא מאליו ע"ש⁶¹.

ועי' תוס' שבת דף קמ"ד ע"א גבי מעיין שמתעגל ויוצא ע''ש⁶².

טומאת כתמים.

רבינו מבאר בכמה מקומות גדר תקנות חכמים, יש שגזרו חז''ל מחמת ספק, ותיקנו תקנה לאסור איסור ודאי. שגם במקום שאין שום ספק – אסור. -

דהוה תקנה לא חשש.

כמו חלב עכו''ם, שבויה לכהן, דמאי, טומאת כתמים. נאמנות כהן במום בכור, ועוד.

מקור החשש הוא משום ספק, כמו בחלב עכו''ם שאסרוהו חכמים שמא עירב הנכרי חלב טמאה, ופסקו על חלב עכו''ם איסור ודאי.

וכן שבויה לכהן –

שאסרוה משום חשש שמא נבעלה לעכו''ם, וחז''ל תיקנו לאיסור זה איסור ודאי⁶³, במשנה כתובות כ''ז:

אמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו.

וכ''כ רבינו לקמן פי''י הי''ז:

השבויה שנפדית כו'. עיין לעיל בהל' אישות פי"א ה"ב דכתב דהטעם דשבויה משום דחזקתה שתבעל אף אם לא נבעלה הוה כבעולה, ר"ל דזה בגדר תקנה. ולכך אף אם אנו יודעים שלא נבעלה כ"ז שאין לה עד המעיד שלא נתייחדה - לא מהני לדידן. דלא ס"ל כר"י ור' דוסא בכתובות דף ל"ו ע"ב⁶⁴.

אבל אם יש עד או מחבואה כמבואר בכתובות דף כ"ז ע"א⁶⁵ אז שוב ליכא עליה שם שבויה כלל.

וזהו דאמרינן בירושלמי כתובות פ"ב ה"ב גבי שנים אומרים נשבית וטהורה כו', אמר שם דהוה כמו שאומרים לא נשבית⁶⁶ ר"ל דשוב אינה בגדר שבויה.

וכן אם יש מחבואה שוב לא הוו הנשים בגדר שבויות כיון שיכולין להטמין עצמן. וע"ש בר"ן⁶⁷ ובדברי רבינו לקמן⁶⁸ ובהך בעיא דרב אשי שם⁶⁹ ורבינו פסק שם להקל⁷⁰ והטעם ג"כ כך דשוב אין דין שבויה עליהם.

וכן בדמאי.

מבאר רבינו לקמן פי''ב הכ''ב וז''ל:

... ר"ל כך דהני מינים דתיקנו להפריש מהם דמאי⁷¹ הוה גדר תקנה אף אם אנו יודעים בבירור שכבר נפרש מהם או להיפך⁷².

ועיין בירושלמי שם פ"ג הל''ד⁷³ דע"י קופה אחת נעשה כל פירות העכו"ם דמאי.

ועיין בתוספתא פ"א דדמאי⁷⁴ דאפילו כולה עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכה נעשה כולה דמאי.

ועיין בפ"ב דמכשירין ה"י מבואר שם ג"כ כן⁷⁵.

ור"ל דזה הוה כך תקנה להפריש דמאי בכגון זה.

ור"א ס"ל בירושלמי שם דלעשות תקנה אף למיעוט שלא לחוש אין עושין דרק ע"י סיבה אז אמרינן דלא חיישינן למיעוטא ולא לעשות תקנה⁷⁶.

ובפ''ט מהלכות מאכלות אסורות הט''ז:

[לפני תקנת ריב''ז היו מפרישים דמאי מעשר ראשון בשביל להפריש ממנו תרומת מעשר משום] - דע"ה היה מיעוט מהם חשודים על מעשר ראשון - [רק משום ספק, וא''כ מה חידשה התקנה], רק דבתר תקנת יוחנן כה"ג כל שלא קיבל עליו חברות, אף דהוא ודאי מעשר מ"מ צריך הלוקח ממנו להפריש דמאי...

ועיין בירושלמי פ"ז דברכות בשעה שגזרו על הדמאי היו מכניסין לבתיהן ר"ל דעדיין לא נקבע⁷⁷, ועיין בפ"ב דערלה ה"א מבואר שם ג"כ כן.

ובהני דגזרו משום חשש, שם לא גזרו על תערובות⁷⁸, אבל הני דגזרו רק משום דלא קיבלו עליהם דברי חברות, שם אין נפ"מ בין תערובות או לא, רק התקינו לתקן⁷⁹...

כהן חשוד על מום בבכור.

הדין הוא שאין כהן נאמן לומר מום זה מאליו נפל, כפסק הרמב''ם: כל המומין הראויין לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו ולא נעשו בכוונה וישחט עליהן, במה דברים אמורים כשהיה הרועה ישראל והבכור ביד הכהן, אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראלי, הרי זה אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו מום כדי שיתננו לו. "שכל הכהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמן" (הלכות בכורות פ''ב הי''ז).

מבאר רבינו בהלכות מתנות עניים שגם זו תקנה, ולכך אין נפ''מ מיהו הכהן וז''ל פ''ד ה''ז:

משא"כ גבי כהן בבכור דהוה זה בגדר תקנה דנחשדו, ולכך פסקינן דאין נפ"מ בין חבר לע"ה שפיר קנסינן⁸⁰.

ובזה א"ש הא דלא הביא רבינו בהלכות בכורות הך דין דדף ל"ו ע"א גבי לא היו מוחזקין בו שהוא בכור, דנאמן הכהן לומר שלא הטיל בו מום ע"ש⁸¹.

והטעם כך, דעיין בירושלמי דמאי פ"ג ה"ד דאמר שם דאם ע"ה אומר שהחליפם ונתן מתוקנים תחתיהם, אם אומר שהפירות היו שלו - לא מהני⁸².

והטעם כיון דזה הוה תקנה, דשל ע"ה אף דהוא מסתמא מעשר, מ"מ כ"ז שלא קיבל עליו חברות צריך לעשר דמאי, מה יועיל לנו המיגו?

וכעין הך דאמרינן בחגיגה דף כ"ב ע"ב⁸³ הובא בירושלמי שם בדמאי פ"ב ה"ג⁸⁴ דאין נאמן לומר הוכשרו ולא נגעתי בהם, דכיון דהוכשרו שוב הם טמאים מחמת התקנה, ולא מחמת המגע.

ולכך רבינו בהלכות מעשר פי"ב הי"א לא הביא סיפא דאמר שם משלי חייב לעשר ואם אמר מעושרים הם א"צ לעשר, משום דע"כ האי מעושרים ר"ל דאינם שלו, דכיון דאמר שלו לא מהני מיגו ולכך השמיט זה דא"כ היינו רישא⁸⁵.

ועיין במה דפליגי בירושלמי דמאי פ"ב סה"א גבי הני פירות דתיקנו דצריך להפריש מהם דמאי, ויש מקומות שצריך, ויש שאין צריך, אם הולכין בתר מקום שהפירות משם, או בתר מקום שהם עכשיו שם⁸⁶.

חזינן דזה הוה תקנה לא [משום] חשש, דאל"כ אטו אגבא דחמרא כו'? כעין דאמרינן בפסחים דף נ"ב ע"א גבי פירות שביעית⁸⁷.

ועיין בירושלמי ספ"א דעירובין גבי מחנה דפטרו שם מן הדמאי, אם אח"כ נכנס לעיר כבר נפטר⁸⁸.

ועיין בחגיגה דף כ"ה ע"ב⁸⁹. ודף כ"ו ע"א⁹⁰ כה"ג, גבי ע"ה ברגל ובשעת הגתות, ובירושלמי שם ...

ועוד בדין בכור לכהן, בפ''ד מהלכות מתנות עניים:

והנה רבינו בהלכות בכורות פ"ה ה"ז כ' שם לא נחשדו כו' ונאמן כו'⁹¹ .

וקשה הא בפ"ג פסקינן דאין רואין לישראל מום בבכור מפני שהוא חשוד על גזל הכהן⁹² .

וע"כ צ"ל דשם מיירי דאין אנו יודעים כלל שהוא בכור, ומ"מ רק ישראל נאמן לא כהן, וע"כ כמש"כ דזה בגדר תקנה.

ועוד בפ''ד שם:

ולכך הוה הטלת מום ע"י כהן מילתא דשכיחא וקנסו אותו. ועיין תוספתא בכורות פ"ד דאם אמר כהן נתנו לי נאמן הישראל⁹³ ע"ש.

ועיין תמורה דף ח' ע"ב דשם מבואר דאינו נאמן⁹⁴. ומה דשם חייש שמא יעשה הישראל בו מום ע"ש בתוס'⁹⁵.

וי"ל ר"ח לשיטתי' אזיל בבכורות דף ל"ה ע"ב, דישראל ג"כ חשוד על זה אך לא בגדר תקנה.

ונ"מ דגבי ישראל יש לחלק בין חבר לע"ה. [משא''כ כהן דהוי תקנה אין לחלק].

וכן כ' שם התוס' בכורות...

וכן טומאת כתמים.

כתמים טמאים מתקנת חכמים ולא משום דחשיב כאילו רואה, אלא תקנה. ולכן אע''פ שמסולקת דמים שראתה אינה מטמאה למפרע אלא דיה שעתה, מ''מ כתמה (שנמצא על בגדה) - מטמא למפרע. (אם היה הכתם מטמא משום שנחשב כראיה, ודאי שלא היה עדיף מראיה).

לקמן פ''ה הי''ב:

אך חכמים גזרו על כתמים שהוא טמא בגדר דין לא מגדר ראיה, ועיין דף ג' ע"א בד"ה והאיכא⁹⁶.

ושם דף ה' ע"א גבי ר"מ דמחמיר בכתמים ע"ש, דגזרו אף במסולקת דמים⁹⁷.

ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"א דגבי ספק אם הוא דם או לא אינה מטמאה למפרע ע"ש, דהביא ראיה מטומטום ואנדרוגינוס דדיה שעתן, ומ"מ גבי כתם מטמא למפרע⁹⁸.

עיין מש"כ בזה לקמן פ"ט, וע"כ הטעם משום דהוה דין.

ובהלכות מתנות עניים פ''ד:

ועיין במה דמבואר בנדה דף ה' ע"א דר"מ ס"ל דגבי כתם אף בהני ד' נשים דדיין שעתן מ"מ כתמן טמא למפרע, משום דס"ל דכתם הוה בגדר תקנה לא מחמת חשש ראייה.

ולכך אין נפ"מ. [בין מסולקת דמים ללא מסולקת].

ועיין תוס' שם בירושלמי ערלה פ"ב דמדמה כתמים לדמאי ע"ש בהל' א'⁹⁹.

ביאור שיטת הרס''ג.

הדין הוא שאשה נעשית זבה רק אם ראתה שלשה ימים רצופים בי''א ימי זיבה. בשם הרס''ג אמרו שגם אם ראתה ג' ימים מפוזרין – נעשית זבה.

כל הראשונים תמהו עליו ודחו דבריו מכל בכל, והסיקו שזו טעות מפורשת וודאי שתלמיד טועה כתב בשמו¹⁰⁰.

מציין רבינו לראש המקשין תוס' בנדה דף נ''ד:

וארבעה לילות מתוך י"ח - משמע כאן בהדיא דאין נעשה זבה גדולה ולא צריכה ז' נקיים עד שתראה ג' ימים רצופין בי"א יום, ודלא כאותם שכתבו בשם רבינו סעדיה שצריכה שבעה נקיים אפילו ראתה בי"א ג' ימים מפוזרים.

וכן תמה הרמב''ן שם וז''ל:

וכן יש שבושין בחבורי הראשונים בקצתם, כגון רב סעדיה שכתב שכל אחד עשר יום שבין נדה לנדה בשלש ראיות של שלשה ימים נעשית זבה גדולה בין ברצופין בין במפוזרין, וזה טעות מתפרש כאן ובכמה מקומות דרצופין בעינן ולא מפוזרין. ועל כיוצא בדברים הללו ידוו כל הדווים שהתורה משתכחת מלומדיה ואין אדם מוצא הלכה ברורה במקום אחד.

ובחדושי הר''ן:

מיהא שמעינן דלעולם לא הויא זבה גדולה אלא ברואה ימים רצופין אבל במפוזרין לא דהא הכא משמשת ליל ט"ו וליל י"ז אעפ"י שראתה ג' ימים מפוזרין באותן י"א יום שבין נדה לנדה וזה ברור אלא שהוצרכתי לכותבו מפני שהגאון רבי' סעדיה כתב שבכל י"א יום שבין נדה לנדה היא נעשית זבה בג' ראיות של שלשה ימים בין ברצופין בין במפוזרין:

מבאר רבינו:

... וגם זה תליא אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה¹⁰¹, ועיין... וזה תליא בהך דרב ולוי וב"ש וב"ה בנדה דף ל"ה ע"ב גבי מעין אחד הוא, ובאמת נ"ל גבי הך מחלוקת דנדה דף ס"ח ע"א גבי פלוגתא דרב ולוי, דרב אמר זבה ודאי ולוי אמר ספק¹⁰², והטעם דהנה שם דף ס"ט ע"א בהך מחלוקת גבי תחלתן וסופן בעינן¹⁰³ ר"ל ג"כ דשוב הוה כמו שהאמצעים ודאי הוה טהורים והוה כמו ספורים לפנינו.

רב הסובר שבדקה בשביעי לנדתה ומצאה טמאה, ואח''כ בימי זיבתה ומצאה טמאה, כיון שבתחילה היתה טמאה ובסוף טמאה אמרינן שודאי כל הזמן בינתיים היתה רואה ולא פסק הדם. ואף שזה המשך של "שני דברים", מימי נדה לימי זיבה – מ''מ היא זבה ודאי, משום דאמרינן שגם הימים האמצעים היו ודאי טמאים, ורב הולך לשיטתו שבדקה בראשון ומצאה טהור ואח''כ בדקה בשמיני ומצאה טהור – ג''כ הוה כמו שהימים האמצעים היו ודאי טהורים.

ועיין בירושלמי ב"ק פ"ב ופ"ד הל' ב' בהך מחלוקת דרב אדא ורב הונא פליגי ג"כ כך אם הראיה שבאמצע משוי לה זבה, או מה שלא ראתה מפיק לה מדי זיבה.

וס"ל דגם גבי שור המועד כן ע"ש¹⁰⁴.

שור שיצא ביום ראשון ונגח, ולא יצא ביום השני וממילא לא נגח, ויצא בשלישי ונגח, האם נעשה מועד משום שכדי להוציאו מדין מועד צריך שתהיה לו אפשרות ליגח, (שאם לא היה קשור היה מסתמא נוגח), או שכיון שבפועל לא נגח – אינו מועד.

כמו כן אומר הירושלמי אותה הבעיא בזבה שבדקה בראשון וראתה, בשני לא בדקה וממילא לא ראתה, ובשלישי בדקה וראתה האם נעשית זבה?, האם צריך שתבדוק ולא תראה, (בירור מוחלט), או שכיון שבפועל לא ראתה (שכלל לא בדקה) – אינה זבה.

כלומר, אשה זו הרואה בתוך י''א יום שבין נדה לנדה, חל עליה שם זבה (זבה קטנה) האם כדי להפקיע ממנה שם זיבות צריך שתהיה ודאי טהורה ביום השמור, ואם לא בדקה, וראתה ביום שלישי תהיה זבה גמורה (זו דעת הרס''ג), או שאיננה נעשית זבה אלא אם ראתה בפועל גם ביום השני¹⁰⁵.

והנה עיין ביבמות דף פ' ע"א דאמר שם הואיל ותחלתו וסופו לקוי לא חיישינן שמא הבריא בינתים ע"ש, אבל בבעל מום חייש, ומחלק שם בין כולה גופא לחד אבר¹⁰⁶.

ור"ל כך דהדין גבי סריס לא הסימנים משוי ליה לסריס רק שזה סימן שהוא סריס וא"כ אף שלא נבדק באמצע על הסימנים מ"מ אמרינן דהיו בו משום דלא זה הוא גוף הסריסות, משא"כ בבעל מום דהמום הוא הדבר בעצמו ולכך צריך שנדע שגם תוך הזמן היה בו המום.

כלומר סימני סריס הם לא הסיבה הגורמת ועושה אותו סריס אלא הם רק סימן, אם היו הסימנים סיבה אזי היה צריך בירור ובדיקה שלא הבריא בינתיים מיום שנולד עד עתה. אך כיון שהם רק סימן לא חיישינן שמא הבריא בינתיים. משא''כ בעל מום שהמום הוא עושה אותו בעל מום, צריך בירור שלא הבריא בינתיים. (זה החילוק בין כוליה גופא לחד אבר).

וה"נ גבי ראיות, דלוי דס"ל שני מעינות הם נמצא דהם הגורמים הטומאה והטהרה. וכן ס"ל לגבי נדה וזיבה [שהראיות, הדם היוצא ממעיין טמא מטמא אותה] - ולכך צריך שנדע שגם באמצע ראתה, ובלא זה הוה רק ספק, משא"כ לרב אמרינן הואיל ותחילתו וסופו - מסתמא גם באמצע כן [כי סובר דמעיין אחד הוא, ורק הימים גורמים, והראיה בימי זיבה זה רק סימן לזבה ולא סיבה]. –

ועי' מש"כ התוס' נדה דף נ"ד ע"א ד"ה וארבעה ע"ש. התוס' שהובא לעיל התמה על רס''ג איך ס''ל שאפילו ראתה ג''י מפוזרין הויא זבה.

לדעת התוס' הראיות הם העושים אותה זבה ולכך צריך בירור שראתה ג''י רצופין כדי שתהיה זבה ודאי (הראיה באמצע היא העושה אותה זבה כו' כסברת לוי), ולדעת ר' סעדיה הראיות הם רק סימן שהיא זבה ולכך צריך בירור שלא ראתה רצופין [דהיינו שבדקה ומצאה טהורה, כסברת רב], כי אמרינן אם ראתה מפוזרים מסתמא ראתה גם באמצע, (כי חל עליה שם זבה) ורק טהרה ברורה באמצע מוציאתה מדין זבה.

ובזה מתרץ רבינו את תמיהת התוס' והרמב''ן על רס''ג.

זמן נדה בגדר נקודה.

במה''ת הלכות ע''ז פ''ז:

דהנה עיין בנדה דף ע"ב ע"ב במאי דפליגי שם ר' יוחנן וריש לקיש אם עשירי בעי שימור, ע"ש הלכה או הלכות¹⁰⁷.

והגדר כך, דהנה התורה אמרה לנו גדר של זבה גדולה ושל זבה קטנה, ועי' נדה דף ל"ג¹⁰⁸ מרבה שם מקרא גבי בועל נידה, דאף אם בא עליה בששי מ"מ הוא טמא שבעה, ולא אמרינן יעלה לרגלה, והטעם דזה הזמן הוי כנקודה, וכ"ז שלא נשלם הוא עדיין כמו בתחילה.

והנה לגבי בועל זבה קטנה כמה שמירה הוא צריך, [האם טמא שבעת ימים או יום אחד כמוה], עיין במ"ש הראב"ד בפירושו על תו"כ בסוף פ' מצורע¹⁰⁹ דפי' שם דהיכא דעדיין יש לה זמן שתוכל להיות זבה גדולה - אז הוא טמא שבעה, ואם אין לה זמן - אז רק יום אחד, ע"ש.

דהעיקר כמו דחזינן בנדה דף ל"ו ע"א גבי תקנת חכמים¹¹⁰ דזה רק דגם דמפקידה טמאה בפחות ממע"ל זה רק אם יש בה מציאות של מעל"ע אבל אם לא – לא, כי אי אפשר לחלק את הנקודה.

תקנת חכמים שהרואה דם מטמאה למפרע מעת לעת או מהפקידה, וזמן דלמפרע נכלל בגדר זמן נדה שהוא נקודה, לכן אם אין מציאות של מעל''ע למפרע – אין בה טומאה למפרע כלל אלא רק משעת ראיה ולהבא. וכמו כן הבועל זבה קטנה אם תראה ג''י ותהיה זבה גדולה – גם הוא טמא שבעה, אבל אם ראתה ביום י''א בימי זיבתה, שאין לה זמן להיות זבה גדולה, אז הוא טמא רק עד לערב לדעת הראב''ד, כי מציאות זבה הוא נקודה שאינה מתחלקת, ואם אין הכל – אין כלום.

בספר שירי טהרה [ח"ב סי' ה'] הקשה דאמאי סתמה המשנה דלעולם מפרישין אותו ז' ימים, הלא אם היא עומדת בימים שבין נדה לנדה לא יפרישוהו ז' ימים, דאף אם תראה לא תהיה רק שומרת יום. ולפי הנ''ל י''ל דגם אחר ימי נדה צריכה להיות הפרישה ז' ימים, דחיישינן דשמא תהיה זבה גדולה לאחר שבא עליה ביום הראשון וממילא גם הוא יהיה טמא שבעה ימים¹¹¹.

ולדברי רבינו שזמן זבה הוא "נקודה" אתי שפיר.

וס"ל לר"ל ג"כ גבי דאורייתא, דא"א שתהיה זבה קטנה היכא דלא אפשר שתהיה זבה גדולה, ור"י פליג עלי' ע"ש.

עיין בכורות דף מ"ו ע"ב¹¹². ותוס' נדה דף ל"ו ע"ב עיין שם¹¹³.

כלומר, טומאת לידה ז' לזכר וי''ד לנקבה איננה חלה על עכו''ם, לכן נכרית שילדה ואח''כ נתגיירה אינה טמאה טומאת לידה, ואם ראתה ביום ז' לזכר – הויא לה תחילת נדה ולכן אין לה דם טוהר בימי נדתה. וברשב''א שם: בתוספות תירצו דה"ק אין נותנין לה ימי טהרה שאם ראתה בשבעה של זכר או בשבועים של נקבה הויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה ומונה ימי נדות בתוך ימי טוהר. (ימי טהרה מתחילים טומאת אחר ז' לזכר, וזו שלא היתה טמאת לידה, הראיה של יום ז' היא תחילת נדה).

וע''ד ההיא דלעיל הראיה שרואה בימי נדה אחר הי''א דוחים את האפשרות שתהיה זבה גדולה. ולפי ר''ל א''א שתהיה זבה קטנה כו'.

וכן יהיה נפ"מ גבי גיורת שנתגיירה בתוך י"א יום, איך יהיה החשבון שלה.¹¹⁴

עי' בכתובות דף ל"ו ע"א גבי מע"ל¹¹⁵.

ותוס' נדה דף ל"ו ע"א ד"ה דליכא¹¹⁶ .

שיעור בגדר נקודה.

וכמו שנתבאר כאן ענין הזמן שהוא נקודה ולא מצטרף, כן מצינו בכמה מקומות שהשיעור בהם הוא בגדר נקודה ולא מצטרף.

ועי' במ"ש התוס' יומא דף פ"א¹¹⁷ ובירושלמי נזיר פ"ו כה"ג, דאף למ"ד דרביעית דם הבא משני מתים מצטרפים לטמא, זה רק אם באו משני רביעיות, אבל אם היו בהמת (נפל מת) פחות מרביעית לא שייך בזה צירוף (לדעת חכמים), דהשיעור של הרביעית הוא דמי לנקודה, לא מצטרף.

ובמ"א הארכתי בזה במה דמבואר במקוואות פ"ג גבי ג' לוגין מים שאובים דפוסלין את המקוה אף שנפלו מג' כלים, וכן אם נתכוין לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרף, זה רק שעכ"פ הכלי שהיה בה ג' לוגין, דחל על הכלי השם שתוכל לפסול המקוה¹¹⁸.

ועיין זבחים דף מ', ודף צ"ג ע"ב, ומנחות דף ז' ע"ב ושם דף ח' מה דאמר ר' יוסי בזמן שדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש. כו' וכו'.

גדר חציצה –

כותב רבינו בכ''מ שיש שני גדרים בחציצה, יש חציצה שהיתה על גופו סתם שאז אמרינן שאם היא על מיעוט הגוף ואינו מקפיד כו' – אינה חוצצת. ויש חציצה שאדם שם על גופו בכוונה שלא יבואו מים, כגון רטיה שאז הוי כאילו לא טבל.

כלומר, כשיש חציצה על גופו, הטבילה שטובל הויא טבילה שהרי כל גופו במים, אלא ההלכה אומרת שכיון שהיתה עליו חציצה – לא נטהר.

אבל כשמניח דבר חוצץ בכוונה על גופו, כדי שלא יבואו מים באיזה מקום בגופו, הוי כאילו לא טבל כלל, כאילו טבל ואצבעו או שערה אחת חוץ למים. כמאמר המשנה פ''ח: נתנה שערה בפיה [ופירש ר"ש נתנה שערה בפיה ולא באו המים בשערה], קפצה ידה קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. שבזה פשיטא דאין נפ''מ בין מיעוט שמקפיד או לא.

כמו כן מבאר רבינו, במקום שאומרים שאינה חציצה, יש פעמים שזה משום שאינו מקפיד כו', ויש פעמים שאמרינן שהחציצה בטלה לגוף והיא חלק מהגוף¹¹⁹.

אך באמת כך דיש דאמרינן אינו חוצץ משום דמבטל להדבר והוה כמו הדבר בעצמו¹²⁰.

ובהשמטות לפ''ג הי''ז מהלכות מתנות עניים:

במ"ש בענין חציצה: והנה באמת יש נפ"מ בין ביטל לאינו מקפיד ובין תיקון הדבר דאז י"ל דהיינו רביתיה אף אם מקפיד. ביבמות ע''ח נאמר שגיורת מעוברת שטבלה בנה אינו צריך טבילה, שאין גוף האם חוצץ בין העובר למים, משום דהיינו רביתיה. –

[מבאר רבינו שם: וגם יהיה נפ"מ למה דמבואר ביבמות דף ע"ח ע"ב דלכך מהני הטבילה גם לעובר משום דהיינו רביתיה, ור"ל דהוה כמו שגם העובר בא במים, לא משום דלא הוה חציצה, כמ"ש רש"י¹²¹. דהא בעי שיהיה במים. ונ"מ כך דהנה מבואר בחגיגה דף כ"ב ע"א דאם שני הכלים טמאים מטבילין זה בתוך זה ולא הוה חציצה ע''כ].

אינו מקפיד פירושו שהדבר החוצץ הוא מיותר (כמו טיט או לכלוך על מיעוט גופו כו'), שהדין הוא שאם אינו מקפיד עליו – אינו חוצץ¹²².

ביטול פירושו שהדבר החוצץ נעשה כמו גוף האדם או הכלי וחלק ממנו. ולכן אינו חוצץ גם להזאת מי חטאת. אבל עכ''פ צריך כל הכלי ביאת מים כמובן.

"תיקון הדבר" פירושו כמו עובר במעי אמו שכיון שכל גידולו וחיותו היא מאמו ואין לו שום מציאות וקיום בלעדיה, שלכן אם טבלה – מהני הטבילה לעובר אף שלא בא במים כלל. וכמ''ש חידושי הגר''ח ליבמות ע''ח: אך החילוק בזה דאם עובר לאו ירך אמו, מיקרי עכ"פ מעשה הטבילה** לעצמו לבד **(כלומר הוי כאילו הוא טבל בעצמו), משא"כ אי ירך אמו כו'.

[וביטול הוא] וכעין דאמרינן בזבחים דף י"ט ע"א גבי כינה ע"ש דביטל נעשה הדבר כמו הגוף שנתבטל אליו¹²³.

וכמו גבי ניאשתיק ביומא דף מ"ד ע"ב¹²⁴. ע"ש בתוס' דהעור נעשה כמתכות¹²⁵.

ובחולין דף פ"ג¹²⁶.

ועירובין דף ק"ד¹²⁷.

בכל אלו הדוגמאות שמציין רבינו, הדבר החוצץ נתבטל ונעשה כמו גוף הדבר עצמו, שהעפר ע''ג המזבח נעשה כגוף המזבח עד שעובר על הוספה בבנין. וכן המלח על הכבש נתבטל ואינו ונעשה כגוף הכבש.

מה ההבדל בין מיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ לבין "ביטול הדבר" שנעשה כגוף הדבר?

מבאר רבינו להלן בפ''ה הי''ד שיש מקומות שחציצה פוסלת משום שהדבר החוצץ מבדיל.

ויש מקומות שצריך "שיגע", לנגוע בעצם הדבר ולכן אף אם אין דבר חוצץ, אם אינו נוגע דהיינו שיש אויר ביניהם – הויא חציצה.

כמו הקטרה שצריכה להיות על המזבח ממש, ואברים שעלו לא ירדו, דהיינו רק אם נגעו בגוף המזבח, ואם רק היו תלויים באויר ע''ג המזבח שאף שאין חציצה מ''מ הויא בעיא בגמ' עם ירדו או לא.

ובלשונו:

י"ל דנהי דאינו חוצץ מ"מ לא מקרי מזבח עצמו, ורק היכא דבטלו בידים אז הוה כמו הך דחולין דף פ"ג הנ"ל¹²⁸.

ועיין חולין דף ק"מ ע"ב גבי הך דב' סדרי ביצים ע"ש¹²⁹.

וי"ל דזה תליא בהך דשם אם צריך שיהא נוגע בביצים או רק שלא יהא חוצץ ע"ש –

היתה יושבת ביניהן - פטור מלשלח, על גביהן - חייב לשלח, היתה מעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן - פטור מלשלח... והאנן תנן: בזמן שכנפיה נוגעות בקן - חייב לשלח, אמר ר' ירמיה: כי קתני מתניתא - בנוגע מן הצד כו'.

ועיין בהך דסוטה דף מ"ה ע"א גבי מין במינו הוה טמון ע"ש. –

אמר ליה ההוא מדרבנן לאביי: שני חללים זה על גבי זה, מהיכן הוא מודד? מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף, ומעליון מודד, או דלמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון, ומתחתון מודד, או דלמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד? כו'.

ועיין ברש"י שבת דף נ"ז ע"א ע"ש –

ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה, כדקיימא לן רובו ומקפיד עליו – חוצץ. וקשיא לי בגוה טובא; חדא: דכי איתמר ההוא - במידי דמיהדק איתמר, ואשמעינן דאף על גב דלא עיילי ביה מיא, כיון דלא קפיד עליה - חשיב כגופיה, ובטל לגבי שערו, אבל במידי דלא מיהדק, ועיילי ביה מיא - מאי חוצץ איכא למימר, הא לאו חוצץ הוא?, ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה, ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור, היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר, כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן, על כרחיך חייץ, דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי.

ועיין בהך דמנחות דף כ"ו ע"ב גבי קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה - קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה, מהו? דרך הקטרה בכך, או אין דרך הקטרה בכך? תיקו.

וביומא דף נ"ט ע"א גבי על טהרו של מזבח - הזה ממנו על טהרו של מזבח. מאי טהרו? ... אלא אמר רבה בר רב שילא: על גלויה דמזבח, כדכתיב וכעצם השמים לטהר.

ובירושלמי פ"ב דשם ה"ג מה הזיה בגופו ע"ש¹³⁰:

בכל הנ''ל צריך שתהיה נגיעה ממש ואם יש חציצה אף אם היא מין במינו – חוצצת כיון שלפועל אין הוא נוגע. ואעפ''כ אם ביטל את הדבר החוצץ, נעשה כגוף הדבר ממש וחשיב נוגע. כמו עפר ע''ג המזבח ומלח ע''ג הכבש שביטלם וכו'.

רבינו מציין לכ''מ שמין במינו לא חוצץ -

ועיין רש"י מנחות דף י"א ע"א גבי הא דפריך שם והא הוי חציצה –

קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט לבונה – פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר והחסר - פסול. מאי איריא משום חסר ויתר? ותיפוק ליה משום חציצה – [מאי איריא משום קומץ חסר תיפוק ליה דצרור פסול משום חציצה - דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסלת בקדשים כו'] –

פי' רק על צרור¹³¹, משמע דלבונה וגרגיר מלח לא הויא חציצה, משום דהויא מין הקרבה.

ועיין תוס' שם דף ז' ע"א ד"ה וכי - וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה ליקדוש - ואף על פי ששירים מפסיקין בין קומץ לכלי מין במינו אינו חוצץ.

ועיין זבחים דף י"ט ע"א גבי נכנסה רוח בבגדו - בעי רבא: נכנסה לו רוח בבגדו [והבדילתו מבשרו בשעת עבודה מהו? על בשרו בעינן והא ליכא, או דלמא דרך לבישה בכך?

ובהך דבכורות דף ט' – על המשנה: חמורה שלא ביכרה, וילדה שני זכרים - נותן טלה אחד לכהן, מקשינן ורבנן, לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש? דאי כוליה רחם מקדיש, נהי דא"א לצמצם, חציצה מיהא איכא אמר רב: מין במינו אינו חוצץ. –

ע"ש בתוס' - אמר רב (אשי) מין במינו אינו חוצץ - תימה בפ' בהמה המקשה (חולין ע.) בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י"ל הכא מקצת פנוי, איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ, אי נמי אחותו הויא אינו מינו טפי מאחיו כו'.

ור"ה דף כ"ז ע"ב - ציפהו זהב, במקום הנחת פה - פסול [שהתקיעה בזהב ולא בשופר]... קדחו ותקע בו - יצא. - אמר רב אשי: שקדחו בזכרותו, מהו דתימא: מין במינו חוצץ, קמשמע לן.

וז''ל בהלכות יסודי התורה פ''ו:

וכבר כתבתי במ"ש רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ט גבי רטיה וכן בלשון המשנה במקוואות ספ"ח גבי כאילו לא טבל, דר"ל דעושה בכוונה שלא יכנסו שם המים אז גם מיעוט לא עלתה לו טבילה מה"ת... ומשום דיש ב' מיני חציצה. אם יש על הגוף דבר המקפיד אז י"ל דהלכה דלא נטהר ע"י הטבילה¹³², אבל היכא דנותן דבר בכוונה על איזה מקום בגוף שלא יגעו המים במקום זה, אז הוי כמו שלא טבל כלל.

וכן מוכח מלשון המשנה דמקואות ספ"ח גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאלו לא טבלה ור"ל כה"ג ושם אין נ"מ בין מיעוט לרוב...

דהיינו אפילו אם שערה אחת נתנה בפיה ולא באו המים לשערה, הוי כאילו לא טבלה כלל, אבל בסתם חציצה על גופה שאינה מקפדת, אף שלא באו המים שם מ''מ טהורה.

ואם נקשר שער ראשו כולו עד שאין המים נכנסים לו כלל, אף שאין מקפיד עליו – חוצץ שהרי אינו במים, וז''ל בפ''ג דמתנות עניים הי''ז:

לשיטת הגאונים הובא בדברי רבינו פ"ב מהל' מקואות הט"ו גבי שער שבראש דהוה דבר בפ"ע לענין חציצה ע"ש. ולשיטתייהו יהיה דאם כל השער קשור אף אם אינו מקפיד – חוצץ. כמו בהך דיבמות דף ע"ח הנ"ל, והטעם כמש"כ דהא בעי שיהיה** **במים, ומה שאינו מקפיד לא מהני רק שלא יהא חוצץ.

ר''ל, זה שאינו מקפיד על שערו הקשור כולו, מועיל שהקשרים לא יהוו חציצה, אבל לפועל הרי הוא לא טבל את השער כלל, שערו לא היה במים...

וכן להיפך –

יש חציצה שנעשתה שלא לדעתו ולכן חוצצת, אבה אם הוא עצמו עשאה – בטלה לגופו והויא כחלק מגופו וממילא איננה חוצצת.

וז''ל שם: –

ועיין בהך מחלוקת בתוספתא הובא בר"ש סוף מקוואות גבי העושה קלקי אי הוי חציצה אי לא¹³³, ע"ש. ובדברי רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ז¹³⁴ ובמשנה במקוואות פ"ט מ"ב ומ"ג¹³⁵, ורבינו דייק בשער שעל הלב שנתקשר משמע רק מאיליו, אבל בכוונה - בטל לגוף.

דהיינו, אם יקשור ויסבך ויעשה קלקלי בכוונה משער זקנו, כי כך רצונו¹³⁶ (מעין מה שעושים בני חם דמדינתינו לשער ראשם "לנוי"...) – אינו חוצץ משום דבטל לגוף.

וכ''כ רבינו בצפ''ו סי' ס''ז:

השאלה בדבר בלאמבעס (סתימה) בשן אם הוי חציצה לטבילה. ומוך שבאוזן בשביל סכנה אם הוי חציצה.

וע''ד השיניים הנה אם סותמן שלא יכנס בהם שום דבר אחר הוי זה ביטול ועדיף מאינו מקפיד ונעשה כגוף השיניים, וכמו בהך דחולין דף פ''ג ע''ב גבי אם מבטל העפר למזבח, ובעירובין דף ק''ד ע''א גבי בוזקין מלח ע''ג כבש, וביומא דף מ''ד ע''א גבי נשתק, ע''ש בתוס' דמבטל העור להמחתה ונעשה כגוף. וכן הך דפסחים מ''ה ומ''ו גבי עריבה דנעשה כגופה של עריבה.

ותוכל לטבול.

אבל אם רק שלא יכנסו שם המים אז הוי חציצה וגרע.

וכן המוך ג''כ רק דנעשה כגוף הדבר שמבטל כעין דעושה בידים¹³⁷ ועי' חולין דף קכ''א גבי אלל ע''ש ואקצר.

ובסי' ס''ח שם:

חזר השואל והקשה על הנ''ל הא מוך ג''כ רק שלא יכנסו המים כי זהו הסכנה לדברי הרופא.

מכתבו קבלתי כעת, והנה כך כתבתי דהיכי דהכוונה היא שלא יבואו המים בזה לא מהני אינו מקפיד רק ביטול, והיינו ביטול בידים לא מאיליו ואיזו פעולה, וגם צריך שישאר לעולם. עי' ב''ב דף כ' ור''ן סוכה פ''א דמסתפק ועי' בחולין קכ''א גבי פלטתו סכין ועי' במה דפליגי בתוס' הובא בר''ש בסוף מקואות גבי העושה קילקי וזה רק בכוונה. ושם ג''כ נ''מ אם משום השערות או הגוף ואכמ''ל.

ואם אינו מהודק אז תליא במה דפליגי הרמב''ם ושאר ראשונים בהך דסוף פ''ח דמקואות דר''ש ורבנן עד שירפם, והרמב''ם סבר להיפוך¹³⁸ דלדידן ל''מ ריפוי ע''ש¹³⁹. ובירושלמי רפ''ג דחגיגה¹⁴⁰.

עכ''פ לדינא אם ריפוי¹⁴¹ – מותר, ובלא זה רק ביטול שישאר כך.

ולשלימות הענין אעתיק מה שהשיב רבינו לסבא רבה של כלתי אשת בני, הרב יעקב ישראל זובר הי''ד¹⁴².

נדפסה בספר גפן ישראל סי' ל':

בענין טבילה במוך¹⁴³ שבין השיניים.

בדבר מוך של השיניים, הנה באמת כך דיש נ''מ בין דבר שהוא לסתום הנקב שלא יכנס המים שם, אז הוה כמו לא טבל כלל. וזה א''ש לשון המשנה פ''ח דמס' דמקואות כאלו לא טבלה, ועמ''ש התוס' סוכה דף ו' ע''ב.

והגדר כך דאם עושה דבר בכוונה שלא יכנסו בזה המקום המים, הוה כמו שזה הדבר לא הוה כלל ראוי ומה''ת לא הוה טבילה, וכמו בקרצה שפתיה במקוואות ונתן שערה בפיה. וכן גבי רטיה ואשפלנית דתוספתא הובא ברמב''ם פ''ב דהל' מקוואות ועי' בזבחים דף י''ט וערובין דף ק''ב ע''ב ועי' פסחים דף מ''ה גבי עריבה דלהחזיק עריבה נתבטל והוה [כגופה] העריבה ואינו חוצץ אך כאן ר''ל כך דהרטיה [כדי] שלא יבוא לשם מים דמיא מרזי מכה כמבואר ביבמות דף מ''ז ודף קכ''א ואז הוה כמו שלא בא כולו למים וטמאה מה''ת וכאילו לא טבלה כלל.

וכן בהך דשבת דף ק''כ ע''ב גבי גמי מה''ת חוצץ [דרוצה] שלא יבוא לשם המים וכן באשפלנית כך.

אבל היכא דנתנה זה בשן כדי לרפואה אז הוי זה כמו [שביטלה] הסם לשן ונעשה כמו עצם השן ולא איכפת לן.

וכה''ג מבואר (מצינו) ערובין דף ק''ד גבי מלח לכבש וסוכה דף ד' ודף י' ע''ש ודף ל''ז וחולין דף פ''ג ע''ב גבי עפר במזבח ודף קכ''א גבי פלטתו סכין ופסחים דף מ''ה ומ''ו גבי עריבה ועדיף מאינו מקפיד ועי' רש''י שבת דף נ''ז ע''א.

ומאד יש להאריך בזה כיון דעשה זה בכוונה הוה נבטל להדבר ע''י מעשה ועי' בתוספתא מקוואות הובא בר''ש ספ''י דמקוואות גבי עושה קלקלי אבל ברמב''ם בפ''ב דהל' מקוואות נקט רק [נקשר], אבל אם נעשה בידים אם לצורך תיקון או רפואה הוה ביטול לאיש ולא חייץ וכמו בפסחים הנ''ל וחולין קכ''א.

וזה החלי בעזר צור גואלי

כסלו התשע''ו.

הלכות איסורי ביאה.

פרק א' הלכה א':

הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו' שניהם הבועל והנבעלת, ואם היו שוגגין חייבין חטאת קבועה, ויש מן העריות שהוא במיתת בית דין יתר על הכרת השוה בכולן.

שניהם הבועל וכו'¹⁴⁴. עיין ב"ק ד' ל"ב ע"א הטעם משום דהנאה אית להו לתרווייהו, ועיין תוס' יומא דף פ"ב ע"ב, ועיין ברש"י כריתות דף ג' ע"א ד"ה דאמר מה דמחלק שם בין היכא דאית ליה הנאה או לא ועיין תוס' יבמות דף נ"ד ע"ב ד"ה בזכור ועיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב גבי הך דר"י ור"א דר"י ס"ל דאחותו בא ללמד על נשים דחייבות ור"א יליף לה מלא תקרבו ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ז סה"ט דמקשה שם למה לזכר בעי קרא גם לנבעל ובשאר מקומות לא ותירץ משום שאר בשר ע"ש ועיין בתו"כ פ' אחרי מות פ' י"ג דיליף שם ג"כ מלא תקרבו אך באמת גבי זכר י"ל דבעי קרא דנ"מ להך בעיא דשם ד' נ"ה ע"א גבי המערה בעצמו דאמר שם דחייב שתים, ועיין בתוס' שם ד' נ"ד ע"ב ד"ה הבא ודבריהם תמוהים מהך דכאן וע"ש ד' נ"ד ע"א גבי הבא על אביו ורש"י שם ד' נ"ג ע"א ד"ה הבא ע"ש וזה משום דהוה גדר שני פעולות אבל אם מחמת הך דב"ק ד' ל"ב הוה כמו פעולה אחת ועיין בהך דירושלמי שבת פ"ב ה"ב גבי הבעיר ובישל כאחת אם חייב אחת או שתים ושם ר"ל ג"כ כה"ג כגון שהדליק פתילה של אבר ועיין שבת ד' קל"ח ע"א גבי משמר דאף דיש לומר דיש עליו ב' שמות משום בורר ומשום מרקד מ"מ אינו חייב אלא אחת ועיין תוס' נזיר ד' מ' ע"א ד"ה רבי גבי תגלחת בתער ובירושלמי שם פ"ו דאם אכל ענבה ויש בו כזית חייב שתים אף דהוא פעולה אחת ולאו אחד:

ביאור דברי הרב.

החיוב בעריות.

האם החיוב בעריות הוא משום מעשה העברה או משום ההנאה.

הדין הוא: המתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה¹⁴⁵. מ''מ המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. (סנהדרין ס''ב).

באתוון דאורייתא (כלל כ''ד) פירש הגאון ר' יוסף ענגיל, שבכל המצוות מתעסק פטור משום שמעשה העברה הוא האיסור, ואם עשה בלא כוונת עשיה כלל, לא נחשב שהוא עשה אלא שהדבר נעשה ממילא. אבל בעריות ההנאה היא האיסור, וז''ל:

אבל באכילה ובעריות שלא הקפידה התורה על המעשה רק על הרגשת ההנאה, שלא יהנה האדם מאכילת חלב ומביאת העריות. ותדע שהרי אמרו בש"ס שבועות דף (י"ז ע"ב) דפרישה מנדה באבר חי הוא בכרת כמו הביאה, משום דיציאתו הנאה לו כביאתו ע"ש, אלמא דאע"ג דאין הפרישה מעשה ביאה, ואדרבא הרי פרישה היא, ועכ"ז הואיל ויש בה הנאת ביאה – אסורה. [וכן יש להוכיח יסוד זה, מבבא קמא (ל"ב ע"א) שהאשה גם כן מתחייבת באיסורי ביאה, ומפרש התם: והכתיב ונכרתו הנפשות העושות (ומקשה אמאי דאמר דמזיק אשתו בתשה"מ, הכא איהו קעביד מעשה, והיא לא), ומשני, הנאה לתרוייהו אית להו, איהו מעשה הוא קעביד. הרי דהאשה מתחייבת, אף על גב דליכא אצלה מעשה, משום מכיון דאית לה הנאה חייבת]. א"כ שפיר גם כשאינו מתכוין נחשב כעשיית האדם, ושפיר חייב ודו"ק היטב עכ"ד.

לדברי רבינו –

אין זה כלל מוסכם בכל העריות, "שלא הקפידה התורה על המעשה רק על הרגשת ההנאה" – כלשון הגאון ר' יוסף ענגיל. –

יש שהחיוב הוא על המעשה ולא על ההנאה. שאשת איש נאסרת על בעלה גם היכא דליכא הנאה והם פטורים ממיתת ב''ד, כגון אם נבעלה לשחוף, או מתעסק שבעל שפחה חרופה (לקמן הלכה י''ב¹⁴⁶), שהחיוב הוא על עצם המעשה ולא על ההנאה, ולכן מתעסק פטור מקרבן כדלקמן.

על הלכה זו ברמב''ם, שבעריות חייבים שניהם הבועל והנבעלת, אם בשוגג חייבים חטאת, ובמזיד חייבים מיתת ב''ד. מציין רבינו לב''ק ל''ב, שהאשה אע''פ שאינה עושה מעשה מ''מ חייבת, משום דהנאה אית להו לתרווייהו.

מביא התוס' ביומא, שהאשה חייבת אף בלא הנאה, כגון שלא כדרכה אף שנקרא עינוי.¹⁴⁷

אבל רש''י (כריתות ג'.) ס''ל שחיוב האשה הוא רק משום ההנאה, ולכן אף שהשווה הכתוב אשה לאיש בחיוב עריות, מ''מ צריך ריבוי מיוחד לחייב את הנשכב (הנבעל במשכב זכר), כיון שאינו נהנה.

בענין זה כותב רבינו לקמן פכ''א ה''א וז''ל:

ועיין בסנהדרין דף ע"ח ע"א גבי רובע את הטריפה וקאמר משום הנאה, ורש"י שם דף ס"ו ע"ב ד"ה למעוטי ובהך דב"ק דף ל"ב ע"א גבי הנאה ע"ש בתוס' ותוס' יומא דף פ"ב ע"ב וקדושין דף כ"ב ע"ב, ולכאורה י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דמשמש מת אם חייב או לא, וזה ר"ל אם החיוב תלוי בהנאה או הוא דבר בפ"ע...

בשו''ת צפ''ד סי' כ''ה נשאל רבינו בדין "אשה שנחלה בנה סכנת נפשות, ואמר לה הרופא שרפואתו שיבעל אשה, וזנתה עמו כדי לרפאתו, מה להתירה לבעלה?".

משיב רבינו שיש לחלק בין חיוב עונש וקרבן לבין איסורה על בעלה, שחיוב קרבן הוא משום ההנאה, ואיסורה לבעלה הוא מחמת המעשה.

ובלשונו:

והגדר, דגבי קרבן, הקרבן הוא על החיוב המעשה שעשתה והנאה שבאה לה, ואז אמרינן כמ''ש הרמב''ם בהלכות שגגות פ''ה ה''ו, לכך חייבת, וכמו גבי מתעסק בחלבים ועריות דכ''מ בש''ס...

אך כל זה בקרבן וקו''ח [= וקרן וחומש¹⁴⁸] דהוה כפרה, אבל לאוסרה על בעלה לא תליא כלל בהנאה דהרי משמש מת דפטור לדידן¹⁴⁹ מ''מ נאסרה על בעלה כדמוכח מהך דסוטה דף כ''ו¹⁵⁰ וכן מבואר ברמב''ם בפירוש המשנה פ''ז דסנהדרין¹⁵¹ דנקרא דבר ערוה...

וכן בשו''ת צפ''י סי' כ''א בענין אשה המסתכנת בהריונה אם מותרת לשמש במוך, כותב רבינו:

ובאמת יש בזה אריכות במש''כ הרמב''ם ז''ל בפה''מ גבי מת בעריות דנקרא דבר שבערוה, ור''ל לאוסרה על בעלה, וכמ''ש בפ''א מהלכות אס''ב, ומ''מ לא נקרא זנות לחייבו מיתה.

וגבי זכר, עיין ביבמות דף נ''ד ע''ב דהוה זנות¹⁵² וראיה - דיש בו אתנן, בתמורה דף כ''ט ע''ב¹⁵³.

אך שם החיוב על ההנאה וכמו דמבואר בירושלמי כלאים פ''ח¹⁵⁴ הנאת ביאה.

ועיין רש''י חולין דף קט''ו ע''ב –

נאמר כאן: כי עם קדוש אתה לה' ונאמר להלן: ולא יהיה קדש בבני ישראל מה להלן – בהנאה [בעילה הנאה היא, רש''י וכ''כ רבינו גרשום], אף כאן - בהנאה. –

דרק הנאה האיסור ולא עצם הביאה, וזה רק במשכב זכר¹⁵⁵ ומ''מ [באבר] מת ג''כ חייב למ''ד משמש מת חייב, עיין סנהדרין דף נ''ה ע''א¹⁵⁶, וגבי בהמה נ''ל דלכ''ע מת פטור, ועיין סנהדרין דף נ''ד ע''ב בפלוגתא דר' אבהו ואביי¹⁵⁷ ע''ש בזה. ולכן בסנהדרין דף ע''ח¹⁵⁸ ממעט זכר מת מחמת הנאה ע''ש ברש''י ותוס'¹⁵⁹ וביבמות דף נ''ה ע''ב משום שאירו¹⁶⁰ וסנהדרין דף ס''ו ע''ב¹⁶¹ ואכמ''ל.

ולשלימות הענין אעתיק מש''כ רבינו בענין זה בתחילת ספרו צ''פ על הקדמת הרמב''ם¹⁶² וז''ל:

... והנה כאן בהלכות סנהדרין פ"ו כתב דהעראה הוה הוראה, והרי בהוריות מבואר להיפך¹⁶³, אך דהנה עיין רש"י כריתות דף ג' ע"א דלכך גבי רביעה צריך קרא על הנשכב דאינו נהנה, ועיין תוס' יבמות דף נ"ד ע"ב. ועיין ב"ק דף ל"ב ע"א גבי ונכרתו הנפשות, ועיין בירושלמי כאן בסנהדרין פ"ז, ובשבת פ"ז דפליגי ר"י ור' אלעזר מהיכן ילפינן אזהרה לאשה ע"ש¹⁶⁴, ובהלכה ט'.

ועיין לקמן ברש"י דף ס"ו ע"ב גבי ד"ה למעוטי ע"ש. ועיין בתוספות ישנים נדרים בסוף דבהעראה ליכא הנאה¹⁶⁵, דלא כתוס' יבמות דף ס"ה ע"ב¹⁶⁶, וזהו דאמר לו אם טעה בדין של נואף ונואפת¹⁶⁷ דר"ל דהנואפת לא תתחייב בדבר שאין לה הנאה, דזה הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו, דדרשה דלא תקרבו אינו מחוור כדאמר בירושלמי¹⁶⁸, ולכך אמר טעה בנואף ולא בנואפת כו'.

כלומר, גם הצדוקים מודים שהמערה [הנואף] שלא כדרכה חייב, אבל אז הנואפת [לפי דעת הצדוקים] פטורה משום שאין לה הנאה, אבל לדידן חייבת גם היא, משום דכתיב לא תקרבו כו'.¹⁶⁹

מבאר רבינו כאן, שחיוב ערוה הוא משום המעשה ואף אם לא נהנה, וא''כ אמאי איצטריך הריבוי לחייב את הנבעל, ומתרץ שהוא כדי לחייב שתים על פעולה אחת, דהיינו המערה בעצמו.

ומציין לעוד כמה מקומות שמצינו שחייב שתים על פעולה אחת ולאו אחד.

ובהלכות כלאים – פ''י ה''י מבאר רבינו:

והנה רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ב ה"ט מפרש דהך דשבת דף קל"ג ע"ב דרק כשאמרו לו שלא יוכל לגמור המילה ביום אז חייב חטאת¹⁷⁰ ובל"ז פטור, ולא הוה כהך דשבועות דף י"ח ע"א גבי סמוך לווסתה דאף דהוא סבר שיוכל לגמור קודם שתהא נדה מ"מ הוה שוגג ולא אונס.

וצ"ל ... אך באמת החילוק הוא דהיכא דנהנה יש עליו חיוב יותר, וכמו מתעסק בחלבים ועריות, וכעין מ"ש הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה פ"ז ה"ב.

ועיין ביבמות דף צ"א ע"ב מאי הוה לי' למיעבד כו', ושם דף ס"ט ע"ב גבי אכילת תרומה, דמקולקלת למפרע וצריכה לשלם קרן וחומש אף דמאי הוה למעבד¹⁷¹...

ועתה דברי רבינו עם הפענוח¹⁷²:

פרק א' הלכה א':

הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו' שניהם הבועל והנבעלת, ואם היו שוגגין חייבין חטאת קבועה, ויש מן העריות שהוא במיתת בית דין יתר על הכרת השוה בכולן.

שניהם הבועל וכו'.

עיין ב"ק דף ל"ב ע"א - הכא איהו קעביד מעשה. והיא לא? והכתיב: ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, הנאה לתרוייהו אית להו, איהו מעשה הוא דקעביד. –

הטעם משום דהנאה אית להו לתרווייהו.

ועיין תוס' יומא דף פ"ב ע"ב –

... ולא נהירא חדא לענין דלא מיחייבא למימסר נפשה לא מהני האי דלא מתהניא, דבלאו הנאה נמי איכא איסור ערוה, אף על גב דאמרינן פרק המניח (ב"ק דף לב.) ונכרתו הנפשות העושות הנאה לתרוייהו אית להו, מכל מקום בלא הנאה נמי מיחייבא כגון שלא כדרכה אף על גב דמיקרי עינוי...¹⁷³.

ועיין ברש"י כריתות דף ג' ע"א ד"ה דאמר - דאמר רבי אבהו - בפרק ד' מיתות (סנהדרין נד:) לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ועונש מגזירה שוה דכתיב וגם קדש היה בארץ. ואי קשיא גבי עריות היכן מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו, פריק הכי שאני התם כיון דאיהי נמי מיתהנייא משכיבה קרינא בה הנפשות העושות, אבל משכב זכר דלא מתהני בעי אזהרה. –

מה דמחלק שם בין היכא דאית ליה הנאה או לא.

ועיין תוס' יבמות דף נ"ד ע"ב ד"ה בזכור –

בזכור מהו - הא דלא יליף זכור ובהמה מהקישא דרבי יונה... אי נמי משום דזכור ובהמה לא חשיב ביאה, דאין דרך ביאה בכך, ולהכי בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נד:) צריך אזהרה ועונש לשוכב ונשכב בזכור, אף על גב דבעלמא לא בעי קרא לחייב האשה הנשכבת.

ועיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב גבי הך דר"י ור"א דר"י –

ר' יוחנן באנשים הכתוב מדבר. ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. ולית לר"א כן [שאף הנשים חייבין כרת]? אית ליה לא תקרבו אחד האיש וא' האשה. –

ס"ל דאחותו בא ללמד על נשים דחייבות, ור"א יליף לה מלא תקרבו.

ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ז סה"ט –

עד כדון לשוכב, לנשכב מניין? ואת זכר לא תשכב משכבי אשה קרי ביה לא תישכב. עד כדון כר' עקיבה ... כרת לנשכב כר' ישמעאל מניין? ר' ירמיה בשם ר' אבהו נאמר כאן קדש ונאמר להלן וגם קדש היה בארץ... רבי בון בר חייה בעא מרבי זעירא, מה ראה רבי ישמעאל ורבי עקיבה ליחלק בזכר ובבהמה ובשאר כל העריות לא נחלקו? אמר ליה שבכל העריות כתוב בהן שאר בשר ואילו אין כתוב בהן שאר בשר. –

[איש ואשה הנשואים זה לזה נקראו שאר בשר, וכתיב בריש הפרשה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לשון רבים לרבות השוכב והנשכב, אבל זכר ובהמה אינן נקראים שאר בשר, לכך איצטרך קרא לנשכב, קרה''ע].

דמקשה שם למה לזכר בעי קרא גם לנבעל, ובשאר מקומות – לא?

ותירץ משום שאר בשר ע"ש.

ועיין בתו"כ פ' אחרי מות פ' י"ג - לא תקרבו מה תלמוד לומר לפי שנאמר איש איש שיכול אין לי אלא איש ממש שהוא מוזהר על ידי אשה, אשה מוזהרת על ידי איש מנין תלמוד לומר לא תקרבו הרי כאן שנים. –

דיליף שם ג"כ מלא תקרבו.

אך באמת גבי זכר י"ל דבעי קרא, דנפ"מ להך בעיא דשם דף נ"ה ע"א גבי המערה בעצמו - המערה בעצמו, מהו? ... ולמאן דאמר חייב - הכא מיחייב תרתי, מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב. –

דאמר שם דחייב שתים.

ועיין בתוס' שם דף נ"ד ע"ב ד"ה הבא - הבא על הזכור והביא זכר עליו - אף על גב דבריש כריתות (דף ב:) בעי קרא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, הכא חייב לר' ישמעאל ב', כיון שהן ב' ביאות אף על גב דליכא קרא לחלק.

ודבריהם תמוהים מהך דכאן. –

שהמערה בעצמו חייב שתים אף דהויא ביאה אחת, וכן הקשה רע''א שם: תד"ה הבא על הזכור וכיון שהם ב' ביאות. תמוה לי דא"כ יקשה ההיא דבסמוך דף נ"ה ע"א ולמ"ד חייב, הכא מחייב אתרתי מחייב אשוכב ומחייב אנשכב, הא הוי רק חדא ביאה ובזה אין הלאוין מחלקין.

וע"ש דף נ"ד ע"א גבי הבא על אביו – ורבנן, ערות אביך ממש, - האי מואת זכר נפקא, - לחייב עליו שתים, וכדרב יהודה... תניא נמי הכי: הבא על אביו - חייב שתים, הבא על אחי אביו - חייב שתים.

ורש"י שם דף נ"ג ע"א ד"ה הבא ע"ש –

הבא על האם - בשוגג חייב עליה שתי חטאות, דבכולהו עריות כתיב בהו כרת, וכתיב בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד, כדאמרינן בפרק בתרא דמסכת מכות (יד, א) לחייבו על אחותו שתים, שהיא אחותו מאביו ואחותו מאמו, והכא נמי כתיב בהו חלוק לרבנן, כדמפרש בגמרא.

וזה משום דהוה גדר שני פעולות¹⁷⁴, אבל אם מחמת הך דב"ק דף ל"ב הוה כמו פעולה אחת.

ועיין בהך דירושלמי שבת פ"ב ה"ב – ה''ה: הבעיר ובישל. אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני חייב אחת. מאן דמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן דמר אחת. היידא היא רבי יודה אומר משום מבעיר. רבי יוסי אומר משום מבשל. –

גבי הבעיר ובישל כאחת אם חייב אחת או שתים, ושם ר"ל ג"כ כה"ג כגון שהדליק פתילה של אבר¹⁷⁵.

ועיין שבת דף קל"ח ע"א גבי משמר -

[משמר] משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום בורר. רבי זירא אמר: משום מרקד. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר - נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי - נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה. –

דאף דיש לומר דיש עליו ב' שמות משום בורר ומשום מרקד, מ"מ אינו חייב אלא אחת¹⁷⁶.

ועיין תוס' נזיר דף מ' ע"א ד"ה רבי, גבי תגלחת בתער - ומשני לעבור עליו בב' לאוין לכך כתב תער דמגלח בתער עובר בשני לאוין, משום תער ומשום מעבירין, דהלאו קאי אתער וקאי נמי אשאר מעבירין והוי כאילו כתב תער לא יעבור דאותו לשון [קאי] לפניו ולאחריו והשתא נפקי תרוייהו מתער לרבי¹⁷⁷... –

ובירושלמי שם פ"ו דאם אכל ענבה ויש בו כזית חייב שתים – ה''א: אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים - אף דהוא פעולה אחת ולאו אחד:¹⁷⁸

[בהלכות שבת שם מוסיף רבינו:

ועיין בירושלמי כאן פ''ז יש כותב נקודה אחת ע''ש בסוף ה''ג -

יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, היך עבידא היה דל"ת ועשאו רי"ש, רי"ש ועשאו דל"ת חייב משום כותב ומשום מוחק.

אך שם נפעלים שני דברים. אבל כשהנפעל אחד (שהוא רק מבשל) - לא מצינו שיהא חייב שתים, ע''כ משם].

[בשו''ת צפנת פענח החדשות סימן כ' מבאר רבנו:

והנה כוונת הירושלמי "הבעיר ובישל חייב שתים" – כגון שהיה לו אור מבעוד יום, והדליק פתילה של אבר בשבת, ואז נעשה שני הדברים בבת אחת ובמציאות אחת, ובזה יש המחייב שתים כי יש שני נפעלים בבת אחת. ועיין במו''ק דף ב' ע''ב מה דמקשי על הך דרבה ורב יוסף גבי משקה מים ומנכש למה אין חייב רק אחת. עכ''ל]¹⁷⁹.

פרק א' הלכה ג':

ואפילו היה העובר תלמיד חכם אין ממיתין ולא מלקין עד שתהיה שם התראה, שלא נתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד.

שלא ניתנה כו'.

עיין בה"ה, ועיין במש"כ רבינו בה' סנהדרין פי"ב ה"ב וכונת רבינו הוא דאין התראה מגוף העדות רק הוא גדר בירור ולכך די אף אם התרה בו מי שאין שייך כלל להעדות וכמו שפסק שם רבינו, וע"ש ד' ע"א ע"א ברש"י וד' ל"ג ע"ב ברש"י ד"ה טעה ע"ש, אבל מה שצריך להתיר עצמו למיתה זה הוה בגדר עדות ועיין בהך דסנהדרין ד' מ"א ע"א בתוס' ד"ה ואשה אך שם ד' ע"ב ע"ב מבואר להיפך דזהו בגדר דין לא מחמת ידיעה, ועיין בירושלמי כתובות פ"ד ה"ג דאמר שם דקטנה שהתרו בה הוה כגדולה שלא התרו וכעין זה אמרינן בסנהדרין שם ד' ע"ב גבי קטן הרודף, והטעם משום דקטן לאו בר קבלת התראה הוא דאף גבי רודף צריך להודיעו העונש כמבואר בגמ' שם וצ"ל דזה שצריך להודיעו גבי רודף הוא רק משום דלמא על ידי זה יפרוש והוה כמו יכול להצילו באחד מאיבריו אבל היכא דלא מבין מה שמתרין אותו א"צ התראה גבי רודף. ובאמת זה תליא אם הדבר משום פגם או משום איסורא ע"ש בתוס' ד' ע"ג ע"א ד"ה ומה, ועיין בתוספ' סנהדרין ריש פ' י"א דמוכח שם דאף ההתראה צריך שישמעו שני העדים בב"א ועיין במה דס"ל לרבינו ז"ל בס' המצות דגם גבי קטן הרודף אחר ערוה ג"כ ניתן להצילה בנפשו ע"ש במצוה רצ"ג ועיין בהך דחולין ד' מ"א ע"א כיון שהתיר עצמו למיתה ע"ש, וסנהדרין ד' פ"א ע"ב גבי הרכנה בראש דאף דהוא בגדר הסכם כמבואר בהך דהוריות ד' ג' ע"ב דמקרי שגם הוא הורה הדין כן אם הרכין בראשו, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ה ע"א בגירסת הרי"ף ז"ל גבי הך דאמר שם לא צריכא דאחוי עליה ר"ל בגדר רמז, ועיין בהך דבכורות ד' נ"ט ע"א דגדר רמז הוה כמו אמירה, ועיין בהך דגיטין ד' ע' ע"ב וד' ע"א ע"א דהרכנת הראש הוה כדיבור ע"ש בירושלמי היא הרכנת הראש היא שמיעת קול ועיין בירושלמי ר"ה פ"ג סה"א דאמר וארכינון ראשן כו'. ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"ה ע"ב ותוס' ב"ק ד' כ"ד מה דמחלקים שם בין דיני ממונות לדיני נפשות, ועיין בהך דכתובות ד' ל"ג דאמר שם דמהני רמז גם במלקות אך שם י"ל משום דכבר התרה בהם מהני הרמז כעין שכתב רש"י בנזיר ד' ט"ז ע"ב וד' י"ז ע"א גבי נזיר בביה"ק דאף דאם לא אמר תחלה לא הויא מהני זה מ"מ כיון דאמר תחלה אף דאז לא חל עליו מהני זה ע"ש וצ"ל כך דהיכא דבעי גדר עדות לא בירור צריך לומר זה בפה והקבלת התראה הוה זה גדר עדות, אבל ההתראה עצמה הוא רק בירור כמש"כ, ולכך מבואר בכתובות ד' ל"ג דהטעם דבעי תכ"ד כדי שלא יאמר שכחתי, ועיין תוס' מכות ד' כ' ע"ב ותוס' שבועות ד' ג' ע"א וכ"מ ורש"י סנהדרין ד' מ' ע"ב. והנה לשון רבינו ז"ל כאן דנקט ולא פירשו ממעשיהם משמע קצת אף אם מצאו אותו כשבועל כבר והם התרו בו ולא פירש חייב ואמאי הא כעת אף שקיבל עליו ההתראה הוה כמו אונס וא"כ יהיה פטור כמבואר לקמן בהל' ט' ועיין בהלכות סנהדרין פ"כ ה"ג ובהל' אישות וצ"ל דזה רק היכא שעל ידי אונס נתגבר עליו יצרו אח"כ, אבל הכא שמרצון נתגבר עליו יצרו אף דההתראה וקבלת התראה היא כעת שכבר הוא נאנס מ"מ חייב, ועיין תוס' שבועות ד' י"ז ע"ב ד"ה אי ותוס' ב"ק ד' מ"א ע"א ד"ה כגון ע"ש ומוטל עליו הדבר לבטל האונס ולפרוש, ועיין בהך דכתובות ד' ל' ע"ב גבי שתחב לו חבירו, ועיין שם בתוס' ד"ה לא צריכא בשם ר"ח ולא אמרינן דהוא אונס כעת כעין דמבואר בירוש' פ"ד דסוטה גבי דבש ביוה"כ ע"ש וצ"ל דנ"מ על מה הוא החיוב אם על הנאת הדבר או על פעולת הדבר ועיין בירושלמי כלאים פ"ח ה"א גבי ולא יהיה קדש והתורה אסרה ביאתו בהנאה וכ"כ בזה, ועיין בהך דהוריות ד' ג' ע"ב גבי הורו ב"ד דאמר שם שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ע"ש ברש"י ושם ר"ל ג"כ כך לא דההוראה פוטרו מצד הדין רק הוא בגדר בירור, ואף לאחר שהביאו כפרתן מ"מ נפטרו ר"ל אף שכבר נגמרה ההוראה:

ביאור דברי רבינו בהלכה זו -

דין התראה.

המשנה במכות דף ו' ע''ב: רבי יוסי אומר: לעולם אין נהרגין עד שיהו שני עדיו מתרין בו, שנאמר: על פי שנים עדים.

הגמרא שם מביאה דעת ריב''י החולק על ר' יוסי: רבי יוסי בר יהודה אומר: חבר אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.

הרמב''ם פוסק שהכל צריכים התראה אפילו היה העובר ת''ח, ולא כריב''י, ובאר הטעם: לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד...

ותמהו עליו המפרשים איך כרך ב' הדעות יחד.

המגיד משנה כאן מבאר, שאין ת''ח צריך התראה שבודאי יודע האיסור והעונש, אך צורך בהתראה הוא להודיע לו שהיום שבת, או שזה חלב כו', שמא אינו יודע המציאות כו'.

בקצות החשן סי' כ''ח סק''ח הקשה עליו מהרמב''ם בהלכות סנהדרין שכתב: אל תעשה, שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין או מלקות כו'.

וז''ל הקצות:

והרי מבואר דאע"ג דהוא בודאי בחזקת שיודע את האיסור והעונש דהא הוא חבר, אעפ"י כן אינו נהרג עד שיתברר הדבר בודאי שלא יאמר שוגג וכדומה, וזה הוא חידוש שחדשה תורה בהתראה. והרב המגיד כתב בריש הלכות איסורי ביאה דהתראת חבר הוא להודיע לו שזה חלב או שהיום שבת וע"ש. אך לשון הרמב"ם מורה דאין חילוק כלל בין התראת תלמיד חכם להתראת עם הארץ וא"כ בשניהם צריך להודיע גוף העונש ולא סגי במה שיודיעו לתלמיד חכם שזה חלב, דאפשר כסבור שחלב אין בו מלקות אף על גב דחבר הוא אפשר שכח, והוא חידוש שחדשה תורה בהתראה להבחין בבירור בין שוגג למזיד¹⁸⁰, ומשום הכי כל התראה בעינן תוך כדי דיבור דלאחר כדי דיבור תו ליכא הבחנה ואמרינן אשתליין.

רבינו מבאר שלדעת הרמב''ם, שהכל צריכים התראה גם ת''ח, משום שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, שהלכה כר' יוסי במשנה בזה, אך לא במה שסובר ר' יוסי שההתראה היא מגוף העדות ולכן צריכים **העדים **דוקא להתרות בו, אלא ההתראה היא רק בירור שהעובר יודע מהעבירה והעונש כו', אבל אין זה מגוף העדות ולכן התרה בעצמו כו' ג''כ חייב. (וזה מש''כ הרמב''ם בפירוש המשנה שם שאין הלכה כר' יוסי', ר''ל שאין ההתראה מגוף העדות).

וזה מה שהרמב''ם אומר: ואפילו היה העובר תלמיד חכם אין ממיתין ולא מלקין עד שתהיה שם התראה, שלא נתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד. כלומר, אע''פ שדין תורה הוא שצריך התראה, מ''מ אין ההתראה מגוף העדות ממש, אלא רק כדי לברר בין שוגג למזיד.

וז''ל רבינו בפ''א מהלכות תרומות:

... דהתראה לא הוי מגוף הדבר והחיוב, וזהו כוונת רבינו שכתב שם בה"ב ובהלכות איסו"ב דאין התראה רק להבחין בין שוגג למזיד, ע"ש בכ"מ ומש"כ בזה בח"א בר' הל' איסו"ב.

וע' תוס' סנהדרין דף פ' ע"ב¹⁸¹ גבי ב"נ שחטא ואח"כ נתגייר דהיכא דלא הוי שינוי במיתה אף דהוי בלא התראה לא איכפת לן, דלא דהחיוב הוא משום שהתרו, רק דהפטור הוא משום דלא התרו בו, וא"כ היכא דלא הוי חיסרון לא איכפת לן...

וז''ל רבינו במה''ת ח' טור ב':

... אך מ"מ להתרות בעי כמו בכל חייבי מיתות, דהרי אף לדידן דלא סבירא לן כר' יוסי בר' יהודא במכות דף ו' דחבר אינו צריך התראה, רק דצריך, מ"מ בזה קיי"ל כמ"ד שאינו צריך שהתראה תהיה דוקא מפי העדים ע"ש ובדברי רבינו בהלכות איס"ב פ"א ובהלכות סנהדרין פי"ב הל''ב דנקט לשון שלא ניתנה התראה אלא להבחין ע"ש. ור"ל דאף דאנן קיי"ל דגם חבר צריך התראה זה רק משום דהתורה לא חלקה, אבל התראה לא הוי בגדר חסרון בהמעשה רק בהפועל¹⁸², אך למאן דאמר דס"ל דרק העדים צריך שיתרו בו ס"ל דבלא התראה הוי חסרון בהמעשה, ואם כן המעשה צריך שיגמור ע"י פי העדים דוקא...

עכ"פ גבי התראה יש ג' שיטות:

אם זה בגדר הבירור ונפ"מ בחבר לשאינו חבר - [חבר לא בעי התראה כדעת ר' יוסי ב''ר יהודה].

או בגדר בירור וגזירת הכתוב דאז אין נפ"מ - [בין חבר לשאינו חבר, כפסק הרמב''ם שאף ת''ח צריך התראה מגזירת הכתוב, ומ''מ ההתראה היא רק בגדר בירור].

או הוא גמר החיוב. –

[דעת ר' יוסי שהעדים דוקא מתרין בו, "דבלא התראה הוי חסרון בהמעשה", כדלעיל].

ועיין בתוס' סנהדרין דף מ"א גבי התיר עצמו למיתה, ודף ע"ב ע"ב גבי רודף, עכ"פ בזקן ממרא אין התראה גומרת החיוב, דהחיוב אינו תלוי עליו רק במעשה שיעשה גם ע"י אחרים¹⁸³, רק מ"מ צריך התראה מחמת בירור הידיעה, ונ"מ ג"כ למאן דאמר דצריך להתרות בו באיזה מיתה כמבואר סנהדרין ד"פ ע"ב ומ"מ משמע מדברי רש"י דהמקבל ההתראה שצריך שיתיר עצמו למיתה אין צריך לקבל עליו איזו מיתה¹⁸⁴...ע''כ משם.

ומ''מ קבלת ההתראה מדין העדות –

הדין שהמותרה צריך לקבל את ההתראה להתיר עצמו למיתה שיאמר על מנת כן אני עושה –

זה מדין וגדר העדות, שהעדים צריכים לשמוע את ההתראה [ומציין לתוספתא שהעדים צריכים לשמוע ההתראה בבת אחת, ולא בזה אחר זה, כי עדות מיוחדת פסולה כו', ואת דברי המותרה שהתיר עצמו למיתה].

גדר התראה ברודף.

הדין הוא "קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו... רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן", שואל רבינו הרי רודף כן צריך התראה להזהירו ולהודיעו העונש – "הרודף אחר חבירו להורגו, אומרים לו: ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שפך דם האדם באדם דמו ישפך...

ומבאר, שהתראה זו היא לא כדין התראה בכל מקום, שכדי להורגו בב''ד צריך שיתיר עצמו למיתה, אלא רק כדי לנסות ולהשתדל למנוע את הרודף ולהציל הנרדף, שקודם מדברים אליו ומתרין בו, אולי יפרוש, ואם לא פרש – מצילין אותו ע''י הכאה באחד מאבריו, ואם לא הועיל – מצילין אותו בנפשו.

ולכן אם אינו מבין את ההתראה – לא מדברים אליו אלא מצילין הנרדף אם בנפשו, וכן רודף שהוא קטן, שאינו מבין כלל ההתראה - [המקשה לילד מצילין אותה אף בנפשו של העובר] – אין צריך התראה.

ובדין רודף אחר ערוה הדין שמצילין אותה בנפשו של רודף, וגם אם הרודף קטן, בן ט' שנים ויום אחד מצילין בנפשו¹⁸⁵.

שקטן בן ט' הרודף אחר ערוה הרי הוא רודף מדעת וכן מבין ההתראה – צריך להתרות בו, כדי למונעו מהעבירה אולי יפרוש לפני שיצילוה בנפשו.

כמ''ש רבינו בספר ההשלמה השמטה ט''ז:

אבל גבי ערוה ע"כ מיירי שהוא קטן בן ט' א"כ הוה בר דעת עי' ע"ז דף ל"ו ע"ב דידע לארגולי¹⁸⁶... ועי' בדברי רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ד דרבינו ס"ל דשייך קינוי גבי קטנה... ולכך גבי קטן הרודף אחר ערוה ע"כ צריך להודיעו.

וכל זה אם נאמר שהטעם שמצילין בנפשו, הוא בגלל שפוגם את הערוה (רש"י פי' שם בסוגיא (דף ע"ג ע"ב) בד"ה אפגמה רבה, חייבי כריתות שהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו. וכן בתוס'). אך אם נאמר שהטעם שמצילין בנפשו הוא כדי למונעו מהאיסור שעומד לעשות, אזי צריך שיבין את ההתראה, ואם לאו – לא יהרג.

ההתראה צריכה להיות בבירור, והמותרה צריך לענות בפירוש "ע''מ כן אני עושה", שיתיר עצמו למיתה או למלקות, ולא מספיק רמז. "קא משמע לן: רמיזא לאו כלום הוא" (סנהדרין פ''ה) כו', אך האם התנו בו בתחילה בדיבור מפורש ואח''כ רק ברמז – חייב - "וניתרי בהו מעיקרא, ונרמז בהו רמוזי" (כתובות ל''ג), כדלקמן.

גדר אנוס.

אנוסה פטורה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו'. פוסק הרמב''ם שאם היתה תחילתה באונס, אף שסופה ברצון – פטורה, "שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות". אבל האשה הנבעלת "אפילו אמרה אחר שנאנסה הניחו לו הרי היא פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה". "ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה, מתחלתה באונס היתה".

דין זה הוא גם באיש שנאנס¹⁸⁷.

וכן האשה, רק אם התחיל מעשה הביאה באונס נחשבת אנוסה, אך אם יצרה אלבשה לפני מעשה הבעילה, אין זה אונס.

ועיין תוס' ב''ק דף מ''א ע''א ע''ש דאם קודם הביאה היה אונס, כיון דהביאה ברצון - נאסרה על בעלה ע''ש.

שאם תחילת המעשה ברצון אף שאח''כ נאנס – חייב –

דזה רק היכא שעל ידי אונס נתגבר עליו יצרו אח"כ, אבל הכא שמרצון נתגבר עליו יצרו, אף דההתראה וקבלת התראה היא כעת שכבר הוא נאנס - מ"מ חייב.

וכמ''ש רבינו לקמן פי''ב ה''ה:

ולא עוד אלא ונשמט הבועל כו'. דוקא נשמט אבל אם הוא בועל אז חייב אם הרג להקנאי, משום דהוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו דיכול לפרוש ושוב לא יהרגהו הקנאי... אף שי"ל דעכשיו אנוס הוא דיצרו אנסו, וכעין דאמרינן בכתובות דף נ"א ע"ב ודף נ"ג ע"א ודף נ"ד ע"א ועיין תוס' שבועות דף י"ז ע"ב דגם גבי בועל אמרינן זה, ע"ש בד"ה אי וכ"כ בזה.-

מ''מ כיון שהתחיל ברצון חייב לפרוש, אף שעכשו הוא אנוס, ואם לא פירש – חייב.

ומוכיח מדברי ר''ח בדין התוחב חלב לחבירו בבית הבליעה, אם יכול להחזירה (לפלוט) אפילו ע''י הדחק, אם לא החזיר – חייב, כדלקמן.

פרק א' הלכה ג':

ואפילו היה העובר תלמיד חכם אין ממיתין ולא מלקין עד שתהיה שם התראה, שלא נתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד.

שלא ניתנה כו'.

עיין בה"ה –

ומ"ש רבינו ואפי' היה העובר תלמיד חכם, הוא דלא כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר בפ"ק דמכות (דף ו' ע"ב) חבר אינו צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ע"כ בגמרא ומתניתין דהתם דלא כר"י. ורבינו כתב הלשון הנזכר בגמרא בדברי ר"י, ופי' לשונו הוא שלא ניתנה התראה אלא להבחין המעשה אם נעשה בשלימות כוונה ומחשבה, או אם הוא שוגג בשום דבר, כגון שלא ידע שזו היא ערוה או דבר אחר. ופירוש הלשון הנזכר בגמרא הוא שלא נתנה התראה אלא להבחין אם הוא שוגג בידיעת עונש המעשה או לא, ות"ח מן הסתם יודע הוא הדבר, ולפי שראיתי בזה משיגים על דברי רבינו ביארתי לשונו והחילוק שיש בין לשונו ובין לשון הגמרא:

ועיין במש"כ רבינו בהלכות סנהדרין פי"ב ה"ב –

אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה, וכיצד מתרין בו אומרין לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין או מלקות אם פירש פטור, וכן אם שתק או הרכין בראשו פטור ואפילו אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר על מנת כן אני עושה ואח"כ יהרג, וצריך שיעבור ויעשה תיכף להתראה בתוך כדי דיבור, אבל אחר כדי דבור צריך התראה אחרת, ובין שהתרה בו אחד מן העדים ובין שהתרה בו אחר בפני עדים אפילו אשה או עבד אפילו, שמע קול המתרה ולא ראהו ואפילו התרה בעצמו הרי זה נהרג.

וכוונת רבינו הוא דאין התראה מגוף העדות, רק הוא גדר בירור, ולכך די אף אם התרה בו מי שאין שייך כלל להעדות, וכמו שפסק שם רבינו.

וע"ש דף ע"א ע"א ברש"י - מתרין בו - לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה - דהא התראת עדים בעי¹⁸⁸ כו'.

ודף ל"ג ע"ב ברש"י ד"ה טעה ע"ש –

דבשלמא ברוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא, כגון באומר אבן שהרגו בה לא היה בה כדי מיתה, או במותרה מפי ההרוג ולא מפי עדים כו'.

אבל מה שצריך להתיר עצמו למיתה זה הוה בגדר עדות.

ועיין בהך דסנהדרין דף מ"א ע"א בתוס' ד"ה ואשה - באשה חבירה - ולא בעי ר' יוסי שיתיר עצמו למיתה אי נמי חבר כאילו התיר עצמו¹⁸⁹.

אך שם דף ע"ב ע"ב מבואר להיפך –

לא צריכא - דקאי בתרי עיברי דנהרא, דלא מצי אצוליה, מאי איכא – [כלומר מאי קא רמי עלייהו דהנך רואין למעבד], דבעי איתויי לבי דינא, בי דינא - בעי התראה – [דכתיב ובערת הרע מקרבך הלכך בעי התראה, דבלאו הכי לא מקטלי ליה]. –

דזהו בגדר דין לא מחמת ידיעה.

ועיין בירושלמי כתובות פ"ד ה"ג דאמר שם דקטנה שהתרו בה הוה כגדולה שלא התרו – ה''ד: ר' אימי ורבי יהושע בן לוי תריהון אמרין המוציא שם רע על הקטנה פטור אמר רבי הושעיה ויאות, אילו גדולה שלא התרו בה שמא כלום היא? וקטנה שהתרו בה כגדולה שלא התרו בה. [הלכך אף לקטנה אין לה קנס דהא קטנה אפי' התרו בה אין התראתה כלום והרי היא כגדולה שלא התרו בה קרה''ע].

וכעין זה אמרינן בסנהדרין שם דף ע"ב גבי קטן הרודף –

אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. – [ניתן להצילו בנפשו - כדילפינן לקמן רוצח נתן להצילו בנפשו, והאי - אף על גב דקטן הוא ולאו בר קבולי התראה הוא - לגבי רדיפה דינו כגדול], קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן –

והטעם משום דקטן לאו בר קבלת התראה הוא, דאף גבי רודף צריך להודיעו העונש, כמבואר בגמ' שם –

רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו: ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שפך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר: יודע אני שהוא כן - פטור, על מנת כן אני עושה – חייב¹⁹⁰.

וצ"ל דזה שצריך להודיעו גבי רודף, הוא רק משום דלמא על ידי זה יפרוש, והוה כמו יכול להצילו באחד מאיבריו¹⁹¹, אבל היכא דלא מבין מה שמתרין אותו – אין צריך התראה גבי רודף.

ובאמת זה תליא אם הדבר משום פגם או משום איסורא, ע"ש בתוס' דף ע"ג ע"א ד"ה ומה –

בגמרא: מה נערה המאורסה, שלא בא אלא לפוגמה - אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו, רודף אחר חבירו להרגו – על אחת כמה וכמה.

ובתוס':

ומה נערה המאורסה שלא בא וכו' - וא"ת ההוא פגם חמור מרוצח שזה בסקילה וזה בסייף ? לאו פירכא היא, דהכא לא קפיד קרא אאיסורא אלא אפגימה, דהא נעבדה בה עבירה או שאין מקפדת על פגמה אין מצילין אותה בנפשו כדמוכח שמעתין, ופשיטא דיש פגם גדול בנהרג מבנערה המאורסה שנאנסה. וא"ת ומנא לן דאפגימה קפיד רחמנא דילמא אאיסורא קפיד מדאיצטריך למעוטי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבת ובהמה¹⁹². ובקונטרס פי' לקמן דאפגימה קפיד, מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות. ועוד י"ל דאין מושיע לה משמע דאבושתה קפיד קרא.

ועיין בתוספתא סנהדרין ריש פרק י"א, דמוכח שם דאף ההתראה צריך שישמעו שני העדים בבת אחת –

ור' יוסי פוטר עד שיתרו בו כל עדיו שנאמר על פי שנים עדים עד שיהו שני עדים מתרין כאחד, מודים חכמים לר' יוסי שאם היתרה בו הראשון והלך לו, השני והלך לו שהוא פטור¹⁹³.

ועיין במה דס"ל לרבינו ז"ל בס' המצות דגם גבי קטן הרודף אחר ערוה ג"כ ניתן להצילה בנפשו, ע"ש במצוה רצ"ג. - ואמנם הוא באיש רודף אחר חבירו להרגו ואפילו לגלות ערותה ובתנאי שיהיה בן תשע שנים ויום אחד.

ועיין בהך דחולין דף מ"א ע"א כיון שהתיר עצמו למיתה ע"ש –

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: התרו בו וקבל עליו התראה, מאי? אמר ליה: התיר עצמו למיתה קאמרת? אין לך מומר גדול מזה.

וסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי הרכנה בראש - והדתניא: התרו בו ושתק, - [שהראה בעצמו כמקבל התראה, ומיהו לא התיר עצמו למלקות בהדיא, וכן בהרכין בראשו ורמז שהוא מקבלה, אף על פי דלא לקי בהתראות כי הני דלא התיר עצמו למלקות - מכל מקום התראות נינהו להחזיקו רשע כו'], התרו בו והרכין ראשו, פעם ראשונה ושניה - מתרין בו, שלישית - כונסין אותו לכיפה. –

דאף דהוא בגדר הסכם, כמבואר בהך דהוריות דף ג' ע"ב –

הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם - הרי אלו פטורים; טעמא דאמר להן טועין אתם - דפטורים, הא שתיק מישתק - חייבין וגמר לה הוראה, ואמאי? והא לא הורו כולן, אמרי: ה"נ כגון שהרכין בראשו. –

דמקרי שגם הוא הורה הדין כן, אם הרכין בראשו.

ועיין בהך דשבועות דף ל"ה ע"א - עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם. אמר שמואל: אפילו עדיו ביניהן. פשיטא, לא צריכא דקאי עילויהו, מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי, קמ"ל. –

בגירסת הרי"ף ז"ל גבי הך דאמר שם לא צריכא דאחוי עליה - אמר שמואל אפילו עדיו עומדין לו בצדו פשיטא לא צריכא דמחוי עילויה מהו דתימא כמאן דיחדינהו דמי קמ"ל.

ר"ל בגדר רמז.

ועיין בהך דבכורות דף נ"ט ע"א - קרא לתשיעי עשירי, ויצא העשירי ולא דבר, התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר. ודלמא שאני התם דאיברר ליה עשירי, אי נמי דאחוי עילויה. – [כגון דאחוי עליה כשיצא הראה עליו באצבעו שיהא מעשר אלא שלא דבר בפיו].

דגדר רמז הוה כמו אמירה.

ועיין בהך דגיטין דף ע' ע"ב, ודף ע"א ע"א דהרכנת הראש הוה כדיבור –

נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו

ע"ש בירושלמי היא הרכנת הראש היא שמיעת קול – פ''ז ה''א: אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו סוף דבר עד שישמעו את קולו ולא אפילו הרכין בראשו ... היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש.

ועיין בירושלמי ר"ה פ"ג סה"א דאמר וארכינון ראשן כו'. –

בימוי דר' ברכי' אישתתקון – [נעשו אילמים העדים שרצו להעיד שקידשו ב"ד את החדש], אמר לון שמעתין דא תקדש ירחא – [שמעתם דבר זה מפי ב"ד מקודש החדש?] וארכינון בראשיהן וקבלון:

ועיין בהך דסנהדרין דף פ"ה ע"ב –

פ''ו ע''ב: - אמר רב אסי: עדי מכירה בנפש שהוזמו - אין נהרגין, מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי... לא צריכא דאף על גב דאתו לבסוף. - ואכתי מאי למימרא? - לא צריכא דקא מרמזי רמוזי. מהו דתימא רמיזא מילתא היא, קא משמע לן: רמיזא לאו כלום הוא. ובתוס': קמ"ל רמיזה לאו כלום הוא - בפ"ב דב"ק (דף כד: ושם) גבי לייעודי תורא ולייעודי גברא דמסקינן התם אלא דקא מרמזי רמוזי... אי נמי דיני נפשות שאני.

ותוס' ב"ק דף כ"ד – ע''ב ד''ה אלא דקמרמזי רמוזי כו' –

מה דמחלקים שם בין דיני ממונות לדיני נפשות.

ועיין בהך דכתובות דף ל"ג –

רבי אליעזר אומר: עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקי, משום דלאו בני התראה נינהו. אמר רבא: תדע, ניתרי בהו אימת? ניתרי בהו מעיקרא - אמרי אישתלין, ניתרי בהו בשעת מעשה - פרשי ולא מסהדי, ניתרי בהו לבסוף - מאי דהוה הוה... וניתרי בהו מעיקרא, ונרמז בהו רמוזי – [בשעת העדות נרמוז להם רמזים על ההתראה להזכירם ובלשון רך שלא יקפידו] –

דאמר שם דמהני רמז גם במלקות.

אך שם י"ל משום דכבר התרה בהם מהני הרמז, כעין שכתב רש"י בנזיר דף ט"ז ע"ב –

איתמר - מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אומר נזירות חל עליו, דקסבר דהאי מאן דמקבל נזירות בבית הקברות מיתלא תליא וקיימא, וכיון דמשכחת טהרה דהיינו לאחר שיצא והזה ושנה וטבל חיילא עליה אף על גב דלא הדר אמר אני אקבל עלי מה שאמרתי כשהייתי עומד בבית הקברות.

ודף י"ז ע"א –

ט''ז ע''ב: איתמר - מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אומר נזירות חל עליו דקסבר דהאי מאן דמקבל נזירות בבית הקברות מיתלא תליא וקיימא וכיון דמשכחת טהרה דהיינו לאחר שיצא והזה ושנה וטבל חיילא עליה אף על גב דלא הדר אמר אני אקבל עלי מה שאמרתי כשהייתי עומד בבית הקברות.

ור"ל אמר - אי הדר אמר אהא כמו שקבלתי בבית הקברות - חייל עליה ואף על גב דלא מפרש אהא נזיר, ואי לא – לא, שאם נטמא למתים ושותה יין אין בכך כלום ¹⁹⁴. –

גבי נזיר בביה"ק, דאף דאם לא אמר תחלה לא הויא מהני זה, מ"מ כיון דאמר תחלה אף דאז לא חל עליו - מהני זה ע"ש¹⁹⁵.

וצ"ל כך, דהיכא דבעי גדר עדות לא בירור, צריך לומר זה בפה, והקבלת התראה הוה זה גדר עדות, אבל ההתראה עצמה הוא רק בירור כמש"כ¹⁹⁶.

ולכך מבואר בכתובות דף ל"ג – [עדים זוממין] דלאו בני התראה נינהו. אמר רבא: תדע, ניתרי בהו אימת? ניתרי בהו מעיקרא – [יום או שעה קודם שיעידו העדות] - אמרי אישתלין [שכחנו ההתראה] ... מתקיף לה אביי: וניתרי בהו בתוך כדי דבור. –

דהטעם דבעי תכ"ד כדי שלא יאמר שכחתי.

ועיין תוס' מכות דף כ' ע"ב –

ומתוך פי' הקונט' משמע דא"כ לא היה מחייב כי אם אקרחה קמייתא שהיתה בידו בתוך כדי דיבור להתראה, דאאינך קרחות לא מיחייב משום דאינם בתוך כדי דיבור להתראה ומצי למימר אישתלאי. וקשה כיון דהתחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה לא מצי למימר אישתלאי כדמוכח פרק י' יוחסין (קדושין דף עז: ושם) גבי ה' אלמנות בזה אחר זה דמחייב אכל חדא וחדא ואפי' בחד התראה משום דגופים מוחלקים אף על גב דליכא בתוך כדי דבור כ"א באלמנה קמייתא, לכך נראה דאין הכי נמי הוה מצי לאוקומי בזה אחר זה כדפי' ¹⁹⁷...

ותוס' שבועות דף ג' ע"א - חדא דמיחייב עלה תרתי - בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ"ל אישתליין. וכ"מ.

ורש"י סנהדרין דף מ' ע"ב. - המית בתוך כדי דיבור - כדי שאילת שלום, שאם שהה לאחר התראה יותר מכדי דיבור איכא למימר שכבר שכח התראה.

והנה לשון רבינו ז"ל כאן דנקט ולא פירשו ממעשיהם, משמע קצת אף אם מצאו אותו כשבועל כבר והם התרו בו ולא פירש - חייב. ואמאי?, הא כעת אף שקיבל עליו ההתראה הוה כמו אונס, וא"כ יהיה פטור, כמבואר לקמן בהלכה ט'. –

אנוס פטור מכלום מן המלקות ומן הקרבן ואין צריך לומר מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר כו', ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות.

ועיין בהלכות סנהדרין פ"כ ה"ג –

איש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת בית דין שאין קישוי אלא לדעת, אבל האשה הנבעלת באונס אפילו אמרה אחר שנאנסה הניחו לו הרי היא פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה.

ובהלכות אישות. – פכ''ד הי''ט: וכל שתחלת ביאתה באונס אף על פי שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה, מתחלתה באונס היתה.

וצ"ל, דזה רק היכא שעל ידי אונס נתגבר עליו יצרו אח"כ, אבל הכא שמרצון נתגבר עליו יצרו, אף דההתראה וקבלת התראה היא כעת שכבר הוא נאנס - מ"מ חייב.

ועיין תוס' שבועות דף י"ז ע"ב ד"ה אי –

על הגמרא: היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד – ... חייב שתים, חדא אכניסה וחדא אפרישה... אילימא בתלמיד חכם, בשלמא אכניסה ליחייב, קסבר: יכולני לבעול, אלא אפרישה אמאי ליחייב? מזיד הוא. כתבו התוס': אי בת"ח - חדא הוא דמיחייב אף על פי שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה¹⁹⁸.

ותוס' ב"ק דף מ"א ע"א ד"ה כמאן ע"ש –

כמאן דקטלה דמי - וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה.

ומוטל עליו הדבר לבטל האונס ולפרוש¹⁹⁹.

ועיין בהך דכתובות דף ל' ע"ב גבי שתחב לו חבירו –

כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. היכי דמי? אי דמצי לאהדורה, ניהדר, אי לא מצי לאהדורה, אמאי חייב? לא צריכא, דמצי לאהדורה ע"י הדחק.

ועיין שם בתוס' ד"ה לא צריכא בשם ר"ח – ת''י שם: ור"ח פירש אפי' במקום דלא מצי לאהדורה אלא ע"י הדחק כבר נהנה ממנו ובאין כאחת, ואם תאמר והיאך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס. וי"ל כיון דמצי לאהדורי על ידי הדחק ולא אהדריה ניחא ליה בהנאה זו.²⁰⁰ –

ולא אמרינן דהוא אונס כעת, כעין דמבואר בירושלמי פ"ד דסוטה גבי דבש ביוה"כ ע"ש. –

כהדא איתתא אתת לגביה רבי יוחנן אמרה ליה נאנסתי. אמר לה ולא ערב לך בסוף? אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו? וקיבלה.

מדוע תחילתה באונס וסופה ברצון פטורה, ובחלב שתחב לו חבירו בבית הבליעה חייב?

וצ"ל דנפ"מ על מה הוא החיוב, אם על הנאת הדבר או על פעולת הדבר²⁰¹.

ועיין בירושלמי כלאים פ"ח ה"א גבי ולא יהיה קדש - נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן [שם כג יח] ולא יהיה קדש מבני ישראל. מה קדש שנאמר להלן אסור בהנייה אף כאן אסור בהנייה. –

והתורה אסרה ביאתו בהנאה וכ"כ בזה²⁰².

ועיין בהך דהוריות דף ג' ע"ב גבי הורו ב"ד דאמר שם שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ע"ש ברש"י. –

כל הוראה שיצאה ברוב צבור - יחיד העושה אותה פטור, לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. [להודיע שהעושה על פיהם שוגג הוא ולא מזיד הוא, וזה על פי הוראה הוא עושה לפיכך שוגג הוא, ויחיד שעשה בהוראת בית דין פטור [פ"א], לא ניתנה הוראה לפטור יחיד התולה בה אלא להכיר לבין עושה בשגגת עצמו לעושה מזיד וברשות בית דין, וזה הרי אומר לנו שלא ידע שחזרו, ומזיד עשה על פיהם ולא על שגגת עצמו, ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. רש''י].

ושם ר"ל ג"כ כך, לא דההוראה פוטרו מצד הדין, רק הוא בגדר בירור, ואף לאחר שהביאו כפרתן מ"מ נפטרו, ר"ל אף שכבר נגמרה ההוראה²⁰³.

פרק א' הלכה ח':

הבא על אחת מחייבי לאוין במזיד, הוא לוקה והיא, ואם בשוגג פטורין מכלום, והבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה, ואם הכו אותם ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם.

והבא על אחת מהשניות כו' מכין כו'.

והמלקות לא משום דין ערוה רק משום דעבר אדרבנן וכעין הך דיבמות ד' נ"ב ועיין שם ד' צ"ה ע"א גבי ההוא דעביד איסור בחמתא [בחמתיה] כו' ועיין רש"י חולין ד' קל"ב ע"ב ד"ה והא תניא ונ"מ דאם הוה גדר ערוה דרבנן כמו גבי חלוצה אז אם עבר איזה איסורים צריך להלקותו איזה פעמים מכת מרדות עיין בהך דמכות ד' י"ט ע"ב גבי תאנה של טבל דהוה רק דרבנן כמש"כ התוס' בכורות ד' נ"ד ומ"מ חייב עליו משום איסורים נפרדים ועיין תוס' מכות דף י"ג ע"א גבי חלוצה ע"ש אבל אם נימא דהמלקות הוא מטעם דעבר אדרבנן אז אם עבר על איזה איסורים דרבנן אין מלקין אותו אלא אחת וזהו דר"ל התוס' ביבמות דף נ"ב ע"א גבי בא בלא מאמר מהו האיסור אי משום ערוה דרבנן או משום איסור דרבנן, ועיין בהך דמנחות ד' ע' ע"א גבי הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור ואמר שם דלוקה מבעי ליה, ואאסור מביא ראיה מתרומה וקשה ל"ל להביא ראיה מתרומה הרי זה מבואר להדיא במשנה דכלאים פ"ז דאסור אך שם הכונה כך דבמשנה לא אמר רק דאסור לזרוע אך אם הזרעים אסורים דיעבד עכ"פ באכילה זה אינו מבואר שם וע"ש בכלאים בירושלמי פ"ד ה"ט דשם רק לזרוע אסור אבל הך דפ"ז שם ר"ל דגם הזרעים אסורים דיעבד באכילה, וע"ש בפ"ד ה"ח דאף לרבנן מח' עד י"ו אסור ואינו מקדש ור"ל אסור באכילה ואינו מקדש בהנאה ועיין במש"כ בזה בדברי רבינו בהל' כלאים בפ"ו וזהו דקמ"ל שמואל במנחות ד' ע' דאסור ר"ל הזרעים, ואמר דגם זה מבואר במשנה דאסור מדחל עליה שם תרומה ה"ה חל עליה שם כלאים, אך לענין מלקות בזה נ"מ אם ר"ל אם חייב עליה משום כלאים או רק משום איסור דרבנן, ועיין ברש"י שבת ד' פ"א ע"ב ובסנהדרין ד' פ"ב ע"א גבי נשג"ז ע"ש וכן יהיה נ"מ לגבי חצי שיעור אם אכל מכמה איסורים אם חייבים עליהם מכת מרדות אכל חצי שיעור, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' י"ו ופ"ג הל' ו' ופ"ז הל' י"ו ופ' י"ד ה"ב אך באמת זה תליא אם חצי שיעור הוה מכל אחד שם בפני עצמו או הוא דין כללי דכל איסורים החצי שלהם אסור ונ"מ להך מה דפליגי רבינו והראשונים ז"ל גבי שבועה שלא אוכל כזית אם חצי שיעור אסור עיין פ"ד מהל' שבועות ה"א, והר"ן הקשה עליו דהא בפחות משיעור לא חל עליו שם איסור כלל אך זה תליא במש"כ, וגם י"ל דנ"מ להיפך כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו כמו כלאי הכרם ונזיר חרצן דהוה ג"כ אכילת צער כמבואר בשבועות ד' כ"ב ע"ב ובנזיר ד' ל"ד ע"ב ובספרי פ' נשא אם החצי שיעור שלו ג"כ אסור דאז נ"מ להיפך דאם נימא דחצי שיעור אסור של כל איסור ואיסור בפ"ע גם בזה חצי שיעור אסור אבל אם נימא דהוא כלל בדין דכל האיסורים י"ל דזה רק בדרך אכילתו וכן נ"מ דהנה עיין רש"י שבת ד' ע"ד ע"א דגם באיסורי שבת אמרינן זה חצי שיעור אסור מה"ת והנה ע"ש ד' צ"ה ע"א דהמגבן חייב משום בונה ע"ש אך דמבואר שם דצריך דוקא כגרוגרת וקשה הא קיי"ל דהבונה חייב בכ"ש כמבואר במשנה וצ"ל דגבי גבינה פחות מגרוגרת אין עליה שם בונה כלל וא"כ לפי זה פחות מכגרוגרת גבי מגבן אין עליה שם איסור כלל ויהיה זה תליא בפלוגתא דרבינו והר"ן ז"ל גבי שבועה כמש"כ, ועיין במש"כ בס' ה"ג הל' יוהכ"פ דכתב שם דלמ"ד חצי שיעור מותר מה"ת גבי כוי דהוה רק ספק איסור חלב הוה ח"ש חלב שלו מותר ע"ש. ולכאורה קשה הרי מבואר בירושלמי ספ"ז דדמאי ובכ"מ דכל היכא דהספק הוא בשל תורה הולכין להחמיר אף באיסורי דרבנן המסתעפים מהם וה"נ כן וצ"ל דס"ל הבה"ג דהח"ש הוא בכלל האיסורים לר"ל רבנן גזרו שיהיה ח"ש שלהם אסורים ובספק לא גזרו וכמו דאמרינן גבי ביהשמ"ש לא גזרו על שבות ועי' במרדכי יבמות פ"ד וכ"מ בזה:

תוכן דברי הרב:

מצינו בגזירות חז''ל שני סוגי גזירות.

יש גזירות שחכמים גזרו על האיסור שיהא מעין גדר התורה, ויש איסורים שאסרו רק משום סייג.

כגון, איסור חלוצה לכהן, ואיסור שניות לעריות. שניהם מדרבנן ומ''מ חילוק יש ביניהם -

לחלוצה נתנו חכמים גדר גרושה האסורה לכהן מה''ת. בנו מהגרושה חלל דאורייתא וחכמים גזרו שבנו מהחלוצה חלל מדרבנן.

משא''כ שניות לעריות אסרום חכמים רק משום משמרת²⁰⁴, איסור בעלמא, והנושא שניה – בנו כשר ולא עשאוהו ממזר מדבריהם.

ואף שבשניהם לוקין מכות מרדות, מ''מ הבא על חלוצה לוקה משום גדר ערוה מדרבנן, והבא על שניה לוקה רק משום שעבר על דברי חכמים ולא משום גדר ערוה. ואם בא על כמה שניות כמה פעמים לוקה רק אחת, על שעבר על דברי חז''ל.

וכן הבא על נכרית עובר על נשג''ז מדבריהם, וזה גדר ערוה, ולכן לוקה כמה פעמים, על כל איסור ואיסור²⁰⁵.

וכן בדין תרומה, שמהתורה אין חיוב להפריש אלא מדגן תירוש ויצהר, וחכמים תיקנו להפריש גם משאר פירות, והחלו עליהם דין טבל מדרבנן, ומצינו בגמרא - תאנה של טבל אמר: תאנה זו תרומתה בעוקצה... זר שאכלה לוקה שתים. שלוקה על איסורים נפרדים (שאכל תרומה, וטבל של תרומת מעשר), כי חכמים נתנו לתאנה ותרומתה גדר תרומה וגדר טבל ולא רק איסור כללי דרבנן. (שאז היה לוקה רק אחת).

כמו כן בכלאים דרבנן, הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב, חכמים נתנו לאיסורם דין של כלאים מדרבנן, והזורע לוקה מדרבנן משום כלאים (ולא משום דעבר אדרבנן, ע''ש), ולכן הזרעים אסורים באכילה כמו כלאים דאורייתא.

וכן בדין חצי שיעור, שלדעת ר''ל אסור מדרבנן, האם חכמים נתנו לחצי שיעור גדר של שיעור שלם מאותו איסור, כגון האוכל חצי שיעור חלב, לוקה מכת מרדות, האם המלקות הם מטעם איסור חלב או משום שעבר על דברי חכמים.

נפ''מ אם אכל "מעט חלב ומעט דם ומעט בשר בהמה טמאה ומעט בשר נבלה ומעט בשר דג טמא ומעט בשר עוף טמא וכיוצא באלו משאר האיסורין... אינו לוקה, ודינו כדין אוכל חצי שיעור"²⁰⁶, האם לוקה מדרבנן על כל איסור ואיסור, או לוקה אחת על הכל כי עבר על דברי חכמים. (לדעת ר''ל).

מבאר בדעת הבה''ג האומר שלדעת ר''ל שחצי שיעור אסור מדרבנן, אם אכל חצי זית חלב של כוי, שחלבו אסור מספק, פטור מכל, משום דספק דרבנן לקולא. (יובא לקמן, דלפי ר' יוחנן "פחות מכזית - מדאורייתא אסיר, הוה ליה ספיקה דאוריתא ולחומרא, אי מדרבנן אסיר - הוה ליה ספיקה דרבנן ולקולא").

וקשה: דכל היכא דהספק הוא בשל תורה הולכין להחמיר אף באיסורי דרבנן המסתעפים מהם²⁰⁷ .

הרי דבר שעיקר איסורו מהתורה אזלינן לחומרא אף בעניני דרבנן המסתעפים ממנו. –

וי''ל שהבה''ג סובר שחצי שיעור זה איסור כללי מדרבנן, שכל האיסורים אף חצי שיעור מהם אסור, מעין איסור חדש, ולא מדין האיסור עצמו. דהיינו אין הבדל בין אכל חצי שיעור דם או חלב או בהמה טמאה או חמץ בפסח, כולם אסורים משום "חצי שיעור", (ואין איסור חצי זית חמץ חמור מחצי זית נבלה למשל), ובאיסור שהוא ספק (כגון חלב הכוי) – לא גזרו.

שאם היה חצי שיעור חלב אסור משום חלב, אזי גם חלב הכוי היה אסור.

בדין חצי שיעור²⁰⁸ –

האם חצי שיעור הוא איסור פרטי או איסור כללי –

ז''ל רבינו במה''ת נ''ו טור א':

וכ"כ בזה דנפ"מ ג"כ גבי גדר חצי שיעור דקיי"ל דאסור מן התורה, אם הוא איסור כללי או פרטי -

האם זה איסור כללי כעין איסור חדש שחל על כל חצי שיעור של האיסורים, -

דחצי שיעור לא נאמר על כל פרט ופרט שאסור, רק הוא דבר בפ"ע דכל דבר שהוא אסור גם חצי שיעור שלו אסור.

או איסור פרטי שחל על כל איסור שגם חצי שיעור שלו אסור. (חצי שיעור חלב אסור מטעם חלב וחצי שיעור דם אסור מדין דם כו').

הנפ''מ:

א') - אם אכל מכמה איסורים אם חייבים עליהם מכת מרדות על כל חצי שיעור.

לפי הסוברים שאיסור חצי שיעור אינו ממין איסור השיעור השלם, אלא הוא איסור כללי שאסרה תורה חצי שיעור של דבר אסור, אינו לוקה אלא אחת.

ולפי דעת החולקים וסוברים שאיסור חצי שיעור הוא ממין האיסור של השיעור השלם, לוקה על כל איסור ואיסור.

ב') - דפליגי רבינו והראשונים ז"ל גבי שבועה שלא אוכל כזית, אם חצי שיעור אסור. הרמב''ם פוסק שאסור כמו בנבלות וטריפות - עיין פ"ד מהל' שבועות ה"א.

והר"ן הקשה עליו דהא בפחות משיעור לא חל עליו שם איסור כלל. "כיון שלא נתכוון אלא לכזית, פחות מכזית היתר גמור הוא"...

אך זה תליא במש"כ – שהרמב''ם ס''ל שחצי שיעור זה איסור כללי, כמו שבכל התורה אסור אף כאן אסור.

ושאר הראשונים ס''ל שבכל איסורי תורה זה איסור פרטי ממין האיסור, (ובשבועה אין כאן דבר אסור אלא רק איסור גברא כמובן), וכיון שהנשבע שלא יאכל כזית דוקא, חצי זית מותר.

ג') - וגם י"ל דנפ"מ להיפך שאם נאמר שזה איסור כללי – מותר, ולמ''ד שזה איסור פרטי – אסור.

כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו כמו כלאי הכרם...

דאם נימא דחצי שיעור אסור של כל איסור ואיסור בפ"ע - גם בזה חצי שיעור אסור.

אבל אם נימא דהוא כלל בדין דכל האיסורים, י"ל דזה רק בדרך אכילתו.

"וכמו אם אכל חצי שיעור מבשר בחלב או מכלאי הכרם שלא כדרך אכילתו אם אסור מן התורה, דגבי כללי אין עליו רק איסור דרבנן, שלא כדרך הנאה מותר מהתורה. ואם פרטי ושמו עליו - אסור מן התורה" – מהד''ת שם.

כלומר, אף על פי שהאוכל בשר בחלב או כלאי הכרם שלא כדרך אכילתם חייב, אם אכל מהם (שלא כדרך אכילתו) חצי שיעור אינו אסור מן התורה, (לפי ששאר איסורים מותר מן התורה לאכלם שלא כדרך אכילתם), לפי שבחצי שיעור אין שם איסור בשר בחלב וכלאי הכרם, אלא שם איסור כללי, והרי הוא כשאר איסורים שבתורה²⁰⁹.

אך אם יש על חצי שיעור שם איסור פרטי – בכלאי הכרם ובשר בחלב – אסור²¹⁰.

וכן נזיר שאסור לאכול חרצן, אף שחרצן בפני עצמו אינו ראוי לאכילה, (בלשון הספרי נקרא אכילת צער), מ''מ התורה אסרתו עליו, האם מותר לאכל חצי שיעור חרצן?

אם נאמר שחצי שיעור הוא איסור פרטי, אזי כשם שאסור בשיעור חרצן כך אסור בפחות משיעור, אך אם זה איסור כללי – מותר. כיון שבכל האיסורים הוי שלא כדרך אכילה.

וכ''כ רבינו –

בפרק י''א מהלכות מאכלות אסורות ה''ג:

והשותה מסתם יינם כו'. וס"ל דרק רביעית, ואף דבלא זה הוה דרבנן, ומאי נפקא מינה בין חצי שיעור לשלם? וזה דוחק לומר דעל חצי שיעור דרבנן אין עליו מכת מרדות, ועיין לעיל פ"ג ה"ו ופ"ז הי"ו. ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבת פ"א²¹¹, וכ"מ בזה.

אך לפי מש"כ יש נפ"מ בין איסור דרבנן דמכין אותו מחמת פרט האיסור, או מחמת כלל איסור דרבנן²¹², ונ"מ דאם עבר איזה איסורי דרבנן אם צריך ליתן לו מכת מרדות על כל אחד ואחד.

עיין תוס' בכורות דף נ"ד ע"א²¹³ דמפרשי דהך דמכות דף י"ב [י''ט] ר"ל לוקה מדרבנן, וחשיב שם ג' מלקות²¹⁴. ותוס' מכות דף י"ג ע"א ד"ה גרושה²¹⁵. אבל חצי שיעור אז הוי שם כללי איסור דרבנן... ע''כ משם.

פרק א' הלכה ח':

הבא על אחת מחייבי לאוין במזיד, הוא לוקה והיא, ואם בשוגג פטורין מכלום, והבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה, ואם הכו אותם ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם.

והבא על אחת מהשניות כו' מכין כו'.

והמלקות לא משום דין ערוה רק משום דעבר אדרבנן.

וכעין הך דיבמות דף נ"ב –

מכת מרדות מדרבנן, דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה, ומאן דמקדש בשוקא, ומאן דמקדש בלא שדוכי, ומאן דמבטל גיטא, ומאן דמסר מודעא אגיטא, ומאן דפקיר שליחא דרבנן, ומאן דשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין ולא אתי לבי דינא ותבע לשמתיה, ועל חתנא דדאיר בבי חמוהי.

ועיין שם דף צ"ה ע"א גבי ההוא דעביד איסור בחמתיה כו' –

ההוא דעבד איסורא בחמתיה, אתייה רב יהודה נגדיה, אמר ליה: אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה, אסריתה [לאנתתך] עלך איסורא דעלם.

ופשוט שהמלקות שהלקה אותו אינם משום דין ערוה (שהרי חייב מיתת ב''ד), אלא רק משום שעבר עבירה, וכן העובר על איסור דרבנן לוקה משום שעבר על דבריהם.

ועיין רש"י חולין דף קל"ב ע"ב ד"ה והא תניא –

הני טבחי דהוצל קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרים ותרתי שנין; למאי הלכתא? אילימא [דמאחר שעמדו בשמתא כ"ב שנה –] דתו לא משמתינן להו - והא תניא – [דתו לא משמתינן להו]: במה דברים אמורים במצות לא תעשה – [דאית ביה מיתה או כרת דקם ליה בדרבה מיניה], אבל במצות עשה, כגון: אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, עשה ציצית ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו, אלא – [קמ''ל רבה מאחר שעמדו בשמתייהו כ"ב שנה קנסינן להו בלא התראה אבל קודם לכן לא] - דקנסינן להו בלא אתרייתא; כי הא דרבא קניס אטמא, רב נחמן בר יצחק קניס גלימא.

רש''י מפרש שלא משמתין את העובר על מצות ל''ת שיש בה מיתה או כרת, א''כ ההוא דעבד איסורא עבר על ל''ת דאית ביה מיתה, ר' יהודה נגדיה לא מדין ערוה אלא רק מדרבנן.

ונפ"מ דאם הוה גדר ערוה דרבנן כמו גבי חלוצה²¹⁶, אז אם עבר איזה איסורים צריך להלקותו איזה פעמים מכת מרדות, עיין בהך דמכות דף י"ט ע"ב גבי תאנה של טבל –

רבי יוסי אומר: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל, אמר: תאנה זו תרומתה בעוקצה, מעשר ראשון בצפונה, ומעשר שני לדרומה, והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים, או מעשר עני והוא בגבולין, אכלה - לוקה אחת, וזר שאכלה - לוקה שתים²¹⁷, שאילו בתחלה אכלה אינו לוקה אלא אחת. –

דהוה רק דרבנן כמש"כ התוס' בכורות דף נ"ד –

ע''א ד''ה ושני מינין כו' דכל מינין דלא כתיבי בהאי קרא דרבנן, והכא לא כתיב אלא דגן ותירוש ויצהר ... וכהן שעלתה בידו תאנה של טבל בפ' אלו הן הלוקין (מכות יט:) דכהן שאכלה לוקה כו' היינו מכת מרדות.

ומ"מ חייב עליו משום איסורים נפרדים²¹⁸.

ועיין תוס' מכות דף י"ג ע"א גבי חלוצה ע"ש - גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת - פי' הקונט' משום גרושה, דחלוצה מייתי לה ואשה גרושה, משמע לפירושו דבחלוצה לחודא איכא מלקות דאורייתא, וזה אינו. דהא אמרינן בפ' עשרה יוחסין חלוצה דרבנן... אי נמי מכת מרדות דרבנן, ובהא כיון דהיא גם גרושה לוקה בה מלקות דגרושה שהיא דאורייתא, ולא לקי מכת מרדות דרבנן.²¹⁹

אבל אם נימא דהמלקות הוא מטעם דעבר אדרבנן, אז אם עבר על איזה איסורים דרבנן אין מלקין אותו אלא אחת.

וזהו דר"ל התוס' ביבמות דף נ"ב ע"א גבי בא [על יבמתו] בלא מאמר, מהו האיסור אי משום ערוה דרבנן או משום איסור דרבנן –

אם בעל בלא מאמר קנה, דס"ד לא קני אלא אם כן עושה כמצותה מקדש ואחר כך בועלה... היינו משום דמדאורייתא קני, ופריך והתניא לוקה? וידע שפיר דמדרבנן לוקה, אלא דס"ד דלוקה מדרבנן משום דעשאוהו חכמים כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה, וא"כ מדרבנן לא קני לה בלא מאמר, ומשני מכת מרדות מדרבנן ומשום פריצותא בעלמא כדרב²²⁰.

ועיין בהך דמנחות דף ע' ע"א - אמר רב טביומי בר קיסנא אמר שמואל: הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב - אסור. אמר אביי: בשלמא אי אשמעינן לוקה מכת מרדות מדרבנן - שפיר, אלא אסור מאי קמ"ל? דמדרבנן הויא זריעה, תנינא: תרם משאינו נקוב על הנקוב - תרומה, ויחזור ויתרום. –

גבי הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב – אסור, ואמר שם דלוקה מבעי ליה, ואאסור מביא ראיה מתרומה, וקשה ל"ל להביא ראיה מתרומה, הרי זה מבואר להדיא במשנה דכלאים פ"ז דאסור?²²¹ –

משנה ח': עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ור"ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור: [ר' עובדיה מברטנורא: אסורין ולא מקדשין - לא יביא זרע לתוכו לכתחלה, ואם הביא לא קדש דלא הוי כזורע בארץ. הרי שעציץ שאינו נקוב אסור לכתחילה ומה צריך אביי להביא ראיה מתרומה?].

אך שם הכונה כך, דבמשנה לא אמר אלא רק דאסור לזרוע, אך אם הזרעים אסורים דיעבד עכ"פ באכילה זה אינו מבואר שם²²², וע"ש בכלאים בירושלמי פ"ד ה"ט דשם רק לזרוע אסור –

ה''ו: ר' יונה בשם רב מותר הזרע ואסור לזרוע.

אבל הך דפ"ז שם ר"ל דגם הזרעים אסורים דיעבד באכילה. - [וזה למדים מתרומה].

וע"ש בפ"ד ה"ח דאף לרבנן מח' עד י"ו אסור ואינו מקדש –

אמר רבי לעזר מארבע אמות ועד שמונה אסור ומקדש. משמונה ועד שש עשרה אסור ואינו מקדש. –

ור"ל אסור באכילה ואינו מקדש בהנאה.

ועיין במש"כ בזה בדברי רבינו בהל' כלאים בפ"ו²²³.

וזהו דקמ"ל שמואל במנחות דף ע' דאסור, ר"ל הזרעים. ואמר דגם זה מבואר במשנה דאסור מדחל עליה שם תרומה, ה"ה חל עליה שם כלאים, אך לענין מלקות בזה נפ"מ אם ר"ל אם חייב עליה משום כלאים או רק משום איסור דרבנן.

ועיין ברש"י שבת דף פ"א ע"ב –

[צרור שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת - חייב חטאת]. ופירש''י: חייב משום תולש - דאינו נהנה שוב מריח הקרקע, ולי נראה דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור משום דדמי לתולש²²⁴, דאי חייב ממש קאמר, לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח?, ודומה לו במסכת סנהדרין (פב, א): הבא על הכותית חייב משום נשג"ז, דלאו מדאורייתא היא, אלא מדרבנן.

ובסנהדרין דף פ"ב ע"א גבי נשג"ז ע"ש. –

כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז נדה, שפחה, גויה, זונה. אבל משום אישות - לית להו. ואידך: נשייהו ודאי לא מיפקרי.

מכאן, שיש איסור דרבנן שחכמים הסמיכו אותו לאיסור תורה, כמו חלוצה לכהן שהבן חלל מדרבנן, או הבא על הנכרית עובר משום נשג''ז, [שהסמיכום לאיסורי תורה נפרדים נדה שפחה כו'] וכן כמה איסורים דרבנן בשבת שהסמיכום למלאכה דאורייתא (מעין טוחן או בונה, או כהך דצרור שעלו בו עשבים חייב משום תולש כו'), וכן כלאים בעציץ שאינו נקוב כו', ויש איסורי רבנן שאסרום רק משום סייג כמו שניות לעריות כו', וגם כמה איסורי שבות בשבת כו'.

וכן יהיה נפ"מ לגבי חצי שיעור, אם אכל מכמה איסורים, אם חייבים עליהם מכת מרדות אכל

= על כל חצי שיעור.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ו –

כל איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר כמו שיתבאר שם, לפיכך הלוקח מעט חלב ומעט דם ומעט בשר בהמה טמאה ומעט בשר נבלה ומעט בשר דג טמא ומעט בשר עוף טמא וכיוצא באלו משאר האיסורין וצירף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה ודינו כדין אוכל חצי שיעור.

ופ"ג הלכה ו' –

אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות²²⁵.

ופ"ז הלכה י"ו –

יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהן אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו.

ופי"ד ה"ב –

ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות.

אך באמת זה תליא אם חצי שיעור הוה מכל אחד שם בפני עצמו, או הוא דין כללי דכל איסורים החצי שלהם אסור.

ונפ"מ להך מה דפליגי רבינו והראשונים ז"ל גבי שבועה שלא אוכל כזית, אם חצי שיעור אסור.

עיין פ"ד מהלכות שבועות ה"א –

מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו.

והר"ן הקשה עליו דהא בפחות משיעור לא חל עליו שם איסור כלל. –

הובא במשנה למלך וז''ל: שוב ראיתי להר"ן בחדושיו לשבועות²²⁶ - הובאו דבריו בתשובות מהר"ם גלאנטי ז"ל (דף ק"ט) שכתב כדברי אלה וז"ל: מי שנשבע שלא יאכל מותר לו לכתחלה לאכול פחות מכשיעור, דלא דמי לשאר איסורין שבתורה דקי"ל כר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, ואפילו ר"ל דפליג עלה מודה דאסור מדרבנן, דהני מילי באיסור תורה אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא, וכיון שלא נתכוון אלא לכזית, פחות מכזית היתר גמור הוא, ותמהני מהר"ם שכתב בפ"ד מהל' שבועות מי שנשבע כו', וכן בפ"א מהל' נדרים כתב אמר אכילת פירות מדינה כו' אינו לוקה עד שיאכל כזית, דמשמע דאיסורא מיהא איכא ע"כ.

הכלל העולה שדין זה אם בשבועות אסור מה"ת בחצי שיעור - הוא מחלוקת בין הראשונים ז"ל, דלהרמב"ן וליש מי שאומר שהביא הר"ן מותר לכתחלה לאכול פחות מכשיעור, ואפילו איסור דרבנן ליכא. ולדעת רבינו והר"ן ז"ל אסור מה"ת לאכול פחות מכשיעור ככל שאר האיסורין. עכ''ל.

אך זה תליא במש"כ²²⁷.

וגם י"ל דנפ"מ להיפך, כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו, כמו כלאי הכרם ונזיר חרצן דהוה ג"כ אכילת צער²²⁸ -

כמבואר בשבועות דף כ"ב ע"ב - בעי רבא: שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? כיון דמתאכיל על ידי תערובת - דעתיה אכזית, או דלמא כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי - דעתיה אמשהו? תיקו. בעי רב אשי: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא, כי קא משתבע - אהתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו, או דלמא כיון דאמר שלא אוכל - דעתיה אכזית?.

ובנזיר דף ל"ד ע"ב - אמר מר: מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי. פרי - עינבי. פסולת פרי מאי היא? חומץ. אף כל פרי מאי היא? גוהרקי. אף כל דפסולת פרי מאי היא? אמר רב כהנא: לאיתויי עינבי דכרין – [ענבים שהתליעו]. ועד זג - אמר רבינא: לאיתויי דבין הבינים – [אותו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשין שמרים].

ובספרי פ' נשא - מחרצנים ועד זג לא יאכל, מגיד שלא פטר בו אכילת צער שהיה בדין ומה אם יום הכפורים חמור פטר בו אכילת צער נזיר הקל אינו דין שיפטור בו אכילת צער ת"ל מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער.²²⁹ –

אם החצי שיעור שלו ג"כ אסור, דאז נפ"מ להיפך דאם נימא ד"חצי שיעור אסור" - של כל איסור ואיסור בפ"ע, גם בזה חצי שיעור אסור, אבל אם נימא דהוא כלל בדין דכל האיסורים, י"ל דזה רק בדרך אכילתו.

וכן נפ"מ, דהנה עיין רש"י שבת דף ע"ד ע"א - וכי מותר לאפות פחות מכשיעור - נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא (עד, א), והיכי קתני בורר לכתחלה? -דגם באיסורי שבת אמרינן זה חצי שיעור אסור מה"ת²³⁰.

והנה ע"ש דף צ"ה ע"א - מגבן חייב משום בונה. - דהמגבן חייב משום בונה ע"ש.

אך דמבואר שם דצריך דוקא כגרוגרת - והמגבן כגרוגרת, וקשה הא קיי"ל דהבונה חייב בכ"ש כמבואר במשנה. – פי''ב: הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא.

וצ"ל דגבי גבינה פחות מגרוגרת אין עליה שם בונה כלל, וא"כ לפי זה פחות מכגרוגרת גבי מגבן אין עליה שם איסור כלל²³¹. –

ויהיה זה תליא בפלוגתא דרבינו והר"ן ז"ל גבי שבועה כמש"כ²³².

ועיין במש"כ בס' ה"ג הל' יוהכ"פ²³³ דכתב שם דלמ"ד חצי שיעור מותר מה"ת, גבי כוי דהוה רק ספק איסור חלב הוה ח"ש חלב שלו מותר ע"ש.

ולכאורה קשה, הרי מבואר בירושלמי ספ"ז דדמאי - הכל מודין בשותה משקין טמאין שהוא אסור לוכל אפילו ספק תרומה כו'. ובכ"מ. –

דכל היכא דהספק הוא בשל תורה הולכין להחמיר אף באיסורי דרבנן המסתעפים מהם – טמא אסור לאכול תרומה, וגם ספק תרומה אסור משום ספיקא דאורייתא, וגזרו חכמים שגם השותה משקין טמאין שטמא רק מדרבנן – אסור לאכול ספק תרומה.

וה"נ כן. - חלב הכוי אסור משום ספיקא דאורייתא לחומרא, לכן גם ח''ש שלו צ''ל אסור [גם אליבא דר''ל הסובר שאסור מדרבנן] - כמו בכל איסורי תורה.

וצ"ל דס"ל הבה"ג דהח"ש הוא בכלל האיסורים לר"ל, רבנן גזרו שיהיה ח"ש שלהם אסורים, ובספק לא גזרו²³⁴.

וכמו דאמרינן גבי ביהשמ"ש לא גזרו על שבות²³⁵.

ועיין במרדכי יבמות פ"ד וכ"מ בזה:

שאל רבינו שלמה... ילמדנו רבינו על מעשה שאירע שנהרג יהודי אחד והניח אשה ובן קיימא, וביום שנהרג - מת הולד, וספק אי זה מת תחלה, ועמד האח וחלץ האשה מספק, והויא ליה אחותה לגביה ספק אחות חלוצה, והנה אותו אח רוצה ליקח אחות חלוצתו וספק דאחות חלוצתו מדרבנן וספק דרבנן לקולא... והשיב רבינו ברוך על ספק אחות חלוצה דעתי חוכך בי כי אף על פי שיש למנות ולהתיר, אינו רשאי לעשות מעשה לכתחלה, דהא בכמה מקומות אשכחן דאפילו בספק ספיקא מחמרינן, דכל ספק ספיקא דאורייתא הוה כגון חדא ספקא דרבנן ... ואפילו בספיקא דרבנן אנו מוצאין דאזלינן לחומרא בפ"ב דביצה כלי שנטמא בעיו"ט אין מטבילין אותו בין השמשות, פי' משום דבין השמשות שמא לילה הוא ויו"ט הוא, ובודאי ביום טוב אין אסור להטביל אלא מדרבנן, משום דמיחזי כמתקן מנא, ופרק אין צדין פליגי בספק מוכן ופסקינן הלכה כמאן דמחמיר... ושאלתי את פי רבותי ואמרו שאין רשאין להתיר לעשות מעשה ואתה ראה מה תעשה ושלום ברוך ברבי שמואל.

וכ''כ רבינו -

במהד''ת פ''ד מהלכות ע''ז וז''ל:

ור"ל כך דמעיקרא תיקנו חכמים כן שבכה"ג לא גזרו, וכן לא גזרו על שבות בה"ש לא מחמת שהוא ספק בדרבנן, דהא מבואר בירושלמי ספ"ז דדמאי דכל היכי דהוי הספק בשל תורה גם בדרבנן כן.

ועיין במש''כ בה"ג בהל' יוה"כ גבי חצי שיעור חלב לריש לקיש גבי כוי דלא ס"ל כן, רק דר"ל דלא גזרו אשבותים... וכן במאי דקי"ל ביבמות כ"ד ובדברי רבי' בהלכות יבום פ"ה הכ"א ובהל' איסורי ביאה פי"ז ה"ז²³⁶ שלא גזרו על ספק חלוצה, ר"ל ג"כ כן²³⁷, ועי' ביצה דף י"ט ובמרדכי ביבמות שם...

וכ''כ רבינו –

בהלכות קריאת שמע פ''ב הי''ג:

אך העיקר הוא כך, דהנה עיין בירושלמי סוף פ"ז דדמאי דהיכא דהספק הוא בשל תורה - אף דרבנן אסור ע"ש, ועירובין דף ל"ו ע"א²³⁸.

ועיין מה שכתב בה"ג ז"ל בהל' יוהכ"פ דנ"מ לר"ל דסבירא ליה דחצי שיעור מותר מן התורה, א"כ גבי כוי דהוי ספק - מותר חצי כזית חלב אף לכתחלה, אף דהספק הוי בשל תורה. ועיין במה שכתב המרדכי ביבמות פ"ד מהך דביצה דף י"ט ע"א גבי כלי שנטמא אין מטבילין בעיו"ט ביה"ש. וע' במה שכתב רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ו הלכה י"ז, גבי חלה ע"ש²³⁹.

אך הדין כן, דחצי שיעור לא נאמר על כל פרט ופרט שאסור, רק הוא דבר בפ"ע, דכל דבר שהוא אסור גם חצי שיעור שלו אסור.

ועיין במה דפליגי רבינו והר"ן ז"ל בהלכות שבועות פ"ד גבי שבועה שלא יאכל, אם חצי שיעור אסור. וגם נ"מ אם אכל כמה חצי שיעורים של איסורים הרבה אם חייב מכות מרדות עכאו"א, ואכמ"ל.

שם (פ''א ה''ח):

אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה, ואם הכו אותם ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם.

שם אבל הבא כו' ואם כו'.

עיין בה"ה, אך זה לא דמי דשם הוא לקיים העשה אבל כאן הוא אם עבר על העשה, ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"ט ע"ב גבי הכובש את נבואתו, אך שם ג"כ הוא לקיים העשה כמש"כ התוס' שם, ועיין בהך דיומא ד' פ"ו גבי אכלה פגי שביעית דלוקה אף דלא הוה רק עשה ע"ש ברש"י ועיין בהך דסנהדרין ד' י"ח ע"ב גבי כה"ג עובר על עשה כו' ומשמע שם דנידון והיינו מכת מרדות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל מהל' מעשר שני פ"ב ה"ו דלוקה מכת מרדות על מעשר שני קודם שנכנס לירושלים אם אכלו בחוץ ע"ש. אך באמת הא מבואר בירושלמי פ"ב דמעשר שני דרק מלקות ליכא אבל איסור לאו איכא וכן מוכח מדברי רש"י יומא ד' ט' ע"א ע"ש בד"ה נפרשו, ועיין ברש"י ב"מ ד' צ' ע"א ד"ה הא מבואר ג"כ כן ועיין בירושלמי פ"א דבכורים ה"ד גבי כהן שנשא בת גרים ומש"כ רבינו לקמן פי"ח מהל' אס"ב ה"ג ע"ש בהשגות, ועיין לקמן בהל' מאכלות אסורות פ"ג ה"ו ופ"ז הי"ו ופ"ב מהל' שחיטה ה"ג גבי חולין בעזרה:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שהבא על אחת מחייבי עשה, רשאים ב''ד להכותו מכת מרדות, מה המקור למכות אלו?

מתרץ הה''מ שזה מטעם הדין שאמרו (כתובות פ''ו וחולין קל''ב): "במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו".

מקשה רבינו הא שם איירי שכופין ומכין אותו כדי שיקיים את המ''ע, וכאן איירי שכבר עבר על העשה.

מציין רבינו לכ''מ בש''ס וברמב''ם שמצינו שמכין מכת מרדות אף שכבר עבר על עשה, (כמו האוכל פגי שביעית כו' דלקמן), או על ל''ת שאין בו מלקות.

שם (פ''א ה''ח):

אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה, ואם הכו אותם ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם.

אבל הבא כו' ואם כו'.

עיין בה"ה - וכבר הזכרתי פרק ראשון מהלכות שבת מקצת מהמקומות שנזכר בגמרא מכת מרדות באיסורין של דבריהם, ובחייבי עשה ג"כ כ"ש הוא, שאם רצו ב"ד שיש שם מכת מרדות, ובביאור אמרו במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו.

אך זה לא דמי, דשם הוא לקיים העשה, אבל כאן הוא אם עבר על העשה²⁴⁰.

ועיין בהך דסנהדרין דף פ"ט ע"ב גבי הכובש את נבואתו - תני תנא קמיה דרב חסדא: הכובש את נבואתו לוקה. –

אך שם ג"כ הוא לקיים העשה, כמש"כ התוס' שם - הכובש נבואתו לוקה - לית ביה לאו, ועוד דאין בו מעשה, אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה.

ועיין בהך דיומא דף פ"ו גבי אכלה פגי שביעית דלוקה –

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה. –

אף דלא הוה אלא רק עשה, ע"ש ברש"י. - פגי שביעית - תאנים שלא בישלו כל צרכן, ורחמנא אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לאכלה ולא להפסד²⁴¹.

ועיין בהך דסנהדרין דף י"ח ע"ב –

כדתניא: כהן גדול שהרג את הנפש במזיד - נהרג, - בשוגג - גולה, ועובר על עשה ועל לא תעשה, והרי הוא כהדיוט לכל דבריו... עובר על עשה ועל לא תעשה. לא סגי דלא עבר? - הכי קאמר: אם עבר על עשה ועל לא תעשה - הרי הוא כהדיוט לכל דבריו. (שדנין אותו אם עבר על עשה כו') –

גבי כה"ג עובר על עשה כו', ומשמע שם דנידון והיינו מכת מרדות²⁴².

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות מעשר שני פ"ב ה"ו –

אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך, כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה, אבל אם אכלו קודם שיכנסו לירושלים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. –

דלוקה מכת מרדות על מעשר שני קודם שנכנס לירושלים אם אכלו בחוץ ע"ש²⁴³.

אך באמת, הא מבואר בירושלמי פ"ב - משמע מן הדא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך... ואינו מחוור אין תימר מחוור הוא ילקה עליו חוץ לחומה. אמר רבי יוסי בן חנינא אין לוקין חוץ לחומה אלא על מעשר שני טהור שנכנס לירושלים ויצא. –

דמעשר שני דרק מלקות ליכא, אבל איסור לאו איכא.

וכן מוכח מדברי רש"י יומא דף ט' ע"א ע"ש בד"ה נפרשו –

אלא מעשר שני, נפרשו ונסקו, וניכלוהו בירושלים [נפרשו ונסקו - שהרי יש בו איסור לא תוכל לאכול בשעריך, רש''י].

ועיין ברש"י ב"מ דף צ' ע"א ד"ה הא - הא בעי חומה - שאסור לאכלו חוץ לחומת ירושלים, והיכי אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך? –

מבואר ג"כ כן²⁴⁴.

ועיין בירושלמי פ"א דבכורים ה"ד גבי כהן שנשא בת גרים - חד כהן נסב בת גרים אתא עובדא קומי רבי אבהו וארבעיה על ספסילא. [הרביצו על הספסל להלקותו] כו'.

ומש"כ רבינו לקמן פי"ח מהלכות אס"ב ה"ג - וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן.

ע"ש בהשגות. - וכן הגיורת וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א אינה משום זונה, אלא משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקידושין עכ"ל.

[מוכח מהראב''ד שרבי אבהו הלקה מכות מרדות על שעבר על מצות עשה].

ועיין לקמן בהלכות מאכלות אסורות פ"ג ה"ו - אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם, שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.

ופ"ז הי"ו –

יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהן אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות, ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו.

ופ"ב מהלכות שחיטה ה"ג גבי חולין בעזרה –

ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו, ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות.

פרק א' הלכה ט':

ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום, שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות.

ואשה שתחלת כו'.

עיין בהך דכתובות ד' נ"ג ע"א ואמאי לימא מינס אנסיה, ושם ד' נ"ד ע"א יצר אנסה, ועיין תוס' סנהדרין ד' ט' ע"ב ד"ה לרצונו וד' כ"ו ע"ב ד"ה החשוד דלשאר דברים הוה אונס ע"ש וכ"כ בזה:

ביאור ההלכה:

מבאר, שכאן הדין שלגבי איסורה לבעלה, רק אם תחילת ביאה היתה באונס אף שסופה ברצון – מותרת כיון שיצר האדם כופה לרצות. אך סתם יצר הרע לזנות לא נחשב כאונס (אם לא היה תחילת ביאה באונס), כי היה בידה לכפות רצונה. וזה דין תורה רק לגבי חיוב עונש לאשה שזינתה או לאוסרה על בעלה, שאיננה נחשבת אנוסה וחייבת.

אבל לגבי שאר דברים (ממון או עדות) אף יצר חיצוני נחשב כאונס. שאם העיד לה ע''א שמת בעלה והלכה ונישאת ואח''כ בא בעלה, ס''ד שלא היתה מפסידה כתובת בנין דכרין, כיון שיצרה שהיתה מתאוה לבעל אנסה להנשא כו'.

וכן החשוד על העריות כשר לעדות, פי' התוס' כיון שיצרו תקפו, ונחשב כאנוס. משא''כ היצר לרביעה ולאכילת נבלות לא תוקפו כ''כ, ונפסל לעדות.

פרק א' הלכה ט':

ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום, שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות.

ואשה שתחלת כו'.

עיין בהך דכתובות דף נ"ג ע"א ואמאי לימא מינס אנסיה –

מתה, אין יורשין של זה ואין יורשין של זה יורשין כתובתה – [האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמר לה עד אחד מת בעליך והתירוה לינשא ונישאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה ואם מתה אין יורשין של זה וזה בנים שיש לה מזה ומזה יורשין כתובתה]. והוינן בה, כתובתה מאי עבידתה? ואמר רב פפא: כתובת בנין דכרין; ואמאי? הכא נמי לימא: יצר אנסה – [שהיתה מתאוה לבעל] התם קנסא הוא דקנסוה רבנן.

ושם דף נ"ד ע"א יצר אנסה – אמר רב חסדא: זינתה - אין לה מזונות. אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות... אבל זינתה - אית לה, מאי טעמא? יצר אנסה.

ועיין תוס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו - אי נמי התם כשר משום דיצרו תוקפו כ"כ וחשוב כאנוס.

ודף כ"ו ע"ב ד"ה החשוד דלשאר דברים הוה אונס ע"ש –

החשוד על העריות כשר לעדות - תימה מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון ומפלוני רבעני לרצוני דפסולין לעדות וי"ל ... אי נמי הכא משום דיצרו תוקפו ולא דמי לנבלה וגם לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה.

וכ"כ בזה²⁴⁵.

פרק א' הלכה י':

המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר...

המכניס כו' כל כו'.

עיין בפה"מ לרבינו בסנהדרין פ"ז דמסופק שם אם משמש מת פטור או חייב וסיים שם דמ"מ הוא דבר ערוה ר"ל דנאסרה על בעלה על ידי זה כמבואר בהך דסוטה ד' כ"ו. ובאמת נ"ל דזה ר"ל בהך דיבמות ד' צ"ה ע"א, ומה במקום שבא על איסור קל, וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה אלא. אך כך דהרי חזינן דאין האיסור ביאה אוסרתה דהרי משמש מת דאין כאן איסור תורה ומ"מ נאסרה על בעלה משא"כ בנשיקה דלא נאסרה כלל על ידי זה כמבואר ביבמות ד' נ"ה ע"ב וכ"מ וס"ל לרבינו דזה מקרי דרך אברים ג"כ ועיין בספרי פ' תצא פסקא רמ"ב ר"י אומר פרט לאחד מחזיק כו' ונ"ל דאתי למעט כה"ג ועי' בהך דסנהדרין ד' נ"ה ע"א וביבמות ד' נ"ה ע"ב דממעט מתה משום דפסקה שארות והלא אינה ביאה כלל וצ"ל דאתיא כמ"ד מת חייב, ועיין סנהדרין ד' ע"ח דמשמע דהמיעוט הוא משום דליכא הנאה, ועיין תוס' יבמות ד' ס"ה ע"ב ד"ה כי הא ותוס' ישנים סוף נדרים ע"ש וגם יהיה נ"מ לענין אם בא באבר מת על הבהמה אם נהרגת ולא הוה כמו שגגה לקמן בהל' י"ז רק י"ל דהוה כמו קטן בן ט', וגם אם נאסרת למזבח עיין במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ג ע"ש בהשגות, ועיין בהך דתמורה ד' כ"ח ע"א ע"ש בתוס' ד"ה טול, ועיין ב"ק ד' מ' ע"ב:

ביאור להלכה -

הרמב''ם בפירוש המשנה מסתפק במחלוקת אם המשמש באבר מת חייב או לא, הלכה כמאן²⁴⁶, ומסיק שפטור ממיתה לפי שאין ממיתים מספק. עכ''פ נאסרת לבעלה משום דהוי דבר ערוה, כמבואר בגמרא ששחוף מקנין על ידו²⁴⁷. מפני שהאיסור לבעלה הוא לא מחמת הנאת בעילה אלא המעשה אוסרה. (ופטורה מעונש כיון דלא נהנית).

חיוב מיתה הוא על ההנאה, והאיסור לבעלה הוא על הטומאה, שמסרה עצמה מרשות בעלה לרשות אחר [צפ''ד סי' ע''ד בלשון השואל שם], ושם: ... "וגם החיוב אם על שכיבה שיש בה הנאה, או על הנאת שכיבה", ע''ש.

לפי זה מבאר רבינו הגמרא ביבמות: דתניא: אותה - אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה, שיכול והלא דין הוא: ומה במקום שבא על איסור קל - נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור - אינו דין שנאסר האוסר.

מדוע הגמרא מכנה איסור אשת איש איסור קל?.

ומבאר, ומה במקום שעבר הנואף איסור קל דהיינו ששימש באבר מת שפטור מעונש, ואעפ''כ נאסר בה בעלה, ק''ו לאחות אשתו שבעל בעילה גמורה, שתיאסר אשתו עליו. [שתאסר אשתו האוסרת את אחותה].

וכן מבאר את הספרי: ואם בשדה ימצא האיש. ושכב עמה, פרט לשאחד מחזיק ואחד שוכב כו', מהיכי תיתי לחייב את המחזיק? אלא מחזיק פירושו משמש באבר מת. או בנשיקת אבר וכה''ג.

הגמרא ביבמות: אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא ... שכבת זרע באשת איש ... אלא, פרט למשמש מתה, דסד"א, [הואיל] לאחר מיתה נמי איקרי שארו, אימא ליחייב עלה באשת איש, קמ"ל. ר''ל אף שנקראת שארו מ''מ נפקעה האישות. (ומעיר, הרי המשמש מתה לא הויא ביאה כלל ומה הס''ד לחייבו, ומבאר שהסוגיא היא אליבא דמ''מ המשמש מת חייב)²⁴⁸.

ואילו בסנהדרין איתא שטעם הפטור על משמש מתה הוא משום דליכא הנאה.

אליבא דגמ' דיבמות גם משמש באבר מת או משמש מתה, אף דליכא הנאה מ''מ חייב על המעשה, ואליבא דגמ' דסנהדרין החיוב הוא על ההנאה.

נפ''מ, אם בא על בהמה באבר מת, האם נסקלת, והאם נפסלה מקרבן, אם ההנאה היא המחייבת, הבהמה פטורה ומותרת למזבח. ומציין לראב''ד: ודאי בעינן שיהא הרובע בן ט' שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו כו'. וא''כ גם באבר מת הוי כקטן פחות מבן ט' כו'.

פרק א' הלכה י':

המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע ואף ע"פ שפירש ולא גמר, כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות, (ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה) משיערה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים על הכנסת העטרה הוא החיוב.

המכניס כו' כל כו'.

עיין בפה"מ לרבינו בסנהדרין פ"ז דמסופק שם אם משמש מת פטור או חייב, וסיים שם דמ"מ הוא דבר ערוה –

ואם בעל האדם איזו ערוה שתהיה²⁴⁹ בלי קישוי, אינו חייב עונש ואפילו הוציא שכבת זרע, לפי שנחלקו בשאלה זו ולא נפסקה בה הלכה בתלמוד, ואין עונשין אלא בדבר ברור שאין בו ספק, ומ''מ הוא דבר ערוה (כ''כ לעיל שכן הוא בתרגום הישן, אבל בתרגום קאפח: "אבל הוא דבר אסור". ובמקור בערבית שראיתי כתב הרמב''ם "פעאל חרם" – דבר אסור) וזהו שקוראין אותו חכמים משמש מת, כלומר המשמש באבר מת. עכ''ל.

ר"ל דנאסרה על בעלה על ידי זה, כמבואר בהך דסוטה דף כ"ו. – ע''ב: והאמר שמואל: שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה; מקנין על ידו, פשיטא, מהו דתימא ושכב איש אותה שכבת זרע אמר רחמנא והא לאו בר הכי הוא, קמ"ל.

ובאמת נ"ל דזה ר"ל בהך דיבמות דף צ"ה ע"א, ומה במקום שבא על איסור קל –

אותה - אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה, שיכול והלא דין הוא: ומה במקום שבא על איסור קל - נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור - אינו דין שנאסר האוסר כו', מאי איסור קל כו', אלא אמר רבא אשת איש, ואמאי קרי לה איסור קל, שאין האוסרה אוסרה כל ימיו.

וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה אלא. –

אלא אמר רבא אשת איש - לא שייך למיפרך שכן חנק, דיש לנו להחמיר כיון שהאיסור נמשך כל ימיו אבל ק"ק לר"י דאכתי תקשה ליה כל הני פירכי דלעיל שכן נטמא הגוף ואיסורה ברוב.

אך כך, דהרי חזינן דאין האיסור ביאה אוסרתה, דהרי משמש מת דאין כאן איסור תורה, ומ"מ נאסרה על בעלה²⁵⁰, משא"כ בנשיקה דלא נאסרה כלל על ידי זה²⁵¹, כמבואר ביבמות דף נ"ה ע"ב - אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה. וכ"מ.

וס"ל לרבינו דזה [באבר מת או נשיקת אבר] מקרי דרך אברים ג"כ, ועיין בספרי פ' תצא פסקא רמ"ב ר"י אומר פרט לאחד מחזיק כו'. –

אין לי אלא בעיר בשדה מנין תלמוד לומר ואם בשדה ימצא האיש. ושכב עמה, פרט לשאחד מחזיק ואחד שוכב דברי רבי יהודה. ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, הראשון בסקילה והשני בחנק²⁵².

ונ"ל דאתי למעט כה"ג. ר''ל פרט לאחד המחזיק פירושו שבא עליה דרך אברים ואבר מת ונשיקה כו', שאינו חייב.

[וז''ל רבינו בצפ''ד קט''ו:

ועיין בספרי פ' תצא פיסקא רמ''ב גבי אחד מחזיק כו', אך שם ר''ל כמו משמש מת. ע''כ משם. ולקמן (שהעתקתי מההשמטות) מבאר רבינו ביאור אחר לספרי זה].

(לסיכום דברי רבינו: בנשיקת אבר אינה נאסרת על בעלה אפילו עם קינוי וסתירה. משמש מת – נאסרת אם היה קינוי וסתירה, "דאז הוה זונה דין"²⁵³, ובלא קו''ס אינה נאסרת אלא רק לדעת הרמב''ם בפירוש המשנה שכתב דהוי דבר ערוה).

ועיין בהך דסנהדרין דף נ"ה ע"א - המערה בעצמו, מהו?... כי משכחת לה - במשמש מת. למאן דאמר משמש מת בעריות פטור - הכא פטור, ולמאן דאמר חייב - הכא מיחייב תרתי, מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב.

וביבמות דף נ"ה ע"ב –

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע ... באשת איש ... דאשת איש - פרט למשמש מת. הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות - פטור, אלא למ"ד חייב, מאי איכא למימר? אלא, פרט למשמש מתה, דסד"א, [הואיל] לאחר מיתה נמי איקרי שארו, אימא ליחייב עלה באשת איש, קמ"ל. –

דממעט מתה משום דפסקה שארות, והלא אינה ביאה כלל?²⁵⁴ –

וצ"ל דאתיא כמ"ד מת חייב²⁵⁵.

ועיין סנהדרין דף ע"ח - הרובע את הטריפה איצטריכא ליה, מהו דתימא: ליהוי כמאן דמשמש מת – [רובע את המת], וליפטר, קא משמע לן דמשום הנאה הוא, והא אית ליה הנאה. – [אבל רובע את המת ליכא הנאה, שעבר חמימותו ולחלחותו ונצטנן].

דמשמע דהמיעוט הוא משום דליכא הנאה.

ועיין תוס' יבמות דף ס"ה ע"ב ד"ה כי הא –

והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה, כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה... ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק, על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה.

ותוס' ישנים סוף נדרים ע"ש –

דאף דקי"ל כי העראה חשובה כגמר ביאה לענין חיוב עריות, הכא לענין חיבה לקנות תוספת אינה ביאה, וכן מי שאינו בריא להתקשות אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ אין כאן חיבת ביאה.

וגם יהיה נפ"מ לענין אם בא באבר מת על הבהמה, אם נהרגת²⁵⁶.

ולא הוה כמו שגגה לקמן בהלכה י"ז - וכן השוכב עם הבהמה בשגגה והאשה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה אין הבהמה נסקלת על ידן ואף ע"פ שהן גדולים. –

רק י"ל דהוה כמו קטן בן ט' - קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו והוא פטור, היה בן ט' או פחות אין סוקלין את הבהמה.

וגם אם נאסרת למזבח, עיין במש"כ רבינו בהלכות איסורי מזבח פ"ד ה"ג –

אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע עד שיהיה האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד. ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה אינה נפסלת ... יהא האיש הנרבע בן תשע שנים ויום אחד. –

ע"ש בהשגות - ... ואם הבהמה נרבעה ודאי בעינן שיהא הרובע בן ט' שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה ומתני' היא במסכת נדה, אבל כשהבהמה רובעת שנהנית מן העבירה נפסלת מכ"מ.

ועיין בהך דתמורה דף כ"ח ע"א, ע"ש בתוס' ד"ה טול –

וא"ת למה לי קל וחומר לרובע ונרבע ע"פ שני עדים תיפוק ליה ממשקה ישראל לקמן (דף כט.) דדרשינן מן המותר לישראל, והאי הרי הוא אסור בהנאה? וי"ל דאיצטריך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו דמותר בהנאה הוא, כדאיתא בב"ק פרק ארבעה וחמשה (דף מא.)

ועיין ב"ק דף מ' ע"ב –

קתני מיהת: רובע - עשה בו אונס כרצון – [דנרבע אנוס הוא ונסקל כרובע, דכתיב ואת הבהמה תהרוגו], נוגח - לא עשה בו אונס כרצון, למאי הלכתא? לאו לקרבן? [דלענין קרבן מיירי] לא, לקטלא. הכי נמי מסתברא, דאי אמרת לקרבן, נוגח לא עשה בו אונס כרצון, לאו אונס דידיה כתיב ולאו רצון דידיה כתיב, אלא לאו לקטלא.

מההשמטות:

מש"כ שם בשם הספרי פ' תצא פרט לאחד מחזיק כו'. ובפירושי על הספרי פירשתי עוד פירוש אחר, דהנה במכות דף ו' ע"א מקשה שם הרוג יציל ותירץ במקיימי דבר כו'.

והנה זה המחזיק ודאי עובר אהך לאו המבואר בשבועות דף מ"ז ע"ב עוקב אחר כו' ע"ש, וא"כ נמצא הוא פסול והוי כמו נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובטלה העדות, וכאן ל"ש תי' הגמ' הנ"ל. וא"ש:

ע"כ מההשמטות.

ביאור ההלכה.

רבינו מבאר את הספרי התמוה, ושכב עמה (ומת האיש אשר שכב עמה) פרט לאחד מחזיק...שלא ר''ל שהמחזיק פטור ממיתת ב''ד (דהא פשיטא היא כדלעיל), אלא גם הבועל פטור, שאם היה אחד מחזיק אזי הבועל פטור ממיתת ב''ד, כיון שהמחזיק פסול לעדות משום שעבר על לאו לא תנאף ודרשינן לא תנאיף [פירוש מכין לו מקום ונשים לניאוף מניין שחייב, ת"ל לא תנאיף לא תגרום ניאוף, לשון ר''ח]. ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה...²⁵⁷

מההשמטות:

מש"כ שם בשם הספרי פ' תצא פרט לאחד מחזיק כו'. ושכב עמה, פרט לשאחד מחזיק ואחד שוכב דברי רבי יהודה. ובפירושי על הספרי פירשתי עוד פירוש אחר, דהנה במכות דף ו' ע"א מקשה שם הרוג יציל ותירץ במקיימי דבר כו' –

אמר ליה - רב פפא לאביי: אלא מעתה, הרוג יציל – [לרבי יוסי דאמר אף בלא התרו שלא נתכוין להעיד הוא מציל את הנדון מפני קורבה, הרוג נמי יציל את הנדון שהרי גם הוא ראה והוא קרוב אצל עצמו]... כי אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: יקום דבר – [כתיב בהאי קרא, שעשאן לכולם כשנים דהיינו העדים, אבל לא בעושי הדבר] במקיימי דבר הכתוב מדבר.

והנה זה המחזיק ודאי עובר אהך לאו המבואר בשבועות דף מ"ז ע"ב עוקב אחר כו' ע"ש –

שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף [נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף], מנין? ת"ל: לא תנאף, לא תנאיף. –

וא"כ נמצא [שהמחזיק] הוא פסול, והוי כמו נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובטלה העדות, וכאן לא שייך תירוץ הגמ' הנ"ל. לומר שהוא בע''ד ואינו פוסל, שהרי הוא רק עד.

ואתי שפיר:

ע"כ מההשמטות.

פרק א' הלכה י''ב:

הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אף ע"פ שאין כוונתו לכך חייב, וכן בחייבי לאוין ובשניות.

הבא כו' וכן בחייבי לאוין כו'.

עיין בהשגות ועיין בה"ה ועיין בירושלמי שבת ספי"א נתכון להתחמם כו', והנה גם שפחה חרופה כה"ג אם הוא נתכון להתחמם ובעלה והיא היתה מזידה אם חייב עיין תוס' כריתות ד' י"א ע"ב ד"ה בשאין ע"ש דכיון דהא שם אין הדבר תלוי בהנאה רק הוא דין א"כ י"ל דמתעסק פטור ובפרט לשיטת הירושלמי בפ"ו דיבמות דס"ל דאינו חייב עד שיפלוט דלא כשיטת התוס' ביבמות ד' נ"ה ע"ב ע"ש. ועיין בהך דפסחים ד' ל"ג ע"א גבי מעילה שמתכוין להתחמם משמע דרק במעילה כן והטעם דאף דבכל מקום שיש הנאה חייב במתעסק וצ"ל דשם ר"ל דאף דבמקום שיש לומר שהוא אנוס חייב גבי מעילה, ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' מעילה פ"ז ה"ב ובהך דסוכה דף מ"ב ע"א גבי עולת העוף שנמצאת ע"ש וכ"כ בזה, ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א דגבי שפחה חרופה אם נאנס מפני כשפים שעשתה לו פטור מקרבן ואף דאין קושי אלא לדעת מ"מ פטור ובאמת זה ג"כ הוה גדר מתעסק, ועיין בהך דהוריות ד' י' ע"א פרט לנגעי כשפים אף דנגעים מטמאין באונס, ועיין בתוספתא כריתות כולם באונס פטורין וכמש"כ רבינו שם בפיה"מ פ"ב ע"ש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ פ"א דשבת דגבי שפחה חרופה לוקה אף בשוגג והוא תמוה, אך י"ל דר"ל כה"ג כהך דירושלמי הנ"ל וס"ל דחייב וכעין שכתב התוס' ב"ק ד' מ"א ע"א גבי שור שקפץ עליה ועיין בהך דתמורה ד' י"ז ע"א גבי הך דרב ששת באומר אכנס לבית זה ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה אכנס:

ביאור דברי הרב.

על הלכה זו שפסק הרמב''ם: הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אף ע"פ שאין כוונתו לכך חייב, וכן בחייבי לאוין ובשניות, תמהו הראב''ד ושאר מפרשי הרמב''ם, שחיוב מתעסק בעריות הוא בקרבן, ולא מיתת ב''ד או מלקות, שהרי לא עונשין אלא בהתראה כו', וא''כ מה הפי' וכן בחייבי לאוין ושניות?

הה''מ ועוד ממפרשי הרמב''ם הסכימו שט''ס היא ברמב''ם²⁵⁸. והכס''מ כתב שחייב בדיני שמים, וכ''כ הרדב''ז שצריך לעשות תשובה²⁵⁹ כו'.

רבינו מבאר²⁶⁰ שכוונת הרמב''ם בחייבי לאוין היא כמ''ש בפיה''מ שבשפחה חרופה גם אם בעל בשוגג לוקה. "והוא תמוה".

וי''ל שגדר שוגג בשפחה חרופה או מתעסק בחייבי לאוין שחייב מלקות, פירושו כמ''ש הירושלמי שנאנס ע''י כשפים, שלדעת רשב''ל שם – מיקרי אנוס ופטור, והרמב''ם ס''ל שחייב.

משום שהרמב''ם [כפי שנתבאר למעלה] סובר שתחילתה באונס וסופה ברצון – פטורה, זה רק שהמעשה גופא התחיל באונס, אבל באונס לפני תחילת מעשה העבירה בפועל, לא חשוב אונס. וע''ד מש''כ התוס' בב''ק: שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה, ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר, היינו תחילת ביאה באונס, אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה. – ["דאף שקודם לזה היה אונס, כיון שהפעולה נעשית ברצון חייב"]²⁶¹.

וכיון שהאונס דכשפים היה לפני המעשה, ואין קישוי אלא לדעת – חייב לדעת הרמב''ם בפי' המשניות שם, אף שלדעת הירושלמי – אונס ע''י כשפים – פטור. וטעם הירושלמי שפטור כותב רבינו בכ''מ, יובאו להלן, שאונס ע''י כשפים הוי כשטות או כישן העושה כדלקמן.

וז''ל בפ''ד ה''ה מהלכות שחיטה:

...ובהל' יבום כתב דביאת שיכור שאינו מכיר כלום גרע מביאת שוטה לגבי יבמה, וי"ל דגם כאן לגבי שחיטה לא מהני אף אם אחרים עומדים על גביו דהוה כמו נפל מאליו דלא מקרי ע"י אדם כלל והוה כמו נפל מן הגג דיבמות דף נ"ד, ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א גבי נאנסתי מפני כשפים ע"ש אף דאין קישוי אלא לדעת²⁶² ועי' מש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ט הי"ח דמדמי לו לשוטה²⁶³:

נתכוון להתחמם בשפחה חרופה והערה בה, לדעת רש''י פטור, ואף שבכל העריות גם מתעסק חייב, "שאם היתה שאשתו ואחותו במטה וכסבור לבא על אשתו ונמצא אחותו, דפטור ממלקות וחייב חטאת הואיל ונהנה דמתעסק הוא".

מ''מ בשפחה חרופה פטור, לפי שאין החיוב משום ההנאה אלא משום המעשה, ומתעסק לא חשיב כעושה מעשה²⁶⁴.

ובפרט לפי הירושלמי שאינו חייב עד שיפלוט, שפטור על ההעראה.

ולדעת התוס' (בכריתות) חייב שכן נהנה, וכמו שחייב בכל העריות, וס''ל (ביבמות) שגם המערה חייב.

מבאר הגמרא בפסחים: לא אם אמרת בשאר מצות, שלא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין... תאמר במעילה, שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה - שמעל. –

"משמע דרק במעילה כן".

ר''ל שבמעילה אינו מתכוון חייב אף אם היה בגדר אנוס, שגיזי העולה נמצאו במקום החטאות שלא היה יכול להעלות על דעתו כלל שהן עולה – חייב, משא''כ בשאר מצוות.

פרק א' הלכה י''ב:

הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אף ע"פ שאין כוונתו לכך חייב, וכן בחייבי לאוין ובשניות, אבל הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום, ואין צריך לומר בחייבי לאוין שהוא פטור, והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב, חי הוא אף על פי שסופו למות מחולי זה, ואפילו שחט בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת הבא עליה חייב עד שתמות או עד שיתיז ראשה.

הבא כו' וכן בחייבי לאוין כו'.

עיין בהשגות - השגת הראב"ד: כמתעסק וכו'. א"א חייבי לאוין לא ידעתי למה, קרבן אין כאן.

ועיין בה"ה –

הבא על ערוה מן העריות כמתעסק וכו'. מימרא דשמואל הובאה פרק ארבע מיתות (דף ס"ב ע"ב) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, וכבר נתבאר פרק שני מהלכות שגגות שהמתעסק הוא כגון נתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו, וי"מ שלא נתכוון לביאה ובא עליה, ופשוט הוא שכל זה אינו אלא לענין קרבן, אבל לענין מלקות או מיתה אין חיוב בלא מזיד והתראה כנזכר למעלה. וא"כ מה שנמצא בכאן בפסקי רבינו וכן בחייבי לאוין ובשניות הוא ט"ס שהרי חייבי לאוין שוגגין פטורין הן מכלום כנזכר למעלה, וכ"ש בשניות שהם מדבריהם, וא"א ליישב לשון זה בשום פנים, וכן כתב בהשגות א"א חייבי לאוין לא ידעתי למה קרבן אין כאן ע"כ, ודבר פשוט הוא:

ועיין בירושלמי שבת ספי"א נתכון להתחמם כו' - המתעסק בשבת פטור. בחלבים ובעריות חייב. היך עבידא? הרי אני קוצר חצי גרוגרות וקצר כגרוגרת פטור. הרי אני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב. הרי אני מתחמם בה והערה בה חייב.

והנה גם שפחה חרופה כה"ג, אם הוא נתכוון להתחמם ובעלה והיא היתה מזידה אם חייב.

עיין תוס' כריתות דף י"א ע"ב ד"ה בשאין ע"ש –

כשאין מתכוין דעריות - פירש הקונטרס כגון שאשתו ואחותו במטה וכסבור לבא על אשתו ונמצא אחותו, דפטור ממלקות וחייב חטאת הואיל ונהנה דמתעסק הוא. וקשה שהרי בשפחה נמי חייב חטאת בכי האי גוונא שהרי מביאין על הזדון כשוגג, וא"כ מאי קאמר נמצא מתכוין בשפחה כשאין מתכוין לעריות בכה"ג שוו תרווייהו, לכך יש לומר כשאין מתכוין דעריות כגון נפל מן הגג ונתקע דפטור לגמרי דאנוס הוא. -

דכיון דהא שם אין הדבר תלוי בהנאה רק הוא דין, א"כ י"ל דמתעסק פטור²⁶⁵.

ובפרט לשיטת הירושלמי בפ"ו דיבמות – ה''א: מה אנן קיימין אם בשאר כל העריות עשה בהן את המערה כגומר. אם בשפחה חרופה עד שיפלוט. ואמר רבי ירמיה רבי בא בר ממל בשם רב שכבת זרע [שנא' בשפחה חרופה, היינו דבעינן עד שיפלוט] עד שיפלוט. –

דס"ל דאינו חייב עד שיפלוט, דלא כשיטת התוס' ביבמות דף נ"ה ע"ב ע"ש –

אינו חייב אלא על ביאת מירוק - נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע [אלא שתהא] ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה ש"ז ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בספ"ב דכריתות²⁶⁶.

ועיין בהך דפסחים דף ל"ג ע"א - לא אם אמרת בשאר מצות, שלא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין, שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - שפטור. תאמר במעילה, שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה - שמעל. –

גבי מעילה שמתכוין להתחמם, משמע דרק במעילה כן.

והטעם, דאף דבכל מקום שיש הנאה חייב במתעסק²⁶⁷, וצ"ל דשם ר"ל דאף דבמקום שיש לומר שהוא אנוס - חייב גבי מעילה²⁶⁸.

ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה פ"ז ה"ב –

עוד אומר בה גם אני, מפני שהעולה אינה נעשית חתיכות אלא מנתחה איברים איברים כדאיתא בתמיד וכדתנן בשקלים: בשר שנמצא בעזרה איברים עולה וחתיכות חטאת. הילכך אלו שראו אותה חתיכות היה להם לטעות של חטאת הם וכאנוסים דמו דלא הוה להו לשיולי, אבל האוכל חייב שהוא נהנה, וראוי לסמוך עליו.

ובהך דסוכה דף מ"ב ע"א גבי עולת העוף שנמצאת ע"ש –

אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים [עולת העוף שנמצאת בין עופות המלוקים לחטאת] וכסבור [הכהן] חטאת העוף היא ואכלה [ונמצא שמעל בקדשי שמים בשוגג] - פטור. – [מקרבן מעילה, הואיל דעם החטאת נמצאת, ואכילתה מצוה, דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם - הוה ליה טועה בדבר מצוה, ופטור], מאי קא משמע לן - דטעה בדבר מצוה פטור, היינו הך, - מהו דתימא: [במתניתין הוא דפטור משום דטעה בדבר מצוה, וסוף סוף עשה מצוה, שנטל הלולב בהוצאה זו, אבל הכא - לא עשה מצוה באכילתה אם עולת העוף היא]... אימא לא, קא משמע לן²⁶⁹.

וכ"כ בזה.

ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א - אמרו לו אם ירצה לומר מזיד הייתי, בשפחה חרופה מה אית לך שוגג חייב מזיד חייב שיכול לומר לו היערתי אבל לא גמרתי, כיי דאמר רשב"ל נאנסתי מפני כשפים שעשת לי [... א"נ כי האי דאמר רשב"ל אף בביאה, אף על גב דאין קישוי אלא לדעת, יכול לומר אנוס הייתי מפני כשפים, קרה''ע] –

דגבי שפחה חרופה אם נאנס מפני כשפים שעשתה לו - פטור מקרבן, ואף דאין קושי אלא לדעת, מ"מ פטור.

ובאמת זה ג"כ הוה גדר מתעסק, ועיין בהך דהוריות דף י' ע"א - ולרבי שמעון, נגעי אונסין מי לא מטמו?...

רבא אמר: פרט לנגעי רוחות. [הא דקאמר ר"ש פרט לנגעי אונסין כגון נגעי רוחות דע"י נפיחת שד ולא ע"י אדם וכי קתני תאמר בנגעים שמטמאין באונס כגון ע"י הכאה וכויה], רב פפא אמר: פרט לנגעי כשפים. [כי אמר ר"ש פרט לנגעי אונס ע"י כשפים דלא מטמו וכי קתני תאמר בנגעים דמטמאו באונס כגון שלא ע"י כשפים] –

פרט לנגעי כשפים, אף דנגעים מטמאין באונס.

ועיין בתוספתא כריתות כולם באונס פטורין פ''א הי''ג, וכמש"כ רבינו שם בפיה"מ פ"ב –

כריתות פ''ב: אלו מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא ועל שבועת העדות ועל שבועת הפקדון. כתב הרמב''ם: ובתוספתא ארבעה מביאין על הזדון כשגגה, וכולן באונס פטורין. ע"ש.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ פ"א דשבת – כ''ה בנדפס²⁷⁰: "יתחייב מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום, לפי שאין בכל המצוות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפילו על השגגה, כאשר נבאר במקומו". –

דגבי שפחה חרופה לוקה אף בשוגג - והוא תמוה.

אך י"ל דר"ל כה"ג, כהך דירושלמי הנ"ל²⁷¹ וס"ל דחייב, וכעין שכתב התוס' ב"ק דף מ"א ע"א גבי שור שקפץ עליה - כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה, ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר, היינו תחילת ביאה באונס, אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה. –

["דאף שקודם לזה היה אונס, כיון שהפעולה נעשית ברצון חייב"]²⁷².

ועיין בהך דתמורה דף י"ז ע"א גבי הך דרב ששת באומר אכנס לבית זה –

רב ששת אמר: באומר אכנס לבית זה ואקדיש ואמיר מדעתי, ונכנס והמיר והקדיש שלא מדעתו, גבי תמורה - לקי, גבי קדשים - לא לקי.

ע"ש ברש"י - ונכנס והקדיש והמיר שלא מדעתו - שבעל מחשבות הוא ולא היה יודע מה היה אומר בתמורה קדשי ולקי דגלי קרא שוגג כמזיד.

ותוס' ד"ה אכנס - לכך נראה לפרש אכנס לבית זה כו' כלומר כשאכנס לבית זה תהיה בהמה זו תמורה מיד, וזו תהיה קדושה מדעתיה, ונכנס בה והמיר והקדיש שלא מדעתו שלא אמר דבר בכניסתו וגם לא חשב במה שאמר מתחילה, ונמצא שחל התמורה וההקדש שלא מדעת²⁷³.

שם פרק א' הי''ב:

והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב, חי הוא אף על פי שסופו למות מחולי זה, ואפילו שחט בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת הבא עליה חייב עד שתמות או עד שיתיז ראשה.

חייב עד שתמות כו'.

והנה גבי אדם כה"ג אם חייב עיין בתוס' ערכין ד' ד' ע"א ד"ה ולא. דמחלק בין בהמה לאדם ותוס' סוטה ד' כ"ו ע"א, ועיין תוס' חולין ד' ע"ד ע"ב ד"ה למעוטי דס"ל לחד תירוצא דרק ישראל בטמאה ע"ש ועיין גיטין דף ע' ע"ב חי הוא ותוס' נדה ד' כ"ג ע"א ד"ה לאיתסורי ע"ש:

הבא על בהמה מפרכסת שנשחטו בה שני סימנים חייב עד שתמות, חוקר רבינו מה הדין אם בא על אדם שנשחט ועדיין מפרכס.

מביא מהתוס' שלבהמה איכא חיותא טפי, וכ''ז שמפרכסת דינה כחיה, אך אדם שאני.

ומאידך גיסא מביא סברת התוס' שאף בהמה טהורה מפרכסת נחשבת כמתה והרובעה פטור (לא כרמב''ם).

ועוד, מציין לגמרא שאדם שנשחט וברח, עדיין "חי הוא" (וא''כ הרובעו חייב)....

שם פרק א' הי''ב:

והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב, חי הוא אף על פי שסופו למות מחולי זה, ואפילו שחט בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת הבא עליה חייב עד שתמות או עד שיתיז ראשה.

שם חייב עד שתמות כו'.

והנה גבי אדם כהאי גונא²⁷⁴ – אם חייב.

עיין בתוס' ערכין דף ד' ע"א ד"ה ולא. - ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך - וא"ת והא פ"ב דחולין (דף ל.) שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דהויא בכלל העמדה והערכה וי"ל דבהמה אית בה חיותא טפי ויכולה לעמוד כו'. –

דמחלק בין בהמה לאדם.

ותוס' סוטה דף כ"ו ע"א –

כ''ז ע''א: רב אשי אמר כשם שחיגרת וגידמת אינה שותה דכתיב והעמיד הכהן את האשה - תימה לר"י מאי שנא הכא דממעט מוהעמיד חיגרת, וגבי ערכין דכתיב והעמיד והעריך לא ממעט אלא גוסס בפ"ק דערכין (דף ד.), וכן העמדה דכתיב בקדשים בעלי מומין דאמרי' בפרק השוחט (חולין ל.) שחטה ועדיין מפרכסת דבת העמדה והערכה היא... ותירץ מדרבי רחמנא בן חדש לערכין ש"מ דאהעמדה ממש לא קפיד רחמנא, וכן בהמה בעלת מום עיקרה לפדיון עומדת ולא חילק בה הכתוב בין בעלת מום אפי' נשברו או נחתכו רגליה דלא עדיפא מאדם דלא קפיד קרא אעמידתו.

ועיין תוס' חולין דף ע"ד ע"ב ד"ה למעוטי - למעוטי רובעו - דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב (לקמן דף קכא:), אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה, אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב²⁷⁵. –

דס"ל לחד תירוצא דרק ישראל בטמאה ע"ש. ["אבל ישראל ששחט בהמה טהורה, הרובעה פטור כיון דהותרה באכילה נחשבת מתה"].

ועיין גיטין דף ע' ע"ב חי הוא - שחט בו שנים או רוב שנים וברח - מעידין עליו; ואי ס"ד חי הוא, אמאי מעידין עליו? אמרי: חי הוא וסופו למות.

ותוס' נדה דף כ"ג ע"א ד"ה לאיתסורי ע"ש –

בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא: לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה - לאיתסורי באחותה. לאיתסורי באחותה - לענין גופה לא בעי אם הבא עליה חייב משום אשת איש, או אם חייב ההורגה, דפשיטא ליה דאינה חיה ג' שנים שתהא בת ביאה, ולא שנה שלא תהא טרפה. ומיהו הוה מצי למבעי אם הרובע חייב סקילה כדין הבא על הבהמה.

[פי' דבזה לא שייך דלמא טרפה הוא דרובע את הטרפה חייב כדאמרינן סנהדרין (עח א) ע"ש]

פרק א' הלכה י''ג:

וכן אשה גדולה שבא עליה קטן אם היה בן ט' שנים ויום אחד ומעלה היא חייבת כרת או מיתה או מלקות והוא פטור, ואם היה בן ט' שנים ולמטה שניהם פטורין.

ואם היה בן ט' כו'.

וכאן לא כתב רבינו כמש"כ בסוף הי"ד וראוי לב"ד להכות כו', י"ל משום דס"ל דזה לא מקריא ביאה כלל וזה תליא בהך מחלוקת דרב ושמואל בכתובות ד' י"א ע"ב אם יש עליה עכ"פ שם מוכת עץ ונ"מ דמותרת אף לכה"ג ועיין בירושלמי שם ובמש"כ לקמן פי"ז ע"ש ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב בהך פלוגתא דב"ש וב"ה, ועיין בירושלמי גיטין פ"ח ה"י דמשמע דהפלוגתא רק לפוסלה לכהונה אבל לא לענין חיוב, ועיין בתוספתא סוטה פ"ה ע"ש, אך י"ל דלכך לא כתב רבינו כאן דלוקה כדי שלא תצא לעז כעין הך דקדושין ד' פ"א ע"א ע"ש, ועיין בהך דע"ז ד' ל"ו ע"ב גבי תינוק עכו"ם כו' ע"ש ובדברי רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו דמחלק בין בן נח לישראל ע"ש ועיין בהך דע"ז ד' ט"ו ע"ב ובתו"כ פ' ויקרא ע"ש:

ביאור ההלכה.

בהלכה י''ד לקמן פוסק הרמב''ם שהבועל קטן פחות מבן ט', אע''פ שפטור ממיתה מכין אותו מכת מרדות, ובהלכה דידן אשה גדולה שנבעלה לפחות מבן ט' שניהם פטורים, מדוע האשה לא תלקה מכת מרדות?.

מבאר, שאיש הבועל קטן הויא ביאה גמורה אלא שהתורה פוטרתו ממיתה, משא''כ קטן הבועל לא הויא ביאה כלל.

מציין לדעת שמואל שאין מוכת עץ בבשר, שאם נבעלה לקטן אף אם השיר בתוליה כו' ²⁷⁶, מ''מ (אין דינה כמוכת עץ, אלא) דינה כבתולה גמורה ומותרת אף לכה''ג, וכתובתה מאתים.

וכיון שאין ביאתו ביאה כלל לכן אין האשה לוקה.

אך י''ל טעם אחר, שאינה לוקה כדי שלא להוציא לעז עליה שזינתה ולפסול את בניה. שמטעם זה לא מלקין על יחוד אשת איש.

האם גם גוי ראוי לביאה בן ט'?

מהגמרא בע''ז מוכח שכן, שגזרו טומאת זב על הגוי, ורק מבן ט' שנעשה ראוי לביאה. אבל הרמב''ם פוסק שנהרג אף פחות מבן ט'.

פרק א' הלכה י''ג:

וכן אשה גדולה שבא עליה קטן אם היה בן ט' שנים ויום אחד ומעלה היא חייבת כרת או מיתה או מלקות והוא פטור, ואם היה בן ט' שנים ולמטה שניהם פטורין.

ואם היה בן ט' כו'.

וכאן לא כתב רבינו כמש"כ בסוף הי"ד –

הבא על הזכר או הביא זכר עליו ... ואם היה קטן בן ט' שנים ויום אחד ומעלה זה שבא עליו או הביאו על עצמו נסקל והקטן פטור, ואם היה הזכר בן ט' או פחות שניהן פטורין, וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות לפי ששכב עם זכר ואף על פי שהוא פחות מבן ט'. –

וראוי לב"ד להכות כו', י"ל משום דס"ל דזה לא מקריא ביאה כלל²⁷⁷.

וזה תליא בהך מחלוקת דרב ושמואל בכתובות דף י"א ע"ב אם יש עליה עכ"פ שם מוכת עץ –

קטן הבא על הגדולה - רב אמר: עשאה מוכת עץ – [נהי דאין ביאתו ביאה מיהו לא גרע מעץ הנתקע ... וכן לענין כהן גדול דתנן (יבמות דף נט) לא ישא את מוכת עץ הא נמי אסירא ליה]. ושמואל אמר: אין מוכת עץ בבשר. – [ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי ליתא] –

ונפ"מ דמותרת אף לכה"ג²⁷⁸.

ועיין בירושלמי שם – פ''א ה''ג: קטן שבא על הגדולה אין הבתולין חוזרין, אמר רבי אבין תיפתר שבא עליה שלא כדרכה, אמר רבי יוסי ברבי אבין ואפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימנין, ותני כן מעשה שעיברה [גדולה מביאת קטן ועדיין היו בתוליה קיימין] ובתוליה קיימין.

ובמש"כ לקמן פי"ז ע"ש – הלכה י''ד²⁷⁹.

ועיין בהך דסנהדרין דף ס"ט ע"ב בהך פלוגתא דב"ש וב"ה –

המסוללת בבנה קטן והערה בה, בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה, ובית הלל מכשירין. אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה - שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה. דבית שמאי סברי: גמרינן מדורות הראשונים, ובית הלל סברי: לא גמרינן מדורות הראשונים.

ועיין בירושלמי גיטין פ"ח ה"י - המסלדת בבנה [מסוללת עצמה בו משום זנות אף על גב דלא עביד מעשה ב"ש פוסלין אותה מן הכהונה] בית שמאי פוסלין. ובית הלל מכשירין. –

דמשמע דהפלוגתא רק לפוסלה לכהונה אבל לא לענין חיוב. – [כמ''ש רש''י שם: ומיהו מיתה לא מחייבו כגון שלא התרו בהן]²⁸⁰.

ועיין בתוספתא סוטה פ"ה ע"ש - המסללת בבנה קטן והערה בה, בית שמאי פוסלין מן הכהונה ובית הלל מכשירין.

אך י"ל דלכך לא כתב רבינו כאן דלוקה, כדי שלא תצא לעז, כעין הך דקדושין דף פ"א ע"א ע"ש - אמר רב: מלקין על ייחוד, ואין אוסרין על הייחוד. אמר רב אשי: לא אמרן אלא בייחוד פנויה, אבל בייחוד דאשת איש לא, שלא תהא מוציא לעז על בניה.

ועיין בהך דע"ז דף ל"ו ע"ב גבי תינוק עכו"ם כו' ע"ש –

אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק עובד כוכבים שיטמא בזיבה, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור ... אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא, דאמר: תינוק עובד כוכבים אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד הואיל וראוי לביאה מטמא נמי בזיבה²⁸¹.

ובדברי רבינו בהלכות מלכים פ"ט ה"ו דמחלק בין בן נח לישראל ע"ש - בן נח חייב על מפותת אביו ... וחייב על הזכור בין קטן בין גדול²⁸².

ועיין בהך דע"ז דף ט"ו ע"ב –

ואין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות [... ועוד משום משכב זכור והן מוזהרין עליו דכתיב ודבק באשתו ולא בזכור].

ובתו"כ פ' ויקרא ע"ש –

ח': מה עבודה זרה מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה, ולא הותרה מכללה, וחייבין עליה מיתת בית דין, ואיסורה נוהג בבני נח כישראל, אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה, ומה אני מרבה את משכב זכור והבהמה, שמשנאסרו לא הותרו לא הותרו מכללן וחייבין עליהן מיתת בית דין ואיסורן נוהג בבני נח כישראל, אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה, ובבהמה מה שאין בזכור, הזכור בין במינו בין שלא במינו אסור, והבהמה במינה מותרת ושלא במינה אסורה, הזכור לא עשה בו את הקטן כגדול, והבהמה עשה בה את הקטנה כגדולה²⁸³.

פרק א' הלכה ט''ו:

הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב, ואם בא עליו דרך נקבותו פטור.

הבא כו'.

עיין בה"ה ובכס"מ, ועיין מה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ז הי"ז, ועיין בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג דהוה כמין אחר ובהל' בכורות פ"ב ה"ה פסק דאנדרוגינוס הוה בריה בפ"ע לגבי קדשים, ועיין במש"כ בזה בפ"א בהל' מטמא משכב ומושב ה"ז:

ביאור ההלכה.

מבאר גדר אנדרוגינוס שהוא בריה בפני עצמו, ויש בו שני הגדרים. ענין זה מבואר בכמה מקומות בצ''פ, וז''ל בפ''ג מהלכות מילה:

אך באמת גבי אנדרוגינוס שאני, וכמ"ש רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג ובהל' עדות פ"ט ה"ג דהוה כמו גדר מין אחר, ור"ל דיש בו שני הפעולות ועי"ז נעשה ספק בדין. ועי' מש"כ התוס' נדה ד' כ"ח ע"א וביבמות ד' פ"ג ע"א ובמה שכ' רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז הל' ט"ז ובהל' מטמא מו"מ פ"א הל' ז' ובהל' נזירות פ"ב ה"י שהספק רק במצות לא בעצם...

ובהלכות שופר פ''ב ה''ב:

ומש"כ רבינו ז"ל בהלכות איסורי מזבח פ"ג ה"ג דכיון דיש שינוי בעצם הבריאה הרי הוא כמין אחר...

ו

לקמן פט''ז מאיסו''ב:

ועיין ירושלמי כלאים פ"ח ה"ה דחשיב שם ששה ספיקות וכו' אנדרוגינוס באדם וכוי בבהמה, ר"ל דהספיקות לא הוה גדר סיבה רק בגדר עצם, דהוה מין שהוא כך...

ועוד ועוד.

פרק א' הלכה ט''ו:

הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב, ואם בא עליו דרך נקבותו פטור, והטומטום ספק הוא לפיכך הבא על הטומטום או על אנדרוגינוס דרך נקבותו, מכין אותו מכת מרדות, והאנדרוגינוס מותר לישא אשה.

הבא כו'.

עיין בה"ה –

אחד הבא על הזכר וכו'. רבינו פסק כדברי האומר ביבמות בפרק הערל (דף פ"ג ע"ב) אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר [בד"א בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור, ודרבי סימאי דאמר חייבין עליו משני מקומות – יחידאה, ורבנן פליגי עליה כמו שאמרו שם ורבנן אף על גב דאית ביה שני משכבות את זכר כתיב פירוש במקום זכרותו] ושם נתבאר בגמרא שהאומר כן אינו סובר שיהיה אנדרוגינוס כזכר לכל דבריו, וזהו דעת רבינו ממה שנזכר במקומות אחרים.

ובכס"מ –

בס"פ הערל (דף פ"א) תנן רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ... רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר... וכתב הרשב"א, הרמב"ם פסק בחיבורו הגדול ובפירוש המשנה שלו כר"י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק, וספיקא דאיסורא לחומרא, ופסק כרבי אליעזר דאמר חייבים עליו סקילה כזכר, ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו, שאם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר?, ושמא הוא סובר דאף רבי אליעזר סבר דבריה בפ"ע הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה:

ועיין מה דס"ל לרבינו בהלכות תרומות פ"ז הי"ז –

הלכה י''ד: טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן.

הלכה ט''ז: אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים, ואין עבדיו אוכלין, וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאשה נפסל ואינו אוכל ולא מאכיל עבדיו, והוא שיבעול אותו דרך נקבותו אבל דרך זכרותו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה.

ועיין בהלכות איסורי מזבח פ"ג ה"ג - הטומטום והאנדרוגינוס אף ע"פ שאין לך מום גדול מהן הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהן ספק זכר ספק נקבה הרי הן כמין אחר, ובקרבנות נאמר זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח. –

דהוה כמין אחר.

ובהלכות בכורות פ"ב ה"ה - בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה שאין בו לכהן כלום, ועובדים בו וגוזזים אותו כשאר החולין. –

פסק דאנדרוגינוס הוה בריה בפ"ע לגבי קדשים.

ועיין במש"כ בזה בפ"א בהל' מטמאי משכב ומושב ה"ז:

ז''ל הרמב''ם:

טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה, וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה ואת הקדשים אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו, נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה ה"ז חייב על ביאת המקדש.

השגת הראב"ד: בלובן ואודם שראה. א"א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולובן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא תאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב.

אין תח''י כתבי רבינו על הלכות הנ''ל, אבל במקומות אחרים כתב בענין זה:

בהלכות כלאים –

פ''ט [ה''ה קטע שני] מבאר רבינו בענין אנדרוגינוס (וכן בענין בין השמשות), שיש נפ''מ בין מקום שהדין מצריך זכר דוקא, אזי גם אנדרוגינוס כשר, כי "יש עליו שם הדבר", אך הדין אומר שנקבה פסולה אזי גם הוא פסול. בדין עדות אין התורה פוסלת אשה, אלא מצריכה איש, ולגבי קרבן להיפך, לא שצריך זכר אלא שהנקבה פסולה...

וז''ל:

...[בין השמשות] וכן גבי אנדרוגינוס וכה"ג נפ"מ כך, דהיכא דבעי יום או דבעי זכר או להיפך [שצריך דוקא לילה או נקבה] - אז אנדרוגינוס וביה"ש שפיר יש שם הדבר שצריך. ועיין ... –

אבל היכא דפסול לילה או נקבה (כל מה שבלילה פסול או שנקבה פסולה) - אז גם כאן באנדרוגינוס וביה"ש כן... ולכך גבי עדות אין על אנדרוגינוס שם פסול מחמת דיש בו ג"כ גדר אשה²⁸⁴, דשם לא דהאשה פוסלת רק דבעי איש, וגבי קרבן - הנקבה פוסלת.

וכן בהך דמש"כ רבינו בהל' תרומות פ"ז הט"ז דאם נבעל נפסל כנשים, הוא ג"כ מחמת זה²⁸⁵.

אך זה ס"ל דנפ"מ לגבי עצמו או לגבי אחר, דרבינו ס"ל כמש"כ לעיל די"ל דשני הכחות הם מעורבים במקום אחד, ולכך י"ל דגם בהזכרות מעורב גדר נקבות, ולכך אם בא עליו פסול אף מן הזכרות - ג"כ פסלו.

אך זה רק לגבי ודאי זכר הוה כדבר בפ"ע, דהוה מין חדש המעורב בו שני הכחות, ולכך ס"ל לרבינו כאן גבי פרד דעם אמו לוקה²⁸⁶ דהוא נעשה בריה חדשה, וכן מוכח בחולין דף קי"ד ע"ב ע"ש דאסור עם אמו, אבל לגבי אנדרוגינוס אחר אז הוה כמו מין אחד ולכך אינו פוסל רק דרך נקבות ולא דרך זכרותו.

וכן ס"ל לרבינו גבי לובן ואודם דאף דיש מיעוט מקרא גבי ביאת מקדש, דהנה נפ"מ אם ראה הלובן מזכרותו והאודם מנקבות או אם ראה להיפך, ונ"מ ג"כ מאיזה טעם ממעט איש מאודם ואשה מלובן, אי מחמת שהוא איש או מחמת שאינו אשה.

ועיין בירושלמי שבועות פ"ב דאמר שם גבי לובן את עביד לו אשה כו' ור"ל ג"כ כן, דגם בזכרותו מעורב גדר נקבות, אך זה רק לגבי אחר, אבל לגבי עצמו אז יש בו שני הכחות אך אינם מעורבים. וא"כ לפי"ז אם אנדרוגינוס נשא לובן ואודם של אנדרוגינוס אחר ג"כ חייב לשיטת רבינו...

פרק א' הלכה ט''ז:

הבא על הבהמה או שהביא בהמה עליו שניהן נסקלין שנאמר ובכל בהמה לא תתן שכבתך בין שרבעה או הביאה עליו, ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה.

הבא כו' חיה ועוף כו'.

עיין רש"י חולין דף פ"ה ע"א גבי חיה ועוף הנסקלין ועיין בס' יראים דמספקא ליה גבי עוף אם חייבת סקילה אם נרבע ועיין זבחים ד' פ"ה ע"ב ובהך דב"ק ד' מ' ע"ב מוכח שם דשוה רובע לנוגח וגבי נוגח חייב גם עוף כמבואר במשנה ב"ק ד' נ"ד ובעדיות, ועיין רש"י ברכות ד' כ"ז ע"א ע"ש ורש"י נזיר ד' ל"ה ע"א גבי שמירה דמרבה עופות:

ביאור ההלכה.

בספר יראים הסתפק אם גם עוף שנרבע נסקל כמו בהמה.

מציין לרש''י בחולין שאומר שנסקלין.

בגמ' ב''ק אמרינן שוה נוגח לרובע, ובדין עוף "שנגח" והרג אדם – נסקל, א''כ ה''ה עוף שנרבע נסקל.

פרק א' הלכה ט''ז:

הבא על הבהמה או שהביא בהמה עליו שניהן נסקלין שנאמר ובכל בהמה לא תתן שכבתך בין שרבעה או הביאה עליו, ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה.

הבא כו' חיה ועוף כו'.

עיין רש"י חולין דף פ"ה ע"א גבי חיה ועוף הנסקלין –

חיה ועוף הנסקלין - כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן.

ועיין בס' יראים דמספקא ליה גבי עוף אם חייבת סקילה אם נרבע –

סי' ה': עוף לא למדנו לא תנן ולא תניא: ויש ללמד חובה מדתנן [בבא קמא נ"ד ב'] לכלאים ולשבת חיה ועוף כיוצא בהם. ואמרינן בגמרא אי כלאים דהרבעה משבת ילפי בהמתך דשכיבה משבת, וספק בידי על אשר יורו לי צדק ... לא מספקא לן אלא בסקילה אבל אסורא דאורייתא מבורר, דאיכא דאמרי' בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ט א'] אמר ר"י בר חנינא כל פרשה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, וזה נאמרה לבני נח דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאינן נעשין לבשר אחד²⁸⁷.

ועיין זבחים דף פ"ה ע"ב –

בעי רבי ירמיה: יש נרבע בעופות, או אין נרבע בעופות? מי אמר מן הבהמה - להוציא את הרובע והנרבע, כל היכא דאיתיה ברובע איתיה בנרבע, כל היכא דליתיה ברובע ליתיה בנרבע, [עוף - לא שייך ביה רובע דאין עוף רובע אשה], או דלמא הרי נעבדה בו עבירה? אמר רבה, ת"ש: ר"ע מכשיר בבעלי מומין; ואם איתא, נכשיר נמי בנרבע, הואיל וכשר בעופות, שמע מינה.

ובהך דב"ק דף מ' ע"ב –

מן הבהמה - להוציא את הרובע ואת הנרבע... ומן הצאן - להוציא את הנוגח; אמר רבי שמעון: אם נאמר רובע, למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח, למה נאמר רובע? מפני שיש ברובע שאין בנוגח, ויש בנוגח שאין ברובע, רובע - עשה בו אונס כרצון, נוגח - לא עשה בו אונס כרצון, נוגח - משלם כופר, רובע - אינו משלם את הכופר, לפיכך הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח –

מוכח שם דשוה רובע לנוגח, וגבי נוגח חייב גם עוף, כמבואר במשנה ב"ק דף נ"ד –

אחד שור ואחד כל בהמה - לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת; וכן חיה ועוף כיוצא בהן. א"כ, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה.

ובעדיות –

פ''ו מ''א: רבי יהודה בן בבא העיד חמשה דברים ... ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש.

ועיין רש"י ברכות דף כ"ז ע"א ע"ש - שנסקל תרנגול - שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף, וניקב את מוחו, וסקלוהו כמשפט שור שנגח את האדם, דכתיב השור יסקל (שמות כ"א) וגמרינן בגזרה שוה שור שור משבת, לעשות כל בהמה חיה ועוף כשור.

ורש"י נזיר דף ל"ה ע"א –

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל - ואפילו דובים ואריות לשמור חזר ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט דאהני פרטא בתרא למידי דבר שמירה הוא דנשבעין עליהן כגון נמי עופות, יצאו דובים ואריות דלאו בני שמירה נינהו שאין להם תרבות.-

גבי שמירה דמרבה עופות²⁸⁸:

פרק א' הלכה י''ז:

קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו והוא פטור, היה בן ט' או פחות אין סוקלין את הבהמה.

קטן או הביאה כו'.

ובזה אף שמואל דס"ל דגבי זכר גם בן ג' חייב גבי בהמה פטור דשם ליכא ההיקש דמשכבי אשה כמבואר בגמ' ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ג ע"ש, ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ג דמקשה שם דלמה לית רב יוסף דיבמות ד' נ"ט ע"ב מוקים הך דנבעלה למי שאינו איש בהעראה ע"ש ותירץ דמספקא ליה אם חייב סקילה ושם נקט חייב סקילה:

ביאור ההלכה.

שנינו (נדה מ''ד ע''ב) - בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה. ואם בא עליה יבם - קנאה, וחייבין עליה משום אשת איש כו'.

נחלקו רב ושמואל מה דין הזכר, רב סובר שהרובעו חייב רק אם היה הנרבע בן ט' שנים ויום אחד, ולמטה מבן ט' פטור ממיתת ב''ד, ושמואל סובר שגם בזכר חייב מבן ג' שנים כמו אשה, משום דמשכבי אשה כתיב, הוקש איש לאשה.

ומ''מ מודה שמואל שקטן פחות מבן ט' שנים שהביא בהמה עליו – אין סוקלין את הבהמה, משום דאין ביאתו ביאה, ואין כאן ההיקש דמשכבי אשה.

מציין לראב''ד הסובר שאף שאין סוקלין בהמה שנרבעה לקטן פחות מבן ט', ואף לא נפסלה לקרבן (כיון שלא נהנית כו'), מ''מ אם הבהמה (זכר) היא הרובעת שרבעה קטן - אף שאינה נסקלת מ''מ נפסלה לקרבן.

הגמרא ביבמות נ''ט: אמר רב יהודה אמר רב: נבעלה שלא כדרכה - פסולה לכהונה... ורב דאמר כר' אלעזר. (שגם לא כדרכה נפסלה לכה''ג דיליף בבתוליה) אי כרבי אלעזר, מאי איריא משום בעולה? תיפוק ליה דהויא לה זונה, דהא א"ר אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה (ואסורה אף לכהן הדיוט ומה אמר רב שפסולה לכה''ג?) אמר רב יוסף: כגון שנבעלה לבהמה, דהתם משום בעולה איכא, משום זונה ליכא. (מה שאמר רב נבעלה שלא שכדרכה מדובר שנבעלה לבהמה שלא כדרכה שאינה זונה ומותרת לכהן הדיוט אבל אסורה לכה''ג).

הירושלמי בכתובות פ''א: בתולה הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כשירה לכהונה, תני ר' חלפתא בר שאול כשירה אפי' לכ"ג... אמר ר' חגי תיפתר שבא עליה שלא כדרכה, מקשה עליו הגמ': והוא אשה בבתוליה יקח עד שתהא בתולה משני צדדיה... פתר לה בהערייה (ר' חגי סבר בתחילה שאם נבעלה שלא כדרכה ע''י קטן או בהמה שהערו בה – כשרה לכהונה). מקשה הגמ': ולמה לית רב יוסף פתר ליה בערייה?

מבאר רבינו שהקושיא היא מדוע רב יוסף דכתובות הנ''ל לא ביאר את דברי רב: נבעלה שלא כדרכה פסולה לכה''ג ומותרת לכהן הדיוט, כמו שפי' ר' חגי - שנבעלה בהעראה שלא כדרכה ע''י קטן או בהמה?

ומתרץ הירושלמי, שבבריתא דכתובות נאמר: נבעלה למי שאינו איש, אף על פי שבסקילה - כשרה לכהונה. ורב יוסף מספקא ליה אם אשה שהעלתה בהמה עליה שלא כדרכה אם חייבת סקילה בהעראה.

פרק א' הלכה י''ז:

קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו והוא פטור, היה בן ט' או פחות אין סוקלין את הבהמה.

קטן או הביאה כו'.

ובזה אף שמואל – סנהדרין נ''ד ע''ב: תנו רבנן: זכור לא עשו בו קטן כגדול, בהמה עשו בה קטנה כגדולה. מאי לא עשו בו קטן כגדול? אמר רב: לא עשו ביאת פחות מבן תשע שנים כבן תשע שנים. ושמואל אמר: לא עשו ביאת פחות מבן שלש שנים כבן שלש שנים... ושמואל סבר: משכבי אשה כתיב -

דס"ל דגבי זכר גם בן ג' חייב, גבי בהמה פטור, דשם ליכא ההיקש דמשכבי אשה, כמבואר בגמרא.

ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות איסורי מזבח פ"ד ה"ג ע"ש –

או יהיה האיש הנרבע בן ט' שנים ויום אחד. א"א זה המחבר דימה איסור מזבח לאיסור סקילה, ואולי אין מדמין כן, שהרי נרבע על פי הבעלים או על פי עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח הואיל ונעבדה בו עבירה מפני שהוא מאוס, ואם הבהמה נרבעה ודאי בעינן שיהא הרובע בן ט' שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה, ומתני' היא במסכת נדה, אבל כשהבהמה רובעת שנהנית מן העבירה נפסלת מכ"מ.

ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ג –

בתולה הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כשירה לכהונה תני ר' חלפתא בר שאול כשירה אפי' לכה"ג, ר' ירמיה ור' אמי מקשי מה בינה לבין הנבעלת באצבע? אילו הנבעלת באצבע שמא אינה פסולה לכהונה [גדולה]? אמר ר' חגי תיפתר שבא עליה שלא כדרכה... (ור' חגי חזר בו משום שבבתוליה – עד שתהא בתולה משני צדדיה) מה עבד לה רבי חגיי עד שלא יחזור בו? פתר לה בהערייה, (מהב' של בבתוליה למד שגם העראה שלא כדרכה שלא נעשית זונה פוסלתה לכהונה), ולמה לית רב יוסף פתר ליה בערייה?²⁸⁹ אמר רבי מנא דהיא צריכה ליה.

דמקשה שם דלמה לית רב יוסף דיבמות דף נ"ט ע"ב –

אי כרבי אלעזר, מאי איריא משום בעולה? תיפוק ליה דהויא לה זונה, דהא א"ר אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה, אמר רב יוסף: כגון שנבעלה לבהמה, דהתם משום בעולה איכא, משום זונה ליכא... תניא נמי הכי: נבעלה למי שאינו איש, אף על פי שבסקילה - כשרה לכהונה. –

מוקים הך דנבעלה למי שאינו איש בהעראה ע"ש - ותירץ דמספקא ליה אם חייב סקילה, ושם נקט חייב סקילה:

ר' חגי סבר ללמוד מבבתוליה שלא רק בעילה גמורה פוסלתה אלא אף העראה, מקשה הירושלמי מדוע א''כ רב יוסף לא העמיד הברייתא דנבעלה למי שאינו איש, שגם העראה באבר מת פוסלתה לכהונה (ולמה העמיד "למי שאינו איש" שנבעלה לבהמה?), ותירץ הירושלמי שרב יוסף "היא צריכה ליה", שהיה מסופק אם המערה חייב סקילה, ובברייתא שם נאמר "אע''פ שבסקילה".

שם (פרק א' הלכה י''ז):

וכן השוכב עם הבהמה בשגגה והאשה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה אין הבהמה נסקלת על ידן ואף ע"פ שהן גדולים.

וכן השוכב כו' בשגגה כו'.

והנה זה רק אם הוא שוגג אבל מזיד בלא התראה ודאי הבהמה נסקלת דלא גרע מקטן, ועי' בירושלמי כאן דס"ל דגם בשגגה חייבת סקילה ועיין מש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ט ה"ו גבי בן נח דמשמע שם מלשונו דרק בדין של ב"נ לא הוזהרו על הריגת הבהמה ועיין בהך דסנהדרין ד' ט"ו ע"ב גבי שור סיני ע"ש אם הוה עליהם אז דין ב"נ וע"ש ד' ס"ז ע"א דמשמע דהוה עליהם אז דין ישראל אך עיין בפיה"מ לרבינו במס' זבחים פ"ח מבואר שם דס"ל דגם בדין שלנו פטור ע"ש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שהבא על הבהמה בשוגג – אין הבהמה נסקלת. מעיר רבינו שבירושלמי בסנהדרין נאמר שנסקלת.

אבל מ''מ הרובע במזיד בלא התראה, אע''פ שהוא פטור ממיתת ב''ד מ''מ הבהמה נסקלת, משום דלא גרע מקטן בן ט' שאף שאינו בר התראה מ''מ הבהמה נסקלת.

דין סקילת הבהמה הוא רק אם הרובע ישראל משום קלון, אבל בב''ד של בני נח לא סוקלין הבהמה, בלשון הרמב''ם: שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.

מדייק רבינו מלשון הרמב''ם, שרק ב''ד של גוים לא נצטוו בהריגת הבהמה, אבל אם ב''ד ישראל דנין את הגוי – כן סוקלין הבהמה.

אבל בפיה''מ כתב הרמב''ם, אם היה הרובע או הנרבעת גוי לא סוקלין את הבהמה אפילו בב''ד ישראל.

שם (פרק א' הלכה י''ז):

וכן השוכב עם הבהמה בשגגה והאשה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה אין הבהמה נסקלת על ידן ואף ע"פ שהן גדולים.

וכן השוכב כו' בשגגה כו'.

והנה זה רק אם הוא שוגג, אבל מזיד בלא התראה, ודאי הבהמה נסקלת דלא גרע מקטן. –

כמ''ש הרמב''ם בהלכה זו: קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו והוא פטור.

ועיין בירושלמי כאן דס"ל דגם בשגגה חייבת סקילה –

סנהדרין פ''ז ה''ז: רבי בא בר ממל בעי הגע עצמך שבא עליה שוגג הרי היא נסקלת על ידיו והוא פטור. [שכסבור מותר הוא ואין כאן תקלה ואפ"ה היא נסקלת על ידו ואף על פי שהוא פטור ועל כרחך דאקלון קפדינן שעכ"פ קלון איכא שעשה מעשה מגונה, פנ''מ].

ועיין מש"כ רבינו בהלכות מלכים פ"ט ה"ו גבי בן נח - בן נח חייב על ... ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה, והוא נהרג לבדו, ואין הורגין את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.

דמשמע שם מלשונו דרק בדין של ב"נ לא הוזהרו על הריגת הבהמה²⁹⁰.

ועיין בהך דסנהדרין דף ט"ו ע"ב גבי שור סיני ע"ש - איבעיא להו: שור סיני [בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם, דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה], בכמה? [דיינים נידון], מי גמר שעה מדורות, או לא? תא שמע, דתני רמי בר יחזקאל: אם בהמה אם איש לא יחיה, מה איש בעשרים ושלשה - אף בהמה בעשרים ושלשה. –

אם הוה עליהם אז דין ב"נ²⁹¹ – "ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד", (רמב''ם שם הי''ד), ולכן גם שורו נהרג בדיין אחד, או שהיה להם דין ישראל ונהרג בכ''ג.

וע"ש דף ס"ז ע"א - רבי עקיבא אומר: נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן אם בהמה אם איש לא יחיה, מה להלן בסקילה - אף כאן בסקילה... אמר לו רבי עקיבא: אני דנתי ישראל מישראל כו'. –

דמשמע דהוה עליהם אז דין ישראל.

אך עיין בפיה"מ לרבינו במס' זבחים פ"ח –

מ''א: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל ... רובע ונרבע – [רובע ונרבע לא יתכן אלא בעד אחד, או על פי הבעלים, או לפני גמר דינו, או אם היה הרובע והנרבע גוי, אבל אם היה ישראל ובעדים ונגמר דינו זה הוא שור הנסקל]. –

מבואר שם דס"ל דגם בדין שלנו פטור ע"ש – שרק אם הרובע ישראל ובעדים כו' השור נסקל, אבל גוי הרובע – גם אם דנוהו בב''ד של ישראל השור פטור.

פרק א' הלכה כ':

מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו, כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד.

מי שהוחזק כו'.

והנה לכאורה זה רק על להבא אבל אלעבר לא ועיין תוס' קדושין ד' ס"ג ע"א ומש"כ רבינו לעיל בהל' אישות פ"ב הכ"ג ומש"כ שם, ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב ומש"כ בזה לעיל הפי' שם בגמ'. אך מהך דשבועות ד' י"ח ע"א גבי בא עליה סמוך לוסתה מבואר שם דחייב אם אמרה נטמאתי אף דלא נמצא על שלו ואף על הכניסה, ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ה ה"ז וא"כ מוכח דנאמנת גם על עבר ועיין בהך דכריתות ד' י"א ע"ב ותוס' קדושין ד' ס"ה ע"ב ובהך דיבמות ד' פ"ח ובר"ן בקדושין וצ"ל דנדה שאני דא"א שתהיה נדה בלא נאמנות שלה דהרגשה תליא רק בדידה והוה כעין הך דגיטין ד' נ"ד ע"ב גבי פיגול שהתורה האמינתו ר"ל דהנה קשה למה לא הביא מכל פגול שבעולם אם נאמר דדי במחשבה וזהו באמת כונת התוס' ב"מ ד' מ"ג ע"ב דמביאין ראיה מכאן דצריך דבור אך באמת מכל פגול אין ראיה דכך הוא הדין של פגול דא"א להמצא בענין אחר אך מכה"ג ביוהכ"פ דאז אין אנו יודעים שעבד כלל באותו זמן שחשב ומ"מ מהימן חזינן דהתורה האמינה בגדר נאמנות ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ד הי"ד מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו ר"ל בגדר נאמנות לא בגדר דין וגם כה"ג יש נ"מ על ידי דבריו גם לשאר דברים כמו לקטרת דעל ידי זה נפסל החפינה כמבואר ביומא ד' מ"ט וד' ס', ואף דגבי חפינה הוה בעיא אם שייך מחשבה ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב דמחלק בין קרבן למיתה:

ביאור ההלכה.

הדין הוא שמלקין והורגין על החזקה, שאם הוחזק שזו אחותו או אמו ובא עליה בעדים, הרי זה לוקה ונסקל כו'. חוקר רבינו האם החזקה מועלת לשעבר, כגון שבא על אשה בעדות והתראה ואח''כ הוחזקו שהיא אמו, (או קילל איזה אדם ואח''כ הוחזק שזה אביו) האם יענש בב''ד?

לכאורה מהלכה זו משמע שחזקה זו היא רק מכאן ולהבא, אך אם בא על אשה ואח''כ הוחזקה שהיא אמו או אחותו – אינם נענשים בב''ד. מביא מהתוס' שאם הבן מוחזק עתה כגדול (הביא סימנים), נאמן האב לומר שהיה גדול לפני שנה או שנתיים, כשאכל חלב או בעל ערוה) ויהיה נאמן אף לעונשים.

מהגמ' בסנהדרין המסוללת בבנה קטן והערה בה, בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה כו'... הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה כו', ומדייק שרק תיפסל לכהונה אם היה בן ט' אך לא תתחייב מיתה אם אין עדות ברורה שהוא בן ט'.

מביא מהגמרא בשבועות שהבא עליה סמוך לוסתה ואמרה נטמאתי נאמנת גם למפרע לחייב אף על הכניסה. (אף שלא מצא דם על עד שלו). ומסיק שאין ראיה משם משום דנדה שאני "שהתורה האמינתה", שא''א שתהיה נדה אלא רק ע''פ דיבורה, כי בהרגשה שלה תליא מילתא ורק היא יודעת ונאמנת אם הרגישה כו'.

וכמו בדין פיגול שהכהן נאמן לומר שחישב מחשבת פיגול והקרבן נפסל, משום שהתורה האמינתו, ולא כהן הדיוט בלבד שנאמן משום: "דכך הוא הדין של פגול דא"א להמצא בענין אחר. הרי זה הוא דין פיגול שאם הכהן אומר שפיגל במחשבתו – הקרבן פיגול, לא שייך עדים ועדות²⁹², אלא אפילו כהן גדול שאמרה תורה כל אדם לא יהיה באהל מועד כשהוא מקריב, (שאין אנו יודעים כלל אם עשה עבודה באותו זמן שאומר שחשב) - ואעפ''כ נאמן לומר שהקרבן נפסל במחשבה, "התורה האמינתו"²⁹³.

וכ''כ רבינו בפ''ג הט''ז מהלכות מתנות עניים:

... לא הוה גדר עדות רק התורה האמינו, וכעין הך דגיטין דף נ"ד ע"ב גבי פיגול, ור"ל דכך הוא הדין וא"א בל"ז וכ"כ בזה.

פרק א' הלכה כ':

מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו, כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד, ומעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלוה, ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה.

מי שהוחזק כו'.

והנה לכאורה זה רק על להבא, אבל אלעבר לא.

ועיין תוס' קדושין דף ס"ג ע"א – ס''ד ע''א סד''ה בני זה ... עוד פר"י שיטה אחרת דבמקום סימנין א"צ עדות שנים, וא"ת א"כ מה אנו צריכין לנאמנותו של אביו? וי"ל דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירות, אבל אין אנו יודעים אם היו לו שנים באותו הזמן או סימנים, ובא לאשמעינן דהאב נאמן לומר דאותו הזמן היו לו שנים או סימנים דהיינו שתי שערות, והא דלא חשיב סימנין חד מינייהו נקט²⁹⁴.

ומש"כ רבינו לעיל בהלכות אישות פ"ב הכ"ג –

האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד, בתי זו בת שלש שנים ויום אחד, נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים.

ומש"כ שם²⁹⁵ - דכיון דכאן לא נגמר הדבר עפ"י עדותו לכך לא מיקרי הוחזק. (כלומר, כשהאב אומר בני זה בן י''ג – נאמן לערכין ולהקדש כו' אבל לא למלקות כו', מדוע, הרי הוחזק שהוא בן י''ג (לערכין ולנדרים) א''כ יוחזק לכל?²⁹⁶ מבאר רבינו שכיון שצריך שיביא שתי שערות – לא נגמר הדבר ע''פ עדות האב, ולא מיקרי הוחזק. ע''ש בספרי צ''פ אישות ח''א).

ועיין בהך דסנהדרין דף ס"ט ע"ב –

המסוללת בבנה קטן והערה בה, בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה, ובית הלל מכשירין. אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה - שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה. דבית שמאי סברי: גמרינן מדורות הראשונים, ובית הלל סברי: לא גמרינן מדורות הראשונים.

ומש"כ בזה לעיל (הי''ג) הפי' שם בגמ'. ["דמשמע דהפלוגתא רק לפוסלה לכהונה אבל לא לענין חיוב". נראה דר''ל לא כמו שפירש''י שאין חיוב מיתה משום שלא היתה התראה²⁹⁷, אלא משום שאין ראיה שהקטן הוא בן ט', שהרי גם האב אינו נאמן לומר בני זה בן י''ג לחייבו מכות ועונשים].

אך מהך דשבועות דף י"ח ע"א גבי בא עליה סמוך לוסתה –

כניסה תנינא, פרישה תנינא; פרישה תנינא, דקתני: היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד - חייב; כניסה תנינא: נמצא על שלו - טמאין וחייבין בקרבן ... ואיידי דבעי מיתנא נמצא על שלה, תנא נמי נמצא על שלו כו'. –

מבואר שם דחייב אם אמרה נטמאתי אף דלא נמצא על שלו, ואף על הכניסה.

ועיין מש"כ רבינו בהלכות שגגות פ"ה ה"ז –

מי שעבר ובעל סמוך לוסת על דעת שתקדום ביאתו לראיית הדם והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לו נטמאתי, הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש כשהוא מתקשה חייב שתי חטאות, אחת על כניסתו שהרי בעל נדה ואחת על יציאתו שיציאתו הנאה לו כביאתו. –

וא"כ מוכח דנאמנת גם על עבר.

ועיין בהך דכריתות דף י"א ע"ב –

אמרו לו אכלת חלב - מביא חטאת, במה דברים אמורים - דשתיק, אבל מכחיש ליה - פטור. ומדאורייתא מנלן דלא מכחיש ליה חייב? דת"ר: או הודע אליו חטאתו - ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אפילו אין מכחישן? תלמוד לומר: או הודע אליו, מכל מקום; במאי עסקינן? אלימא בתרין, תרין ואין מכחישן קרא בעי? כו'.

ותוס' קדושין דף ס"ה ע"ב –

אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן - פירוש דשתיקה כהודאה דמי והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים, ודווקא אחד אבל שנים נאמנים ומביא קרבן על ידם, כדאמר התם (כריתות דף יא:) אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל כו'.

ובהך דיבמות דף פ"ח –

ותנן נמי: עד אחד אומר אכלת חלב, והוא אומר לא אכלתי - פטור, טעמא דאמר לא אכלתי, הא אישתיק מהימן, אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא. מנא לן? דתניא: או הודע אליו חטאתו - ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אף על פי שאינו מכחישו יהא פטור? תלמוד לומר: או הודע אליו, מ"מ; היכי דמי? אילימא דאתו תרי ולא קא מכחיש להו, קרא למה לי? אלא לאו חד, וכי לא קא מכחיש ליה מהימן, ש"מ: עד אחד נאמן. וממאי דמשום דמהימן? דלמא משום דקא שתיק, ושתיקה כהודאה דמיא כו'.

ובר"ן בקדושין – כ''ט ע''א: ובודאי אפי' למאי דאמרי' התם דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין הטעם אלא מפני נאמנותו של עד דכל היכא דשתיק דמחזי כמודה העד נאמן ולא מפני הודאתו בלבד דאפי' יודע זה בלבו שאינו יודע בדבר כלום חייב שאילו תאמר שמפני הודאתו בלבד הוא מתחייב קרא למה לי? כו' ע''ש באריכות.

(וא''כ באמרה נטמאתי אמאי חייב למפרע על הכניסה גם אם לא נמצא דם על עד שלו).

וצ"ל דנדה שאני, דאי אפשר שתהיה נדה בלא נאמנות שלה, דהרגשה תליא רק בדידה. והוה כעין הך דגיטין דף נ"ד ע"ב גבי פיגול שהתורה האמינתו. –

ההוא דאמר ליה לחבריה: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: שורת הדין אינו נאמן. אמר לפניו רבי אסי: רבי, אתה אומר כן? הכי אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו. היכן האמינתו? א"ר יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביוה"כ יוכיח – [בפר ושעיר שלפני ולפנים שהוא שם יחיד ואין רואהו], דכי אמר פגול - מהימן, ומנא ידעינן? והכתיב: וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא לאו משום דמהימן.

רצה לומר, דהנה קשה²⁹⁸ למה לא הביא מכל פגול שבעולם²⁹⁹, אם נאמר דדי במחשבה?

(אם נאמר שקרבן מתפגל במחשבת פיגול אף ללא דיבור, מוכח שכהן שאמר פיגלתי נאמן, ומדוע הוכיח מכה''ג?)

וזהו באמת כוונת התוס' ב"מ דף מ"ג ע"ב - החושב לשלוח יד - הך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר³⁰⁰, וכן מחשבת פגול נמי הוי בדבור ולא בלב, כדמוכח בפרק ב' דזבחים (דף ל.) ובפ"ק דמנחות (דף ג:) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ובפרק הנזקין (גיטין דף נד:) ובמקומות אחרים פירשתי.

דמביאין ראיה מכאן דצריך דבור³⁰¹.

אך באמת מכל פגול אין ראיה, דכך הוא הדין של פגול, דא"א להמצא בענין אחר.

אך מכה"ג ביוהכ"פ, דאז אין אנו יודעים שעבד כלל באותו זמן שחשב, ומ"מ מהימן, חזינן דהתורה האמינה בגדר נאמנות.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ד הי"ד - ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו. –

מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו, ר"ל בגדר נאמנות לא בגדר דין³⁰². –

וגם כהן גדול יש נפ"מ על ידי דבריו גם לשאר דברים, כמו לקטרת דעל ידי זה נפסל החפינה, כמבואר ביומא דף מ"ט – שכה''ג בעצמו חופן את הקטורת, ואם שינה פסול – "קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר - לא עשה ולא כלום". ואם פיגל בשחיטת הפר נפסלה גם חפינת הקטורת, ואפילו הכי – נאמן. –

ודף ס' – ע''ב קטורת שחפנה קודם כו', כנ''ל.

ואף דגבי חפינה הוה בעיא אם שייך מחשבה. –

יומא מ''ח ע''א: בעי רב פפא: חישב בחפינת קטורת - על מנת להקטירה למחר] מהו? מי אמרינן: יליף מלא מלא ממנחה, מה התם - מהניא בה מחשבה, הכי נמי - מהניא בה מחשבה, או לא?.. אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא, תא שמע ... ומדלינה פסלה - פסלה נמי מחשבה. [ופשיט רב שימי בר אשי מדפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה ככל עבודה שהזקיק לה הכתוב ואם כן בחפינה נמי פסלה בה מחשבה. תוס']³⁰³.

ועיין בהך דסנהדרין דף ס"ט ע"ב - בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם - קנאה, וחייבין עליה משום אשת איש... ואמאי? אימא איילונית היא, ואדעתא דהכי לא קדיש, אלא לאו - דאמרינן: זיל בתר רובא, ורוב נשים לאו איילונית נינהו. - לא, מאי חייב עליה, דקתני - קרבן. - והא מומתין על ידה קתני, - בבא עליה אביה –

דמחלק בין קרבן למיתה.

שלחיוב קרבן סומכים על הרוב שלאו אילונית הן, וקדושיה קדושין ובועלה חייב קרבן, אך במזיד אינו חייב מיתה כי היא ספק מקודשת בגלל מיעוט אילונית³⁰⁴.

שם [פרק א' הלכה כ']:

ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת, ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה, כך שאר קרובים בחזקה.

שם. ראיה לדין זה כו'. עיין בנזיר ד' מ"ט ע"א דקרי לה לשון חזקה, ועיין בהך דיבמות ד' נ"ד ע"ב ע"ש. ובאמת למה לא הביא ראיה מן הך דאשת האב דחייב אך באמת כך דגבי אישות החזקה הוא עושה האישות לא בגדר בירור וזה כונת רבינו כאן בסוף פ' או תוחזק ועיין תוס' ב"ק דף ע' ע"ב מוכח ג"כ זה דזהו גופא הוה גדר א"א לא מחמת דהוה כמו בירור שנתקדשה לו וכ"כ בזה משא"כ גבי קריבות דזה הדבר הוה גדר בירור דקריבות א"א לבא על ידי מעשה ומביא ראיה מזה דחזקה הוה גדר בירור ג"כ ועיין בירושלמי ספי"א דיבמות לר"י אביו ודאי ולא ספק ע"ש וא"כ ע"כ חזקה מקרי בירור דאל"כ לא הוה ודאי ועיין בתוספתא נדה פ"ד מהיכן מביאין ראיה ממי שנכנסה אצל בעלה כו' ר"ל דזה הוה בירור גמור שהוא שלו, ואף דבחולין פריך גם על זה זה רק לס"ד, וכ"כ בזה:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שבעריות דנים דיני נפשות ע''פ החזקה שאם הוחזקו שהם אם ובנה או אח ואחות, אע''פ שאין עדות – ב''ד מכין והורגין ע''פ החזקה. יש חילוק בין חזקת קרובים לבין חזקת אישות, שאם הוחזקו שהם איש ואשתו - אין החזקה בגדר בירור, אלא החזקה עושה את האישות, משא''כ בשאר קרובים שלא שייך לעשות מעשה להיות קרוב, החזקה היא בגדר בירור, ובירור זה הוא בגדר ודאי כמ''ש בירושלמי אביו ודאי כו', לכן מוכיח הרמב''ם שהולכים אחר החזקה ממקלל אביו ואמו שחייב, ומנלן שזה אביו כו', ולא מוכיח מבא על אשת אביו שחייב, כי שם החזקה היא היא האישות³⁰⁵.

שם פרק א' הלכה כ':

ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת, ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה, כך שאר קרובים בחזקה.

ראיה לדין זה כו'.

עיין בנזיר דף מ"ט ע"א דקרי לה לשון חזקה³⁰⁶ - לאביו ולאמו למה לי? צריכי, דאי כתב אביו, הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה, משום דחזקה בעלמא הוא [לאביו הוא דאינו מיטמא משום דלא ברירא מילתא אי אבוה הוא דחזקה בעלמא], אבל אמו דידעין דילידתיה ליטמא להו כו'.

ועיין בהך דיבמות דף נ"ד ע"ב ע"ש. - ערות אחות אביך לא תגלה - בין מן האב בין מן האם, ערות אחות אמך לא תגלה - בין מן האב בין מן האם. למה לי למכתבא באחות אב, למה לי למכתבא באחות אם? ... ואי כתב רחמנא באחות אם - שכן ודאית – [קרובתו, אבל אחות אב שמא ח"ו אין זה אביו, רש''י]. אבל אחות אב - אימא לא, צריכא.

ובאמת למה לא הביא ראיה מן הך דאשת האב דחייב?³⁰⁷

אך באמת כך, דגבי אישות החזקה הוא עושה האישות, לא בגדר בירור³⁰⁸.

וזה כונת רבינו כאן בסוף הפרק: "או תוחזק". - וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק. ["אם אמרה (התקדשתי) לפלוני ונתחזקה ל' יום - חייבין עליה", לשון רבינו שם].

ועיין תוס' ב"ק דף ע' ע"ב –

דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין - פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש. –

מוכח ג"כ זה דזהו גופא הוה גדר אשת איש, לא מחמת דהוה כמו בירור שנתקדשה לו, וכ"כ בזה³⁰⁹.

משא"כ גבי קריבות³¹⁰ דזה הדבר הוה גדר בירור, דקריבות אי אפשר לבא על ידי מעשה, ומביא ראיה מזה דחזקה הוה גדר בירור ג"כ.

ועיין בירושלמי ספי"א דיבמות לר"י אביו ודאי ולא ספק ע"ש – [מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים ונישאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון .... הכה שניהן כאחת קילל שניהן כאחת חייב רבי יודה פוטר... אמר רבי יוסי מודה רבי יודה בשאר כל הספיקות שהוא חייב. ברם הכא קריי דרש רבי יודה [ויקרא כ' ט'] אביו וודאי לא הספק, אמו וודאי לא הספק. –

וא"כ ע"כ חזקה מקרי בירור דאל"כ לא הוה ודאי³¹¹.

ועיין בתוספתא נדה פ"ד - אמר ר' ישמעאל מעשה בגלפטרה מלכת אלכסנדריס שהביא שפחותיה שנתחייבו מיתה למלך וקרעתן ונמצא הזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד, אמרו לו אין מביאין ראייה מכאן (שאין אפוטרופוס לעריות אימר שומר גופא בא עליה), ומהיכן מביאין ראייה מי שנכנסה אצל בעלה או ממי שבא בעלה ממדינת הים: -

מהיכן מביאין ראיה ממי שנכנסה אצל בעלה כו'.

ר"ל דזה הוה בירור גמור שהוא [הוולד] שלו, ואף דבחולין פריך גם על זה - וליחוש דלמא לאו אביו הוא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורוב בעילות אחר הבעל³¹². ממאי? דלמא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין, אפילו הכי אין אפוטרופוס לעריות. –

זה רק לס"ד, ולמסקנא שם אזלינן בתר רובא.

וכ"כ בזה:

פרק א' הלכה כ''ב:

המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ, הרי זה לוקה עליה משום זונה, אף על פי שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בזונה.

המקנא לאשתו כו'.

עיין בה"ה ועיין בכסף משנה. אך באמת ר"ל כך דהיינו על ידי עד אחד שאומר שזינתה לאחר קינוי וסתירה ס"ל דזה רק לדין זונה ואסורה לכהן אבל לומר שהיה המעשה בפועל ונטמאת ס"ל דעל ידי עד אחד לא מחזקינן כן וכן גבי הודאת בע"ד דקיימא לן דמהימן ס"ל ג"כ דזה רק בגדר דין לא בגדר בירור וכ"כ בזה ועיין מש"כ רבינו לקמן פ' כ' הל' י"ג והנבעלת ספק חללה ע"ש והוא ג"כ מחמת זה דלפסול אחרים א"א ע"י חזקה ועיין מש"כ רבינו בהל' ק"פ פרק ד' הל' ב' ובמה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל גבי פסח אם מאמין לו שנשחט שלא לשמו ע"ש ועיין בהך דחולין ד' צ"ה ע"א גבי אברים נבלות ומבואר בירושלמי שקלים פ"ח דלוקין משום נבלות ועיין לקמן פ' י"ח הל' ט' בהשגות גבי אמתלא:

ביאור ההלכה.

הה''מ כותב שלדעת הרמב''ם א''א שזנתה ברצון ונאסרה על בעלה, מ''מ אם בעל אינו לוקה. מקשה הכס''מ שהרי הרמב''ם בהל' גרושין כותב במפורש שלוקה.

מבאר רבינו שבהלכות גרושין מדובר שזנתה בפני שני עדים, וכאן מדבר הרמב''ם שיש רק ע''א שנטמאת, ולכך אף שאסורה לכהן מדין זונה, מ''מ אין בעלה ישראל לוקה.

בהרבה מקומות ביאר רבינו שיש הבדל בין דין "דהתורה פסקה כך", לבין מציאות בפועל. זונה אסורה לכהן אף אם אין בירור שזנתה בפועל אלא אם יש לה דין זונה. לכן גם ע''א המעיד שזנתה מחיל עליה שם זונה לכהן, משא''כ איסור א''א שזנתה ברצון ונאסרת לבעלה ישראל זה רק אם זנתה בפועל³¹³.

עד אחד באיסורים נאמן רק מצד הדין ואין זה בירור ודאי על המציאות. וכן הדין שהודאת בע''ד כמאה עדים דמי, זה רק דין תורה שנאמן ולא בירור שאכן המציאות שהוא חייב...³¹⁴

וז''ל רבינו בפ''א מתרומות:

וכ"כ כה"ג במש"כ רבינו בהל' איסו"ב פ"א גבי עד טומאה לאחר קינוי וסתירה דרק בכהן לוקה על אשתו משום זונה ולא בישראל, משום דע"א לא הוי בירור רק התורה האמינתו.

וזה רק היכא דהוי דין זונה, אבל היכא דמפורש בקרא אשר הוטמאה, זה לא שייך רק אם היה מעשה טומאה ולא ע"י עד אחד.

ועיין בהלכות ממרים פ"ה ה"ט - שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נסקל או נחנק על פיה. –

דמשמע שם דאף אם הוחזק שזה בנו, פטור על מכתו ועל קללתו, ול"ד להך דקדושין דף פ' דסוקלין ושורפין, דשם פועלת החזקה על שניהם על הבן ועל האב.

וזהו דר"ל הגמ' בקדושין שם זה על זה - איש ואשה, תינוק ותינוקת, שהגדילו בתוך הבית - נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה. ר"ל הבן החיוב שלו משום האם, דהיא הוחזקה שהיא אמו, וכן האם משום הבן, משא"כ גבי הכאה וקללה החיוב הוא רק מצד אחד, ולא מקרי הוחזק, דהוחזק בעצם הדבר לא מהני רק ע"י דבר אחר כו' ע''ש.

בחדושי רבינו כת''י על הגליון בקדושין (מהדורת המאור) שם מדייק מלשון הגמרא "שהגדילו בתוך הבית", וכן מהמעשה שם "באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב''ד וסקלום, לא מפני שבנה ודאי, אלא מפני שכרוך אחריה". שגם שם החזקה היא משני צדדים, שהיא אמו והוא בנה וגם נפ''מ לשניהם ששניהם חייבים, אבל אם היה בן ט' שנים ובא עליה, שאז הוא פטור – גם היא פטורה, משום שלו אין נפ''מ לא הוי הוחזקו וז''ל שם:

הנה מוכח דלסוף אם הוה עדיין קטן בן ט' ובא עליה – גם היא פטורה, דלא מהני חזקה רק לשניהם, לזה בשביל שהיא אמו, ולזה בשביל שהוא בנה, דחזקה לא מהני רק מן מקום אחר לא מעצמו כידוע אין מביאין ראיה ממנו עליו, וא''כ בקטן שאין נפ''מ רק לגבי האם – ליכא חזקה כנ''ל.

וכ''כ כזה כה''ג בחבורי.

וכן בירושלמי כאן וברמב''ם גבי איש ואשה נקט ואמר הוא שהיא אשתו, והיא אמרה שזה בעלה ע''ש, ולא אמר להפך שהיא אמרה שהיא אשתו והוא אמר שהוא בעלה, ג''כ מחמת זה דאין מחזיקין מעצמו וכמ''ש.

ועי' בכ''ז במבוא לספרי צ''פ אישות ח''ב בד''ה שינוי בדבר בא מחוץ לדבר.

פרק א' הלכה כ''ב:

המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ, הרי זה לוקה עליה משום זונה, אף על פי שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בזונה.

המקנא לאשתו כו'.

עיין בה"ה –

דעת רבינו דאע"פ ששנינו שם ביבמות (דף י"א) פ"ק וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה... והקשו נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ותירצו למיקם עליה בלאו ... ואעפ"כ סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה מפני שעיקר הלאו הוא למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר כו'.

ועיין בכסף משנה. –

כתב ה"ה דעת רבינו וכו' ואעפ"כ סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה וכו' ויש לתמוה עליו שהרי בפרק י"א מהלכות גירושין כתב בהפך ע"ש. [הי''ד: ובכלל לאו זה שכל אשה שזינת תחת בעלה נאסרה על בעלה ולוקה עליה, שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה].

אך באמת ר"ל כך, דהיינו על ידי עד אחד שאומר שזינתה לאחר קינוי וסתירה, ס"ל דזה רק לדין זונה ואסורה לכהן, אבל לומר שהיה המעשה בפועל ונטמאת, ס"ל דעל ידי עד אחד לא מחזקינן כן.

בהלכה דידן, ע''א המעיד שנטמאה, נעשית בדין זונה בעדותו ואם בא עליה כהן לוקה, אך כדי לחייב את בעלה ישראל צריך מעשה בפועל ובפני שני עדים. ובהלכות גרושין מדובר בשני עדים ולא קשיא על הה''מ.

וכן גבי הודאת בע"ד, דקיימא לן דמהימן, ס"ל ג"כ דזה רק בגדר דין לא בגדר בירור³¹⁵, וכ"כ בזה.

ועיין מש"כ רבינו לקמן פ''כ הי"ג והנבעלת ספק חללה ע"ש. –

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ... אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה.

והוא ג"כ מחמת זה, דלפסול אחרים אי אפשר ע"י חזקה³¹⁶.

ועיין מש"כ רבינו בהלכות ק"פ פרק ד' ה''ב – ה''א: השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו, אם היה נאמן להן סומכין על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני.

ובמה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל גבי פסח אם מאמין לו שנשחט שלא לשמו ע"ש. –

הרי זה משובח ויביא פסח שני. א"א אין כאן שבח שאם היה פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים.

ועיין בהך דחולין דף צ"ה ע"א גבי אברים נבלות –

תא שמע: נמצא בגבולין, אברים - נבלות, חתיכות – מותרות. [רש"י: משנה היא במסכת שקלים בשר הנמצא בעזרה אברים עולות שכן דרך לנתחה לנתחים. נמצא בגבולין אברים נבלות שכן דרך לחתכה לאברים ולהשליכה לאשפה]. כו'. הא איתמר עלה; רב אמר: מותרות משום נבלה. [רש"י: דלא מטמאי. ואי אכיל לה לא לקי דספק הוא, ומיהו באכילה אסורה. ואילו אברים נינהו מחזקינן להו** **בודאי נבלה ולקי].

מכאן ראיה שחייב מלקות על החזקה, שמכיון שאברים באשפה בחזקת נבלה, אם אכלם לוקה. (עי' בספרי צ''פ גרושין פ''ו הכ''ט).

ומבואר בירושלמי שקלים פ"ח דלוקין משום נבלות. – פ''ז ה''ב: רבי קריספא בשם רבי יוסי בר' חנינה איברים נבילות - לוקין עליהן משם נבילה. מתניתא אמרה כן איברים נבילות וחתיכות מותרות, חתיכות מותרות לא ממש? הם מותרות לגמרי. ודכוותה איברים נבילות לוקין עליהן משם נבילה.

ועיין לקמן פי"ח ה''ט בהשגות גבי אמתלא –

הרמב''ם: אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף ע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה.

והראב''ד: אף על פי שאמר דבר חכמה אין שמועתו מתכוונת, שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי, למה אינה נאמנת? והלא לא הודת על עצמו הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל, והרי אשה שאמרה א"א אני ואחר כך אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת, אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל³¹⁷.

פרק א' הלכה כ''ג:

האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אף על פי שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם, וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק.

האב כו' וכן האשה כו'.

הנה כ"כ דרבינו מחלק בין אב לאשה דגבי אב אף אם אמר שהיא לפלוני מ"מ אינו נסקל ובין אשה עצמה דרק סתם אבל אם אמרה לפלוני ונתחזקה ל' יום חייבין עליה. וזה ר"ל תוחזק, ועיין מש"כ רבינו לקמן פ' ט"ו הל' כ"א. אך שם לא הוה מוחזקת א"א בבירור, ועי' בבעל המאור בקדושין שם בשם הראב"ד דס"ל דגם גבי אב אם אמר לפלוני שסוקלין ע"ש, ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בפרק ב' דכתובות בשם הר"א לגבי אמתלא ע"ש, ועיין בהך דסנהדרין ד' ע"א ע"ב גבי בנו הוא משמע דהאב אומר להם שזהו הבן, ועיין בהך דיבמות ד' פ' ע"א מה דאמר שם שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן ע"ש ומשמע דעל זה לא מהני הוחזק, ועיין מש"כ רבינו בסוף הל' ממרים ע"ש:

ביאור ההלכה.

האשה שאמרה מקודשת אני וחזרה ואמרה פנויה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. מדייק רבינו בדעת הרמב''ם שזה רק כשאמרה מקודשת אני סתם, לא אמרה למי, אבל אם אמרה מקודשת אני לפלוני – אם זינתה נסקלת ואינה נאמנת לומר פנויה אני אף באמתלא. כמ''ש הר''ן בשם הרא''ה.

וכדבריהם נפסק בב''י אה''ע סי' מ''ז: וכתב הר"ן (שם) בשם הרא"ה (כב. ד"ה תניא) דאי אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום מגו אלא אם כן הוא מודה בדבר, דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו עכ"ל. וכ''ה בשו''ע שם סעיף ד'³¹⁸.

ולדברי רבינו אין הטעם משום זכות של אותו פלוני כו', אלא משום דהוה "דבר המסויים".

במה''ת הלכות ע''ז פ''ד ה''י מבאר הטעם, שבכל קנין או שעבוד³¹⁹ או עדות נפשות³²⁰ וכו' צריך להיות "דבר מסויים", ולא סתם³²¹.

וז''ל שם:

עכ"פ גבי דיני נפשות צריך שיכיר אותו, ודי בפלוני³²², מחמת דהוא עשה המעשה, וראי' מהך דחולין דף צ"ו³²³, ועיקר הגדר משום דצריך דבר המסוים, וכמ"ש רבינו ג"כ בספ"א מה' איסורי ביאה עד שתוחזק, ור"ל שתאמר לפלוני, ואז היא נסקלת...

אבל האב, אף שאומר קדשתי בתי לפלוני (לזה), אף שנאמן ותינשא לו – אינה נסקלת על פיו³²⁴.

מביא דעת בעל המאור בשם הראב''ד, שגם האב שאמר לפלוני נאמן ונסקלת על פיו. מציין מקור לדעת הרמב''ם מדין בן סורר ומורה שאינו נסקל על דברי אבינו האומר שבנו הוא ובן י''ג כו', אף שנאמן לא נקרא הבן "הוחזק" אלא בחתימת זקן.

וכ''כ רבינו בפ''ג מהלכות יבום ה''ד (ע''ש בספרי):

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ממרים פ"ה ה"ט ומשמע שם דאף אם אביו מודה על זה ג"כ אינו נסקל על פיו, והטעם משום דשם אין נפ"מ רק להבן ולא להאב ולאם, ולא דמי להך דקדושין ד' פ' דשם נ"מ לשניהם להבן ולהאם כו' ע''ש באריכות.

וכ''כ רבינו במה''ת פ''ה מהלכות יסודי התורה בהשמטה:

וכן הוי הטעם במה דרבינו פסק בה' אס"ב פ"כ ה' י"ג³²⁵ דמי שהחזיק עצמו לכהן ואם נשא גרושה לוקה, ולא פסק כן שם בפט"ו הט"ז דאם אמר על עצמו שהוא ממזר דאם נשא בת ישראל ילקה –

והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר (ומדוע אינו לוקה?) –

רק משום דיש לנו כהנים נצחים קבועין, כמ"ש התוס' יומא דף נ"א –

תלמוד לומר אשר לו... אחיו הכהנים אי לאו דקנו בגויה היכי מכפר להו? אלא, שאני בי גזא דאהרן דאפקריה רחמנא גבי אחיו הכהנים . ובתוס': ונראה לי דהכי פירושו תיפוק לי דאשר לו אמר רחמנא דמשמע שהוא מתכפר בו ומשמע אבל אחריני לא מכפרי ומשני האי אשר לו דרשינן משלו הוא מביא אבל לעולם אימא לך דאינהו נמי מכפרי מקיבעא כדתניא וכו'. ובתוס''י שם: למה לא ימות הפר במיתת אחד מן הכהנים אם הן שותפין כמו שאומר התלמוד בהוריות דשעיר ר"ח לא היה לו ליקרב אם מת אחד מן הצבור אי לאו דגלי קרא דאין צבור מתים כו'. –

דלא כלי שבטא כמו בב"ב קט"ו. –

נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. ולימא: עד יעקב, אמר אביי: גמירי, דלא כלה שבטא.

והוא מחזיק עצמו שהוא מהם לכך לוקה.

אבל בממזר זה רק סיבה, וא"א להחזיקו דבר ברור, משום דכל דבר שצריך להחזיק א"ע - צריך להחזיק בדבר המסוים³²⁶, עיין בגיטין דף פ"ט גבי קלא. –

אמר רבא: יצא לה שם מזנה בעיר - אין חוששין לה; מ"ט? פריצותא בעלמא הוא דחזו לה. כתנאי: אכלה בשוק, גירגרה בשוק, הניקה בשוק - בכולן ר"מ אומר: תצא, ר"ע אומר: משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה; אמר לו רבי יוחנן בן נורי: א"כ, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, והתורה אמרה: כי מצא בה ערות דבר, ולהלן הוא אומר: על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, מה להלן דבר ברור, אף כאן דבר ברור.

וזה ר"ל ג"כ רבינו בספ"א מה' איס"ב דאשה אם אמרה שהיא מקודשת ה"ה מקודשת, ואם החזיקה עצמה שהיא מקודשת לפלוני חייבת מיתה, לא כמו באב. וע"ש בקידושין דף ס"ג בבעל המאור בשם הראב"ד שגם באב אם אמר קדשתיה לפלוני, סוקלין אם זינתה. וכן בהך דכתובות דכ"ב גבי אמתלא דלא מהני רק אם אמרה א"א סתם, אבל לא אשת פלוני - אם אמרה נתקדשתי לפלוני לא מהני שום מיגו ואמתלא, אא''כ פלוני מודה שלא קידשה ע"ש בר"ן... כדלהלן.

פרק א' הלכה כ''ג:

האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אף על פי שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם, וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק.

האב כו' וכן האשה כו'.

הנה כבר כתבתי³²⁷ דרבינו מחלק בין אב לאשה, דגבי אב אף אם אמר שהיא [מקודשת] לפלוני, מ"מ אינו נסקל, ובין אשה עצמה, דרק סתם [מקודשת ולא אמרה למי], אבל אם אמרה לפלוני ונתחזקה ל' יום³²⁸ חייבין עליה.

וזה ר"ל תוחזק.

ועיין מש"כ רבינו לקמן פט"ו הכ"א. –

[הלכה כ''ז, בקונטרס ההשלמה השמטה א' כותב רבינו:

וכ"כ בזה גבי ספק קדושין אף אם נימא דמותרת להנשא, מ"מ אם נשאת אינה א"א גמורה, וכמ"ש רבינו בהל' אס"ב פט"ו הכ"ז גבי שתוקי שנשא - וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק אשת איש שאין קידושין תופסין בעריות –

דעיקר הגדר דא"א הוא מה שמיוחדת לזה, וכדמוכח מלשון רבינו בהל' אס"ב ספ"א עד שתוחזק כו' ע''כ משם].

אך שם לא הוה מוחזקת א"א בבירור.

ועי' בבעל המאור בקדושין שם – כ''ז ע''א: איבעיא להו מהו ליסקל ע"י פי' על ידי האב שאמר קדשתי את בתי לפלוני והר' אברהם ז"ל מפרש לה... ומה במקום שאם בא לכנוס כונס דהיינו בקדושי האב באומר איני יודע למי קדשתיה, אמרת סוקלין באומר יודע אני שקדשתיה לפלוני כו' –

בשם הראב"ד דס"ל דגם גבי אב אם אמר לפלוני שסוקלין ע"ש.

ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בפרק ב' דכתובות בשם הר"א³²⁹ לגבי אמתלא ע"ש –

ט' ע''ב: אם נתנה אמתלא לדבריה. הואיל ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואפילו לאחר כדי דיבור. וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום מגו אלא אם כן הוא מודה בדבר, (שלא קידשה) - דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו³³⁰.

ועיין בהך דסנהדרין דף ע"א ע"ב גבי בנו הוא - חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה וכו'. האי מיבעי ליה זה - ולא סומין, - אם כן לכתוב בננו הוא, מאי בננו זה - שמע מינה תרתי. –

משמע דהאב אומר להם שזהו הבן³³¹.

ועיין בהך דיבמות דף פ' ע"א - אין הסריס נידון כבן סורר ומורה, לפי שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן התחתון –

מה דאמר שם שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן ע"ש.

ומשמע דעל זה לא מהני הוחזק³³².

ועיין מש"כ רבינו בסוף הלכות ממרים ע"ש. –

פ''ז ה''ה: לא ענש הכתוב קטן שלא בא לכלל המצות, וכן איש שגדל והרי הוא ברשות עצמו אינו נסקל ... מפי השמועה למדו שאין דין זה אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד ואחר שיקיף השיער כל הגיד הרי הוא ברשות עצמו ואינו נסקל. ובהלכה ז': כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים מאחר שיביא שתי שערות.

פרק ב' הלכה א'

(מההשמטות):

וכן גבי אחות אשה דחייבים עליה כרת אף מן האירוסין כמבואר שם דף צ"ד ע"ב וכ"מ אף דשם כתוב לשון ערוה: ע"כ מההשמטות.

פרק ב' הלכה א':

אשת אביו ואשת בנו ואשת אחיו ואשת אחי אביו, ארבעתן ערוה עליו לעולם בין מן האירוסין בין מן הנישואין, בין שנתגרשו בין שלא נתגרשו בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן, ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה חייב שתים, משום שאר בשר ומשום אשת איש, שהרי שניהן האיסורין באין כאחד.

וכן גבי אחות אשה דחייבים עליה כרת אף מן האירוסין, כמבואר שם דף צ"ד ע"ב –

והאי אחות אשה נמי היכי דמי? כגון שקידש את אשה והלכה למדינת הים, ושמע שמתה, עמד ונשא את אחותה כו'.

וכ"מ.

אף דשם כתוב לשון ערוה. – ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה.³³³

פרק ב' הלכה ו':

הבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת אותה הבת ערוה עליו משום בתו, ואף על פי שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת...

ואעפ"י שלא כו'.

עיין מש"כ רבינו לקמן בפרק ט' מהלכות מ"א הלכה ב' ופרק א' מהל' טומאת מת הל' ב' ועיין סנהדרין דף ע"ו ע"ש ברש"י ותמורה דף ט' ע"א ותוס' בכורות ד' י"ד ע"ב, ועיין בסנהדרין ד' נ"ד ע"א גבי אחי אביו ע"ש.

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שהבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת (אינו עובר משום אשה ובתה כי איננה אשתו) – אותה הבת ערוה עליו משום בתו, ואף על פי שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ואיסורה מן התורה.

דהיינו אין זה ק''ו כי הרי אין מזהירין ועונשין מן הדין, אלא רק גילוי מילתא ודבר פשוט, שא''א שתהיה הבת מותרת ובתה אסורה.

והקשו עליו דזהו דברי אביי בסנהדרין (דף ע"ו) דחשיב לה גלוי מילתא בעלמא ולא אזהרה מן הדין, אבל רבא התם משמע דפליג וס"ל דהוי אזהרה מן הדין ולא מהני". (רבא לומד חיוב הבת מג''ש. ואמאי כתב כאביי נגד רבא,

הבית שמואל באה"ע סי' ו' ס''ק ט''ז). עי' נחל איתן על הרמב''ם כאן.

מציין רבינו לעוד כמה הלכות שמובא הטעם של אביי שבמקום שזה רק גילוי מילתא אין זה נקרא אזהרה מן הדין.

איסור אכילת בשר בחלב נלמד בק''ו מאיסור בישולו.

טומאת משא במת, נלמדת ק''ו מנבילה³³⁴.

תמורה, שהממיר טוב בטוב לוקה מק''ו מרע בטוב³³⁵.

והתוס' בבכורות פירשו שהגמ' מזכירה רק את אביי: ונקט הכא דרשא דאביי לפי שפשוט לו יותר.

וכן מדין הבא על אביו חייב שתים ק''ו מאחי אביו כו'.

פרק ב' הלכה ו':

הבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת אותה הבת ערוה עליו משום בתו, ואף על פי שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ואיסורה מן התורה, ואינו מדברי סופרים, לפיכך הבא על בתו מנשואתו חייב שתים, משום בתו ומשום ערות אשה ובתה.

ואעפ"י שלא כו'.

עיין מש"כ רבינו לקמן בפרק ט' מהלכות מ"א ה''ב –

לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבשול כלומר ואפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת.

ופרק א' מהלכות טומאת מת ה''ב –

טומאת משא מפי השמועה, וקל וחומר הדברים אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא שנאמר והנושא את נבלתם, המת לא כ"ש? ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת שבעה משאו טומאת שבעה, אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה, ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אהלו כל שכן משאו.

ועיין סנהדרין דף ע"ו ע"ש ברש"י –

בתו מאנוסתו מנין? - האמר אביי: קל וחומר, על בת בתו ענוש, על בתו לא כל שכן? - וכי עונשין מן הדין? - גלויי מילתא בעלמא הוא. [גלויי מלתא בעלמא הוא - ואין זה עונש מן הדין, - דהא בת בתו מקורבת דבתו היא דאתיא, והיכי דמי עונש מן הדין - כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך - אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, ואם באתה להביא בת אביו ובת אמו מקל וחומר - זה עונש מן הדין, דהא לאו מכח קורבה דהא אתיא דזו קורבה מחמת עצמה וזו קורבה מחמת עצמה, אבל הבא על בת בתו אינה קרובה לו אלא משום בתו, רש''י]. רבא אמר: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: אתיא הנה, הנה, אתיא זמה, זמה.

ותמורה דף ט' ע"א –

(הממיר טוב בטוב לוקה, מנין?) ואביי אמר: קל וחומר הוא, ומה טוב ברע דעלויי קא מעלי ליה - לקי, טוב בטוב, דכי הדדי נינהו - לא כל שכן דלקי, ורבא - אין עונשין מן הדין. ואביי אמר לך: הא - לאו דינא הוא – [אלא אגלויי מילתא בעלמא היא דהיכא דגלי קרא דלקי אטוב דחולין כי מימר ליה ברע דקדש גלי נמי דאי מימר ליה בטוב דקדש לקי]. מי גרע טוב מרע?. – [כלומר מי גרע טוב דקדש מרע דקדש? כי היכי דרע דקדש כי מחליף ליה לקי, ה"ה לטוב דקדש, דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף מידי דקדש].

ותוס' בכורות דף י"ד ע"ב –

טוב ברע מיבעיא - הך סוגיא דפ"ק דתמורה (דף ט.) ורבא סבר אין מזהירין (עונשין) מן הדין ודריש התם בע"א, ואביי לא חשיב ליה דינא, דמי גרעי? ונקט הכא דרשא דאביי לפי שפשוט לו יותר ...

ועיין בסנהדרין דף נ"ד ע"א גבי אחי אביו ע"ש. –

תניא נמי הכי: הבא על אביו - חייב שתים, הבא על אחי אביו - חייב שתים... ומייתי לה בקל וחומר מאחי אביו; ומה אחי אביו דקורבה דאביו הוא - חייב שתים, אביו - לא כל שכן. וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא. מר סבר: עונשין מן הדין, ומר סבר: אין עונשין מן הדין.³³⁶

שם [פרק א' הלכה ו']:

לפיכך הבא על בתו מנשואתו חייב שתים, משום בתו ומשום ערות אשה ובתה.

לפיכך הבא כו'.

עיין בהשגות, ועיין בירושלמי פרק י"א דיבמות גבי הך דבעון קומי ר' אבהו משמע דאינו חייב אלא אחת וכן בהך דכריתות ד' י"ד ע"ב גבי בת אשתו וע"ש בפיה"מ, אך באמת זה תליא בהך פלוגתא דסנהדרין ד' ע"ו אם הוה שתי אזהרות או אזהרה אחת וגם י"ל דתליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל שם ד' ס"ה אם צריך שיהיו חלוקין בלאו ובמיתות ורבינו פסק כר"ל עיין בהל' ע"ז ובפ' א' מהל' שגגות.

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שהבא על בתו מנשואתו חייב שתים, משום בתו ומשום אשה ובתה, והראב''ד סובר שחייב רק אחת. כלומר, על בתו מנשואתו חייב אחת משום אשה ובת בתה³³⁷.

מציין לירושלמי שמשמע כראב''ד שאינו חייב אלא אחת. וכ''כ האו''ש ופירש את הירושלמי וז''ל: בעון קומי ר' אבהו בת בתו מן הנשואין בת בתו מן האונסין, [פירוש אם חייב הבא על בת בתו מנשואתו שתים, חד משום בת בתו, דאף מאנוסתו חייב, וחד משום בת בת אשתו, דאף אם אינה בת בתו חייב, וא"כ בת בתו מנשואתו יתחייב שתים] אמר לון כל שם בת בת אחת. ופירוש דאינו חייב רק אחת. עכ''ל לעניננו.³³⁸

ומבאר שהירושלמי מתייחס למשנה בכריתות י''ד, וכ''כ האו''ש וז''ל: וצריך לומר דרבינו מפרש כוונת הירושלמי דהכי בעו קומי ר"א, דבמשנה דכריתות (יד, ב) חשיב הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו וכו', והוה קשה להו, אמאי לא חשיב תנא בת בתו מן הנשואין בת בתו מן האונסין, ומשני משום דבת ובת שם אחד הוא, ולכן לא תני רק חדא, אבל כולהו שמות רחוקין הן וענינים חלוקים כו'.

מבאר רבינו שמחלוקתם תלויה בסנהדרין ע''ו ע''א: בתו מאנוסתו מנין? - האמר אביי: קל וחומר, על בת בתו ענוש, על בתו לא כל שכן? - וכי עונשין מן הדין? - גלויי מילתא בעלמא הוא. רבא אמר: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: אתיא הנה, הנה, אתיא זמה, זמה. תני אבוה דרבי אבין: לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו, הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן. – [דהוה ליה למימר ובת כהן וכתוב איש - לומר לך בת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה מאביה – בשריפה].

אביי ורבא סוברים שבתו ובת אשתו ילפינן מאזהרה אחת ולכך חייב על בתו מנשואתו אחת כמ''ש הראב''ד ואבוה דר' אבין ס''ל דהוו שתי אזהרות (אחת מאשה ובתה ואחת מבת איש כהן) ולכך חייב שתים.

וגם י"ל דתליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל שם דף ס"ה אם צריך שיהיו חלוקין בלאו ובמיתות ורבינו פסק כר"ל.

המשנה שם מפרטת בעל אוב - זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני - זה המדבר בפיו, ואילו בכריתות תנן בעל אוב ולא תנא ידעוני. ר' יוחנן אמר: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו – [בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, שהלאוין מחלקין לחטאות כדכתיב אשר לא תעשינה דהיינו דברים שהן בלא תעשה כו'].

שאם עשה אוב בפני עצמו – חייב, וידעוני בפ''ע – חייב, ואם עשה שניהם אינו חייב אלא אחת.

ריש לקיש אמר: ידעוני - לפי שאין בו מעשה. – [להכי לא תנינא לה להתם משום דאפילו כי עביד לה באפי נפשיה לאו בר קרבן הוא, לפי שאין בו מעשה, - וחטאת אינה באה אלא על המעשה דכתיב ועשה אחת, אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו כדלקמן, והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה, אבל הכנסת העצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה, אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו. שעל ידעוני אין שום חיוב אפילו עשאו בפני עצמו משום שאין בו מעשה].

וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? - אמר רב פפא: חלוקין הן במיתה. [כשפירש סקילתן חלקן הכתוב, כי יהיה בהן אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ולא כתיב וידעוני - הלכך אי הוה ידעוני בר קרבן הוה מיחייב עליה נמי כי עביד ליה בהדי אוב].

ורבי יוחנן: חלוקה דלאו - שמה חלוקה, דמיתה - לא שמה חלוקה.

ר''ל סובר שאם היה בידעוני מעשה היה חייב עליו, ואם עשאו ביחד עם אוב היה חייב שתים.

וכן פוסק הרמב''ם שאם עשה מעשה בידעוני חייב. ולכך כאן בבא על בתו מנשואתו חייב שתים כיון שחלוקים הם במיתה.

שם [פרק א' הלכה ו']:

לפיכך הבא על בתו מנשואתו חייב שתים, משום בתו ומשום ערות אשה ובתה.

לפיכך הבא כו'.

עיין בהשגות - כתב הראב"ד ז"ל א"א: אלו השתים אינן אלא לקוברו בין רשעים חמורים עכ"ל.

ועיין בירושלמי פרק י"א דיבמות גבי הך דבעון קומי ר' אבהו - בעון קומי רבי אבהו בת בתו מן הנישואין בת בתו מן האונסין. אמר לון כל שם בת בת אחת. בעון קומי רבי אבהו הבא על אשה וילדה בת ואח"כ בא בעלה³³⁹ חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה אמר לון [שם יז] שארה הנה זמה היא. כולהון משום זמה. –

משמע דאינו חייב אלא אחת.

וכן בהך דכריתות דף י"ד ע"ב גבי בת אשתו - וכן הבא על בת אשתו, ועל בת בתה.

וע"ש בפיה"מ - ואחר כך אמר וכן הבא על בת אשתו ועל בת בת אשתו, והוא שהציור אשר ציירנו בבתו הוא עצמו יהיה בבת אשתו, ואשר ציירנו בבת בתו הוא עצמו הציור בבת בת אשתו. ולא נשאר להשלמת הפירוש³⁴⁰ אלא שנבאר כו'.

אך באמת זה תליא בהך פלוגתא דסנהדרין דף ע"ו - אזהרה לבתו מאנוסתו מניין? בשלמא לאביי ורבא - מהיכא דנפקא להו עונש מהתם נפקא להו אזהרה. אלא לדתני אבוה דרבי אבין מאי? אמר רבי אילעא: אמר קרא אל תחלל את בתך להזנותה. –

אם הוה שתי אזהרות או אזהרה אחת³⁴¹.

וגם י"ל דתליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל שם דף ס"ה –

מאי שנא הכא דקתני בעל אוב וידעוני, ומאי שנא גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה לידעוני? רבי יוחנן אמר: הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו. ריש לקיש אמר: ידעוני - לפי שאין בו מעשה... וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? - אמר רב פפא: חלוקין הן במיתה – [כשפירש סקילתן חלקן הכתוב, כי יהיה בהן אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ולא כתיב וידעוני - הלכך אי הוה ידעוני בר קרבן הוה מיחייב עליה נמי כי עביד ליה בהדי אוב]. ורבי יוחנן: חלוקה דלאו - שמה חלוקה, דמיתה - לא שמה חלוקה. –

אם צריך שיהיו חלוקין בלאו ובמיתות, ורבינו פסק כר"ל³⁴².

עיין בהלכות ע"ז – פ''ו ה''א: העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ובה''ב: כיצד מעשה הידעוני, מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה כו'. ובפ''א מהלכות שגגות. – ה''ד: נמצאו כל כריתות שבעריות עשרים ושלש. ובשאר העבירות שבע עשרה, ואלו הן: ... (ג) בעל אוב, (ד) בעל ידעוני** במעשה**³⁴³.

פרק ב' הלכה ח':

בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות

בא עליהם כו'.

עיין בהך דיבמות דף נ"ה ע"ב דלאחר מיתה פקע שארו וא"כ מוכח דמיתות ב"ד היכא דכתיב שארו לאחר מיתה פקע, ועיין בסנהדרין ד' כ"ח ע"ב דארוסה ג"כ לא מיקרי שארו וזהו כוונת תוס' יבמות דף ג' ודף צ"ז דרק למיתה אז בעיא עכ"פ נכנסה לחופה, ועיין סנהדרין דף נ"ג ע"א ברש"י דאשתו מיקריא גם מן הארוסין, ועיין תוס' יבמות דף צ"ד ע"ב ד"ה מאיסורא ושם ד' נ"ה ע"א ד"ה דיש ע"ש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שאם בא על העריות לאחר מיתת אשתו, הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב''ד, (וכ''כ המאירי).

ונחלקו עליו ראשונים כמ''ש הה''מ, הסוברים שרק את אם אשתו מיעטה התורה ("באש ישרפו אותו ואתהן" בזמן ששתיהן קיימות), ולא שאר העריות.

וז''ל הרמב''ן ביבמות צ''ח ע''ב:

וכן הרב ז"ל שכתב בבתה ובת בנה ובת בתה של אחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן משום מיתת ב"ד כחמות אינו מחוור, שלא הוזכר דבר זה בשום מקום, והרי כאן אמרו נשא אשה ובתה מוציא אחת ותני מותר בחמותו לאחר מיתה משום דקלשא איסורא ואלו בבתה אסור לעולם, וכן בפרק האשה כו'.

והסכים עמו הרשב''א שם.

מציין רבינו ליבמות נ''ה, שכל חייבי מיתות ב''ד בעריות משום דכתיב "שארו" – לאחר מיתה נפקע החיוב מיתה. (נשאר רק כרת).

וא''כ ארוסה שלא נקראת שאר – "אכתי לאו שארו היא". אם רק קידש אשה ולא נשאה, אינו חייב מיתת ב''ד על קרובותיה אלא רק כרת³⁴⁴.

אבל אם נכנסה לחופה אע''פ שלא נבעלה חייב מיתת ב''ד על קרובותיה (בתה ובת בתה כו'). וזו כוונת התוס' ביבמות דף ג' וצ''ז.

מציין לרש''י שגם ארוסתו נקראת אשתו - "דכיון דקדשה אשתו היא". מכאן שגדר "אשתו" הוא משעת קדושין וזה נשאר גם אחר מיתה. וגדר "שארו" הוא רק משעת נשואין ונפקע לאחר מיתה.

ומכאן, גם במחלוקת השניה שחלקו ראשונים על הרמב''ם כאן, הפוסק שיש חיוב כרת על חמותו לאחר מיתת אשתו, והראשונים ס''ל כרת אין אלא רק איסורא בעלמא, הובאו במ''מ וז''ל:

וסובר רבינו דשריפה הוא דליכא אבל כרת איכא, ואף על גב דאמרי' התם ור"ע סבר איסורא בעלמא, לגבי שריפה דהיא בידי אדם קרי לכרת איסורא בעלמא, כלומר שאין בה מיתת ב"ד, אבל הרבה מן המפרשים פי' איסורא בעלמא מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו אבל כרת ליכא, וכן פי' ז"ל ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל.

מציין רבינו לתוס' ביבמות צ''ד ונ''ה דס''ל כרמב''ם. והטעם כנ''ל, שרק שארו נפקע ולא אשתו.

וז''ל רבינו בפ''ב מהלכות יבום וחליצה ה''ה:

ועיין מש"כ התוס' יבמות דף צ"ז ע"א ד"ה עריות גבי שארות³⁴⁵, ושם דף ג' ע"א ושם ר"ל התוס' לענין מיתה דתליא בשארו כמו לאחר מיתה ואז פקע שארות, כמבואר בב"ב דף קי"ד³⁴⁶, ותוס' יבמות דף נ"ה ע"ב³⁴⁷ אז פטור ממיתה אבל יש בה כרת, לשיטת התוס' ביבמות דף צ"ד ע"ב³⁴⁸, ועיין בהך דסנהדרין דף כ"ח ע"ב דשארו הוא רק בנשואין ע"ש³⁴⁹, ועי' רש"י שם דף נ"ג ע"א ד"ה בין³⁵⁰, ותוס' יבמות דף נ"ז ע"ב ד"ה רב ע"ש³⁵¹.

פרק ב' הלכה ח':

בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות שהן אשתו וזו שבא עליה הרי הוא והערוה נשרפין, ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה.

בא עליהם כו'.

עיין בהך דיבמות דף נ"ה ע"ב דלאחר מיתה פקע שארו - אלא, פרט למשמש מתה, דסד"א, [הואיל] לאחר מיתה נמי איקרי שארו –[דבעלה מיקרי, דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ואמרי' שארו זו אשתו ליחייב עליה]. אימא ליחייב עלה באשת איש, קמ"ל³⁵².

וא"כ מוכח דמיתות ב"ד היכא דכתיב שארו³⁵³, לאחר מיתה פקע³⁵⁴.

ועיין בסנהדרין דף כ"ח ע"ב דארוסה ג"כ לא מיקרי שארו –

אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה. התם - בשארו תלה רחמנא – [כדכתיב כי אם לשארו הקרוב, ואמר מר שארו - זו אשתו, וכן בירושת הבעל לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה - מיכן שהבעל יורש את אשתו, ביש נוחלין]. - אכתי לאו שארו היא.

וזהו כוונת תוס' יבמות דף ג' ע''א:

... ובת אשתו היכא דנכנסה** לחופה** ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה, אף על גב דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב, דמשמע ביאה, דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו, אלמא בקידושין תליא מלתא כו'.³⁵⁵

ודף צ"ז –

ע''א: עריות שאר כתיב בהו - וא"ת כיון דאיסור אשה ובתה מערות אשה ובתה לא תגלה נפקא, אימא שלא אסר הכתוב אלא היכא דגלי ערות שתיהן, אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות האחרת ואר"י דסברא היא כיון דכתב שאר בקרא, ועל ידי הנישואין באה השארות. –

דרק למיתה אז בעיא עכ"פ נכנסה לחופה.³⁵⁶

ועיין סנהדרין דף נ"ג ע"א ברש"י, דאשתו מיקריא גם מן הארוסין –

בין מן האירוסין - דכיון דקדשה אשתו היא, דכתיב כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו, והך קיחה קידושין היא, דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון.

ועיין תוס' יבמות דף צ"ד ע"ב ד"ה מאיסורא - מאיסורא מי מיעטה רחמנא - כלומר מלאו וכרת לא מיעטה, אלא משרפה.

ושם דף נ"ה ע"א ד"ה דיש ע"ש –

וקשה דבהאשה רבה (לקמן דף צד: ושם) קאמר גבי חמותו לאחר מיתה דממעט לה רבי עקיבא מדכתיב ישרפו אותו ואתהן ואת שתיהן כלומר ששתיהן קיימות, נהי דמעטיה קרא משרפה מאיסורא מי מיעטיה משמע דאי לאו קרא היתה בשרפה וי"ל דבכולהו צריך קרא לאסור ולהתיר דלא נילפו מהדדי.

פרק ב' הלכה י''א:

אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת...

אבל חכמים אסרו כו'.

והנה לפי שיטת ר"י דס"ל שם ד' צ"ה דאם בא על חמותו נאסרה אשתו עליו א"כ לפי"ז לדידיה אם אנס אשה מותר לישא בתה לכתחלה דהיכא דאסרן אהדדי לא חיישינן כמבואר שם ד' כ"ו ע"א. ובזה א"ש מ"ש התוס' כאן בד"ה וכל למה לא מקשה מברייתא דתני מותר די"ל דברייתא הוה מוקי כר"י אבל המשנה חדא מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י וגם דשם נקט כל הקרובות סתמא:

ביאור ההלכה.

חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה שמא יבוא לידי עבירה שיבעול הערוה. הגמרא ביבמות כ''ו וכן פסק הרמב''ם וז''ל: וכן עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה ונשאת על פיו הרי זה לא ישאנה, וכן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה, וכן הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא ישאנה כו'. וכל אחת מהן מותרת להנשא לבן העד שהעיד לה או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה או לשאר קרוביהן, שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר.

מקשה הגמרא מאי שנא מהא דתנן: הנטען מן האשה - אסור באמה ובבתה ובאחותה?

מדוע הנטען על האשה מותרת להנשא לבנו ולא חיישינן שמא יבוא לידי עבירה כבהלכה דידן?

מתרצת הגמ': נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי - לא קפדי אהדדי, גברי דאסרן שכיבתן אהדדי - קפדי אהדדי.

כלומר אין האשה מקפדת אם יזנה בעלה עם אחת משבע קרובותיה כיון שאיננה נאסרת לו בזה, ולכך חיישינן, אבל גברי דאסרי שכיבתן אהדדי, דאשה המזנה אסורה לבעלה קפיד בעל ורחיק האי מיניה.

לפי זה, לדעת ר' יהודה שהבא על חמותו פוסל את אשתו ואוסרה עליו, אם אנס אשה מותר לישא בתה כי לא חיישינן שיבוא עליה ויאסור אשתו עליו.

תנן נושאין על האנוסה ועל המפותה, וכן בברייתא: אנס אשה - מותר לישא בתה כו', מקשה הגמ': ורמינהו: הנטען מן האשה - אסור באמה ובבתה ובאחותה?, מדרבנן. וכל היכא דאיכא איסורא מדרבנן, תני נושאין לכתחלה?

הקשו התוס' מדוע לא מקשה הגמ' מהברייתא שכתוב מפורש מותר לישא בתה, שזה ודאי לכתחילה?

מבאר רבינו, שהיה אפשר לתרץ שהברייתא ר' יהודה היא שמתיר לישא בתה כיון שלא חיישינן שיזנה עם חמותו כי אז תיאסר אשתו עליו, אבל המשנה מדברת על כל הקרובות שבהן גם ר''י מודה דאסור לישא מדרבנן.

ועוד, בסיפא דמתני': רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו. משמע דרישא לאו ר''י היא.

פרק ב' הלכה י''א:

הבועל אשה דרך זנות לא נאסרו עליו קרובותיה שהן השבע נשים שאמרנו, אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן והוא מתייחד עמה ולבו גס ויבוא לידי עבירה שיבעול הערוה.

אבל חכמים אסרו כו'.

והנה לפי שיטת ר"י דס"ל שם דף צ"ה דאם בא על חמותו נאסרה אשתו עליו –

א"ר יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בבא על חמותו שפוסל את אשתו.

א"כ לפי"ז לדידיה אם אנס אשה מותר לישא בתה לכתחלה, דהיכא דאסרן אהדדי לא חיישינן, כמבואר שם דף כ"ו ע"א. –

וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם. מאי שנא מהא דתנן: הנטען מן האשה - אסור באמה ובבתה ובאחותה? נשי לגבי נשי שכיחן דאזלן, גברי לגבי גברי לא שכיחן; אי נמי, נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי - לא קפדי אהדדי, גברי דאסרן שכיבתן אהדדי - קפדי אהדדי.

ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' כאן בד"ה וכל -

צ''ז ע''א: וכל היכא דאיכא איסורא דרבנן תני נושאין לכתחלה? - ה"ה דה"מ למיפרך מברייתא דקתני דמותר, אלא דניחא ליה למיפרך ממתניתין. –

למה לא מקשה מברייתא דתני מותר? דת''ר: אנס אשה - מותר לישא בתה.

די"ל דברייתא הוה מוקי כר"י – י''ל כנ''ל דברייתא ר' יהודה היא, דס''ל שכיון שנאסרת אשתו עליו לא חיישינן שיעבור איסור ולכך מותר לישא לכתחילה. –

אבל המשנה – נושאין על האנוסה ועל המפותה, ליכא למימר ר' יהודה היא, חדא מדסיפא ר"י (א"ר יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל כו') - רישא לאו ר"י.

וגם דשם [במשנה] נקט כל הקרובות סתמא - נושאין על האנוסה – [לאחר שאנס ופתה את האשה מותר לישא בתה ואחותה ואמה, רש''י]. ועדיף להקשות משאר קרובות אמאי נושאין לכתחילה, שגם לר''י מודה שאסור מדרבנן. ולא מאשה ובתה שלר''י מותר אף מדרבנן, שכיון שנאסרת אשתו עליו לא חיישינן.

פרק ב' הלכה י''ד:

ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו והוא הדין לבת אחיו שנאמר ומבשרך לא תתעלם.

וה"ה לבת אחיו כו'³⁵⁷ .

עיין גיטין דף פ"ג ע"א אלא מעתה כו' - אלא מעתה, בת אחיו לא ישא, שמא ימות בלא בנים, ונמצא גורם לעקור דבר מן התורה [שלא יוכל האב ליבם את בתו].

ותוס' יבמות דף צ"ט ע"א. –

ספק אשת אחיו ואשת בן אחיו - אמרי' בירושלמי זאת אומרת מותר לאדם לישא אשת בן אחיו פי' אף על פי שיכול לבא לידי ביטול מצות יבמין אם ימות ותפול לפני האחין אפ"ה מותר. מכאן יכול להיות ראיה לפירוש ריב"ן שפי' בהבא על יבמתו (לעיל סב:) והנושא בת אחותו דוקא בת אחותו אבל בת אחיו אין עושה כ"כ מצוה דמבטל מצות יבמין.³⁵⁸

פרק ג' הלכה ג':

בת כהן שזינתה כשהיא אשת איש, בין שהיה בעלה כהן בין שהיה ישראל ...הרי זו בשריפה...

בת כהן כו'.

אך זה רק כשלא היתה חללה משנולדה אבל אם היתה חללה משנולדה כמו כהן שנשא גרושה אז בתו אינה בשריפה עיין בירושלמי תרומות פ"ז הל' ב' מעתה ואפילו חללה מכונה כצ"ל וע"ש בפ"ח, ועיין בהך דיבמות ד' ע"ד ע"ב דלא מקריא כלל זרעא דאהרן ע"ש, ועיין בהך דערכין ד' ל"ג ע"ב גבי פרט לבן לוי ממזר ונתין ובתוספתא יבמות פ"ח גבי בת לוי מן הנתינה ומן הממזרת ובהך דגיטין ד' נ"ט ע"ב משמע דפקע שם השבט ממנו ועיין בהך דבכורות ד' מ"ז ע"א ובירוש' פרק י' דיבמות דהוה פלוגתא שם בזה אם פקע שם השבט ממנו ועיין במש"כ רבינו בפ' י' מהל' תרומות הל' י"ב גבי בן גרושה ובן חלוצה דרק מחומש פטור וכשיטת הירושלמי ומבואר בירושלמי דרק קודם שנפסל אבל אח"כ גם חומש צריך לשלם, ועיין בהך דזבחים ד' י"ג ע"א דהוה זה פלוגתא שם, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אבל פ"ג הל' י"א ע"ש דמשמע דס"ל דיש עליו שם זרעו של אהרן:

ביאור ההלכה.

בכמה מקומות ביאר רבינו שחלל אינו בגדר כהן כלל ולכן אין עליו שום איסורי כהונה, שמותר להיטמא למת ולישא גרושה כו', ולא נקרא זרע אהרן. "שם כהן יש עליו אבל לא זרע אהרן", אע''פ שהוא לא בגדר זר ולכן אם הקריב – לא פסל. משא''כ בעל מום הוא להיפך, שהוא גם כהן ולכן כל איסורי כהונה עליו, והוא גם בגדר זר ואם הקריב פסל.

וז''ל מש''כ במבוא לצ''פ אישות ח''ב:

וכן הוא הגדר גבי כהן, דקיי''ל דבעל מום כל מצוות כהונה עליו בכל הדברים, רק מחלל עבודה שאם עבד – חילל, וחלל הוא להיפך, שבכל הדברים הרי הוא כזר, אינו נושא את כפיו, ומותר להיטמא למת, ונושא גרושה, ואינו אוכל תרומה כו', רק דמ''מ עבודתו כשרה. –

הלכות ביאת המקדש פ''ו הלכה י':

כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה לשעבר ואינו עובד להבא, ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אף חולין שבו תרצה.

והטעם:

דעבודה – אם הוא זר – פוסלה. לא שצריך כהן לעבוד עבודה, אלא זר פוסל עבודה.

ושאר דברים נשיאת כפים ותרומה כו' – צריך שיהא כהן.

ולכך, בעל מום יש עליו שני גדרים, כהן וגדר זר, ולכך בכל הדברים הרי הוא ככהן,

אבל העבודה – שם זר שיש עליו הוא פוסלה.

וחלל – אין עליו שם כהן כלל, אבל מ''מ שם זר – ג''כ אין עליו, ולכך, לכל הדברים אינו ככהן, אך לעבודה – לא פוסל.

כלומר, בעל מום הוא גם כהן וגם זר, וחלל אינו לא כהן ולא זר, לכן בעל מום כשר לכל הדברים שצריך כהן, כי הוא כהן, ופוסל עבודה כי הוא גם בגדר זר. וכל שיש עליו שם זר עבודתו פסולה.

משא''כ חלל, הוא לא כהן ולכך פסול לכל הדברים, אבל גם אינו "זר" ולכך אינו פוסל עבודה...

וכן מבאר רבינו בהלכה דידן, שבת איש כהן שזינתה כשהיא אשת איש הרי זו בשריפה, שאם היתה חללה כגון שנולדה מגרושה – איננה בשריפה אלא בחנק כמו בת ישראל כי שם בת כהן נפקע ממנה. כדאיתא בירושלמי דתרומות פ''ז.

וכן בפ''ח שם, שאף שחלל שהקריב עבודתו כשרה כנ''ל, מ''מ לגבי יציאת רוצח במות הכהן הגדול, אם נודע שהכה''ג היה בן גרושה – הוי כמי שנגמר דינו של הרוצח בלא כה''ג, ואינו יוצא מעיר מקלט לעולם. כי כהן חלל אינו בגדר כהן כלל.

וכן בערכין ל''ג. שהדין שלוי גואל שדהו לעולם "גאולת עולם תהיה ללוים", זה רק בבן לוי כשר - "תלמוד לומר: מן הלוים, מן הלוים - ולא כל הלוים, פרט לבן לוי, ממזר ונתין". שאם נולד בפסול נפקע ממנו הדין של לוי.

ומביא מתוספתא: "בת לוי מן הנתינה ומן הממזרת אין נותנין לה את המעשר".

וכן מהגמ' גיטין נ''ט ע''ב: הכא נמי (גם כהן אחר כהן הקורא, אף שמוחזק שאביו כהן יש חשש לפגמו של שני) אמרי גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה, סוף סוף לוי מי קא הוי?. (אע''פ שהכהנים הם משבט לוי, מ''מ חלל "פקע שם השבט ממנו" והרי הוא כישראל)³⁵⁹.

ומעיר שמהרב''ם בהלכות אבל³⁶⁰ משמע שגם חלל נקרא זרעו של אהרן. שכתב שם: החללים מותרין להטמא שנאמר בני אהרן עד שיהיו בכיהונם. משמע שגם חלל נקרא בן אהרן אלא שאינו בכיהונו. (שלפי הספרי היה אפשר לפרש כדלעיל, שאינו בכלל בני אהרון - "שבספרי מפיק ליה מהכהנים למעט חללים ולא מבני אהרן" כמ''ש הלח''מ שם).

וז''ל רבינו במכתבי תורה פ''ז:

... אבל בלוי לא נתבטל ממנו התאר כלל, דאין שייך גדר פסול משפחה יותר מן ישראל, וגבי כהן לאו זרעו דאהרן. עיין בזבחים דף י''ג דבאמת היה זה מחלוקת תנאי גבי חלל אם עליו שם כלל של בני אהרן עיין בתו''כ גבי ראיית נגעים, וברמב''ם הל' אבל פ''ג והרבה יש להאריך בזה ד[שם] כהן יש עליו אבל לא זרע אהרן.

ונפ''מ באם עבד חלל מחוסר בגדים – כשרה העבודה דיעבד, מחמת דבגדי כהונה לא שייך רק לאהרן, ולכן משה רבינו לכ''ע אין צריך בגדי כהונה וכו'.

פרק ג' הלכה ג':

בת כהן שזינתה כשהיא אשת איש, בין שהיה בעלה כהן בין שהיה ישראל ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר מחייבי לאוין הרי זו בשריפה, שנאמר ובת כהן כי תחל לזנות, ובועלה בחנק. וכן בת ישראל אשת כהן בחנק כדין כל אשת איש.

בת כהן כו'.

אך זה רק כשלא היתה חללה משנולדה, אבל אם היתה חללה משנולדה, כמו כהן שנשא גרושה - אז בתו אינה בשריפה³⁶¹.

עיין בירושלמי תרומות פ"ז ה''ב מעתה ואפילו חללה מכונה כצ"ל³⁶² –

מעתה ואפי' חללה מכנה. [כלומר מעתה דדרשי ובת איש כהן מ"מ, א"כ אפי' היא עצמה נקראת חללה וזהו חללה מכונה כגון שנשא אביה גרושה או זונה האסורה עליו ונולדה זו דהיא חללה נימא נמי דהואיל ומ"מ בת כהן היא תהא דינה כבת כהן ואם זינתה לאחר שנשאת תהא בשריפה, פנ''מ ומראה הפנים]³⁶³.

וע"ש בפ"ח –

ה''א: רבי יעקב בר זבדי בשם ר' יצחק שאל, היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, מה את עביד ליה? כמי שהוא מת ויחזור הרוצח למקומו, או כמי שנגמר דינו בלא כהן גדול ואינו יוצא משם לעולם? כו'. ומסיק שם דהלכה כר''ע: למה זה דומה לעומד על גבי המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה. כלומר כה''ג שנמצא חלל הוי כמי שאינו כי אינו בגדר כהן כלל, ולכן אין הרוצח יוצא משם לעולם.

ועיין בהך דיבמות דף ע"ד ע"ב דלא מקריא כלל זרעא דאהרן ע"ש. –

חללה לאו זרעו דאהרן היא.

ועיין בהך דערכין דף ל"ג ע"ב גבי פרט לבן לוי ממזר ונתין –

תניא: ואשר יגאל מן הלוים - יכול לוי מישראל יגאל, שזה יפה כחו וזה הורע כחו, אבל לוי מלוי לא, שזה יפה כחו וזה יפה כחו? תלמוד לומר: מן הלוים, מן הלוים - ולא כל הלוים, פרט לבן לוי, ממזר ונתין – [פרט לבן לוי שבא מן הממזרת ומן הנתינה וכ"ש ישראל שירש את אבי אמו לוי שהרי ישראל גמור הוא]³⁶⁴.

ובתוספתא יבמות פ"ח גבי בת לוי מן הנתינה ומן הממזרת - לויה שנשבית ושנבעלה בעילת זנות נותנין לה את המעשר, בת לוי מן הנתינה ומן הממזרת אין נותנין לה את המעשר.

ובהך דגיטין דף נ"ט ע"ב משמע דפקע שם השבט ממנו. –

אלא, אמרי ממזרת או נתינה נסיב ופסליה לזרעיה. הכא נמי אמרי גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה. [מקדושת כהונה והרי הוא כישראל]. סוף סוף לוי מי קא הוי? [הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא, דאי ס"ד חלל הוא סוף סוף לוי מי הוי שיקרא במקום לוי? הלכך על כרחך כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון].

ועיין בהך דבכורות דף מ"ז ע"א –

אלא כהנת כיון דאי בעיל לה הויא לה זרה – [ואפי' קדושת לויה פקעה מינה, וגרעה מלויה אשת כהן שנשבית דאע"ג דמיפסלא מתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין ה' סלעים, אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי, תוס'].

ובירושלמי פרק י' דיבמות דהוה פלוגתא שם בזה אם פקע שם השבט ממנו –

ה''א: רבי ביסנא בשם רבי יהושע בן לוי כהנת שזינת אוכלת במעשר... אמר רבי נסא מיליהון דרבנן פליגין דאמר ר' הילא ר' שמעון בן יוסינא בשם רב הושעיה כהן שבא על גרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים הבן חייב לפדות את עצמו. לאחר שלשים יום חזקה שפדייו אביו. [אף על גב דהפדיון הוא שלו מ"מ חייב לפדותו ש"מ שכהנת שנפסלה והיא חללה אף במעשר אינה אוכלת דאס"ד שאוכלת במעשר ליהוי כלויה שפוטרת את בנה ואפילו מת האב קודם שלשים אינו צריך פדייה אלא ודאי משנפסלה כזרה חשיבא וגריעא מלויה שנבעלה לפסול לה, קרה''ע].

ועיין במש"כ רבינו בפ''י מהלכות תרומות הי"ב גבי בן גרושה ובן חלוצה דרק מחומש פטור –

וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה הרי אלו משלמין הקרן בלבד.

וכשיטת הירושלמי –

תרומות פ''ז ה''ב: והא תנינן רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר, הוון בעיי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה, מה פליגין לשעבר [על מה שכבר אכלו באותה שעה קודם שנודע שאסורין מלאכול בתרומה אבל להבא אפי' ר' יהושע מודה שאסורין הן וחייבין כמו זר האוכל תרומה, פנ''מ], אבל לבא אף ר' יהושע מודה.

ומבואר בירושלמי דרק קודם שנפסל, אבל אח"כ גם חומש צריך לשלם³⁶⁵.

ועיין בהך דזבחים דף י"ג ע"א דהוה זה פלוגתא שם –

בני אהרן הכהנים - שתהא בכהן כשר [לאפוקי חללים ובעלי מומין], ובכלי שרת – [שיהו מלובשים בגדי כהונה], אמר רבי עקיבא [ר' עקיבא לא משמע ליה מהכא, דאיכא למימר בני אהרן כל שהן והכהנים בכיהונם לא משמע ליה]. מנין לקבלה שלא תהא [אלא] בכהן כשר ובכלי שרת? נאמר כאן בני אהרן, ונאמר להלן אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים, מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת, אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת. אמר רבי טרפון: אקפח את בניי, אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש. אמר רבי עקיבא, אני אפרש: קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה; קבלו בחוץ - אינו חייב כרת, זרקו בחוץ - ענוש כרת; קבלוהו פסולין - אין חייבין עליו, זרקוהו פסולין - חייבין עליו.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות אבל פ"ג הי"א ע"ש –

וכן החללים מותרין להטמא שנאמר בני אהרן עד שיהיו בכיהונם. –

דמשמע דס"ל דיש עליו שם זרעו של אהרן.³⁶⁶

פרק ג' הלכה ח':

דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החדוש שאם נמצא הדבר אמת ובאו עדים שזינתה כשהיתה נערה מאורשה אף על פי שזינתה אחר שיצאה מבית אביה ואפילו שזינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל סוקלין אותה על פתח בית אביה...

ומהו החידוש.

ע' בהשגות, והנה באמת לפי' הראב"ד כיון דקי"ל דרק גבי נשואה שייך דין מוציא שם רע ולא בארוסה אף שבא עליה, וא"כ אי נימא דאין חופה לפסולות וכן לשיטת התוס' ביומא ד' י"ג ע"ב בשם הירושלמי דאין חופה רק לבתולה א"כ לא הויא נשואה כלל ומה חידוש זה, וע' בירוש' כתובות פ"א הל' ו' מה דאמר שם ובתולין וכי בטלו לא בבית אביה בטלו ר"ל דאף אם נימא דמשנתארסה נאנסה מ"מ כעת לא מיקרי רשות הבעל כיון דשוב אין לה חופה ובאמת מה דנקט בגמ' דילן דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה ר"ל כך דאי משום ביאה למ"ד דאינו חייב עד שתבעל לא קשיא דהא זהו הדין דאין מוציא שם רע עד שתבעל וכעין מש"כ התוס' ביבמות ד' נ"ט ע"ב גבי העראה אך מקשה כך דהא קודם שבעלה והוציא עליה ש"ר כבר נעשית נשואה ע"י חופה וא"כ הוה אישתני דינא קודם ועיין מש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ו ע"ב גבי שחוטי חוץ ד"ה והלא ובהך דזבחים ד' צ"ט ע"א גבי בעל מום והוא טמא ושם ד' ק"י ע"א גבי חסר בחוץ ומנחות ד' נ"ז ע"א וכ"מ בזה וגם משום הך דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אף דקי"ל מקח טעות לא ר"ל שהוא טעות לענין הנשואין רק דר"ל דאין לה כתובה כלל דעל זה לא נתחייב לה כתובה וזה הוה מין אחר לא משום המום דבעולה או זנות דהרי מבואר בירושלמי פ"א דכתובות דאם לקחה בחזקת שלא זנתה ונמצאת שזנתה אין זה מק"ט וכן בגמ' דידן ד' י"ב. וגם נ"מ אם נמצאת שנבעלה שלא כדרכה דאז כתובתה לא הפסידה כלל כמש"כ התוס' כתובות ד' ל"ט ע"ב, אך אם נימא דזה גופא הוה מום גם זה יהיה מקח טעות. אך באמת העיקר כמש"כ, ומש"כ התוס' שם דף י' ע"א דלמ"ד מק"ט מפסיד הסעודה לא ר"ל דבטלה הנשואין רק דר"ל דאין לה כתובה כלל ובלא כתובה אסורה לבעלה:

ביאור ההלכה.

נערה מאורסה שזינתה מיתתה בסקילה, ואם נכנסה לחופה וזינתה מיתתה בחנק. אומר הרמב''ם שאם הוציא עליה בעלה שם רע ובאו עדים שזינתה, אפילו זינתה אחר שיצאה מבית אביה ואפילו זינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל – מיתתה בסקילה, וזהו החידוש שיש בדין מוציא שם רע.

וכן פי' רבינו שמואל בתוד''ה אמר רבא (כתובות מ''ה.) וז''ל: ורבינו שמואל מפרש שאני מוציא שם רע דחידוש הוא שהרי נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בלא הוצאת שם רע וזינתה אחר חופה בחנק, ואילו מוציא שם רע כי האי גוונא שזינתה אחר נישואין בסקילה, דהכי משתמעי קראי דכתיב ואם אמת היה כו' ולא נמצאו בתולים לנערה וסקלוה משמע דבכל ענין שלא נמצאו לה בתולים הויא בסקילה ואפילו זינתה תחתיו כו'.³⁶⁷

הראב''ד חולק ואומר שאם זנתה אחר שיצאה מבית אביה דינה כנשואה ומיתתה בחנק ככל אשת איש, וכי מפני שהביא הבעל עדים יוציאוה לזו בסקילה?

וז''ל הה''מ: ופירשו רבינו שמוציא ש"ר על אשתו שזנתה עכשיו בבית חמיה קודם שנבעלה שהיא בסקילה כפשט הלשון, וכן פירש"י ז"ל. אבל ר"ח ושאר המפרשים³⁶⁸ ז"ל פירשו בדרך אחרת ואמרו שאין דינו של רבינו אמת דכל שזינתה בבית חמיה אפילו על ידי הוצאת שם רע אינה נסקלת, וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות וא"צ להאריך בזה:

מקשה רבינו על פירוש הראב''ד, הרי דין מוציא ש''ר הוא רק בנשואה, שגם אם בא על ארוסתו והוציא עליה ש''ר אין לו דין מש''ר, אלא רק אם נכנסה לחופה, א''כ אם נאמר שאין חופה לפסולות, וכן לשיטת התוס' בשם הירושלמי שחופה יש רק לבתולה ולא לאלמנה ובעולה, הרי זו שנבעלה קודם אין לה חופה ונשארה ארוסה כשהיתה, ובודאי שדינה בסקילה, ומהו החידוש דמוציא שם רע?³⁶⁹

ומבאר פי' הגמ': שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה - בחנק, ואילו מוציא שם רע - בסקילה. אך מקשה כך דהא קודם שבעלה והוציא עליה ש"ר כבר נעשית נשואה ע"י חופה, וא"כ הוה אישתני דינא קודם. הגמ' מקשה שכיון שנכנסה לחופה קודם, הרי השתנה דינה וצ''ל מיתתה בחנק ומדוע נסקלת?

אף שע''י הוצאת שם רע נתגלה שהחופה לא היתה חופה, כי אין חופה אלא לבתולה, מ''מ השתנה דינה מקודם, ונעשית נשואה.

ומביא כמה דוגמאות מהש''ס לזה:

שחוטי חוץ, דהיינו השוחט קדשים בחוץ אע''ג דלאו שחיטה היא [דהלכה כחכמים במשנה חולין פ''ה], ולכן פטור מכיסוי הדם, מ''מ חייב כרת משום שחוטי חוץ כי כך הוא הדין. כמ''ש רש''י חולין דף פ': דשחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, ונהי דלענין שחוטי חוץ להתחייב כרת הויא שחיטה דגזירת הכתוב היא, אבל לכל מילי לאו שחיטה היא כדאמרינן בפ' כסוי הדם דגמר מטבוח טבח והכן כו'.

ומשום כך כתבו התוס' בב''ק שגם חייב משום:

אותו ואת בנו. רש''י בחולין שם: שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זריק דם כו' - כלומר לא מיבעיא לענין מלקות דלא בעי למילקי משום שחיטת שני, דאי אית ליה אותו ואת בנו נוהג בקדשים הויא ליה שחיטת שני שאינה ראויה, דהא מחוסר זמן הוא ופסול.

וע''ז כתבו התוס': וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו, אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו, כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו נוהג בקדשים, וא"א אלא בשחיטה שאין ראויה, בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא כו'.

וכן בעניננו, אף שאין החופה חופה כיון שנפסלה בבעילה, מ''מ הדין הוא כך, שכיון שנכנסה לחופה נשתנה דינה.

שלדין מוציא ש''ר חשיבא חופה.

כלומר, לכל אשה בעלמא, אם היא פסולה אין לה חופה, ולזו דמוציא ש''ר יש חופה ועד''ז מצינו –

טמא והוא בעל מום – מהו שיקבל חלק בקדשים?

שניהם לא ראויים לעבודה. טמא אינו חולק בקדשים לאכלם בערב כשיטהר, ובעל מום כן חולק בקדשים.

מה הדין טמא שהוא בעל מום, האם יחלוק? הרי בעל מום אף פעם לא ראוי ובכ''ז ריבתה תורה שיאכל, מה ההבדל אם הוא גם טמא³⁷⁰.

חסרון בחוץ.

הדין הוא: הקומץ או הלבונה והאימורין והעולה ומנחה הנשרפת והנסכין שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור, שהרי נאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר.

בעיא בגמ' מה הדין הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו. - איבעיא להו: חסרון דחוץ שמיה חסרון, או לא שמיה חסרון? מי אמרינן: כיון דנפק איפסלו להו [ואפי' הכי מיחייב עליה בחוץ ומה לי יוצא ומה לי חסרון], מה לי חסר מה לי יתר (נ''א יוצא), או דילמא יוצא דאיתיה בעיניה אין, דליתיה בעיניה לא כו'.

ועוד כ''מ כדלקמן.

עוד מבאר רבינו שאין להקשות ממ''ש התוס' בענין כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות, וא''כ במוציא ש''ר נאמר שהתבטלו הנשואין ותישאר ארוסה, שאין כוונת התוס' לומר שהנשואין בטלין (וכ''ש שאין כוונת התוס' שהקדושין יהיו בטלין למפרע ותצא בלא גט ח''ו³⁷¹), אלא הנשואין קיימים ותצא בגט ללא כתובה³⁷², כיון דבעולה הויא "מין אחר", ולא השתעבד אליה לחיוב כתובה. ובמילא אם אין לה כתובה חייב לגרשה.

כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, הוי מקח טעות כמ''ש התוס', חוקר רבינו מהו המום של בעולה, האם עצם מעשה הזנות הוא מום, או חסרון הבתולים של בעולה, נפ''מ לחיוב כתובה לנמצאה שנבעלה שלא כדרכה, אי קפידתו משום מום דבעולה – אין לה מום, (וכ''כ התוס' בכתובות), ואי משום עצם הזנות – אין לה כתובה.

פרק ג' הלכה ח':

דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החדוש שאם נמצא הדבר אמת ובאו עדים שזינתה כשהיתה נערה מאורשה אף על פי שזינתה אחר שיצאה מבית אביה ואפילו שזינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל סוקלין אותה על פתח בית אביה, אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוצאת שם רע שזנו מאחר שיצאו מבית האב הרי הן בחנק כמו שביארנו.

ומהו החידוש. עיין בהשגות –

כתב הראב"ד ז"ל א"א בודאי זה חידוש שלא שמענו אותו מעולם, וכי מפני שהבעל הביא עדים יוציאו לזו בסקילה? והלא משנה שלימה שנינו כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה ה"ז בחנק, והטעה אותו מה שראה בכמה מקומות דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בעלמא בחנק והכא בסקילה, ואינו מתפרש כמו שהוא סובר וקלישת הדעת הוא זה עכ"ל.

והנה באמת לפי' הראב"ד כיון דקי"ל דרק גבי נשואה שייך דין מוציא שם רע ולא בארוסה אף שבא עליה, וא"כ אי נימא דאין חופה לפסולות – א''כ מאחר שזינתה נפסלה ואין לה חופה, ונשארה ארוסה ואיך שייך דין מוציא שם רע?

וכן לשיטת התוס' ביומא דף י"ג ע"ב בשם הירושלמי דאין חופה רק לבתולה –

נ"ל לפרש בתולה שיש לה חופה מבעוד יום משעה שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר להכי מותר לבא עליה בשבת אבל אלמנה שאין לה חופה ואינה נקנית לבעלה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אלא ע"י ביאה צריך לבא עליה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ... והשתא קאמר בירושלמי הלין דכנסין ארמלן צריך לייחדן מבעוד יום דיחוד שלה היינו חופה כו'. –

א"כ לא הויא נשואה כלל ומה חידוש זה?³⁷³.

ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה''ו מה דאמר שם ובתולין וכי בטלו לא בבית אביה בטלו –

רבנן מדמו מומין לבתולין, אילין ילפין מן אילין, ואילין ילפין מן אילין, בתולים ממומין שאם בא עליה עודה בבית אביה צריך האב להביא ראייה, מומין מבתולים שאם נולדו לה מומין ספק משנכנסה לרשותו ספק עד שלא תיכנס לרשותו הבעל צריך להביא ראייה, מן אילין בתולין. ובתולין וכי בטלו לא בבית אביה בטלו? ואת אמר הבעל צריך להביא ראייה, וכא הבעל צריך להביא ראייה –

ר"ל דאף אם נימא דמשנתארסה נאנסה, מ"מ כעת לא מיקרי רשות הבעל כיון דשוב אין לה חופה³⁷⁴.

ובאמת מה דנקט בגמ' דילן דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה –

שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה - בחנק, ואילו מוציא שם רע - בסקילה. –

ר"ל כך, דאי משום ביאה למ"ד דאינו חייב עד שתבעל - לא קשיא³⁷⁵, דהא זהו הדין דאין מוציא שם רע עד שתבעל, וכעין מש"כ התוס' ביבמות דף נ"ט ע"ב גבי העראה. -

וא"ת ואי אין קנס בהעראה היאך איש מתחייב קנס למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה דבהכנסת עטרה הוא משיר בתוליה כדמוכח בבן סורר (ג"ז שם) ואז היא כבר בעולה ורחמנא אמר בתולה ולא בעולה? וי"ל דבהכי חייב רחמנא הואיל ובבעילה זו נעשית בעולה אף על גב דלא מתחיל חיוב קנס עד אח"כ דאי לא תימא הכי כו'.

אך מקשה כך דהא קודם שבעלה והוציא עליה ש"ר כבר נעשית נשואה ע"י חופה, וא"כ הוה אישתני דינא קודם.

ועיין מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב גבי שחוטי חוץ ד"ה והלא –

ובקונטרס פי' התם דגרס אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים... משום דמחוסר זמן הוא, דשחיטה שאינה ראויה היא. וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו, כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו נוהג בקדשים וא"א אלא בשחיטה שאין ראויה בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה , מידי דהוה אשחוטי חוץ ואף על גב דלמידי אחרינא חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחוטי חוץ מיהא מחייב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר, ה"נ באותו ואת בנו כו'.

ובהך דזבחים דף צ"ט ע"א גבי בעל מום והוא טמא –

בעי ר"ל: בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו? כיון דלא חזי ורחמנא רבייה לא שנא, מה לי טמא מה לי בעל מום, או דלמא ראוי לאכילה חולק, שאינו ראוי לאכילה אינו חולק כו'.

ושם דף ק"י ע"א גבי חסר בחוץ –

איבעיא להו: חסרון דחוץ שמיה חסרון, או לא שמיה חסרון? מי אמרינן: כיון דנפק איפסלו להו, מה לי חסר מה לי יתר (נ''א יוצא), או דילמא יוצא דאיתיה בעיניה אין, דליתיה בעיניה לא כו'.

ומנחות דף נ"ז ע"א –

בעי רב פפא: חימצה ויצאת וחזר וחימצה – [כלומר גמר מעשה חימוצה שאפאה], מהו? כיון דיצאת איפסילה לה ביוצא, וכי הדר מחמיץ לה לא מיחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ, או דילמא כיון דחימצה - פסול יוצא לא מהני ביה – [דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פסול חימוץ וחייב כשאר מחמץ אחר מחמץ] - וכי הדר מחמיץ לה מיחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ? תיקו.

וכ"מ בזה. יובאו בסוף ההלכה.

וגם משום הך דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, אף דקי"ל מקח טעות,* *לא ר"ל שהוא טעות לענין הנשואין, רק דר"ל דאין לה כתובה כלל, דעל זה לא נתחייב לה כתובה, וזה הוה מין אחר לא משום המום דבעולה או זנות, דהרי מבואר בירושלמי פ"א דכתובות דאם לקחה בחזקת שלא זנתה ונמצאת שזנתה אין זה מק"ט – ה''ד: נשא אשה בחזקת שלא זינתה ונמצאת שזינתה, אין זה מקח טעות להפסידה מכתובת מנה, ע''כ³⁷⁶.

וכן בגמ' דידן דף י"ב³⁷⁷.

– וגם נפ"מ אם נמצאת שנבעלה שלא כדרכה, דאז כתובתה לא הפסידה כלל, כמש"כ התוס' כתובות דף ל"ט ע"ב - ומיהו תימה דקא פסיק ותני דבכל ענין אין לה כתובה אפילו בא עליה שלא כדרכה ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה, דהא אם בא עליה שני יש לה קנס. ובתוס' הרא''ש: ובשלא כדרכה בתולה גמורה היא אפי' לענין קנס, וכ"ש לענין כתובה.

אך אם נימא דזה גופא הוה מום, גם זה יהיה מקח טעות.

אך באמת העיקר כמש"כ שאין זה מום ולא מקח טעות לחיוב הכתובה. (ופשוט שלא מדובר כלל לענין עקירת קדושין³⁷⁸ כדלקמן).

ומש"כ התוס' שם דף י' ע"א דלמ"ד מק"ט מפסיד הסעודה –

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה - תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה, הילכך כיון דמפסידה נאמן, ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל, ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא, אבל למ"ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן? ונראה דלא מהימן³⁷⁹. –

לא ר"ל דבטלה הנשואין, רק דר"ל דאין לה כתובה כלל, ובלא כתובה אסורה לבעלה:

(ע''ש בספרי צ''פ אישות ח''ב פי''א ה''ג באריכות).

*** מכאן עד סוף ההלכה, אולי להעביר לנספחים בסוף הספר. ***

בענין זה שאם נכנסה לחופה, אף שאין החופה כדבעי, ואפשר שאינה חופה כלל, מ''מ דינה כנשואה לגבי מוציא ש''ר, וכמו שמוכיח מהדוגמאות דלעיל, כותב רבינו בכ''מ מספריו.

וז''ל בפ''ז הי''ב מהלכות מזוזה:

ספר תורה שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ואם היו ארבע יגנז.

ואם היה ארבע יגנז כו'. אך זה רק אם אין בכל הטעיות פ"ה אותיות אבל אם יש פ"ה אותיות – לא.

עיין ירושלמי פ"א דמגילה –

תני ספר שיש בו שתים ושלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו ארבע אינו קורא בו, והתני ספר שיש בו שמונים וחמש טעיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מתקנו וקורא בו, א"ר שמי כאן בספר גדול [שיש בו דפין הרבה אם יש בו פ"ה טעיות אף על פי שאינו מגיע לכל דף ג' טעיות גונזו], וכאן בספר קטון [שלפי שיעור פ"ה אותיות יגיע לכל דף יותר מג' טעיות אזלינן לחומרא אם יש ג' טעיות בכל דף צריך גניזה, קרה''ע]³⁸⁰.

ועיין שבת דף קט"ו ע"ב ע"ש. - ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין.

וזה יש להסתפק אם יש בתיבה אחת כמה טעיות אם הוה כמו טעות אחת או כמו הרבה טעיות.

עיין בזבחים דף צ"ט ע"א גבי טבול יום והוא בעל מום, ושם דף ק"י ע"א גבי חסרון דחוץ, ומנחות דף נ"ז ע"א גבי חימצה ויצאת כו' ע"ש – מ''מ אלו הובאו לעיל.

ועיין פסחים דף י"ז ע"א גבי משקה ביה מדבחיא³⁸¹, ותוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב ד"ה והלא ע"ש, ועיין בהך דהוריות דף י"ב ע"ב גבי משיח שנצטרע ע"ש ברש"י³⁸²,

ועיין כתובות דף נ"ב ע"א³⁸³ בהך פלוגתא דאביי ורבא גבי אלמנה לכה"ג, ועיין ב"ק דף קי"ז ע"א³⁸⁴ גבי שאני התם דמיקלי קלי, ובירושלמי קדושין פ"א³⁸⁵ גבי חלה ואח"כ ברח, ובירושלמי גיטין פ"ה גבי ראובן שגזל שדה משמעון³⁸⁶.

בפי''ד מהלכות אישות הי''ב מפרש רבינו את דבריו כאן:

ועיין בירושלמי קדושין פ''א גבי חלה ואח''כ ברח, דמשלים משום דתלינן דאם הוי גבי האדון הוה נרפא במהרה, אבל בלא זה אין צריך להשלים.

ועיין בהך דב''ק דף קי''ז ע''א דהיכא דמתחילה הראה לו ואח''כ נשא ונתן ביד פטור משום דכבר קליה ע''ש.

ועיין בירושלמי גיטין פ''ה ה''ג גבי ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה גובה לוי מראובן ע''ש אף דאח''כ נתנה במתנה משום דאמר ליה שאני רוצה שיחזיק לי טובת הנאה, משמע הא בלא זה פטור. (ע''ש בספרי צ''פ אישות ח''ב שם באריכות).

ובפ''א מהלכות מאכלות אסורות ה''ו:

ועיין בהך דחולין דף ל"ב ע"ב ודף ל"ג גבי חיי ריאה תלויין בקנה, ומ"מ קודם שחיטת הוושט הוה אבר מן החי, וגם למה מותר לישראל, הא מיד לאחר שחיטת הקנה יש על הריאה שם אבר מן החי? וע"כ צ"ל כיון דכל שחיטות הוא כן לא חיישינן לזה, וכמש"כ רש"י שם דף י"ט ע"ב גבי וושט אף דתחלת השחיטה הוה ניקב³⁸⁷.

ועיין תוס' יבמות דף נ"ט ע"ב גבי תחלת ביאה, ובהך דזבחים דף ל"ו ע"ב מה דאמר שם רבא תדע דפיגול לפני זריקה לא כלום כו', ודחי התם חדא מחשבה הכא תרי מחשבות³⁸⁸.

ועיין בהך דב"ק דף ע"ו ע"ב בתוס' גבי שחוטי חוץ.

פרק ג' הלכה י':

באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי זו נסקלת בבית הסקילה.

באו עדים כו'.

עיין בהשגות ובה"ה, הנה לכאורה י"ל דס"ל לרבינו דמיירי כאן שהוציא עליה ש"ר שנבעלה שלא כדרכה דשוב בבעילת הבעל הוה אישתני גופא עיין תוס' כאן ד' מ"ה ע"א ד"ה דלמא ואף דלא הוה מוציא ש"ר רק בכדרכה לענין פתח בית אב אין חילוק, ועיין בירושלמי כאן פ"ד הל' ד' מניין אפילו בא עליה ביאה אחרת כו' וכן שם פ"ג הל' ט' כשבא עליה דרך זכרות וכן מבואר בהדיא בספרי פ' תצא פיסקא רל"ה ע"ש. אך באמת כך דס"ל לרבינו דרק גבי מוציא ש"ר דהוה חידוש אז נסקלת על פתח בית אביה אף לאחר ביאת בעל. אך רבינו ז"ל כאן מיירי בלא הוצאת ש"ר ולכך לאחר שבא עליה הבעל שוב אין שייך בה פתח בית אב, ובאמת י"ל דזה תליא בהך דר"י ורבנן בכתובות ד' מ"ג ע"ב אם אזלינן בתר עכשיו או בתר מעשה, וע"ש בירושלמי דמוכח כן וא"ש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם כאן פוסק בענין מוציא שם רע, שאם בעל אותה בעלה ואח''כ באו עדים שזינתה בבית אביה, אינה נסקלת בפתח בית אביה אלא בבית הסקילה. כלומר, כל דין מוציא שם רע שנאמר בתורה שנסקלת על פתח בית אביה מדובר שלא בעל אותה בעלה.

מקשה הראב''ד הרי הלכה כר' אליעזר בן יעקב בכתובות מ''ו: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל. ואף חכמים הסוברים: "הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל" מודים לראב''י שגם אם בעל נידונת בדין מוציא שם.

ואף הרמב''ם עצמו בפ''ג מהלכות נערה כתב: כיצד הוצאת שם רע הוא שיבא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הן עידי שזינתה בפניהן ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן אם נמצא הדבר אמת נסקלת כו'. (הה''מ).

הרדב''ז כתב דקושיא חזקה היא זו שהרי פשוטו של מקרא איירי שבא עליה בעלה ואח''כ הוציא עליה שם רע. וז''ל: איברא קושיא חזקה היא, ויש לחלק על צד הדוחק, דהפרשה איירי בשהוציא הבעל שם רע והביא עדים התם נסקלת על פתח בית אביה שהרי הבעל אומר ראו גדולין שגידלתם, ורבינו איירי בשבאו העדים בעצמם ואיהו לא הוה ניחא ליה להוציאה, ולא שייך טעמא דראו גידולין שגידלתם, וכיון שבי"ד הם שמוציאין אותה ממנו סוקלין אותה בבית הסקילה המוכן לבי"ד. ואף על פי שהראיתי פנים לדברי הרב, מ"מ הנכון דאין חלוק בין שהוציא שם רע הבעל או שבאו עדים מעצמם לעולם סוקלין אותה על פתח בית אביה כפשטיה דקרא.

רבינו מיישב, שכמו בדין אם באו עדים אחר שבגרה, אע''פ שהעידו שזינתה בבית אביה כשהיתה נערה – נסקלת בבית הסקילה, משום דאישתני גופא (כתובות מ''ו ע''ש). גם כאן הרמב''ם מדבר באופן דאישתני גופא, דהיינו שהוציא עליה ש''ר שנבעלה שלא כדרכה, ושוב בבעילת הבעל השתנה גופה³⁸⁹ והשתנה דינה ונסקלת בבית הסקילה.

ואף שמוציא שם רע אינו חייב עד שיוציא שם רע כדרכה [ביאה של זנות שהוא מוציא לעז עליה צריך שיאמר על ביאה כדרכה ולקמן מפרש לה, רש''י]. מ''מ זה רק אם נמצא שקר, אבל אם אמת היה הדבר שזינתה אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה – נסקלת על פתח בית אביה. ומביא מהירושלמי: מניין אפילו בא עליה ביאה אחרת ת"ל והוציא עליה שם רע מ"מ. ומפרשו שהוציא עליה ש''ר שזינתה שלא כדרכה. (וכן הוא בספרי).

"אבל באמת"...

מתרץ רבינו (כמ''ש הרדב''ז ועוד)... שכאן לא מדובר במוציא שם רע אלא בבאו עדים מעצמם והעידו, "ולכך לאחר שבא עליה הבעל שוב אין שייך בה פתח בית אב".

ובאמת דין זה [לא מוציא שם רע, אלא באו עדים סתם מעצמם והעידו שזינתה כשהיתה בבית אביה] - תלוי במחלוקת ר' יהודה ורבנן, שר''י אומר שהמשיא את בתו ונתגרשה או נתאלמנה – כתובתה שלו, הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה אותה כתובה, "ואזלינן בתר מעשה", ולדבריו אם באו עדים שזינתה כשהיתה בבית אביה, ג''כ אזלינן בתר מעשה ונסקלת בפתח בית אביה. אבל לדעת חכמים הסוברים שמשנשאת אין לאביה רשות בה וכתובתה שלה, כי "אזלינן בתר עכשו", כמו כן אם כבר נישאת ובא עליה בעלה, יצאה מרשות האב ואם באו עדים שזינתה בהיותה בבית אביה – נסקלת על פתח ב''ד, וכן פסק הרמב''ם. (גם שם בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר''י).

ומוכיח מהירושלמי שם שמחלוקת ר''י וחכמים קשורה לדין מוציא שם רע...

פרק ג' הלכה י':

באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי זו נסקלת בבית הסקילה.

באו עדים כו'.

עיין בהשגות - נסקלת בבית הסקילה. כתב הראב"ד ז"ל א"א זה שבוש, דהלכה כראב"י שלא נאמרו דברי מוציא שם רע אלא כשבעל קודם שיוציא שם רע ואחר כל זאת פתח בית אביה, וחכמים ג"כ מודים לראב"י דאף בשבעל היה הדין כן, ורבי אליעזר לא היה מודה לחכמים עכ"ל.

ובה"ה - באו עדים אחר שבגרה וכו'. דעת רבינו בזה הוא מן הברייתא שהביאו שם נערה מאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה ש"ר הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע, היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה. וסובר רבינו דכשם שהבגרות שבא בין זנותה לעדות משנה דינה מפתח בית אביה לבית הסקילה, כך אם נבעלה בין זנותה לעדות נסקלת בבית הסקילה. והטעם מפני שבשני אלו אם היתה מזנה עכשיו היתה בחנק, וכיון שכן אף על פי שזינתה מתחילה ואין דנה משתנה מסקילה לחנק, משתנה היא להיותה נסקלת בבית הסקילה. זה נראה בדעתו ז"ל אבל באמת יש לתמוה בזה שהרי בפרשת מוציא שם רע שהיא אחר שבעל כנזכר פ"ג מהלכות נערה בתולה נאמר בה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה, וכבר הושג רבינו מזה.

הנה לכאורה י"ל דס"ל לרבינו דמיירי כאן שהוציא עליה ש"ר שנבעלה שלא כדרכה, דשוב בבעילת הבעל הוה אישתני גופא.

עיין תוס' כאן דף מ"ה ע"א ד"ה דלמא - דלמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא - ואף על גב דלעיל באלו נערות (דף לח: ושם) קרי לבעולה אישתני גופא, הכא לא חשיב אישתני גופא אפילו למאן דלא מחייב במוציא שם רע אלא בבעל, דהא כבר היתה בעולה מן הנואף, ובבעילה דנואף לא חשיב לה שינוי הגוף, דלא מיירי הכא אלא בשינוי הגוף אחר העבירה.³⁹⁰

ואף דלא הוה מוציא ש"ר רק בכדרכה –

כתובות מ''ו ע''א: שלח רבי יצחק בר רב יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: אף על גב שלא מצינו בכל התורה כולה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה למכות ולעונשין, אבל מוציא שם רע חלק, אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה – [כלומר כשבעל נאמרו דברים, ובעילתו אפילו היא שלא כדרכה כי היכי דלא חלק בשאר עונשין, אבל ביאה של זנות שהוא מוציא לעז עליה צריך שיאמר על ביאה כדרכה ולקמן מפרש לה]. ויוציא שם רע כדרכה. –

לענין פתח בית אב אין חילוק³⁹¹.

ועיין בירושלמי כאן פ"ד ה''ד מניין אפילו בא עליה ביאה אחרת כו' –

נאמר כאן עלילות דברים ולמטן נאמר עלילות דברים מה עלילות דברים למטן זנות אף למעלן זנות, אי מה עלילות דברים שלמטן ממקום בתולין אף כאן מניין אפילו בא עליה ביאה אחרת ת"ל והוציא עליה שם רע מ"מ.

וכן שם פ"ג הלכה ט' כשבא עליה דרך זכרות –

רבי אבהו אמר בשם ר"ש בן לקיש נערה אחת שלימה כתיב בפרשה לימדה על כל הפרשה שהיא גדולה, מתיב ר' מאיר לרבנין הרי המוציא שם רע הרי כתיב בו נער והיא גדולה דאין הקטנה נסקלת, מה עבדין לה רבנן [להאי נער חסר דמוציא שם רע]? תיפתר שבא עליה דרך זכרות. [כלומר תפרש האי קרא דלדרשה אחריתא אתא, שהבעל בעלה כדרכה ומוציא שם רע שזינתה שלא כדרכה, ולהכי כתיב נער לשון זכר לומר דבא עליה דרך זכרות ולעולם כ"מ שנאמר נער אפי' קטנה במשמע³⁹²].

וכן מבואר בהדיא בספרי פ' תצא פיסקא רל"ה ע"ש. –

עלילות דברים עלילות דברים לגזירה שוה, מה עלילות דברים האמור להלן טענת בתולים אף עלילות דברים האמור כאן טענת בתולים, אי מה עלילות דברים האמור להלן מקום בתולים אף עלילות דברים האמור כאן מקום בתולים, מנין לרבות ביאה אחרת? תלמוד לומר והוציא עליה שם רע.

אך באמת כך, דס"ל לרבינו דרק גבי מוציא ש"ר דהוה חידוש, אז נסקלת על פתח בית אביה אף לאחר ביאת בעל.

אך רבינו ז"ל כאן מיירי בלא הוצאת ש"ר³⁹³, ולכך לאחר שבא עליה הבעל שוב אין שייך בה פתח בית אב.

ובאמת י"ל דזה תליא בהך דר"י ורבנן בכתובות דף מ"ג ע"ב –

המארס את בתו וגרשה, אירסה ונתארמלה - כתובתה שלו; השיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה - כתובתה שלה; ר' יהודה אומר: הראשונה של אב, [ובגמ': הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב... הואיל וברשותו נכתבין], אמרו לו: (אם) משהשיאה אין לאביה רשות בה. –

אם אזלינן בתר עכשיו או בתר מעשה. [חכמים סוברים דאזלינן בתר עכשו, ולכן כיון שכבר יצאה מרשות אביה אף שהמעשה היה כשהיתה ברשות האב - נסקלת בפתח ב''ד].

וע"ש בירושלמי דמוכח כן – על המשנה דידן - טעמא דרבי יודה ... ממוציא שם רע למד ר"מ³⁹⁴ והתני רבי חייה זינתה ועודה בבית אביה משבגרה הוציא עליה שם רע, הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע, אלא או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה כו'.

ואתי שפיר.

פרק ג' הלכה י''ג:

שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי...

שפחה חרופה כו'.

הנה רבינו ז"ל ס"ל דרק אם היא מיוחדת לע"ע דשריא ליה אבל לישראל אחר אף דקי"ל דיש בה קצת תפיסת קדושין לא, ועיין רש"י גיטין ד' מ"ג ע"א דלא ס"ל כן, וע"ש ד' ל"ט ע"ב ברש"י וכ"כ בזה לעיל בהלכות אישות, ועיין בפה"מ לרבינו בכריתות שם דס"ל להדיא כן:

ביאור ההלכה.

שפחה חרופה לדעת הרמב''ם היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי, אבל אם מקודשת לישראל אין בה דין שפחה חרופה. רש''י והרשב''א ועוד סוברים שגם המקודשת לישראל הויא שפחה חרופה. (עי' בכל זה באריכות בשאגת אריה דיני חדש סי' ט''ו³⁹⁵).

פרק ג' הלכה י''ג:

שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי, שנאמר לא יומתו כי לא חופשה, הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת ב"ד, שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שביארנו בהלכות אישות.

שפחה חרופה כו'.

הנה רבינו ז"ל ס"ל³⁹⁶ דרק אם היא מיוחדת לע"ע דשריא ליה, אבל לישראל אחר אף דקי"ל דיש בה קצת תפיסת קדושין – לא.

ועיין רש"י גיטין דף מ"ג ע"א דלא ס"ל כן - ואם לחשך אדם לומר - ... דשפחה חרופה איזו זו, זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה.³⁹⁷

וע"ש דף ל"ט ע"ב ברש"י. - אורעה כל הפרשה ... וה"ק קרא והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה הנחרפת לאיש, כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה...

וכ"כ בזה לעיל בהלכות אישות. -

פ''ג הט''ו³⁹⁸.

ועיין בפה"מ לרבינו בכריתות שם דס"ל להדיא כן -

פ''ב מ''ו: אמר היאך היא השפחה האמורה בתורה שקדמו דיניה, ואמר שכך הוא עניניה, והוא, שזה שנאמר והפדה לא נפדתה ענינו לא נגמרה פדייתה, ואמרו נחרפת לאיש משמע שיש בה צד קדושין, וזה לא יתכן אלא בשהיתה מקודשת לעבד עברי שיש לו קדושין והיא לו מותרת כמו שאמרנו בששי דתמורה, ולפיכך נתקיימו לו בה הקדושין כו'.

פרק ג' הלכה י''ד:

ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות אסורות שבתורה, שהרי היא לוקה שנאמר בקורת תהיה והוא חייב קרבן אשם...

ביאת כו' שהרי היא לוקה כו'.

והנה באמת לשיטת רש"י ביבמות ד' נ"ה ע"א וע"ב מוכח דס"ל דחייבי לאוין הוא מטעם לאו דלא יהיה קדש וא"כ י"ל דהא דקי"ל דהוא אינו לוקה רק היכא דחייב קרבן וכמו דאמרינן בהך דשבועות ד' ל"ז ע"א דלא מחייבי תרתי מלקות וקרבן, וגם י"ל כגון אם הוא שוגג, אך אפשר דכיון דחציה בת חורין פקע ממנה קצת זה הלאו, אך רבינו ז"ל דס"ל לקמן פרק י"ב הל' י"א דליכא לאו גבי שפחה החיוב הוא בה ולא בו, ואזהרה י"ל דהוה גדר א"א, ועיין בירוש' ריש פרק א' דקדושין ע"ש, ועיין בתוספתא כריתות פ"א דאמר שם דלא כשיטת רבינו כאן בהל' י"ז דאף אם הוא קטן בן ט' מ"מ היא לוקה והוא חייב קרבן לכשיגדל והטעם משום דכבר כתבתי דרבינו ז"ל והראב"ד פליגי אם קרבנות הוה ג"כ כמו עונש או רק משום דלא מחייב על העבירה במזיד לכך לא חייב קרבן בשוגג, ועיין בהך דנדה דף מ"ו ע"ב יכול יהא חייב על הקדישו קרבן והוא ג"כ מחמת זה דס"ל דקרבן לא הוה עונש ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"א דמרבה שם קטן בן ט' כשיטת רבינו, ועיין בתו"כ פ' אמור דמרבה שם גם גבי תרומה בן ט', ועיין בהך דתמורה ד' ב' ע"ב בהך בעיא גבי קטן מהו שימיר ועיין מש"כ בזה בהל' גזילה פ"ח הל' י"א ע"ש, וגם יש לומר דזה ר"ל התוספתא ריש פ"א דכריתות ותינוק שעבר זמנו דהיינו כשיטת רבינו בהל' שגגות דממתין מלהביא קרבן עד שיגדיל ויהיה בן דעת דהיינו שיהיה מופלא סמוך לאיש, גם י"ל דזה תליא אם החיוב הוא משום גדר א"א, או משום שפחה.

ביאור ההלכה.

נחלקו ראשונים באיסור זנות עם שפחה, רש''י סובר שעובר על לאו מהתורה דלא יהיה קדש, והרמב''ם סובר שאסורה רק מדברי סופרים. וזה שחייבה תורה להקריב קרבן על שפ''ח זה משום גדר אשת איש. (כי היא מקודשת לעבד עברי), ולרש''י הקרבן והמלקות שהיא לוקה זה משום איסור שפחה.

וז''ל רבינו במה''ת פ''ה מיסודי התורה:

דהנה כבר כתבתי גבי הלאו של שפחה חרופה מה הוא, עי' רש"י יבמות דף נ"ה דהוי מחמת הלאו דלא יהי' קדש ע"ש, ושיטת רבינו דס"ל בהלכות איסו"ב פי"ב דליתא הלאו גבי שפחה, ע"כ צ"ל דהלאו הוה גדר אישות אשת עמיתך...

וכ''כ שם בפ''ו מיסודי התורה:

ובאמת כבר כתבתי דנראה לשיטת רבינו דאף למ"ד פלגשים בלא קידושין, מ"מ יש למי שיחדה לו קנין בה. וכן הגדר גבי שפחה חרופה דמבואר ביבמות דף נ"ה דיש עליה גדר חייבי לאווין, ולשיטת רבינו בהלכות איסו"ב דליכא בשפחה לאו דלא יהי' קדש, א"כ מה זה חייבי לאווין, היכן הלאו של שפחה? ובפרט למאי דאמרינן בגיטין דמ"ג מאי מאורסת מיוחדת, וע"כ מחמת גדר הלאו דאשת עמיתך...

עוד מבאר רבינו לדעת רש''י הדין שהבועל חייב קרבן אשם והיא לוקה, זה שהבועל לא לוקה הוא משום שאין מחייבים אותו שני עונשים גם מלקות וגם קרבן, אבל במקום שאינו מביא קרבן אולי יתחייב מלקות.

ואולי אף לרש''י אין כלל חיוב מלקות על שפחה חרופה –

אך אפשר דכיון דחציה בת חורין פקע ממנה קצת זה הלאו –

כיון ששפחה חרופה היא חצי שפחה וחצי בת חורין, וחיוב מלקות הוא רק בשפחה גמורה³⁹⁹.

מבאר רבינו –

לדעת הרמב''ם אין בשפחה לאו אלא רק אסורה מד''ס, ומה שחייב קרבן אין זה בגדר עונש, אלא דין תורה גדר כפרה, ולכן גם קטן בן ט' ויום אחד אף שאינו בר עונשין מ''מ חייב להקריב קרבן כשיגדיל.

אבל השפחה עצמה כיון שנתקדשה לעבד עברי, מצד עצמה היא בגדר אשת איש ולכן חייבת מלקות אם זינתה.

קרבן משום עונש או כפרה.

בהלכה זו מבאר רבינו מחלוקת הרמב''ם והראב''ד אם קרבן שמקריב החוטא הוא בגדר עונש או כפרה.

קרבן חטאת שבא על איסורי כריתות בשוגג, הוא בגדר עונש, שבמזיד חייב כרת ובשוגג עונשו הוא קרבן. ולכן קטן שאינו בר עונשים – פטור מקרבן.

אבל במקום שכל החיוב הוא רק קרבן, כמו הבא על שפחה חרופה, נחלקו ראשונים. הרמב''ם סובר שהקרבן הוא בגדר כפרה ולכן גם קטן הבא על שפ''ח חייב להביא קרבן כשיגדל ויהיה בר דעת. והראב''ד סובר שהקרבן הוא בגדר עונש ולכן קטן פטור.

וכמ''ש בהלכה דידן:

דאף אם הוא קטן בן ט' מ"מ היא לוקה והוא חייב קרבן לכשיגדל, והטעם משום דכבר כתבתי דרבינו ז"ל והראב"ד פליגי אם קרבנות הוה ג"כ כמו עונש או רק משום דלא מחייב על העבירה במזיד לכך לא חייב קרבן בשוגג, ועיין בהך דנדה דף מ"ו ע"ב יכול יהא חייב על הקדישו קרבן והוא ג"כ מחמת זה דס"ל דקרבן לא הוה עונש ...

בפי''ב מהלכות שבועות ה''ז על מש''כ הרמב''ם:

קטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועה אף על פי שאינן חייבין, כופין אותן לעמוד בדבריהן, כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות כו'.

כותב רבינו:

קטנים שנשבעו כו'. עיין בנדה דף מ"ו מה דאמר שם שהשוה הכתוב קטן לגדול לזדון שבועה ע"ש⁴⁰⁰. וקאי אמופלא סמוך לאיש. משמע דכמו דנדרו נדר ה"נ שבועתו שבועה. רק לגבי קרבן ס"ל שם דפטור. וזה תליא אם קרבן הוה גדר עונש או לא, עיין במה דפליגי בהל' נזירות רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ב הי"ג ע"ש ואזלי לשיטתיהו בהל' שגגה גבי שפחה חרופה אם קטן חייב קרבן וכ"כ בזה.

ובפי''א ה''ג מהלכות נדרים:

והנה עי' לקמן בהלכות נזירות פ"ב הי"ג במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל אם גבי נזירות הוה מופלא סמוך לאיש דאורייתא⁴⁰¹, והטעם משום דזה בגדר קרבן.

ובאמת מה דאמר בגמ' [נדה מ''ו] יכול יהא חייב על הקדישו קרבן לפי המסקנא דשם⁴⁰² מה ר"ל?

וי"ל דקאי על מד"א בירושלמי פ"א דתרומות לגבי שחוטי חוץ אם שחט את קדשיו בחוץ אם חייב⁴⁰³. ועי' בירושלמי פ"ג דמעש"ש גבי גזל דהכל מודים דאין חייב קרבן עד שיביא ב' שערות⁴⁰⁴, ר"ל דקרבן הוה משום עונש וכ"כ בזה, ועי' לקמן בהל' שגגות גבי שפחה חרופה אם קטן חייב קרבן.

בפ''א מהלכות תרומות:

וכן נ"מ לקטן שהוא מופלא הסמוך לאיש והפריש קרבן ואח"כ נתגדל ושחטו בחוץ למ"ד פ"א בתרומות ירושלמי ה"ב דאין חייבין על קדשין בחוץ, מאי? וי"ל דזה כוונת הגמ' בנידה דף מ"ו ע"ב יכול יהא חייב על הקדישו קרבן, ור"ל כה"ג אם הגדיל ומשום שחוטי חוץ, ובמק"א אבאר זה:

וכ''כ רבינו בספר ההשלמה השמטה א':

ובאמת זה תליא אם התשלום קרן וחומש, זה הוה בגדר כפרה או בגדר דין ועונש עי' ... דגבי תרומה גם קטן בן ט' צריך לשלם קרן וחומש, וזה כשיטת רבינו בהל' שגגות פ"ט גבי שפחה חרופה דחייב בקרבן גם קטן, ומ"ש שם שממתין עד שיגדיל ויהי' בן דעת הוא משום שצריך שיקדיש הקרבן, וזה רק במופלא סמוך לאיש, עי'... עכ"פ נראה דהוה בגדר כפרה ולא בגדר עונש וקנס ...

ומהד''ת הלכות ע''ז פי''א הי''ב:

וכן נ"מ לשיטת רבינו דס"ל בה' שגגות ובהלכות אסו"ב דגם קטן יותר מבן ט' שבא על שפחה חרופה צריך להביא קרבן לכשיגדל ויהיה בן דעת, דהיינו לשיטת רבינו בהל' נדרים, בן י"ג אף בלא שתי שערות דאז מקדיש קרבנות מן התורה.

משום דכל היכא דהקרבן לא בא בעבור שהיה עליו חיוב של ב"ד⁴⁰⁵ אם היה מזיד, רק שכן חייבה התורה, אז גם קטן שיהיה עכ"פ בן דעת קצת כעונת הפעוטות יש עליו החיוב⁴⁰⁶...

ובענין זה שקטן אינו בר עונשין כלל, ורק בענין "שכן חייבה תורה" דלעיל, או גדר כפרה, או גדר גבוה – גם קטן חייב.

מבאר רבינו בהלכות שקלים פ''א ה''ט:

וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו כו'.

עיין ירושלמי פ''א⁴⁰⁷ ... ובפיהמ"ש לרבינו במ"ג פ"א דשקלים⁴⁰⁸. והנה לכאורה דברי רבינו תמוהים בפיהמ"ש שם דהא בלא הביא שתי שערות אין תובעין אותו.

וצ"ל דמיירי בן י"ג ולא הביא ב' שערות, דס"ל לרבינו בכ"מ דזה הוה גדר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ולכך לתבוע תובעין דהוה גדר נדר, אבל למשכן הוה רק גדר עונש לא גדר גבוה, עמש"כ בהמאור ז"ל ריש פ"ד דב"ק בשם תשובות הגאון⁴⁰⁹. ועמ"ש הה"מ ז"ל בהל' אישות פי"ב הט"ו...

לשלימות הענין אעתיק תשובת רבינו להגרי''א הרצוג, בענין תשלומי תרומה בקטן⁴¹⁰ ובגדרי קטן בקרבנות ובקרבן פסח.

והשיב:

בודאי כל היכי דהחיוב בשוגג הוא משום דמזיד חייב מלקות או מיתה או כרת – בודאי קטן פטור... אבל היכי דקרבן לא משום החיוב של מלקות וכרת וכדומה – לא נתמעט קטן...

בצ''פ על מכות י''ג הביא מש''כ רבינו בשו''ת:

קטן פטור מעונשין וע''כ משום דחס רחמנא כו', לבד גבי שפחה חרופה ס''ל להרמב''ם בהלכות שגגות דקטן חייב בקרבן משום דכיון דחזינן דגם מזיד חייב קרבן חזינן דלא מחמת העונש שיש בפעולה זאת רק כך הוא דין ולכך גם קטן כן⁴¹¹. וזה תליא אם קרבן בעי אזהרה עיין מכות י''ג וזבחים ק''ו כו' וכו'.

פרק ג' הלכה י''ד:

ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות אסורות שבתורה, שהרי היא לוקה שנאמר בקורת תהיה והוא חייב קרבן אשם שנאמר והביא את אשמו, אחד שוגג אחד מזיד בשפחה חרופה מביא אשם והבא עליה ביאות הרבה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם אחד, אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה אם היתה מזידה כשאר חייבי לאוין.

ביאת כו' שהרי היא לוקה כו'.

והנה באמת לשיטת רש"י ביבמות דף נ"ה ע"א –

שפחה חייבי לאוין היא - דכתיב בה לא יהיה קדש.

וע"ב –

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה, שכבת זרע באשת איש, שכבת זרע בסוטה? דשפחה חרופה - כדאמרן. – [דבעינן גמר ביאה, דלא תימא כי היכי דמחייב** מלקות** בהעראה ליחייב נמי אשם בהעראה] –

מוכח דס"ל דחייבי לאוין הוא מטעם לאו דלא יהיה קדש.

וא"כ י"ל דהא דקי"ל דהוא אינו לוקה – זה רק היכא דחייב קרבן, וכמו דאמרינן בהך דשבועות דף ל"ז ע"א דלא מחייבי תרתי מלקות וקרבן. –

הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו, מהו? כיון דחידוש הוא, דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי קרבן - לא שנא אתרו ביה ולא שנא לא אתרו ביה, או דלמא ה"מ היכא דלא אתרו ביה, אבל היכא דאתרו ביה - מילקא לקי, קרבן לא מייתי, או דלמא הא והא עבדינא? א"ל, תנינא: חמורה הימנה שבועת הפקדון, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים; מדקאמר ליה על זדונה מכות - מכלל דאתרו ביה, וקאמר: מכות אין, קרבן לא.

וגם י"ל כגון אם הוא שוגג. [שאינו לוקה, ואז חייב קרבן].

אך אפשר דכיון דחציה בת חורין פקע ממנה קצת זה הלאו⁴¹².

אך רבינו ז"ל דס"ל לקמן פרק י"ב הי"א - לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה. –

דליכא לאו גבי שפחה - החיוב הוא בה ולא בו⁴¹³, ואזהרה י"ל דהוה גדר אשת איש.

ועיין בירושלמי ריש פרק א' דקדושין ע"ש –

(שפחה חרופה) מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלים שש מה צריכה לי' כרבי עקיבה דרבי עקיבה אמר בשחצייה שפחה וחצייה בת חורין במאורסת לבן חורין הכתוב מדבר ברם כרבי ישמעאל צריכה ליה דרבי ישמעאל אמר שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר אם נישואי תורה הן אם אדוניו יתן לו אשה – [דקסבר שפחה חרופה היינו שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי ואף על גב דאין קידושין תופסין בה גזירת הכתוב היא בזו שנשואיה מן התורה כדכתיב ואם אדוניו יתן לו אשה שחייב הבא עליה אם כן ודאי שאינה יוצאת במיתת האדון כדין כנענית דכתיב בהו והתנחלתם, קרה''ע].

ועיין בתוספתא כריתות פ"א דאמר שם – הט''ז: כל עריות עשה קטן כגדול לחייב על הגדול, ובשפחה אם היה קטן הרי אלו פטורין –

דלא כשיטת רבינו כאן בהלכה י"ז - בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן - דאף אם הוא קטן בן ט' מ"מ היא לוקה, והוא חייב קרבן לכשיגדל.

והטעם משום דכבר כתבתי⁴¹⁴ דרבינו ז"ל והראב"ד - א"א: זה שבוש שלא מצינו קטן בר עונשין, וקרבן זה מן העונשין הוא, והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי והכי איתא בכריתות עכ"ל. –

פליגי אם קרבנות הוה ג"כ כמו עונש או רק משום דלא מחייב על העבירה במזיד, לכך לא חייב קרבן בשוגג⁴¹⁵.

[ביתר ביאור כותב רבינו בפ''ב מהלכות תרומות וז''ל:

דרבינו ס"ל דהיכא דהתורה חייבה אותו קרבן, לא מחמת דבמזיד הוי כרת או לאו, דאז קטן פטור מקרבן בשוגג, אבל היכא דהעונש שלו הוא הקרבן כמו גבי בועל שפחה חרופה אז גם קטן חייב, כמש"כ רבינו בהלכות איסו"ב ספ"ג ובהל' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש בהשגה כו' ע''כ משם].

ועיין בהך דנדה דף מ"ו ע"ב יכול יהא חייב על הקדישו קרבן - לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה, ולאיסר, ולבל יחל, יכול יהא חייב על הקדשו קרבן - ת"ל זה הדבר⁴¹⁶. –

והוא ג"כ מחמת זה דס"ל דקרבן לא הוה עונש.

ועיין בהך דסנהדרין דף ס"ט ע"א דמרבה שם קטן בן ט' - איש - אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין? - תלמוד לומר: ואיש. [גבי שפחה חרופה כתיב (ויקרא יט) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו'] –

כשיטת רבינו⁴¹⁷.

ועיין בתו"כ פ' אמור דמרבה שם גם גבי תרומה בן ט' - איש פרט לקטן, או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש (כי יאכל קדש וגו').

ועיין בהך דתמורה דף ב' ע"ב בהך בעיא גבי קטן מהו שימיר. –

בעי רמי בר חמא: קטן מהו שימיר? היכי דמי? אילימא בקטן שלא הגיע לעונת נדרים - לא תיבעי לך, דכיון אקדושי לא אקדיש, אמורי ממיר? אלא כי קמבעיא ליה בקטן שהגיע לעונת נדרים. מי אמרינן כיון דאמר מר: איש, מה ת"ל כי יפליא נדר - לרבות מופלא הסמוך לאיש, דקדשו קדוש; מדאקדושי מקדיש - אמורי נמי ממיר, או דלמא כיון דלאו בר עונשין הוא - בתמורה לא מיתפיס? אם תימצי לומר קטן עביד תמורה - דהא אתי לכלל עונשין כו'⁴¹⁸.

ועיין מש"כ בזה בהלכות גזילה פ"ח הי"א ע"ש⁴¹⁹ –

וגם יש לומר דזה ר"ל התוספתא ריש פ"א דכריתות – ה''ז: וגר שנתגייר מהול, ותינוק שעובר זמנו, וחרש ושוטה וקטן שהיו מחוסרי כפרה מביאין קרבן ונאכל. –

ותינוק שעבר זמנו, דהיינו כשיטת רבינו בהלכות שגגות [פ''ט ה''ג] דממתין מלהביא קרבן עד שיגדיל ויהיה בן דעת, דהיינו שיהיה מופלא סמוך לאיש.

גם י"ל דזה תליא אם החיוב הוא משום גדר א"א, או משום שפחה⁴²⁰.

פרק ד' הלכה א':

הנדה הרי היא כשאר כל העריות המערה בה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] חייב כרת, ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר עריות, שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ודבר זה מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזבות.

הנדה כו' ואפילו היתה קטנה כו'.

ואף דהא קי"ל דאינה טמאה נדה עד שתרגיש עיין לקמן פ"ט ה"א, י"ל דרק אם אינה מרגשת אז הוה גריעותא אבל אם לא שייכא בהרגשה אז לא איכפת לן כעין מש"כ התוס' חגיגה דף כ"א ע"א גבי היסח הדעת ועיין בתוס' ישנים יומא דף ח' גבי תפילין כה"ג אך באמת הך דין דהרגשה ר"ל משום דס"ל דדפני בשרה משוה לה להראיה נדה ונ"מ אם בלא הרגשה אם רק היא אינה נדה אבל אם יצא דם ממי שהיתה כבר נדה אז מטמא אם לא מתורת מעין עכ"פ כמו דם טהרה של מצורעת וכדומה. וגם זה תליא אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה, ועיין בהך דנדה דף מ"ב גבי יולדת שירדה לטבול, ועיין מש"כ רבינו בהלכות מטמא משכב ומושב פ"ה הל' ג' דאמר שם דהטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים משמע דעל הדם גופא יש עליו שם נדה, ועי' בהך דיבמות ד' נ"ד ע"ב דאמר שם נדה ביומא תליא ור"ל זה כך דלא הדם הוא האוסרה רק הימים הם שאוסרים הדם וזה תליא בהך דרב ולוי וב"ש וב"ה בנדה ד' ל"ה ע"ב גבי מעין אחד הוא, ובאמת נ"ל גבי הך מחלוקת דנדה ד' ס"ח ע"א גבי פלוגתא דרב ולוי דרב אמר זבה ודאי ולוי אמר ספק, והטעם דהנה שם ד' ס"ט ע"א בהך מחלוקת גבי תחלתן וסופן בעינן ר"ל ג"כ דשוב הוה כמו שהממצעים ודאי הוה טהורים והוה כמו ספורים לפנינו, ועיין בירושלמי ב"ק פ"ב ופ"ד הל' ב' בהך מחלוקת דרב אדא ורב הונא פליגי ג"כ כך אם הראיה שבאמצע משוי לה זבה או מה שלא ראתה מפיק לה מדי זיבה וס"ל דגם גבי שור המועד כן ע"ש. והנה עיין ביבמות דף פ' ע"א דאמר שם הואיל ותחלתו וסופו לקוי לא חיישינן שמא הבריא בינתים ע"ש אבל בבעל מום חייש ומחלק שם בין כולה גופא לחד אבר ור"ל כך דהדין גבי סריס לא הסימנים משוי ליה לסריס רק שזה סימן שהוא סריס וא"כ אף שלא נבדק באמצע על הסימנים מ"מ אמרינן דהיו בו משום דלא זה הוא גוף הסריסות, משא"כ בבעל מום דהמום הוא הדבר בעצמו ולכך צריך שנדע שגם תוך הזמן היה בו המום וה"נ גבי ראיית דלוי דס"ל שני מעינות הם נמצא דהם הגורמים הטומאה והטהרה. וכן ס"ל לגבי נדה וזיבה ולכך צריך שנדע שגם באמצע ראתה ובלא זה הוה רק ספק משא"כ לרב אמרינן הואיל ותחילתו וסופו מסתמא גם באמצע כן, וכן הדין גבי הרגשה כנ"ל ועי' מש"כ התוס' נדה ד' נ"ד ע"א ד"ה וארבעה ע"ש, ועיין מש"כ התוס' שם ד' מ"ב ע"ב גבי דם דרק אם יצא חוץ לפרוזדור ובאמת הך דשם ד' מ' ע"א מה דנ"מ בין נדה לזב וב"ק ג"כ יש לעיין אם ר"ל דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ משא"כ בדם נדה, או דר"ל דאינה נקרא רואה וגם גבי נדה קודם שתצא לבית החיצון ג"כ כן ועיין בהך דנדה ד' כ"ב גבי הרואה קרי כו', ולקמן נאריך בזה, ועיין תוס' חולין ד' פ"ז ע"ב גבי משקין דאין עליהם שם עד שיוצאין לחוץ, ושם ד' קי"ז ע"ב בתוס' ד"ה ולא וכאן ד' כ"א ע"ב גבי הרואה דם בשפופרת די"ל דהבשר שבפנים משוי לה נדה וזבה, ועיין בחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם כו', ע"ש אם הנגיעה עושה הדבר או האויר, ועיין נדה ד' מ"ג ע"א גבי זבה שנעקרו כו' וגבי עכו"ם שהרהר, ועיין בהך דעירובין דף צ"ט ע"א גבי רוק מה דמחלק בין היפך ללא היפך, ועיין בדברי רבינו בהל' טומאת אוכלים פרק ט"ו הל' ז' דס"ל דשם רוק עליו תיכף רק הוה כמחובר. וה"נ י"ל גבי דם דראיה לא הוה אך מ"מ שם מעין יש עליו, ועיין כאן ד' ל"ה ע"א במה דאמר שם לאחרים גורם טומאה ע"ש משמע דזה הוא הפועל וגם י"ל דזה הוה בגדר דאמרינן בחולין ד' קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש ר"ל דזהו רק גדר דין לא הוא הגורם, ועיין מש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ז ע"א גבי פרה וכן גבי שעיר המשתלח ג"כ י"ל דלא הוה רק מעשה עץ. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דזבחים ד' ק"ה ע"א גבי שעיר המשתלח אם מטמא טומאת אוכלים כיון דהוא חי, ועיין מש"כ התוס' חולין דף קכ"ח ע"א גבי בהמה בחייה כו', וזה תליא ג"כ בהך אם היד גופא נקרא דבר המקבל טומאה או רק שמוציא ומכניס טומאה, עיין רש"י חולין ד' קי"ח ע"א ד"ה טמא ע"ש, ועיין בהך מחלוקת דסוכה דף י"ג ע"ב אם צריך שיהא הקש רבה גם על היד של האוכל וזה תליא בזה וגם אם צריך מעשה לבטל היד, ועיין תוס' פסחים ד' י"ח ע"א ד"ה הא דהיכא דחזינן דאינו צריך שיהא ראוי ע"כ הוא מעשה עץ ולכך גבי ראיה ראשונה הוה רק מעשה עץ עיין ברש"י דף ל"ה ע"א מה שהביא בשם יש מפרשים דגם ראיה ראשונה מטמא במשא, וע"ש ד' ע"ב ע"ב בהך מחלוקת דב"ש וב"ה דמבואר שם דלב"ה טהור ראיה ראשונה אך י"ל דזה רק אם הסיט עד שלא ראה השניה אבל משראה השניה אז גם הראשונה מטמא, ועיין בהך דחולין דף ע' ע"א ברש"י דלאחר שיצא הרוב גם המיעוט קדוש אם ישנו ע"ש גבי מחתך, ועיין שם ד' ל"ו ע"א גבי השוחט וניתז דם על הדלעת וכ"כ בזה. אך כיון דחזינן דראיה ראשונה מטמא באונס ע"כ לא הויא אלא מעשה עץ כמש"כ התוס' בפסחים ד' י"ח הנ"ל, ועיין בהך דכריתות דף ח' ע"א דאמרינן שם דראיה ראשונה אין עליה רק שם ש"ז בעלמא ע"ש, ועיין בתוס' נדה ד' נ"ה ע"ב ד"ה כי משמע דזה הוה רק בגדר עץ דכתבו שם דאין לנו לעשות זאת הזיבה השניה רק כמו ש"ז לאחר ראיה ראשונה, ועיין בתוספתא הובא בר"ש פרק א' דזבים גבי המסיט ראיה מרובה דב"ה ס"ל דאינו טמא רק טפה אחרונה ושם מבואר דאף לאחר שראה השניה, הראשונה אינה מטמאה במשא לב"ה ע"ש ועיין תוס' ד' ל"ה ע"א ד"ה לעולם. ובאמת גם גבי שעיר המשתלח י"ל דזה תליא בהך פלוגתא דבתוספתא דשבועות פ"א מבואר דטמא כזה דהיינו מן שעיר המשתלח ומן פרה אינו חייב אם נכנס למקדש, ובתו"כ פרשת ויקרא מבואר דחייב. והטעם דהתוספתא ס"ל דזהו רק דין לא טומאה בעצם לכן אינו חייב אמקדש וזהו דאמר שם דהוה רק טומאת הקדישות ותו"כ ס"ל דהוא טומאה בעצם. וזהו כוונת התו"כ בפ' אחרי מות יכול גזירת מלך ת"ל ואחר יבוא כו', מה ואחר כו', ר"ל דזהו טומאה לא מחמת דין וגזיה"כ כשיטת התוספתא, ועיין בתו"כ פ' תזריע דמצריך קרא לומר דאין הולד טמא שלא נאמר שהוא טמא מחמת שהוא גורם טומאה להיולדת. אך באמת זה תליא אם הולד גורם או הלידה גורמת הטומאה וזה תליא בהך פלוגתא דר"ש ורבנן בנדה דף מ' גבי יוצא דופן דר"ש ס"ל דהולד גורם ורבנן ס"ל דהלידה גורם, וע"ש ד' כ"ו ע"א דמשמע שם דאף אם הולד הוא עכו"ם עדיין אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה, ועיין בהך דשבת ד' קל"ה ע"ב גבי כל שאין אמו טמאה לידה כו', ובהך דיבמות ד' ע"ח גבי מעוברת שנתגיירה, ועיין בהך דבכורות ד' מ"ו ע"ב גבי גיורת שיצאה פדחת וולדה כו', דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ועיין בתוס' כאן ד' ל"ו ע"ב דמשמע שם דאף למ"ד שני מעינות מ"מ אין עליהם שם דם טמא ודם טהור רק הדין גורם אף אם ראתה אז ולא מיקרי דם נידה, וע"ש ד' ל"ו ע"א ברש"י ד"ה בשלמא דדם של ז' הוה בשם דם נדה לכן אי חזאי אין לה ג' עונות, אך בירושלמי פרק א' דנדה מבואר להיפך בהל' ג' דזהו דם אחר רק דהתורה אמרה שבאותו זמן הוא טמא ושייך גם על זה דם לידה לחוד ודם נדה לחוד כמבואר שם דף י' ע"ב וע"ש דף ח' ע"ב גבי ראתה דם מחמת לידה אך שם י"ל דאף דיש עליו שם דם נדה מ"מ הוה כמו ראתה מאונס ועיין בהך דכריתות דף י' בתוס' שם דאם ראתה בתוך ימי לידה מאימתי חשבינן ז' ימים, וע"ש בתוס' ד"ה אי אפשר. אך באמת נ"ל דדם הלידה עצמה אין עליה שם דם נדה אבל מה שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה שפיר דם נדה, ועיין בנדה דף ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אם אינו ענין, ותוס' שם ד' ל"ז ע"א ד"ה דבר ושם ד' ל"ח ע"ב ברש"י ד"ה ור"א מטמא, ושם ד' ל"ט ע"א בתוס' ד"ה והיולדת. אך הרמב"ם ז"ל מפרש בהל' מטמאי משכב ומושב פרק ג' דר"ל הלידה עצמה ולא מחמת הדם ועיין ברש"י שם ד' כ"ט ע"א ד"ה מטנפת ע"ש, וע"ש ד' מ"ב ע"א אלא יולדת כו' אי בימי נדה משמע דהדמים שלה הוה בגדר נדה או זיבה ועיין דף ח' ע"ב ברש"י ד"ה קשתה ושם ד' כ"א ע"ב ותוס' ד' ל"ז ע"א ד"ה רבא וד' ס"ו ע"א ועיין ברש"י ד' ל"ז ע"ב ד"ה אף דס"ל דאין עליהם שם זיבה דהדם הוא מחמת ולד אך למה שכתבתי בזה שראתה מחמת פתיחת הקבר הויא שפיר דם נדה א"ש, ועיין רש"י כריתות דף ז' ע"ב ד"ה והדמים משמע דהדמים הם טהורים רק הטומאה ע"י לידה, ועיין בתוספתא שם דאמר דרואה תוך פ' טמאה ולכאורה ט"ס הוא, אך י"ל דר"ל למ"ד שני מעינות הן, או לשיטת הירושלמי בפרק א' דדמים משתנים וזה בוודאי אף למ"ד שני מעינות הן רק אם שופעת מימי טומאה לטהרה או מימי טהרה אח"כ אז אזלינן בתר המעין אבל אם באמצע ימי טהרה נשתנה המעין שלה לא חיישינן דאל"כ יהא צריכה בדיקה שמא נשתנה הדם, וע"ש ד' י"א ע"ב וד' ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה וכולם ע"ש, ועיין בירושלמי כאן פ"א הל' ה' דמבואר שם דגבי גיורת יולדת אף אם ראתה דם אין זה נקרא של לידה ע"ש, ובאמת קשה אמאי לא מוקים בנדה ד' ל"ד ע"ב הך דזובו טמא דהקרא צריך על ראיית אונס דמטמא וזה אינו גורם טומאה ובפרט אם נימא דגם לא סתר ומ"מ מטמא במשא כמבואר שם ד' ל"ז ע"א וזה מהך קרא, ונראה דאף ב"ש דס"ל בדף ע"ב דראיה ראשונה תולין זה רק אם אינה מאונס אבל אם מאונס גם לב"ש אינה מטמאה במשא אף דמצטרפת, ועיין ד' ל"ד ע"ב גבי הך בעיא דראיה ראשונה של קטן אם יש עליה שם ש"ז או שם זיבה, ועיין במה דפליגי רבינו והרא"ש ז"ל בהל' מטמאי מו"מ פ"א הל' י"ב דרבינו כתב הרי היא כש"ז והר"א פליג וכתב אין לשונו מיושר ע"ש ור"ל דפליגי בזה אם מה שש"ז של קטן אינו מטמא הוא מחמת גזיה"כ או מחמת דאינה ראויה להזריע וזהו מה דר"ל בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"א מה דמקשה שם מן ואיש ובאמת נ"ל דר"ל הך של כאן ד' ל"ב לא כפירוש רש"י דפי' שם דקאי אשפחה חרופה והטעם משום דלא הויא זרע ורבינו אזיל לשיטתיה דפסק כן בהל' אבות הטומאה פ"ה הל' ד' ע"ש אך הר"א ז"ל פליג עליה שם, ובאמת גם שם יש נ"מ אם ר"ל דהוא אינו טמא או דהש"ז אינה מטמאה וע"ש דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה ש"ז, ובהך דשבת ד' פ"ו ע"ב ובע"ז ד' ס"ח ע"ב, ואף דנסרחה ג"כ אינה מזריע עיין בהך דגיטין ד' ל"א ע"ב ובהך דסנהדרין ד' צ"א ע"ב י"ל דזה רק בפנים, ועיין בהך דנזיר דף ס"ד ע"א אם ש"ז יש עליו שם אוכל או משקה, ועיין בהך פלוגתא דמכשירין פ"ו מ"ו אם ש"ז מכשיר, ושל קטן מבואר בנדה דף מ"ג ע"ב דטהור וס"ל להראב"ד דזה משום גזיה"כ, ובאמת אם נימא דהטעם משום דאינו מזריע קשה דברי הגמ' דאיך אמר חלוקה טומאתו הא גם בגדול כה"ג אינו מטמא כיון דאינו מזריע ועיין תוס' ב"ב דף כ' ע"א וצ"ל דזה אתיא כלישנא בתרא דלא תליא בהרגשה או די"ל כמש"כ דרק מאן דיש לו הרגשה טהור בלא הרגשה אבל מי דלאו בר מזריע הוא אז בשביל זה אינו טהור. והנה נ"מ לראיה ראשונה של זב קטן שראה מאונס דאם נימא כטעם רבינו דרק גבי קרי טהור משום דאינו ראוי להזריע אבל גבי זיבה דלא איכפת לן זה אז טמא שפיר מטעם ש"ז. א"כ גם באונס טמא, אבל אם נימא כשיטת הראב"ד דמטעם גזיה"כ אז אם ראה מאונס, קטן פחות מבן ט' ממ"נ טהור. והנה כבר ידוע שיטת ס' יראים דקרי של קטן טמא וכבר הקשה עליו מהך דנדה הנ"ל אך באמת כך דהנה עיין בנדה ד' כ"ב ע"א דמבואר שם דלכך קרי סותר יום אחד משום דפתוך בו זיבה, ועיין בדברי רבינו פ"א הל' י"ד אמר שם ג"כ כך. וא"כ לפי"ז בכל קרי יש בו זיבה רק דהא קי"ל בסוף נזיר והובא בדברי רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"ב הל' ד' דקרי פוטר זיבה אך זה רק במי שיש בו קרי אבל עכו"ם דאין לו קרי לא פטר אם נתגייר תוך מעל"ע וא"כ ה"ה קטן ג"כ קריו אינו פוטר את הזיבה ולכך קריו טמא משום זיבה דאית ביה. אך לפי"ז לשיטת רש"י ז"ל בנדה ד' ל"ד ע"א ד"ה זובו טמא כתב שם במגע ובאמת הא גם במשא מטמא גם גבי עכו"ם. אך י"ל דהנה בירושלמי שבת פ"א מבואר דגזרו גם על קרי של עכו"ם משום דמעורב בו מי רגלים וע' ברש"י שם ד' ל"ד ע"ב ד"ה חוץ דכתב ג"כ דמעורב במי רגלים טמא ועי' בהך דב"ק ד' כ"ה ע"א גבי הך מחלוקת דר"א ור"י ותוס' נדה דף כ"ב ע"א ועיין בתוספתא פ"ה דזבים דמבואר שם ג"כ לפי הגירסא שלנו דטעם דר"י משום שא"א לש"ז בלא מי רגלים ע"ש לכן ס"ל לרש"י ז"ל דזה רק במשא כעין הך דבכורות ד' כ"ג ועיין חולין ד' קכ"ג ונדה ד' כ"ז דבמגע לא מטעם דאין נוגע וחוזר ונוגע ועיין תוס' נזיר דף נ' ע"ב וכ"מ בזה, אבל זובו מטמא אף במגע זהו כוונת רש"י.

מההשמטות:

עי' רש"י יומא דף י"ח ע"א ד"ה זב דס"ל דקרי וזוב אינם באים ממקום אחד ולקמן בהל' משכב ומושב אבאר זה: ע"כ מההשמטות.

אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן דאף משום צחצוחי עשו אותו כעצם הטומאה וגזרו אף על מגעו, ועיין בהך דנדה ד' ל"ז ע"א מה גרם לו קריו ושם ד' ס"ח ע"ב לטמאה בו ע"ש ברש"י, אך זה תליא אם ב"ק רואה הוה או נגוע ובאמת זה הויא מחלוקת דתנאי בחלה פ"ד אם ב"ק אוכל חלת חו"ל, ועיין תוס' בכורות ד' כ"ז ע"א ובהך דשם ד' ל"ג ע"א בתוס' ד"ה אין מאכילין ועיין בתוס' מו"ק ד' ט"ו ע"א ובר"ש כלים פ"א מ"ה, וזהו כונת ס' היראים הנ"ל, וע' בהך דכריתות דף ט' ע"ב מה דאמר שם בהך דפליגי ר"י ורבנן דלר"י ולד ראשון גורם ולרבנן ולד שני. והנה עיין בנדה דף כ"ו ע"א מבואר שם דאם ולד ראשון אין עליו חיוב קרבן צריך להביא על השני ולא חשבינן מלידה ראשונה, ולכאורה לר"י אמאי נימא דבטיל ולד שני לראשון וצ"ל כמש"כ לעיל דלא בטיל רק אם הראשון הוא בר חיוב כמו גבי קרי דפוטר את הזיבה הבא אחריו. וה"נ כיון דהראשון לא הוה בר חיוב קרבן חשבינן מהשני, ועיין בירושלמי נדה פ"ג ה"ד ע"ש:

ביאור כללי להלכה:

הרמב''ם פוסק שהבת מתטמאה בנדה אפילו ביום לידתה, ובפ''ט פוסק שאין האשה מתטמאה מן התורה בנדה עד שתרגיש ותראה כו'. מבאר רבינו שזה רק באשה ששייכת בהרגשה ואז אם אינה מרגשת הויא גריעותא ואינה מתטמאה אבל תינוקת שלא שייכת בה הרגשה – אין הרגשה מעכבת.

כעין מה שמצינו בדין היסח הדעת שפוסל בטהרות, שאם שמר על הסל ולא על המגרפה שבתוכו, הסל טהור והמגרפה טמאה כו', וא''כ בדין המוצא סכין בי''ד דאמרינן שמסתמא הטבילוה מאתמול ושוחט בה מיד, מדוע אינה נפסלת בהיסח הדעת? תירצו התוס' שאין היסח הדעת פוסל אלא אם היה בידו והסיח דעתו, אבל אם אבד שאינו בידו - אין היסח הדעת פוסל.

וכן בתפילין אמאי לא אמרו שאסור לישן בהם משום היסח הדעת? ותרצו התוס' כנ''ל שהיסח הדעת פוסל רק כשניעור ומסיח דעתו, אבל כשישן (אינו שייך לדעת) – אין היסח הדעת מעכב.

גדר הרגשה:

אך באמת הך דין דהרגשה ר"ל משום דס"ל דדפני בשרה משוה לה להראיה נדה.

כלומר התנאי שצריך הרגשה – "אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה", היא לא רק בירור שהדם יצא ממנה ולא מעלמא אתי, אלא אף אם ברור שהדם מהמקור, אם לא הרגישה – אין זה דם נדה.

ונ"מ אם בלא הרגשה אם רק היא אינה נדה, אבל אם יצא דם ממי שהיתה כבר נדה אז מטמא, אם לא מתורת מעין עכ"פ כמו דם טהרה של מצורעת וכדומה.

האם ההרגשה פועלה שהאשה נדה והדם מטמא, ואם ראתה בלא הרגשה אין זה כלום מהתורה, ואף אם היתה נדה וראתה כעבור זמן ללא הרגשה אין הדם מטמא כלל (גם אליבא דב''ה), כי אז הדם אינו בגדר דם נדה אלא רק כמו דם מכה כו'.

או שרק האשה לא טמאה אבל הדם מטמא, אם לא בתורת מעין נדה, לכל הפחות כדם טהרה של מצורעת [הוא הדם שרואה האשה היולדת אחר שבעה לזכר וארבעה עשר של נקבה אם היתה מצורעת, פיה''מ לרמב''ם] - שטמא לדעת ב''ה⁴²¹.

וגם זה תליא אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה –

"חקירה" תמוהה קצת, כי בהשקפה ראשונה נראה פשוט שהראיה היא הגורמת להיותה נדה. אך רבינו מדייק מלשון הרמב''ם: יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם ... בעלייתה מן המקוה הרי זו טהורה מפני שהוא דם טוהר והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באיברים ומשימה אותו דם טוהר –

משמע דעל הדם גופא המובלע בפנים יש שם של דם נדה וצריך לטהר אותו, הרי שהנדה היא הגורמת לראיה להיות טמאה. וכן מהגמרא שם שהיא המקור להלכה נאמר: מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי כו', משמע שהטבילה מטהרת גם את המקור עצמו. מכאן, אף שאין עדין ראיה (האשה עדין אינה בגדר רואה) שהרי לא יצא הדם לחוץ, מ''מ הדם עצמו טמא וצריך לטהרו.

וכן מהגמרא ביבמות: נדה ביומא תליא מילתא –

ור"ל זה כך דלא הדם הוא האוסרה, רק הימים הם שאוסרים הדם. –

שאם ראתה אפי' פעם אחת בימי נדה טמאה שבעה ימים, ובימי זיבה אם ראתה יום אחד – שומרת יום אחד כו', הרי הימים הם שאוסרים את הדם.

כלומר, אם נאמר שהראיה גורמת לנדה, אזי צריך שהראיה תהיה בהרגשה ושתראה בבשרה ושיגע בדופני הרחם כו', ואם לא – אין זה דם נדה כלל, אבל אם נאמר שהימים גורמים לנדה, גם הדם שבפנים בגדר דם נדה, ואף שאין האשה טמאה עד שיצא ותרגיש כו', מ''מ הדם מטמא עכ''פ כמו דם טהרה של מצורעת.

וזה תליא בהך דרב ולוי וב"ש וב"ה⁴²² בנדה דף ל"ה ע"ב גבי מעין אחד הוא –

רב אמר: מעין אחד הוא, [דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר ממעין אחד הן באין] התורה טמאתו [כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה], והתורה טהרתו [אחר מכן]. ולוי אמר: שני מעינות הם, נסתם הטמא – [לאחר שבועים, ונפתח הטהור]. נפתח הטהור, נסתם הטהור – [לאחר שמנים, ונפתח הטמא] נפתח הטמא.

ונפקא מינה, שאם שופעת מתוך שבעה לזכר לאחר שבעה, או מתוך שבועים של נקבה לאחר שבועים, שמאחר ששופעת ודאי מעין אחד הוא, לרב – טהור, וללוי טמא, שהרי מעין טמא הוא. וכן אם שופעת מתוך ארבעים של זכר לאחר ארבעים, או מתוך שמונים של נקבה לאחר שמונים, לרב טמא⁴²³ וללוי טהור. שהרי מעין טהור⁴²⁴.

לדעת רב שמעין אחד הוא, אין על הדם שם דם נדה אלא רק הימים גורמים לנדה, ולדעת לוי שני מעיינות הן, שיש מעיין טמא, היינו שהדם גורם לראיה.

וה"נ גבי ראיות, דלוי דס"ל שני מעינות הם נמצא דהם הגורמים הטומאה והטהרה. מעיין טמא גורם לטומאת נדה, ומעיין טהור גורם לטהרה, ולא הימים.

סיבה או סימן.

מחלוקת רב ולוי היא האם הזיבה, שהאשה רואה ג''י בימי זיבתה – היא הסיבה הגורמת שהיא זבה גדולה, או הראיות ג''י הם סימן שהאשה זבה.

לפי''ז מפרש רבינו את מחלוקת רב ולוי בדף ס''ח: נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, רב אמר - זבה ודאי, ולוי אמר - זבה ספק. רב אמר: זבה ודאי, כיון דמעיקרא נמצאת טמאה, ועכשיו נמצאת טמאה - טמאה ודאי. ולוי אמר: ספק זבה, אימר פסקה ביני וביני.

מחלוקת זו תלויה במחלוקת בדף ס''ט, בדין זב וזבה הצריכים בדיקה ביום הראשון וביום השביעי, אם לא בדקו בשביעי, האם טהורים או לא, האם צריך תחילתם וגם סופן של השבעה ימים או לא.

דשוב הוה כמו שהאמצעים ודאי הוה טהורים והוה כמו ספורים לפנינו.

ועד''ז נחלקו בירושלמי בדין זבה שבדקה ביום א' ומצאה טמא, וביום שני לא בדקה, ובשלישי בדקה ומצאה טמא האם טמאה? וכן גבי שור שיצא ונגח ביום א', וביום שני לא יצא וממילא לא נגח, ובשלישי יצא ונגח, האם הוי מועד?.

מבאר רבינו שהמחלוקת היא האם הראיה ביום שני היא העושה אותה זבה, או הבדיקה הנקיה אז מוציאה אותה מדין זבה.

"אם הראיה שבאמצע משוי לה זבה, או מה שלא ראתה מפיק לה מדי זיבה".

ומציין לדף פ' בסימני סריס חמה, (שאינו חולץ ואין חולצין לאשתו) שמשתין ואינו עושה כיפה כו', והוא נולד כך "כל שממעי אמו לקוי", ומנלן שלא הבריא בינתיים? (ואיך נתיר אשתו לשוק ללא חליצה), מתרצת הגמרא כיון שנולד כך וגם עכשו הוא כך לא חיישינן שמא הבריא בינתיים, מקשה הגמרא ומדוע בבדיקת סימני מום בבכור "חוורור", שהוא מים קבועים בעין "בודקין אותו שלש פעמים בתוך פ' יום בראש פ' ובאמצע פ' ובסוף פ', אבל בבדיקה תחלה וסוף לא סגי שמא בינתים עבר ונמצא שאין קבוע, ולא אמרינן הואיל ותחלתו וסופו לקוי ודאי לא עבר". ומתרצת הגמ' לחד אבר חישינן שמא הבריא בינתיים אבל לכוליה גופא [סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא] – לא חיישינן שמא הבריא בינתיים⁴²⁵.

מבאר רבינו:

דהדין גבי סריס לא הסימנים משוי ליה לסריס, רק שזה סימן שהוא סריס. וא"כ אף שלא נבדק באמצע על הסימנים מ"מ אמרינן דהיו בו, משום דלא זה הוא גוף הסריסות, משא"כ בבעל מום דהמום הוא הדבר בעצמו, ולכך צריך שנדע שגם תוך הזמן היה בו המום.

כלומר, בעל מום נפסל בגלל המום כמובן (ולא שהמום הוא סימן שהוא פסול...), לכן צריך בירור מוחלט שהמום הוא מום קבוע, ובעיניננו "חוורור" צריך לקבוע שהמים קבועים וזה לא מום עובר. משא''כ סריס, לא הסימן עושה אותו סריס, (לא בגלל שאין לו זקן או שאינו עושה כיפה הוא סריס) אלא הוא סריס בעצם, והסימן רק מגלה לנו⁴²⁶, לכן אם נולד כך וגם עכשו הוא כך אמרינן שמסתמא תמיד היה כך.

אבל במום, שהוא עצמו גורם הפסול (סיבה ולא סימן) צריך בירור מוחלט שלא הבריא בינתיים.

וכמו כן בענין נדה וזבה. לוי סובר ששני מעינות הם, אחד לדם טהור ואחד לדם טמא, לכן כיון שהמעין הוא העושה אותה זבה (הראיה היא הגורמת לנדה וזבה, ולא רק סימן שהיא זבה) - צריך בירור מוחלט שראתה ג' ימים, ואם לא בדקה ביום שני אינה טמאה ודאי, אלא ספק.

ורב סובר שמעין אחד הוא (הזבה היא גורמת לראיה), הראיה היא רק סימן לזבה, לכן אם ראתה ביום ראשון וגם עכשו אמרינן שמסתמא גם באמצע ראתה והיא טמאה ודאי.

וכן לגבי הרגשה –

לוי ס''ל שאם ראתה בימי נדתה ולא הרגישה אין הדם טמא, כי רק הראיה בהרגשה עושה דין נדה כו', ורב ס''ל שהראיה בהרגשה היא רק סימן שהיא נדה, הלכך אם ראתה בלא הרגשה בימי נדתה הדם טמא (עכ''פ כמו דם טהרה של מצורעת).

ביאור שיטת הרס''ג.

ועפ''ז מיישב רבינו⁴²⁷ דעת ר' סעדיה גאון, שאם ראתה בי''א יום (ימי זיבה שבין נדה לנדה) אפילו לא ג' ימים רצופים אלא מפוזרים – היא זבה. ותמהו עליו התוס' (נדה נ''ד) ועוד ראשונים⁴²⁸.

י''ל שרב סעדיה ס''ל שהראיה היא רק סימן שהיא זבה ולא סיבה, ולכן אם ראתה כ''פ בתוך הי''א יום, אם לא בדקה כל הזמן בינתיים אמרינן שודאי ראתה גם בהם ולכך הויא זבה ודאי.

כלומר, גם הרס''ג מודה דבעינן רצופים, אבל כשראתה פעם אחת בתוך ימי זיבה ונעשית זבה קטנה, (סימן שהיא זבה) וכדי להוציאה מגדר זה צריכה לשמור יום שהיא בודאי טהורה, ואם לא בדקה ושמרה – וראתה לאחר יומיים, נעשית זבה ודאי. "שאין דין שהראיות בעצמם צריכים להיות רצופין, אלא שלא יהי' יום טהור באמצע".⁴²⁹.

כלשון רבינו לעיל:

"אם הראיה שבאמצע משוי לה זבה, או מה שלא ראתה מפיק לה מדי זיבה".

כמו שור מועד בירושלמי הנ''ל, האם צריך שיגח בפועל כדי שיהא מועד, או שרק אם ראה ולא נגח הוא מוציא עצמו מגדר מועד.

גדר טומאת הדם.

התוס' בנדה מ''ב: "דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא, ויש לומר התם ספקו טמא כשיצא לחוץ", ז''א שכל זמן שנמצא בפרוזדור ולא יצא לחוץ – הדם טהור.

במשנה דף מ' שנינו: כל הנשים מטמאות בבית החיצון (ובית החיצון דהכא ג"כ חוץ לפרוזדור, רעק''א), שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ.

חוקר רבינו: האם כשדם נדה בפנים בפרוזדור אינו נחשב כלל כדם נדה או שרק אינו מטמא. לגבי זב ובעל קרי הדין הוא שאינו נחשב כלום כל זמן שלא יצא לחוץ, האם גם נדה וזבה כן?

ובלשונו:

דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ [דף כ''ב: ממנו אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו - ולא בקיסם... דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה כו']. –

משא"כ בדם נדה [יש על הדבר שם דם נדה אלא שאינו מטמא עדין, אבל עכ''פ שם מעין יש עליו].

או דר"ל דאינה נקרא רואה וגם גבי נדה קודם שתצא לבית החיצון ג"כ כן –

[דם זיבה ודם נדה אין עליו שם הדבר נדה וזיבה - קודם שיצא לבית החיצון]. ובדף כ''א: הרואה דם בשפופרת מהו?... אמר ליה: בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת.

וכמ''ש התוס' בכ''מ שאין שם משקה על משקין קודם שיצאו לחוץ. ("דאין תורת משקין עליהם עד שיצאו לחוץ וכי נפקי דרך שפופרת טהורות מה"ת כיון שלא נגעו בו" כו') -

גבי משקין דאין עליהם שם עד שיוצאין לחוץ.

ומהגמרא נדה מ''ג: זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה, מהו? אם תמצא לומר בתר עקירה אזלינן כו' ... בעי רבא: עובדת כוכבים זבה שנעקרו מימי רגליה, וירדה וטבלה, מהו? אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן אף על גב דמצי נקיט להו, ה"מ - ישראלית דטמאה דאורייתא, אבל עובדת כוכבים זבה, דטמאה דרבנן - לא, או דילמא - לא שנא? –

ושם גבי עכו"ם שהרהר - בעי רבא: עובד כוכבים שהרהר, וירד וטבל, מהו? אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי - לחומרא, אבל הכא דלקולא - לא אמרינן, או דילמא לא שנא?

מכאן משמע לכאורה שזב וזבה שוים, שאין הבדל בין איש לאשה, שקודם עקירה ג''כ "שם הדבר עליו", ולכן בעי שמא בתר עקירה אזלינן.

וה"נ י"ל גבי דם, דראיה לא הוה [כל שלא יצא לבית החיצון, או שיצא שלא בהרגשה] - אך מ"מ שם מעין יש עליו.

הגורם לטומאת הדם הוא "בבשרה".

האם הנגיעה בבשרה היא הגורמת, או אויר בשרה. "אם הנגיעה עושה הדבר או האויר".

מביא מחולין דף ע': נפתחו כותלי בית הרחם מהו? אויר רחם מקדיש - והאיכא, או דלמא נגיעת רחם מקדשה - והא ליכא?

כששימש מעשה עץ שימש.

דבר שלם המורכב מפרטים, אין על הפרטים "שם הדבר", אלא הם חלק מהכלל, וכאשר נפרטים בפני עצמם, נעשים כמציאות אחרת "פנים חדשות". –

"דר"ל דאם נחלק, נסתלק שם הדבר מעליו". (מאכלות אסורות פ''ה ה''ג).

המקור לדברי רבינו הוא הגמרא בחולין קכ''ט, שאבר מן החי מטמא רק כשהוא שלם בשר וגידים ועצמות. בשר שנפרש מהעצם אינו מטמא משום אבר מן החי, ואף לא בטומאת אוכלין אא''כ הוכשר לטומאה ע''י משקה.

מקשה הגמרא: למה לי הכשר? הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו [בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים... כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור – לא, וכ"ש זה שכבר טימא] אמר ליה: כששימש - מעשה עץ שימש. [כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שימשה אלא מעשה עץ שימש, ע"י מעשה עץ הוא עושה אותה שבטל מתורת אוכל ונעשה עץ, רש''י]⁴³⁰.

כלומר, הבשר כל זמן שהיה חלק מהאבר לא היה לו שם בשר (אוכל), אלא מעשה עץ, שהיה בטל לאבר, ועכשו שנפרד ונעשה אוכל הוה פנים חדשות ולכך צריך הכשר.

וכ''כ רבינו בהלכה זו, על התוס' בב''ק ע''ז ע''א ד''ה פרה: וא"ת אמאי לא אמר דכל קדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא כל העומד לשחוט כשחוט דמי .... ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין לר"ש למ"ד (יומא סז.) דשרו איבריו בהנאה דכיון שעומד לדחות כדחוי דמי כו'.

מבאר רבינו כנ''ל: ג''כ י''ל, דלא הוה רק מעשה עץ. שהבשר של הקדשים ושעיר המשתלח ופרה כו', כל זמן שהם חיים אין עליו שם בשר ואוכל, אלא הבשר חלק מעצם החי ואינו בגדר אוכל.

וכ''כ רבינו בפ''ה מהלכות ערכין הי''ב, לגבי עורות קדשים שלפני זריקה הדם העור עם הבשר הוא עצם אחד. וז''ל:

גבי קדשי מזבח דהעור והבשר הוא דבר אחד, וכבר הארכתי בזה ... דהעור קודם זריקה הוא דבר אחד עם הבשר, והוה כעין הא דחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש⁴³¹.

ונפ"מ ג"כ למה דקי"ל בסוכה דף ל"ז ע"ב דאתרוג של מצוה מותר להריח - אתרוג דלאכילה קאי - כי אקצייה מאכילה אקצייה.

מהו הדין בפיטום שלו דהוא אינו ראוי לאכילה, וכן בגרעינין ובקליפה? האם מותר להריחן כמו האתרוג עצמו?

עיין בתוספתא פ"י דתרומות⁴³² וכ"מ.

אך אם נימא דהוא רק משום מעשה עץ, ואם כן לא חלה עליו הקדושה יותר מעל האתרוג עצמו⁴³³.

ועיין שבת דף קט"ז ע"א גבי גליונין –

הגליונין של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר - מטמאין את הידים. - דילמא - אגב ספר תורה שאני. (אבל גליון בפני עצמו אין מצילין).

ובתוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי משקה של קליפי פירות ערלה. –

(אף שמשקין של שאר פירות חוץ מזיתים וענבים לא אסורות משום ערלה, מ''מ משקה של הקליפות שלהם – אסור, ע''ש).

וכן להיפך, נפ"מ אם נויי סוכה הראוין לאכילה אסורין לריח, אם זה הוי כמו דבר בפני עצמו או בטל להסוכה⁴³⁴. כו' וכו' ע''ש.

וכ''כ בהלכות ע''ז פ''ב ה''ח:

אך באמת כך דכבר כתבתי לעיל דיש בזה כמה מחלוקות אם המציאות נחלקה לפרטים או הפרטים נכללים בהכלל.

עי' שבת דף פ"ג גבי נדה אינה לאברים⁴³⁵ לפי' רש"י ותוס' כריתות דף י"ג ע"א ועי' חולין דף קכ"ט ע"א גבי כששימש מעשה עץ שימש, ובפלוגתא דתנאים במס' נגעים פי"ג משנה ג' גבי אבני בית המנוגע אם מטמאים בכל שהוא או בכזית, אם זה הוי בגדר פרט בדבר חדש מן הבית והוי כמו אבר דאין לו שיעור, או כיון דזה נעשה מדברים מפורדים אין עליו שם הרכבה מזגיית רק הרכבה שכוניית.

עי' בספרי צ''פ על יבום וחליצה בהקדמה להלכה פ''ד ה''כ, באריכות גדולה בדברי רבינו בזה בכ''מ.

ולעניננו –

ראיה שניה של זב מטמאה גם במשא, בגמרא נדה ל''ד ע''ב נאמר: לאחרים גורם טומאה, לעצמו לא כ''ש? –

במה דאמר שם לאחרים גורם טומאה ע"ש, משמע דזה הוא הפועל. –

[הראיה של הזוב היא הגורמת לטומאת הזב, גם טרם שיצאה לחוץ היה עליה שם זיבה, וכשיצאה טימאה את הזב הנושאה].

וגם י"ל דזה הוה בגדר דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש.

פירוש, ראיה ראשונה של זב דינה כקרי ואינה מטמאה במשא, וראיה שניה היא העושה אותו זב וגורמת לו טומאה משום נושא זיבה, ומעתה גם הזב עצמו יטמא במשא, כ''ש שזיבה זו תטמא אחרים במשא.

טומאה זו היא רק כשתצא זיבתו לחוץ, בעודה בפנים אינה מטמאה משום נושא, כיון "כששימש מעשה עץ שימש", שכל זמן שלא פירשה היתה חלק מגופו כו', ולא היה עליה שם זיבה כנ''ל. –

ר"ל דזהו רק גדר דין לא הוא הגורם. –

לא הראיה גורמת לטומאה אלא מטמאה מגזירת הכתוב.

יש מפרשים הובאו ברש''י דס''ל שגם ראיה ראשונה של זב מטמאה במשא, ורש''י והראשונים מקשין עליהם כדלקמן, וכן רבינו מוסיף ומקשה מהברייתא דף ע''ב שב''ה מטהרין את המסיט את הראיה הראשונה (וב''ש אומרים תולין). ומתרץ שב''ה סוברים שרק אם הסיט את הראשונה לפני שראה את השניה, אבל משראה את השניה ונעשה זה, אזי גם הראשונה מטמאה במשא.

ומביא סמך לדבריהם מחולין דף ע', בהמה המבכרת ומקשה לילד שמחתך ומשליך אבר אבר לכלבים, שכל שלא יצא רובו אין בו שום קדושה, אך אם היה מחתך ומניח ויצאו רוב האברים והם לפנינו – גם המיעוט מתקדש למפרע ויקבר.

ועוד סמך לדבריהם מחולין ל''ו גבי הכשר לקבל טומאה, שדם שחיטה שם משקה עליו, וזה רק דם שהנפש יוצאה בו ולא דם השותת ודם הקילוח היוצאים בתחילה השחיטה, אלא "בתחלה הדם שותת בטיפה אחת או שתים ואח"כ הוא מקלח ואח"כ הוא משחיר, והכי קיימא לן בכריתות (דף כב) ותניא התם איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך אבל דם קילוח לא הוי דם הנפש", רש''י. והשוחט וניתז דם בתחילת השחיטה על דלעת של תרומה (אף שדם זה הוא דם קילוח שאינו מכשיר) – אם לא נתקנח הדם עד לאחר גמר השחיטה – הכל מודים שהדם מכשיר את הדלעת, משום שבגמר מעשה השחיטה חל שם שחיטה על כל הדם שיצא מהבהמה מתחילת השחיטה עד סופה, והכל נקרא דם שחיטה. (וכן בראיית הזב השניה שמטילה שם זב עליו, אם נשא את הראייה הראשונה – טמא).

אבל להלכה לא קי''ל הכי, וראיה ראשונה אינה מטמאה במשא, משום דחזינן שראיה ראשונה מטמאה גם באונס, א''כ ע''כ לא הויא אלא מעשה עץ כמ''ש התוס' בפסחים י''ח, כלומר זה רק דין שראיה שניה עושה אותו זב, (שנאמר זובו טמא), אבל על הראיה עצמה אין שם זיבה אלא רק שם ש''ז בעלמא.

וכן איתא בתוספתא שגם אם ראה ראיה שניה אם הסיט את הראשונה טהור. [ראה שתי ראיות המסיט את שתיהן טמא כדברי ב''ש, וב''ה אומרים המסיט את הראשונה טהור שניה טמא].

וכן בענין פרה אדומה ושעיר המשתלח, שהקשו התוס' בב''ק ע''ז מדוע אינם מטמאים מחיים כדין אוכלין טמאין, מבאר רבינו שבעודם בחיים אין דין אוכלין להם כי בשרם הוא רק מעשה עץ כנ''ל.

וע''ד חקירה זו, אם הראיה גורמת לנדה, או הנדה גורמת לראיה, חוקר רבינו:

אם הולד גורם לטומאת היולדת או הלידה גורמת הטומאה.

בתו''כ פר' תזריע: "וטמאה", היא טמאה ואין הוולד טמא, הלא דין הוא ומה אם שהולד גרם לה טומאה הרי היא טמאה, הוולד שגרם לטומאה אינו דין שיהא טמא, שעיר המשתלח יוכיח שגרם לטומאה והרי הוא טהור, לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה, תאמר בולד שיש לו טומאה הואיל ויש לו טומאה יהא טמא ת"ל היא היא טמאה ואין הולד טמא. –

שלא נאמר שהוא טמא מחמת שהוא גורם טומאה להיולדת.

ר' שמעון ס''ל דהוולד גורם, ורבנן ס''ל דהלידה גורם:

יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן, ר' שמעון אומר הרי זה כילוד. [שנאמר ואם נקבה תלד, לרבות יוצא דופן, רע''ב].

לדעת ר' שמעון כיון שיש וולד, אף שלא היתה לידה שהרי יצא דרך דופן מ''מ יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה וחייבת קרבן, וחכמים חולקין.

מציין לגמ' כ''ו ע''א: שאם תלד ולד בהיותה עובדת כוכבים, וסנדל לאחר שנתגיירה - דמייתא קרבן אסנדל. –

דמשמע שם דאף אם הולד הוא עכו"ם עדיין, אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה. –

כלומר, להלכה קי''ל שעובר לאו ירך עמו וצריך גרות בפני עצמו⁴³⁶, אלא שאם טבלה האם בהיותה מעוברת מהני הטבילה גם לולד משום דהיינו ריביתיה שגוף אמו לא נחשב חציצה, אך מ''מ אינו גר עד שימול. (יבמות ע''ח דלקמן). מכאן שאף שהולד הוא עכו''ם עדיין, מ''מ אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה. משמע שלא הוולד גורם לטומאה (שהרי אין הגוי טמא או מטמא) אלא הלידה.

ובשבת קל''ה: ילדה ואחר כך הטבילה - זהו יליד בית שנימול לאחד – [דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו לשמונה]. הטבילה ואחר כך ילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה.

ובבכורות מ''ו: גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית, ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה. (משמע שאם נתגיירה ואח''כ ילדה, אף שהוולד עדיין עכו''ם – יש לה ימי טומאה וימי טהרה)⁴³⁷.

וביבמות ע''ח: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה [לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה], אמאי אין צריך טבילה?... דהיינו רביתיה – [ולאו חציצה היא]⁴³⁸, רק טבילה אינו צריך דסלקא ליה טבילת אמו,אך מ''מ כיון דצריך גרות בפני עצמו, הוא עדיין עכו''ם עד שימול.

דם לידה לחוד ודם נדה לחוד.

בגמ' דף ל''ו בסוגיא של רב ולוי אם מעין אחד או שני מעינות הן, בדין של מסולקת דמים שאינה מטמאה למפרע, שצריכה להפסיק שלש עונות (מחזורי ראיה) שלא תראה. הברייתא שם ימי עיבורה עולים לה לימי מניקותה, וימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה. כיצד, הפסיקה שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה, שתים בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה כו', עולין לה לג' עונות. בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא - משום הכי בעי הפסק שלש עונות כו'. מבאר רש''י שדם לידה לא מפסיק לג' עונות, משום דדם נדה לחוד ודם לידה לחוד אבל אחר לידה אי חזאי - לא השלימה ג' עונות ומטמאה מעת לעת שאין דמיה מסולקין. (הדם שרואה אחר לידה מפסיק לג' עונות ומטמאה למפרע כיון דמעין אחד הוא כו').

מקשה רבינו שהרי בירושלמי מפורש לגבי בתולת דמים: ..."ואפילו שופעת כל שבעה לזכר וכל ארבעה עשר לנקיבה", הכל נחשב דם לידה ואינו מפסיק.⁴³⁹ –

דזהו דם אחר, רק דהתורה אמרה שבאותו זמן הוא טמא, ושייך גם על זה – דם לידה לחוד ודם נדה לחוד. כמבואר שם דף י' ע''ב, וע''ש דף ח' ע''ב [הובאו באור שמח בהערה דלעיל].

אך באמת נ"ל דדם הלידה עצמה אין עליה שם דם נדה, אבל מה שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה שפיר דם נדה.

דם היוצא בשעת לידה אין עליו שם דם נדה ולא זיבה, אבל דם קושי שרואה מחמת פתיחת הקבר לפני הלידה, ודם טוהר שאחר הלידה, זה דם נדה (אלא שהתורה טהרתו).

מביא מהתוס' נדה ל''ד, שמהמלה "לזכר" למדים לטמא דם טהרה של מצורעת, מדוע לא נלמד לטמא דם מגפתו או יוצא מפיו או מנחיריו כו'? ומתרצים, שדם המקור מצאנו לו טומאה במקום אחר כגון נדה או זבה, "דם טוהר דמי לדם נדה אפילו למ"ד ב' מעינות הן", ולכן מרבינן לטומאה דם טהרה של מצורעת. (משא''כ שאר הליחות כמו דם מגיפתו כו' לא אשכחן בהו טומאה בשום מקום).

ומהתוס' דף ל''ז: דבר הגורם סותר כו', אע''ג דדם טוהר אינו גורם שום טומאה? וי''ל דדם טוהר חשיב גורם טפי, כיון שאם לא ילדה הויא זבה או נדה לרב דאמר מעין אחד הוא, ולא דמי לקושי דלעולם דם שתראה מחמת קושי לידה – אינו גורם זיבה. (ר''ל, אותו דם שיוצא בימי טוהר, אם לא היתה יולדת היה אותו דם טמא נדה או זיבה (לרב דאמר מעין אחד הוא), אבל דם קושי היוצא בשעת לידה, לעולם לא גורם לזיבה).

ורש''י בדף ל''ח על המשנה המקשה בתוך שמונים של נקבה - כל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד, ורבי אליעזר מטמא. פי' רש''י - ורבי אליעזר מטמא – נדה, דכיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה, ומזיבה הוא דטהור, אבל בימי נדה נדה.

ומהתוס' דף ל''ט: והיולדת כולן מטמאות מעת לעת - אף על גב דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר כו'.

מכל זה מוכח שרק דם לידה אין עליו שם דם נדה, אבל מה שרואה מחמת פתיחת הקבר הוי דם נדה, שאם היה בימי נדה – נדה לדעת ר' אליעזר.

וז''ל רבינו בקונטרס ההשלמה כ''ב טור ג':

וכ"כ בזה בח"א דגבי לידה יש ב' מיני דמים, דם לידה זה דם טמא, מין אחר, ולא מצטרף לזיבה.

ודם שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה עליו שם דם נדה או דם זיבה.

ועי' במ"ש התוס' כריתות דף י' ל"ל קרא ללידה שהיא טמאה, תיפוק ליה מטעם דא"א לפתיחת הקבר [ולאו הכי היא נדה] ע"ש⁴⁴⁰. ולכאורה קשה, הא נ"מ אם ילדה בימי טוהר [שהיא לא נדה ואפ''ה טמאה מהקרא] כמבואר שם דף ז' ע"ב⁴⁴¹.

וכ"כ בזה בח"א אם גם הדם שרואה אז טמאה, או רק מחמת לידה. אך לפי שיטת ר"א נדה דף ל"ח ע"ב גבי קושי בימי טוהר טמא, אלמא דימי טוהר לא הוה טהרה, אלא רק אם רואה בלא סיבה, וה"נ כן שהרואה מחמת לידה, אם הוי בימי נדה – נדה לדעת ר' אליעזר, ואף חכמים המטהרים דם לידה בימי טוהר, זה רק דם לידה, אבל הדם הבא מחמת פתיחת הקבר הוי שפיר דם נדה כנ''ל, ולכן שפיר הקשו התוס' ל''ל קרא.

ואכמ"ל. ע''כ משם.

ראיה ראשונה של קטן.

אותה חקירה בענין נדה וזבה, האם הדם שבפנים ולא יצא לחוץ שם דם נדה או זבה עליו אלא שאינו מטמא או אינו נקרא דם נדה ואף לא מעין כו'.

דן רבינו בענין זב שאינו מטמא עד שתצא לחוץ – האם זה משום "דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ". או ששמו עליו אלא שאינו מטמא.

מציין רבינו לנדה ל''ד ע''ב: אמר רב יוסף, כי פשיט רבי שמעון בן לקיש בזב, בעי הכי: ראייה ראשונה של זב קטן, מהו שתטמא במגע? זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע אמר רחמנא, כל ששכבת זרע שלו מטמא - ראייה ראשונה שלו מטמאה, והאי - כיון דשכבת זרע שלו לא מטמאה - ראייה ראשונה נמי לא תטמא, או דילמא: כיון דאילו איהו חזי תרתי - מצטרפא, מטמיא?⁴⁴².

הך בעיא דראיה ראשונה של קטן, אם יש עליה שם ש''ז או שם זיבה.

קרי של קטן פחות מבן ט' אינו מטמא כלל, אבל אם ראה ראיה שניה נעשה זב גמור, שואלת הגמ' מה הדין אם הקטן ראה ראיה שניה, האם הראיה הראשונה מטמאת כמו קרי של גדול או שאינה מטמאה כלל כדין קרי שלו.

ובמחלוקת הרמב''ם והראב''ד בפ''א מהלכות מטמאי משו''מ:

ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא והרי היא כשכבת זרע, בין מאיש גדול בין מאיש קטן.

והקשה הראב''ד: אין לשונו מיושר, שאילו היתה ראייתו של זב קטן כשכבת זרעו לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד, אבל התורה הקישה קטן לגדול דכתיב זאת תורת הזב בין קטן בין גדול, עשה קטן כגדול לכל זיבתו.

ר''ל הרי גם הרמב''ם פוסק פ"ה מהלכות אבות הטומאה ה"ב דאין שכבת זרע של קטן מטמא עד שיהא בן תשע שנים ויום אחד, ואיך כותב כאן שראיה ראשונה של זב כמו ש''ז בין של גדול בין של קטן, הרי של קטן לא מטמאה במגע? אלא ודאי שראיה ראשונה של קטן (אם ראה ראיה שניה אחריה) מטמאה במגע מטעם זיבה⁴⁴³.

ור"ל דפליגי בזה אם מה שש"ז של קטן אינו מטמא הוא מחמת גזיה"כ, או מחמת דאינה ראויה להזריע.

ומפרש בקונטרס ההשלמה 43 טור ב':

וכ"כ בזה דנ"מ במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"א מהלכות מו"מ הי"ב, במ"ש שם בין איש קטן ע"ש בהשגות. משום דאזלי לשיטתייהו, דרבינו פוסק כמ"ד בנדה דף מ"ג דכל ש"ז שאינו מזריע – טהור, ושל קטן אינו מזריע. עיין סנהדרין דף ס"ט⁴⁴⁴. –

וא"כ גבי זיבה דאין צריך זה – [שיהא ראוי להזריע] - גם של קטן טמא.

משא"כ להר"א ס"ל דזה הוה מחמת גזיה"כ.

וכ"כ בזה בח"א דמוכח בחולין דף נ"א דגבי קטן ראיה ראשונה שלו אינו מטמא באונס, הרי חזינן דהראיה ראשונה בקטן הוה משום זיבה. ע''כ משם.

לדעת הרמב''ם ש''ז שאינו מזריע טהור, ולכן של קטן שאינו מזריע – טהור, "והטעם, משום דלא הויא זרע". והראב''ד סובר שאף ש''ז שאינו מזריע יש עליה שם ש''ז. ומה שלא מטמאה זה משום גזרת הכתוב, ומה שמטמא בזיבה זה גם גזרת הכתוב.

ורבינו אזיל לשיטתיה דפסק כן בהלכות אבות הטומאה פ"ה ה''ד ע"ש - וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה, לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום שכבת זרע.

אך הר"א ז"ל פליג עליה שם - לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ"ל. כלומר משיג על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא כו'.

ובאמת גם שם יש נפ"מ, אם ר"ל דהוא אינו טמא, או דהש"ז אינה מטמאה.

מה שפסק הרמב''ם שבלא הרגשה כו' אינה מטמאה, האם הוא אינו טמא, או שהוא טמא ורק הש''ז אינה מטמאה אחרים. עי' ברכי יוסף תנ''ז שהאריך בזה.

טומאת עכו''ם בזיבה.

מציין לירושלמי, שאף שקריו של עכו''ם טהור, מ''מ גזרו שיהא טמא משום דמעורב בו מי רגלים (וגזרו על עכו''ם שיהיו כזבים). אבל זובו – טמא במגע ובמשא. מבאר את רש''י שפרש זובו טמא במגע, שלא רצה לומר שאינו מטמא במשא, שודאי זובו מטמא במשא, ורש''י מוסיף שאף במגע טמא. כלומר, קריו שטמא רק משום תערובת מי רגלים – אינו מטמא במגע מפני שא''א לנגוע בכולו. כמו בדין מלא תרווד של רקב שנתפזר בבית, הבית טמא טומאת אהל, אבל במגע אין הנוגע נטמא משום שא''א לנגוע בכולו. וכן הדין ברמב''ם: כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אף על פי שחברו שאין חבורי אדם חבור.

וכן קרי של גוי מטמא במשא משום שנשא את המי רגלים המעורבים בו, אך לא במגע. משא''כ זובו שטמא בעצם (ולא מחמת תערובת מ''ר) – מטמא אף במגע.

הרמב''ם חולק על רש''י ופוסק שאף על קריו של גוי גזרו חז''ל שיהא טמא בעצם, ומטמא גם במגע.

פרק ד' הלכה א':

הנדה הרי היא כשאר כל העריות המערה בה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] חייב כרת, ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר עריות, שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ודבר זה מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזבות.

הנדה כו' ואפילו היתה קטנה כו'.

ואף דהא קי"ל דאינה טמאה נדה עד שתרגיש, עיין לקמן פ"ט ה"א - אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. –

י"ל דרק אם אינה מרגשת אז הוה גריעותא, אבל אם לא שייכא בהרגשה אז לא איכפת לן.

כעין מש"כ התוס' חגיגה דף כ"א ע"א גבי היסח הדעת –

סכין שנמצא ... בי"ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול... והקשה הר"ר אליהו לפסול האי סכין בהיסח הדעת כדאמר לעיל שילהי פ"ב (דף כ.) דאמר לבי על הסל ולא על המגריפה ופסלינה ליה בהיסח הדעת ותירץ הר"י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהיו בידו ואסח דעתיה הימנה אבל היכא שאין בידו כגון שאבד לא שייך התם היסח הדעת ליפסול והביא הר"ר אלחנן סעד לדבריו כו'.

ועיין בתוס' ישנים יומא דף ח' גבי תפילין כה"ג –

ע''א: תפילין שיש בהן אזכרות הרבה. וא"ת למה לי טעמא דלא ישן בהן שמא יפיח בהן בשבת פ' במה טומנין, תיפוק ליה משום היסח הדעת דהכא ... אי נמי אומר הר"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור.

אך באמת הך דין דהרגשה ר"ל, משום דס"ל דדפני בשרה משוה לה להראיה נדה, ונ"מ אם בלא הרגשה, האם רק היא אינה נדה, אבל אם יצא דם ממי שהיתה כבר נדה אז - מטמא, אם לא מתורת מעין עכ"פ כמו דם טהרה של מצורעת וכדומה⁴⁴⁵.

וגם זה תליא אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה – אם הראיה גורמת, אזי ראיה בלא הרגשה הדם אינו טמא ואין היא נדה, ואם הנדה גורמת לראיה – הדם עכ''פ מטמא.

ועיין בהך דנדה דף מ"ב גבי יולדת שירדה לטבול –

יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם, בירידה - טמאה, בעלייה - טהורה. א"ל רבי ירמיה לר' זירא: בירידה אמאי טמאה? טומאה בלועה היא... א"ל: עשאוה כנבלת עוף טהור, שמטמאה בגדים בבית הבליעה... הכא נמי - כשיצא לחוץ. אי יצא לחוץ - מאי למימרא? מהו דתימא: מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי - תהני נמי להאי, קמ"ל⁴⁴⁶.

ועיין מש"כ רבינו בהלכות מטמא משכב ומושב פ"ה ה''ג דאמר שם דהטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים –

יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידתה ויצא חוץ לבין השינים הרי זו טמאה ואין הטבילה מועלת לדם זה ואף על פי שעדיין היא בבשרה, ואם נעקר ממנה בעלייתה מן המקוה הרי זו טהורה מפני שהוא דם טוהר והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באיברים ומשימה אותו דם טוהר –

משמע דעל הדם גופא יש עליו שם נדה⁴⁴⁷.

ועיין בהך דיבמות דף נ"ד ע"ב –

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו נדה ואשת אח, בחיי אוסרן הוא דאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר? נדה ביומי תליא מילתא [אפי' אם מת האוסרה, שפסקה דם בראייה ראשונה אסורה כל שבעה].

דאמר שם נדה ביומי תליא, ור"ל זה כך, דלא הדם הוא האוסרה רק הימים הם שאוסרים הדם.

וזה תליא בהך דרב ולוי וב"ש וב"ה בנדה דף ל"ה ע"ב –

דם היולדת שלא טבלה וכו'. תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם, שהיא טמאה? אמרו להם בית שמאי: לא אם אמרתם בנדה - שאפילו טבלה וראתה טמאה, תאמרו ביולדת - שאם טבלה וראתה שהיא טהורה... איתמר, רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו. ולוי אמר: שני מעינות הם, נסתם הטמא - נפתח הטהור, נסתם הטהור - נפתח הטמא. מאי בינייהו? איכא בינייהו: שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה, ומתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר, ומתוך ארבעים לאחר ארבעים, ומתוך שמנים לאחר שמנים, לרב - רישא לקולא וסיפא לחומרא, ללוי - רישא לחומרא וסיפא לקולא. –

גבי מעין אחד הוא.

ובאמת נ"ל גבי הך מחלוקת דנדה דף ס"ח ע"א גבי פלוגתא דרב ולוי, דרב אמר זבה ודאי ולוי אמר ספק –

איתמר: נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, רב אמר - זבה ודאי, ולוי אמר - זבה ספק. רב אמר: זבה ודאי, כיון דמעיקרא נמצאת טמאה, ועכשיו נמצאת טמאה - טמאה ודאי. ולוי אמר: ספק זבה, אימר פסקה ביני וביני. –

והטעם, דהנה שם דף ס"ט ע"א בהך מחלוקת גבי תחלתן וסופן בעינן –

איבעיא להו: הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו, לרבי אליעזר מהו? תחלתן וסופן בעינן, והכא - תחלתן איכא סופן ליכא. או דילמא - תחלתן אף על גב שאין סופן? אמר רב: היא היא, תחלתן אף על פי שאין סופן. ורבי חנינא אמר: תחלתן וסופן בעינן, הכא - תחלתן איכא סופן ליכא. –

ר"ל ג"כ דשוב הוה כמו שהממצעים [שהאמצעיים] ודאי הוה טהורים, והוה כמו ספורים לפנינו.

ועיין בירושלמי ב"ק פ"ב –

ה''ו: יצא ביום הראשון ונגח בשני לא יצא בשלישי יצא ונגח ייבא בתפלוגתה דרב אדא בר אחווה ודרב הונא דאיתפלגון נידה שבדקה עצמה ביום ראשון ומצתה טמא בשני לא בדקה בשלישי בדקה ומצתה טמא רב אדא בר אחווה בשם רב נידה וודאי רב הונא בשם רב אמר נדה ספק. אמר רב הונא תמן הוינא בראשה ותמן הוינא בסיפא ותמן הוינא באמצעיתה אישתאלת לרב ואמר ספק אישתאלת לרב ומר וודאי וחזר ומר ספק רב אדא בר אחווה לא הווה תמן אלא כד מר וודאי.

ופ"ד ה''ב – כנ''ל. –

בהך מחלוקת דרב אדא ורב הונא פליגי ג"כ כך, אם הראיה שבאמצע משוי לה זבה, או מה שלא ראתה מפיק לה מדי זיבה, וס"ל דגם גבי שור המועד כן ע"ש.

והנה עיין ביבמות דף פ' ע"א –

אמר אביי: כל המטיל מים ואינו עושה כיפה. ממאי הואי? דאפיה אימיה בטיהרא ושתיא שיכרא מרקא. אמר רב יוסף: היינו דשמענא לאמי, דאמר כל שממעי אמו לקוי, ולא ידענא מאי ניהו. וליחוש שמא הבריא בינתים [שעה אחת, ואשתכח דהוה ליה שעת הכושר], כיון דתחלתו וסופו לקוי - לא חיישינן. –

דאמר שם הואיל ותחלתו וסופו לקוי - לא חיישינן שמא הבריא בינתים ע"ש, אבל בבעל מום חייש - מתיב רב מרי, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, לחד אבר חיישינן, לכוליה גופא לא חיישינן. –

ומחלק שם בין כולה גופא לחד אבר⁴⁴⁸. –

ור"ל כך, דהדין גבי סריס לא הסימנים משוי ליה לסריס, רק שזה סימן שהוא סריס, וא"כ אף שלא נבדק באמצע על הסימנים מ"מ אמרינן דהיו בו, משום דלא זה הוא גוף הסריסות, משא"כ בבעל מום דהמום הוא הדבר בעצמו, ולכך צריך שנדע שגם תוך הזמן היה בו המום⁴⁴⁹.

וה"נ גבי ראיות, דלוי דס"ל שני מעינות הם, נמצא דהם** הגורמים** הטומאה והטהרה. וכן ס"ל לגבי נדה וזיבה, ולכך צריך שנדע שגם באמצע ראתה, ובלא זה הוה רק ספק, משא"כ לרב אמרינן הואיל ותחילתו וסופו מסתמא גם באמצע כן, וכן הדין גבי הרגשה כנ"ל⁴⁵⁰.

ועיין מש"כ התוס' נדה דף נ"ד ע"א ד"ה וארבעה ע"ש –

וארבעה לילות מתוך י"ח - משמע כאן בהדיא דאין נעשה זבה גדולה ולא צריכה ז' נקיים עד שתראה ג' ימים רצופין בי"א יום, ודלא כאותם שכתבו בשם רבינו סעדיה שצריכה שבעה נקיים אפילו ראתה בי"א ג' ימים מפוזרים.

[לדעת התוס' צריך בירור שראתה ג''י רצופין כדי שתהיה זבה ודאי (הראיה באמצע היא העושה אותה זבה כו'), ולדעת ר' סעדיה צריך בירור שלא ראתה רצופין כי מסתמא אם ראתה מפוזרים מסתמא ראתה גם באמצע, ורק טהרה ברורה באמצע מוציאתה מדין זבה. ובזה מתרץ רבינו את תמיהת התוס' והרמב''ן על רס''ג].

ועיין מש"כ התוס' שם דף מ"ב ע"ב - שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - אבל בפרוזדור עצמו טהורה דלא חשוב כבחוץ, ואם תאמר והא אמר לעיל בפ"ק (דף יז:) דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא? ויש לומר התם ספקו טמא כשיצא לחוץ כו' –

גבי דם דרק אם יצא חוץ לפרוזדור.

ובאמת הך דשם דף מ' ע"א מה דנ"מ בין נדה לזב ובעל קרי –

כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ.

ג"כ יש לעיין, אם ר"ל דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ, משא"כ בדם נדה, או דר"ל דאינה נקרא רואה וגם גבי נדה קודם שתצא לבית החיצון ג"כ כן⁴⁵¹.

ועיין בהך דנדה דף כ"ב גבי הרואה קרי כו' - בעא מיניה רבה מרב הונא: הרואה קרי בקיסם מהו? ממנו אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו - ולא בקיסם, או דלמא האי ממנו - עד שתצא טומאתו לחוץ ואפי' בקיסם נמי? כו'.

ולקמן נאריך בזה.

ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב –

כל משקה המת טהורין - דלא גזרו עליהן ...וא"ת והלא כשיוצאין מן המת נוגעין בו ומקבלים טומאה ממנו במגע דמדאורייתא דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה חשיבי משקין... וי"ל דהכא מיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת ובעודן בגופו לא מקבלי טומאה דאין תורת משקין עליהם עד שיצאו לחוץ וכי נפקי דרך שפופרת טהורות מה"ת כיון שלא נגעו בו כו' –

גבי משקין דאין עליהם שם עד שיוצאין לחוץ.

ושם דף קי"ז ע"ב בתוס' ד"ה ולא - וא"ת דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לג:) ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מפקד פקידי ולא נטמאו המשקין עם האוכל, ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר? וי"ל דאין שם משקין עליהם עד שיצאו לחוץ.

וכאן דף כ"א ע"ב גבי הרואה דם בשפופרת –

הא דם נדה טמאה אפילו בשפופרת - וא"ת מנליה הא, אימא הא דדם נדה טמאה משום דפלי פלויי וקרינן ביה בבשרה ... וי"ל ... ואתו רבנן למימר דלא מטעם בבשרה טהור, אלא משום דאינו דם נדות, הא אם היה דם נדות טמאה אפילו בשפופרת כו'.

די"ל דהבשר שבפנים משוי לה נדה וזבה.

ועיין בחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם כו' ע"ש אם הנגיעה עושה הדבר או האויר –

בעי רב אחא: נפתחו כותלי בית הרחם מהו? אויר רחם מקדיש - והאיכא, או דלמא נגיעת רחם מקדשה - והא ליכא?.

ועיין נדה דף מ"ג ע"א גבי זבה שנעקרו כו' –

בעי רבא: זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה, מהו? אם תמצא לומר בתר עקירה אזלינן כו' ... בעי רבא: עובדת כוכבים זבה שנעקרו מימי רגליה [סתם עובדת כוכבים מי רגליה מטמאין דחכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם]. וירדה וטבלה [לשם יהודית] מהו? אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן אף על גב דמצי נקיט להו, ה"מ - ישראלית דטמאה דאורייתא [אם תמצי לומר בזבה נעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה אזלינן בתר עקירה, ה"מ בישראל דטומאתו מדאורייתא], אבל עובדת כוכבים זבה, דטמאה דרבנן - לא, או דילמא - לא שנא? –

וגבי עכו"ם שהרהר - בעי רבא: עובד כוכבים שהרהר, וירד וטבל, מהו? אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי - לחומרא, אבל הכא דלקולא - לא אמרינן, או דילמא לא שנא? ⁴⁵².

ועיין בהך דעירובין דף צ"ט ע"א גבי רוק מה דמחלק בין היפך ללא היפך –

וכן לא ירוק רבי יהודה אומר וכו'. אף על גב דלא הפיך בה? והתנן: היה אוכל דבילה בידים מסואבות, והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור, רבי מאיר מטמא, ורבי יוסי מטהר, רבי יהודה אומר: היפך בה - טמא, לא היפך בה - טהור כו'.

ועיין בדברי רבינו בהלכות טומאת אוכלים פרק ט"ו ה''ז –

מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות כגון דבילה שלא הוכשרה והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור, אם הפך נטמאת הדבילה ברירו שהרי נטמא ביד מפני שעקרו, ואם לא הפך – טהורה, שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימוצצנו להוציאו דומה למים שלא נתלשו אלא הן עדיין בקרקע שאין מתטמאין ואין מטמאין אלא ברצון כמו שביארנו, וזה אין רצונו אלא ליטול הצרור –

דס"ל דשם רוק עליו תיכף, רק הוה כמחובר.

וה"נ י"ל גבי דם, דראיה לא הוה [שיצא שלא בהרגשה] - אך מ"מ שם מעין יש עליו.

ועיין כאן דף ל"ה ע"א - בעי רב יוסף: ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא? מקום זיבה מעין הוא - ומטמא, או דילמא לאו מעין הוא? אמר רבא: ת"ש, זובו טמא הוא - לימד על הזוב שהוא טמא. במאי? אילימא בזב גרידא - לאחרים גורם טומאה, [כלומר טיפה זו גורמת לבעלה שמטמא במשא כדכתיב (ויקרא טו) "וכל אשר יהיה תחתיו", ואוקמינן בעליונו של זב, היא עצמה לא כל שכן, רש''י ועי' תוס'] לעצמו לא כל שכן? אלא פשיטא - בזב מצורע כו' –

במה דאמר שם לאחרים גורם טומאה ע"ש, משמע דזה הוא הפועל⁴⁵³.

וגם י"ל דזה הוה בגדר דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש –

ת"ר: החותך כזית בשר מאבר מן החי ... טמא ... בשהוכשר, אמר ליה רבה בר רב חנן, לרבא: למה לי הכשר? הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו [בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים כו'], אמר ליה: כששימש - מעשה עץ שימש. [אותו שמוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום ע"י אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב ונמנה עם הגידין והעצמות ליעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן] –

ר"ל דזהו רק גדר דין לא הוא הגורם⁴⁵⁴. –

[הבשר שבאבר לא הוא גורם הטומאה אלא זה הדין שאבר מטמא רק כשהוא שלם בשר ועצמות כו', הבשר הוא רק פרט באבר ולא מציאות בפני עצמו].

ועיין מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ז ע"א גבי פרה⁴⁵⁵ - הקשה רבינו שמואל בר חיים למה לי דהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש מכשרתו ומשויא לה אוכלא כדדרשינן בפ"ב דחולין (דף לו: ושם) והבשר לרבות עצים ולבונה ... וא"ת אמאי לא אמר דכל קדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא כל העומד לשחוט כשחוט דמי ... ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין לר"ש למ"ד (יומא סז.) דשרו איבריו בהנאה דכיון שעומד לדחות כדחוי דמי כו'.

וכן גבי שעיר המשתלח – כנ''ל: ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין לר"ש כו' –

ג"כ י"ל דלא הוה רק מעשה עץ⁴⁵⁶.

אך י"ל⁴⁵⁷ דזה תליא בהך מחלוקת דזבחים דף ק"ה ע"א⁴⁵⁸ גבי שעיר המשתלח אם מטמא טומאת אוכלים כיון דהוא חי. - ת"ר: פרים ופרה ושעיר המשתלח - המשלח, השורפן, והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין, דברי ר"מ; וחכ"א: פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין, שעיר המשתלח אינו מטמא, שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין.

ועיין מש"כ התוס' חולין דף קכ"ח ע"א גבי בהמה בחייה כו' –

בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר - תימה מאי מבעיא ליה, אי משום דבהמה בחייה לאו בת קבולי טומאה היא, כל ידות שבעולם נמי לא מקבלי טומאה אלא שמכניסות ומוציאות טומאה וי"ל דלא דמי לשאר ידות דמאי דלא מקבלי טומאה משום שאינן אוכל, אבל בעלי חיים כי נמי הוי אוכל כגון בן פקועה איכא למ"ד פרק בהמה המקשה (דף עה) דלא מקבל טומאה.

וזה תליא ג"כ בהך, אם היד גופא נקרא דבר המקבל טומאה, או רק שמוציא ומכניס טומאה –

עיין רש"י חולין דף קי"ח ע"א ד"ה טמא ע"ש - טמא - אם היה טהור ונגע היד בשרץ - מכנסת טומאה לאוכל, דאע"ג דאיהו לאו אוכל הוא, מקבל טומאה כאוכל עצמו.

ועיין בהך מחלוקת דסוכה דף י"ג ע"ב אם צריך שיהא הקש רבה גם על היד של האוכל –

דתניא: סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות ובהן תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין - כשרה, ואם לאו - פסולה. אחרים אומרים: עד שיהו קשין מרובין על הידות [כדי בית יד סמוך לאוכל אף הוא צריך ביטול, שגם הוא מקבל טומאה] ועל האוכלין. וזה תליא בזה.

וגם אם צריך מעשה לבטל היד⁴⁵⁹.

ועיין תוס' פסחים דף י"ח ע"א ד"ה הא –

הא בשרה טמא קתני - ואם תאמר כיון דפרחה מהן טומאה חמורה אפי' טומאה קלה לא לטמאו... כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין עג:) גבי בשר הפורש מאבר מן החי דלא מהני ליה מה שסופו לטמא טומאה חמורה כשהיה עם אביו לשויה מוכשר, כיון דלאחר שפירש ממנו אין ראוי לטמא טומאה חמורה, וי"ל דשאני התם כששימש מעשה עץ שימש כדאמרינן בהעור והרוטב כו'.

דהיכא דחזינן דאינו צריך שיהא ראוי, ע"כ הוא מעשה עץ.

ולכך גבי ראיה ראשונה [של זב, שלא צריך שיהא ראוי לזיבה שאפי' ראה ראייה באונס כו'] –

הוה רק מעשה עץ.

עיין ברש"י דף ל"ה ע"א מה שהביא בשם יש מפרשים דגם ראיה ראשונה מטמא במשא –

נדה ל''ה: ואית דמפרשי בעיא דרב יוסף הכי, ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא? בזב גרידא לא תבעי לך דודאי מטמא כדאמר לקמן לימד על הזוב שהוא טמא כו'.

וע"ש דף ע"ב ע"ב בהך מחלוקת דב"ש וב"ה - ותניא המסיט את הראייה [טהור שהסיט את הטפה ראשונה] ב"ש אומרים: תולין, וב"ה מטהרין [כמסיט את הקרי דלא מטמא במשא] –

דמבואר שם דלב"ה טהור ראיה ראשונה⁴⁶⁰.

אך י"ל דזה רק אם הסיט עד שלא ראה השניה, אבל משראה השניה אז גם הראשונה מטמא.

ועיין בהך דחולין דף ע' ע"א ברש"י דלאחר שיצא הרוב גם המיעוט קדוש אם ישנו, ע"ש גבי מחתך - תנן: המבכרת המקשה לילד - מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים; מאי לאו מחתך ומניח [עד שיצא הרוב... אי אמרת דלמפרע הוא קדוש הא כיון דרובא קמן איגלאי מלתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו], ואי אמרת למפרע הוא קדוש, יקבר מיבעי ליה, לא, הכא במאי עסקינן - במחתך ומשליך [דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר אגלאי מלתא וחיילא למפרע ומבטלה מכירה] אבל מחתך ומניח, מאי – יקבר כו'.

ועיין שם דף ל"ו ע"א גבי השוחט וניתז דם על הדלעת –

השוחט והתיז דם על הדלעת - רבי אומר: הוכשר, רבי חייא אומר: תולין... אמר רב פפא: הכל מודים, היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף כולי עלמא לא פליגי דמכשיר, כי פליגי - בנתקנח הדם בין סימן לסימן, רבי סבר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו'.

וכ"כ בזה.

אך כיון דחזינן דראיה ראשונה מטמא באונס, ע"כ לא הויא אלא מעשה עץ, כמש"כ התוס' בפסחים דף י"ח הנ"ל, ועיין בהך דכריתות דף ח' ע"א דאמרינן שם דראיה ראשונה אין עליה [שם זיבה אלא] רק שם ש"ז בעלמא ע"ש.

ועיין בתוס' נדה דף נ"ה ע"ב ד"ה כי –

כי איצטריך קרא למשא - וא"ת למשא נמי לא איצטריך מההיא טעמא דלא גרע משכבת זרע דהא בזב קיימין ואיכא למ"ד סוף פ"ב דב"ק (דף כה.) שכבת זרע מטמאה במשא אפילו בלא ציחצוחי זיבה מק"ו כו'. ויש לומר דלא קשה מידי דאין לנו לעשות זאת הזיבה שהיא גורמת טומאה דהיינו ראייה שניה משאם היתה שכבת זרע, וקרי שאחר ראייה ראשונה טהור ממשא שאינו זב וה"ק דלא גרע מאילו היתה ראייה זו שכבת זרע דמטמא במגע ולא במשא ומק"ו לא אתי דאין זה טמא בטמא דאכתי אינו טמא אלא על ידי ראייה זו הוא נעשה טמא⁴⁶¹ כו' –

משמע דזה הוה רק בגדר עץ, דכתבו שם דאין לנו לעשות זאת הזיבה השניה רק כמו ש"ז לאחר ראיה ראשונה.

ועיין בתוספתא הובא בר"ש פרק א' דזבים גבי המסיט ראיה מרובה, דב"ה ס"ל דאינו טמא רק טפה אחרונה, ושם מבואר דאף לאחר שראה השניה, הראשונה אינה מטמאה במשא לב"ה ע"ש –

מ''א: על מה נחלקו כו', ראה שתי ראיות המסיט את שתיהן טמא כדברי בית שמאי, וב"ה אומרים המסיט את הראשונה טהור שניה טמא.

ועיין תוס' דף ל"ה ע"א ד"ה לעולם⁴⁶². –

לעולם אימא לך בזב גרידא - תימה דמכל מקום תפשוט דלאו מעיין הוא, דאי מעיין הוא למה לי קרא לטמא בזוב, דהא מיד שראה משהו של ראייה שניה מיד נעשה זב למ"ד זוב מטמא במשהו דלא בעי כחתימת פי האמה, ומשהו שני לטמא כדין מעיין, דאי אפשר לטיפה שלא תתחלק שני משהויין? ושמא כמו שמשהו ראשון שבו נעשה זב אינו מטמא במשא, הוא הדין כל מה שנקרא ראייה אחת דהיינו כמו גריון לשילה (זבים פ"א מ"ה) דלא מטמא במשא, אף על גב דרוקו ומימי רגליו טמאין מיד אחר ראיית זוב משהו ראשון.

ובאמת גם גבי שעיר המשתלח, י"ל דזה תליא בהך פלוגתא, דבתוספתא דשבועות פ"א מבואר דטמא כזה דהיינו מן שעיר המשתלח ומן פרה אינו חייב אם נכנס למקדש –

ה''ז: ר' נתן אומר טומאת גוויות ולא טומאת קדושות, יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאת קדושות.

ובתו"כ פרשת ויקרא מבואר דחייב –

פרק י''ב: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... שהוא אומר בכל טמא לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן מטמאין במשא.

והטעם, דהתוספתא ס"ל דזהו רק דין⁴⁶³, לא טומאה בעצם, לכן אינו חייב אמקדש, וזהו דאמר שם דהוה רק טומאת הקדישות [טומאת קדושות], ותו"כ ס"ל דהוא טומאה בעצם.

וזהו כוונת התו"כ בפ' אחרי מות יכול גזירת מלך ת"ל ואחר יבוא כו', מה ואחר כו' – פרשה ה' (ג) "יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים", יכול יהא גזירת מלך, ת"ל "ואחר יבוא אל המחנה", מה ואחר האמור להלן בטומאה אף כאן מפני טומאה. –

ר"ל דזהו טומאה [בעצם, לשיטת התו''כ], לא [רק] מחמת דין וגזיה"כ כשיטת התוספתא.

ועיין בתו"כ פ' תזריע דמצריך קרא לומר דאין הולד טמא –

פרשה א' ח': וטמאה, היא טמאה ואין הוולד טמא, הלא דין הוא ומה אם שהולד גרם לה טומאה הרי היא טמאה הוולד שגרם לטומאה אינו דין שיהא טמא, שעיר המשתלח יוכיח שגרם לטומאה והרי הוא טהור, לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה, תאמר בולד שיש לו טומאה הואיל ויש לו טומאה יהא טמא ת"ל היא היא טמאה ואין הולד טמא. –

שלא נאמר שהוא טמא מחמת שהוא גורם טומאה להיולדת.

אך באמת זה תליא אם הולד גורם, או הלידה גורמת הטומאה.

וזה תליא בהך פלוגתא דר"ש ורבנן בנדה דף מ' גבי יוצא דופן, דר"ש ס"ל דהולד גורם ורבנן ס"ל דהלידה גורם –

על המשנה: יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן. ר"ש אומר: הרי זה כילוד. גמ'. א"ר מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן. אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר - עד שתלד במקום שהיא מזרעת. ור"ש, ההיא - דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה - אמו טמאה לידה, כו'.

וע"ש דף כ"ו ע"א דמשמע שם דאף אם הולד הוא עכו"ם עדיין, אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה –

ולרבי שמעון דאמר יוצא דרך דופן - ולד מעליא הוא מאי איכא למימר? אמר רבי ירמיה: שאם תלד ולד בהיותה עובדת כוכבים, וסנדל לאחר שנתגיירה - דמייתא קרבן אסנדל. טומאת לידה. משמע שלא הוולד גורם לטומאה (שהרי אין הגוי טמא) אלא הלידה.

(שביבמות ע''ח: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה... דהיינו רביתיה – [ולאו חציצה היא]⁴⁶⁴, רק טבילה אינו צריך דסלקא ליה טבילת אמו, אך מ''מ כיון דצריך גרות בפני עצמו, הוא עדיין עכו''ם עד שימול).

ועיין בהך דשבת דף קל"ה ע"ב גבי כל שאין אמו טמאה לידה כו' - ילדה ואחר כך הטבילה - זהו יליד בית שנימול לאחד – [דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו לשמונה]. הטבילה ואחר כך ילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה.

ובהך דיבמות דף ע"ח גבי מעוברת שנתגיירה –

דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה, [לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה], אמאי אין צריך טבילה? וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו ומקפיד עליו - חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ, והא אמר רב כהנא: לא שנו אלא רובו, אבל כולו – חוצץ, שאני עובר, דהיינו רביתיה. [ולאו חציצה היא]. להלכה עובר לא הוי ירך אמו וצריך גרות בפני עצמו, אלא שאם טבלה האם בהיותה מעוברת מהני הטבילה גם לולד משום דהיינו ריביתיה שאין זו חציצה, אך מ''מ אינו גר עד שימול. מכאן שאף שהולד הוא עכו''ם עדיין, מ''מ אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה.

ועיין בהך דבכורות דף מ"ו ע"ב גבי גיורת שיצאה פדחת וולדה כו', דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה –

גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית, ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה. (משמע שאם נתגיירה ואח''כ ילדה, אף שהוולד עדיין עכו''ם – יש לה ימי טומאה וימי טהרה).

ועיין בתוס' כאן דף ל"ו ע"ב דמשמע שם דאף למ"ד שני מעינות, מ"מ אין עליהם שם דם טמא ודם טהור, רק הדין גורם אף אם ראתה אז ולא מיקרי דם נידה –

הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק ללוי דאמר שני מעינות הן, הא דתניא (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום... וי"ל ... אי נמי אף על גב דשני מעינות הן יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא דוקא במקום שהתורה מטהרתו⁴⁶⁵.

וע"ש דף ל"ו ע"א ברש"י ד"ה בשלמא, דדם של ז' הוה בשם דם נדה, לכן אי חזאי אין לה ג' עונות - בשלמא לרב - דאמר מעין אחד הוא משום הכי מעוברת שהתחילה להפסיק וילדה, צריכה להשלים ג' עונות שלא תראה אחר לידה כלום, ודם לידה לא מפסיק לשלש עונות כדתרצינן בפ"ק דם נדה לחוד ודם לידה לחוד, אבל אחר לידה אי חזאי - לא השלימה ג' עונות ומטמאה מעת לעת שאין דמיה מסולקין⁴⁶⁶.

אך בירושלמי פרק א' דנדה מבואר להיפך בהלכה ג' –

ואפילו נישאת ואפילו עיבירה ואפילו מיניקה ואפילו שופעת כל שבעה לזכר וכל ארבעה עשר לנקיבה. [א"נ דהכל על בתולה קאי אפי' עיברה ואפי' מניקה ואפי' שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה דם לידה הוא ועדיין אני קורא לה בתולת דמים, פנ''מ]. –

דזהו דם אחר, רק דהתורה אמרה שבאותו זמן הוא טמא, ושייך גם על זה דם לידה לחוד ודם נדה לחוד - כמבואר שם דף י' ע"ב –

כדתניא: ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה, וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה; כיצד, הפסיקה שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה, שתים בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה, אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה - מצטרפות לג' עונות בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה משכחת לה - דקמניקה ואזלא ומיעברה, אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה? [דילדה ולא חזאי, הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג' עונות]... ואיבעית אימא: דם נדה לחוד ודם לידה לחוד.

וע"ש דף ח' ע"ב גבי ראתה דם מחמת לידה –

ת"ר: נשאת וראתה דם מחמת נישואין, ילדה וראתה דם מחמת לידה - עדיין אני קורא לה בתולה.

[משמע דדם מחמת לידה אינו דם נדה ולכן נחשבת עדיין בתולת דמים. "פי' בתולת דמים שלא ראת דם נדות כי אם עכשיו". פסקי רי''ד שם].

אך שם י"ל דאף דיש עליו שם דם נדה, מ"מ הוה כמו ראתה מאונס.

ועיין בהך דכריתות דף י' בתוס' שם דאם ראתה בתוך ימי לידה מאימתי חשבינן ז' ימים –

ד''ה וקולא כו', ולכך נראה אם ראתה בתוך ז' ימי לידתה לא חשבינן כרואה בתוך ימי נדתה לספור מראשון, אלא סופרת ז' ימים מראיה ואילך, וכן אם ילדה בתוך ימי נדתה אינה מונה אלא מיום לידתה, והא דאמר בולד אחר ולד שסופרת אחר אחרון, הא כשנמשכין ימי טומאת ולד אחרון אחר ימי טומאת ולד ראשון דומיא דטומאת הזב וטומאת נדה דמייתי עלה בתוספתא, אבל אם ילדה זכר אחר [צ"ל ד'] ז' ימים או ה' ללידת נקבה לא אמרי' מנין הנקבה בטל ולא תמנה אלא ז' ימים מיום לידת זכר אחרון שהן כלים ליום י"א או י"ב לנקבה ויתחילו ימי טוהר מכאן ואילך, דכיון דז' ימי טומאת זכר נבלעין בתוך שבועים של נקבה אין ימי טומאת נקבה בטלין.

וע"ש בתוס' ד"ה אי אפשר. - אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם - תימה א"כ למאי איצטריך למיכתב גבי זכר וטמאה ז' ימים? ואומר רבי דאי לאו קרא ה"א תטמא שבועיים מק"ו מנקבה דטהרתה מרובה ואפ"ה שבועיים, כ"ש זכר שהוא מועט וכה"ג איכא בת"כ⁴⁶⁷.

אך באמת נ"ל דדם הלידה עצמה אין עליה שם דם נדה, אבל מה שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה שפיר דם נדה –

ועיין בנדה דף ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אם אינו ענין –

אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקבה - וא"ת ולוקי ליה בדם מגפתו או יוצא מפיו או מנחיריו ושאר משקין שבו שאינו מעין דמטהר לקמן בפרק דם הנדה (דף נה:) בזב?

וי"ל דלא בעי לאוקמיה בהו משום דלא אשכחן בהו טומאה בשום מקום, אבל דם טוהר דמי לדם נדה אפילו למ"ד ב' מעינות הן. (מהמלה "לזכר" למדים לטמא דם טהרה של מצורעת, מדוע לא נלמד לטמא דם מגפתו או יוצא מפיו או מנחיריו כו'? ומתרצים, שדם המקור מצאנו לו טומאה במקום אחר כגון נדה או זבה, "דם טוהר דמי לדם נדה אפילו למ"ד ב' מעינות הן", ולכן מרבינן לטומאה דם טהרה של מצורעת. (משא''כ שאר הליחות כמו דם מגיפתו כו' לא אשכחן בהו טומאה בשום מקום).

ותוס' שם דף ל"ז ע"א ד"ה דבר –

דבר הגורם סותר כו' - וא"ת יולדת בזוב תוכיח דסותרת לרב דאמר מעין אחד הוא אף על גב דדם טוהר אינו גורם שום טומאה, וי"ל דדם טוהר חשיב גורם טפי, כיון שאם לא ילדה הויא זבה או נדה לרב דאמר מעין אחד הוא, ולא דמי לקושי דלעולם דם שתראה מחמת קושי לידה אינו גורם זיבה.

ושם דף ל"ח ע"ב ברש"י ד"ה ור"א מטמא –

ורבי אליעזר מטמא – נדה, דכיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה, ומזיבה הוא דטהור אבל בימי נדה – נדה⁴⁶⁸.

ושם דף ל"ט ע"א בתוס' ד"ה והיולדת –

והיולדת כולן מטמאות מעת לעת - אף על גב דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר כו'.

אך הרמב"ם ז"ל מפרש בהלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג' דר"ל הלידה עצמה ולא מחמת הדם⁴⁶⁹. – ה''ד: הנדה והזבה כו' והיולדת אף על פי שלא ראתה דם, כולם מטמאות למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה⁴⁷⁰.

ועיין ברש"י שם דף כ"ט ע"א ד"ה מטנפות ע"ש - מטנפות - יום אחד קודם לידה כעין גלייר"א [ליחה].

וע"ש דף מ"ב ע"א אלא יולדת כו' אי בימי נדה - ת"ר: הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת - כולן מטמאות בפנים כבחוץ. בשלמא כולהו - לחיי, אלא יולדת, אי בימי נדה - נדה, אי בימי זיבה - זיבה –

משמע דהדמים שלה הוה בגדר נדה או זיבה.

ועיין דף ח' ע"ב ברש"י ד"ה קשתה - קשתה שני ימים - בתוך אחד עשר ימי זוב ולשלישי נמי ראתה ואח"כ הפילה רוח בו ביום ולא שפתה מן הצער הרי לידה זו בזוב וצריכה שבעה נקיים וקרבן לזיבתה, דכיון דלאו ולד הוא הויא זיבה מעליא.

ושם דף כ"א ע"ב –

הרי זו ספק לידה וספק זיבה - ספק אם זיבה היא וחייבת בקרבן זיבה ספק אם לידה היא וחייבת בקרבן לידה ספק אינה לא לידה ולא זיבה ואין עליה קרבן כיצד אם ילדה בשלישי ולד גמור הרי כאן לידה ולא זיבה ואפי' ראתה דם עם לידתה להשלים ג' ראיות דקושי סמוך ללידה רחמנא טהרה לקמן (דף לו:) כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם לא היה ולד וראתה דם עם לידתה הרי כאן זיבה גמורה דהשתא לאו קושי סמוך ללידה הוא דאין כאן לידה כו'.

ותוס' דף ל"ז ע"א ד"ה רבא –

רבא אמר אינה סותרת - וא"ת והא רב סובר בפ"ב (דף טו) דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וא"כ תסתור דהכא בעינן שבעה נקיים מדם וי"ל דרב אליבא דר' מרינוס קאמר כדפרישית וסבר דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם דהא קאמר דאינה סותרת.

ודף ס"ו ע"א –

קשתה שני ימים ולשלישי הפילה - תשב שבעה נקיים. קסבר: אין קשוי לנפלים, ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ועיין ברש"י דף ל"ז ע"ב ד"ה אף –

אף ימי לידה - הואיל ודמו לנדה ואין ראויין לזיבה כדאמר ולא דמה מחמת ולד הכי נמי לענין ספירה מדמינן להו לנדה ולא תעלה בהן ספירת שבעה כגון אם ילדה בימי ספירה. –

דס"ל דאין עליהם שם זיבה, דהדם הוא מחמת ולד, אך למה שכתבתי בזה שראתה מחמת פתיחת הקבר הויא שפיר דם נדה, אתי שפיר.

ועיין רש"י כריתות דף ז' ע"ב ד"ה והדמים - והדמים - שאתה אומר אם שוה לו לטומאה כו' אינן מוכיחין לקרבן, שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ואינה חייבת קרבן שני. –

משמע דהדמים הם טהורים, רק הטומאה ע"י לידה.

ועיין בתוספתא שם דאמר דרואה תוך פ' טמאה – כריתות פ''א ה''ט: הפריש בין דם ללידה שהרואה בתוך מלאת דמיה טמאין⁴⁷¹ והמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין. ולכאורה ט"ס הוא – כמ''ש החס''ד שם שצ''ל: שהרואה בתוך מלאת דמיה טהורין.

אך י"ל דר"ל למ"ד שני מעינות הן, או לשיטת הירושלמי בפרק א' דדמים משתנים –

נדה פ''א ה''ג: על דעתיה דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא אלא שהתורה טיהרה אותו - ניחא, על דעתיה דרבי ינאי דו אמר מעיין אחד הוא אלא שהוא משתנה - יאות כו'.

וזה בוודאי אף למ"ד שני מעינות הן, רק אם שופעת מימי טומאה לטהרה, או מימי טהרה אח"כ אז אזלינן בתר המעין, אבל אם באמצע ימי טהרה נשתנה המעין שלה - לא חיישינן, דאל"כ יהא צריכה בדיקה שמא נשתנה הדם.

וע"ש דף י"א ע"ב - עבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה - טמאה. נשתנו מראה דמים שלה - טמאה. מתיב ר' יונה: ובתולה שדמיה טהורים, אמאי? תשמש בעדים, דדילמא נשתנו מראה דמים שלה⁴⁷².

ודף ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה וכולם ע"ש –

וכולן ששופעות ובאות ... כולן צריכות לבדוק את עצמן - אור"י דלאו דוקא כששלמו כל ד' לילות דה"ה מכל לילה מתוך ד' לילות ליום של אחרי כן, דהא אם ראתה ביום טמאה ללוי דאמר ד' עונות, ואפילו לרב דאמר לא הפסידה לילות מ"מ מודה דאם נשתנו תהא ראייה טמאה, הילכך צריכה לבדוק אולי נשתנה, אף על גב דבלילה נמי אם נשתנה טמאה מ"מ לא בעיא בדיקה אבל ביום בעי' בדיקה ולא סמכינן למימר הואיל ושופעת דם בתולים והך הוא בדיקה אפילו לרבנן דפליגי לקמן עליה דר"מ דאמר כל מראה דמים אחת הן דודאי אית להו הא דספ"ק (לעיל יא.) אם נשתנו מראה דמים שלה טמאה כו'.

ועיין בירושלמי כאן פ"א ה''ה –

ה''ד: תני רבי הושעיה ילדה ואחר כך נתגיירה אין לה דם טוהר א"ר יוסי ויאות אילולי דתניתה רבי הושעיה הוות צריכה לו? [וכי הוות מספקא ליה לחד הא? מאחר שאין לה דמים טמאין דאל בני ישראל כתיב בפרשה אם כן פשיטא דאין לה נמי דמים טהורין משנתגיירה אחר לידתה, פנ''מ] מאחר שאין לה דמים טמאין אין לה דמים טהורין כו' –

דמבואר שם דגבי גיורת יולדת אף אם ראתה דם אין זה נקרא של לידה ע"ש⁴⁷³.

ובאמת קשה, אמאי לא מוקים בנדה דף ל"ד ע"ב הך דזובו טמא –

בעי רב יוסף: ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא? מקום זיבה מעין הוא - ומטמא, או דילמא לאו מעין הוא? אמר רבא: ת"ש, זובו טמא הוא - לימד על הזוב שהוא טמא. במאי? אילימא בזב גרידא - לאחרים גורם טומאה, לעצמו לא כל שכן כו'. –

דהקרא צריך על ראיית אונס דמטמא, וזה אינו גורם טומאה⁴⁷⁴.

ובפרט אם נימא דגם לא סתר ומ"מ מטמא במשא, כמבואר שם דף ל"ז ע"א –

א"ל אביי: אונס בזיבה יוכיח, שאינו גורם – וסותר, אמר ליה: לאיי, האי נמי גורם הוא, דתנן, ראה ראייה ראשונה - בודקין אותו, שניה - בודקין אותו, שלישית - אין בודקין אותו. ולרבי אליעזר, דאמר אף בשלישית בודקין אותו, ה"נ - כיון דלא גרים לא סתר? אמר ליה: לרבי אליעזר - ה"נ. ת"ש, רבי אליעזר אומר: אף בשלישית בודקין אותו, ברביעית אין בודקין אותו. מאי לאו - לסתירה? לא, לטמויה לההיא** טיפה במשא**... אלא לאו: דבר הגורם - סותר, דבר שאינו גורם - אינו סותר, ש"מ. – וזה מהך קרא.

ונראה דאף ב"ש דס"ל בדף ע"ב דראיה ראשונה תולין –

ותניא המסיט את הראייה, ב"ש אומרים: תולין, וב"ה מטהרין, משכבות ומושבות שבין ראייה ראשונה לראייה שנייה, ב"ש - תולין, וב"ה - מטהרין, וקתני רישא: הרואה ראייה אחת של זוב, ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום, אלמא: שומרת יום כנגד יום לב"ש תולין כו' –

זה רק אם אינה מאונס, אבל אם מאונס גם לב"ש אינה מטמאה במשא, אף דמצטרפת.

ועיין דף ל"ד ע"ב גבי הך בעיא דראיה ראשונה של קטן אם יש עליה שם ש"ז או שם זיבה –

אמרי לך ב"ש: האי לזכר מיבעי ליה לזכר - כל שהוא זכר, (האי) בין גדול בין קטן. ובית הלל - נפקא להו מזאת תורת הזב - בין גדול בין קטן. אמר רב יוסף, כי פשיט רבי שמעון בן לקיש בזב, בעי הכי: ראייה ראשונה של זב קטן, מהו שתטמא במגע? זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע אמר רחמנא, כל ששכבת זרע שלו מטמא - ראייה ראשונה שלו מטמאה, והאי - כיון דשכבת זרע שלו לא מטמאה - ראייה ראשונה נמי לא תטמא, או דילמא: כיון דאילו איהו חזי תרתי - מצטרפא, מטמיא? אמר רבא: ת"ש זאת תורת הזב - בין גדול בין קטן, מה גדול - ראייה ראשונה שלו מטמא, אף קטן - ראייה ראשונה נמי מטמא.

ועיין במה דפליגי רבינו (והרא"ש) [והראב''ד] ז"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב פ"א הי"ב –

ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא והרי היא כשכבת זרע בין מאיש גדול בין מאיש קטן –

דרבינו כתב הרי היא כש"ז, והר"א פליג וכתב אין לשונו מיושר ע"ש –

א"א אין לשונו מיושר, שאילו היתה ראייתו של זב קטן כשכבת זרעו לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד, אבל התורה הקישה קטן לגדול דכתיב זאת תורת הזב בין קטן בין גדול עשה קטן כגדול לכל זיבתו. –

ור"ל דפליגי בזה אם מה שש"ז של קטן אינו מטמא הוא מחמת גזיה"כ, או מחמת דאינה ראויה להזריע.

וזהו מה דר"ל בהך דסנהדרין דף ס"ט ע"א מה דמקשה שם מן ואיש. –

איתיביה אביי: איש - אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין? - תלמוד לומר: ואיש. [גבי שפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו']. אמר ליה: יש לו, ואינו מוליד כתבואה שלא הביאה שליש דמי. דבי חזקיה תנא: וכי יזד איש - איש מזיד ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע.

ובאמת נ"ל דר"ל הך של כאן דף ל"ב –

ורמינהו: איש - אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד מנין? ת"ל ואיש [ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע]. –

לא כפירוש רש"י דפי' שם – [בסנהדרין ס''ט דלעיל] - דקאי אשפחה חרופה ["ואיש" האמור בסנהדרין אין הכוונה לאיש כי ישכב האמור בשפחה חרופה כמ''ש רש''י, אלא ל"ואיש" האמור בנדה ל''ב: ואיש כי תצא ממנו ש''ז⁴⁷⁵].

והטעם משום דלא הויא זרע.

ורבינו אזיל לשיטתיה דפסק כן בהלכות אבות הטומאה פ"ה הל' ד' ע"ש –

וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה, לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום שכבת זרע, נעקרה בהרגשה אף על פי שיצתה שלא בהרגשה טמא. –

אך הר"א ז"ל פליג עליה שם – הובא בכס''מ: וכתב הראב"ד על דברי רבינו לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ"ל.

ובאמת גם שם יש נפ"מ אם ר"ל דהוא אינו טמא, או דהש"ז אינה מטמאה⁴⁷⁶.

וע"ש דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה ש"ז - שכבת זרע בראויה להזריע - ואם תאמר והלא שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע ומטמא, ויש לומר דמין ראוי להזריע בעינן ואפי' שאינו יורה כחץ כיון שהוא לח חשיב מין שכבת זרע הראוי להזריע.

ובהך דשבת דף פ"ו ע"ב –

וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע - פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה. מאי לאו, שפירשה מן האיש? [על הבגד, ומטהר לה לחה מסרחת, דלא קתני פרט לכשיבשה[- לא, שפירשה מן האשה.

ובע"ז דף ס"ח ע"ב –

ולטעמיך, שכבת זרע תטמא לח ויבש, אלמה תנן: מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין, אלא מאי אית לך למימר? שכבת זרע אמר רחמנא - בראויה להזריע כו'.

ואף דנסרחה ג"כ אינה מזריע⁴⁷⁷, עיין בהך דגיטין דף ל"א ע"ב –

(רוח קדים) אמר רבא, הכי אמר רב: אשה מפלת בו, ושמואל אמר: אפי' מרגלית שבים מרקבת בו, ר' יוחנן אמר: אפי' שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו. אמר רב נחמן [בר יצחק], ושלשתן מקרא אחד דרשו: כי הוא בין אחים יפריא יבוא קדים רוח ה' ממדבר עולה ויבוש מקורו וגו', יבוש מקורו - זו מקורה של אשה, ויחרב מעיינו - זה שכבת זרע שבמעי אשה.

ובהך דסנהדרין דף צ"א ע"ב –

ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? - אמר לו: משעת יצירה. - אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא, משעת פקידה.

י"ל דזה רק בפנים⁴⁷⁸.

ועיין בהך דנזיר דף ס"ד ע"א אם ש"ז יש עליו שם אוכל או משקה –

שרץ ע"ג שכבת זרע, [ושכבת זרע צף על פני המים מהו מי אמרינן הואיל ושכבת זרע לאו אוכלא הוא ה"ל כמשקה והוה שרץ צף וספיקו טהור] מהו? ואת"ל כיון דמיתעקרא [מבשרו של אדם ממש ולא דמי לשאר משקה שבתוכו כגון מי רגלים שמכונסין לתוכו ה"ל שכבת זרע כי אוכלא דסמיך הוא] ה"ל כי אוכלא.

ועיין בהך פלוגתא דמכשירין פ"ו מ"ו אם ש"ז מכשיר - אלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית מן המת ודם הנדה ר"א אומר ש"ז אינה מכשרת. – [ור' אליעזר אומר כי שכבת זרע אינה מכשרת לפי שהכתוב שלל ממנה שם משקה ועשאה בשם לוי, רמב''ם].

ושל קטן מבואר בנדה דף מ"ג ע"ב דטהור - שכבת זרע דחלוקה טומאתו מאי היא? ... אלא - בין קטן לגדול. [דשרץ קטן מטמא כגדול, אבל קטן פחות מבן ט' אין לו קרי].

וס"ל להראב"ד דזה משום גזיה"כ⁴⁷⁹.

ובאמת אם נימא דהטעם משום דאינו מזריע, קשה דברי הגמ' דאיך אמר חלוקה טומאתו, הא גם בגדול כה"ג אינו מטמא כיון דאינו מזריע?

ועיין תוס' ב"ב דף כ' ע"א –

וא"ת דבפרק יוצא דופן (נדה דף מג:) אמר חומר בשרץ מבשכבת זרע שהשרץ אין לו חלוקת טומאה, ומסיק שכבת זרע דחלוקה טומאה מה היא, אילימא בין ישראלים לנכרים ה"נ הא איכא עכבר דים ועכבר דיבשה, משמע דשרץ אין חלוקה טומאתו בין ישראל לנכרי, לאו פירכא היא דאע"ג דאין עובדי כוכבים טמאים בשרץ, אין לו חלוקת טומאה דומיא דשכבת זרע, דבשכבת זרע גופה איכא חילוק⁴⁸⁰, אבל בשרץ גופיה אין חילוק אלא בהנהו דמקבלי ממנו טומאה, הילכך צריך למינקט עכבר דים ועכבר דיבשה.

וצ"ל דזה אתיא כלישנא בתרא דלא תליא בהרגשה [כן פסק הראב''ד לעיל פ''ה מאבות הטומאה ה''ד].

או די"ל כמש"כ דרק מאן דיש לו הרגשה - טהור בלא הרגשה, אבל מי דלאו בר מזריע הוא אז בשביל זה אינו טהור. [חוסר ההרגשה אינה סיבה לטהרו, כיון דלא שייך בו הרגשה].

והנה נפ"מ לראיה ראשונה של זב קטן שראה מאונס, דאם נימא כטעם רבינו דרק גבי קרי טהור משום דאינו ראוי להזריע, אבל גבי זיבה דלא איכפת לן זה, אז טמא שפיר מטעם ש"ז - א"כ גם באונס טמא, אבל אם נימא כשיטת הראב"ד דמטעם גזיה"כ, אז אם ראה מאונס, קטן פחות מבן ט' ממ"נ טהור⁴⁸¹.

והנה כבר ידוע שיטת ס' יראים דקרי של קטן טמא – שצ''א: ... שגדול מותר להכניס הקטן אף על פי שאסור להכניס כלים טמאין, קטן - מותר שגזירת מלך הוא, אבל קרוייו** טמא** כדתנן בנדה פ' יוצא דופן [מ"ג ב'] קטן בן יום אחד מטמא בזיבה, ובעל קרי איתקש לזב בראייה ראשונה כדאמרינן בנדה [ל"ד ב'] דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז, ואמרינן בפסחים פ' אלו דברים [ס"ז ב'] וכל זב לרבות בעל קרי כו'.⁴⁸²

וכבר הקשה עליו מהך דנדה הנ"ל. [דף ל''ב ומ''ג ע''ב]⁴⁸³.

אך באמת כך, דהנה עיין בנדה דף כ"ב ע"א דמבואר שם דלכך קרי סותר יום אחד משום דפתוך בו זיבה - למימרא דנוגע הוי? אלא מעתה - אל יסתור בזיבה, אלמה תניא: זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת - אף שכבת זרע נמי סותר? אמר ליה: סתירה, היינו טעמא דסותר - לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה... אמר ליה: גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה דלא ערבה בה שכבת זרע - סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה דערבה בה שכבת זרע - לא סותרת אלא יום אחד.

ועיין בדברי רבינו פ"א הי"ד [הלכות מטמאי מו''מ] –

אמר שם ג"כ כך. - רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ... ומימי רגליו ושכבת זרעו א"א שלא יהיה בהם ציחצוחי זיבה כל שהוא.

וא"כ לפי"ז בכל קרי יש בו זיבה, רק דהא קי"ל בסוף נזיר והובא בדברי רבינו בהלכות מחוסרי כפרה פ"ב הלכה ד' דקרי פוטר זיבה – ה''ג: הרואה קרי אינו מתטמא בזוב מעת לעת, שראייה זו של זוב מחמת שכבת זרע היא.

אך זה רק במי שיש בו קרי, אבל עכו"ם דאין לו קרי - לא פטר אם נתגייר תוך מעל"ע –

ה''ד: עכו"ם שראה קרי ואחר כך נתגייר - מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו מעת לעת. וא"כ ה"ה קטן ג"כ קריו אינו פוטר את הזיבה, ולכך קריו טמא משום זיבה דאית ביה⁴⁸⁴.

אך לפי"ז לשיטת רש"י ז"ל בנדה דף ל"ד ע"א ד"ה זובו טמא כתב שם במגע –

זובו - של עובד כוכבים.

טמא אפילו לבית שמאי - דמקילי בדם האשה, בזוב של זכר מודו שהטיפה מטמא אחרים במגע⁴⁸⁵.

ובאמת הא גם במשא מטמא גם גבי עכו"ם.

אך י"ל דהנה בירושלמי שבת פ"א מבואר דגזרו גם על קרי של עכו"ם משום דמעורב בו מי רגלים – ה''ד: שכבת זרען. [גזרו עליהן, ופריך ולא כן אמר וכו' דשכבת זרעו של עכו"ם טהורה שאינה אלא כש"ז דבהמה?. ומשני דהיינו טעמא לפי שאי אפשר לש"ז לצאת בלא טיפת מי רגלים שנתערב עמה ועל זה הוא דגזרו, פנ''מ].

ועיין ברש"י שם דף ל"ד ע"ב ד"ה חוץ דכתב ג"כ דמעורב במי רגלים טמא –

חוץ ממימי רגליה שבה - דאי פתיכי במימי רגליה – טמאים, כדאמרינן לעיל גזרו עליהם שיהו כזבים, אבל קריו טהור כדאמרינן עבדו ביה רבנן היכרא.

ועיין בהך דב"ק דף כ"ה ע"א גבי הך מחלוקת דר"א ור"י –

דתנן: שכבת זרע של זב מטמא במגע ואין מטמא במשא, דברי רבי אליעזר; ורבי יהושע אומר: אף מטמא במשא, לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה; עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם - אלא שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, הא לאו הכי לא כו'.

ותוס' נדה דף כ"ב ע"א –

לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה - ומהאי טעמא מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא, והא דלא מצריך קרא התם כי הכא, מפרש ר"ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות וסבר ר' יהושע דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין, ורבי אליעזר דפליג עליה בכיצד הרגל (ב"ק דף כה.) ואמר דאינו מטמא במשא, מודה דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה ואפילו הכי לא מטמא במשא, דכיון דפתיכא ביה שכבת זרע, והכא נמי אי לאו קרא לא הוה סותר אפילו יום אחד.

ועיין בתוספתא פ"ה דזבים דמבואר שם ג"כ לפי הגירסא שלנו דטעם דר"י משום שא"א לש"ז בלא מי רגלים ע"ש - שכבת זרעו ר' אליעזר אומר אינו מטמא במשא, ורבי יהושע אומר אף מטמא במשא שאי אפשר לשכבת זרע שלא במימי רגלים. –

לכן ס"ל לרש"י ז"ל דזה רק במשא, כעין הך דבכורות דף כ"ג –

ע''א: אפר כשר שנתערב באפר מקלה - הולכין אחר הרוב לטמא, ואי רובא אפר מקלה הוא - לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי, נהי דבמגע לא מטמא, לטמא במשא – [נהי דהאי אפר במגע לא מטמא דכיון דרובו טהור אמרינן באפר מקלה נגע שהוא הרוב, אבל במשא מיהא ליטמא, דהא מ"מ הטומאה נשא והסיט וקי"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא בפ"ק דיומא], הא איתמר עלה, אמר ר' יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

ועיין חולין דף קכ"ג –

קכ''ד ע''א: עור שיש עליו ... כשני חצאי זיתים - מטמא במשא ולא במגע, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר: לא במגע ולא במשא, ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור - מפני שהעור מבטלן. ובגמ': היו עליו. אמר בר פדא: לא שנו אלא מאחריו [שלא נוגע בבשר אלא בעור מאחוריו דכיון דלא הוי כזית שלם יחד אין לו יד ולא שומר], אבל מלפניו - יש נוגע וחוזר ונוגע, ורבי יוחנן אמר: אין נוגע וחוזר ונוגע.

ונדה דף כ"ז - מלא תרוד רקב שנתפזר בבית - הבית טמא. (טומאת אהל), דבמגע לא מטמא, מטעם דאין נוגע וחוזר ונוגע⁴⁸⁶ -

ועיין תוס' נזיר דף נ' ע"ב – ד''ה ת''ש כו', היה מפורר, פירורין של חלב המת שלא היה מעיקרא זית שלם אף על גב דהתיכן באור ונעשה הכל חתיכה אחת טהור כדמסיים בתוספ' דאהלות פרק רביעי מפני שחיבור אדם אינו חיבור וקודם שהתיכו לא היה כזית מחובר יחד ולא היה מטמא הנוגע במקצת [או] אפילו הנוגע בכולו למאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע לכך כי התיכו נמי לא חשיב זית שלם כיון שחיבור זה בא ע"י אדם כו'.

וכ"מ בזה⁴⁸⁷.

אבל זובו מטמא אף במגע, זהו כוונת רש"י⁴⁸⁸. ⁴⁸⁹.

אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן, דאף משום צחצוחי [זיבה או מי רגלים] עשו אותו כעצם הטומאה, וגזרו אף על מגעו.

ועיין בהך דנדה דף ל"ז ע"א מה גרם לו קריו - מה גרם לו קריו - יום אחד, לפיכך - סותר יום אחד.

ושם דף ס"ח ע"ב לטמאה בו ע"ש ברש"י –

תניא אמר לו רבי אליעזר לר' יהושע: לדבריך אתה מונה בסירוגין, והתורה אמרה אחר תטהר - אחר אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן, אמר לו רבי יהושע: ואתה אי אתה מודה בזב שראה קרי [בימי ספירו שאינו מונה אותו יום דקיימא לן דסותר יום א' ומונה לסירוגין] שמונה בסירוגין? והתורה אמרה והימים הראשונים יפלו. ורבי אליעזר. בשלמא התם - לטמאה בה, אמר רחמנא - שאינה סותרת אלא יומה [לטמאה בה כתיב - זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע וגו', מה זיבה סותרת אף קרי סותר, אי מה זיבה סותרת הכל אף קרי סותר הכל? ת"ל לטמאה בה, אין לך סתירה אלא בטומאתה האמור בה, מה טומאת קרי יום אחד אף סתירתה יום אחד. –

אך זה תליא אם ב"ק רואה הוה או נגוע [נוגע].⁴⁹⁰.

ובאמת זה הויא מחלוקת דתנאי בחלה פ"ד אם ב"ק אוכל חלת חו"ל –

מן הנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה⁴⁹¹ [כלומר חלת חוצה לארץ שאין לה שעור. ור' יוסי מתיר אכילתה לבעל קרי, רמב''ם].

ועיין תוס' בכורות דף כ"ז ע"א –

ד''ה פסק כו', אבל כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה ולא גזרו עליו שום איסור מחמת טומאה עצמה, ולכך התירוה גם לכהן טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו, וגם התירו לבטל ברוב והשניה אוכל כהן גדול אפילו זב דלא מפליג הכא כלל דאע"ג דבחלה שניה דהתם תנן (גם זה שם) ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות כו'.

ובהך דשם דף ל"ג ע"א בתוס' ד"ה אין מאכילין - אין מאכילין אותו לנדות - ה"ה לבעל קרי דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח כדמוכח בסמוך.

ועיין בתוס' מו"ק דף ט"ו ע"א – ד''ה ובועלי כו' מיהו לכאורה נ"ל דלא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בהני טומאות דדומיא דקרי הוי דהיינו דטומאה יוצאה עליו מגופו כו'.

ובר"ש כלים פ"א מ"ה - חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן - אחר בעל קרי הוה מצי למיתני חזר להיות טמא מת... והא דלא תני לה משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו (טומאת מת) טומאת מגע.

וזהו כונת ס' היראים הנ"ל – שקרי של קטן טמא, שהטומאה יוצאת מגופו וטמא משום רואה לא משום נוגע, כי הקרי עצמו לא טמא⁴⁹².

ועיין בהך דכריתות דף ט' ע"ב, מה דאמר שם בהך דפליגי ר"י ורבנן, דלר"י ולד ראשון גורם ולרבנן ולד שני.

במשנה: האשה שילדה ולדות הרבה והפילה בתוך שמונים נקבה, חזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, והמפלת תאומים - ר' יהודה אומר: מביאה על הראשון ואינה מביאה על השניה, מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי.

ובגמ': כשתמצי לומר, לדברי ר' יהודה - ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה – [לדברי ר' יהודה - מדלא חשיב מלאת לשני ש"מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הילכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעליא הוא לקרבן], לדברי חכמים - ולד שני גורם ומולד שני מונה – [לדברי חכמים - דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דסבירא להו ולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מטמא מלאת אלא עד בתרא].

והנה עיין בנדה דף כ"ו ע"א מבואר שם דאם ולד ראשון אין עליו חיוב קרבן, צריך להביא על השני ולא חשבינן מלידה ראשונה –

סנדל דתנן גבי כריתות למאי הלכתא? שאם תלד ולד דרך דופן [ע"י סם, לא מיחייבה קרבן, דכתיב גבי קרבן אשה כי תזריע וילדה זכר, עד שתלד ממקום שמזרעת]. וסנדל דרך רחם - דמייתא קרבן אסנדל... אמר רבי ירמיה: שאם תלד ולד בהיותה עובדת כוכבים, וסנדל לאחר שנתגיירה - דמייתא קרבן אסנדל. –

ולכאורה לר"י אמאי נימא דבטיל ולד שני לראשון?

וצ"ל כמש"כ לעיל, דלא בטיל רק אם הראשון הוא בר חיוב, כמו גבי קרי דפוטר את הזיבה הבא אחריו. וה"נ כיון דהראשון לא הוה בר חיוב קרבן - חשבינן מהשני.

ועיין בירושלמי נדה פ"ג ה"ד ע"ש. –

תיפתר שיצא הוולד דרך הדופן וסנדל דרך הרחם כו', וולד עד שלא נתגיירה סנדל משנתגיירה. ואפילו תימר זה וזה דרך רחם זה וזה משנתגיירה תיפתר שיצא הוולד תחילה והפרישה לו קרבן, לא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא סנדל ונדחה קרבן הראשון ונמצאת מביאה קרבן מחמת הסנדל.

פרק ד' הלכה ח':

היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצינה או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה, הרי זו טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום.

היתה חולה כו'.

עיין בהך דעירובין דף מ' ע"ב דפסק שם לשיטת התוס' שבת ד' קל"ט ע"א דלא כן וגם זה אסור, וזהו הך רב אחא דאמר שם, ועיין בהך דיבמות דף צ"ג ע"ב גבי רב אחא בר יעקב דהתיר לישא לאחין משוחררים נשי דהדדי ולא גזר ועיין בהך דב"מ ד' ע"א גבי רבית ע"ש ברש"י ד"ה טעמא, ושם ד' ע"ה ע"א בהך דרב אם מותר להלוות בנין ברבית, ועיין בהך דסוכה ד' ל"א ע"ב, ובבכורות ד' ל"ה ע"א, ושם ג"כ לא ר"ל משום איסור אמירה לעכו"ם או לקטן כמש"כ הרא"ש ב"מ דף צ' רק דהתם ס"ל כך דהא ב"ד צריך להתיר את הבכור ע"י המום וכמו דאמרינן שם ד' ל"ג ע"ב לרבנן דאף במקום שמותר לעשות מום מ"מ אין מתירין את הבכור ע"י מום זה, ה"נ כאן חיישינן דלמא אתי להתיר בכור ע"י מום ועיין בהך דפסחים דף י', ועיין בתוס' יבמות דצ"ב ע"ב ד"ה נותן דהיכא דעביד איסורא לא אסרינן משום דלא שכיח, ועיין בהך דבכורות דף ג' ע"א גבי עבד דלא שכיח, ורש"י שם ד' ט"ו ע"ב דגבי מקדיש בעלי מומין לא גזרו, משום דהוה איסורא, ועיין ביבמות ד' ל"ה גבי זנות וכ"מ, ובאמת לכך רש"י ז"ל בבכורות ד' ל"ד ע"ב וכ"מ גבי הך דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו כתב רק אליבא דר"א דס"ל דאף אם נולד בו מום אחר לא ישחוט בזה לא קנסו בנו אחריו, אבל לדידן על אותו המום שנעשה בכונה א"א להתיר לשום אדם כן ס"ל לרש"י אך רבינו לא ס"ל כך בהלכות בכורות ע"ש מש"כ בזה אך לדינא כך דכל מקום שהמום אינו מובהק לגמרי וע"כ צריך היתר מומחה כיון שנעשה בכוונה א"א להתירו וממילא אסור משא"כ במום מובהק דההתרה הוא רק גדר גילוי מלתא אז י"ל דלבנו לא קנסו, ויכולים להתיר ע"י זה, וא"כ לדידן אין נ"מ לדינא, ועי' בהל' בכורות מה שכתב בזה, ויהיה זה נ"מ ג"כ להך דין דבכורות ד' ל"ה הנ"ל גבי התינוקת ועכו"ם אם גזרינן משום סרך וא"כ י"ל דגם גבי טבילה כן אם זה הוה ממילא הטבילה או צריך להחזיקה בטהורה, ועיין בחולין ד' ל"א ע"א גבי נדה שנאנסה ע"ש ועיין בירושלמי שבת פרק ב' דכייל להו בהדדי ע"ש בהל' א', ועיין בהך דב"ק ד' פ"ב ע"א גבי הך דחפיפה פריך שם הגמ' דאורייתא הוא שלא יהא חוצץ, ע"ש ומוכח שם דבעי שנדע שאין שם דבר חוצץ דאל"כ מאי מקשה, היאך מוכח מקרא דצריך לחוש לחציצה, וע"כ משום דצריך לידע שאין בה דבר חוצץ, ועיין בהך דחולין ד' י"ז ע"ב גבי בדיקת סכין אמר שם ג"כ כה"ג דצריך לידע מה"ת שהסכין אין בו פגימה והוא ג"כ משום זה דכל דבר שהתיקון הוא עפ"י גזיה"כ צריך לעשות כתיקונה ועיין בהך דזבחים ד' קי"ג ע"א בהך פלוגתא דרש"י ותוס' גבי חוץ ממקום הבדוק לה וכ"כ בזה:

קיצור וביאור דברי הרב.

הרמב''ם פוסק שכשתטבול לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום יטעו ותבא נדה אחרת לטבול בשביעי. אבל אם היתה חולה או חוששת מפני לסטים כו', מותרת לטבול ביום השמיני ביום.

מציין רבינו לתוס' בשבת קל''ט, שהיתר זה הוא רק לדעת רב אחא בנדה ס''ז שתיקן שתטבול ביום השמיני "משום גנבי", ואינו חושש משום סרך בתה, ולית הלכתא כוותיה, שבערובין מ' ע''ב, ברית מילה שחלה ביום כיפור לא נותנים לקטן לטעום "לית הלכתא כרב אחא דילמא אתי למיסרך".

וביבמות מצינו שרב אחא בר יעקב התיר לשני אחים משוחררים לישא את אשת אחיו, ולא חושש כרב ששת דאתי לאחלופי בישראל.

ובכמה מקומות מצינו שחששו חכמים דילמא אתי למיסרך -

אסרו להלוות לבני ביתו ברבית דילמא אתי למיסרך.

אין לו אתרוג לא יקח פרי אחר כדי שלא תשתכח תורת אתרוג, משום דאתי למיסרך.

ובבכורות דף ל''ה, גם במקום שמותר לעשות מום בבכור, כגון שהקיזו לו דם ונעשה בו מום, אין מתירין אותו ע''י מום זה, (כי היתר בכור במום הוא היתר ב''ד, והם לא יכולים ליתן היתר למום כזה שנעשה לדעת כו'), ולכן תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים - והתירו, ראו שהתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים - ואסרו. מה שאסרו חכמים הוא משום דילמא אתו למיסרך, שיתירו ע''י מום כזה שנעשה בהיתר. (לא כיוונו לעשות בו מום).

במקום שיש עוד איסור לא חיישינן שיעבור.

מבאר, שחכמים גזרו רק היכא דשכיח דילמא אתי למיסרך או לאחלופי כו', אבל במקום דלא שכיח לא גזרו, ומביא שבמקום איסור לא שכיח שיעבור ולכן לא גזרו. כמו ביבמה שזינתה לא נאסרה על היבם כי זנות לא שכיחא⁴⁹³. וכן מוכר עבדו לעכו''ם לא גזרו חכמים שיפדהו יותר מעשרה מדמיו כיון שאסור למכור עבד לעכו''ם שמפקיעו מהמצוות. ועוד כ''מ.

וכ''כ רבינו בהלכות מתנות עניים פ''ד ה''ז:

וכן רש"י בכורות דף ל"ד ע"א⁴⁹⁴ דייק שם גבי הצורם אוזן בכהן קמיירי, ור"ל דבישראל לא קנסינן את הכהן כיון דאינו שלו ... אך י"ל דכוונת רש"י בבכורות הנ"ל משום דגבי ישראל הוה מילתא דלא שכיחא להטיל מום בבכור, כמבואר שם דף ל"ה ע"ב⁴⁹⁵ וכ"מ, ולא קנסו אותו.

וכמו דמבואר בבכורות דף ג' ע"א גבי עבד⁴⁹⁶.

ורש"י שם דף ט"ו ע"ב גבי גזרה שמא יגדל עדרים עדרים⁴⁹⁷ דהיכא דעובר בלאו, לא שכיח ולא גזרו. ותוס' עירובין דף ל"ט ע"ב ד"ה אי⁴⁹⁸.

וביבמות דף ל"ה ע"א⁴⁹⁹, ותוס' שם דף צ"ב ע"ב דנשואי מזיד לא קנסו אותו דלא שכיח⁵⁰⁰. [וכ''כ בפ''ה מהלכות כלאים: ובתוס' יבמות דף צ"ב ע"ב דהיכא דאיכא איסורא לא קנסינן ע''כ משם].

ובגיטין דף נ"ג ע"א⁵⁰¹. ובנדה דף ע"ב ע"ב גבי בועל דלא טימאו משום דלא שכיח⁵⁰². – [וכ''כ בפ''ה מהלכות כלאים: וכן מבואר בנדה דף ע"ב ע"ב גבי משכבות ומושבות של בועל נדה ע"ש בתוס' ד"ה אלא⁵⁰³. ע''כ משם].

ובזה יש ליישב דברי רבינו בהלכות תמורה פ"ד ה"א⁵⁰⁴ וה"ד⁵⁰⁵ גבי ולד וולדן דזה לא גזרו רק בשל גוף הקרבן ולא בשל תמורה, משום דלא שכיחא.

ואף דמרש"י תמוה דף י"ח ע"א ד"ה גזרה⁵⁰⁶ לא משמע כן ע"ש...

וכי הך דעירובין דף ס"ב ע"א ודף ס"ה ע"ב גבי יחיד במקום נכרי לא שכיח וכ"מ.

ותוס' יבמות דף ל"ו ע"ב גבי מינקת באירוסין וכ"מ.

ועד כמה אסרו רבנן משום דאתי ולמיסרך, נחלקו רש''י והרמב''ם. הצורם אוזן בכור לא ישחט על אותו המום, רש''י סובר שלדעת חכמים קנסו גם בנו אחריו שלעולם כל אדם אסור לשחוט על אותו מום, והרמב''ם סובר שמותר לבן לשוחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו.

אך לדינא, אם עשה האב מום מובהק שלא צריך היתר מומחה וב''ד, שאז ההיתר הוא רק גילוי מילתא, אזי לא קנסו בנו אחריו, ואם אין המום מובהק, וצריך ב''ד להתירו, אין ב''ד יכולים להתיר מום שנעשה בכוונה ומזיד, (כנ''ל שאפילו במקום שמותר להקיז ולעשות מום – אין ב''ד יכולים להתירו) - וממילא גם בנו אסור לשוחטו.

וכן בבכורות ל''ה דלעיל וכ''פ הרמב''ם פ''ב מהלכות בכורות: "קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן הנכרי שעשה לדעתו הרי זה ישחוט עליו", זה רק אם נעשה מום מובהק שלא צריך היתר ב''ד, אך אם צריך היתר ופסק ב''ד אין יכולים להתירו דילמא אתו למיסרך.

וא"כ י"ל דגם גבי טבילה כן, אם זה הוה ממילא הטבילה או צריך להחזיקה בטהורה.

הרמב''ם סובר שהטבילה מטהרת ממילא⁵⁰⁷ (כמו מום מובהק שהיתר החכם הוא רק ממילא, גילוי מילתא), לכן בדיעבד תטבול ביום השמיני ולא חיישינן לסרך בתה. והתוס' ס''ל שצריך להחזיקה בטהורה, וב''ד לא יכולים להתיר כמו במום שאינו מובהק שאין בידם לתת פסק והיתר, משום חשש דאתו למיסרך.

בתורת מנחם⁵⁰⁸ לאדמו''ר מליובאוויטש מבאר דברי רבינו וז''ל:

... ומתרץ הרגצ'ובי – י''ל דגם גבי טבילה כן, אם זה הוה ממילא הטבילה או צריך להחזיקה בטהורה, ועיין בחולין דף ל''א ע''א גבי נדה שנאנסה ע''ש.

בחולין שם נדה שנאנסה וטבלה ...טהורה לביתה כלומר בטבילת נדה לא נוגע הכוונה שלה כי אם עצם העובדה שיבואו עליה מים שאז נעשית הטהרה בדרך ממילא ("הוה ממילא הטבילה").

ומכיון שהטהרה נעשית ממילא לא ע''י פעולת הטבילה כי אם עי''ז שהיא מכוסה במים (גם אם חברתה דחפה אותה למים או שנפלה כו' ולא עשתה כל פעולה), הרי כשם שלא שייך לגזור (משום סרך בתה) שלא תהיה מכוסה במים כך לא שייך לגזור שלא תטבול, מכיון שהטבילה אינה אלא על דבר צדדי, שעי''ז נעשית מכוסה במים, ואילו על הכיסוי במים לא שייך גזירה ותקנה. עכ''ל.

ובהא נחלקו בנדה שנאנסה וטבלה, שאם הפילתה חבירתה למים טהורה לכ''ע משום דכוונה דחברתה כוונה מעליא היא, שכוונתה או כוונת חברתה מועילה להחזיקה בטהורה. אבל אם לא היתה שום כוונה לטבילה, דהיינו - "לר' נתן - שנפלה מן הגשר, ולרבנן - שירדה להקר [ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים]" –

מחלוקת אם טהורה לביתה או לא.

וכתבו ראשונים:

ולענין פסק הלכה בנדה שנאנסה וטבלה איכא מ"ד דהלכה כר' יוחנן דאף לביתה לא טהרה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מהלכות מקואות כרב דאמר טהורה לביתה וכותיה מסתברא כו', (חדושי הר''ן שם, ועי' רמב''ן ורשב''א ועוד, ובטוש''ע פסק כרמב''ם).

ואכן מוכח מהירושלמי –

ועיין בירושלמי שבת פרק ב' דכייל להו בהדדי –

חשש לסרך בתה יחד עם נדה שנאנסה וטבלה. משמע שהם תלויין זה בזה, דמ''ד טבילה צריכה להיותה מוחזקת בטהרה סובר שאסורה לטבול ביום השמיני משום סרך בתה⁵⁰⁹.

ומענין זה של "להחזיקה בטהורה", והיתר מום שאינו מובהק, שהחכם או ב''ד מתירים בפועל, ולא רק שמגלים לנו מה דינו כו', דהיינו במקום שצריך ע''פ דין לעשות פעולה – יש לברר מקודם "שהכל נעשה כתיקונה". דהיינו לפני הטבילה צריכה לבדוק מחציצה, -

"דבעי שנדע שאין שם דבר חוצץ", ולפני השחיטה צריך בדיקת הסכין מדין תורה, שנדע שאין הסכין פגומה. ולקמן יובאו דברי רבינו בזה בכמה מקומות.

פרק ד' הלכה ח':

היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצינה או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה, הרי זו טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום.

היתה חולה כו'.

עיין בהך דעירובין דף מ' ע"ב - מכל מקום בעינן כוס כו', התינח עצרת וראש השנה, יום הכפורים היכי עביד? אי מברך עליה ושתי ליה - כיון דאמר זמן קבליה עליה, ואסר ליה... לברוך עליה ולנחיה - המברך צריך שיטעום, ליתביה לינוקא - לית הלכתא כרב אחא, דילמא אתי למסרך. –

דפסק שם לשיטת התוס' שבת דף קל"ט ע"א דלא כן, וגם זה אסור –

וליתן ליה לתינוק ישראל - אומר רבי שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב, והיינו הא דאמר בעירובין בשילהי בכל מערבין (דף מ: ושם) גבי ברכת זמן על הכוס ביוה"כ דמפרש התם דלא אפשר דהיכי ליעביד כו' ליתביה לתינוק לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך ולא מצינו במקום אחר דאית ליה לרב אחא האי סברא, וי"מ דהוא ההוא דפ' בתרא דנדה (דף סז:) דאתקין ביממא דתמניא משום גנבי ולא חיישינן לסרך בתה במקום צורך כו'. וזהו הך רב אחא דאמר שם⁵¹⁰.

ועיין בהך דיבמות דף צ"ג ע"ב גבי רב אחא בר יעקב דהתיר לישא לאחין משוחררים נשי דהדדי ולא גזר – צ''ז ע''ב: בני יודן אמתא אשתחרור, שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי. [אשת אחיו דקסבר אין קורבה לגר דכקטן שנולד דמי]. אמר ליה רבא: והא רב ששת אסר, א"ל: הוא אסר ואנא שרינא... דאע"ג דתרוייהו לידתן בקדושה, ואתי לאיחלופי בישראל, אפ"ה שרי.

ועיין בהך דב"מ דף ע"א גבי רבית ע"ש ברש"י ד"ה טעמא –

(להלוות לגוי ברבית) בכדי חייו – [התירו לו, ויותר מכאן אסור מדרבנן, דלמא אתי למיסרך]⁵¹¹. רבינא אמר: הכא בתלמידי חכמים עסקינן. טעמא מאי אמרו רבנן – [רבית נכרי אסור] - שמא ירגיל הנכרי אצלו, וילמד ממעשיו, וכיון דתלמיד חכם הוא - לא ילמוד ממעשיו.

ושם דף ע"ה ע"א בהך דרב אם מותר להלוות בניו ברבית –

אמר רב יהודה אמר רב: מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית. ולאו מילתא היא, משום דאתי למיסרך.

ועיין בהך דסוכה דף ל"א ע"ב –

אמר מר: לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר. – פשיטא, - מהו דתימא: לייתי, כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קא משמע לן זימנין דנפיק חורבא מיניה, דאתי למסרך.

ובבכורות דף ל"ה ע"א –

מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, וראהו קסטור אחד ואמר: מה טיבו של זה? אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום, נטל פיגום וצרם אזנו, ובא מעשה לפני חכמים - והתירו. ואחר שהתירו, הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו. פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים - והתירו, ראו שהתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים - ואסרו. גמ'. פעם אחרת היה כו': וצריכא, דאי אשמעינן עובד כוכבים דלא אתי למיסרך, אבל קטן דאתי למיסרך - אימא לא, ואי אשמועינן קטן - משום דלא אתי לאיחלופי בגדול, אבל עובד כוכבים דאתי לאיחלופי בגדול - אימא לא, צריכא.

ושם ג"כ לא ר"ל משום איסור אמירה לעכו"ם או לקטן, כמש"כ הרא"ש ב"מ דף צ' –

פ''ז ס''ו וז''ל: כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא. ואף על גב דמסקי' במטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפי' בזמן הזה שאין אסור אלא מדרבנן. כדאיתא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשים (דף לה א) התם משום חומרא דקדשים הוא ולא גמרינן מינה... אלא משום אמירה לנכרי קאסר⁵¹². –

רק דהתם ס"ל כך, דהא ב"ד צריך להתיר את הבכור ע"י המום, וכמו דאמרינן שם דף ל"ג ע"ב לרבנן דאף במקום שמותר לעשות מום, מ"מ אין מתירין את הבכור ע"י מום זה. –

ת"ר: בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום דברי רבי מאיר, וחכ"א: אף במקום שעושה בו מום, ובלבד שלא ישחט על אותו המום.

ה"נ כאן, חיישינן דלמא אתי להתיר בכור ע"י מום.

ועיין בהך דפסחים דף י' –

י''א ע''א: וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר רבי יהודה? והתניא: בכור שאחזו דם, אפילו הוא מת - אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יטיל בו מום. - התם, מתוך שאדם בהול על ממונו, אמרינן: אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום - אתי למעבד במקום שעושין בו מום. ורבנן - כל שכן, דאי לא שרית ליה כלל - אתי למעבד. – [הואיל ובהול הוא, אי לא שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום - עובר על דבריך ועושה, ושוב אין נזהר בין מקום מום לשלא במקום מום, דסבור שהכל שוה].

ועיין בתוס' יבמות דף צ"ב ע"ב ד"ה נותן, דהיכא דעביד איסורא לא אסרינן, משום דלא שכיח –

ומתני' דהזורק (גיטין דף פ.) קתני ביבמה לשוק תצא מזה ומזה אפילו בנשואי טעות, וכ"ש בנשואי מזיד דקנסינן לה טפי ואפילו את"ל בכשנשאה במזיד לא שייך למגזר ולמיקנסיה כי היכי דלא קנסינן ליה בזינו, משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות כו'⁵¹³.

ועיין בהך דבכורות דף ג' ע"א גבי עבד דלא שכיח –

דאמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לעובד כוכבים - קונסין אותו עד עשרה בדמיו (ולא יותר) ... אלא, עבד - מילתא דלא שכיחא היא, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן⁵¹⁴.

ורש"י שם דף ט"ו ע"ב דגבי מקדיש בעלי מומין לא גזרו, משום דהוה איסורא –

ד''ה אמר כו', ל"א ועיקר מפי המורה, וטעמא מאי אמתני' קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן הא פקע קדושתייהו בפדיון אמן... גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי בהו לידי גיזה ועבודה, אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן, משום מילתא דלא שכיחא היא, דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:) המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין כו'.

ועיין ביבמות דף ל"ה גבי זנות - [אבל] קטנה בת ישראל - אינה צריכה להמתין ג' חדשים. במאי? אי במיאון כו', אלא בזנות, וזנות בקטנה לא שכיח כו', וכ"מ.

ובאמת לכך רש"י ז"ל בבכורות דף ל"ד ע"ב וכ"מ, גבי הך דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו - בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא: צורם אוזן בבכור ומת, מהו לקנוס בנו אחריו? [הצורם מהו לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית⁵¹⁵].

כתב רק אליבא דר"א דס"ל דאף אם נולד בו מום אחר לא ישחוט, בזה לא קנסו בנו אחריו, אבל לדידן על אותו המום שנעשה בכונה א"א להתיר לשום אדם, כן ס"ל לרש"י.

אך רבינו לא ס"ל כך בהלכות בכורות – פ''ב ה''ז: המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו, ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו.

ע"ש מש"כ בזה.

אך לדינא כך, דכל מקום שהמום אינו מובהק לגמרי, וע"כ צריך היתר מומחה, כיון שנעשה בכוונה א"א להתירו, וממילא אסור. משא"כ במום מובהק דההתרה הוא רק גדר גילוי מלתא, אז י"ל דלבנו לא קנסו, ויכולים להתיר ע"י זה, וא"כ לדידן שאין לנו מומחה - אין נפ"מ לדינא.

ועיין בהלכות בכורות מה שכתב בזה – פ''ג ה''ב: אם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין, כגון שנסמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו, הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת כו'⁵¹⁶.

ויהיה זה נפ"מ ג"כ להך דין דבכורות דף ל"ה הנ"ל גבי התינוקות ועכו"ם אם גזרינן משום סרך⁵¹⁷. וא"כ י"ל דגם גבי טבילה כן⁵¹⁸ אם זה הוה ממילא הטבילה, או צריך להחזיקה בטהורה.

ועיין בחולין דף ל"א ע"א גבי נדה שנאנסה ע"ש - אתמר: נדה שנאנסה וטבלה - אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ור' יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה⁵¹⁹.

ועיין בירושלמי שבת פרק ב' דכייל להו בהדדי – חשש לסרך בתה יחד עם נדה שנאנסה וטבלה –

ע"ש בה''א –

דרשה רבי חייא בר אבא לצוראי נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. תמן אמרין אפילו עבר זמנה מפני חמותה ומפני כלתה. [שרואין אותה טובלת ביום ויבואו גם הם לטבול בזמנה ביום ואתי' לידי כרת ולא ידעי שהיא בשמיני הוא דטבלה ביום]... נידה שנאנסה וטבלה, שמי בשם רב - טהורה לביתה וטמאה לטהרות. רבי לעזר בשם רבי חנינא טמאה בין לביתה בין לטהרות. ומאי טעמא? וכובס שנית וטהר. מה הראשונה לדעת אף השנייה לדעת.

ועיין בהך דב"ק דף פ"ב ע"א גבי הך דחפיפה, פריך שם הגמ' דאורייתא הוא שלא יהא חוצץ, ע"ש - ושתהא אשה חופפת וטובלת - דאורייתא היא, דתניא: ורחץ את בשרו במים - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, את בשרו - את הטפל לבשרו, ומאי ניהו? שער, אמרי: דאורייתא לעיוני דלמא מיקטר, אי נמי מאוס מידי משום חציצה, ואתא איהו תיקן חפיפה⁵²⁰. –

ומוכח שם דבעי שנדע שאין שם דבר חוצץ, דאל"כ מאי מקשה, היאך מוכח מקרא דצריך לחוש לחציצה?

וע"כ משום דצריך לידע שאין בה דבר חוצץ.

ועיין בהך דחולין דף י"ז ע"ב גבי בדיקת סכין, אמר שם ג"כ כה"ג דצריך לידע מה"ת שהסכין אין בו פגימה, והוא ג"כ משום זה דכל דבר שהתיקון הוא עפ"י גזירת הכתוב - צריך לעשות כתיקונה⁵²¹.

ועיין בהך דזבחים דף קי"ג ע"א - מאי חוץ מגתה? אמר ר"ל: חוץ ממקום הבדוק לה. אמר לו רבי יוחנן: והלא כל א"י בדוקה היא.

בהך פלוגתא דרש"י ותוס' גבי חוץ ממקום הבדוק לה - ממקום הבדוק לה - לשוחטה שם שאין תחתיה קבר התהום, רש''י.

והתוס': חוץ ממקום הבדוק לה - קסבר דבעי בדיקה משום דירד מבול לא"י, תימה וכי מדאורייתא בעי בדיקה? וי"ל דאיצטריך קרא (שלא) לשרפה במקום טומאה דאסור מדאורייתא דבעי' שחיטה ושריפה במקום טהור כו'. [לדעת התוס' אסור לשוחטה במקום טמא, ולרש''י חייב לבדוק שהמקום טהור, וכנ''ל כמו בחפיפה ובדיקת הסכין: "דכל דבר שהתיקון הוא ע''פ גזיה''כ צריך לעשות כתיקונה"].

וכ"כ בזה:

פרק ד' הלכה ט':

כל הנשים שיש להן וסת - בחזקת טהרה לבעליהן, עד שתאמר לו טמאה אני...

כל הנשים כו'.

ועיין לקמן בהל' י"ו דס"ל דלאחר תשמיש בעי בדיקה ע"ש בהשגות ובדברי ה"ה. והנה עיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ב הל' ח' דאם בא על אשתו ונמצאת נדה חייב קרבן מפני שהיה לו לשאול ולא מחלק בין סמוך לוסתה או לא וא"כ מבואר דס"ל דצריך לשואלה וא"כ צ"ל דמחלק כשיטת הירושלמי כאן פ"ב בין בא מן הדרך ללא בא וכעין דמבואר כאן ד' י"ב ע"א ע"ש בתוס' ד"ה שמואל וד' י"א ע"ב ד"ה תניא, וזהו מה דר"ל בגמ' כיון שתבעה ור"ל דעל זה לא תיקנו חכמים שישאל וזהו הלשון מה דאמר שם בגמ' ובאין ושוהין עמהם אך באמת כך נראה מדברי רבינו דתקנת הבדיקה לא תיקנו רק על האשה ולא על הבעל. והנה עיין בנדה דף ה' ע"א דאמר שם דבדיקה של לפני תשמיש אינה כפקידה לטהרות ובירוש' שם הוה זה מחלוקת דלוי ור"ז ור"ז ס"ל להיפך דרק דלפני תשמיש הוה כפקידה לטהרות ולא לאחר, ועיין מש"כ רש"י נדה ד' י"א ע"ב ד"ה כאן מש"כ שם דלכך לפני תשמיש לא בעי בדיקה גבי בתולה משום כיון דלאחר תשמיש לא בעיא כו'. אך באמת כך דהא כיון דכל עיקר תקנת הבדיקה הוא לטהרות ע"ש דף ו' דלתקן העבר וכיון דלפני לא מהני כלל לטהרות רק משום דצריך לאחר תיקנו לפני וכאן דא"צ לאחר לא תיקנו לפני, ובאמת ה"פ בגמ' דמה דאמר שם לטהרות בעיא בדיקה ר"ל היכא דהבדיקה מועלת לטהרות דהיינו לאחר ת' ובזה תיקנו על האשה לבדוק גם לבעלה, וזהו דר"ל במשנה ד' י"א אעפ"י כו' ומשמשת בעדים וזה על כל הנשים אף באינה עסוקה בטהרות ופעמים ר"ל זימנין דהיינו אשה שעסוקה בטהרות אז צריכה לבדוק גם שחרית כו' והך עדים ר"ל אחד לו ואחד לה וכמו דאמר שם דף ה' ע"א, אך ר"ז דס"ל בירושלמי הנ"ל להיפך דלטהרות מועיל רק לפני ולאחר לא מהני לטהרות א"כ הדין הוא בהיפך. והנה בהך דכאן ד' י"ב ע"א בהך דבעי ר"ז מר"י ס"ל דלא כפי' התוס' רק דר"ל אח"כ ור"ז לשיטתיה וכמש"כ. וכן ג"כ מה דאמרינן שם ד' ט"ז ע"ב בהך דאמר ר"ז מדברי כולם נלמד בעל נפש לא כו', ע"ש ברש"י ותוס' אך באמת ה"ק דזהו ספק לו אם הבדיקה שבין ביאה לביאה אם הוא מחמת אחר ביאה ראשונה או מחמת קודם ביאה שניה ועיין רש"י חולין ד' י' ע"ב גבי ר"כ מצריך כו', והנה שם הדין בדיקה הוא רק מחמת תקנה והנה לשיטת ר"ז דלאחר לא שייך כלל משום טהרות רק לפני וא"כ אסור לבעול ולשנות אף בלא טהרות ואף שתראה הבדיקה דשם רק משום לאחר ועל לאחר לא שייך תקנה של טהרות לר"ז ואין מועיל הבדיקה של לאחר על קודם. אך רבא ס"ל כגמ' דידן וא"כ מועלת הבדיקה של לאחר על לפני. והנה רבינו ס"ל דמה דאמרינן בנדה ד' ל"ח ע"ב כל י"א יום בחזקת טהרה ומה דאמר שם ר"י שאינה צריכה בדיקה ר"ל באשה שאין לה וסת ולפני תשמיש, וזהו ג"כ מה דאמר בגמ' דידן שם לרב חסדא אליבא דר"מ ור"ח בן אנטיגנוס דאמר שם משמשת בב' עדים ואוקימנא רק לטהרות הוא ג"כ באותן י"א יום אבל בימי נדה באשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לכו"ע אף לפני תשמיש דלא מהני לטהרות וא"ש דברי רבינו דלאחר תשמיש מוטל התקנה של בדיקה על שניהם בין בימי זיבה בין בימי נדה ולפני תשמיש אז בימי נדה באשה שאין לה וסת גם לפני תשמיש צריכה בדיקה וגם עליו מוטל לשאול ובימי זיבה אין התקנה רק עליה ולא עליו שהוא אין צריך לשאול ובאשה שיש לה וסת אז גם בימי נדה אין מוטל עליו התקנה לשאול אך זה רק בבא מן הדרך אבל שהיה עמה בעיר אז בימי נדה גם ביש לה וסת צריך לשאול וזהו כוונת רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ב ה"ח הנ"ל דנקט שם נדה וכמ"ש, ולכך בנדה ד' י"ב דאמר שם ר"ז אשה שאין לה וסת אסורה לשמש כו' ולשיטת רבינו קשה אך ה"פ בגמ' דהא כבר כתבתי דלר"ז לפני תשמיש הוא הבדיקה של טהרות וא"כ אף יש לה וסת אסורה לשמש וזהו דמקשה שם דקודם תשמיש היינו לטהרות לר"ז אך רבא דס"ל לקמן להיפך דלפני הוא רק משום לאחר ולמה נקט כאן רק אין לה וסת וע"כ דמיירי באותן י"א ימים שבין נדה לנדה והני ס"ל דלבעלה בלחוד לא בעי בדיקה באותן י"א יום וכמש"כ:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם כאן: כל הנשים שיש להן וסת - בחזקת טהרה לבעליהן... הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא.

ובהלכות שגגות – "אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול", הרי שצריך לשאול.

ולקמן פוסק: אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה, לא תשמש אלא בשני עדים אחד לו ואחד לה.

מבאר רבינו דעת הרמב''ם:

לאחר תשמיש - מוטלת התקנה של בדיקה על שניהם בין בימי זיבה בין בימי נדה.

לפני תשמיש – אשה שיש לה וסת - בימי זיבה (י''א יום שבין נדה לנדה) - אין התקנה אלא רק עליה ולא עליו, שהוא אין צריך לשאול⁵²². ובימי נדה – אם היה עמה בעיר – צריך לשאול, ובא מן הדרך – לא צריך לשאול.

אשה שאין לה וסת – בימי נדה - לפני תשמיש צריכה בדיקה וגם עליו מוטל לשאול (גם אם בא מן הדרך כו').

ובימי זיבה - "אין התקנה [לבדוק אלא] רק עליה ולא עליו, שהוא אין צריך לשאול".

כל עיקר תקנת הבדיקה הוא לטהרות ע"ש דף ו' דלתקן העבר. –

חכמים תקנו שאף בשעה שהם מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה צריכות לבדוק. מה טעם הבדיקה הרי כבר אכלה את התרומה ומאי דהוה הוה? "לתקן שירים שבפניה", שאם נשתייר מהתרומה שיירי אוכל – "שנגעה בהם, ומהניא לה הך בדיקה שאם תמצא עכשיו טהורה, לכשתבדוק ערבית כמשפטה ותמצא טמאה, לא תטמא למפרע אלא עד שעת בדיקתה ולא תהא התרומה בכלל טומאה דמפרע, שהרי בדקה לאחר העברתה", רש''י.

חיוב הבדיקה הוא רק "לתקן העבר" - לטהר את הטהרות שעסקה בהם בעבר, שלא תהיה טמאה למפרע ויטמאו הטהרות.

נחלקו בירושלמי איזו בדיקה היא העיקרית, לפני או אחרי תשמיש?

לוי אמר אחר התשמיש, אבל בעד שלפני התשמיש המומה היא לביתה ואינה בודקת יפה.

רבי אבון בשם רבי זעירא אחר התשמיש הוא עיקר החיוב, אבל בעד של אחר התשמיש דיהא היא מחמת שכבת זרע -(ואין זו בדיקה מספקת, כי אין המראה ניכר היטב).

בבבלי אמרו כדעת לוי שעיקר הבדיקה היא אחר תשמיש - אמר רב יהודה אמר שמואל עֵד שלפני תשמיש - אינו ממעט כפקידה. מ"ט? אמר רב קטינא: מתוך שמהומה לביתה. וכי מהומה לביתה מאי הוי? מתוך שמהומה לביתה - אינה מכנסת לחורין ולסדקין.

ומכיון שצריכה לאחר תשמיש בשביל טהרות, הצריכוה לבדוק גם לפני תשמיש, כי מן הדין: כל לבעלה לא בעיא בדיקה, אלא מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות, בעיא נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה, לכן במקום שאינה צריכה בדיקה אחר תשמיש כמו בתולה שדמיה טהורים – אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש.

ובלשונו:

וכיון דלפני תשמיש לא מהני כלל לטהרות משום שמהומה לביתה, רק משום דצריך לאחר לטהרות - תיקנו לפני תשמיש לבעלה, וכאן דא"צ לאחר לא תיקנו לפני.

ובאמת ה"פ בגמ' דמה דאמר שם לטהרות בעיא בדיקה ר"ל היכא דהבדיקה מועלת לטהרות דהיינו לאחר תשמיש, ובזה תיקנו על האשה לבדוק גם לבעלה בדיקה לאחר תשמיש שמועילה לטהרות, חייבת כל אשה לבדוק גם לבעלה אפי' אינה עוסקת בטהרות. וזהו דר"ל במשנה ומשמשת בעדים וזה על כל הנשים אף באינה עסוקה בטהרות, ופעמים ר"ל זימנין דהיינו אשה שעסוקה בטהרות אז צריכה לבדוק גם שחרית וגם לפני תשמיש כו', והך עדים ר"ל אחד לו ואחד לה.

אך ר"ז דס"ל בירושלמי הנ"ל להיפך - דלטהרות מועיל רק לפני תשמיש, ולאחר תשמיש העד דיהה מהש''ז - לא מהני לטהרות, א"כ הדין הוא בהיפך. (עיקר הבדיקה לטהרות היא רק לפני תשמיש, ומכיון שתקנו לפני – תקנו שגם אחרי תשמיש תבדוק, אבל אין בדיקה זו מטהרת אותה למפרע, כי אולי כן ראתה ואין הדם נראה על העד המלוכלך כו', ולכן ס''ל שבעל נפש לא יבעול וישנה, שאפילו אם תבדוק העד אחר תשמיש, אין ראיה שלא ראתה טיפת דם כו').

פרק ד' הלכה ט':

כל הנשים שיש להן וסת - בחזקת טהרה לבעליהן, עד שתאמר לו טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה, הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא, ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר לו טהורה אני.

כל הנשים כו'.

ועיין לקמן בהל' י"ו דס"ל דלאחר תשמיש בעי בדיקה –

אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה, לא תשמש אלא בשני עדים אחד לו ואחד לה.

ע"ש בהשגות - כתב הראב"ד ז"ל א"א: כמה יגיעות יגע בחנם שאף רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש, שלא אמרו בדיקות הללו אלא באשה העסוקה בטהרות עכ"ל.

ובדברי ה"ה –

ואיתמר עלה בגמרא ל"ש אלא באשה עסוקה בטהרות ... אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה. סובר הוא ז"ל שהוא דוקא בעדים דלפני תשמיש, אבל עדים דלאחר תשמיש בכל גוונא היא צריכה בדיקה... ומ"ש שם שאין האשה בודקת עצמה לבעלה כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש, פירש הרמב"ן ז"ל לפי שיטתו שהוא דוקא בבודקת תוך הזמן הנזכר פרק ה' מהלכות שגגות שהן חייבין בקרבן, אבל אחר מכן לא אמרו, וכן סובר רבינו ז"ל דהלכה כמ"ד אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק דהלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס (נדה דף י"ב ע"ב) דאמר משמשת בשני עדים הן עוותוה הן תיקנוה ואפילו בשאינה עסוקה בטהרות זהו דעתו ז"ל.

והנה עיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ב ה''ח דאם בא על אשתו ונמצאת נדה חייב קרבן מפני שהיה לו לשאול - אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול –

ולא מחלק בין סמוך לוסתה או לא, וא"כ מבואר דס"ל דצריך לשואלה⁵²³.

וא"כ צ"ל דמחלק כשיטת הירושלמי כאן פ"ב בין בא מן הדרך ללא בא –

ה''ד: אבא בר ירמיה כהנא בשם שמואל כל אשה שאין לה ווסת אסורה לביתה עד שעה שתבדוק, והתנינן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן? פתר לה בבאין מן הדרך והתנינן הבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה. אמר רבי בון בר חייה תיפתר שבא ומצאה עירה, והתני בין שמצאה עירה בין שמצאה ישינה? אמר רבי בא תיפתר שהניחה בחזקת טהרה.

וכעין דמבואר כאן דף י"ב ע"א –

ת"ר: חמרין ופועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה - נשיהם להם בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ערות. בד"א - שהניחן בחזקת טהרה, אבל הניחן בחזקת טומאה - לעולם היא טמאה, עד שתאמר לו טהורה אני. והא, שמואל במאי מוקי לה? אי בשיש לה וסת - קשיא ערה, ואי בשאין לה וסת - קשיא בין ערה בין ישנה, לעולם בשיש לה וסת, וכיון שֶׁתְבָעָהּ - אין לך בדיקה גדולה מזו.

ע"ש בתוס' ד"ה שמואל⁵²⁴. – שמואל: ויש לומר דדייק מלישנא יתירא דקתני נשיהם להם בחזקת טהרה ואמאי איצטריך תו למיתני ובאין ושוהים עמהם? אלא לגלויי דאיירי דעסוקה בטהרות. ובפ"ב (לקמן דף טו.) דקתני "כל הנשים בחזקת טהרה", וקתני בתר הכי "והבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה" וקתני תרתי אף על גב דאינה עסוקה בטהרות איירי, התם אשמועינן דאין לחלק בין באין מן הדרך לבני העיר.

ודף י"א ע"ב ד"ה תניא –

אבל הניחה בחזקת טמאה אף על גב דביש לה וסת מיירי, היינו משום דבהניחה בחזקת טמאה אשמועינן אפילו ערה טמאה עד שתאמר טהורה אני. אבל הניחה בחזקת טהורה באין לה וסת היכא דערה לא בעיא בדיקה דכיון דבא מן הדרך מסתמא תובעה ואמרינן לקמן (דף יב.) כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו.

וזהו מה דר"ל בגמ' כיון שתבעה, ור"ל דעל זה לא תיקנו חכמים שישאל, וזהו הלשון מה דאמר שם בגמ' ובאין ושוהין עמהם⁵²⁵.

אך באמת כך נראה מדברי רבינו, דתקנת הבדיקה לא תיקנו רק על האשה ולא על הבעל.

והנה עיין בנדה דף ה' ע"א דאמר שם דבדיקה של לפני תשמיש אינה כפקידה לטהרות –

אמר רב יהודה אמר שמואל עֵד שלפני תשמיש - אינו ממעט כפקידה. מ"ט? אמר רב קטינא: מתוך שמהומה לביתה. וכי מהומה לביתה מאי הוי? מתוך שמהומה לביתה - אינה מכנסת לחורין ולסדקין.

ובירושלמי שם הוה זה מחלוקת דלוי ור"ז – פ''א סוף ה''א: לוי אמר בעד של אחר התשמיש היא מתניתא אבל בעד שלפני התשמיש המומה היא לביתה ואינה בודקת יפה, רבי אבון בשם רבי זעירא בעד שלפני התשמיש היא מתניתא, אבל בעד של אחר התשמיש דיהא היא מחמת שכבת זרע – [ר''ז אמר איפכא, דבעד שלפני התשמיש ליכא למיחש למידי, אבל בעד שלאחר התשמיש דיהא היא מחמת שכבת זרע וחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנו שכבת זרע] –

ור"ז ס"ל להיפך דרק דלפני תשמיש הוה כפקידה לטהרות ולא לאחר.

ועיין מש"כ רש"י נדה דף י"א ע"ב ד"ה כאן, מש"כ שם דלכך לפני תשמיש לא בעי בדיקה גבי בתולה, משום כיון דלאחר תשמיש לא בעיא כו'. –

כאן שלא שמשה - הא דאמר נשתנו מראה דמים שלה טמאה שלא שמשה היום אלא בטהרות עסקה סמוך לבדיקה, הילכך לענין טהרות שחרית וערבית בעיא בדיקה, ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעיא בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה - לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן, דאמרינן לקמן כל לבעלה לא בעיא בדיקה, אלא מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות בעיא נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה והכא ליכא מגו.

אך באמת כך, דהא כיון דכל עיקר תקנת הבדיקה הוא לטהרות ע"ש דף ו' –

רבי יהודה אומר: אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה. [אף בשעה שהם מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה צריכות לבדוק], והוינן בה: מאי דהוה הוה, אמר רב חסדא: לא נצרכה אלא לתקן שירים שבפניה כו' – [להכשיר שירים שנגעה בהם, ומהניא לה הך בדיקה שאם תמצא עכשיו טהורה, לכשתבדוק ערבית כמשפטה ותמצא טמאה - לא תטמא למפרע אלא עד שעת בדיקתה, ולא תהא התרומה בכלל טומאה דמפרע, שהרי בדקה לאחר העברתה אלמא טומאת מפרע לתרומה נמי גזור].

דלתקן העבר.

וכיון דלפני תשמיש לא מהני כלל לטהרות, רק משום דצריך לאחר תשמיש - תיקנו לפני, וכאן דאין צריך לאחר - לא תיקנו לפני⁵²⁶.

ובאמת ה"פ בגמ', דמה דאמר שם לטהרות בעיא בדיקה, ר"ל היכא דהבדיקה מועלת לטהרות, דהיינו לאחר תשמיש, ובזה תיקנו על האשה לבדוק גם לבעלה⁵²⁷.

וזהו דר"ל במשנה דף י"א אעפ"י כו' ומשמשת בעדים - . אף על פי שאמרו דיה שעתה - צריכה להיות בודקת... ומשמשת בעדים.

וזה על כל הנשים אף באינה עסוקה בטהרות, ופעמים ר"ל זימנין⁵²⁸ –

ופעמים צריכה להיות בודקת - שחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. –

דהיינו אשה שעסוקה בטהרות, אז צריכה לבדוק גם שחרית כו'.

והך עדים – משמשת בעדים - ר"ל אחד לו ואחד לה, וכמו דאמר שם דף ה' ע"א –

תנן המשמשת בעדים - הרי זו כפקידה, מאי לאו: חד לפני תשמיש, וחד לאחר תשמיש? לא, אידי ואידי - לאחר תשמיש, ואחד לו ואחד לה; כדתנן: דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה.

אך ר"ז דס"ל בירושלמי הנ"ל להיפך, דלטהרות מועיל רק לפני, ולאחר לא מהני לטהרות, א"כ הדין הוא בהיפך. (עיקר הבדיקה לטהרות היא רק לפני תשמיש, וחכמים תיקנו שכל אשה משמשת בעדים אחד לו ואחד לה – לאחר תשמיש, ובזה כל אשה חייבת, ורק אם עוסקת בטהרות תבדוק גם לפני).

והנה בהך דכאן דף י"ב ע"א בהך דבעי ר"ז מר"י - בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה: אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה? ס"ל דלא כפי' התוס' - בעי ר' זירא אשה מהו שתבדוק - פי' לפני תשמיש –

רק דר"ל אח"כ – אחר תשמיש⁵²⁹ ור"ז לשיטתיה וכמש"כ.

וכן ג"כ מה דאמרינן שם דף ט"ז ע"ב בהך דאמר ר"ז מדברי כולם נלמד בעל נפש לא כו', - אמר ר' זירא: מדברי כולם נלמד - בעל נפש לא יבעול וישנה.

ע"ש ברש"י - לא יבעול וישנה - בלא בדיקה בינתים, דאפילו ב"ה מצרכי בדיקה לסוף תשמיש, אלמא חיישינן לשמא ראתה דם מחמת תשמיש, אלמא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור לא יבעול וישנה.

ותוס' - לא יבעול וישנה - פירוש אם לא יבדוק דשמא מחמת חימוד תשמיש ראשון ראתה כו'.

[רש''י וגם תוס' מפרשים שר' זירא מצריך בדיקה אחר תשמיש, ואז מותר לבעול שוב].

אך באמת ה"ק, דזהו ספק לו אם הבדיקה שבין ביאה לביאה אם הוא מחמת אחר ביאה ראשונה או מחמת קודם ביאה שניה.

ועיין רש"י חולין דף י' ע"ב גבי ר"כ מצריך כו', -

רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. כמאן? כרב הונא ולמיפסל קמייתא? [בעיא היא, האי דמצריך בדיקה לאחר שחיטת הראשונה מיד, משום דאי משכח לה פגומה טריף לה כרב הונא], לא, כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. [לא כרב חסדא - ס"ל דלא חייש לעור, ומצריך בדיקה שאם תמצא פגומה יתקננה ויהיו אחרונות כשרות עם הראשונה, דאי לא בדק ושחיט ליה לאידך ומשכח לה פגומה חיישינן למפרקת דקמייתא ואסירי בתרייתא, ולית ליה הא דאמרן לעיל מכדי מתלא תלינן כו' ואף על גב דמשנינא הכי דיחויא בעלמא הוא כלומר לעולם אימא לך כרב חסדא סבירא ליה אבל רב כהנא ודאי כרב הונא קאמר למפסל קמייתא כדאוקמינן לעיל הלכתא כוותיה והשוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה ואם שחט הרבה ולא בדק בינתים ואחר כך נמצאת פגומה אף הראשונה אסורה]⁵³⁰.

והנה שם הדין בדיקה הוא רק מחמת תקנה⁵³¹, והנה לשיטת ר"ז דלאחר לא שייך כלל משום טהרות רק לפני, וא"כ אסור לבעול ולשנות אף בלא טהרות, ואף שתראה הבדיקה, דשם רק משום לאחר, ועל לאחר לא שייך תקנה של טהרות לר"ז, ואין מועיל הבדיקה של לאחר על קודם⁵³².

אך רבא – ט''ז ע''ב: רבא אמר: בועל ושונה, כי תניא ההיא - לטהרות. תניא נמי הכי: בד"א - לטהרות, אבל לבעלה - מותרת. –

ס"ל כגמ' דידן [שעיקר חיוב הבדיקה לטהרות הוא אחר תשמיש, ומתוך שצריכה אחר צריכה גם לפני] –

וא"כ מועלת הבדיקה של לאחר על לפני.

והנה רבינו ס"ל דמה דאמרינן בנדה דף ל"ח ע"ב – במשנה: כל אחד עשר יום בחזקת טהרה: -

כל י"א יום בחזקת טהרה.

ומה דאמר שם ר"י שאינה צריכה בדיקה - בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה: אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה? אמר ליה: לא תבדוק. ותבדוק, ומה בכך? אם כן - לבו נוקפו ופורש. –

ר"ל באשה שאין לה וסת ולפני תשמיש.

וזהו ג"כ מה דאמר בגמ' דידן שם לרב חסדא אליבא דר"מ –

ל''ט ע''א: רב חסדא אמר: לא צריכא אלא לר"מ, דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, ה"מ - בימי נדתה, אבל בימי זיבתה - בחזקת טהרה קיימא.

ור"ח בן אנטיגנוס דאמר שם משמשת בב' עדים – י''ב ע''ב: ת"ר, אשה שאין לה וסת - אסורה לשַׁמֵשׁ, ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, ויוציא ולא מחזיר עולמית - דברי ר"מ. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: משמשת בשני עדים, הן עותוה הן תקנוה... כל לבעלה - לא בעיא בדיקה, דא"ר זירא א"ר אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת - אסורה לשמש עד שתבדוק, ואוקימנא לה - בעסוקה בטהרות –

ואוקימנא רק לטהרות –

הוא ג"כ באותן י"א יום.

אבל בימי נדה - באשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לכו"ע אף לפני תשמיש דלא מהני לטהרות, ואתי שפיר דברי רבינו דלאחר תשמיש מוטל התקנה של בדיקה על שניהם, בין בימי זיבה בין בימי נדה.

ולפני תשמיש - אז בימי נדה באשה שאין לה וסת - גם לפני תשמיש צריכה בדיקה, וגם עליו מוטל לשאול, ובימי זיבה אין התקנה רק עליה ולא עליו, שהוא אין צריך לשאול.

ובאשה שיש לה וסת - אז גם בימי נדה אין מוטל עליו התקנה לשאול.

אך זה רק בבא מן הדרך, אבל שהיה עמה בעיר - אז בימי נדה גם ביש לה וסת צריך לשאול.

וזהו כוונת רבינו ז"ל בהלכות שגגות פ"ב ה"ח הנ"ל דנקט שם נדה - אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה⁵³³ חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול.

וכמ"ש.

ולכך בנדה דף י"ב דאמר שם ר"ז אשה שאין לה וסת אסורה לשמש כו'. - דא"ר זירא א"ר אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת - אסורה לשמש עד שתבדוק, ואוקימנא לה - בעסוקה בטהרות.

ולשיטת רבינו קשה – [הרי אסורה לשמש עד שתבדוק, ולא די שישאל אותה].

אך ה"פ בגמ', דהא כבר כתבתי דלר"ז לפני תשמיש הוא הבדיקה של טהרות, וא"כ אף יש לה וסת אסורה לשמש. וזהו דמקשה שם דקודם תשמיש היינו לטהרות לר"ז, אך רבא דס"ל לקמן להיפך, דלפני הוא רק משום לאחר, ולמה נקט כאן רק אין לה וסת? וע"כ דמיירי באותן י"א ימים שבין נדה לנדה, והני ס"ל דלבעלה בלחוד לא בעי בדיקה באותן י"א יום.

וכמש"כ:

פרק ד' הלכה י''ד:

דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש, כיצד מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש, ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו.

ויש לאיש כו'. עיין מש"כ בזה לעיל וע' בהך דיבמות ד' צ"ח ע"א מה דאמר שם דאם אומר עוד דבר מתוך שנאמן על זה נאמן גם על זה ועיין בהך דסנהדרין ד' כ"ד ע"א בהך דאמר שם מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני ע"ש ברש"י, אך באמת רבינו ז"ל ר"ל כמו שכתב בהל' תרומות פ"ד הל' י"ג גבי הפועלים ולפי שמסר להם כו' הרי הם כו'. וה"נ ר"ל כן כיון דחזינן דהאמינו אותה על שלה נמסר הדבר לה ונאמנת על הכל, ועי' בהך דתמורה ד' כ"ח ע"א ברש"י ד"ה עד אחד פוסלו מהקרבה דפי' שם רש"י דר"ל על החכם שאומר בעל מום הוא ונאמן, ועי' בהך דקדושין ד' ע"ד ע"א גבי נאמן דיין לומר כו' בזמן שבעלי דינים לפניו ר"ל דאז עדיין שם דיין עליו, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין פ"ה הל' י"ח ע"ש אך שם הטעם משום דאין עליו שם דיין כיון שהוא יחיד, ועיין בסנהדרין שם דף ו' ע"א כי היכי דליהוי עליה סהדי ע"ש ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ד גבי טעה הדיין דאמר שם דצריך ב' עדים ולא נאמן אחד ובאמת לשיטת רבינו זה הוה מחלוקת דר"י ורבנן בהך דסנהדרין ד' ל"ו ע"ב גבי שני סופרי הדיינין אך רש"י ז"ל לא פי' כן, ועיין גיטין ד' י"ט ע"ב גבי רב יהודה ע"ש ובהך דכתובות דף כ'. וע"ש ד' ע"ב ובדברי הר"ן פ"ד דשבועות.

ביאור ההלכה.

בנאמנות האשה לאיסורי נדה (ספירה וטבילה כו'), אומר הרמב''ם: ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו⁵³⁴.

בטעם הדבר שנאמנת גם על שלו⁵³⁵, מציין ליבמות צ''ח: "דקאמר מעשה אחרינא בהדה", ומבאר: "דאם אומר עוד דבר, מתוך שנאמן על זה נאמן גם על זה". שאם היה אומר רק דבר אחד, היתה סברא לפקפק בנאמנותו⁵³⁶, כדהתם ביבמות שיש חשש: "שמא בשביל מעשה שבא לידו אומרה", או הכא שאם היתה מעידה רק על שלו שמא לא היתה נאמנת, אבל כשאומר עוד דבר - "מגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא, דניכרין דברי אמת שביחד קבלן".

ועד''ז בסנהדרין כ''ד על המשנה: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, כיצד יכול הבע''ד לפסול דיין מומחה, אמר ר''י בעדים פסולין ודיינין כשרין. מיגו דפסלי עדים - פסלי נמי דייני, ופי' רש''י: "בעל דין פוסל הדיינין והעדים, ונמצאו דבריו אמת על העדים, ומשום הכי מהימנינן ליה אפילו לגבי דיינין".

אך באמת [דחוק לומר שנאמנת רק משום שאומרת "עוד דבר", אלא], רבינו ז"ל ר"ל ... כיון דחזינן דהאמינו אותה על שלה - נמסר הדבר לה ונאמנת על הכל.

וע''ד הדין, שהפועלים הדורכים בגת רשאין להפריש תרומה אף שלא מדעת בעה''ב, לפי שמסר להם והאמינן על כן הרי הן כשלוחין⁵³⁷.

בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות הביאו תשובת רבינו בענין זה וז''ל:

בשו"ת צפנת פענח סי' מ''ב נשאל אודות רב שמקצת מהקהל מערערים עליו שאינו מתעסק כהוגן בדבר הרבנות, והשיב שיש לרב נאמנות כלפי המערערים משני טעמים, טעם אחד משום שאחר שקבלוהו עליהם יש לו גדר עדות, וכמ"ש רש"י בחולין ו' א' העיד ר' יהושע והתיר רבי על פיו⁵³⁸, וכ"כ רש"י תמורה כ''ח א' (יובא לקמן) - דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא, פסול להקרבה.

ועוד טעם יש להאמינו מדין שליש, שכיון שאי אפשר לציבור בלא רב, שהרי א"א שיהיו כולם חכמים, וכשם שהשליש נאמן, עי' גיטין ס''ד א'⁵³⁹, כך הרב נאמן, והביא כמה ראיות לזה, והסיק שם שאם מתחילה קבלו אותו עליהם והוא רב הגון כדת, אינם יכולים לערער עליו בלא שום ראיה והוכחה גמורה, ומכ"ש כשאינם אלא מיעוט הקהל, ואם אין להם אמתלא טובה אין לבי"ד להזדקק לזה כלל, ובפרט כשנראה שמערערים רק משום שנאה. עיין שם.

ומציין לכ''מ בענין נאמנות החכם והדיין, שכל זמן שבעלי הדין עומדים לפניו נאמן לומר לזה זכיתי ולזה לא זכיתי, ואם אינם לפניו צריך עדות שיעידו על מה שפסק כדלקמן.

פרק ד' הלכה י''ד:

דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש, כיצד מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש, ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו.

ויש לאיש כו'.

עיין מש"כ בזה לעיל – פ''א ה''כ: מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו ר"ל בגדר נאמנות לא בגדר דין כו'. - ועיין בהך דיבמות דף צ"ח ע"א מה דאמר שם דאם אומר עוד דבר, מתוך שנאמן על זה נאמן גם על זה. –

דאמר בן יאסיין: כשהלכתי לכרכי הים, מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו, אמרתי לו: בני, מן הרשך? אמר לי: הרי אשה ושבעה בניה, על ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים: גר נושא אשת אחיו מאמו, ואמר: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר - שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו שכינה... ומי מהימן? והאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו... איבעית אימא: שאני הכא, דקאמר מעשה אחרינא בהדה. [דקאמר מילתא - דיונה בן אמתי בהדה, ומגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא, דניכרין דברי אמת שביחד קבלן].

ועיין בהך דסנהדרין דף כ"ד ע"א בהך דאמר שם מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני ע"ש ברש"י – בעדים פסולים ודיינין כשרין - בעל דין פוסל הדיינין והעדים, ונמצאו דבריו אמת על העדים, ומשום הכי מהימנינן ליה אפילו לגבי דיינין.

אך באמת רבינו ז"ל ר"ל כמו שכתב בהלכות תרומות פ"ד הי"ג גבי הפועלים, ולפי שמסר להם כו' הרי הם כו'. –

הפועלים אין להן רשות לתרום שלא מדעת בע"ה, חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאים מיד, ולפי שמסר להן והאמינן על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה.

וה"נ ר"ל כן, כיון דחזינן דהאמינו אותה על שלה, נמסר הדבר לה ונאמנת על הכל.

ועיין בהך דתמורה דף כ"ח ע"א ברש"י ד"ה עד אחד פוסלו מהקרבה, דפי' שם רש"י דר"ל על החכם שאומר בעל מום הוא ונאמן –

הודאת עד אחד פוסלתו מהקרבה - דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול מהקרבה.⁵⁴⁰.

ועיין בהך דקדושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין לומר כו' - נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי; במה דברים אמורים - שבעלי דינים עומדים לפניו, אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו - אינו נאמן. –

בזמן שבעלי דינים לפניו ר"ל דאז עדיין שם דיין עליו.

ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין פ"ה הי"ח ע"ש –

יחיד שהוא מומחה לרבים אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי, אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין, ואפילו היה סמוך⁵⁴¹.

אך שם הטעם [לא שאין דיין אחד נאמן אלא] משום דאין עליו שם דיין כיון שהוא יחיד⁵⁴².

ועיין בסנהדרין שם דף ו' ע"א כי היכי דליהוי עליה סהדי ע"ש –

לימא תלתא תנאי בפשרה, דמר סבר: בשלשה, ומר סבר: בשנים, ומר סבר ביחיד? אמר רב אחא בריה דרב איקא, ואיתימא רבי יימר בר שלמיא: מאן דאמר תרי - אפילו חד נמי – [מכשר, דכיון דלא מקשינן ליה לדין, מה לי תרי מה לי חד], והאי דקאמר תרי - כי היכי דליהוו עליה סהדי⁵⁴³.

ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ד גבי טעה הדיין, דאמר שם דצריך ב' עדים ולא נאמן אחד. –

תני טעה אחד מן הדיינין, אם היה מזכה - סופרי הדיינין מזכירין אותו. אם היה מחייב אמר לי' למד תחילה. אמר רבי לא מפני מה כותבין דברי המזכה [ליכתוב פלוני זיכה וממילא אינו יכול לחזור בו] מפני המחייב שמא תיטרף דעתו.

[ומשני מפני המחייב. צריך לכתוב טעם המחייב שמא יתבלבל דעתו וישכח ממנו הטעם למה חייב ומפני כך יירא מללמד עליו זכות עכשיו שמזכירין לו טעמו והוא רואה שאין ממש בדבריו חוזר מדעתו].

ופריך ואין כו'. כלומר משום זה אין להם לכתוב, ואם יתחלף לו דבר יזכירו האחרים ויאמרו זה אמרת וזה לא אמרת, ואין חליף מילא יימרון ליה הדא אמרת הדא לא אמרת. (למה כותבין דברי המחייב, הרי אם ישכח אפשר להזכירו) - צריכה שני עדים נמצא דינו משתקע. – [ומשני צריכה שני עדים. לא יאמין להם עד שיהיו שני עדים, נמצא מתעכב הדבר ומענה דינו, אבל בכתיבה סגי].

ובאמת לשיטת רבינו זה הוה מחלוקת דר"י ורבנן בהך דסנהדרין דף ל"ו ע"ב, גבי שני סופרי הדיינין - סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה. ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין, רבי יהודה אומר: שלשה, אחד כותב דברי המזכין, ואחד כותב דברי המחייבין, והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין⁵⁴⁴.

אך רש"י ז"ל לא פי' כן –

שניהם כותבין דברי המזכין ושניהם כותבין דברי המחייבים, שאם יטעה האחד - יוכיח כתבו על של חבירו. ור''י סובר: אחד כותב דברי המזכין, ואחד כותב דברי המחייבין, והשלישי כותב דברי כולם, ומתוך שאין טורח רב עליהם - לא יקצרו בדבר, ואם יטעה אחד מהם - יוכיח כתב של שלישי⁵⁴⁵.

ועיין גיטין דף י"ט ע"ב גבי רב יהודה ע"ש –

רב יהודה מיצטער קרי וחתים - [זקן היה ועיניו כהות וכשהיה צריך לחתום בעד או בדיין מצטער בקריאת שטר וקורהו וחותם], א"ל עולא: לא צריכת, דהא ר' אלעזר מרא דארץ ישראל קרו קמיה וחתים, ורב נחמן קרו קמיה ספרי דייני וחתים. ודווקא רב נחמן וספרי דייני, דאית להו אימתא, אבל רב נחמן וספרי אחריני, ספרי דייני ואיניש אחרינא - לא.

ובהך דכתובות דף כ'. –

ע''א: אמר רבה: ש"מ מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו, מדכר חד לחבריה. איבעיא להו: עצמו מאי? [אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי], רב חביבא אמר: אפילו עצמו, מר בריה דרב אשי אמר: עצמו לא. והלכתא: עצמו לא. ואי צורבא מרבנן הוא – [העד⁵⁴⁶]. אפי' לעצמו – [של בעל דין, דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי].

וע"ש דף ע"ב –

ומשמשתו נדה... דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם, ואזל שייליה ואשתכח שיקרא⁵⁴⁷.

ובדברי הר"ן פ"ד דשבועות. –

ט''ו ע''א: ולאו למימרא שתהא נאמנת אפי' [אם חזר בו] העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת, דודאי בכי האי גוונא לא מהימנא, שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר - אין השני האומר בשמו נאמן, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק המדיר (דף עב א) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שיקרא [לא מהימנא], אלמא אף על גב דאי לא שייליה - סמיך עלה, כיון דשייליה ומשתכח שיקרא לא מהימנא⁵⁴⁸.

פרק ד' הלכה י''ט:

קנחה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר נמצא עליו דם הרי זו טמאה, ואין אומרים שמא כשטחה אותה ביריכה נהרגה מאכולת.

קנחה עצמה כו' ואין אומרים כו'. עיין בגמ' מה דמקשה שם אך באמת כך דהנה עיין כאן די"ט ע"ב אמר דדם נדה הוא רק כדם מאכולת של ראש דהוא אדום והנה עיין שם ד' ס"ה ע"ב דר"מ אמר דם נדה אדום ודם בתולים אינו אדום ושם ד' י"א ע"ב אמרינן דע"י תשמיש עושה שינוי לדם בתולים שיהא כדם נדה ע"ש בתוס' ד"ה וכולם וזהו מה דאמר בגמרא כאן דניחוש דלמא דם מאכולת הוא וא"ש מ"ש התוס' כאן ד"ה וליחוש דרק בשעת תשמיש יש לומר דזהו דם מאכולת וע"ש ד' נ"ב ע"ב ואידך אגב זוהמא דם מאכולת ר"ל דע"י זוהמא נהפך הדם מאכולת להיות כדם נדה ואמר דאותו מקום דחוק כו' ר"ל ולא היה באפשר לשנות הדם מאכולת להיות כנדה וא"ש מה שדחק רש"י בד"ה רצופה ע"ש אך רבינו ז"ל ס"ל כמבואר בירושלמי כאן דאין דרך מאכולת להיות נמצאות בגוף ולא כתוס' כאן ד"ה ולמחר ואזיל לשיטתיה לקמן פ"ט הל' ו' גבי כתם הנמצא על בשרה ע"ש מש"כ וע"ש ד' נ"ט ע"א גבי הך מחלוקת דר' חנינא ורבי ינאי גבי שהיה נמצא עליה כגריס ועוד כו', אך שם י"ל דתלינן במאכולת של ראש ועיין מש"כ לקמן דגבי כתם על בגדה פחות מכגריס לא גזרו כלל לא בגדר תליה אך כל זה על כתם הנמצא אבל הך דכאן גבי בדקה בעד שאינו בדוק אז הוה רק בגדר תליה. ובזה א"ש מה דכאן אמר אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד והרי לקמן ד' נ"ח הוה פלוגתא דאמוראי אם עד כגריס או כגריס עצמה ג"כ טהור ועיין ברש"י כאן ד' נ"ב ע"ב ד"ה שהם כגריס ועוד ועיין ברשב"ם ב"ב ד' פ"ט ע"א דהיכא דמחלקין מחזיק יותר משהוא בבת אחת ע"ש ובמנחות ד' פ"ח וכריתות דף ו'. אך באמת כך דהפלוגתא שם כך דלא גזרו כלל על כתם פחות מכגריס ואף במקום שא"א למאכולת כלל וגם במקום שידוע לנו שזה הדם משונה מדם מאכולת וכעין מה דאמרינן כאן דף י' ע"ב גבי בתולה שתולין כתמה אף אם משונה מדם בתולים משום דלא גזרו בה כלל כתמים וגם י"ל דה"ה באשה שיש לה מכה בגופה דלא גזרו עליה כלל דין כתם ולא דמי כלל להך דכאן ד' י"ט ע"ב ודף כ' ע"א דשם התליה הוא ממקום אחר משא"כ אם בגופה וה"ה לדידן פחות מכגריס אבל אם הוא כגריס פליגי בזה אבל בתליה כו"ע מודו דתלינן עד כגריס ועוד, ועיין בירושלמי כאן פ"ב ה"א גבי קפציות אינה בדוקה מן המאכולת כו' ור"ל דשם בעי תליה ולכך צ"ל משום דאינה בדוקה מן המאכולת ויהיה נ"מ לפי"ז דלא כמש"כ התוס' ד' נ"ט ע"א דלמ"ד עד כגריס אם היה למעלה כגריס תולה בה למטה יותר מכגריס ע"ש רק דבזה לכו"ע אין תולין וראיה לזה עיין בתוס' חולין ד' נ"ה ע"א ד"ה כל מה שהקשו מהך דברכות ותירצו דשם יש נ"מ לחומרא ג"כ לכך לא חשיב זה ולפי שיטת התוס' דנדה הנ"ל קשה דא"כ הא גבי גריס של כתמים נמי יש נ"מ לחומרא לענין דאם יש גריס למעלה אין תולין בו למטה יותר מכגריס וע"כ דאף למ"ד כגריס טמא הוא רק דאז גזרו עליו כתמים אבל מכל מקום אם יש לתלות במאכולת שפיר תלינן וכמש"כ, ועיין לקמן בהל' כ' גבי אם היה דם מכתו משונה ולפי מה שכתבתי די"ל שמש עכרן ואמאי הכא נמי לא נימא כן ועיין כאן ד' י"ט ע"א משמע דדם מכה סתם הוא משחיר וצ"ל דר"ל דדם מכתו משונה גם כעת בשעת תשמיש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם⁵⁴⁹ פוסק שאם קנחה עצמה בעד בדוק וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם – טמאה נדה⁵⁵⁰, ולא משום כתם, לכן גם פחות בכגריס ולא מחלק בין עגול למשוך כו'. הקשו עליו הראשונים מדוע לא נתלה הדם בדם מאכולת, הרי רק באותו מקום איתמר שבדוק הוא ממאכולת או דחוק הוא ממאכולת?

וז''ל המ''מ: קנחה עצמה בעד הבדוק וכו'. בפרק כל היד איתמר בדקה בעד הבדוק וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם - אמר רב טמאה נדה. ודעת רבינו דאפילו עגול ופחות מכגריס טמאה נדה, ואין זה דומה להניחתו תחת הכר, וזהו שלא חילקו כאן בין עגול למשוך כמו שחילקו בהניחתו תחת הכר, משום דבכל גוונא היא טמאה, אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל השוו דינן, וכדברי רבינו ראוי להחמיר.

מבאר רבינו –

דם נדה אדום, וכן דם מאכולת שנמצאת בראש – אדום. סתם מאכולת בשאר הגוף אין דמה אדום.

ע''י תשמיש מתעכר דם מאכולת (של גוף) ונעשה אדום כדם נדה. (כמו דם בתולין שאף הוא אינו אדום אלא שתשמיש עוכרו ומתאדם). לכן סוברים הראשונים שאם קינחה עצמה אחר תשמיש ולמחר מצאה עליו דם – אם אין בו שיעור כו' תלינן במאכולת, אף שהדם אדום אמרינן תשמיש עכרו.

וזה מש''כ התוס' על המשנה, קינחו עצמם אחר תשמיש – "נמצא על שלו – טמאין וחייבים קרבן" כו', מקשה הגמרא מדוע חייבים קרבן "וניחוש שמא דם מאכולת הוא"?, מקשין התוס' א''כ כל אשה הבודקת עצמה ומוצאת דם ניחוש שמא דם מאכולת הוא?.

מבאר רבינו כנ''ל שדם מאכולת אינו אדום כדם נדה, ולכן אם מוצאת בבדיקה דם אדום, בודאי דם נדה הוא ולא מאכולת, ורק במשנה שם דאיירי שקינחה עצמה לאחר תשמיש, אמרינן אפשר דע''י תשמיש נתעכר דם המאכולת ונעשה אדום, וא''כ אמאי טמאין וחייבים קרבן, ניחוש שמא דם מאכולת הוא?.

אבל הרמב''ם חולק על כ''ז וסובר כהירושלמי, שרק בכתם הנמצא בבגד תלינן במאכולת, אבל הנמצא בגופה – אין מאכולת מצוייה בגוף.⁵⁵¹

אבל באמת –

טומאת כתמים מדרבנן, כתם הנמצא על בגדה פחות מכגריס טהור לגמרי כי לא גזרו עליו טומאה כלל, לא משום תליה במאכולת, לכן גם במקום שודאי אין מאכולת, או שמראה הדם שונה מדם נדה (שאינו אדום) כו' – בכל אופן טהורה.

וכעין מה דאמרינן כאן דף י' ע"ב גבי בתולה שתולין כתמה אף אם משונה מדם בתולים משום דלא גזרו בה כלל כתמים.

וכן אשה שיש לה פצעים בגופה המוציאין דם – כתם הנמצא בבגדה טהור משום שלא גזרו עליו כלל, ולא משום תליה כו'.

אבל כתם הנמצא על בשרה טמאה אף בפחות משיעור גריס כיון שאין מאכולת מצויה בגוף, ורק אם יש לה במה לתלות (שהדם ממקום אחר) הדם – טהורה.

ואם נמצא בעד בדיקה, שבדקה עצמה בעד שאינו בדוק -

אך כל זה על כתם הנמצא, אבל הך דכאן גבי בדקה בעד שאינו בדוק אז הוה רק בגדר תליה.

כתם הנמצא על בגדה לא גזרו עליו כלל בפחות בכגריס, אבל בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה כו', שצריכים להגיע לתליה בדם מאכולת כו' – אז יש לדון אולי אין תולין אלא אם מראה הדם דומה –

[כמ''ש רבינו לקמן פ''ט הכ''ג:

רק לרבנן דס"ל דרק אם הרגה דהוי בגדר תליה אז צריך שיהיה דומה הכתם להדם שממנה נתלה, אבל למאי דפסקינן כרחב"א דלא גזרו על בגד עד כגריס, שוב אין נ"מ רק לנמצא על בשרה אז יש נ"מ כו']. ואולי דוקא במקום וזמן ששכיח שם מאכולת⁵⁵².

פרק ד' הלכה י''ט:

קנחה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר נמצא עליו דם הרי זו טמאה, ואין אומרים שמא כשטחה אותה ביריכה נהרגה מאכולת.

קנחה עצמה כו'. ואין אומרים כו'.

עיין בגמ' מה דמקשה שם –

על המשנה י''ד ע''א: נמצא על שלו - טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה, אותיום - טמאין וחייבין בקרבן, מקשה הגמ': וניחוש דלמא דם מאכולת הוא – [מאכולת – כינה, ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי, להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת, דדלמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו]. אמר רבי זירא: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, ואיכא דאמרי: דחוק הוא אצל מאכולת. (וא''כ מדוע פסק הרמב''ם טחתו בירכה טמאה נדה, הרי פחות מכגריס יש לתלות במאכולת?⁵⁵³).

אך באמת כך, דהנה עיין כאן דף י"ט ע"ב אמר, דדם נדה הוא רק כדם מאכולת של ראש דהוא אדום – איזהו אדום... זעירי אמר רבי חנינא: כדם מאכולת של ראש. מיתיבי: הרגה מאכולת - הרי זה תולה בה, מאי לאו - דכוליה גופה – [אלמא כל מאכולת דומה לדם נדות, ואת אמרת דם מאכולת של ראש הוא דדמי לדם נדות אבל דשאר הגוף לא] - לא, דראשה.

והנה עיין שם דף ס"ה ע"ב דר"מ אמר דם נדה אדום ודם בתולים אינו אדום –

שהיה ר"מ אומר: מראה דמים משונים הן זה מזה; כיצד: דם נדה - אדום, דם בתולים - אינו אדום. דם נדה - זיהום, דם בתולים - אינו זיהום כו'.

ושם דף י"א ע"ב אמרינן דע"י תשמיש עושה שינוי לדם בתולים שיהא כדם נדה –

עבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה - טמאה. נשתנו מראה דמים שלה - טמאה. מתיב ר' יונה: ובתולה שדמיה טהורים, אמאי? תשמש בעדים, דדילמא נשתנו מראה דמים שלה, אמר רבא: אימא רישא חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר - הוא דלא בעיא בדיקה, אבל בתולה שדמיה טהורין - בעיא בדיקה; אלא קשיין אהדדי, כאן - ששמשה, דאימא שמש עכרן, כאן - שלא שמשה.

ע"ש בתוס' ד"ה וכולם –

י' ע''ב: וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין - דאם נשתנו מראה דמיה למחרת מראיית שעת תשמיש טמאה, ואילו מצאה כתם לאחר תשמיש טהורה כדאי' בפ' האשה (לקמן דף ס.) תולה בבתולה שדמיה טהורין, ומדלא מפליג משמע אפילו הדם משונה - טהור, ומשני הכא אין שירפה של טהרה מצוי, דאם הכתם בא מגופה טמאה ודאי, אבל התם שירפה של טהרה מצוי לכך טהורה דאיכא למימר האי כתם מעלמא בא, ואפילו אי אתא מגופה איכא למימר דם בתולים הוא (ואיכא למימר) ולא חיתה עדיין המכה. –

וזהו מה דאמר בגמרא כאן דניחוש דלמא דם מאכולת הוא, ואתי שפיר מה שהקשו התוס' כאן ד"ה וליחוש - וליחוש דלמא דם מאכולת הוא - אבל על בדיקות דמטמאינן לה אם מצא דם לא פריך כו' –

דרק בשעת תשמיש יש לומר דזהו דם מאכולת⁵⁵⁴.

וע"ש דף נ"ב ע"ב ואידך אגב זוהמא דם מאכולת - ... אודו לי מיהת דהיכא דחזאי ג' גריסין במקום אחד, דאמרינן - תרי ופלגא מגופה חזיתיה, ואידך - אגב זוהמא דם מאכולת הוא –

ר"ל דע"י זוהמא נהפך הדם מאכולת להיות כדם נדה⁵⁵⁵.

ואמר דאותו מקום דחוק כו', ר"ל ולא היה באפשר לשנות הדם מאכולת להיות כנדה.

ואתי שפיר מה שדחק רש"י בד"ה רצופה ע"ש –

אמר רבי זירא: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, ואיכא דאמרי: דחוק הוא אצל מאכולת. מאי בינייהו? איכא בינייהו - דאשתכח מאכולת רצופה – [רצופה - מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת. ללישנא דבדוק, כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת - ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת לאחר בעילה אתאי על אברו, וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש]⁵⁵⁶.

אך רבינו ז"ל ס"ל כמבואר בירושלמי כאן דאין דרך מאכולת להיות נמצאות בגוף –

פ''ב ה''א: רבי ירמיה בשם רב בדקה ביד שאינה בדוקה או שהטיח גופה לבית תורפה חזקת הגוף כבדוק הוא אמר רבי זעירא מתניתא אמרה כן נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן לא שכל הגוף בחזקת בדוק כו'⁵⁵⁷. –

ולא כתוס' כאן ד"ה ולמחר - ולמחר מצאה עליה דם - ה"ג רש"י פי' על ירכה וקאמר דטמאה נדה דאיכא למימר דמן העד נתלכלך ירכה ולא מעלמא ... וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חששא דמאכולת⁵⁵⁸. (או שמא כיון שנמצא על ירכה במקום שנגע בעד מוכח מילתא שמחמת העד הוא וטמאה, גליון).

ואזיל לשיטתיה לקמן פ"ט הל' ו' גבי כתם הנמצא על בשרה –

מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא על בגדה, שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס כו'⁵⁵⁹.

ע"ש מש"כ⁵⁶⁰.

וע"ש דף נ"ט ע"א גבי הך מחלוקת דר' חנינא ורבי ינאי גבי שהיה נמצא עליה כגריס ועוד כו' –

איתמר, נמצא עליה כגריס ועוד, ואותו עוד - רצופה בו מאכולת, ר' חנינא אומר - טמאה, ר' ינאי אומר - טהורה. רבי חנינא אומר: טמאה, כי תליא - בכגריס, בכגריס ועוד - לא תליא. רבי ינאי אומר: טהורה, הני מילי - היכא דלא רצופה בו מאכולת, אבל היכא דרצופה בו מאכולת - מוכחא מילתא דהאי ועוד דם מאכולת הוא. –

[וקשה, הרי דם מאכולת אינו אדום כדם נדה]. -

אך שם י"ל דתלינן במאכולת של ראש.

ועיין מש"כ לקמן דגבי כתם על בגדה פחות מכגריס לא גזרו כלל, לא בגדר תליה.

אך כל זה על כתם הנמצא, אבל הך דכאן גבי בדקה בעד שאינו בדוק אז הוה רק בגדר תליה.

ובזה אתי שפיר מה דכאן אמר אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד –

י''ד ע''א: בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, רבי אומר טמאה משום נדה, ורבי חייא אמר טמאה משום כתם. אמר לו ר' חייא: אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד? א"ל: אבל כו'.

והרי לקמן דף נ"ח הוה פלוגתא דאמוראי אם עד כגריס או כגריס עצמה ג"כ טהור –

עד כמה היא תולה וכו'. אמר רב הונא: כגריס - אינה תולה, פחות מכגריס - תולה. ורב חסדא אמר: כגריס - תולה, יתר מכגריס - אינה תולה.

ועיין ברש"י כאן דף נ"ב ע"ב ד"ה שהם כגריס ועוד - שהן כגריס ועוד - כלומר שלשה גריסין גסין דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד, דהכי הוי שיעור כתם לקמן בפרק הרואה כתם (דף נט).

ועיין ברשב"ם ב"ב דף פ"ט ע"א דהיכא דמחלקין מחזיק יותר משהוא בבת אחת ע"ש –

ת"ר: היה מבקש ממנו עשר ליטרין, לא יאמר לו: שקול לי אחת אחת והכריע, אלא שוקל לו כולן בבת אחת, ונותן הכרע אחד לכולן. – [לא יאמר לו שקול לי אחת אחת - כל רביע בפני עצמו שאי אפשר לו שלא ישקול בריוח ומפסיד שאי אפשר לצמצם].

ובמנחות דף פ"ח –

ומ"ד ממעלה למטה – [קסבר בירוצי המדות לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנו את האחרים חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה לחלקם לשני כלים אין יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצים לפי שזה כלי גדול וזה כלי קטן וצריך לשפוך על יד ומתוך שממעטין נחסרין הבירוצין מה שצף על הכלי כל שעה ולא היו שם בירוצין והיינו דנפקי בירוצין וכיון דלא הוו התם בירוצין לא נתקדשו, רש''י].

וכריתות דף ו' –

ה' ע''א: קנמן בשם ה' מאות – [דהכי אמר קרא מחציתו חמשים ומאתים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות].

אך באמת כך, דהפלוגתא שם כך, דלא גזרו כלל על כתם פחות מכגריס, ואף במקום שא"א למאכולת כלל, וגם במקום שידוע לנו שזה הדם משונה מדם מאכולת.

וכעין מה דאמרינן כאן דף י' ע"ב גבי בתולה שתולין כתמה אף אם משונה מדם בתולים –

מתקיף לה ר' אלעאי: וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין? א"ל ר' זירא: זו - שירפה מצוי, וזו - אין שירפה מצוי. [בתולה שדמיה טהורין שרף שלה מצוי מחמת בתולים הילכך כתמה טהור דתלינן בדם בתולין]. –

משום דלא גזרו בה כלל כתמים⁵⁶¹.

וגם י"ל דה"ה באשה שיש לה מכה בגופה דלא גזרו עליה כלל דין כתם.

ולא דמי כלל להך דכאן דף י"ט ע"ב –

זעירי אמר רבי חנינא: כדם מאכולת של ראש. מיתיבי: הרגה מאכולת - הרי זה תולה בה, מאי לאו - דכוליה גופה, לא, דראשה. אמי ורדינאה א"ר אבהו: כדם אצבע קטנה של יד, שנגפה וחייתה וחזרה ונגפה, ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה, ועד כמה - עד בן עשרים. מיתיבי: תולה בבנה ובבעלה, בשלמא בבנה - משכחת לה, אלא בעלה - היכי משכחת לה? אמר ר"נ בר יצחק: כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה.

ודף כ' ע"א - מעשה ותלה ר"מ בקילור, ורבי תלה בשרף שקמה מאי לאו - אאדום? לא, אשאר דמים כו'. –

דשם התליה הוא ממקום אחר משא"כ אם בגופה⁵⁶².

וה"ה לדידן פחות מכגריס.

אבל אם הוא כגריס - פליגי בזה [רב הונא סובר עד ולא עד בכלל, שפחות מכגריס תולה, וכגריס אינה תולה, ורב חסדא סובר עד ועד בכלל שגם כגריס תולה, ויתר מכגריס אינה תולה].

אבל בתליה כו"ע מודו דתלינן עד כגריס ועוד⁵⁶³.

ועיין בירושלמי כאן פ"ב ה"א גבי קפציות אינה בדוקה מן המאכולת כו' - טעמא דרבי - דרך קפציות בדוקות מן השרצין ואינן בדוקות מן המאכולת, עד כגריס היא תולה יותר מיכן במה יש לתלות לה.

ור"ל דשם בעי תליה, ולכך צ"ל משום דאינה בדוקה מן המאכולת.

ויהיה נפ"מ לפי"ז דלא כמש"כ התוס' דף נ"ט ע"א דלמ"ד [רב חסדא] עד כגריס אם היה למעלה כגריס תולה בה למטה יותר מכגריס ע"ש –

סוד''ה היו בה ... ומלמעלה למטה קחשיב, כשהעליון ג' גריסין או שני גריסין עד כגריס שאז אין אנו תולין עליון בדם מאכולת אלא מעלמא אתי - אז נתלה בו התחתון, ומיירי כשתחתון יותר מכגריס, אבל אם היה העליון כגריס אז לא יהיה התחתון טהור שאין רגלים לדבר דאתא דם בה מעלמא שהרי העליון יש לתלותו בדם מאכולת⁵⁶⁴. –

רק דבזה - [לדעת התוס' [למ''ד עד כגריס ולא עד בכלל] אם העליון היה עד שיעור כגריס, אז תולין במאכולת, וכגריס ועוד לא תולין במאכולת אלא אמרינן מעלמא אתא. ורבינו סובר שכ''ע מודים שעד כגריס ועוד אם אפשר לתלות במאכולת – תולין], ולא נחלקו אלא במקום שא''א לתלות במאכולת האם גריס בדיוק טמא או לא] –

לכו"ע אין תולין⁵⁶⁵.

וראיה לזה, עיין בתוס' חולין דף נ"ה ע"א ד"ה כל –

כל שיעורי חכמים להחמיר - וא"ת בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דקאמר רבי יהודה עד ד' שעות, ובעי בגמרא אי עד ועד בכלל אי לא עד ועד בכלל, ופשיט דעד ועד בכלל דומיא דההיא דקאמר רבי יהודה גבי תפלת המוספים עד ו' שעות דהוי עד ועד בכלל, כדמוכח התם והיינו קולא שיכול להמתין ולהתפלל עד סוף ארבע וי"ל דאיכא נמי חומרא דלא אמרינן עבר זמנו, וחייב עדיין להתפלל כל שעה רביעית. –

מה שהקשו מהך דברכות, ותירצו דשם יש נפ"מ לחומרא ג"כ, לכך לא חשיב זה.

ולפי שיטת התוס' דנדה הנ"ל קשה, דא"כ הא גבי גריס של כתמים נמי יש נפ"מ לחומרא –

לענין דאם יש גריס למעלה אין תולין בו למטה יותר מכגריס?⁵⁶⁶. [ומדוע אומרת הגמ' בחולין שם: דא"ר אבהו א"ר יוחנן: כל שיעורי חכמים להחמיר, חוץ מכגריס של כתמים להקל?] -

וע"כ דאף למ"ד כגריס טמא, הוא רק דאז גזרו עליו כתמים, אבל מכל מקום אם יש לתלות במאכולת שפיר תלינן וכמש"כ⁵⁶⁷.

ועיין לקמן בהלכה כ' גבי אם היה דם מכתה משונה - ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם, בד"א בשלא היה שם דבר לתלות בו אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה מ במכה, ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש אינה תולה במכה. –

ולפי מה שכתבתי די"ל שמש עכרן, ואמאי הכא נמי לא נימא כן?

ועיין כאן דף י"ט ע"א משמע דדם מכה סתם הוא משחיר - שחור - כחרת, עמוק מכן - טמא, דיהה - אפי' ככחול טהור. ושחור זה, לא מתחלתו הוא משחיר, אלא כשנעקר הוא משחיר [כשנעקר מן הגוף לוקה ומשחיר] משל לדם מכה - לכשנעקר הוא משחיר.

וצ"ל דר"ל דדם מכתה משונה גם כעת בשעת תשמיש.

פרק ד' הלכה כ':

...ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.

ונאמנת אשה לומר כו'. הנה הטעם י"ל משום וספרה לה גם להיתר כמבואר לעיל בהל' י"ד ועיין בירושלמי כאן פ"ג דאין האשה נאמנת לומר אם הוא זכר או נקבה אבל זה נאמנת לומר ילדתי או לא ילדתי, ועיין כאן דף כ' ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא אם נאמנת לומר כזה טיהר לי פלוני חכם, ועיין בתוספתא דפסחים גבי נתערבו פסחיהם דנאמן לומר אחד מבני חבורה שזה שלי, ע"ש בסוף פ"ה, ועיין בהך דקדושין ד' ע"ג ע"ב גבי הך דג' נאמנין לאלתר ומשמע שם דהך דין דכאן דף ס' ע"ב לא מטעם דלא מהני הבדיקה לאחר וסת רק מטעם נאמנות ונ"מ אם בדקה עצמה תיכף ואמרה אח"כ אם מאמינים אותה, והך דתוספתא דפסחים הנ"ל שם על ידי דבריו אין מתירין האחרים דהא נתערבו הרבה, והך דירושל' דנדה הנ"ל י"ל דהטעם דחיישינן דלמא סמכה אסימנים דמבואר שם דלא מצי למסמך ע"ש, ועיין בירושלמי שבת פ"ו דנאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה הוא ע"ש, וה"נ גבי האשה נאמנת לומר שהוא דם מכה, ועיין תוס' יבמות ד' פ"ח ע"א וריש פ"א דגיטין, ועיין מש"כ התוס' קידושין ד' ס"ד דדבר שמוטל עליו לידע הוה כמו בידו ע"ש, וזהו הטעם דחיה הנ"ל:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק: ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.

הטעם שהאשה נאמנת⁵⁶⁸ מבאר רבינו:

דדבר שמוטל עליו לידע הוה כמו בידו.

ומטעם זה נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה הוא שריפאתי בו ג' אנשים. כי הרופא הוא זה הנותן את הקמיע, ורק הוא יודע מה נתן ולשם מה כו', רק עליו מוטל לדעת ולהודיע, לכן נחשב כמו בידו.

ומטעם זה נאמנת האשה לומר ילדתי (נפל) או לא ילדתי, כי רק עליה מוטל הדבר לדעת.

וזה הטעם שהמיילדת נאמנת לומר זה הבכור וזה השני.

ולכן שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות. התורה נתנה לה נאמנות, והשניות סומכות עליה וטהורות.

וכל זה בדבר ברור שאומרת עדות ברורה מבלי להסתמך על השערות ואומדנא, כי במקום שיש חשש שאומרת על סמך השערה – אינה נאמנת.

ולכן אף שנאמנת לומר ילדתי כנ''ל, מ''מ אינה נאמנת לומר שהנפל היה זכר או נקבה משום דחיישינן שמא אומרת כן על סמך סימנים כו'.

וכמו כן בעיא בגמ' אם נאמנת לומר כתם במראה כזה טיהר לי פלוני חכם, כי אולי סומכת על השערה.

ועיין לעיל ה''ד.

ולעיל פ''א ה''כ:

וצ"ל דנדה שאני דא"א שתהיה נדה בלא נאמנות שלה, דהרגשה תליא רק בדידה והוה כעין הך דגיטין דף נ"ד ע"ב גבי פיגול שהתורה האמינתו.

וכ''כ רבינו בפ''ב ה''כ מהלכות אישות:

כשבודקין הבת כו' - בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה. עיין בירושלמי פ''ב דר''ה גבי דנאמנת לומר שהיה חמה כשנולד התינוק, לחלל שבת על המילה. נשים אמרו שכשנולד התינוק בשבת עדיין החמה זרחה, ורב אימי מל את התינוק בשבת הבאה על פיהם.

ועיין ברי''ף פ''ד דיבמות על הך דדף ל''ט ע''ב ע''ש – שגם נשים נאמנות לומר זה היבם אח של המת כו'.

ועיין יומא דף פ''ד ע''ב ע''ש ברש''י דאין מחללין שבת על פי נשים - אם נשים או כותים אומרים צריך - אין מחללין על פיהן⁵⁶⁹.

וצ''ל דגבי אומדנא שאני, לא מהני אומדנות הנשים. כשאומרת עדות ברורה שהשמש עדיין זרחה – נאמנת, אך כשקובעת שצריך לחלל שבת על פלוני – אינה נאמנת.

ועיין ב''ק דף קי''ב ע''ב גבי זימנא דבי דינא על פי אשה. ועיין בסנהדרין דף י''ד ע''ב לגבי פדיון מע''ש ע''ש⁵⁷⁰. ועיין בהך דנדה דף כ' ע''ב אם נאמנת לומר כזה טיהר חכם פלוני ע''ש. ובירושלמי שם דנאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי, אבל אינה נאמנת לומר זכר או נקבה ע''ש. ועיין מש''כ הר''ן ז''ל פ''ד דקדושין על הך דדף ע''ג ע''ב גבי נאמנת חיה לומר ע''ש. והנה להני תנאי דס''ל בגמרא דאינן נאמנות, אם אומרות לאחר י''ב שנה ולא בעל, דאז לא חיישינן שמא נשרו, אם אומרות שאין לה שערות אם נאמנות.

אשה נאמנת להעיד על דבר ברור שרואה, וסומכים על דבריה לגמרי.

כגון, אשה נאמנת להעיד על בת י''ב⁵⁷¹, שהביאה שתי שערות, ואז סומכין על עדותה אף לחייב את הבת מלקות כו'.

כמו כן אשה נאמנת לומר שכשנולד התינוק – עדיין השמש זרחה, ואנו סומכין על דבריה אף למול את הבן בשבת. וכן נאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי, או כזה כתם או מראה ראיתי, וכדומה.

נאמנת אשה להעיד שזה היבם, כמ''ש הרי''ף משום שעדות זו, לומר שזה הוא פלוני – אינה עדות ממון ולא עדות איסור אלא סתם גילוי דעת, (ואז – מכיון שנאמנת לזה – נאמנת לכל התוצאות הנובעות, אף לאיסור או לממונות).

וכל זה בדבר ברור שלא צריך לאמוד או לשער כו'.

אבל בדבר שצריך אומדנא והשערה – אין אשה נאמנת, כגון אם אומרת צריך לחלל שבת עבור פלוני כי הוא מסוכן – לדעת רש''י אין סומכין עליה.

או אם אומרת כזה מראה טיהר לי פלוני חכם – אינה נאמנת.

וראה בספרי צ''פ סוף הלכות גרושין.

וכ''כ רבינו בתשובה לרב הראשי הרצוג, נדפסה בשו''ת החדשות סי' פ''ב, שאשה נאמנת לומר שהתינוק נולד בשבת בזמן שעדיין החמה זרחה על בי סוסיתא כו', ואז נסמוך על דבריה ונמול את הבן בשבת הבאה, וכמו כן נסמוך על דבריה ונדע שהשקיעה קרובה מאד ונפסיק לטלטל כו' (ירושלמי פ''ב דר''ה ה''א).

אבל אם מעידה ואומרת שהבן נולד לפני השקיעה, אינה נאמנת ולא ימולו בשבת.

והטעם מבאר רבינו כי חישוב התחלת לידה לגבי מילה מתחילין ביצא ראשו חוץ לפרוזדור כו' ובזה (דבר שתלוי באומדנא ושיעור כו') – אי אפשר לסמוך עליה כו', וז''ל:

וכן מה דנקיט בירושלמי שם גבי שמשא הוות על סוסיתא, דמחשבין דזה הוה בגדר סמוך לשקיעה ואח''כ אין מטלטלין – כן ר''ל הירושלמי, ורק לשבת המוטל על הכל – הכל נאמנים גם נשים, אבל בגדר מילה בשבת – ודאי לא מהימן אלא רק עד, לא אשה⁵⁷², כיון דאין הדבר מוטל עליה, וכמ''ש התוס' קדושין דע''ג כו' דבדבר שמוטל עליו – נאמן על זה. וכמו גבי חיה בקדושין ע''ג ג' נאמנים על הבכור, אמו כל שבעה, אביו – לעולם, ע''ש ברש''י ד''ה כל שבעה מחמת דכל זמן שלא נכנס לחיוב ברית – לא שייך לאביו לנאמנות.

עכ''פ אין נשים נאמנות על זה כיון שזה לא שייך להן, ועיין בירושלמי כו' דאין אשה נאמנת לומר על הולד אם זכר או נקיבה לגבי ימי טוהר וימי טומאה ע''ש כו'.

והנה באמת מבואר ביבמות ע''א דלגבי מילה מתחילין ביצא ראשו חוץ לפרוזדור⁵⁷³ כו' וכו', ועל זה הזמן אין אשה יודעת כלל, לכן א''א לסמוך בזה כלל כו'.

פרק ד' הלכה כ':

מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה, ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית, ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם, בד"א בשלא היה שם דבר לתלות בו אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה במכה, ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש אינה תולה במכה, ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.

ונאמנת אשה לומר כו'.

הנה הטעם י"ל משום "וספרה לה" - גם להיתר⁵⁷⁴, כמבואר לעיל בהלכה י"ד –

ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו.

ועיין בירושלמי כאן פ"ג דאין האשה נאמנת לומר אם הוא זכר או נקבה, אבל זה נאמנת לומר ילדתי או לא ילדתי. – ה''ג: רבי יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם רבי יוחנן נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי ואינה נאמנת לומר דכר הוא נוקבה היא. [אם הוא ולד או אינו ולד נאמנת היא לענין טומאת לידה, אבל אינה נאמנת לומר זכר הי' או נקבה שאינן בקיאות בזה].

ועיין כאן דף כ' ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא אם נאמנת לומר כזה טיהר לי פלוני חכם –

איבעיא להו: כזה טיהר איש פלוני חכם מהו?⁵⁷⁵.

ועיין בתוספתא דפסחים גבי נתערבו פסחיהם דנאמן לומר אחד מבני חבורה שזה שלי, ע"ש בסוף פ"ה - חמש חבורות שנתערבו פסחיהן נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה של אותה חבורה הוא⁵⁷⁶ .

ועיין בהך דקדושין דף ע"ג ע"ב גבי הך דג' נאמנין לאלתר –

אמר רב חסדא: שלשה נאמנים לאלתר, אלו הן: אסופי, חיה, ופוטרת חברותיה. אסופי, הא דאמרן. חיה, דתניא: חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני... פוטרת חברותיה מאי היא? דתנן: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות, בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה וכולן טהורות. אמר רב חסדא: שבדקה עצמה כשיעור ווסת. –

ומשמע שם דהך דין דכאן דף ס' ע"ב - שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות. גמ'. אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת. –

לא מטעם דלא מהני הבדיקה לאחר וסת⁵⁷⁷, רק מטעם נאמנות. ונפ"מ אם בדקה עצמה תיכף ואמרה אח"כ, אם מאמינים אותה.

והך דתוספתא דפסחים הנ"ל, שם על ידי דבריו אין מתירין האחרים, דהא נתערבו הרבה⁵⁷⁸.

והך דירושלמי דנדה הנ"ל – [אין האשה נאמנת לומר זכר או נקבה ילדתי] –

י"ל דהטעם דחיישינן דלמא סמכה אסימנים – [זכר] גוייתו כטיפה של זבוב, ואם היתה נקיבה גויתה מתוח כשערה... רבי חייה בשם רבי יוחנן אילין נשייא דאמרן שבלוליה דכר שבלולה נקובה... –

דמבואר שם דלא מצי למסמך ע"ש. –

רב יהודה שאל לשמואל בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר? א"ל רישיה דרישך יכווה ברותחין ואתה לא תיכוה אפילו בפושרין, רבי חייה בשם רבי יוחנן אילין נשייא דאמרן שבלוליה דכר שבלולה נקובה - לית אנן סמכין עליהון. – [ואומרות הנשים אם השפיר הוא כצורת שבלוליה והוא הזכר שבאותו המין ודאי הולד זכר היה ואם כמו שבלולה היא נקיבת המין נקבה היתה ולית אנן סמכין עליהון לענין ימי טוהר וימי טומאה, פנ''מ].

ועיין בירושלמי שבת פ"ו דנאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה הוא ע"ש – ה''ב: ר' אבהו בשם רבי יוחנן נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ריפיתי בו ושניתי ושילשתי⁵⁷⁹. –

וה"נ גבי האשה נאמנת לומר שהוא דם מכה.

ועיין תוס' יבמות דף פ"ח ע"א – ברי לי דשומן דמהימן - י"מ דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר (כתובות עב. ושם) וספרה לה לעצמה, ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא נמי? ואמר ר"י, נדה נהי שעכשיו ראתה מכ"מ לא איתחזק איסורא שתראה לעולם⁵⁸⁰.

וריש פ"א דגיטין –

ב' ע''ב: עד אחד נאמן באיסורין - פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב. ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אף על גב דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם כמו שפ"ה בסמוך, והכי אמר בהאשה רבה (יבמות דף פח.) ושחיטה אף על גב דהשתא אין בידו לתקנו, מעיקרא היה בידו לשחוט, דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא כו'.

ועיין מש"כ התוס' קידושין דף ס"ד דדבר שמוטל עליו לידע הוה כמו בידו ע"ש –

ע''א: נאמן לנדרים - דעד אחד נאמן באיסורין תימה הא אין נאמן אלא בדבר שבידו? וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו. מיהו קשה מאי איריא אב אפי' אחר נמי וי"ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיעו לאחרים ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים. –

וזהו הטעם דחיה הנ"ל. [חיה נאמנת לאלתר משום שעליה מוטל להודיע לאחרים לכך הוה כמו בידה]⁵⁸¹.

פרק ד' הלכה כ''ב:

כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה...

כיצד בודקת כו' אם נרפאת כו'. ר"ל אם נרפאת מהבתולים שלה דאל"כ מה שייך לומר גדר נרפאת הא אם הדם הוא מדוחק הצדדין לא חלתה מעולם ועיין בתוס' נדה ד' ט"ז דדרך הוא לראות מחמת חמוד תשמיש ע"ש בד"ה לא, ושם ד' מ"ה ע"א ד"ה האי ועיין בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ס' פ' י"א דכתובות דגבי אשה שאין לה וסת רגילות הוא שתראה מחמת תשמיש. ובזה יש לפרש הך דאמר כאן אם יש לה וסת תולה בוסתה ר"ל דרק באין לה וסת אז יש חשש דרמ"ת. גם י"ל דנ"מ אם לא מצאה כלל דם על המוך דאז ע"כ צ"ל שנרפאת:

ביאור ההלכה.

בהלכה זו בדין רואה מחמת תשמיש ג''פ, ה''ז תתגרש ואסורה לשמש עד שתבריא מחולי זה, "כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת או לא נתרפאת, מביאה שפופרת של אבר" כו', אם לא נמצא על המוך כלום, בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדים וטהורה היא".

מקשה רבינו, מה שייך לומר "נרפאת", הרי אם הדם בא מדוחק הצדדים, פירוש הדבר שמעולם לא היתה חולה (במחלת רואה מחמת תשמיש)?.

כן הקשה גם הגהות הרמ''ך על הרמב''ם: "לידע אם נתרפאת, לא ידעתי מהו, והיה לו לכתוב כיצד בודקת עצמה לדעת אם הדם מן המקור או מן הצדדים, וצ''ע".

והכס''מ: ומ"ש הרמב"ם כיצד בדיקת כו' או לא נרפאת, לא הבנתי דמאי לשון רפואה שייך כאן דהבדיקה אינו אלא גילוי מילתא מאין בא הדם כמו שסיים בידוע שהדם כו' וצ"ע.

מתרץ רבינו (בתירוץ שני), שאם אכן מצאה דם בא מהצדדים לא שייך לומר נתרפאת, כי מבחינה רפואית לא נתרפאת ממחלתה, ומבחינת ההלכה מעולם לא היתה "חולה"... אלא נתרפאת פירושו שבדקה עצמה ע''י השפופרת כו' והבדיקה הראתה שאינה רואה דם כלל⁵⁸² אף לא מן הצדדים⁵⁸³...

מבאר רבינו (בתירוצו הא'), שכאן מדובר באשה שאין לה וסת, שראתה דם בתולין פעם אחר פעם, ועדין לא נרפאת מדם בתולין, והיא אסורה לשמש⁵⁸⁴ כיון שדרך תשמיש לגרום לדם נדה לאשה שאין לה וסת, אם מטעם שכתבו התוס' שמחמת חימוד תשמיש רואה דם, או מטעם שכתב הרמב''ן במלחמות שמחמת דוחק שמש רואה דם כו'. ובדיקה של שפופרת זו שעושה היא לדעת אם נרפאת מדם בתולין.

ובזה יש לפרש דברי הגמרא: כיצד בודקת את עצמה - מביאה שפופרת ... ואם יש לה מכה באותו מקום - תולה במכתה, ואם יש לה וסת - תולה בוסתה. –

שהראשונים פירשו כמה פירושים ב"ואם יש לה וסת תולה בוסתה" –

כמ''ש המאירי שם:

נאסרה לו ולאחר לעולם עד שתבדוק אם נתרפאית אם לאו, ואם יש לה וסת תולה בוסתה, ולא שתפרש אם יש לה וסת דמים שהרי באשה שיש לה וסת אתה עסוק, אלא שפירושו אם שימשה סמוך לוסתה ר"ל באותה עונה - תולה בוסתה ואין ראיה זו מחזקת לרואה מחמת תשמיש.

וגדולי הרבנים מפרשים אם יש לה וסת ר"ל שאינה מתרצפת⁵⁸⁵ שלשה ביאות לענין זה אלא פעמים שרואה לאחר תשמיש פעמים שאינה רואה - תולה בכך ולא הוחזקה.

וי"מ אם יש לה וסת גוף כלומר שאין ראיה זו שבשעת תשמיש באה אלא על ידי מקרים שבגוף כגון פיהוק או עטוש והדומים להם תולה באותם הענינים ואין ראיה זו מחזיקתה ברואה מחמת תשמיש כו', עכ''ל.

מבאר רבינו שאם יש לה וסת קבועה אזי אינה חוששת שמא תראה מחמת תשמיש (חימוד או דוחק שיגרור דם נדה כו'), ואינה צריכה בדיקה. (כי הדם שרואה, דם מכה הוא), אלא רק אשה שאין לה וסת – חוששת וצריכה לבדוק אחר תשמיש. והיא הצריכה רפואה מדם בתולים.

פרק ד' הלכה כ''ב:

כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם ומוציאה המוך, אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור, ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים כמו שביארנו בהלכות אישות.

כיצד בודקת כו' אם נרפאת כו'. –

ר"ל אם נרפאת מהבתולים שלה, דאל"כ מה שייך לומר גדר נרפאת, הא אם הדם הוא מדוחק הצדדין לא חלתה מעולם?

ועיין בתוס' נדה דף ט"ז דדרך הוא לראות מחמת חמוד תשמיש, ע"ש בד"ה לא –

לא יבעול וישנה - פירוש אם לא יבדוק, דשמא מחמת חימוד תשמיש ראשון כו'.

ושם דף מ"ה ע"א ד"ה האי - האי דם נדה הוא - פירוש הך דתוך ג', דהך דלאחר ג' לכ"ע הוי דם בתולין... ומיהו י"ל אף דם שלאחר ג' יש להסתפק בדם נדה אי אמרינן איתצודי הוא דלא מיתצוד כיון דבתוך ג' ראתה ודאי דם נדות, אם כן דרכה לראות מחמת חימוד בעילה, אם כן גם אחר ג' יש להסתפק בדם נדה. –

ועיין בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות סוף פרק י"א דכתובות דגבי אשה שאין לה וסת רגילות הוא שתראה מחמת תשמיש. –

ס' ע''ב: אבל בא ר' חנינא בן אנטיגנוס ללמדנו שאשה שאין לה וסת קבוע אף על פי שמותרת לשמש קודם שתבדוק עצמה שאין מחזיקים אשה בטומאה לבעלה, אעפ"כ חוששים לה בתחלת הנשואים שמא מחמת דוחק השמש ראתה, שהרי אין לה וסת והיא רואה פעמים בא' בשבת פעמים בשלישי וברביעי, ואפשר שהיא נחבטת בקרקע או בדבר אחר ומפני כך היא משנה את וסתה, או מחמת דמים דנפישי בה אין וסתה קבוע, לפיכך יש לחוש שמא אף מחמת תשמיש ראתה, שהרי היא רגילה לשנות וסתה, משא"כ באשה שיש לה וסת כו'⁵⁸⁶.

ובזה יש לפרש הך דאמר כאן אם יש לה וסת תולה בוסתה –

נדה ס''ו ע''א: כיצד בודקת את עצמה - מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו, אם נמצא דם על ראש המוך - בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו - בידוע שמן הצדדין הוא בא. ואם יש לה מכה באותו מקום - תולה במכתה, ואם יש לה וסת - תולה בוסתה. –

ר"ל דרק באין לה וסת, אז יש חשש דרואה מחמת תשמיש⁵⁸⁷.

גם י"ל דנפ"מ אם לא מצאה כלל דם על המוך דאז ע"כ צ"ל שנרפאת:

פרק ה' הלכה ב':

כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים ה"ז טמאה, ואף על פי שעדיין הדם בבשרה, שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השינים עצמו כלפנים.

כל הנשים כו'.

הנה יש לעיין אם ר"ל אף אם לא יצא הדם לעולם לחוץ נטמאת או רק אם יצא לחוץ אז טמאה למפרע ועיין בהך דנדה ד' ט"ז ע"ב גבי נימוק הדם, אך זה תליא בפי' רש"י ותוס' שם ע"ש, אך באמת נ"ל דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בנדה ד' מ"א ע"ב דר"ל אמר לדברי המטמא בדם מטמא באשה ור"י פליג, ור"ל דמיירי כשהיה הדם בפרוזדור רק לא יצא לחוץ דרך כותלי בית הרחם. והנה עיין בתוס' שם ד' מ"ב ע"ב ד"ה שהוציא דיש שם ב' תירוצים אם טמא דוקא כשיצא חוץ לפרוזדור. והנה עיין בדברי רבינו כאן נראה דס"ל דפרוזדור הוא בין השיניים וכן מבואר ברש"י שבת ד' פ"ו ע"ב ע"ש ואף דבגמרא אמרינן דבין השיניים עצמם כבפנים אך י"ל כמו דאמרינן בחולין ד' ס"ח גבי מקום חתך דאם יצא לחוץ גם מקום המחיצה שייך לחוץ ואם החזיר לפנים אז מקום המחיצה כלפנים וכן הדין גבי הך דפסחים ד' פ"ו ע"ב גבי אבר שיצא מקצתו גבי אגף ע"ש בגמ' ואמאי לא אמר שם דנ"מ בין אם החזירו לפנים בין אם לא החזירו. אך י"ל דשם קאי בקדשים ובקדשים מבואר בחולין ד' צ"ט דמקום חתך מותר. ובזה א"ש דברי רבינו בהל' ק"פ פ"ט ה"ב גבי אבר שיצא מקצתו דנקט שם חותך הבשר כו' וקולף הבשר כו' ולמה לקלוף הבשר אך י"ל משום מקום חתך דאם מחזירו לפנים שרי. וגם יש ליישב בזה מ"ש התוס' שם ד' פ"ד ע"ב ד"ה אבר מ"ט חשיב ליה כשר כיון שאינו ראוי לאכילה רק דר"ל למקום חתך דאם החזירו בפנים מותר ומ"מ עכשיו לא חזי לאכילה. ובזה יש ליישב מש"כ רש"י שם שיצא חוץ לחומת ירושלים דלמה לא נקט חוץ לבית רק דשם י"ל דאגף עצמו כלפנים, ועיין בהך דמכות די"ב ע"א גבי תחום ערי מקלט דאמרינן דקולטות ונראה דזה ג"כ אם אח"כ יכנס לערי מקלט וזהו דר"ל שם דלדור בה לא והיינו לישאר שם אז לא קלט והוה כמקום מחיצה וכן הדין ג"כ גבי נוף דשם וכן מוכח בירושלמי דמעשרות ספ"ג החזיר את הנוף ע"ש. והנה באמת כך דדבר שצריך שיהא שם ואז יהיה נקרא כך אז כ"ז שלא נכנס בפנים לא הוה כלפנים אבל דבר שצריך שלא יהא שם אז כיון שהוא במקום המחיצה הוה כמי שאינו שם, ועיין בהך דשבת ד' קל"ז ע"ב גבי נראה מהול ובהך דקדושין דף נ' ע"א גבי א"ב דאיתיליד אונסא באורחא, ועיין בהך דזבחים ד' ק"ז ע"ב דהויא מחלוקת גבי השוחט על גגו של היכל אם חייב משום שחוטי חוץ או לא ע"ש והפלוגתא הוא אם צריך שישחט בפנים או אסור לישחט בחוץ וגגו אינו לא כלפנים ולא כלחוץ, ועיין בהך דפסחים דף פ"א ע"ב דיכולים לישרף פסח על הגג ע"ש והנה לשיטת רש"י דס"ל שם דגבי קדשים קלים הוה מן התורה מקום אכילתו שריפתו ע"ש דף מ"ט ודף כ"ד א"כ היאך שורפין בגג אך באמת ר"ל דאסור לשורפו חוץ למקום אכילתו ולא שצריך לשרפו במקום אכילתו, ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"א ה"ה דגבי אוכל חוץ נקט לירושלים וחוץ לעזרה וגבי נפסל נקט חוץ לחומה דוקא וכ"כ בזה שם וכ"מ, ועיין במכות דף כ' ע"א גבי מעשר שני דפליגי שם רש"י ותוס' גבי נקט לה בקניא אם יש עליו שם מעשר שני שנכנס לירושלים ומ"מ לענין אכילה יהיה כמו אוכל חוץ לירושלים והוא כמו שכתבתי, ועיין בהך דזבחים ד' י"ד גבי חוץ למקומו גבי במה ע"ש ברש"י ד"ה שכן ושם גבי תוך הפתח. והנה כאן גבי נדה ג"כ תליא בזה אם נימא דכל שלא יצא חוץ לפרוזדור אין עליו שם דם כלל כמש"כ או משום דבעי שכותלי בית הרחם יעשו אותו לדם כעין הך דחולין ד"ע ע"א וע"ש ד' ס"ז ע"ב גבי לאויר העולם מהו ושאר בעיות דשם אז מקום המחיצה כלחוץ, אבל אם נימא דצריך שלא יהא בפנים דאז עדיין אינה רואה גם מקום המחיצה כלחוץ, ובאמת גם הך דאמרינן בנדה ד' כ"א ע"ב גבי הרואה דם בשפופרת ר"ל ג"כ אם תחבה במקום המחיצה, וכן הך בעיא דשם ד' כ"ב ע"א גבי הרואה קרי בקיסם ר"ל כך לא כמו שפי' התוס'. דא"כ הוה לי' למימר כמו בחולין דף ע' הנ"ל דאם נתרחב. רק דה"ק הבעיא דהנה התוס' חולין ד' פ"ז ע"ב כתבו דכל זמן שהם בגוף אין עליהם שם משקה כלל וכ"כ בזה, ועיין בתו"כ פ' שמיני פ"ב פ"ד מה דמחלק בין חלב ליין ע"ש, ועיין תוס' מעילה ד' י"ג ע"א ואכמ"ל. וה"נ מיבעי ליה אם אין שם קרי עליו עד שיפרד מבשרו וא"כ אם תחב קיסם וראה עליה קרי בפנים וכעין הך דזבחים ד' ק"ה גבי פרים ומכות ד' י"ט ע"ב גבי קניא, ועיין בנזיר ד' ס"ד ע"א גבי ש"ז אם הוה צף ודף נ"א גבי גלגלין, ואמר דהא הוא עצמו ר"ל קרי אינו מטמא אלא בחתומה וע"כ כ"ז שלא יצא לאו כלום הוא, ודחי דזה רק לומר דנוגע הוא ר"ל הבעל קרי ולא משום דאין שם קרי עליו, ובאמת אם ראה בקיסם טמא ועיין ד' מ"ג ע"א גבי נעקר ע"ש. והנה עיין במש"כ רבינו בסוף הל' טומאת מת נקט שם בפרוזדור ולא כשיטת התוס'. ועיין בהלכות אבות הטומאות פ"ה דגבי פולטת נקט לבין השיניים ע"ש בהל' י"א והטעם כמש"כ דכאן שם ש"ז יש עליה רק דמבפנים אינו מטמא וכיון שיצא למקום מחיצה מטמא, ועיין כאן ד' מ"ב ע"א גבי יולדת דאמר שם אם בימי נדה נדה ועיין שם דף ל"ט ע"א בתוס' ד"ה והיולדת ובהך דשבת ד' קכ"ט דדם יוצא קודם פתיחת הקבר, ועיין באהלות פ"ז מ"ד ע"ש בפה"מ ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ פ"ה ה"ג דמשמע שיש עליו שם דם בעודו בפנים קודם פרוזדור, ועיין בהך דיבמות ד' ע"א ע"ב דנקט שם ג"כ חוץ לפרוזדור וכ"כ בזה ועיין בירושלמי יבמות פ"ו הל' א' בשיטת שמואל דס"ל דכל בית הבושת קרוי בית החיצון, ועיין מש"כ התוס' נדה ד' ע"א ע"א ד"ה מקור דאם יצא לאחר מיתה לא שייך שם ראיה ותוס' ד' ט"ז ע"א ד"ה במקור ע"ש. וגם זה תליא אם אותו מקום בלוע הוה או בית הסתרים הוה ע"ש ד' מ"ב ע"ב ותוס' חולין דע"א ע"א, ועיין בתוספתא ערכין פ"א משמע שם דישיבה על המשבר מיקרי שהוציא יד ועיין כאן דכ"ח ע"א גבי הך דרב הונא וכ"כ בזה:

ביאור כללי:

אין האשה מטמאה עד שיצא הדם לחוץ. והרמב''ם כאן פוסק: כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים ה"ז טמאה.

חוקר רבינו:

"הנה יש לעיין אם ר"ל אף אם לא יצא הדם לעולם לחוץ נטמאת, או רק אם יצא לחוץ אז טמאה למפרע, ועיין בהך דנדה ד' ט"ז ע"ב גבי נימוק הדם"...

האם כשהדם בבית החיצון שיצא מבין השינים – טמאה אף אם מעולם לא יצא לחוץ, כגון טיפת דם שנימוקה⁵⁸⁸.

או אין האשה טמאה כלל עד שיצא הדם לחוץ, (ואם לא יצא לחוץ אף שיצא מבין השיניים או יצא דרך דופן כו') - אינה טמאה, ומשיצא מטמאה למפרע מאז שיצא מבין השיניים.

"והנה כאן גבי נדה ג"כ תליא בזה אם נימא דכל שלא יצא חוץ לפרוזדור אין עליו שם דם כלל כמש"כ, או משום דבעי שכותלי בית הרחם יעשו אותו לדם, כעין הך דחולין דף ע' ע"א וע"ש דף ס"ז ע"ב גבי לאויר העולם מהו, ושאר בעיות דשם, אז מקום המחיצה כלחוץ⁵⁸⁹, אבל אם נימא שגם כשהדם בפנים יש עליו שם דם נדה אלא שאינו מטמא - דצריך שלא יהא בפנים דאז עדיין אינה רואה. גם מקום המחיצה כלחוץ".

כלומר, האם כשהדם בפרוזדור אין עליו שם דם כלל, אם משום שאינו דם נדה כשהוא בפנים אם משום שצריך מגע כותלי בית הרחם לעשותו דם כו'. או שגם בהיותו בפנים שם דם נדה עליו אלא שאין האשה בגדר רואה עד שיצא לחוץ.

עד''ז כותב רבינו לעיל פ''ד:

ובאמת הך דשם דף מ' ע"א מה דנ"מ בין נדה לזב וב"ק, ג"כ יש לעיין אם ר"ל דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ, משא"כ בדם נדה, או דר"ל דאינה נקרא רואה וגם גבי נדה קודם שתצא לבית החיצון ג"כ כן⁵⁹⁰.

לעיל בתחילת המבוא הבאתי מש''כ רבינו בשו''ת:

באמת אני הארכתי בחיבורי בהלכות איסורי ביאה פ''ה במה דקי''ל דמטמאות בפנים כבחוץ, אם רצה לומר דרק אם אח''כ יצא לחוץ טמאה למפרע אבל בלא זה – לא. או אם גם לא יצא כלל טמאה.

ובסוף התשובה שם משמע שכשהדם יוצא לחוץ האשה מטמאה למפרע, מדוע נמצא על שלו שניהם חייבים וטמאים הרי שמא כשבעל הדם היה בפנים במקום שאינו מטמאה, שאם היתה מוציאתו משם בתוך שפופרת היתה טהורה? לכאורה מכאן מוכח שהדם שיוצא מטמא את האשה למפרע כדלעיל, ולא שאינו בכלל דם כלל.

וכאן מחדש רבינו חידוש מפתיע בפשט הגמרא בנדה מ''א ע''ב:

אמר ריש לקיש, לדברי המטמא בדם מטמא באשה, לדברי המטהר בדם מטהר באשה.

"כל העולם" מפרשים שר''ל סובר, שחכמים שהם מטמאים את הדם אף אם יצא דרך דופן ולא דרך הפרוזדור כדרכו, סוברים שגם האשה טמאה נדה, כי הם לא סוברים כרשב''י שאמר: מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה, שנאמר כו'.

לכאורה מכאן משמע שלדעת חכמים גם הדם שהוא בפנים בתוך הרחם אף לפני שיצא לפרוזדור – טמא. גם אם יוצא דרך דופן, שלא כמשנתנו שם מ' ע''א: "כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר דם יהיה זובה בבשרה". [ובית החיצון כנוי למקום שהוא מחוץ לצואר הרחם, רמב''ם].

ואף שאין דרך ראייה בכך, מ''מ ר''ל סובר שטמאה (דהלכה כחכמים נגד רשב''י). וא''כ לדעתו גם הרואה דרך שפופרת טמאה נדה⁵⁹¹.

מפרש רבינו:

אך באמת נ''ל... דמיירי כשהיה הדם בפרוזדור, רק לא יצא לחוץ דרך כותלי בית הרחם.

כלומר, גם חכמים אליבא דר''ל מודים "שכל הנשים מתטמאות רק בבית החיצון", ולא כשהוא עדיין לא יצא לפרוזדור, אלא שנחלקו אם יצא לפרוזדור ומשם לחוץ דרך דופן, ר''ש מטהר וחכמים מטמאין את האשה טומאת שבעה.

אבל אם יצא מהרחם לחוץ דרך דופן – אינה טמאה כיון שלא יצא לבית החיצון.

פרק ה' הלכה ב':

כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים ה"ז טמאה, ואף על פי שעדיין הדם בבשרה, שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השינים עצמו כלפנים.

כל הנשים כו'.

הנה יש לעיין, אם ר"ל אף אם לא יצא הדם לעולם לחוץ – נטמאת, או רק אם יצא לחוץ אז טמאה למפרע.

ועיין בהך דנדה דף ט"ז ע"ב גבי נימוק הדם –

בית שמאי אומרים: צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש... ובה"א: דיה בשני עדים כל הלילה. תניא, אמרו להם ב"ש לב"ה: לדבריכם, ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה [שמא תראה - בביאה ראשונה ויעמידוהו כותלי בית הרחם], ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה (הדם יתערב בש''ז ולא ישאר מראהו אדום), א"ל ב"ה: אף לדבריכם - ליחוש עד שהרוק בתוך הפה שמא נימוק והולך לו⁵⁹².

אך זה תליא בפי' רש"י ותוס' שם⁵⁹³ ע"ש.

אך באמת נ"ל, דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בנדה דף מ"א ע"ב - אמר ר"ל: לדברי המטמא בדם מטמא באשה, לדברי המטהר בדם - מטהר באשה. ור' יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם - מטהר באשה⁵⁹⁴. -

דר"ל אמר לדברי המטמא בדם מטמא באשה, ור"י פליג. ור"ל דמיירי כשהיה הדם בפרוזדור רק לא יצא לחוץ דרך כותלי בית הרחם⁵⁹⁵.

והנה עיין בתוס' שם דף מ"ב ע"ב ד"ה שהוציא, דיש שם ב' תירוצים אם טמא דוקא כשיצא חוץ לפרוזדור. - שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - אבל בפרוזדור עצמו טהורה דלא חשוב כבחוץ. ואם תאמר והא אמר לעיל בפ"ק (דף יז:) דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא? ויש לומר התם ספקו טמא כשיצא לחוץ, ועוד יש לחלק בין (דם) לידה לדם נדה.

והנה עיין בדברי רבינו כאן⁵⁹⁶, נראה דס"ל דפרוזדור הוא בין השיניים, וכן מבואר ברש"י שבת דף פ"ו ע"ב ע"ש. –

דאית לה פרוזדור - בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ, ובית הרחם הוי מן השינים ולפנים.

ואף דבגמרא אמרינן דבין השיניים עצמם כבפנים – מ''א ע''ב: איבעיא להו: בין השינים. כלפנים או כלחוץ? ת"ש דתני רבי זכאי: עד בין השינים, בין השינים עצמן - כלפנים.

אך י"ל כמו דאמרינן בחולין דף ס"ח גבי מקום חתך, דאם יצא לחוץ - גם מקום המחיצה שייך לחוץ, ואם החזיר לפנים אז מקום המחיצה כלפנים. –

הוציא עובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו - מותר באכילה, מאי לאו אאבר? לא, אעובר. אי אעובר, אימא סיפא שחט את אמו ואחר כך החזירו - אסור באכילה, ואי עובר, אמאי אסור? כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, הכא נמי: לא נצרכה אלא למקום חתך כו'⁵⁹⁷.

וכן הדין גבי הך דפסחים דף פ"ו ע"ב גבי אבר שיצא מקצתו גבי אגף ע"ש בגמ' –

הא גופא קשיא; אמרת: מן האגף ולפנים כלפנים. הא אגף עצמו - כלחוץ. אימא סיפא: מן האגף ולחוץ - כלחוץ, הא אגף עצמו – כלפנים, - לא קשיא, כאן - בשערי עזרה, כאן - בשערי ירושלים.

ואמאי לא אמר שם דנפ"מ בין אם החזירו לפנים בין אם לא החזירו.

אך י"ל דשם קאי בקדשים, ובקדשים מבואר בחולין דף צ"ט דמקום חתך מותר. –

רבינא אמר: לא נצרכא אלא למקום חתך, דאמר מקום חתך בעלמא אסור, והכא שרי. ובתוס' שם: ונראה דשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורין שרי נמי מקום חתך שלהם דהא לא אשכחן קרא בזרוע בשלה יותר מבשאר קדשים כו'.

ובזה אתי שפיר דברי רבינו בהלכות ק"פ פ"ט ה"ב גבי אבר שיצא מקצתו, דנקט שם חותך הבשר כו', וקולף הבשר כו' - אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף את הבשר, כל שבפנים יאכל וכל שבחוץ ישרף.

ולמה לקלוף הבשר?⁵⁹⁸

אך י"ל משום מקום חתך דאם מחזירו לפנים שרי⁵⁹⁹.

וגם יש ליישב בזה מ"ש התוס' שם דף פ"ד ע"ב ד"ה אבר - אבר שיצא מקצתו איכא בינייהו מאן דאמר כשר כשר - תימה אמאי חשיב ליה כשר טפי מבר אכילה, הא מה שאינו ראוי לאכילה לאו כשר הוא? –

מ"ט חשיב ליה כשר כיון שאינו ראוי לאכילה?

רק דר"ל למקום חתך, דאם החזירו בפנים מותר, ומ"מ עכשיו לא חזי לאכילה.

ובזה יש ליישב מש"כ רש"י שם שיצא חוץ לחומת ירושלים - אבר שיצא מקצתו - חוץ לחומת ירושלים. דלמה לא נקט חוץ לבית? רק דשם י"ל דאגף עצמו כלפנים.

ועיין בהך דמכות דף י"ב ע"א גבי תחום ערי מקלט דאמרינן דקולטות –

כשם שהעיר קולטת וכו'. ורמינהו: וישב בה, בה - ולא בתחומה, אמר אביי, לא קשיא: כאן לקלוט, כאן לדור.

ונראה דזה ג"כ אם אח"כ יכנס לערי מקלט, וזהו דר"ל שם דלדור בה – לא, והיינו לישאר שם - אז לא קלט, והוה כמקום מחיצה.

וכן הדין ג"כ גבי נוף דשם - ורמינהי: אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים - מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, מעשר אערי מקלט קא רמית? מעשר - בחומה תלה רחמנא, ערי מקלט - בדירה תלה רחמנא, בנופו מתדר ליה, בעיקרו לא מתדר ליה.

וכן מוכח בירושלמי דמעשרות ספ"ג החזיר את הנוף ע"ש. - אמר רבי חיננא והוא שעלה דרך הנוף אבל אם עלה דרך העיקר כבר קלטו העיקר. מתניתא דבית שמאי היא דבית שמאי אומרין הכל כלפנים. תני החזיר את הנוף מבפנים כולו כלפנים.

והנה באמת כך, דדבר שצריך שיהא שם ואז יהיה נקרא כך, אז כ"ז שלא נכנס בפנים לא הוה כלפנים, אבל דבר שצריך שלא יהא שם - אז כיון שהוא במקום המחיצה הוה כמי שאינו שם.

ועיין בהך דשבת דף קל"ז ע"ב גבי נראה מהול - קטן המסורבל בבשר רואין אותו, כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול - צריך למולו, ואם לאו - אינו צריך למולו. מאי בינייהו? איכא בינייהו: נראה ואינו נראה. – [לשמואל, נראה מהול - הוא דאין צריך למולו, הא נראה ואינו נראה - צריך, למתניתא, אינו נראה - הוא דצריך, הא נראה ואינו נראה - אינו צריך].

ובהך דקדושין דף נ' ע"א גבי א"ב דאיתיליד אונסא באורחא - ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, לסוף לא סליק; אמר רב אשי: אי בעי סליק. איכא דאמרי: אי בעי לא סליק. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיתיליד אונסא באורחא.

ועיין בהך דזבחים דף ק"ז ע"ב דהויא מחלוקת גבי השוחט על גגו של היכל אם חייב משום שחוטי חוץ או לא ע"ש –

אמר עולא: השוחט על גגו של היכל - חייב, הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח. מתקיף לה רבא: א"כ, ניכתוב קרא (אל) מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד, אל פתח אהל מועד ל"ל? לאו למעוטי גגו?.

והפלוגתא הוא אם צריך שישחט בפנים, או אסור לישחט בחוץ, וגגו אינו לא כלפנים ולא כלחוץ.

ועיין בהך דפסחים דף פ"א ע"ב דיכולים לישרף פסח על הגג ע"ש - והנותר - שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן ⁶⁰⁰.

והנה לשיטת רש"י דס"ל שם דגבי קדשים קלים הוה מן התורה מקום אכילתו שריפתו ע"ש דף מ"ט - ואם לאו חוזר ושורפו כו' - כדאמרן בכל שעה (פסחים כד, א): בקודש באש תשרף - דבמקום אכילתו שריפתו.

ודף כ"ד - פסולי בשר קדשים קלים, שאכילתן בכל העיר - אף שריפתן, אם נפסלו, חוץ לעזרה הן, והכי נמי תנן באלו עוברין (פסחים מט, א): שורפין לפני הבירה, והיינו חוץ לעזרה, ושם היה בית הדשן. –

א"כ היאך שורפין בגג?

אך באמת ר"ל דאסור לשורפו חוץ למקום אכילתו, ולא שצריך לשרפו במקום אכילתו.

ועיין בדברי רבינו ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות פי"א ה"ה –

כל האוכל כזית מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה לוקה שנאמר... והוא הדין לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה, שחומת ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי קדשים... בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים נפסל ונאסר לעולם. –

דגבי אוכל חוץ נקט לירושלים וחוץ לעזרה, וגבי נפסל נקט חוץ לחומה דוקא, וכ"כ בזה⁶⁰¹ שם וכ"מ.

ועיין במכות דף כ' ע"א גבי מעשר שני –

ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים, שבית שמאי אומרים: יחזיר מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים, וב"ה אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום, ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, הא קלטוהו מחיצות כו', רבינא אמר: כגון דנקיט ליה בקניא.

דפליגי שם רש"י ותוס' גבי נקט לה בקניא - רבינא אמר כו', איצטריך כגון דנקיט ליה בקניא, וקא משמע לן דכמאן דראה פני החומה דמי, ולוקה משום לא תוכל אי הדר ארחקיה ואכליה, רש''י⁶⁰².

ותוס': מיירי כשהאיש עומד בין הקנים ונקיט ליה לקנה מבחוץ ואשמעינן דלוקה דבכך קרית ביה ראיית פני הבית ולוקה כשאוכלו במקומו דעדיין אינו בפנים לגמרי. –

אם יש עליו שם מעשר שני שנכנס לירושלים, ומ"מ לענין אכילה יהיה כמו אוכל חוץ לירושלים, והוא כמו שכתבתי.

ועיין בהך דזבחים דף י"ד גבי חוץ למקומו גבי במה –

חוץ למקומו מנלן? אי מחוץ לזמנו, מה לחוץ לזמנו שכן כרת, אי משלא לשמה, שכן נוהג בבמה.

ע"ש ברש"י ד"ה שכן - שכן נוהג בבמה - [בקרבן במת יחיד בשעת היתר הבמות, שהרי שינוי קדש הוא, תאמר בחוץ למקומו דלא, שאין מחיצה בבמה] וכל הבקעה מקומו עד סוף העולם.

ושם גבי תוך הפתח. - אין מחשבה מועלת אלא מפתח אולם ולחוץ; ואם תמצי לומר: תוך הפתח כלפנים, אין מחשבה מועלת אפילו פסיעה אחת אלא בכדי הושטת ידו.

והנה כאן גבי נדה ג"כ תליא בזה, אם נימא דכל שלא יצא חוץ לפרוזדור אין עליו שם דם כלל כמש"כ, או משום דבעי שכותלי בית הרחם יעשו אותו לדם, כעין הך דחולין דף ע' ע"א –

בעי רב אחא: נפתחו כותלי בית הרחם מהו? אויר רחם מקדיש - והאיכא, או דלמא נגיעת רחם מקדשה - והא ליכא?

וע"ש דף ס"ז ע"ב גבי לאויר העולם מהו - בעי רב יוסף: פרשה ומתה, מהו? מקצתה, מהו? לאויר העולם, מהו? תיקו. [לאויר העולם - פירשה מן הפרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו לבולעה].

ושאר בעיות דשם - אז מקום המחיצה (כלחוץ⁶⁰³) [כלפנים], אבל אם נימא דצריך שלא יהא בפנים, דאז עדיין אינה רואה - גם מקום המחיצה כלחוץ⁶⁰⁴.

ובאמת גם הך דאמרינן בנדה דף כ"א ע"ב גבי הרואה דם בשפופרת - הרואה דם בשפופרת מהו? בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת או דלמא - האי בבשרה מיבעי ליה - שמטמאה מבפנים כבחוץ? אמר ליה: בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. –

ר"ל ג"כ אם תחבה במקום המחיצה⁶⁰⁵.

וכן הך בעיא דשם דף כ"ב ע"א גבי הרואה קרי בקיסם - בעא מיניה רבה מרב הונא: הרואה קרי בקיסם מהו? ממנו אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו - ולא בקיסם, או דלמא האי ממנו - עד שתצא טומאתו לחוץ ואפי' בקיסם נמי? אמר ליה: תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה.

ר"ל כך לא כמו שפי' התוס'⁶⁰⁶. דא"כ הוה לי' למימר כמו בחולין דף ע' הנ"ל דאם נתרחב⁶⁰⁷.

רק דה"ק הבעיא, דהנה התוס' חולין דף פ"ז ע"ב כתבו דכל זמן שהם בגוף אין עליהם שם משקה כלל - כל משקה המת טהורין - וא"ת והלא כשיוצאין מן המת נוגעין בו ומקבלים טומאה ממנו במגע, דמדאורייתא דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה חשיבי משקין... וי"ל דהכא מיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת ובעודן בגופו לא מקבלי טומאה דאין תורת משקין עליהם עד שיצאו לחוץ וכי נפקי דרך שפופרת טהורות מה"ת.

וכ"כ בזה.

ועיין בתו"כ פ' שמיני פ"ב פ"ד מה דמחלק בין חלב ליין ע"ש –

מנין לרבות חלב בהמה טמאה, ודין הוא אסר בהמה טמאה אסר ענבים בנזיר מה ענבים בנזיר עשה מה שיוצא מהם כמותם אף בהמה נעשה את שיוצא מהם כמותם. הין אם עשה את היין כענבים שהוא בגופן נעשה חלב בהמה כבהמה שאינה בגופה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם עשה את היין כענבים בנזיר שאסור בפסולתם נעשה חלב בהמה כבהמה שאין אסור בפסולתם, תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה ועשו את שיוצא ממנה כמותה.

ועיין תוס' מעילה דף י"ג ע"א –

אולי י''ב ע''ב: מתיב רב המנונא וביצי תורים כו' - וקס"ד דדם כמו חלב ומשני כי קאמר גבי דם דלא מקיימא בלא דם וחשוב כגופה, אבל חלב דמקיימא שפיר בלא חלב לא הוי כגוף הבהמה. ואכמ"ל.

וה"נ מיבעי ליה אם אין שם קרי עליו עד שיפרד מבשרו, וא"כ אם תחב קיסם וראה עליה קרי בפנים⁶⁰⁸, וכעין הך דזבחים דף ק"ה גבי פרים –

פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו, מהו? כו' ת"ש: היו סובלין אותן במוטות, הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים, והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו.

ומכות דף י"ט ע"ב גבי קניא.

ועיין בנזיר דף ס"ד ע"א גבי ש"ז אם הוה צף - שרץ ע"ג שכבת זרע – [ושכבת זרע צף על פני המים מהו מי אמרינן הואיל ושכבת זרע לאו אוכלא הוא ה"ל כמשקה והוה שרץ צף וספיקו טהור]. ואת"ל כיון דמיתעקרא ה"ל כי אוכלא – [ואת"ל כיון שנתעקרה - מבשרו של אדם ממש ולא דמי לשאר משקה שבתוכו כגון מי רגלים שמכונסין לתוכו ה"ל שכבת זרע כי אוכלא דסמיך הוא].

ודף נ"א גבי גלגלין - גזז שערו וקברו עמו - נעשה לו גלגלין... בעי חזקיה: שערו העומד לגלח, צפורן העומד ליגזז, מאי? מי אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי, או דלמא השתא מיהא הא מחוברין?.. עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא? כיון דאמר מר עובר ירך אמו, הלכך גופה הוא ולא הוי גלגלין, או דלמא כיון דסופו לצאת - מיפרש פריש מינה? ואת"ל עובר דסופו לצאת מיפרש פריש מינה...

ואמר דהא הוא עצמו, ר"ל קרי אינו מטמא אלא בחתומה⁶⁰⁹, וע"כ כ"ז שלא יצא - לאו כלום הוא, ודחי דזה רק לומר דנוגע הוא, ר"ל הבעל קרי, ולא משום דאין שם קרי עליו⁶¹⁰, ובאמת אם ראה בקיסם טמא, ועיין דף מ"ג ע"א גבי נעקר ע"ש. –

... נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה. מילתא דפשיטא ליה לשמואל מיבעיא ליה לרבא; דבעי רבא: נעקרה בהרגשה, ויצתה שלא בהרגשה, מהו? ת"ש: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים, לכשיטיל מים טמא. שאני התם - דרובה בהרגשה נפק.

והנה עיין במש"כ רבינו בסוף הל' טומאת מת נקט שם בפרוזדור –

מת עוברה בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד, וטומאת החיה מדבריהם גזירה שמא תגע בו משיצא לפרוזדור, אבל מן התורה אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוא בתוך המעים הנוגע בו טהור.

ולא כשיטת התוס'. – ע''ב ע''א: גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' - פי' בקונטרס משום דהרי הוא כילוד משמע דדוקא נקט ראשו וכן משמע בפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) גבי יולדת מטמאה בפנים כבחוץ דקאמר כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדר' אושעיא כו'⁶¹¹.

ועיין בהלכות אבות הטומאות פ"ה דגבי פולטת נקט לבין השיניים ע"ש בהל' י"א –

האשה שפלטה שכבת זרע... הרי היא טמאה כרואה קרי... ומטמאה בכל שהוא אף על פי שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים נטמאה, שהרי שכבת זרע כדמה מה דמה מטמא בפנים אף שכבת זרע שתפלוט תטמא אותה בפנים. –

והטעם כמו שכתבתי, דכאן שם ש"ז יש עליה, רק דמבפנים אינו מטמא, וכיון שיצא למקום מחיצה –מטמא.

ועיין כאן דף מ"ב ע"א גבי יולדת דאמר שם אם בימי נדה נדה –

ת"ר: הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת - כולן מטמאות בפנים כבחוץ. בשלמא כולהו - לחיי, אלא יולדת, אי בימי נדה - נדה, אי בימי זיבה – זיבה.

ועיין שם דף ל"ט ע"א בתוס' ד"ה והיולדת –

והיולדת כולן מטמאות מעת לעת - אף על גב דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר.

ובהך דשבת דף קכ"ט דדם יוצא קודם פתיחת הקבר - מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד. ואמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. עד מתי פתיחת הקבר? כו'.

ועיין באהלות פ"ז מ"ד ע"ש בפה"מ - ואמרו נפתח הקבר כנוי לפתיחת הרחם, וכך הוא הכנוי לענין זה בכל התלמוד. וכיון שהזכיר כי משיפתח הרחם אינה יכולה להלך כו'.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות מטמאי מו"מ פ"ה ה"ג –

יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידתה ויצא חוץ לבין השינים הרי זו טמאה ואין הטבילה מועלת לדם זה ואף על פי שעדיין היא בבשרה ואם נעקר ממנה בעלייתה מן המקוה הרי זו טהורה מפני שהוא דם טוהר והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באיברים ומשימה אותו דם טוהר. –

דמשמע שיש עליו שם דם בעודו בפנים קודם פרוזדור.

ועיין בהך דיבמות דף ע"א ע"ב דנקט שם ג"כ חוץ לפרוזדור –

כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור – [וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט) יצא ראשו הרי הוא כילוד, והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה].

וכ"כ בזה.

ועיין בירושלמי יבמות פ"ו הל''א - אי זה בית החיצון רבי יוחנן אמר עד מקום שהתינוקות יושבות למים ונראות... תני רבי זכיי עד בית השיניים ומבין השיניים ולפנים. רבי יוסי בר רבי בון בשם שמואל כל בית הבושת קרוי בית החיצון. –

בשיטת שמואל דס"ל דכל בית הבושת קרוי בית החיצון.

ועיין מש"כ התוס' נדה דף ע"א ע"א ד"ה מקור - מקור מקומו טמא ... כתם ראייה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ובמשא אף על גב דלאו רואה היא לאחר מיתה, הואיל והיה במקור מחיים... –

דאם יצא לאחר מיתה לא שייך שם ראיה.

ותוס' דף ט"ז ע"א ד"ה במקור ע"ש - במקור מקומו טמא קמיפלגי - ...ואף על גב דטומאת בית הסתרים היא ובפרק דם הנדה (לקמן נה:) אמר נמי דדם בעי רביעית והכא קאמר טמא אף על גב דליכא רביעית ... שמא הכא הלמ"מ הוא, תדע שהמקור טמא והאשה טהורה.

וגם זה תליא אם אותו מקום בלוע הוה, או בית הסתרים הוה, ע"ש דף מ"ב ע"ב –

איבעיא להו: אותו מקום של אשה, בלוע הוי או בית הסתרים הוי? למאי נפקא מינה - כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום. אי אמרת בלוע הוי - טומאה בלועה לא מטמאה, ואי אמרת בית הסתרים הוי - נהי דבמגע לא מטמיא, במשא מיהא מטמיא, אביי אמר: בלוע הוי, רבא אמר: בית הסתרים הוי.

ותוס' חולין דף ע"א ע"א - והאשה טהורה עד שיצא - כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר ... א"נ סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות (ספ"ח) דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם.

ועיין בתוספתא ערכין פ"א - האשה שיוצאה ליהרג, הוציא עובר את ידה - ממתינין לה עד שתלד.

משמע שם דישיבה על המשבר מיקרי שהוציא יד.

ועיין כאן דף כ"ח ע"א גבי הך דרב הונא - אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה - אמו טמאה לידה. שנאמר: ויהי בלדתה ויתן יד. [אלמא לידת יד קרויה לידה].

וכ"כ בזה⁶¹²:

פרק ה' הלכה ו':

לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד שנאמר דם יהיה זובה, לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק אף על פי שסמיכתו כדם הואיל ואין מראיו מראה דם ה"ז טהור.

לא כל משקה כו'.

הנה מלשון רבינו משמע דגם שאר מראות ג"כ יורד מן המקור ועיין תוס' ד' י"ז ע"ב ד"ה ודם העליה ועיין בהך דדף י"ט ע"א דאמר מנלן דאיכא דם טהור משמע דגם אינך מיקרי דם רק דטהור וצ"ל דר"ל דיהה ועמוק דהני ממקור קאתי ומ"מ טהורים ועיין ד' י"ט ע"ב ד"ה ירד דהכל מודים דאין רגילות שיוצא ירוק מן המקור, ועיין לקמן ד' ס"ג ע"ב גבי בשופעת דם טמא מתוך כו', ועיין ברכות ד' ס"ג ע"ב גבי מבחין בין דם טמא לדם טהור וזה ר"ל אדיהה ועמוק, ועיין בהך דב"מ ד' פ"ד ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה שיתין, ועיין כאן ד' כ"א ע"א גבי הך מחלוקת דר"י ורבנן גבי רוב חתיכות ע"ש, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ דגבי דם ירוק דלא אמרינן מקור מקומו טמא וגבי מקור שהזיע דטמא משום מקור מקומו טמא וצ"ל דדם ירוק ס"ל דאינו מן המקור ורבינו ז"ל ס"ל לקמן פ"ח הי"ד דכל שאינו בא ממקור טהור וא"ש, ועיין בירושלמי כאן פ"א הל' א' גבי בדקה ומצאה טהור אסורה לביתה עד מעל"ע מתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורים וזהו ג"כ כונת הגמ' בפסחים ד' קי"ג ע"ב והיושבת על דם טוהר אסורה לבעלה עונה ואמר שם הטעם הואיל והוחזק מעין פתוח ור"ל אם ראתה דם טהור מ"מ אסורה מעל"ע א"כ משמע דזה ג"כ ממקור אך י"ל דר"ל כגון דיהה או עמוק וא"ש:

ביאור דברי הרב בכללות.

מלשון הרמב''ם: לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד, שנאמר דם יהיה זובה, לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק אף על פי שסמיכתו כדם הואיל ואין מראיו מראה דם ה"ז טהור.

מדייק רבינו שגם משקה לבן וירוק באים מהמקור, אלא מכיון שאין מראיהן מראה דם – טהורים.

ומדייק כן מלשון התוס': "ודם העלייה - משמע דדם העלייה טהור אפי' הוא ממראה דמים טמאים... אי נמי דמיה כתיב מקום שמצויין שם הרבה דמים, ובעלייה ליכא אלא מין אחד". משמע שכל מיני מראות באים מהמקור מלבד מין אחד שבא מהעליה⁶¹³.

וגם מלשון הגמ': - מנלן דאיכא דם טהור באשה? משמע שגם מראה טהור (לא אדום) נקרא דם ומקורו מהמקור והוא טהור.

ויש לדחות, שדם טהור פירושו אדום אלא שהוא כהה או דהה מארבעה מראות כו', שהוא בא מהמקור ומ''מ טהור, אבל לבן או ירוק לא מקרי דם כלל ואינו בא מן המקור, ולא צריך פסוק לטהרו.

וכן יש לפרש הגמ': כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק - זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור.

דהיינו בין ארבעה מראות הטמאים, לדהה או כהה שהם טהורים. ולא בין ירוק כו' שאינם נקראים דם כלל ואינם מן המקור⁶¹⁴.

וכן י''ל במש''כ רש''י: אייתו לקמיה שיתין מיני דמא – שהראו לו הנשים לראות אם דם נדה הוא אם דם טהור, דקי''ל חמשה דמים הן טמאים באשה - ושאר מראות דמים טהורין. שכל המראות היו מראה דם אלא שהיה טהור משום שהיה דהה או עמוק כו'.

וכמ''ש התוס': דאין רגילות לצאת דם ירוק מגופה, ויש לתלות דמעלמא אתא.

ובזה יש לישב את הרמב''ם שאף שפוסק מקור מקומו טמא, ולכן פסק: "מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב", שטמאה משום מקור מקומו טמא. ומ''מ פסק שהרואה דם ירוק טהורה .

וצ"ל דדם ירוק ס"ל דאינו מן המקור ורבינו ז"ל ס"ל לקמן פ"ח הי"ד דכל שאינו בא ממקור טהור וא"ש.

מקור שהזיע –

אמר רבי יוחנן: מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות - טמאה. רש''י מפרש טיפי מרגליות - דם לבן וצלול.

כל המפרשים העתיקו פירש''י שהטיפין הם דם לבן וצלול. ונתחבטו ונתלבטו אמאי דם לבן טמא ומטמא את האשה טומאת ערב. והאם כל ליחה לבנה הנפרשת טמאה?⁶¹⁵

ורבים הקשו⁶¹⁶ מ''ש דם לבן מדם ירוק, מדוע דם לבן טמאה ודם ירוק טהורה.

מבאר רבינו (פ''ב דמתנות עניים ה''ט) דעת הרמב''ם:

והך מקור שהזיע לא ר"ל כפי' רש"י דהיינו דם לבן, רק דר"ל שלא ראתה רק הזיע אבל היה עליו מראית דם, דאז הוה כמו מעיין של המקור, וכמו בלא הרגשה, ואז אינו מטמא רק לח...

דהיינו שתי טיפי מרגליות אינם דם לבן אלא דם אדום רגיל, והאשה איננה טמאה משום שלא ירדו מהמקור אלא רק המקור הזיע. ומ''מ האשה טמאה טומאת ערב משום מקור מקומו טמא, וממילא האשה שנגעה בטיפין טמאה טומאת ערב⁶¹⁷.

וכ''כ במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ו:

ועי' נידה דף מ"א ע"ב גבי מקור שהזיע, ע"ש ברש"י דפי' דם לבן, אך באמת רבינו בהל' מטמא משכב ומושב פ"ב [פ''א] ה"י אינו מפרש כן⁶¹⁸, רק דר"ל כך דהוי דם גמור, רק דטומאה דאשה ליכא אלא רק שנפתח המקור והעורקים, אבל כאן המקור הזיע ולא הוה ראיה כלל.

בהלכות מתנות עניים פ''ב כותב רבינו:

והנה רבינו ס"ל בהלכות אס"ב פ"ה ה"ו⁶¹⁹ ופ"ח הי"ד⁶²⁰ ובפ''י ה"ה⁶²¹ ובהלכות מטמאי מו"מ⁶²² דמקור מקומו טמא, רק בדם הבא ממקור אבל דם שאינו מן המקור אינו מטמא כלל.

והטעם, דכיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא, הוה כמו לדידן דפסקינן כב"ה דדם טהרה של מצורעת טמא, ור"ל דמי שהוא טמא - כל הדמים שיש עליו שם דם - הוא טמא כמו מעיין.

עיין תוס' נדה דף ל"ד ע"ב ד"ה אם.

ויהיה נפ"מ ג"כ לדם קושי אם הוא מטמא כמו דם טהרה, עיין תוס' נדה דף ל"ז ע"א ד"ה דבר.

וה"ה גבי מקור כיון דהוא טמא כל הדם שיוצא ממנו הוא טמא, רק מה שאינו בגדר דם אינו טמא.

וזהו דר"ל נדה דף ל"ב ע"ב למעט אשה מלובן ע"ש בתוס' ולמה לן קרא?

אך ר"ל דלא הוה גם גדר מעיין.

וכן ירוק לדידן.

והך מקור שהזיע לא ר"ל כפי' רש"י דהיינו דם לבן, רק דר"ל שלא ראתה רק הזיע, אבל היה עליו מראית דם, דאז הוה כמו מעיין של המקור. וכמו בלא הרגשה ואז אינו מטמא רק לח.

וכמו דם טהרה של מצורעת, וכן דם טוהר של יולדת שלא טבלה.

ומש"כ רש"י במשנה דף ל"ד דזה רק מדרבנן, זה רק לב"ש אבל לב"ה הוה מה"ת.

עיין ברש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה אמאי, ובפיהמ"ש לרבינו.

אבל דם הירוק ס"ל לרבינו דאינו בא מן המקור⁶²³, אך דם הירוק של זבה או של מצורעת י"ל דיש עליו שם משקין טמאין, ושפיר מכשיר אף לדידן כמ"ש רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"י ה"ה...

פרק ה' הלכה ו':

לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד, שנאמר דם יהיה זובה, לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק אף על פי שסמיכתו כדם הואיל ואין מראיו מראה דם ה"ז טהור.

לא כל משקה כו'.

הנה מלשון רבינו משמע דגם שאר מראות ג"כ יורד מן המקור, ועיין תוס' דף י"ז ע"ב ד"ה ודם העליה –

ודם העלייה - משמע דדם העלייה טהור אפי' הוא ממראה דמים טמאים, דאי אין בעלייה מד' מיני דמים טמאים אם כן דם שבפרוזדור אמאי הוי ספק, נחזי אי הוי מד' מיני דמים אי לאו? ... והיינו טעמא דטהור דכתיב ממקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר, אי נמי דמיה כתיב מקום שמצויין שם הרבה דמים ובעלייה ליכא אלא מין אחד.

ועיין בהך דדף י"ט ע"א - מנלן דאיכא דם טהור באשה? דלמא כל דם דאתי מינה טמא, אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא: אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא –

דאמר מנלן דאיכא דם טהור, משמע דגם אינך מיקרי דם, רק דטהור.

וצ"ל דר"ל דיהה ועמוק – במשנה שם: איזהו אדום - כדם המכה, שחור - כחרת, עמוק מכן - טמא, דיהה מכן - טהור. –

דהני ממקור קאתי ומ"מ טהורים.

ועיין דף י"ט ע"ב ד"ה ירד - ... ויש לדחות דלעולם כי חזיא מגופה מטמא מדאורייתא, ומ"מ כי משכחת אמנא - לא מטמא דאין רגילות לצאת דם ירוק מגופה, ויש לתלות דמעלמא אתא. –

דהכל מודים דאין רגילות שיוצא ירוק מן המקור.

ועיין לקמן דף ס"ג ע"ב גבי בשופעת דם טמא מתוך כו' –

אלו הן וסתות - היתה מפהקת, מעטשת, וחוששת בפי כריסה, ובשפולי מעיה, ושופעת, שופעת? הא שפעה ואזלא, אמר עולא בריה דרב עלאי: בשופעת דם טמא מתוך דם טהור. [רגילה לראות דם טהור תחלה ואח"כ דם טמא - הוי וסת, וכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור אמרינן דדיה שעתה].

ועיין ברכות דף ס"ג ע"ב גבי מבחין בין דם טמא לדם טהור –

ומיץ אף יוציא דם - כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק - זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. –

וזה ר"ל אדיהה ועמוק.

ועיין בהך דב"מ דף פ"ד ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה שיתין –

אכל ושתי וברי נפק לבי מדרשא. אייתו לקמיה שיתין מיני דמא – [שהראו לו הנשים לראות אם דם נדה הוא אם דם טהור, דקיימא לן נדה (יט, א): חמשה דמים הן טמאים באשה - ושאר מראות דמים טהורין].

ועיין כאן דף כ"א ע"א גבי הך מחלוקת דר"י ורבנן גבי רוב חתיכות ע"ש –

לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה; רבי יהודה סבר: זיל בתר רוב חתיכות, ורוב חתיכות של ארבעת מיני דמים הויין. ורבנן סברי: לא אמרינן רוב חתיכות של ארבעת מיני דמים.

ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהלכות מטמאי מו"מ דגבי דם ירוק דלא אמרינן מקור מקומו טמא –

וכבר ביארנו בענין איסור נדה שחמשה דמים טמאים באשה אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור.

וגבי מקור שהזיע דטמא - וכן מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב –

משום מקור מקומו טמא - ופירש"י טיפי מרגליות דם לבן וצלול. לטומאת ערב מפני שנגע במקור ונוגע בה, כס''מ.

וצ"ל דדם ירוק ס"ל דאינו מן המקור, ורבינו ז"ל ס"ל לקמן פ"ח הי"ד דכל שאינו בא ממקור - טהור - וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור, אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור.

ואתי שפיר⁶²⁴.

ועיין בירושלמי כאן פ"א ה''א גבי בדקה ומצאה טהור אסורה לביתה עד מעל"ע, מתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורים. –

בדקה ומצתה טהור אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה חד רבי טובי אמר בשם רבי אבהו אסורה לביתה עד מעת לעת, אמר רבי יעקב בר אחא כד סליקית להכא שמעיתה מן כל רבנן מותרת לביתה מיד... ולמה היא אסורה לביתה שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאין.

וזהו ג"כ כוונת הגמ' בפסחים דף קי"ג ע"ב והיושבת על דם טוהר אסורה לבעלה עונה, ואמר שם הטעם הואיל והוחזק מעין פתוח –

והיושבת על דם טהור – [אף על פי שפסק המעין, שלא ראתה] - אסורה לשמש. עד כמה? אמר רב: עונה. [יום ולילה צריכין להמתין]⁶²⁵.

ור"ל אם ראתה דם טהור מ"מ אסורה מעל"ע⁶²⁶, א"כ משמע דזה ג"כ ממקור, אך י"ל דר"ל כגון דיהה או עמוק.

ואתי שפיר.

פרק ה' הלכה י''א:

כיצד מקיף ורואה, לוקח המטלית שיש בה הדם בידו ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה, או במזג שבכוס ועורך לה כפי מה שעיניו...

מביט כו' בזכוכית כו'.

עיין בירושלמי כאן דאמר דרואה מבחוץ אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן רק דצריך לראות בתוך הכוס, ועי' בהך דר"ה ד' כ"ד ע"א גבי ראה בעששית דזה לא הוה ראיה גבי דבר דצריך ראיה, ונ"ל דזהו כונת הגמ' במגילה ד' ו' ע"א טבריה שטובה ראיתה וזהו מהך דכאן דכוס של טבריה הוא טוב לראיה גם י"ל דרבינו מיירי בכוס סתם לא של טבריה, ועיין ביומא ד' ל"ה ע"ב גבי כחמרא במזגא ע"ש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שהחכם מקיף ורואה את הדם ליין מזוג שבכוס, צריך להביט במשקה שבכוס ולא מבעד לזכוכית מבחוץ. מציין רבינו לגמ' בר''ה שהעדים מעידין שראו את הירח, לא מבעד לחלון זכוכית.

בירושלמי מובא שבכוס העשויה בטבריה מביט על היין מבחוץ.

ומבאר שזו כוונת הגמ': "ולמה נקרא שמה טבריא - שטובה ראייתה", שכוס של טבריה הוא טוב לראיה...

ובכוס של טבריה גם הרמב''ם יודה לירושלמי שיכול להביט מבעד לזכוכית מבחוץ.

פרק ה' הלכה י''א:

כיצד מקיף ורואה, לוקח המטלית שיש בה הדם בידו ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה, או במזג שבכוס ועורך לה כפי מה שעיניו רואות ומטמא או מטהר, ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ אלא במשקה שבכוס, ויהיה הכוס רחב משקלו מנה ומחזיק שני לוגין כדי שתכנס בו האורה ולא יהיה אפל.

מביט כו' בזכוכית כו'.

עיין בירושלמי כאן דאמר דרואה מבחוץ - אבא בר חנה בשם רבי יוחנן כוס מזוג נראה מבחוץ, הוון בעיי מימר כגון אילין כסייא טיברייאה. [כגון אלו כוסות של זכוכית שעושין בטברייא].

אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן, רק דצריך לראות בתוך הכוס⁶²⁷.

ועיין בהך דר"ה דף כ"ד ע"א גבי ראה בעששית דזה לא הוה ראיה גבי דבר דצריך ראיה. –

תנו רבנן: ראינוהו במים, ראינוהו בעששית [פירוש דרך עששית שהיה בחלון שבכותל, אין מעידין] - אין מעידין עליו.

ונ"ל דזהו כונת הגמ' במגילה דף ו' ע"א טבריה שטובה ראיתה –

רבה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא - שטובה ראייתה.

וזהו מהך דכאן הירושלמי דלעיל - דכוס של טבריה הוא טוב לראיה.

גם י"ל דרבינו מיירי בכוס סתם לא של טבריה – אבל בכוס של טבריה מודה הרמב''ם דרואה מבחוץ.

ועיין ביומא דף ל"ה ע"ב גבי כחמרא במזגא ע"ש. –

אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום. - ומי מתחזי? והאמר מר: חוטן כפול ששה, - אמר אביי: כחמרא במזגא. [כיין הנראה מחוץ לכלי זכוכית, ואף על פי שהזכוכית עבה, כך היה הפשתן מוצהב, ונראה בשרו מתוכה].

פרק ה' הלכה י''ב:

אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה ובחמה, ועושה צל בידו על הדם והוא עומד בחמה כדי שיראה עינו כמות שהיא, ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים בכל עת שיראה אלא טביעות עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר, ואם נסתפק לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם הקזה או לשאר המראות.

ולא כל הרואה כו' ואם נסתפק כו'.

עיין בהשגות, ועיין לקמן פי"א ה"ג וה' י"ג אך באמת כך. דהנה עיין בירושלמי ספ"א דחגיגה ופ"י דנדרים דלראות כתמים צריך סמיכה והטעם דהנה בגמ' ד' כ' ע"ב גבי הך דרבי ראה דם כו' פריך שם מהא דתניא לא יאמר חכם כו' ועיין בירושלמי ספ"ב מבואר שם דצריך שיראה החכם הדם רק דאין צריך הדם בעצמו אלא מראה סגי ר"ל כך דאף דיכול להיות שמתחלה היה בו מראה אחר או אח"כ יהיה בו מראה אחר מ"מ כיון שבשעה שראה החכם טיהר אותו לא איכפת לן. אך זה יוכל להיות שישתנה בין דיהה לעמוק למראה דם ובין מאיזה מראה אם אדום כדם המכה או כמימי האדמה דמבואר בירושלמי כאן דטהור שבאדום הוא טמא שבמימי אדמה ע"ש ועיין ברש"י כאן ד' כ' ע"א ד"ה אם ע"ש. והנה אם הראיה שאנו רואין מאיזה מין הוא או דיהה או לא גבי דמים זה ג"כ שייך להוראה ועיין ברש"י חולין ד' נ"ב ע"א דס"ל דגם לענין דבר התלוי בבדיקה גם בטרפות יש עליו שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"ש. ובזה יש ליישב שינוי הגירסות שבין הך דסנהדרין ד' ז' ע"ב ובין הך דהוריות ד' ג' ע"ב אם עשרה טבחי או כולא טבחי משום דגבי אומדנא כל דטפי מעלי, עיין יומא דף פ"ג ע"א ובשבועות ד' מ"ב ע"א, ועיין בהך דתמורה ד' כ"ז ע"ב ובהך דערכין ד' י"ט ע"ב שאני אומדנא כו' ע"ש. ולפי"ז אם בשעה שראה היה עליו מראה טהור אף שאח"כ נראה שהוא ממין דם אחר אמרינן כבר נטהר ולזה צריך דוקא מומחה סמוך וכן זה אין רואין בלילה עיין מגילה דף י"ד ובירושלמי סנהדרין פ"ב וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' ד' כ' ע"ב מרישא הוה חזינא דמא כיון דאמר כו' בין טמאה כו', וע"ש בתוס' ד"ה טיפתא ור"ל כך דהוא חייש שמא אח"כ ישתנה הדם, ועיין בירושלמי פ"ב דכאן דמבואר שם דר"י ס"ל כר"י דעמוק מכאן טהור והוא חייש דלמא אחר זמן יוכל להיות ששוב לא יהיה עמוק וא"כ צריך להיות טמא, אך הדם שראה וכבר טיהר לא איכפת לן, אך הטפה דלא מייתי קמיה ואותה לא טיהר בזה שפיר יש חשש, אבל אותן דס"ל דעמוק מכין טמא שוב ליכא חשש דאחר שנתייבש הוא מדהה יותר וזהו ג"כ כונת ה"ג דעירובין ד' נ"ט גבי ריבה למקום אחד ומיעט כו' שומעין כו' ע"ש בתוס' ור"ל כך דאף דכעת המקום חלק ויש הרבה יותר מתחום מ"מ אמרינן שבשעה שמדד היה אז הרים וכדומה שמקדרין ומבליעין וכיון שזה הצד ניתר בהיתר מומחה שוב נשאר בהיתרו ולכך צריך דוקא מומחה כמבואר במשנה שם ולכך אם היה שינוי גדול לא, וכעין דאמרינן במכות ד' כ"ב ע"ב גבי הא דאמדוהו ליומא ע"ש ברש"י דנראה שטעו באומד דבחד יומא לא אמרינן דהבריא או נחלש וה"נ כן. והנה עיין רש"י ב"ק ד' ל"ח ע"ב גבי כתם מוכח ג"כ דס"ל דצריך לראות אותו כשהוא דם ולא כשאנו רואין אותו בזמן שהוא נמצא על הבגד אף דאנו יודעין בודאי שהוא מגופה ולא מטעם דבלא הרגשה אך חכמים גזרו על כתמים שהוא טמא בגדר דין לא מגדר ראיה, ועיין ד' ג' ע"א בד"ה והאיכא ושם ד' ה' ע"א גבי ר"מ דמחמיר בכתמים ע"ש דגזרו אף במסולקת דמים ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"א דגבי ספק אם הוא דם או לא אינה מטמאה למפרע ע"ש דהביא ראיה מטומטום ואנדרוגינוס דדיה שעתן ומ"מ גבי כתם מטמא למפרע עיין מש"כ בזה לקמן פ"ט וע"כ הטעם משום דהוה דין, ועיין בירושלמי שם דבעי ר' יודן גבי בדקה חלוקה שחרית ומצאה טהור וכו' וגופה לא בדקה ואמר שם דגם גופה טהור למפרע דעיקר טומאה של גופה מחמת חלוקה. ועיין במה דפליגי ד' י' ע"א חזקיה ור"י גבי כתמה שבין שניה לשלישית דר"י אמר טהור ע"ש בתוס' ד"ה ר"י והטעם ג"כ משום זה דלא מטמאין להכתם משום רואה אלא משום גדר דין, ועיין בתוספתא נדה ספ"א גבי הני נשים דדיין שעתן ודוקא ראיה ראשונה אבל ראיה שניה לא כתם לא הוה כראיה, ועיין תוס' שם דף נ"ה ע"ב ד"ה כי, וי"ל כו' דאין לנו לעשות כו', ולכך בעיר שיש בה חזירים ואשה שיש בה מכה לא גזרו בה כלל דין כתם אף אם הדם משונה, וכמו דמבואר ד' י' ע"ב בהך דאמר שם זו שירפה כו'. אך באמת נ"ל דאין הפי' בגמ' כן רק דמקשה וכי מה בין זו לבתולה זה קאי לר"י דאמר כתמה טהור והקשה וכי מה בין זו לבתולה שהגיע זמנה לראות דכתמה טמא כמבואר ד' ה' משום דאם תראה עכשיו תהא מוחזקת וה"נ אם תראה עכשיו תהא מוחזקת דשוב יהיה פעם שלישי והך שדמיה טהורים דקאמר ר"ל אמה דאמר ר"י כתמה טהור ותירץ דשאני בתולה דהיינו תינוקת שהגיע זמנה לראות ששירפה מצוי שמצוי אצלה דמים טמאים, וכן הוא בירושלמי כאן פ"א סה"ג ועיין בסוף ה' ו' דס"ל דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו ראתה מאה פעמים אין לה כתם. והירוש' ס"ל דמעוברת ומניקה ג"כ אין לה כתם כלל וט"ס שם בהל' ג' וצ"ל וחכמים אומרים אין להם כתם כלל דתינוקת שהגיע זמנה מצוי בה יותר דמים מהני, ועיין בתוספתא פ"ח על הך דדף ס' ע"ב גבי תולות זו בזו ולא חשיב שם רק אם היתה מעוברת וזקנה ומניקה שוות אבל בתולה לא דאז תלינן בבתולה דשכיחי בה דמים כמש"כ ועיין בתוספתא פ"ג, ולכך יש מן הראשונים דס"ל דלא גזרו על כתמים רק בזמן שיש טהרות דכיון דס"ל דאין החשש משום רואה רק תקנת חכמים וכן הדין גבי ז' סממנים מעבירין על הכתם עיין לקמן בדברי רבינו והראב"ד אך כל זה בזמן שהיה מומחה אבל כעת שאין לנו מומחה הוה כמו גבי עיבור השנה ושאר דברים ואומדנא ות"צ וכדומה דאמרינן כבר נפסק הדין למפרע ולא הוה רק גילוי מלתא בעלמא ותיכף כשראתה הדם הוה כאילו הביאה אותו לפני החכם וכעין דאמרינן בהך דסנהדרין ד' ט"ו ע"ב דכיון שהמיתו הוה כמאן דגמר דינא דידהו וכן ס"ל לרבינו ז"ל בכל הני דב"ק ד' פ"ד ע"ב גבי הני דשכיחי ואית בהו חסרון כיס כו', וכן הך דגיטין ד' פ"ח ע"ב גבי רב יוסף דר"ל דזה הוה כמי שכבר נפסק הדין ועיין ברש"י סנהדרין ד' י"ג ע"ב ד"ה למידן ע"ש, ועיין בהך דתענית דף כ"ד ע"א גבי הך דבי נשיאה גזר תעניתא כו' אנן בתרייהו גרירן א"כ שוב גם גבי כתמים אם א"א למיתלת הוה חשש משום ראיה רק דמדרבנן מחמת דבלא הרגשה, ולכך לא פסקינן הך דין דכאן ד' נ"ח ע"ב גבי עיר שיש בה חזירים ע"ש בתוס'. אך באמת נ"ל דהך כתמים דאמר גבי עיר שיש בה חזירים ר"ל כעין דאמרינן שם במשנה ד' נ"ו ע"ב גבי הנמצאים בחדרים וכו', ובעיר שיש בה חזירים אינו טמא ולא קאי כלל אאשה, וע"ש בתוס' בד"ה מבין דס"ל שם דעל דרבנן לא גזרו כתמים וכן ס"ל שם ד' י"ט ע"ב גבי ירוק. אך באמת אין הפי' כן ושם מיירי דהוי ודאי מגופה רק משום דדם העכו"ם לא מטמא יבש כמבואר שם ד' ל"ד ע"א וכן כתב רש"י ב"ק ד' ל"ח ע"ב ע"ש, וא"ש מ"ש התוס' שם ד"ה לא נחשדו. אך י"ל דהנה גבי דם עכו"ם י"ל שני טעמים דמטמא, אחד משום דם הנדה גופא דמטמא, והב' משום דכיון דגזרו עליה בעכו"ם שתהיה כנדה עיין תוס' כאן ד' ל"ב ע"א ד"ה ר"מ ובע"ז ד' ל"ה ע"ב דהוה מחלוקת אם בת ג' שנים או בת יום אחד וא"כ שוב כל דם שתראה הוה כמו מעין, ועיין בר"ש פ"ב דזבים דמחלק שם בין ודאי ראתה לסתם לענין שרפה, ויהיה נ"מ אם ראתה דם בלא הרגשה דאז על ידי זה אין עליה שם רואה ומ"מ י"ל דטמא משום מעין, וכן להיפך אם היא פחות מבת ג' וראתה דם אז רק משום נדה ולא משום מעין וכן יהא הדין גבי זיבה גבי זובו אם נימא דמעין הוא ע"ש ד' ל"ד ע"ב. ובזה יש ליישב קושית הר"ש פ"ב דזבים הנ"ל ע"ש, ועיין בהך דב"ב ד' כ"ד ע"א גבי הך דאמר שם ש"מ תלת רוב וקרוב כו', וע"ש בתוס' ד"ה דתני וד"ה וש"מ אם הוה רובא דאיתא קמן ובאמת נ"ל דמאי דאמר שם רוב ומצוי קאמרת כו' הך מצוי ר"ל משום דהוה רובא דאיתא קמן עיין רש"י קדושין ד' פ' ע"א ותוס' יבמות ד' ס"ז ע"ב ור"ן רפ"ג דע"ז ע"ש. אך באמת נ"ל דזה רק אם נימא דאף שעדיין לא נכנס לפרוזדור יש עליהן שם דם טמא רק דלא מקריא רואה כמש"כ לעיל אבל אם נימא דכ"ז שלא ירד לפרוזדור ומכ"ש אם נימא כמש"כ דתליא בראית החכם א"כ לא שייך לומר רובא דאיתא קמן דהא כעת הוא דבר חדש דעכשיו נולד עליהם שם טומאה ולא קודם. אך י"ל דזה תליא בהך פלוגתא אם אמרינן מקור מקומו טמא, ובזה יש ליישב דברי התוספתא פ"ג דנדה גבי ספק דם החדר ספק דם המכה טהור ע"ש ועיין בנדה ד' נ"ז ע"ב והא מבואר בגמ' דספיקו טמא, וצ"ל דכאן כיון דכבר נולד הספק טרם ביאתו לפרוזדור ואז עדיין לא היה שם טומאה על הדם לכך טהור מספק, אך עכשיו דהוא כמו שנטמא למפרע לא מקילינן הנך קולי וא"ש:

ביאור ההלכה בקצרה.

הרמב''ם כאן מבאר כיצד בודק החכם את מראה הדמים, "אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה ובחמה, ועושה צל בידו על הדם והוא עומד בחמה כדי שיראה עינו כמות שהיא"... "ואם נסתפק לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם הקזה או לשאר המראות".

הראב''ד משיג ואומר "כל מה שכתב בזה אין בו הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טהור אלא כל מראה אדמומית טמא".

כותב ה''ה על ההשגה: "ולא היה צריך לכתבו שכבר ביאר כן רבינו פי"א".

כלומר, הרמב''ם מודה לראב''ד שהיום אין לנו דם טהור אלא כל מראה אדמומית טמא, והרמב''ם כאן כותב מה הוא דין תורה לגבי חיוב קרבן חטאת וביאת המקדש וכו'.

הכס''מ (בהי''ח) חולק על ה''ה וכותב: מ"ש הרב המגיד על דברי הראב"ד לא היה צריך לכתוב וכו' כאילו נעלם מעיני הראב"ד מ"ש רבינו בפי"א, יתבאר לך דליתא, אלא אף על פי שראה הראב"ד מ"ש רבינו בפי"א עכ"ז השיגו מפני שרבינו סובר שלא נאסר יותר ממ"ש בפ"ה אלא ממנהג, והראב"ד סובר דמדינא דגמרא...

בפי' המשנה פ''ב מ''ז כתב הרמב''ם:

ודע שאין ראייה בזמנינו זה, אלא כל אודם שתראה האשה טמא⁶²⁸. וכן לא נשגיח על המקומות אלא בין שמצאה את הדם מן הלול ולפנים או מן הלול ולחוץ הכל טמא, כל זה להחמיר. עכ''ל⁶²⁹.

רבינו מציין לרמב''ם פי''א ה''ג והי''ג שגם הרמב''ם פוסק כהראב''ד שבזמנינו כל מראה דמים טמאים.

אין הוא מבאר את דברי הרמב''ם והראב''ד ושיטתם, אלא כותב דעתו: "אך באמת כך"...

הבדל יש בין חכמים מוסמכים להורות ולפסוק במראות בזמן התנאים, לחכמים בדורות שלאחר תקופת הסמיכה.

א') חכם מוסמך, הוראתו היא בגדר פסק ב''ד, ולכן כמו כל הוראות ב''ד צריך לפסוק רק ביום ולא בלילה.

ב') אם פסק החכם להיתר, ולאחר שעה נשתנה מראה הדם לאיסור – לא איכפת לן, דאמרינן כבר נטהר זה.

ג') גם אם דרך האשה לא להראות טיפה ראשונה לחכם משום דזהימא, מ''מ אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא איכפת לנו אם מראה הטיפה הראשונה (שלא הובאה לפניו ואולי השתנה למראה אסור)⁶³⁰.

משא''כ חכם שאינו מוסמך, הוראתו היא רק בגדר אומדנא, שמשער מה היו פוסקים חכמים בכגון זה, לכן אף אם פסק להיתר אם אח''כ נשתנה המראה לאיסור – טמאה.

וכן כותב רבינו בהשמטות דף ס' טור ד':

דאם החכם ראה את הדם ואז היה דיהה וטיהרו, אף שאח''כ נשתנה למראה טמא – מ''מ טהור, ואם לא טיהרו – טמא. וכן בהך דכתובות דף כ''ז ע''א גבי ב' שבילין דבזה אחר זה דברי הכל טהור. ע''כ משם.

וכן "גם לענין דבר התלוי בבדיקה גם בטרפות יש עליו שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" –

"כתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעי בדיקה כגון נפולה ושבורה ודרוסה דמיתכשרי בבדיקה ה"מ בדורות קמאי דהוו בקיאי למיבדק אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכינן אנפשין".

דעת הבה''ג שבדיקת הטרפות היום היא מטעם אומדנא, שהבודק משער מה היו פוסקים חכמים לאחר בדיקת נפולה ושבורה כו', ולכן כתב שהיום איננו בקיאין כו'. אבל דעת רש''י: "ולי נראה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" כו'. שפסק דין של הרב הבודק ומכשיר הוא בגדר הוראה, ואם מורה להיתר – מותר לסמוך עליו.

ובזה יש ליישב שינוי הגירסות שבין הך דסנהדרין דף ז' ע''ב - [רב אשי, כי הוה אתי טריפתא לקמיה מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא].

ובין הך דהוריות דף ג' ע''ב - [רב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה, מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמיה, אמר: כי היכא דנימטיין שיבא מכשורא]. –

אם עשרה טבחי או כולא טבחי, משום דגבי אומדנא כל דטפי – מעלי.

כלומר, אם היתר טריפה הוא בגדר הוראה ודין כדעת רש''י - מספיק עשרה טבחים, אך אם זה בגדר אומדנא כדעת הבה''ג ברש''י שם – צריך לאסוף את כל הטבחים כי מה שיותר דעות – עדיף.

וכן בדין מומחה שמדד וקבע תחום שבת, ועכשו נראה לנו שזה יותר מאלפיים אמה חוץ לעיר, מ''מ כיון שפסק נשאר הדבר בהיתרו –

ור''ל כך, דאף דכעת המקום חלק ויש הרבה יותר מתחום, מ''מ אמרינן שבשעה שמדד היה אז הרים וכדומה שמקדרין ומבליעין, וכיון שזה הצד ניתר בהיתר מומחה – שוב נשאר בהיתרו, ולכך צריך דוקא מומחה כמבואר במשנה שם.

וכ''כ רבינו במה''ת ד' טור ב':

אך באמת נפ''מ דאז שהיו סמוכים – היה להם כח בגדר ראיית סכין, ופחות מכדי חגירת הצפורן היו מכשירין, ורק הראיית חכם או טבח מהני לזה כו', גבי לראות אם נשחט הרוב ור''ל ג''כ רוב מצומצם כו', דזה ג''כ מעכב הראיה של חכם או של טבח חכם, וכמו גבי בכור במומין שאינן מובהקים כו', משא''כ כעת כיון שאין לנו סמוכים לא שייך זה כלל כו'.

גדר טומאת כתמים.

מהתורה אין האשה מטמאה אא''כ הרגישה, אבל מצאה כתם על גופה או על בגדה בלא הרגשה – טהורה, "שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם", נדה נ''ח.

מדייק רבינו מדברי רש''י בב''ק ל''ח, שכתם לא מטמא מהתורה לא משום חסרון הרגשה, אלא משום שצריך שתראהו מגופה: "דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב, שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה"⁶³¹ כו'. –

מוכח ג"כ דס"ל דצריך לראות אותו כשהוא דם ולא כשאנו רואין אותו בזמן שהוא נמצא על הבגד, אף דאנו יודעין בודאי שהוא מגופה, ולא מטעם דבלא הרגשה.

מה גדר טומאת כתמים שגזרו רבנן, האם עשו את הכתם בגדר ראיה, שהאשה היא בגדר רואה, או שאין זו ראיה אף מדרבנן אלא שחכמים טמאוה "בגדר דין".

רבינו מוכיח כצד ב', שכתמים טמאים בגדר דין –

ועיין דף ג' ע"א בד"ה והאיכא - והא איכא כתמים [לימא תנן כתמים דלא כשמאי, אמר אביי מודה שמאי בכתמים]- הרואה כתם דקיימא לן לקמן מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס, ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת, עכ''ל רש''י. כלומר שמאי הסובר שכל הנשים דיין שעתן, שהאשה מטמאת רק משעת ראייה ואילך, ומ''מ הרואה כתם מודה שמאי שמטמאה למפרע⁶³². מכאן שכתם מטמא לא מטעם שנחשב כראייה אלא בגדר דין.

ושם דף ה' ע"א גבי ר"מ דמחמיר בכתמים ע"ש –

אין, ר"מ היא, דמחמיר גבי כתמים [טפי מבראייתה, דראיית ארבע נשים הואיל ואין דם מצוי בהן אמרינן השתא אתי ומכי אתי חזיתיה, אבל בכתם איכא למימר אי בדקה לחלוק מעיקרא הוה אישתכח] דתניא כל הנשים כתמן טמא למפרע –

דגזרו אף במסולקת דמים. מכאן שגזרת כתמים היא בגדר דין ולא מטעם שנחשב ראייה.

ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"א דגבי ספק אם הוא דם או לא אינה מטמאה למפרע –

בדקה ומצתה ספק פשיטא אינה כפקידה למעט מעת לעת, הוא עצמו מהו שיטמא בספק? נישמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן, מה את שמע מינה א"ר יוסי טומטום ואנדרוגינס ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק וכא ראייתה ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק.

ע"ש דהביא ראיה מטומטום ואנדרוגינוס דדיה שעתן, ומ"מ גבי כתם מטמא למפרע.

עיין מש"כ בזה לקמן פ"ט וע"כ הטעם משום דהוה דין.

ועיין בירושלמי שם דבעי ר' יודן גבי בדקה חלוקה שחרית ומצאה טהור וכו', וגופה לא בדקה, ואמר שם דגם גופה טהור למפרע, דעיקר טומאה של גופה מחמת חלוקה. –

רבי יודן בעי בדקה חלוקה בשחרית ומצתה טהור ובמנחה ומצאת עליו כתם פשיטא חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה גופה מהו שיהא טמא מעת לעת. כלום את מטמא גופה אלא מחמת חלוקה, חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה וגופה טמא מעת לעת:

ועיין במה דפליגי דף י' ע"א חזקיה ור"י גבי כתמה שבין שניה לשלישית –

כתם שבין ראשונה ושניה - טהור, שבין שניה ושלישית; חזקיה אמר: טמא, רבי יוחנן אמר: טהור. חזקיה אמר: טמא, כיון דאילו חזיא - מטמאה, כתמה נמי - טמא. ורבי יוחנן אמר: טהור, כיון דלא אתחזקה בדם - כתמה נמי לא מטמינן לה. –

דר"י אמר טהור ע"ש בתוס' ד"ה ר"י - רבי יוחנן אמר טהור - משמע הא כתם שאחר שלישי טמא דהיינו כרבי ובשלהי פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד:) אמר ר' יצחק בר' יוסי אמר רבי יוחנן גבי מלה בנה ראשון כו' כרבן שמעון בן גמליאל? –

והטעם ג"כ משום זה דלא מטמאין להכתם משום רואה, אלא משום גדר דין.

ומטעם זה שכתם אינו בגדר ראייה אלא רק דין - ולכך בעיר שיש בה חזירים, ואשה שיש בה מכה לא גזרו בה כלל דין כתם אף אם הדם משונה.

אם הכתם היה נחשב כראייה, אזי היינו צריכים להקיף ולהשוות בין דם מכה ודם חזירים לכתם שראתה, ואם מראהו שונה אי אפשר היה לתלות בדם מכה כו', אך כיון שהגזרה היא משום גדר דין, בהך לא גזרו כלל.

ולכך יש מן הראשונים דס"ל דלא גזרו על כתמים רק בזמן שיש טהרות, דכיון דס"ל דאין החשש משום רואה, אלא רק תקנת חכמים.

שאם היה היה כתם מטמא משום גדר רואה, אזי גם לבעלה וגם בזמנינו היתה אסורה.

וכל זה בזמן שהיה מומחה אבל כעת שאין לנו מומחה הוה כמו גבי עיבור השנה ושאר דברים ואומדנא ותענית ציבור⁶³³ וכדומה, דאמרינן כבר נפסק הדין למפרע ולא הוה רק גילוי מילתא בעלמא⁶³⁴, ותיכף כשראתה הדם הוה כאילו הביאה אותו לפני החכם⁶³⁵... א"כ שוב גם גבי כתמים בזמנינו שאין לנו מומחים, ואין מורה הוראה מוסמך, וא''כ א''א לטמא כתם משום גדר דין, הכתם טמא משום חשש ראייה –

אם א"א למיתלת - הוה חשש משום ראיה. [אבל] רק דמדרבנן טמאה ולא מה''ת - מחמת דבלא הרגשה.

ולכך לא פסקינן הך דין דכאן דף נ"ח ע"ב גבי עיר שיש בה חזירים - עיר שיש בה חזירים - אין חוששין לכתמים. –

ע"ש בתוס'. - מיהו אור"י דאין לסמוך על זה עכשיו להקל כשמוצאה כתמים במקום שאין רגילות ליגע בהן חזירים וכן מנהג דלא תלינן.

דהיינו, בזמן חז''ל כתמים היו מטמאים מדין גזירת חכמים ולא משום חשש שמא ראתה, לכן הם אמרו והם אמרו שלא גזרו אלא לטהרות, ולא בעיר שיש בה חזירים כו'.

אבל היום שאין לנו מומחים ואין בכוחנו לגזור, הכתם מטמא רק משום חשש ראיה, ואם אפשר לתלות שהכתם ממקום אחר, והוא דומה לאותו מראה – תולין, ואם לאו – טמאה.

טומאת דם דעכו''ם.

[שמונה עשר דבר גזרו בו ביום], אמר רב נחמן בר יצחק: אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו, שבת י''ז.

ובדף פ''ג: דבר אל בני ישראל וגו' בני ישראל מטמאין בזיבה, ואין נכרים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן.

וכן פסק הרמב''ם (פ''ב מהל' מטמו''מ): וחכמים גזרו על כל העכו"ם שיטמאו כזבים לכל דבריהן זכרים ונקבות והוא שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה והנקבה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה, אבל הקטנים למטה מזמן זה לא גזרו עליהן טומאה שעיקר הגזירה היא כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצל העכו"ם במשכב זכור ופחות מזמן זה אין ביאתן ביאה.

מבאר רבינו ששתי גזרות הן:

גזרה אחת היתה שכל עכו''ם מטמאין כזב ונדה. ועוד גזרה גזרו שדם גויה מטמא כדם נדה. -

אך י"ל דהנה גבי דם עכו"ם י"ל שני טעמים דמטמא, אחד משום דם הנדה גופא דמטמא, והב' משום דכיון דגזרו עליה בעכו"ם שתהיה כנדה.

מציין למחלוקת מאימתי מטמאה העכו''ם, אם מיד שנולדה או מבת ג' שנים: גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן. אמר רבינא: הלכך הא תינוקת עובדת כוכבים בת ג' שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה מטמאה נמי בזיבה.

ומבאר, דעכו''ם בת ג' שנים עשאוה חכמים כנדה וזבה, ממילא כל המשקין (רוקה ודמה כו') שלה טמאין כמשקה הזב. וגם דם היוצא ממנה שלא בהרגשה טמא משום מעין (משקה הזב, אף שאין בדם זה טומאת נדה). ואם היא פחות מבת ג' שנים, כיון שאינה ראויה לביאה אין עליה דין זבה, אלא רק לדמה יש דין דם נדה מדרבנן.

ולפי''ז מתרץ קושיית התוס', על הגמ': [כתמים] הנמצאין בערי כותים - וחכמים מטהרין - שלא נחשדו על כתמיהן. הרי כתמים דרבנן ואמאי לא נחשדו הכותים?

מבאר רבינו שאכן כתמם טמא כמו דם נדתה, משום דגזרו עליהם טומאת זב ולכן הכתם טמא משום משקה הזב.

ובלשונו:

וא"כ שוב כל דם שתראה הוה כמו מעין.

ויהיה נפ"מ אם ראתה דם בלא הרגשה, דאז על ידי זה אין עליה שם רואה, ומ"מ י"ל דטמא משום מעין.

וכן להיפך, אם היא פחות מבת ג' וראתה דם אז רק משום נדה ולא משום מעין. –

מפני שפחות מבת ג' אינה ראויה לביאה ולא גזרו עליה שתהיה כזבה, ולכן אם ראתה אז – אין הדם מטמא משום מעין, אבל מטמא משום נדה.

פרק ה' הלכה י''ב:

אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה ובחמה, ועושה צל בידו על הדם והוא עומד בחמה כדי שיראה עינו כמות שהיא, ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים בכל עת שיראה אלא טביעות עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר, ואם נסתפק לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם הקזה או לשאר המראות.

ולא כל הרואה כו' ואם נסתפק כו'.

עיין בהשגות - השגת הראב"ד: ואם נסתפק וכו'. א"א: כל מה שכתב בזה אין בו הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טהור אלא כל מראה אדמומית טמא עכ"ל.

ועיין לקמן פי"א ה"ג - ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה, לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

והלכה י"ג - אלא ספירת שבעת ימים נקיים לכל רואה דם טמא כמו שאמרנו ושיהיו כל מראה דמים טמאים.

אך באמת כך, דהנה עיין בירושלמי ספ"א דחגיגה - רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים כו'.

ופ"י דנדרים – ה''ח: אמר רבי יוסי בי רבי בון כולא יהב ליה לדון יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי. - דלראות כתמים צריך סמיכה.

והטעם, דהנה בגמ' דף כ' ע"ב גבי הך דרבי ראה דם כו' –

רבי ראה דם בלילה - וטימא, ראה ביום - וטיהר, המתין שעה אחת - חזר וטימא, אמר: אוי לי שמא טעיתי, שמא טעיתי? ודאי טעה, דתניא: לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא, אלא אמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מעיקרא אחזקיה בטמא כיון דחזא לצפרא דאשתני אמר (ליה) ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר, כיון דחזא דהדר אשתני אמר: האי - טמא הוא, ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל. –

פריך שם מהא דתניא לא יאמר חכם כו'.

ועיין בירושלמי ספ"ב מבואר שם דצריך שיראה החכם הדם, רק דאין צריך הדם בעצמו אלא מראה סגי. - רבי בא בשם רב יהודה רבי חלבו רבי חייה בשם רבי יוחנן ראת על הכר נאמנת לומר כזה ראיתי או כזה, ותני כן נאמנת⁶³⁶.

ר"ל כך, דאף דיכול להיות שמתחלה היה בו מראה אחר, או אח"כ יהיה בו מראה אחר, מ"מ כיון שבשעה שראה החכם טיהר אותו - לא איכפת לן.

אך זה יוכל להיות שישתנה בין דיהה לעמוק למראה דם, ובין מאיזה מראה אם אדום כדם המכה או כמימי האדמה, דמבואר בירושלמי כאן דטהור שבאדום הוא טמא שבמימי אדמה ע"ש. –

מילתיה דרבי יוחנן אמרה כן, כל דמים טהורין אני יודע וכל דמים טמאים אני יודע, אם טהור שבאדום הוא - הוא טמא שבמימי אדמה, מאן דלא ידע הא - לא ידע חמי.

ועיין ברש"י כאן דף כ' ע"א ד"ה אם ע"ש. - עמוק מכן טהור - אם מאותו מראה הוא אבל אם האדים הרבה עד שבא לכלל אחד משאר המראות של מעלה הימנו הרי בא לחדא מהנך דמתני'.

והנה אם הראיה שאנו רואין מאיזה מין הוא, או דיהה או לא גבי דמים, זה ג"כ שייך להוראה.

ועיין ברש"י חולין דף נ"ב ע"א דס"ל דגם לענין דבר התלוי בבדיקה גם בטרפות, יש עליו שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"ש.

ובזה יש ליישב שינוי הגירסות שבין הך דסנהדרין דף ז' ע"ב –

רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב. אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא. רב אשי, כי הוה אתי טריפתא לקמיה מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא. –

ובין הך דהוריות דף ג' ע"ב - רב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה, מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמיה, אמר: כי היכא דנימטיין שיבא מכשורא. –

אם עשרה טבחי או כולהו טבחי⁶³⁷, משום דגבי אומדנא כל דטפי מעלי⁶³⁸, עיין יומא דף פ"ג ע"א ובשבועות דף מ"ב ע"א, ועיין בהך דתמורה דף כ"ז ע"ב ובהך דערכין דף י"ט ע"ב שאני אומדנא כו' ע"ש.

ולפי"ז אם בשעה שראה, היה עליו מראה טהור, אף שאח"כ נראה שהוא ממין דם אחר - אמרינן כבר נטהר, ולזה צריך דוקא מומחה סמוך, וכן זה אין רואין בלילה, עיין מגילה דף י"ד ובירושלמי סנהדרין פ"ב.

וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דף כ' ע"ב מרישא הוה חזינא דמא כיון דאמר כו' בין טמאה כו' –

אמר רב יהודה: מרישא הוה חזינא דמא, כיון דאמרה לי אמיה דיצחק ברי: האי טיפתא קמייתא לא מייתינן לה קמייהו דרבנן, משום דזהימא - לא חזינא [דדילמא אשתני, ואף על גב דמראה דם טהור יש לה, דלמא אי אייתא טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא]. בין טמאה לטהורה ודאי חזינא. [כשכלין ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום ארבעים ואחד או ביום שמונים ואחד].

וע"ש בתוס' ד"ה טיפתא - טיפתא קמייתא - ושאר חכמים שהיו רואין לא היו מחמירין כ"כ, או שהיו בקיאין ביותר. ור"ל כך, דהוא חייש שמא אח"כ ישתנה הדם⁶³⁹.

ועיין בירושלמי פ"ב דכאן דמבואר שם דר"י ס"ל כר"י –

ר"ש בן לקיש אמר כולהן דיהא מיכן טהור עמוק מיכן טמא, רבי יוחנן אמר כולהן דיהא מיכן טהור עמוק מיכן טהור... ורב יהודה כרבי יוחנן. –

דעמוק מכאן טהור. והוא חייש דלמא אחר זמן יוכל להיות ששוב לא יהיה עמוק וא"כ צריך להיות טמא, אך הדם שראה וכבר טיהר - לא איכפת לן, אך הטפה דלא מייתי קמיה ואותה לא טיהר - בזה שפיר יש חשש, אבל אותן [שאר חכמים שהיו רואין ולא חששו לטיפתא קמייתא משום דס''ל כריש לקיש כו'] דס"ל דעמוק מיכן טמא, שוב ליכא חשש, דאחר שנתייבש הוא מדהה יותר.

וזהו ג"כ כונת ה"ג דעירובין דף נ"ט גבי ריבה למקום אחד ומיעט כו' שומעין כו' ע"ש בתוס' –

גירס' ר"ח ובלבד שלא ירבה ממדתו ואלכסון, ולא גריס באלכסון אלא גרסינן ואלכסון, ומיירי שמדדו שניהן מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא, והכי פירושו דאם האחרון הרחיק ציון שלו יותר מן הראשון כמדת העיר ואלכסון, אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא ב' וג' בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם, וזה מדד אחר שנתיישבה העיר ולא טעה. –

ור"ל כך, דאף דכעת המקום חלק ויש הרבה יותר מתחום, מ"מ אמרינן שבשעה שמדד היה אז הרים וכדומה שמקדרין ומבליעין, וכיון שזה הצד ניתר בהיתר מומחה - שוב נשאר בהיתרו, ולכך צריך דוקא מומחה כמבואר במשנה שם, ולכך אם היה שינוי גדול – לא.

וכעין דאמרינן במכות דף כ"ב ע"ב גבי הא דאמדוהו ליומא ע"ש ברש"י –

הא דאמדוהו ליומי' - מתניתין באמדוהו ליומיה לקבל מ' או שמונה עשרה, והלכך כי חזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל או יכול - איגלאי מילתא דאומד שלהם לא היה כלום כיון דבו ביום סתרו כל מה שאמדו, שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה, ויש לומר דהם טעו באומד כו'] –

דנראה שטעו באומד, דבחד יומא לא אמרינן דהבריא או נחלש וה"נ כן. – אם היה שינוי גדול יותר מאלכסון העיר, אמרינן שאומד ראשון היה טעות ולא סמכינן עליה.

והנה עיין רש"י ב"ק דף ל"ח ע"ב גבי כתם – מרקם כו' דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב, שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה כו'. –

מוכח ג"כ דס"ל דצריך לראות אותו כשהוא דם ולא כשאנו רואין אותו בזמן שהוא נמצא על הבגד, אף דאנו יודעין בודאי שהוא מגופה, ולא מטעם דבלא הרגשה⁶⁴⁰.

אך חכמים גזרו על כתמים שהוא טמא בגדר דין לא מגדר ראיה.

ועיין דף ג' ע"א בד"ה והאיכא –

והא איכא כתמים - הרואה כתם דקיימא לן לקמן (דף נו) מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס, ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת.

ושם דף ה' ע"א גבי ר"מ דמחמיר בכתמים ע"ש - אין, ר"מ היא, דמחמיר גבי כתמים [טפי מבראייתה, דראיית ארבע נשים הואיל ואין דם מצוי בהן אמרינן השתא אתי ומכי אתי חזיתיה, אבל בכתם איכא למימר אי בדקה לחלוק מעיקרא הוה אישתכח] דתניא כל הנשים כתמן טמא למפרע –

דגזרו אף במסולקת דמים.

ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"א דגבי ספק אם הוא דם או לא - אינה מטמאה למפרע –

בדקה ומצתה ספק פשיטא אינה כפקידה למעט מעת לעת, הוא עצמו [הדם ספק עצמו מהו שיטמא בספק למפרע כל מעת לעת משעת בדיקה זו שנמצא] מהו שיטמא בספק? נישמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן, מה את שמע מינה א"ר יוסי טומטום ואנדרוגינס ספק – [אם ראו דיין שעתן דלא גזרו רבנן בהו לטמא למפרע], ומעת לעת ספק, ואין ספק לספק, וכא ראייתה ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק.

ע"ש דהביא ראיה מטומטום ואנדרוגינוס דדיה שעתן, ומ"מ גבי כתם מטמא למפרע.

האשה שראתה ספק דם אינה מטמאה למפרע, כמו שדם טומטום ואנדרוגינס דיה שעתן, ומ''מ מצאה כתם טמאה למפרע וגם הכתם עצמו מטמא למפרע⁶⁴¹.

עיין מש"כ בזה לקמן פ"ט, וע"כ הטעם משום דהוה דין.

ועיין בירושלמי שם דבעי ר' יודן גבי בדקה חלוקה שחרית ומצאה טהור וכו' וגופה לא בדקה ואמר שם דגם גופה טהור למפרע, דעיקר טומאה של גופה מחמת חלוקה. –

רבי יודן בעי בדקה חלוקה בשחרית ומצתה טהור ובמנחה ומצאת עליו כתם פשיטא חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה, גופה מהו שיהא טמא מעת לעת?. כלום את מטמא גופה אלא מחמת חלוקה, חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה וגופה טמא מעת לעת?

ועיין במה דפליגי דף י' ע"א חזקיה ור"י גבי כתמה שבין שניה לשלישית –

כתם שבין ראשונה ושניה - טהור, שבין שניה ושלישית; חזקיה אמר: טמא, רבי יוחנן אמר: טהור. חזקיה אמר: טמא, כיון דאילו חזיא - מטמאה, כתמה נמי - טמא. ורבי יוחנן אמר: טהור, כיון דלא אתחזקה בדם - כתמה נמי לא מטמינן לה. –

דר"י אמר טהור ע"ש בתוס' ד"ה ר"י - רבי יוחנן אמר טהור - משמע הא כתם שאחר שלישי טמא דהיינו כרבי ובשלהי פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד:) אמר ר' יצחק בר' יוסי אמר רבי יוחנן גבי מלה בנה ראשון כו' כרבן שמעון בן גמליאל? –

והטעם ג"כ משום זה דלא מטמאין להכתם משום רואה, אלא משום גדר דין⁶⁴².

ועיין בתוספתא נדה ספ"א גבי הני נשים דדיין שעתן - ארבע נשים שאמרו דיין שעתן כיצד? ראתה כתם ואחר כך ראתה דם דייה שעתה –

ודוקא ראיה ראשונה ראתה כתם, אבל ראיה שניה – לא, כתם לא הוה כראיה – אלא רק אם ראתה דם, אבל כתם אחר כתם לא גזרו.

ועיין תוס' שם דף נ"ה ע"ב ד"ה כי - ויש לומר דלא קשה מידי דאין לנו לעשות זאת הזיבה שהיא גורמת טומאה דהיינו ראייה שניה משאם היתה שכבת זרע וקרי שאחר ראייה ראשונה טהור ממשא שאינו זב כו' –

וי"ל כו' דאין לנו לעשות כו'⁶⁴³.

ולכך בעיר שיש בה חזירים, ואשה שיש בה מכה לא גזרו בה כלל דין כתם, אף אם הדם משונה, וכמו דמבואר דף י' ע"ב בהך דאמר שם זו שירפה כו'. –

כתם שבין ראשונה ושניה - טהור, שבין שניה ושלישית; חזקיה אמר: טמא... [דהא בתרי זימני איתחזקה בדמים והויא חזקה דאילו הדרא חזיא מטמיא למפרע אלמא בחזקת דמים הוחזקה], כיון דאילו חזיא - מטמאה, כתמה נמי - טמא. מתקיף לה ר' אלעאי: וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין? [בתולה שנשאת יש שדמיה טהורין עד שתחיה המכה דתלינן בבתולים... דאין לה כתם...והא הכא דאילו חזת בשינוי מראה דמיה מטמאה מעת לעת דהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה אפילו הכי לא מטמאינן כתמה ומ"ש הך מהא], א"ל ר' זירא: זו - שירפה מצוי [בתולה שדמיה טהורין שרף שלה מצוי מחמת בתולים הילכך כתמה טהור דתלינן בדם בתולין], וזו - אין שירפה מצוי⁶⁴⁴.

אך באמת נ"ל דאין הפי' בגמ' כן, רק דמקשה וכי מה בין זו לבתולה, זה קאי לר"י דאמר כתמה טהור - כתם שבין ראשונה ושניה - טהור, שבין שניה ושלישית... רבי יוחנן אמר: טהור. כיון דלא אתחזקה בדם - כתמה נמי לא מטמינן לה. –

והקשה וכי מה בין זו לבתולה שהגיע זמנה לראות דכתמה טמא, כמבואר דף ה' - ותינוקת שהגיע זמנה לראות - יש לה כתם [פי' יש לה כתם להבא, ואפי' בפעם ראשונה כלומר שלא ראתה מעולם], ושלא הגיע זמנה לראות - אין לה כתם. ואימתי הגיע זמנה לראות - משהגיעו ימי הנעורים. –

משום דאם תראה עכשיו תהא מוחזקת, וה"נ אם תראה עכשיו תהא מוחזקת דשוב יהיה פעם שלישי, והך שדמיה טהורים דקאמר - וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין? ר"ל אמה דאמר ר"י כתמה טהור⁶⁴⁵.

ותירץ, דשאני בתולה דהיינו תינוקת שהגיע זמנה לראות ששירפה מצוי, שמצוי אצלה דמים טמאים, וכן הוא בירושלמי כאן פ"א סוף ה"ג –

וחכמים אומרים ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן טמא למפרע, אבל תינוקת שהגיע זמנה לראות כתמה כראייתה, מה ראייתה דייה שעתה אף כתמה דייה שעתה. אמר רבי ינאי מפני ששירפה מצוי, ומה אם זה ששירפה מצוי את אמר דייה שעתה אלו שאין שירפן מצוי לא כל שכן מיכן שראה דעתו. [כלומר להכי אצטריך לאשמועינן דאפי' בתנוקת שהגיעה זמנה לראות וה"א מפני ששירפה מצוי נחמיר בכתמה דאימר חזיא ולאו אדעתה קמ"ל והשתא ק"ו מה אם זו ששירפה מצוי את אמר דייה שעתה כראייתה אלו ארבע נשים שאין שירפן מצוי לכ"ש ומכאן הוא שראה ר' יהושע דעתו של ר"א וחזר בו ממה דהוה פליג עליה מעיקרא והנהיג הלכה כר"א, פנ''מ].

ועיין בסוף הלכה ו' דס"ל דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, אפילו ראתה מאה פעמים אין לה כתם. - רבי יוחנן בשם רבי ינאי אפילו ראת מאה פעם אין לה כתמין עד איכן עד שתבוא לימי הנעורים ואילו הן ימי הנעורים משתביא שתי שערות.

והירושלמי ס"ל דמעוברת ומניקה ג"כ אין לה כתם כלל, וט"ס שם בהל' ג' וצ"ל וחכמים אומרים אין להם כתם כלל –

(בגרסתנו: וחכמים אומרים ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן (כתמן טמא למפרע) [אין להם כתם כלל], אבל תינוקת שהגיע זמנה לראות כתמה כראייתה כו'. ורבינו גורס: אין להן כתם כלל⁶⁴⁶. –

דתינוקת שהגיע זמנה מצוי בה יותר דמים מהני ד' נשים.

ועיין בתוספתא פ"ח - כל עוברות אחת ומניקות אחת - אין תולות זו בזו, עוברה ומניקה וזקנה אינן תולות זו בזו. על הך דדף ס' ע"ב גבי תולות זו בזו –

ותולות זו בזו. ת"ר: כיצד תולות זו בזו; עוברה ושאינה עוברה - תולה עוברה בשאינה עוברה, מניקה ושאינה מניקה - תולה מניקה בשאינה מניקה, זקנה ושאינה זקנה - תולה זקנה בשאינה זקנה, בתולה ושאינה בתולה - תולה בתולה בשאינה בתולה –

ולא חשיב שם רק אם היתה מעוברת וזקנה ומניקה שוות –

היו שתיהן עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקנות, שתיהן בתולות - זו היא ששנינו, לא היו ראויות לראות - רואין כאילו הן ראויות. –

אבל בתולה – לא, דאז תלינן בבתולה דשכיחי בה דמים כמש"כ, ועיין בתוספתא פ"ג –

ה"א: כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן מטמא למפרע חוץ מן הקטנה שאין ראויה לראות שאין לה כתמים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן בראייתן וקטנה ראויה לראות יש לה כתמים:

ולכך יש מן הראשונים⁶⁴⁷ דס"ל דלא גזרו על כתמים רק בזמן שיש טהרות, דכיון דס"ל דאין החשש משום רואה, אלא רק תקנת חכמים.

וכן הדין גבי ז' סממנים מעבירין על הכתם –

עיין לקמן בדברי רבינו –

פ''ט הל''ו: כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו שבעה סמנין אלו על הסדר, אם עבר או כהה עינו הרי זו כתם דם וטמאה ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה.

והראב"ד - א"א זה אינו אלא אף הבגד מטמא עד שיודע שהוא צבע ע"י הבדיקה עכ"ל.⁶⁴⁸ –

אך כל זה בזמן שהיה מומחה⁶⁴⁹, אבל כעת שאין לנו מומחה הוה כמו גבי עיבור השנה ושאר דברים ואומדנא ות"צ⁶⁵⁰ וכדומה, דאמרינן כבר נפסק הדין למפרע ולא הוה רק גילוי מילתא בעלמא, ותיכף כשראתה הדם הוה כאילו הביאה אותו לפני החכם. –

וכעין דאמרינן בהך דסנהדרין דף ט"ו ע"ב - הארי והזאב כו'. אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו, אבל לא המיתו - לא... תנן, רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה... אלא לריש לקיש - למאי זכה? כיון שהמיתו - שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו, ואיסורי הנאה נינהו – [כיון דהמיתו - ואמור רבנן דאין צריך לדונן בבית דין - הוו להו כמאן דגמר דינייהו, ואסירי בהנאה, כדקיימא לן שאם שחטו לאחר שנגמר דינו – אסור], - מאי זכה - זכה לשמים. –

דכיון שהמיתו הוה כמאן דגמר דינא דידהו.

וכן ס"ל לרבינו ז"ל –

פ''ה מהלכות סנהדרין: לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים, שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין ... כל הנישום כעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבשת שהוא חייב בהן דייני חוצה לארץ, אבל שבת ורפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס, וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל⁶⁵¹.

בכל הני דב"ק דף פ"ד ע"ב גבי הני דשכיחי ואית בהו חסרון כיס כו' –

אלא, כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס - לא עבדינן שליחותייהו.

וכן הך דגיטין דף פ"ח ע"ב גבי רב יוסף - אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי [כופה איש להוציא את אשתו בדין], א"ל: והא אנן הדיוטות אנן, ותניא... ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם... לפניהם - ולא לפני הדיוטות, א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן. –

דר"ל דזה הוה כמי שכבר נפסק הדין.

ועיין ברש"י סנהדרין דף י"ג ע"ב ד"ה למידן ע"ש –

למידן דיני קנסות - דאלהים כתיב, דמשמע דייני מומחין, והיינו סמוכין, ובשאר דיני ממונות לא בעינן מומחין, כדאוקימנא בריש פירקין (ב, ב) משום נעילת דלת, והיכא דליכא נעילת דלת כגון בארבעה שומרין, וגזילות, דיינינן בבבל אף על גב דליכא סמוכין, דשליחותייהו קא עבדינן, כדמפרש בהחובל (בבא קמא פד, ב), אבל בקנסא - לא עבדינן שליחותייהו, משום דלא שכיחא, ולית בה חסרון כיס.

ועיין בהך דתענית דף כ"ד ע"א גבי הך דבי נשיאה גזר תעניתא כו' אנן בתרייהו גרירן –

דבי נשיאה גזר תעניתא, ולא אודעינהו לרבי יוחנן ולריש לקיש. לצפרא אודעינהו, אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא לא קבילנא עלן מאורתא, אמר ליה: אנן בתרייהו גררינן. [גרורין ומשוכין אנו אחריהן, וכמי שקבלנו עלינו] –

א"כ שוב גם גבי כתמים בזמנינו שאין לנו מומחים – אם א"א למיתלת הוה חשש משום ראיה⁶⁵², רק דמדרבנן מחמת דבלא הרגשה, ולכך לא פסקינן הך דין דכאן דף נ"ח ע"ב גבי עיר שיש בה חזירים - עיר שיש בה חזירים - אין חוששין לכתמים. –

ע"ש בתוס'. - מיהו אור"י דאין לסמוך על זה עכשיו להקל כשמוצאה כתמים במקום שאין רגילות ליגע בהן חזירים וכן מנהג דלא תלינן.

אך באמת נ"ל, דהך כתמים דאמר גבי עיר שיש בה חזירים, ר"ל כעין דאמרינן שם במשנה דף נ"ו ע"ב גבי הנמצאים בחדרים וכו' –

כל הכתמים הנמצאים בכל מקום - טהורין, חוץ מן הנמצאים בחדרים [מסתמא מדאצנעי דם נדה הוא], ובסביבות בית הטמאות [חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן]. –

ובעיר שיש בה חזירים אינו טמא, ולא קאי כלל אאשה⁶⁵³.

וע"ש בתוס' בד"ה מבין - מבין העובדי כוכבים טהורים - אף על גב דבפרק בנות כותים (לעיל לד.) אמר דדם עובדת כוכבים מטמא כרוקה וכמימי רגליה, בכתמים דרבנן לא גזרו עליהם. –

דס"ל שם דעל דרבנן לא גזרו כתמים, וכן ס"ל שם דף י"ט ע"ב גבי ירוק –

ירד רבי מאיר - ויש לדחות דלעולם כי חזיא מגופה מטמא מדאורייתא ומ"מ כי משכחת אמנא לא מטמא דאין רגילות לצאת דם ירוק מגופה ויש לתלות דמעלמא אתא כו'.

אך באמת אין הפי' כן, ושם מיירי דהוי ודאי מגופה⁶⁵⁴, רק משום דדם העכו"ם לא מטמא יבש⁶⁵⁵ כמבואר שם דף ל"ד ע"א - וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה – [שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין גבי דם עובדת כוכבים מטמא מדרבנן שגזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם והך היכרא הוא דעבוד בה דאילו דישראלית מטמא לח ויבש, ודעובדת כוכבים לח ולא יבש, כרוקה וכמימי רגליה כו'].

וכן כתב רש"י ב"ק דף ל"ח ע"ב ע"ש –

מרקם טהורים - עיר שרובה נכרים היא ודם נכרית טהור מדאורייתא דכתיב כו', ואפילו ראתה מגופה אמרינן במס' נדה (דף לד) שלא גזרו על דם נכרית טומאה אלא בעודו לח, דתנן דם הנכרית ב"ש מטהרין וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה מטמאין לח ואינן מטמאין יבש. –

וא"ש מ"ש התוס' שם ד"ה לא נחשדו. נ''ו ע''ב: לא נחשדו על כתמיהם - ואף על גב דכתמים דרבנן הך טומאה אית להו דסברה דמגופה אתא.⁶⁵⁶

אך י"ל דהנה גבי דם עכו"ם י"ל שני טעמים דמטמא, אחד משום דם הנדה גופא דמטמא, והב' משום דכיון דגזרו עליה בעכו"ם שתהיה כנדה.

עיין תוס' כאן דף ל"ב ע"א ד"ה ר"מ - וא"ת ולר' יוסי דגרי אריות הן אמאי גזרו בכותים דהוו נדות מעריסתן, ובבת עובד כוכבים לא גזרו עד בת ג' שנים כדאמרינן התם? ויש לומר דהחמירו בכותים דעבדי קצת מצות ולא בדילי ישראל מינייהו וגזרו עליהם מעריסתן דלא ליתי וליטמעו בהן, אבל מעובדי כוכבים הוו בדילי טובא ולא גזרו עלייהו עד דליהוי ראויות לביאה. –

ובע"ז דף ל"ה ע"ב דהוה מחלוקת אם בת ג' שנים או בת יום אחד –

ל''ו ע''ב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן. בנותיהן מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן. ול''ז ע''א: אמר רבינא: הלכך הא תינוקת עובדת כוכבים בת ג' שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה מטמאה נמי בזיבה.

וא"כ שוב כל דם שתראה הוה כמו מעין⁶⁵⁷.

ועיין בר"ש פ"ב דזבים דמחלק שם בין ודאי ראתה לסתם לענין שרפה –

אבל זה אין יכול להיות, דבהדיא אמרינן בפרק בנות כותים (דף לד א) דקריו של עובד כוכבים טהור אפילו לב"ה דעבדו ביה היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים ונראה דגרסינן אין שורפין ואין חייבין אבל קשה דהא בתוספתא נמי קתני הכי דעובד כוכבים וגר תושב שורפין עליהן את התרומה ושמא יש לחלק בין ראה ללא ראה. –

ויהיה נפ"מ אם ראתה דם בלא הרגשה, דאז על ידי זה אין עליה שם רואה, ומ"מ י"ל דטמא משום מעין.

וכן להיפך, אם היא פחות מבת ג' וראתה דם אז רק משום נדה ולא משום מעין.

וכן יהא הדין גבי זיבה⁶⁵⁸ גבי זובו אם נימא דמעין הוא ע"ש דף ל"ד ע"ב. –

ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא – [של איש טהור לא תבעי לך דודאי לא מטמא במשא דאיתקש לקרי וקרי לא מטמא במשא... הכא במצורע מאי מקום זיבה מעיין הוא ואיתרבי מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו ומעיינות מטמאו במשא כדאמר (נדה דף נה:) וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור. או לאו מעיין הוא - והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם דבמגע מטמיא].

ובזה יש ליישב קושית הר"ש פ"ב דזבים הנ"ל ע"ש - אבל זה אין יכול להיות, דבהדיא אמרינן בפרק בנות כותים (דף לד א) דקריו של עובד כוכבים טהור אפילו לב"ה דעבדו ביה היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים, ונראה דגרסינן אין שורפין ואין חייבין, אבל קשה דהא בתוספתא נמי קתני הכי דעובד כוכבים וגר תושב שורפין עליהן את התרומה? ושמא יש לחלק בין ראה ללא ראה.

ועיין בהך דב"ב דף כ"ד ע"א גבי הך דאמר שם ש"מ תלת רוב וקרוב כו' –

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: דם שנמצא בפרוזדור - ספיקו טמא, שחזקתו מן המקור; ואף על גב דאיכא עלייה דמקרבא, א"ל רבא: רוב ומצוי קא אמרת? [(דם החדר) דמיו רבים יותר משל עלייה, ועוד שהן תדירין לזוב משם, ודמי העלייה אין תדירין לצאת בהא ליכא מאן דפליג על רבי חנינא], רוב ומצוי ליכא למאן דאמר, דתני ר' חייא: דם הנמצא בפרוזדור - חייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה. ואמר רבא, ש"מ מדרבי חייא תלת: שמע מינה רוב וקרוב הלך אחר הרוב [נמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור זב ויצא אל החוץ הואיל ורוב דמים מצויים בו, ולא אמר מן העלייה נטף דרך הלול, ואף על גב דעלייה קרוב לפרוזדור שעל גבו]. ושמע מינה רובא דאורייתא כו'.

וע"ש בתוס' ד"ה דתני –

דתני רבי חייא - אי גרסינן תני אתי שפיר אבל אי גרסינן דתני תימה היכי מייתי מהכא דרוב ומצוי הוא דלמא לאו משום דרוב ומצוי קאמר רבי חייא דשורפין עליו את התרומה אלא משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב כרבי חנינא כו'. וד"ה וש"מ –

הג"ה וש"מ רובא דאורייתא, חשיב ליה רובא דליתיה קמן, דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש"מ, דקרא כתיב אחרי רבים להטות –

אם הוה רובא דאיתא קמן. –

ובאמת נ"ל, דמאי דאמר שם רוב ומצוי קאמרת כו', הך מצוי ר"ל משום דהוה רובא דאיתא קמן⁶⁵⁹.

עיין רש"י קדושין דף פ' ע"א - אם רוב שרצים - אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שם יותר מצפרדעים - טמא אף לישרף, דחזקה ורובא דאיתיה קמן הוא, אבל ההיא דתינוק רובא דליתיה קמן הוא⁶⁶⁰.

ותוס' יבמות דף ס"ז ע"ב –

וא"ת דהכא חייש רבי יוסי למיעוטא כו', וא"ת דבפ"ק דכתובות (דף יד:) לא חייש ר' יוסי למיעוטא בתינוקת שנאנסה ואר"י דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דלא חיישינן למיעוטא כו'.

ור"ן רפ"ג דע"ז ע"ש. –

דף י''ז ע''ב מדפי הרי''ף: מדאמרי' בפ"ק דחולין (דף יא.) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, ומתמהינן עלה מנא לן דכתיב אחרי רבים להטות, ומהדרינן רובא דאיתיה קמן כגון תשע חנויות וסנהדרין לא מיבעיא לן, כי מבעיא לן רובא דליתיה קמן כגון קטן וקטנה, אלמא דברובא דאיתיה קמן אפילו ר"מ מודה ביה, וטעמא דמילתא שכיון שהוא רוב וידוע לפנינו הרי הוא חשוב לבטל את המיעוט ולעשותו כמי שאינו, וה"נ הרי רוב המקומות שאין נעבדין בהן ידוע אצלנו ואיתיה קמן, ולפיכך ראוי שיבטל המיעוט ולא ניחוש לסתם מקומות [משום מקומו של] ר"מ כו' –

אך באמת נ"ל, דזה רק אם נימא דאף שעדיין לא נכנס לפרוזדור יש עליהן שם דם טמא, רק דלא מקריא רואה כמש"כ לעיל, אבל אם נימא דכ"ז שלא ירד לפרוזדור [אין עליו שם דם טמא], ומכ"ש אם נימא כמש"כ דתליא בראית החכם [שאפילו אם ירד לפרוזדור אין עליו שם דם טמא עד שיטמאנו החכם], א"כ לא שייך לומר רובא דאיתא קמן, דהא כעת הוא דבר חדש, דעכשיו נולד עליהם שם טומאה ולא קודם.

אך י"ל דזה תליא בהך פלוגתא אם אמרינן מקור מקומו טמא, ובזה יש ליישב דברי התוספתא פ"ג דנדה גבי ספק דם החדר ספק דם המכה טהור ע"ש⁶⁶¹. –

דם הנמצא בפרסדיר שורפין עליו את התרומה וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו, והיוצא מן החדר אם ידוע שדם מכה טהור ואם לאו – טמא. ספק דם החדר ספק דם המכה טהור... נמצא אומר שלש ספיקות באשה, בבשרה - ספק טהור ספק טמא - טמא.

ועיין בנדה דף נ"ז ע"ב – ג' ספקות באשה: על בשרה, ספק טמא ספק טהור - טמא כו'.

והא מבואר בגמ' דספיקו טמא?

וצ"ל דכאן כיון דכבר נולד הספק טרם ביאתו לפרוזדור⁶⁶², ואז עדיין לא היה שם טומאה על הדם לכך טהור מספק, אך עכשיו דהוא כמו שנטמא למפרע לא מקילינן הנך קולי⁶⁶³.

ואתי שפיר.

פרק ה' הלכה י''ד:

הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה.

הפילה חתיכה כו' קרועה כו'. עיין בהשגות, ועיין בה"ה. אך באמת זהו הך מה דאמר בגמ' דפלי פלויי ורבינו ז"ל ס"ל כשיטת התוס' שם ד"ה כי והר"א ס"ל כשיטת רש"י דרבנן בתראי פליגי אף בפלי פלויי ומטהרי ע"ש, וע"ש ברש"י ד"ה דרכה של כו' משום דמין במינו אינו חוצץ והנה אם נימא כמש"כ דבעי שתגע בבשרה כמו הך דחולין ד' ע' הנ"ל, ועיין בהך דזבחים ד' ק"י ע"א ד"ה מין במינו. אך באמת כך דיש דאמרינן אינו חוצץ משום דמבטל להדבר והוה כמו הדבר בעצמו כמו הך דחולין ד' פ"ג ע"ב גבי עפר ועירובין ד' ק"ד ע"א גבי מלח, ועי' בהך דסוכה ד' ל"ז ע"א כיון דחבריה כגופה דמי ושם בתוס' ועיין תוס' יומא ד' מ"ד ע"ב גבי נשתק ע"ש בשם הירושלמי דמחבריה במסמרים, ועיין רש"י מנחות ד' י"א ע"א גבי הא דפריך שם והא הוי חציצה פי' רק על צרור משמע דלבנה וגרגיר מלח לא הויא חציצה משום דהויא מין הקרבה ועיין תוס' שם ד' ז' ע"א ד"ה וכי, ועיין זבחים ד' י"ט ע"א גבי נכנסה רוח בבגדו ובהך דבכורות דף ט' ע"ש בתוס' ור"ה ד' כ"ז ע"ב אבל גבי הקטרה כיון דצריך דוקא על המזבח ובאויר של המזבח הוה בעיא שם ד' פ"ח ועיין תוס' שם ד' נ"ד ע"א, י"ל דנהי דאינו חוצץ מ"מ לא מקרי מזבח עצמו ורק היכא דבטלו בידים אז הוה כמו הך דחולין ד' פ"ג הנ"ל, ועיין חולין ד' ק"מ ע"ב גבי הך דב' סדרי ביצים ע"ש וי"ל דזה תליא בהך דשם אם צריך שיהא נוגע בביצים או רק שלא יהא חוצץ ע"ש ועיין בהך דסוטה ד' מ"ה ע"א גבי מין במינו הוה טמון ע"ש. ועיין ברש"י שבת דף נ"ז ע"א ע"ש, ועיין בהך דמנחות ד' כ"ו ע"ב גבי קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה, וביומא ד' נ"ט ע"א גבי על טהרו של מזבח ובירושלמי פ"ב דשם ה"ג מה הזיה בגופו ע"ש:

ביאור ההלכה.

בהלכה זו נחלקו הרמב''ם והראב''ד, הרמב''ם פוסק: הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה, והראב''ד משיג: הא נמי דלא כהלכתא.

מבאר רבינו שנחלקו בדין : המפלת חתיכה שמלאה דם, "ופלי פלוי" שיש בה שורות שורות ביקועים מבחוץ והדם שם, תנא קמא סבר - טמאה, מאי טעמיה - בבשרה קרינא ביה. ואתו רבנן למימר: אף על גב דפלי פלויי - אין זה דם נדה אלא דם חתיכה.

רש''י שם מפרש שגם אם הדם נוגע בבשרה מ''מ טהורה לדעת חכמים משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, וכן פוסק הראב''ד כאן. והתוס' שם מפרשים שחכמים טיהרו רק בחתיכה העשויה כמין שפופרת והוי חציצה בין דם לבשר דת"ק מטמא דדרכה לצאת בענין זה, ורבנן סברי אף על גב דדם נדות הוא אין דרכה לראות בענין זה כו', אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה. וכן פוסק הרמב''ם.

נחלקו, האם צריך שהדם יגע בבשרה ממש, או שלא תהיה חציצה בין הדם לדופן בשרה.

בענין זה:

אך באמת כך דיש דאמרינן אינו חוצץ משום דמבטל להדבר והוה כמו הדבר בעצמו.

כותב רבינו בכ''מ שיש שני גדרים בחציצה, יש חציצה שהיתה על גופו סתם שאז אמרינן שאם היא על מיעוט הגוף ואינו מקפיד כו' – אינה חוצצת. ויש חציצה שאדם שם על גופו בכוונה שלא יבואו שם מים, כגון רטיה שאז הוי כאילו לא טבל.

וכן, במקום שאומרים על דברים שאינם חציצה, יש פעמים שזה משום שאינו מקפיד כו', ויש פעמים שאמרינן שהחציצה בטלה לגוף והיא חלק מהגוף.

וז''ל בהלכות יסודי התורה פ''ו:

וכבר כתבתי במ"ש רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ט גבי רטיה⁶⁶⁴, וכן בלשון המשנה במקוואות ספ"ח גבי כאילו לא טבל⁶⁶⁵ -

דר"ל דעושה בכוונה שלא יכנסו שם המים, אז גם מיעוט לא עלתה לו טבילה מה"ת.

ועיין בחולין דף ע' ע"א גבי נגיעה של בכור⁶⁶⁶ ע"ש בזה.

ובחולין דף ק"מ ע"ב גבי שילוח הקן⁶⁶⁷.

ועיין יבמות דף ע"ח גבי היינו רביתיה⁶⁶⁸.

ובזבחים דף י"ט⁶⁶⁹ וכ"מ.

וכן בהך דזבחים דף ק"י גבי אמורין בבשר⁶⁷⁰, ור"ל לא מטעם דאינו מקפיד רק דזה מציאות אחת.

וכן הך דחולין דף ס"ז גבי תולעים⁶⁷¹.

ור"ה דף כ"ז ע"ב גבי שופר⁶⁷².

ומשום דיש ב' מיני חציצה:

אם יש על הגוף דבר המקפיד אז י"ל דהלכה דלא נטהר ע"י הטבילה.

אבל היכא דנותן דבר בכוונה על איזה מקום בגוף שלא יגעו המים במקום זה - אז הוי כמו שלא טבל כלל.

וכן מוכח מלשון המשנה דמקואות ספ"ח גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאלו לא טבלה, ור"ל כה"ג ושם אין נ"מ בין מיעוט לרוב...

הטובל כל גופו במים והיתה עליו חציצה, לא נטהר ע''י הטבילה, אבל אם הדביק על גופו אפי' משהו ע''מ שלא יגעו שם המים – הוה כלא טבל כלל, כאילו השאיר אצבע מחוץ למים.

מבטל דבר לגופו.

וכן להיפך, יש חציצה שנעשתה שלא לדעתו ולכן חוצצת, ואם היה הוא עצמו שעשאה בכוונה שתשאר עליו תמיד – בטלה לגופו והויא כחלק מגופו וממילא איננה חוצצת.

וז''ל שם: –

ועיין בהך מחלוקת בתוספתא הובא בר"ש סוף מקוואות גבי העושה קלקי אי הוי חציצה אי לא⁶⁷³, ע"ש. ובדברי רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ז⁶⁷⁴ ובמשנה במקוואות פ"ט מ"ב ומ"ג⁶⁷⁵, ורבינו דייק בשער שעל הלב שנתקשר משמע רק מאיליו, אבל בכוונה - בטל לגוף.

דהיינו, אם יקשור ויסבך ויעשה קלקלי בכוונה משער זקנו⁶⁷⁶,– אינו חוצץ משום דבטל לגוף.

וכ''כ רבינו בפ''ג דמתנות עניים הי''ז:

אך יהיה נ"מ לשיטת הגאונים הובא בדברי רבינו פ"ב מהל' מקואות הט"ו גבי שער שבראש דהוה דבר בפ"ע לענין חציצה ע"ש⁶⁷⁷. ולשיטתייהו יהיה, דאם כל השער קשור אף אם אינו מקפיד – חוצץ. כמו בהך דיבמות דף ע"ח הנ"ל⁶⁷⁸. והטעם כמש"כ דהא בעי שיהיה במים, ומה שאינו מקפיד לא מהני רק שלא יהא חוצץ, וכ"כ בזה לעיל.

ולכך מבואר בירושלמי פסחים פ"ג ה"ב⁶⁷⁹ דלענין הזאה גרע מחציצה לענין טבילה, משום דעכ"פ הזאה לא נגע בגוף הכלי. ועיין בתוספתא פ"ג דכלים⁶⁸⁰ ובר"ש שם פ"א מ"ג⁶⁸¹ ופי"ב דפרה מ"י בר"ש בשם תוספתא⁶⁸². רק היכא דמבטל להדבר דאז הוה כהדבר עצמו.

וכמו דמבואר בחולין דף פ"ג ע"ב ושם דף קכ"ט ע"א גבי חיבורי אוכלים ועירובין דף ק"ד גבי מלח ותוס' יומא דף מ"ד ע"ב גבי נשתיק וסוכה דף ל"ז ע"א כיון דחבריה כו' וכ"מ בזה.

ואף דמלשון רבינו בהל' פרה פי"ב ה"ד לא משמע כן⁶⁸³.

[וכ''כ רבינו בפ''ג דמתנות עניים בהשמטות להלכה זו: ...אך הא שלא בשעת מלאכה אף בשעת חיבורן אינו דבר אחד לענין הזאה, ועי' מ"ש רבינו פי"ב מהל' פרה ה"ד דזה רק מדרבנן, אך זה לא מטעם ביטול רק מטעם חיבור⁶⁸⁴ כו' ע''ש].

וכן משמע מלשון המשנה מקואות פ"ח מ"ה דנקט שם גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאילו לא טבלה וע"ש בדברי רבינו ובר"ש שם ובסוף פ"י והטעם לא משום חציצה, רק משום דזה לא בא במים כלל כו' וכו' ע''ש.

פרק ה' הלכה י''ד:

הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה, הפילה כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמו יבחושין אם היה מראה דברים אלו אדום תטיל למים פושרין אם נמוחו ה"ז טמאה שדם הוא וקפה וכל הרואה דם יבש טמאה, ואם שהו בפושרין מעת לעת ואח"כ נמוחו הרי זו ספק טמאה לא נמוחו מעת לעת הרי אלו ממכה וטהורה היא.

הפילה חתיכה כו' קרועה כו'.

עיין בהשגות - הפילה חתיכה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א הא נמי דלא כהלכתא עכ"ל.

ועיין בה"ה. - ובהשגות כתוב הא נמי דלא כהלכתא ע"כ. ולא ידעתי מהו דלפי שיטתו שכתבתי למעלה הא ודאי פשיטא דטמאה דאפילו בלא דם כלל היא מטמאה, ונראה כוונתו דאליבא דהלכתא שאין צורך לדם אגור אלא אפילו בלא דם כלל היא מטמאה, והיה לו לבאר.

אך באמת זהו הך מה דאמר בגמ' דפלי פלויי –

כ''א ע''ב: דתניא, המפלת חתיכה, אף על פי שמלאה דם, אם יש עמה דם - טמאה, ואם לאו - טהורה. רבי אליעזר אומר: בבשרה - ולא בשפיר, ולא בחתיכה... אלא דפלי פלויי איכא בינייהו – [שיש בה שורות שורות ביקועים מבחוץ והדם שם]. תנא קמא סבר: בבשרה - ולא בשפיר ולא בחתיכה, והוא הדין לשפופרת; והני מילי - היכא דשיעא, אבל פלי פלויי - טמאה, מאי טעמיה - בבשרה קרינא ביה. ואתו רבנן למימר: אף על גב דפלי פלויי - אין זה דם נדה אלא דם חתיכה.

ורבינו ז"ל ס"ל כשיטת התוס' שם ד"ה כי – כי פליגי בחתיכה כו', אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאין כיון דדם נדות הוא ונוגע בבשרה.

והר"א ס"ל כשיטת רש"י דרבנן בתראי פליגי אף בפלי פלויי ומטהרי ע"ש –

ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דקרא, והאי דמטהרי משום דלאו דם נדה הוא הלכך לא שנא בתוכה כי שיעא ולא שנא פלי פלויי דנגע ברחם טהורה.

וע"ש ברש"י ד"ה דרכה של כו', משום דמין במינו אינו חוצץ –

דרכה של אשה לראות דם בחתיכה - הלכך בבשרה קרינא ביה דמין במינו לא חייץ⁶⁸⁵.

והנה אם נימא כמש"כ דבעי שתגע בבשרה כמו הך דחולין דף ע' הנ"ל –

בעי רבא: כרכו בסיב, מהו? בטליתו מהו? [שתהא חציצה, ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא, ולקמן בעי אימת כרכו, ואת"ל סיב הוי חציצה דמין שלא במינו הוא] בשליתו מהו? בשליתו? אורחיה הוא, אלא: בשליא אחרת, מהו?

ועיין בהך דזבחים דף ק"י ע"א. - המקריב קדשים. אמאי? והאיכא חציצה [שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה כו'] ... רב אמר: מין במינו אינו חוצץ. –

[תוס'] ד"ה מין במינו - מין במינו אינו חוצץ - והא דאמרינן לעיל (דף טו:) גבי רגל חבירו פסול, אין דרך שירות בכך.

אך באמת כך, דיש דאמרינן אינו חוצץ משום דמבטל להדבר, והוה כמו הדבר בעצמו.

כמו הך דחולין דף פ"ג ע"ב גבי עפר –

מוקדשין מ"ט לא? אילימא משום דרבי זירא, דא"ר זירא: השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר, אלא בעפר - מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, והכא לא אפשר, היכי ליעביד? ליתיב וליבטליה - קמוסיף אבנין, וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, לא ליבטליה - קא הוי חציצה.

ועירובין דף ק"ד ע"א גבי מלח - תנן: בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו... אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: האי מלח היכי דמי? אי דמבטליה - קא מוסיף אבנין, (וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל). ואי דלא קא מבטליה - קא הויא חציצה כו'.

ועיין בהך דסוכה דף ל"ז ע"א כיון דחבריה כגופה דמי –

אמר רבא: מנא אמינא לה דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה - דתנן: אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה, ואוחז באזוב ומזה. אמאי? ולקח וטבל אמר רחמנא, אלא לאו שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. - ממאי? דלמא שאני התם, כיון דחבריה - כגופיה דמי.

ושם בתוס' –

דבעינא לקיחה תמה וליכא - הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה... אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ומיהו גם זה לא יתכן דכ"ש דהוה ליה למימר דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו (יומא דף נח. ושם) דהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למיפשטה מההיא דעל גבי רגל חבירו פסול ודחי שאני רגל דלא מבטל ליה וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר ודמי לאזוב שספקו בחוט ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה כו'.

ועיין תוס' יומא דף מ"ד ע"ב גבי ניאשתיק ע"ש בשם הירושלמי דמחבריה במסמרים –

בכל יום לא היה לה ניאשתיק - ובירושלמי גרסינן נרתק שלא יכווה ונראה לריב"א כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר ימים לפי שהיו הגחלים שוהים במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה ושוב מוציא אותה שהיא אחת מהעבודות הוצאת כף ומחתה ופריך בירושלמי ואינו חוצץ? ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה.

ועיין רש"י מנחות דף י"א ע"א גבי הא דפריך שם והא הוי חציצה –

קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט לבונה – פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר והחסר - פסול. מאי איריא משום חסר ויתר? ותיפוק ליה משום חציצה – [מאי איריא משום קומץ חסר תיפוק ליה דצרור פסול משום חציצה - דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסלת בקדשים כו'] –

פי' רק על צרור, משמע דלבונה וגרגיר מלח לא הויא חציצה, משום דהויא מין הקרבה.

ועיין תוס' שם דף ז' ע"א ד"ה וכי - וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה ליקדוש - ואף על פי ששירים מפסיקין בין קומץ לכלי מין במינו אינו חוצץ.

ועיין זבחים דף י"ט ע"א גבי נכנסה רוח בבגדו - בעי רבא: נכנסה לו רוח בבגדו [והבדילתו מבשרו בשעת עבודה⁶⁸⁶] מהו? על בשרו בעינן והא ליכא, או דלמא דרך לבישה בכך?

ובהך דבכורות דף ט' – על המשנה: חמורה שלא ביכרה, וילדה שני זכרים - נותן טלה אחד לכהן, מקשינן ורבנן, לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש? דאי כוליה רחם מקדיש, נהי דא"א לצמצם, חציצה מיהא איכא אמר רב: מין במינו אינו חוצץ. –

ע"ש בתוס' - אמר רב (אשי) מין במינו אינו חוצץ - תימה בפ' בהמה המקשה (חולין ע.) בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י"ל הכא מקצת פנוי, איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ, אי נמי אחותו הויא אינו מינו טפי מאחיו כו'.

ור"ה דף כ"ז ע"ב - ציפהו זהב, במקום הנחת פה - פסול [שהתקיעה בזהב ולא בשופר]... קדחו ותקע בו - יצא. - אמר רב אשי: שקדחו בזכרותו, מהו דתימא: מין במינו חוצץ, קמשמע לן⁶⁸⁷.

אבל גבי הקטרה כיון דצריך דוקא על המזבח, ובאויר של המזבח הוה בעיא שם דף פ"ח –

זבחים פ''ז ע''ב: אויר מזבח כמזבח דמי או לא? [אם תלה איברים פסולים באויר ראש המזבח כמזבח דמי ולא ירדו], ובדף פ''ח: אמר רב אשי אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ, כי קאמר - דתלנהו בקניא, מאי? תיקו. – [לעולם בעיין מהא לא תפשוט דהא גברא בראש המזבח קאי ונקיט להו, וכה"ג לא מיבעיא לן באויר מזבח לעיל דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן דמי, וכי קמבעיא לן כגון דקאי אארעא ותלינהו בקניא באויר המזבח].

ועיין תוס' שם דף נ"ד ע"א –

ונראה לר"ת דפריך ממליקה עצמה דבעי בראשו של מזבח דומיא דהקטרה כדלקמן ואי עביד ליה באויר דיהודה אם כן אינה עולה לקדשי מזבח, ומשני דאוירא דבנימין וקדיש האויר בקדושת מזבח ואף על גב דהקטרה באויר אי אפשר לא חייש אלא בהא דליהוי קדושת מזבח ומיהו למאן דאמר (לקמן דף סה.) אין עושין מערכה על גבי סובב נראה דמליקה נמי לא מהניא התם אף על גב דקדוש בקדושת מזבח והכא איירי למאן דאמר עושין מערכה על גבי סובב.

י"ל דנהי דאינו חוצץ מ"מ לא מקרי מזבח עצמו⁶⁸⁸.

ורק היכא דבטלו בידים אז הוה כמו הך דחולין דף פ"ג הנ"ל –

מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, והכא לא אפשר, היכי ליעביד? ליתיב וליבטליה - קמוסיף אבנין. הרי שרק אם מבטלו בידים מתבטל ואינו חוצץ.

ועיין חולין דף ק"מ ע"ב גבי הך דב' סדרי ביצים ע"ש –

בעי ר' ירמיה: מטלית מהו שתחוץ? כנפים מהו שיחוצו? ביצים מוזרות מהו? שני סדרי ביצים זו על גב זו מהו? [אם תמצא לומר ביצים מוזרות חוצצים, ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו, אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא].

וי"ל דזה תליא בהך דשם אם צריך שיהא נוגע בביצים או רק שלא יהא חוצץ ע"ש –

היתה יושבת ביניהן - פטור מלשלח, על גביהן - חייב לשלח, היתה מעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן - פטור מלשלח... והאנן תנן: בזמן שכנפיה נוגעות בקן - חייב לשלח, אמר ר' ירמיה: כי קתני מתניתא - בנוגע מן הצד כו'.

ועיין בהך דסוטה דף מ"ה ע"א גבי מין במינו הוה טמון ע"ש. –

אמר ליה ההוא מדרבנן לאביי: שני חללים זה על גבי זה, מהיכן הוא מודד? מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף, ומעליון מודד, או דלמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון, ומתחתון מודד, או דלמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד? כו'.

ועיין ברש"י שבת דף נ"ז ע"א ע"ש –

ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה, כדקיימא לן רובו ומקפיד עליו – חוצץ. וקשיא לי בגוה טובא; חדא: דכי איתמר ההוא - במידי דמיהדק איתמר, ואשמעינן דאף על גב דלא עיילי ביה מיא, כיון דלא קפיד עליה - חשיב כגופיה, ובטל לגבי שערו, אבל במידי דלא מיהדק, ועיילי ביה מיא - מאי חוצץ איכא למימר, הא לאו חוצץ הוא?, ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה, ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור, היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר, כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן, על כרחיך חייץ, דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי.

ועיין בהך דמנחות דף כ"ו ע"ב גבי קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה - קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה, מהו? דרך הקטרה בכך, או אין דרך הקטרה בכך? תיקו.

וביומא דף נ"ט ע"א גבי על טהרו של מזבח - הזה ממנו על טהרו של מזבח. מאי טהרו? ... כשהוא מזה אינו מזה לא על גבי האפר ולא על גבי הגחלים, אלא חותה גחלים אילך ואילך, ומזה. אלא אמר רבה בר רב שילא: על גלויה דמזבח, כדכתיב וכעצם השמים לטהר⁶⁸⁹.

ובירושלמי פ"ב דשם ה"ג מה הזיה בגופו ע"ש –

מניין לדישון מזבח החיצון שהוא אסור בהנייה ת"ל אל מקום הדשן שיהא מקומו לעולם, מניין לדישון מזבח הפנימי? והזה עליו והקטיר, מה הזייה בגופו אף הקטרה בגופו. [והזה עליו והקטיר. עליו במזבח הפנימי כתיב בפ' אחרי מות והזה עליו ודרשינן לקמן בפ' הוציאו לו עליו ולא ע"ג גחלים ולא ע"ג אפר אלא ע"ג זהבו ובקטרת נמי כתיב והקטיר עליו בעינן נמי שלא יהיה ע"ג אפר ולא ע"ג גחלים הלכך צריך שיטול הדשן, קרה''ע].

שם [פרק ה' הלכה י''ד]:

הפילה כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמו יבחושין אם היה מראה דברים אלו אדום תטיל למים פושרין אם נמוחו ה"ז טמאה שדם הוא וקפה...

שם תטיל למים פושרין אם נימוחו כו'.

עיין בה"ה ז"ל גבי הך דרשב"ג גבי ממעכתו ברוק ע"ש. והנה ע"ש בתוס' ד"ה או מה דכתבו שם דמיעוך בציפורן קשה יותר מפושרין מעל"ע ע"ש מה שהקשו. אך באמת נ"ל כך דזה תליא בהך מחלוקת דשם ד' נ"ו אם כל המעל"ע צריך שיהיו פושרין או לא דרשב"ג ס"ל דצריך שיהיו פושרין כל מעל"ע ורבינו ז"ל בפ"ב מהל' מטמא מו"מ לא פסק כן ע"ש וס"ל כך דמיעוך ע"י ציפורן קשה טפי מפושרין שהיו פושרין רק תחלתן ולא סופן אבל פושרין כל מעל"ע י"ל דעדיף טפי ממיעוך ציפורן ורשב"ג לשיטתיה וא"ש מ"ש התוס' ורבינו כאן ר"ל רק פושרין תחלת מעל"ע וא"ש:

ביאור ההלכה.

אשה הרואה דם יבש טמאה, ("דם נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש"). ואם ראתה כמין שערות או יבחושים אדומים כו' – תשרה בפושרין מעל''ע אם נימוחו טמאה. כדאיתא בנדה כ''ב ע''ב: ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים, אם נמוחו - טמאה. אמר ריש לקיש: ובפושרין. תניא נמי הכי: תטיל למים, ובפושרין, רשב"ג אומר: ממעכתו ברוק על גבי הצפורן. מאי בינייהו? אמר רבינא: מעוך על ידי הדחק איכא בינייהו. [לת"ק אי נימוח מאליו הוא דהוי דם אבל נימוח על ידי מיעוך לאו דם הוא, ולרבן שמעון אפילו נימוח ע"י מיעוך נמי דם הוא].

כלומר רשב''ג מחמיר יותר, שגם אם לא נמוחו בפושרים מעל''ע, אם ממעכם ברוק ע''ג צפורן שזה המיעוך קשה יותר מפושרין – אם נמוחו טמאה.

הרשב''א הובא בהה''מ כתב אם מיעכתו ברוק על גבי צפורן ולא נימוחו טהורה, ואין צריך לשרותן בפושרין, משום דאפי' ת"ק מודה בה ועדיפא מפושרין. אבל כנ''ל יש חומרא בדברי רשב''ג שאפילו לא נימוחו בפושרין אם נימוחו במיעוך ע''ג צפורן – טמאה.

הרמב''ם לא מזכיר מיעוך ע''ג צפורן.

מציין רבינו לתוס' המקשין מדף נ''ו לגבי שרץ יבש: דתניא, כמה היא שרייתן בפושרין? יהודה בן נקוסא אומר: מעת לעת, תחילתו אף על פי שאין סופו. רשב"ג אומר: צריכין שיהו פושרין מעת לעת.

מדוע לא אמר רשב''ג חידוש גדול יותר שאפילו אם לא יחזור ע''י פושרין, אלא ע''י מיעוך – טמא לרשב''ג, שמיעוך הוא יותר קשה מפושרין מעל''ע.

מבאר רבינו שרשב''ג סובר שפושרין מעל''ע צריכים המים להיות כל המעל''ע פושרין, ואם היו פושרין בתחילה ונצטננו – לא מהני.

כלומר ג' דרגות הם, וסדרן ממלעלה למטה - פושרים משך כל זמן מעל''ע. מיעוך בצפורן, ופושרין בתחילה ולא בסוף.

רשב''ג לשיטתו שהמים צריכים להיות פושרין כל המעל''ע, בדיקה זו עדיפה וקשה יותר ממיעוך. כלומר אפילו נמעך בצפורן עדיין טמאה עד שישהו בפושרין כל המעל''ע.

הרמב''ם פוסק: פושרין בתחלתן אף על פי שאינן פושרין בסופן, ואם לא נימוחו טהורה, לא כרשב''ג. ומיקל עוד יותר שלא מצריך גם מיעוך בצפורן.

שם [פרק ה' הלכה י''ד]:

הפילה כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמו יבחושין אם היה מראה דברים אלו אדום תטיל למים פושרין אם נמוחו ה"ז טמאה שדם הוא וקפה, וכל הרואה דם יבש טמאה, ואם שהו בפושרין מעת לעת ואח"כ נמוחו הרי זו ספק טמאה, לא נמוחו מעת לעת הרי אלו ממכה וטהורה היא.

תטיל למים פושרין אם נימוחו כו'.

עיין בה"ה ז"ל גבי הך דרשב"ג גבי ממעכתו ברוק ע"ש. –

אבל דם יבש בכל גווני טמאה. ואמרו שם תטיל למים פושרין רשב"ג אומר ממעכתו ברוק על גבי צפורן, ואמר רבינא מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו. פירוש דלת"ק אם נמוח על ידי מיעוך לא הוי דם וכן פירש רש"י ז"ל... ולא הזכיר רבינו הא דרשב"ג אלא סתם משנה. אבל הרשב"א ז"ל כתב אם מיעכתו ברוק על גבי צפורן ולא נימוחו טהורה ואין צריך לשרותן בפושרין, משום דאפי' ת"ק מודה בה ועדיפא מפושרין. ויש לפרש דה"ק מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו דלת"ק לא חשיבא בדיקה כלל בין נימוחו בין לא נימוחו, אבל הפי' הראשון עיקר.

והנה ע"ש בתוס' ד"ה או –

כ''ב ע''א: או דלמא לא שנא - תימה דבפרק דם הנדה (לקמן דף נו.) תניא רשב"ג אומר בפושרין מעת לעת, ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי, דאפי' לא יחזור ע"י פושרין מעת לעת אלא על ידי מיעוך טמא לרשב"ג, דהא אפי' לגבי דם חשיב מיעוך, כל שכן בנבלה ושרץ דאקושי, דע"כ ע"י מיעוך נימוח טפי מפושרין, דהא אפילו את"ל דרבנן בעו מעת לעת במיעוך ע"י הדחק לא חשיב דם לרבנן.-

מה דכתבו שם דמיעוך בציפורן קשה יותר מפושרין מעל"ע, ע"ש מה שהקשו.

אך באמת נ"ל כך, דזה תליא בהך מחלוקת דשם דף נ"ו - בעי רבי ירמיה: תחילתו וסופו בפושרין, או דלמא תחילתו אף על פי שאין סופו? ת"ש, דתניא, כמה היא שרייתן בפושרין? יהודה בן נקוסא אומר: מעת לעת, תחילתו אף על פי שאין סופו. רשב"ג אומר: צריכין שיהו פושרין מעת לעת. –

אם כל המעל"ע צריך שיהיו פושרין או לא, דרשב"ג ס"ל דצריך שיהיו פושרין כל מעל"ע, ורבינו ז"ל בפ"ב מהלכות מטמא מו"מ לא פסק כן ע"ש –

דם נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח אבל יבש יותר מדאי אינו מטמא, ועד כמה אם שורין אותן בפושרין מעת לעת וחוזר לכמות שהיה הרי זה מטמא בלח אם היו המים פושרין בתחלתן אף על פי שאינן פושרין בסופן, וכל הדברים האלו דברי קבלה הן. –

וס"ל כך, דמיעוך ע"י ציפורן קשה טפי מפושרין שהיו פושרין רק תחלתן ולא סופן, אבל פושרין כל מעל"ע י"ל דעדיף טפי ממיעוך ציפורן, ורשב"ג לשיטתיה.

ואתי שפיר מה שהקשו התוס'.

ורבינו כאן ר"ל רק פושרין תחלת מעל"ע ואתי שפיר⁶⁹⁰.

פרק ה' הלכה י''ח:

דם בתולים טהור הוא ואינו לא דם נדה ולא דם זיבה שאינו מן המקור אלא כמו דם חבורה, וכיצד דין הבתולה בדמים אם נשאת קטנה בין לא ראתה דם מימיה בין שראתה דם בבית אביה הרי זו מותרת לבעלה עד שתחיה המכה שכל דם שתראה מחמת המכה היא, ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה הרי זו נדה.

דם בתולים טהור כו' וראתה כו'.

עיין בהשגות, ועיין תוס' נדה ד' מ"ה ע"א ע"ש. ובירושלמי פ"ב דברכות ה"ו. אך באמת נ"ל כך דרבנן דר"מ דס"ל דכל מראה דמים אחד הוא היינו דטהור מחמת הדין ולא משום דאינו דם המקור וכמו דם טוהר לדידן, וראיה לזה מדאמרינן בדף ס"ח ע"ב סד"א כיון דמפסקא כו' טהורים, ואם נימא דהוא רק דם מכה מה שייך על זה שם מים טהורים, הא הטעם דאינו דם המקור כלל וע"כ כמש"כ דרק הדין הוא מטהרו, וע"ש דף ל"ו ע"א דפליגי בה רש"י ותוס' גבי אחר דם טוהר שדיה שעתה אם הוא מטעם דם טוהר או מצד מניקה ע"ש, ובירושלמי פ"א ה"ד, ועיין מש"כ התוס' חולין ד' ק"ט ע"ב ד"ה נדה מש"כ בשם הקליר דנדה בתולים ע"ש משמע ג"כ דהטהרה הוא מחמת דין אך רב ושמואל גזרו משום שמא יצא דם נדה עם דם בתולים כמבואר בירושלמי פ"ב דברכות הנ"ל דהיינו שמא מחמת חימוד ראתה, וא"כ יהיה זה תליא בהך פלוגתא דכאן דף ט"ז ע"א אם חיישינן שמא יצא דם נדה עם דם מכה, ואח"כ גזרו על דם בתולים גופא שיהיו טמאים ולכך הך דרב ושמואל רק בשהגיע זמנה לראות ואח"כ גזרו אף על שלא הגיע זמנה לראות, וזהו דאמר בירושלמי שם ר' ינאי ערק אף מתינוקת שלא הגיע זמנה, ועיין בירושלמי נדה רפ"ד אך זהו כר"מ אתיא, ואנן לא ס"ל כן:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם: דם בתולים טהור הוא וכו' וכיצד דין הבתולה בדמים אם נשאת קטנה וכו'. כתב בהשגות: זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש עכ"ל. וכתב הרב המגיד לא היה צריך לכתוב ולומר דבר זה בכאן שכבר ביאר רבינו כל זה בפי"א עכ"ל.

וכתב עליו הכס''מ:

ומעתה מ"ש הרב המגיד על דברי הראב"ד לא היה צריך לכתוב וכו' כאילו נעלם מעיני הראב"ד מ"ש רבינו בפי"א יתבאר לך דליתא, אלא אף על פי שראה הראב"ד מ"ש רבינו בפי"א עכ"ז השיגו מפני שרבינו סובר שלא נאסר יותר ממ"ש בפ"ה אלא ממנהג, והראב"ד סובר דמדינא דגמרא אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה בועל בעילת מצוה ופורש ולפיכך השיגו, דלמה לו לומר כל מ"ש בפ"ה דאינו אלא לפי משנה ראשונה כיון שאח"כ רבותינו נמנו וגמרו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ופסקו רב ושמואל כוותייהו: עכ''ל.

כלומר, הרמב''ם סובר שמה שאוסרים היום זה מנהג שנתחדש בימי הגאונים כמ''ש בפי''א והראב''ד סובר שאסור מן הדין.

מבאר רבינו דדעת הראב''ד כמ''ש התוס': הא תקון דבועל בעילת מצוה ופורש. ומציין לירושלמי: שמואל אמר כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה להלכה אבל לא למעשה. ר' יניי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת. [לפרוש הימנה אחר בעילה ראשונה ולא תלינן אח"כ בדם בתולים].

ומבאר שדעת ר''מ (נדה ס''ה ע''ב) היא שדם בתולין מן הצדדים ואינו דם המקור.

אבל חכמים אומרים כל מראה דמים - אחת הן. –

דכל מראה דמים אחד הוא, היינו דטהור מחמת הדין ולא משום דאינו דם המקור, וכמו דם טוהר לדידן.

כמו שדם טוהר אף שהוא דם מהמקור⁶⁹¹ , מ''מ התורה טיהרתו, אף דם בתולים הוא דם המקור והתורה טיהרתו, וחכמי הגמרא אסרו. שמא יצא דם נדה עם דם הבתולין כדלקמן.

ומוכיח מהגמרא, שרבא מפרש שאם ראתה דם נדה לפני נשואיה, שבלילה הראשון תולה הדם בדם בתולים, אבל אם ראתה בלילות שאח''כ הרי זה דם נדה ומטמאה למפרע מעל''ע. "סד"א - כיון דמפסקי להו ימים טהורין כתחלת נדתה דמיא ולא תטמא מעת לעת - קמ"ל. שכיון שבין ראיותיה בנדתה לפני נשואיה לבין ראיותיה עכשו הפסיק זמן (ימים טהורים היינו לילה הראשון) שהיתה תולה את הראיות בדם טהור, נחשיב את ראיותיה עכשו כתחילת נדתה ולא תטמא למפרע קמ''ל.

אם נאמר שדם בתולים הוא דם מכה ולא דם המקור כלל א''כ מה הפירוש ימים טהורים או דמים טהורים, הרי זה דם מכה?

וע"כ כמו שכתבתי דרק הדין הוא מטהרו.

ומבאר שסד''א שכמו (בדף ל''ו) הרואה אחר דם טוהר דיה שעתה ואינה ואינה מטמאה למפרע, שלדעת תוס' זה גם אם אינה מניקה, כי דם טוהר טהור הוא, כך גם הרואה דם בלילות אחר הראשונה לא תטמא למפרע, קמ''ל.

פרק ה' הלכה י''ח:

דם בתולים טהור הוא ואינו לא דם נדה ולא דם זיבה שאינו מן המקור אלא כמו דם חבורה, וכיצד דין הבתולה בדמים אם נשאת קטנה בין לא ראתה דם מימיה בין שראתה דם בבית אביה הרי זו מותרת לבעלה עד שתחיה המכה שכל דם שתראה מחמת המכה היא, ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה הרי זו נדה.

דם בתולים טהור כו' וראתה כו'.

עיין בהשגות כס''מ: - בסוף סימן זה כתב: אמר אברהם זה אינו למעשה, ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש עכ"ל.

ועיין תוס' נדה דף מ"ה ע"א ע"ש. – ד''ה אחר כו' ותו דלענין אי הוה דם נדות או דם בתולין לא נפקא מינה האידנא מידי דאפילו הוא דם בתולים הא תקון דבועל בעילת מצוה ופורש.

ובירושלמי פ"ב דברכות ה"ו. –

שמואל אמר כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה להלכה אבל לא למעשה. ר' יניי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת. [כל ההיא הלכתא וכו'. דתנינן שם בתינוקת שלא הגיע זמנה וכן אם הגיע זמנה עד כמה תולין בה בדם בתולים כל זה להלכה אבל לא למעשה וכדר' ינאי דהוה ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת לפרוש הימנה אחר בעילה ראשונה ולא תלינן אח"כ בדם בתולים, פנ''מ]...תני כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה דברי ר' אליעזר [כלה. אחר בעילה ראשונה אסורה לביתה כל ז' כנדה, פנ''מ], מ"ט דרבי אליעזר אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים:

אך באמת נ"ל כך, דרבנן דר"מ –

נדה ס''ה: דם נדה - בא מן המקור, דם בתולים - בא מן הצדדין... זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים - אחת הן. –

דס"ל דכל מראה דמים אחד הוא, היינו דטהור מחמת הדין ולא משום דאינו דם המקור, וכמו דם טוהר לדידן.

וראיה לזה מדאמרינן בדף ס"ח ע"ב סד"א כיון דמפסקא כו' טהורים –

ומטמאה מעת לעת. לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא: לומר שאין האשה מטמאה מעת לעת בתוך ימי זיבתה... אמר לך רבא: כי קתני מטמאה מעת לעת - אריש פרקין קאי, אראתה ועודה בבית אביה. [ראתה ועודה בבית אביה ב"ה אומרים כל הלילה שלה, וקאמר דאם ראתה לאחר מכאן מטמאה מעת לעת]. סד"א - כיון דמפסקי להו ימים טהורין⁶⁹² - כתחלת נדתה דמיא ולא תטמא מעת לעת - קמ"ל.

ואם נימא דהוא רק דם מכה, מה שייך על זה שם ימים טהורים, הא הטעם דאינו דם המקור כלל?

וע"כ כמש"כ דרק הדין הוא מטהרו.

וע"ש דף ל"ו ע"א דפליגי בה רש"י ותוס' גבי אחר דם טוהר שדיה שעתה אם הוא מטעם דם טוהר, או מצד מניקה ע"ש. –

ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. ופירש''י: בשלמא ללוי ... והויא לה ראייה ראשונה ודיה שעתה, ומניקה מארבע נשים היא דדיין שעתן בראייה ראשונה. והתוס': ושוין כו', וא"ת והכא למה לי משום דם טוהר תיפוק ליה דמניקה היא? וי"ל דנ"מ להיכא דמת בנה או גמלתו לרבי מאיר דאמר לעיל הרי היא ככל הנשים כו'⁶⁹³.

ובירושלמי פ"א ה"ד –

רבי מאיר אומר מחמת החלב הדמין מסתלקין, רבי יוסי אומר מחמת הצער הדמים מסתלקין. אשכחת אמר קולת וחומרת על דברי רבי מאיר, קולת וחומרת על דרבי יוסי, קולה על דרבי מאיר - שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים דייה שעתה, וחומרת - שאם נתנה בנה למיניקה וגמלתו ומת מטמא מעת לעת. וקולת על רבי יוסי - שאם נתנה בנה למיניקה וגמלתו ומת דייה שעתה, וחומרת - שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים אסור עד כ"ד חדש.

ועיין מש"כ התוס' חולין דף ק"ט ע"ב ד"ה נדה מש"כ בשם הקליר דנדה בתולים ע"ש –

נדה דם טוהר - בסלוק של פרשת פרה יסד ר' אליעזר הקליר מן הדם טחול הדם מטומאת נדה (אשה) טהרת בתולי אשה ומאשת איש יפת תואר לאיש וכנגד כותית לא פירש והכל עשה ע"פ הירושלמי. –

משמע ג"כ דהטהרה הוא מחמת דין. –

"מטומאת נדה - טהרת בתולי אשה", משמע שדם בתולים אף הוא דם מהמקור בגדר דם נדה, ורק דין התורה מטהרו.

אך רב ושמואל גזרו משום שמא יצא דם נדה עם דם בתולים – נדה ס''ה ע''ב: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: הלכה - בועל בעילת מצוה ופורש. [בין הגיע זמנה בין לא הגיע, רש''י]. –

כמבואר בירושלמי פ"ב דברכות הנ"ל - שמואל אמר כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה להלכה אבל לא למעשה. –

דהיינו שמא מחמת חימוד ראתה⁶⁹⁴.

וא"כ יהיה זה תליא בהך פלוגתא דכאן דף ט"ז ע"א - דתניא הרואה דם מחמת מכה - אפילו בתוך ימי נדתה טהורה - דברי רשב"ג, רבי אומר: אם יש לה וסת - חוששת לוסתה. [אם יש לה וסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טיפת נדה מעורבת בו]. –

אם חיישינן שמא יצא דם נדה עם דם מכה, ואח"כ גזרו על דם בתולים גופא שיהיו טמאים.

ולכך הך דרב ושמואל רק בשהגיע זמנה לראות, ואח"כ גזרו אף על שלא הגיע זמנה לראות⁶⁹⁵, וזהו דאמר בירושלמי שם ר' ינאי ערק אף מתינוקת שלא הגיע זמנה.

ועיין בירושלמי נדה רפ"ד - דם נידה זהום דם בתולים אינו זהום דם נידה אדום דם בתולים אינו אדום דם נידה מן המקור דם בתולים אינו מן המקור אלא מן הצד. –

אך זהו כר"מ אתיא, ואנן לא ס"ל כן – אלא כל מראה דמים אחד הוא כדלעיל. וזו כוונת הראב''ד בהשגתו כמ''ש לעיל⁶⁹⁶.

פרק ו' הלכה ב':

כיצד כשתראה האשה דם תחלה או כשתראה בשעת וסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים, בין ראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד, ראתה דם ביום השמיני הרי זה דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה.

בין שלא ראתה כו'.

עיין יבמות דף נ"ד ע"ב ד"ה ביומא תליא כו' - אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו נדה ואשת אח, בחיי אוסרן הוא דאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר? נדה ביומי תליא מילתא – [אפי' אם מת האוסרה שפסקה דם בראייה ראשונה אסורה כל שבעה], אשת אח בבנים תליא רחמנא.

וכ"כ בזה: [לעיל פ''ד ה''א: דאמר שם נדה ביומי תליא, ור"ל זה כך, דלא הדם הוא האוסרה רק הימים הם שאוסרים הדם. כו' וכו'.

פרק ו' הלכה ט''ז:

פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהוא כזב שראה קרי שסותר יום אחד.

פולטת כו'.

עיין בה"ה, ועיין ברא"ש בזה. והנה בתוספתא דמקואות פליגי הובא בר"ש פ"ח אם פולטת טמאה גם לחולין או רק לתרומה, ועיין בתוספתא דזבים פ"א כל שהוא טמא בכהנים סותר בזב משמע דאף זה סותר, אך י"ל דרק לתרומה ולא לחולין ולבעלה ג"כ כמו לחולין כמבואר בחולין ד' ל"א, ועיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ה הט"ו דמבואר שם דהני דאין טמאים אלא לתרומה הוה רק מדרבנן כגון מים עכורים וכדומה, ומ"מ מבואר בתוספתא דזבים הנ"ל דסותר, וא"כ אמאי לא מוקי בנזיר ד' ס"ו ע"א הך ספיקא דר"ל כגון זה דעכורים, והנה באמת אם נימא דפולטת רואה הוה יוכל להיות דאף קטנה פחות מבת ג' שנה דאינה מטמאה משום משמשת מ"מ מטמאה משום פולטת, ועיין בהך דיבמות דף ל"ד ע"ב דאף לר"י דס"ל דביאה ראשונה אינה מטמאה משום משמשת מ"מ מטמאה משום פולטת, ועיין בהך דשבת ד' פ"ו ע"ב בהך דאמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מן האיש, ודלמא ר"ל דרק אם הויא רואה אז לאחר שש עונות לא אך מ"מ טמאה משום נגוע, ונ"מ לסתירה, וכן למחנות וגם גבי שלא כדרכה אם שייך בה גדר פולטת אף דמשמשת לא הויא כמבואר ביבמות הנ"ל, ובאמת לכאורה לר"י דס"ל דביאה ראשונה אין עליה שם משמשת ה"ה קטן בן ט' ג"כ לא, עיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"א אך מ"מ פולטת הויא, ועיין בהך דיבמות ד' ק"ח ע"א ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב, ושם ד' ס"ט ע"ב ולא חיישינן להך דנדה ד' מ"ב ע"ב:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק: פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהוא כזב שראה קרי שסותר יום אחד.

הה''מ מציין לבעיא אם פולטת דינה כמו רואה קרי מגופו וסותרת או כמו נוגע בש''ז שאינו סותר, והעלו בגמ' שפולטת כרואה היא וסותרת. ולדעת הרמב''ם גם לחולין ולבעלה סותרת, וכן הסכימו המפרשים.

הראב''ד פוסק שסותרת רק לטהרות אבל לא לבעלה.

ותמה עליו הרא''ש: "היאך תסתור לחצאין?. שעלו לה ימי ספירתה לבעלה וטהורה לשמש, ואסורה לטהרות ולקודש ולמקדש".

מציין רבינו למחלוקת תנאים בתוספתא, ת''ק סובר שפולטת טמאה לחולין ולתרומה, וריבר''י סובר שטמאה לתרומה אבל טהורה לחולין כמ''ש הראב''ד.

ומציין לתוספתא: "כל קרי מטמא בכהנים סותר בזב", הרי שגם פולטת סותרת. ודוחה, שאין משם ראיה לרמב''ם:

אך י"ל דרק לתרומה ולא לחולין, ולבעלה ג"כ כמו לחולין.

הר''ש בפירושו למשנה זבים פ''א: פי' כל קרי שהוא מטמא בכהנים כדתנן במסכת מקוואות פ' ח' (מ"ב) אלו בעלי קריין צריכין טבילה. [ראה מים חלוקים או עכורים כו'].

הרמב''ם פוסק שכל אלו (מים חלוקים עכורים ומהרהר כו'), אינן טמאין אלא מדבריהם ולא גזרו עליהם טומאה אלא לתרומה אבל לחולין טהורין. –

מקשה רבינו הרי גם ראה מים חלוקים כו' שטמא מספק מדרבנן – סותר. א''כ מדוע לא פירשה הגמ' על המשנה: אונסו וספיקו ושכבת זרעו – טמאים. שהפירוש ספקו הוא שראה מים חלוקים ועכורים כו' שסותר⁶⁹⁷.

והנה באמת אם נימא דפולטת רואה הוה יוכל להיות דאף קטנה פחות מבת ג' שנה דאינה מטמאה משום משמשת, מ"מ מטמאה משום פולטת.

ועיין בהך דיבמות דף ל"ד ע"ב דאף לר"י דס"ל דביאה ראשונה אינה מטמאה משום משמשת מ"מ מטמאה משום פולטת.

וכן שלא כדרכה אף דאינה טמאה משום משמשת כדלקמן מ''מ צריכה טבילה משום פולטת.

פרק ו' הלכה ט''ז:

פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהוא כזב שראה קרי שסותר יום אחד.

פולטת כו'.

עיין בה"ה - פלטה שכבת זרע וכו'. זה יצא לרבינו ממה שאמרו בפרק בנות כותיים (דף ל"ג) פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה, רואה היתה וסותרת, או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה? ... ובפרק יוצא דופן (דף מ"ב) העלו דפולטת ש"ז רואה הויא וסותרת, ולזה כתב רבינו שהיא סותרת יום אחד וכן הסכימו המפרשים ז"ל כו'.

ועיין ברא"ש בזה - פ''ד סי' א': והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שלא אמרו פולטת שכבת זרע שסותרת אלא לטהרות בלבד אבל לבעלה אינה סותרת. מדאמר לקמן ... דבריו תמוהים היאך תסתור לחצאין. שעלו לה ימי ספירתה לבעלה וטהורה לשמש, ואסורה לטהרות ולקודש ולמקדש.

והנה בתוספתא דמקואות פליגי, הובא בר"ש פ"ח –

מ''ד: תניא בתוספתא (שם) כל אלו שאמרו טהורין לחולין וטמאין לתרומה חוץ מן הפולטת שכבת זרע, ר' יוסי בר רבי יהודה אומר הפולטת שכבת זרע טהורה לחולין. –

אם פולטת טמאה גם לחולין או רק לתרומה.

ועיין בתוספתא דזבים פ"א –

כל קרי מטמא בכהנים סותר בזב⁶⁹⁸. –

כל שהוא טמא בכהנים סותר בזב, משמע דאף זה – [קרי או פולטת] - סותר, אך י"ל דרק לתרומה ולא לחולין, ולבעלה ג"כ כמו לחולין אינה סותרת, ולא תיקשי לראב''ד. –

כמבואר בחולין דף ל"א – ע''א: א"ל רבא לר"נ, לרב דאמר: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, עון כרת הותרה, איסור מיתה מיבעיא? אמר ליה: בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה.

ועיין בדברי רבינו בהלכות אבות הטומאות פ"ה הט"ו דמבואר שם דהני דאין טמאים אלא לתרומה הוה רק מדרבנן כגון מים עכורים וכדומה –

אבל שאר האמורין בפרק זה שהן טמאים כגון מהרהר ומטיל מים אינן טמאין אלא מדבריהם ולא גזרו עליהם טומאה אלא לתרומה אבל לחולין טהורין. –

ומ"מ מבואר בתוספתא דזבים הנ"ל דסותר - כל קרי מטמא בכהנים סותר בזב. –

וא"כ אמאי לא מוקי בנזיר דף ס"ו ע"א הך ספיקא, דר"ל כגון זה דעכורים. –

על המשנה: אונסו וספיקו ושכבת זרעו - טמאים, שרגלים לדבר. ובגמ': אונסו וספיקו - אמר רבא: לא תימא ספק חזא ספק לא חזא [לא תימא - דהאי ספיקו דאמר שמטמא דקא בעי למימר ספק חזא ספק לא חזא, דמש"ה לא מוקמינן עליה טומאה לא לענין חיוב קרבן ולא לענין סתירה כו'], אלא ודאי חזא, ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה, כיון שנזקק לטומאה - ספיקו טמא⁶⁹⁹.

והנה באמת אם נימא דפולטת רואה הוה [נדה מ''ב ע''א: בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי: פולטת שכבת זרע, רואה הויא או נוגעת הויא? נפקא מינה: לסתור, ולטמא במשהו, ולטמא בפנים כבחוץ], יוכל להיות דאף קטנה פחות מבת ג' שנה דאינה מטמאה משום משמשת⁷⁰⁰, מ"מ מטמאה משום פולטת.

ועיין בהך דיבמות דף ל"ד ע"ב דאף לר"י דס"ל דביאה ראשונה אינה מטמאה משום משמשת –

ת"ר: אותה - פרט לכלה [דלא בעיא טבילה משום טומאת ביאה ראשונה] דברי רבי יהודה –

מ"מ מטמאה משום פולטת. –

כמ''ש התוס' שם: התורה חסה על תכשיטי כלה - שלא יפול שרק מעל פניה, אף על גב דמיד שתעמוד תפלוט ותצטרך לטבול, מ"מ נימא שהתורה חסה כל זמן שלא תעמוד, או שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפלוט⁷⁰¹.

ועיין בהך דשבת דף פ"ו ע"ב בהך דאמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מן האשה –

אבל חכמים אומרים: שש עונות שלמות בעינן. אמר רב חסדא: מחלוקת - שפירשה מן האשה [כגון פולטת שכבת זרע שקבלה מזכר, הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה דבתרי יומי מסרחת, מפי שמתחממת בגופה], אבל פירשה מן האיש [על הבגד מטמאה לעולם] - טמאה כל זמן שהיא לחה. –

ודלמא ר"ל דרק אם הויא רואה, אז לאחר שש עונות – לא, אך מ"מ טמאה משום נוגע⁷⁰², ונ"מ לסתירה –

וכן למחנות - [הרואה קרי וכן פולטת בתוך ג''י משתלחים חוץ לב' מחנות כדאיתא בפסחים ס''ז ע''ב: אמר קרא זב וכל זב - לרבות בעל קרי, ודלמא אם פולטת טמאה משום נוגע, אף לאחר ג''י].

וגם גבי שלא כדרכה אם שייך בה גדר פולטת, אף דמשמשת לא הויא כמבואר ביבמות הנ"ל –

ל''ד ע''ב: [ושכב איש אותה ש''ז] - רבנן סברי: שכבת זרע - פרט להעראה, אותה - פרט לשלא כדרכה.

ובאמת לכאורה לר"י דס"ל דביאה ראשונה אין עליה שם משמשת – כדלעיל: אותה פרט לכלה –

ה"ה קטן בן ט' ג"כ לא, עיין בהך דסנהדרין דף ס"ט ע"א –

קטן - אי אתה צריך לחזור עליו, בידוע שאין לו גואלין. איתיביה אביי: איש - אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה מניין? - תלמוד לומר: ואיש. אמר ליה: יש לו, ואינו מוליד כתבואה שלא הביאה שליש דמי. דבי חזקיה תנא: וכי יזד איש - איש מזיד ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע. –

אך מ"מ פולטת הויא.

ועיין בהך דיבמות דף ק"ח ע"א ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב –

[על המשנה: ר' אלעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, אלא כמפותה, בת ישראל לכהן - לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל - תאכל בתרומה] - אמר רב יהודה אמר שמואל: חוזרני על כל צדדי חכמים, ולא מצאתי אדם שהשוה מדותיו בקטנה כרבי אלעזר, שעשאה רבי אלעזר כמטיילת עמו בחצר, ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב.

ושם דף ס"ט ע"ב - בת כהן שנישאת לישראל ומת – [בעלה בו ביום, רש''י. והריטב''א: אחר שנכנסה לחופה ונבעלה מת בו ביום] - טובלת ואוכלת בתרומה לערב. –

ולא חיישינן להך דנדה דף מ"ב ע"ב –

אולי צ''ל מ''א ע''ב: והא אמר רבא: משמשת - כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, שאי אפשר לה שלא תפלוט, הכא במאי עסקינן - שהטבילוה במטה כו'. וכ''פ הרמב''ם פ''ז ה''ז מהלכות תרומות.⁷⁰³.

שם [פרק ו' הלכה ט''ז]:

שם ראתה דם בעשירי כו'. עיין בגמ' בהך דר"י ור"ל דפליגי אם דבר שאינו ראוי להצטרף לזבה גדולה אם יש עליו שם זיבה וע"ש ד' ל"ו ע"א גבי הך דמעל"ע דכיון דכל הגזירה א"א להתקיים בטלה לגמרי, ועיין בתוס' שם ד' נ"ג ע"ב ד"ה צריכה ועיין בהך דיבמות ד' כ"ט ע"ב גבי יבמה דחזיא לכולהו ע"ש, ובהך דסוכה ד' כ"ז ע"ב וכ"כ בזה:

שם [פרק ו' הלכה ט''ז]:

ראתה דם בעשירי מימי זיבתה ובאחד עשר ובשתים עשר, אף על פי שראתה שלשה ימים זה אחר זה אינה זבה גדולה, אלא יצאת מזיבות קטנה לנדה, שיום שנים עשר מתחלת נדתה, והרואה בימי נדתה אינה זבה כמו שביארנו.

ראתה דם בעשירי כו'.

עיין בגמ' בהך דר"י ור"ל דפליגי אם דבר שאינו ראוי להצטרף לזבה גדולה אם יש עליו שם זיבה - איתמר, עשירי – [אין לו צרוף לזיבה שאין מצטרף עמו אלא י"א דהוי להו תרי] - רבי יוחנן אמר: עשירי כתשיעי, מה תשיעי - בעי שימור [דפשיטא לן ביה דבעי שימור אם ראתה בו דהא ראוי להביאה לידי זבה גמורה] אף עשירי – [אם התחילה לראות בו] - בעי שימור. [י"א כנגדו אף על גב דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה], ר"ל אמר: עשירי כאחד עשר, מה אחד עשר - לא בעי שימור, אף עשירי - לא בעי שימור.

וע"ש דף ל"ו ע"א גבי הך דמעל"ע, דכיון דכל הגזירה א"א להתקיים - בטלה לגמרי –

ת"ש: ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה... אלא לרב דאמר מעין אחד הוא אמאי דיה שעתה? תטמא מעת לעת דליכא שהות. [כגון שראתה ביום שמונים ואחד מיד דליכא למימר מעת לעת דאפי' הוה מאתמול כי האידנא בבית החיצון דם טהור הוא]. ותטמא מפקידה לפקידה, כיון דמעת לעת ליכא, מפקידה לפקידה נמי לא גזרו בה רבנן.

ועיין בתוס' שם דף נ"ג ע"ב ד"ה צריכה –

ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה פירוש סמוך אלא יש מעת לעת בין בדיקה למציאה, אפילו הכי תלינן הכתם בראייתה, כיון דמשעת כיבוס ליכא, מעת לעת נמי ליכא.

ועיין בהך דיבמות דף כ"ט ע"ב גבי יבמה דחזיא לכולהו ע"ש –

אלא, יבמה דחזיא לכולהו - חזיא למקצתה [יבמה ד]חזיא לכולהו מילי דיבמה להתייבם ולחלוץ - חזיא למקצתייהו למאמר], יבמה דלא חזיא לכולהו - לא חזיא למקצתה.

ובהך דסוכה דף כ"ז ע"ב – רבי אליעזר אומר: אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד... מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא חג הסכת תעשה לך שבעת ימים - עשה סוכה הראויה לשבעה. ובדף כ''ג ע''א: העושה סוכתו על גבי בהמה, רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. מאי טעמא דרבי יהודה - אמר קרא חג הסכת תעשה לך שבעת ימים - סוכה הראויה לשבעה - שמה סוכה, סוכה שאינה ראויה לשבעה - לא שמה סוכה⁷⁰⁴. [והשתא דגזור רבנן אין עולין לה - נמצאת שאינה ראויה ליום ראשון].

וכ"כ בזה:

פרק ו' הלכה כ':

בדקה עצמה ומצאה טמאה, אפילו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה עצמה כדי לפרוש מטומאת נדה אלא המתינה ימים ואח"כ בדקה ומצאת טהורה הרי זו ספק זבה, ואם מצאה טמאה הרי זו זבה ודאית.

ואם מצאה טמא הרי זו זבה כו'.

עיין בירושלמי נזיר פ"ב דהוה מחלוקת היכא דהוה ודאי נזיר רק אם נזירות אחת או שני נזירות אם בזה אמרינן לחומרא כיון דהוא שני דברים, ועיין בבלי שם ד' ח' דמשמע דאזלינן להקל, ועיין בנזיר ד' ס"ו ע"א הנ"ל גבי ספיקא ומש"כ בזה רבינו לקמן פ"י הי"ב ע"ש, ועיין תוס' נדה ד' מ"ד ע"ב גבי אבילות בספק בן ט' ובן ז', ועיין בהך דמכות ד' ד' ע"א גבי ג' לוגין מים ע"ש ברש"י ד"ה מ"ד ובדברי הראב"ד ז"ל בהל' נזירות פ"ב ה"ה ע"ש:

ביאור ההלכה.

נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה טמאה, אפילו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה עצמה כדי לפרוש מטומאת נדה אלא המתינה ימים ואח"כ בדקה ומצאה טמאה הרי זו זבה ודאית שכיון שבתחלה מצאה טמאה ולבסוף טומאה הרי זו בחזקת שלא פסק.

לעיל פ''ד ה''א ביאר רבינו הלכה זו.

בהלכה זו מבאר רבינו מדוע באמת אזלינן לחומרא לומר שהיא זבה ודאית, הרי ימי נדה וימי זיבה הם שני דברים נפרדים. וכמו שמצינו בירושלמי שנחלקו במי שקיבל על עצמו נזירות ודאי והשאלה היא אם שתי נזירויות קיבל או רק אחת, רבי שמואל עבד ליה כבתחילה [שכל נזירות ענין בפ"ע הוא], והוי ככל ספק נזירות דאזלינן לקולא.

וכן בנזיר דף ח', גם לר' יהודה הסובר ספק נזירות להקל, אם אמר הריני נזיר מלא הקופה רואין אותה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, מפני שודאי חייב עצמו בנזירות אחת ( אפי' אם נאמר דקופה מלא בצק קאמר, תוס'), וכיון שירד לנזירות אינו יכול להסתלק. מקשה הגמ' אמאי לא נימא קופה מלא קשואין, (שהם "שני דברים" בלשון רבינו), שיהא נזיר נזירות אחת מספר הימים כמנין קשואין שיכולין להכנס בתוך הקופה, והוי כמסולק ועומד ולא נחייבו בתקופת נזירות נוספת.

ומציין לכ''מ שמצינו להיפך, כמו שהובא לעיל לגבי זב שאונסו וספקו טמא, שאם ראה: ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה, כיון שנזקק לטומאה - ספיקו טמא. –

וכן, המפלת סנדל שאין בו צורת פנים – אינה טמאת לידה, אבל אם ילדה זכר וסנדל עמו, כיון שהיא כבר טמאת לידה בגלל הזכר, תשב בטומאתה שבועיים על הסנדל שמא נקבה היא. (הרי גם ב"שני דברים", חוששין גם לשני).

וכן בדין אבלות, שכל שלא שהה משנולד ל' יום הוא ספק נפל ולא מתאבלים עליו, אבל ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני – שניהם מתאבלים עליו. כיון שאבלות חלה ודאי על אחד מהם, גנאי הדבר לפטור שניהם.

וכן במכות ד': חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול - הטובל שם לא עלתה לו טבילה, וכן ככר של תרומה שנפל שם – [אחר שטבל זה ועלה] - טמא. [שמא היין עומד במקומו ונטמא מחמת האדם וחזר וטימא את הככר]. מאי וכן? מהו דתימא: התם אוקי גברא אחזקיה, הכא אוקי תרומה אחזקה, קמ"ל.

אף שהתרומה בחזקת טהורה, מ''מ מטמאין אותה מחמת ספק שמא הטובל שם טבל ביין שעמד במקומו (לא נתערב במי הים) – וטימא את היין. הרי שהולכין לחומרא מספק אף בשני דברים.

וכן בעניננו שבדקה בשביעי דימי נדה ומצאה טמא, ואחר ימים בדקה בימי זיבה ומצאה טמא – הרי היא זבה ודאית.

פרק ו' הלכה כ':

נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם ואפילו פסק בשני לנדתה ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה ימים רבים וכשבדקה מצאה טומאה, אין אומרים שמא כל אותן הימים היתה טמאה ותהיה זבה אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה.

בדקה עצמה ומצאה טמאה, אפילו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה עצמה כדי לפרוש מטומאת נדה אלא המתינה ימים ואח"כ בדקה ומצאת טהורה הרי זו ספק זבה, ואם מצאה טמאה הרי זו זבה ודאית, שכיון שבתחלה מצאה טמאה ולבסוף טומאה הרי זו בחזקת שלא פסק. ויום ראשון של נדה אף על פי שמצאה בו טהורה - ה"ז כמי שמצאה טמאה, שיום ראשון כולו הוחזק המעין פתוח.

ואם מצאה טמא הרי זו זבה כו'.

עיין בירושלמי נזיר פ"ב דהוה מחלוקת היכא דהוה ודאי נזיר, רק אם נזירות אחת או שני נזירות אם בזה אמרינן לחומרא כיון דהוא שני דברים –

ה''ח: מה פליגין [כי פליגי ר"ח ור"ש בשהספק אם נזר נזירה אחת או שתי נזירות] - אם אחת אם שתים, רבי חייה בר בא עבד ליה כבסוף [דהא ודאי כבר חל עליו נזירות אחת], רבי שמואל עבד ליה כבתחילה [שכל נזירות ענין בפ"ע הוא], רבי מנא אם אחת אם שתים צריכה לרבי שמואל בר רב יצחק הוא כבתחילה הוא כבסוף [ספק אם אחת אם שתים מיבעיא ליה לר"ש בר רב יצחק אם הוא כבתחלה או כבסוף.

ועיין בבלי שם דף ח' דמשמע דאזלינן להקל –

רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו... רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבי יהודה, התם לא נחית ליה לנזירות, הכא נחית ליה לנזירות, במאי לסלוקיה מיניה? אמאי לא? ליחזיה לקופה כאילו מלאה קישואין ודלועין [לההיא קופה כאילו מלאה קישואין ואי מחזקא מינייהו י' נימא די' נזירות של שלשים שלשים קבל עליו], ותיהוי ליה תקנתא [אחר אותם עשרה נזירות לשתות ביין].⁷⁰⁵ כו'.

ועיין בנזיר דף ס"ו ע"א הנ"ל גבי ספיקא –

אמר רבא: לא תימא ספק חזא ספק לא חזא, אלא ודאי חזא, ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה, כיון שנזקק לטומאה - ספיקו טמא. –

ומש"כ בזה רבינו לקמן פ"י הי"ב ע"ש –

לפיכך המפלת זכר וסנדל עמו אף על פי שאין הכר פנים לסנדל הרי זו תשב לזכר ולנקבה שמא סנדל זה נקבה היה, וחומרא החמירו בו לטמאה בו משום ולד אף על פי שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו.

ועיין תוס' נדה דף מ"ד ע"ב גבי אבילות בספק בן ט' ובן ז' –

כרשב"ג, דאמר: כל ששהה שלשים יום באדם - אינו נפל, הא לא שהה - ספק הוי, הכא במאי עסקינן - דקים ליה שכלו לו חדשיו. ובתוס': וא"ת דהכא אמר דבלא שהה ספקא הוא ואינו מתאבל עליו, ובמסכת שמחות (פ"ד ה"ב) תנן ספק אחיו ספק אינו אחיו מתאבל עליו. וי"ל ... א"נ בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דמה נפשך חד מינייהו חייב וגנאי הדבר לפטור שניהם⁷⁰⁶.

ועיין בהך דמכות דף ד' ע"א גבי ג' לוגין מים ע"ש ברש"י ד"ה מ"ד –

מהו דתימא - אף על גב דלגבי טבילה חיישינן, לגבי ככר לא חיישינן דהא מילתא ספיקא היא אי קאי יין בדוכתיה אי לא, וגבי גברא הוא דאמרינן לא עלתה לו טבילה אוקי גברא אחזקיה והוא טמא היה ובטבילת ספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק, והכא אוקי תרומה אחזקה והיא בחזקת טהורה קיימא קמ"ל.

ובדברי הראב"ד ז"ל בהל' נזירות פ"ב ה"ה ע"ש –

... אלא אם אמר שלא בפני חבירו הריני נזיר שיהיה לפלוני בן, ואמר זה ואני, מי אמרינן הואיל ושלא בפניו אנפשיה קאמר כלומר כשיהיה לי בן, או דילמא שלא בפניו נמי רחימנא ליה כותך קאמר, ועל בנו של אותו פלוני קאמר וסליקו ליה כולהו בתיקו, וכיון דלא פליט מחד נזירות לית ליה תקנתא עד דמני שתי נזירות חד לבן חבירו וחד לבן עצמו, כן השכל מורה.

פרק ז' הלכה א':

מעוברת שהתחילה להצטער ואחזוה חבלי לידה והתחיל הדם לצאת קודם שתלד אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי, והיאך דינו אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה והרי זו טמאה נדה, ואם בא בימי זיבתה ה"ז טהורה שנאמר בזבה דם יהיה זובה בבשרה, מפי השמועה למדו זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ובלבד שתלד ולד חי, אבל אם הפילה - אין קושי לנפלים, אפילו היה הדם שותת ויורד עם החבלים והצער י"ד יום קודם שתלד, ה"ז דם קושי וטהור, אבל אם התחיל הדם קודם הלידה בט"ו יום או יתר ה"ז דם זיבה והרי היא יולדת בזוב.

י"ד יום קודם כו'.

עיין ביבמות דף פ"ג ע"א דשמואל פוסק כן –

ושמואל אמר: בקושי וקידוש. קושי, דתנן: כמה יהא קישויה? ר"מ אומר: או ארבעים או חמשים יום, רבי יהודה אומר: דייה חדשה, רבי יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות.⁷⁰⁷

שם [פרק ז' הלכה א']:

בד"א בשלא פסקו הצירים והחבלים והצער אלא מתקשה והולכת עד שילדה, אבל אם ראתה דם ג' ימים או יתר בימי זיבתה בצער וחבלים ופסק לה הצער ורווח לה מן החבלים אחר השלשה ימים, ועמדה בנחת כ"ד שעות או יתר אף על פי שלא פסק הדם ואף על פי שחזר הצער והחבלים אחר כ"ד שעות הרי זו זבה, שאילו היה הדם מחמת הולד לא פסק הצער ולא החבלים ואם ילדה אחרי כן הרי זו יולדת בזוב.

אעפ"י שחזר הצער כו'.

כן מבואר בתוספתא כאן פ"ה דאם קשתה ושפתה אף שחזרה וקשתה מ"מ הויא טמאה אף דבגמ' דידן ד' ל"ז ע"ב לא משמע כן מדלא מוקי לה כה"ג. אך י"ל דזה תליא בהך דחולין ד' י"ט ע"א בהך דהגרמה ע"ש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם כאן ובפירוש המשניות פוסק: אם ראתה דם ג' ימים או יתר בימי זיבתה בצער וחבלים ופסק לה הצער ורווח לה מן החבלים אחר השלשה ימים, ועמדה בנחת כ"ד שעות או יתר אף על פי שלא פסק הדם **ואף על פי שחזר הצער והחבלים אחר כ"ד שעות הרי זו זבה **עכ''ל.

וז''ל בפירה''מ פ''ד מ''ד: ואם התמיד נזילת דמה שלשה ימים רצופים והיה זה בלא עת נדתה כמו שאמרנו כלומר בתוך האחד עשר יום, ואחר כך פסק ממנה הקושי עשרים וארבע שעות נעשת זבה, כי בהפסק הקושי ידענו שאותו הדם שנזל ממנה דם זיבות הוא ואינו מחמת ולד, לפי שאלו היה מחמת ולד לא היה הקושי נפסק ממנה עד שתלד. ואם חזרו לה הכאבים והקושי לאחר עשרים וארבע שעות וילדה הרי זו כיולדת בזוב... ואמרו ששפת מן הצער ולא מן הדם ענינו ואפילו שפת מן הצער בלבד ונשאר הדם נוזל הרי זו זבה, ולא נאמר כיון שנשאר הדם נוזל עד שילדה, כל הדם הזה מחמת ולד הוא, וזה שאינה מרגישה כאבים ושפת מן הצער אינו אלא מחמת חולשת כחה ולא תהיה זבה, לפיכך השמיענו שאין הדבר כן, אלא כיון שפסקו הכאבים הזמן האמור ידענו שאותו הדם שקדם מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אבל אם ראת שלשה ימים בתוך אחד עשר יום כמו שאמר ואחר כך שפת מן הצער ונפסק הדם הזמן הקצוב והוא מעת לעת לר' אליעזר או לילה ויום לר' יהושע, הרי יותר ברור שהיא זבה, וזה פשוט שאין צריך לאמרו, עכ''ל.

מנין לרמב''ם שאפילו אם חזרו לה הכאבים והקושי וילדה, דינה כיולדת בזוב?, הרי בגמרא ל''ו ע''ב: אבל שפתה יום אחד וקשתה שנים, או ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה ושפתה וחזרה וקשתה - אין זו יולדת בזוב. כללו של דבר: קושי סמוך ללידה - אין זו יולדת בזוב, שופי סמוך ללידה - הרי זו יולדת בזוב. ע''כ. –

הרי רק אם ילדה מתוך שופי? וכן העיר המאירי בפירושו למשנה (ל''ו ע''ב) וז''ל: כללו של דבר קושי סמוך ללידה טהור ואינה יולדת בזוב, שופי סמוך ללידה טמא והרי זו יולדת בזוב. וגדולי המחברים כתבו ששופי שמעת לעת מפקיע דין הקשוי אף על פי שחזרו לה החבלים ושמא הם מכוונים בששפת אחר החזרה מעת לעת וילדה מתוך השופי כו'. וכן הקשה המשנה אחרונה שם, והחזו''א יו''ד קכ''א ח'.

מבאר רבינו שמקור הרמב''ם הוא התוספתא: קישת שנים ושפת שנים אף על פי שחזרה וקישת לאחר מכן ילדה בזוב.

ומבאר שהדבר תלוי בדין הגרמה בשחיטה. שנחלקו שם אם צריך רוב שחיטה כרב יהודה ולכן שחט שליש והגרים ושחט שליש – כשרה, אע''פ שיציאת החיות היתה בשליש האמצעי שהיה בהגרמה. וכן להיפך – הגרים שליש ושחט והגרים שליש, אף שחיות הבהמה יצאה בשחיטה שבאמצע מ''מ טרפה כיון שהרוב היה בהגרמה. ורב הונא חולק וסובר שהעיקר הוא יציאת החיות, שאם היה שחיטה באמצע – כשרה, אף שהרוב היה בהגרמה.

בהגרמה פסק הרמב''ם (פ''ג משחיטה) כרב יהודה: שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה, הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה. שהולכין אחר רוב השחיטה ולא אחר "נפקא חיותא", וכמו כן כאן כיון ששפתה ועמדה בנחת כ''ד שעות ויותר, אף שהקושי סמוך ללידה מ''מ הרי היא זבה⁷⁰⁸.

בהלכות שחיטה פ''ב הכ''א כותב רבינו:

ועיין ברש"י ותוס' חולין דף כ"א ע"ב ודף כ' ע"ב אם המיעוט בתרא הוה ג"כ בגדר שחיטה או לא. ור"ל אם הך דאמרינן רובו של אחד כמוהו, היינו שהרוב עושה פעולה כמו שגם המיעוט נשחט, או דדי ברוב.

וזהו באמת כוונת הגמ' דף י"ט ע"א מאן תנא גבי רובו דשחיטה ריבר"י, ר"ל דמדייק הלשון דנקט כמוהו [רובו של אחד כמוהו] - דמשמע כמו שכולו נשחט, זהו ר"י בר"י דמכשיר גבי הגרמה, אבל לרבנן די ברוב והמיעוט כמאן דלא נשחט⁷⁰⁹... ועי' בנזיר דף מ"ב ע"א דאמר שם זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא, ר"ל דהוה כנעשה פעולה בכולו, והיכא דבעי כל** **[ולא סגי ברוב], הטעם משום דכל זמן שלא נגמר הוה כאילו לא עשה כלל...

שם [פרק ז' הלכה א']:

בד"א בשלא פסקו הצירים והחבלים והצער אלא מתקשה והולכת עד שילדה, אבל אם ראתה דם ג' ימים או יתר בימי זיבתה בצער וחבלים ופסק לה הצער ורווח לה מן החבלים אחר השלשה ימים, ועמדה בנחת כ"ד שעות או יתר אף על פי שלא פסק הדם ואף על פי שחזר הצער והחבלים אחר כ"ד שעות הרי זו זבה, שאילו היה הדם מחמת הולד לא פסק הצער ולא החבלים ואם ילדה אחרי כן הרי זו יולדת בזוב.

שם אעפ"י שחזר הצער כו'.

כן מבואר בתוספתא כאן פ"ה דאם קשתה ושפתה אף שחזרה וקשתה מ"מ הויא טמאה –

המקשה לפני לידתה כו', קישת שנים ושפת שנים, אף על פי שחזרה וקישת לאחר מכן ילדה בזוב. –

אף דבגמ' דידן דף ל"ז ע"ב לא משמע כן, מדלא מוקי לה כה"ג. –

ל''ו ע''ב: אבל שפתה יום אחד וקשתה שנים, או ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה ושפתה וחזרה וקשתה - אין זו יולדת בזוב. כללו של דבר: קושי סמוך ללידה - אין זו יולדת בזוב, שופי סמוך ללידה - הרי זו יולדת בזוב.

ובדף ל''ז ע''ב: קשתה שלשה ימים וכו'. איבעיא להו: שפתה מזה ומזה מהו? רב חסדא אמר: טמאה, רבי חנינא אמר: טהורה... אמר לך רב חסדא: לא מבעיא מזה ומזה - דטמאה, דפסקי להו חיילות לגמרי, אבל מן הצער ולא מן הדם, אימר: כי היכי דמדם לא פסקה - מקושי נמי לא פסקה, והא - תונבא בעלמא הוא דנקט לה, קמ"ל. כו'. –

ג''כ לא נזכר כלל אם חזרה וקשתה וילדה.

אך י"ל דזה תליא בהך דחולין דף י"ט ע"א בהך דהגרמה ע"ש: - אמר רב הונא אמר רב אסי: מחלוקת בששחט שני שליש והגרים שליש, דרבנן סברי: כולה שחיטה בעינן בטבעת גדולה, ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: רובו ככולו, אבל הגרים שליש ושחט שני שליש - דברי הכל פסולה, דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא...

הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש - רב הונא אמר רב: כשרה, רב יהודה אמר רב: טרפה. רב הונא אמר רב כשרה, כי נפקא חיותא - בשחיטה קא נפקא; רב יהודה אמר רב טרפה, בעינן רובא בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש - רב יהודה אמר רב: כשרה. אתו שיילוה לרב הונא, אמר להו: טרפה. שמע רב יהודה איקפד, אמר: טריפנא ומכשר, ומכשרנא טריף כו'. ע''ש.

פרק ז' הלכה ב':

אפילו היה הדם שותת ויורד עם החבלים והצער י"ד יום קודם שתלד ה"ז דם קושי וטהור, אבל אם התחיל הדם קודם הלידה בט"ו יום או יתר - ה"ז דם זיבה והרי היא יולדת בזוב.

שם אבל התחיל הדם כו'.

עיין בה"ה דצריך שתהא ג' ימים קודם עיין בתוספתא כאן דנקט רק אם קשתה י"ז יום, אך י"ל דאם ב' ימים היה קודם אמרינן דגם השלישי הוא מחמת זיבה כמו לר"י כאן ד' ל"ח ע"א גבי קשתה שנים בשמיני ע"ש ברש"י דאזלינן בתר רובא. ונראה דפליגי ר"י עם ר"י אם י"ל בזה כמו בתרי זימני הוה חזקה כמבואר בכ"מ. ובזה יש ליישב הך דשם ד' ל"ה ע"א מה דמקשה מהך דר"א דאמר אף בשלישי בודקין אותו כו' ע"ש בתוס' ד"ה מכלל אך הפי' דבלא ר"א י"ל דרבנן ס"ל דלא דאם ראה באונס מטמא רק דס"ל דכיון דב' פעמים ראה בלא אונס אמרינן מסתמא גם פעם השלישי בלא אונס, אך זה הקשה הגמ' דהא חזינן דר"א ס"ל דצריך לבדוק ור"א הא ס"ל שם ד' י' ע"א דבתרי זימני הוי חזקה ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דר"ל אם ידעינן שהוא באונס ומ"מ פליגי רבנן עליה ושפיר מקשה, ועיין בהך פלוגתא דשביעית פ"ב מ"ט וכ"מ:

ביאור ההלכה.

על המשנה בשבעה דרכים בודקין את הזב מבאר הרמב''ם בפירושו: הזיבות היא מחלה ממחלות כלי הזרע, והוא שכלי הזרע נחלש כחם המחזיק והמעכל ושאר כחות הגוף עומדים במצבם הטבעי, ואז יזל הזרע כשאינו בשל ... וכל זמן שיארע זוב זה מחמת סבה ידועה או מחמת חולשה שתקפה את כל כחות הגוף או כובד שהכביד עליהם אין זה זב, עד שתהא סבת הזוב חולשת כלי הזרע בלבד, והוא אמרו יתעלה כי יהיה זב מבשרו, ובא הפירוש מבשרו טמא לא מחמת דבר אחר, מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב. וענין אמרו במאכל ובמשתה שאכל הרבה או שתה הרבה לפי שזה ממה שמחליש את הכחות בגלל שמכביד עליהן כו' ע''ש.

רב הונא אומר שראיה ראשונה של זב מטמאה באונס, מקשה הגמרא מר' אליעזר האומר שאף בשלישי בודקין אותו מפני הקרבן, מזה שחכמים לא מצריכין בדיקה בשלישית מוכח שהבדיקה שמצריכין בראיה ראשונה הוא מטעם טומאה, (לבדוק אם הראיה היא של זוב ולא מחמת אונס) - שאם היתה באונס אינו מטמא כזב, דלא כרב הונא. מקשין התוס' הרי בלא מילתא דר' אליעזר היה יכול להקשות מדברי חכמים גופייהו במשנה בזבים פ''ב: ראה ראיה ראשונה בודקין אותו בשניה בודקין אותו בשלישית אין בודקין אותו. הרי ברור שהבדיקה בראיה ראשונה היא לטומאה ולא לקרבן (כי לקרבן ודאי לא מסתבר שראיה שלישית שכל ענינה הוא לקרבן לא יצטרך בדיקה). הרי מפורש שראיה ראשונה אם היתה באונס לא מטמאה ודלא כרב הונא.

מבאר רבינו שבלא ר' אלעזר היינו אומרים דדעת חכמים שבשלישית אין בודקין אותו, לא משום שראיה שלישית אפילו באונס מטמאה (שזה א''א הרי אמרה תורה "בבשרו", ולא מחמת אונסו, בודאי דאינה מטמאה), אלא הטעם דאין בודקין, משום דאמרינן כיון שהוחזק פעמים בזיבה, ודאי שגם השלישית היתה זיבה, ולא צריך לבדוק. אבל אם ידעינן בודאי שהיתה באונס – לא מטמא.

וע''ז מקשה הגמרא מר' אלעזר, הרי הוא סובר שבתרי זימני הויא חזקה – [נדה י' ע''א], ומ''מ ס''ל שבשלישית שוב בודקין, וע''כ טעם הבדיקה הוא משום דידעינן שהיא באונס ולכן לא סומכים על החזקה כו', ובכ''ז רבנן חולקין ואומרים שאין בודקין, וע''כ שבראשונה בודקין משום טומאה (ולא לקרבן), ודלא כרב הונא.

פרק ז' הלכה ב':

אפילו היה הדם שותת ויורד עם החבלים והצער י"ד יום קודם שתלד ה"ז דם קושי וטהור, אבל אם התחיל הדם קודם הלידה בט"ו יום או יתר - ה"ז דם זיבה והרי היא יולדת בזוב.

אבל התחיל הדם כו'.

עיין בה"ה דצריך שתהא ג' ימים קודם –

אבל אם התחיל הדם וכו'. מ"ש רבינו שאם תתחיל ט"ו יום או יותר שהיא יולדת בזוב אינו ר"ל שביום אחד קודם הי"ד תהא צריכה שבעה נקיים כדין יולדת בזוב שיזכור למטה ואף על פי שכולם הם בקושי דהא ודאי מחמת יום אחד או שנים אינה רק זבה קטנה וכן מבואר בגמרא ... אלא ביאור דבריו הם שקודם י"ד אין הולד מטהר אף על פי שמקשה ורואה ואם הוא יום אחד או שנים קודם לכן בימי זיבה היא זבה קטנה ואם שלשה היא זבה גדולה ויולדת בזוב: -

עיין בתוספתא כאן דנקט רק אם קשתה י"ז יום –

פ''ה ה''ט: יוסי ור' שמעון אומרים ארבעה עשר כיולדת הנקבה, לפיכך אם קשות שבעה עשר שלש הראשונים ראויין לזיבה וילדה בזוב.

אך י"ל דאם ב' ימים היה קודם אמרינן דגם השלישי הוא מחמת זיבה, כמו לר"י כאן דף ל"ח ע"א גבי קשתה שנים בשמיני, ע"ש ברש"י דאזלינן בתר רובא. –

רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: דיה חדשה, ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד, קשתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת תשיעי, ואפילו בתחלת תשיעי ילדה - הרי זו יולדת בזוב. – [הואיל ורוב זיבה בשמיני הואי שאין הולד מטהר שדינן חד יומא בתר תרין והרי היא זבה].

ונראה דפליגי ר"י עם ר"י אם י"ל בזה כמו בתרי זימני הוה חזקה⁷¹⁰ כמבואר בכ"מ. –

ובזה יש ליישב הך דשם דף ל"ה ע"א מה דמקשה מהך דר"א דאמר אף בשלישי בודקין אותו כו' –

א"ר הונא: ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס, שנאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה שכבת זרע - מטמא באונס, אף ראייה ראשונה של זב - מטמאה באונס... תא שמע: רבי אליעזר אומר: אף בשלישי בודקין אותו מפני הקרבן, מכלל דתנא קמא - מפני הטומאה קאמר –

ע"ש בתוס' ד"ה מכלל –

מכלל דתנא קמא לטומאה - לאו מן הלשון מדקדק ... אלא הכי דייק מכלל דתנא קמא לא מצריך בדיקה משום קרבן אלא משום טומאה, דאי משום קרבן הוה ליה לאצרוכי נמי בדיקה בשלישי כרבי אליעזר, וקשה דהא בלאו מילתיה דרבי אליעזר הוה מצי למפרך מדקתני במס' זבים (פרק ב' מ"ב) בהדיא במילתיה דרבנן גופייהו בשלישי אין בודקין אותו, ושמא מייתי מרבי אליעזר משום דבעי לפרושי במאי פליגי.

אך הפירוש, דבלא ר"א י"ל דרבנן ס"ל דלא דאם ראה באונס מטמא⁷¹¹, רק דס"ל דכיון דב' פעמים ראה בלא אונס - אמרינן מסתמא גם פעם השלישי בלא אונס. אך זה הקשה הגמ' דהא חזינן דר"א ס"ל דצריך לבדוק ור"א הא ס"ל שם דף י' ע"א דבתרי זימני הוי חזקה ע"ש –

אמר רב כהנא אמר רב גידל אמר רב: פעם ראשונה - דיה שעתה, שניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. מני? רבי היא, דאמר: בתרי זימני הוי חזקה... אלא: ר"א היא, ובוסתות סבר לה כרבי [דאמר בתרי זימני הויא חזקה לכל דבר].

וא"כ ע"כ צ"ל דר"ל אם ידעינן שהוא באונס ומ"מ פליגי רבנן עליה ושפיר מקשה.

ועיין בהך פלוגתא דשביעית פ"ב מ"ט –

הבצלים הסריסים ופול המצרי ... ושל בעל שמנע מהם מים שתי עונות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים שלש:

וכמה מקומות.

פרק ז' הלכה ד':

חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה, אפילו כל היום כולו בשופי אין זו יולדת בזוב, שהרי יום הלידה סמוך לקושי.

חל שלישי כו'.

עיין בה"ה, ועיין בגמ' ד' ח' ע"ב וד' כ"א וד' ס"ו דחשיב קשתה ב' ימים וילדה בג' ומשום דהוה נפל אבל אם הוה ולד גמור אף דבג' לא הוי קושי טהורה וע"כ כמש"כ רבינו, ועיין רש"י סנהדרין ד' פ"ז ע"ב ד"ה קשתה ג' ימים, ובתוספתא דעדיות:

פרק ז' הלכה ד':

חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה, אפילו כל היום כולו בשופי אין זו יולדת בזוב, שהרי יום הלידה סמוך לקושי.

חל שלישי כו'.

עיין בה"ה - חל שלישי לראייתה וכו'. הדין שכתב רבינו פשוט הוא שאפילו ילדה בלא קושי וצער אין לך אונס גדול מלידה וא"א בלא קושי, וכן מתבאר בסוגיא שם וכן כתבו ז"ל. אבל נראה שהוא כתב כן בביאור מה שאמרו חנינא בן אחי רבי יהושע אומר כל שחל קישוייה להיות בשלישי שלה אפילו כל היום כולו בשופי אין זו יולדת בזוב, ואם זאת היתה כוונתו הלשון והסוגיא שאמרו שם גבי ההיא דרב חסדא שהזכרתי למעלה קשין לפירושו ואין להאריך בזה אחר שהדין אמת.

ועיין בגמ' דף ח' ע"ב –

קשתה שנים, ולשלישי הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא - הרי זו יולדת בזוב.

ודף כ"א –

ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: קשתה שנים ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה - הרי זו ספק לידה ספק זיבה⁷¹², מביאה קרבן ואינו נאכל. רבי יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ודף ס"ו –

ע''א: אדבריה רבא לרב שמואל ודרש: קשתה שני ימים ולשלישי הפילה - תשב שבעה נקיים. קסבר: אין קשוי לנפלים, ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. –

דחשיב קשתה ב' ימים וילדה בג' ומשום דהוה נפל, אבל אם הוה ולד גמור אף דבג' לא הוי קושי – טהורה, וע"כ כמש"כ רבינו.

ועיין רש"י סנהדרין דף פ"ז ע"ב ד"ה קשתה ג' ימים –

קישתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום כו' - כתיב בפרשת זבה באחד עשר יום שבין נדה לנדה, שהם הימים המביאין לידי זיבה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ותניא בפרק בנות כותים (נדה לו, ב): דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, מגיד שדם הקישוי שיצא קודם הולד מחמת צער הקישוי אינו מביאה לידי זיבה, וכל שכן דם שלאחר הולד, אבל אם ראתה שלשה ימים רצופין בהן מתוך קושי, ושפתה קודם יציאת הולד יום אחד מעת לעת ששקטה ונחה מצערה, ואחר כך ילדה בין מתוך קושי בין מתוך שופי - הרי זו יולדת בזוב, לפי שכיון שלאחר שלשה שפתה איגלאי מילתא דלאו מחמת ולד אתא, ונעשית בהן זבה למנות שבעה נקיים כדין זבה כו'.

ובתוספתא דעדיות –

פ''ב ה''ז: המקשה כמה תשפה ותהא זבה? ר' אליעזר אומר מעת לעת והלכה כדבריו, ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: בית שמאי אומרים שלשה ימים ובית הילל אומרים מעת לעת:

פרק ז' הלכה ט:

היולדת נקבה ואחר י"ד שלה נתעברה והתחיל דם הקושי לבא לה בתוך שמנים, הרי הוא דם טוהר כו'. וכשתפיל תהיה טמאה לידה, אם הפילה זכר טומאת זכר ואם הפילה נקבה טומאת נקבה, ומונה ימי טומאה וימי מלאת מולד שני, אפילו היו תאומים והפילה היום אחד והפילה האחר אפילו אחר כמה ימים מונה לשני ימי טומאה וימי מלאת.

ומונה ימי טומאה כו'.

עיין בהך דכריתות ד' ט' ע"ב ע"ש בתוס' ישנים, ואם הדם של לידה הוא טמא ג"כ מחמת דם נדה או הוא דם בפ"ע עיין נדה ד' ח' ע"ב וד' י' ע"ב דם לידה לחוד ורש"י שם ד' ל"ו ע"א וד' מ"א ע"א וכ"מ, ועיין בתוס' ד' ל"ו ע"ב גבי גיורת ועיין ברש"י כריתות ד' ז' ע"ב ד"ה אין דמים ראיה ובתוספתא שם וכ"כ בזה לעיל דאף ללוי רק הימים עם המעין אז נטהר אך אם התחיל בימי טהרה אז אף אם שופע אח"כ אז טהור ועיין בתוס' נדה ד' ס"ה ע"ב:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שאם הפילה בתוך ימי טהרה טמאה טומאת לידה ומונה ימי טומאה שבוע [לזכר] או שבועיים [לנקבה], ומונה ימי טהרה מולד שני.

מציין רבינו לתוס' ישנים בכריתות שס''ל שאף לדעת רבנן שמונין משני זה רק אם ימי טוהר של השני נמשכין אחר ימי טהרה של ראשון⁷¹³. אבל אם ימי טוהר של שני אינם נמשכין אחר ימי הראשון⁷¹⁴, אזי מונים מהראשון.

עכ''פ לכ''ע טמאה טומאת לידה לזכר או לנקבה אף בימי דם טוהר.

חוקר רבינו מה הטעם, האם דם לידה טמא מחמת דם נדה, או שזה דם בפני עצמו שהתורה טמאתו.

מציין לכמה מקומות שנראה שדם לידה לחוד, זה דם בפני עצמו ולא דם נדה.

וכפי שמבארים התוס' גבי גיורת שאף לדעת לוי ששני מעינות הם, אין הפירוש שכל שאינו דם נדה או זבה הוא טהור, אלא כל דם הבא מן המקור טמא, חוץ מדם שהתורה טיהרה⁷¹⁵ שהוא בא ממעין אחר וטהור.

פרק ז' הלכה ט:

היולדת נקבה ואחר י"ד שלה נתעברה והתחיל דם הקושי לבא לה בתוך שמנים, הרי הוא דם טוהר, אף על פי שאין קושי לנפלים, שכל דמים שתראה בתוך ימי טוהר טהור הוא עד שתפיל הולד, וכשתפיל תהיה טמאה לידה, אם הפילה זכר טומאת זכר ואם הפילה נקבה טומאת נקבה, ומונה ימי טומאה וימי מלאת מולד שני, אפילו היו תאומים והפילה היום אחד והפילה האחר אפילו אחר כמה ימים מונה לשני ימי טומאה וימי מלאת.

ומונה ימי טומאה כו'.

עיין בהך דכריתות דף ט' ע"ב ע"ש בתוס' ישנים –

י' ע''א ד''ה וקולא כו', לכן נראה דלר' יהודה לא יהבינן לשני ימי טוהר כלל, ולרבנן היכי דימי טוהר דשני נמשכין אחר ימי טוהר דראשון - מנינן משני, ואם ימי טוהר דשני אין נמשכין אחר הראשון - מנינן מראשון, דאע"ג דס"ל דמנינן משני מודו היכי דמשכו ימי טוהר דראשון טפי דמיניה מנינן כו'.

ואם הדם של לידה הוא טמא ג"כ מחמת דם נדה או הוא דם בפ"ע –

עיין נדה דף ח' ע"ב –

איזו היא בתולה - כל שלא ראתה כו'. ת"ר: נשאת וראתה דם מחמת נישואין, ילדה וראתה דם מחמת לידה - עדיין אני קורא לה בתולה, שהרי בתולה שאמרו - בתולת דמים, ולא בתולת בתולים.

ודף י' ע"ב דם לידה לחוד –

בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה משכחת לה - דקמניקה ואזלא ומיעברה, אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה? איבעית אימא: בלידה יבשתא, ואיבעית אימא: דם נדה לחוד ודם לידה לחוד.

ורש"י שם דף ל"ו ע"א –

בשלמא לרב - דאמר מעין אחד הוא משום הכי מעוברת שהתחילה להפסיק וילדה צריכה להשלים ג' עונות שלא תראה אחר לידה כלום ודם לידה לא מפסיק לשלש עונות כדתרצינן בפ"ק דם נדה לחוד ודם לידה לחוד.

ודף מ"א ע"א –

אלא סיפא במאי פליגי - הא ליכא למימר דם היוצא עמו דרך דופן יהיה טמא כדם הלידה דאם כן איפכא מבעי ליה רבי שמעון מטמא דאמר ולד הוא וחכמים מטהרים, אלא ודאי אפי' לרבי שמעון לא הוי אלא כדם המכה והא דאמר רבי שמעון במתניתין יושבין עליו ימי טומאה משום ולד קאמר ולא משום דם.

וכמה מקומות.

ועיין בתוס' דף ל"ו ע"ב גבי גיורת –

ע''א ד''ה הלכתא כו', הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק ללוי דאמר שני מעינות הן הא דתניא בפרק יש בכור (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום?... וי''ל... אי נמי אף על גב דשני מעינות הן יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא דוקא במקום שהתורה מטהרתו⁷¹⁶.

ועיין ברש"י כריתות דף ז' ע"ב ד"ה אין דמים ראיה –

והדמים - שאתה אומר אם שוה לו לטומאה כו' אינן מוכיחין לקרבן, שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ואינה חייבת קרבן שני⁷¹⁷.

ובתוספתא שם –

כריתות פ''א ה''ט: כלפי דמים שאמרתם הפריש בין דם ללידה, שהרואה בתוך מלאת דמיה טמאין והמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין⁷¹⁸, המפלת בתוך מלאת פטורה מכלום. –

וכ"כ בזה לעיל, דאף ללוי רק הימים עם המעין אז נטהר, אך אם התחיל בימי טהרה אז אף אם שופע אח"כ אז טהור.

ועיין בתוס' נדה דף ס"ה ע"ב –

וכולן ששופעות ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות כולן צריכות לבדוק את עצמן - אור"י דלאו דוקא כששלמו כל ד' לילות דה"ה מכל לילה מתוך ד' לילות ליום של אחרי כן דהא אם ראתה ביום טמאה ללוי דאמר ד' עונות ואפילו לרב דאמר לא הפסידה לילות מ"מ מודה דאם נשתנו תהא ראייה טמאה הילכך צריכה לבדוק אולי נשתנה אף על גב דבלילה נמי אם נשתנה טמאה מ"מ לא בעיא בדיקה אבל ביום בעי' בדיקה ולא סמכינן למימר הואיל ושופעת דם בתולים והך הוא בדיקה אפילו לרבנן דפליגי לקמן עליה דר"מ דאמר כל מראה דמים אחת הן דודאי אית להו הא דספ"ק (לעיל יא.) אם נשתנו מראה דמים שלה טמאה כו'.

פרק ז' הלכה י':

ובא לה גם קושי כו'. עיין בהשגות ותוס' כאן ד"ה דבר וד' ל"ט ד"ה והיולדות וברש"י ד' ל"ח ע"ב ד"ה ור"א ונ"מ אם הדם עצמו מטמא וי"ל דהוה כמו דם טהרה של מצורעת ועיין ברש"י ד' ל"ה ע"ב ד"ה אמאי, וברש"י שם דף ל"ד ע"א ד"ה וב"ש דזה רק דרבנן אך י"ל דזה רק לב"ש דס"ל דדם טהרה של מצורעת טהור משא"כ לדידן ועיין בפה"מ לרבינו כאן. גם י"ל דלמ"ד מקור מקומו טמא ולשיטת רבינו דס"ל בפ"י לקמן ה"ה ופ"ח הי"ד דמחלק בין דם המכה לדם המקור אף אם הוא טהור וה"נ גבי דם קושי:

הרמב''ם פוסק שזבה (שראתה ג''י רצופים כשהיתה מעוברת) שפסק זובה והתחילה למנות שבעה נקיים, ובא לה דם קושי בתוך ימים נקיים, הדם אינו סותר ואף ימים אלו עולין לה לשבעה נקיים.

הראב''ד חולק ואומר שדם קושי אינו סותר ולא עולה לימים נקיים.

דם טוהר אינו עולה ואף סותר שבעה נקיים כמ''ש הרמב''ם לעיל ה''ז: יולדת בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר, אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא.

מציין רבינו לתוס' נדה ל''ז שדם טוהר נחשב גורם לזיבה כיון שלולא הלידה היה דם זה דם נדה או זבה (לרב שאמר מעין אחד הוא), אבל דם קושי לעולם אינו גורם זיבה.

לדעת הרמב''ם גם הלידה אינה סותרת וימי הלידה (שבעה לזכר ושבועיים לנקבה) – אף עולין לה למנין שבעה.

ומפרש הה''מ שזה רק אם אינה רואה דם בימי הלידה, וז''ל: וג"כ פשוט הוא שאינו דומה לימי לידה שרואה בהן שאינן עולין ולא סותרים, משום דהתם דם טמא קא חזיא ואפילו בלא ראיה היא טמאה אלא שכל שאינה רואה עולין זו היא שיטת רבינו כו'.

ולפי מש''כ רבינו (לעיל פ''ד ה''א ועוד), גם דם לידה הנגרם מחמת פתיחת הקבר – לא עולה ממנין שבעה, א''כ הרמב''ם כאן מדבר בלידה יבשתא (נדה דף י', ואוי''ל שלכן כתב "אין הלידה סותרת וימי הלידה עולין", ולא דם הלידה).

הנפ''מ אם דם קושי עולה למנין שבעה או לא, אם הדם עצמו מטמא כמו דם טהרה או לא.

דעת הרמב''ם דם קושי הוא כמו דם מכה מהמקור שהוא טהור.

והראב''ד ס''ל דדם קושי הוי כדם טוהר וע''כ אינו עולה למנין שבעה.

ובלשון רבינו לקמן בהלכות מתנות עניים פ''ב:

דדם טהרה של מצורעת טמא, ור"ל דמי שהוא טמא כל הדמים שיש עליו שם דם - הוא טמא כמו מעיין, עיין תוס' נדה דף ל"ד ע"ב ד"ה אם. ויהיה נפ"מ ג"כ לדם קושי אם הוא מטמא כמו דם טהרה עיין תוס' נדה דף ל"ז ע"א ד"ה דבר.

כלומר, האשה הזו שהיא זבה, האם נחשב דם הקושי כמו מעיין הזב שהוא מטמא או כמו סתם דם מכה.

וי"ל דהוה כמו דם טהרה של מצורעת -

[הוא הדם שרואה האשה היולדת אחר שבעה לזכר וארבעה עשר של נקבה אם היתה מצורעת, פיה''מ לרמב''ם] - שטמא רק מדרבנן זהו לדעת ב''ש. ולכן מטמא רק לח ולא יבש כדם נדה.

ומש"כ רש"י במשנה דף ל"ד דזה רק מדרבנן זה רק לב"ש, אבל לב"ה הוה מה"ת. עיין ברש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה אמאי ובפיהמ"ש לרבינו...

כלומר לדידן דהלכה כב''ה דם טהרה של מצורעת מטמא מן התורה.

בהלכות מתנות עניים פ''ב כותב רבינו בענין זה והעתקתי דבריו לעיל פ''ה ה''ו. והנני מביא עיקרי הדברים:

והנה רבינו ס"ל ... דמקור מקומו טמא רק בדם הבא ממקור, אבל דם שאינו מן המקור אינו מטמא כלל. והטעם דכיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא הוה כמו לדידן דפסקינן כב"ה דדם טהרה של מצורעת טמא ור"ל דמי שהוא טמא כל הדמים שיש עליו שם דם הוא טמא כמו מעיין –[וטומאתו מהתורה].

עיין תוס' נדה דף ל"ד ע"ב ד"ה אם.

ויהיה נפ"מ ג"כ לדם קושי אם הוא מטמא כמו דם טהרה, עיין תוס' נדה דף ל"ז ע"א ד"ה דבר.

וה"ה גבי מקור כיון דהוא טמא כל הדם שיוצא ממנו הוא טמא, רק מה שאינו בגדר דם אינו טמא.

וזהו דר"ל נדה דף ל"ב ע"ב למעט אשה מלובן ע"ש בתוס' ולמה לן קרא? אך ר"ל דלא הוה גם גדר מעיין.

וכן ירוק לדידן. והך מקור שהזיע לא ר"ל כפי' רש"י דהיינו דם לבן רק דר"ל שלא ראתה, רק הזיע אבל היה עליו מראית דם, דאז הוה כמו מעיין של המקור, וכמו בלא הרגשה ואז אינו מטמא רק לח, וכמו דם טהרה של מצורעת, וכן דם טוהר של יולדת שלא טבלה. ומש"כ רש"י במשנה דף ל"ד דזה רק מדרבנן זה רק לב"ש אבל לב"ה הוה מה"ת. עיין ברש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה אמאי, ובפיהמ"ש לרבינו.

אבל דם הירוק ס"ל לרבינו דאינו בא מן המקור...

פרק ז' הלכה י':

זבה שפסק זובה והתחילה למנות שבעת ימים נקיים ובא לה דם קושי בתוך ימים נקיים אינו סותר וימי הקושי עולים למנין ז', וכן אם ילדה בשבעה ימים נקיים אין הלידה סותרת, וימי הלידה עולין לה למנין שבעה אף על פי שהיא טמאה בהן שנאמר ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אף על פי שהיא טמאה טומאה אחרת כגון טומאת לידה או טומאת נדה או טומאת צרעת הרי זו סופרת בהן, ואין טומאות אלו וכיוצא בהן סותרין הספירה.

ובא לה דם קושי כו'.

עיין בהשגות - זבה שפסק וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א: זה שבוש שדם הקושי אינו סותר ואינו עולה עכ"ל.

ותוס' כאן ד"ה דבר –

נדה ל''ז ע''א: דבר הגורם סותר כו' - וא"ת יולדת בזוב תוכיח דסותרת לרב דאמר מעין אחד הוא אף על גב דדם טוהר אינו גורם שום טומאה וי"ל דדם טוהר חשיב גורם טפי כיון שאם לא ילדה הויא זבה או נדה לרב דאמר מעין אחד הוא ולא דמי לקושי דלעולם דם שתראה מחמת קושי לידה אינו גורם זיבה.

ודף ל"ט ד"ה והיולדת –

והיולדת כולן מטמאות מעת לעת - אף על גב דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר כו'⁷¹⁹.

וברש"י דף ל"ח ע"ב ד"ה ור"א –

ורבי אליעזר מטמא – נדה, דכיון דבקושי בא לאו דם טוהר הוא אלא מחמת ולד שבמעיה, ומזיבה הוא דטהור אבל בימי נדה נדה.

ונפ"מ אם הדם עצמו מטמא.

וי"ל דהוה כמו דם טהרה של מצורעת. [שלדידן דפסקינן כב''ה הוי טמא מהתורה]

ועיין ברש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה אמאי –

ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש. ס"ד הכא נמי דפסקה, בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא - משום הכי מטמא לח ויבש, אלא ללוי דאמר שני מעינות הן, אמאי מטמא לח ויבש? [אמאי מטמאה - דהא ממקום טהור הוא בא והרי הוא כדם מגפתה וכרוקה שמטמא לח משום מעין הזב, ולא יבש].

וברש"י שם דף ל"ד ע"א ד"ה וב"ש –

בית שמאי מטהרין - בדם עובדת כוכבים אף על גב דברוקה ובמימי רגליה מודו דחכמים גזרו עליהם להיות כזבין לכל דבריהם אפי' הכי דמה טהור וטעמא מפרש בגמרא דשיירו בה רבנן למיהוי היכרא דטומאתה מדרבנן. –

דזה רק דרבנן. –

אך י"ל דזה רק לב"ש דס"ל דדם טהרה של מצורעת טהור, משא"כ לדידן.

ועיין בפה"מ לרבינו כאן. –

ודם יולדת שלא טבלה הוא הדם שרואה אחר שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה אם לא טבלה בליל שמיני או בליל חמשה עשר, כי אלו טבלה היה דם טוהר כמו שבאר הכתוב וקראו דמי טהרה, ואם לא טבלה אומרים בית הלל שלא פרשה מטומאת נדה כלל ולפיכך מטמא לח ויבש כדם הנדה. ובית שמאי אומרין שאין תועלת הטבילה אלא להתירה לבעלה, ומשנשלמו ימי הנדה פרשה מן הנדות ואף על פי שלא טבלה ולא יהא דם נדה, אלא דינו כדין רוק הנדה ומימי רגליה שהן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין.

גם י"ל דלמ"ד מקור מקומו טמא ולשיטת רבינו דס"ל בפ"י לקמן ה"ה –

יוצא דופן אין אמו טמאה לידה ואין לה ימי טומאה וימי טהרה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת, המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נדה ודם היוצא דרך הדופן טמא, ואם לא יצא דם דרך הרחם הרי האשה טהורה, אף על פי שהדם שיצא מדפנה טמא, שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.

ופ"ח הי"ד –

וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור, אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב. –

דמחלק בין דם המכה לדם המקור אף אם הוא טהור, וה"נ גבי דם קושי.

פרק ח' הלכה ב':

וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה.

ויבאו לה וסתות אלו או אחד כו'. עיין בה"ה. והנה רבינו ז"ל מפרש דהך דאמר בגמ' לוסתות אחת לא ר"ל כפי' רש"י רק דדי שיעשה בכל יום רק פעם אחת וזהו מה דר"ל הך או באחד, ועיין לקמן ד' ס"ח ע"א דשם נקט ג"כ הך ואם יש לה וסת ולמה לן זה ועיין בפה"מ כאן שפי' דבתוך י"א יום אם קבעה וסת די בפעם אחת לענין דיה שעתה. ובזה א"ש דברי רש"י ד' ל"ט ע"א ד"ה בתוך דאמר דגם לענין דיה שעתה לא הויא וסת וזהו היפך מגמ' דילן אך ר"ל דאין צריך לזה ג' פעמים, ועיין כאן ד' ט"ו ע"ב בהך דאמר ר"ה לא שנו ע"ש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שוסת הגוף דהיינו מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה כו', אינה וסת בפני עצמה אלא תלויה בוסת הימים, וזה מש''כ: ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה.

אבל נחלקו עליו ראשונים, הובאו במ''מ דלקמן, וס''ל שוסת הגוף אינה תלויה בימים, אלא יש וסת הגוף שאינה תלויה בימים ואם קבעתה חוששת לה אף שאינה ביום ידוע, ויש וסת ימים ללא סימני ותחושות הגוף.

מקשה רבינו על הרמב''ם הרי בגמ' נאמר הרי אמרו לימים שנים ולוסתות אחת, שלוסת הימים צריך פעמיים כדי שתקבע וסת, ולוסת הגוף די בפעם אחת כדפירש רש''י. משמע שהן שתי וסתות נפרדות⁷²⁰.

במשנה בדף ס''ח שנינו, נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאתה טהורה ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמאה הרי היא בחזקת טהרה [ואעפ''כ אם ראתה בי''א יום שאחר ימי נדתה] - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, ואם יש לה וסת דיה שעתה. כלומר אם יש לה וסת קבועה לראות בתוך ימי זיבתה – דיה שעתה שאינה מטמאה למפרע⁷²¹.

מקשה רבינו: למה לן זה? מדוע צריכה שתהיה לה וסת קבועה כדי שתהיה דיה שעתה, הרי בתוך י''א יום אין דרכה לראות כלל.

ומציין למש''כ הרמב''ם שם בפי' המשנה: "ואינה צריכה לכך שלשה פעמים לקבעו כדין כל וסת כמו שקדם, לפי שבזמן זה כלומר באחד עשר יום דמיה מסולקין". שלא צריך שתקבע וסת ג''פ, אלא אפי' בפעם אחת אם ראתה בתוך י''א יום, אזי דיה שעתה. וגם בפעם הבאה אם תראה כן – דיה שעתה.

בגמ' שם: אמר שמואל: הרי אמרו לימים - שנים - [וסתות דיומי משקבעתן שתי פעמים הוי וסת]. לוסתות דגופה כגון הני דמתניתין (מפהקת מתעטשת כו') - משקבעתן פעם אחת הוי וסת.

לדעת רש''י התנאים שבברייתא זו חולקים על המשנה, שבמשנה נאמר "וכל שקבעה לה שלשה פעמים - הרי זה וסת". דגם לוסת הגוף צריך ג''פ, וחכמים אלו סוברים שלוסת הימים – שנים, כי ס''ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה, ולוסת הגוף מספיק פעם אחת, שאם פעם אחת הרגישה אחד מהסימנים הללו, צריכה לחוש לוסת לכשיבואו לה בפעם הבאה.

מבאר רבינו שלדעת הרמב''ם אין מחלוקת, וגם חכמי הברייתא סוברים שצריך ג''פ, והפירוש "לוסתות אחת" הוא שאם פיהקה או נתעטשה פעם אחת ביום וסתה – חוששת, - דדי שיעשה בכל יום רק פעם אחת, ולא צריך שתתעטש או תפהק הרבה פעמים.

ולא כמ''ש התוס' והרא''ש: "בפיהוק או עיטוש של פעם אחת אין הוסת נקבע כי זה דרך כל האדם ואין שינוי אלא אם עושה כן הרבה פעמים זה אחר זה".

ולפי זה מתרץ רבינו מש''כ רש''י בדף ל''ט: "ראתה ג' פעמים מט"ו לט"ו אין זה וסת לענין דיה שעתה". שאם ראתה בהפרש של ט''ו ימים דהיינו שראתה בתוך ימי זיבתה – לא דיה שעתה, והרי זה היפך הגמ' בדף ס''ח: אמר לך רב הונא בר חייא: כי אמרינן אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה - דלא בעיא תלתא זימני למיעקר. דאמרינן דמיה מסולקין, וכיון דדמיה מסולקין - דיה שעתה⁷²².

מבאר רבינו שכוונת רש''י לומר שלא צריך שתראה ג''פ מט''ו לט''ו כדי שתהיה דיה שעתה, כלומר "אין **זה **וסת", דלא צריך דוקא כך שתראה ג''פ, אלא בפעם אחת מספיק⁷²³...

פרק ח' הלכה ב':

וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה.

ויבאו לה וסתות אלו או אחד כו'.

עיין בה"ה. –

ז''ל: משנה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת ... וכן כיוצא בהן וכל שקבעה לה ג' פעמים הרי זה וסת, ובגמרא הקשו תנינא חדא זימנא (בפירקא קמא) כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ותירצו התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא כדקתני אלו הן הוסתות וכו'. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שוסתות דגופא הם המקרים הנמשכים אחר הוסת הקבוע בימים, לפי שכך כתב וקודם שיבא הדם וכו' ויבאו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבוע לה מיום וסתה, ובפ' שלישי מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב כל אשה שיש לה וסת תרגיש בעצמה מפהקת וכו', והוא סובר שאין כאן שני וסתות חלוקים אלא שהמשנה הודיעה שבוסת הקבוע באים מקרים אלו או אחד מהם. ונפקא מינה שיש למודה לראות תיכף שבא המקרה ההוא ויש לאחר שעה ואינה חוששת אלא לשעה שהיא רגילה לראות כדתנן התם (דף ס"ג) היתה למודה לראות בסוף הוסת ...

אבל כל המפרשים שראיתי דבריהם פירשו שהם שני וסתות חלוקים, וסת הימים ווסת הגוף בלא ימים ידועים אלא בעת בוא המקרה, ואמרו שהוא שוה לוסת הימים לענין קביעותו שאינו נקבע אלא בג' פעמים וכשנקבע אינו נעקר בפחות מג' פעמים כדין וסת הימים כו'.

והנה רבינו ז"ל מפרש דהך דאמר בגמ' לוסתות אחת - אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הרי אמרו לימים - שנים - [וסתות דיומי משקבעתן שתי פעמים הוי וסת]. לוסתות - אחת.

לא ר"ל כפי' רש"י - לוסתות - דגופה כגון הני דמתניתין משקבעתן פעם אחת הוי וסת.

רק דדי שיעשה בכל יום רק פעם אחת⁷²⁴, וזהו מה דר"ל הך או באחד - ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה.

ועיין לקמן דף ס"ח ע"א דשם נקט ג"כ הך ואם יש לה וסת - בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה - הרי זו בחזקת טמאה, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם יש לה וסת - דיה שעתה.

ולמה לן זה?⁷²⁵

ועיין בפירוש המשניות כאן שפי' דבתוך י"א יום אם קבעה וסת די בפעם אחת לענין דיה שעתה. - וממה שאמר ואם יש לה וסת דייה שעתה תלמד שהאשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה לענין שתהא טמאה בזמן הוסת בלבד ותהיה דייה שעתה, ואינה צריכה לכך שלשה פעמים לקבעו כדין כל וסת כמו שקדם, לפי שבזמן זה כלומר באחד עשר יום דמיה מסולקין.

ובזה אתי שפיר דברי רש"י דף ל"ט ע"א ד"ה בתוך דאמר דגם לענין דיה שעתה לא הויא וסת –

בתוך ימי זיבתה - כגון ראתה ג' פעמים מט"ו לט"ו אין זה וסת לענין דיה שעתה או לענין שאם לא בדקה תהיה טמאה, דמט"ו לט"ו הוו ימי זיבה וכן כל הימים מששלמו ז' ימי נדות עד י"ח דשלמי ימי זיבה בהדי נדות.

וזהו היפך מגמ' דילן⁷²⁶ -

[ס''ח ע''ב: אם יש לה וסת. נימא תהוי תיובתא דרב הונא בר חייא אמר שמואל דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: לומר שאין האשה קובעת לה וסת בימי זיבתה. [אמר לך שמואל - כי אמרי אנא לקולא דלא בעינן תלת זימני למיעקריה דהא קתני כל י"א בחזקת טהרה דהיינו קולא דדמיה מסולקין אבל לענין דיה שעתה כל שכן דהוי וסת דהא דמיה מסולקין]****. –

אך ר"ל דאין צריך לזה ג' פעמים.

ועיין כאן דף ט"ו ע"ב בהך דאמר ר"ה לא שנו ע"ש –

על המשנה: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה. אמר רב הונא: ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה - אסורה, רב אשי מתני הכי, אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לה וסת לימים [לחודייהו בלא קפיצה, אלא לקפיצה ולימים] - אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות, כיון דבמעשה תליא מילתא - אימא לא קפיץ ולא חזאי. אבל יש לה וסת לימים - אסורה לשמש, קסבר - וסתות דאורייתא⁷²⁷.

פרק ח' הלכה י''א:

כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד ה"ז משובחת ואף על פי שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבוא דם בלא שעת הוסת, וכל י"א יום של ימי זיבתה הרי היא בהן בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה, אבל אחר ימי זיבתה צריכה לבדוק.

כל אשה כו' שאפשר שיבא כו'. עיין בהך דכתובות ד' ב' דאמר שם דאיכא נשיא דקא משניא ווסתייהו ועיין תוס' כאן ד' ס' ע"ב ד"ה עוברה דגבי וסת לא אמרינן כן ולכך ס"ל לרבינו לעיל בפ"ד דלאחר תשמיש צריכה בדיקה וכ"כ בזה:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שאשה שיש לה וסת קבועה איננה בחזקת מסולקת דמים לשאר הימים, כי אפשר שיבוא דם בלא שעת הוסת. ולכן כל המרבה לבדוק עצמה תמיד הרי זו משובחת.

מציין רבינו לכמה מקומות שמוכח כן, הגמ' בכתובות בדין הגיע הזמן ולא נישאו, שאם ראתה דם גם שלא בשעת וסתה איננה יכולה לטעון נסתחפה שדהו ולחייבו במזונותיה, שמכיון שיש נשים שמשנות ווסתן – כשעת ווסתה דמי.

וכ''כ התוס' בנדה דף ס' שרק ארבע נשים מעוברת וזקנה כו' הן בחזקת מסולקות דמים, שאם נמצא כתם בין הנשים תולה המעוברת במי שאינה מעוברת. אבל אשה שיש לה ווסת קבוע ונמצא הכתם שלא בשעת ווסתה – אינה תולה באחרת, משום שאינה בחזקת מסולקת דמים כמ''ש הרמב''ם.

ומטעם זה פסק הרמב''ם לעיל שכל הנשים צריכות בדיקה אחר תשמיש גם בעלת ווסת קבוע, משום שאפשר שיבוא הדם בלא שעת הוסת.

פרק ח' הלכה י''א:

כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד ה"ז משובחת ואף על פי שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבוא דם בלא שעת הוסת, וכל י"א יום של ימי זיבתה הרי היא בהן בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה, אבל אחר ימי זיבתה צריכה לבדוק.

כל אשה כו' שאפשר שיבא כו'.

עיין בהך דכתובות דף ב' דאמר שם דאיכא נשיא דקא משניא ווסתייהו –

פירסה נדה, מהו? בשעת ווסתה לא תיבעי לך - דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו, כי תיבעי לך - שלא בשעת ווסתה מאי? כיון דלא בשעת ווסתה הויא, מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו, או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו, כשעת ווסתה דמי?.

ועיין תוס' כאן דף ס' ע"ב ד"ה עוברה - עוברה ושאינה עוברה כו' - אור"י דדוקא בהך ענינא דקאמר הש"ס תולין, אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן בה דיה שעתה, אינה תולה באין לה וסת, וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אין תולה בהגיע שעת וסתה. –

דגבי וסת לא אמרינן כן, ולכך ס"ל לרבינו לעיל בפ"ד דלאחר תשמיש צריכה בדיקה –

הט''ז: ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, לפיכך היא משמשת בשני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש, אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה כו'.

וכ"כ בזה: לעיל פ''ד ה''ט.

פרק ח' הלכה י''ד:

וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב.

הדם טהור כו'.

ואף דפסק דמקור מקומו טמא ס"ל כמש"כ דזה רק דם הבא מן המקור ואף דבגמ' אמרינן דגם דם מכה כן כאן וד' ס"ו י"ל דאמרינן משום דיש בו גם טיפת דם מהמקור ומ"מ לא מטמא האשה להיות כרואה די"ל דהוה כמו הפסק בין הפרוזדור לדם וכמו גבי שפופרת ומ"מ מטמא הדם וזה תליא בהך דכאן ד' כ"ז ע"ב גבי משום ביטול ברוב נגעו בה, ועיין בכורות ד' כ"ג וכמו שכתבתי בדברי רבינו בסוף פ"א מהל' שאר אבות הטומאות כמו דאמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה ונזיר פ"ו דהיכא דיש איסור וטומאה מתוך שבטלה איסורו בטלה טומאתו או כמו שכתבתי בחולין ד' קכ"ב דס"ל לרבינו דהא דאמרינן כל שאינו בא לידי מגע אינו בא לידי משא זה רק היכא דמעולם לא היה חל עליו טומאת מגע אבל אם מתחלה חל עליו אך אח"כ נסתלק ממנו טומאת מגע מ"מ נשתייר בו טומאת משא, ועיין בהך דכריתות ד' כ"א ובשיטת רבינו גבי נפסלה מאכילת אדם וכן הוה הך דנזיר ד' נ' ע"ב גבי חלב המת שהתיכו ע"ש וה"נ כיון דמתחלה יצא דם המקור מעורב עם דם המכה וגם בטל ממנו שם נדה לענין שתהיה האשה רואה בטל ממנו גם לענין טומאת מגע ומשא ובאמת זה כונת התוספתא כאן פ"ג למגעות ולהיסטות הלך אחר הרוב ר"ל כמש"כ אם רוב דם המכה אז טהור משום ביטול וכן מוכח בתוספתא כאן ספ"ז גבי דם המנטף ע"ש. אך בגמ' דידן ד' נ"ז ע"ב מבואר שם דאין הפי' כן בתוספתא וע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה ובמגעות מ"ש על רש"י. אך באמת לפי המבואר בירושלמי כאן פ"א מוכח דלענין רה"י לכו"ע אף לשמאי ובד' נשים כך דברה"י תולין ובשאר נשים ואשה שאין לה וסת י"ל דשורפין וע"ש בה"ב וזה ר"ל הגמ' ד' י' ע"ב רוקה ומדרסה בשוק טהור ר"ל ברה"ר, וכן מוכח בירושלמי שם סה"ו וע"ש בה"ז דאמר תפתר באשה שאין לה וסת וכשיטת רש"י הנ"ל. ובזה מבואר דברי הגמ' ד' ד' ע"ב בהך דאמר שם מאי טעמייהו דרבנן חכמים תיקנו משמע דבלא תקנת חכמים הויא טמאה למפרע ואדרבא הטומאה הוא משום התקנה, וע"ש ד' ג' ע"ב, אך לפי מש"כ א"ש דנ"מ לאשה שאין לה וסת וכה"ג וגם נ"מ אם אין עליה שם טומאה כלל או הויא בחזקת טהרה ונ"מ לפרה אדומה דכל זמן שאינו מוחזק בטהרה הוא טמא עיין בדברי רבינו פי"ג מהלכות פ"א ובירושלמי שבועות פ"ב גבי ספק רה"ר וכ"מ בזה וא"ש:

ביאור דברי הרב:

בהלכה דידן הרמב''ם פוסק שדם היוצא ממכה שיש לה במקור – טהור. לא רק שהאשה טהורה אלא גם הדם טהור. מקשה רבינו הרי הרמב''ם פוסק שמקור מקומו טמא. ובגמ' בדף ט''ז ע''א (וכן בדף ס''ו) : דתניא הרואה דם מחמת מכה ... - במקור מקומו טמא קמיפלגי; רשב"ג סבר: אשה - טהורה, ודם טמא - דקאתי דרך מקור... ואם הרמב''ם פוסק כרשב''ג שמקור מקומו טמא, מדוע דם מכה שיצא מהמקור טהור?

מבאר רבינו דעת רשב''ג שבדם מחמת מכה מהמקור יש בתוכו גם טיפת דם מהמקור עצמו (לא מחמת המכה) - ולכן הדם טמא, ומ''מ אין האשה טמאה משום שטיפת דם המקור היוצאת בתוך דם המכה איננה נוגעת בבשרה (בדפנות הפרוזדור), והויא כמו הרואה בשפופרת. שדם המכה חוצץ בינה לבין הפרוזדור. אבל הדם עצמו טמא משום דם המקור שיוצא עמו.

הרמב''ם סובר [שבאופן זה דם המקור מתבטל בדם המכה והאשה טהורה ואף הדם טהור, משום] שבמקום שיש איסור וטומאה, מתוך שבטל איסורו בטלה טומאתו, שמתוך שהאשה טהורה ובטל איסור נדה ממנה – בטלה טומאת הדם.

כדאיתא בירושלמי מחלוקת ר''י ור''ל לגבי אבר מן החי באכילת בריה, שאם בלע נמלה וחילקה בפיו אם חייב. שרשב''ל סובר שכיון שהטומאה בטלה מאבר מן החי שנחלק (שאינו מטמא אלא שלם כבריתו) – בטל ג''כ איסור אכילה מאחר שנחלק. אבל גם ר''ל מודה שנזיר שאכל ענבה אף שחילקה בפיו – חייב. משום שבענבה אין שום טומאה.

או שי''ל אם היה דם המקור יוצא מן הרחם בפני עצמו ואח''כ מתערב בפרוזדור עם דם המכה אף שהאשה טהורה, הדם היה טמא, אבל הכא –

"כיון דמתחלה יצא דם המקור מעורב עם דם המכה, וגם בטל ממנו שם נדה לענין שתהיה האשה רואה - בטל ממנו גם לענין טומאת מגע ומשא". כדלהלן.

וכמו שפסק הרמב''ם בהלכות שאר אבות הטומאה פ''א: עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבילה העור מבטלן ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חיבורי אדם חיבור והוא שיהיו שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה עד שינטלו כאחד כו'.

שני חצאי זיתים התחובים בקיסם, מכיון שחל עליהם קודם שנחלקו טומאת מגע וממילא טומאת משא, אזי גם לאחר שנחלקו שאין טומאת מגע מ''מ נשתיירה טומאת משא כשהיתה. אבל שני חצאין הדבוקין בעור, מכיון שמעולם לא חלה עליהם טומאת מגע כי היו בטלין לעור, כך גם טומאת משא לא תחול.

וכן לגבי חלב מן המת שהיה מפורר ולא היה בו כזית ואינו מטמא במגע, ואם התיכו וחיברו אינו חיבור ואינו מטמא.

ומשמע טהור אף ממשא, והטעם דמיירי שהיה מפורר מעיקרא ולא היה עליו שם טומאה מעולם. (לקמן בהשמטות).

וכן בעניננו מכיון שדם המקור לא היה מעולם בפני עצמו, כי נתערב ונתבטל בדם המכה שבמקור בעודו במקור – אינו מטמא.

וכמו בדין שליה בבית, שר''מ מטמא משום שאין שליה בלא ולד, רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון – מטהרין משום ביטול ברוב - שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו.

וכן: בהמה גסה ששפעה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב.

וע''ד שיטת הרמב''ם בהלכות טומאת אוכלין, שאוכל שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה, אבל אוכל שכבר נטמא, אין טומאתו נפקעת אלא רק כשיפסל מאכילת כלב.

וכ''כ רבינו בפ''ה ה''ט ממאכלות אסורות:

ובזה א"ש מה שפסק רבינו ז"ל בפ"א מהלכות אבות הטומאות גבי חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, והוא להיפך מהגמ' דבכורות דף כ"ג ע"ב.

אך כך דהא רבינו ס"ל דהא דמטמא עד שתסרח לכלב זה רק אם היתה כבר טמאה לא פקעה ממנה הטומאה.

וכ''כ רבינו בפ''ד מהלכות חמץ ומצה:

ועי' במה דפליגי הרא"ש [הראב''ד] ז"ל⁷²⁸ ורבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הי"ד - [כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה].

והלכה י"ח [כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח, אם נפסל מלאכול הכלב או שיבש כחרש ה"ז טהור, ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב ה"ז טמא כשהיה]. –

על הך דכריתות דף כ"א וכאן דף מ"ה ע"ב גבי הך מחלוקת דר"נ ורבנן דרבינו ז"ל ס"ל דרק אם נטמאה אז לא פקעה ממנה הטומאה עד שתיפסל מאכילת כלב וזהו מה דאמר בנזיר דף נ' וכ"מ דטומאה קלה עד לכלב אבל כ"ז שלא קבל טומאה אז משנפסל מאכילת אדם שוב לא מיקרי אוכל לקבל טומאה.

ובאמת (אלמלא הגמרא שפירשה לא כך... בנדה נ''ז ע'ב) כך היה אפשר לפרש את התוספתא נדה פ''ג: "למגעות ולהיסטות הלך אחר הרוב", ר"ל כמש"כ אם רוב דם המכה אז [הכתם] טהור משום ביטול.

בענין זה:

דהיכא דיש איסור וטומאה מתוך שבטלה איסורו בטלה טומאתו.

כותב רבינו בכ''מ, וז''ל בפ''ה ה''ב מהלכות מאכלות אסורות:

... אף דגבי אבר מן החי מן האדם זה הוה מחלוקת במשנה ... אך זה רק באדם, אבל גבי בהמה מבואר בתוספתא דאהלות דאם נחלק - טהור, ולכך כיון שבטלה הטומאה בטל גם האיסור.

וא"כ לפי"ז באבר של החי מן עוף אף אם נחלק חייב משום אבר מן החי כיון דלית בו טומאה, וא"כ לפי"ז אין ראיה מהך דחלב דיש בו איסור אבר מן החי אף דאין כולו⁷²⁹ דגבי חלב שאני, כיון דלית בו טומאה⁷³⁰, יש עליו שם אבר מן החי אף בלא גידין ועצמות ואף אין בו כולו.

וכה"ג ס"ל לרבינו בסוף פ"א מהלכות אבות הטומאות דפסק שם הך דין דנבלה שנתערבה בשחוטה אף דאנן לא קי"ל כר"י וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל.

וצ"ל ג"כ כן, דהיכא דהנבלה נתערבה בשחוטה כשרה, דאז נ"מ גם לענין איסור, בטלה גם לענין טומאה, משא"כ היכא דאין נ"מ לענין איסור, אז י"ל דגבי טומאה לא שייך ביטול⁷³¹.

ועיין בע"ז דף נ"ב ע"א גבי ביטול ע"ז לענין טומאה.

ובירושלמי פ"ב דערלה ה"ג גבי דבר המחמץ אם שייך גם גבי טומאה ע"ש בזה, ורק היכא שיש גם איסור.

ועי' בירושלמי פ"ה דתרומות ה"ג וזה ר"ל ג"כ הגמ' דבכורות דף כ"ב ע"ב, ועיין בפסחים דף מ"ו ע"א גבי בצק בעריבה.

ובכורות דף י' גבי איסורו חישובו.

וחולין דף קכ"א גבי אלל ע"ש ברש"י ותוס':

פרק ח' הלכה י''ד:

וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב.

הדם טהור כו'.

ואף דפסק דמקור מקומו טמא, ס"ל כמש"כ דזה רק דם הבא מן המקור.

ואף דבגמ' אמרינן דגם דם מכה כן, כאן – ט''ז ע''א: דתניא הרואה דם מחמת מכה - אפילו בתוך ימי נדתה טהורה - דברי רשב"ג, רבי אומר: אם יש לה וסת - חוששת לוסתה... והכא - במקור מקומו טמא קמיפלגי; רשב"ג סבר: אשה - טהורה, ודם טמא - דקאתי דרך מקור, ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת - אשה נמי טמאה, ואי לא חיישת לוסת - מקור מקומו טהור הוא.

ודף ס"ו - ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא - דברי רבי, רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור - טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו? אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא בינייהו. –

י"ל דאמרינן משום דיש בו גם טיפת דם מהמקור, ומ"מ לא מטמא האשה להיות כרואה, די"ל דהוה כמו הפסק בין הפרוזדור לדם וכמו גבי שפופרת, ומ"מ מטמא הדם⁷³².

וזה תליא בהך דכאן דף כ"ז ע"ב גבי משום ביטול ברוב נגעו בה –

ע''א: תנו רבנן, שליא בבית - הבית טמא; לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא שאין ולד עמה - דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון - מטהרין... ע''ב: [ר' שמעון] גבי שליא מאי טעמא? אמר רבי יוחנן: משום בטול ברוב נגעו בה. [בטל ברוב - שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו].

ועיין בכורות דף כ"ג –

בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר, ונפטרת מן הבכורה, ותני ר' חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה [דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב].

וכמו שכתבתי בדברי רבינו בסוף פ"א מהלכות שאר אבות הטומאות –

בהמה ששפעה חררת דם אף על פי שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה, לפיכך היא טהורה אף על פי שהיתה ראויה לגר אגב אמה.

כמו דאמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה –

דתני רבי הושעיא סאה תרומה טהורה שנפלה למאה סאה תרומה טמאה ... חזקיה אמר אפילו חולין ששם לא יאכלו אלא נקודים מפני חלתן, מילתיה אמרה איסור זרות בטל ואיסור טומאה לא בטל. [בטל מהן איסור זרות אבל איסור חשש הטומאה בהן לא בטל דלא אמרו עולה באחד ומאה כ"א לענין איסור זרות שהחולין ישארו כמות שהיו ומותרין לזרים ומיהו הספק טומאה לא בטלה מהן ולפיכך יאכלו נקודים שלא יטמאו את החלה בכביצה]. מחלפא שיטתיה דחזקיה תמן הוא אומר וכו'.

ומתרץ הירושלמי: תמן בשגיבל. [העיסה ואח"כ הפריש החלה כדקתני משגלגלה וכו' ברם הכא מיירי בשהפריש וקורא שם חלה ואח"כ גיבל צריך שיזהר שיגבל עיסות קטנות בפחות פחות מכביצה, פנ''מ].

מכאן, שכל זמן שאין החלה מופרשת – בטלה ברוב, אבל אם הפרישה איננה בטלה, וכן בעניננו בדם המקור שנתבטל לפני שיטמא בצאתו.

ונזיר פ"ו –

נמלה שחלקה בפיו ואכלה תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי מיישא שאל לרבי זעירא ענבה שחלקה בפיו ואכלה תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש? [ענבה שלימה דבריה היא שחלקה בפיו נמי פליגי בה ר"י ורשב"ל כי היכי דפליגי באבר מן החי?]. אמר ליה תמן דבר שיש בו איסור וטומאה מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו, ברם הכא יש כאן איסור ואין כאן טומאה. – [דבר שבטל מטומאתו בטל נמי מאיסורו אבל ענבה אין בה שום טומאה אף איסורא נמי לא בטל ואפי' לר"י אינו מצטרף. ל"א אבר מן החי דמהני חלוקתו שלא יטמא עוד דבעינן דוקא אבר שלם, מהני נמי החלוקה לרשב"ל לבטל איסורו אבל הכא בענבה שאין בה טומאה אף רשב"ל מודה דלא נתבטל איסורא, קרה''ע] –

דהיכא דיש איסור וטומאה, מתוך שבטלה איסורו בטלה טומאתו.

או כמו שכתבתי בחולין דף קכ"ב – קכ''ד ע''ב: ומודה רבי עקיבא בב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ומפני מה ר"ע מטהר בעור - מפני שהעור מבטלן. מתיב רב עוקבא בר חמא: בנבלתם - ולא בעור שיש עליו ב' חצאי זיתים, יכול אף במשא? ת"ל: והנושא... יטמא - דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר: הנוגע והנושא, את שבא לכלל מגע - בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא. [כיון דאמרת לא מטמא במגע תו לית לך לטמויי במשא]. –

דס"ל לרבינו דהא דאמרינן כל שאינו בא לידי מגע אינו בא לידי משא, זה רק היכא דמעולם לא היה חל עליו טומאת מגע, אבל אם מתחלה חל עליו אך אח"כ נסתלק ממנו טומאת מגע - מ"מ נשתייר בו טומאת משא.

ועיין בהך דכריתות דף כ"א – ע''א: החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר; וקשיא לן: מחשבה למה לי? תעשה חתיכה שלו מחשבה, ואר"ל: בחותכו לכלב, ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא. ולא? והתנן, כלל אמרו בטומאה: כל המיוחד לאכול אדם - טמא עד שיפסל מאכילת כלב, ההוא לאסוקי טומאה מיניה, דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם, לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב; הכא לאחותי ליה טומאה, אי חזי לאדם חזי לכלב, אי לא חזי לאדם - לא.

ובשיטת רבינו גבי נפסלה מאכילת אדם⁷³³.

וכן הוה הך דנזיר דף נ' ע"ב גבי חלב המת שהתיכו ע"ש. –

חלב המת שהוא שלם והתיכו – [ויש בו כזית והתיכו במחבת אף על פי שנתגלגל במחבת לא נעשה מפורד וטמא] - טמא, היה מפורד והתיכו – טהור [היה מפורד - אותו כזית מן המת והתיכו אף על פי שנתחבר ביחד טהור כיון דה"ל מפורד מעיקרא פרחה מיניה טומאה, והאי דהדר חברו ביחד לא הוי חיבור דחיבור בידי אדם לא הוי חיבור] כו'.

וה"נ כיון דמתחלה יצא דם המקור מעורב עם דם המכה, וגם בטל ממנו שם נדה לענין שתהיה האשה רואה - בטל ממנו גם לענין טומאת מגע ומשא.

ובאמת זה כוונת התוספתא כאן פ"ג למגעות ולהיסטות הלך אחר הרוב –

נמצא אומר שלש ספיקות באשה, בבשרה ספק טהור ספק טמא – טמא, בבגדיה ספק טהור ספק טמא – טהור, למגעות ולהסטות הולכין אחר הרוב.

ר"ל כמש"כ אם רוב דם המכה אז טהור משום ביטול.

וכן מוכח בתוספתא כאן ספ"ז גבי דם המנטף ע"ש. - כתם הנתלה בגופו טהור, למגעות ולהסטות הולכין אחר הרוב.

אך בגמ' דידן דף נ"ז ע"ב מבואר שם דאין הפי' כן בתוספתא - ובמגעות ובהיסטות - הלך אחר הרוב, מאי הלך אחר הרוב? לאו אם רוב ימיה טמאין - טמאה, ואף על גב דלא ארגשה, לא, אם רוב ימיה בהרגשה חזיא - טמאה, דאימור: ארגשה ולאו אדעתה. –

וע"ש ברש"י - ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב - אשה שלא מצאה כתם והרי היא מחזקת עצמה בספק נדה, כגון שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר, ונגעה או הסיטה - הלך אחר רוב ימיה, אם רוב ימיה רגילה לראות - מגעה והסיטה טמא, ואף על גב דהשתא לא ארגישה. –

ובתוס' ד"ה ובמגעות מ"ש על רש"י. - פ"ה אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ובודקת עצמה תמיד וכל זמן שלא בדקה עצמה מחזקת עצמה בטומאה, הלכך אם רוב ימיה היא טמאין – טמאה. וזהו תימה, שזו החומרא לא מצינו בשום מקום, דהא אשה שיש לה וסת דיה שעתה, וטומאה דמעת לעת אינה אלא באין לה וסת ולא מפקידה לפקידה ואפי' ברואה וכ"ש הכא דאין כאן אלא כתם כו'.

אך באמת לפי המבואר בירושלמי כאן פ"א – ה''א: תמן תנינן השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע רבי אמי בעי מתניתא דלא כשמאי [קס"ד דטעמיה דשמאי משום דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היתה משעת בדיקה הראשונה והרי הכא מטמאינן המבוי למפרע ולא אמרינן העמידו על חזקתו]... שמאי אומר הדא אשה על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כמבוי שהוא מתכבד ושטף של גשמים עובר בו והוא טהור. הרואה דם מטמא למפרע ... רבי עקיבא אומר מטמא את בעלה למפרע וזה וזה תולין אבל לא שורפין. מעת לעת שאמרו מגעה ברשות הרבים מהו? נישמעינה מן הדא מעוברת ומיניקה טהורות לבעליהן וכן אשה שיש לה ווסת ושאר כל הנשים טהורות בביאה ומטמאות במגע, הדא אמרה ודאי מגעה ברשות הרבים טמא.

מוכח דלענין רה"י לכו"ע אף לשמאי ובד' נשים כך, דברה"י תולין, ובשאר נשים ואשה שאין לה וסת י"ל דשורפין, וע"ש בה"ב.

וזה ר"ל הגמ' דף י' ע"ב רוקה ומדרסה בשוק טהור - אמר עולא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה, פעם ראשונה ושניה - רוקה ומדרסה בשוק טהור –

ר"ל ברה"ר [אבל ברה''י תולין], וכן מוכח בירושלמי שם סה"ו –

בסוף ה''ה: ואילו הן ימי הנעורים משתביא שתי שערות, רבי בא רבי חייה רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק רוקה טהור מדרסה טהור מגעה ברשות הרבים טהור, סברין מימר מעת לעת [סברין. בני הישיבה לפרש ולומר דה"ק דטהור מטומאת מעת לעת דאלו הנשים המוחזקות לראות מגעה מטמאה למפרע מעת לעת אפי' ברשות הרבים וזו כיון דלא הוחזקה להיות רואה אף על גב דראתה השתא שני פעמים זו אחר זו אפילו הכי מגעה במעת לעת ברשות הרבים טהור, פנ''מ]. –

וע"ש בה"ז דאמר תפתר באשה שאין לה וסת –

מתניתא פליגא על בר פדייה [בר פדייה קאמר כל שבעלה פטור מקרבן כגון ששהתה יותר מכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דבעלה פטור לגמרי, כנגדה גם בטהרות - טהורות לגמרי הן] רבי יודה אומר אף בשעת עברתן מלוכל בתרומה, ליידא מילה? לא שאם תראה תהא מטמאה למפרע? [ולאיזה דבר אמר ר' יהודה דצריכות בדיקה בשעת העברתן מלאכול בתרומה, לאו שאם תראה אח"כ תהא טמאה למפרע? והלכך בודקות בשעת העברתן כדי לתקן השיריים של תרומה, דמטמאות למפרע ובר פדא קאמר טהרותיה טהורות] - אמר רבי עזרא קומי רבי מנא תיפתר באשה שאין לה ווסת [מתני' באשה שאין לה וסת עסקינן והלכך מטמאות למפרע ומילתיה דבר פדא באשה שיש לה וסת הוא] –

וכשיטת רש"י הנ"ל. [שאשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר, ונגעה או הסיטה - הלך אחר רוב ימיה, אם רוב ימיה רגילה לראות - מגעה והסיטה טמא, ואף על גב דהשתא לא ארגישה].

ובזה מבואר דברי הגמ' דף ד' ע"ב בהך דאמר שם מאי טעמייהו דרבנן –

מאי טעמא דרבנן – [מאי האי שיעורא דמעת לעת דבשלמא מפקידה לפקידה דהלל ניחא דשמא עם סילוק ידיה ראתה אלא מעת לעת מאי שיעורא הוא]. –

חכמים תיקנו - כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית; שחרית - להכשיר טהרות של לילה, וערבית - להכשיר טהרות של יום, וזו הואיל ולא בדקה - הפסידה עונה. מאי עונה - עונה יתירה. –

משמע דבלא תקנת חכמים הויא טמאה למפרע, ואדרבא הטומאה הוא משום התקנה⁷³⁴, וע"ש דף ג' ע"ב - הכי קאמר ליה הלל לשמאי: אין, טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם - מעיקרא הוה אתי, ומיהו - עשה סייג לדבריך [חזוק וגדר מדרבנן לטמא למפרע], דמאי שנא מכל התורה כולה דעבדינן סייג? אמר ליה: א"כ בטלת בנות ישראל מפריה ורביה כו'. –

אך לפי מש"כ אתי שפיר, דנפ"מ לאשה שאין לה וסת (דבלא תקנת חכמים היינו פוסלין הכל למפרע, כדלעיל שברה''י שורפין, ולכן תיקנו שתבדוק שחרית וערבית), וכה"ג.

וגם נפ"מ אם אין עליה שם טומאה כלל או הויא בחזקת טהרה⁷³⁵. ונפ"מ לפרה אדומה דכל זמן שאינו מוחזק בטהרה הוא טמא, עיין בדברי רבינו פי"ג מהלכות פ"א - וכן הכלים אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילוהו לשם חטאת, וכן כל האוכלין וכל המשקין אף על פי שהן טהורין הרי הן לענין חטאת כאוכלין ומשקין המטמאין. ה''ב:

כל כלי הראוי למשכב או למושב אף ע"פ שהוא טהור לגבי הקודש הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב עד שיטבילוהו לשם חטאת.

ובירושלמי שבועות פ"ב גבי ספק רה"ר –

ה''א: א"ר יוחנן כל ספק רשות הרבים ספיקו טהור ואין מתירין לו לעשות והתנינן כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת וכל התלוי לתרומה נשפך לחטאת אין תלוי בחטאת אלא או טמא ממש או טהור ממש. א"ר זירא מתניתא בדבר שאינו בא מחמת הזבח מה דמר רבי יוחנן בדבר שבא מחמת הזבח. הכל מודין שאם עבר ועשה טהור. מחלפה שיטת ר' יוחנן תמן אמר עבר ועשה טמא וכא אמר עבר ועשה טהור. כאן [הא דאמר עבר ועשה טמא איירי בספק טומאה ברה"י] - ברשות היחיד, כאן ברשות הרבים. [הא דאר"י עבר ועשה טהור איירי בטומאה ברה"ר], ואפילו תימר כאן וכאן בר"ה. מחלפה שיטת ר"ל מחלפה שיטת ר' יוחנן כו'.

וכמה מקומות בזה ואתי שפיר.

מההשמטות:

במש"כ בהא דחולין דף קכ"ד מה דאמר שם את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. ומ"ש התוס' בכורות דף כ"ג ע"א דשם לא בא לכלל מגע ומ"מ מטמא במשא והנה רבינו ס"ל כך דכמו דאמרינן בכריתות דף כ"א ע"א דלאסוקי טומאה בעינן שיהא ראוי לכל ע"ש וה"נ כן דמתחלה בעינן שיהא ראוי לטמא במגע אז מטמא במשא אבל כשכבר נחית לה טומאה אז אף שאינו ראוי לטמא במגע מטמא ג"כ במשא. ולכך א"ש פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות פ"א הט"ז דגבי חררת דם פסק דטהורה אף ממשא והטעם דלא היה עליה שם טומאה מעולם וגם י"ל משום דהוי כמו סרוחה מעיקרא והא דבבכורות דף כ"ג ע"ב אמר דחזיא אגב אמו זה קאי למ"ד בחולין דף ע"ד ע"א דאבר דעובר מת טמא וע"ש דף ע"ב ע"א וא"כ יש עליו שם טומאה מבפנים רק דמה דאינו טמא מחמת טומאה בלועה וא"כ אם הוציא ידו שפיר טמא משא"כ לדידן דבמעי אמו אין עליו שם טומאה כלל לכך לא חל עליו אח"כ שם טומאה כלל וטהור אף במשא. וכן מה דס"ל לרבינו בהלכות טומאת מת פ"ד ה"ו גבי כזית חלב שהיה מפורר ואחר כך התיכו שהוא טהור ומשמע טהור אף ממשא ע"ש בתוס' נזיר דף נ' ע"ב והטעם דמיירי שהיה מפורר מעיקרא ולא היה עליו שם טומאה מעולם ובזה א"ש ג"כ דס"ל לרבינו בפ"א מהל' אבות הטומאה הי"ב דמחלק בין עור לקיסם דגבי עור אינו מטמא אף במשא והטעם דאף בפלטתו חיה ע"ש דף קכ"ב מ"מ נתבטל לגבי העור דאפשר ליבטל להיות כמבטל דהיינו אם פלטתו סכין דאז נעשה הבשר כעור ולא מטעם שהוא מבטל' רק ממילא כן ע"ש בתוס' דף קכ"ב ע"א ד"ה דאמר וע"ש דף קכ"א ע"א ובדברי רבינו שם פ"א ה"ח ע"ש בהשגות וברש"י שם ד"ה והוא שכינסו אך שם קאי לר"ל דס"ל במנחות דף נ"ד דיש דיחוי אך אנן לא קי"ל כן וא"ש פסק רבינו וע' פסחים דף מ"ו ע"א גבי בצק בעריבה ע"ש ולכך גבי עור לא היה מתחילה ראוי לטמא במגע לכך אינו מטמא במשא משא"כ גבי קיסם וא"ש:

ע"כ מההשמטות.

מההשמטות:

דברי הרב עם הפענוח:

במש"כ בהא דחולין דף קכ"ד מה דאמר שם את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. [ואת שלא בא לכלל מגע - כיון דאמרת לא מטמא במגע תו לית לך לטמויי במשא.

ומ"ש התוס' בכורות דף כ"ג ע"א דשם לא בא לכלל מגע ומ"מ מטמא במשא. –

נבילה בטלה בשחוטה - ומסיק לענין מגע אבל לענין משא מטמא ועל כרחין כשיש בנבילה כזית במקום אחד דאי לאו הכי במשא לא מטמא כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכד:) דשני חצאי זיתים דנבילה שתחבם בקיסם אפילו הוליך והביא כל היום כולו טהור אלא היכא דמרודד ודבוק זה בזה קצת ותימה אי דנגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפי' נגע בכולו משמע דטהור דומיא דמשא.

והנה רבינו ס"ל כך, דכמו דאמרינן בכריתות דף כ"א ע"א דלאסוקי טומאה בעינן שיהא ראוי לכל ע"ש - כלל אמרו בטומאה: כל המיוחד לאכול אדם - טמא עד שיפסל מאכילת כלב, ההוא לאסוקי טומאה מיניה, דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם, לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב; הכא לאחותי ליה טומאה, אי חזי לאדם חזי לכלב, אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב.

וה"נ כן, דמתחלה בעינן שיהא ראוי לטמא במגע - אז מטמא במשא, אבל כשכבר נחית לה טומאה - אז אף שאינו ראוי לטמא במגע מטמא ג"כ במשא.

ולכך אתי שפיר פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות פ"א הט"ז דגבי חררת דם פסק דטהורה אף ממשא, והטעם דלא היה עליה שם טומאה מעולם.

וגם י"ל משום דהוי כמו סרוחה מעיקרא⁷³⁶.

והא דבבכורות דף כ"ג ע"ב - רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר, ונפטרת מן הבכורה, ותני ר' חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה; מאי איריא משום ביטול ברוב? תיפוק לי דלא איתחזי כלל [הא הוה ליה לתרוצי להכי לא מטמא הך חררת דם במשא דמעיקרא סרוחה היא ואפי' רבי יוחנן מודה בה], הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה. – [תריץ לאו סרוחה מעיקרא היא דהא חזיא לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן. –

אמר דחזיא אגב אמו, זה קאי למ"ד בחולין דף ע"ד ע"א דאבר דעובר מת טמא - אמר רב חסדא: מחלוקת באבר דעובר חי, אבל באבר דעובר מת - דברי הכל: שחיטה עושה ניפול כו'.

וע"ש דף ע"ב ע"א - ור"ע - עובר במעי אשה טמא מדאורייתא, מנא ליה? אמר ר' אושעיא, אמר קרא: הנוגע במת בנפש... איזהו מת שבנפש של אדם - הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. –

וא"כ יש עליו שם טומאה מבפנים, רק דמה דאינו טמא [- אינו מטמא עד שיצא לפרוזדור, זה] מחמת טומאה בלועה, וא"כ אם הוציא ידו שפיר טמא.

משא"כ לדידן דבמעי אמו אין עליו שם טומאה כלל, לכך לא חל עליו אח"כ שם טומאה כלל, וטהור אף במשא.

וכן מה דס"ל לרבינו בהלכות טומאת מת פ"ד ה"ו גבי כזית חלב שהיה מפורר ואחר כך התיכו שהוא טהור, ומשמע טהור אף ממשא⁷³⁷,. –

ע"ש בתוס' נזיר דף נ' ע"ב – ד''ה ת''ש כו', היה מפורר, פירורין של חלב המת שלא היה מעיקרא זית שלם אף על גב דהתיכן באור ונעשה הכל חתיכה אחת טהור כדמסיים בתוספ' דאהלות פרק רביעי מפני שחיבור אדם אינו חיבור וקודם שהתיכו לא היה כזית מחובר יחד ולא היה מטמא הנוגע במקצת [או] אפילו הנוגע בכולו למאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע לכך כי התיכו נמי לא חשיב זית שלם כיון שחיבור זה בא ע"י אדם⁷³⁸. –

והטעם דמיירי שהיה מפורר מעיקרא ולא היה עליו שם טומאה מעולם.

ובזה אתי שפיר ג"כ דס"ל לרבינו בפ"א מהל' אבות הטומאה הי"ב - עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבילה העור מבטלן ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית –

דמחלק בין עור לקיסם, דגבי עור אינו מטמא אף במשא.

והטעם, דאף בפלטתו חיה ע"ש דף קכ"ב - מהו דתימא: כי קאמר ר"ע - ה"מ פלטתו סכין, אבל פלטתו חיה - לא בטיל, קמ"ל, טעמא דר"ע מפני שהעור מבטלן, ל"ש פלט חיה, ול"ש פלט סכין, כדקתני סיפא: מפני מה ר"ע מטהר בעור - מפני שהעור מבטלן. –

מ"מ נתבטל לגבי העור, דאפשר ליבטל להיות כמבטל דהיינו אם פלטתו סכין דאז נעשה הבשר כעור, ולא מטעם שהוא מבטלו, רק ממילא כן. –

ע"ש בתוס' דף קכ"ב ע"א ד"ה דאמר - דאמר כמאן - וא"ת ודילמא הא דאמר רב הונא ב' חצאי זיתים שישנן על העור העור מבטלו מיירי בלא כנסו אבל כנסו מודה דלא בטל וי"ל דהא פשיטא ולא איצטריך ליה לרב הונא לאשמועינן דעור מבטלן (ועוד דהעור מבטלן משמע מתחלה העור מבטל ותו לא מהני להו כנוס).

וע"ש דף קכ"א ע"א⁷³⁹ - ת"ש, ר' יהודה אומר: האלל המכונס, אם יש כזית במקום אחד - חייבין עליו, ואמר רב הונא: והוא שכנסו (רש''י לקמן⁷⁴⁰).

ובדברי רבינו שם פ"א ה"ח - האלל בין שפלטתו חיה בין שפלטתו סכין אינו מצטרף לכזית, ואם כנסו והיה בו כזית מטמא.

ע"ש בהשגות - ואם כנסו והיה בו כזית. א"א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא דחולין מתחזי לך דרב הונא דמפרש מילתיה דרבי יהודה, ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קא מיירי.

וברש"י שם ד"ה והוא שכינסו - והוא שכנסו - דאחשביה וגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא, אבל מתכנס מאליו או ע"י תינוקות שלא במתכוין, לא פליג ר' יהודה דליהוי נבלה.

אך שם קאי לר"ל דס"ל במנחות דף נ"ד דיש דיחוי –

בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעך - משתערין לכמות שהן. רב ור' חייא ורבי יוחנן אמרי: משתערין כמות שהן – [שנינו דמשמע כמות שהן עכשיו כו'], שמואל ור"ש ב"ר וריש לקיש אמרי: משתערין לכמות שהן. – [לכמות שהן שנינו דהיינו כמות שהיו מעיקרא כו']... כי פליגי - כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח, דמר סבר: יש דיחוי באיסורא, ומר סבר: אין דיחוי באיסורא. [והכי קאמר אף על גב שנתמעט כשיעור שיש בו עכשיו משערינן הואיל וכבר הוה בהן נמי האי שיעורא ומיחייב מדאורייתא ולא אמרינן בשעה שצמקו נדחו מאיסורייהו והוה ליה כמי שלא היה בו מתחילה והשתא איתא ופטור מדאורייתא ורבי שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באיסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן].

אך אנן לא קי"ל כן⁷⁴¹, ואתי שפיר פסק רבינו.

ועיין פסחים דף מ"ו ע"א גבי בצק בעריבה ע"ש. –

אלא אמר רבא: וכן להעלות טהרה לעריבה. היכי דמי - כגון דאיטמי הך עריבה, ובעי לאטבולי. בפסח דאיסורו חשוב - חוצץ, ולא סלקא לה טבילה. בשאר ימות השנה בקפידא תליא מילתא, אי מקפיד עליו - חוצץ, ואם רוצה בקיומו - הרי הוא כעריבה. מתקיף לה רב פפא: מי קתני וכן לענין טהרה? הא לענין טומאה קתני, - אלא אמר רב פפא: וכן לענין להוריד טומאה לעריבה. היכי דמי - כגון דנגע שרץ בהאי בצק. בפסח, דאיסורו חשוב - חוצץ, ולא נחתה לה טומאה. בשאר ימות השנה, דבקפידא תליא, אם מקפיד עליו - חוצץ, אם רוצה בקיומו - הרי הוא כעריבה.

ולכך גבי עור לא היה מתחילה ראוי לטמא במגע, לכך אינו מטמא במשא, משא"כ גבי קיסם.

ואתי שפיר:

ע"כ מההשמטות.

פרק ח' הלכה ט''ו:

הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה, אבל החרשת והשוטה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן.

אבל החרשת כו'.

הנה בגמ' חשיב ג"כ מי שנטרפה דעתה דהיינו שנשתטית אח"כ, וכן רבינו בהלכות מטמא מו"מ פ"ד ה"ט חשיב זה וכאן לא. והנה שם י"ל משום דלגבי תרומה בעי כונה לטבילה ולכך אחרות מתקנות אותה כמבואר בחולין ד' ל"א ע"ב דכונת דחברתה כונה מעלייתא ע"ש על זה, ועיין בהך דכתובות ד' י"א ע"א גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אף דטבילה לגירות בעי כונה כמבואר בירושלמי פ"ג דקדושין הי"ד כיון שזו וזו לשם קדושת כו', ועיין ברש"י יבמות ד' מ"ה ע"ב ד"ה יכילנא וד"ה מי ע"ש ועיין בהך דכאן ד' ל"ב ע"א והטבילוה קודם לאמה ע"ש לתרומה והטעם כמו דאמרינן בהך דנדרים ד' ל"ה ע"ב דמחוסרי כפרה א"צ דעת משום דהקרבן בא לתקנם ולא בגדר כפרה עיין מש"כ רבינו פ"א מהל' מחוסרי כפרה ה"ה ופ"ג ה"ו ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילם כו', ועיין בירושלמי פסחים פ"ח וסוטה פ"ב ובתוספתא פ"א דכריתות מבואר כן וגם דהא התיקון הוא נ"מ גם לאחרים לענין אם נגע בקודש או בתרומה גבי טבילה, ובאמת הך דר"י דאמר הכל צריכין דעת חוץ כו' י"ל דר"ל כמו הך דכריתות ד' ז' ע"ב דגבי מחוסרי כפרה א"צ שידע שחטא ולכן מהני להביא בשותפות קרבן אף לר"י ע"ש ור"י אמר זה שם. ובזה א"ש הך דנדה ד' כ"א דאמר שם ר"י מביאה קרבן ונאכל מחמת דא"א לפה"ק כו' והא ר"י אית ליה דצריך לידע באיזה חטא חטא כמבואר בכריתות דף י"ט וכ"מ וכאן אינה יודעת אם על לידה אם על זיבה אך משום דגבי מחוסרי כפרה שאני כמש"כ, אך כאן דלא בעי כונה למה לא מהני בדיקת עצמן, ועיין בירושלמי תרומות פ"א דחרש הוה בר שמירה אך לא בר דעת היכא דצריך דעת מן הדין, ועיין בהך דגיטין ד' ע"א ע"ב אף על גב דחריף טפי לא מהני גבי חרש, אך זה רק היכא דצריך דעת עפ"י דין וצ"ל משום נאמנות דאין מאמינים אותם ועיין בהך דעירובין ד' ל"א ע"ב גבי השולח עירובו ע"ש בתוס' ד"ה כאן ועיין בהך דפסחים ד' ד' ע"ב גבי דרבנן דמתחלה אמר שם אטו אמירה דהני כו' ואח"כ אמר שם דנאמן בדרבנן. אך באמת כך דאם אמרו שאחר עשה זה לא מהימני כלל דאז הוי כמו גדר עדות ולא מהני כלום, וכעין דאמרינן בהך דעירובין ד' ל"א ע"ב הנ"ל דפריך שם וליחוש דלמא לא ממטו, ע"ש בתוס' ד"ה כאן שהקשו הא מהימן, אך באמת כיון דלא נגמר הדבר על ידם לא דייקי וכעין מש"כ התוס' שם ד"ה וליחוש ע"ש וכעין דאמרינן בכתובות ד' כ"ח ע"ב ושהיינו מוליכים חלה כו' דוקא על ידי עצמו, ועיין בהך דב"ק ד' קי"ג ע"א דאמרי אשכחינהו כו' ע"ש, ועיין בהך דיומא ד' פ"ד ע"ב ע"ש ועיין ביבמות ד' צ"ט ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה וכולן, ועיין בהך דיומא ד' מ"ג ע"א דס"ל לר"י דחרש גרע מקטן ע"ש, ועיין בהך דסוכה ד' מ"ב ע"א גבי היודע לשמור גופו. אך לפי הנראה כאן מדברי רבינו התיקון שלהם כאן כדי לקבוע להם וסת ושוב אח"כ שלא בשעת וסתה מותרת, ועיין כאן ד' ג' ע"א גבי מודה שמאי בשוטה ותוס' שם ד"ה אב"א וא"כ אם היתה פקחת מעיקרא שכבר נקבע לה וסת שוב א"צ לפקחת ולכך השמיט רבינו הך שנטרפה. אך עיין בהך דבכורות ד' מ"ב ע"ב דאמרינן הואיל ואישתני אישתני וא"כ ה"נ ניחוש שמא נשתנית וסתה, ועיין כתובות ד' ב' ע"ב:

ביאור ההלכה:

בהלכה זו אומר הרמב''ם: החרשת והשוטה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן.

מעיר רבינו מדוע השמיט מי שנטרפה דעתה מחמת חולי, דתנן נדה י''ג ע''ב: החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה, אם יש להם פקחות - מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה. ובגמ' שם: ושנטרפה דעתה. היינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי⁷⁴².

וגם הרמב''ם עצמו בענין אכילת תרומה פירט: החרשת והשוטה ומי שנטרפה דעתה בחולי אם יש להן פקחות מתקנות אותן הרי אלו אוכלות בתרומה, ומדוע כאן השמיטה?

ומבאר, שכאן הבדיקות שעושות להן הפקחות הן כדי לקבוע להן וסת, שכיון שנולדה חרשת או שוטה, לא יכלה לקבוע וסת לעצמה. אבל מי שנטרפה דעתה מחמת חולי, אם היתה פקחת מעיקרא שכבר נקבע לה וסת

שוב א"צ לפקחת, ולכך השמיט רבינו הך שנטרפה. כלומר שהיתה פקחת עד עכשו וכבר קבעה לה וסת, הרי היא מותרת תמיד שלא בשעת ווסתה.

אבל בנוגע לאכילת תרומה אף היא צריכה פקחת שתשגיח על טבילתה, שטבילה לתרומה צריכה כוונה, וכוונת חבירתה (הפקחת) כוונה מעליא היא ומועילה לטובלת החולה.

וכמו בטבילת גר שג''כ צריך כוונה להכנס לקדושת ישראל, ומ''מ גר קטן שאינו בר כוונה מטבילין אותו על דעת ב''ד שכוונתם מועילה לו.

וכן בנדה ל''ב, שתינוקת הרואה דם סמוך ללידתה כשהיא בת יום אחד או שנים זה מיעוט מצוי, דתניא, א"ר יוסי: מעשה בעין בול - והטבילוה קודם לאמה. ואמר רבי: מעשה בבית שערים - והטבילוה קודם לאמה. [יולדת נקבה טובלת לי"ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה, רש''י], הרי שהטבילו לשם תרומה תינוקת בת כמה ימים, אף שטבילה לתרומה בעי כוונה, מכאן שכוונת חברותיה שהטבילוה כוונה מעליא היא.

וטעם הדבר מדוע כוונת חברתה מועילה לטובלת, מביא רבינו שני טעמים.

א') הטבילה היא רק תיקון להכשירה למגע ואכילת תרומה, כמו קרבן מחוסרי כפרה.

ב') הטהרה של הטמא היא ענין הנוגע לא רק לו אלא גם לחבריו שלא יטמאם, ולכן כוונתם מועילה עבורו⁷⁴³.

פירוש הדברים, לטעם א':

אף שכל הקרבנות צריכים דעת בעלים, משום שקרבן הוא כפרה על המקריב וא''א לכפר על אדם שלא מדעתו. מ''מ קרבן שמקריב מחוסר כפרה, אין צריך דעת בעלים, משום שקרבן זה אינו כפרה אלא רק להכשירו לקדשים

וכמ''ש הרמב''ם:

שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן, חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים.

• "הכל מתטמאין בזיבה אפילו קטן בן יומו והגרים והעבדים וחרש ושוטה, ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילן בקדשים וחטאתן נאכלת שהרי הן כקטן שאינו בן דעת" –

ובירושלמי: א"ר יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהן חוץ מדעתן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה.

ומטעם זה שמחוסרי כפרה לא צריכים דעת יובן מ''ש ר' יהושע באשה שהפילה [ספק אם זיבה היא וחייבת בקרבן זיבה, ספק אם לידה היא וחייבת בקרבן לידה, ספק אינה לא לידה ולא זיבה ואין עליה קרבן כו', רש''י] - רבי יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

והא ר' יהושע אית ליה דצריך לידע באיזה חטא חטא, כמבואר ... וכאן אינה יודעת אם על לידה אם על זיבה, אך משום דגבי מחוסרי כפרה שאני.

כמו כן בטבילה לתרומה, שהיא תיקון להכשירה בתרומה, אפשר להטבילה אף ללא דעתה⁷⁴⁴.

וכל זה בענין אכילת תרומה, שצריכות פקחות לבדוק אותן ולתקנן כו', מכיון שצריך דעת וכוונה. ובמקום שצריך דעת מן הדין – אין חש''ו נאמנים. אבל כאן שצריכה רק היתר לבעלה, לחולין, שלא צריך כוונה, מדוע אין חרשת ושוטה רשאות לבדוק בעצמן?.

והרי חרש הוא בר שמירה וניתן לסמוך עליו בעניני טהרות כדמצינו: אמר רבי יודא מעשה בבניו של רבי יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשין והיו כל הטהרות שבירושלים נעשין על גביהן, אמרו לו מפני שהטהרות אינן צריכות מחשבה ונעשות על גבי חרש שוטה וקטן אבל תרומה ומעשרות צריכות מחשבה.

דחרש הוה בר שמירה, אך לא בר דעת היכא דצריך דעת מן הדין.

ואולי אפ''ל שאין שוטה וחרשת נאמנות - משום נאמנות דאין מאמינים אותם.

א''א להתירה לבעלה על סמך דבריה.

אבל עדין צ''ב שהרי במקום שחש''ו אומר שהוא עצמו עשה את הדבר – נאמן. שרק כשאומר שאחר עשה, שאז דבורו הוא בגדר עדות אינו נאמן כלל, אבל שעשה בעצמו והדבר נגמר על ידו – נאמן, ומדוע כאן לא נאמנות?

ומתרץ:

אך לפי הנראה כאן מדברי רבינו התיקון שלהם כאן כדי לקבוע להם וסת, ושוב אח"כ שלא בשעת וסתה מותרת.

כלומר רק בחדשים הראשונים לנשואיהן צריכות בדיקה ותיקון ע''י פקחות כדי לקבוע להן ווסת, שלזה אין בהן דעת, ואח''כ משנקבעה ווסתה מותרת ונאמנת בעצמה.

פרק ח' הלכה ט''ו:

הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה, אבל החרשת והשוטה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן.

אבל החרשת כו'.

הנה בגמ' חשיב ג"כ מי שנטרפה דעתה דהיינו שנשתטית אח"כ, וכן רבינו בהלכות מטמאי משכב ומושב פ"ד ה"ט חשיב זה - החרשת והשוטה ומי שנטרפה דעתה בחולי אם יש להן פקחות מתקנות אותן הרי אלו אוכלות בתרומה, וכאן - לא.

והנה שם י"ל משום דלגבי תרומה בעי כוונה לטבילה – כדתנן חגיגה י''ח: טבל לחולין - הוחזק לחולין, אסור למעשר. טבל למעשר - הוחזק למעשר, אסור לתרומה. טבל לתרומה - הוחזק לתרומה, אסור לקודש כו'. –

ולכך אחרות מתקנות אותה –

כמבואר בחולין דף ל"א ע"ב דכוונת דחברתה כוונה מעלייתא ע"ש על זה. –

היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה? אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא, ועוד, בתרומה נמי אכלה דתנן: החרשת, והשוטה, והסומא, ושנטרפה דעתה, אם יש להן פקחות מתקנות אותן - אוכלות בתרומה.

ועיין בהך דכתובות דף י"א ע"א גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד –

אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין.

אף דטבילה לגירות בעי כוונה, כמבואר בירושלמי פ"ג דקדושין הי"ד כיון שזו וזו לשם קדושת כו' - דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר. שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה. [וכי עלת לו טבילה מטומאה קלה להעלותו מטומאה חמורה שפירש מעבודת כוכבים?], אמר רבי יוסי בי ר' בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלת לו. [דהא מכל מקום טבילה לקירויו נמי לקדושת ישראל היא, פנ''מ].

ועיין ברש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה יכילנא –

יכילנא לאכשורי בה - להיות גיורת גמורה ואף על פי שלא טבלה לשם גירות ואמר לקמן (דף מו:) לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, דטבילת נדה סלקא לה לשם גירות דעובדת כוכבים לא טבלה לנדותה.

וד"ה מי ע"ש –

מי לא טבלה לנדותה - ואותה טבילה עולה לה לטבילת גירות דדת יהודית היא, וכן מי לא טבל לקריו.

ועיין בהך דכאן דף ל"ב ע"א והטבילוה קודם לאמה - דתניא, א"ר יוסי: מעשה בעין בול - והטבילוה קודם לאמה. ואמר רבי: מעשה בבית שערים - והטבילוה קודם לאמה. [יולדת נקבה טובלת לי"ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה והטבילוה קודם לאמה משום** **מגע תרומה] –

וא"ר יוסף: מעשה בפומבדיתא - והטבילוה קודם לאמה. בשלמא דר' יוסי ודרבי - משום תרומת א"י, אלא דרב יוסף למה לי? והא אמר שמואל: אין תרומת חו"ל אסורה - אלא במי שטומאה יוצאה מגופו, והני מילי - באכילה, אבל בנגיעה לא, אמר מר זוטרא: לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה,

ע"ש לתרומה.

והטעם כמו דאמרינן בהך דנדרים דף ל"ה ע"ב דמחוסרי כפרה א"צ דעת, משום דהקרבן בא לתקנם ולא בגדר כפרה –

אלא מחוסרי כפרה שאני, דא"ר יוחנן: הכל צריכין דעת [כל הקרבנות צריכין שיהו מקריבים בעלים] חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, שנאמר: זאת תורת הזב, בין גדול בין קטן.

עיין מש"כ רבינו פ"א מהלכות מחוסרי כפרה ה"ה –

כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן, חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים.

ופ"ג ה"ו - הכל מתטמאין בזיבה אפילו קטן בן יומו והגרים והעבדים וחרש ושוטה, ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילן בקדשים וחטאתן נאכלת שהרי הן כקטן שאינו בן דעת –

ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילם כו'.

ועיין בירושלמי פסחים פ"ח – ה''א: א"ר יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהן חוץ מדעתן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה.

וסוטה פ"ב – ה''א כנ''ל.

ובתוספתא פ"א דכריתות מבואר כן –

ה''ז: ... וחרש ושוטה וקטן שהיו מחוסרי כפרה מביאין קרבן ונאכל:

וגם דהא התיקון הוא נפ"מ גם לאחרים, לענין אם נגע בקודש או בתרומה גבי טבילה.

ובאמת הך דר"י דאמר הכל צריכין דעת חוץ [ממחוסרי כפרה] כו', י"ל דר"ל כמו הך דכריתות דף ז' ע"ב דגבי מחוסרי כפרה א"צ שידע שחטא –

רבי יוסי אומר: אין שניהן מביאות חטאת אחת; אלמא לר' יוסי לית ליה תנאה, אמר רבא: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה. וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: מודה רבי יוסי במחוסר כפרה. מ"ט? התם בעי גברא ידיעה, דכתיב: או הודע אליו חטאתו, הילכך לא מתיין ומתני; אבל הכא, כי מתיין נשים קרבן לאישתרויי באכילת קדשים, כדתניא סיפא דההיא רבי יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא - אין שתים מביאות אותה. –

ולכן מהני להביא בשותפות קרבן אף לר"י ע"ש, ור"י אמר זה שם. –

[כי אתא רבין אמר ר' יוחנן... לשיטתו כאן: א"ר יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהן חוץ מדעתן].

ובזה אתי שפיר הך דנדה דף כ"א דאמר שם ר"י מביאה קרבן ונאכל, מחמת דא"א לפה"ק כו' –

קשתה שנים ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה - הרי זו ספק לידה ספק זיבה – [ספק אם זיבה היא וחייבת בקרבן זיבה ספק אם לידה היא וחייבת בקרבן לידה ספק אינה לא לידה ולא זיבה ואין עליה קרבן כו'] - מביאה קרבן ואינו נאכל. רבי יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

והא ר"י אית ליה דצריך לידע באיזה חטא חטא, כמבואר בכריתות דף י"ט –

חלב ונותר לפניו, ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל; אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן שגג; שבת ויום הכיפורים, ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה - רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר... אמר לו רבי יהושע: הרי הוא אומר אשר חטא בה, עד שיודע לו במה חטא.

וכ"מ. [תוספתא שם פ''ב].

וכאן אינה יודעת אם על לידה אם על זיבה [ואמאי אמר ר''י מביאה קרבן ונאכל?].

אך משום דגבי מחוסרי כפרה שאני כמש"כ.

אך כאן [להתירן לבעליהן] דלא בעי כוונה למה לא מהני לחרשת ושוטה בדיקת עצמן?

ועיין בירושלמי תרומות פ"א –

אמר רבי יודא מעשה בבניו של רבי יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשין והיו כל הטהרות שבירושלים נעשין על גביהן, אמרו לו מפני שהטהרות אינן צריכות מחשבה ונעשות על גבי חרש שוטה וקטן אבל תרומה ומעשרות צריכות מחשבה. ואינן נפסלות בהיסח הדעת? רבי יוסי בשם רבי לא אין כתיב בהן מחשבה שמירה כתיב בהן – [קא"ר יוסי בשם ר' אילא דאפ"ה הואיל ואין כתוב בהן מחשבה אלא שמירה הוא דכתיב בהן דבפרשת טמאים וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' ושמרו את משמרתי כתיב... ולאפוקי תרומה דמחשבה כתיב בה ולפיכך צריכה בן דעת, פנ''מ] –

דחרש הוה בר שמירה אך לא בר דעת היכא דצריך דעת מן הדין.

ועיין בהך דגיטין דף ע"א ע"ב - נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית; מאי עולמית? ... אף על גב דחזינא ליה דחריף. –

אף על גב דחריף טפי לא מהני גבי חרש, אך זה רק היכא דצריך דעת עפ"י דין⁷⁴⁵.

וצ"ל [שהטעם למה לא מהני לחרשת ושוטה בדיקת עצמן], משום נאמנות, דאין מאמינים אותם.

ועיין בהך דעירובין דף ל"א ע"ב גבי השולח עירובו – (עירוב תחומין) ביד חרש שוטה וקטן - אינו עירוב. ע"ש בתוס' ד"ה כאן - לכן נראה לפרש דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא – חמירי, ולא הימנוהו רבנן, ולא הוי עירוב אם לא בעומד ורואהו כו'.

ועיין בהך דפסחים דף ד' ע"ב גבי דרבנן - הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים. מאי טעמא מהימני - לאו משום דחזקתו בדוק? ... וממאי? דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני. - אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה? –

דמתחלה אמר שם אטו אמירה דהני כו', ואח"כ אמר שם דנאמן בדרבנן. - אלא מאי - דחזקתו בדוק, האי הכל נאמנים? כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר מיבעי ליה - אלא מאי - משום אמירה דהני, הא לא אמרי הני - לא, תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק, - לא, לעולם אימא לך חזקתו בדוק, והכא במאי עסקינן - דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן.

אך באמת כך, דאם אמרו שאחר עשה זה - לא מהימני כלל, דאז הוי כמו גדר עדות ולא מהני כלום, וכעין דאמרינן בהך דעירובין דף ל"א ע"ב הנ"ל דפריך שם וליחוש דלמא לא ממטו –

ואם אמר לאחר לקבלו הימנו - הרי זה עירוב. וליחוש דילמא לא ממטי ליה? - כדאמר רב חסדא: בעומד ורואהו, הכא נמי: בעומד ורואהו. –

ע"ש בתוס' ד"ה כאן שהקשו הא מהימן - היכי פריך בסמוך ודילמא לא ממטי, ודלמא לא שקיל מיניה, דכיון דמהימני ליה ממטי ליה, ואי לא שקלי מיניה יחזור. –

אך באמת כיון דלא נגמר הדבר על ידם - לא דייקי.

וכעין מש"כ התוס' שם ד"ה וליחוש ע"ש - וי"ל דהתם סומך עליו לגמרי, אבל הכא שאמר להם לקבל מהם דלא סמיך עליו בכל השליחות - ממנע ולא עביד.

וכעין דאמרינן בכתובות דף כ"ח ע"ב ושהיינו מוליכים חלה כו' דוקא על ידי עצמו –

תנו רבנן: נאמן התינוק לומר... ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו [אם כך העיד התינוק על ידי היה אבא שולח לו חלה ומתנות], אבל לא על ידי אחר.

ועיין בהך דב"ק דף קי"ג ע"א דאמרי אשכחינהו כו' ע"ש –

אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי. ולא אמרן אלא דליתיה במתא, אבל איתיה במתא לא [משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם], דאמרינן: אימר לא אמרו ליה, דאמרי אשכחינהו שליחא דב"ד ואמר ליה. ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא, אבל חליף אבבא דבי דינא לא, אמרי: אשכחוה בי דינא ואמרי ליה.

ועיין בהך דיומא דף פ"ד ע"ב ע"ש –

ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים [אם נשים או כותים אומרים צריך - אין מחללין על פיהן], ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת. [כגון: שנים אומרים צריך, ושלשה אומרים אין צריך, ואשה או כותי אומרים צריך - מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל]⁷⁴⁶.

ועיין ביבמות דף צ"ט ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה וכולן - וכולן משגרין לבתיהן - וא"ת ולמה משגרין לחרש ושוטה והלא לא ישמרוה בטהרה וי"ל שיש להן אפוטרופוס בבתיהן כו'.

ועיין בהך דיומא דף מ"ג ע"א - תנן התם: הכל כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן - דס"ל לר"י דחרש גרע מקטן ע"ש.

ועיין בהך דסוכה דף מ"ב ע"א גבי היודע לשמור גופו. –

[קטן] היודע לשמור גופו – [מטומאת מגע ומשא ואהל] - אוכלין על גופו טהרות – [אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם, אבל לא על ידיו, אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם, שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים, שגזרו עליהם להיות שניות, אלא אם כן יודע לשומרם, אבל היודע לשמור את ידיו, משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק, או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות - נוטל ידיו], לשמור את ידיו - אוכלין על ידיו טהרות.

אך לפי הנראה כאן מדברי רבינו, התיקון שלהם כאן כדי לקבוע להם וסת, ושוב אח"כ שלא בשעת וסתה – מותרת.

ועיין כאן דף ג' ע"א גבי מודה שמאי בשוטה - היינו טעמא דשמאי: הואיל ואשה מרגשת בעצמה... והאיכא שוטה – [שאינה מבינה להרגיש], מודה שמאי בשוטה.

ותוס' שם ד"ה אב"א - ואיבעית אימא טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה - נראה דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה, דאל"כ כי קאמר מודה שמאי בשוטה, וכן מודה שמאי במוך, וכי יטמאנה למפרע אף לחולין? והלא כל הנשים דיין שעתן לחולין, אף להלל.

וא"כ אם היתה פקחת מעיקרא שכבר נקבע לה וסת, שוב אינה צריכה לפקחת, ולכך השמיט רבינו הך שנטרפה⁷⁴⁷.

אך עיין בהך דבכורות דף מ"ב ע"ב דאמרינן הואיל ואישתני אישתני - לא אמרו טומטום ספק - אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד, אבל בהמה, מטיל מים במקום זכרות זכר, מטיל מים במקום נקבות - נקבה. מתקיף לה רב אושעיא: וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבותו? א"ל: כמאן - כר"מ דחייש למיעוטא? אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרוייהו: אפי' תימא רבנן, הואיל ואישתני - אישתני כו'. –

וא"כ ה"נ ניחוש שמא נשתנית וסתה, ועיין כתובות דף ב' ע"ב - כי תיבעי לך - שלא בשעת ווסתה מאי? כיון דלא בשעת ווסתה הויא, מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו, או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו, כשעת ווסתה דמי?

שם (פרק ח' הלכה ט''ו):

אבל החרשת והשוטה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן.

שם ואח"כ כו'.

ואף דהא רבינו פסק לעיל בפ"ד דלאחר ת' צריכה בדיקה גם באשה שיש לה וסת ולבעלה לבד ג"כ וא"כ אף לפי מש"כ בשוטה היכי סמכינן. אך לפי מש"כ לעיל דרק אגב תקנתא דטהרות נשאר גם לבעלה, וא"כ שוטה דאינה נאמנת על הטהרות אינה צריכה בדיקה אף לבעלה אם יש לה וסת, ועיין בטהרות פ"ה מ"ח דאשה שוטה הרי היא כזבה ודאית לענין טהרות ע"ש בפה"מ לרבינו ועיין בהך דפסחים ד' י"ט ע"ב דמוכח כדברי רבינו ולא כדברי הרא"ש דדוקא אם הוחזק זב שהוא בר דעת אז דוקא גזרו על הרוק בתורת גזירה אבל שוטה הוה ודאי טמאה. גם י"ל כמש"כ לעיל דהתקנה לא הוה רק על האשה שתבדוק עצמה כדמוכח מלשון רבינו שם ועל שוטה לא תיקנו:

ביאור ההלכה.

מקשה על מש''כ הרמב''ם: החרשת והשוטה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן, שלאחר שתיקבע ווסתן ע''י בדיקת הפקחות – יהיו מותרות לבעליהן שלא בשעת ווסתן. והלא הרמב''ם פוסק שגם אשה שיש לה ווסת צריכה בדיקה אחר תשמיש, גם אם איננה עסוקה בטהרות אלא לבעלה בלבד, ואיך אפשר לסמוך ולהאמין לשוטה.

ובתוספתא משמע ששוטה דינה כמו זבה ודאית, שאם יש שוטה אחת בעיר או כותית כל הרוקין שבעיר טמאים.

וכמ''ש הרמב''ם בפיה''מ:

וידוע שהאשה השוטה אינה משמרת את עצמה ואינה יודעת זמני הנדה ואינה מטפלת בכך כפי שמחייב הדין. ואמרו כאן כל הרוקין טמאין אין הכוונה בזה שהן טמאין בספק ... אבל כאן שיש ודאי רוק טמא מצוי בעיר הזו ונעשת טומאה קבועה הרי כל רוק שימצא בעיר הוא טמא כרוק הזב הודאי...

זו דעת הרמב''ם ששוטה היא זבה ודאי, ואם יש שוטה בעיר רוק הנמצא טמא ודאי, אבל הרא''ש חולק וסובר שכשיש שוטה בעיר, רוק הנמצא הוא רק ספק טמא. (ואם לא הוחזקה שוטה בעיר – רוק הנמצא טהור).

מציין רבינו לגמ' בפסחים: דתנן: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, חוץ משל שוק העליון, - לא צריכא, אף על גב דאיתחזק זב. (אעפ''כ בירושלים טהור, כי הזב הוא בר דעת ונזהר מלירוק בירושלים, אבל שוטה – הרוק ודאי טמא גם בירושלים).

א''כ איך אפשר לסמוך על שוטה שתבדוק אחר תשמיש?

מתרץ רבינו

א') לפי מש"כ לעיל⁷⁴⁸ דרק אגב תקנתא דטהרות נשאר גם לבעלה, וא"כ שוטה דאינה נאמנת על הטהרות אינה צריכה בדיקה אף לבעלה אם יש לה וסת,לפי מש''כ לעיל שהטעם שצריכה תמיד בדיקה אחר תשמיש משום תקנת טהרות ומתוך כך צריכה בדיקה גם לבעלה, א''כ שוטה שאינה נאמנת על טהרות וממילא לא צריכה בדיקה, גם לבעלה לא צריכה אם יש לה ווסת קבועה.

ב') גם י"ל כמש"כ לעיל⁷⁴⁹ דהתקנה לא הוה אלא רק על האשה שתבדוק עצמה, כדמוכח מלשון רבינו שם, ועל שוטה לא תיקנו.

שם (פרק ח' הלכה ט''ו)

אבל החרשת והשוטה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן

ואח"כ כו'

ואף דהא רבינו פסק לעיל בפ"ד דלאחר תשמיש צריכה בדיקה גם באשה שיש לה וסת ולבעלה לבד ג"כ, וא"כ אף לפי מש"כ בשוטה היכי סמכינן?

אך לפי מש"כ לעיל, דרק אגב תקנתא דטהרות נשאר גם לבעלה, וא"כ שוטה דאינה נאמנת על הטהרות - אינה צריכה בדיקה אף לבעלה אם יש לה וסת.

ועיין בטהרות פ"ה מ"ח דאשה שוטה הרי היא כזבה ודאית לענין טהרות - שוטה אחת בעיר או כנענית או כותית כל הרוקים שבעיר טמאין.

ע"ש בפה"מ לרבינו - וידוע שהאשה השוטה אינה משמרת את עצמה ואינה יודעת זמני הנדה ואינה מטפלת בכך כפי שמחייב הדין. ואמרו כאן כל הרוקין טמאין אין הכוונה בזה שהן טמאין בספק ויהיו כמו רוקין הנמצאין, כי רוקין הנמצאין לא ידוע לנו בודאי אדם טמא, אבל כאן שיש ודאי רוק טמא מצוי בעיר הזו ונעשת טומאה קבועה הרי כל רוק שימצא בעיר הוא טמא כרוק הזב הודאי, וזה הוא ענין אמרו טמאין.

ועיין בהך דפסחים דף י"ט ע"ב - רוקין תנינא, דתנן: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, חוץ משל שוק העליון, - לא צריכא, אף על גב דאיתחזק זב. – [שראינוהו עובר בשוק זה שנמצא בו רוק, אשמעינן דלא גזרו].

דמוכח כדברי רבינו ולא כדברי הרא"ש – בפירושו למשנה שם: אשה שוטה אינה יודעת לשמור עצמה בעת נדתה ... נמצא הא דאמרינן לעיל פ''ג גזרו על ספק רוקין... דוקא מקום שיש בו שוטה... והרמב''ם פי' שגזרו על הרוקין בכל מקום, והיכא שיש שוטה ועכו''ם וכותית קבועים בעיר – אז טמאים ודאי, ולא מסתברא כו'.

[ופירוש הגמ' אע''ג דאיתחזק זב] - דדוקא אם הוחזק זב שהוא בר דעת - אז דוקא גזרו על הרוק בתורת גזירה [ובירושלים לא גזרו], אבל שוטה הוה ודאי טמאה.

גם י"ל כמש"כ לעיל, דהתקנה לא הוה [אלא] רק על האשה שתבדוק עצמה, כדמוכח מלשון רבינו שם, ועל שוטה לא תיקנו.

פרק ט' הלכה א':

אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד, ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו.

הרי זו בחזקת כו'.

כמו שביארנו, ר"ל מש"כ לעיל בריש פ"ד דאף קטנה בת יום אחד מטמאה בנדה ע"ש מש"כ בזה:

על מש''כ הרמב''ם: שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה כו'. כתב רבינו: ואף דהא קי"ל דאינה טמאה נדה עד שתרגיש עיין לקמן פ"ט ה"א, י"ל דרק אם אינה מרגשת אז הוה גריעותא אבל אם לא שייכא בהרגשה אז לא איכפת לן כו' ע''ש.

פרק ט' הלכה ג':

וכן מד"ס שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות, ואם בדקה בתוך זמן זה ומצאה טהור טמאה למפרע עד זמן בדיקה.

וכל הרואה כתם כו'.

עיין בגמ' ד' ג' וד' ה' בתוס' ד"ה ור"מ וד' ו' וד' ט"ו דמשמע דגבי כתם עד שעת כבוס מקולקלת אך רבינו ס"ל דהך מקולקלת למנינה לא ר"ל כשיטת רש"י ותוס' מחמת למפרע רק ר"ל מחמת דאינן יודעין אם ראיה הוא אם לאו, ועיין בדברי רבינו בהל' מטמא מו"מ דבגדה טמא למפרע והיא רק עד שעת הפקידה טמאה וזה ג"כ רק לקודש ולתרומה אבל לשאר דברים לא ע"ש בפ"ג ה"ט ועיין בתוס' כאן ד' ג' ע"א ד"ה והא דלא ס"ל כן, וכאן ד' נ"ג ע"ב בהך מחלוקת דרבי ורשב"א ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה עצמה, ועיין בירושלמי כאן פ"ב ה"ג בהך דר"י:

ביאור ההלכה.

רבינו מבאר מחלוקת רש''י ותוס' והרמב''ם בענין הרואה כתם מקולקלת למניינה, רש''י ותוס' סוברים שכיון שמצאה כתם בלא הרגשה איננה יודעת מתי ראתה, ומקולקלת למניינה משעת כיבוס.

והרמב''ם ס''ל שהרואה כתם מקולקלת למניינה כי הכתם הוא ספק שמא מן החדר בא והיא טמאה שמא לא. ולכן מקולקלת למניינה הוא לא רק על העבר אלא אף להבא.

וז''ל רבינו בפ''ה מהלכות מתנות עניים ה''ח:

ועי' בדברי רבינו בהל' מטמאי מו"מ פ"ג ה"ח דכתב שם דכל הנשים שדיין שעתן כתמן ג"כ אינו מטמא למפרע⁷⁵⁰, ולא חלק כמו שכתב בהל' איסורי ביאה פ"ט ה"ה דרק גבי ג' נשים כתמן כראייתן⁷⁵¹ אבל אשה שיש לה וסת - כתמן מטמא למפרע, וכאן סתם.

והטעם כך, דהנה רבינו מחלק וס"ל דלענין לבעלה גם בכתם לא גזרו רק על מעל"ע למפרע⁷⁵², ומשום דס"ל דכתם הוה תקנה בגדר ראיה⁷⁵³. –

עי' ירושלמי נדה פ"א דבעי שם אם בדקה עצמה בלא חלוקה ואח"כ מצאה כתם על החלוק אם חוששת למפרע קודם הבדיקה⁷⁵⁴.

ועי' נדה דף נ"ג ע"א בע"ב במה דפליגי שם ר' ורשב"א אם לבעלה ג"כ בכתמים מקולקלת למפרע –

הרואה כתם - מטמאה עצמה וקדשים למפרע - דברי רבי. ר"ש בן אלעזר אומר: קדשים - מטמאה, עצמה - אינה מטמאה, שלא יהא כתמה חמור מראייתה.

ורבינו מפרש דהך מקולקלת למנינה המבואר בגמ' דף ו', לא ר"ל כשיטת התוס' שם דף ה' דהיינו לענין למפרע⁷⁵⁵ רק דר"ל דלא ידעינן גם לענין מכאן ולהבא ע"ש בהל' אס"ב.

ולכך ממילא גבי יש לה וסת, כיון שלא בשעת וסתה אם תראה יש לה מעל"ע - גם בשעת וסתה כן.

וזה רק מעל"ע כמו שאר ראיות, משא"כ לענין טהרות ס"ל לרבינו בהל' מטמאי מו"מ פ"ג דמטמא למפרע עד שעת פקידה.

ורבינו ג"כ ס"ל דגם כתם הוא רק לחולין שנעשה על טה"ק דלא כשיטת התוס' נדה דף ג' ע"ש.

וכיון דשם א"א לומר דגבי אשה שיש לה וסת יהיה ג"כ טמא למפרע עד שעת פקידה אף יותר ממעל"ע, דלא עדיף מראיה שלא בשעת וסת, שוב לא גזרו גם על מעל"ע דלא חלקו.

ועי' בירושלמי פ"ב דנדה דמוכח שם כדברי רבינו ע"ש בה"ב...

פרק ט' הלכה ג':

וכן מד"ס שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות, ואם בדקה בתוך זמן זה ומצאה טהור טמאה למפרע עד זמן בדיקה, ואף על פי שהיא טמאה למפרע מדבריהם אינה מטמאה את בועלה למפרע כמו שביארנו, ואינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שתראה הדם או שמצאה הכתם, וכל הרואה כתם ה"ז מקולקלת (למנינה) שמא מן החדר בא ונתקלקלה וסתה.

וכל הרואה כתם כו'.

עיין בגמ' דף ג' - היינו טעמא דשמאי: הואיל ואשה מרגשת בעצמה... והאיכא כתמים – [הרואה כתם דקיימא לן לקמן (דף נו) מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם, או עד שעת כבוס, ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת].

ודף ה' בתוס' ד"ה ור"מ –

ר"מ היא דמחמיר בכתמים - פירש"י דמחמיר בכתמים טפי מבראייה, ואין נראה ... ותו דבסמוך תניא הרואה כתם מקולקלת למנינה וברואה דם אינה מקולקלת למנינה... מכל מקום הא דמקולקלת למנינה מיהו אתי ככ"ע, וכן שילהי בא סימן (לקמן נג:) תניא הרואה כתם מטמאה עצמה למפרע בקדשים והיינו לענין שמקולקלת למנינה, כמו שאפרש שם בע"ה.

ודף ו' –

הרואה כתם מטמאה למפרע [עד שעת כיבוסו של חלוק זה שכבסה קודם לבישה זו]... ומקולקלת למנינה – [אבדה פתח נדותה שאילו היתה יודעת יום ראייתה תהא סופרת אם תראה לאחר שבעה שומרת יום כנגד יום, ואם תראה ג' תהא זבה, אבל עכשיו שאינה יודעת יום ראייתה אינה יודעת אימתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה והרי היא טועה, רש''י.

והתוס': ו' ע''א: ואינה מונה אלא משעה שראתה - תימה פשיטא כיון דמקולקלת למנינה משעת כיבוס ואינה יודעת מתי ראתה אם כן לא תוכל לספור ז' ימים ולטבול אלא מיום מציאת הכתם].

ודף ט"ו –

ומודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם. אמר רב: למפרע, ורבי מאיר היא. ושמואל אמר: מכאן ולהבא, ורבנן היא. מכאן ולהבא – פשיטא, מהו דתימא: הואיל ומעת לעת דרבנן, וכתמים דרבנן, מה מעת לעת - לא מטמאה את בועלה, אף כתמים - לא מטמאה את בועלה, קא משמע לן. ואימא הכי נמי, התם - אין שור שחוט לפניך, הכא - יש שור שחוט לפניך. וכן אמר ריש לקיש: למפרע, ורבי מאיר היא. רבי יוחנן אמר: מכאן ולהבא, ורבנן היא. –

דמשמע דגבי כתם עד שעת כבוס מקולקלת. –

אך רבינו ס"ל דהך מקולקלת למנינה לא ר"ל כשיטת רש"י ותוס' מחמת למפרע, רק ר"ל מחמת דאינן יודעין אם ראיה הוא אם לאו.

[וכ''כ רבינו בהלכות מתנות עניים פ''ה ה''ח הובא לעיל:

ורבינו מפרש דהך מקולקלת למנינה המבואר בגמ' דף ו' לא ר"ל כשיטת התוס' שם דף ה' דהיינו לענין למפרע, רק דר"ל דלא ידעינן גם לענין מכאן ולהבא כו'⁷⁵⁶. ע''כ משם].

ועיין בדברי רבינו בהלכות מטמאי משכב ומושב דבגדה טמא למפרע, והיא רק עד שעת הפקידה טמאה – רמב''ם פ''ג ה''ז ממטמאי משו''מ:

הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה, וכן הבגד שנמצא עליו הכתם טמא למפרע, ועד כמה, עד שתאמר בדקתי החלוק הזה ולא היה עליו כתם, אפילו כבסתו ולא בדקתו טמא מקודם הכיבוס למפרע עד שעת בדיקה⁷⁵⁷, ואפילו נמצא הכתם לח הרי זה מטמא למפרע עד שעת הבדיקה שאני אומר מימים היה שם ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח.

וזה ג"כ רק לקודש ולתרומה, אבל לשאר דברים לא, ע"ש בפ"ג ה"ט –

וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע כמו שביארנו, וטומאת וסתות וטומאת כתמים הכל מדברי סופרים וטומאתן מספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא תולין, וכן חולין שנעשו על טהרת הקדש שנטמאו באלו תולין, אבל הנעשים על טהרת התרומה וחולין הטבולין לחלה אין מתטמאין בכל אלו הטומאות שהן מדבריהן.

ועיין בתוס' כאן דף ג' ע"א ד"ה והא - אבל להלל לא קשה, כיון דאינו ברור לו טעמא דהרגשה לטהר בקדשים, אין לנו לתלות בכתמים ולומר דמעלמא אתי אפילו לחולין, דרגלים לדבר הוא דמגופה אתי אפילו למפרע⁷⁵⁸.

דלא ס"ל כן.

וכאן דף נ"ג ע"ב בהך מחלוקת דרבי ורשב"א - הרואה כתם - מטמאה עצמה וקדשים למפרע – [עד שעת הכבוס] - דברי רבי. ר"ש בן אלעזר אומר: קדשים - מטמאה, עצמה - אינה מטמאה, שלא יהא כתמה חמור מראייתה. והא מצינו כתמה חמור מראייתה לענין קדשים, אלא תני הכי: ר"ש בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה, שלא יהא כתמה חמור מראייתה לכל דבר. –

ע"ש ברש"י - למפרע – [עד שעת הכבוס].

ותוס' ד"ה עצמה –

ועוד קשה לרשב"א אכתי הוי כתמה חמור מראייתה דהא איהו גופיה אמר בסמוך דתולה בראיית יומו אבל כתם שמצאה ביום שלפני הראייה טמאה למפרע ומקולקלת למניינה משעת כבוס ונראה לפרש דעצמה היינו שמקולקלת למניינה משעת כבוס ורשב"א פליג אתרוייהו דאינה מקולקלת למניינה ולא מטמאה קדשים אלא מעת לעת והא דקאמר רשב"א בסמוך דתולה כתמה בראיית יומו הא כתם דאתמול לא תליא בראייה לאו משום שתהא מקולקלת בכתמה דאתמול משעת כבוס אלא ע"י ראייה דהשתא וכתם דאתמול היא מקולקלת דלא ידעה אי מניא מהיום או מכתם כו'.

ועיין בירושלמי כאן פ"ב ה"ג בהך דר"י –

ומודין חכמים לר' עקיבה ברואה כתם שהיא מטמא את בועלה... חברייא בשם רבי יוחנן נילף הדא דרבנן מן דרבי עקיבה כמה דרבי עקיבה אמר מטמא את בועלה ואינה מקולקלת למיניינה כן רבנן אמרין מטמא את בועלה ואינה מקולקלת למיניינה:

פרק ט' הלכה ה':

... בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור עד שתראה דם שלש וסתות.

בתולה כו'.

עיין בה"ה בשם הרשב"א. ועיין ברש"י כאן ד' ה' דס"ל דאם הביאה שתי שערות אף שאינה בת י"ב ובת י"ב אעפ"י שלא הביאה והטעם דס"ל דזה תליא בהך דלקמן ד' מ"ה ע"ב דתוך זמן כלאחר זמן ושם ד' מ"ט ע"א גבי תוך הפרק ועיין רש"י גיטין ד' ס"ה ע"א דס"ל כן ד"ה וכנגדן ועיין רש"י שבת ד' פ' ע"ב ד"ה שהגיעו לפרקן, ובפה"מ לרבינו שם ע"ש וכאן ד' י' ע"ב סכות אותן בשמן כו' ע"ש. ובזה א"ש מש"כ רש"י כאן ד' ג' ע"א ד"ה משמשת כו'. וקשה דהרי הני לדידן דיין שעתן אך ר"ל כגון תוך זמן הנ"ל וכמש"כ וא"ש:

ביאור ההלכה.

במש''כ הרמב''ם: בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור. כתב הה''מ שהנערות תלויה בשנים וסימנים, ובשם הרשב''א שבת י''ב שנבדקה ולא הביאה סימנים עדיין קטנה היא.

מציין לרש''י החולק וסובר דבחד מהן סגי, אם הביאה שתי שערות אף שאינה בת י''ב, או בת י"ב שנה ויום אחד ואף על פי שלא הביאה שתי שערות.

וז''ל המאירי:

ושיעור הגעת זמן זה ראינו לגדולי הרבנים שפירשו בה כל שהגיעה לכלל שנותיה אף על פי שלא הביאה סמנין ואף לשון סוגיא זו מוכיח כן והוא שאמרו אימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים ולא דקדק בהבאת סמנין ומ"מ יראה דוקא כשהיא גדולה וזהו שהגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין ואף בתוספתא אמרו מאמתי ראויה לראות משהביאה שתי שערות ודאי פירושה עם הגעת ימי הנערות שסימנין בלא זמנן אינם כלום ומ"מ גדולי הדור מכריעין בה שאם בדקוה ולא מצאו בה סמנין ודאי אין לה כתם ואין חוששין לומר שמא נשרו שלא חששו בכך אלא לדברים של תורה כו'.

ומבאר שזה תלוי במחלוקת אם תוך זמן כלפני זמן או כאחר זמן. רש''י ס''ל תוך זמן כלאחר זמן שאם הביאה סימנין בשנת הי''ב, כשימלאו לו י''ב ויום אחד תהיה גדולה ולא אמרינן הנך שתי שערות שומא נינהו וצריכה שתביא שתים אחרות.

וז''ל רבינו בפי''א מהלכות נדרים ה''ג:

וזה באמת הך מחלוקת דר"י ור"י כאן דף מ"ו גבי בן ט' שנים⁷⁵⁹ דלא ר"ל שנעשה גדול בהשנים, רק דר"ל דאם השערות עומדות עד לאחר זמן גדלות לא הוי שומא, וזה מדקאמר שם ועודם בו, ורק מכאן ולהבא הוה גדול.

וכן מבואר בירושלמי פ"א דקדושין ע"ש דהוה בעיא וכן י"ל דהך מחלוקת דשם דתוך זמן כלאחר זמן הוא ר"ל ג"כ רק לענין השערות ולא לענין השנים.

וכן מוכח בתוספתא דנדה פ"ו ע"ש⁷⁶⁰.

וזהו ג"כ כונת רש"י גיטין דף ס"ה ע"א חולצת⁷⁶¹ ור"ל רק אשערות דלא הוה שומא⁷⁶².

ולא כתוס' כאן ד"ה ר"י⁷⁶³.

פרק ט' הלכה ה':

בתולה כל שלא ראתה דם מימיה אף על פי שראתה מחמת נישואין או מחמת לידה, זקנה כל שעברו עליה צ' יום סמוך לזקנתה, ואי זו היא זקנה כל שקוראין לה זקנה ואינה מקפדת, מעוברת ומניקה וזקנה כתמן כראייתן ואינו מטמא למפרע, בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור עד שתראה דם שלש וסתות.

בתולה כו'.

עיין בה"ה בשם הרשב"א. –

מעוברת ומניקה וזקנה וכו'. שם (דף ה') נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה. ואמרו שם אימתי הגיע זמנה? משהגיעו ימי הנעורים, ולזה כתב רבינו קטנה, וכבר נתבאר ענין הקטנות והנערות פרק ב' מהלכות אישות שהנערות תלוי בשנים ובסימנין. וכתב הרשב"א ז"ל שכל שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין אא"כ נבדקה, אבל אם בדקוה אין חוששין לנשירת סימנין לפי שהכתמים הם מדבריהם.

ועיין ברש"י כאן דף ה' דס"ל דאם הביאה שתי שערות אף שאינה בת י"ב, ובת י"ב אעפ"י שלא הביאה - אין חוששין לה כו', ולקמן מפרש איזה הוא זמנה, משיגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות, או בת י"ב שנה ויום אחד ואף על פי שלא הביאה שתי שערות. –

והטעם, דס"ל דזה תליא בהך דלקמן דף מ"ה ע"ב, דתוך זמן כלאחר זמן –

איבעיא להו: תוך זמן, כלפני זמן או כלאחר זמן? למאי הלכתא? ... אלא, לעונשין – [וכגון דאייתי שתי שערות תוך הזמן דאי לא אייתי אפילו לאחר זמן לאו בר עונשין הוא, ולאחר זמן אי אייתי ב' שערות הוי גדול ובר עונשין]. מאי? רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו: תוך זמן - כלפני זמן [ולא ענשינן ליה ושתי שערות הויא להו שומא]. ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו: תוך זמן - כלאחר זמן.

ושם דף מ"ט ע"א גבי תוך הפרק –

מ''ח ע''א: אמר מר, רבי יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק - נשים בודקות אותן. בשלמא לפני הפרק - בעי בדיקה, דאי משתכחי לאחר הפרק - שומא נינהו. אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה? והאמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה - אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין, כי אמר רבא חזקה - למיאון אבל לחליצה - בעיא בדיקה. תוך הפרק אין נשים בודקות אותן, קסבר: תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי), ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא - סמכינן אנשים ובדקי, תוך הפרק דליכא חזקה דרבא - לא סמכינן אנשים [=על נשים] ולא בדקי נשים. ר"ש אומר: אף תוך הפרק נשים בודקות אותן, קסבר: תוך הפרק - כלפני הפרק, ובעיא בדיקה, דאי משתכחי לאחר הפרק - שומא נינהו.

ועיין רש"י גיטין דף ס"ה ע"א דס"ל כן ד"ה וכנגדן –

הגיעו לעונת נדרים – [שנה אחת לפני נערותה נדריה נבדקין כו'] - נדריהן נדר והקדשן הקדש, וכנגדן בקטנה - חולצת [חולצת - אם הביאה סימנין ולא אמרי' שומא נינהו, אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש]⁷⁶⁴.

ועיין רש"י שבת דף פ' ע"ב ד"ה שהגיעו לפרקן - שהגיעו לפרקן ולא הגיעו - שהביאו שתי שערות, ולא באו לכלל שנים הראויות לכך, ומתביישות בדבר.

ובפה"מ לרבינו שם ע"ש - וסיד, "אלג'יר", והיו טחין סיד לבחורות הצעירות כדי שייראה בשרן מלא דם וימהרו להתבגר ויתעדן גופן. [בדפוס הישן: להביא הנדות ולמהר הבגרות].

וכאן דף י' ע"ב סכות אותן בשמן כו' ע"ש. –

משהגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טומאה, ונשים בודקות אותן. רבי יהודה אומר: אין בודקין אותן ביד - מפני שמעוותות אותן כלומר מסרטין לה בצפורן ומייתו לה לידי ראיה], אלא סכות אותן בשמן מבפנים [שסיכת שמן מביא הדם אם זמנו הוא], ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאיליהן.

ובזה א"ש מש"כ רש"י כאן דף ג' ע"א ד"ה משמשת כו'. - משמשת במוך - ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע שלא תתעבר ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך, ושמא מוך העמיד את הדם, ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה.

וקשה, דהרי הני לדידן דיין שעתן?⁷⁶⁵

אך ר"ל כגון תוך זמן הנ"ל⁷⁶⁶, וכמש"כ.

ואתי שפיר.

פרק ט' הלכה ו':

מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא על בגדה, שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס...

מה בין כתם כו'.

עיין בהשגות. אך באמת בירושלמי פ"ב ה"ג מבואר כך דעל בשרה ליכא דם מאכולת והך קושיא דר"י מקשה זה בירושלמי ע"ש אך העיקר כמש"כ לעיל דעל בגדיה לא גזרו כלל פחות מכגריס ועל גופה הוי רק בגדר תליה, ועיין תוס' כאן ד' י"ד ע"א:

פרק ט' הלכה ו':

מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא על בגדה, שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות שלש על שלש, היה פחות משיעור זה טהור, נמצא טיפין טיפין אין מצטרפות, היה ארוך הרי זה מצטרף.

מה בין כתם כו'.

עיין בהשגות. - מה בין כתם וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א: אין זה מחוור, שהרי שאל רבי ירמיה על כתם שבבשרה טפין טפין מהו, ואם אין לו שיעור מה שאל? ועוד כי בדרך אחר נשנו במשנה חלוק למטה מן הצואר ובשרה כנגד בית התורפה, ועל כולן אמרו תולה בכל דבר, ועוד שקראוהו כתם ואם כדבריו שאינה צריכה שיעור אף היא טמאה ומונה לה מאותה שעה ואינו כן עכ"ל.

אך באמת בירושלמי פ"ב ה"ג מבואר כך דעל בשרה ליכא דם מאכולת –

פ''ב ה''א: רבי ירמיה בשם רב בדקה ביד שאינה בדוקה או שהטיח גופה לבית תורפה חזקת הגוף כבדוק הוא אמר רבי זעירא מתניתא אמרה כן נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן לא שכל הגוף בחזקת בדוק כו'. –

והך קושיא דר"י מקשה זה בירושלמי ע"ש.

אך העיקר כמש"כ לעיל דעל בגדיה לא גזרו כלל פחות מכגריס, ועל גופה הוי רק בגדר תליה⁷⁶⁷.

ועיין תוס' כאן דף י"ד ע"א. –

ד''ה וליחוש כו', אבל על בדיקות דמטמאינן לה אם מצא דם לא פריך... ועוד נראה וכן פר"ח דפריך אנמצא על שלו כי לא נמצא על שלה אמאי מטמאין כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה⁷⁶⁸.

משמע שאם נמצא על שלה בבדיקתה – טמאה, אא''כ יש הוכחה דלאו מגופה.

פרק ט' הלכה ז':

...כלי צבעונין אין חוששין לכתם הנמצא בהן, לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים.

לפיכך תיקנו כו'. עיין פסחים ד' ק"ט ע"א גבי במה משמחה בבבל בבגדי צבעונים, ועיין מו"ק דף כ"ג ע"א דלא מנכרי בין חדשים לישנים ועיין בשבת ד' קי"ג ע"א ודף י"ט ע"א ע"ש:

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק [כר' נתן בנדה ס''א: ר' נתן בר יוסף אומר אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין באשה אלא להקל על כתמיהן] שרק בבגד לבן גזרו חכמים על טומאת כתמים אבל בבגדי צבעונים אין חוששין לכתם, ומוסיף: "לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים". מקשה הכס''מ הרי הגמ' מקשה על ר' נתן מאן תקנינהו אלא שלא הותרו וכו'. ומאחר דמאי דאמר שלא תקנו אידחי ליה והדר ואמר שלא הותרו היאך כתב רבינו לפיכך תקנו שהם דברים דחויים?. ואפשר שגירסא אחרת היתה לו או שהוא סובר דכיון דלא אידחי מאי דאמר תקנו אלא משום דלא ידיע מאן תקנינהו השתא דאמרינן דבפולמוס של אספסייאנוס נשאו ונתנו חכמים בבגדי צבעונין איכא למימר דאז תקנום.

והקשו על הכס''מ (ידי אליהו ולבב דוד ועוד) "עדיין קשה לי כיון דבש"ס קאמר הותרו והקשו עלה ותירצו עלה הוא דהותרו ומנין לו לרבינו דאז תקנינהו".

מציין רבינו מקור לרמב''ם מהגמ' בפסחים חייב אדם לשמח אשתו ברגל, ובבבל משמחה בבגדי צבעונים, והרי [בתענית כ''ג] בגדי צבעונין לא ניכר בין חדשים לישנים ומהי השמחה. ומבאר שזו התקנה שיקנה לה בגדי צבעונים כדי להצילה מדין כתמים. ובא''י שהאשה עסוקה בטהרות קונה לה בגדי פשתן לבנים כדלקמן.

פרק ט' הלכה ז':

... שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על כתם שימצא בו, ולא במקבל טומאה אלא א"כ היה לבן אבל כלי צבעונין אין חוששין לכתם הנמצא בהן, לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים.

לפיכך תיקנו כו'.

עיין פסחים דף ק"ט ע"א גבי במה משמחה בבבל בבגדי צבעונים - תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין.

ועיין מו"ק דף כ"ג ע"א דלא מנכרי בין חדשים לישנים –

יוצאין מתוך המכבש. רבי אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. אביי נפיק בגרדא דסרבלא, כרבי. רבא נפיק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתי, כרבי אלעזר ברבי שמעון. [דאמר: לא אסרו אלא לבנים, וזו אדומה היתה. רש''י. וא"כ מותר ללבוש כלים מגוהצין צבועין אפילו חדשים, או ישנים אפילו לבנים וכן פסק ר"ח, תוס'].

ועיין בשבת דף קי"ג ע"א - ובאדם אחד נמי - לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים – [קיפולן מתקנן יותר מן החדשים, שהחדשים קשין מאליהן, ואין ממהרין לקמוט] - לא. וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל בצבועים – [קיפולן מתקנן] - לא.

ודף י"ט ע"א ע"ש - תניא, אמר רבי צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל שהיו נותנין כלי לבן לכובס שלשה ימים קודם לשבת, וצבועים אפילו בערב שבת. ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין. אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא, אמר ליה: כמה בעית עילויה? אמר ליה: כדחיורא. - אמר ליה: כבר קדמוך רבנן.

ובחדושי רבינו על הגליון כת''י לקדושין ע''ב ע''א כתב: תלמידי חכמים שבבבל דומים למלאכי השרת –

תענית דף ל' – כ''ט ע''ב: (גבי הגלות לבבל) לתת לכם אחרית ותקוה, אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים וכלי פשתן. מבואר שבבבל יש בגדי פשתן לבנים יותר מאשר בא''י. ולכאורה קשה -

ועיין פסחים דף ק''ט ע''ש ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. משמע שדוקא בא''י לבשו בגדי פשתן ולא בבבל.

וי''ל, לעיקר הגדר דבגדי צבעונין מעלי לכתמים, עיין נדה דף ס' ע''ב – ס''א ע''ב: אלא שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. הותרו - מכלל דאסירי? אין, דתנן: בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בקשו לגזור על בגדי צבעונין, אמרי: הא עדיפא - כדי להקל על כתמיהן.

ובא''י חיישינן לטהרות טפי משא''כ בבל⁷⁶⁹ ואתי שפיר.

פרק ט' הלכה י''ב:

(היתה לה וסת) [היתה לובשת] כו' הרי זו כו'. והטעם דפסק דלא כר' חנינא משום דס"ל דזה תליא בהך דכאן ד' ס' ע"א אם תולין כתם בכתם ואנן ס"ל דאין תולין, עיין לקמן בהלכה כ"ט, ועיין בתוספתא פ"ג דמבואר שם דטעמא דרחב"א משום דס"ל דתולין בבעלת הכתם ע"ש ואף דרבינו פסק לעיל דגבי כתם ג"כ רק מעל"ע חיישינן למפרע זה רק לטמא למפרע אבל לענין מכאן ולהבא אמרינן שפיר דהוה למפרע, ועיין כאן ד' ס' ע"ב בד"ה כאן ברש"י ותוס':

נחלקו תנאים במשנה נדה נ''ב ע''ב בדין: היתה לובשת חלוק אחד ושהה עליה שלשה ימים או יתר בלא עת נדתה, ובדקה ומצאה עליו שלשה כתמים או כתם אחד גדול שיש בו שיעור שלשה כתמים, חכמים אומרים שחוששת משום זוב ור' חנינא בן אנטיגנוס סובר שאין בכתמים משום זוב. הרמב''ם פוסק כחכמים שהרי זו ספק זבה⁷⁷⁰.

והטעם, משום שר' חנינא סובר שתולין כתם בכתם, כדאיתא בתוספתא, שאם מצאה בחלוקה כתם גדול שיש בו לחלק לשלשה כתמים – אינה זבה משום שתולה בבעלת הכתם, דהיינו שתולה את כל השיעור שיצא בבת אחת ולא בג' ימים. אבל אנן קי''ל שאין תולין כתם בכתם, שאם יש בכתם כדי ג' כגריס – הרי זו ספק זבה שחיישינן שלפני ג''י יצא מקצת ובימים שלאחריו יצאו השניים.

ומקשה, הרי הדין הוא: "וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות". ולא יותר, שלא חוששים שמא יצא מלפני ג''י, ותטמא למפרע ג''י?

ומבאר שאכן למפרע מטמאה רק מעל''ע אבל להבא חיישינן לג''י והיא ספק זבה. וע''ד מש''כ רש''י שלמפרע תולין ולהבא אין תולין כדלקמן.

פרק ט' הלכה י''ב:

היתה לובשת חלוק אחד ושהה עליה שלשה ימים או יתר בלא עת נדתה, ובדקה ומצאה עליו שלשה כתמים או כתם אחד גדול שיש בו שיעור שלשה כתמים, הרי זו ספק זבה, שמא כתם נטף ממנה בכל יום, וכן אם לבשה שלשה בגדים בדוקים ושהו עליה שלשה ימים בימי זיבתה ומצאה כתם בכל אחד מהן, אף על פי שזה כנגד זה הרי זו ספק זבה.

היתה לובשת⁷⁷¹ כו' הרי זו כו'.

והטעם דפסק דלא כר' חנינא משום דס"ל דזה תליא בהך דכאן דף ס' ע"א אם תולין כתם בכתם ואנן ס"ל דאין תולין - מהו לתלות כתם בכתם? [השאילה חלוקה לבעלת הכתם ואח"כ לבשתה היא מהו שתתלה בראשונה להיות היא טהורה]. אליבא דרבי - לא תבעי לך, השתא, ומה התם דקא חזיא מגופה - אמרת אינה תולה, הכא דמעלמא קא אתי - לא כל שכן? כי תבעי לך - אליבא דרשב"ג, התם הוא דקא חזיא מגופה - תליא, הכא דמעלמא קאתי - לא תליא, או דלמא לא שנא? א"ל: אין תולין. [ושתיהן טמאות], מה טעם? לפי שאין תולין. [דמעלמא אתי לה טומאת כתם קמא ולא בחזקת רואה היא].

עיין לקמן בהלכה כ"ט - האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו"ם בין ישראלית וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ומצאה עליו כתם ה"ז תולה בנדה שלבשה אותו... השאילה אותו ליושבת על הכתם אינה תולה בה שאין תולין כתם בכתם.

ועיין בתוספתא פ"ג דמבואר שם דטעמא דרחב"א משום דס"ל דתולין בבעלת הכתם ע"ש. - הרואה כתם אם יש בו לחלק שלש טיפין לשלשה ימים הרי זו חוששת משום זוב ואם לאו אינה חוששת משום זוב דברי ר' מאיר... ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר בין כך ובין כך אינה חוששת, תלת כתמה באחרות דין הוא שתתלה כתמה בעצמה⁷⁷²:

ואף דרבינו פסק לעיל דגבי כתם ג"כ רק מעל"ע חיישינן למפרע⁷⁷³.

זה רק לטמא למפרע, אבל לענין מכאן ולהבא אמרינן שפיר דהוה למפרע.

ועיין כאן דף ס' ע"ב בד"ה כאן, ברש"י – כאן למפרע - לענין טומאת מפרע תולין דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע, אבל מכאן ולהבא אין תולה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה טפי מינה.

ותוס' – כאן למפרע כאן להבא - פרש"י למפרע תולה דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע להבא אינה תולה בבעלת כתם בשני שלה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מינה וזהו** תימה שנתלה זה הכתם בחברתה לחצאין. ** ומפרש הר"י למפרע אם בעלת הכתם הכירה בכתמה ואח"כ לבשה היא וחברתה חלוק ונמצא בה כתם תולה בה כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק בשתיהן כאן להבא שלבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא ואח"כ לבשה חלוק ונמצא בו כתם אף על גב שזאת ודאי טמאה ע"י כתם שלה הואיל ולא נודע בה עד אחר שאירע בה ובחברתה הספק אינה תולה. ויש לפרש לשון הש"ס איפכא למפרע אין תולין ולהבא תולין וקאי למפרע ולהבא אשאלת החלוק אם שאלת החלוק היה למפרע קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה ולהבא ששאלת החלוק שממנו אירע הספק בשתיהן היתה אחר מציאת הכתם של בעלת הכתם תולין והיא היא.

פרק ט' הלכה ט''ו:

הרואה כו' תולה כתמה כו'. והטעם דס"ל כמש"כ התוס' בכ"מ עיין מנחות ד' נ"ב ע"א דהיכא שיש איסור תורה לא גזרו עוד גזירה דרבנן ואף שיש נ"מ ע"י זה ועיין תוס' מכות ד' י"ג ע"א גבי גרושה וחלוצה ע"ש וכ"מ בזה, ועיין בדברי רבינו במס' טהרות בפה"מ פ"ב מ"א בהך דאמר שם היתה טבול יום כו' וראתה משקין מה שהביא שם רבינו בשם התוספתא דר"א בר"ש ס"ל דלא גזרו על ידים בטבול יום והטעם דעיקר ידים משום סרך תרומה כמבואר בחולין דף ק"ו ע"א וגבי טבול יום לא שייך זה, ואף דידים מסואבות לענין משקין חמורים מטבול יום מ"מ לא גזרו, ועיין בירושלמי שבועות פ"ב גבי אין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה וברש"י ברכות ד' כ"ב ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן גבי ב"ק ובירושלמי שם ובפ"ג דיומא ה"ג ע"ש וכ"כ בזה ועיין מש"כ רבינו לקמן פ"י הי"ב גבי סנדל, ועיין כאן ד' ס' ע"ב גבי הך דג' נשים דאמר שם דרק אם בדקה עצמה כשיעור וסת ואמאי הא כיון שראתה אח"כ שוב אין לה כתם לשיטת רבינו והיכא דלא מקלקלה תלינן בה כמבואר כאן ד' ס' ע"ש דהוה פלוגתא בזה אי משום דלא מקלקלה או משום דמעינה פתוח וגם גבי דם טוהר י"ל כן דאז מעינה פתוח ולא משום דלא מקלקלה, ועיין בירושלמי ספ"ז דתרומות ובדברי רבינו שם, ועיין בנזיר דף ס"ד ע"ב ע"ש. אך י"ל דכאן מיד שנמצא הכתם תיכף נטמאו כולם מספק ושוב אח"כ לא תלינן וכעין זה כתב התוס' לחלק בד"ה כאן למפרע ע"ש:

על הלכה זו:

הרואה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, בין שבדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאתה טהור, בין שלא בדקה כו'.

פירש הה''מ: תולה כתמה בראייתה שאינה מונה לענין זיבות מיום הכתם כל שראתה תוך מעת לעת למציאת הכתם והטעם מפני שהכתמים מדבריהם וטומאת מעת לעת למפרע מדבריהם והיא טמאה מחמת ראיה עד כדי זמן מציאת הכתם אין חוששין לכתם למנות לו כיון שמחמת ראייתה כבר היא טמאה ואף על פי שלא בדקה בין מציאת הכתם לראייה ואין צ"ל אם בדקה ומצאתה טהור בין מציאה לראיה שכיון שיש הפסק טהרה בנתיים אין הכתם מצטרף עם הראיה כו'.

מבאר רבינו הטעם שתולה כתמה בראייתה ולא חוששת לכתם בפני עצמו משום דהיכא שיש איסור תורה לא גזרו עוד גזירה דרבנן.

ומביא מכ''מ ראיות לזה. וכ''כ בפ''ח דהלכות חמץ ומצה ה''ח בענין מש''כ הרמב''ם: ומטבל המצה בחרוסת כו', וחלק עליו הראב''ד: ... מצה ומטבל בחרוסת. א"א זה הבל. וכתב הה''מ: ובאמת שהרבה מן האחרונים ז"ל סוברין שאין טיבול במצה כשהיא לבדה וכן נהגו, ומ"מ לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר רק הוא.

ובאר רבינו מחלוקתם כמ''ש כאן והביא מ''מ וראיות שהביא גם כאן וז''ל:

והנה גבי מצה יש ב' טעמים על מצות אכילתן, אחד משום זכר לעוני ואחד משום זכר לחירות, עיין פסחים דף ק"ח ע"א⁷⁷⁴, ובמרור רק טעם אחד משום עבדות, וחרוסת ג"כ משום עבדות.

והנה בזמן המקדש בודאי מטבילין המצה ג"כ בחרוסת, אך בזה"ז כיון דחזינן דמצוה דזכר לעבדות בטל, דמרור בזה"ז דרבנן, רק במרור תיקנו משום זכר, אבל במצה א"צ לתקן כיון דנשאר בו הטעם משום חירות דהוה מה"ת, וא"כ לא שייך טיבול בחרוסת.

ובזה פליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל אם שייך תיקון דרבנן היכא שבלא זה שייך חיוב דאורייתא.

עיין בהך דברכות דף כ"ו ע"א גבי משמשת שראתה נדה⁷⁷⁵, ובירושלמי שם אם יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה⁷⁷⁶.

וביומא פ"ג ה"ב.

ובירושלמי קדושין פ"ג הי"ד ושבועות פ"ב ע"ש.

ועי' תוס' מנחות דף נ"ב ע"א גבי מעילה דרבנן, ושם דף כ"ד ע"א ע"ש גבי שבע לטומאה.

ועיין תוס' מכות דף י"ג ע"א גבי גרושה וחלוצה ע"ש.

ועיין תוס' פסחים דף ק"ח ע"א גבי הסיבה דבן אצל אביו אף דהוא רבו ע"ש⁷⁷⁷.

ועיין בתוספתא פ"ב דב"מ דאבידת אביו ואמו שנתגרשו שניהם שוין⁷⁷⁸, אף דהאיש קודם לאשה להשבת אבידה, כמבואר בהוריות דף י"ג⁷⁷⁹.

ועיין בירושלמי פ"ג דהוריות. ועיין ר"ה דף י"ט ע"א אם שייך ד"ס צריכין חיזוק במקום שיש שניהם ד"ס וד"ת.

ועיין גיטין דף נ"ג ע"ב דמטמא הוה דרבנן, אף דהא המטמא תרומה הוא איסור דאורייתא ולוקין עליו לכמה שיטות, אך ההיזק הוה דרבנן.

ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ה"ח גבי הבעיא דמי חמור גזל השבט או גדר מי חטאת, ועיין יבמות דף ל"ו ע"ב ע"ש בתוס' וכ"מ:

פרק ט' הלכה ט''ו:

הרואה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, בין שבדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאתה טהור, בין שלא בדקה, אבל הרואה כתם אחר כתם בתוך עשרים וארבע שעות אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהם שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים אין מצטרפין למנין זיבות.

הרואה כו' תולה כתמה כו'.

והטעם דס"ל כמש"כ התוס' בכ"מ, עיין מנחות דף נ"ב ע"א דהיכא שיש איסור תורה לא גזרו עוד גזירה דרבנן - ותימה דבסוף פרק בתרא דתמורה (דף לב:) בעי גבי מקדיש עולה לבדק הבית אסור לשוחטה עד שתיפדה ומועלין בה שתי מעילות, ופריך ואי דרבנן מי איכא מעילה דרבנן? וי"ל דכיון דאיכא מעילה דאורייתא לא שייך לתקן מעילה אחר דרבנן כו'. –

ואף שיש נפ"מ ע"י זה⁷⁸⁰.

ועיין תוס' מכות דף י"ג ע"א גבי גרושה וחלוצה ע"ש - גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת כו', וחלוצה ...מכת מרדות דרבנן, ובהא כיון דהיא גם גרושה - לוקה בה מלקות דגרושה שהיא דאורייתא ולא לקי מכת מרדות דרבנן.

וכ"מ בזה.

ועיין בדברי רבינו במס' טהרות בפה"מ פ"ב מ"א בהך דאמר שם היתה טבול יום כו' וראתה משקין - היתה טבולת יום מנערת את הקדרה בידים מסואבות וראתה משקין על ידיה ספק מן הקדרה נתזו ספק שהקלח נגע בידיה הירק פסול והקדרה טהורה: -

מה שהביא שם רבינו בשם התוספתא דר"א בר"ש ס"ל דלא גזרו על ידים בטבול יום –

היתה טבולת יום מנערת את הקדרה בידים מסואבות לפי שאין טבול יום מטמא את החולין, ולפיכך הוצרך לומר ידים מסואבות, והניח שהיא טבולת יום כדי ללמדנו את הענין שנתבאר בתוספתא, והוא אמרם אחד טהור שידיו טמאות ואחד טבול יום שידיו טמאות מטמא משקה חולין, ר' אלעזר בר' שמעון אומר אין ידים לטבול יום, רוצה לומר שאין חלוק בין שהיו ידיו טמאות או טהורות. ואינה הלכה.

והטעם, דעיקר ידים משום סרך תרומה כמבואר בחולין דף ק"ו ע"א. - נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה [הוצרכה, שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני, ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין].

וגבי טבול יום לא שייך זה⁷⁸¹.

ואף דידים מסואבות לענין משקין - חמורים מטבול יום⁷⁸² - מ"מ לא גזרו.

ועיין בירושלמי שבועות פ"ב גבי אין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. –

ה''א: ניטמא במת וידע, בשרץ ולא ידע - אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה.

וברש"י ברכות דף כ"ב ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן גבי ב"ק. - תנן: זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, המשמשת וראתה דם צריכין טבילה; ורבי יהודה פוטר. פירש''י: משמשת וראתה נדה - דטומאת קרי קדמה, וכשראתה הקרי ראויה היתה לטבול מיד.

לא כל שכן - דלא אתיא טומאת נדה שהיא אחרונה, ומפקעה לטבילה שנתחייבה בה כבר. אלא לאו רבי יהודה - קתני להודיעך דאפילו היכא דקדם הקרי - אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה, דאין טבילה אלא המטהרת.

ובירושלמי שם –

ברכות פ''ג ה''ו - עד כדון זב שראה קרי ואפילו קרי שראה זוב מועיל הוא שהוא טובל נשמענא מן הדא המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ור"י פוטר, מ"ט דר"י? משום מה מועיל הוא שהוא טובל, או שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה כו'.

ובפ"ג דיומא ה"ג ע"ש. –

תמן תנינן המשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ר' יודה פוטר, מה חלוק ר' יודה על טבילת סרך או משם אפי' טובל מהו מועיל? מה נפק מינה ראה קרי ,אין תימר חלוק ר' יודה על טבילת סרך דבר תורה הוא, אין תימר אפי' טובל מהו מועיל, מועיל הוא שהוא טובל. כהדא דתני א"ר יהודה כל עצמן לא התקינו טבילה זו אלא מפני טבילת סרך שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שבידו וחוזר ובא לו הדא אמרה לא חלק ר' יודה על טבילת סרך אלא משם אפילו טובל מה הוא מועיל:

וכ"כ בזה.

ועיין מש"כ רבינו לקמן פ"י הי"ב גבי סנדל. - לפיכך המפלת זכר וסנדל עמו אף על פי שאין הכר פנים לסנדל הרי זו תשב לזכר ולנקבה שמא סנדל זה נקבה היה, וחומרא החמירו בו לטמאה בו משום ולד אף על פי שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו.

ועיין כאן דף ס' ע"ב גבי הך דג' נשים דאמר שם דרק אם בדקה עצמה כשיעור וסת. –

שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות. אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת.

ואמאי, הא כיון שראתה אח"כ, שוב אין לה כתם לשיטת רבינו –

לקמן הלכה ט''ז: כיצד ראתה כתם ערב שבת בשעה ראשונה מן היום אף ע"פ שלא בדקה עצמה ולא ידעה אם טהורה היא אם טמאה וראתה דם אחר כך עד שעה ראשונה מיום השבת אינה מונה לכתם, אלא תולה הכתם בראייה. –

והיכא דלא מקלקלה תלינן בה, כמבואר כאן דף ס' ע"ש דהוה פלוגתא בזה אי משום דלא מקלקלה או משום דמעינה פתוח –

ת"ר, תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה, ובסופרת שבעה שלא טבלה. לפיכך היא - מתוקנת. וחברתה - מקולקלת, דברי רשב"ג. רבי אומר: אינה תולה [הואיל ומקלקלה לה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך]. לפיכך שתיהן מקולקלות. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה, וביושבת על דם טוהר, ובבתולה שדמיה טהורין. [דלא מקלקלה לה מידי שאין לה כתם כדאמרי' בפ' קמא זו שירפה מצוי ותלינן כתמה בדם בתולים].

וגם גבי דם טוהר י"ל כן, דאז מעינה פתוח ולא משום דלא מקלקלה⁷⁸³.

ועיין בירושלמי ספ"ז דתרומות –

אחת טמאה ואחת טהורה - אני אומר לתוך טמאה נפלה, אחת מדומעת ואחת אינה מדומעת אני אומר למדומעת נפלה, אחת יש בה כדי להעלות ואחת אין בה כדי להעלות אני אומר לאותה שאין בה כדי להעלות נפלה. ר"ש בן לקיש משום בר קפרא אמר והוא שיש בשנייה רוב, ר"י אמר אף על פי שאין בשנייה רוב כו'.

ובדברי רבינו שם. –

פי''ג הי''ד דתרומות: שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך התרומה ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה, בד"א בתרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם, אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה.

ועיין בנזיר דף ס"ד ע"ב ע"ש. –

אמר רב המנונא: נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן - טהורים, מ"ט? דלא אלימא טומאת התהום למיסתר. מתיב רבא: ירד ליטהר מטומאת המת - טמא, שחזקת טמא טמא, שחזקת טהור טהור, א"ל: מודינא לך בנזיר, שמחוסר תגלחת.

אך י"ל דכאן מיד שנמצא הכתם תיכף נטמאו כולם מספק, ושוב אח"כ לא תלינן⁷⁸⁴.

וכעין זה כתב התוס' לחלק בד"ה כאן למפרע ע"ש: -

כאן למפרע כאן להבא כו', ומפרש הר"י למפרע אם בעלת הכתם הכירה בכתמה, ואח"כ לבשה היא וחברתה חלוק ונמצא בה כתם - תולה בה, כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק בשתיהן. כאן להבא שלבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא, ואח"כ לבשה חלוק ונמצא בו כתם, אף על גב שזאת ודאי טמאה ע"י כתם שלה, הואיל ולא נודע בה עד אחר שאירע בה ובחברתה הספק אינה תולה. ויש לפרש לשון הש"ס איפכא, למפרע אין תולין ולהבא תולין, וקאי למפרע ולהבא אשאלת החלוק, אם שאלת החלוק היה למפרע קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה, ולהבא ששאלת החלוק שממנו אירע הספק בשתיהן היתה אחר מציאת הכתם של בעלת הכתם - תולין והיא היא.

פרק ט' הלכה כ''ג:

ותולה במאכולת כו'. וכאן לא מחלקינן איזה מאכולת כמו דאמרינן בגמ' ד' י"ט ע"ב דשם רק לרבנן דס"ל דרק אם הרגה דהוי בגדר תליה אז צריך שיהיה דומה הכתם להדם שממנה נתלה אבל למאי דפסקינן כרחב"א דלא גזרו על בגד עד כגריס שוב אין נ"מ רק לנמצא על בשרה אז יש נ"מ וכמש"כ בזה לעיל. ועיין ברש"י כאן דמשמע דנ"מ בזה בין כגריס לפחות מכגריס וכ"כ בזה:

פרק ט' הלכה כ''ג:

נמצא הכתם על בגדיה ובשרה כאחד תולה בכל שיש לה לתלות, ותולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת ודם זה דם מאכולת הוא, ועד כמה עד כגריס, אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס אינה תולה במאכולת, ואפילו היתה מאכולת רצוצה בכתם הואיל והוא יתר מכגריס אינה תולה במאכולת.

ותולה במאכולת כו'.

וכאן לא מחלקינן איזה מאכולת כמו דאמרינן בגמ' דף י"ט ע"ב - זעירי אמר רבי חנינא: כדם מאכולת של ראש. מיתיבי: הרגה מאכולת - הרי זה תולה בה, מאי לאו - דכוליה גופה, לא, דראשה. –

דשם רק לרבנן דס"ל דרק אם הרגה – נ''ח ע''ב: הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. דהוי בגדר תליה –

אז צריך שיהיה דומה הכתם להדם שממנה נתלה.

אבל למאי דפסקינן כרחב"א - עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה. – דלא גזרו על בגד עד כגריס, שוב אין נפ"מ.

רק לנמצא על בשרה אז יש נפ"מ, וכמש"כ בזה לעיל⁷⁸⁵.

ועיין ברש"י כאן דמשמע דנפ"מ בזה בין כגריס לפחות מכגריס.

וכ"כ בזה:

פרק ט' הלכה כ''ו:

שתי נשים שנתעסקו כו'. עיין בהך דעירובין דף ע"ו ע"א ובירושלמי שם פ"ה גבי ג' כפרים המשולשים דאם היו שני כפרים מכאן ושני כפרים מכאן וכפר אחד באמצע אם נותנים את הכפר לזה ולזה ואמר שם דרק בשנים הוי בעיא משום שיוכל להיות שיהיה תרתי דסתרי בב"א והוה כהך דדף ע"ו אבל ביחיד שפיר נותנים לזה ולזה וכן מבואר שם בירושלמי פ"ב גבי פסי ביראות היו שתים האמצעי כו' ועיין עירובין ד' צ"ג גבי ג' ב"א ובהך דבכורות ד' צ"ח ע"ב. והנה עיין בהך דכתובות ד' כ"ז ע"א מבואר דהיכא דרק משום ספק אז תלינן אף בתרתי דסתרי ע"ש גבי שבויה דהוה ג"כ תקנה גדר דכתם ועיין בירושלמי פ"ג דדמאי גבי המפקיד אצל עכו"ם פירות מתוקנים דע"י זה נעשה כל פירות העכו"ם דמאי דאמרינן החליף ואמר שם דזה רק אם אח"כ לקח אחד מן העכו"ם רק כמו קופתו אבל יותר אז הוי ודאי טבל ואמר שם דאם מאה ב"א לקחו כל אחד רק כדי קופה, של כל אחד הוי רק דמאי אף שלקחו בב"א ואם אח"כ לקח אחד מהם כל המאה נשארו דמאי ע"ש וט"ס שם, וצ"ל כך דכאן גבי כתם ס"ל דאם נמצא כתם אחד גדול יותר מהשיעור שנתעסקו בו אז אמרינן דגם השיעור שיוכל לתלות ג"כ לא תלינן ואף דלכאורה זה הוי בעיא דר"י כאן ד' נ"ט וכמבואר כאן בהל' כ"ו אך שם שאני דאם ניטל הכגריס אז שוב לא נשאר דין כתם כלל דפחות מכגריס לא גזרו כלל משא"כ כאן וכן מוכח מירושלמי דדמאי הנ"ל וזהו מה דאמר שאני התם דאיכא סלע יתירה והקושיא היא כך. דהנה עיין לקמן בהל' ל' כתב רבינו דלכך אינו תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה, ולכאורה למה ליה לרבינו לומר זה הא אם לא בדקה הוי ג"כ האחרונה טמאה דנ"מ רק לענין הראשונה דאם לא בדקה הראשונה טמאה מספק ועכשיו הראשונה טהורה ודוחק לומר דמיירי שהאחרונה הוי מעוברת ומניקה וכדומה דאז אם לא בדקה הראשונה היתה האחרונה תולה בה כמבואר לקמן בהל' ל"ג וכאן משום דאמרה שבדקה לא תליא דאמאי לא להימנה שבדקה ועיין בהך דיבמות דף קי"ח ע"א בפלוגתא דר"ט ור"ע ע"ש בתוס' אך י"ל דכאן מיירי ששתיהן של בעל אחד הן ויהיה הוא עושה איסור ממ"נ, ועיין מש"כ לעיל בהל' אישות פ"ט הי"ח גבי והמשלח מותר ולקמן פט"ו הי"ד במש"כ רבינו ויראה לי שחוששין ולכך מקשה מן הך דב' נשים שנתעסקו וס"ל דמיירי ג"כ שהם של בעל אחד ולכך שניהם טמאות כי היכי דלא לקשי מהך דכתובות ד' כ"ז הנ"ל וס"ל דשם מיירי שהם נשי של שני כהנים ועיין בהך דשבועות ד' מ"ז ע"ב דהוה כה"ג בעיא דלא איפשטא אם הסיבה הוא בב' גופים והנ"מ הוא לגוף אחד ע"ש גבי הך דב' לוין ומלוה אחד, וא"כ ה"נ תהיה גם הראשונה אסורה מאחר שעל פי דין השניה תולה בה כיון שהשניה מעוברת כמש"כ ותירץ דשאני התם דאיכא סלע יתירה וכמש"כ לעיל ואף אם הם של ב' אנשים:

ביאור דברי הרב:

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא על כל אחת משתיהן כתם כסלע שתיהן טמאות.

מקשה רבינו, הרי כאן מדובר בכתם, שטומאת כתם היא מחמת הספק, כמ''ש הרמב''ם לעיל: "ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה אף ע"פ שלא הרגישה ... טמאה ... וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא". תקנה מדרבנן, כמו איסור שבויה לכהן מתקנת חכמים מחמת ספק.

ובשבויה הדין "אם יש שם מחבואה אחת, מצלת על הכהנות כולן", ואף דהוי תרתי דסתרי בבת אחת – "והכא נמי כיון דשרי להו לכולהו - כבת אחת דמי, מ''מ כולן מותרות - כיון שאיסור שבויה הוא מחמת ספק "הכא מי יימר דאיטמי".

ומדוע כאן בכתם כסלע שתיהן טמאות?

רבינו מציין לכמה מקומות שמצינו שכאשר יש רק שלשה, דהיינו אחד מכאן ואחד בכאן ואחד באמצע, אפשר לצרף את האמצעי לשניהם, שמכיון שהוא יחיד לא יהיה מציאות של תרתי דסתרי בבת אחת אלא רק בזה אחר זה. כמו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו בהם שנים, אם באו להשאל בבת אחת – שניהם טמאים (דהוי תרתי דסתרי בבת אחת), ובזה אחר זה – שניהם טהורים.

במדידת תחום שבת –

היו שלשה כפרים משולשין אם יש בין האמצעי ובין כל אחד ואחד מן החיצונים אלפים אמה או פחות מכאן, ובין השנים החיצונים מאתים שלש ושמונים פחות שליש, כדי שיהיה בין כל אחד מהן ובין האמצעי כשתראה אותו כאילו הוא ביניהן מאה וארבעים ואחת אמה ושליש, הרי שלשתן כמדינה אחת ומודדין להם אלפים אמה לכל רוח מחוץ לשלשתן.

אבל אם היו שני כפרים מכאן ושנים מכאן ואחד באמצע – זו בעיא בירושלמי אם אפשר לצרפו לשניהם. (שגם אלו ימדדו ממנו אלפיים אמה, וגם השניים לכיוון השני). מבאר רבינו שזה משום שכשיש שניים אפשר שיהיה מציאות שיצרפוהו לשני הכיוונים ויהיה תרתי דסתרי בבת אחת.

וכן⁷⁸⁶ לגבי פסי ביראות, שלא עשה פסין לבור האמצעי⁷⁸⁷, שאם היה אחד ממלא מהן מותר, ואם שני אנשים אסור, ומפרש רבינו משום תרתי דסתרי.

וכן בירושלמי דמאי פ''ג. המפקיד אצל עכו''ם קופה של פירות מתוקנים, חוששין שמא החליף העכו''ם בפירותיו וע''כ נעשו כל פירות העכו''ם דמאי. כשהמפקיד נוטל קופת פירות בחזרה הרי הם דמאי, ואם נטל יותר מכדי קופתו – הרי הם טבל ודאי. אם לקחו מאה אנשים כל אחד קופה – כולם דמאי (שחוששין שכ''א קיבל את המתוקנים וע''כ לא יפריש ודאי). ואם חזר אחד ולקח מכל המאה את הפירות – נשארו דמאי.

מכאן לומד רבינו שהגזרה של דמאי היתה רק על שיעור כדי קופתו, שאם לקח מהגוי יותר – הוי ודאי טבל, אבל על שיעור כדי קופתו לא גזרו כלל, ואפילו אם לקח אדם אחד מכל המאה – נשאר הכל דמאי ולא ודאי טבל. –

וא''כ מדוע כאן בכתם כסלע שתיהן טמאות?

וצ"ל כך, דכאן גבי כתם ס"ל דאם נמצא כתם אחד גדול יותר מהשיעור שנתעסקו בו, אז אמרינן דגם השיעור שיוכל לתלות ג"כ לא תלינן.

אך שם בעיא דר' ירמיה נתעסקה בכגריס, ונמצא עליה בכגריס ועוד שאני, דאם ניטל הכגריס אז שוב לא נשאר דין כתם כלל, דפחות מכגריס לא גזרו כלל, כמו בקופת פירות בירושלמי לעיל, משא"כ כאן – שגם אם נתלה את הסלע דם בדם הציפור, עדיין נשאר כסלע.

מבאר את הגמ': בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה, היא - טהורה, וחבירתה – טמאה. והרמב''ם מוסיף שאין האחרונה תולה את הכתם בראשונה "שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה".

ולכאורה למה ליה לרבינו לומר זה? הא אם לא בדקה הוי ג"כ האחרונה טמאה?. הבדיקה של הראשונה הועילה רק לטהר אותה, כי בלא הבדיקה היתה גם היא טמאה ועכשיו שבדקה – היא טהורה.

ודוחק לומר דמיירי שהאחרונה הוי מעוברת ומניקה וכדומה דאז אם לא בדקה הראשונה היתה האחרונה תולה בה כמבואר לקמן בהל' ל"ג - תולה מי שאינה ראויה לראות דם במי שהיא ראויה, ותהיה שאינה ראויה טהורה והראויה טמאה, כיצד היתה אחת מעוברת ואחת אינה מעוברת המעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה כו'. וכאן כיון שהראשונה בדקה אין המעוברת תולה בה. ואמאי, הרי המעוברת יכולה לומר לראשונה איני מאמינה שבדקת, והכתם הוא ממך.

כמו בדין האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי - תנשא ותטול כתובתה, וצרתה אסורה; היתה בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון. שהצרה לא מאמינה לה שמת בעלה ומותרת לאכול בתרומה על סמך שהבעל חי.

ומתרץ שכאן מדובר ששתיהן נשיו גם הראשונה בעלת החלוק שבדקה וגם האחרונה המעוברת או מניקה, הלכך אי אפשר להתיר את שתיהן, שגם נאמין לראשונה שבדקה וגם נתיר את האחרונה שתתלה בראשונה.

וע''ז שאלה הגמ' מאי שנא מהא דתניא: שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו - שתיהן טמאות? וגם שם מדובר ששתיהן נשיו, דאם לא כן – היו שתיהן מותרות, כיון שזה כתם שטומאתו מספק מדרבנן, וכמו בשבויה שאסורה לכהן, שאם היתה מחבואה אחת בעיר, אף שאינה מחזיקה אלא אחת – כל הכהנות מותרות⁷⁸⁸.

וע''ז מתרצת הגמ': שאני הכא דאיכא סלע יתירה, ולכך אין אף אחת יכולה לתלות בו, גם אם הן נשואות לשני אנשים - דאם נמצא כתם אחד גדול יותר מהשיעור שנתעסקו בו, אז אמרינן דגם השיעור שיוכל לתלות ג"כ לא תלינן... ואף אם הם של שני אנשים⁷⁸⁹.

פרק ט' הלכה כ''ו:

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא על כל אחת משתיהן כתם כסלע שתיהן טמאות, נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו ובגריס במאכולת, נמצא הכתם יתר מכשני גריסין טמאה.

שתי נשים שנתעסקו כו'.

עיין בהך דעירובין דף ע"ו ע"א –

בדיק להו רחבה לרבנן: שתי חצרות ושני בתים ביניהם, זה בא דרך זה ונתן עירובו בזה, וזה בא דרך זה ונתן עירובו בזה, קנו עירוב או לא? מי משוית להו לגבי דהאי בית ולגבי דהאי בית שער [ולגבי דהאי בית שער ולגבי דהאי בית]? - אמרו ליה: שניהן לא קנו עירוב; מה נפשך: אי בית שער משוית ליה - הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת - אינו עירוב. אי בית משוית ליה - קא מטלטל לבית דלא מערב ליה⁷⁹⁰.

ובירושלמי שם פ"ה גבי ג' כפרים המשולשים, דאם היו שני כפרים מכאן, ושני כפרים מכאן, וכפר אחד באמצע, אם נותנים את הכפר לזה ולזה, ואמר שם דרק בשנים הוי בעיא –

היו שנים האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן. [היו שנים כזה (שנים כנגד שנים ואחד באמצע ביניהם) האמצעי מאי שתיהני לכפרים אלו ואילו, קרה''ע]. - מה צריכה לה כשהיו שנים מהלכין אבל אם היה א' מהלך נידון לכאן ולכאן: -

משום שיוכל להיות שיהיה תרתי דסתרי בב"א, והוה כהך דדף ע"ו, אבל ביחיד - שפיר נותנים לזה ולזה.

וכן מבואר שם בירושלמי פ"ב גבי פסי ביראות היו שתים האמצעי כו'. –

היתה באר אחת גדול לחצייה עשה ולחצייה לא עשה, לחצייה שעשה מותר ולחצייה שלא עשה אסור. היו שתים [שתי בורות ואחד באמצע⁷⁹¹ ועשה לשתים החיצונים], האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן? [ויהא מותר למלאות בו או לא?] מה צריכה ליה כשהיו שנים ממלין, [כי קמיבעיא ליה כשהיו שני בני אדם ממלאין זה מבאר זה וזה מבאר זה אבל אם היה אחד ממלא משני הבארות אף האמצעי מותר אף על פי שלא עשה לו פסין], אבל אם היה אחד ממלא נידון לכאן ולכאן.

ועיין עירובין דף צ"ג גבי ג' ב"א –

שלשה קרפיפות זה בצד זה, ושנים החיצונים מגופפים והאמצעי אינו מגופף, ויחיד בזה ויחיד בזה - נעשה כשיירא ונותנין להן כל צורכן ודאי... שנים בזה ושנים בזה, ואחד באמצעי מהו? הכא ודאי, אי להכא נפיק - תלתא הוו, ואי להכא נפיק - תלתא הוו, או דלמא: אימר להכא נפיק, ואימר להכא נפיק?

ובהך דבכורות דף (צ"ח? צ''ל נ''ד וכן מציין רבינו לקמן) ע"ב. –

נ''ד ע''ב: היו לו באמצע - מביא ומעשרן באמצע. וכמה? אמר רב: חמש מכאן וחמש מכאן וחמש מאמצע, דהני חמש חזיא להכא וחזיא להכא. ושמואל אמר: אפי' חמש מכאן וה' מכאן ואחד באמצע, חזינן לרועה כמאן דקאי הכא, וקרינן ביה מונה.

והנה עיין בהך דכתובות דף כ"ז ע"א מבואר דהיכא דרק משום ספק אז תלינן אף בתרתי דסתרי ע"ש גבי שבויה –

אם יש שם מחבואה אחת, מצלת על הכהנות כולן. בעי רבי ירמיה: אינה מחזקת אלא אחת, מהו? מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא, או דלמא לא אמרינן? ומאי שנא משני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות, ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, רבי יהודה אומר: אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו - טהורות, שניהם כאחת - טמאות, ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך - טמאין; ואמר רבא, ואיתימא ר' יוחנן: בבת אחת - דברי הכל טמאין, בזה אחר זה - דברי הכל טהורים, לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו, מר מדמי ליה לבבת אחת, ומר מדמי ליה לבזה אחר זה והכא נמי כיון דשרי להו לכולהו - כבת אחת דמי, הכי השתא, התם ודאי איכא טומאה, הכא מי יימר דאיטמי. - דהוה ג"כ תקנה גדר דכתם⁷⁹².

ועיין בירושלמי פ"ג דדמאי גבי המפקיד אצל עכו"ם פירות מתוקנים דע"י זה נעשה כל פירות העכו"ם דמאי דאמרינן החליף ⁷⁹³–

לפירוש רבינו אפי' אם ידוע ששאר פירות הגוי לא הוחלפו והם ודאי טבל מ''מ התקנה היא שדינם דמאי. וז''ל רבינו הובא לעיל בהקדמה, ולקמן פי''ב ה''ב:

ועיין בירושלמי שם פ"ג הל''ד דע"י קופה אחת נעשה כל פירות העכו"ם דמאי. ועי' בתוספתא פ"א דדמאי דאפילו כולה עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכה נעשה כולה דמאי ועיין בפ"ב דמכשירין ה"י מבואר שם ג"כ כן ור"ל דזה הוה כך תקנה להפריש דמאי בכגון זה].

ואמר שם דזה רק אם אח"כ לקח אחד מן העכו"ם רק כמו קופתו, אבל יותר - אז הוי ודאי טבל.

ואמר שם דאם מאה בני אדם לקחו כל אחד רק כדי קופה, של כל אחד הוי רק דמאי אף שלקחו בבת אחת, ואם אח"כ לקח אחד מהם כל המאה - נשארו דמאי ע"ש וט"ס שם⁷⁹⁴. בנדפס: "נשארו ודאי".

וצ"ל כך, דכאן גבי כתם ס"ל דאם נמצא כתם אחד גדול יותר מהשיעור שנתעסקו בו, אז אמרינן דגם השיעור שיוכל לתלות ג"כ לא תלינן.

ואף דלכאורה זה הוי בעיא דר"י כאן דף נ"ט - בעי רבי ירמיה: נתעסקה בכגריס, ונמצא עליה בכגריס ועוד מהו? תבעי לר' חנינא, תבעי לר' ינאי. תבעי לר' חנינא - עד כאן לא קאמר ר' חנינא התם טמאה - אלא דלא נתעסקה, אבל הכא דנתעסקה - תליא? או דלמא: אפילו לרבי ינאי דאמר טהורה הני מילי - היכא דרצופה בו מאכולת, אבל היכא דאין רצופה בו מאכולת - לא תליא? –

וכמבואר כאן בהלכה כ"ו - נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין, הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת, נמצא הכתם יתר מכשני גריסין טמאה. –

אך שם בעיא דר' ירמיה שאני, דאם ניטל הכגריס אז שוב לא נשאר דין כתם כלל, דפחות מכגריס לא גזרו כלל, משא"כ כאן⁷⁹⁵.

וכן מוכח מירושלמי דדמאי הנ"ל. שעל כדי קופה לא גזרו כלל שיהיה טבל ודאי אלא רק דמאי.

וזהו מה דאמר שאני התם דאיכא סלע יתירה. – נ''ח ע''א: תניא אידך: בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה, היא - טהורה, וחבירתה - תולה בה. אמר רב ששת: ולענין דינא תנן [דכבוס הכתם מן החלוק תנן דחבירתה תולה בה, דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתיה].

אבל לענין טומאה - היא טהורה וחבירתה טמאה. מאי שנא מהא דתניא: שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו - שתיהן טמאות? שאני התם - דאיכא סלע יתירה. [ומאי חזית דתלית ליה לסלע יתירה דטמאה בהך תלייה בהך הלכך שתיהן טמאות אבל הכא טומאה תלויה בהך דלא בדקה].

והקושיא היא כך, דהנה עיין לקמן בהלכה ל' כתב רבינו דלכך אינו תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה - בדקה חלוקה ובדקה עצמה ונמצאת טהור והשאילה החלוק לחבירתה ולבשתו ונמצא עליו כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה, ואינה תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה.

ולכאורה למה ליה לרבינו לומר זה?, הא אם לא בדקה הוי ג"כ האחרונה טמאה, דנפ"מ רק לענין הראשונה דאם לא בדקה - הראשונה טמאה מספק, ועכשיו הראשונה שבדקה טהורה.

ודוחק לומר דמיירי שהאחרונה הוי מעוברת ומניקה וכדומה, דאז אם לא בדקה הראשונה היתה האחרונה תולה בה, כמבואר לקמן בהל' ל"ג - בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות תולה מי שאינה ראויה לראות דם במי שהיא ראויה, ותהיה שאינה ראויה טהורה והראויה טמאה, כיצד היתה אחת מעוברת ואחת אינה מעוברת המעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה כו'.

וכאן משום דאמרה שבדקה - לא תליא, דאמאי? לא להימנה שבדקה.

ועיין בהך דיבמות דף קי"ח ע"א בפלוגתא דר"ט ור"ע –

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי - תנשא ותטול כתובתה, וצרתה אסורה; היתה בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון; רבי עקיבא אומר: אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה, עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה.

ע"ש בתוס' - בת ישראל לכהן תאכל בתרומה - מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה.

אך י"ל דכאן מיירי ששתיהן של בעל אחד הן, ויהיה הוא עושה איסור ממ"נ.

ועיין מש"כ לעיל בהלכות אישות פ"ט הי"ח גבי והמשלח מותר –

העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה, השליח אומר לעצמי קידשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי ... והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה. כותב רבינו: ואף דכאן הוא לא ידע שלא קידשה השליח לו... אך י"ל דכאן שאני שהשליח מכחיש אותה כו'.

ולקמן פט"ו הי"ד במש"כ רבינו ויראה לי שחוששין - פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא, אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני, ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק כו'⁷⁹⁶.

ולכך מקשה מן הך דב' נשים שנתעסקו, וס"ל דמיירי ג"כ שהם של בעל אחד ולכך שניהם טמאות, כי היכי דלא לקשי מהך דכתובות דף כ"ז הנ"ל, וס"ל דשם מיירי שהם נשי של שני כהנים.

ועיין בהך דשבועות דף מ"ז ע"ב דהוה כה"ג בעיא דלא איפשטא אם הסיבה הוא בב' גופים והנפ"מ הוא לגוף אחד, ע"ש גבי הך דב' לוין ומלוה אחד.

וא"כ ה"נ תהיה גם הראשונה אסורה, מאחר שעל פי דין השניה תולה בה כיון שהשניה מעוברת כמש"כ, ותירץ דשאני התם דאיכא סלע יתירה, וכמש"כ לעיל, ואף אם הם של ב' אנשים.

בענין זה דתרתי דסתרי כותב רבינו בהלכות מתנות עניים פ''ה הכ''ה על הרמב''ם: זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש שורות של זיתים מקיפין אותו משלש רוחותיו אף על פי שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה, שהרי השורות הסתירוהו.

וז''ל:

זית העומד כו'. עיין בירושלמי דר"א ס"ל דר"ל כך, דחשבינן להך זית העומד באמצע שהוא מצטרף לכל אחד מהשני זיתים, וכעין מה דאמרינן בעירובין דף צ"ג ע"א גבי ג' קרפיפות דכל אחד חשבינן להכא ולהכא והוה שיירא.

וע"ש בירושלמי פ"ה גבי עיבור דאם היו שנים, ור"ל גבי כפרים המשולשין ועשויין כחצובה ויש שני כפרים מצד זה ושנים מצד זה ואחד באמצע, אם מצרפין הכפר לשניהם, ומחלק שם דזה הספק רק הוא לשני אנשים דהוה כתרתי דסתרי בב"א.

וכמבואר בהך דעירובין דף ע"ו ובכתובות דף כ"ז וכ"מ בזה.

וכן הוא בירושלמי פרק ב' דעירובין גבי פסין.

ועיין בכורות דף נ"ד ע"ב גבי צירוף דמצרפין להכא ולהכא.

ושם דף נ"ט ע"ב גבי מנין הראוי משום דעשירי ודאי ולא ספק.

והנה כאן גבי שכחה לכאורה זה יהיה תליא בהך מחלוקת דספק ממון עניים אם להקל או להחמיר.

אך כאן דהוה סתרי, לכאורה זה תליא בהך בעיא דשבועות דף מ"ז ע"ב גבי שני לוין ומלוה אחד, והכי נמי הבעה"ב הוא אחד והעניים הם הרבה, וכהך דירושלמי דעירובין הנ"ל.

ובזה יש לפרש דברי התוספתא כאן פרק ג' במד"א בזמן שאין מכירו אבל כו' רץ אחריו כו' - הזית שהוא עוד שלש שורות של שני מלבנין ושכחו אין שכחה במה דברים אמורים בזמן שאין מכירו אבל בזמן שמכירו רץ אחריו ונוטלו אפי' מאה אמה.

ועיין בירושלמי כאן דגרס להיפך⁷⁹⁷.

אך בזה יש לפרש כך, דכמו דמבואר בירושלמי דעירובין הנ"ל גבי ג' כפרים דגבי שני אנשים הוה תרתי דסתרי ומשום דיכול להיות שיהיה בבת אחת, משא"כ באחד.

וזהו דאמר בתוספתא דלגבי שני עניים לא הוה שכחה, משום דאז יכול להיות בב"א ששניהם ילקטו, משא"כ בעני אחד שפיר יכול ללקוט כיון דהוא אינו לוקט בב"א, וזהו דאמר בזמן שמכירו יכול ליטול שכחה משניהם, דלגביה הוה ספק שכחה שכחה.

ואף דבירושלמי דדמאי פ"ג ה"ד מחלק שם להיפך גבי המפקיד קופה דבמאה בני אדם הוה של כל אחד דמאי, ובאדם אחד הוה הכל ודאי חוץ מאחד, יש לחלק דכאן הדין הוא על הזיתים ולא על האדם, וכן גבי כפרים המשולשים, משא"כ גבי קופות דדמאי הנ"ל, אך רבינו ז"ל פסק כר"י שם בירושלמי.

שם [פרק ט' הלכה כ''ו]:

שם נתעסקו בדם כו'. עיין בתוס' ד"ה אם נתעסקו בפחות מכגריס. אך באמת לגבי פחות מכגריס אין עליה שם נתעסקה כלל כיון דבזה השיעור לא גזרו כלל ואין נ"מ בשיעור זה:

רבינו חוזר כאן על חידושו, שחכמים לא גזרו כלל על כתם בבגדה שהוא פחות מכגריס, ורק על טיפת דם או כתם שנמצא על גופה אף שהוא פחות מכגריס טהורה רק מדין תליה אם יש לה במה לתלות.

כמ''ש לעיל פ''ד הי''ט:

דגבי כתם על בגדה פחות מכגריס לא גזרו כלל לא בגדר תליה אך כל זה על כתם הנמצא אבל הך דכאן גבי בדקה בעד שאינו בדוק אז הוה רק בגדר תליה...

דלא גזרו כלל על כתם פחות מכגריס ואף במקום שא"א למאכולת כלל וגם במקום שידוע לנו שזה הדם משונה מדם מאכולת.

ולעיל פ''ט ה''ו:

אך העיקר כמש"כ לעיל דעל בגדיה לא גזרו כלל פחות מכגריס. ועל גופה הוי רק בגדר תליה.

וכ''כ בריש הלכה זו:

וכמבואר כאן בהלכה כ"ו, אך שם שאני דאם ניטל הכגריס אז שוב לא נשאר דין כתם כלל, דפחות מכגריס לא גזרו כלל.

וכ''כ במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ט ה''ג:

וזה ג"כ נ"מ במ"ש התוס' נדה דף נ"ח ע"א ד"ה כשורה⁷⁹⁸ - דיש נ"מ בין טיפין טיפין על בגדה דאין מצטרף, ועל בשרה מצטרף, משום דגבי בגד לא גזרו על כתם פחות מכגריס, וא"כ מה שייך צירוף, כיון דכל דבר בפ"ע לא כלום הוא.

וכמ"ש התוס' יומא דף פ"א גבי רביעית דם הבא משני מתים שכל א' לא הוי בו שיעור רביעית לא מצטרף⁷⁹⁹.

אבל גבי בשרה אז רק משום דתלינן בדבר, וכ"כ בזה בהלכות אס"ב לכן שפיר מצטרף.

וכ"ה בירושלמי נזיר פ"ז⁸⁰⁰ ובגמ' שם דף נ"א גבי תרווד רקב משני אנשים כה"ג ע"ש.

וגבי הך דחולין דף כ"ח גבי שני חצאין גם בעוף לא מצטרף⁸⁰¹ ע"ש ברש"י דחצי לא כלום הוא.

וכ"כ בזה גבי סתירת התוס' מנחות דף ל"ב⁸⁰² ודף ל"ג⁸⁰³ אם מהני לתפור במזוזה או בתפילין בפרשה, ונך"מ דאם הוי מתחילה שלימים ואח"כ נחסר - מהני לתופרן, אבל אם מתחילה רק חצי - אין עליו שם כלל, ולא מהני תפירה...

וכ''כ רבינו בפ''ו מהלכות יסודי התורה:

וג"כ ר"ל דאף דמג' כלים מצטרף רק בזמן שהיה בכל כלי מהן שיעור ג' לוגין, וחל עליו שם השיעור, אז אם נפל מכל כלי כך לוג אחד מג' אז פוסלין המקוה. וכה"ג כתבו התוס' יומא דף פ"א גבי רביעית דם, ובנזיר דף נ"א גבי תרווד רקב דרק מצטרפין בזמן שבא משיעור. ועי' מעילה דף י"ז ע"א גבי דם השרץ. וככ"ב לגבי ב' חצאי פרשות של תפילין אם מצטרפין ע"י תפירה זה רק שמתחילה היו שניהן שלמים ואח"כ נחסר מקצת מזה ומקצת מזה אז מצטרפין שניהן ע"י תפירה, אבל אם לא היו רק חציין לא מצטרפין וכן גבי ג' לוגין מים שאובים כו'.

שם [פרק ט' הלכה כ''ו:

נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו ובגריס במאכולת, נמצא הכתם יתר מכשני גריסין טמאה.

נתעסקה בדם כו'.

עיין בתוס' ד"ה אם נתעסקו בפחות מכגריס. –

נתעסקה בכגריס ומצאה עליה כגריס ועוד - אור"י הוא הדין נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דבכלל בעיא זו דאין לומר דבהא פשיטא ליה דאינה תולה אפי' לרבי ינאי דא"כ כי פשיט לקמן מאי לאו בכה"ג לוקמה בשנתעסקה בפחות מכגריס דפשיטא ליה דאינה תולה אלא ודאי בכל ענין בעי. –

אך באמת לגבי פחות מכגריס אין עליה שם נתעסקה כלל, כיון דבזה השיעור לא גזרו כלל ואין נפ"מ בשיעור זה:

פרק ט' הלכה כ''ז:

ספק עברה כו'. עיין נזיר ד' ס"ו ע"א לא תימא ספק חזי כו', ועיין בהך דחולין ד' נ"ג ע"א ספק על כו'. וזה ר"ל הך דבכורות ד' מ"ו ע"ב כי אקילו רבנן כו' אבל בתחילתה לא, ועיין בע"ז ד' ע' גבי ספק ביאה ותוס' ב"ב ד' נ"ה ע"ב וכו':

בהלכה דידן, עברה בשוק של טבחים ומצאה כתם בבגדיה – תולה בו וטהורה, לא עברה – איננה תולה, ספק עברה ספק לא עברה - אינה תולה.

גם כשעברה בשוק של טבחים איננה יודעת אם ניתז עליה דם מהם או לא, ואעפ''כ תולה בהם אפילו נמצא על בגדה התחתון, מדוע א''כ בספק עברה או לא, לא נתלה לקולא ונטהרנה מספק.

מבאר רבינו כאן ובמ''א, שיש הבדל אם הספק הוא כאן לפנינו או שספק אם התחיל מעיקרו.

וכמו בפיקוח נפש, יש הבדל אם הסכנה כאן לפנינו שאז מחללין אפילו על ספק, למקרה שספק אם בכלל יש סכנה.

כלומר ספק אם הדבר העלול לגרום לסכנה נמצא כאן או לא, וגם אם ימצא – ספק אם יזיק או לא – לא מחללין.

בהלכות תפילה ונשיאת כפים פ''ו ה''ט, על מש''כ הרמב''ם:

וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו** **אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח, ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק.

כתב רבינו וז''ל:

וכן אם ראה נחשים כו'.

עיין שבת דף קכ"א ע"ב⁸⁰⁴ ובמה שכתב רבינו ז"ל פי"א מהלכות שבת⁸⁰⁵.

ועיין בהך דכריתות דף ג' ע"ב ואי אתי אבתריה כו'⁸⁰⁶.

[בפי' המשנה כותב הרמב''ם: ודין זה הוא בנחש בלבד לפי שאינו נושך ברוב המקרים, אבל מה שדרכו לשוך תמיד כגון העקרב והאפעה מפסיק כשיראם באים כנגדו מפני שהיא סכנת נפשות. עכ''ל. והשאלה היא כמו שהקשו מפרשי הרמב''ם מדוע הולכין אחר הרוב בנחש, הרי אין הולכין בפק''נ אחר הרוב?

מבאר רבינו:

אך י"ל דזה תליא בהך דסנהדרין דף ע"ח ע"א⁸⁰⁷ אם ארס נחש מעצמו מקיא, וא"כ עדיין א"כ [אין כאן] המסכן⁸⁰⁸. (הגורם לסכנה).

וזה תליא אם הך דספק נפשות, אם ספק דא"כ דבר המסכן כלל, אם הוי פ"נ אם דוחה.⁸⁰⁹

ועיין בהך דעירובין דף מ"ה ע"א⁸¹⁰.

ובר"ה דף כ"ג ע"ב⁸¹¹.

ושבת דף כ"ט ע"ב⁸¹².

ובמה שכתב רבינו ז"ל לקמן סוף פ"ב מהל' שבת⁸¹³ ומש"כ שם. (לקמן).

וכעין דאמרינן בנדה דף נ"ח ע"ב ספק עברה ספק לא עברה טמאה ע"ש.

ובכורות דף מ"ו ע"ב כי אקילו רבנן כו' ע"ש: -

פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת - אין מעידין, עד שיהו שניהם עם החוטם; ואמר אביי ואיתימא רב כהנא: מאי קראה - הכרת פניהם ענתה בם, שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. ומי אחמירו? והא תנן: הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה, כי אקילו רבנן – בסופה [לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה]. בתחלתה - לא אקילו רבנן. [תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה].

וכן בעניננו, כשיש כבר פקוח נפש והסכנה כאן – הקלו רבנן אפילו בספק סכנה כו', אבל כל שאין הסכנה כאן, דהיינו שהספק אם בכלל יש כאן דבר מסוכן, ואף אם הוא כאן, ספק יזיק ספק לא – לא הקלו.

וזה מש''כ בסוף פ''ב מהלכות שבת:

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' איסורי ביאה פט"ו הל' כ"ו גבי מחצה על מחצה מפקחין עליו את הגל⁸¹⁴ ... אך כאן ס"ל לרבינו דרק ברוב ישראל מחללינן⁸¹⁵.

והטעם דבהל' א"ב שם הוחזק התינוק בספק עכו"ם ספק ישראל, ובספק מחללין שבת, משא"כ כאן לא הוחזק שום אדם בספק לא נתנה שבת לדחות אצלו מספק.

וכעין זה ס"ל לרבינו ז"ל בהל' בכורים בפ''ט ה"ה גבי כוי לענין מתנות ע"ש⁸¹⁶.

ועי' מ"ש התוס' כתובות דף כ"ח ע"ב גבי בית הפרס⁸¹⁷. –

ואף דקי"ל דכ"מ ספק נפשות דוחה זה רק למי שנתנה לדחות, וכמו דאמרינן בבכורות דף מ"ו ע"ב כי אקילו רבנן בסופו אבל בתחלתו לא אקילו, וה"נ כן.

פרק ט' הלכה כ''ז:

היתה לובשת שלשה חלוקות אם יכולה לתלות תולה אף בתחתון, ואם אינה יכולה לתלות אינה תולה אף בעליון, כיצד עברה בשוק של טבחים אף על פי שנמצא הכתם על התחתון לבדו תולה בדם הטבחים, לא עברה בשוק הטבחים וכיוצא בו אף על פי שנמצא הכתם בעליון לבדו הרי זו טמאה.

ספק עברה ספק לא עברה ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה אינה תולה.

ספק עברה כו'.

עיין נזיר דף ס"ו ע"א לא תימא ספק חזי כו'. –

[במשנה: אונסו וספיקו ושכבת זרעו - טמאים, שרגלים לדבר-. ובגמרא ספיקו - אמר רבא: לא תימא ספק חזא ספק לא חזא, אלא ודאי חזא, ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה, כיון שנזקק לטומאה - ספיקו טמא.

ועיין בהך דחולין דף נ"ג ע"א ספק על כו'. –

איתמר, רב אמר: אין חוששין לספק דרוסה, ושמואל אמר: חוששין לספק דרוסה. דכולי עלמא: ספק על, ספק לא על - אימא לא על כו', כי פליגי, דאיהו קא שתיק ואינהו קמקרקרן כו'.

וזה ר"ל הך דבכורות דף מ"ו ע"ב כי אקילו רבנן כו' אבל בתחילתה לא –

הובא לעיל: כי אקילו רבנן – בסופה [לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה]. בתחלתה - לא אקילו רבנן. [תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה].

ועיין בע"ז דף ע' גבי ספק ביאה. - דתנן: הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית, ואמר הלכתי במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה אם לא נכנסתי, ר"א אומר: ספק ביאה - טהור, ספק מגע – טמא. [דאמר נכנסתי לשדה שהטומאה בה ואיני יודע אם נגעתי בטומאה אם לאו].

ותוס' ב"ב דף נ"ה ע"ב וכו' –

... ורש"י פירש בפרק בתרא דע"ז (דף ע. ושם) דאיירי בשדה מלאה טומאה ופליגי דר"א סבר אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא כיון דליכא ספק מגע אלא ספק ביאה טהור והיינו טעמא דטומאה מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי ספק מגע ולא ספק ביאה דודאי (נטהרה) וחכמים מטמאין כיון דאין כאן אלא ספיקא אחת וסוגיא דע"ז מוכחת כפרש"י כו'.⁸¹⁸

פרק ט' הלכה ל':

ואינה תולה כו'. כ"כ בזה אך י"ל דה"א כיון דעכ"פ הראשונה טהורה וא"כ תתלה האחרונה בה דהא לא מקלקלה לראשונה וכמו גבי ביושבת על דם טוהר קמ"ל דכאן הטהרה שלה הוא משום הבדיקה לכך לא שייך למיתלי:

פרק ט' הלכה ל':

בדקה חלוקה ובדקה עצמה ונמצאת טהור והשאילה החלוק לחבירתה ולבשתו ונמצא עליו כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה, ואינה תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה.

ואינה תולה כו'.

כ"כ בזה. לעיל הלכה כ''ו. הקשה על הרמב''ם שאומר שהשואלת טמאה ואינה תולה בבעלת החלוק שהרי בדקה אותו קודם, וכי אם לא היתה בודקת קודם היתה השואלת תולה בה וטהורה? ברור הדבר שהשואלת טמאה בין כך, והבדיקה הועילה רק לראשונה, שאם לא היתה בודקת החלוק ומוצאת נקי, היתה גם היא טמאה.

ושם תירץ רבינו שמדובר כאן שהשואלת היא מעוברת או מניקה וכדומה, שאם לא היתה הראשונה בודקת, היתה השואלת תולה בה.

והקשה, הרי המעוברת יכולה לומר אינני מאמינה לראשונה שבדקה, ותתלה בה. ותירץ שמדובר כאן ששתיהן נשיו, וממ''נ הוא עושה איסור.

אך י"ל דה"א כיון דעכ"פ הראשונה טהורה, וא"כ תתלה האחרונה בה דהא לא מקלקלה לראשונה, וכמו גבי ביושבת על דם טוהר, קמ"ל דכאן הטהרה שלה הוא משום הבדיקה לכך לא שייך למיתלי: -

בנדה דף ס''א ע''א: תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה [אם השאילתה לשומרת יום בשני שלה - תולה בה, ואף על גב דלא הוחזקה רואה היום, כיון דמעיינה פתוח תולה בה, ואף על גב דמקלקלה לה פורתא דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא]. ובסופרת שבעה שלא טבלה. לפיכך היא - מתוקנת. וחברתה - מקולקלת, דברי רשב"ג. רבי אומר: אינה תולה [הואיל ומקלקלה לה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך] - לפיכך שתיהן מקולקלות. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה [דלא מקלקלה מידי]. וביושבת על דם טוהר, ובבתולה שדמיה טהורין. [דלא מקלקלה לה מידי שאין לה כתם כדאמרי' בפ' קמא (דף י) זו שירפה מצוי ותלינן כתמה בדם בתולים].

כלומר, אם הראשונה היתה יושבת על דם טוהר, היתה השואלת תולה בה את הכתם בין כך איננה מקלקלת אותה, שהרי דמה טהור, והו''א כמו כן אם הראשונה בדקה וממילא היא טהורה, תוכל השואלת לתלות בה כי היא לא מקלקלת אותה, קמ''ל הרמב''ם דלא דמי, שיושבת על דם טוהר דמה טהור לכן יכולה השניה לתלות בה את הדם, אבל זו שבדקה ולא מצאה כלום, ולכן היא טהורה, מה שייך לומר שהשניה תתלה בה את הכתם?

ולסיים הספר בדבר הלכה, שמצאתי בהלכות נדה לרמב''ן פ''ד, דהא דאמרן שאם שאלה החלוק מיושבת על דם טוהר (או השאילה לה חלוקה) - הרי זו תולה בה כיון שאינה מקלקלת אותה, שכתב: "אבל אם השאילתו ליולדת בימי טוהר שלה בזמן הזה יראה לי שאינה תולה בה". אף שרק מנהג הוא כמ''ש הרמב''ם פי''א: ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אף על פי שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל... ודין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל כו'.

Footnotes

1. נימוק או נתאדה ונעלם, או שנתערב בלחות מרובה לבנה והוכהה מראיתו, או שיצא מבין השיניים דרך דופן כו'. ↩︎

2. בגמ' שם: בש"א: צריכה שני עדים על כל תשמיש. או תשמש לאור הנר. ובה"א: דיה בשני עדים כל הלילה. תניא, אמרו להם ב"ש לב"ה: לדבריכם, ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה, ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה, שמא תראה בביאה ראשונה ויעמידוהו כותלי בית הרחם וכיון דלא מצריכיתו בדיקה בין תשמיש לתשמיש כי הדר משמש תחפנה שכבת זרע בביאה שניה וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון לא מינכר למחר, רש''י א"ל ב"ה: אף לדבריכם - ליחוש עד שהרוק בתוך הפה שמא נימוק והולך לו, רוק – דם, פה - אותו מקום. כלומר אפילו כשהיתה בודקת לאחר תשמיש שמא ראתה טפה כחרדל וחפתה שכבת זרע באותה ביאה עצמה. אמרו להם: לפי שאינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים. לפי רש''י שמא נימוק הדם בתוך הרחם משמע שהדם לא יצא לחוץ ואעפ''כ טמאה. אבל התוס' חולקין "שמא תראה טיפת דם כחרדל על העד בביאה ראשונה, ותחפנה ש''ז על העד בביאה שניה", וס''ל שב''ש אמרו שמא נימוק הדם על העד ולא יהיה ניכר כו', וב''ה אמרו להם א''כ ליחוש שמא בתוך הרחם נימוק כו'. ↩︎

3. שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - אבל בפרוזדור עצמו טהורה דלא חשוב כבחוץ. ואם תאמר והא אמר לעיל בפ"ק (דף יז:) דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא, ויש לומר התם ספקו טמא כשיצא לחוץ ... ↩︎

4. לקמן פ''ה ה''ב. מפרש מחלוקת ר''י ור''ל: "דמיירי כשהיה הדם בפרוזדור רק לא יצא לחוץ דרך כותלי בית הרחם". ר' יוחנן ס''ל שאף המטמא בדם מטהר באשה כיון שלא יצא הדם לחוץ, אלא נימוק בפנים, ור''ל מטמא. ↩︎

5. דאית לה פרוזדור - בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ, ובית הרחם הוי מן השינים ולפנים. ↩︎

6. ה''א: תמן תנינן כל הנשים מטמאות בבית החיצון. אי זה בית החיצון רבי יוחנן אמר עד מקום שהתינוקות יושבות למים ונראות. אמר ליה רבי שמעון בן לקיש והלא כל הטמאות שהיא מטמא אינה מטמאה אלא עד בית השיניים. תני רבי זכיי עד בית השיניים ומבין השיניים ולפנים. רבי יוסי בר רבי בון בשם שמואל כל בית הבושת קרוי בית החיצון. ↩︎

7. הוציא עובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו - מותר באכילה, מאי לאו אאבר? לא, אעובר. אי אעובר, אימא סיפא שחט את אמו ואחר כך החזירו - אסור באכילה, ואי עובר, אמאי אסור? כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, הכא נמי: לא נצרכה אלא למקום חתך לעולם - מותר דקתני אעובר, ודקשיא לך חזרה מאי אהני? למקום חתך מהניא, דאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא, אבל החזירו א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר, דקרינא ביה בהמה בבהמה, ומשום בשר בשדה ליכא דהא לא יצא ממחיצתו והא דרב נחמן לקמן. ↩︎

8. בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: הרואה דם בשפופרת הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם מהו? בבשרה דם יהיה זובה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק אמר רחמנא ולא בשפופרת או דלמא - האי בבשרה מיבעי ליה - שמטמאה מבפנים כבחוץ? אמר ליה: בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת כו'. ↩︎

9. בעי רב אחא: נפתחו כותלי בית הרחם מהו? אויר רחם מקדיש - והאיכא, או דלמא נגיעת רחם מקדשה - והא ליכא? ↩︎

10. בעי רב יוסף: פרשה ומתה, מהו? מקצתה, מהו? לאויר העולם, מהו? לאויר העולם - פירשה מן הפרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו לבולעה אם תימצי לומר פירשה ומתה מותרת משום דאינה ראויה לרחוש אבל חיה דראויה לרחוש לא, תיקו. ↩︎

11. מה לנדה ואשת אח - שכן אין להם היתר בחיי אוסרן, תאמר באשת איש - שכן יש לה היתר בחיי אוסרה? אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו נדה ואשת אח, בחיי אוסרן הוא דאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר? נדה ביומי תליא מילתא אפי' אם מת האוסרה שפסקה דם בראייה ראשונה אסורה כל שבעה כו'. ↩︎

12. כלומר, אם נדה גורמת לראיה, שהיא בימי נדה והויא בעצם נדה ולכן גם הדם המובלע בפנים שם דם נדה עליו, אף שלא יצא לחוץ, "ועיין בהך דנדה דף מ"ב גבי יולדת שירדה לטבול, ועיין מש"כ רבינו בהלכות מטמא משכב ומושב פ"ה הל' ג' דאמר שם דהטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים משמע דעל הדם גופא יש עליו שם נדה". ואם הראיה גורמת לנדה, כ''ז שלא יצא אין עליו שם דם נדה. "וזה תליא בהך דרב ולוי וב"ש וב"ה בנדה ד' ל"ה ע"ב גבי מעין אחד הוא": ↩︎

13. איתמר, רב אמר: מעין אחד הוא דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר ממעין אחד הן באין. התורה טמאתו כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה, והתורה טהרתו אחר מכן . ולוי אמר: שני מעינות הם, נסתם הטמא - נפתח הטהור, נסתם הטהור - נפתח הטמא. מאי בינייהו? איכא בינייהו כו'. "דלוי דס"ל שני מעינות הם נמצא דהם הגורמים הטומאה והטהרה". לקמן פ''ד ה''א. ↩︎

14. בהמשך למחלוקת רב ולוי, איכא בינייהו: שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה, ומתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר, ומתוך ארבעים לאחר ארבעים, ומתוך שמנים לאחר שמנים, לרב - רישא לקולא וסיפא לחומרא, ללוי - רישא לחומרא וסיפא לקולא. ↩︎

15. הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק ללוי דאמר שני מעינות הן הא דתניא בפרק יש בכור (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום? וי''ל כו' אי נמי אף על גב דשני מעינות הן יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא דוקא במקום שהתורה מטהרתו. ↩︎

16. דבר הגורם סותר כו' - וא"ת יולדת בזוב תוכיח דסותרת לרב דאמר מעין אחד הוא אף על גב דדם טוהר אינו גורם שום טומאה, וי"ל דדם טוהר חשיב גורם טפי כיון שאם לא ילדה הויא זבה או נדה לרב דאמר מעין אחד הוא, ולא דמי לקושי דלעולם דם שתראה מחמת קושי לידה אינו גורם זיבה. ↩︎

17. ה''ג: על דעתיה דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא אלא שהתורה טיהרה אותו ניחא על דעתיה דרבי ינאי דו אמר מעיין אחד הוא אלא שהוא משתנה יאות על דעתיה דלוי דהוא אמר שני מעינות הן אפילו לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה ↩︎

18. ת"ר: הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת - כולן מטמאות בפנים כבחוץ. בשלמא כולהו - לחיי, אלא יולדת, אי בימי נדה - נדה, אי בימי זיבה – זיבה אי בימי נדה ילדה וראתה הא תני ליה, ואי בימי זיבה הא תני ליה לזיבה. לא צריכא - שירדה לטבול מטומאה לטהרה. ובפ''ד ה''א לקמן מבאר: וע"ש דף מ"ב ע"א אלא יולדת כו', אי בימי נדה, משמע דהדמים שלה הוה בגדר נדה או זיבה. ↩︎

19. והיולדת כולן מטמאות מעת לעת - אף על גב דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר. ↩︎

20. אמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה לישב שבעה נקיים... א"ל: בפירוש אמר רבא ל"ש גדולה לא שנא קטנה. גדולה טעמא מאי - משום דמחמדא, קטנה נמי מחמדא. ↩︎

21. אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה? דילדה ולא חזאי הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג' עונות. איבעית אימא: בלידה יבשתא, ואיבעית אימא: דם נדה לחוד ודם לידה לחוד, ואיבעית אימא: תני חדא. ↩︎

22. בשלמא לרב - דאמר מעין אחד הוא משום הכי מעוברת שהתחילה להפסיק וילדה צריכה להשלים ג' עונות שלא תראה אחר לידה כלום ודם לידה לא מפסיק לשלש עונות כדתרצינן בפ"ק דם נדה לחוד ודם לידה לחוד. ↩︎

23. – ואפילו נישאת ואפילו עיבירה ואפילו מיניקה ואפילו שופעת כל שבעה לזכר וכל ארבעה עשר לנקיבה. א"נ דהכל על בתולה קאי אפי' עיברה ואפי' מניקה ואפי' שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה דם לידה הוא ועדיין אני קורא לה בתולת דמים, פנ''מ. ↩︎

24. ז' ע''ב: המקשה מחמת ולד בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וקשתה שלשה ימים רצופין ובכל יום ראתה דם וקי"ל דאינה זבה מחמת שלשה ימי קישוי ליטען שבעה נקיים וקרבן דכתיב כי יזוב זוב דמה ודרשינן בבנות כותים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם שפתה מן הצער שעמדה בלא צער לאחר השלשה ימים וילדה נתגלה הדבר למפרע שלא בא הדם מחמת הולד והרי היא יולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים לבד ימי טומאת לידה וצריכה שני קרבנות אחד לזוב ואחד ללידה. כמה תשפה ותהא זבה - מעת לעת - דברי ר"א, והלכה כדבריו. ↩︎

25. תנו רבנן, תשב - לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה, שכל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד, ור"א מטמא... אמר רבא: בהא זכינהו ר"א לרבנן, לאו אמריתו דמה - דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ה"נ - וטהרה ממקור דמיה - דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אימא: בימי נדה - נדה, בימי זיבה – טהורה, אמר קרא: תשב - ישיבה אחת לכולן. ↩︎

26. דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה. ↩︎

27. וז''ל הצ''צ ביו''ד סי' קמ''ב: ונ' כמו שפי' רש"י פ"ד דב"ק דל"ח ע"ב וז"ל דהא כתמים דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה עכ"ל. נמצא פירוש ולא כתם היינו לא שתמצאהו על בגדה שזהו הנק' כתם וכן פי' עוד רש"י בחולין פא"ט דנ"ה ע"א וז"ל וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב דם יהי' זובה בבשרה עכ"ל. והובא ג"כ בחידושי הרשב"א. עכ''ל לעניננו. ↩︎

28. לכאורה נראה מדבריו דס''ל לרש''י שאפילו הרגישה טהורה אם לא ראתה בגופה, וחידוש גדול הוא זה. עי' סד''ט ק''צ ס''ק צ''ג דייק כן ברש''י בכמה מקומות, ע''ש שהאריך. (אבל נ''ל שרק לחומרא אמר, שאם ראתה בגופה אף שלא בהרגשה טמאה מדאורייתא, אבל לא להתיר הרגשה בלא ראיה בגופה. וזה תלוי בחקירת כמה אחרונים שחקרו אם הרגשה סיבה או סימן). ↩︎

29. בעלי הנפש לראב''ד בפתיחה לשער הכתמים: והרי אני נזקק תחלה לאותן שאומרים שאין הכתמים נוהגים בזמן הזה כו' ע''ש. ובשו''ת שו''מ ח''ב ק''ז: הרי"ף לא הביא בשום מקום דיני כתם, וכפי הנראה דעתו דכתמים רק לטהרות וכדעת הני רבוותא שהביא הראב"ד בספר בעה"נ (וכן לא כתב דיני ווסתות דדינם שוה לכתמים ובמק"א הארכתי בזה) עכ''ל. ועוד. ↩︎

30. רמב"ם לקמן פ''ה הי''ח: דם בתולים טהור הוא ואינו לא דם נדה ולא דם זיבה שאינו מן המקור אלא כמו דם חבורה. וב''י סי' קצ''ג הביא הראשונים: הרשב"א וכתב בתשובה (ח"ז סי' קסא) אף על גב דאין לך מכה גדולה מזו לא תלינן בה כדתלינן בעלמא במכה, משום דשאני הכא דאיכא למיחש לדשמואל (סד:) דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ועוד דבבתולה יש להחמיר לפי שאינה אלא לשעה ופעם אחת אבל היכא שאפשר שתאסרנה על ידה לבעלה לא החמירו ע"כ: וכן פסק הרא"ש (פ"י סי' א) וז"ל ... ונראה לי דטעם חומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפילו באשה גדולה למה נחוש הא קיי"ל (נדה סו.) ברואה דם מחמת תשמיש שאם יש לה מכה תולה בה ואין לך מכה גדולה מזו כו'. ↩︎

31. המפרשים פירשו שחכמים חולקין רק על מראה הדמים שהם אחת, ולא על מקור דם הבתולים, גם הם מודים שזה דם מכה. ↩︎

32. אמר לך רבא: כי קתני מטמאה מעת לעת - אריש פרקין קאי, אראתה ועודה בבית אביה. סד"א - כיון דמפסקי להו ימים טהורין - כתחלת נדתה דמיא ולא תטמא מעת לעת - קמ"ל. ↩︎

33. איזו היא בתולה - כל שלא ראתה כו'. ת"ר: נשאת וראתה דם מחמת נישואין, ילדה וראתה דם מחמת לידה - עדיין אני קורא לה בתולה, שהרי בתולה שאמרו - בתולת דמים, ולא בתולת בתולים. ↩︎

34. דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה דרבי אלעזר, הוה יתיב רבי אמי קמיה, ארחיה, אמר לה: האי דם חימוד הוא. בתר דנפקה אטפל לה רבי אמי. א"ל: בעלי היה בדרך וחמדתיו, קרי עליה: סוד ה' ליראיו. ↩︎

35. תני כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה דברי ר' אליעזר מ"ט דרבי אליעזר אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים: ↩︎

36. המקשה בתוך שמונים של נקבה - כל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד, ורבי אליעזר מטמא... אמר רבא: בהא זכינהו ר"א לרבנן, לאו אמריתו דמה - דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ה"נ - וטהרה ממקור דמיה - דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אימא: בימי נדה - נדה, בימי זיבה – טהורה, אמר קרא: תשב - ישיבה אחת לכולן. ↩︎

37. בענין כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה כתבו התוס': נדה דם טוהר - בסלוק של פרשת פרה יסד ר' אליעזר הקליר מן הדם טחול, הדם מטומאת נדה (אשה) טהרת בתולי אשה כו'. בשו''ת החדשות ג' סי' כ''ח העתיק מכי''ק רבינו על הגליון שם: חזינן דס''ל דבאמת הוה מעיין רק תורה טהרה, וכ''כ בזה בנדה ע''ש דף ס''ד ע''ב ודף ס''ו ודף מ''ה ע''ש בזה ואכמ''ל. ↩︎

38. פ''ה מהלכות שגגות: אבל אם עבר ובא עליה סמוך לוסת ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת התשמיש, חייבין בקרבן, שזו היא שגגה, לפיכך אם נמצא דם על עד שלו שניהם טמאים וחייבין בקרבן. ↩︎

39. פ''ה ה''ד: ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט כו'. ↩︎

40. האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך השפופרת טהורה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה. ↩︎

41. על קושיא זו אולי י''ל מש''כ הרשב''א בנדה כ''א ע''ב: "היכא דהכניסה ידה בפנים והוציאה דם מן המקור דאין בשר חוצץ דמין במינו הוא" כו' עכ''ל ע''ש. וה''נ י''ל בנמצא על שלו טמא משא''כ שפופרת שחוצצת. ועי' במנחת שלמה תניינא סי' ע''ב, וז''ל: גם בע"ס האשכול פירש בהל' נדה כהרשב"א וכתב נמי דאם הוציאה דם בידה דטמאה דמין במינו אינו חוצץ, וגם הוסיף דה"ה נמי אם יש בתוך החתיכה דם אגור שהחתיכה נראית ככלי המחזיק דם שהוא ודאי דם נדה דאין החתיכה חוצצת מפני שהוא מין במינו עיין שם, אבל מ"מ גם האשכול והרשב"א שפיר סברי דאם ראתה דם בשפופרת טהורה לכו"ע משום טעמא דשפופרת שאינו מינו ודאי חייץ כו' ע''ש. אלא שרבינו לכאורה לא ס''ל הכי, כמ''ש לקמן פ''ה הי''ד הטעם שחתיכה לא חוצצת לדם שבתוכה משום: אך באמת כך דיש דאמרינן אינו חוצץ משום דמבטל להדבר והוה כמו הדבר בעצמו כו' ע''ש, וזה לא שייך לומר אלא רק בחתיכה שיש בתוכה דם כו', ולא לנמצא על שלו כו'. ↩︎

42. ואם משום מקור מקומו טמא, תקשה קושיית האב''מ סי' כ''ג וז''ל: ונפלאתי על הגאונים הנ"ל איך נעלם מהם לשון הרמב"ם פ"ח מא"ב שכתב וז"ל וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף על פי שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם עכ"ל, הרי לפנינו שפסק הרמב"ם להדיא כרבי דדם מכה הבא מן המקור טהור לגמרי כו' וכו' ע''ש. ועוד, אם מקור מקומו טמא, דם ירוק אמאי טהור (שמחמת קושיא זו הסיק הנו''ב דדם ירוק ג''כ טמא, נגד הפוסקים) כו' וכו'. ↩︎

43. האריך והרחיב ביותר הנו''ב גם במה''ק (יו''ד נ''ז) וגם במה''ת צ''ז וק''א וקי''ח. ↩︎

44. כנראה דיבר על תהליך שהרופא החדיר המלקחיים לתוך הרחם והוציא הוולד. ↩︎

45. דמה - דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, אתה אומר מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אונס? כשהוא אומר ואשה כי יזוב זוב דמה - הרי אונס אמור, הא מה אני מקיים דמה - דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ↩︎

46. קשתה שני ימים - בתוך אחד עשר ימי זוב ולשלישי נמי ראתה ואח"כ הפילה רוח בו ביום ולא שפתה מן הצער הרי לידה זו בזוב וצריכה שבעה נקיים וקרבן לזיבתה דכיון דלאו ולד הוא הויא זיבה מעליא. משמע אף דהוי באונס – טמאה. ↩︎

47. תנו רבנן: חזקה, בנות ישראל ... משהגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טומאה, ונשים בודקות אותן. רבי יהודה אומר: אין בודקין אותן ביד - מפני שמעוותות אותן כלומר מסרטין לה בצפורן ומייתו לה לידי ראיה. אלא סכות אותן בשמן מבפנים ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאיליהן. משמע מרש''י שאם הסריטה גורמת שיפתח המקור ותראה טמאה, אף דהוי באונס. ↩︎

48. דתניא הרואה דם מחמת מכה שיש לה במעיה - אפילו בתוך ימי נדתה כלומר בימים שהיא למודה לראות דהיינו שעת עונתה או שעת וסתה - טהורה – דתלינן במכה שבאותו מקום, דברי רשב"ג, רבי אומר: אם יש לה וסת - חוששת לוסתה. (ורבינו מפרש שהרואה דם מחמת מכה שהיכוה וזה דם המקור, רבי אומר שחוששת לווסתה, אבל דם המכה שיש לה במעיה גם לרבי – טהורה, וצ''ע). ↩︎

49. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא... ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. ורבינו ר''ל, דם המכה שהוא דם חבורה – טהור, אבל דם מהמקור (שנפתח המקור) שנגרם ע''י הכאה (שנפתח המקור) – טמא. ↩︎

50. והרואה מאונס דייה שעתה: ואיזהו מאונס? חלתה וראתה, קפצה וראתה, הכתה בעלה וראתה כו'. ↩︎

51. ונפ''מ בימינו להתקן תוך רחמי הגורם לדימום וכתמים, יש מגדולי דורנו אוסרים ויש מתירין. וזה תלוי אם ההתקן לא סורט וגורם לפציעת רירית הרחם אלא רק גורם לפתיחה ודימום מאיזו סיבה שאז ודאי טמאה, או שההתקן סורט וגורם למכה המוציאה דם מכה שאז יש להקל כדברי רבינו. וכן הסיק מחותני הגה''ח ר''י פרקש בס' טהרה כהלכה פ''ז ח' וז''ל: אשה שיש לה התקן תוך רחמי המכונה בפי הנשים בשם טבעת כשמוצאת כתמים חזקתם שמקורם ברחם ומטמאים, אלא שאם נבדקת ע''י מומחה בדבר (שומר תומ''צ) ומאשרים שיש לה פצע מדמם אזי טהורה, ע''כ. ואכמ''ל. ↩︎

52. איבעיא להו: מהו לבעול בתחלה בשבת, דם מיפקד פקיד כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא, או חבורי מיחבר? דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא, שהדופן מתפרק מחברו, ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד כו'. (לפי הכלל של הגאונים והרי''ף והרמב''ם הלכה כאת''ל, א''כ הדם הוא מהרחם ולא דם חבורה, וכמ''ש רבינו דכן היא דעת חכמים). ↩︎

53. האומר פתח פתוח מצאתי כו' - פירש בקונטרס דטענת דמים לא קאמר כגון שנאבדה המפה או שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דמים ור"ח מפרש דבוגרת ומוכת עץ אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פתח פתוח וקשה לפר"ח דאמרי' באלו נערות (לקמן לו. ושם:) ובוגרת אין לה טענת בתולים והאמר רב בוגרת נותנים לה לילה ראשונה ומשני אי דקא טעין טענת דמים ה"נ הב"ע דקטעין טענת פתח פתוח משמע דפתחה פתוח ויש לה דמים וי"ל דר"ח גריס כגירסא ראשונה שהיתה בספרים אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הב"ע דקא טעין טענת דמים כו'. וכן בדף ל''ו ע''א: אי דקא טעין טענת דמים ה"נ כו' - כך גרס בקונטרס ור"ח גריס איפכא כמו שהיה כתוב בספרים כו'. ↩︎

54. טען ואמר לא מצאתיה בתולה ... שואלין אותו ... אם אמר מפני שלא מצאתי ... הרי זו טענת בתולים, ואף על פי שמצא דוחק בעת התשמיש הואיל ולא יצא דם אין כאן בתולים, שכל בתולה יש לה דם בין קטנה בין נערה בין בוגרת ... ואם אמר מפני שלא מצאתי דוחק אלא פתח פתוח מצאתי... הרי זו טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה ... שכל נערה בתולה פתחה סתום הוא, ואף על פי שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתוח אין כאן בתולים. אולי ר''ל, לדעת הרמב''ם כל בתולה יש לה דם בתולים, גם בוגרת. אע''פ שבוגרת פתחה פתוח ואין דוחק כו', משמע שהדם מן הרחם ולא חבורה. (אף שהרמב''ם כותב בפירוש שדם בתולים זה דם מכה ולא מהרחם, ואף רבינו עצמו כותב בשו''ת החדשות שדעתו לא כרמב''ם בזה...). ↩︎

55. בשם הקליר: מטומאת נדה (אשה) טהרת בתולי אשה כו'. משמע שגם דם בתולים הוא דם נדה אלא שהתורה טיהרתו. ↩︎

56. כדלעיל: אריש פרקין קאי, אראתה ועודה בבית אביה. סד"א - כיון דמפסקי להו ימים טהורין - כתחלת נדתה דמיא כו'. ומדייק שדם בתולים הוא כדם נדה ולא דם מכה, ורק הימים מפסיקין כו'. ↩︎

57. על הפסוק וטהרה ממקור דמיה: וטהרה לאכול בזבחים, ממקור, מלמד שכל דמים שהיא רואה אינן אלא מן המקור. ↩︎

58. כי תהיה זבה יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה, לימוד על הדמים שאינן אלא מן המקור. ↩︎

59. מקור מקומו טמא איכא בינייהו - לת"ק מקומו טמא ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפי' פחות מרביעית משום דנגע במת אלא כתם ראייה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ובמשא אף על גב דלאו רואה היא לאחר מיתה הואיל והיה במקור מחיים כו'. ↩︎

60. הובא לעיל: רבי יהודה אומר: אין בודקין אותן ביד - מפני שמעוותות אותן כלומר מסרטין לה בצפורן ומייתו לה לידי ראיה. ↩︎

61. ק''ו ע''ב: אמר רבא: אכלה תומא ורקתה, אכלה גרגישתא ורקתה - לא עשתה ולא כלום; מאי טעמא? וירקה מעצמה בעינן וליכא. ↩︎

62. ...ואי אמרת מקום חלב מעין הוא חלב באשה נמי יטמא טומאה חמורה בכל שהוא כזובו ורוקו וקשה לרבי מאי קפריך לעולם מעין הוא ואפ"ה לא יטמא טומאה חמורה משום דבעינן דומיא דרוק כדאיתא בנדה (ד' נו.) מה רוק שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שמתגלגל ויוצא וחוזר ונבלע יצא חלב שבאשה שמתגלגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע כו'. ↩︎

63. בנוב"י קמא, אבן העזר סי' ס"ו הוכיח דשבויה אסורה בתורת ודאי, מדתנן סתמא במשנה בפ' אלו נערות דשבויה אין לה קנס, ומשמע אפילו תפסה בלי עדים, ולא מהני אמירתה שהיא בתולה במיגו דלא תפסה, וע"כ צ"ל דשבויה אסורה בתורת ודאי, והוי מיגו במקום עדים. והביא ראיה לכך מדברי התוספות בכתובות דף ל"ו ע"ב שכתבו דעשו בשבויה כבעולה לכל דבר, דהיינו בתורת ודאי... וכן כתב שער המלך בפ' י"ט מהלכות איסורי ביאה הל' כ"ג. ולפי דבריהם יש ליישב קושית רע"א בדרוש וחידוש וים של שלמה בכתובות (ובתשובת רע"א סי' פ"ה) דף כ"ז. נאמר במשנה: אמר רבי זכריה הקצב לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו"ם לירושלים ועד שיצאו. אמרו לי אין אדם מעיד על עצמו. והקשו, כיון שבתרי ותרי נאמן לומר ברי לי, א"כ הואיל ויש כאן ספק אם נטמאה, יהיה נאמן בתורת ברי. ולפי דברי שער המלך ונודע ביהודה ניחא, דבשבויה לא מועיל ברי, כיון שאסורה בתורת ודאי. פסקי דין רבניים ח''ח. ↩︎

64. רבי יהודה אומר: שבויה שנפדית - הרי היא בקדושתה אף על פי שגדולה... אפי' בת עשר שנים - כתובתה מאתים. רבי יהודה ורבי דוסא אמרו דבר אחד. רבי יהודה, הא דאמרן. רבי דוסא, דתניא: שבויה אוכלת בתרומה, דברי ר' דוסא כו'. ↩︎

65. אם יש שם מחבואה אחת, מצלת על הכהנות כולן. ↩︎

66. שנים אומרים נשבית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה לא תינשא ואם נישאת לא תצא א"ר יוסי מאחר שאילו אומרים טהורה ואילו אומרים טמאה כמי שאילו אומרים נשבית ואילו אומרים לא נשבית. ↩︎

67. ואף הרמב"ם ז"ל כתב מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה אחת הייתי מכלל דס"ל ז"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא. ול"נ דכל שיש שם מחבואה אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן לקולא... ↩︎

68. פי''ח הכ''ז: ואם היה איפשר שתמלט אשה אחת ולא ידעו בה או שתהיה בעיר מחבואה אחת אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת על הכל. והכ''ח דלקמן. ↩︎

69. בעי רב אשי: אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו? מי אמרינן מה לי לשקר, או דלמא לא אמרינן? ↩︎

70. פי''ח הכ''ח: כיצד מצלת שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת, ואף על פי שאין לה עד מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי. ↩︎

71. פ''ב מ''א: ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובים האורז והכמון כו'. ↩︎

72. אפי' אם ידוע שלא נפרש, אין מעשרין אלא דמאי ולא ודאי. כדמוכח מהירושלמי המפקיד קופה אחת אצל גוי. ומהתוסתפא והמשנה דמכשירין כו'. ↩︎

73. אמר רבי יהושע בן קבסוי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה במדבר יט יט והזה הטהור על הטמא טהור א' מזה על טמא א' עד שלמדתיה מאוצרה של יבנה וחכמים אומרים אפילו כולו עכו"ם וישראל א' מטיל לתוכו דמאי הדא אמרה שטהור א' מזה על כמה טמאים: דתנינן אצל הנכרי כפירותיו אמר ר"א חכמים שהן בשיטת ר"מ ר' יוחנן אמר חכמים ממש. ↩︎

74. הי''ב: אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו ... וחכמים אומרים אפילו כולו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו דמיי (דמאי). ↩︎

75. במשנה: אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם כו', וחכמים אומרים אפי' כולם עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו - דמאי: ↩︎

76. על המשנה דלעיל: ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה כו'. א"ר אלעזר לא שנו אלא הלוקח מן העכו"ם אבל הלוקח מן ישראל דמאי. רבי יוחנן אמר לא שנייא היא הלוקח מישראל היא הלוקח מן העכו"ם דמאי. רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד עכו"ם. רבי יוחנן סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל ואפילו יסבור ר' לעזר כרבי יוחנן רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל רבי לעזר חש למעוט. ומפרש רבינו שגם ר''א לא חייש למיעוט סתם שרק "על ידי סיבה", אבל במקום תקנה חוששין למיעוט ישראל והוי דמאי, כהדא סורקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים. ↩︎

77. התייחסו לפירות של ע''ה כאילו הן טבל גמור שאפילו לא נקבעו למעשר, ולכן הכניסום לבית שיקבעו ויפרישו מהם מעשרות כדין. זה נ''ל בכוונת רבינו, ולא כמ''ש מפרשי הירושלמי. ↩︎

78. רמב"ם הלכות מעשר פי"ג הי"ח: אבל הלוקח מורייס שיש בו יין או אלונתית, או שלקח טחינין הרי אלו פטורין מן הדמאי שלא גזרו על תערובת דמאי. ↩︎

79. לתקן את הדמאי שצריך להפריש מעשרות כמתקן את הטבל. בהשמטה למת''ע שם: ועיין בהך דחולין דף ו' מה דמייתי ראיה דלא חשו על תערובות דמאי מהך דר"א אכל – רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי, אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין, רבי זירא לא אכל ורב אסי אכל, א"ל רבי זירא לרב אסי: ולא חייש מר לתערובת דמאי? א"ל: לאו אדעתאי... והן עצמן מותרין מפני שהן תערובת. – ומה ראיה? דילמא איתרמי מילתא שזה עישר? וע"כ משום דזה הוה בגדר תקנה, וכל שלא קיבל עליו חברות צריך לעשר פירותיו. ↩︎

80. כמעשה דבכורות ל''ו ע''א: רבי צדוק הוה ליה בוכרא, רמא ליה שערי בסלי נסריה כיילי ערובה ערבה קלופה, בהדי דקאכיל איבזע שיפתיה, אתא לקמיה דרבי יהושע, אמר ליה: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע: הן. אתא לקמיה דרבן גמליאל אמר ליה: חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר ליה רבן גמליאל: לא, אמר ליה: והא רבי יהושע אמר לי הן, אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש. כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? א"ל רבי יהושע: לאו, א"ל רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה, אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? והיה ר"ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד, ועמד. ↩︎

81. א"ר אילעא: לא היו מוחזקין בו בטלה שהוא בכור ובא כהן בעליו ואמר בכור הוא זה ומומו עמו שלא הוטל מום זה בכוונה ואתי לאחוויי לחכם אי קבוע הוא אי עובר הוא שהוא בכור, ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו - נאמן. ↩︎

82. מהו שיהא נאמן לומר נטלתיו והנחתי אחרים מתוקנים תחתיהן? אם את מאמינו שנטל תאמינו שנתן, אם אין את מאמינו שנתן אל תאמינהו שנטל... מה נן קיימין? אם באומר משלי הם אפילו עם הארץ לא יהא נאמן, אם באומר פלוני עישר לי אפילו כותי יהא נאמן... ↩︎

83. נאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו, אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו אבל לא נטמאו. ↩︎

84. ותני כן נאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו. אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אלא שלא קבלו את הטומאה. ↩︎

85. בספרי צ''פ על אישות פ''ט הכ''ב: ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות מעשרות פי''ב הי''א – המוכר פירות בסוריא ואמר משל א"י הם חייב הלוקח לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, משלי הן חייב לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. מה דהשמיט רבינו סיפא דמשנתינו דאם אמר מעושרין הן נאמן ע''ש – פ''ו משנה י''א: המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, (משלי הן חייב לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר). (לפי גירסתנו ברמב''ם, הרמב''ם מעתיק את המשנה כלשונה ומה השמיט?, אך גירסת רבינו היתה כדפו''ר ובקוש' ובשל''ד דליתא כל הסיפא "משלי הן" כו', וראה רמב''ם פרנקל ילקוט שנויי נוסחאות). ↩︎

86. חד בר נש אייתי חדא אשפלה דקפלוטין לרבי יצחק בר טבליי, שאל לרבי יוחנן. א"ל פוק שאל לחנניה בן שמואל דתנייתא נפק ושאל לי' א"ל מתניי' לא יחמי לי שמועה אמר לי דאמר רבי ייסא בשם רבי יוחנן איתפלגין רבי ור"א בר"ש, חד אמר אחר מקומו. חרנה אמר אחר מעמדו. רבי אבהו אמר. רבי אמר אחר מקומו והורי ליה כהדא דר"א ב"ר שמעון אחר מעמדו רבי הוא דאמר אחר מקומו, הולכין ממקום אותו אדם שהביא אם הוא ממקום איסור או ממקום היתר, ור"א בר"ש אומר אחר מעמדו עכשיו אנו הולכין, וכיון שהוא עומד במקום איסור אסור הוא, דחיישינן שמא מכאן הביא הדא דתימא באילין אשפלתא. ברם באילין טוענייא כל עמא מודיי אחר מקומו. ↩︎

87. אביי אמר: לעולם כדקתני, והכי קאמר: או ממקום שלא כלו למקום שכלו, והחזירן למקומן ועדיין לא כלו - אינו חייב לבער. רבי יהודה אומר: צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו - והא כלו להו. מתקיף לה רב אשי: לרבי יהודה, אטו אגבא דחמרא קלטינהו? גבו של חמור, שהכניסן לתוך אותו מקום, החמור קלטן בחומרי אותו מקום שלא יוכל להחזירן עוד?, הא לא גדלו שם, ואינו אוכלן שם. ↩︎

88. על המשנה: ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מ"מ. ופטורין מרחיצת ידים. ומדמאי. ומלערב. בגמ': נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה פטורין מדמאי שכבר נפטרו מתחלה כשבאו לידן, קרה''ע. ↩︎

89. חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, יכול לומר לו: טול אתה חטין שבמקום פלוני, ואני חטין שבמקום פלוני. טול אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני. אבל לא יאמר לו: טול אתה לח ואני יבש, טול אתה חטין ואני שעורים. ותני עלה: אותו חבר שורף הלח ומניח את היבש. אמאי? יניחנה לגת הבאה, - בדבר שאין לו גת. - ויניחנו לרגל, - בדבר שאינו משתמר לרגל. ↩︎

90. מהו שיניחנה לרגל אחר? - אמר ליה אידך: יד הכל ממשמשין בה, ואת אמרת יניחנה לרגל אחר? - אמר ליה: אטו עד האידנא לאו יד הכל ממשמשין בה? - אמר ליה: הכי השתא, בשלמא עד האידנא - טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהרה, אלא השתא - טמאה היא. נימא כתנאי; דתני חדא: יניחנה לרגל אחר, ותניא אידך: לא יניחנה לרגל אחר. כו'. ובירושלמי פ''ג ה''ד : נגעו בו טהרות בשעת הגיתות והבדים הטהרות טהורות, עברו הגיתות והבדים הטהרות טמאות, ויש כלי חרש משהוא מיטהר חוזר ומיטמא? ולית כל אילין מילייא כן? בתמיה, וכי כל הדברים אינן כך שכל מה שהוא נעשה בטהרה נשאר בחזקתו? וכן להיפך כדלקמן כו', פנ''מ. אלא כיני נגעו בו טהרות קודם לגיתות ולבדים הטהרות טהורות ויש כלי חרש משהוא מיטמא חוזר ומיטהר? ולית כל אילין מילייא כן? אלא כיני נגעו בו טהרות בשעה שהוא מלא הטהרות טהורות פינהו הטהרות טמאות ויש כלי חרש משהוא מיטהר חוזר ומיטמא ולית כל אילין מילייא כן אלא כיני דף כ עמוד ב נגעו בו טהרות בשעה שהוא ריקן הטהרות טמאות מילהו הטהרות טהורות ויש כלי חרש משהוא מיטמא חוזר ומיטהר? ולית כל אילין מיליין כן? א''ר יוחנן כו' (כמה הלכות שחכמים תיקנו, גדר תקנה כנ''ל). ↩︎

91. לא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן הישראל לומר זה ספק בכור הוא ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו. ↩︎

92. אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו, שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן. ↩︎

93. אין רואין את הבכורות לישראל ואם אמר לו כהן שלחני אצלך או שירש אבי אמו כהן רואין: ↩︎

94. אמר רב חסדא: לא שנו אלא כהן לכהן, אבל כהן לישראל - אסור. מ"ט - דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא, וממטי לחכם, ואומר לו: בכור זה נתן לי כהן במומו. ומי שרי חכם הכי? והא אמר רב: אין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו כו'. ↩︎

95. וא"ת היכי חייש דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא והרי לא נחשדו ישראל על כך כדאמרינן בבכורות (דף לה.) דבכור ביד ישראל הכל נאמנין עליו דכהנים הוא דחשידי אמומי אבל ישראל לא חשידי... ויש לומר דלא דמי דה"מ כשהיה תם תחילה ביד ישראל אז ירא להטיל בו מום מאחר שנולד ברשותו דאין לו להשמט בשום דבר אבל הכא דיש לו לתלות שנתן לו הכהן במומו יש לחשדו עליו. ↩︎

96. רש''י: והא איכא כתמים - הרואה כתם דקיימא לן לקמן (דף נו) מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת. ↩︎

97. רש''י: דמחמיר בכתמים - טפי מבראייתה דראיית ארבע נשים הואיל ואין דם מצוי בהן אמרינן השתא אתי ומכי אתי חזיתיה, אבל בכתם איכא למימר אי בדקה לחלוק מעיקרא הוה אישתכח. ↩︎

98. בדקה ומצתה ספק שהוא ספק אם הוא דם טמא או טהור פשיטא אינה כפקידה למעט מעת לעת, (אם ראתה דם טמאה למפרע מעת לעת, שאין הבדיקה של ספק דם נחשבת פקידה), הוא עצמו מהו שיטמא בספק? (האם הבדיקה של ספק דם מטמאה אותה למפרע מעת לעת?) נישמעינה מן הדא, טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן, מה את שמע מינה? א"ר יוסי טומטום ואנדרוגינס ספק, ומעת לעת ספק, ואין ספק לספק. שטומטום ואנדרוגינוס טומאתן מספק הוא דספק אשה הן וטומאת מעת לעת ג"כ מספק הוא, ואין ספק לספק שלא גזרו חכמים אלא לדם טמא ודאי וכא ראייתה ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק. וה"נ כן דראייתה ספק טמא הוא ולא גזרו חכמים מעת לעת בכה"ג דהוי ספק ספיקא ולא חיישינן, פנ''מ. כלומר, ראתה דם ספק טמא טמאה מדרבנן מכאן ולהבא ולא למפרע, ואילו מצאה כתם מטמאה למפרע אף שגם כתם טמא רק מדרבנן, משום גדר תקנה ולא ספק. ↩︎

99. תוספתא בירושלמי שם: מאן תנא תרומת מעשר של דמאי רבי מאיר. דרבי מאיר מחמיר בדבריהן כדברי תורה. והא אשכחן דר"מ מחמיר בדבריהן כדברי תורה. אמר רבי חנינה ההיא דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב. ↩︎

100. ולע''ע לא מצאתי מי שמצא מקור ושורש לשיטה זו מלבד רבינו לקמן פ''ד ה''א. ↩︎

101. "דלא הדם הוא האוסרה רק הימים הם שאוסרים הדם". זו דעת רב, לכן שופעת מתוך ימי טומאה לתוך ימי טהרה – טהורה אף שזה אותו מעין – התורה טיהרתו. ולוי ס''ל שהדם אוסרה דשני מעיינות הם, וכל זמן שלא נסתם הטמא טמאה אף שזה תוך ימי טהרתה. ↩︎

102. נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, רב אמר - זבה ודאי, ולוי אמר - זבה ספק. רב אמר: זבה ודאי, כיון דמעיקרא נמצאת טמאה, ועכשיו נמצאת טמאה - טמאה ודאי. ולוי אמר: ספק זבה, אימר פסקה ביני וביני. ↩︎

103. איבעיא להו: הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני כבר עברו ימי הספירה ולא היה סופן בטהרה דלא בדקה יום ז' - ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו, לרבי אליעזר – דמכשר בבדיקת שביעי עם הראשון. אמר רב: היא היא, תחלתן אף על פי שאין סופן. ורבי חנינא אמר: תחלתן וסופן בעינן. ↩︎

104. ה''ו: יצא ביום הראשון ונגח, בשני לא יצא, בשלישי יצא ונגח, ייבא בתפלוגתה דרב אדא בר אחווה ודרב הונא דאיתפלגון נידה שבדקה עצמה ביום ראשון ומצתה טמא, בשני לא בדקה, בשלישי בדקה ומצתה טמא, רב אדא בר אחווה בשם רב נידה וודאי רב הונא בשם רב אמר נדה ספק. ↩︎

105. הביאור בקצרה, אשה שרואה בימי זיבה, יוצאת מגדר הרגיל, ונקראת כבר זבה (קטנה), הלכך אם ראתה ג''י אפי' לא רצופים, כגון שמיני ועשירי כו', אמרינן שמסתמא ראתה גם בתשיעי, אלא שלא בדקה. היא צריכה בירור מוחלט שבמשך כל התשיעי בדקה ולא ראתה... ↩︎

106. דאמר כל שממעי אמו לקוי, ולא ידענא מאי ניהו. וליחוש שמא הבריא בינתים, כיון דתחלתו וסופו לקוי - לא חיישינן. מתיב רב מרי, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, לחד אבר חיישינן, לכוליה גופא לא חיישינן. ↩︎

107. ואחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני. מאי הלכה? דמשמע איום י"א קאמר רבי אלעזר בן עזריה דהוי הלכה למשה מסיני ובעי הש"ס מאי הלכותיו משאר הימים שלפניו. ר' יוחנן אמר: הלכה י"א. בדבר אחד הוא חלוק משלפניו, ר"ל אומר: הלכות אחד עשר. בשני דברים הוא חלוק. ר' יוחנן אמר: הלכה אחד עשר, אחד עשר הוא דלא בעי שימור - הא לאחריני עביד שימור. ור"ל אמר: הלכות אחד עשר, לא אחד עשר בעי שימור, ולא שימור לעשירי הוי. ↩︎

108. דתניא ותהי נדתה עליו, יכול יעלה לרגלה – יעלה לסופה, כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה, ת"ל יטמא ז' ימים. ואפילו בא עליה בשביעי. ↩︎

109. ולאיש אשר ישכב עם טמאה לרבות הבא על שומרת יום כנגד יום, נראה לי שאם בא עליה בראשון שלה שיהא שומר את השבעה שאם תראה היא שלשה ימים רצופים יהא הוא סופר שבעה כמותה, ואם לא, יטבול ויטהר לערב. עכ''ל. רבינו מפרשו, שאם בא עליה בתחילת ימי זיבתה דהיינו תחילת י''א יום שלה, שיש אפשרות שתהיה זבה גדולה, אזי הוא מונה שבעה, ואם בא עליה בסוף ימי נדתה דהיינו בי' או י''א שא''א שתהיה זבה גדולה אזי מונה רק יום אחד. עי' מקדש דוד על טהרות סי' מ''ח ואכ''מ. ↩︎

110. ושוין שמאי והלל דפליגי במעת לעת, ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. בשלמא ללוי דאמר שני מעינות הן - משום הכי דיה שעתה, אלא לרב דאמר מעין אחד הוא אמאי דיה שעתה? תטמא מעת לעת, דליכא שהות. כגון שראתה ביום שמונים ואחד מיד דליכא למימר מעת לעת דאפי' הוה מאתמול כי האידנא בבית החיצון דם טהור הוא. ותטמא מפקידה לפקידה, כגון אם בדקה שחרית ומצאתה טמאה תטמא טהרות של ערבית, כיון דמעת לעת ליכא, מפקידה לפקידה נמי לא גזרו בה רבנן. ↩︎

111. דובב מישרים ח''ג ק''ב. ↩︎

112. גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית עכו''ם אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה. ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה. ↩︎

113. ד''ה הלכתא כו', הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק ללוי דאמר שני מעינות הן הא דתניא בפרק יש בכור (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום? וי"ל דאין נותנין לה ימי טוהר איכא לאוקמי לענין שאם ראתה ביום ז' לזכר או ביום י"ד לנקבה דהויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה כו'. ↩︎

114. לפי התוס' שכיון שאין לה טומאת לידה, הדם שרואה ביום השביעי הוי דם נדה, מה הדין אם נתגיירה בתוך י''א יום וראתה, האם הוי דם נדה כיון שמעולם לא היתה טמאת נדה, או דם זיבה. ↩︎

115. ל''ז ע''א: הגיורת שנתגיירה וראתה דם, ר' יהודה אומר: דיה שעתה, ר' יוסי אומר: הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ↩︎

116. דליכא שהות - אבל איכא שהות מטמאה מעת לעת לרב דאמר מעין אחד הוא ... וא"ת דבפרק אלו נערות (כתובות דף לז.) אמר הגיורת שראתה דם בתוך מעת לעת דיה שעתה רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים וי"ל סוגיא דהכא לא אתיא כר' יוסי דהתם א"נ התם היתה בת טומאה אם היתה מתגיירת מקודם או משום דאיתא בגוה טומאה דרבנן. ↩︎

117. כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין - שמעתי מקשה מאי איצטריך קרא לרבי עקיבא בפרק קמא דסנהדרין (דף ד.) לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באהל, ומאי טעמא דרבנן דפליגי, והא קיימא לן כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין? ומתרצא דמיירי ברביעית דם הבאה משני נפלים שאין לא בזה ולא בזה רביעית מתחילה, אבל שני מתים שיש בכל אחד טפי מרביעית לדברי הכל מצטרפין חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה. ↩︎

118. וז''ל רבינו בפ''ה דיסה''ת: ועי' שבת דקמ"ד ע"ב ובמקוואות פ"ג מ"ד דאם נתכוין לרבות מצטרף לג' לוגין אפי' בכמה שנים אך י"ל דזה רק אם הכלי ששופך ממנו יש בו מים שאובים הרבה... וכבר כתבתי דמוכח מדברי רבינו בהל' מקוואות דאם התחיל לשפוך לתוך פחות ממ' סאה מכלי שיש בו הרבה מים שאובים אף שנגמר הג' לוגין מים שאובים לאחר שכבר הי' בו מ' סאה כשירים מ"מ נפסל למפרע היכא דדעתו להוסיף ע"ש בפ"ה מה' מקוואות ה"א... ↩︎

119. בפי''ג מהלכות שחיטה הי''ד כותב רבינו: ועיין במש"כ לעיל בזה אם הא דמין במינו אינו חוצץ אם ר"ל דהוה כמו אויר, או ר"ל דהוה כמו עומד על הדבר עצמו. וזהו מה דאמר בסוטה אם מיקרי צף. ועיין בהך דזבחים דף ק"י ע"א דהוה הקטרה אף דבעי על המזבח ולא באויר כמבואר שם דף פ"ח. וכ"כ בזה בהל' אס"ב גבי הך דנדה דף כ"א ע"ב גבי ראה דם בחתיכה כו' וכו' וכדלקמן. ↩︎

120. ואפילו לגבי הזאת מי חטאת שצריך להיות על הכלי ממש (כדלקמן הירושלמי: מה הזיה בגופו כו', ולא מהני להזות על מיעוט שאינו מקפיד) ולא ע''ג חציצה, מ''מ אם מבטל את הדבר החוצץ שיהיה על הכלי לעולם – מהני הזאה על החציצה – וז''ל רבינו שם: ונ"מ דאם הזה עליו אם נטהר, ועי' בירוש' פ"ג דפסחים דבעי גבי הזאה שיהי' מקויים עליו, ר"ל דצריך שיבטלו להכלי לעולם. ועי' בהך מחלוקת דפרה פי"ב מ"ח דרק היכא דחיבר הברזל להעץ אז מהני אם הזה על העץ דבטליה. ↩︎

121. "והכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדא דרביתיה הוא... דהיינו רביתיה - ולאו חציצה היא". רש''י. מקשה רבינו מה בכך דלאו חציצה היא? הרי צריך שהעובר יהיה בתוך המים. ולכן מפרש דהוי כאילו טבל הוא עצמו. "דזה תיקון הדבר", כלומר גוף אמו שבו וממנו הוא גדל וחי הוי חלק מגופו עצמו. ובשעורי ר' דוד שם: ונראה דמה דמתרץ הגמ' דהיינו רביתיה, הביאור הוא דזהו אבריו לטבילה, דגוף האם הוי נמי גוף העובר לטבילה, דהם גוף אחד, ונמצא דעור האם הנוגע במים נחשב כעורו של התינוק, וא"כ אין הביאור רק דגוף האם לא הוי חציצה אלא דטבילת האם הוי זה טבילה דידיה עם גוף שלה, ומשו"ה שפיר הוי טבילה מעליא. עכ''ל. ↩︎

122. ועי' יראים השלם סי' כ''ו בחציצה שבין רגלו לרצפה: כדאמרינן בזבחים פרק כל הפסח שבח הוא לבני אהרן שמהלכים עד ארכובותיהן בדם, ופרקינן והא הוי חציצה כו', בהקפדה תליא מילתא וכו', בטל הדם לרגלו, הוי כאילו אין דבר בין רגלו לרצפה. (אנצ''ת ערך חציצה ע''ש). ↩︎

123. כינה מהו שתחוץ? מתה לא תבעי לך דודאי חייצא, חיה מאי? מי אמרינן: כיון דאתא ואזלא רביתא היא הרי היא כבשרו - ולא חייצא, או דלמא כיון דקפיד עלה דברצונו לא תהא בבשרו - חייצא? ולהלכה אינה חוצצת רמב''ם פ''י מכלי המקדש, שרק לכתחילה צריך להזהר: אפילו נימא אחת או עפר או כינה מתה אם היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתו פסולה כו'. וצריך להזהר בשעה שלובש שלא יהיה אבק בין בגדו לבשרו ולא כינה אף על פי שהיא בחיים כו'. וגם בתפילין: וה"ה בתפילין של ראש צריך ליזהר בדבר שלא יהא שום דבר חוצץ בין תפילין לשערו ועפר או כנה מתה נקרא חציצה כו' ע''כ. מוכח שכינה חיה אינה חוצצת. (אפילו שמקפיד שלא תהא עליו, מ''מ בטלה להגוף). ↩︎

124. על המשנה: בכל יום חותה בשלכסף והיום בשלזהב כו', תנא: בכל יום לא היה לה ניאשתיק, טבעת בראשה, שמקשקש ומשמיע קול, משום ונשמע קולו בבואו וגו', והיום היה לה ניאשתיק, דברי בן הסגן. ↩︎

125. ובירושלמי גרסינן נרתק שלא יכווה ונראה לריב"א כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו, ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר ימים לפי שהיו הגחלים שוהים במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה ושוב מוציא אותה, שהיא אחת מהעבודות הוצאת כף ומחתה. ופריך בירושלמי ואינו חוצץ? ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה. ↩︎

126. (קדשים פטורים מכיסוי הדם) שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, והכא לא אפשר, היכי ליעביד? ליתיב וליבטליה - קמוסיף אבנין, וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, לא ליבטליה - קא הוי חציצה. מכאן שאם היה שם עפר על המזבח ומבטל, היה נעשה חלק מהמזבח ולא חוצץ. ↩︎

127. תנן: בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו... האי מלח היכי דמי? אי דמבטליה - קא מוסיף אבנין, (וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל). ואי דלא קא מבטליה - קא הויא חציצה... אלא אימא: בהולכת עצים למערכה, דלאו עבודה היא. ↩︎

128. מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, והכא לא אפשר, היכי ליעביד? ליתיב וליבטליה - קמוסיף אבנין. הרי שרק אם מבטלו בידים מתבטל ואינו חוצץ. ↩︎

129. בעי ר' ירמיה: מטלית מהו שתחוץ? כנפים מהו שיחוצו? ביצים מוזרות מהו? שני סדרי ביצים זו על גב זו מהו? אם תמצא לומר ביצים מוזרות חוצצים, ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו, אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא. ↩︎

130. מניין לדישון מזבח החיצון שהוא אסור בהנייה ת"ל אל מקום הדשן שיהא מקומו לעולם, מניין לדישון מזבח הפנימי? והזה עליו והקטיר, מה הזייה בגופו אף הקטרה בגופו. והזה עליו והקטיר. עליו במזבח הפנימי כתיב בפ' אחרי מות והזה עליו ודרשינן לקמן בפ' הוציאו לו עליו ולא ע"ג גחלים ולא ע"ג אפר אלא ע"ג זהבו ובקטרת נמי כתיב והקטיר עליו בעינן נמי שלא יהיה ע"ג אפר ולא ע"ג גחלים הלכך צריך שיטול הדשן, קרה''ע. ↩︎

131. רש''י מפרש שהגמ' מקשה רק על עלה בידו צרור שאמאי פסול משום קומץ חסר הרי הוא פסול משום חציצה. ולא מקשה מגרגר מלח ולבונה משום דהוו מין מנחה ולא חוצצין. ↩︎

132. הוא אמנם טבל אבל להלכה לא נטהר. ↩︎

133. פ''י מ''ח: תניא בתוספתא כו', העושה קילקי בראשו רבי אומר חוצץ רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אינו חוצץ... העושה קילקי בראשו. ומתני' דקילקי הראש פרק תשיעי, רבי היא עכ''ל. דהיינו הר''ש אינו מחלק בין העושה קילקי לבין נתקשר מאליו ולכן ס''ל דהויא חציצה רק לדעת רבי. אבל לרמב''ם , המשנה דפ''ט שנעשה קילקי מעצמו הויא חציצה לכ''ע, ורק בפ''י העושה קילקי פליגי בה רבי ור''י בר''י. ↩︎

134. שיער שעל הלב שנתקשר ונעשה קלקלי, וכן קלקלי הזקן חוצצין. ↩︎

135. אלו חוצצין באדם... קלקי הלב והזקן... בפי' הרמב''ם: אמר כי שער החזה אם נתדבק ונתלכד בזיעה ובאבק ונעשה כעין קליעה שהוא חוצץ. אלו שאין חוצצין קלקי הראש כו'. ובפי' הרמב''ם: קלקי הראש ובית השחי התסבוכות שמסתבך השער ומתדבק בין שער הראש או שער השחי. ↩︎

136. וכמו "לאק" שצובעות בו הנשים את צפרניהן, ומבטלות הצבע לגופן – בטל. כמ''ש ערוך השולחן יו''ד קצ''ח: הצבע שהנשים צובעות על פניהן וידיהן ושיער ראשן אינו חוצץ דכיון שזה עושין לנוי ה"ל כאלו זהו מגוף הבשר והשיער, וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף אלא כעיקרו של בגד, שהרי מצינו טבילה לפרוכת אף ע"פ שהיה צבוע מארגמן ותולעת שני רא"ש ורשב"א שם ע''כ. וכ''כ האחרונים שכתרים וגשרים של זהב או חרסינה כו' שמניחה על השן אינם חוצצין שבטלין לשן, ועוד יותר כתב החכמת אדם שסתימה בשן העשויה לנוי אינה חוצצת, ואם לרפואה חוצצת (מסתמא אם זה זמני ולא קבוע). ועי' אג''מ יו''ד א' צ''ז. וביב''א ח''ב כתב: וכ"כ המאירי מקואות (עמוד צט) וז"ל: וכבר ביארנו באחרון של נדה וכו', שהאצבעים אין הצבע שבהם חציצה אפילו היו בו קצת ממשות. וכן הנשים שצובעות גבות עיניהן לנוי בסם הנקרא אל חנא, הואיל ולנוי הוא אינן מקפידות, ע''כ. והוי בגדר כל דלנאותו לא חוצץ (סוכה ל''ז). אבל אם מניח חציצה על גופו בכוונה כדי שלא יבואו המים שם – הוי כאילו לא טבל כלל. (אף אם על מיעוטו אינו מקפיד). ↩︎

137. אם קובעת את המוך באוזן לצמיתות מחמת סכנה – אז בטל ונעשה חלק מגופה, אבל אם אינה קובעתו אלא רק מניחתו באוזנה שלא יכנסו המים כדי שתוכל לטבול – הוי כלא טבלה כלל. ↩︎

138. ז''ל הגר''א קצ''ח: וכ' בת"ה אבל הרמב"ן כ' להיפך דת"ק מחמיר כו'. ↩︎

139. ז''ל הרמב''ם: אומר ר' שמעון שיפתח את ידיו כדי שיכנסו המים לידיו ולאותן הכלים. ותנא קמא אומר שהם טמאים גזרה שמא לא ירפה. והטור יו''ד סי' קצ''ח: ואם מרפה ידיה עד שבאים בה המים שרי והרמב"ם אסר ברפתה ידה דגזרו אטו לא רפתה והרשב"א מתיר והכי מסתבר. והב''ח שם: זו היא דעת הרמב"ם והרמב''ן, עי' ט''ז אבל הרשב"א מפרש דבמרפה ידיה ת"ק נמי מודה אלא דאפילו במהדקן נמי שרי ת"ק בהדיחה את ידיה ור' שמעון לא שרי אלא במרפה את ידיה ואין הלכה כר"ש הילכך בין בזו ובין בזו שרי. וכן פסק בשו''ע קצ''ח כ''ח: לא תאחוז בה חבירתה בידיה בשעת טבילה אלא אם כן רפתה ידה, כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה, ואם הדיחה ידיה במים תחלה, שרי ... ↩︎

140. אבא שאול אומר אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא סל וגרגותני בלבד א"ר יוחנן אבא שאול ור' שמעון שניהם אמרו דבר א' דתנינן תמן האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים וכשהוא מדיח את ידיו טהורין רבי שמעון אומר ירפם עד שיבוא בהן המים א"ר יוחנן מסתברא רבי שמעון יודה לאבא שאול אבא שאול לא יודי לר"ש. (עי' שיירי הקרבן שם שכ' משם ראיה לרמב''ם). ↩︎

141. (רפוי, לא סתום בדוחק). ↩︎

142. אף שיש כפילויות וכו' מ''מ לחביבות דברי רבינו, וגם שבשינוי קל בלשון מתבררים היטב הדברים. ↩︎

143. פלומבה, סתימה. ↩︎

144. דברי רבינו כפי שנדפסו. ↩︎

145. וכן בשאר איסורי תורה המתעסק פטור אם לא נהנה, וכ''כ רבינו בשו''ת צפ''ו סי' ל''ג במענה לשאלה אם צריך להכריז שלא לאכול קמח וגרופין בקיץ בלי בדיקה מתולעים, וז''ל: י''ל דכיון דמתעסק, דלא שייך הטעם שכן נהנה, לכן ודאי הבא לשאול – צריך לאסור, אבל לעשות הכרזה וכדומה – אין צריך. ↩︎

146. ז''ל רבינו שם: והנה גם שפחה חרופה כה"ג אם הוא נתכון להתחמם ובעלה והיא היתה מזידה אם חייב, עיין תוס' כריתות דף י"א ע"ב ד"ה בשאין ע"ש, דכיון דהא שם אין הדבר תלוי בהנאה רק הוא דין, א"כ י"ל דמתעסק פטור ובפרט לשיטת הירושלמי כו' ע''ש. ↩︎

147. והגרע''א וכן כותב רבינו לקמן ציין לקדושין כ''ב: השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו, אלא מעתה, שפחה כנענית תקנה בביאה, כי קאמרינן - זה נהנה וזה מצטער, הכא זה נהנה וזה נהנה הוא. שלא כדרכה מאי איכא למימר? אמר רב אחיי בר אדא דמן אחא: מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו? ועוד משכבי אשה כתיב, הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה. ↩︎

148. שם בשו''ת מביא מיבמות ס''ט ע''ב שאף שמותרת לאכול בתרומה אם אח''כ נתברר שהיתה מעוברת חייבת בקרן וחומש, ומבאר רבינו שזה שנהנתה באכילת התרומה ומטעם כפרה. וכ''כ בפי''א ה''א מהלכות שבועות: ולכך מבואר בגמ' דילן דבהודה גם רב מודה דצריך לשלם קרן וחומש ור"ל משום כפרה ולא משום דמים, דממון קנה בשבועה... ↩︎

149. לקמן ברמב''ם הי''א: כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי ... אף על פי שהכניס את האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה, שאין זו ביאה, אבל פוסל הוא מן התרומה וב"ד מכין את שניהם מכת מרדות. ↩︎

150. ע''ב: והאמר שמואל: שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה; מקנין על ידו, פשיטא, מהו דתימא ושכב איש אותה שכבת זרע אמר רחמנא והא לאו בר הכי הוא, קמ"ל. וכן כתב המנחת חינוך שס''ה וז''ל: ושחוף היינו שאינו מתקשה, אף שאינם ח"מ באבר מת, מ"מ נאסרה על בעלה ושותה. ועיין בסי' קע"ח ובסי' כ' (וכ''כ הב''ש שם סק''ה: ע"כ לאו בכל הדינים שכתב הטור לענין חיוב מיתה נאסרה לבעלה, דהא הטור כתב המשמש באבר מת פטור ממיתה והיא נאסרה לבעלה כמ"ש בסי' קע"ח), ודעת הלבוש דאינה אסורה על בעלה מה"ת ומ"מ מקנין לה ועיין בס' עצי ארזים שפלפל בזה ודבריו אינם נראים לי... עכ''פ למעשה לא ברירא לרבינו הא מילתא שהאשה נאסרת על בעלה אם זנתה באבר מת, כמ''ש בשו''ת צפ''ד סי' קי''ב שמההיא דסוטה כ''ו אין להוכיח. וז''ל: עכ''פ כך, לגבי אבר מת בודאי לאחר קינוי וסתירה מבואר דאסורה לבעלה, דשם זה דין לא פעולה (עי' בספרי צ''פ על סוטה פ''א הי''ד ובהערות שם בארוכה) - אבל בלא זה י''ל דלא נאסרה על בעלה. (עי' בית הלוי ח''ב סי' מ'). רק מחמת שהרמב''ם כתב שהיא דבר ערוה. וא''כ לתרגום קאפח שהבאתי לעיל (הרמב''ם לא כתב "דבר ערוה") - אזדא לה הך ראיה ג''כ... ↩︎

151. כ''ה בתרגום הישן ("דבר ערוה"), אבל בהוצאת קאפח: ואם בעל האדם איזו ערוה שתהיה בלי קישוי אינו חייב עונש ואפילו הוציא שכבת זרע, לפי שנחלקו בשאלה זו ולא נפסקה בה הלכה בתלמוד, ואין עונשין אלא בדבר ברור שאין בו ספק, אבל הוא דבר אסור (בתרגום הישן: ומ''מ הוא דבר ערוה") וזהו שקוראין אותו חכמים משמש מת, כלומר המשמש באבר מת. ↩︎

152. בזכור מהו - הא דלא יליף זכור ובהמה מהקישא דרבי יונה, משום דאת מקורה הערה כתיב והנהו לא שייך בהו מקור. ↩︎

153. אמר רב אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל העריות חוץ מאתנן אשתו נדה. ↩︎

154. ה''א: ואית דבעי מימר נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן שם כג יח ולא יהיה קדש מבני ישראל. מה קדש שנאמר להלן אסור בהנייה אף כאן אסור בהנייה. אמר רבי חונא ביאתו אסורה בהנייה. ↩︎

155. שנקרא זנות, ולכן אף משמש מת חייב למ''ד שמשמש חייב בכל העריות, משא''כ משמש מת בבהמה פטור לכ''ע. ↩︎

156. בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: המערה בעצמו, מהו? ... אמר רב אשי: מאי תיבעי לך? - בקושי - לא משכחת לה, כי משכחת לה - במשמש מת. למאן דאמר משמש מת בעריות פטור - הכא פטור, ולמאן דאמר חייב - הכא מיחייב תרתי, מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב. ↩︎

157. הבא על הבהמה והביא בהמה עליו, אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל חייב שתים: חדא מלא תתן שכבתך וחדא מלא יהיה קדש. לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, שכבתך ושכיבתך חדא היא. אביי אמר: אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב לא יהיה קדש בגברי כתיב. ↩︎

158. הרובע את הטריפה חייב ... איצטריכא ליה, מהו דתימא: ליהוי כמאן דמשמש מת רובע את המת, וליפטר, קא משמע לן דמשום הנאה הוא, והא אית ליה הנאה – אבל רובע את המת ליכא הנאה, שעבר חמימותו ולחלחותו ונצטנן, רש''י . ↩︎

159. אינני יודע איזה תוס', והר''מ כשר בהערות לשו''ת צ''פ שם שיער שט''ס היא וצ''ל "ותוס' ביבמות נ''ה ע''ב", ואם נכון הדבר כוונת רבינו לגירסת התוס' שם: קמ''ל דלאחר מיתה לא מיקרי שארו כו'. ↩︎

160. אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה, שכבת זרע באשת איש... דאשת איש - פרט למשמש מת. הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות - פטור, אלא למ"ד חייב, מאי איכא למימר? אלא, פרט למשמש מתה, דסד"א, הואיל לאחר מיתה נמי איקרי שארו, אימא ליחייב עלה באשת איש, קמ"ל. ↩︎

161. ומתו גם שניהם - עד שיהו שניהן שוין, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, ואידך: ההיא ומתו גם שניהם מאי דריש ביה? אמר רבא: למעוטי מעשה חידודים. ובתוד''ה מעשה חידודין - קשה דבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה:) משמע דלא בעי קרא דפריך פשיטא פריצותא קאסר רחמנא ולגירסת הספרים מעשה הורדוס נמי קשה דהוא ממעט מדכתיב (ויקרא יט) שכבת זרע פרט למשמש מתה. ↩︎

162. הלכה זו נתפרשה ע''י הגר''מ גרוסברג ז''ל בספרו צ''פ העמק עיון. ↩︎

163. פ''י ה''ט: אבל אם טעו בדבר שהצדוקין מודין בו מחזירין אותה לחובה, כיצד אמרו הבא על הערוה שלא כדרכה פטור ופטרוהו מחזירין אותו וממיתין אותו, אבל אם אמרו המערה שלא כדרכה פטור ופטרוהו אין מחזירין אותו וכן כל כיוצא בזה. עכ''ל. (וכ''כ התוס' בהוריות: שלא כדרכה נמי הכתיב כו' - משמע דצדוקין מודין בו ובפ' אחד דיני ממונות גבי טעה בנואף ונואפת משמע דאין צדוקין מודין בו, התם בהעראה שלא כדרכה). ובהוריות ד' ע''א: דאמרי: כדרכה אסור אפי' העראה, בשלא כדרכה גמר ביאה הוא דאסור, אבל העראה שריא. אי הכי, אפי' נדה נמי, אלא לעולם... (משמע שלא ניחא לגמרא בשינויא שהצדוקים פוטרים בהעראה שלא כדרכה, אלא גם הם מודים שהעראה שלא כדרכה חייב, לא כמ''ש הרמב''ם. ובאמת לא קשה על הרמב''ם ותוס' כמ''ש התוס' סנהדרין ל''ג ע''ב: "אף על גב דפריך התם אההיא שינויא מכל מקום לפי המסקנא דהתם איתוקם ההיא שינויא שפיר". ופי' משמרות כהונה שם: תוס' בד"ה שטעו וכו' מ"מ לפי המסקנא וכו' עכ"ל, ר"ל דלא דחי אלא דע"כ מתני' לא מיירי בכה"ג דא"כ באשה נדה נמי, אבל לעולם קושטא הוא דבכה"ג אין הצדוקים מודים, עכ''ל. ועי' לח''מ לרמב''ם שם). ↩︎

164. ר' יוחנן באנשים הכתוב מדבר. ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. ולית לר"א כן אית ליה לא תקרבו אחד האיש וא' האשה כו' ↩︎

165. צ''א ע''א: ולכך אף כאן כיון דליכא חיבת ביאה אין לה תוספת דאף דקי"ל כי העראה חשובה כגמר ביאה לענין חיוב עריות הכא לענין חיבה לקנות תוספת אינה ביאה וכן מי שאינו בריא להתקשות אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ אין כאן חיבת ביאה. ↩︎

166. ד''ה כי כו', על זה נראה לו דיש תוספת, דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה כו'. ↩︎

167. סנהדרין ל''ג ע''ב: בעא מיניה רבי חייא בר אבא מרבי יוחנן: טעה בנואף ונואפת מהו? ... אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: טעה בנואף חוזר. אלא היכי דמי אין חוזרין? - אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כגון שטעה שלא כדרכה. ופי' בתוס': דהכא מיירי בהעראה דאמר בכדרכה אפי' בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא כו' (מדוע שאל טעה בנואף ונואפת ולא שאל סתם "טעה בעריות", וגם יש לדייק שר''י השיב טעה בנואף ולא הזכיר נואפת. מבאר רבינו שטעה בנואף שהערה שלא כדרככה, אין זו הוראה כלל כי גם הצדוקים מודים שחייב, ולכן אמר ר''י טעה בנואף חוזר, אבל בנואפת אין הצדוקים מודים, הלכך אם פטרוה ב''ד אין מחזירין הדין. ↩︎

168. שבת פ''ז ה''ב (דלעיל): ולית לר"א כן אית ליה לא תקרבו אחד האיש וא' האשה. ומה עבד לה רבי יוחנן פתר לה ואינו מחוור. ↩︎

169. וכן פירש בחדושי ר' מאיר שמחה בסנהדרין ל''ג, וכדי לסייע בהבנת דברי רבינו אעתיק את לשונו שם: כגון שטעה שלא כדרכה. עיין תוספות וברמב"ם (פרק ו' הלכות סנהדרין ה"ט) דפירשו דעל הערה שלא כדרכה, דבזה אין הצדוקין מודין וכמפורש בהוריות, וזה סתימה גדולה. ולענ"ד יתכן דהצדוקים מודים דהבא על הערוה שלא כדרכה דאיהו חייב, דמשכבי אשה כתיב ומש"ה בהוריות מקשה שפיר עיין שם, ודוק, אבל סברי דהנבעלת פטורה בשלא כדרכה, וסברי כמו דסבר הש"ס (קידושין כ"ב ב) דשלא כדרכה איהו נהנה ואיהי מצטערה עיין שם, והגמרא בב"ק (ל"ב א) קאמר דמש"ה כתיב ונכרתו הנפשות העושות, אף על גב דאיהי לא עבדא מעשה משום דהנאה אית לתרויהו, לכן סברי דבשלא כדרכה הנבעלת פטורה. ומשו"ה קאמר בטעה בנואף חוזר אף בשלא כדרכה, דבנואף גם צדוקין מודין, אך הצדוקין לית להו דאיתקוש משכבות להדדי, ולכך איהי פטורה בשלא כדרכה דהא לא נהנית כלל וכלל, ודוק. ובזה יתבאר הירושלמי (ה"ג) דבעי ר' אמי קומי ר' יוחנן אפילו נואף ונואפת א"ל איתקלף מרקועך. פירוש שנקלף החבור היינו ההשתוות של הנואף לנואפת, דבנואף אם טעו בשלא כדרכה מחזירין דהוי דבר שהצדוקים מודין בו, ובנואפת אם פטרוה בשלא כדרכה אין מחזירין דינה, ודוק. ↩︎

170. אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים אלא עד יציאת השבת הרי זה חייב חטאת שהרי התרו בו. ע''כ. משמע שאם לא התרו בו הוי אונס ופטור (עי' כס''מ). ↩︎

171. בשו''ת החדשות ב' סי' ס''ג: מכתבו קבלתי כעת ↩︎

172. וכמוזכר כ''פ, דברי הרב באותיות גדולות, והפענוח באותיות קטנות יותר. ↩︎

173. עי' דף על הדף ב''ק שם, בשו"ת נו"ב מהדו"ת (יו"ד סי' פ"ה) כתב על פי זה שגם בעריות הרצון עם ההנאה נחשב לה כמעשה, ע"ש דהיכא דלית לה הנאה פטורה. ובשו"ת ארי' דבי עילאי (יו"ד סי' ח') הוכיח מכאן דלא כנו''ב. ↩︎

174. הא דבעינן קרא לחייב את הנשכב, זה לחייב את המערה בעצמו שתים, משום דהוה בגדר שתי פעולות, ולפי הך דב''ק שחיוב האשה (הנבעל) הוא משום הנאה, כאן שאין הנאת הנשכב - הוה כפעולה אחת. כלומר, אם חיוב ערוה הוא משום המעשה, אזי המערה בעצמו חייב שתים כי זה גדר שתי פעולות, אבל אם החיוב הוא משום הנאה, אזי המערה בעצמו הויא פעולה אחת, (ואפ''ה חייב שתים מרבויא דקרא). ↩︎

175. שההבערה והבישול נעשו כאחת בדבר אחד. (וז''ל הרמב''ן ביבמות ו' סוף ע''ב: וי"ל דהאי הבערה ובישול פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו וכן בהבערה נמצא שהבערה ובישול וקיום מיתת בית דין באין כאחד, עכ"ל). לאפוקי ממ''ש קה''ע שם: הבעיר ובישל בבת אחת. כגון שנפח והבעירו וע"י כן נתבשל הקדרה. (שאז ההבערה קודמת לבישול כמובן). וז''ל הר צבי או''ח ק''נ: ובדברי הקרבן עדה שמפרש דבהבעיר ובישל אינו חייב אלא אחת דהיינו כגון שנפח והבעירו ועי"כ נתבשל הקדירה, עיין בהגה' טוב ירושלם להגאון האדר"ת ז"ל שכתב ותמוה טובא למה לא מחייב שתים הא מקודם הבעיר ואח"כ נתבשל?, עכ"ל. והנה בקושיא זו כבר קדמו בספר ניר על ירושלמי מועד דהקשה ג"כ מ"ט לא יתחייב שתים, ומצדד לתרץ דבהבעיר ובישל כאחת אפשר דר"ל שהבעיר ובישל בדבר המתבשל כמו יין שרף שההבערה והבשול נעשו בדבר אחד ע"כ. וכנראה שהקרבן עדה וס' ניר תרווייהו דבר אחד אמרו להסביר טעמו של מ"ד דאינו חייב אלא אחת דהוא משום דס"ל בתר פעולה אזלינן וכל שהפעולה אחת אין לחייבו אלא אחת... ↩︎

176. עי' שפת אמת שם: וא"כ אין סברא לומר שלא יתחייב משום מרקד, וע"כ צ"ל דפליגי אי חייב נמי משום בורר דלר"ז אין חייב משום בורר כיון דבורר פסולת למטה ובמשמר פסולת למעלה, וכ"נ דעת הרמב"ם (פכ"א הל' שבת הי''ז) דמחייב משום בורר ומשום מרקד ע"ש, עכ''ל. (הרמב''ם שם כתב שחייב או משום בורר או משום מרקד). ↩︎

177. ובשט''מ שם: ומשני לעבור עליו בשני לאוין. הא דכתב הכי תער לא יעבור, למימרא דכי עביד ליה בתער חייב משום לא יעבור ומשום תער, ובשאר מעבירים עובר משום לאו דלא יעבור. הר' עזריאל ז"ל, עכ''ל. ↩︎

178. וכן בפ''ב דמאכלות אסורות ה''ז כותב רבינו: ובירושלמי דנזיר פ"ו ה"א דר"ל שם דאם אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים כאילו הוא שני איסורים, וא"כ מוכח דבריה לא הוה במקום שיעור, רק א"צ שיעור ולכן הוי אוכל נמלה שלימה – בריה, ועוד כזית נמלה... - דאל"כ הא הוה כמו דבר אחד ואמאי ילקה שתים?, ועיין בתוס' נזיר דף מ' ע"א דס"ל דאם גילח בתער יש בו שני מלקות משום חד לאו אף דהוא פעולה אחת, וכן יהיה נפ"מ להך דתמורה דף ז' ע"ב גבי בל תקטירו כולה ובל תקטירו מקצתה, אם נאבד האימורים ולא נשאר רק כזית והקטירו אם חייב שתים משום כולה ומשום מקצתה. ועי' תוס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב גבי העביר כל זרעו העביר כל זרעו פטור - וא"ת מקמא מיחייב ליה וי"ל כגון שאין לו אלא בן אחד. ועי' בהך דזבחים דף ק"ח ע"ב גבי מוקטרי חוץ ובתוס' ר"ה דף כ"ד ע"ב גבי לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים ע"ש לא תעשון אתי - וא"ת ומאי קאמר אלא דמות ארבעה פנים, תיפוק ליה משום צורת אדם לחודיה, וי"ל כי איכא שאר פרצופין עם אדם שרי טפי... ↩︎

179. עי' בספרי צ''פ על הלכות שבת פ''ט ה''ד. ↩︎

180. ובזכר יצחק סי' י''ח ביאר שהצורך בהתראה הוא משום חומר דיני נפשות, אבל בכל התורה גם בלי התראה תופסין אותו למזיד, דהא נפסל לעדות. ↩︎

181. עכו''ם חייב אם בא על אשת איש ישראל ואח"כ נתגייר משום דאי עביד השתא בר קטלא הוא, ועל כרחיך בדאתרו ביה דאי לא אתרו ביה אי עבדי השתא לאו בר קטלא הוא... וי"ל דאפילו לא אתרו בהיותו נכרי יש לנו לחייבו אף על פי שנתגייר הואיל וכבר נתחייב ולא מיפטר משום דלא אתרו ביה ומאחר דהשתא נמי אי אתרו ביה יש בעון זה חיוב מיתה. ↩︎

182. כלומר, מעשה העבירה נעשה בשלימות ובזדון כו', אבל האדם שעשה "הפועל", לא ייענש אם לא התרו בו כי לא השלים תנאי החיוב. ↩︎

183. כמו שבאר שם רבינו: דכיון דהוא זקן ממרא וא"כ אין הוראתו כלום לכן כל זמן שלא נעשה ע"י הוראתו מעשה אינו כלום... לזו השיטה החיוב הוא ע"י שיהי' נעשה מעשה על ידו, ומ"מ הוא לא עשה מעשה אם כן לא שייך בזה התראה בגדר דין, אך מ"מ להתרות בעי כמו בכל חייבי מיתות כו'. ↩︎

184. סנהדרין מ' ע''ב: קיבל עליו התראה - יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות... הוא אומר: על מנת כן אני עושה. לא צריך שיאמר ע''מ להסקל אני עושה כו'. ↩︎

185. כמ''ש הרמב''ם בספר המצוות, ועי' אג''מ יו''ד ח''ב ס' שנסתפק בזה: "דאף ביותר מזה בקטן הרודף אחר ערוה מסתבר שאסור להרגו"... " ואף אם נימא בקטן שיש לו דין רודף אף בערוה"... ↩︎

186. תינוק עובד כוכבים אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד, הואיל וראוי לביאה מטמא נמי בזיבה. אמר רבינא: הלכך הא תינוקת עובדת כוכבים בת ג' שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה מטמאה נמי בזיבה. פשיטא, מהו דתימא: האי ידע לארגולי והא לא ידעה לארגולי, קמ"ל. ↩︎

187. אף שאין קישוי אלא לדעת כו' כפסק הרמב''ם יובא לקמן, מ''מ אם נאסרה עליו באמצע הוי אנוס כמ''ש התוס' שבועות י''ז ע''ב לקמן. ואכן לפי זה אם היה משמש עם הטהורה ופירסה נידה, גם אם היה פורש באבר חי היה פטור משום שיצרו אנסו כו', ולכן צריך פסוק מיוחד לחייבו ("לא תקרב"). וז''ל רבינו בהלכות כלאים פ''ט: אבל גבי בא על הטהורה ופירסה נדה... האיסור מטעם ביאת נדה משא"כ הפרישה ... זה הוה דין חדש וצריך על זה קרא דחייב על זה... ונפ"מ ג"כ דהיא חייבת, דלפי הס"ד דהך משנה דנמצא על שלו קאי אפרישה, ושם נקט דגם היא חייבת קרבן, והטעם דלהפרישה גופה היא ג"כ גורמת. (אולי כוונתו למש''כ הנוב''ת פ''ה לחלק בין אמרה סתם נטמאתי לבין "אם אמרה לו בפירוש פרוש ממני כי נטמאתי, הרי גם היא רצונה בפרישה הרי הרצון והנאה נחשבים גם לה למעשה, וק"ו אם סייעה בהפרישה שגם היא נשמטת מתחתיו שחייבת". ובזה תירץ מש''כ הרמ''א קפ''ה ד' שהאשה אינה צריכה כפרה, היפך הגמרא בשבועות "שניהם חייבים". וע' הפלאה כתובות נ''א ואכמ''ל). ועי' תוס' כתובות דף ל' ע"ב גבי תחב לו חבירו... וכן כוונת הירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ט גבי הך קרא דואל אשה לא תקרב כו', ואמר שם היא בל תקרב היא בל תגלה, ור"ל דהך לאו דלא תקרב קאי אפרישה, כמבואר בשבועות דף י"ח ע"ב ובירושלמי פ"ב דהוריות, וקאמר שם דזה שייך גם על האשה וכן בשאר עריות כן. אך זה נראה דאם הביאה מותרת אף אם מותרת רק מטעם דחיה חייבי לאוין אם בעלו קנו דאתי עשה ודחי ל''ת, מ''מ לא ייבמו משום גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, - מותרת גם הפרישה – שאם בעל חייב לאוין את יבמתו מותר לפרוש באבר חי, וראי' מהך דיבמות דף כ' ע"ב דאמר שם גזרה כו' ע"ש בתוס'. ואמאי לא נימא דצריך לפרוש באבר מת? וע"כ צ"ל דכיון דדוחה, גם זה הוה מהמצוה כיון דא"א בלא זה, וכעין הך דקדושין דף נ"ד ע"א גבי לא נתנה תורה למלאכי השרת... ↩︎

188. וכן העירו האחרונים וז''ל משמרות כהונה שם: פירש"י בד"ה מתרין וכו' דהא התראת עדים בעי וכו' עכ"ל נקט כן אליבא דר"י דבעי התראה מפי עדים בספ"ק דמכות כו'. ↩︎

189. "בעלמא באינו חבר ס"ל לרבי יוסי לבעי התראה וגם שיתיר עצמו למיתה אבל בחבר לא בעי התראה ולא שיתיר עצמו למיתה משום דהוה כאילו הוא מותרה ועומד וכאלו כבר התיר עצמו למיתה", מהר''ם לובלין שם. ↩︎

190. לקבל ההתראה צריך רק אם א''א להרוג את הרודף כדאיתא התם: דקאי בתרי עיברי דנהרא, דלא מצי אצוליה, מאי איכא - דבעי איתויי לבי דינא, בי דינא - בעי התראה. אבל כשאפשר להציל צריך קודם להשתדל להודיע לרודף שיפסיק לרדוף. ואם לא – מצילין בנפשו אף שלא קיבל ההתראה. ↩︎

191. ההתראה האמורה ברודף היא רק כדי (שאולי תועיל) להציל את הנרדף, כמו שמצילין ע''י קטיעת אחד מאברי הרודף לפני שמצילין אפי' בנפש הרודף, ולכן אם אינו מבין את ההתראה ולא יועיל אם יתרו בו כי בין כך לא יפרוש - לא צריך להתרות בו, (וממילא קטן לא צריך התראה). אך אין זה דין התראה ברודף כדין התראה כמו בכל חייבי מיתה ומלקות. ↩︎

192. רצה לומר מדאצטריך למעוטי עובד ע"ז ומחלל שבת וכו' מכלל דאאיסורא קפיד קרא, מהר''ם לובלין, ומהרש''א. ↩︎

193. לדעת ר' יוסי צריכים העדים לשמוע את ההתראה בבת אחד, ואם שמעו זה אחר זה הוה כעדות מיוחדת ולא מצטרפים כו'. ↩︎

194. ובתוס': ובקונטרס פי' דבקבלה מועטת סגי לומר יחול עליו הנזירות אומר הריני כמו שנדרתי. ↩︎

195. הנזירות שנזר בביה''ק לא חלה עליו, אם יצא ואמר ברמיזה שהוא מקבל הנזירות, ונכנס לביה''ק - חייב, ע''ש. כמו כן התראה דעדים זוממין, אף שהתראה ברמז לא מהני, מ''מ אם התרו בהם לפני העדות (אף שההתראה לאו כלום כיון שהיא לאחר כדי דיבור כו'), מ''מ עכשו כשמעידים – אם נתרה בהם ברמז – הוי התראה ולוקין. וז''ל רבינו בפ''א מהלכות תרומות: אך עיין בנזיר דף י"ז ע"א וברש"י שם, דהיכא דאמר דבר מפורש תחלה, אף שאז לא חל עליו הדבר, מהני אם אח"כ מקבל עליו גם בגדר רמיזה, לא מפורש. וה"נ בהך דכתובות הנ"ל כיון דמתחילה אמרו זה, רק שלא יאמרו אשתלו - מהני הרמיזה. ↩︎

196. ההתראה עצמה היא בירור שהעובר מזיד כו', אך קבלת ההתראה (שאומר אעפ''כ כו') היא בגדר עדות וצריכה להיות בדיבור בפה דוקא, והעדים צריכין לשמוע כו'. ↩︎

197. שם על הגליון על התוס' כותב רבינו: אך הא צריך קבלת התראה על כל אחד, דלא דמי גבי אלמנה דשם ע''כ יש עליה התראה לדידה, וחל גם עליו, משא''כ כאן. (איני יודע מנ''ל לרבינו דאיירי בהתרו בה, הרי לא אמרו שם שהיא לוקה). ↩︎

198. ובתוס' הרא''ש שם: וי"ל דלא חשיב רשע דאימא יצר אלבשיה בשעת פרישה ולא חשיב רשע אשעת כניסה, וכה"ג אמרי' בכתובות פ' נערה. (שוגג מביא חטאת רק כאשר מבורר שאם היה יודע שאסור היה פורש, אבל במקום שנראה שאף אם היה נודע לו היה בועל במזיד, אינו מביא חטאת (דהוי מומר דלא שב מידיעתו), ולכאורה אם פרש באבר חי, הרי נראה ממעשיו שהוא היה בועל גם במזיד, ותירצו דבאמת קודם היה כשר, ועכשיו יצריה אלבשיה). עכ''פ רבינו מוכיח מהתוס' שלא רק באנוסה אמרינן שיצרה אלבשה, שאף שסופה ברצון מ''מ נחשבת אנוסה, אלא גם באיש הבועל. וכ''כ רבינו לקמן פי''ב ה''ה. ↩︎

199. כיון שתחילתו ברצון, אף שעכשו בשעת ההתראה הוא אנוס, מ''מ אם לא פירש – חייב. ובצ''פ לב''ק שם: "עיין תוס' מה דמחלקים בין תחילת מעשה באונס, ובין תחילת מעשה ברצון"... בצ''פ על חומש בראשית פ''ג פסוק ו': ותרא וגו' ותתן וגו'. איתא במדרש כי אחזו בולמוס ונעשה מסוכן מאכילין אותו ועד שיאורו עיניו עי' יומא דף פ''ג ע''ש. ומתחלה נצרך לאכול לחם ואח''כ מיני מתיקה ע''ש. וזה לשון הכתוב טוב למאכל ואח''כ תאוה לעינים ואח''כ יבחין בין טוב לרע. וא''כ היה מסוכן ולמה נענש? אך מ''מ ע''י מה אחזו בולמוס? ע''י שגירה בעצמו את היצה''ר עי' נדה דף י''ג ע''ב מקשה עצמו כו' קמגרי יצה''ר אנפשיה והנה תחילתו בפשיעה אף דיצרו אונסו, עי' בהך דכתובות דף נ''ג ע''א ודף נ''ד ע''א ועי' בתוס' ב''ק דף מ''א כגון שקפץ עליה כו' ע''ש בתוס' בזה, ועי' ב''מ דף צ''ג ע''ב הרי הוליכן ואכמ''ל בזה. ובפ''ד מהלכות אישות ה''ט: ועיין תוס' ב''ק דף מ''א ע''א ע''ש דאם קודם הביאה היה אונס, כיון דהביאה ברצון - נאסרה על בעלה ע''ש. ובדף על הדף לסנהדרין פ''ב כתב: והקשו המפרשים איך היה מותר לזמרי להרוג את פנחס, הרי היה עליו לפרוש, ואז פנחס לא היה הורגו, ואם כשיכול להצילו באחד מאבריו אסור להורגו, כ"ש כשיכול לעשות מעשה ולפרוש. ותירץ הצפנת פענח שחייב לפרוש ואסור להרוג את הרודף. ולכן שינה הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה ה"ה) מלשון הגמרא שכתבה נהפך זמרי, וכתב נשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו. משום שאם לא נשמט והוא רוצה להרגו, אז חייב הבועל אם הרג הקנאי, כיון שיכול להציל עצמו באחד מאיבריו, על ידי שיפרוש, ושוב לא יהרגהו הקנאי, עכ"ד. ↩︎

200. וכ''כ רבינו בהלכות תרומות פ''ב (שמחלק בין כניסת טמא למקדש שהפעולה היא האיסור, ובין טמא שאכל קדש, שההנאה היא האיסור, וז''ל: וכן מוכח הך דפרה פי"ב מ"ד גבי המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש פטור דזה ג"כ בגדר אנוס, דעל של רבים א"צ לשאול כמש"כ רבינו בס' הל' פרה פט''ו ה''ח, והוא בתוספתא דטהרות ובירושלמי פ"ה דסוטה ואין נשאלין לרבים. ומ"מ נקט רק בא למקדש ולא נקט אכל קודש דאז חייב טפי, ואף דבביאה (כניסה למקדש) - הוא ג"כ נהנה, מ"מ אכילת קדשים חמיר מיניה, דזה החיוב על הפעולה וזה על ההנאה. ולכך מוכח ג"כ בכתובות דף ל' ע"ב דגבי אכילת תרומה לא אמרינן תחלתו באונס וסופו ברצון, אף לפר"ח דמיירי בתחב לו באונס ומ"מ חייב על מה שלא פלט כיון שנהנה. וע' תרומות פ"ח מ"ב דאמר שם דלרבנן צריך לפלוט אם היה בתוך פיו ונודע לו באמצע... ↩︎

201. ר''ל שבערוה ההנאה הוא האיסור, וכיון שהיא אנוסה כשסופה ברצון – פטורה, שאין בידה שלא לרצות כו', אך באכילת חלב פעולת הבליעה היא האיסור (כשנהנה, משום שהיה יכול לפלוט ולא פלט), ואם בלע ונהנה, כיון שלא החזירה – חייב. (קרן וחומש כדין שוגג, ולא נחשב מזיד שלא אכל ברצונו אלא חבירו דחף לו לבית הבליעה, ולא אנוס שפטור לגמרי כו' ע''ש בהלכות תרומות שבהערה הקודמת). ↩︎

202. וז''ל רבינו לקמן פכ''א ה''א: ועיין בירושלמי כלאים פ"ח ה"א דאמר שם ר"ה ביאתו אסורה בהנאה, ר"ל דלא דהביאה נאסרה, רק הנאת הביאה נאסרה כו'. וכן בפ''ג מהלכות חמץ ומצה ה''ח: ועיין בירושלמי פ"ח דכלאים ה"א גבי לא יהיה קדש התורה אסרה הנאת ביאתו ע"ש, ועי' חולין דף קט"ו ע"ב מה דיליף ג"ש בשר בחלב מן לא יהיה קדש ע"ש בתוס' ד"ה ונאמר, וע"ש דף קל"ו ע"א ד"ה אימא דהנאה בדבר דלא שייך בו אכילה הויא הנאה כמו אכילה ע"ש, וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגות על בהמ"א בפ"ב דפסחים גבי בגד דלבישתו הוא אכילתו... וע"כ צ"ל לחלק בין דבר שהאיסור הוא הנאה שבא ע"י המעשה שעושה, או דבר שהמעשה שיש בו ההנאה הוא האיסור וא"ש: ↩︎

203. כלומר, אילו היתה ההוראה היא הפוטרת, שהדבר שהתירוהו ב''ד נעשה כהיתר מן הדין ולכן העושהו פטור, אזי אם עשה אחד על פיהם לאחר שחזרו בהם שכבר נגמרה ההוראה ועברה מן העולם – היה חייב, אך מכיון שההוראה היא רק בירור, אם היחיד שגג בעצמו או תלה בב''ד, אם נתברר שתלה בב''ד – פטור אפילו אם חזרו בהם והביאו כפרתם. ↩︎

204. יבמות כ''א ע''א: רמז לשניות מן התורה מנין?... רב כהנא אמר, מהכא: ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. ↩︎

205. וכ''כ הרמ''ה בחדושיו לסנהדרין פ''ב ע''א: איכא דאמר דהאי חיובא דקאמרינן הכא לענין מלקות קאמר דמחינן ליה מכת מרדות מדרבנן משום הני איסורי כולהו וצריכא עיונא, עכ''ל. ↩︎

206. פ''ג מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט''ו. ↩︎

207. כגון, טמא אסור לאכול תרומה, וגם לא ספק תרומה משום ספיקא דאורייתא, וגזרו חכמים שגם השותה משקין טמאין שטמא רק מדרבנן – אסור לאכול ספק תרומה. ועיין באבני נזר יו''ד סי' ע' אות ג'. ↩︎

208. ביאור הנ''ל במלים אחרות. ↩︎

209. אנצ''ת ערך חצי שיעור הערה 220 ע''ש. ↩︎

210. עוד נפ''מ הובאה באנצ''ת שם: חצי שיעור מאיסור חמור, יש סוברים שאיסורו חמור מחצי שיעור של איסור קל, ולפיכך חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל, ואין לפניו אלא מינים של איסור, שמאכילים אותו האיסור הקל הקל תחילה, כתבו ראשונים שאף כשמאכילים אותו פחות מכשיעור מאכילים אותו את האיסור הקל תחילה, שכיון שבשיעור השלם זה חמור יותר מזה, אף כפחות מכשיעור חומרו של זה גדול מחומרו של זה. ויש חולקים וסוברים שלא אמרו לתת לו איסור קל אלא כשהוצרך לאכול שיעור שלם בכדי אכילת פרס, אבל כשמאכילים אותו פחות מכשיעור אין הפרש בין איסור חמור לאיסור קל, כיון שאין חצי שיעור אסור מן התורה אלא משום שראוי הוא להצטרף לכשיעור. ↩︎

211. פענוח כל הנ''ל מובא או לעיל או לקמן ובהערות. ↩︎

212. כלומר, השותה רביעית מסתם יינם לוקה מדרבנן משום יין נסך דרבנן, ופחות מרביעית לוקה משום איסור כללי שעבר על דברי חכמים. ↩︎

213. ... וכהן שעלתה בידו תאנה של טבל בפ' אלו הן הלוקין (מכות יט:) דכהן שאכלה לוקה כו' היינו מכת מרדות. ↩︎

214. י''ט: רבי יוסי אומר: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל, אמר: תאנה זו תרומתה בעוקצה, מעשר ראשון בצפונה, ומעשר שני לדרומה, והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים, או מעשר עני והוא בגבולין, אכלה - לוקה אחת, וזר שאכלה - לוקה שתים, שאילו בתחלה אכלה אינו לוקה אלא אחת; טעמא דאיתיה בירושלים, הא בגבולין - לוקה שלש. (מכאן שעל איסור דרבנן לוקה שלש מכות מרדות). ↩︎

215. גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת... אי נמי מכת מרדות דרבנן ובהא כיון דהיא גם גרושה לוקה בה מלקות דגרושה שהיא דאורייתא ולא לקי מכת מרדות דרבנן. ↩︎

216. עי' בספרי צ''פ להלכות שבת פ''א ה''ד: והוא כך, דהנה יש שני מיני דרבנן, למשל כמו חלוצה הוה דרבנן, ושניה הוה דרבנן. ומחלוצה דרבנן הוה הוולד חלל דרבנן, ומשניה דרבנן לא הוה ממזר דרבנן. והטעם - דחלוצה יש עליה שם גרושה, ושניה לא הוה אלא בגדר משמרת למשמרתי. לחלוצה קבעו רבנן דין ערוה, אך לשניות לעריות זה איסור דרבנן משום סייג ואין בו גדר ערוה, לכן הוולד כשר אף מדרבנן, והמלקות ס' החינוך מצוה ר''ד: ואם שכב את השניה, לוקה מכת מרדות מדרבנן - הם רק משום שעבר על דברי חכמים. ↩︎

217. משום תרומה ומשום טבל דתרומת מעשר ע''ש. ↩︎

218. והרמב''ם ס''ל שלוקה ג' מלקות כיון שהתאנה היא טבל מהתורה – וז''ל רבינו בפ''ב מהלכות תרומות: עכ"פ ס"ל לרבינו דתאנה דסתמא לאכילה וכן ענבים דסתמן לאכילה הוי טבל מה"ת וכפשטות הגמ' דמכות דף י"ט ע"ב גבי תאנה דאמר שם דלוקה ג'. דלשי' התוס' דקאי אמכת מרדות, צ"ל דמכות מרדות אכאו"א יש עליו שם איסור בפ"ע, לא מחמת דעבר אדרבנן. וזה נ"מ בין היכא דיש בקרא אסמכתא, דאז כאו"א הוי איסור בפ"ע וכמו הך דנשג"ז. ע' מש"כ רבינו בפי"ב מהל' איסו"ב. ומש"כ בח"א רפ"א מהל' איסו"ב. וע' יבמות דף נ"ב ע"א גבי הך דאם בעל בלא מאמר לוקה מדרבנן, אי משום איסור אשת אח או משום דרב מנגיד כו'. וגם נ"מ אי לוקה מנין מלקות וע' רש"י חולין דף קמ"א ע"ב וכ"מ. וזה יהיה נ"מ בין ירק לפירות האילן דגבי ירק הוי רק איסור דרבנן אחד, ואינו לוקה אלא מכת מרדות אחת ... ↩︎

219. ובהלכות תרומות שם בהמשך לדעיל: אך יהיה נ"מ אם אכל וסך ביוה"כ אי חייב מלקות ומכת מרדות או רק מלקות, וכעין מש"כ התוס' מכות דף י"ג ע"א גבי גרושה וחלוצה שאם לוקה על דאורייתא אינו לוקה עוד מכות מרדות, - דאם נימא דמעינוי יומא ע''ו: אסור באכילה. הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה - אינו חייב אלא אחת, ואי משום שבתון יומא ע''ד: מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה - תלמוד לומר שבתון – שבות - חייב שתים... ר''ל, אם אכילה ושאר העינויים למדים מעינוי, אזי אכל וסך אינו חייב אלא אחת, ואם אכילה ילפינן מועניתם, ושאר עינויים משבתון – חייב שתים. ↩︎

220. וכ''כ הראשונים שם, וז''ל המאירי: ותירץ שמה שאמרו לוקה, לא משום תקנת מאמר אלא מצד הפריצות שעשה, ומה שהזכיר בתירוצו מכת מרדות כך פירושו מכת מרדות זה לא משום מאמר אלא מצד הפריצות ומשום דסבר לה כרב. ↩︎

221. וז''ל הקרן אורה שם: מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' כלאים (הט"ז) נראה שפי' להא דשמואל שזרע בעציץ שאינו נקוב בכרם, ובזה כתב דלוקה מכת מרדות ע"ש, וקשה אם כן ל"ל לאביי למימר תנינא מהא דתרם משאינו נקוב כו', הא בהדיא תנן התם בסוף פ"ז דכלאים (מ"ח) ר"ש אומר אלו ואלו אוסרין ולא מקדשין, ופי' הר"ש והרע"ב דר"ש אומר בין נקוב בין שאינו נקוב אוסרין, היינו דאסור לכתחלה לזרוע אפילו באינו נקוב ונקוב ג"כ אין מקדשין, הרי מבואר דאפילו לר"ש דמיקיל בנקוב אסור לכתחלה גם באינו נקוב, וכ"ש לת"ק דאיכא איסורא... ↩︎

222. השאלה היא האם חכמים רק אסרו לזרוע כלאים בעציץ שאינו נקוב משום דמיחלף בעציץ נקוב, אך לא אסרו את הזרעים באכילה, שלא החלו ע"ז שם כלאים מדרבנן, ולכן אין איסור על הפירות מדרבנן משום כלאים, או דילמא דמדרבנן נתנו עליו דין זריעה לכל דבריו, והוי כלאים מדרבנן, דשם כלאי הכרם עליו, (אף שאינו אסור בהנאה ככלאי הכרם דאורייתא, אך עכ''פ אסור באכילה), וע"ז אין לנו ראיה ממשנה דכלאים הנ"ל, וזהו דאשמעינן שמואל דהזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור והיינו דאסור באכילה (ולא רק דאסור לזרוע). ואמר אביי אי אשמעינן לוקה מכת מרדות, ר"ל אם אכלן שפיר הוי חידוש בזה שהחמירו כ"כ בזה לתת דין מכת מרדות ע"ז, אבל הא דאסור בדיעבד, זה ראיה מתרומה דהוה תרומה, ומוכח דמדרבנן יש עליו שם זריעה לכל דבריו. ↩︎

223. ז''ל בהלכות כלאים פ''ה ה''א: ... דעיין בירושלמי כאן פרק ד' הלכה ח' דאמר שם מד' אמות ועד ח' אמות אסור ומקדש, ומח' ועד י"ו אסור ואינו מקדש ע"ש. ובפ"ז ה"ג בהך מחלוקת דר"י ור"ל, ובפ"ד ה"ט ס"ל שם דגם לר"מ לכתחילה אסור לזרוע. אך הדין כך, דלת"ק דר"מ דבתוך ח' אמות אסורה התבואה בהנאה וגם הגפנים, וצריך שריפה, ומח' ועד י"ו רק התבואה אסורה אבל הגפנים אינם מתקדשים. וכן הך דפ"ז ה"ג אלו אסורים ואינם מתקדשים, ר"ל דהגפנים אינם מתקדשים והתבואה אינה נאסרת רק באכילה, וכן מה דמבואר במנחות דף ע' ע"א דעציץ שאינו נקוב אסור ר"ל דנאסרה התבואה, ולכך הביא ראיה שם מהך דתרומות דיש עליה שם תרומה, - כמו כן יש עליה שם כלאים ואסורה, דלענין שאם בא לומר רק שאסור לכתחילה, הרי כן מבואר כאן פ"ז מ"ח כו'. ↩︎

224. כלומר אין זה איסור דרבנן סתם, אלא נתנו לו גדר מלאכה, וזה פירוש חייב (מכת מרדות, תוס') משום תולש. ולא משום דעבר אדרבנן בעלמא. ↩︎

225. ושם כתב רבינו: והנה מדברי רבינו כאן משמע דהך דין של חצי שיעור הוה ג"כ בזה הגדר של היוצא מן הטמא, ועיין לקמן פ"ז הי"ו גבי חוטי חלב שכתב ג"כ כן, וא"כ לפי"ז יהיה רק דבר שהיה מתחלה בשיעור שלם ואח"כ נתמעט, ולא דבר שלא היה בו שיעור מעולם, דלא שייך בו יוצא מן הטמא, אך זה רק דבר דהאיסור הוא העצם, משא"כ דבר דתלוי בזמן אם עשה חצי שיעור בסוף הזמן, כגון שאכל או עשה מלאכה חצי שיעור לפני סוף יום כיפור, או מוצ''ש או פסח, ששוב א''א שיצטרף לשיעור שלם בזמן האיסור, עי' נוב''ת או''ח נ''ג, ובברכת שמעון שבת סי' ל''ד, או על ידי עצמו – שנשבע שלא לאכול – אין נפ"מ, ואסור מהתורה חצי שיעור אף שלא היה שיעור שלם, כי בשבועה שאסר על עצמו לא שייך לומר היוצא מן הטמא, וכן באיסור התלוי בזמן, וכ"כ בזה. ובזה יש ליישב דברי רבינו לקמן פי"ד ה"ד היה פחות מכזית כו' ונתפח כו', דלמאי נפ"מ לדידן, הא בלא זה אסור משום חצי שיעור?. ודוחק לומר דקמ"ל דאין לוקין, אך לפי מש"כ א"ש, דנ"מ דהיכא דלא היה בהדבר שיעור מעולם (שאז אינו אסור מהתורה אא''כ נתפח ועמד על כזית, אבל דבר שהיה בו שיעור ונפחת – (אף שאינו לוקה כי זה חצי שיעור מ''מ) אסור מהתורה אף אם לא נתפח, - כי כל היוצא מן הטמא - טמא), ועיין תוס' יומא דף פ"א ע"א ד"ה כל, וכ"כ בזה: ביאור נפלא: הערה לעורך, לשים הערה זו בצד העמוד. בפסקי דינים של הצ''צ (קמ''ט ג') כתב: האיך סתמו הפוסקים דדם ריקום האפרוח הוא דאורייתא, הא בעינן כזית וליכא, גם חצי שיעור שהוא בלבד מן התורה – אין כאן. וכתב ע''ז ב"הגהות אלעזר" לפסקי דינים שם: הסימן הזה נראה שאינו מאדמו''ר והדברים מופלאים ומופרכים... נגד הש''ס בשבועות דכל שהוא הוא ג''כ מדאורייתא... והחלטתי כי לא יצאו הדברים מאת כ''ק נבג''ם וכן הסכים עמי הגאון העילוי הר''ז מלובלין בעל ס' ת''ח... (עי' הערות המו''ל בסוף הספר עמוד 188). ולדברי רבינו אתי שפיר, שחצי שיעור אסור מהתורה רק אם יצא משיעור שלם... וממילא טיפת דם בריקום האפרוח שמעולם לא היתה כזית, אינה אסורה מהתורה. וזה מש''כ הצ''צ: "גם חצי שיעור שהוא בלבד מן התורה אין כאן". ע''כ ההערה לעורך. ↩︎

226. כ''ב ע''א, ובר''ן על הרי''ף ט' ע''א חזר והודה הר''ן לדברי הרמב''ם וז''ל: ... וכדבריו נ"ל, אף על פי שלא כתבתי כן בחדושי, מדאמרינן בפרק יום הכיפורים שם חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה וריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן אמר אסור דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל אלמא חצי שיעור אפילו באיסורי תורה לא מיתסר אלא משום דחזי לאיצטרופי ובשבועות נמי אף על פי שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא דאע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזיא לאיצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין: ↩︎

227. הרמב''ן ס''ל - חצי שיעור הוה מכל אחד שם בפני עצמו – שיש על החצי שיעור שם האיסור, דהיינו חצי שיעור נבילה יש עליה שם נבילה כו', הלכך בשבועות אין שם איסור כלל על חצי שיעור ומותר לכתחילה. והרמב''ם ס''ל - הוא דין כללי דכל איסורים החצי שלהם אסור. וממילא גם בשבועות הדין כן. – וז''ל רבינו בהלכות תרומות עמ' 97: וכן י"ל דנפ"מ להך מ"ד בשבועות דף כ"ח, דרק אם נשאר כזית מככר אז מהני שאלה, משמע דאם נשאר פחות מכזית אף לשיטת רבינו דס"ל דחצי שיעור גם גבי שבועה אסור מה"ת, מ"מ זה לא הוה איסור גדר שבועה, רק גדר דין וממילא, ולא אלים לחול עליו שאלה... ↩︎

228. מה הדין באוכל חצי שיעור מכלאי הכרם שלא כדרך אכילתו, או נזיר שאכל חצי שיעור חרצן (אינו מאכל אדם, ורק התורה אסרתו על נזיר), האם אסור מן התורה? לדעת הרמב''ן אסור, כיון שיש עליו שם האיסור של כלאי הכרם או חרצן, ולדעת הרמב''ם שחצי שיעור זה איסור כללי – פטור כמו בכל האיסורים שאכל לא כדרך אכילתו. ↩︎

229. וכ''כ רבינו בפ''ו מהלכות מאכלות אסורות ה''א: מ"מ כיון דאם נקרש היין הוה בכזית... אך הא התוס' כתבו ביומא דף ע"ז ע"ב דאין דרך לשתות יין קרוש רק שצריך לשרותו, אך הא גבי נזיר מרבינן גם אכילת צער כמבואר בספרי פ' נשא, ועיין נזיר דף ל"ה ובשבועות דף כ"ב ע"ב דאין דרך חרצן לאוכלו בלא תערובות ומ"מ בנזיר חייב, ועיין בירושלמי נזיר פרק ו' ה"ב פסולת פרי ע"ש. ↩︎

230. וכ''כ כמה פוסקים וז''ל שו''ע הרב סי' ש''מ ד': וכן הכותב או המוחק אותיות אינו חייב אלא על ב' אותיות אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור. עכ''ל. והפרי מגדים ציין לרמב''ם בפירוש המשניות שבת פי''ב מ''ו (על המשנה - הכותב שתי אותיות בשתי העלמות כו'): אבל חייב מכת מרדות על חצי שעור כמו שביארנו שכל מקום שאמר פטור זוהי כונתו. ↩︎

231. וכ''כ רבינו בצ''פ להלכות שבת פ''ח הי''א: ... מגבן, דאף דבונה כ"ש, מ"מ אין כאן כגרוגרת. ועיין כאן ע"ד ע"א ברש"י, והטעם כך דתולדה אף למ"ד מלאכה שאצל"ג חייב מ"מ זה רק במין אב, אבל בתולדה כ"ז שאין עליה שם זה, לא הוה עליה שם תולדה כלל. עיין תוס' מו"ק דף ב' ע"ב ד"ה וצריך לעצים ע"ש, וה"ה גבי מגבן פחות מכשיעור אין עליה שם בנין כלל, וא"כ לפי"ז אם גבן פחות מבגרוגרת אין עליו שם בונה מה"ת כלל. ↩︎

232. שלפי הר''ן הרמב''ן שחצי שיעור הוא איסור פרטי, דהיינו שיש עליו את שם המלאכה ומשום כך אסור – מגבן פחות מכשיעור מותר לכתחילה כיון שאין זה בנין כלל, אבל לרמב''ם שזה איסור כללי – גם מגבן חצי שיעור אסור. ↩︎

233. בה''ג סי' י''ג: ומאן דאכיל חלב ודם ונותר ופיגול ושאר איסורי דכתוב בהו כרת, שיעורן בכזית פחות מככותבת, ופחות מכזית הא קאמרינן דלא מיחייב, איסורא אית ביה או לא, אם תימצי לומר אית ביה איסורא, מדאורייתא או מדרבנן, למאי נפקא מינה כו', אי נמי להיכא דאכל חלב דכוי דספיקה הוא פחות מכזית, דאי פחות מכזית מדאורייתא אסיר הוה ליה ספיקה דאורייתא ולחומרא, אי מדרבנן אסיר הוה ליה ספיקה דרבנן ולקולא. ↩︎

234. הבה''ג ס''ל כרמב''ם שח''ש הוא איסור כללי, שחכמים (לדעת ר''ל) אסרו בכל האיסורים, ובספק איסור לא גזרו כלל. כלומר, לדעת הרמב''ן ודעימיה שח''ש זה איסור פרטי, שחצי שיעור חלב אסור משום חלב, אע''פ שלר''ל חצי שיעור הוא מדרבנן מ''מ היו אוסרים כו'. ↩︎

235. כיון שאיסור שבות הוא מדרבנן, אף שבין השמשות הוי ספק לילה, מ''מ חכמים לא גזרו לאסור איסורי שבות. וגם כאן יש הבדל בין שבות שאסרוה משום דדמיא למלאכה, לבין שבות שאסרו משום סייג כו'. וזה מש''כ בספרי צ''פ לשבת פ''א ה''ד: ר''ל רק הני דאין עליהם שם מלאכה דרבנן התירו במקדש ואמרו שאין שבות במקדש - אבל היכא דיש עליהם שם מלאכה דרבנן לא התירו. (לעשות במקדש) כלומר, קשר שאינו לקיימא אסור מדרבנן ויש עליו שם מלאכה מדרבנן, לכן לא התיר ר' שמעון לקשור נימת כנור במקדש אף שאינו לקיימא, אע''פ שאין שבות במקדש מ''מ שבות כזו שהיא מלאכה מדרבנן אסרוה אף במקדש. אבל במחשיך חוץ לתחום היקל ר' שמעון כי אין על שבות זו שם מלאכה מדרבנן. וכן בהך דלא גזרו על שבות בין השמשות הוא ג''כ כן. – יש שבות שהתירו ויש שבות שאסרו, מה שאסרו משום גדר מלאכה מדרבנן – לא התירו. וראה רש"י שבת דף ל''ד ע''א: ספק חשכה - כגון בין השמשות, אין מעשרין את הודאי - דתיקון מעליא הוא, אף על גב דשבות בעלמא היא, קסבר: גזרו על השבות אף על בין השמשות. ואין מטבילין את הכלים - דהוי נמי שבות, כדאמרינן במסכת ביצה (יח, א) דנראה כמתקן כלי. ואין מדליקין את הנרות - כל שכן דספיקא דאורייתא היא, וזו ואין צריך לומר זו קתני. אבל מעשרין את הדמאי - דלא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ומערבין - עירוב, ובגמרא פריך: הא תנן לעיל עם חשכה ערבתם, מקמי דליהוי ספק. וטומנין את החמין - נותנן בקופה של מוכין להיות חומם משתמר בהן, אבל משחשכה - ודאי אין טומנין בהן, כדמפרש בגמרא. ע''כ מש''כ שם וע''ש. ↩︎

236. כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשרה וולדה כשר, מפני שלא גזרו על ספק חלוצה אלא על חלוצה ודאית עכ''ל. כלומר, אין זה משום ספיקא דרבנן אלא מלכתחילה לא גזרו על ספק חלוצה. ועי' משל''מ שם: וראיתי להטור א"ה סי' ז' סי"ט שכתב וז"ל: כהן הבא על ספק גרושה או ספק חלוצה הרי זו ספק חלל והולד ספק חלל ע"כ. ודברים אלו תמוהים בעיני, ותמהני ממרן ז"ל איך לא נתעורר בזה לכתוב דרבינו פליג עליה? שוב ראיתי למרן ז"ל בשלחנו שהשמיט דין זה דספק חלוצה ולא כתב אלא ספק זונה או ספק גרושה, ואין ספק דבכוונה מכוונת השמיט חלוקת ספק חלוצה, משום דס"ל דספק חלוצה הולד כשר... ולדידי ט"ס הוא שנפל בדברי הטור והגירסא הוא ספק חללה שהיא מן התורה, ואפשר שהיה כתוב ח' לבד וסבר המדפיס שהוא חלוצה וטעה בזה ועיקר הגירסא היא ספק חללה, עכ''ל. ↩︎

237. וכ''כ דרך המלך (רפפורט) וז''ל: ומעתה הנה לפ"ז לשיטת רבינו צ"ל הא דהקילו בס' חלוצה לכהן שאם נשאת שלא תצא הוא דמתחלת התקנה שגזרו על החלוצה לא גזרו רק על ודאי חליצה, אבל ס' חליצה אם כבר תהי' נשאית לכהן לא יחול גזירתם, וא"כ זה שבא על ספק חלוצה אחר שנשאה הרי לא חל עליו גזירת חז"ל של איסור חליצה ולא חשוב כלל שעבר על גזירת חז"ל, ולא הי' כאן שום ביאת איסור... וזהו מדויק בלשון רבינו שכתב הטעם דוולד כשר מפני שלא גזרו על ס' חליצה אלא על חליצה ודאית, דהיינו שעל אופן זה אם תהי' ס' חליצה וכבר תהי' נשאית לכהן לא יחול גזירתם. ↩︎

238. אמר רב הונא בר חיננא: שאני טומאה, הואיל ויש לה עיקר מן התורה. דיש טומאה מן התורה, ויש להחמיר בספק טבילתה, להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן, דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא. ↩︎

239. אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו תוך - הרי זה ספק, ואם חלה של דבריהם היא אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך, עכ''ל. ופי' הב''י יו''ד שכ''ה: וטעמו, משום דבפרק אלו עוברין איבעיא לן: טבלא שאין לה לזבז מהו? תוך כלי בעינן והא ליכא, או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא וסלקא בתיקו, עכ''ל. ר''ל מכיון שלחיוב חלה דאורייתא הוי ספק, בחלה דרבנן פטרו לכתחילה. (ועי' שבט הלוי ח''ז סי' קע''ז אות ד'). ↩︎

240. וכן הקשה בעמק המלך כאן וז''ל: והנה באמת לכאורה ראיה גמורה ליכא מהאי דסוכה אינו עושה וכו' דהתם שאני דקודם העבירה וודאי ראוי להכותו ולכפותו לקיים המצוה וכמ"ש הרא"ם ז"ל בפ' יתרו בפסוק וידבר אלקי' כו' וז"ל קודם עבירה שאני דכיון שאומרים לו לקיים העשה ויש בידו לקיימו והוא אינו רוצה לקיימו ראוי להכותו כדי לקיים אותו כו' ע"ש גם הכא ברצון הב"ד תלי' מילתא ורשות בידם הוא והתם וודאי נראה דחובה הוא וכ"מ מדברי הרא"ם ז"ל שם וכ' עוד דמוזהרין ע"ז מדאורייתא ע"ש אלא וודאי נראה דמהאי דסוכה אינו עושה כו' אינו אלא סמך בעלמא... ↩︎

241. וכתב שם הגרע''א: האי לקו רוצה לומר מכת מרדות, תדע דהא פגי שביעית הוה רק לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה... ↩︎

242. הרמ''ה שם: איבעי תימא לעולם דנין אותו איצטריך ליה לאשמועינן דלענין עשה ולא תעשה דנין אותו כהדיוט להלקותו בשלשה כדתניא (כתובות פ"ו) בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו... וכן המאירי: אם עבר על עשה ועל לא תעשה שיש בו מלקות הרי הוא כהדיוט לידון בשלשה הן למרדות בעשה. ערוך לנר שם: בגמרא אם עבר על עשה ול"ת. האי עשה לכאורה קשה דמה עונש ב"ד שייך לענין עשה ואף אם תאמר לענין שמכין אותו עד שתצא נפשו היינו לענין שיקיים אותה בעוד שיש בידו לקיים אבל בברייתא דקתני אם עבר לא שייך עונש גבי עשה וצ"ל דאגב ל"ת נקט נמי עשה עכ''ל. ↩︎

243. משום שעבר על עשה כמ''ש הכס''מ: והקשו התוספות א"כ שמותר לאכול כל שלא נכנס לפנים מן החומה, למה הוזקק לפדות לעולם מע"ש? ותירצו דאע"ג דליכא לאו מ"מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף אבל לא בלא פדייה, וזהו מכת מרדות שכתב רבינו, עכ''ל. ומוכח מכאן שלוקה אף שכבר עבר על העשה. ↩︎

244. וא''כ הטעם שלוקה מכות מרדות על מע''ש שאכלו בחוץ קודם שנכנס לירושלים הוא משום שעבר על לאו, ואין להוכיח מכאן שאם עבר על עשה, לוקה מכות מרדות. ↩︎

245. ראה הלכות סוטה פ''ב ה''ד: בהך דכתובות דנ"ד ע"א דזנתה לא מיקרי מרידה ומשום דיצר אנסה כו'. ובהלכות אישות פי''ב ה''ב. ↩︎

246. עי' אג''מ אה''ע ח''א סי' ל''ג, שנשאל מדוע לא פסק כרבא נגד אביי. ↩︎

247. וכ''פ בשו''ע אה''ע קע''ח, וז''ל הב''ש סי' כ' ס''ק ה', על הרמ''א שכתב שאם אינה חייבת מיתה אינה נאסרת על בעלה, וז''ל: ע"כ לאו בכל הדינים שכתב הטור לענין חיוב מיתה נאסרה לבעלה, דהא הטור כתב המשמש באבר מת פטור ממיתה, והיא נאסרה לבעלה, כמ"ש בסי' קע"ח, ע''כ. ועי' מנ''ח רס''ו. ↩︎

248. משמש באבר מת או משמש מתה דינם שוה להלכה, וז''ל המאירי ביבמות נ''ה: אלא מלמד שהמשמש באבר מת, ר"ל בלא קשוי האבר אפילו בגמר ביאה אין בו חיוב כלל לא למיתה ולא לכרת ולא למלקות שאינה ביאה כלל, אלא שמכל מקום פוסלת מן התרומה וכן מכין אותם מכת מרדות, וכן הבא על הערוה לאחר מיתתה פטור. עכ''ל. וז''ל הב''ש שם: והא דפסק הטור המשמש עם מתה פטור וכן באבר מת, ולכאורה לא משמע כן בפ' הע"י עיין תוספות שבועות דף י"ח מיושב שפיר. עכ''ל. והמנ''ח רס''ו פירש דבריו: וכוונתו דמבואר בתוס' שם דרבא יליף מקרא דנדה דמשמש מת בעריות פטור ומש"ז יליף דמשמש מתה פטור. ↩︎

249. עי' מנחת חינוך קפ''ב שרצה לומר שבועל נדה באבר מת דינו כבועל נדה, ולכאורה מלשון הרמב''ם כאן משמע לא כדבריו. ↩︎

250. וז''ל רבינו במה''ת פ''ה מהלכות יסודי התורה: אבל מה שנאסרה לבעלה זה לא בעבור ההנאה, דהרי קיי"ל דגם משמש מת אף למ"ד פטור מ"מ לבעלה אסורה, כמבואר בסוטה דף כ"ו גבי שחוף, וא"כ חזינן דזה רק דין ולא האיסור. כלומר, משמש מת דהיינו שחוף, אם היה קינוי וסתירה אסורה לבעלה אף שלא נהנית משום שהאיסור הוא דין ולא הנאת ביאה. ועיין בירושלמי כלאים פ"ח גבי לא יהי' קדש התורה אסרה עליו הנאת ביאתו. ועי' חולין דף קט"ו ע"ב גבי בשר בחלב דיליף שם מזה דאסור בהנאה, וכבר כתבתי בזה, אבל מה שנאסרה על בעלה לא משום זה... לא נאסרת משום ההנאה אלא מעצם המעשה. וז''ל בצפ''ד קי''ב: עכ''פ כך, גבי משמש באבר מת בודאי לאחר קינוי וסתירה מבואר דאסורה לבעלה, דשם זה דין לא פעולה, אבל בלא זה י''ל דלא נאסרה על בעלה, רק מחמת שהרמב''ם כתב שהיא דבר ערוה. ↩︎

251. כלומר, לא האיסור והחיוב על הביאה אוסר אותה, אלא עצם הביאה (הכנסת עטרה), ולכן משמש באבר מת אף שאין איסור תורה על הביאה – מ''מ אסורה לבעלה, ובנשיקת אבר שאין ביאה – מותרת. ↩︎

252. לכאורה אין הבנה לדברי הספרי, מהיכי תיתי שהמחזיק יתחייב אם לא שכב? והמפרש שם: רק אם "החזיק בה האיש ושכב עמה" חייב סקילה אבל אם אחר החזיק, השוכב חייב רק חנק (עי' בספרי דבי רב על הספרי שם, שנדחק מאד עד שהגיע לדוחק זה. אבל במדרש תנאים הובא רק: "והחזיק בה האיש ושכב עמה פרט לשאחד מחזיק ואחד שוכב דברי ר' יהודה, עכ''ל. ולא הביא ההמשך שהראשון בסקילה כו', וא''כ אין מקום לפירושו). ↩︎

253. לשון רבינו בצפ''ד ע''ד, שאם היה קו''ס נאסרת על בעלה מצד הדין שנטמאה ולא נפ''מ אם היה שחוף. ועי' בית הלוי ח''ב סי' מ' אות ה': ולפי הנראה דג"כ אין האשה נאסרת על בעלה בביאת זנות ע"י ביאה של משמש מת... ואפ"ה הא אמר שמואל דשחוף מקנין על ידו וכן פסק הרמב"ם... רק הברור כדברינו דהטור ושו"ע אזלי בזה בשיטתיה של הרמב"ם דע"י קינוי וסתירה שאני דאיכא קפידא דבעל. וכן צריך לומר בע"כ לדעת ר"ת המובא בתוס' כתובות (דף ג') דס"ל דביאת עכו"ם אינה נאסרת על ידו להבעל והקשה על זה הרא"ש מהא דאיתא בסוטה (דף כ"ו) דמקנין על ידי עכו"ם ... ולפי מה שהעלתי ... דקינוי שאני, ונאמר דגם ר"ת ס"ל כן. ולהעיר מחדושי הגרי''ז לסוטה דף ב': דעי' ברמב"ם פ"א מסוטה ה"א דמקנא אף לשחוף שהוא האיש שאינו מתקשה ומשמש באבר מת, ואילו בסתם זנות עם שחוף אינה נאסרת על בעלה, ועי' בבית הלוי ח"ב סי' מ' שביאר דעת הר"מ דס"ל דזנות שלאחר קינוי וסתירה חמירי מזנות גרידא דקינוי וסתירה אוסר משום קפידא דבעל גם במסקנת הגמ' בדף כ"ו ע"ב, ומשו"ה מקנין ע"י שחוף אף שאינו מתקשה ואין ביאתו אוסרת בעלמא... ↩︎

254. וז''ל הקרן אורה שם: ויש לדקדק מנא לן דלא מיקרי שארו, דילמא שפיר מיקרי שארו, והא דפטור משמש מתה משום דלאו בת ביאה היא... ↩︎

255. ז''ל ערוך לנר שם: לכאורה י"ל ביישוב קושיא זו כיון שרק למ"ד משמש מת בעריות חייב מוקי קרא דשכבת זרע פרט למשמש מתה... ↩︎

256. לעיל בה''א הבאתי מש''כ רבינו בצפ''י סי' כ''א : "דלגבי בהמה נ''ל דלכ''ע מת פטור". וכאן דן רבינו מה דין הבהמה. ↩︎

257. ואם אחד מחזיק והשני רוצח, אפ''ל שהמחזיק כשר לעדות... כיון שאינו עובר על לאו מפורש ואינו פסול לעדות מה''ת, אף שמסייע לעבירה, וצ''ע. ↩︎

258. הצל''ח (שבת ע''ב) כתב: ואני תמה מה הרעש הזה והרמב"ם כונתו לענין מזיד, שכונתו לבוא על ממזרת לבנה ונזדמנה לו שחורה, שהוא לא גרע מנתכוין בשבת לקצור לו תאנים לבנים וקצר שחורים שפטור בשבת כמבואר בדברי רבינו פ"א משבת הלכה ט', ואם תאנים שחורות ולבנות מיחשב שני מינים והוה לא נתקיימה מחשבתו ופטור, ק"ו בנשים שיש קפידא בין אשה יפה ולבנה לשחורה וכעורה ואעפ"כ חייב שהרי נהנה, אי נמי משום דלא שייך מלאכת מחשבת אלא בשבת. ↩︎

259. ומדבריהם הוכיח המחזה אברהם הובא ביב''ע ח''א י''ד וז''ל: ובתוך דבריו הביא ראיה דשוגג בדרבנן צריך כפרה, ודלא כהנתיבות, ממ"ש הרמב"ם (פ"א מה' איסורי ביאה הי"ב) הבא על ערוה כמתעסק אף על פי שאין כוונתו לכך חייב, וכן בחייבי לאוין ובשניות. וכ' הכ"מ דר"ל שהוא חייב לשמים אף על פי שאינו נענש בידי אדם. (וכ"כ בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים וקכ"ה). ע"ש. אלמא דאף בשניות מד"ס צריך כפרה. עכת"ד. ↩︎

260. וכ''כ אחיעזר (יו''ד ח''ב סי' נ') וז''ל: ובעיקר השגת הראב"ד הא אין קרבן בחייבי לאוין הי' איפשר לתרץ דכונת הרמב"ם גם בשפחה חרופה דאין כאן אלא לאו מתעסק חייב בקרבן אבל לפי הגירסא בד' הרמב"ם וכן בשניות קשה, עכ''ל. ↩︎

261. בתרומות פ''א כותב רבינו: אך לפמש"כ בהל' איסו"ב ובהל' אישות, דרק לענין קרבן צריך כל הני, אבל לענין מלקות לא צריך גמר ופליטה, ובפרט לשי' רש"י ביבמות דף נ"ה ע"א דס"ל דיש לאו דלא יהיה קדש גבי שפחה חרופה... (ולכן לפירוש המשניות גם באונס כשפים כו' – לוקה). ↩︎

262. שבירושלמי שם איתא דפטור, אבל הרמב''ם מחייב כנ''ל. ↩︎

263. השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש. ↩︎

264. בהלכות מתנות עניים פ''ד ה''י כותב רבינו: והנה גבי נתקע הוה מחלוקת רש"י ותוס' בכריתות כאן אם הפטור הוא משום אנוס דפטור גם משפחה חרופה כמבואר בתוספתא פ"א דכריתות ובירושלמי פ"ח דנזיר ה"א ובדברי רבינו בהל' שגגות פ"י ה"ט ובפיהמ"ש לרבינו בכריתות שם וא"כ לזה היא חייבת אם היא היתה מזידה, אבל להטעם משום דאינו מזריע היא ג"כ פטורה... פירוש, נחלקו רש''י ותוס' בכריתות י''א ע''א וז''ל: באין מתכוין פטור - פירש הקונט' משום דש"ז כתיב ובאין מתכוין אינו ראוי להזריע כגון נפל מן הגג ונתקע וקשה מאן לימא לן דאינו ראוי להזריע אלא האי טעמא משום שאנוס הוא. עכ''ל. ונפ''מ, שלרש''י גם אם היתה היא מזידה – פטורה. ולתוס' – חייבת. ↩︎

265. רש''י סובר שאף שהמתעסק בעריות חייב, מ''מ בשפחה חרופה פטור, והטעם, רש''י סובר שבכל העריות החיוב הוא על ההנאה לכן אף מתעסק (אשתו ואחותו במטה כו') – חייב, אבל בשפחה חרופה אין החיוב משום ההנאה אלא רק דין, שחייב על המעשה, לכן מתעסק ( באופן הנ''ל) – פטור. והתוס' חולקים. ↩︎

266. כמו שחיוב בשפחה הוא רק עד שיפלוט, (כמ''ש בירושלמי, ולא כהתוס') לא כשאר העריות שהמערה חייב, כמו כן מתעסק אף שחייב בכל העריות שכן נהנה, בשפחה פטור. (שאין החיוב תלוי בהנאה). ↩︎

267. כמו שהקשה הפנ''י שם, וז''ל הגרע''א: לא א"א בשארי מצות שכן לא עשה שאינו מתכוין. תמוה לי הא חלבים ועריות מתעסק חייב שכן נהנה, ואפ"ה במזיד ליכא קרבן, ומצאתי בעזה"י שתמה כן בפ"י, ומה שתירץ אינו מובן... ע''כ. ועי' שפ''א שם. ורבינו מתרץ שנמצאו גיזי עולה במקום שלא עלה על דעתו שהם עולה, וכאנוס דמי כו', שבשאר איסורים פטור. (אולי ר''ל שכל החיוב של מתעסק בעריות הוא רק כשאינו אנוס לגמרי, כלשון התוס' "שאשתו ואחותו במטה", דהיינו שהיה לו להעלות על דעתו ולברר כו', אבל אם היתה רק אשתו במטה, ושלא בידיעתו באה אחותו כו' – פטור. וז''ל רש''י בכריתות י''ט ע''ב: מתעסק בעריות כגון... אחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובאה אחותו במקומה). ↩︎

268. וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות ברכות הי''ט: ועי' בהך דסוכה דף מ"ב ע"א גבי עולת העוף כו' ועי' בפסחים דף ל"ג ע"א גבי נתכון להתחמם בגיזי חולין שכתבתי שם דכל היכא דעיקר האיסור הוא הנאה - חייב אף באונס, וראיה לזה מהך דיבמות דף ס"ט ע"ב - ישראל שבא על בת כהן - תאכל בתרומה, עיברה - לא תאכל. כיון דעיברה לא תאכל, ליחוש שמא עיברה, מי לא תנן: מפרישין אותן ג' חדשים, שמא מעוברות הן? אמר רבה בר רב הונא: ליוחסין חששו, לתרומה לא חששו הוכר עוברה במעיה - תהא מקולקלת למפרע לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הויא ואכלה תרומה בשוגג – דס"ל שם דגבי תרומה א"צ הבחנה מותרת לאכול ולא חיישינן שמעוברת מישראל, ומ"מ אם אכלה תרומה ואח"כ נמצאת מעוברת משלמת קרן וחומש למפרע ולא אמרינן מינס אנסה... שהחיוב הוא על הנאת אכילה שנהנתה. ↩︎

269. שם פטור משום דטעה בדבר מצוה, משמע דאי לאו הכי היה חייב אף שנאנס (שהרי מצאה בין עופות המלוקים לחטאת), ועי' אור שמח פ''א ה''ח מהלכות שבת. ↩︎

270. ואינו במהדורת קאפח ע''ש בהערה 21 שכתב שנראה שהוא נוסח מה''ק, ועי' תיו''ט ותוס' חדשים ועוד. ↩︎

271. אונס כשפים כו', וס''ל בפירוש המשניות שלוקה, כי האונס היה לפני שעבר כו', ולכך לא נחשב אונס. וז''ל רבינו בפי''א מהלכות ע''ז: ועי' בירוש' נזיר פ"ח, מה דאמר שם דהיכא משכחת גבי שפחה חרופה פטור מקרבן, דאמר שם נאנסתי ע"י כשפים שעשתה לי, ומה זה? הא אין קושי כו', ובפרט גבי שפחה חרופה דרק עד שיפלוט לשיטת הירוש' ביבמות פ"ו, דלא כתוס' שם, ועי' תוס' ב"ק דמ"א ע"א דאף שקודם לזה היה אונס כיון שהפעולה נעשית ברצון חייב, (ואמאי פטור מקרבן?) וצ"ל דזה הוה גדר שטות, וכמו ישן, עי' כריתות דף י"א ע"ב דאמר שם דממעט מקרא דש"ז, וע"ש בתוס' דף י"א ע"א ד"ה באין מתכוין ... לכך יש לומר כשאין מתכוין דעריות כגון נפל מן הגג ונתקע דפטור לגמרי דאנוס הוא. (ועי' בישועות מלכו לרמב''ם כאן שתמה על התוס': ... "והרי בנפל מן הגג חייב בנזקין עיין ב"ק סוף פרק כיצד ומכל שכן דחייב בעריות וצע"ג" עכ''ל. וי''ל דלא דמי עריות לנזקין, עי' יבמות נ''ד: והא אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע - חייב בארבעה דברים, וביבמתו לא קנה. אע''פ שביבמה הדין "הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ... קנה", פ''ב מהלכות יבו''ח). ↩︎

272. בתרומות פ''א כותב רבינו: אך לפמש"כ בהל' איסו"ב ובהל' אישות, דרק לענין קרבן צריך כל הני, אבל לענין מלקות לא צריך גמר ופליטה, ובפרט לשי' רש"י ביבמות דף נ"ה ע"א דס"ל דיש לאו דלא יהיה קדש גבי שפחה חרופה... (ולכן לפירוש המשניות גם באונס כשפים כו' – לוקה). ↩︎

273. ובחדושי הגרי''ז: ביאור דבריהם נראה דהתנה כשאכנס לבית זה תהיה תמורה ונתקיים תנאו אלא דבקיום התנאי היה שוגג, ובשבועות (דף כ"ו ע"א) ממעטינן כזה מאדם ולא אנוס ולא מוטעה וע"ז מרבינן דבתמורה חל, וצ"ע. ↩︎

274. אם שחטו בערוה שני סימנים ובא עליה האם חייב? ↩︎

275. תירוץ א' בתוס' ס''ל כרמב''ם שגם ישראל ששחט שני סימנים הרובעה חייב, ותירוץ ב' ס''ד שפטור כיון שהותרה באכילה. וז''ל הרש''ש חולין קכ''א: וכ"מ להדיא ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ב. אבל לא כן כתבו התוס' לעיל (ע''ד ע''ב) בד"ה למעוטי בתירוץ הא"נ, עכ''ל. וכ''כ רבינו בחדושיו לסנהדרין ע''ח ע''א: "ועיין חולין דף קכ''א ע''ב, ודף ע''ד ע''ב בתוס', אך הרמב''ם לא ס''ל כן". ↩︎

276. עי' בהערות הבאות. ↩︎

277. רק אם היה הנבעל פחות מבן ט' מלקין את הבועל, אך אם הבועל פחות מבן ט' לא הוי ביאה כלל. ↩︎

278. ובתוס': בלא השיר בתולין איירי דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ. בספרי צ''פ פי''א ה''ג מהלכות אישות: וכן גדולה כו', הנה רבינו ז''ל לא מחלק כמ''ש התוס', דמיירי שלא כלו בתוליה וכמו אם הערה, רק דס''ל דאין עליה גדר מוכת עץ כלל - ואפילו אם השיר בתוליה כתובתה מאתים, וכמ''ש בשטה מקובצת: אבל בשטה ישנה כתוב וז"ל ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר ואע"פ שהוציא דם לא עקר כל הבתולים, ואפילו עקרם כיון שאין זו לא בעילה ולא הנאה - מותבינן לה כבוגרת, והילכתא כשמואל. וז''ל המאירי יבמות נ''ט בענין הנרבעת לבהמה כשרה לכה''ג: ויש אומרים אף בכדרכה, וכי תימא מי גרעא ממוכת עץ? הם סוברים דמוכת עץ לא נאסרה אלא מדברי סופרים מגזירת בעולה, ומשום דמוכת עץ שכיחא, אבל ביאת בהמה לא שכיחא, וסתם אמרו בראשון של כתובות י"א ב' אין מוכת עץ בבשר אלא שלא נאמר אלא באיש, עכ''ל. ובמנחת חינוך מצוה רע''ב: אכן דעת הרמב''ם נ''ל דהוא כסברת השט''מ כו' א''כ בנבעלת לקטן או לבהמה אפילו כדרכה ובהשרת בתולים, מ''מ כשרה לכהן גדול כו' כן נ''ל ברור, עכ''ל. ↩︎

279. נרבעת לבהמה לא נפסלה לכהונה, ושם חוקר רבינו אם דינה כמוכת עץ ואסורה לכה''ג, או לא, משום דאין מוכת עץ בבשר אליבא דשמואל כמ''ש כאן. ↩︎

280. משמע מלשונו שאם התרו בה היתה חייבת מיתה אף שהבועל בן שמונה. (עי' שעורי ר' דוד שם). אך רבינו ס''ל שהמחלוקת היא רק אם נפסלה לכהונה דילפינן מדורות ראשונים או לא, אך חיוב מיתה ודאי שאין לפחות מבן ט'. ↩︎

281. וכ''פ הרמב''ם בהלכות מטמאי משכב ומושב פ''ב ה''י: והוא שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה והנקבה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה, אבל הקטנים למטה מזמן זה לא גזרו עליהן טומאה שעיקר הגזירה היא כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצל העכו"ם במשכב זכור ופחות מזמן זה אין ביאתן ביאה. ↩︎

282. והרדב''ז כתב: וישראל אינו חייב עד שיהיה הנשכב בן תשע שנים ויום אחד, ונראה טעמו של דבר דבישראל כתיב לא תשכב ואין שכיבה לבן תשע, אבל בב"נ כתיב ודבק ולא בזכור וכל שנדבק עם הזכור נהרג עליו, עכ''ל. והכס''מ כתב: בזכור דינו חלוק משל ישראל ואפילו על פחות מבן תשע חייב, ואם זאת כוונתו צ"ע מהיכא מפיק לה, עכ''ל. ובמרכבת המשנה תירץ: דרבנו סובר דכל השיעורין לא ניתנו לבני נח וכמבואר בפרקין עי' מ"ש בפ"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ג, עכ''ל. ↩︎

283. בצ''פ הלכות כלאים פ''ט ה''א מבאר רבינו: המרכיב זכר כו'. והנה אם הרכיב זכר ע"ג זכר אם שייך בזה גדר מרכיב, עיין בתו"כ פ' ויקרא בפי' הראב"ד במה דאמר שם הזכר בין במינו כו' – הזכור בין במינו בין שלא במינו אסור. יש מפרשים במינו – ישראל על ישראל, שלא במינו – ישראל על גוי או גוי על ישראל. בהמה במינה מותרת – מינה ממש סוס על סוסיא, שלא במינה אסורה – סוס על חמורה, אע''פ שאינו אדם, וכ''ש בהמה עם אדם, ור"ל כך דהזכר חייב ובבהמה גבי כלאי הרבעה לא הוה. באדם חייב זכר על זכר, ובבהמה במינה מותרת זכר על זכר, ורק שלא במינה אסורה. צ''פ עה''ת ויקרא פ''ד ובהערות שם. ↩︎

284. הרמב''ם בהלכות עדות פ''ט ה''ג: "הטומטום והאנדרוגינוס פסולין מפני שהן ספק אשה, וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאין ממון מספק", ומדוע לא אומר הרמב''ם הטעם שהוא בגדר אשה וממילא פסול? זה ג''כ "משום דשם לא שהאשה פוסלת, רק דבעי איש (והוא ג''כ איש). משא''כ לגבי קרבן, במקום שצריך זכר, זה משום שנקיבה פסולה, וכן להיפך, ולכן אנדרוגינוס פסול, כי הוא גם נקיבה כו'. עיין בכ''ז בספרי צ''פ הלכות שבת פ''ה ה''ד באריכות. ↩︎

285. כי אשה שנבעלה באיסור הפוסלה – פסולה, והוא ג''כ שם אשה עליו, לכן אם נבעל לזכר ודאי, בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו – פסול כמו אשה. (משא''כ אם נבעל לאנדרוגינוס, אינו נפסל דרך זכרות, אלא רק דרך נקבות). ↩︎

286. פ''ט ה''ו מהלכות כלאים: וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה, כיצד פרד שאמו חמור מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמור, ואסור להרכיבו אפילו על החמור. ↩︎

287. ז''ל נחל איתן על הרמב''ם כאן: והנה לא נתבאר בפירוש בגמרא דין חיוב מיתה לעוף הנרבע. אמנם רש"י ז"ל פירש כן בחולין (דף פ"ה) אהא דתנן חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן. וזה דלא כבעל ס' יראים סי' רל"ב דמספקא ליה בעוף הנרבע אי חייב סקילה דבקרא לא כתיב אלא ואת הבהמה תהרוגו וחיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמעינן: גם מאי דמספקא ליה לבעל ס' יראים שם בעוף הרובע אי חייב הוא תמוה דהא בזבחים (דף פ"ה ע"ב) אמרינן דרובע ליתא בעוף ופרש"י דלא שייך בו רובע דאין עוף רובע אשה. ואפ"ה איתא בנרבע לעניין פסול קרבן דממעטינן ליה ממן הבהמה כדמסיק התם וא"כ יש ללמוד מזה דה"נ איתא בכלל בהמה לעניין חיוב דנרבע. וטעמא משום דאמרינן דילפינן בהמה בהמה משבת דעוף בכלל וכדאמרינן בסוף פ' הפרה לעניין כלאים וה"נ אמרינן גבי נרבע. וגם הרב המגיד נראה שנתכוון לזה כו'. ↩︎

288. ואם לא שמר העוף , חייב על נזקיו. וכיון שרובע שוה לנוגח עוף שרבע נסקל. ↩︎

289. מפרשי הירושלמי לא מצאו מי הוא זה רב יוסף. קרה''ע מפרש "למה הקשה רב יוסף לעיל מה בינה לבין הנבעלת באצבע", אבל בירושלמי דידן שם המקשה הוא ר' ירמיה ור' אמי ולא נזכר שום "רב יוסף לעיל", והפנ''מ גורס ר' יוסי לקמן כו'. ורבינו מפרש שזה רב יוסף דיבמות נ''ט. ↩︎

290. כלומר, מצות הריגת הבהמה היא רק בדיני ישראל, אבל בני נח שמעמידים ב''ד לדונם, לא נצטוו להרוג הבהמה. משמע שאם ישראל ידונו את הגוי הרובע – יהרגו גם הבהמה. ↩︎

291. בענין זה האריך והרחיב ר' צדוק הכהן מלובלין בחדושיו על הרמב''ם. ↩︎

292. כמ''ש בהגהות הב''ח: ובקידושין סוף דף מ"ב פירש"י דלאו דוקא אמר אלא חשב ע''כ. וכן נראה דעת הרמב''ם כמ''ש המשנ''ל הלכות פסולי המוקדשים פי''ג ה''א: שלש מחשבות הם וכו'. מדברי רבינו נראה דכל מחשבה דקדשים הוי אפי' בלא הוצאה בפה. (א"ה וכן הוא דעת הר"ב החינוך פ' צו) עכ''ל. והתוס' ועוד ראשונים ס''ל שפיגול הוא רק בדיבור שאמר ושמעוהו אחרים כו'. ↩︎

293. ובכה''ג ודאי שרק במחשבה מפגל שהרי אין שם אדם באהל מועד ומי יכול לשומעו כשמפגל. וכ''כ בשו''ת מראה יחזקאל סי' קל''ח: דלעולם פגול הוא במחשבה דקרא דלא יחשב קאי על המחשבה, רק דהיינו דוקא במקום שנאמן שפיגל כגון בשחיטה שבידו כנ"ל, או בקרבן שלו, בכהאי גוונא משוי ליה פגול אפילו במחשבה, אבל בשאר דוכתא כשאינו נאמן באמת צריך דוקא דבור, ולכך לא יכול לפשוט מכל הפגולין, אבל מכהן גדול דייק דע"כ לא איירי בשחיטה דהתם לא היה יחידי דהא מירק אחר שחיטה על ידו, רק בעבודת פנים דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו' עכ''ל. ↩︎

294. ובתוס' הרא''ש שם: ועוד מצינן למימר דאי איכא שערות סמכינן אסהדותיה דאב אפי' למכות ועונשים והכא מיירי שהאב מעיד על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג ויום אחד וגם היו לו שתי שערות. ↩︎

295. ז''ל שם: והנה נ"ל דהך דאמר כאן דנאמן לערכין ר"ל כמה שנים הוא דנ"מ אם אמר אחר ערכו עלי ולא כר"ש –רש''י קדושין ס''ד פירש: "אם אמר ערכי עלי - נערך". כלומר לדעת רש''י האב נאמן לומר שהוא בן י''ג, ואם הבן יעריך את עצמו חייב לשלם, אך לדעת רבינו, הרמב''ם מפרש שהאב נאמן לומר שהילד הוא בן חמש או בן עשרים כו', שאם יעריכנו אחר – ישלם כערכו. ועי' בקדושין דף פ' ע"א גבי מלקין וסוקלין על החזקות, ומש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב פ"א ע"ש, ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דכאן לא נגמר הדבר עפ"י עדותו לכך לא מיקרי הוחזק... ↩︎

296. ועי' פנ''י כאן: מיהו קשיא לי טובא מסוגיא דהכא על מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ט"ז מהל' סנהדרין ה"ו) כו' ע''ש. ↩︎

297. לדעת רבינו גם קרבן א''א לחייב בלא התראה, ומ''מ בא עליה סמוך לוסתה ונטמאה – חייבים בקרבן, וז''ל רבינו בפ''א מהלכות תרומות: והנה כאן בגמ' שבת וכן פסק רבינו בפ"ב מהל' שגגות מבואר דצריך להתרות בו ובל"ז פטור מקרבן ובשבועות דף י"ח גבי בא עליה סמוך לוסתה א"צ להתרות בה וצ"ל דהאיסור דאסור לבעול סמוך לוסתה משוי לה כשוגג ולא כאונס... ↩︎

298. כן הקשה הפנ''י עי' בשו''ת מראה יחזקאל קל''ח הובא לעיל. ↩︎

299. ז''ל תוס' הרא''ש שם: ודילמא דשמעיניה דפגיל. אין לדקדק מכאן דלא הוי פיגול במחשבה אלא בדיבור דוקא, דאיכא למימר דה"ק דילמא הא דמהימן כגון דשמעיני' אבל קרבן שלו יכול לפגל אפי' לא שמעיני', ואין לדקדק הא דלא מייתי ראי' מפיגול כל השנה דדילמא הא דנאמנין בכל מקום בפיגול במחשבה היינו בקרבן שלהם אבל בשל חבירו אינו נאמן אלא היכא דשמעיני'. ↩︎

300. וכ''כ הראשונים שם: החושב לשלוח יד וכו'. שאמר בפני עדים אטול פקדון זה לעצמי ולא הגביהו כלל, עכ''ל הנמוק''י ועוד. ↩︎

301. לדעת תוס' פגול צריך דבור ולא סגי במחשבה, לכן אין ראיה שכהן נאמן לומר שפיגל אם לא שמענוהו, ולכן מביאה הגמ' ראיה מכהן גדול שנאמן לומר שפיגל אף שאיננו יודעים. ורבינו סובר שאפ''ל שפיגול מהני במחשבה ללא דיבור, ואם ראינוהו עובד ואמר בשעת מעשה שפיגל במחשבה – נאמן, ומכאן אין ראיה שנאמן כי זו המציאות של דין פיגול כו'. ↩︎

302. ושם כותב רבינו: וה"נ ר"ל כן כיון דחזינן דהאמינו אותה על שלה, נמסר הדבר לה ונאמנת על הכל. ↩︎

303. כל כהן נאמן לומר שפיגל בקרבן, משום שהדבר מסור אליו שהתורה האמינתו, "דכך הוא הדין של פגול, דא"א להמצא בענין אחר". ולכן אין להביא ראיה מפיגול של כהן הדיוט אלא רק מכה''ג: א"ר יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביוה"כ יוכיח, דכי אמר פגול - מהימן, ומנא ידעינן? והכתיב: וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא לאו משום דמהימן. ונאמן גם לפסול חפינת הקטורת שעשה אחר שחיטת הפר. אע''פ שס''ד שאין פיגול בחפינה כו'. ↩︎

304. וכמו כן לעיל המסוללת בבנה קטן אינה חייבת מיתה, ונחלקו ב''ש וב''ה רק אם פסולה לכהונה. ↩︎

305. בספרי צ''פ על גרושין ואישות הבאתי כמה פעמים את דברי רבינו בזה, שלכך אין תנאי בנשואין, כי זה גופא שהם מוחזקין כאיש ואשתו זה "עושה" נשואין. ↩︎

306. מפרשי הרמב''ם מקשין, הרי בגמ' חולין י''א למדים ממכה ומקלל אביו שהולכין אחר הרוב שרוב בעילות אחר הבעל, ולא למדים משם שדנים ע''פ חזקה (עי' ב''ש אה''ע י''ט א': ועוד קשה דשאני התם דאיכא רוב וחזקה כו', ומנלן דאזלינן בתר חזקה לחודא), וע''ז מבאר רבינו שהגמ' דנזיר ויבמות קרי לה לשון חזקה. ↩︎

307. למה לא מביא הרמב''ם ראיה שהולכין אחר חזקה מבועל אשת אביו שחייב, מנ''ל שזו אשת אביו? מתרץ רבינו שחזקת אישות שאני משאר חזקות, שהחזקה עצמה היא העושה את האישות, אם הוחזקה שהיא אשתו – נעשית אשתו. משא''כ שאר עריות דקורבה. ↩︎

308. בכל העריות החזקה היא בגדר בירור ודאי, "דקריבות (קרבת משפחה לעריות) אי אפשר להיות ע''י מעשה", אך באישות החזקה "עושה" את האישות, היא גופה האישות ולא בגדר בירור, ופשוט שחייב על אשת אביו, משא''כ בשאר קרובות דאזלינן רק בתר חזקה סתם. ↩︎

309. פ''ט מהלכות אישות הל''א: "ועיין תוס' ב"ק דף ע' ע"ב מבואר דמוחזק בא"א הוה זה גופא דין א"א לא גדר בירור, דאל"כ היינו עדי קדושין". ע''ש בספרי צ''פ אישות ח''א. ↩︎

310. מש''כ הרמב''ם "הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד", חזקה זו היא בירור שזו אמו או בתו, ומביא ראיה ממכה אביו שגם חזקה זו היא בירור, שאין קריבות יכולה להעשות ע''י מעשה. (איזה מעשה יכול להוכיח שזו אחותו או אמו?), משא''כ חזקת אישות שהיא מעשה אישות ממש ולא בירור. ↩︎

311. בירושלמי שם אין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון כו', אף שבודאי אחד מהם הוא אביו, מ''מ אף אם קיללם כאחת – פטור, כיון שאין אחד מהם מוחזק אביו ודאי. ומכאן, ששאר אינשי דעלמא, כל אחד מוחזק באביו שהוא ודאי, שחזקה היא בירור ודאי. ↩︎

312. לפני יותר מעשר שנים חלמתי על רבינו, שאלתי כמה שאלות, ובין היתר שאלתיו אם גם בגוי אזלינן בתר רוב זה, וענה לי מיד "בתיה בת פרעה"... ↩︎

313. בספרי על אישות ח''א פ''ג ה''ה, הובאו דברי רבינו בכ''מ בענין זה, ושם: בשו''ת צפ''ו סי' רצ''ג כותב רבינו: הנה זונה דאסורה לבעלה, וכן במה דמתחללת לכהונה, וכן כל גדרי התורה יש בזה גדר דין, דהתורה פסקה כך, או מחמת סיבה שנעשה. - שאז צריך בירור מוחלט שאכן נעשה המעשה. והרי חזינן דגבי מה שנפסלה לכהן, וכן מה דבעולה אין לה קנס, וכן מה דאין לה כתובה מאתים – זה גדר דין, שאם נישאת אף שודאי לא נבעלה – הויא כבעולה, שנפסלה לכהן כמ''ש הרמב''ם פי''ט דאסו''ב: אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה. ואם נתגרשה ונאנסה, אף שהיא בתולה – אין לה קנס, וכן אם תינשא לאחר אף שהיא בתולה – כתובתה מנה, כפסק הרמב''ם בפי''א מהלכות אישות: הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה. אך מ''מ מלקות – כל זמן שלא בעל, אף שנשא, בזה לא אמרינן שילקה מפני חזקת התורה דנשואה כבעולה, אלא רק מציאות אינו לוקה על סמך החזקה שנשואה כבעולה, אלא רק אם בעל במציאות, כמ''ש הרמב''ם ז''ל בהלכות יבום פ''ב הי''ח - היבמה קודם שיבא עליה יבמה או קודם שיחלוץ לה הרי היא אסורה להנשא לזר שנ' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ואם נשאת לאחר ובעלה לוקה הוא והיא כו'. ובהלכות איסו''ב פי''ז הי''ד. ה''ד: ובין כהן גדול ובין כהן הדיוט שנשא אשה מן הארבע ולא בעל אינו לוקה. ע''ש. ↩︎

314. כ''כ רבינו בשו''ת צפ''ד סי' י''ח: ... וכן הך דב''מ דף ג' ע''ב הודאת בע''ד ג''כ כן, ור''ל אם זה בירור, או מחייב עצמו, ולכך אמר דמאי ממון קנס – מה פיו שאינו מחייבו קנס כו' - ר''ל דמביא ראיה דאין הודאה בירור, דלמה בקנס לא? ... ומ''מ בהודאה שלו לבד לא מחייב, כיון דזה לא בירור – שוב א''א לפסוק קנס ע''י פיו, דזה צריך ב''ד, וב''ד צריכים לפסוק קנס על מעשה, וע''י פיו לא הוה בירור שנעשה מעשה, זה כוונת הגמרא, משא''כ עדים. (ועיין בספרי צ''פ על הלכות נערה בתולה פ''א ה''א). ↩︎

315. הלכות נערה בתולה פ"א ה"א: דהודאה לא מברר שהדבר היה כך, רק שמחייב עצמו... ↩︎

316. וכ''כ רבינו בהלכות יבום וחליצה פ''ג ה''ד: ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אס"ב פ"כ הי"ג דלגבי אחר לא הוה המוחזק דבר ברור ולכך הנבעלת לא הוה רק ספק חללה. ע''ש בספרי צ''פ שם. ובספרי על הלכות אישות פ''ב הכ''ג. ↩︎

317. לדעת הרמב''ם, כשאמרה נטמאתי אמירתה היא בגדר עדות, ואינה יכולה לחזור בה אף אם תתן אמתלא, ולדעת הראב''ד כיון שלא נתקבלו דבריה – לא אמרה ולא כלום. ע''ש דברי רבינו. ↩︎

318. רבינו מציין לר''ן בהלכה הבאה. עיין קצוה''ח סי' פ'. ובשב שמעתתא שמעתתא ו' סי' י''ב הביא דעת החולק וז''ל: ובתשובות מוהרי"ן לב חלק א כלל ו' שאלה מ"ג סי' ל"ט וז"ל לפי שאני סובר דדעת הרא"ה ז"ל דברי יחיד הם וכל הפוסקים אשר מעולם חולקין עליו ולא שנא דאמרה מקודשת סתם ולא שנא דאמרה מקודשת אני לפלוני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, דאי הוי ס"ל כדברי הרא"ה לא לשתמיט מינייהו לכתוב זה החילוק, דודאי חידוש כי האי צריך לאודועי כו' ולא הניחו הדברים להיותם ברורים ... ע''ש. ועי' שו''ת זכרון יוסף אה''ע ח' שהצריכה גט מהראשון. ↩︎

319. וז''ל שם: ועיין... ובהך דערכין דף י"ח – ראה סיאה של בני אדם עומדין ועידיו ביניהן, ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין? ת"ל: והוא עד, והרי לא ייחד עידיו; יכול אפילו אמר כל מי? ת"ל: והוא עד, והרי ייחד עידיו. ושבועות ל"ה גבי שבועת העדות – עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני - הרי אלו פטורין כו'. ובירושלמי שם דצריך דבר המסוים וכ"מ, וגם בריבית כן דלא הוי שעבוד רק לדבר המסוים, ועי' ב"ק דף ס"ג ע"א ע"ש ברש"י שלמה - למעוטי דבר שאינו מסויים. שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל. ותוס' שבועות דף מ"ג ע"א גבי דבר שבמדה כו', ובדברי רבי' בה' גניבה פ"ב ה"ד דגרס רק דמי טבלו ולא כפל, דעדיין לא הוי דבר מסוים... ↩︎

320. כי זה ניצרך שהעדים יכירו וידעו את הרוצח ומי הוא, שאף שזה וודאי הרוצח כגון שלא זזה ידם מתוך ידו רק שאין מכירים אותו מי הוא או שמכירים אותו רק ע"י סימנים - לא מהני. וזה ר"ל רבינו בה' סנהדרין פי"ב ה"א. אך זה חידש לנו רבינו שא"צ לידע שהוא פלוני בן פלוני רק פלוני בלבד. עכ''ל רבינו שם. וכ''כ רבינו בשו''ת צפ''ו: עיין במה דפליגי רש''י והרמב''ם ז''ל בהך דסנהדרין (דף מ') גבי מכירין אתם אותו אם קאי אהורג או אנהרג, והרמב''ם מפרש דקאי אהורג. ור''ל דאף אם מביאים העדים לב''ד ואומרים זה הרג וכו', מ''מ כיון שאין מכירין אותו – לא מהני, כן ר''ל הרמב''ם ז''ל בהלכות סנהדרין פי''ב ה''א דאומרים פלוני זה, משמע דלא מהני שיאמרו זה, רק צ''ל פלוני זה דמכירין אותו וזה ר''ל הך דחולין (דף צ''ו ע''א) גבי פלניא ע''ש ברש''י, ור''ל דמוכרחים לומר שידעו אותו שהוא נקרא כך ומכירין אותו בטביעת עין שזה הוא. וכן מוכח מדברי הירושלמי שם רק בגמרא דילן גרסינן במשנה (דף מ''ג ע''א) דכרוז פב''פ דוקא והרמב''ם ז''ל גרס פלוני לבד. ע''כ משם. (ובספרי על יבום וחליצה פ''ד ה''ל הבאתי: ביב''א ח''ד אה''ע סי' ה' כתב: ראיתי להגאון מליסא בס' קהלת יעקב הל' קידושין (סי' לא ס"א), ע"ד הרמ"א שם שנוהגים לכסות פני הכלה וכו', שהביא דברי המבי"ט, וכתב, ולפע"ד נראה בפשיטות דהכא שפיר חשיב ראיה וידיעה, כיון דמהני עדותן גם בדיני נפשות כו', ואם יראו עדים אחד שפניו מכוסים שרצח, וכי לא יכולים להעיד שהאיש הלזה רצח?, אף על פי שאם היה מתרחק מהם לא היו מכירים אותו וכו'. ועוד שמכיון שלא זזה ידם מתוך ידה עד שראוה בודאי ה"ה ראיה וידיעה. ע"כ. ועי' בשו''ת דברי יציב חו''מ י''ג שהאריך בזה ושם כתב: מי שבא ואמר אמש הרגו אומר לו באיזה שבוע באיזה שנה וכו', והרי גם השאלה באיזו שמיטה בודאי שלא נוגע כלל לגוף העדות ומ"מ גזה"כ לשאול כדי להטריחם, וה"נ י"ל דצריך גם לידע ולשאול לשמו אף על גב שלא צריך לזה כשלא זזה ידם מתוך ידו, דמ"מ מהדרינן אהצלה שמא יטעו, כו' ע''ש. ולדברי רבינו אם אין העדים מכירים אותו, אף שלא זזה ידם מתוך ידו, אינם יכולים להעיד שרצח). ולחביבותא דדברי רבינו אעתיק עוד מש''כ בשו''ת החדשות: והארכתי שם במכתב איך שדבר שצריך רק עדי פעולה לא בירור די באומדנא גדולה, וכמו דחזינן גבי דיני נפשות בהך דסנהדרין דף מ' גבי מכירים אתם אותו ס''ל להרמב''ם בהל' סנהדרין דקאי ארוצח, ור''ל דלא מהני מה שעכשו מעידין עליו שזה הוא שהרג, רק שצריך שבשעת ההריגה ידעו שזה הרוצח הוא פלוני. וזה ר''ל חולין דף צ''ו ע''א פלניא דהאי סימנא עיי''ש ברש''י, ור''ל דהם אינם יודעים מי הוא, רק יודעין דזה הוא – לא מהני. אבל על הנרצח די בחזקה שהוא ישראל כמבואר בירושלמי שם נהרג מטבריא לצפורי - חזקה ישראל. וכן הרי קי''ל בכל מקום שצריך להעיד על דבר מסוים והרי מבואר בגיטין דף ס''ו דאמר כל השומע קולו יכתוב גט חזינן דאף שיוכל להיות שכמה ב''א ישמעו קולו – מ''מ די בזה. ↩︎

321. (ועי' בספרי צ''פ אישות ח''ב במבוא, בביאור נוסח הכתובה שכתב הרמב''ם ואנא במימר דשמיא כו', שאילולי מימר התורה לא היה שעבוד הכתובה והמזונות חל, כיון שאינו דבר המסויים, כמו האומר לחברו הריני מתחייב לזונך חמש שנים, שאינו חייב כלום ע''ש). ↩︎

322. ולא צריך שיכירו את אביו שיאמרו פב''פ כמ''ש לעיל, וז''ל הרמב''ם פי''ב ה''א מהל' סנהדרין: כיצד דנין דיני נפשות, כשיבואו עדים לבית דין ואומרים ראינו פלוני זה שעבר עבירה פלונית, אומרין להן מכירין אתם אותו התריתם בו, אם אמר אין אנו מכירין אותו או נסתפק לנו או שלא התרו בו הרי זה פטור. ↩︎

323. תדע, דאילו אתו בתרי, ואמרי: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג קטל נפשא - לא קטלינן ליה, ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה - קטלינן ליה. ↩︎

324. ויש פוסקים שלא חילקו בין אשה האומרת נתקדשתי לפלוני או האב שאמר קדשתי בתי לפלוני, וסברו שדעת הרא''ה ודעימיה שאם זינתה נסקלת ואינה נאמנת בשום אמתלא. וז''ל מהריב''ל ח''א קי''ב: מצאתי בספר התשובות במעשה שהיה בימיהם בטולושה על אחד שהוציא קול שקדש את בתו בעודה קטנה לפלוני בן פלוני ונשבע שקדשה לאותו פלוני ואחר זה עמדה זאת האשה ונשאת לאחר והיה נותן אביה אמתלה והגיעו הדברים לכל רבני צרפת ופרובנצה ונחלקו קצת מהם היו אוסרים מטעם שנשבע ומטעמים אחרים וקצתם היו מתירים לסוף עלתה הסכמתם להתיר וזכרני שכתוב באותם התשובות שהגיעו הדברים עד הרשב"א בברצלונה וגם הוא הסכים עמהם להתירה... ולדברי רבינו יש לחלק, ואפשר שיודה שהבת מותרת כמהריב''ל. ↩︎

325. מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה. ↩︎

326. כהונה זה דבר מסויים נצחי וקבוע, ואם אומר על עצמו שהוא מהם הוי כהתחייבות לדבר מסוים (כמו אומרת מקודשת אני לפלוני), אבל ממזר אינו דבר מסויים וברור, (הם לא שבט קבוע ומסוים...), אלא רק סיבה שגרמה להבדלותו של הפרט שנולד מאחת העריות. (כאומרת מקודשת אני, סתם). ↩︎

327. ז''ל בהלכות אישות פ''ט הל''א: וזהו מש"כ רבינו בסוף פ"א מהל' א"ב, גבי אב נקט לשון מקודשת היא לזה ומ"מ אינה נסקלת, וגבי האשה בעצמה נקט מקודשת סתם ואז אינה נסקלת, אבל אם אמרה לפלוני אז נסקלת על פיה, וזהו מהו דמסיק שם רבינו או תוחזק. ↩︎

328. צריך דוקא ל' יום, ואף אם שניהם מודים שקידשה בפני עדים והלכות למדינת הים, לא מהני הודאתם לחייב את בועלה מיתה, משום דחב לאחריני. כמ''ש רבינו בצפ''ד סי' ט': ומאד הארכתי בזה דהך דאמרינן בגמרא דקדושין דף ס''ה ע''ב דיהיה הודאת בע''ד כמאה עדים, ר''ל אם שניהם מודים שקדשה בפני עדים במדינת הים, אם הוה אשת איש תיכף ואין צריך להחזיקה ל' יום, כמבואר בירושלמי פ''ד דקדושין הובא ברמב''ם ספ''א מהלכות איסורי ביאה ע''ש בזה, ואמר דלא, דהא חב לאחריני... ↩︎

329. צ''ל הרא''ה וכ''כ רבינו בפ''ט מהלכות אישות הל''א: "ועיין בר''ן כאן מש''כ בשם הרא''ה ז''ל", ע''ש ↩︎

330. ובשב שמעתתא, ו' פי''ב כתב: והרא"ה כתב בפרק ב' דכתובות דף כב, א דהא דמהני אמתלא באשה שאמרה אשת איש אני היינו דוקא באומרת מקודשת אני סתם אבל אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהני אמתלא לחוב לפלוני, וכן פסק בש"ע אה"ע סימן מ"ז סעיף ד' ע"ש... ומחלוקת דרב אסי ורב שם הוא על משנתינו ששנינו האומר קדשתי את בתי ובכה"ג הוא דס"ל לרב דאין סוקלין על ידו כיון דס"ל דמהני חזרה ע"י אמתלא, וכל היכא דמהני אמתלא לא הוי איסור ברור למילקי עליה, אבל בקרא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה כיון שאומר שקידשה לזה תו לא מהני אמתלא לחזרה, וכמ"ש הרא"ה, והו"ל כמו הוחזקה נדה בשכנותיה דלוקה עליה משום דלא מהני אמתלא בהוחזקה, וכל היכא דלא מהני אמתלא הוי ליה איסור ברור למילקי עלה, וה"ה לסקילה, ופלוגתא דרב אסי ורב על משנתינו דתנן האומר קדשתי את בתי סתם ולא אמר לפלוני וכה"ג הוא דס"ל לרב ודמהני אמתלא כו'. ע''ש. ועי' נו''ב קמא אה''ע ס'. ובכת''ס אה''ע מ''ד כתב על דברי הרא''ה: ואני עשיתי לו סמוכי' מברייתא אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי אני וכו', ומוקי באמתלא למה לא קתני רבותא יותר אמרה מקודשת אני לפלוני דנאמנת אח"כ פנוי' אני ש"מ דכה"ג ל"מ שוב אמתלא, כו' ע''ש. ↩︎

331. בכ''מ כותב רבינו שהחזקה היא משני צדדים, שהאם מוחזקת שהיא האם וזה בנה, והבן מוחזק שהוא בנה, ויש נפ''מ לשניהם. וז''ל רבינו בפ''ג ה''ד מהלכות יבום וחליצה וז''ל: ... אבל לענין יבום, דלאם אין שום נפ''מ דהיא זנתה - מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אף על פי שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת. – אז אין מאמינים לו, ולא מקרי מוחזק. ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות ממרים פ''ה ה''ט - שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נסקל או נחנק על פיה. – ומשמע שם דאף אם אביו מודה על זה - ג''כ אינו נסקל על פיו, והטעם משום דשם אין נפ''מ רק להבן, ולא להאב ולאם כו' ע''ש. ↩︎

332. אע''פ שהאב אומר בני הוא, ובן י''ג שנים הוא, והאב נאמן ע''ז, מ''מ אין הבן נסקל אא''כ הקיף זקנו. וכמ''ש רבינו בפ''א מהלכות סוטה הי''ד, שהאב שאומר בני זה בן י''ג לא מקרי הוחזק וז''ל: ולא דמי להך דלעיל בהלכות אישות פ''ב הכ''ג – האב שאמר... בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים. דשם ע''י האב לא נגמר הגדלות, דעדיין צריך שתי שערות, ולא נגמר על פיו ולא שייך הוחזק, וכ''כ בזה כו' ע''ש בספרי. ↩︎

333. ועי' תוס' יבמות ג' ע''א (סוד''ה בתו) - ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה, אף על גב דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה, דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו אלמא בקידושין תליא מלתא כו'. ובתוס''י שם: וקשה דאישות משמע שיש בה ביאה וא"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה לא יהא בה איסור וזה לא יתכן. לכן נ"ל משום דגבי אשה כתיב שאר דכתיב שארה הנה ואין שאר אלא מן הנשואין אבל בלא ביאה שפיר קרויה שאר כיון שיש בה נשואין כו'. וביבמות צ''ז ע''א כ' התוס': עריות שאר כתיב בהו - וא"ת כיון דאיסור אשה ובתה מערות אשה ובתה לא תגלה נפקא אימא שלא אסר הכתוב אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות האחרת ואר"י דסברא היא כיון דכתב שאר בקרא ועל ידי הנישואין באה השארות. ולזה מרמז רבינו שאף אחות אשה דכתיב בה ערוה דמשמע ביאה לכאורה, מ''מ אף באירוסין איכא כרת. וליישב התוס' מה היתה הס''ד שלא יהא איסור בנכנסה לחופה ולא נבעלה, ביאר האור שמח ובשעורי ר' דוד שם: לענין כרת ודאי דחייב בבת אשתו אף ע"י קידושין גרידא אפי' שלא נבעלה. ומה"ט תנן בכל המשניות הנ"ל דאין תופס קידושין וכמש"נ. ורק דהתוס' נסתפקו לענין הלאו והמיתה כו' ע''ש. וראה לקמן פ''ב ה''ח דברי רבינו: וזהו כוונת תוס' יבמות דף ג' ודף צ"ז, דרק למיתה אז בעיא עכ"פ נכנסה לחופה. ↩︎

334. וכ''כ האור שמח: סבר רבינו דבתו ילפינן מקו"ח, וכרב בירושלמי (יבמות פי"א ה"א) וכאביי (סנהדרין עו, א) דאמר דגילוי מילתא בעלמא הוא, כמבואר כאן בדבריו, ולהלן בהלכות מאכלות אסורות פ"ט ה"ב, ובהלכות טומאת מת פ"א ה"ב. ↩︎

335. ובנחל איתן כאן: והנה כבר הקשה כהאי גוונא ג"כ הרא"ם על פרש"י בחומש פרשה בחוקותי גבי תמורת טוב בטוב שפירש ג"כ כאביי דחשיב ליה גלוי מילתא מטוב ברע דעלויי קא מעלי ליה וחייב טוב בטוב דכי הדדי נינהו וכו' מי גרע. אבל רבא חשיב ליה דינא ואין עונשין מן הדין. ואמאי כתב כאביי נגד רבא. ↩︎

336. גם אביי ס''ל דאין עונשים מן הדין, ורק לגבי בתו מאנוסתו דהוי גילוי מילתא כדאמר בסנהדרין ע''ו (הובא לעיל), "מ"מ יליף כאן ג"כ שפיר מק"ו, דגם הכא רק גילוי מילתא היא כיון דקורבת אחי אביו אינו בא רק מכח אביו", ערוך לנר. ↩︎

337. ועל בתו מאנוסתו חייב משום בת בתך (עי' לח''מ). ↩︎

338. ועי' ישועות מלכו שנשאר בצ''ע מהירושלמי הנ''ל. ↩︎

339. קרה''ע גורס: הבא על אשה שנשא בתה ובת בתה ובת בנה - חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה. שלש חטאות או דלמא כולן שם אחד הן אשה ובתה. ↩︎

340. כ''ה בתרגום קאפח, ובנדפס: "שבהלכה שאמרנו בבתו היא בעצמה תהא בבת אשתו, ומה שאמרנו בבת בתו היא בעצמה נאמרה בבת בת אשתו, ולא נבאר לנו בש''ס הפירוש". וכנראה הבין רבינו שהרמב''ם לא מצא בש''ס ביאור, וע''ז כותב אך באמת... ↩︎

341. הרמב''ם סובר שהן שתי אזהרות וחייב שתים והראב''ד חולק. ↩︎

342. ר''ל ס''ל שידעוני אינו חייב חטאת לפי שאין בו מעשה, הלכך אם כן עשה מעשה – חייב. וכ''כ הר המוריה על הרמב''ם בהלכות שגגות וז''ל: והסוגיא דכריתות ז' א' אזלא אליבא דר"ל כמו שמבואר מרש"י שהקשה אליבא דר"י מאי אף יעו"ש וכ"כ התוס' שם בד"ה דלית ביה וכו' ובאמת לפי סוגיא ההיא יש ליישב שיטת רבינו דלכן פסק כר"ל, משום דהך סוגיא דדף ז' א' אזלא אליבא דר"ל, ולר"ל אה"נ בפשיטות ניחא דכל דעביד במעשה חייב אף על ידעוני, וכמש"כ המל"מ לעיל בפי"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"ד יעו"ש היטב שהאריך בזה... ↩︎

343. ז''ל רבינו שם: כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטרת ידועה. וכן גבי גולגולת המת כתב ומקטיר ולהלן הלכה ב' גבי ידעוני כתב ומקטיר זה אתי כתירוץ דרבא וכולי עלמא מודה זה, וקאי נמי אידעוני ואתי שפיר. וכן מבואר בירושלמי הל' ב' ואזהרה שלהן מניין שנאמר אל תפנו אל האובות עירובין דף י"ז ע"ב ע"ש, והוריות דף ד' ע"ב, והנה עיין מש"כ רבינו ז"ל בפ"א מהל' שגגות דבעל אוב ובעל ידעוני במעשה, א"כ מוכח דס"ל כר"ל ודלא כהכסף משנה דרבי יוחנן לדידן פטור דמשנתנו כר"ע. ↩︎

344. הקרן אורה ביבמות דף ג': ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לכניסה לחופה, דפשוט דאפילו ע"י קדושין לחוד ג"כ מוזהר הוא על בתה, וכן מבואר מד' הרמב"ם ז"ל (פ"ב מאסו"ב ה"ז) כו'. ואולי סובר רבינו שהרמב''ם שם: כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גירש בין בחיי אשתו בין לאחר מותה, ואלו הן אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה, ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו שניהן נשרפין. שחיוב מיתה הוא רק כשהיא אשתו ולא ארוסתו. ↩︎

345. ואר"י דסברא היא כיון דכתב שאר בקרא, ועל ידי הנישואין באה השארות. וראה לקמן בפענוח ההלכה. ↩︎

346. ע''ש בתוד''ה מה אשה: דמה שפי' ריב"ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשאירות פקע ליה על ידי מיתה כמו ע"י גירושין אין נראה דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נה:) דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו כו'. ↩︎

347. ד''ה לאחר מיתה, הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו כו' - ↩︎

348. חמותו לאחר מיתה, נהי דמיעטה קרא משרפה מאיסורא מי מיעטה רחמנא - כלומר מלאו וכרת לא מיעטה, אלא משרפה. ↩︎

349. אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה. התם - בשארו תלה רחמנא, אכתי לאו שארו היא. ↩︎

350. על המשנה: הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין. בין מן האירוסין - דכיון דקדשה אשתו היא, דכתיב כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו, והך קיחה קידושין היא, דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון. ↩︎

351. רב אמר יש חופה לפסולות - נראה לר"י לפרש לפי שיטת הקונטרס דפליגי בחופה בלא כסף דרב ושמואל סברי כרב הונא דאית ליה בריש קידושין (דף ה.) דחופה קונה... וטעמא דרב משום דסבר דבפסולות נמי שייך שארו, וכי היכי דקרינן בה שארו על ידי חופה שאחר קידושין לשוייה נשואה לענין השקאת סוטה דבעינן תחת אישך דהיינו נשואה, ולענין נערה המאורסה לאפוקי מסקילה לחנק, קניה נמי בלא כסף לשוייה ארוסה. ↩︎

352. דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו, תוס'. ובערוך לנר כתב: י"ל דהתוס' דהכא לא גרסו הואיל לאחר מיתה אלא דסד"א לאחר מיתה וכו', וא"כ כי קאמר קמ"ל הכי קאמר קמ"ל דלאחר מיתה לא מיקרי שארו. אבל התוס' בב"ב י"ל דגרסו כגרסת הרי"ף והרא"ש דכאן הואיל דלאחר מיתה א"כ פשיטא לי' דמקרי שארו לכל מילי וקמ"ל רק לענין אשת איש דלא מחייב, ע''כ. ↩︎

353. כגון וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה עונם ישאו. ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה הִוא. ↩︎

354. רבינו ס''ל שכל חיובי מיתה על העריות נפקעים לאחר מיתת אשתו כיון דפקע שארו, ועי' רש''ש ושעורי ר' דוד שם. ↩︎

355. ובתוס''י שם: אמר רבא אתיא הנה הנה לאיסורא... ולשון אישות ע"י קדושין משמע. וא"כ היינו נשואין. וקשה דאישות משמע שיש בה ביאה וא"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה לא יהא בה איסור וזה לא יתכן. לכן נ"ל משום דגבי אשה כתיב שאר דכתיב שארה הנה ואין שאר אלא מן הנשואין אבל בלא ביאה שפיר קרויה שאר כיון שיש בה נשואין. הלכך מרבינן שפיר נכנסה לחופה ולא נבעלה ... ↩︎

356. כרת חייב אף אם רק קידש ולא הכניסה לחופה, אבל מיתת ב''ד אינו חייב אא''כ הכניסה לחופה. ובקרן אורה שם כתב: כבר כתבתי לעיל בריש מכילתין דאין לשון התוס' ז"ל מדוקדק, דמשמע מדבריו דדווקא נכנסה לחופה הוא דחייב על בתה, אבל לא בקדושין לחוד. וזה אינו, דהוא הדין דבקדושין לחוד חייב על בתה. וכמו שכתבתי לעיל דקדושין נמי מיקרי קיחה... ↩︎

357. וכ"כ התוספות בפרק הבא על יבמתו בשם רשב"ם ז"ל דה"ה בת אחיו אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה. ור"ת היה אומר דוקא בת אחותו לפי שהיא בת מזלו טפי כדאמרינן רוב בנים דומין לאחי האם, ורש"י פריש געגועי אדם רבים על אחותו יותר מאחיו ומתוך כך נמצא מחבב לאשתו. ↩︎

358. וז''ל המאירי יבמות ס''ב: והאי דנקט בת אחותו יש מפרשים דרך כלל על כל קרובה שלו ונקט היותר קרובה שבזווגי היתר קורבא והאי דלא נקט בת אחיו יש מפרשים מפני שאיפשר ליבטל בה מצות יבמים אם ימות בלא בנים. והרמ''א סי' ב' פסק: ומצוה לאדם שישא בת אחותו, וי"א אף בת אחיו. ↩︎

359. עי' חדושי הגרח''ה איסו''ב פט''ו ה''ט. ↩︎

360. גם לקמן פי''ט ה''י כתב הרמב''ם אותו דבר ואותה לשון: אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם. (ועי' דובר מישרים בהלכות אבל שם). אבל רבינו מדייק שבהל' איסו''ב הרמב''ם ממעט ממילת "הכהנים", ואינו מזכיר בהל' אבל הכהנים אלא רק בני אהרן. ועי' מש''כ בשו''ת עונג יו''ט קנ''ז לשואל שדייק מהספרי, וז''ל: בחלל א' הידוע במחנו שבא לגרש את אשתו איך כותבין בגט, שאם יכתבו פלוני בן פלוני הכהן יסברו העולם שגם המגרש כהן. ובאמת נגעל מדין כהונה כדדרשינן בספרא פ' אמור לענין טומאת כהנים יכול חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים וכן פי' רש"י ז"ל בפסחים (דף ע"ב) שהחלל הוא זר גמור לכל מילי והאריך בזה כת"ר לפלפל בחכמה... והשיב לו מהרמב''ם: "מ"מ הא הרמב"ם ז"ל כתב (בה' אבל פ' ג' הלכה י"א) דין זה, ולא יליף מהכהנים כ"א מדכתיב בני אהרן, וחלל לא מקרי בני אהרן כמ"ש ביבמות (דף ע"ד) איש מזרע אהרן וחלל לאו מזרעו של אהרן. ועיין בלח"מ ז"ל שתמה עליו באמת מ"ט שביק לקרא דדרש בספרי ונקט דרשא דבני אהרן"... ↩︎

361. וכ''כ מרכבת המשנה בתרומות פ''י: ועיין סנהדרין דף נ"א דמשמעות הבבלי דדוקא חללה שניסת לפסולי כהונה או פסולי קהל משא"כ חללה מכנה פטורה משרפה וכן משמע לשון רבנו פ"ג מהל' איסורי ביאה ה"ג דדוקא כשבעלה נתין וממזר שלא היתה זרה מעיקרא הוא דהוית בשרפה... ↩︎

362. בדפוס וילנא איתא: אפילו חללה מבנה. (כן גרס הגר''א עי' ביאורי הגר''א תרומות פ''ז ה''ב), והגירסא חללה מכנה כמו שגורס רבינו, פירושו מהכן והבסיס שלה כלומר שנולדה חללה. וכן גרסו כל המפרשים גם רש''י ועוד ביבמות (ובמהרש''ל שם: רש"י בד"ה גיורת מכנה ממכונה נ"ב פי' מבסיס שלה וק"ל). וז''ל מרכבת המשנה בפ''י מתרומות: מעתה אפי' חללה מכנה (ר' אליהו הגיה "חללה מבנה", ופירושו חשך אפלה, והנכון גי' מכנה עיין יבמות דף ע"ז ע"ב להביא גיורת מכנה ופרש"י דר"ל גיורת מבסיסה ר"ל מתחלתה כו'), עכ''ל. ↩︎

363. וע''ז עונה הגמרא: תנא ר' חיננא בר פפא קומי ר' זעירא דר' ישמעאל את אביה היא מחללת את שחילולה מחמת עצמה ולא שחילולה מחמת אביה. (שאינה בשריפה). ↩︎

364. "והנה מבואר בדבריו דפסול ממזרת מפקיע קדושת כהונה ולויה ולא הוי בן לוי", הגרי''ז שם. ↩︎

365. וז''ל מרכבת המשנה בתרומות פ''י: לא פליג רבי יהושע אלא במה שאכל קודם שנודע שהוא בן גרושה אבל להבא אחר שנודע שהוא בן גרושה ונפסל בבי"ד כמ"ש פ"ו מהל' ביאת המקדש ה"י ודאי זר הוא וחייב חומש ושפיר חללה מכנה זרה היא ובחנק ע"כ) וזה נכון בביאור הירושלמי. עכ''ל. ↩︎

366. עי' לח''מ, וכ''כ האור שמח: נ"ב אמור אל הכהנים בני אהרן, אעפ"י שהן בני אהרן עד שיהיו בכיהונם, לשון רבינו בפרק י"ט מאה"ט הלכה י"א. ובלחם משנה בספרי מפיק כו', נ"ב, עיין יבמות (דף ע"ד ע"ב) חללה לאו זרעו דאהרן הוא, ובקדושין ס"ו (ע"א) הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, עכ''ל. ↩︎

367. בדעת הרי''ף כתב הרמב''ן שם: ורבינו הגדול ז"ל כתב שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה מאורסה בעלמא בסקילה ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק, אף על גב דהשתא נמי נערה בתולה היא כדמעיקרא כיון דאתיא לה לרשות הבעל אשתני דינא ואילו מוציא ש"ר אחר כניסתה לחופה אף על גב דאתיא לה לרשותיה דבעל אשתני דינא לא אמרינן ולא דיינינן לה כדהשתא וכו' כדכתיב בהלכות, ופי' לדברי הרב ז"ל כיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואף על גב דהשתא נערה בתולה היא אשתכח דרשות הבעל משוי לה כאילו אשתני גופה והוה לה כמי שבגרה ומשני קטלא, וכיון שכן מוציא ש"ר היכי משכחת לה לעולם אפילו מוקמת ליה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופא אשתני קטלא אלא ש"מ חידוש הוא וכדפירש רש"י ז"ל. עכ''ל. ↩︎

368. גם ר''י בתוס' הנ''ל חולק על רבנו שמואל: אבל קשה לרבינו יצחק לפירוש זה דהא לקמן (דף מח:) דרשינן לזנות בית אביה פרט שמסר האב לשלוחי הבעל וכל שכן היכא שנכנסה לחופה וההוא קרא דלזנות בית אביה במוציא ש"ר בהדיא כתיב. וכ''כ הריטב''א שם על הרמב''ם: "ואין פירוש זה נכון שאין דין מוציא שם רע בסקילה לעולם אלא כשזינתה בבית אביה וכדאיתא בקרא בהדיא לזנות בית אביה" כו'. ↩︎

369. וז''ל עמק המלך על הרמב''ם: וא"כ ממילא לפי מה שנראה מדברי הרי"ף ורבינו וסיעתם ז"ל דלדידהו חופת נדה לא קני' אף שידע שהי' נדה א"כ כ"ש וק"ו בנדון דידן שאחר שנכנסה לחופה באו עדים שזינתה באירוסין ונאסרה עליו וחייבת ג"כ מיתת ב"ד דהוי וודאי חופה בטעות ולא קני' לדידהו וא"כ ממילא במוציא ש"ר שלא בעל רק כנסה לחופה ושוב באו עדים שזינתה באירוסין לכאורה אין כאן חידוש כלל במה שנדונית בסקילה דהא החופה לא קני' מידי לשום דבר והרי היא כארוסה עדיין ואם היתה כה"ג חופה דלא חזי' לביאה מצד סיבה אחרת וזינתה עכשיו אחר החופה נמי היתה נידונית בסקילה כו'. ↩︎

370. ועד''ז החופה, שאף שלפסולה אין חופה מ''מ לזו לענין של מוציא ש''ר חשיבא חופה. ↩︎

371. כמ''ש רבינו בהרבה מקומות, וז''ל בצפ''ו קצ''ט וצפ''ד סי' פ''ג: ... אבל ח''ו הקדושין לא פקע והוה אשת איש גמורה כו' כך הוא הדין ... וכאן מוסיף רבינו שאף הנשואין אינם בטלים, אלא רק לחיוב כתובה אינו חייב כי מעולם לא התחייב למין זה אלא ל"מין אחר". ↩︎

372. וכ''כ אבן האזל כאן וז''ל: נראה דבאמת הא קי''ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות וא"כ בטלו הנשואין לגמרי, איברא דהך מק"ט הוי לענין כתובה אבל גט ודאי צריכה כו', עכ''ל. אבל מה שהמשיך בדבריו שם לומר דהויא כמו נמצאו בה מומין, אין רבינו סובר כן (כדמוכיח מהירושלמי והבבלי) כדלעיל. ↩︎

373. מה טוען הראב''ד: זה חידוש שלא שמענו אותו מעולם, מהו החידוש? אם החופה מתבטלת כי אין חופה לפסולות, נמצא שעדין מאורסה היא ודינה בסקילה. ↩︎

374. לדעת הירושלמי שאין חופה אלא רק לבתולה, א''כ גם אם נאמר שמשנתארסה נאנסה כדבריה, הרי גם עתה לא נכנסה לרשות הבעל ומדוע צריך הוא להביא ראיה? (וכי בטלו הבתולים בבית אביה בטלו כי אין לה חופה ולא נכנסה לרשות הבעל). ↩︎

375. תוד''ה אמר רבא: והא דנקט נכנסה לחופה ולא נבעלה לאו דווקא, אלא הכי נמי דהוה מצי למנקט ונבעלה למאן דמוקי מוציא שם רע דווקא בבעל כו'. רבינו מפרש שאין קושית הגמרא (החידוש של מש''ר), שאע''פ שנבעלה מ''מ אין מיתתה בחנק אלא בסקילה, משום דהא לא קשיא כי זהו הדין של מש''ר כו', אלא החידוש הוא שאע''פ שנכנסה לחופה ונעשית נשואה (נשתנה דינה) קודם הביאה והוצאת ש''ר, מ''מ דינה בסקילה. ↩︎

376. כלומר כתובתה מנה מפני שאיננה בתולה, כמו מוכת עץ כו', כי אם היה מקח טעות מצד עצם הזנות – לא היתה לה כתובה כלל. ↩︎

377. בהלכות אישות פי''א ה''ג כותב רבינו: וכן מוכח בגמרא די''א ע''ב – ואמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת, זאת אומרת: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - יש לה כתובה מנה. (בהלכות אישות שם כותב רבינו: והנה בעולה שלא כדרכה, עיין תוס' כתובות דף ל''ט ע''ב ד''ה טעמא, מבואר דיש לה כתובה מאתים. ↩︎

378. כך סבר הגר"י קלמס, והגר''י עדס דחה דבריו וכתב כנ''ל, שו''ת חדות יעקב אה''ע י''ז. ↩︎

379. עכ''ל התוס'. וביתר ביאור בתוס' הרא''ש: אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. באשת כהן או באשת ישראל פחותה מבת שלש ניחא האי טעמא דאין אדם טורח בסעודה שהרי אוסרה עליו בטענתו, ולמאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום – ניחא, משום דהוי מקח טעות ובודאי אית לן למימר דמשום הך טענה דלא מצאה בתולה קא מגרש לה, והוא לא היה משקר להפסיד סעודתו, ולמאן דאמר יש לה מנה ואם בא לגרשה מיד וליתן לה מנה - ודאי נאמן, אבל אם אמר לא בעינא לגרשה אלא לפחות מכתובתה מאחר שמצאתיה בעולה שאם תתאלמן או תתגרש לא תגבה אלא מנה, התם ודאי לא מהמנינן ליה דאערומי קא מערים הואיל וליכא הפסד סעודה. ↩︎

380. הלכות ספר תורה לר' יהודה בן ברזילי הנשיא אלברצלוני כתב: פירוש ספר קטן לא ייגנזו אלא אם כן יהא בו ארבע בכל דף ודף, וספר גדול ביתר מויהי בנסע הארון. ↩︎

381. תניא כוותיה דלוי: הדם והיין והשמן והמים, משקי בי מדבחיא, שנטמאו בפנים בעזרה, והוציאן לחוץ, ונפסלו ביוצא, שאין ראויין עוד למזבח, והוציאן לחוץ - טהורין. מלטמא אחרים, שהרי לא ירדה להן תורת טומאה מתחלה לטמא אחרים, והן עצמן ודאי טמאין כנבואת חגי, רש''י. הרי אע''פ שנטמאו יש בהם פסול יוצא. לא כההיא דמנחות נ''ז חימצה ויצאת וחזר וחימצה שאין בה פסול יוצא (סלקא בתיקו, ובצ''פ לב''ק שם נשאר הר''ם כשר בצ''ע), נ''ל משום דמשקי בי מדבחיא שנטמאו, עדין נחשבים ראויים למזבח מכיון שהציץ מרצה על הטמאים כו'. (עי' בהערות בארצקרול שם הערה 23). ↩︎

382. בעא מיניה רבא מרב נחמן: משיח שנצטרע כלומר כהן גדול שנצטרע מהו באלמנה מהו באלמנה? מידחא דחי או מיפטר פטר? מי אמרינן - כהונה גדולה מדחא דחי להאי מאלמנה או דלמא כהונה גדולה מיפטר פטר ליה להאי מאלמנה וכי נצטרע דליכא כהונה גדולה לא פטר ומותר באלמנה, עכ''ל רש''י. קצת דחוק וע''כ פי' תוס' הרא''ש: ונראה לפרש מדחא דחי מי אמרי' משיח שנצטרע מדחא דחי מכהונה גדולה לפי שנצטרע וא"א לו לשמש בכהונה גדולה כל זמן שהוא מצורע, ומהשתא ע"כ לא מדחי אלא מדברים שא"א לו לקיימן כשהוא מצורע אבל מאיסור אלמנה וכיוצא בה דאפשר לקיימה כשהוא מצורע לא מדחי. או דלמא מפטר פטר מכל דין כהונה גדולה לגמרי והרי הוא מותר באלמנה. הרמ"ה ז"ל. ↩︎

383. אמר אביי: אלמנה לכ"ג - חייב לפדותה, שאני קורא בה: ובכהנת אהדרינך למדינתך – דפירקונה אית לה דמעיקרא אישתעבד לה שהרי אף לכשרה לא היה מתנה ואותבינך לאינתו אלא אהדרינך למדינתך והא נמי קרינן בה הכי והאי תנאי נמי למישקל ומיפק קאי. ממזרת ונתינה לישראל - אינו חייב לפדותה, שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. רבא אמר: כל שאיסור שבייה גורם לה - חייב לפדותה, איסור דבר אחר גורם לה - אינו חייב לפדותה. ↩︎

384. ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, א"ל: דרי ואמטי בהדן, דרא ואמטי בהדייהו; אתא לקמיה דרב אשי, פטריניה. א"ל רבנן לרב אשי, והתניא: אם נשא ונתן ביד – חייב, א"ל: הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא - מיקלי קלייה. ↩︎

385. ה''ב: ניחא חלה ואחר כך ברח – אינו משלים פשיטא בחלה ואח"כ ברח והיה חולה כל הימים אשר ברח שאינו משלים שהרי כבר חלה כשהיה ברשותו ולא היה לו שום הפסד בבריחתו, ברח ואחר כך חלה פשיטא בחלה ואח"כ ברח והיה חולה כל הימים אשר ברח שאינו משלים שהרי כבר חלה כשהיה ברשותו ולא היה לו שום הפסד בבריחתו אלא ברח ואח"כ חלה מאי מי מצי א"ל אלו היית בביתי לא חלית או דלמא מצי העבד למימר מה לי הכא מה לי התם ואף אם הייתי בביתך לא שוינא לך מידי, קרה''ע, ונ''ל דכן גירסת רבינו ולא כפנ''מ. ↩︎

386. ה''ג: ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנה מתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה. יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה. ומתנה אין בה אחריות נכסים, לוי אזל גבי ראובן דהיא מכירה. ויש בה אחריות נכסים ולא מתנה יהבתינה? הרי לוי נתנה במתנה ליהודה ומה איכפת לו אם ניטלה מיד יהודה). יכיל הוא מימר ליה בעי הוינא מיתן ליה וישלם לי טיבו. ומשני יכיל הוא לוי. לומר נתתי לו ליהודה מתנה כי היכי דיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי טובה שכבר ניטלה הימנו והריני מבקש ממך שדה שלי, קרה''ע. ↩︎

387. במבוא לספרי צ''פ על סוטה הבאתי דברי רבינו: בהלכות שחיטה פ''א הי''ד, על החיוב לבדוק הסכין קודם שחיטה: דהבדיקה הוא גדר דין, לא בירור, ומשום דהוא מתיר. ר''ל כך, דהא רש''י ז''ל בחולין דף י''ט ע''ב – ד''ה שחיטתו פסולה כו', והוי כשאר שוחט שנוקב את הוושט מעט מעט עד שגומרת שחיטתה כו'. ודף כ' ע''ב כתב, דאף דהא תחילת שחיטה הוה גדר טריפה, מ''מ כך דרך שחיטה. אך זה שייך רק היכא דידעינן ששחיטה טובה היא, אבל כל זמן שלא בדק את הסכין – אינו יודע בבירור שהיא שחיטה, א''כ חל עליו דין טריפה דנקובת הושט, ושוב לא נכשר לבסוף, כו' וכו', ועיין בהך דב''ב קמ''ב רפויי מרפיא, וה''נ כן, ושוב אין עליו שם שחיטה. דבדיקת הסכין לא משום חשש בלבד, רק הוא דין ומעכב כו'. – וכן בחולין י''ז ע''ב - אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין מן התורה? שנאמר: (שמואל א' י"ד) "ושחטתם בזה ואכלתם". פשיטא, כיון דכי נקב טריפה בעיא בדיקה דכיון דאי נקב - לוושט מיטרפא פשיטא דבעינן בדיקה דהא אי איכא פגם נקיב, לחכם קאמרינן – דבדיקת סכין מן התורה, ומקשה פשיטא כיון דכי נקיב טריפה – בעי בדיקה.... מה לשון מנקב "דכי נקיב"? ר''ל כמ''ש רש''י בדף י''ט ע''ב ודף כ' ע''ב בהך תחילת שחיטה מנקב, ורק בגדר שחיטה (אם בדק את הסכין אזי כשר, אך אם לא בדק) - וא''כ כיון דאין ברור לו שזה כשר, שייך בזמן ששוחט רפויי מרפיא וחל עליו גדר נקב בושט. הלכך בדיקת סכין מן התורה. ע''כ משם ע''ש באריכות. ↩︎

388. אמר רבי אבא: ומודה רבי יהודה (קרבן מתפגל רק במחשבת חוץ לזמנו שלא עירב בה מחשבת פסול אחרת כגון חוץ למקומו, וגם ר''י הסובר שאף מחשבת הינוח בשעת שחיטה, שחשב להניח דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ – הקרבן פסול, מודה) - שחוזר וקובעו לפיגול. (אם קיבל את דמו במחשבת הזמן – ע''מ לאוכלו חוץ לזמנו – הקרבן פיגול) אמר רבא: תדע, דפיגול לפני זריקה לא כלום הוא – (אם שחט ע''מ לזרוק הדם למחר, אין המחשבה מפגלת את הקרבן אם לא נזרק דמו היום, כי אין הקרבן מתפגל אם לא קרבו מתיריו, דהיינו שייזרק דמו כאילו היה כשר) ואתיא זריקה וקבעה לה בפיגול. (אם זרק דמו היום הוי פיגול אף שלדעת ר''י נפסל במחשבתו בשעת שחיטה שחשב להניח דמו עד למחר), ולא היא, התם הוא חדא מחשבה היא, (השוחט ע''מ לזרוק למחר, חשב רק מחשבה אחת, ולא שתי מחשבות נפרדות – גם להניח הדם למחר וגם לזורקו, אלא רק מחשבת פיגול, לכן אם זרק הדם היום – נפגל) הכא תרי מחשבות. (רבי אבא מדבר בשתי מחשבות, שבשעת שחיטה חשב להניח הדם ובשעת קבלה חשב לאוכלו חוץ לזמנו, ואפשר שלא יהיה הקרבן פיגול כיון שנפסל במחשבה ראשונה. ↩︎

389. נערה ובגרה השתנה גופה, וממילא גם דינה, שנסקלת בבית הסקילה ולא בפתח בית האב, וכמו כן כשזנתה שלא כדרכה, (ונשארה בתולה) ועכשו נבעלה לבעלה – השתנה גופה וממילא גם דינה. ↩︎

390. סתם מוציא ש''ר שהבעל טוען שזינתה, לא הויא אישתני גופא בבעילת הבעל כיון שהיא כבר בעולה. ודינה שנסקלת על פתח בית אביה. אבל אם הבעל טוען שזינתה שלא כדרכה, אזי בבעילת הבעל הוי אישתני גופא ונסקלת בבית הסקילה. ↩︎

391. בין זינתה כדרכה ובין שלא כדרכה חייבת סקילה ככל עונשי עריות, ונסקלת על פתח בית אביה. ↩︎

392. עי' פנ''מ, ורבינו מפרש כנ''ל. ↩︎

393. וכ''כ כמה ממפרשי הרמב''ם וז''ל לבב דוד על הרמב''ם: ונ"ל דלא קשה דהדבר מבואר כדברי רבינו ברייתא בש"ס דף מ"ו ע"א דקתני לא אמר לעדים באו והעידוני והם מעידין אותו מאליהן הוא אינו לוקה וכו'. אלא היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה, כו' וכו' ע''ש. ↩︎

394. ר''מ היינו ת''ק, אלו חכמים שחולקים על ר' יהודה. ולמדים ממוש''ר שכיון שנישאת יצאה מרשות אביה כנ''ל. ↩︎

395. וז''ל: לכן אני אומר שהרמב"ם ז"ל סבירא ליה שאין דין שפחה חרופה בכל הדינים שלה נוהג אלא דוקא במקודשת לעבד עברי ולא לישראל גמור וטעמא רבא יש בדבר הזה... כן נראה לע"ד פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל. וכן הבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם. וכן הוא דעתו ז"ל בפרק ד' מה' אישות... וארבעה המה עמודי ההוראה הרמב"ם והראב"ד ז"ל כנזכר מדבריהם לעיל שאין חיוב אשם שפחה חרופה אלא מעבד עברי דוקא, ור"ת מקושייתו שהקשה בתוספות הא דאין שפחה חרופה אלא מעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וגם הרמב"ן ז"ל שתירץ כגון שקדשו בפני הבית כו' סובר גם כן דאין שפחה חרופה אלא מעבד עברי. והמה המכריעים נגד דעת הרא"ש והרשב"א והרב המגיד הנ"ל, עכ''ל ע''ש באריכות. ↩︎

396. כ''פ גם בהלכות אישות פ''ד הי''ז: ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי. ↩︎

397. וכ''כ הרשב''א גיטין ל''ו ע''א דה"ה מאורסת לישראל גמור נמי הוי בה דין שפחה חרופה. ועי' שאגת אריה סי' ט''ו בדיני חדש, באריכות. ↩︎

398. עי' במבוא לספרי על אישות ח''א ערך שפחה חרופה, שם כתבתי: מבאר רבינו שבמקום שפירשו במאורסת לעבד עברי דוקא, זה אליבא דר''ע דס''ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין, לכן אם ישראל קידש אותה, כיון שהיא מחייבי לאוין (לא תהיה קדשה) – לא תפסי בה קדושין ואין לה דין של שפחה חרופה, רק ע''ע המותר בה – יכול לקדשה. אבל כשאין הסוגיא לדעת ר''ע, אלא כמ''ד שקדושין תופסין בחייבי לאוין – מפרשים ששפחה חרופה היא המקודשת לישראל. הרמב''ם פוסק דלא כר''ע, וא''כ ישראל שקידש שפחה כנענית הקדושין תופסים והיא מקודשת, ומדוע פוסק הרמב''ם ששפחה חרופה היא המאורסת לע''ע דוקא? בפ''ד הי''ז: ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי כו'. מבאר רבינו שבסתם ישראל שקידש שפחה אין היא מיוחדת לו, ואינה קנויה לו לגמרי, שאם יקדשנה אדם אחר בין שחרור לטבילה - תתקדש גם לו, לכן אינה נקראת שפחה נחרפת לאיש, אלא רק אם היא מאורסת לע''ע כיון שנושאה בהיתר (אם אדוניו יתן לו אשה), וגם לאחר שחרורה מותרת לו, ואם יקדשנה אדם אחר בין שחרור לטבילה – אינם קדושין והיא נשארת עם העבד העברי. אבל ישראל שקידש שפחה כנענית, כיון שנשאה באיסור אין היא מיוחדת לו, והבא עליה בשפחותה פטור, ואם יקדשנה אחר הרי היא מקודשת גם לו. רבינו לשיטתו שבקדושין יש שני דברים – קנין ואישות, בשפחה לא שייך אישות כיון דאיננה בת ישראל עדיין, רק אם קידש אותה ע''ע אז הוא קונה אותה ולכן היא אסורה על אחרים (חייבי לאוין), ולכן אין קדושי שני תופסין בה כיון דהיא קנויה לראשון. אבל אם ישראל קידש אותה, כיון שהוא אסור לישא אותה, אין לו בה קנין גמור, ואם היא תקבל קדושין מאחר (לאחר השחרור קודם הטבילה) - היא מקודשת לשניהם. ע''ש. ↩︎

399. כ''כ הערוך לנר ביבמות נ''ה ע''ב וז''ל: והנה למ"ד דשפחה גמורה היא יש בה ב' איסורים, האחד מלא יהי' קדש כשפחה גמורה, והאחד לתא דאשת איש כיון דמאורסת לע"ע, א"כ כשבא א' על שפחה חרופה אף דהוא אינו אלא באשם, היינו משום האיסור שנוסף בשפחה חרופה (שהיא מקודשת) יותר משפחה בעלמא, על זה הוא באשם והיא במלקות, אבל מכ"מ לאו דלא יהי' קדש במקומו עומד ללקות עליו אם התרו בו עליו, דמי גרעה משפחה דעלמא כיון דאיכא בה ג"כ לתא דא"א? וא"כ מה דאמרינן דאשפחה חרופה אינו חייב בהעראה הוא ג"כ רק משום שפחה חרופה, אבל מכ"מ משום לא יהי' קדש לוקה אהעראה. וכן מה דמקשינן הוא והיא זה ג"כ להך עונש דנוסף בה משום שפחה חרופה. אבל למ"ד דשפחה חרופה היא חציה ב"ח אז אין אצלה איסור לאו דלא יהי' קדש כלל כיון דאינה עוד שפחה גמורה, וא"כ י"ל דרש"י מפרש הכא להך מ"ד דשפחה גמורה היא, ולכן לא הי' יכול לפרש דאתי שכבת זרע למעט דהוא אינה לוקה אהעראה, דהא ודאי היא לוקה משום לאו דלא יהי' קדש אהעראה וכן הוא נמי לוקה אהעראה, רק דאשם אינו מתחייב. אבל הרמב"ם דפסק שהיא חצי' ב"ח א"כ ליכא אצלה איסור רק דשפחה גמורה לכן פסק שפיר דאינה חייבת מלקות אהעראה כו' ע''ש. ↩︎

400. לפי שמצינו שהשוה הכתוב מכי יפליא דמשמע יודע להפלות סמוך לאיש דאכתי קטן הוא כל שנה זו, הקטן כגדול לזדון שבועה, ולאיסר, ולבל יחל, יכול יהא חייב על הקדשו קרבן - ת"ל זה הדבר. כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא איסרו איסר ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה. ↩︎

401. פ''ב מנזירות: קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר הנדרים. והראב''ד: א"א דבר זה אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ"ד דאורייתא... ↩︎

402. אם מופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש רק מדרבנן מאי ס''ד שיתחייב קרבן? וברשב''א שם: מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כלומר ולא לאיסור ולבל יחל קאמר אלא לאיסור בל יחל, והא דאמרי' יכול יהא חייב על הקדשו קרבן, לפי האסמכתא הולך ודורש הפסוק כאלו היא דרשא גמורה. עכ''ל. ובריטב''א: וא"ת ולהאי סברא היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן מי מחייבינן קרבן אדרבנן?, וי"ל שלפי האסמכתא דורש הפסוק לדרשה בעלמא, ויש הרבה כיוצא בו בתורת כהנים, עכ''ל. ובתוס' רי''ד: ומי איכא קרבן דרבנן והא קא מייתי חולין בעזרה ואמאי איצטרך זה הדבר למעוטי' אלא לאו ש"מ דתנא מופלא סמוך לאיש דאורייתא סבירא ליה. ובדברי יציב חו''מ מ''ו: וצ"ב דמהיכי תיתי שיהא חייב קרבן מעילה והלא אינו משלם קרן וחומש, ואפילו משהגדיל אינו מחוייב לשלם כמ"ש בחו"מ סי' שמ"ט ס"ג. וראיתי שכבר הרגישו בזה. וע''ז מבאר רבינו: ועיין בהך דנדה דף מ"ו ע"ב יכול יהא חייב על הקדישו קרבן והוא ג"כ מחמת זה דס"ל דקרבן לא הוה עונש... ↩︎

403. סוף ה''א: מהו שיהו חייבין על קדשיו מבחוץ? כהנא אמר אין חייבין על קדשיו מבחוץ ר' יוחנן ור"ש בן לקיש אמרי חייבין על קדשיו מבחוץ, והדא דכהנא פליגא דרבי יודא דרבי יודא פוטר טיבלו דבר תורה, ותימר אכן כמ"ד מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות: ובמרכבת המשנה פי''א ה''ה מהלכות נדרים: אי נמי דה"ק יכול יהא חייב על הקדשו קרבן בקטן שהקדיש קרבן למזבח דלאו בר קרבן הוא משו"ה השוחט ומעלהו בחוץ פטור מן קרבן משא"כ בהקדיש לבדק הבית וקונמות יש בו מעילה כיון שנדריו קיימין. ↩︎

404. פ''ד ה''ג: רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין גזילו גזל גמור עד שיביא שתי שערות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן הדא דתימא להוציא ממנו בדין אבל להביא קרבן שבועה כל עמא מודיי עד שיביא שתי שערות. ובפי''ב מהלכות שבועות ה''ז מבאר רבינו: וע' בירוש' מעש"ש פ"ד ה"ד אבל להביא קרבן שבועה כ"ע מודו עד שיביא שתי שערות וי"ל דר"ל דנשבע הקטן. דליכא למימר דהגזילה של קטן, דהא מבואר בתוס' סנהדרין ס"ח ע"ב דחייב קרבן. גם י"ל דר"ל אם גזל כשהיה קטן ונשבע אח"כ כשהיה גדול... ↩︎

405. חיוב מלקות שמלקין ב''ד לחייב כרת שהתרו בו, וחיוב מיתת ב''ד למחוייב. ↩︎

406. ומ''מ אינו מקריב עד שיגדיל ויוכל להקדיש הקרבן כנ''ל. ↩︎

407. ה''ד: הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן בשהביא ב' שערות וכאן בשלא הביא ב' שערות, ע''כ. ומקשה מדוע אומר הרמב''ם שתובעים קטן. ↩︎

408. וקטן שלא הביא שתי שערות אין ממשכנין אותו אלא מניחין אותו אם שקל מקבלין ממנו, אמרו אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. ↩︎

409. י''ח ע''א: וזו היא התשובה לרבינו האי גאון ז"ל ... ודאמר צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה - בעוון קאי, וב"ד לא מצו למעבד ליה מדעם, ולא עניים אית להון בהדיה עסק דברים כו'. ↩︎

410. בהערה שם פי' שהתמיהה על דברי הת''כ פ' אמור: ואיש כי יאכל קודש בשגגה ... איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש. ולכאורה תמוה היכן מצינו חיובים על קטן. ↩︎

411. לא משום הפועל (שחייב עונש, קרבן) אלא משום הפעולה, (לכן גם קטן חייב). כלשון רבינו. ↩︎

412. שגם במזיד אינו עובר על לאו וכ''כ רבינו לקמן פי''ב הי''א: לפיכך השפחה כו'. עי' בהך דקדושין דף כ"א ע"ב ובהך דב"ק דף כ"ח ע"א דמוכח שם דהוה איסור דאורייתא, דאמר עד האידנא היתרא והשתא איסורא, ועיין ברש"י יבמות דף נ"ה ע"א דמבואר שם דס"ל דהוה חייבי לאוין, אך רבינו לא ס"ל כן כו'. ↩︎

413. בגלל שנתקדשה לע''ע, מצד עצמה היא בגדר אשת איש ולכן חייבת מלקות, אבל לגבי הבועל לא נגמרו קדושיה כו', ואין בה לאו אלא קרבן. בפ''י מהלכות כלאים סוף ה''ל כותב רבינו: וגבי שפחה חרופה כיון דחזינן דרק הוא חייב הקרבן ולא היא, נמצא דאין החיוב על הפועל כמו בשאר עריות, רק על הפעולה וא"ש. ↩︎

414. בספרי צ''פ להלכות סוטה פ''ב ה''ד הבאתי דברי רבינו בשו''ת לגבי חיובי קטן וז''ל: עיין ביבמות דף ק''ה ע''ב גבי חליצה לר''י - אמר ר' אמי, מדבריו של ברבי נלמוד: קטנה חולצת בפעוטות. רבא אמר: עד שתגיע לעונת נדרים. שנה אחת קודם לזמן שתי שערות כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין. וברמב''ם בהלכות קרבן פסח – פ''ב ה''ד: ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה, לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת. ובכס''מ: ואפשר לומר דה"ק דוקא בשאינם בני דעת כלומר דוקא בשלא הגיעו לעונת הנדרים אבל אם הם בני דעת כלומר שהגיעו לעונת הנדרים שהקדשן הקדש שפיר דמי. ובהלכות טומאת מת פ''ט – ט''ס. ואולי צ''ל פי''א ה''ט: מדור עכו"ם שהיה בו עבד (מישראל) או אשה או קטן בן תשע משמרין אותו שלא יקברו שם נפל אינו צריך בדיקה. ועי' הלכות פרה אדומה פ''י: אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות (אע''פ שצריך כוונה להזות ולטהר כו'. ולקמן מביא דין זה מיומא מ''ג). וכ''מ בזה. ובהלכות שגגות גבי שפחה חרופה אם הוה קטן, כתב עד שיגדיל ויהיה בן דעת – פ''ט ה''ג: בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת. – לגבי אמה העבריה ביעוד דצריך דעתה אף שהיא קטנה ע''כ (אמה עבריה היא קטנה כמובן) – הלכות עבדים פ''ד ה''ח: אין האדון מיעד אמה העבריה לא לו ולא לבנו אלא מדעתה אף על פי שכבר קיבל אביה מעותיה שהרי הוא אומר יעדה מדעתה. ועיין פסחים דף פ''ח ע''א דיכולה להפריש קרבן פסח ע''ש - אבל שוחט הוא על ידי בנו ובתו הקטנים... בין מדעתן ובין שלא מדעתן. וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן - יוצאין בשל רבן, ואין יוצאין בשל עצמן. וכ''פ הרמב''ם: שחט על ידי בנו ובתו הקטנים ...והלכו ושחטו הן לעצמן יוצאין בשל רבן. וביומא דף מ''ג גבי הזאה קטן שיש בו דעת - הכל כשרין להזות חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, ואשה. וקטן שאין בו דעת - אשה מסייעתו ומזה. כו' וכו' ע''ש. ↩︎

415. הראב''ד סובר שקרבן זה עונש ולכן קטן אינו בר עונשין – פטור. והרמב''ם סובר שקרבן אינו עונש אלא כפרה, וקטן שפטור מעונש כשחטא במזיד בחייבי כריתות פטור גם מקרבן חטאת, כי לא היה מחוייב כרת, אבל בשפחה חרופה אין למזיד חיוב כרת ולא לאו, והקרבן הוא רק כפרה. ועי' הרדב''ז כאן: דעת רבינו שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה וקטן נמי כפרה בעי כו'. ↩︎

416. ובריטב''א שם: וא"ת א"כ למה לי קרא למעוטי מקרבן... א"נ דדילמא הוה ס"ד דרבי רחמנא שגגתו לקרבן כי היכי דתהוי ליה כפרה. ↩︎

417. וכ''כ התורת חיים לסנהדרין שם על השגת הראב''ד: שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא ...ודבריו תמוהים דהא בהדיא יליף לה מקרא דואיש דקטן חייב בקרבן. ↩︎

418. ובקובץ שיעורים להגר''א ווסרמאן (ח"ב סי' מ"ד אות ב'): הנה הא דמעשה קטן אינו כלום מבואר בכמה דוכתי דחש"ו לאו בני דעה נינהו, וזה לא שייך אלא במקום דצריך דעת, אבל אם אין צריך דעת קטן וגדול שוין הן. ומשו"ה ביבום מהני גם מעשה קטן אי לאו דגלי קרא - לשיטת תוס' - וחרש קונה יבמתו לכל השיטות, ותניא בתוספתא ספי"א דיבמות זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אינה ביאה בחרש ושוטה, ביאה שאינה צריכה דעת הרי זו ביאה, ומבואר לקמן ספ"ב, דתמורה אינה צריכה דעת כלל, דאפילו המיר שלא מדעתו, שבעל מחשבות הוא ואינו יודע מה הוא אומר, מכל מקום חיילא תמורה כו'. ↩︎

419. אין תח''י, אבל בהלכות יסודי התורה פ''ו מבאר: וכן ס"ל לרבינו גבי קטן בהך דב"ק דף ק"ו ע"ב דאם נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דאף דחייב שבועה כמ"ש בה' שכירות פ"ב ה"ז, מ"מ מקרבן ומכפל פטור, וכמ"ש רבינו פ"ד מה' גניבה. ה''ט: הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אף על פי שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואחר כך באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול. ועי' בירוש' מעש"ש פ"ג. אך לדברי רבינו בה' גזילה בפ"ח מבו' דשייך גזל הגר בקטן וכמבואר ב"ק דף ק"ט ע"ב חזינן דיש בזה חיוב קרבן, אך יש לחלק כגון גדול שלא הביא עדיין שתי שערות כשיעור, וכ"כ בזה. ↩︎

420. שפחה חרופה היא שפחה כנענית המקודשת לעבד עברי כנ''ל, האם חיוב הקרבן משום גדר אשת איש (שעדין לא נגמרו קדושיה כו', או משום איסור שפחה. רש''י סובר שהאיסור הוא לא יהיה קדש, והרמב''ם סובר שהיא בגדר אשת איש. וז''ל רבינו בפ''א מהלכות תרומות: וכן נ"מ לגבי שפחה חרופה ע' גיטין דף מ"ג ע"א בזינתה אי נאסרה לבעלה עבד: ועי' מש''כ רבינו בפ''ד מהלכות אישות הי''ד. ושם כתבתי: וכ''כ כותב רבינו בצפ''ד סי' ב' בדין נשואין אזרחיים ללא קדושין וכתובה, וז''ל: עכ''פ צריכה גט, למ''ד פלגשים בלא קדושין, מ''מ קנין יש בה גדר אישות כו', מ''מ יש בה גדר עשה דודבק באשתו כו', כמו גבי אשת בן נח כו', ולשיטת הרמב''ם ז''ל י''ל דגם לאו יש, וראיה דהוא ס''ל דשפחה אין בה לאו דלא יהיה קדש כו' דלא כרש''י כו', ומ''מ מבואר ביבמות דנ''ה ע''א דשפחה חרופה בכלל חייבי לאוין ע''ש כו' ע''כ העתקתי משם. ↩︎

421. אבל ברור שאין מציאות שהאשה טהורה והדם טמא כדם נדה, וז''ל שו''ע הרב סי' קפ''ג קונטרס אחרון הערה ב': ואין לומר דהאשה טהורה והדם טמא (גבי נמצא בפרוזדור) אף שלא בא בהרגשה, ואתי שפיר נמי הא דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת המקדש, ולא קתני חיוב קרבן דבא על הנדה. דזה אינו, דהא הרגשה ילפינן מבבשרה, ושפופרת וחתיכה נמי ממעטינן מבבשרה (ולפי הר"ן בריש פ"ח המיעוט הוא משום שאינה מרגשת הדם), והתם אמרינן בגמרא דהדם אינו טמא אלא למאן דאמר מקור מקומו טמא, ורבי סבירא ליה מקומו טהור, וקתני במתני' נמצא כו'. ותו דכולה סוגיא (דף י"ח) משמע דמתניתין ככולא עלמא היא. ↩︎

422. דם היולדת שלא טבלה וכו'. תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם, שהיא טמאה? אמרו להם בית שמאי: לא אם אמרתם בנדה - שאפילו טבלה וראתה טמאה, תאמרו ביולדת - שאם טבלה וראתה שהיא טהורה. אמרו להם: יולדת בזוב תוכיח, שאם טבלה וראתה לאחר ימי ספירה - טהורה, לא טבלה וראתה – טמאה, אמרו להם: הוא הדין, והיא התשובה... ע''ש. ↩︎

423. כי זה מעין אחד ועכשו התורה טימאתו. ↩︎

424. לשון המאירי שם. ↩︎

425. וכדבריו כתב האור שמח בפ''ו ה''כ: בגמרא (נדה) דף ס"ח ע"א, נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה, ובה"ש לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, רב אמר זבה ודאי, ולוי אמר ספק. ונראה לכאורה דלטעמייהו אזלי, דביבמות דף פ' ע"א אמר וליחוש שמא הבריא בינתים, כיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן כו', לחד אבר חיישינן, לכולי גופא לא חיישינן, ולפי זה אתי שפיר, דלחוש שמא הפסיקה מלראות בינתים הוי כמו כולי גופא, שדמי האשה מתקבצים ובאים מכל הגוף בהקבץ הדם, עד כי נוטף לחוץ מהמקור. אמנם אם נאמר שיש דמים במראה דם ממקור אחר, והמה טהורים, א"כ הוי דמי המקור הטמא כחד אבר, ולכן לוי דסבר לעיל דף ל"ה ע"ב דדמי טוהר ממעין אחר אתו וטהורים. נמצא דהמעין הטמא הוי כמו חד אבר, וחייש שמא הבריא בינתים, ולא הואי רק ספק זבה, אבל לרב דסבר מעין אחד הוא, א"כ דמי המקור הוי כמו כולי גופא, ולא חייש שמא הבריא בינתים, והואי ודאי זבה, וא"ש. ↩︎

426. עי' בספרי צ''פ על אישות פ''ב ה''ט באריכות ושם מבאר רבנו שסימנים הכתובים בתורה – בהמות ודגים, הסימן הוא הסיבה המתרת "דהסימנים הם בעצם המטהרים". (ולכן טמאה שילדה מין טהורה, הנולד היה מותר באכילה אם לא משום כל היוצא מן הטמא טמא). אבל סימנים שלא כתובים בתורה כגון סימני ביצים (ראש אחד כד והשני חד), סימני פרד (לאיסור הרבעה, אם קולו עבה בר חמרא כו'). וכן סימני סריס לא הסימנים עשו אותו סריס, לא בגלל שאין לו זקן הוא סריס, אלא הסימנים רק מגלים לנו שהוא סריס וכו', כלומר הסימנים הם רק בירור ולא סיבה.אלו אינם סימנים בעצם, (כיון דאינם כתובים בתורה), אלא חז''ל מסרו לנו רק סימן "שהדבר הוא כך, לא שהוא עצם הדבר, וזה לא ברור לן שהוא מן התורה". (אלו רק סימנים כדי שנדע, אבל לא הם הסיבה ועצם הדבר). ↩︎

427. (כדרכו רק ברמז, אבל ברור לי דזו כוונתו...). ↩︎

428. ז''ל הרמב''ן שם: וכן יש שבושין בחבורי הראשונים בקצתם, כגון רב סעדיה שכתב שכל אחד עשר יום שבין נדה לנדה בשלש ראיות של שלשה ימים נעשית זבה גדולה בין ברצופין בין במפוזרין, וזה טעות מתפרש כאן ובכמה מקומות, דרצופין בעינן ולא מפוזרין. ועל כיוצא בדברים הללו ידוו כל הדווים שהתורה משתכחת מלומדיה ואין אדם מוצא הלכה ברורה במקום אחד. עכ''ל. וכן הר''ן השיג על רס''ג בחדושיו לנדה נ''ד וז''ל: מיהא שמעינן דלעולם לא הויא זבה גדולה אלא ברואה ימים רצופין אבל במפוזרין לא דהא הכא משמשת ליל ט"ו וליל י"ז אעפ"י שראתה ג' ימים מפוזרין באותן י"א יום שבין נדה לנדה וזה ברור אלא שהוצרכתי לכותבו מפני שהגאון רבי' סעדיה כתב שבכל י"א יום שבין נדה לנדה היא נעשית זבה בג' ראיות של שלשה ימים בין ברצופין בין במפוזרין. ועי' תוס' הרא"ש שם בשם ר"ת שאחרים כתבוהו ותלו בשמו. וראיתי בשו''ע הזוהר שציין לפרשת בלק דבעינן רצופים: ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, וכי ימים רבים אינון אלא תלתא יומין דא בתר דא אקרי ימים רבים כו'. ↩︎

429. עי' בדף על הדף לנדה שם. ↩︎

430. מעשה עץ שימש - לאו בתורת אוכל הוא מטמא אלא בתורת שומר לאוכל כעצם וכקרנים וכטלפים, רש''י שם. ↩︎

431. וז''ל רבינו בהלכות שבועות: אם הך דמועלין בעורות הוה משום קדושה עצמית או מחמת הקרבן עיין ...ע"ש דלא חלה קדושה על עורות ושם ... והעיקר דהעור קדוש רק בגדר כמו דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש, ר"ל לא דחלה עליו הקדושה בפ"ע רק דהוא מחמת דכל הבהמה קדושה, וכן כל ידות כך כמו שאמרו שם גבי חיבורי אוכלים ע"ש, כו' וכו'. ↩︎

432. קלפי אתרוג אסורין גלעני אתרוג מותרין מעי אתרוג אסורין מפני שהקיאות אוכלות אותן. מכאן שהקליפה ראויה לאכילה, וממילא מותר להריח את האתרוג, ורבינו שואל רק מה דין הפיטום והגרעינין. ↩︎

433. וכיון שמותר להריח האתרוג מותר גם קליפתו "מעשה עץ" שאינה מציאות בפ''ע. ↩︎

434. אם הם דבר בפ''ע, כיון שמוקצין לאכילה מותר להריח, אבל אם הם בטלים לסוכה – אסור. ובחיי אדם ח''ב ב' ס''ו סי''ג: וכן אם תלה פירות בסוכה לנוי אסור לאכלן ומותר להריח בהן. ↩︎

435. בפ''ד ה''כ מהלכות יבום וחליצה כותב רבינו: וגבי נדה וזבה לכ''ע אין השם רק על עצם הדבר, כמבואר בהך דשבת דף פ''ג דנדה אינה לאברים – מה נדה אינה לאברין אם נחתך אבר ממנה - מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי, אבל לא משום תורת אבר מן הנדה, ונפקא מינה - דלא מטמא באבן מסמא. ע''ש בספרי באריכות בכל זה. ↩︎

436. כי "למאן דאמר עובר ירך אמו דאין הגירות עליו מצד עצמו אלא מפני שהוא ירך אמו, נראה דאח"כ כשנולד הוא ישראל ממילא מפני שנולד מישראלית ולא מפני גירותו, שהרי מעולם לא נתגייר", עכ''ל קובץ שיעורים (כתובות אות לה). ↩︎

437. ובתוס' נדה ל''ו הקשו ע''ז למ''ד שני מעינות הן, אמאי אין נותנין לה ימי טהרה, הלא מעין טמא סתום (ואף שנתגיירה אחר שילדה, מ''מ בימי טוהר הדם רק ממעין טהור)?. ותירצו: "אף על גב דשני מעינות הן יש לטמא הדם דמן המקור קאתי, אלא דוקא במקום שהתורה מטהרתו".ועי' חדושי הרמב''ן דף ל''ה ע''ב. ↩︎

438. דא"ר יצחק רובו שאין מקפיד עליו בהיותו עליו אינו חוצץ, והכא ודאי אין הולד מקפיד על בטן אמו אדרבה ניחא ליה בגויה כל זמן שלא הגיע זמנו לצאת לאויר העולם, ואף על גב דרבנן גזרו ברובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד, הכא דמילתא דלא שכיחא אוקמוה אדינא דאורייתא, ריטב''א. ↩︎

439. ובאור שמח לקמן פ''ז ה''ד כתב כל זה וז''ל: דהא אמרו בפ"ק (ח, ב) נשאת וראתה דם מחמת נשואין כו' ילדה וראתה דם מחמת לידה, עדיין אני קורא לה בתולה כו', ומסיק על זה בירושלמי (שם פ"א ה"ג) ואפילו שופעת כל ז' לזכר וי"ד לנקיבה, הרי דאפילו רואה דם בימי טומאתה הואי בתולת דמים, וכן אמרו בתלמודן (שם י, ב) להנך תנאי דבעו ג' עונות הפסק במעוברת ומניקה, דמצטרפין ימי עבורה לימי מניקותה, ואף על גב דחזיא בלידה, דם נדה לחוד ודם לידה לחוד, ומיחשבא מסולקת דמים, עכ''ל לעניננו. ופלא שלא ציין לרש''י הנ''ל שכתב להיפך: "אבל אחר לידה אי חזאי - לא השלימה ג' עונות" כו'. ↩︎

440. ע''א: אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם - תימה א"כ למאי איצטריך למיכתב גבי זכר וטמאה ז' ימים כו'. ↩︎

441. המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה, רש''י. ↩︎

442. ובמאירי שם: כבר ביארנו שזיבת הנקבה מטמאה אף באונס מה שאין כן בזיבת הזכר. וכן ביארנו למעלה שתינוק בן יומו מטמא בזיבה, אבל קרי שלו אינו מטמא עד שיהא ראוי לביאה, וכן ידעת שראייה ראשונה של זב גדול נדונת כקרי (מטמאה במגע) ואינה מטמאה במשא. מתוך כך שאלו כאן ראייה ראשונה של זב קטן אם נדונת כקרי שלו ולא תטמא כלל, או כקרי של גדול לטמא במגע? ↩︎

443. עי' כס''מ ומרכבת המשנה שלא נחלקו אלא שאין לשונו מיושר... ↩︎

444. אמר ליה: יש לו, ואינו מוליד כתבואה שלא הביאה שליש דמי. דבי חזקיה תנא: וכי יזד איש - איש מזיד ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע. ↩︎

445. האם הרגשה היא תנאי שהאשה תהיה נדה, שללא הרגשה אין היא טמאה, (כי דופני בשרה הם העושים את הראיה שתהא נדה), או שהדם שיצא בלא הרגשה לא טמא, ונפ''מ אם נדה ראתה בימי נדתה דם בלא הרגשה, האם נחשב הדם כדם טהרה של מצורעת וכדומה שהוא מטמא להלכה, (כדמתניתין נדה ל''ד ע''א: דם עובדת כוכבים ודם טהרה של מצורעת, ב"ש מטהרים ובית הלל אומרים: כרוקה וכמימי רגליה), או שהוא טהור. ↩︎

446. ↩︎

447. ז''ל רבינו בפ''ג מהלכות מתנות עניים: וזהו כוונת רבינו בהלכות מטמא מו"מ פ"ה ה"ג והטבילה מועלת לכל הדם כו', וזהו מהך דנדה דף מ"ב ע"ב מיגו דמהניא טבילה לדם דאיכא מגואי, ר"ל דגם המקור בעצמו נטהר, ולא הוה כמו דם טהרה של מצורעת לדידן - דם טהרה של מצורעת ודאי שאינו דם נדה שהרי דם טהרה הוא, אלא טמא לדידן משום מעין. וז''ל רבינו בקונטרס ההשלמה כ''ב טור ג': וכן נ"מ גבי דם טהרה של מצורעת דקי"ל דטמא די"ל דשם בעייא שיוצא לחוץ כיון דלא הוה בגדר רואה רק מחמת דין כלומר, בעודו בפנים אין עליו שם דם נדה, וכשיוצא אינה בגדר רואה, אלא רק הדין שטמא. וכ"כ בזה. ↩︎

448. כתב הריטב''א: פי' כי אבר אחד מצוי הוא שיבריא אבל סריס חמה דכחישותא דכוליה גופא לא שכיחא שיבריא כשהיה כן ברייתו. ↩︎

449. סימני סריס הם רק סימנים שהוא סריס ולא הם הגורמים את הסריסות, לכן אם כשנולד היה מטיל מים ואינו עושה כיפה, וגם עכשו הוא כך, אמרינן שכך היה כל הזמן עד עתה, אבל מום באבר אחד הוא הגורם להיותו בעל מום, ולכן חיישינן שמא תוך הזמן השתנה. ↩︎

450. לוי סובר שהראיה היא הגורמת שתהיה נדה, ולכן צריך בירור שגם באמצע ראתה כמו בעל מום, ורב סובר שנדה גורמת לראיה, (הראיה היא רק סימן), ולכן מספיק רק תחילה וסוף כמו בסריס. וכן לגבי הרגשה, לוי ס''ל שאם ראתה בימי נדתה ולא הרגישה אין הדם טמא, כי רק הראיה בהרגשה עושה דין נדה כו', ורב ס''ל שהראיה בהרגשה היא רק סימן שהיא נדה, הלכך אם ראתה בלא הרגשה בימי נדתה הדם טמא כנ''ל. ↩︎

451. כלומר, האם יש הבדל בין זב ובע''ק לנדה, שכל זמן שלא יצא לחוץ אינו נקרא זיבה, משא''כ נדה אף בפנים הוא דם נדה אלא שאינו מטמא אותה עד שיצא, או גם בנדה אין שם דם נידה עליו עד שיצא לבית החיצון. ↩︎

452. ובמאירי שם: מי רגלים של זב וזבה טמאים כמו שהתבאר, נעקרו מי רגלים שלהם אחר ספירה קודם טבילה ואח"כ ירדו וטבלו ואחר הטבילה יצאו, הדבר ספק שמא בתר עקירה אזלינן ומעיינות זבים הם, או שמא לא נאמר כן אלא בשכבת זרע שאי אפשר לו לעכבו אבל מי רגלים שאפשר לעכבן - בתר יציאה דיינינן להן כו'. ↩︎

453. כשהטיפה של הזוב בחוץ גורמת לטמא את הזב במשא (משום שנשא את הטיפה), ק''ו שהיא עצמה מטמאה אחרים במשא אע''פ שלא נגע. (משמע שגם כשהטיפה בפנים היא לפחות בגדר מעין, שהיא הפועלת וגורמת לטומאתו). ↩︎

454. כלומר, אבר מן החי מטמא רק כשהוא שלם בשר גידים ועצמות, הבשר כשהוא מחובר באבר אין לו שם בשר (אוכל), אלא רק מעשה עץ, שהוא חלק מהאבר, ולאחר שנחתך ונעשה "אוכל", הוי פנים חדשות. וז''ל רבינו בפ''א מהלכות ציצית: "מעשה עץ שימש ר"ל דאין זה הדבר, רק הוא דבר חדש". ובהלכות מת''ע פ''ג: מעשה עץ שימש ר"ל דהפרטים אין עליהם שם דבר כלל. ועוד בכ''מ בספריו. גם בגמ' שם עוד כ''מ דאמרינן מעשה עץ שימש ע''ש. ↩︎

455. בתוס' השני שם ד''ה פרה: הקשה בקונטרס בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פא: ושם) למה לי קבלת טומאה תיפוק ליה דהיא גופה מטמאה אדם ובגדים... ור"י מתרץ דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא לענין זה דחשבינן ליה כאילו הוכשר במים וכאילו נגע בשרץ אבל אין מועיל לעשות שאין אוכל כאוכל הלכך לר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים מה שסופו לטמא טומאה חמורה לא יעשנו כאוכל להאכילו לאחרים ולכך לא מטמא אלא משום שהיה לה שעת הכושר וכן מוכח בזבחים כו'... נהי דהאי דסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכין הכשר טומאה אבל הכשר אוכל בעי ומש"ה שעיר המשתלח דלא חזי לאכילה שהוא חי לא מטמא כו' ע''ש, ונראה שגם לתוס' זה התכוון רבינו. ↩︎

456. בשר פרה אדומה ושעיר המשתלח בחייו, אין להם שם אוכל כיון שהם רק מעשה עץ, חלק מהכלל. ↩︎

457. שאין הטעם שאינו מטמא משום שמעשה עץ שימש אלא כו'. ↩︎

458. הובאה בתוס' הנ''ל. ↩︎

459. כהמשך הגמ' שם: כגון שקוצצן לאכילה, ונמלך עליהן לסיכוך... כיון דנמלך עליהן לסיכוך בטלה ליה מחשבתו, ומי בטלה ליה מחשבה בהכי? והתנן: כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, כו' ע''ש. ↩︎

460. ואיך פירשו היש מפרשים דלא כב''ה? וכפי שתמה רש''י עליהם וז''ל: ועוד מי איכא למימר בראייה ראשונה בזב גרידא לאחרים גורם טומאת משא? הא זב בעל ראייה אחת אינו אלא כרואה קרי, כדאמר בכמה מקומות שתים לטומאת זיבה ושלש לקרבן, ועוד ראייה ראשונה הא אקשיה לעיל לקרי וקרי לא מטמא במשא כו'. ↩︎

461. התוס' מקשין, למה לי ריבוי זובו טמא שראיה שניה מטמא במשא, הרי זה ק''ו בב''ק ומה טהור בטהור כו', ומתרץ שבב''ק מדובר בש''ז אחר ראיה שלישית שכבר הוא זב טמא, אבל כאן בראיה שניה דאכתי אינו טמא אלא ע''י ראיה זו כו' (עי' מהר''ם לובלין שם). מכאן מוכח שלולא הפסוק היתה גם ראיה שניה כדין ש''ז בעלמא שאינה מטמאה במשא, כיון שהראשונה לאו כלום היא. אלא רק מעשה עץ בעלמא, היינו שלא השניה גורמת שתטמא במשא אלא כך הוא דין התורה שטמאה. ↩︎

462. עי' בספרי צ''פ אישות ח''ב פי''ב ה''ג באריכות בענין זה. (שאין ראיה אחת (ראיה שניה) יכולה לשמש שני דברים גם לעשותו זב וגם לטמא הזיבה במשא כו' וכו' ע''ש). ↩︎

463. זה רק דין תורה שהמתעסק בקדושות (פרה ופרים והמשלח השעיר) טמאים, לא טומאה בעצם. ↩︎

464. דא"ר יצחק רובו שאין מקפיד עליו בהיותו עליו אינו חוצץ, והכא ודאי אין הולד מקפיד על בטן אמו אדרבה ניחא ליה בגויה כל זמן שלא הגיע זמנו לצאת לאויר העולם, ואף על גב דרבנן גזרו ברובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד, הכא דמילתא דלא שכיחא אוקמוה אדינא דאורייתא, ריטב''א. ↩︎

465. וז''ל האור זרוע סי' ש''מ: גיורת שיצא פדחת ולדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן. והשתא בשלמא אי רשב"ל וברייתא ס"ל כרב דאמר מעין אחד הוא שפיר דבלידת גיותה לא טהרו רחמנא למעיינה, אלא אי ס"ל כלוי דשתי מעיינות הן ונסתם הטמא ונפתח הטהור א"כ אמאי אין נותנין לה ימי טוהר? והלא המעיינות נפתחין כדרכן ונסתמין כדרכן ליולדת שלא בקדושה כמו ליולדת בקדושה ?... ור' חיים כהן זצ"ל פי' דלוי סובר כי המעיין שנפתח לאחר זיי"ן לזכר ולאחר י"ד לנקבה לא טהרי' רחמנא אלא ע"י לידה, שאל"כ תקשי ללוי מכל המשניות חי' ועוף וגוף אטום וטומטום שנקרע למאן דאית לי' ריבוי דטמא וטעמא דרבי הא לאו הכי לא ולידתה בגויותה נמי לאו לידה היא. והחת''ס יו''ד קנ''ד דייק מהתוס' להיפך, שאם ילדה בגיותה היא טהורה וז''ל: וכן מוכח ממ"ש תוס' בנדה ל"ו ריש ע"ב כשהקשו ללוי דב' מעיינות הם אמאי אין ימי טוהר לגיורת וליוצא דופן? ותי' בתי' השני דאע"ג דב' מעיינות הם יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא שהתורה טיהרתו עכ"ל. ומדדקדקו לומר יש לטמא הדם, משמע דפשיטא להו שהאשה טהורה בלי ספק אפי' בגיורת ויוצא דופן, אלא שהדם טמא דקאתי דרך מקור כו' ע''ש. ↩︎

466. כלומר, רק דם לידה לא מפסיק אבל הדם היוצא אחר לידה חשיב כדם נדה. ובירושלמי מפורש שאחר לידה כל שבעה לזכר נחשב דם לידה, ולא דם נדה אלא שטמאה מגזרת הכתוב. ↩︎

467. לעיל במבוא להלכה הבאתי תירוץ רבינו לכאורה לקושית התוס': הא נ"מ אם ילדה בימי טוהר שהיא לא נדה ואפ''ה טמאה מהקרא וע''ז מיישב שפתיחת הקבר הוא דם נדה וזה לא טיהרה תורה, ושפיר מקשין התוס'. ↩︎

468. ז''ל המאירי שם: ר' אליעזר מטמא שאין זה דמה מחמת עצמה לטהרו מדין דם טוהר אלא דם הבא מחמת ולד ומעין אחר הוא ובימי נדה מיהא טמאה שאין קשוי מטהר בימי נדה. עכ''ל. ובלשון רבינו: אלמא דימי טוהר לא הוה טהרה אלא רק אם רואה בלא סיבה. ↩︎

469. כ''ע סברי שיולדת טמאה אע''פ שלא ראתה דם, וכפי שפסק הרמב''ם לקמן פ''י ה''א, אלא יש שפרשו הטעם משום פתיחת הקבר, אך הרמב''ם ס''ל שיש פתיחת הקבר בלא דם (כמ''ש בפיה''מ פ''ג א'. וכדמוכח בפ''ה דאיסו''ב ובכ''מ כמ''ש הה''מ וכס''מ) והיולדת טמאה מגזרת הכתוב כמ''ש הה''מ והכ''מ שם. ורבנו כאן מציין לרמב''ם הנ''ל שחידוש גדול יש כאן שמטמאה למפרע. ↩︎

470. רש''י ס''ל שטומאת יולדת היא מחמת הדם, והרמב''ם סובר שטמאה מחמת הלידה, וכ''כ האור שמח: והיולדת אעפ"י שלא ראתה דם כו': מתניתא היא הובאה בפרק בנות כותים (נדה דף ל"ט ע"א) ופרש"י שם היולדת, שיצא הדם בפתיחת הקבר מטמאה מעל"ע בראיה ראשונה, ורבינו לא פירש כן, דאין לך ראיית אונס גדול מזו, ובהדיא תני בתוספתא פ"ק (שם ה"ב) דאשה שראתה באונס אף אונס דקפיצה דיה שעתה, ובפרט לשיטת רבינו דדם קשוי הוי כו' עכ''ל. ↩︎

471. ואף אם נפרש את התוספתא שמדובר במפלת תוך ימי מלאת שטמאה, מ''מ קשה על רש''י שאמר שהדמים טהורים והיא טמאה מחמת הלידה ובתוספתא נאמר דדמיה טמאין?. ומתרץ שהתוספתא אזלא כ''מ שני מעינות הן, או שהדמים משתנים כו', ורש''י אליבא דמ''ד מעין אחד הוא. ↩︎

472. רבינו סובר כנראה, שהדם משתנה (בירושלמי) פירושו שמראה הדם שונה כמו בנדה י''א, וצ''ע, כי לכאורה בירושלמי הכוונה כמ''ש הפנ''מ: מעיין אחד אלא שהוא משתנה מדם טמא שבתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה לדם טהור שבתוך ימי טוהר וחוזר ומשתנה אח"כ לדם טמא כו'. ↩︎

473. המשל''מ לקמן פ''ד ה''ח הביא הירושלמי ושינה הגירסא והשיג עליו הערוך לנר לנדה ל''ו מהגמ' בבכורות כו' ע''ש. ↩︎

474. רבא לומד מהפסוק "זובו טמא" למצורע כו', כי בזב בעלמא פשיטא שזובו טמא, (לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ''ש?), מקשה רבינו למה לא נאמר שזובו טמא מרבה ראיית אונס שאינה מטמאה אחרים ומ''מ זובו טמא במשא? ומתרץ שגם לב''ש אין ראיה ראשונה שהיתה באונס מטמאה במשא. ↩︎

475. וכ''כ יד רמ''ה שם: וכתב הרב רבי יצחק בר' הלוי נ"ע ... ולאו בשפחה חרופה עסקינן ... אלא לענין שכבת זרע בן ט' שנים ויום אחד שראוי לביאה - שכבת זרעו מטמא, אבל פחות מכאן - לא, עכ''ל. וז''ל המאירי שם: ויש שאין מפרשים בשמועה זו ענין שפחה חרופה כלל אלא ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע אין לי אלא איש בן תשע וכו' מנין ששכבת זרעו מטמא ת"ל ואיש. ולגירסא זו אתה צריך לפסוק ששכבת זרע של קטן אינו מטמא עד שיהא בן תשע ויום אחד, הא מבן תשע ויום אחד ולמעלה שכבת זרע שלו מטמא כגדול, ובזיבה - אף בן יום אחד, עכ''ל. ועי' בשעורי ר' דוד שם: ולפי"ז מיושב דעת הראב"ד (שהקשו עליו: ק"ק שבשלמא לדעת הרמב"ם (בפ"ג מהל' איסורי ביאה הי"ז) דקטן מביא קרבן י"ל דאצטריך קרא דחייב בקרבן אבל לדעת הראב"ד שם דאינו מביא וגם היא אינה לוקה א"כ קרא ואיש לרבות קטן למאי אתי וצ"ע, ערוך לנר שם) - דס"ל נמי דאין הריבוי לחייב בשפחה חרופה, אלא לטומאה דשכבת זרעו. ↩︎

476. שבות יעקב ח''א כ''ב: ...כי מ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' אבות הטומאה דין ב' ובסוף הפ' היינו לטמא אחרים אבל לעולם קרי של קטן אפי' בן יומו טמא טומאת הגוף. ↩︎

477. מדוע רק יבשין לא מטמא שאינה ראויה להזריע הרי גם לחין אם נסרחה אינה ראויה להזריע? ↩︎

478. רק בפנים, תוך מעי האשה אם מסרחת אינה ראויה להזריע, אבל בחוץ כ''ז שהיא לחה אף שנסרחה – ראויה להזריע. וז''ל שבת של מי שם: שפירשה מן האשה ולא מן האיש כלומר כי מן האיש אינו מסרחת לעולם וכל זמן שהיא לחה ראויה להזריע היא .... יען כי באיש ליכא פרוזדור כמו באשה ולכן באשה שייכא סריחה משא"כ באיש. ↩︎

479. לא משום שלא ראוי להזריע אלא מגזרת הכתוב "ואיש" כי תצא ממנו וגו'. ↩︎

480. תוס' מבארים שבש''ז עצמה יש חילוק טומאה בין קטן לגדול, וקשה אם הטעם שבקטן אין ש''ז טמאה כי אינו ראוי להזריע הרי גם בגדול שיצאה שלא בהרגשה אינה ראויה להזריע? ↩︎

481. כלומר, ראיה מאונס אינה מטמאה משום זב (ולכן בודקין אותו כו') לכ''ע. זב קטן מטמא לכ''ע, (אף שאינו ראוי להזריע), קרי של קטן טהור לכ''ע, לרמב''ם משום דאינו ראוי להזריע ולראב''ד מגזרת הכתוב. הנפ''מ, זב קטן שראה מאונס, לרמב''ם – טמא, לראב''ד ממ''נ טהור, אם מטעם זיבה – אין מטמא באונס, ואם מטעם קרי – אין קטן מטמא דכתיב ואיש. ↩︎

482. וכ''פ המ''א או''ח תנ''ז י''ב: קטן - פחות מט' שנים (ד"מ רי"ו) פי' דאמרי' מסתמ' לא ראה קרי, אבל אי ידעי' דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו. ועי' פמ''ג וחק יעקב ושערי תשובה שם. ↩︎

483. הברכ''י או''ח תנ''ז הקשה: וכעת דברי קדשו צריכים לי תלמוד, דאיברא דבן יום א' מטמא בזיבה, אבל בקרי מעטיה קרא, דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש"ז, ודרשינן בספרא ופרק בנות עכו"ם דלא מטמא אלא בן ט' שנים ויום אחד, אבל בציר מהכי לא מטמא. כו'. ועי' מנחת שלמה תניינא ב – ג סי' קל''ט. ↩︎

484. וכ''כ המנחת חינוך מצוה קע''ח: וגר שנתגייר וקודם שנתגייר ראה קרי ואחר שנתגייר ראה זיבה - אין תולין, וטעם הדבר ער"ש ור"מ פי' המשנה וברש"י ותוס' שם ובר"ש מביא בשם הספרי דגזה"כ דקרי שאינו מטמא כמו קרי של עכו"ם אין תולין זיבה הבא אחריו, ולפ"ז אפשר ג"כ דקטן קודם ט' שנים ויום א' דנמי אין קרי טמא כמ"ש לקמן, א"כ תיכף בזיבה מטמא לאחר הקרי. וגם בטומאת קרי של קטן קודם בן ט' נדבר אי"ה לקמן... ע''ש. ↩︎

485. הרש''ש שם: נראה דל"ד נקיט במגע, דה"ה דמטמאה במשא, וכ"מ ברמב"ם ספ"ב מהל' מו"מ, עכ''ל. ורבינו מבאר שקריו של עכו''ם מטמא במשא ולא במגע כדלקמן, משום שכל טומאתו רק ממי רגלים המעורבים בו, וא''א לנגוע בכולו כו', ומטמא רק במשא. אבל זובו מטמא אף במגע. ולכן כתב רש''י מטמא במגע, לא למעט משא אלא להיפך לומר שמטמא אפילו במגע ללא משא. ↩︎

486. וכן ברמב''ם פ''ב מהלכות טומאת מת הי''א: מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת ואינו מטמא במגע לפי שאי איפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד, ואפילו גבלו במים אינו חבור. ↩︎

487. ז''ל רבינו בפ''א מהלכות תרומות: דאין מטבילין באויר משום דצריך שיהא שיעור המקוה שיעור עצמיי ולא שיעור מצטרף, ולכך שאובים פסולים משום דקי"ל דאין חבורי אדם חבור כמבואר תוס' נזיר דף נ' ע"ב ונדה דף כ"ז גבי רקב כו'. וע''ע במה''ת פ''ו מיסודי התורה. ↩︎

488. אבל קריו מטמא רק במשא משום שא''א בלא צחצוחי זיבה או מי רגלים כו', אבל לא במגע כי רובו טהור (כבכורות כ''ג דלעיל), וא''א ליגע רק בזיבה כו'. ↩︎

489. כאן הוסיף רבינו קטע בהשמטות וז''ל: מההשמטות: עי' רש"י יומא דף י"ח ע"א ד"ה זב דס"ל דקרי וזוב אינם באים ממקום אחד, ולקמן בהל' משכב ומושב אבאר זה: ע"כ מההשמטות. ואין חיבורו על הלכות משו''מ תח''י לע''ע. אבל בהלכות מתנות עניים בהשמטות לפ''ב כותב רבינו: ובאמת לכאורה ראי' לזה לרש''י, דאל"כ איך משכחת הך דין דנדה דף מ"ג הובא בדברי רבינו פ"ה מהל' אהט"ו ה"ד גבי אם ראה בלא קישוי דאינה מטמאה משום ש"ז הא הוה עכ"פ כמו זיבה בראי' ראשונה דמטמא במגע וגם באונס, ועי' בנדה דף ל"ד ע"ב זיבה דומה כו' ולשיטת רש"י א"ש... ע''ש. ↩︎

490. האם טומאת בע''ק משום רואה (שיצאה טומאה מגופו) או טמא משום נוגע. וז''ל רבינו בקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז: אבל זה תליא בהך דנדה דף כ"ב אם נוגע הוה או רואה הוה. וכ"כ דזה מחלוקת דתנאי בחלה פ"ד אם חלת חו"ל יכול ב"ק לאוכלה: ↩︎

491. לר' יוסי לא חשיב טומאה יוצאה מגופו, אלא טומאתו רק משום נוגע, ולכך בחו''ל לא צריך טבילה. ↩︎

492. במנחת חינוך מצוה ק''פ: ובחי"ו מביא בשם כמה גדולים, דדוקא ש"ז של קטן אינה מטמאה אחרים הנוגעים, אבל הוא עצמו טמא כבעל קרי. ↩︎

493. אבל בנשואי טעות שלא עברה על איסור – קנסוה, בגיטין דף פ': הכונס את יבמתו, והלכה צרתה ונישאת לאחר, ונמצאת זו שהיתה איילונית - תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ↩︎

494. במשנה: הצורם אוזן בבכור הצורם - הפוגם אנקרני"ר בלע"ז ובכהן קא מיירי - הרי זה לא ישחוט עולמית כו'. ↩︎

495. ספק בכור שנולד בי ישראל ר"נ אמר: בעלים מעידין עליו... אלא ש"מ: בעלים מעידין עליו, כהנים הוא - דחשידי אמומי, ישראל - לא חשידי אמומי. ↩︎

496. אמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים - קונסין אותו עד מאה בדמיה... המוכר עבדו לעובד כוכבים - קונסין אותו עד עשרה בדמיו, שאני עבד: דלא הדר ליה; בהמה מאי טעמא - משום דקא הדרא ליה? ניקנסיה טפי חד, אלא, עבד - מילתא דלא שכיחא היא, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. ↩︎

497. אמר ר' לוי כו'. ל"א ועיקר מפי המורה וטעמא מאי אמתני' קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן ... גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי בהו לידי גיזה ועבודה. אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן משום מילתא דלא שכיחא היא דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:) המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין... ↩︎

498. ומבשל בשבת דאמר בשוגג יאכל (שבת ד' לח.) אף על גב דנהנה ממלאכת שבת כיון דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ↩︎

499. בפ''ה מהלכות כלאים: וע"ש דף ל"ה ע"ב גבי זנות לא שכיח. ↩︎

500. ד''ה נותן כו', ואר"ת דקמ"ל שכופין אותו ליתן גט כדי שלא יהיה חוטא נשכר אבל אם נשאת אפילו רצה היבם לחלוץ אסורה לבעלה ותצא מזה ומזה כדמסיק בירושלמי דיבמה שנשאת בלא חליצה תצא ולא אמרי' זה חולץ וזה מקיים ומתני' דהזורק (גיטין דף פ.) קתני ביבמה לשוק תצא מזה ומזה אפילו בנשואי טעות וכ"ש בנשואי מזיד דקנסינן לה טפי ואפילו את"ל בכשנשאה במזיד לא שייך למגזר ולמיקנסיה כי היכי דלא קנסינן ליה בזינו משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות. ↩︎

501. ואי אשמעינן מדמע, משום דשכיח, אבל מטמא דלא שכיח - אימא לא כו'. ↩︎

502. ומאי שנא משכב ומושב - דמטמיא ליה, ומאי שנא בועל - דלא מטמיא ליה? משכב ומושב דשכיח - מטמיא ליה, בועל דלא שכיח - לא מטמיא. ↩︎

503. ועוד אור"י דאפילו קיימא מילתא דרב יוסף ניחא דלא קשה ממתני' דודאי ביום שלאחריו דהיינו ביום י"ב דשכיח בועל גבה דליכא איסור דאורייתא מטמא בועל משכב ומושב אף על גב דלא ראתה אבל תוך י"א יום בשני שלה אף על גב דגבי דידה לא מפלגינן בין ראתה ללא ראתה מ"מ בועל אינו מטמא משכב ומושב אלא בראתה. ↩︎

504. וכן ולד התודה ולד תמורה הרי אלו יקרבו כתודה... במה דברים אמורים בולדות עצמן אבל ולדי ולדות אינן קריבין, שמתוך מעשיו ניכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם. ↩︎

505. ה''ה: ולד תמורת העולה וולד ולדה עד סוף העולם הרי אלו כעולה והן עצמן יקרבו עולה. ↩︎

506. גזירה - אי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה אתי לשהוייה לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתו בהו לידי גיזה ועבודה, ובתודה ה"ט דלא גזר משום דתודה לא שכיחא כשלמים. מרש''י משמע שבקרבן תודה לא גזרו שלא להקריב ולדי ולדות לא כמ''ש הרמב''ם. ↩︎

507. בצ''פ שבת פכ''ג ה''ח כתבתי: ובדברי רבינו שם ע''ש פי''ג ה''ו מאיסורי ביאה: גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר. מכאן דטבילה סתם היכא דלא בעי ב''ד ולא כוונה – מותרת בשבת ויו''ט. ע''ש. ↩︎

508. פרשת חוקת תשמ''ה. דברי רבינו סתומים, ולא הבינותים וממילא לא פירשתים בספרי בהוצאה ראשונה, עד שמצאתי את הסבר הרבי. ↩︎

509. בפ''ב ה''ב מהלכות תשובה כותב רבינו: והנה כך, לדבר שצריך טהרה - אז בעי כוונה, ולדבר שהוא רק להסיר הטומאה - א"צ כוונה, וזה הוא החלוק שבין הזאה לטבילה, דהזאה בעי כוונה לטהרה עי' ... ע"ש... ↩︎

510. רב אחא לא חושש דילמא אתי למיסרך, ולפי הי''מ בתוס' רב אחא הוא זה שאמר שכשחוששת מגנבים תטבול ביום השמיני ביום, ולא חיישינן לסרך בתה, ואין הלכה כרב אחא, ולכן גם בשמיני לא תטבול ביום. (לא כרמב''ם). ↩︎

511. ובחדושי הריטב''א: יש גורסין מ"ט אסרו רבנן דילמא אתי למסרך בתר ישראל. ורש"י ז"ל כתב דל"ג ליה, וטעמא דמילתא דודאי משום דשרינן רבית בגוי לא אתי למסרך להלוות ישראל דמהיכא תיתי ליה דהא זיל קרי בי רב הוא דהא אסר רחמנא והא שרא, אלא ה"ג מ"ט אמור רבנן שמא ילמוד ממעשיו, וכן הגירסא בכל הספרים שלנו, ויש ליישב הגירסא דה"פ דילמא אתי למסרך גוי בתר ישראל וילמדנו ממעשיו. ↩︎

512. הרא''ש מפרש שהאיסור לומר לגוי לעשות מום בבכור הוא מטעם אמירה לעכו''ם, שאף שאסור רק מדרבנן (לדעת הרא''ש ודעימי', אבל לרמב''ם איסור הטלת מום הוא מהתורה) - מ''מ משום חומרא דקדשים אסרו. וכ''כ גם המאירי: והשבת הוא איסור סקילה אבל בשאר הלאוין מותר ואף על פי שמטיל מום בקדשים אסור אף על ידי גוי ואף בזמן הזה שאינו אלא מדרבנן כמו שהתבאר בבכורות פרק פסולי המוקדשין, חומר הוא בקדשים, עכ''ל. ורבינו מפרש שאין זה מצד אמירה לעכו''ם אלא כנ''ל. ועי' רע''א שם: ובדברי הרא"ש בב"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב"ד... הא בלא"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע"י נכרי אסור, וצריך עיון. ולדברי רבינו ניחא, שאין זה משום אמירה לעכו''ם. ↩︎

513. פי', יבמה שזינתה לא נאסרה על היבם, אומר תוס' א''כ אף אם נישאת לשוק במזיד לא תיאסר על היבם כי איסור במזיד לא שכיח. ועי' רע''א שם שכתב: תוד"ה נותן נתקשיתי לפום רהיטא על לשון הש"ע נישאת אפילו בשוגג וכו' משמע דמכ"ש במזיד, אף דתוס' כתבו אפילו את"ל דבניסת במזיד לא קנסו, היינו רק צידוד, אבל לפי האמת בכ"מ קנסו, מ"מ קשה, הא דברי הנ"י (דף ל' ריש ע"ב) בשם הריטב"א מפורש דבנישאת בלא עדים כלל הוי זנות בעלמא ולית לן דרב המנונא, משמע בפשיטות דבנשאת במזיד מותרת ליבם, כו' ע''ש. ↩︎

514. רבינו גרשם שם: מילתא דלא שכיחא הוא דליזבון איניש עבדיה לעובד כוכבים ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ולהכי לא קנסו ביה אלא עד עשרה כו'. ↩︎

515. עי' באחרונים שהובאו בארצקרול שם הערה 20, שהבעיא היא רק אליבא דר''א הקונס ואוסר את אותו בכור עולמית, אבל לחכמים האוסרים לשחוט רק על אותו מום שהוטל בו באיסור, פשוט שגם הבן אסור לשחוט על אותו מום שנעשה באיסור, כי א''א להתירו לשום אדם. ↩︎

516. מום שאינו מובהק צריך מומחה דוקא להתירו, וההיתר הוא בגדר פסק דין, שפסק המומחה הוא המתיר, אבל במום מובהק הפסק הוא רק גילוי מילתא ולכן אף ג' שאינם מומחים יכולים להתירו. רבינו מבאר שאם עשה האב מום מובהק אזי לא קנסו בנו אחריו, אבל במום שאינו מובהק שהחכם צריך להתיר (לעשותו מותר), אי אפשר להתיר מעשה כזה וממילא נשאר הבכור באיסורו גם לבן. ↩︎

517. במשנה וגמ' שם התירו במום מובהק, שהקסדור צירם אוזנו וע''י התינוקות נפסק זנבו, ובזה לא חששו שמא הקטן אתי למיסרך, אבל במום שאינו מובהק שצריך חכם להתירו, לא היו מתירים מחשש דאתי למיסרך. ↩︎

518. כמו שנתבאר לענין מום, שבמום מובהק לא חיישינן דאתי למיסרך, ורק במום שאינו מובהק שצריך חכם להתירו – א''א להתיר. כן הוא לענין טבילה, אם הטבילה היא "ממילא", שאם טובלת ממילא היא טהורה (כמו מום מובהק כו'), אזי לא חיישינן לסרך בתה, ומותרת לטבול בשמיני ביום, ואם נאמר שצריך להחזיקנה בגדר טהורה (צריך גדר "חכם להתיר") – אסורה לטבול ביום משום סרך בתה. ↩︎

519. ובע''ב שם: טבל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר כו', היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה? אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא כו'. היינו לדעת ר' יוחנן אין הטבילה מטהרת ממילא, אלא בכוונה כו'. ↩︎

520. ובלשון המאירי שם: תקנת עזרא השמינית, שתהא אשה חופפת במסרק את ראשה קודם טבילה שמן התורה דייה שתעיין אם נקשרו שערות זו בזו ותתירם, או אם נדבק בהם דבר החוצץ, אבל הוא תקן חפיפה במסרק, וענינה יתבאר במקומו בע"ה. ↩︎

521. במבוא לספרי על הלכות סוטה הבאתי דברי רבינו בענין זה באריכות ע''ש. ומש''כ רבינו בהלכות שחיטה: דהבדיקה הוא גדר דין, לא בירור, ומשום דהוא מתיר. ר''ל כך, דהא רש''י ז''ל בחולין דף י''ט ע''ב – ד''ה שחיטתו פסולה כו', והוי כשאר שוחט שנוקב את הוושט מעט מעט עד שגומרת שחיטתה כו'. ודף כ' ע''ב כתב, דאף דהא תחילת שחיטה הוה גדר טריפה, מ''מ כך דרך שחיטה. אך זה שייך רק היכא דידעינן ששחיטה טובה היא, אבל כל זמן שלא בדק את הסכין – אינו יודע בבירור שהיא שחיטה, א''כ חל עליו דין טריפה דנקובת הושט, ושוב לא נכשר לבסוף, כו' וכו', ועיין בהך דב''ב קמ''ב רפויי מרפיא, וה''נ כן, ושוב אין עליו שם שחיטה. ע''ש באריכות. ↩︎

522. שלא שכיח שתראה אז. כמאמר המשנה: כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. ↩︎

523. וז''ל מעשה רוקח כאן: אבל אם בא על אשתו וכו'. מדלא חילק משמע דבכל גווני קאמר, וקשה דקי"ל כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאין מן הדרך ואין צריך לשאול לה כלל כמ"ש רבינו פ"ד דאיסורי ביאה הל' ט', אם לא שנאמר דסמך למ"ש שם או בדאין לה וסת קבוע או בהניחה נדה דעל כל פנים צריך לשאול. ↩︎

524. נ''ל שכונתו לתוס' הבא אחריו ד''ה כיון שתבעה - פירוש כיון שבא מן הדרך מפייסה ותובעה לתשמיש, ואי חזיא כבר רמיא אנפשה שהרגישה בשעת ראייה וזוכרת, אבל אם לא בא מן הדרך אסור בערה לפי שאינו מאריך בפיוס של תשמיש אלא בא עליה מיד ולא רמיא אנפשה לאזכורי שהרגישה. ↩︎

525. כל אשה צריכה בדיקה, גם אם יש לה וסת קבועה – "לעולם בשיש לה וסת, וכיון שֶׁתְבָעָהּ - אין לך בדיקה גדולה מזו". והבאין מבית האבל כו' באין ושוהין עמהם כו'. והרמב''ם פוסק רק אם בא ממדינה אחרת. ↩︎

526. כלומר, לדעת לוי כל בדיקה לפני תשמיש לא מהני לטהרות מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת יפה, אלא רק מכיון שצריכה לבדוק אחר תשמיש לטהרות תיקנו שתבדוק לפני תשמיש לבעלה. וכאן בבתולה שאין צורך לבדוק לאחר – לא תיקנו לפני. ↩︎

527. מיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה, כלומר, בדיקה שמועילה לטהרות, שהיא אחר תשמיש – צריכה כל אשה לבדוק לבעלה, אפי' אינה עוסקת בטהרות. ואם עוסקת בטהרות צריכה בדיקה שחרית ולפני תשמיש כו'. ↩︎

528. במשניות המנוקדות ניקדו: פעמיים, כלומר שתי פעמים צריכה כל אשה לבדוק, בשחרית ובין השמשות. (עי' רש''י ומלאכת שלמה), ורבינו מפרש פעמים, כלומר לפעמים יש אשה שהיא צריכה לבדוק פעמיים. (וכן פי' הרמב''ם במשנה בתרא דפ''א דנדה. וכ''פ בפ''ד דמטמאי משכב ומושב ה''ז). שרק אשה העסוקה בטהרות חייבת לבדוק בשחרית ובין השמשות וקודם התשמיש. ↩︎

529. וכ''כ הרמב''ן (דף י''ב) אליבא דהרמב''ם: אבל מדברי הרמב"ם הספרדי ז"ל למדנו שיש לו דרך אחרת בשמועה זו... וכן דברי ר' זירא לרב יהודה כך הן מתפרשין לו, מהו שתבדוק עצמה לבעלה לחייב בעלה (כלומר, אחר תשמיש), שאם לפני תשמיש והלא צניעות הוא לה כו' ע''ש. וכ''כ בדף ט''ז ע''ב: הא דאמר ר' זירא בעל נפש לא יבעול וישנה. לא שהוא סבור שמשנתינו לבעלה שהוא עצמו אמר בפ"ק (י"ב א') כל לבעלה לא בעיא בדיקה ושם הביאו ברייתא זו בד"א לטהרות וכו', אלא ה"ק כיון שאע"פ שבדקה לפני תשמיש חששו כולם שמא ראתה מחמת תשמיש ומניחים העדים עד למחר הילכך בעל נפש לא יכניס עצמו לבית הספק ואפילו לבדוק ולהניח, דמה יועיל לגבי הבעל?... ובתוספות מפרשים לא יבעול וישנה בלא בדיקה הא בבדיקה מותר אפילו לחסיד שבחסידים מדאמרינן במס' שבת (קי"ח ב') אמר ר' יוסי ה' בעילות בעלתי ושניתי, ואין סוגיא מחוורת בפי' הזה, עכ''ל. ↩︎

530. וכ''כ האור שמח בפ''א מהלכות שחיטה הכ''ד: ה"ז ספק נבלות, ואפילו הראשונה. בגמרא (חולין י' ע"ב) רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא, כמאן כרב הונא, ולמיפסל קמייתא, לא כרב חסדא, ולאכשורי בתרייתא כו' וכו' ומצאנו סוגיא כזו בריש נדה (דף ו' ע"א) אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה כו', אלא לתקן שירים שבפניה, ויעוין רש"י שם, שאם תראה דם בערב לא תטמא שיריים שבפניה כו', לשרוף שיריים שבפניה, שאם תמצא טמאה תשרוף אותן שבפניה, וזהו ממש כסוגיין... ↩︎

531. רב כהנא ס''ל שצריך בדיקה לאחר שחיטה משום תקנה, שאם נמצאת פגומה בסוף, אף הראשונה אסורה. וכן סובר ר' זירא שהבדיקה לאחר תשמיש היא רק משום תקנה, כי אינה מועילה כלל לטהרות (אחר תשמיש האשה איננה נקיה ואינה יכולה לראות טיפת דם בעד כנ''ל), והבדיקה היא רק תקנת חכמים, וא''כ גם אם איננה עסוקה בטהרות חייבת לבדוק, ולכן אמר ר' זירא: בעל נפש לא יבעול וישנה, שאפילו בדיקה לאחר תשמיש לא תועיל, (הבדיקה היא רק תקנה ולא שתועיל לטהר למפרע). וז''ל הריטב''א שם: מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה. פי' בלא בדיקה בינתים, ותמה לפירוש רש"י ז"ל היאך נלמוד כן מדברי ב"ה, וי"ל דכיון דתניא דאף ב"ה לא מיעטו בדיקות אלא כדי שלא להאריך את הדרך ומשום דסוף סוף אי אפשר לתקן הדבר לגמרי, שמע מינה דבעל נפש ראוי לו לחוש. ↩︎

532. ר' זירא סובר שאשה העוסקת בטהרות ושמשה עם בעלה ואח''כ בדקה, אין זו בדיקה מועלת לטהר טהרות שעשתה, (שאם תראה דם – טמאה למפרע), סתם אשה בודקת לאחר תשמיש לוודא שלא ראתה ודאי, ואינה חייבת בקרבן, אבל אין זו בדיקה מועלת להתירה שוב בוודאות. ↩︎

533. שלא היה זה בימי זיבה דהיינו י''א יום שאחר ימי נדה. ↩︎

534. וז''ל הרמב''ן גיטין ב' ע''ב: עד אחד נאמן באיסורין... וי"מ משום דכתיב וספרה לה לעצמה, וק"ל התם הא איתחזק איסורא שאפילו פירסה נדה עמו במטה או שילדה סופרת לעצמה ונאמנת על טבילתה וניגמר מינה דעד אחד מהימן אפילו איתחזק איסורא, אלא שאני התם שמתוך שנאמנת לעצמה נאמנת נמי לבעלה, אבל בשאר עדיות מנא לן כו'. והביאו החת''ס בכתובות ע''ב: ערמב"ן בחי' ריש גיטין, די"א דאינה נאמנת לבעלה אלא מתוך שנאמנת לעצמה. ועי' שרידי אש גיטין סי' ה': "ועי' בהגהות ר' צבי הירש חיות שמביא את לשון הרמב"ן ביבמות פ"ח, א שגם שם כתב שא"א ללמוד מנדה: "היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה, מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפילו לבעלה", וכתב שלשון הרמב"ן משולל הבנה. ובתחילה מביא שהגאון החתם סופר השיב לו"... ועי' שו''ת חת''ס אה''ע ח''ב צ''ז. ↩︎

535. בשט''מ כתובות ע''ב ע''א הביא דעת: "יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה אלא בנדותה בלבד דכתיב וספרה לה ... כי אי אפשר לו לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורין שלה אלא על פיה, ואם לא תאמינה בטלת מצות פריה ורביה" כו', ודחה דבריהם: "ואין פירוש זה נכון שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד באיסורין האשה כאיש" כו'. ↩︎

536. כרמב''ן בחת''ס לעיל, ובפי' המאירי שם: ... ואם על מעשה הצריך לו עכשו הוא אומרה - אין שומעין לו, אלא אם כן הדברים מוכיחין בה הרבה שכך הוא. ↩︎

537. וכ''כ בפי' המשנה פ''ג דתרומות: ודרוכות, הם דורכי הענבים. כיון שאפשר שיטמאו את הגת בתחלת הדריכה מפני שנעשה מוכשר לטומאה. וכיון ששכרם לדרוך ומסר להם גתו, כאלו העמידם במקומו וקיים מעשיהם. ודרוכות, הם דורכי הענבים. כיון שאפשר שיטמאו את הגת בתחלת הדריכה מפני שנעשה מוכשר לטומאה. וכיון ששכרם לדרוך ומסר להם גתו, כאלו העמידם במקומו וקיים מעשיהם. (תרגום קאפח). ↩︎

538. ע''ב: העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. ורש''י דף ז' ע''א: חזי מאן גברא רבה אסהיד עליה - ראה כמה אדם גדול העיד עליו דהיינו רבי יהושע הואיל ובא להעיד על זאת יפה כוון ודקדק בדבר אל נכון. (רבינו מפרש שדברי היו בגדר עדות ממש, עי' שו''ת בנימין זאב סי' רמ''ט). ↩︎

539. בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין, מי נאמן?... ורב חסדא אמר שליש נאמן, דהא הימניה. ↩︎

540. רש''י מפרש שע''א זה החכם, (משמע שעדות ע''א לא מהני אלא צריך שני עדים, ורק החכם שלו נמסר הדבר – נאמן. עי' מרומי שדה שם), לא כמ''ש רבינו גרשם שם: הודאת עד אחד פוסלין מהקרבה. כדאמרן בפרק כל פסולי המוקדשין נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו. ↩︎

541. פי' האור שמח: יעויין תומים (חו"מ סימן ג' סק"ג) דפירש משום דיכול לכפור בו ואינו אלא עד אחד, ובפני שני דיינים מומחים אינו יכול לכפור בו. ↩︎

542. ולכן לא אומרים "שנמסר הדבר לו נאמן על הכל", כי "הדבר" לא נמסר ליחיד. ↩︎

543. ומדוע אין הפשרן נאמן לבדו להעיד איך פסק, פי' המאירי לסנהדרין דף ו' ע''א: ושמא תאמר והלא אמרו קדושין ע"ד א' נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלמא אפילו אחד נאמן כבר אמרו שם דווקא כשבעלי דין עומדין לפניו, או שמא דווקא בדין שיכול להודיע טעמו של דבר אבל פשרן אינו נאמן ביחיד. ↩︎

544. בפ''א ה''ט מהלכות סנהדרין: כל מקום שיש בו סנהדרין יהיו שם שני סופרי דיינים עומדין לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל, אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב דברי המזכים. ובפי''ב ה''ג: ואם טעו בדבר ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינן נחשבין אלא כאחד כמו שביארנו, הרי סופרי הדיינין מזכירין אותן שהרי כותבין טעם של כל אחד ואחד. ↩︎

545. רש''י סובר שאין אחד נאמן אלא צריך שנים, וכן פירש יד רמ''ה והוסיף: ויש לפרש שני סופרי דיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המחייבים ודברי המזכין כדי שיהו שני עדים על דברי כולן, רבי יהודה אומר שלשה היו, אחד כותב דברי המחייבין בלבד ואחד כותב דברי המזכין כדי שלא יכבד הדבר עליהם ויבאו לקצר, והשלישי כותב דברי כולן כדי שיצטרף עם כל אחד מן השנים הראשונים ויהיו שנים על דברי המחייבין ושנים על דברי המזכין, עכ''ל. ובמאירי שם הביא שני הפירושים: ושני סופרי הדיינין יושבין לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל בכל סנהדרין אחד כותב דברי המזכים ואחד כותב דברי המחייבים, וי"מ ששניהם כותבין דברי שניהם. ↩︎

546. והרמב''ם בפ''ח מהלכות עדות ה''ג פירש: לפיכך אם היה התובע תלמיד חכם והזכיר התובע הזה את העד ונזכר הרי זה יעיד לו שתלמיד חכם יודע שאילו לא זכר הדבר לא היה מעיד כו, וכן בשט''מ שם: ואי צורבא מרבנן הוא. פרש"י ז"ל שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן, ופי' רש"י ז"ל הוא יותר נכון כו'. ↩︎

547. נחלקו ראשונים אם החכם עצמו נאמן להכחישה או צריך עדים ועי' קצות החשן סי' כ''ג, ושם כתב: ועיין בחלקת מחוקק באה"ע סימן קט"ו (סק"ד) שכתב דגם דעת הרמב"ם (פכ"ד מאישות הי"א) והרא"ש (שבועות פ"ד סי' י"ז) הוא כהרמב"ן, ואפילו לענין ממון ממש ואפילו הכי סמכינן על החכם כיון שהיא אומרת משמו, ועיין בית שמואל שם סק"ד... ע''ש. ↩︎

548. ובקצות שם הביא דברי הר''ן בכתובות ל''ב ע''ב מדפי הרי''ף: ... אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק שבועת העדות (שבועות לב, ב ד"ה הא דאמרינן הכא) כדאמרינן בפרק המדיר פלוני טיהר לי את הכתם ואזל שייליה ואשתכח שיקרא דאלמא אף על גב דאיהי מהימנא, כיון שאמרה בשם פלוני ואזל שייליה ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא, ולא מצית למימר אשתכח שיקרא עפ"י עדים, דהא קאמר ואזל שייליה, וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר משמו נאמן וכך קבלתי דין זה עכ"ל. ↩︎

549. ור''ח הובא ברשב''א נדה י''א: ור"ח ז"ל פי' ולמחר מצאה עליו דם על העד, וטחתו ביריכה נמי לרבותא נקטיה כלומר אף על פי שיש לתלותו בדם מאכולת לא תלינן והרי זו טמאה נדה, ואפשר דלדבריו אפי' בפחות מגריס מטמינן ליה משום דרגלים לדבר דאי לא מאי רבותא כי טחתו ביריכה כיון דנפק ליה מדין מאכולת, והרמב"ם כן כתב... ↩︎

550. ר"ל לא משום כתם לבד אלא משום נדה גמורה דודאי מגופה אתא ואם משוך טמאה בכל שהוא שדם קנוח הוא אבל אם הוא עגול דוקא ביתר מכגריס שאם כגריס ודאי תולין במאכלת שבירכה אחר שהוא עגול אלא ביתר מכגריס ויש חולקין בזו ומפרשים טמאה נדה אף בעגול ובכגריס או פחות משום דרגלים לדבר הואיל וקנחה בו וכן כתבוה גדולי המחברים... המאירי נדה י''ד. ↩︎

551. וכן פסק הרא''ש הובא בב''י ק''צ: ואפשר שלזה נתכוין רבינו שדייק מדכתב הרא"ש טמאה נדה כלשון הגמרא ולא פירש יותר אלמא ס"ל דאין חילוק בין עגול למשוך בכל ענין טמאה בכל שהוא וכן נראה שהיה סבור רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ב דף רכא ע"ג) בדעת הרא"ש שכתב כו', וכ''כ בשו''ע סי' ק''צ ו' בשם י''א. ובשו''ע הרב: ודעת הב"ח ומנחת יעקב להקל כסברא הראשונה דבכתמים שומעים להקל. אבל דעת הש"ך להחמיר כסברא האחרונה שכן משמע בגמרא. ובפתחי תשובה: ...כתב בשם הגאון מהר"א ברודא ז"ל דיש להחמיר כהרמב"ם... ↩︎

552. עי' יבי''א ד' י''ג שהביא דעת מחמירים בכתם בימינו שאין מאכולת מצויה והעלה להתיר ע''פ רוב הפוסקים שמתירין גם בימינו, ועי' בחדושי הרמב''ן נדה י''ט ע''ב: ונמצא במקצת גליוני ראשונים דעכשיו בזמן הזה כיון שבטלו ראיית דמים ואינן בקיאין במראיהן של ד' מיני דמים אין תולין בכתמים לא בבן ולא בבעל ולא במאכולת ושוק של טבחים ושאר כל מה ששנו חכמים בכתמים לתלות אלא בכולן אסורה לבעלה, ורבינו בעל התוספות השיב דכי אמרינן עברה בשוק של טבחים תולה וכן במאכולת בכולן מעצמה קאמר דתולה ולא בעיא שאלת חכם והקפת דמים אלא מסתמא קאמרינן דתולה ולא מגופה אתא אלא מעלמא אתא...ע''כ. וא''כ אולי בבדקה בעד שאינו בדוק יש מקום למחמיר להחמיר כדעתם. (אם לא נראה דם מאכולת כו'. אף שבשו''ע ק''צ ל''ו לא חילק). ↩︎

553. וכן פירש הרשב''א שם: וכשמצאה בו גריס ועוד עסקינן, הא פחות מגריס כיון דטחתו ביריכה טהורה דתלינן במאכולת, ותדע לך דהא לעיל פרכינן וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת הוה תלינן במאכולת והילכך היכא דטחתו ביריכה ואיכא למתלי במאכולת תלינן כו'. ↩︎

554. שנזדהם דם המאכולת מחמת תשמיש ונראה כדם נדה, אבל בודקת עצמה ומוצאת טמא – טמאה שאין לתלות בדם מאכולת שצבעו שונה. ↩︎

555. רש''י מפרש: "אגב זוהמא - דנדות אתאי מאכולת ונתמעכה שם". וכן נראה מכל המחברים שראיתי, ורבינו מפרש שהזוהמא שינתה את צבע הדם להאדים כדם נדה. וכן נראה מדברי החת''ס נדה דף כ' ע''ב: ...משמע דהלכה כמ"ד כדם מאכולת של ראש. וא"כ קשה לעיל י"ד ע"א דפריך וניחוש דילמא דם מאכולת הוא. מה ענין מאכולת של ראש לאותו מקום?, ונ"ל דכיון שנדחק מהשמש בשעת תשמיש ניחוש דאשתני. ואפי' דם מאכולת של גוף משתנה למראה דם של ראש ע"י זיהום דתשמיש. ולעיל כדפריך מתולה במאכולת מאי לאו דכולי גופא. המ"ל אה"נ ובאזדהום דאשתני מחמת הזוהמא... ↩︎

556. רש''י נדחק ומפרש "אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת", פירוש שאינה יכולה להכנס אלא בדוחק, והקשו התוס' א''כ הוה ליה למימר אימור איתרמויי איתרמי ונכנסה מאכולת ונמעכה שם, ולמה צריך להזכיר דשמש רצפה? מתרץ רבינו שאם לא היה השמש ותשמיש לא היינו תולין במאכולת כיון דאין הדם אדום כנדה (הזוהמא שם אין יכולת לשנות מראה הדם, אלא רק תשמיש כנ''ל). לכן פירש''י: ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש. ↩︎

557. בדקה והניחתו בקפצה (קופסא) של זכוכית רבי חייה אומר כתם ורבי אומר ראייה ...טעמא דרבי דרך קפציות בדוקות מן השרצין ואינן בדוקות מן המאכולת, עד כגריס היא תולה יותר מיכן במה יש לתלות לה. ↩︎

558. משמע שכגריס ופחות תולה במאכולת אפי' נמצא על בשרה. וכן דעת הרמב''ן והראב''ד. ועי' ש''ך סי' ק''צ סקי''ד. ↩︎

559. "והגהות כתבו טעם מפני שכל הגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת", כס''מ. ובהגהות מיימוניות שם: אבל הרמב"ן כתב שגם כתם הנמצא על בשרה אינו מטמא עד שיהא כגריס ורבינו שמחה כתב כדברי המחבר שאפילו פחות מכעין חרדל טמאה שכל הגוף כבדוק הוא אצל דם מאכולת, ובבשרה אמרינן התם ספק טמא ספק טהור טמא ע"כ: ובב''י סי' ק''צ כתב: ומשמע מלשון הרא"ש דס"ל דכתם שעל בשרה אפילו בפחות מכגריס טמאה וכדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל שהרי כתב דעל בשרה לא תלינן בדם מאכולת כו'. ↩︎

560. דעל בשרה ליכא דם מאכולת כו', "אך העיקר כמש"כ לעיל דעל בגדיה לא גזרו כלל פחות מכגריס ועל גופה הוי רק בגדר תליה". ↩︎

561. כשם שבבתולה לא גזרו על כתם, שאף שדם בתולים משונה הוא מדם נדה מ''מ תולין הכתם בדם בתולים, כמו כן כתם פחות מכגריס לא גזרו בו טומאה כלל, אף במקום שאין מאכולת, והדם שונה מדם מאכולת כו' מ''מ לא גזרו. אבל בדיקה בעד שאינו בדוק, ושיעורו כגריס ועוד, אם אפשר לתלות במאכולת – תולין ואם לאו – טמאה. ↩︎

562. כאשר התליה היא ממקום אחר, דהיינו שהדם ניתז עליה מהחוץ, אז צריך התנאי שצבע הכתם דומה באדימומותו לדם הניתז מהחוץ, אך כאשר יש לתלות בדם מכה בגופה – לא גזרו טומאה כלל, וכל צבע אדום יש לתלות בו (לא מדין תליה אלא משום שלא גזרו בו כלל), וכן הדין בכתם פחות מכגריס. ↩︎

563. כשאפשר לתלות שהדם ממקום אחר, גם ר''ח מודה שכגריס ועוד. ↩︎

564. וכ''כ הרא''ש: מצאה כתם למעלה מן החגור וכתם למטה מן החגור טהורה שאנו תולין כמו שבא העליון ממקום אחר ולא מגופה שהרי היא יודעת שלא נזדקרה גם התחתון כן אם העליון גדול כשלשה גריסין או שנים עד כגריס ועוד, אבל אם העליון אין בו כי אם כגריס והתחתון יותר מכגריס אין תולין בו דאימור דם מאכולת הואי. ע''כ וכן פסק הטור סי' ק''צ. אלא שרבינו סובר שזה אליבא דכ''ע גם רב חסדא. ↩︎

565. כלומר עד כגריס ולא עד בכלל. ↩︎

566. שאם היה למעלה יותר מכגריס, אז גם אם מלמטה יותר מכגריס תולין בעליון וטהורה, ואם היה רק כגריס מלמעלה, ובתחתון יותר מכגריס – טמאה, הרי ששיעור כגריס בדיוק הוא חומרא. ↩︎

567. כלומר, אילו היה חצי גריס טהור משום תליה במאכולת, אזי י''ל ששיעור כגריס הוא חומרא, שעד כגריס תולין, וכגריס אין תולין. (ואם העליון יתר מכגריס תולין בו גם תחתון יתר מכגריס, ואם אין בעליון יתר בכגריס – התחתון טמא), אבל לפי מש''כ לעיל, שפחות בגריס לא גזרו בו כלל, וכגריס תולין (אם אפשר לתלות במאכולת תלינן) – אזי שיעור כגריס הוא קולא ולא חומרא. (וכשא''א לתלות כגון שהעליון רק כגריס והתחתון יתר מכגריס – טמאה כי אין במה לתלות). ↩︎

568. שב שמעתתא שמעתא ו' פ''ו ביאר: ואכתי תיקשי דמבואר שם ובפוסקים ראשונים גם אחרונים ובש"ע סי' קפ"ז ס"ו לענין אשה שרואה מחמת תשמיש דנאמנת לומר מכה יש לי, והתם ליתא להך טעמא דבידה לספור ולטבול, דאם אינו דם מכה אלא דם נדה אין בידה לתקן כלל דרואה מחמת תשמיש אסורה לבעלה, ואפשר לומר כיון דרובא דעלמא אינן מן הרואין מחמת תשמיש ועדיף מחזקה מש"ה נאמנת נגד חזקה לומר מכה יש לי, דרובא וחזקה רובא עדיף: ↩︎

569. כתב הרא''ש יומא פ''ח סי''ד: והיה קשה לריב"א למה לא יעשו על פי נשים חכמות בקיאות בספק נפשות כמו על פי אנשים, וגבי יולדות נמי מחללין שבת על פי נשים, כו' ע''ש. ↩︎

570. תא שמע: איש ושתי נשיו - פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין. - דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה. ↩︎

571. אם ידוע לנו שהיא בת י''ב ע''פ שני עדים נאמנים. ↩︎

572. כלומר, אם אומרת שהחמה עדין זורחת נאמנת ואסור לעשות מלאכה, כי השבת מוטל גם עליה, ואם אומרת שנולד התינוק ויצא כולו בעוד החמה זורחת – נאמנת ומלין על פיה בשבת, כדעבד ר' אימי בירושלמי שם. אבל אם מעידה סתם שתינוק זה נולד לפני השקיעה – לא מלין בשבת על פיה. וז''ל הירושלמי: אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת מלין אותו על פיו. חשיכה מוצאי שבת - מטלטלין אותו על פיו. ר' אמי מטלטל על פומה דמלייתה רבי מתנייה מטלטל על איביריתה דזהרא ר' אימי מל על פי נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתה. ↩︎

573. כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור – מההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט) יצא ראשו הרי הוא כילוד. ↩︎

574. וז''ל הלבוש קפ''ז ס''ו: נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנו, וכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה, שהרי התורה האמינתה על ראייתה ועל ספירתה כשהיא אומרת שנטמאה. עכ''ל. וזה פסק הרמ''א ע''פ מהר''י ווייל, אבל יש אחרונים שחולקין, עי' ערוך השולחן קפ''ז ס''ד, וצ''צ יו''ד קנ''א. ועי' גם שב שמעתתא ו' פ''ז. ↩︎

575. אף שנאמנת לומר כזה ראיתי ואבד, נדה דף כ' ובחדושי הרשב''א שם: הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם. לא איפשיטא ולחומרא, וקשיא לי אמאי לא מהימנא והא לא מחזקינן לה בטועה בדמיונות ולא במשקרת מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו... וי"ל דכל היכא דאיתיה לדם ושור שחוט לפניך לא סמכינן עלה דפלוני חכם טהרו כל היכא דאיכא חכם עכ''ל לעניננו, עי' עין יצחק אה''ע ל''א, ועוד. וז''ל רבינו בפ''א מהלכות תרומות: ועי' נדה דף כ' ע"ב דנאמנת אשה לאמר כזה ראיתי ואבדתיו, דההוראה שמורה לה החכם נעשה עפ"י החכם ולא עפ"י עצמה, משא"כ באומרת כזה טיהר לי החכם א"כ היא מורה לעצמה וזה לא מהני ... ובספר ההשמטות השמטה ז' כתב: וזה ר"ל הגמ' בנדה דף כ' ע"ב דכזה טיהר לי גרע מכזה ראיתי. משום דמבואר בירוש' ספ"ב דנדה דאף דצריך שהחכם יראה את הדם, מ"מ די במראה מראה ולא כמו נגע שצריך לראות הנגע עצמו, וא"כ גבי כזה ראיתי עכ"פ החכם רואה איזה דבר, משא"כ בכזה טיהר, דע"ז החכם לא הורה, וזה ר"ל בגמ' שם דליתא לדם קמן. ↩︎

576. במצפה שמואל על התוספתא שם כתב: עי' יו''ד סי' קכ''ז ובטוש''ע שם, דהיכא דלא איתחזק איסורא – נאמן ע''א להתיר. ↩︎

577. ממפרשי הגמ' (ראה חת''ס שם ועוד) נראה שרק אם בדקה מיד בשיעור וסת, שעדין לא הוחזקו השניות בטומאה – מהניא בדיקתה לטהרן, אבל לאחר זמן שכבר הוחזקו בטומאה – לא מהניא בדיקתה. אך רבינו ס''ל שלאחר זמן אינה נאמנת כההיא דקדושין ע''ג שנאמנת רק לאלתר. ונפ''מ אם בדקה מיד ואמרה להן לאחר זמן, לדעת רבינו אינה נאמנת. ↩︎

578. בצ''פ הלכות אישות ח''א פ''ט הי''ד כותב: וכן בהך דיבמות דף קי''ח ע''ב גבי קידש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קידש כו' – קידש אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש, כל אחת אומרת אותי קידש - נותן גט לכל אחת ואחת כו'. ואם הוא אינו יודע איזה קידש ואחת אומרת אותי קידש אם היא נאמנת להתיר אחרים עי' בתוספתא פסחים ספ"ה גבי נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד לומר פסח זה שלי הוא, אך שם נקט רק ג' וד' אבל שנים לא מהני דע"י זה יותר גם השני דרק לעצמו נאמן ואם הוא אינו יודע איזה קידש, ואחת אומרת אותי קידש, אם היא נאמנת להתיר אחרים – המשנה מדברת שכל אחת אומרת אותי קידש, מה הדין אם רק אחת מהן אומרת אותי קידש, האם נאמנת להתיר האחרות?. עיין בתוספתא פסחים ספ''ה גבי נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד לומר פסח זה שלי הוא אך שם נקט רק ג' וד', אבל שנים לא מהני, דע''י זה יותר גם השני, דרק לעצמו נאמן. (אם יש רק שני פסחים – אינו נאמן לומר זה פסח שלי, מפני שאז הוא מתיר את השני לחברו, ולזה אינו נאמן). וכ''כ רבינו בהלכות גירושין פ''ב ה''ג וז''ל: ועיין בהך דתוספתא פסחים פ''ה. דאם נתערבו ד' פסחים, דנאמן אחד מהם לומר זה הפסח שלי, אך שם הנאמנות הוא רק לעצמו, ולכך נקט בד' פסחים ולא בב', דבשנים - מתיר לאחרים ג''כ, ובזה לא מהימן. ↩︎

579. הובא במרדכי שבת פ''ו רמז שמ''ח: מצאתי בירושלמי נאמן אדם לומר קמיע זה רפאתי בו ג' בני אדם או ג' פעמים. בשו''ע סי' ש''א כ' רק שנאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה ולא הזכיר קמיע. ובשו''ע הרב סעיף ל''ב כ' שנאמן גם על הקמיע, ולא זו בלבד אלא אף אם אינו מומחה נאמן וז''ל: וכן נאמן לומר על קמיע אחת שריפא ושינה ושילש ונעשה קמיע מומחה, אף על פי שהוא אינו מומחה עדיין, עכ''ל. ואולי כוונתו לרופא דוקא, שהרי בירושלמי כתוב רופא, אלא שאינו מומחה לקמעות. אבל במרדכי העתיק מהירושלמי נאמן אדם כו'. ובמ''ב כתב הטעם משום דלא חשוד להכשיל. וז''ל הלבוש: נאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה על הקמיע ויוצאין בקמיעתו, דלא מחזקינן ליה לרשע לעבור על לפני עור וגו'. ועי' אג''מ או''ח ח''ה י''ח, משום ע''א נאמן באיסורין כמ''ש הפמ''ג, וגם משום מילתא דעבידא לאיגלויי ע''ש. וע''ע בשו''ע הרב יו''ד קפ''ז ל''ה שאף גבי רואה מחמת תשמיש נאמן הרופא וז''ל: ומיהו אם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחת קודם שנתחזקה – ונתרפאה, יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בג' פעמים, ומותרת לשמש בפעם הרביעית אחר רפואה זו (ב"ח ש"ך). ↩︎

580. ובחדושי הרשב''א שם: וא"ת תפשוט מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואף על גב דאיתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא, איכא למימר דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והתר הבא מאליו הוא נאמנת ואי משום טבילה בידה לתקן הוא. ↩︎

581. וכ''כ תוס' הרא''ש שם: ועוד י"ל דחשיב כמו בידו מה שיש לאב לתת לב על שני בניו כי יודע שסומכים עליו להודיע שניו, ודמי קצת להא דאמרינן לקמן בפ' בתרא ג' נאמנים על הבכור חיה ואביו ואמו. ↩︎

582. ועד''ז כתב הרדב''ז בשו''ת ח''א סי' ת''י, שצריכה לעסוק ברפואות לפני הבדיקה וז''ל: הילכך הנכון למעשה בנ"ד שתפרוש מבעלה ותרפא עצמה ע"י הבקיאות ואחר שיאמרו לה שנתרפאת תבדוק עצמה ואם תמצא שהדם מן המקור אין לה תקנה, ואם לא תמצא דם כלל הרי זו מותרת לבעלה ואם תמצא דם מן הצדדין בידוע שיש שם מכה ולא נתרפאת ותחזור לרפאת עצמה קודם שתבעל כו'. ועי' בספר המפתח לרמב''ם הוצאת פרנקל שהביא חבל נביאים בענין נתרפאת. ולענין הלכה עיין בשו''ע הרב סי' קפ''ז קונטרס אחרון א' באריכות גדולה בכ''ז. ↩︎

583. עי' משפטי עוזיאל א' יו''ד סי' ט'. שהעלה ג''כ שלא נמצא דם כלל אפי' לא מהצדדים ע''ש. ↩︎

584. שאינה מרגישה כאב כמ''ש הרמ''א קפ''ז י''ג: ואפילו אם לא פסקה לראות פעם א', אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש, הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים. (ועי' בש''ך שם). ↩︎

585. לא רואה ברצף. ↩︎

586. וכ''כ הר''ן בשבועות ב' ע''ב וז''ל: ונראה שהרב ז"ל סובר דאע"ג דקי"ל דאשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה, היינו לאחר שתהא מוחזקת ג' פעמים שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש, אבל בתחלה חוששין לה שכיון שאין לה וסת נראה מענינה שראיותיה באות לה כפי המקרים שקורין לה מקפיצות או אכילות וכיוצא בהן, ולפיכך יש לחוש לה שמא אף מחמת תשמיש תראה, מש"ה בעיא בדיקה ג' פעמים ואם מצאה טהור יצאה מחשש זה ומשמשת בלא בדיקה, אף על פי שאין לה וסת אין חוששין לה שמא תראה בשעת תשמיש, משום דקי"ל דלבעלה אינה צריכה בדיקה כל שיצאה מחשש רואה מחמת תשמיש, שיש לחוש לכך באשה שאין לה וסת מן הטעם שכתבתי, עד שתבדוק ג' פעמים. ↩︎

587. בערוך לנר הביא דברי המרדכי שכתב ג''כ כן: והמרדכי פי' שיש לה וסת, ואז אפילו רואה מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה - תולה בוסתה וטהורה שאמרינן דם מכה הוא. ↩︎

588. נתערבה בליחה מרובה ונשתנה צבעה למראה טהור וכדומה. ↩︎

589. צ''ע, ואולי צ''ל אין מקום המחיצה כלחוץ. ↩︎

590. גם בפנים זה דם נדה אלא שהאשה לא בגדר רואה. ↩︎

591. וזה פשוט כמ''ש הצ''צ בשו''ת יו''ד סי' קכ''ט וז''ל: ובאמת לכאורה יש עוד ראי' ברורה יותר דר"ל לא ס"ל הך דינא, דמפני שאין דרך ראייה בכך תהי' טהורה, דהא בדף מ"א שם אר"ל לדברי המטמא בדם מטמא באשה כו'. הרי ס"ל דאפי' יצא הדם דרך דופן היא טמאה נדה כאילו יצא דרך ערותה, דהא רבנן מטמאי שם בדם והלכתא כוותייהו נגד ר' שמעון. ואין לך שלא כדרך ראיי' גדול מזה, וכ"ש וק"ו בדם שיצא דרך ערותה רק שניתק הרחם ממקומו. וא"כ י"ל דמה"ט לק"מ קושיא זו דמאי מותיב מר"ל הא איהו ס"ל דאפילו לא יצאה המדוה דרך ערותה כ"א דרך דופן טמאה אלמא דלא ס"ל דבעינן כדרך שהנשים רואות... ועוד הוסיף לחדש (הצ''צ שם) שלדעת ר''ל האשה טמאה אף ללא הרגשה, "ואפשר לצדד עוד ולומר דהסוגיא דדף מ"א לא אתיא כשמואל דבעיא הרגשה, דאת"ל דבעינן הרגשה אין סברא שיהי' טמאה דרך דופן, דהרגשה אפשר אינו רק כשיוצא דרך ערותה... ע''ש. ולכאורה כך יוצא אליבא דכל המפרשים, שלר''ל לא צריך הרגשה ולא דרך ראייה וכו'. ↩︎

592. מה מועילה הבדיקה לאחר תשמיש, נחשוש שמא היתה טיפת דם בתוך אותו מקום, והעמידוה כתלי בית הרחם, וחפתה אותה ש''ז באותה ביאה עצמה. (מכאן משמע שאף שלא יצא הדם מעולם לחוץ – טמאה). ↩︎

593. רש''י כנ''ל, והתוס' "שמא תראה טיפת דם כחרדל על העד בביאה ראשונה, ותחפנה ש''ז על העד בביאה שניה" – לרש''י – גם הטיפת דם שלא שבפנים ולא יצאה – טמאה, ולתוס' – טיפת הדם שעל העד טמאה ולכן צריכה עד חדש שמא נתלכלה הטיפה ולא נראית. ועי' תוספי הרא''ש שם. ↩︎

594. דם נדה שלא יצא דרך הרחם, לדעת רב יוסף נחלקו תנאים בדבר: לחכמים הדם טמא, מפני שמקור מקומו טמא, והדם שהיה במקור, אפילו שיצא דרך הדופן, טמא, ולר' שמעון הדם טהור, שמקור מקומו טהור, וכשיצא דרך הדופן כדם מכה הוא דומה. בטומאת האשה עצמה, נחלקו אמוראים: ריש לקיש אמר המטמא בדם מטמא באשה, ור' יוחנן אמר אף המטמא בדם מטהר באשה. זה הפשט בגמ' ע''ש ברש''י. אך רבינו מפרש שלרמב''ם מדובר שהדם יצא לפרוזדור אך יצא לחוץ דרך דופן ולא דרך כותלי הרחם. ובזה מטמא ריש לקיש. ↩︎

595. כי אם הדם יצא מהרחם לחוץ דרך דופן לפני שיגיע לפרוזדור, לשיטת רבינו - לכ''ע האשה טהורה. ↩︎

596. כל הנשים מתטמאות בבית החיצון...הואיל ויצא מבין השינים ה''ז טמאה. מדוע הרי בין השיניים כלפנים? ↩︎

597. וברמב''ם פ''ה ה''י מהלכות מאכלות אסורות: ואם לא החזירו וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה, מקום החתך אסור והוא המקום שנגד האויר אחר שיחתך היוצא חוזר וחותך מקום החתך. ↩︎

598. בשאר קדשים שמותר בשבירת עצם למה יקלוף הבשר? כן הקשה הלח''מ: אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד וכו'. תימה דמה קולף שייך בשאר קדשים?, דכיון דבשאר קדשים מותר שבירת עצם, יחתוך עצם ובשר וישליכנו, אבל בפסח שאין יכול לשבור עצם יחתוך הבשר וישליכנו והשאר עד הפרק יקלוף ויאכלנו, שלא הוזכר קילוף בשר אלא גבי פסח אבל גבי שאר קדשים מה זה שמזכיר קילוף בשר וצ"ע: עכ''ל ועי' מנ''ח מצוה ט''ז. ↩︎

599. ר''ל שקולף כדי קליפה מהבשר שיצא, שאותו כדי קליפה (מקום חתך) מותר באכילה. כלומר, בשאר קדשים חותך בקופיץ את העצם עם הבשר שעליה שיצא לחוץ, ומכניסו לפנים וחותך כדי קליפה ממקום החתך ואוכלו. כי מקום חתך כלפנים. ↩︎

600. ובפי' רבנו יהונתן שם: וגגותיהן וחצריהן נמי ראויין הן לשריפת קדשים קלים, דהא מקום אכילתן הן בכל העיר וכו', לא יאכל בקדש באש ישרף, לימד על הקדשים שנפסלו ששריפתן במקום אכילתן כו'. וכ''כ המאירי: שורפין אותו בחצריהן ובגגותיהן בעצים של עצמן שהרי ראוים הן לשריפת קדשים קלים שהרי אכילתם בכל העיר. ↩︎

601. ז''ל בהל' שבת פ''ה ה''ד: ועי' במש"כ רבינו ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"א ה"ה וה"ו דלפסול הבשר לא נפסל רק חוץ לחומה, ולאכול שם לוקה, רק צריך לאכול תוך ירושלים או תוך העזרה לא במקום מחיצה ע"ש במ"ש בזה, דלפסול בעי חוץ ולאכול בעי פנים, ומקום החומה כלול משניהם וכעין בין השמשות... ↩︎

602. רש''י מפרש דאיירי שהאדם בפנים בירושלים, והמעשר שני תלוי מאחורי גבו בקנה, וזה נחשב כאילו כבר נכנס המעשר לירושלים, ולכן אם הרחיקו מהחומה ואכלו – לוקה. (אבל אם אוכלו מעל הקנה מבלי להרחיקו ומבלי שיצא הוא החוצה – פטור). והתוס' חולקין וס''ל דזה לא חשיב נכנס לירושלים אלא רק כדי לחייב עליו משום שראה פני הבית, ולכן אף אם אכלו במקומו מעל הקנה – לוקה, כיון דאין המעשר בפנים לגמרי. ↩︎

603. לכאורה ט''ס דמוכח. ↩︎

604. כלומר, מדוע נדה אינה מטמאה עד שיצא הדם, האם משום שרק היציאה לחוץ עושה אותו לדם נדה (מגע כתלי בית הרחם כו'), או שגם בפנים זה נחשב לדם נדה אלא שאין זו ראיה ולכן טהורה. אם נאמר כצד הראשון שרק בחוץ נעשה דם, אזי צריך שיהא בחוץ לגמרי, ומקום המחיצה כלפנים, אך אם צריך רק שלא יהיה בפנים, אזי מקום המחיצה כלחוץ. וז''ל רבינו בהלכות מאכלות אסורות פ''ב הט''ז: צ"ל כך דגבי פירא היינו טעמא דכ"ז שלא פירש אין עליו שם שרץ כלל, לא דהוה שרץ והתורה לא אסרה... וכן כאן, כ''ז שלא יצא לחוץ לא הוה דם נדה כלל. ↩︎

605. שאם השפופרת ממש בפנים פשיטא שאינה טמאה, ואם היא מחוץ לשיניים ודאי טמאה, הבעיא היא אם השפופרת במקום המחיצה, אי הוי כלפנים או כלחוץ. ונראה דלא צריך שפופרת ארוכה מפי המקור עד לחוץ ממש, אלא גם שפופרת קצרה שהיא רק במקום המחיצה, אף שהדם נוגע אח''כ בכותלי בית הרחם – מ''מ טהורה וכמ''ש הר צבי יו''ד קמ''ח וז''ל: וי"ל נ"מ לדינא שלטעם עיכוב הטומאה משום שאין דרך נשים לראות בכך, אם הוציא הדם שלא כדרך ראיה מפי המקור כגון בשפופרת קצרה שאינה מגיעה עד לבית החיצון ובבית החיצון יצא הדם בלי שום הפסק, מ"מ טהורה היא, מפני שמפי המקור יצא שלא כדרך ראיה. וכדברי אלה מצאתי בתשובות ברית אברהם (סימן מב אות ו) וז"ל שם דאם העקירה לבית החיצון היה שלא כדרך ראיה דאף דאח"ז יצא מבית החיצון דרך ראיה מ"מ אין שום טומאה דבראיה מן המקור תליא מילתא וכן כופל דבריו הנז' בסוף התשובה, דכל היכי דנעקר מן המקור שלא כדרך ראיה לא איכפת לן כלל ביציאתו לחוץ דרך ראיה. ↩︎

606. אלא בחתימת פי האמה כו', והכי קאמר צריך שיגע בחתימת פי האמה, משום דטומאת בית הסתרים לא מטמאה כו'. דהיינו שהקיסם חוצץ ואינו נוגע בפי האמה, ומקשה רבינו דא''כ לא היתה צריכה הגמ' לשאול בקיסם אלא כמו בחולין נתרחבו כתלי בית הרחם כו', נתרחב פי האמה ולא נגע בו מהו. ↩︎

607. וז''ל המאירי שם: שהקרי אף על פי שיצא לחוץ אינו מטמא אלא במגע, ר"ל שאם יצא ממנו בכח כחוט דק של קרי ולא שתת בפי האמה ולא נגע בו כלל לא נטמא, שהרי לא נגע. ואם מפני שנגע מבפנים מגע בית הסתרים הוא ואינו מטמא, ובנדה הוא דגזר רחמנא לטמא בפנים משבא לבית החיצון מדכתוב בבשרה, וכן שהיא טמאה מצד הראיה אף בלא מגע, ומתוך כך אמרו בו שכל שיוצא בכח אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, כלומר שיהא החוט היוצא עב עד שיסתום פי האמה עד שבהכרח יגע משהו ממנו בפי האמה. ↩︎

608. אולי לא יטמא. ↩︎

609. "תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה". כלומר הקרי עצמו אינו מטמא עד שיצא, ומתרץ שכל זמן שלא יצא אין האדם טמא משום נוגע, אבל הקרי עצמו טמא. ↩︎

610. ושם בתוס': והכי קאמר צריך שיגע בחתימת פי האמה משום דטומאת בית הסתרים לא מטמאה לכך פריך כיון דנוגע הוי דקא מטהרת בקיסם עד שיגע בפי האמה כו'. ↩︎

611. עי' בתוס' יו''ט אהלות פ''ז משנה ד' ה' שהאריך הרבה בשתי הדעות, לפרוזדור או חוץ לפרוזדור ושם כתב: והוי יודע שזה שדקדקתי לכתוב בכל זה הדבור שיציאת הולד לחוץ. היינו חוץ לרחם שהוא שקורא התנא חדר במ"ה פ"ב דנדה. ונכנס לפרוזדור דתנן נמי התם. ואף ע"פ שהל' דבפ' בהמה המקשה שהבאתי חוץ לפרוזדור משמעו שיצא חוצה לו של הפרוזדור וכמשמעות כמה פסוקים שבתורה מחוץ לעיר. מחוץ למחנה. מחוץ לירושלים. וגם במ"ז פ"ו דיומא חוץ לחומת ירושלים חוץ לחומת העזרה. אנכי הייתי הרואה ללשון הרמב"ם שהבאתי בסמוך שכתב משיצא לפרוזדור לכן פירשתי כמו שכתבתי כו' ע''ש. ↩︎

612. הל' שבת פ''ב הי''ג: ועי' בתוספתא ערכין פ"א משמע דהוצאת יד הוה גדר יושבת על המשבר ע"ש גבי האשה שנגמר דינה כו'. ↩︎

613. ובצ''צ יו''ד ק''א: וגם י"ל מהעלייה ג"כ יש זב גם שאר משקה שאינן ממראה דמים הטמאים, כדמשמע בתוספות פכה"י די"ז ע"ב ד"ה ודם העלייה. עכ''ל. ואולי זו כוונת רבינו ללמוד מהתוס' ששאר משקה כגון ירוק ולבן לא יוצאים מהמקור. ↩︎

614. בספר החינוך מצוה ר''ז כתב: ומה שאמרו זכרונם לברכה נדה י"ט ע"א גם כן שחמשה מראות דמים הן שטימאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, והענין הוא לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות אינו בא ממקום טמא. כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא, הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. עכ''ל. ולפי הנ''ל רק מראה לבן וירוק אינם מהמקור. כמ''ש אבני מלואים סי' כ''ג משמו: כמ"ש הרא"ה בס' החינוך פ' תזריע דהמראות הטהורות כמו ירוק ולבן החכמים חקרו שאינן באות מן המקור ע"ש. ובשו''ת צ''צ יו''ד ק''א: ובדם לבן י"ל שאין חזקתו כ"כ מהמקור שהרי הרא"ה בספר החינוך סי' ר"ז כתב שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות הטמאים אינו בא מהמקור יעו"ש. אך בתה"ד סס"י רמ"ו כ' וז"ל דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתי פרק כל היד כו' עכ"ל. וכ"כ בתשו' רמ"א סי' צ"ז שהביא הט"ז סס"י ק"צ וכדבריהם מוכח נמי מההיא דמקור שהזיע כו'. עכ''ל. ↩︎

615. ועי' צ''צ יו''ד קל''ז שהאריך בזה, ושם כתב: שיש לחלק בין דם לבן לליחה לבינה הנקרא שלייאם. שהרי גבי אייטער ס"ל להרופאים דודאי ממכה בא. כמ"ש בתשו' הנ"ל. כמ"כ יש לחלק בין דם לבן וצלול לליחה וכמו שחילקו בגמ' פא"ט דמ"ח סע"א בין מליא מוגלא ובין מים זכים לענין כוליא דמוגלא ה"ל לקותא בכוליא. משא"כ מים זכים ודנ"ה ע"ב חילקו בין מ"ז לבין עכירי או סריחי. וא"כ מהגמ' לא שמענו רק דם לבן וצלול בא מהמקור. אבל ליחה זו שהיא כעין מוגלא ולקותא י"ל דהוי ספק שמא בא דרך גידי צואר הרחם שרק חזקת דם הוא מהמקור כו' וכו' ע''ש. ↩︎

616. נוב''י תניינא יו''ד צ''ז וז''ל: ובר מן דין מה מאד גדלה הפליאה מה הפרש יש בין דם ירוק שבהלכה חי"ת ובין טיפי מרגליות שבהלכה יו"ד, אידי ואידי מראה טהור הוא, זה ירוק וזה לבן, ומדוע בהל' חי"ת כתב הרי הוא טהור ואם הדם הוא טהור א"כ במה נטמאת האשה בטיפי מרגליות בהלכה יו"ד? ע''כ. ע''ש שסובר למסקנא שלדעת הרמב''ם גם מראה ירוק הדם טמא והאשה טמאה טומאת ערב. ועי' אב''מ סי' כ''ג, בית אפרים יו''ד סי' נ', ועוד. ↩︎

617. וכ''כ משרת משה על הרמב''ם כאן וז''ל: לפי"ז בהזיעה שני טיפי מרגליות אינו מפרש כפירושו דם לבן וצלול אלא דם גמור, רק לא יצא דרך פי המקור רק יצא דרך כותלי בית הרחם כמין זיעה לכן הוא צלול, יען כי יצא והזיעה דרך הכתלים והוי הדם דם גמור רק צלול ויצא כמין זיעה דהוי הדם דם גמור רק שלא יצא דרך ראיה על כן טמא טומאת ערב וזה נכון בס"ד. ↩︎

618. וכן מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב, אבל אינה נדה עד שתראה אחד מחמשה דמים המטמאין אותה. ↩︎

619. הלכה דידן: לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד, שנאמר דם יהיה זובה, לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק אף על פי שסמיכתו כדם הואיל ואין מראיו מראה דם ה"ז טהור. ↩︎

620. וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור. ↩︎

621. המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נדה ודם היוצא דרך הדופן טמא, ואם לא יצא דם דרך הרחם הרי האשה טהורה, אף על פי שהדם שיצא מדפנה טמא, שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה. ↩︎

622. פ''א ה''ט: אשה שיצא הולד מדפנה ויוצא עמו דם מהדופן הרי אותו דם אב מאבות הטומאות כדם הנדה והלידה והזיבה שהמקור מקומו טמא, והאשה טהורה עד שיצא ממנה דם דרך הרחם. ↩︎

623. לא כמ''ש כמה אחרונים, וז''ל הצ''צ יו''ד קל''ז: וכן בתה"ד סי' רמ"ו כ' וז"ל דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתי פרק כל היד עכ"ל. הגם שבספר החינוך פ' אחרי מצוה ר"ז כ' להפך ע"ש. דבריו צע"ג ונגד הגמרא פכה"י די"ט ע"ב, וכ"כ ג"כ רמ"א בפשיטות בתשו' סי' צ"ז. ↩︎

624. וכ''כ רבינו שם לקמן: הדם טהור כו'. ואף דפסק דמקור מקומו טמא ס"ל כמש"כ דזה רק דם הבא מן המקור כו'. ↩︎

625. אשה שכלו ימי טוהר שלה והגיע ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמונים וא' לנקבה שאם תראה עכשיו תהא נדה אסורה לשמש ואף על פי שלא ראתה, דהואיל ולמודה היא עד עכשיו להיות משמשת עם ראייתה, גזירה שמא תראה ותשמש, רשב''ם. ↩︎

626. רש''י מפרש שאפילו לא ראתה, ורבינו מפרש שהיושבת על דם טהור פירושו שגם אם ראתה דם ירוק אסורה מעל''ע, אף שהדם טהור, משמע שגם הירוק מהמקור, וי''ל שהכוונה רק דם טהור דהיינו כהה או דהה מארבעת המראות, אבל ירוק – טהורה, כיון שאינו מן המקור כנ''ל. ↩︎

627. וכ''כ קרית מלך על הרמב''ם: ואינו מביט בזכוכית כו', עי' ירו' נדה פ"ב ה"ז נראה מבחוץ כו' ע"ש. ↩︎

628. וכ''פ הרמב''ם פי''א הי''ג: "ושיהיו כל מראה דמים טמאים". ומכאן צ''ע על מרכבת המשנה דלקמן. ↩︎

629. וז''ל מרכבת המשנה כאן: ומשו"ה כתבו האחרונים דאין לטהר אלא ירוק ולבן. ואפילו אם נודה שזה דעת רבנו אין כאן השגה דהוצרך רבנו לבאר דין תורה דנפק"מ לענין חטאת וביאת המקדש וכמ"ש המגדל עוז. איברא בגוף הענין אין הכרע בדברי רבנו פי"א מהל' איסו"ב דסובר כן אף על גב שהמ"מ ומגדל עוז הסכימו בדבר דמ"ש רבנו רבנו פי"א ה"ו דם טוהר של יולדת אינו ענין לכאן. גם ממ"ש פי"א הי"ב וכן האשה שראתה לובן או דם ירוק אפשר לדוגמא נקיט וה"ה שארי מראות טהורות. עכ''ל וצ''ע שהרי הרמב''ם כתב מפורש כדברי האחרונים. ↩︎

630. זה רק לרב יהודה שסובר שמראה הדם שדהה מחמש מראות – טמא. ומכיון שהוגד לו שנשים לא מביאות לפניו טיפה ראשונה שהיא מזוהמת, הפסיק לראות כתמים כי חשש שמא המראה של הראשונה דהה (נעשה אדום בהיר יותר), שלדעתו טמאה. כלומר, אם היה רואה את הראשונה ומטהר, לא איכפת לו אם אח''כ דהה ונשתנה לאיסור. ↩︎

631. וז''ל הצ''צ יו''ד קמ''ב: נמצא פירוש ולא כתם היינו לא שתמצאהו על בגדה שזהו הנק' כתם וכן פי' עוד רש"י בחולין פא"ט דנ"ה ע"א וז"ל וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב דם יהי' זובה בבשרה עכ"ל. והובא ג"כ בחידושי הרשב"א. וכן פרש"י לקמן פרק האשה דס"ב ע"ב נמצא לפ"ז אין דיוקו דרע"ק מתיבת דם לבד אלא מכל הפסוק דם יהיה זובה בבשרה דהיינו דחזיא מגופה וכ"כ השב"י שם וסי' מ"א ושמואל דריש מבבשרה עד שתרגיש בבשרה לאו היינו הא דרע"ק. אלא דמוסיף דאפי' ראתה מגופה אינו טמא מהתורה עד שתרגיש. ↩︎

632. כמה ראשונים חלקו על רש''י וז''ל חידושי הר''ן: אבל לא פרכינן משום דלמפרע בלחוד וכמ"ש רש"י ז"ל הא איכא כתמים דמטמאה למפרע, דהא איכא ר"ש בן אלעזר דאמר בס"פ בא סימן דכתם אינו מטמא למפרע כלל שלא יהא כתמה חמור מראייתה, עכ''ל. ועי' מהרש''א. וז''ל הגרע''א: נפלא ממני מה דנקט בכו"פ סי' קפ"ב ליסוד פשוט דלב"ש אין כתם מטמא למפרע, דהא דעת רש"י ותוס' אינו כן כו' וכו' ע''ש. ↩︎

633. בפ''ה מהלכות תענית כתב הרמב''ם: ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב. ופי' רבינו שם בטעם הדבר: דתעניתים אלו אין בו כלל שם תענית ציבור כיון דהוא על המאורע שהיה, וכמ"ש רבינו ז"ל בהלכות תפלה פי''ד ה''ב: במה דברים אמורים בתעניות שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כפור ותענית צבור, אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב כו'. משמע שתשעה באב אינה תענית ציבור – וזה לא הוה רק מנהג, וכמו מנהג נביאים או יסוד נביאים, והוה תקנה להיות בזמן צרה תענית, רק אח"כ עשו תשעה באב מעין תענית ציבור, וזה דאמר אין תענית ציבור בבבל כו'. ↩︎

634. הפסק של חכם בזמנינו הוא לא גזר דין אלא רק גילוי מילתא, שמשער מה היו אומרים חכמים בכגון דא. ↩︎

635. בזמן הסמיכה היה החכם פוסק וקובע את הדין, רק כשהוא רואה את הדם היה מורה, וכן קביעת החדש ותעניות כו', משא''כ היום החכם פוסק בגדר אומדנא כו', שבשעה שראתה את הכתם הוי כאילו הביאה המראה לפני החכם. (כי הפסק שלו הוא בגדר אומדנא ולא פסק). ↩︎

636. לא צריך לראות את הדם עצמו אלא מספיק שהאשה מתארת את צבע הכתם, משא''כ במראות נגעים שצריך הכהן לראות את הנגע: "יכול כשם שהיא מראה כתמה כן תהא מראות נגעים תלמוד לומר והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים": ↩︎

637. וכן העיר משמרות כהונה לסנהדרין: ומייתי כולהו טבחי דמתא וכו' עיין בריש הוריות דהלשון משונה מכאן דשם איתא מכניף ומייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ע"ש. ↩︎

638. אם הוראת איסור והיתר בבהמה הוא פסק דין והוראה – מספיק עשרה, אך אם הרב הפוסק הוא רק בתורת אומדנא שמסתמא כך היו פוסקים חז''ל – אזי צריך יותר דעות ולכך כנס את כל הטבחים. ↩︎

639. כלומר, רב יהודה טיהר את הטיפה שראה (השניה), ושוב לא איכפת לו אם ישתנה למראה טמא, אבל הטיפה הראשונה שלא הובאה לפניו, חשש שמא תשתנה למראה טמא. (שהמראה יהיה דהה ובהיר יותר, שלדעתו – דהה מכאן – טמא). ↩︎

640. כתם לא מטמא מה''ת לא רק משום דהוי שלא בהרגשה אלא שאין האשה טמאה אא''כ רואה דם מגופה. דהיינו אף שודאי שבא מגופה, אם לא ראתה אותו כשהוא דם – טהורה. (ודלא כמ''ש הס''ט הובא בשו''ת צ''צ יו''ד קכ''ו: והנה הא דבכתמים טהורים מן התורה פי' הס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"ג שי"ל דהתורה לא טימא אלא היכא דודאי מגופה אתאי. אבל כתמים דאיכא למימר דמעלמא אתאי לא אסרה התורה אף על גב דבעלמא קיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ כאן גזה"כ הוא דספיקא שריא כו'. והביא ראיות לזה וכ"מ מפרש"י פ"ד דב"ק דל"ח ע"ב שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה כו'. עכ''ל לעניננו. וע''ש עוד סי' קמ''ב. ולדעת רבינו אף אם ליכא למימר דמעלמא אתאי אלא ודאי שבה מגופה - טהורה מה''ת). ↩︎

641. לקמן פ''ט ה''ג: "ועיין בדברי רבינו בהל' מטמא מו"מ דבגדה טמא למפרע והיא רק עד שעת הפקידה טמאה וזה ג"כ רק לקודש ולתרומה אבל לשאר דברים לא". ↩︎

642. אם היה כתם טמא משום ספק ראיה, היינו מטמאים התינוקת כדין ראתה שתי פעמים ובשלישית ספק, אבל כיון שכתם טמא מחמת דין וגזירה דרבנן ולא משום ראיה לכן מטהר י' יוחנן. ↩︎

643. עי' לעיל פ''ד ה''א. ↩︎

644. מכאן מוכח שכתם טמא מחמת דין ולא מחמת ספק ראיה, ולכן עיר שיש בה חזירים כו' לא גזרו אף שמראה הכתם שונה מדמם. אבל רבינו דוחה זאת, אך באמת... ↩︎

645. מה בין זו שראתה כתם בין שניה לשלישית שדמיה טהורים (לדבריך) לבתולה שהגיע זמנה לראות שכתמה טמא. ↩︎

646. לדעת ר' מאיר נדה דף ה' ע"א: כל הנשים כתמן טמא למפרע, ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן טמא למפרע - דר"מ. (ראה מראה הפנים שם שהעמיד הירושלמי כדעת ר''מ), וחכמים חולקים ולכן גורס רבינו בירושלמי כנ''ל). ואף ר''מ ס''ל דכתם בגדר דין כמ''ש רבינו במתנות עניים פ''ז: ועיין במה דמבואר בנדה דף ה' ע"א דר"מ ס"ל דגבי כתם אף בהני ד' נשים דדיין שעתן מ"מ כתמן טמא למפרע משום דס"ל דכתם הוה בגדר תקנה לא מחמת חשש ראיי' ולכך אין נ"מ... ↩︎

647. הרי''ף לא הזכיר דין כתמים, וכתבו ראשונים (ספר האשכול ריש הלכות נדה), דדעתו שגזרת כתמים היא רק לטהרות ולא לאוסרה על בעלה, וז''ל הרמב''ן בנדה י''ט ע''ב: ושוב ראינו בכתמים שכתב הרב אב"ד ז"ל עיינתי בכל מילי דרבוואתא ולא אשכחית בהון דינא דכתמים אי נהיגי האידנא או לא, ואף על גב דאשכחן דמטמאה את בועלה בפ"ק דנדה (ו' א') דלמא לטהרות היא כו'. והמאירי נדה נ''ח ע''ב: ולהוציא מדעת האומרים שלא נאמרו אלא לענין טהרות ומפני שהם מדמים ואומרים מעת לעת דרבנן וכתמים דרבנן מה מעת לעת דוקא לענין טהרות אף כתמים דוקא לענין טהרות כו'. (ומכאן מוכיח רבינו שכתמים מטמאין משום תקנה ולא משום רואה, כי אם היו גוזרין שהרואה כתם טמאה משום רואה, ודאי שגם לבעלה היתה אסורה). ↩︎

648. לדעת הרמב''ם חכמים גזרו לטמא כתמים רק משום תקנה ולא משום רואה (כי ראיה בלא הרגשה לאו כלום היא), ולכן לא גזרו מספק אלא עד שיודע שהוא דם כו', ע''ש במפרשי הרמב''ם. ↩︎

649. עי' בספרי צ''פ על שבת פכ''ח. ↩︎

650. אפי' תענית תשעה באב הוה רק מנהג כי אין גדר של תענית ציבור באין לנו מומחים וראה רמב''ם פ''ה דתענית ה''א וב' ובדברי רבינו שם ה''ה: דתעניתים אלו אין בו כלל שם תענית ציבור כיון דהוא על המאורע שהיה וכמ"ש רבינו ז"ל בהל' תפלה וזה לא הוה רק מנהג וכמו מנהג נביאים או יסוד נביאים והוה תקנה להיות בזמן צרה תענית רק אח"כ עשו ת"ב מעין ת"צ וזה דאמר אין תענית ציבור בבבל... דהיינו, התעניות לא בגדר תענית ציבור, כי ת''צ פירושה שב''ד קובעין שיום זה תענית, והיום שאין ב''ד, נשאר חיוב לצום (מנהג נביאים או חכמים) "כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה" כו'. וכן בדין כל הקודם להורגם זכה, אף שאין זה בגדר מיתת ב''ד "השור יסקל", מ''מ שליחותייהו עבדינן, למנוע נזקין... "דזה הוי כמו נפסק הדין". כמו כן כתמים בזמנינו, האשה אסורה כפי שגזרו חז''ל אבל לא בגדר דין ותקנה כי אין לנו מומחים אלא רק משום סיג דחשש ראיה. ↩︎

651. נ''ל דדייק דעת הרמב''ם דס''ל שחיוב ב''ד בזמננו הוא משום דכבר נגמר הדין ושליחותייהו עבדינן. מהא דאמר שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל, כלומר כבר נגמר הדין וצריך רק לגבות. ↩︎

652. כלומר, בזמן שהיו סנהדרין מומחים היה כתם אסור משום דין ותקנה לא חשש ראיה, עכשו שאין מומחים הכתם אסור כפי שהיה אז, (דהוי כמו נגמר הדין כו'), אך לא מחמת דין אלא חשש ראיה, ולכן אם אין במה לתלות – טמאה, ותולה רק בדם דומה כפסק שו''ע ק''צ כ''ג דם אדום ושחור כו', והטומאה מדרבנן כי לא הרגישה. ↩︎

653. ר''ל, אשה המוצאת כתם בבגדיה ודאי טמאה אף בעיר שיש בה חזירים, אלא שאם נגע אדם בכתם הנמצא בחוץ או בכל מקום גם בחדרים ובסביבות בית הטומאה (כבמשנה שם) – הכתם טהור כי החזירים מטנפים וגוררים ממקום למקום ומבין העכו''ם כו'. (חידוש מפתיע שלע''ע לא מצאתיו בקדמונים, ואף הרמב''ם לא פסק כן לקמן פ''ט הכ''ח). ↩︎

654. תוס' מחלק בין טומאת כתם מדרבנן שהירוק כשר, לבין ראתה מגופה – טמא. ורבינו סובר דאין חילוק וז''ל המאירי שם: דם הירוק שטהרנו בין בנמצא בכתם בין ביצא מגופה בהרגש כו'. ↩︎

655. כל הכתמים הבאים מבין העכו''ם טהורים, אע''פ שדם העכו''ם מטמא מדרבנן, מ''מ כתם יבש אינו מטמא, שאף דם נדה שיוצא מגופה אינו מטמא יבש כמ''ש רש''י. ↩︎

656. אפילו שיצא ודאי מגופה אין דם הירוק טמא, וכן דם העכו''ם אף שיצא ודאי מגופה – יבש טהור וז''ל הרשב''א על קושית התוס' שם: ולי נראה דכתמים דהכא לאו כתמים הנמצאים בלא הרגשה קאמר אלא כתמים הבאים בהרגשה, אי נמי כתמי בדיקה, דכולהו כתמים מקרו והנהו דאוריתא נינהו. עכ''ל. כלומר, כל הכתמים הבאים מרקם טהורים משום שלא נחשדו ישראל על כתמיהם הטמאים מדאורייתא שיצאו מגופה ומטמאין גם יבשים, משא''כ כותים שאין דמן מטמא יבש. ↩︎

657. כלומר, עכו''ם בת ג' שנים עשאוה חכמים כנדה וזבה, ממילא כל המשקין (רוקה ודמה כו') שלה טמאין כמשקה הזב. וגם דם היוצא ממנה שלא בהרגשה טמא משום מעין (משקה הזב, אף שאין בדם זה טומאת נדה). ואם היא פחות מבת ג' שנים, כיון שאינה ראויה לביאה אין עליה דין זבה, אלא רק לדמה יש דין דם נדה מדרבנן. ↩︎

658. שבמבת ג' שנים דינה כזבה כנ''ל ופחות מבת ג' רק הדם טמא כו'. ואולי ר''ל שגם בעכו''ם זכר הדין כן, שמבן ט' שנים דינו כזב ולכן גם קריו מטמא במשא, ושורפין עליו את התרומה, ופחות מבן ט' לא עשאוהו כזב ורק קריו מטמא ולא שורפין עליו תרומה וקדשים. (ועי' לעיל פ''א הי''ג). ↩︎

659. מה פירוש "מצוי"? רש''י פירש: דם החדר דמיו רבים יותר משל עלייה, ועוד שהן תדירין לזוב משם. והר''י מיגאש פירש: יש לומר מצוי כלומר הדם שבמקור אינו בלוע בבשר כמו הדם שבעליה אלא פרוד הוא ממנו ומצוי ליציאה יותר מן הדם שבעליה. ורבינו מפרש שמשום כך מצוי הוא רובא דאיתא קמן. (בשעורי ר' דוד שם: אבל עכ"פ זה ודאי דהרוב דר' חייא לא הוי מחמת דאיכא רוב דמים במקור - דזה הוי רובא דאיתא קמן, דכמחצה על מחצה דמי, רק מחמת הרוב של המצוי דרוב דמים מצויין לזוב מן המקור - דזה הוי רובא דליתא קמן, דליכא ע"ז דין קבוע, עכ''ל. ולרבינו הרוב של המצוי פירושו רובא דאיתא קמן). ↩︎

660. תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו - ר"מ מטהר, וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח... ר' יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה. אלא איזו חזקה לרבי יוחנן ששורפין עליה את התרומה? כדתנן: עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם, ונמצאו חתיכות בעיסה, אם רוב שרצים – טמאה כו'. מפרש רש''י שבשרצים מצוים הוי רובא דאיתיה קמן. וה''נ דם החדר מצוי והו''ל רובא דאיתיה קמן. ↩︎

661. כ''ה בתוספתא דידן, וכן בשו''ת הצ''צ יו''ד סי' קי''ז קי''ט וקכ''ט וקל''ט גורס טהור כגירסתנו. וכן מרכבת המשנה הל' מטמאי משכב ומושב פ''ה ה''ג, וכן חזון יחזקאל ועוד. אבל בהוצאת צוקרמאנדל שינה הגירסא וכתב טמא. וז''ל בשאילת דוד יו''ד ב': ספק דם החדר ספק דם המכה טמא כצ"ל. ולפנינו הגירסא טהור אבל מובן בעצמו שהוא ט"ס וצ"ל טמא. וכן מצאתי בהתוספתא שהגיה הגר"א הגירסא כמו שכתבתי, עכ''ל. ↩︎

662. לשון התוספתא: דם הנמצא בפרסדיר... ספק דם החדר ספק דם המכה טהור. ע''כ, כלומר עוד לפני שהגיע הדם לפרוזדור היה ספק אם מן החדר וספק אם הוא דם מכה שאז הוא טהור, הלכך ספקו טהור, אבל דם הנמצא על בשרה ספק טמא ספק טהור ספקו טמא כנ''ל. ועי' בחזון יחזקאל לתוספתא שגרס ג''כ כגירסתנו ופי' שספק דם החדר וספק דם מכה טהור משום ס''ס, דילמא לא מן החדר, ואם מן החדר שמא דם מכה, וציין לרמ''א ביו''ד קפ''ז ס''ה. ↩︎

663. ר''ל, מקור מקומו טמא ולכן דם הנמצא על בשרה שיצא והוא מטמא למפרע, ספק טמא ספק טהור – טמא. אבל בנמצא הדם בפנים, ספק מן החדר ספק מן המכה, לא היה עליו שם טומאה – לכן טהור. ↩︎

664. אספלנית מלוגמא ורטייה שעל בית הסתרים חוצצין אף על פי שאינו צריך שיכנסו בהן המים צריכין שיהיו ראויין ולא יהא בהן דבר חוצץ. ↩︎

665. נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. ↩︎

666. בעי רב אחא: נפתחו כותלי בית הרחם מהו? אויר רחם מקדיש - והאיכא, או דלמא נגיעת רחם מקדשה. כלומר האם צריך רק שלא תהיה חציצה בין הבכור לדפני הרחם או שצריך נגיעה ממש. ↩︎

667. בעי ר' ירמיה: מטלית מהו שתחוץ? כנפים מהו שיחוצו? ביצים מוזרות מהו? שני סדרי ביצים זו על גב זו מהו? אם תמצא לומר ביצים מוזרות חוצצים ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא. כמ''ש רבינו לקמן. ↩︎

668. נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה, אמאי אין צריך טבילה? וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו ומקפיד עליו - חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ, שאני עובר, דהיינו רביתיה. ולאו חציצה היא. הטבילה של אמו נחשבת כאילו שהוא טבל, ואין גוף אמו חוצץ כיון שזו דרך גדילתו, "אפילו בכולו לא הוי חציצה", ריטב''א שם. ובשעורי ר' דוד שם: הביאור הוא דזהו אבריו לטבילה, דגוף האם הוי נמי גוף העובר לטבילה, דהם גוף אחד, ונמצא דעור האם הנוגע במים נחשב כעורו של התינוק, וא"כ אין הביאור רק דגוף האם לא הוי חציצה אלא דטבילת האם הוי זה טבילה דידיה עם גוף שלה, ומשו"ה שפיר הוי טבילה מעליא. עכ''ל. ↩︎

669. בעי רבא: נכנסה לו רוח בבגדו, מהו?... כינה מהו שתחוץ? מתה לא תבעי לך דודאי חייצא, חיה מאי? מי אמרינן: כיון דאתא ואזלא רביתא היא הרי היא כבשרו ולא חייצא, או דלמא כיון דקפיד עלה חייצא? ↩︎

670. המקריב קדשים. אמאי? והאיכא חציצה שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה ודכוותיה בפנים לאו העלאה היא ... רב אמר: מין במינו אינו חוצץ. ומבאר רבינו שהבשר והאמורין הם מציאות אחת ולכך אין חציצה. ↩︎

671. ע''א: אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ. אי הכי, במנא נמי; דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא, התם היינו רביתיה, ומנא תימרא - דתניא: מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע - ת"ל: תאכלו מכל אשר במים, וליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל - אלא היינו רביתיה, ה"נ: היינו רביתיה. ↩︎

672. שלחו ליה לאבוה דשמואל: קדחו ותקע בו - יצא. פשיטא, כולהו נמי מיקדח קדחו להו! - אמר רב אשי: שקדחו בזכרותו, מהו דתימא: מין במינו חוצץ, קמשמע לן. ↩︎

673. פ''י מ''ח: תניא בתוספתא כו', העושה קילקי בראשו רבי אומר חוצץ רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אינו חוצץ. ↩︎

674. שיער שעל הלב שנתקשר ונעשה קלקלי, וכן קלקלי הזקן חוצצין. ↩︎

675. אלו חוצצין באדם... קלקי הלב והזקן... בפי' הרמב''ם: אמר כי שער החזה אם נתדבק ונתלכד בזיעה ובאבק ונעשה כעין קליעה שהוא חוצץ. אלו שאין חוצצין קלקי הראש כו'. ובפי' הרמב''ם: קלקי הראש ובית השחי התסבוכות שמסתבך השער ומתדבק בין שער הראש או שער השחי. ↩︎

676. ורצונו שישאר כך, כגון גדילת צמות ושרשרות שעושים בני חם באמריקה לשער ראשם... וכן פסק הרשב"א המובא בב"י (סי' קצ"ח) דבצבעה את שערה או ידה לנוי לא הוי חציצה שמקפדת שתהיה שם תמיד. ↩︎

677. שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן, ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע כזה הורו הגאונים, ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו. ↩︎

678. נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה כו' דהיינו רביתיה כו'. ↩︎

679. לקמן בסוף ההלכה: ובירושלמי פ"ב דשם ה"ג מה הזיה בגופו ע"ש – מניין לדישון מזבח החיצון שהוא אסור בהנייה ת"ל אל מקום הדשן שיהא מקומו לעולם, מניין לדישון מזבח הפנימי? והזה עליו והקטיר, מה הזייה בגופו אף הקטרה בגופו. ↩︎

680. צואה שעל הכסא אינה חוצצת עליו האיבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו אינן חבור טבל אין חוצצין עליו: ↩︎

681. חיבורי משכב טמאין חיבורי הזב טהורין. פירוש (דפירש רש"י) התם "בבשר הזב" ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשיראים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאינן יוצאין, וכי האי גוונא במשכב – טמא, כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה כדדרשינן התם, או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה. ↩︎

682. תניא בתוספתא שם ע"ש הצואה שעל כסא חיבור להזאה ואינה חיבור לטומאה דברי רבי יוסי הגלילי, רע"א כל שחיבור להזאה חיבור לטומאה, ויש חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה, הקומקומין חיבור לטומאה ולהזאה. כיסוי המיחם המחובר לשלשלת בית שמאי אומרים כולו חיבור אחד הוא, וב"ה אומרים הזה על המיחם הזה על הכסוי, הזה על הכסוי לא הזה על המיחם, א"ר יוסי אלו דברי בית שמאי ובית הלל אומרין כולן חיבור אחד הוא: ↩︎

683. כלים המפוצלין שמחוברין זה לזה במסמרים, כגון מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכיוצא בהן, בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזייה, שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לזה ולא לזה, כיצד הן חיבור לטומאה ולהזייה, שאם נטמא אחד מהן בשעת מלאכה נטמא השני, ואם הזה על אחד מהן בשעת מלאכה עלתה הזייה לשניהן וכאילו הן גוף אחד, וכיצד אינו חיבור לא לטומאה ולא להזייה, שאם נטמא אחד מהן שלא בשעת מלאכה לא נטמא חבירו, ואם נטמאו שניהן והזה על אחד מהן שלא בשעת מלאכה לא טיהר חבירו אף על פי שהן מחוברין וזהו דין תורה, אבל מדברי סופרים גזרו שיהיו חיבור לטומאה אפילו שלא בשעת מלאכה גזירה משום שעת מלאכה, ולעולם אם נגעה באחד מהן טומאה נטמא חבירו, וכן גזרו עליהן שלא יהיו חיבור להזייה אפילו בשעת מלאכה גזירה משום שלא בשעת מלאכה, ולעולם אם הזה על אחד מהן לא טיהר חבירו עד שיזה גם עליו כו'. ועי' בשו''ת ר' אברהם בן הרמב''ם על הלכה זו. ↩︎

684. רבינו באר "היכא דמבטל להדבר דאז הוה כהדבר עצמו", ומהרמב''ם משמע שזה לא מטעם ביטול אלא מטעם חיבור. ↩︎

685. לדעת רש''י לרבנן בתראי אין הבדל אם הדם בתוך החתיכה ולא נוגע בצידי הרחם, ובין אם החתיכה בקועה והדם נוגע, משום שאם זה דם נדה, אזי גם אם אינו נוגע טמאה משום דמין במינו לא חייץ. ↩︎

686. החיד''א בברכי יוסף (או"ח סי' כ"ז אות א') דלא מטעם חציצה אתי עלה, אלא משום דכתיב על בשרו, מי נימא דעל בשרו לא אתא אלא שלא יהא דבר חוצץ, או דלמא אף מים ורוח דלא חייץ, סוף סוף אין הבגד על בשרו ממש, דהא הרוח מבדיל הבגד מעל בשרו, וכמו שכתב רש"י שם, נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מעל בשרו בשעת עבודה. ולהעיר מהמשל''מ הלכות עבודת יוה''כ פ''ב כתב שהכה''ג ירד וטבל עלה ונסתפג, שצריך לנגב היטב את המים מעל גופו משום חציצה. ↩︎

687. ובריטב''א שם: צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול. פי' דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר (הושע ח'), ומכאן שאם נפח בו מבחוץ ולא נתן פיו בשופר לא יצא. ↩︎

688. קושיית התוס' בזבחים ק''י דלעיל, מ''ש בשר קדשים על המזבח שאינו חוצץ בינו ובין האמורים, מהך דעומד על רגלי חברו שעבודתו פסולה אף דהוי מין במינו. מתרץ רבינו שהבשר לא חוצץ משום דהוי דבר אחד עם האמורים, כי הוא מבטל את הבשר לאמורים, וקושיית הגמרא אמאי לא הוי חציצה, ר''ל הרי האמורים לא על עצמו של מזבח, אף דלא הוי חציצה. ↩︎

689. אף שהגחלים והאפר לא חוצצין (בכל הקרבנות), מ''מ לא הוי טהרו של מזבח. ↩︎

690. עי' בלחם יהודה על הרמב''ם שם. ↩︎

691. רמב''ם פ''ו: דם הנדה ודם הזבה ודם הקושי ודם יולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעין אחד הוא ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה, וזו נדה, וזו זבה. ורבינו מבאר שדעת הראב''ד שגם דם בתולין בכלל. ↩︎

692. הערוך לנר גורס דמים טהורים ע''ש, אבל הפירוש אחד, כיון שנותנים לה כל לילה הראשון, שכל דם שתראה תולים בדם בתולים, סד''א שאם תראה בלילה שאחריו לא תטמא למפרע כי יש לדמותה לרואה דם נדה פעם ראשונה (בתולת דמים), שעליה אמרו דיה שעתה, קמ''ל. וע''ז מקשה רבינו הרי אי נימא דדם בתולים הוא דם מכה שאינו דם המקור כלל, מה שייך לומר עליו (דמים או) ימים טהורים? ומוכח מכאן שכל מראה דמים אחד הוא. ↩︎

693. וכן הקשה התוס' רי''ד על רש''י וז''ל: ואינו נראה לי, דאי מניקה היא אטו לית ליה לרב דמניקה דיה שעתא? אלא ודאי אי מניקה היא אף על גב דמעין אחד הוא דיה שעתה. מפני שהמניקה דמיה מסולקים שנעכר הדם ונעשה חלב. והכא כשאינה מניקה מיירי כגון שהפילה או שמת הולד, וטעם דיה שעתה הוא מפני שראתה אחר דם טוהר. ↩︎

694. דם בתולים אף שבא מהמקור התורה טהרתו אף חיישינן שמא מחמת חימוד יצא גם דם נדה. וביב''א חלק ד' – יו"ד סימן י' ז"ל: בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' קסח), לרב האי גאון, וששאלתם הנושא אשה בתולה וכו', כשבועל בעילה ראשונה שהיא מצוה, פורש ממנה, ואסור לו לבעול בעילה שניה עד שתספור ז' נקיים ותטבול, מפני שדם בתולים גורם לדם נדה שיצא עמו, וכשהיא נבעלת בעילה ראשונה אוחזת אותה רעדה וחלחלה, ובזמן שהאשה מתחלחלת היא פורסת נדה, וכמ"ש (במגילה טו) באסתר, ותתחלחל המלכה מאד, אמר רב שפירסה נדה. ע"כ. ↩︎

695. רש''י ועוד ראשונים ס''ל שגזרת רב ושמואל היתה אף בבתולה שלא הגיע זמנה לראות, וז''ל חדושי הרשב''א נדה ס''ה: בועל בעילת מצוה ופורש. פי' אפי' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, כדאמרי' ר' יוחנן ור"ל כי הוו בה בתינוקת לא מסקי מיניה מאי דמסיק תעלא מבי כרבא ופירוש תינוקת פירקין דתינוקת, דאלמא מכוליה פירקין לא מסקי מידי, ובירושלמי נמי אמרי' כל ההיא הילכתא דריש פירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה כו'. וכ''כ בחדושי הר''ן. ↩︎

696. והרמב''ם פסק כר''מ, וכן הרא''ש והרשב''א הובאו בב''י סי' קצ''ג ס''ל כרמב''ם, דדם בתולים אינו מן המקור אלא דם מכה, כלשונם "אין לך מכה גדולה מזו". וקצת פלא על רבינו שמסיים: "ואנן לא ס"ל כן", הרי כן פסקו כל הפוסקים... וז''ל רבינו בקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז: דבאמת דם בתולים לדידן ג"כ הוה מן המקור רק דהתורה טהרתו, ומה דמבואר בירוש' ספ"ב דברכות שמא יצא דם נדה כו' שם י"ל דע"י חימוד ובא ע"י סיבה וכמו לר"א גבי דם קושי בימי טוהר עי' נדה דף ל"ח ע"ב... צפנת פענח - קונטרס השלמה השמטה טז ולכך אצלינו בטל דין דם טוהר דהוא דבר אחד עם הדין דדם בתולים ואכמ"ל. ↩︎

697. הגמ' מבארת ספקו טמא וכן הירושלמי נזיר פ''ט: ספיקו ספק זוב ספק קרי. (זוב סותר כל השבעה, וקרי סותר רק יום אחד) שואל רבינו מדוע לא אמרה הגמ' שאפילו מים חלוקים או עכורים ג''כ סותרים, כנ''ל. ↩︎

698. הכי גרסינן ע''ש בחס''ד שציין לר''ש בפירושו למשנה כו'. ↩︎

699. כלומר, ספק אם ראה או לא ודאי שאינו סותר, אבל אם ראה מים עכורים (שגזרו חכמים שטמא מספק) – סותר, ומדוע לא אמרה הגמ' שזה פירוש המשנה ספיקו טמא. ↩︎

700. פ''ה מהלכות שאר אבות הטומאות ה''ט: ואין האשה טמאה משום נוגעת בשכבת זרע שנגיעת בית הסתרים אינה נגיעה, אלא המשמשת הרי היא כרואה קרי, והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה, היתה קטנה מבת שלש שנים אינה מתטמאה בשכיבה, אבל מתטמאה בנגיעת שכבת זרע אם נגע בבשרה מבחוץ כו'. (ורבינו סובר שאף אם לא נגע בבשרה בחוץ – מטמאה משום פולטת). ↩︎

701. ז''ל המאירי שם: ויש פוסקים בזו כר' יהודה שאמר פרט לכלה ומפני שאינה מתעברת מביאה ראשונה, ומכל מקום אף הם מודים שאם פלטה טמאה משום מגע, שאין זה בית הסתרים. הילכך כל שהיא מתהפכת או מהלכת טמאה שאי אפשר לה שלא תפלוט. ↩︎

702. אולי רב חסדא רוצה לומר שהרואה אחר ג''י אינה מטמאה משום פולטת, היינו דלא חשיבא רואה כיון שנסרחה, אבל מ''מ מטמאה משום נוגעת בש''ז. ולכן פסק הרמב'''ם שהפולטת בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד (אף לאחר שש עונות. אבל עי' ב''י יו''ד קצ''ו שאין סותרת לאחר ג''י). ↩︎

703. ובהגהות מיימוניות כתב: הרמב"ן כתב בהל' נדה אשר חבר וז"ל בד"א שלא הלכה ברגליה אבל הלכה ברגליה אחר תשמיש יראה לי שאין חוששין לה, שכל מה שיש לה לפלוט פלטה בהלוכה. ע''כ והרא''ש (נדה פ''ד) כתב: בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב. ולקמן (דף מא ב) אמרי' אמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה א"א לה שלא תפלוט אלא ודאי הא דיבמות איירי כשכבדה את הבית וכן מוכח בשבת פ' ר' עקיבא (דף פו א) דמהני כיבוד להפליט הזרע. ↩︎

704. בדומה למ''ש המרדכי הובא ברמ''א או''ח תר''מ: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה - אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן). ↩︎

705. שכל נזירות היא ענין בפ''ע. ↩︎

706. וכ''כ התוס' בבכורות מ''ט ע''ב: ובמס' שמחות פ"ד (הל"ב) תנן הספקות אוננין ומתאבלין עליהן וי"ל דהתם בספק בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון דגנאי הדבר שלא יתאבל לא זה ולא זה והרי הוא ודאי בנו של אחד מהן. וכ''כ ביבמות ל''ו ע''ב: והא דתנן במסכת שמחות הספקות אוננים ומתאבלים עליהם נראה דבספק בן ט' לראשון או ז' לאחרון איירי דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד. משמע לכאורה שמצד הספק שניהם מתאבלים עליו, ועי' ב''י סי' שע''ד: והגהות אשירי כתבו בסוף מועד קטן (סי' צד) בשם אור זרוע (ח"ב סי' תכח דף פח:) ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון, אחרון מתאבל עליו ולא ראשון עד כאן ולא ידעתי מנין לו: עכ''ל. ↩︎

707. וכ''כ האור שמח: נ"ב. ושמואל פסק בסוף הערל (יבמות פג, א) הלכה כר"י בקשוי ולרב מיבעי ליה יעוי"ש. ממלואים. ↩︎

708. זה מה שנ''ל בכוונתו ואם שגיתי את''מ. ↩︎

709. בחי' המהרי"ץ חיות בחולין (דף י"ט ע"א), מתבאר אליבא דר' יוסי ברבי יהודה דזהו לא רק רוב כדלקמן (כ"ח ע"א), אלא דרובו נחשב כולו דיהי' דינו כאילו נחתך כבר אף אותו המעט אשר מחובר עדיין. אמנם ללישנא בתרא דמהני נמי לרבנן והביאו הרא"ש להלכה בשחט שני שליש והגרים שליש דברי הכל כשרה, דהא תנן רובו של אחד כמוהו, ופרש"י ואם לא שחט אלא רוב הסימן והלך לו כשרה, אלמא רובא ככולה וכו'. זהו מתחדש בהכי דס"ל לרבנן כדעת רבי יוסי ברבי יהודה דרובו של אחד כמוהו, דהיינו לא דין רוב ככולו, אלא מציאות דרובו ככולו, ודו"ק היטב. (דף על הדף חולין שם). ↩︎

710. ר' יהודה ס''ל שראתה שנים בשמיני כבר הוחזקה זבה, ואם ראתה גם בתשיעי אע''פ שילדה – הויא יולדת בזוב, ור' יוסי בתוספתא ס''ל שצריך שתראה ג''י קודם הלידה. (י''ז יום כנ''ל). ↩︎

711. מה שבשלישי לא בודקין אותו, לא משום שראיה שלישית אף באונס מטמא. ↩︎

712. הרי זו ספק לידה ספק זיבה, דאיכא עליה תרי ספיקי דשמא הפילה ולד והיא יולדת ואפי' בלידה יבישתא, וזבה ליכא אפי' ראתה דם, דקושי הסמוך ללידה רחמנא טהריה, ושמא אין כאן ולד כלל וראתה דם והויא זיבה, דזיבה בקושי טמאה היא כל היכא דליכא ולד... ↩︎

713. כגון שילדה נקבה ולאחר מ''א יום ילדה זכר שאז ימי טוהר שלו מסתיימים ביום פ''א מלידת הנקבה. ↩︎

714. כגון שילדה נקבה ולאחר עשרים יום ילדה זכר שאז ימי טהרתה מסתיימים ביום ששים לראשונה, אזי מונין לראשון ויהבינן לה עוד עשרים יום. ↩︎

715. ולכן יולדת שנתגיירה אחר שיצאה פדחת הולד, טמאה לידה ואין לה ימי טוהר, דהיינו כל הדם שתראה טמא, ולא אמרינן שמעין טמא סתום. (כלומר רק בישראלית אמרה תורה שנסתם הטמא ונפתח הטהור עד מלאת ימי טהרה). ↩︎

716. לעיל פ''ד ה''א כ' רבינו: בהך דבכורות ד' מ"ו ע"ב גבי גיורת שיצאה פדחת וולדה כו', דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ועיין בתוס' כאן ד' ל"ו ע"ב דמשמע שם דאף למ"ד שני מעינות מ"מ אין עליהם שם דם טמא ודם טהור רק הדין גורם אף אם ראתה אז ולא מיקרי דם נידה. ↩︎

717. לעיל פ''ד ה''א: ועיין רש"י כריתות דף ז' ע"ב ד"ה והדמים משמע דהדמים הם טהורים רק הטומאה ע"י לידה. ↩︎

718. התוספתא מחלקת בין רואה למפלת, שהרואה בימי טהרה דמיה טמאין והמפלת דמיה טמאין מפני הלידה. ולעיל שם כ' רבינו: ועיין בתוספתא שם דאמר דרואה תוך פ' טמאה ולכאורה ט"ס הוא, (ח''ד שם הגיה מהורין). אך י"ל דר"ל למ"ד שני מעינות הן, או לשיטת הירושלמי בפרק א' דדמים משתנים וזה בוודאי אף למ"ד שני מעינות הן רק אם שופעת מימי טומאה לטהרה או מימי טהרה אח"כ אז אזלינן בתר המעין אבל אם באמצע ימי טהרה נשתנה המעין שלה לא חיישינן דאל"כ יהא צריכה בדיקה שמא נשתנה הדם... ↩︎

719. ובריטב''א שם: והנכון בעיני שלא אמרו דייה שעתה בכיוצא בזו שהיא רואה מחמת מקרה של לידה, דכיון שהלידה גורמת וחיילותיה היאך אפשר לומר בה דייה שעתה, והא אין אנו יודעין אימתי התחיל הגורם. והמאירי: וכן היולדת שראת דם בפתיחת הקבר מטמאה מעת לעת ואף על פי שהמעוברת דיה שעתה כל שהגיע ללידה מטמאה מעת לעת... מיהא דוקא בימי נדה שאם בימי זיבה אין לך קושי גדול מולד: ↩︎

720. וכ''כ מעשה רוקח כאן: אך שעדיין קשה מההיא דרב הונא בר חייא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד דמשמע דשני מיני וסתות הן. ↩︎

721. כ''ה פירוש המשנה עי' במפרשים דארישא קאי. ↩︎

722. וכן הקשה המשמרות כהונה בדף ל''ט: מיהו ק' דלקמן בפ"ב דס"ח ע"ב מסיק הגמ' דשמואל מודה דהוי וסתה בימי זיבתה לענין דיה שעתא לקולא כיון דדמיה מסולקין ע"ש וזה הפך ממה שפירש"י כאן דלא הוי וסתה גם לענין דיה שעתה. ↩︎

723. ואף שלכאורה קשה להעמיס זאת על דברי רש''י... מ''מ מציין רבינו לפירוש המשניות לרמב''ם שג''כ פירש בדיוק כך את המשנה ואם יש לה וסת דיה שעתה – "ואינה צריכה לכך שלשה פעמים לקבעו כדין כל וסת כמו שקדם" כנ''ל... והדברים נפלאים. ↩︎

724. במשנה שם אמרו: ואלו הן הוסתות: מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן. וכל שקבעה לה שלשה פעמים - הרי זה וסת. אך לדעת רש''י חכמים אלה חולקים על המשנה וסוברים שדי אפילו בראיה אחת. והרמב''ם סובר שאין מחלוקת, וגם אלה מודים שצריך ג''פ, אלא שלא צריך שתהיה חוששת כל זמן הוסת, אלא די בפעם אחת ביום הוסת שנתעטשה או פיהקה כו'. (לא כמ''ש התוס' ד''ה מעטשת כו' וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או עיטוש חדא זימנא לא קבעה, מדמפליג בין תחלת וסת לסוף וסת ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף עכ''ל. וכ''כ הרא''ש וז''ל הטור סי' קפ''ט: ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם אחת אין הוסת נקבע כי זה דרך כל האדם ואין שינוי אלא אם עושה כן הרבה פעמים זה אחר זה ואם אירע לה כן ג"פ שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת עכ''ל). ↩︎

725. מדוע צריכה שתהיה לה וסת קבועה כדי שתהיה דיה שעתה, הרי בתוך י''א יום אין דרכה לראות כלל. ↩︎

726. אין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה, שאם רואה ג''פ מחמשה עשר יום לחמשה עשר יום, לא נאמר שאם לא בדקה תהיה טמאה, כי היא אז בחזקת מסולקת דמים כמ''ש רש''י, אך רש''י מוסיף שאף לענין דיה שעתה, שמשמע לכאורה שאם ראתה ג''פ בימי זיבתה לא אמרינן דדיה שעתה אלא מטמאה למפרע, וע''ז מקשה רבינו שזה היפך הגמ' ופירוש רש''י עצמו לגמ' כנ''ל, (וכן הקשה משמרות כהונה לעיל בהקדמה להלכה). ומתרץ שרש''י רוצה לומר שלא צריך ג''פ, אלא אף אם ראתה בימי זיבתה לא ביום קבוע – דיה שעתה. ("ראתה ג''פ פעמים מט''ו לט''ו אין זה וסת לענין דיה שעתה", אלא אף ראתה מט''ו לט''ז כו' – אף היא דיה שעתה). ↩︎

727. וכ''כ מרומי שדה לנדה י''א ע''א ע''ש שהסיק בסוף דבריו: ומיהו מדאי' להלן דף ט"ו ב' אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות כו', משמע דקיי"ל דלקפיצות לחוד לא קבעה וסת כלל. ואפילו יודע שקפצה שרי. ומכאן ראיה לשיטת הרמב"ם דגריס בל"ב להיפך מל"ק, ונשאר הפסק דלקפיצות לחוד לא קבעיה וסת. ↩︎

728. ... לעולם מקבל טומאה עד שיפסל מן הכלב... ↩︎

729. חייב על חתיכה כזית אף דאינה כל החלב. ↩︎

730. אם היתה טומאת נבילה בחלב, אזי היה מטמא רק כשהוא בשלמותו (כמו כל אבר מן החי), וגם איסור אכילה היה רק כשהוא בשלמותו, כי אם בטל טומאתו בטל איסורו, אבל מכיון שאין טומאה בחלב (גם כשהוא בשלמותו) – איסורו נשאר אף בחתיכה כזית. ↩︎

731. נבילה שנתערבה בשחוטה, מתוך שנתבטל איסורה שהכל מותר באכילה, בטלה גם טומאת מגע, אבל טומאת משא שאינה קשורה לאיסור – נשארה. ↩︎

732. הדם טמא ולא האשה. ↩︎

733. הובא לעיל: כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה ... כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח, אם נפסל מלאכול הכלב או שיבש כחרש ה"ז טהור, ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב ה"ז טמא כשהיה. בפ''ב מהלכות תרומות כותב רבינו: אך רבינו ס"ל כך דהנה הא דאמרינן דכל המיוחד לאוכל אדם מיטמא עד שיפסל מאכילת כלב ר"ל כך, דאם כבר נטמא לא פקעה הטומאה, ואם עדיין לא נטמא אז אי מחשב לאדם מועלת המחשבה. וזה רק בשהיה מיוחד לאכילת אדם, אבל אי לא היה מיוחד לזה ונפסל מאכילת אדם, לא מהני מחשבה לאדם: וזהו שי' רבינו בפ"ב מהל' טומ"א הי"ד והט"ו דגבי עור לא מהני מחשבה וגבי שליה מהני משום דחזי אגב אמו... ↩︎

734. עד''ז הקשה הסד''ט על רש''י וז''ל: על דברי רש"י וז"ל: לכאורה תמוה ומשמע אלו לא בדקה שחרית ואח"כ מצאה עצמה ערבית טמאה, היו טהרות של לילה טמאים מספק מדינא, ולכך תקנו בדיקת שחרית, וא"כ היכי קאמר הש"ס דמטעם קנסא הואיל ועברה על תקנת חכמים שתקנו בדיקת שחרית משו"ה טמאים הטהרות של לילה, הא אף קודם תקנת חכמים היו טמאים הטהרות לפי פירוש רש"י. ↩︎

735. תקנת חכמים שאף שאין לה וסת כלל מ''מ טמאה למפרע רק עד מעת מעת, וקודם זה היא בחזקת טהורה לגמרי. ↩︎

736. הסריחה מעיקרא - כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ההיא אף על גב דחזיא לכלב לא מטמאה במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא תו לא סליק מינה עד שתיפסל מכלב. רש''י. ↩︎

737. לא כמ''ש החזו''א אהלות סי' כ''א שטהור מטומאת מגע אבל מטמא במשא ובאהל. ולמד זה מסמיכות להלכה הקודמת ברמב''ם: כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אף על פי שחברו שאין חבורי אדם חבור. ובמכ''ת נעלם ממנו החילוק בין היה בו כזית מעיקרא שאז ודאי שמטמא במשא, משא''כ כשלא היה בו כזית, וכמפורש ברמב''ם: כזית חלב שלם שהתיכו טמא, היה מפורד והתיכו טהור. ובתוס' הנ''ל, כמ''ש רבינו. ↩︎

738. משמע מהתוס' שלא נחשב כזית שלם ממילא אינו מטמא אף במשא. ↩︎

739. בפ''ה ה''ב מהלכות מאכלות אסורות כותב רבינו: ועי' בפסחים דף מ"ו ע"א גבי בצק בעריבה ובכורות דף י' גבי איסורו חישובו וחולין דף קכ"א גבי אלל ע"ש ברש"י ותוס': ↩︎

740. ובתוס': והוא שכנסו - תימה מה שייכא מחשבה לאיסור? דגבי טומאה שייך לחלק דאי מבטל ליה עץ בעלמא הוא, אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה, לכך נראה דחייבין עליו לא מיירי לענין אכילה דלא צריך כנסו, אלא לענין אם נכנס למקדש כו'. ↩︎

741. אין דיחוי באיסורים כמ''ש הרמב''ם הל' טומאת אוכלין פ''ד ה''ו: כזית חלב ודם ונותר ופיגול שהניחן בחמה ונתמעטו אין חייבין עליהן כרת, הניחן בגשמים ונתפחו חזרו לכמות שהיו, בין לטומאה חמורה בין לטומאה קלה בין לאיסור. ↩︎

742. וכן הקשה מעשה רוקח כאן וז''ל: והרב המגיד ז"ל ... אך לא ידעתי למה לא נרגש שרבינו השמיט ושנטרפה דעתה מחמת חולי, דאין לומר שהיא בכלל שוטה, שהרי זו היא קושית הש"ס ואם איתא אכתי תקשה וחיפשתי בפוסקים ז"ל ולא מצאתי לשום אחד שנתעורר בזה, ולבי אומר לי שט"ס הוא והמדפיס או המעתיק הוא שהשמיטוה, תדע שבפי' המשנה הזכירה רבינו וכתב שהוא החולי אשר נתערבב שכלה מחוזק החולי כמו שיקרה בחלאים החדים ע"כ. ↩︎

743. בספרי צ''פ להלכות סוטה פ''ג ה''י הביא מש''כ רבינו בהלכות תרומות: וזה, נפ"מ גם לחברתה, ולכך מועילה כוונתה, וכמו בטבילת כלים דאף לדעת רבינו דס"ל בפ"י מהלכות פרה ה"ז דהמזה בעי כוונה לטהרה בשעת הזאה, אבל הניזה אין צריך ע''ש. ↩︎

744. ובחדושי הרמב''ן חולין ל''א ע''ב: והא דפליגי רב ור' יוחנן בטבילה שלא בכונה ופליגי תנאי בשחיטה דוקא במצות הללו שהן מתירין ויש בהם הכשר לדבר אחר, טבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה מתרת בשר לאכילה ואינן בעצמן דבר שבחובה, אבל בשאר מצות של חובה כו'. ↩︎

745. כלומר, במקום שצריך דעת ע''פ דין כמו בגט, חרש פסול לגמרי, (עי' בספרי צ''פ גרושין פ''ב הי''ד), אבל במקום (מצוה דאורייתא) שלא צריך דעת ע''פ דין תורה, קטן פסול רק משום נאמנות שאנו לא מאמינים לו שעשה שליחותו. וז''ל רבינו בפ''ב מהלכות מאכלות אסורות הכ''ב: ובירושלמי פ"א דתרומות דס"ל גבי חרש דהיכא דבעי כוונה עפ"י דין - אז לא מהני, והיכא דבעי שמירה מסיבה (לא מדין תורה אלא שמירה משום איזו סיבה, כמו שמירה מחימוץ כו' ע''ש בספרי) אז מהני כו'. ↩︎

746. בפ''א מהלכות שחיטה מבאר רבינו: אך כך, דהיכא דזה גופא הוה הפעולה י"ל דאין נאמנות נשים, אך אם זה רק גרם דעל ידי זה יהיה היתר, הוה זה רק כעין גילוי מלתא. ועיין נדה דף מ"ח ע"ב גבי בדיקה - כל הנבדקות - נבדקות על פי נשים, וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו. וקדושין דף ע"ג ע"ב גבי חיה - חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, במה דברים אמורים - שלא יצתה וחזרה, אבל יצתה וחזרה - אינה נאמנת. ועיין בהך דיומא דף פ"ד ע"ב גבי אם יכול להתיר ע"י נשים - ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת. כגון: שנים אומרים צריך, ושלשה אומרים אין צריך, ואשה או כותי אומרים צריך - מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. וא"כ נמצא לפי"ז כך, דגבי חולין דהשחיטה הוא המתיר אין נשים נאמנות, אבל גבי קדשים דאין השחיטה בלבד מתיר עיין חולין דף פ' ע"ב דלר"ש הוה כמו שחיטה שאינה ראויה, לכך גם נשים נאמנות וא"ש. ↩︎

747. שוטה היא משעת לידתה, לכך צריכה אשה פקחת לקבוע לה וסת, משא''כ מי שנטרפה דעתה מחמת חולי, כיון שכבר יש לה וסת קבועה דקבעה לפני מחלתה, אינה צריכה לפקחת. ↩︎

748. לעיל פ''ד ה''ט: לפי מש"כ לעיל דרק אגב תקנתא דטהרות נשאר גם לבעלה, וא"כ שוטה דאינה נאמנת על הטהרות אינה צריכה בדיקה אף לבעלה אם יש לה וסת. ↩︎

749. שם: אך באמת כך נראה מדברי רבינו דתקנת הבדיקה לא תיקנו רק על האשה ולא על הבעל. ↩︎

750. "וכל הנשים שדיין שעתן כתמן כראייתן ואינו מטמא אותן למפרע". משמע שגם אשה שיש לה וסת שדיה שעתה, אינה טמאה למפרע, גם אם ראתה שלא בשעת וסתה. ↩︎

751. הרואה דם בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד, מעוברת ומניקה וזקנה כתמן כראייתן ואינו מטמא למפרע. ע''כ, כלומר אשה שיש לה וסת מטמאה למפרע ככל הנשים, אא''כ ראתה בשעת ווסתה, כדעת חכמים, דאיתא בנדה ד' ע''ב: כל אשה שיש לה וסת וכו'. לימא מתני' ר' דוסא היא ולא רבנן, דתניא, ר"א אומר: ארבע נשים דיין שעתן, בתולה, מעוברת, מניקה, וזקנה. ר' דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה, אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' דוסא - אלא שלא בשעת וסתה, אבל בשעת וסתה - מודו ליה, ומתניתין בשעת וסתה - ודברי הכל. ע''כ. מקשה רבינו מדוע בהלכות מטמאי משו''מ לא חילק הרמב''ם ומשמע שם שגם אשה שיש לה וסת דיה שעתה? ↩︎

752. הבגד שנמצא בו הכתם מטמא למפרע עד שעת כיבוס, וזה רק לקדשים, אבל לבעלה (וגם היא עצמה) רק מעל''ע, שמטמאה את בעלה משום נוגע כמ''ש הרמב''ם במטמאי משו''מ שם: אבל אינן מטמאות את הבועל למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד. ↩︎

753. לגבי בעלה, הרואה כתם טמאה למפרע כאילו ראתה עכשו, הכתם נחשב כמו ראיה עכשו, ולא נטמא אותה למפרע כמה ימים משעת כיבוס כו'. רק לקדשים הבגד מטמא למפרע עד שעה שברור לנו שלא היה כתם. ובלשון רבינו לקמן: וכיון דשם א"א לומר דגבי אשה שיש לה וסת יהיה ג"כ טמא למפרע עד שעת פקידה אף יותר ממעל"ע, דלא עדיף מראיה שלא בשעת וסת, שוב לא גזרו גם על מעל"ע דלא חלקו. ↩︎

754. אינני יודע היכן, ורק זה נמצא שם: רבי יודן בעי בדקה חלוקה בשחרית ומצתה טהור ובמנחה ומצאת עליו כתם פשיטא חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה גופה מהו שיהא טמא מעת לעת. כלום את מטמא גופה אלא מחמת חלוקה חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה וגופה טמא מעת לעת: ע''כ. ואולי גורס רבינו: רבי יודן בעי בדקה גופה בשחרית כו'. ↩︎

755. לרש''י ותוס' מקולקלת למניינה כי לא ידעינן מתי ראתה (ממתי הכתם), ולרמב''ם מקולקלת כי לא ידעינן מה ראתה (אם דם מהמקור או מעלמא), ולכן מקולקלת למניינה גם להבא מצד הספק כו'. ↩︎

756. כלומר, לרש''י ותוס' הכתם ודאי טמא מכאן ולהבא אלא שאיננו יודעים ממתי נטמאת בו למפרע, ולהרמב''ם הכתם הוא ספק, ואף מכאן ולהבא לא ידעינן ודאי. וכ''כ סדרי טהרה סי' ק''צ: וכל הרואה כתם הרי זו מקולקלת למנינה, שמא מן החדר בא ונתקלקלה וסתה, עכ"ל, אינו ר"ל דמקולקלת למנינה משום דאינה יודעת מתי ראתה הכתם, ואם תראה אח"כ אינה יודעת אם היא בימי נדתה או בימי זיבתה, וכמו שפירש רש"י ו, א ד"ה מקולקלת למנינה, דזה אינו, דהא הרמב"ם סבירא ליה שם בפרק (י') ו הלכה ב - ו כל אשה שראתה בתחלתה ממנה חושבת כל ימיה ימי נדתה שבעה ואחר כך י"א ימי זיבה, וכן כל ימיה לעולם, בין ראתה בהן דם ובין לא ראתה, ע"ש, וא"כ מאי קלקול פתחי נדה יש כאן ע"י ראיית כתם כו' ע''ש. ↩︎

757. דבגד דהוי טמא למפרע אפילו ימים רבים עד שעת בדיקה, כס''מ שם. ↩︎

758. וכ''כ הרמב''ן: וכל ספק למפרע טהור מן התורה ומדבריהם החמירו בקדשים לתלות והחמירו בכתמים אפילו לחולין. ↩︎

759. נדה מ''ו ע''א: בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות - שומא, מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו - שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: סימן. ↩︎

760. בן תשע ויום אחד שהביא שתי שערות שומא, מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות שומא ר' יוסי בר' יהודה אמר סימן. מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות הרי הוא כאיש לכל דבר. ↩︎

761. חולצת - אם הביאה סימנין ולא אמרי' שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. ↩︎

762. לא שהיא גדולה מעכשו, אלא שכשתגיע לשנים תהיה מיד גדולה ולא נאמר ששערות אלו הן שומא. ↩︎

763. מ''ו ע''ב: רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו לוקין - וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה ... והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג', ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ... ובהביא שתי שערות נמי לא איירי דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה, דרבי יוחנן אית ליה לעיל דתוך זמן כלאחר זמן. תוס' מפרש שתוך זמן כלאחר זמן פירושו שאם הביא ב' שערות לפני י''ג שנה הוי גדול, ורבינו מפרש כמ''ש רש''י שיהיה גדול רק מכאן דהיינו מבן י''ג ולהבא ולא נאמר שהשערות שבאו לפני הזמן הוו שומא. ↩︎

764. והקשו התוס': וכנגדן בקטנה חולצת - פירש בקונטרס שנה אחת לפני נערות כגון בת י"א שנה ויום אחד אם הביאה סימנין חולצת ולא אמרי' שומא נינהו וקשה דרבא גופיה פסיק בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מו.) הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן כו'. ↩︎

765. כן הקשה בחידושי הרמב''ן, והר''ן שם: פירש"י ז"ל ג' נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה. ולאו דוקא דהא הנהו שלש בכלל ארבע נשים דמתני' דתנן בהו דיין שעתן, אלא מכל אשה המשמשת פריך. והגרע''א שם תירץ: ואף למ"ד דבמעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן ומניקתן, מ"מ פריך עכ"פ מקטנה. (וכ''כ רבינו). ↩︎

766. רש''י מדבר בקטנה שהביאה שתי שערות בתוך הזמן, וכשתגיע לזמן (י''ב שנה) תהיה מיד נערה, ואין דיה שעתה אלא מטמאה למפרע וגם ב''ש מודים שאם היתה משמשת במוך – מטמאה למפרע דאיכא למימר שמא מוך העמיד את הדם. ↩︎

767. פ''ד הי''ט: דגבי כתם על בגדה פחות מכגריס לא גזרו כלל לא בגדר תליה אך כל זה על כתם הנמצא אבל הך דכאן גבי בדקה בעד שאינו בדוק אז הוה רק בגדר תליה. וכ''כ לקמן פ''ט הכ''ג. ↩︎

768. וז''ל הריטב''א: אבל יש שפירשו דלא קשיא לן אלא בנמצא על שלו ולא על שלה דכיון דדם לאו מגופיה הוא ניחוש נמי לדם מאכלת, אבל נמצא על שלה כיון דמגופה חזיא דשייכי בה דמים כאן נמצאו וכאן היו, וכן פירש ר"ח ז"ל ותוספות, ויש סיוע לזה ממה שהביאוה כאן על פסקא דנמצא על שלו. ↩︎

769. בא''י שעסקו בטהרות לבשו הנשים בגדי פשתן לבנים כדי שיבחינו בכל כתם, משא''כ בבבל שאין טהרות תיקנו חכמים שילבשו הנשים בגדי צבעונים, אבל האנשים לבשו בגדי פשתן לבנים שהיו מצויין בבבל. ↩︎

770. עי' בפירוש המשנה לרמב''ם שם: וכבר נתבאר בתלמוד שאם היה הכתם כשעור שלשה גריסין - וכבר בארנו שעור הגריס בנגעים - הרי זו חוששת משום זוב, לפי שאנו אומרים כגריס ראת בכל יום וכתם זה מראיית שלשה ימים הוא ולפיכך תחוש לזוב, וזו היא דעת חכמים. ור' חנינה בן אנטגנס הוא האומר כאן אין בכתמים משום זוב וכך קבע התלמוד שזה דברי יחיד ואמרו מאן חכמים ר' חנניה בן אנטגנס כו' ע''ש. ↩︎

771. בצ''פ הנדפס: "היתה לה וסת"... ושמא מקריא ליטאי נזדמן לו למדפיס, והדפיס כפי שההוא קורא... ועי' בשו''ת בסוף שו''ע הרב סי' ל''ח בכתיבת השם בתיה – בשא בגט "ומה שקורין בשיא הוא לרפיון לשון המדינה". ובהערות שם: "שמבטא השי''ן בשם בשא, הרגיל במדינת רוסיה הוא ברפיון (שהוא ממוצע בין שי''ן ימנית לבין שי''ן שמאלית ונשמע כמו בשיא)"... ↩︎

772. ר' חנינא סובר שתולין כתם בכתם שאם השאילה חלוקה לבעלת כתם, וחזרה היא ולבשתו בלא בדיקה ונמצא כתם – תולה בבעלת הכתם, כמו כן בכתם גדול תתלה שהוא יצא כולו ביום הראשון ולא כל יום טיפה, ואינה זבה. (חזון יחזקאל שם, וכן מפרש רבינו). ↩︎

773. ומדוע כאן בכתם גדול נחשוש שהיה שם לפני שלשה ימים? ↩︎

774. מצה צריכה הסיבה - כבני חורין, שהוא זכר לגאולה, מרור אין צריך הסיבה – שהוא זכר לעבדות. ובתוס': ועוד שכתובה בתורה זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו ואף על גב דהויא לחם עוני יש לאוכלה דרך חירות כו'. ↩︎

775. משנה. זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה - צריכין טבילה, ורבי יהודה פוטר. ↩︎

776. פענוח מ''מ אלו יובא לקמן בגוף ההלכה. ↩︎

777. בפני רבו אין צריך הסיבה כו', מיהו סתם אב מלמד לבנו תורה כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף לא.) שהבן ירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה ואפי' הכי קאמר בפני אביו צריך הסיבה. ↩︎

778. אבידת אביו ואבידת אמו אבידת אביו קודמת לאבידת אמו אימתי בזמן שהיא תחתיו הא אינה תחתיו שניהם שוין. ↩︎

779. האיש קודם לאשה - להחיות ולהשב אבדה. וזה מדרבנן, כיבוד אב ואם מהתורה, לכן כשחייב לכבד אמו מהתורה, אין תקנת חז''ל שהאיש קודם לאשה. ↩︎

780. בתוס' שם: ומאי איכא בין מעילה דאורייתא ומעילה דרבנן דאורייתא משלם חומש דרבנן לא משלם חומש וכ"ש קרבן כו'. ↩︎

781. שאסור מהתורה לאכול תרומה, לא הוסיפו חכמים עוד גזרה מדבריהם שיהיו ידיו טמאות לטמא משקה חולין. ↩︎

782. טבול יום פ''ב מ''ב: קדרה שהיא מלאה משקים ונגע בה טבול יום ... ואם היה משקה חולין הכל טהור ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא זה חומר בידים מבטבול יום. ↩︎

783. וכ''כ בחדושי הר''ן: דלרב חסדא דאמר דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין באנו למחלוקת ר' ורשב"ג ס"ל דהאי דמודה ר' בראשון שלה לא מפני שתולין את הקלקלה במקולקל כל היכא דלא מקלקל ליה טפי, דא"ה היכי אמר סתמא דבאנו למחלוקת ר' ור"ש, ומשמע דאפי' בראשון שלו, והא בראשון לא מקלקל ליה כלל? אלא ודאי ס"ל לרב חסדא דמש"ה מודה רבי בראשון שלה ובאינך לפי שהן מוחזקות רואות, דבראשון שלה דמיה מצויין ויושבות על דם טוהר נמי דמיה מצויין, ועוד שמפני שדמיה טהורין רואה ואינה מרגשת וזו אילו ראתה הרגישה ובתולה נמי דמיה מצויין כדאמרי' לעיל בפ"ק זו שירפה מצוי כו'. ↩︎

784. וז''ל החת''ס שם: אמר ר"י אמר רב והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת הטעם נ"ל משום דכשם דאי היתה א' מהן נדה קודם מציאת הכתם היה תלינן הקלקלה במקולקלת ה"נ בשמצאה בכשיעור וסת דעדיין לא נחית שם טומאה לשום א' מהן אזי תלינן הקלקול בה משא"כ אחר הזמן הזה. ובזה יובנו דברי הרמב"ם דס"ל ג"כ גבי ג' נשים שלבשו חלוק א' בזה אח"ז אי מצאה א' מהן בשיעור וסת תלינן בה ולפי הנ"ל סברתו נכונה וע' מ"ש על זה נושאי כליו: ↩︎

785. פ''ד הי''ט: דגבי כתם על בגדה פחות מכגריס לא גזרו כלל לא בגדר תליה אך כל זה על כתם הנמצא אבל הך דכאן גבי בדקה בעד שאינו בדוק אז הוה רק בגדר תליה... אך באמת כך דהפלוגתא שם כך דלא גזרו כלל על כתם פחות מכגריס ואף במקום שא"א למאכולת כלל וגם במקום שידוע לנו שזה הדם משונה מדם מאכולת... ע''ש בארוכה. ↩︎

786. האור שמח בפי''ז הכ''ז דשבת ג''כ קישר שני דינים הנ''ל וז''ל: ירושלמי (עירובין פ"ב ה"א) היו שתים, האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן, מה צריכא לי' כשהיו שנים ממלין, אבל אם היה אחד ממלא נידון לכאן ולכאן, פירושו שיש שתי בורות, וכל אחד צריך דיומדין, ונמצא הכותל האמצעי' נידון לשני הבורות להדיומדין, ולכן אמר שאם אחד ממלא משני הבורות, כשממלא מבור זה חשיב הדיומד לזה הבור, וכשממלא אח"כ מבור שני נחשב לבור השני, אלא כששניהן ממלאין כאחד ע"ז בעי אם נחשב לשני הצדדין לדיומד, ודוגמתו מצינו לקמן פרק כיצד מעברין (שם פ"ה) הלכה ב', היו שנים, וכפירוש השני בק"ע, דאם הכפר האמצעי נידון כאלו עומד באמצע לשני הרוחות, וכשהוא הולך בין שני כפרים אילו חשבינן לי' כאלו הוא מובלע בין השניים האחרים, יעו"ש היטב. ↩︎

787. כפי' קרה''ע דלקמן, או כפי' האור שמח בהערה לעיל, וראה ציור שצייר האו''ש. ↩︎

788. ושם בשבויה מדובר שהכהנות נשואות לכמה אנשים, וכהן שהיו לו שתי נשים – שתיהן אסורות. כדלקמן. ↩︎

789. נראה שרבינו סובר דלדעת הרמב''ם דין זה הוא גם אם באו להשאל זו אחר זו, וגם אם נתעסקו בצפור זו אחר זו – שתיהן טמאות וז''ל המאירי בנדה נ''ח: ומתוך כך פירשוה בנתעסקו זו אחר זו, ותירץ בה דאפילו הכי לא דמי דהכא איכא סלע יתירא ואין לתלות באחת יותר מבחברתה, עכ''ל. כמ''ש הט''ז שחלק על הב''ח שפסק שבבאו להשאל זא''ז שתיהן טהורות. וז''ל ערוך השולחן ק''צ: אבל בכאן הטומאות מהנשים הן מעצמן מהכתמים שמצאו, וזה הצפור נצרך להוציאן מכתמיהן לתלות בו, ואיך נתלה בו כיון שאינו כנגד שתיהן? וממילא עומדין בכתמיהן וטמאות. ↩︎

790. דהוי תרתי דסתרי בבת אחת, משא''כ בהמשך הגמ': דאמר רבא: אמרו לו שנים צא וערב עלינו, לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משתחשך - שניהם קנו עירוב. שאין זה בבת אחת כו'. ↩︎

791. קרה''ע, וראה או''ש בהערה דלעיל שפי' דאיירי בשתי בורות לא בשלש. ↩︎

792. חכמים גזרו ואסרו שבויה לכהן בגדר תקנה וז''ל רבינו בפ''ט הכ''ב מהלכות אישות: ובאמת זהו מה דאמר שם בגמ' על הך אי מבטלינן קלא או לא מבטלינן, דהספק שלו כך אם זה הויא כמו תקנה דחיישינן לקלא, או משום חשש, דאי משום תקנה וכמו דמאי וכמו שבויה ולא משום חשש זנות רק מעלה עשו - שוב לא מהני ביטול כו'. ועי' לקמן פי''ז הי''ט. וכן גזרו לטמא כתם. ↩︎

793. דאף בפירות פיקדון חיישינן שמא נתחלפו בבית העכו"ם עם פירות של ישראל אחר שכשם שישראל זה הפקיד אצלו כך חיישינן שמא ישראל אחר מן החשודים על המעשרות הפקיד גם כן בידו ונתחלפו אלו באלו, פנ''מ. ↩︎

794. ה''ד: לא אמר ר"ש אלא כדי קופתו הפקיד אצלו שתים אחת דמאי ואחת ודאי בקיימות אבל אם נאכלה הראשונה השנייה דמאי, נטלו ממנו מאה בני אדם מאה סאין בת אחת כל אחד ואחד מתקן דמאי: נתנום לאדם אחד כבר נראה להיות ודאי נטל ממנו אדם אחד כמה סאין בת אחת הראשונה דמאי והשאר ודאי: נתנם למאה בני אדם כבר נראו להיות (ודאי) דמאי. בפ''ג מהלכות מאכלות אסורות כותב רבינו: ועיין בירושלמי דמאי פ"ג ה"ד נטל ממנה אדם אחד כמה סאין הראשונה דמאי והשאר ודאי אף שאח"כ חלקן לכמה בני אדם ע"ש. ופי' הרא''ש במשנה שם: דהכי איתא בירושלמי לא אמרו אלא כדי קופתו הפקיד אצלו שתים אחת דמאי ואחת ודאי, והכי פירושו אצל הנכרי כפירותיו כפי הפירות שיש לו לנכרי אם הפקיד אצלו שתי קופות ולנכרי שתי קופות שתיהן דמאי, ואם אין לנכרי אלא קופה אחת, אחת דמאי ואחת ודאי מתוקנת דלא חיישינן שמא הביא הנכרי פירות מן החוץ והחליפן כו'. ע''כ וכן פי' הר''ש ע''ש. ↩︎

795. עי' בשו''ת דברי יציב יו''ד סי' פ''ה בשיעור כסלע. ↩︎

796. ומדוע בהלכה הקודמת חוששין לדבריה, אלא הכא שאני בגלל שהשליח מכחיש. ↩︎

797. פאה פ''ז ה''ב: מתני' מסייע לרבי יוחנן דתני בד"א כשהיה מכירו אבל אם לא היה מכירו מרדף אחריו אפילו עד מאה. ↩︎

798. והא דאמר לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד, והכא מיירי על בשרה, דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה. ↩︎

799. כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין - שמעתי מקשה מאי איצטריך קרא לרבי עקיבא בפרק קמא דסנהדרין (דף ד.) לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באהל ומאי טעמא דרבנן דפליגי והא קיימא לן כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין ומתרצא דמיירי ברביעית דם הבאה משני נפלים שאין לא בזה ולא בזה רביעית מתחילה אבל שני מתים שיש בכל אחד טפי מרביעית לדברי הכל מצטרפין חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה. ↩︎

800. ה''ב: ר' יסא בשם רבי יוחנן שני מתים שקברן זה בצד זה זה נעשה גילגלין לזה וזה נעשה גילגלין לזה מה נפשך גילגלין לזה ולא לזה שכל א' מתבלבל בעפר חבירו, דליכא למימר ששניהם טמאין, דממ"נ אחד מהן גלגלין לשני ואין אנו יודעין איזה מהן גלגלין לשני, לפיכך שניהן אין להן רקב. התיב אבא בר נתן הגע עצמך שהביא חצי תרווד רקב מזה וחצי תרווד רקב מזה ועירבן זה בזה בוא וראה אלו הביא תרווד רקב משני מתים חצי מזה וחצי מזה ועירבן זה בזה טמאין משום רקב א"כ ה"נ יטמאו, קרה''ע... מאי כדון? תמן אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב שנקברו שניהם ביחד אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב שבתחלה נעשו תערובת זה לזה לכן לא מצטרפין, ברם הכא כל אחד ואחד ראוי למלוא תרווד רקב. שנקברו שניהם ביחד אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב שבתחלה נעשו תערובת זה לזה אבל הכא ברקב הבא מב' מתים שבתחלה נקבר כל אחד לבדו והיה ראוי למלא תרווד רקב מצטרפין חצי תרווד רקב מזה וחצי מזה, פנ''מ, להיפך מקרה''ע, וכן הבין רבינו. ↩︎

801. שחט שני חצאי סימנין בעוף – פסולה. שני חצאי סימנין - פסול דכמו דלא עביד מידי דמי, דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא. ↩︎

802. דילמא להשלים - פירש בקונטרס שאם חסרה מזוזה שיטה אחת אי לאו דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס"ת ותופרין במזוזה והא דאמרינן בירושלמי בפ"ק דמגילה דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור אחד ההיא בשלא תפר העורות זה בזה. ↩︎

803. ע''א: ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה דפריך ולמה לא תנינן שהספרים נכתבין בשני עורות והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור א', מ"ר. (כלומר ספ''ת נכתב בשני עורות, וברור שהם תפורים, ותפילין ומזוזות לא מהני תפירה, אלא עור אחד דוקא). וכן הקשה קרן אורה שם: ובדין ב' עורות יש לי ג"כ מקום עיון, דהתוס' ז"ל כ' לעיל (ל"ב ע"א ד"ה דילמא) דלא נאסר ב' עורות בתפלין אלא כשלא תפרן, וע"כ לא נאסר ב' עורות ג"כ אלא בדף אחד, היינו פרשה אחת, דכל הפרשיות איתמר לקמן (ל"ד ע"ב) דבשל יד אם כתבן על ד' עורות כשר. ולפ"ז היכי ס"ד להכשיר בס"ת כה"ג, דקאמר שהספרים נכתבים בב' עורות, ואי בשלא תפרן פשיטא דגם ס"ת פסול כה"ג אם לא נתפרו... ↩︎

804. חמשה נהרגין בשבת, ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. (ע''ש בתוס' ובחדושי הר''ן ובמאירי, אי איירי ברצין אחריו לפי ר''י או לא. אבל הרמב''ם בהערה הבאה פוסק שמותר להרגן כשיראו, היינו אפי' אין רצים אחריו אע''פ שהרמב''ם פוסק כר' יהודה). ↩︎

805. חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום מותר להרגן בשבת כשיראו. ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להרגן ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו אסור להרגן. והקשו המפרשים, ז''ל אור הישר: וא"כ מידי ספיקא לא נפקו עד כמה יגיע היזיקן, ומדוע לא יהיה מותר להורגן מטעם וחי בהם, ולאמר דגם נחשים ועקרבים חלוקין במקומותיהם וזמניהם, הלא מאן מפיס בין נחש לנחש? וכדהקשו בע"ז דף ל' ע"א פירוקא לסכנתא, ולא מצינו שיחלקו בין מקום למקום וכהנה, ובחולין דף י' ע"א מסקינן דספק סכנתא חמירא מספק איסורא וצ"ע כעת. עכ''ל. וע''ז מבאר רבינו לחלק בין נחש א''י כו' שהסכנה כאן לבין שאר נחשים כו'. ↩︎

806. אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא - אסור, ואי קאתו בתריה - שרי. ובתוס': תימה ה"ד אי דאיכא סכנה פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואי ליכא סכנה אמאי שרי. ↩︎

807. השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין. אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, לדברי רבי יהודה - ארס נחש בין שיניו הוא עומד והרי הוא כתוקע סכין בבטנו, דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו - לפיכך: מכיש - בסייף, ונחש - פטור. לדברי חכמים - ארס נחש מעצמו הוא מקיא בנשיכתו, וכשהשיכו זה עדיין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא, אף על פי שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית - לפיכך: נחש - בסקילה, והמכיש - פטור. ↩︎

808. כלומר, ארס הנחש שהוא הדבר המסכן אינו עכשו כאן, כדפירש''י בהערה הקודמת. ↩︎

809. ספק אם הדבר המסכן כאן או לא, האם נחשב כפקוח נפש או לא. ↩︎

810. כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. ↩︎

811. במשנה: ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח. ↩︎

812. המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן – פטור. ↩︎

813. לפיכך אם היה הרוב ישראל אף על פי שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין. ↩︎

814. האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם כו', היה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות כו', מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת. ↩︎

815. ... וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב, לפיכך אם היה הרוב ישראל אף על פי שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין. והקשו עליו הרמ''ה ושאר רוא''ח ובכס''מ: ועוד תמיה מ"ש בסמוך לפיכך אם היה הרוב ישראל וכו' משמע הא מחצה על מחצה לא, וזה דבר שא"א דודאי במחצה על מחצה מצילין כו'. ולח''מ ועוד. ↩︎

816. אף שמספק לא מפריש מתנות : בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחר כולן פטורין, שכל אחד ואחד ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה כו'. מ''מ בכוי אף שהוא ספק – "והכוי אף על פי שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות", ע''ש במפרשי הרמב''ם ובטור ועוד. ורבינו מבאר שזה משום: "שם הוחזק התינוק בספק עכו"ם ספק ישראל, ובספק מחללין שבת, משא"כ כאן לא הוחזק שום אדם בספק לא נתנה שבת לדחות אצלו מספק". וגם כאן, הכוי הוחזק שהוא ספק בהמה לכן חייב במתנות, משא''כ בתערובת לא הוחזקה אף אחת בספק כו'. ↩︎

817. ובית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברשות הרבים אף על גב דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אף על גב דמדאורייתא טהור. ↩︎

818. וכ''כ בחדושי הרמב''ן כרש''י ולא כרשב''ם שפירש ספק ביאה טהור משום ס''ס ע''ש, אלא ספק ביאה טהור: אלא משום הכי מטהר רבי אליעזר הואיל והדבר רחוק כיון שהוא במקום אחד והטומאה במקום אחר, כו'. ↩︎