דברים אחדים.

כמו בספרי הקודמים על גרושין ושבת, הובאו דברי רבינו באותיות גדולות, ופענוחם והמראה מקומות באותיות קטנות יותר. ברוב המקומות ככולם שהעתקתי דברי הגמרא, כל מה שסגרתי באותיות מרובעות – הם דברי רש''י.

בספר זה הבאתי בראש כל הלכה את דברי רבינו כמו שהם, ואחריהם כתבתי קצור ובאור דברי רבינו, לפי הנראה לי, ואם שגיתי כו', ולאחר מכן את דברי רבינו עם המראה מקומות והפענוח.

ברצוני להודות לקהילת פתח תקוה במונטריאול, על עזרתם בפתוח הכולל ושגשוגו, ישלם ה' שכרם ויזכו להפיץ תורה בכל הקהילה ויתברכו בכל מילי דמיטב.

וכבוד ידידי ורעי ר' עופר יהושע באזוב, שמסייע רבות בהחזקת הכולל בהדפסת הספרים, פענוח כתבי היד וכו'. שיצליח בכל מעשה ידיו ויתברך לראות נחת מילדיו וכל יוצאי חלציו, ברוב טוב בגשמיות וברוחניות.

לעילוי נשמת

אבי מורי ורבי אליהו ב''ר אברהם וחביבה בן שמעון

וחותני הרה''ח יהושע העשל ב''ר אהרן אליעזר צייטלין.

ולזכות תבדלח''ט

אמי מורתי סימא שתחיה בת ר' משה ודונה אבגי ע''ה.

יה''ר שתרווה רוב נחת מכל צאצאיה בגשמיות וברוחניות

מתוך בריאות ואושר עד ביאת ינון בקרוב ממש.

אברהם בן שמעון

ראש הכולל.

הרמב''ם כותב באיגרתו לר' פנחס הדיין, אודות חיבורו הגדול משנה תורה:

אני נשבע שיש בו כמה פרקים, יהיו באותו הפרק הלכות פסוקות מעשרה מקומות או יותר, מן התלמוד והירושלמי ומן הברייתות. שאיני מהלך לא על סדר התלמוד ולא על סדר המשנה, אלא כל ענין וענין מקבץ כל שנאמרו בו בכל מקום שהם, עד שלא יהיו הלכות אותו הענין מפוזרות ומפורדות בין המקומות, וזו היתה סוף מגמתי בזה החבור, שאין כח באדם להיות זוכר כל התלמוד בבלי וירושלמי והברייתות שלשתן שהן עיקר הדינין.

וכ''כ באגרת לר' יונתן הכהן:

וכמה טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקבוץ חבור זה, ואנשים גדולים ככם הם ידעו מה שעשיתי, שהרי קרבתי דברים מרוחקים מפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים, וקראתי אותם אחד מעיר ושנים ממשפחה כו'.

דרכו של רבינו, לציין את המקורות "עשרה מקומות או יותר", "המפוזרים בין הגבעות וההרים" להלכות שבמשנה תורה. לא בדרך של עיון מצומצם בסוגיא על אתר, כאילו שרק זה הוא המקור לפסק ההלכה ברמב''ם, דרך לימוד של הכרח וכפיה "מוכרחים לדחוק ולומר שהרמב''ם למד את הסוגיא באופן אחר" וכו' וכו', לדחוק ולכווץ ולעתים רבות אף "לעקם" את הפשט בגמרא על אתר, עד כדי עיולי פילא בקופא דמחטא, כדי להתאימה עם דברי הרמב''ם.

וידוע מה שאמר רבינו בחריפותו על שלשה מחברים בני דורו שכתבו חיבורים על הרמב''ם, על אחד מהם אמר שהוא אונס (מוכרחים לומר...), והשני מפתה (עפ''ז יומתק...), והשלישי סתם מוציא שם רע....

דרך רבינו לציין למקורות של הרמב''ם בירושלמי ובספרי ותוספתא כו'. וכפי שכותב הרמב''ם בהקדמתו לפירוש המשנה: אני משה בן מימון הספרדי בניתיהו, ומים התלמוד משיתיהו, ומספיר התוספתא יסדתיהו, ובפוך ספרא רבצתיהו, ומזהב ספרי טחתיהו, ובדברי הגאונים סמכתיהו כו' וכו'. ועד''ז בהקדמתו לספר היד כותב: ומשני התלמודין ומן התוספתא ומספרא ומספרי ומן התוספתות, מכולם יתברר האסור והמותר והטמא והטהור והחייב והפטור והכשר הפסול כו'.

הרי שפתי קדשו ברור מללו שהמקורות להלכה הם רבים ומפוזרים, וצריך "רק" למוצאם מבלי להלחץ וללחוץ כו'.

וראיתי להעתיק כאן כמה פנינים מדברי רבינו המובאים בספר להלן.

חיוב המזיק לשלם.

בחדושי הגר''ח מבריסק על ב''ק סי' ו' הביא (בהערה שם¹) הוראה למעשה שפסק הגר''ח בשנותיו הראשונות בבריסק: אחד מתושבי בריסק היו לו שני ספרים ישנים יקרי המציאות, אשר כל אחד מהם היה שוה חמש מאות רובל, ובא אחד ושרף אחד מהם. המזיק טען לזכותו דמכיון שהספר שנשאר נעשה עכשו יותר יקר המציאות, ושוה אלף רובל, א''כ נמצא שלא הפסידו כלום.

ואמר הגר''ח שהדבר תלוי מהו החיוב תשלומין של מזיק, דאם החיוב הוא לשלם את ההפסד, אכן פטור, אבל אם החיוב הוא להשלים את החפץ שהזיק, חייב לשלם חמש מאות רובל על הספר ששרף, אבל מ''מ יש לפוטרו דכיון שלא היה לו הפסד כלל, אין על השורף שם מזיק כלל, דשם מזיק הוא רק אם הפסידו כו', ע''ש בנוסחא אחרת כו', ורצה לדייק מלשון התוס' בב''ק, ויש אומרים שמשם מוכח להיפך וכו'².

מצאנו לרבינו שמציין בדרך הילוכו כדרכו לכמה מקומות בש''ס וירושלמי הדנים בנושא כעין זה, ומראה שכבר דנו בזה תנאים ואמוראים.

בירושלמי פ''א דקדושין:

"עבד שחלה ואח''כ ברח", הדין הוא שעבד שחלה אינו חייב להשלים את זמן חוליו שלא עבד, אך עבד שברח חייב להשלים לאדונו על הזמן שברח ולא עבד. וז''ל:

ברח ואחר כך חלה משלם דו יכיל למימר ליה אילו הוית גבאי לא אבאשתא אמר רבי חיננא אפילו על קדמיתא אתייא היא חלה ואחר כך ברח משלם דו יכיל מימר ליה אילו הויתה גבאי אינשמת בפריע.

משמע מהירושלמי שאינו חייב להשלים³.

מכאן שחיוב התשלומין הוא רק על הפסד האדון, וכיון שכאן לא הפסיד כלום בבריחת העבד כי בין כך לא היה עובד – פטור.

ועוד בירושלמי, אמר ר' שמעון האונס אינו נותן את הצער כיון שסופה להצטער תחת בעלה, כמו החותך נטיעותיו של חבירו שהוא עתיד לחותכן שהוא פטור. מכאן, שאם הניזק לא הפסיד כלום – המזיק פטור,

אבל מציין רבינו שבתוספתא ב''ק פ''ו מובא: הקוצץ נטיעותיו של חבירו ועתיד לקוצצן - (אע''פ שהוא עתיד לקוצצן), לא יאמר לו תן לי מה שחבלת בי אלא נותן לו כל נזקו.– חייב⁴.

ועוד בירושלמי, ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי, ולוי נתנה במתנה ליהודה, בא שמעון וטורפה מיהודה, ואין לוי יכול לתבוע כספו מראובן הגזלן, כי ראובן טוען הרי בין כך נתת במתנה ליהודה והוא לא בא לגבות ממך, ומה הפסדתיך?. (אא''כ לוי טוען רצוני שיהודה יחזיק לי טובה על המתנה כו').

מכאן שחיוב התשלומין הוא רק על הפסד הניזק ולא על רווח או נזק שעשה המזיק. וכשאין לניזק הפסד – אינו משלם.

אבל בבבלי, ב''ק מ''ח:

אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה בורות שיחין ומערות - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור. ופירש רש''י אם הפקיר רשותו כו'. שבעל החצר הפקיר חצרו אח''כ, (כי אם לא, מי הרשה לניזק להכנס), ואעפ''כ חייב בעל השור בנזקי חצר, הרי אף שלא הפסיד הניזק, כי בין כך הפקיר חצרו, מ''מ כיון שבשעת הנזק – הזיקו, חייב לשלם.

ומהגמ' בבכורות, המוכר לחברו בשר בכור ואכלו, חייב להחזיר לו כספו אבל מנכה לו דמי מה שנהנה.

שואלת הגמ' הרי הלוקח יכול לטעון, מה הפסדתיך, הרי כל מה ששלמתי לך היה רווח, כי הבכור שנשחט תם טעון קבורה, א''כ מה איכפת לך שנהנתי, החזר לי כל כספי⁵.

משמע שהתשלומים הם עבור מה שנהנה (שעשה) המזיק שלא כדין, ולא רק על הנזק וההפסד שגרם,

וכיון שהמזיק הזיק נזק שלם, חייב לשלם הכל לניזק, ולא רק מה שהניזק הפסיד בפועל, ולכן אינו מנכה לו דמי מה שנהנה.

וכן בירושלמי פאה, המוכר לחברו קלחי אילן ושייר מקצת השדה לעצמו ואמר לקונה אני אשאיר פאה על הכל גם על חלקך, ונשרף שדה המוכר, וממילא אינו מפריש פאה, חייב המוכר לשלם לקונה דמי הפאה שהיה צריך להשאיר עבורו. –

"דכיון שלא נתן פאה שוב הוה כמו שחסר ממה שהתנה ליתן לו" (מה''ת יסוה''ת פ''ה דף מ''ה ע''א).

יוצא שהתשלום הוא גם כשהניזק לא הפסיד כלל, (כי מה איכפת לו אם נשרף או שנטלוהו עניים, שבין כך אין הלוקח צריך להפריש והוא לא הפסיד כלום) - אלא רק על מה שהמוכר הרויח...

מכל זה יוצא שמחלוקת התנאים היא אם ישלם לו דמי הספר ששרף, על הנזק שעשה, או שכיון שלפועל הניזק לא הפסיד – פטור.

ואת כל זה ועוד יותר מזה כתב (בהלכות אישות פי''ד הי''ח) רק כבדרך אגב לבאר הלכה: בתוספתא אמרו שהבעל חייב לפדות את אשתו אם נשבית, זה רק בשבויה ביד לסטים, שאם נבעלה אינה אלא אנוסה ומותרת לו, אבל אם נשבית ביד מלכות (בן נצר), אסורה על בעלה (אפילו ישראל), כי אנו חוששין שנתרצתה למלך שסברה להיות אשת המלך כו', ולכן אינו חייב לפדותה.

שואל רבינו מה הדין באשת כהן שנשבית ביד המלך, האם חייב לפדותה או לא?

הבעל טוען, מסתמא נבעלת ברצון ולמה אשלם לך כתובתך, והאשה טוענת, הרי מהרגע שהוציאוני מהבית נאסרתי עליך מדין שבויה (שאסורה לכהן בכל אופן), ואתה מחוייב מיד לפדותני ולתת כתובתי, א''כ מה איכפת לך מה עשיתי אח''כ, מאי נפ''מ אם נשבית ביד מלכות או ביד לסטים?. ומכאן נכנס רבינו לחקירה הנ''ל מהו חיוב התשלומים... ע''ש בארוכה.

נשואין –

"אם דבר נמשך, או נקודה מזמן הנשואין עד מותה או גירושין".

רבינו מבאר בכמה מקומות מספריו שזו מחלוקת בין הרמב''ם לראב''ד. לדעת הרמב''ם חיובי הבעל לאשתו הם דבר נמשך, כל יום ויום הוה חיוב חדש, ודעת הראב''ד שזה חיוב כללי "נקודה", המתחיל בשעת הנשואין עד סופם [מיתה או גרושין].

הנפקא מינה לדינא, לקמן פ''ו ה''י: הדין הוא שאינו יכול להתנות ע''מ שאין לך עלי עונה משום דהוי מתנה ע''מ שכתוב בתורה. אך האם יכול להתנות ע''מ שאין לך עלי עונה לזמן מסויים?, שאז אינו מבטל לגמרי מש''כ בתורה.

אם נאמר שזה חיוב כללי [נקודה] – יכול להתנות, דאז הוי מבטל מקצת כו', אך אם זה חיוב חדש כל יום – אינו יכול להתנות, כי אז הוא עוקר לגמרי את החיוב לאותו יום.

ולקמן פי''ד ה''ג: –

נושא אדם כמה נשים כו' ואין אשתו יכולה לעכב כו', ומדברי רבינו נראה דאף דכל זמן דיש לו אשה אחת הוא משועבד לה העונה, מ''מ אח''כ כשנושא אחרת יכול לחלקם לב'.

ועיין בנמוקי יוסף פ''ד דיבמות דמבאר שם להיפך כו' -

ז''ל: וכתב הריטב''א ז''ל בשם רבו שאמר בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות לישא אחרת על אשתו, דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי, והו"ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל –

והטעם כמש''כ לעיל [שדעת הרמב''ם] דכל יום הוא חיוב חדש⁶.

ועוד שם:

ולכך ס''ל בהלכות גירושין פ''י הכ''ג דלגבי אשתו שנשתטית [אינו חייב לרפאתה כדלקמן] - אינו משועבד כיון דהשתא לאו בת אישות היא [להלן].

וכבר כתבתי בזה בהלכות ברכות.

ז''ל רבינו שם פי''א ה''ה:

והנה רבינו ז''ל בהלכות אישות פ''ג הכ''ג ובפ''י ה''ו מחלק שם בין ברכת אירוסין לברכת נשואין דבברכת אירוסין אינו מברך אח''כ, ובברכת נשואין מברך, דס''ל דאירוסין אינו דבר הנמשך, ונשואין הוא דבר הנמשך.

וזה ג''כ שיטת רבינו בהלכות גרושין ס''פ י''א גבי מניקת, דמחלק בין ארוסה לנשואה – [עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט כו', אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא] –

משום דבנשואין בכל יום הוה איסור חדש ולכך יוציא, ולא מחמת מה שכתבו שם התוס' ביבמות שם⁷ כו'.

ועוד נפ''מ:

אם מוטל עליו חיוב לרפאת את אשתו שנשתטית, משום דס''ל לרבינו דהני דברים דהבעל מחוייב ליתן לאשתו דהוא מחמת הנשואין – בכל יום יום הוה חיוב חדש, וכיון דבשוטה לא שייך זה, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת – פקע החיוב.

ואם היה החיוב "נקודה", שמתחיל מזמן הנשואין – לא היה נפקע אף אם נשתטית, והיה חייב לרפאתה.

ולקמן פי''ח הי''ד – במ''ש הרמב''ם: הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה [כמו] שאין דין קדימה במטלטלין

הניח נשים רבות כו', עיין בהשגות –

השגת הראב"ד: הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו נזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלין. א"א ואפילו ניזונות מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת, והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו.

ועיין בה''ה –

ועל מ"ש רבינו שאין דין קדימה במטלטלין כתוב בהשגות א"א ואפילו ניזונות מן הקרקע וכו'. ולי נראה שאף דעת רבינו כן הוא, שאפילו ניזונות מן הקרקע - ניזונות בשוה, שאל"כ היה לו לומר ניזונות מן המטלטלין בשוה, ומן הקרקע לפי קדימתן, ולפי זה ראוי להיות בספריו כמו שאין דין קדימה במטלטלין כו', והטעם שכתב הר"א ז"ל בהשגות אינו נכון שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא לאחר מותו הוא אפילו בכתובה לא תהיה דין קדימה לאלמנות שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה כו'.

ר''ל שלדעת הרמב''ם שזה חיוב חדש בכל יום, אין להם קדימה למזונות אפילו בחייו, כמו שאין דין קדימה במטלטלין, ולדעת הראב''ד רק אם מת הבעל – ניזונות בשווה, אבל בחייו הראשונה קודמת לשניה. ובאמת כבר כתבתי בזה דהם פליגי אם זה הוה בכל יום חיוב חדש או שנשתעבד מחיי הבעל. ועוד נפ''מ כדלקמן.

שני דברים בקדושין.

א') - קנין, שהאשה קנויה לבעלה⁸.

ב') - איסור, שאסורה על כל העולם כהקדש.

"גבי קדושין ג''כ נעשה שני דברים ע''י הקבלה שלה, היא נאסרה לכו''ע, וע''י הנתינה שלו היא נקנית לו".

מכיון שזה שני דברים לכן מצינו זה בלא זה, כלומר, שתהא האשה קנויה לבעלה, ואינה אסורה על אחרים.

או שאסורה על כל העולם, ואינה קנויה לבעלה.

הענין הראשון – קנין [ללא איסור בגדר א''א] דהיינו שיש לו בה קנין שהיא מיוחדת לו, מצינו בקדושי קטנה (קדושי מיאון) הקנין הזה הוא תלוי ועומד עד שתגדל, ואז כשגודלת יגמרו קדושיה ממילא אף אם לא בעל, והקנין יחול למפרע. לכן הדברים התלויים בקנין כמו אכילת תרומה לדעת הרמב''ם תאכל בתרומה גם בקטנותה וגם לכשתגדל ואף אם לא בעל.

וכן קטן שקידש "אין אישות לקטן" ולא חייבים עליה משום א''א, אעפ''כ יש לו בה קנין, וכשיגדל יחול הקנין למפרע, לכן כתובתה מאתים. (ולא כמו גר וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח''כ נשתפה, שאין לה אלא מנה, כי בשעת חיובו איננה בתולה). כי לגבי הקנינים היא אשתו הקנויה לו.

משא''כ הענין השני שבקדושין - לאסור אותה בגדר א''א [לחייב את בועלה מיתת ב''ד], ושלא יהיו קדושי אחר תופסין בה, ושתהא פוטרת צרתה מיבום, ענין זה לא נגמר מעצמו ממילא, אלא רק אם בא עליה משתגדל.

וכן בשפחה חרופה [שהיא מאורסת לעבד עברי], יש רק קנין שהיא קנויה לו, ולכן הגמרא כוללת שפחה חרופה בחייבי לאוין כמ''ש רבינו בכ''מ, ואין בה איסור א''א, ובלשון רבינו לקמן פ''ד:

וכן הדין גבי שפחה חרופה בגיטין דמ''ג דשם רק שהיא מיוחדת לו, ולא שאסרה על אחרים כו'.

וכן מצינו להיפך שיש איסור ואין קנין, דהיינו שהיא אסורה על אחרים בגדר א''א, ואעפ''כ אינה קנויה לו "אינה שלו". כגון הבא על יבימתו בשוגג, שנעשית א''א וחייבין עליה מיתה, ומ''מ אינה שלו לכל הדברים (לדעת שמואל). ראה לקמן פ''ד ה''ח.

עפ''ז מבאר רבינו את התוספתא שב''ד מקנין לאשת קטן, (אל תסתרי עם איש פלוני) - לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה, כלומר, כשיגדל הקטן יוציאה בלא כתובה, אע''פ שלא היה לה דין א''א בקטנותו, מ''מ חיובי ממון חלים למפרע, וזו שזינתה – נפקעו החיובים.

וכמו גר שנתגייר בקטנותו אם גדל ולא מיחה – הרי הוא גר למפרע.

וכן יעוד, אם האדון ייעד האמה לבנו הקטן, יש לו בה קניני אישות כמו כל בעל באשתו, אבל התורה מיעטה את בועלה ממיתה "פרט לאשת קטן".

וכן יבם קטן – קנה את אשתו (שהוא יורשה וכו'), ואין חייבים עליה משום א''א עד שיגדיל. (לקמן פי''א ה''ד).

להתיר אשה לבעלה לגמרי צריך שיהיו שני הדברים קנין ואישות, ואם חסר הקנין – אע''פ שיש אישות, מ''מ אסור לו לבוא עליה.

וכ''כ רבינו במכתבי תורה קפ''ב:

בגדר קדושין של העובר [האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי, אם הוכר עוברה – מקודשת]. יראה ברמב''ם בפירוש המשניות⁹ דמבואר שם דאסור לבוא עליה כל זמן שלא קידש אותה עוד הפעם, משום דכ''כ בזה דגם קידושי עצמו היכי דהוה רק גדר אישות – לא קנין – גם לגבי עצמו הוה אשת איש¹⁰, וכמבואר כו'.

חידוש זה של רבינו שגם לגבי הבעל שייך גדר איסור א''א באשתו, כתב ע''ז הרה''ג קאלינא שם קפ''ג "גדר הנקודה הנפלאה שכתב כ''ג דגם לגבי הבעל שייך א''א" כו' ע''ש ¹¹).

בצפ''ד סי' ט' כותב רבינו:

וגבי כסף, הארכתי בזה הרבה אם העילה הוא הקנין וע''י זה מתקדשת, או להיפך – העילה היא הקדושין וע''י זה היא קונה הדבר.

ויש בזה כמה סתירות, עיין גיטין דף ע''ח ע''ב גבי וכן לענין הקדושין – [קרוב לה מקודשת]. ע''ש לשיטת הראשונים בזה גם בכסף קדושין, [זרקם קרוב לה – מקודשת], ומה זה? כיון דלא קנתה הכסף במה מקדשה?¹².

וע''כ צ''ל דעילה הוא הקדושין ועי''ז – קנתה¹³.

ועיין ב''ב דק''ל ע''א ברשב''ם גבי תוך כדי דבור, דס''ל דאם חזר ואמר שמבטל גם הנתינה לה תוך כדי דבור ורוצה ליקח ממנה – בטל הקדושין ע''ש בזה¹⁴.– חזינן דס''ל דהעילה הוא הקנין [ואח''כ מתקדשת].

והך דגיטין דף ע''ח - [קרוב לה מקודשת] – י''ל בקדושי שטר¹⁵.

ובהלכות תרומות כ''ב טור ד' כותב רבינו:

ועיין תוס' קדושין דף מ''ו ע''ב ד''ה וש''מ דאם נימא דמעות מתנה שוב הוי קדושין חזינן דהקנין גורם להקדושין כו'¹⁶.

וז''ל רבינו במ''א:

ואף דהא צריכה לקנות הקדושין כמו כל הקנינים, וכל הקנינים לא קנתה בקרוב לה, ומה שייך בזה איתקש לגט? וע''כ צ''ל דמ''מ שם קדושין חל על הכסף, והקנין רק שתהיה מקודשת דאיתקש לגט עכ''ל¹⁷.

קדושין ונשואין.

הקדושין אוסרים אותה על כל העולם, והנשואין הם הקנינים וחיובי ממון שיש לבעל באשתו, מעשה ידיה וירושתה כו'.

"אין מעשה קטנה כלום", לכן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה – אינה מקודשת. וכן קטן שקידש אין קדושיו קדושין.

יתומה שמת אביה, תקנו לה חכמים קדושי מיאון, שאם אמה ואחיה קדשוה מדעתה – היא מקודשת מדרבנן, ולשתגדל (ותיבעל, כדלקמן) – תהיה מקודשת מדאורייתא.

בהלכה זו [פ''ד ה''ח] נחלקו הרמב''ם והראב''ד מה הדין בקדושי מיאון אם גדלה וישבה עם בעלה ולא נבעלה משגדלה, לדעת הרמב''ם היא מקודשת גמורה מן התורה, ולדעת הראב''ד היא מקודשת רק מדרבנן שאינה יכולה למאן, אבל אינה א''א גמורה עד שתיבעל¹⁸.

מבאר רבינו לפי האמור לעיל שלדעת הרמב''ם יש בקדושין שני דברים, אחד מה שמיוחדת וקנויה לו, והשני – מה שנאסרת על אחרים בגדר אשת איש.

הענין הראשון דהיינו הקנין שיש לו בה שהיא מיוחדת לו, אם קידש קטנה – הקנין הזה יהיה תלוי ועומד עד שתגדל, ואז יגמרו קדושיה ממילא אף אם לא בעל, והקנין יחול למפרע.

משא''כ הענין השני שבקדושין לאסור אותה בגדר א''א, ושלא יהיו קדושי אחר תופסין בה, ושתהא פוטרת צרתה מיבום, ענין זה לא נגמר מעצמו ממילא, אלא רק אם בא עליה משתגדל.

והמחלוקת בין הרמב''ם לראב''ד, שלפי הרמב''ם לא צריך עדים על הבעילה כשתגדל, ולדעת הראב''ד והטור צריך עדים כי זה ממש קדושין אחרים, כנ''ל בכס''מ.

וכאמור לעיל שבאופן כללי, זה החילוק בין קדושין לנשואין, שקדושין פועלים את האיסור "אסר לה אכ''ע כהקדש", ונשואין זה הקנין – מעשה ידיה וירושתה כו'. הקדושין לא נגמרים ממילא כשגודלים אלא צריך שיבוא עליה משיגדילו (אך לא צריך עדים, כדלקמן). והנשואין גדלים ממילא – אף אם לא בעל משתגדל, כדלקמן.

וכן כותב רבינו בהלכות תרומות די''ט טור ד':

ועיין בירושלמי גיטין פ''ה שם דהוי מחלוקת אי די בחופה בקטנה, ואח''כ מסיק שם דאף דאנן קי''ל ביבמות דק''ט ע''ב דלא אמרינן קדושי קטנה מתלי תליי [אלא] וצריך לבעול אותה לשם קדושין לכשתגדיל – זה רק בקדושין, אבל נשואין וחופה – די בשל קטנות אם הקדושין היו ע''י האב, וגדלי בהדה, כן מבואר בירושלמי שם דתאכל [תרומה אף לכשגדלה] - ע''י חופתה הראשונה כו' ע''ש].

וכן כותב רבנו בספר ההשלמה דף ח' טור ג':

והנה רבינו בהלכות תרומות פ''ח הי''א גבי בת ישראל שנישאת לכהן בן ט' –

ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד אע"פ שביאתו ביאה אינה אוכלת בשביל הקטן לפי שאינו קונה עד שיגדיל –

לא כתב דמיירי ביבם, וכן בהלכות סוטה פ''ב ה''ב גבי גדולה אשת קטן – כתב סתם [מכאן שגם סתם קטן קונה את אשתו (שהיא נקראת אשתו) - ולא רק יבם, ומ''מ אינו קונה עד שיגדל, א''כ מהו הקנין שלו?] ונ''מ, דאין צריך לבוא עליה בפני עדים כשיגדיל. [כי זה המשך לקנינו הראשון, כדלקמן].

וכן גבי הך דיבמות דק''ט ע''ב גב קדושי קטנה מתלא תליא, דיש בדברי רבינו בהלכות אישות פ''ד ה''ח והט''ז – סתירה, ע''ש בהשגות [רמב''ם: ...וזו היא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא קדושי קטנה זו מדברי סופרים והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה.

והראב''ד:

א"א זה אינו אלא מדרבנן והיא אינה יכולה למאן.

ובהלכה ט''ז: ... גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם.

השגת הראב"ד:

וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה. א"א דבר זה יש לו ב' פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא, אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושיה גומרין מן התורה ואם גומרין מן התורה כי בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקידשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה.

ובהלכות גרושין פי''א ה''ו –

קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה, וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שגדלה כדי שתהיה אשת איש גמורה, ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושי שני כו'.

מפורש ברמב''ם שאם לא בעל משתגדל – היא מקודשת רק מדרבנן ולא כמ''ש לעיל¹⁹.

ובהלכות יבום פ''ה הכ''ג –

קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלויין עד שתגדיל כו'. –

דנקט ג''כ לשון תלויים.

מתרץ רבינו דעת הרמב''ם:

אך נ''מ, דנהי דבעי שיבעול לאחר שתגדל ולאחר שיגדל, מ''מ עדים - אין צריך על זה, דזה הוה כמו גמר ביאה ראשונה. ועיין רש''י נדה דנ''ב ע''א מבואר ג''כ כן, וכבר כתבתי בזה דגבי נשואין – לכ''ע גדלי בהדה, וזה ר''ל הך דיבמות דפ''ט ובירושלמי גיטין פ''ה – תאכל על גבי חופתה הראשונה – דהוה כמו נשואין אריכתא כו'²⁰.

אין תנאי בנשואין.

לאור האמור לעיל שיש שני ענינים בקדושין קנין ואיסור וכן בגרושין הפקעת הקנין והיתרה לכל אדם, כדלקמן, מבאר יסוד גדול בדיני אישות, שאין תנאי בנשואין²¹, שאין יכול להנשא ולהתנות שאם יהיה כך וכך – יעקרו הנשואין למפרע²².

כלומר, קדושין יכולים להיות על תנאי, הרי את מקודשת ע''מ כו', אבל אם נישאו – א''א לעקור הנשואין.

בשו''ת צפ''ד סי' ו' משיב רבנו (לשאלה: אם התנו שאם יבגוד באשתו וישא אחרת שיהיו הקדושין בטלים למפרע), - אין שום תנאי מועיל לבטל איסור אשת איש, פעולת הנשואין היא בגדר גזירת הכתוב שהיא נעשית נשואה כו'. (התשובה לקמן).

ועוד גדר יש בנשואין שאי אפשר לבטלו, ענין החזקה, שהוחזקה אשת איש, ולזה לא מהני שום תנאי לבטל.

ז''ל בצפ''ו רס''ז:

והנה גבי ביאה כתבתי לו באריכות דיש בזה ב' דברים:

א' קנין.

והשני דין גזיה''כ.

וזה ר''ל רבותיו של רש''י דגדר דין בטלו בקדושי ביאה וכמ''ש במכתבי ולכן מהני אפקעינהו, וכן תנאי בקנין מהני²³. אבל הוחזקה א''א כמה שנים בזה גדר התורה ולא מהני שום דבר בזה כמו שא''א לשנות ח''ו משפט התורה...

ובשו''ת צפ''ו סי' רס''ה:

שאם הוחזקו איש ואשתו - ע''פ תורה מלקין וסוקלין על החזקות וכו'. וזה דין תורה ולא שייך שינוי ח''ו, ולא שייך עקירה. ובלשונו:

כל דבר אשר אסרה לנו התורה גדר דין, לא מציאות טבעי - אז לא מהני שום דבר לבטל כו', עכ''פ כך, דכיון דהוחזקה אשת איש של זה וזה, דחייבין עליה, מה מועיל לנו התנאי? שתהיה מוחזקת א''א הרבה שנים ואח''כ יפקיע התנאי? בזה אמרינן דברי הרב [ודברי התלמיד דברי מי שומעין] דתמורה [כ''ה ע''א]", עכ''ל.

וכאמור לדעת רבנו, (ולדעת כל הפוסקים כדלעיל) - התנאי מועיל רק במקדש על תנאי – אם לא קויים התנאי – יעקרו הקדושין [ואפילו אם מקדש בביאה מהני התנאי לעקור את הקדושין כמ''ש רבינו על החומש פר' כי תצא:

דגבי אישות, כיון דהתורה אמרה לנו בגדר קנין כמו בכסף ושטר, החזקה גופא²⁴ - הוה זה כמו קנין, ולכך מהני תנאי לדידן גם בביאה, עיין כתובות דף ע''א ע''א איתקש הוויות להדדי כו', משום דביאה ג''כ הוה קנין וסברא ולא מציאות טבעית²⁵, ולכך מהני תנאי לבטל זה כו']

וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' ע''ז:

היכי דמחזיקין איש ואשה ל' יום כו', שם זה דין, לא בירור, וכן מוכח כו', ושם הורגין גם הבועל כו'. עכ''פ בל' יום הוה דין נשואה כו'. ובזה לא מהני תנאי כלל, אף אם הביא עדים שעשה זה על תנאי, דמה לנו בזה? כו'.

וכ''כ בצפ''ו רס''ו:

דרק בארוסה שייך לומר אדעתא דהכי כו' אבל היכי דנתחזקה בנישואיה, אז זה גדר גזירת הכתוב ומציאות, דהוחזקה אשת איש של פלוני - חייבין עליה, שוב אי אפשר בזה שום תנאי לבטל כו'.

וכ''כ רבינו בב''ק ק''י סוף ע''ב:

דחזקה הוה עצם חלות, וכן בגירות לשיטת הרמב''ם ז''ל:

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו²⁶ ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו.

דפעולת דברים שכבר נתגיירה הוה גדר גירות.

[וז''ל רבנו הלכות א''ב שם:

דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר, מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה כו'.

כלומר זה שאנו רואים שהיא נוהגת בדרכי ישראל, אין זו רק הוכחה שהיא נתגיירה, אלא עצם ההנהגה שלה היא גופא עדות שהיא גיורת. ובהשגות הרמ''ך על הרמב''ם שם שאומר שאין משיאין אותם עד שיביאו עדים כו', כתב: תימה שהרי הרב אלפאסי וכל רבותי מפרשים, מאחר שטבלה לנדתה או טבל לקריו הרי הוא כאילו טבל בפנינו ונראין דבריהם, ע''כ].

וכן בשחרור –

בהל' עבדים פ''ח הלכה י''ז:

עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקין בספר תורה בפני צבור וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור. –

וכן בקנין קרקע -

הלכות מכירה פ''א הט''ז: וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח – קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה קנין גמור ונעשו פירותיה שלו.

ועמ''ש יבמות דף ק''ז ע''א גבי אין תנאי בנשואין ע''ש עכ''ל רבינו שם]²⁷.

חליצה לאח מומר.

לפי זה צריך להבין פסק הרמ''א בסי' קנ''ז וז''ל:

והמקדש אשה ויש לו אח מומר, יכול לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפול לפני המומר ליבום - שלא תהא מקודשת (מהרא"י ברי"ן), עכ''ל.

וכן גדולי האחרונים (חת''ס קי''א והנו''ב סי' נ''ו ועוד) האריכו בדין ובנוסח הקדושין והתנאי כו' וכו', והרי אין תנאי בנשואין?!.

מבאר רבנו:

כמו בקדושין יש שני דברים, קנין, מה שהיא קנינו, ואיסור, שנאסרה לכל העולם כהקדש.

כן יש -

שני ענינים בגרושין, הפקעת קנינו, והיתרה לכל העולם.

החיובים הנובעים מהקנין והאיסור שבקדושין.

והאיסורים הנשארים ע''י הפקעת הקנין או ההיתר לכל אדם.

איסור שפחה חרופה, גרושה לכהן, חיוב יבום.

חיוב יבום נובע מהקנין שבאישות.

מבאר רבינו שהרמ''א והאחרונים עשו תנאי רק לגבי חליצה, שהקדושין יפקעו למפרע אם תפול לפני יבם מומר, ולא תצטרך חליצה. ועל זה מהני תנאי כי חיוב היבום והחליצה נובע מחמת הקנין שיש לבעל באשתו, ולהפקיע הקנין אפשר לעשות תנאי, אבל להפקיע איסור א''א ע''י תנאי – פשיטא דלא מהני לכ''ע.

וז''ל רבינו בצפ''ד סי' ו':

לעשות תנאי – ח''ו, ומה שיש בש''ע תנאי [ברמ''א קנ''ז דלעיל], זה כך, דיש שני גדרי קנין בנשואין:

א') הקנין שהיא שלו.

והב') מה דאסורה לעלמא כו'.

והנה גדר יבום נובע מקנין האישות שיש לו ... עכ''פ נראה שיבום רק מחמת קנין, והאיסור פקע במיתה, ולכך מהני תנאי, אבל לא לאיסור כו'.

כלומר, ענין האיסור שבאישות נפקע כאשר מת הבעל, נשאר רק ענין הקנין שבאישות (שמכיון שלא נתן גט – נשאר הקנין) – והוא המחייב יבום, ולהפקיע הקנין מהני התנאי שהתנה קודם הקדושין.

אולם זה רק תירוץ של רבינו ליישב דעת האחרונים, אך רבינו עצמו סובר שאפילו תנאי כזה להפקיע יבום – ג''כ א''א לעשות.

וכמ''ש בצפ''ו סי' רס''ה, ובצפ''ד סי' קכ''ב שנשאל:

אם רשאים לכתחילה להנהיג תנאי בקדושין שאם ימות בחיי אחיו ולא יניח ז''ק ממנה – שלא יחולו הקדושין למפרע כו'.

והשיב: ח''ו להעלות על הלב בזה, כי הגדר כך, דיש גדר דחזקה מהני בגדר ודאי – אף אם ידוע שלא הוה הפעולה כלל כו' ע''ש, ובעוד כ''מ להלן²⁸.

וכאמור, רבינו סובר שהטעם שאין תנאי בנשואין הוא לא רק מהטעם שכתבו הפוסקים שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא מחל על תנאו כו', אלא מהטעם שכיון שהוחזקו שהם בעל ואשתו, החזקה עצמה היא האישות, דהא מלקין ושורפין על החזקות כו', ואיך אפשר שיוחזקו כמה שנים שהם איש ואשתו, ואח''כ יפקיע התנאי את הנשואין?.

באמת גם הנוב''י הסובר שיש תנאי בנשואין כדי להפקיע יבום, הרגיש בבעיה זו של הוחזקו והאריך בזה בסי' נ''ד והעלה שאין הורגין משום א''א בהוחזקו, אא''כ הוא אומר זו אשתי כו' וז''ל:

אלא ודאי, דבאיש ואשה אף שמוחזקין באישות אכתי אי אפשר להרוג, שהרי לא הוחזקו שאין שם תנאי בקידושין ונישואין שלהם, עד שיאמרו בפירוש זו אשתי וזה בעלי, שכיון שאמר בפירוש זו אשתי ולא הזכיר תנאי מסתמא אין שם תנאי ולזה מהני החזקה, משא"כ בשאר קרובים שהם מצד תולדה ולא שייך בהו תנאי מהני חזקה בלי אמירה, עכ''ל.

אבל רבינו סובר שהחזקה פועלת את המציאות, ואם הוחזקו – לא מהני שום תנאי לעקור, כי בכל רגע שהם דרים כאיש ואשה, זה גופא הנשואין כו'.

וכאמור לעיל, דעת רבינו שהיא שאין תנאי בנשואין כלל, ואפילו לפוטרה מחליצה אחר מותו, ג''כ לא מהני תנאי, משום דס''ל לרבינו שאף חיוב יבום נובע מהאיסור שבקדושין ולא מהקנין, ועל איסור לא מהני תנאי.

וז''ל רבינו לקמן פ''ג הט''ו:

ועיין בתוס' גיטין דף פ''ב ע''ב דריח הגט – מ''מ אם מת הבעל – מתיבמת ליבם ע''ש, חזינן דהיבום אינו מה שהיא של הבעל, רק מה שהיא אסורה לעלמא כו'.

הרי לפי תוס', אם הבעל נתן לאשתו "ריח הגט", שהוא פטר אותה מקנינו ונשאר רק האיסור לעלמא, אם הבעל מת – חייבת יבום, ז''א שחיוב היבום הוא מצד האיסור ולא מצד הקנין, ודלא כפי שכתב רבינו ליישב דעת הרמ''א.

גרושה לכהן.

איסור זה נובע מחמת הקנין שבקדושין ולא מחמת האיסור. לכן המגרש את אשתו ולא התירה לכל אדם, זהו ריח הגט הפוסלה לכהונה, דהיינו שהפקיע את קנינו ממנה ופטר אותה ממנו, והאיסור של א''א נשאר, ומ''מ היא אסורה עליו אם היה כהן, מכאן מוכיח רבינו שאיסור גרושה לכהן נובע לא מחמת האיסור שנפקע ע''י הגט, אלא מחמת הקנין שנפקע.

אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה²⁹.

לדעת רבנו שחכמים הפקיעו קדושין, זה רק קדושין אבל אלא נשואין, או שהיו גרים במקום שלא הוחזקו איש ואשתו, אבל אם הוחזקו, לא שייך להפקיע נשואין.

הרמב''ם לא הזכיר הפקעת קדושין בשום מקום, ונראה לומר דלא סבירא ליה להלכה. דהא בגיטין ל''ג: ת"ר: בטלו - מבוטל, דברי רבי; רשב"ג אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו, שא"כ, מה כח ב"ד יפה. ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא, ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן אשת איש לעלמא? אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.

הרי שרשב''ג סובר שאף שביטל את הגט קודם שתקבלו, ומדאורייתא הגט בטל, מ''מ האשה מותרת לעלמא משום אפקעינהו רבנן לקדושין.

והרמב''ם פוסק כרבי, שלא אמרינן אפקעינהו והגט בטל והאשה נשארת א''א.

כמ''ש בהלכות גירושין פ''ו הט''ז:

שליח שנטל הגט וקודם שיגיע ליד האשה חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא, או שקדם ואמר לאשה גט ששלחתי לך בטל הוא, או ששלח שליח אחר לבטלו, או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא, הרי זה בטל ואף על פי שהגיע גט לידה.

קדושי ונשואי קטנה.

קטן וקטנה אינם בני קדושין כלל, שהמקדש קטנה בלא דעת אביה – אינה מקודשת.

דבאמת גבי קטן וקטנה מה דלא הוו בני קדושין הוא גזירת הכתוב, כמ''ש רש''י כתובות דף ע''ג –

אין צריכה גט משני - דכי גדלה בא עליה לשם קדושין, דיודע הוא שאין קידושי קטנה כלום.

ובכמה מקומות³⁰ –

רק אם יש לה אב - הא [הויא] שפיר בגדר קדושין.

קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעתו – אינה נשואה, ולכן בת ישראל שקידשה אביה לכהן, ונישאת לו שלא לדעת אביה – אינה אוכלת בתרומה שמא ימחה אביה ותיעשה זרה למפרע.

קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת האב, ונישאת לארוסה, האם נישואיה נשואין גמורים?

נחלקו בזה ר''ת והמרדכי, דעת ר''ת שכיון שמת האב אין חשש שימחה, והאחים הרי אינם יכולים למחות, וע''כ היא נשואה גמורה, והמרדכי חולק

וכ''כ באבן העזר סי' ל''ז סעיף י''ג:

נתקדשה לדעת אביה, ונשאת שלא לדעתו, בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים, אינם נשואין. ואם מתה - אינו יורשה, ואינו מטמא לה. וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת, ונשאת (כן משמע במרדכי פרק ב' דקידושין בשם מקצת רבותינו).

וביאר הב''ש שם דעת המרדכי: ה"ה אם מת האב קודם הנישואין - הטעם מבואר שם הואיל קידושין דאורייתא הם, ונישואין אינם מדאורייתא - הוי כביאת זנות וגרע טפי מקידש אמה ואחיה אותה, מיהו שם משמע דמסקנת המרדכי דהוי נשואין מעלייתא כדעת ר"ת מאחר דאב מת ואין חשש שיבוא וימחה, עכ''ל.

מבאר רבינו שזו מחלוקת ביבמות ק''ח, ולפי דעת ר' אליעזר אף אם מת האב אין הנשואין של הקטנה כלום, כי אף שאין אב שימחה, מ''מ אין מעשה קטנה כלום, ור' יהושע ס''ל שהיא עצמה יכולה למאן ולעקור את הנשואין, אבל כל זמן שלא מיאנה – נשואיה נשואין גמורים.

וז''ל רבינו שם:

וכן נ''ל דהך דפליגי ר''א ור''י ביבמות דק''ח –

תניא, רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה, ואינו יורשה, ואין מיטמא לה, כללו של דבר: אינה כאשתו לכל דבר, אלא שצריכה מיאון; רבי יהושע אומר: בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ויורשה, ומיטמא לה, כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון.

דר''י ס''ל דבעלה זכאי בכל, ר''ל ג''כ דהארוסין היו ברשות האב, והנשואין לאחר מיתתו [ר' יהושע סובר שהחופה של הקטנה הויא חופה גמורה כיון דהאב קידשה ומת, היינו כדעת ר''ת].

ור''א ס''ל דלא מהני נשואי קטנות, והמיאון דנקט שם ר''י הם על הנשואין.

כלומר, יכולה למאן ולעקור את הנשואין והיא תשאר ארוסה, כי אביה קידשה ואיננה יכולה לעקור הקדושין.

ואף דמבואר בירושלמי דר''א ס''ל כב''ש דאין ממאנין נשואות, זה רק כשהמיאון יהיה גם על הארוסין ויפקע לגמרי, משא''כ כשתשאר ארוסה – שפיר מהני המיאון על הנשואין.

פירוש חדש לגמרי במשנה מחדש רבינו:

המשנה (פי''ג מ''א): בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות.

המפרשים פירשו שהמחלוקת היא ביתומה שנתקדשה ונישאת ע''י קרוביה, ולב''ש אחרי הנשואין – שוב לא מועיל מיאון.

רבינו מפרש שגם ב''ש מודים שאם נתקדשה ביתמותה, שוב אח''כ אפילו אם גם נישאת – מועיל המיאון, שהרי המיאון עוקר גם את הנישואין וגם את הקדושין, אבל המשנה מדברת באופן שהמיאון הוא רק על הנשואין בלבד, שהקדושין היו קדושין גמורים ע''י האב, אלא שאח''כ מת האב, והשיאוה קרוביה,

ובזה נחלקו, אם מועיל המיאון לעקור את הנשואין והיא תשאר ארוסה כמקדם (שהרי הקדושין הם מן התורה וא''א לעוקרם), שב''ש אומרים שע''ז לא מועיל המיאון, כי מיאון ניתקן רק לעקור את הקדושין ולעשותה פנויה, אבל לא לעקור את הנשואין ולעשותה ארוסה, וב''ה אומרים שגם ע''ז מועיל המיאון.

וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' ק''ד:

הביאור בגמרא יבמות ק''ז דהיכי דהאב קידשה, ומת האב, והיא עצמה בעודה בקטנותה – נישאת לו, וכעת תרצה למאן רק על נשואין, ותישאר ארוסה, וכן מוכח בירושלמי כו'.

עיין לקמן פי''ט הי''ב בכל זה.

ומבאר שם רבינו, שהקדושין אינם נגמרים מעצמם כשגודלת אלא צריך שיבעול שנית לשם קדושין, אבל לא צריך עדים כי זה הויא כגמר ביאה כו', אבל החופה – די בחופה שהיתה בקטנותה, כי הנשואין גדלים יחד אתה.

וזה כנ''ל שהקנינים הנעשים ע''י החופה - נשארים ונגמרים מעצמם כשתגדל, אבל הקדושין צריך לחדש שנית כשתגדל.

עוד מחדש רבינו בענין ממאנת, שאע''פ שהמיאון עוקר את הקדושין מעיקרא וכאילו לא נישאה לו מעולם כו', זה רק לענין איסור, אבל לענין קנינים – אין מעשה קטנה כלום, והבעל חייב להמשיך ולתת לה מזונות וכל שאר החיובים שהתחייב לה, (רק כתובה לא משלם כיון דיוצאת בע''כ)

ולכן בת הממאנת אוכלת מנכסי אביה, כלומר, אם מת בעלה ומיאנה בו - אחר שמת תמשיך בתה לאכול מנכסי האב, כי המיאון של האם לא עוקר את חיובי הממון. (הממאנת עצמה לא אוכלת מנכסיו אחרי מותו כי הוא התחייב לפרנסה רק אם תקיים "ואת תהיי יתבא בביתי" כו', ואם יוצאת מביתו – מלכתחילה לא התחייב לפרנסה, אבל בתה – אוכלת לאחר מותו.

(לקמן פי''ט הי''ב וי''ד, וז''ל:

אך באמת נ''ל דרבינו ז''ל ר''ל כגון שמיאנה לאחר מיתת בעלה, וכמש''כ לעיל דמחילתה לגבי בנות לא מהני, רק אם מחלה לבעלה ולא להיתומים –

[אז גם לבת אין מזונות, אבל אם מחלה ליתומים אע''פ שאין לה מזונות, לבנותיה יש מזונות, כדלעיל].

ובאמת נ''ל דאף דהממאנת אין לה כתובה ומטעם שכתב רש''י בכתובות דף ק' ע''ב דכיון דיוצאה בעל כרחו אין לה כתובה, אבל מזונות [מצד הדין היה צריך שיתן לה], דהטעם רק משום גדר מחילה, וכיון דהיא עדיין קטנה - לא מהני מחילתה.

ועיין בירושלמי יבמות פי''ג דלכך אינה אוכלת ממזונות בעלה לאחר מיתתו, משום דבתנאי כתובה הוא כותב לה ואת תהא יתבא בביתי וכאן לית היא בביתו, אבל הבנות יש להם מזונות. עכ''ל).

שפחה חרופה

מצינו שתי דעות מה היא שפחה חרופה האמורה בתורה.

רש''י מפרש בכ''מ שזו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי (יבמות נ''ה: שפחה חרופה - שפחה כנענית המאורסת לעבד עבדי שמותר בה, כדכתיב אם אדוניו יתן לו אשה. וכן פירשו התוס' גיטין ל''ו: ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. וכ''כ הרמב''ן שם).

ואילו בגיטין מ''ג (רש''י והמאירי ועוד, והרשב''א בגיטין ל''ו) פירשו שלאו דוקא לעבד עברי, אלא אף שפחה כנענית מאורסת לישראל היא שפחה חרופה.

מבאר רבינו שבמקום שפירשו במאורסת לעבד עברי דוקא, זה אליבא דר''ע דס''ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין, לכן אם ישראל קידש אותה, כיון שהיא מחייבי לאוין (לא תהיה קדשה) – לא תפסי בה קדושין ואין לה דין של שפחה חרופה, רק ע''ע המותר בה – יכול לקדשה.

אבל כשאין הסוגיא לדעת ר''ע, אלא כמ''ד שקדושין תופסין בחייבי לאוין – מפרשים ששפחה חרופה היא המקודשת לישראל.

הרמב''ם פוסק דלא כר''ע, וא''כ ישראל שקידש שפחה כנענית הקדושין תופסים והיא מקודשת, ומדוע פוסק הרמב''ם ששפחה חרופה היא המאורסת לע''ע דוקא? [בפ''ד הי''ז: ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי כו'].

מבאר רבינו שבסתם ישראל שקידש שפחה אין היא מיוחדת לו, ואינה קנויה לו לגמרי, שאם יקדשנה אדם אחר בין שחרור לטבילה - תתקדש גם לו, לכן אינה נקראת שפחה נחרפת לאיש, אלא רק המאורסת לע''ע כיון שנושאה בהיתר (אם אדוניו יתן לו אשה), וגם לאחר שחרורה מותרת לו, ואם יקדשנה אדם אחר בין שחרור לטבילה – אינם קדושין והיא נשארת עם העבד העברי.

רבינו לשיטתו שבקדושין יש שני דברים – קנין ואישות, בשפחה לא שייך אישות כיון דאיננה בת ישראל עדיין, רק אם קידש אותה ע''ע שהיא מותרת לו אז הוא קונה אותה ולכן היא אסורה על אחרים (חייבי לאוין), ולכן אין קדושי שני תופסין בה כיון דהיא קנויה לראשון.

אבל אם ישראל קידש אותה, כיון שהוא אסור לישא אותה, אין לו בה קנין גמור, ואם היא תקבל קדושין מאחר (לאחר השחרור קודם הטבילה) - היא מקודשת לשניהם³¹.

וכ''כ בשו''ת החדשות ח''ד סי' מ''ט:

ויש באשה שני גדרים, קנין לו, ואיסור על אחר באשת איש. וכאן רק קנין לו (פילגש, ע''ש), ומ''מ אסורה לאחר בגדר קנין של אחר. וזה ראיה משיטת הרמב''ם דס''ל בהל' אס''ב דגבי שפחה חרופה ליכא לאו, ומ''מ מבואר ביבמות דף נ''ה ע''א דשפחה חרופה הוי חייבי לאוין העראה דחייבי לאוין מנלן? מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה, מכלל דחייבי לאוין בהעראה.

אף למ''ד דלא שחררה כלל –

[כריתות י''א ע''א: אחרים אומרים: לא יומתו כי לא חופשה - בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד כנעני].

ומה הוא הלאו? וצ''ל דכאן דהתורה התירה לו עכ''פ יש לו בה קנין לא בגדר א''א רק קנין יש.

וכ''כ רבנו לקמן פ''ד הי''ד:

עוד יש טעם משום דהיא קנויה כבר לאדם אחר, ונ"מ גבי שפחה חרופה קודם שחרור עיין לקמן בהל' י"ו לשיטת רבינו ז"ל דלא ס"ל כשיטת רש"י ביבמות דף נ"ה דלכך נקראת שפחה חרופה חייבי לאוין משום לאו דלא יהיה קדש, דס"ל לקמן בהל' א"ב פי"ב דגבי שפחה ליכא לאו זה, וע"כ משום דס"ל דהויא גדר א"א, ועיין מש"כ בזה לקמן ולכך אם קידשה אחר אינה מקודשת אף דאינה ערוה.

במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ה ה''ו:

דהנה כבר כתבתי גבי הלאו של שפחה חרופה מה הוא עי' רש"י יבמות דף נ"ה דהוי מחמת הלאו דלא יהי' קדש ע"ש, ושיטת רבינו דס"ל בהל' איסו"ב פי"ב דליתא הלאו גבי שפחה ע"כ צ"ל דהלאו הוה גדר אישות אשת עמיתך ואף דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עי' סנהד' דנ"א ע"ב ותוס' שבת דקנ"ד וכ"מ ונ"מ לרבינו דגם עבד עברי אחר הבא על שפחה חרופה של עבד אחר שייך זה הדין...

ושם פ''ו ה''ב:

וכן הגדר גבי שפחה חרופה דמבואר ביבמות דף נ"ה דיש עליה גדר חייבי לאווין, ולשיטת רבינו בהל' איסו"ב דליכא בשפחה לאו דלא יהי' קדש, א"כ מה זה חייבי לאווין היכן הלאו של שפחה? ובפרט למאי דאמרינן בגיטין דמ"ג מאי מאורסת מיוחדת.

וע"כ מחמת גדר הלאו דאשת עמיתך, ועי' בירושלמי פ"א דקידושין אם שייך בה גדר גט וכן אם ע"י שעבד יוצא לחירות פקע ממנו [ממנה] שם חרופה. ונ"מ דלפי זה אם בא עלי' ע"ע אחר חייב. וה"נ י"ל גבי פילגש.

וכן י"ל הך עשה דודבק באשתו עי' תוס' קידושין די"ג ע"ב וכ"מ ...

טריפה חוזרת להכשרה.

נחלקו ראשונים בדין טריפה חוזרת להכשרה, אם בהמה שנטרפה יכולה לחזור ולהיות כשרה, כגון, בהמה שנחתך רגלה במקום צומת הגידין שהיא טריפה, אם יחתוך אח''כ את רגלה מלמעלה מעל צומת הגידין במקום שאינו עושה אותה טריפה, האם תחזור להכשרה? או אם לקתה הכוליא והיא טריפה, ואם ניטלה הכוליא לגמרי – כשרה, אם גבר החולי של הלקותא בכוליא עד שניטלה הכוליא, האם חוזרת להיות כשרה.

הרמב''ן סובר שטריפה חוזרת להכשרה, ומביא ראיה מריאה שנסרכה לבשר שהיא כשרה, אע''פ שהסירכא התחילה מחמת נקב, וכשניקבה הריאה טריפה, מ''מ אם נסרכה לבשר, נרפא הנקב לגמרי – וכשרה.

מביא רבינו כמה דוגמאות לכך.

פצוע דכא, אף אם נפצעה ביצה אחת אסור לבא בקהל, ואם ניטלה הביצה – כשר.

נקטם ראש הלולב דהיינו העלין האמצעיין – פסול, ואם ניטלו – היתה הו''א להכשיר.

בהשמטות להלכות תרומות דף ס''ב טור ב':

ואף דמבואר בחולין ס''ח ע''ב דטריפה אין חוזר להכשרו, זה רק גבי סוג טריפה, ולא בלקותא דרכיש, [חולין מ''ב ע''ב: ואמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה בכוליא אחת – טרפה].

ולא בגלודה דנדה דנ''ה, [הגלודה רבי מאיר - מכשיר. וחכמים - פוסלין. ואפילו רבנן לא קפסלי אלא דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה].

ולא בדין של רבינו גבי ניטל לחי העליון בפ''ח מהלכות שחיטה הכ''ג.

בהלכות שחיטה פ''ח הכ''ג מבאר רבינו את חידושו של הרמב''ם שאם ניטל לחי העליון – טריפה, וז''ל: והנה מהך דנדה הנ''ל מוכח כדברי רבינו, דכל דע''י זה הסיבה היא מתה, אף דלא זה בעצמו גרם לה, רק דבר אחר – מ''מ טריפה.

ועיין ב''מ דק''ז ע''ב אפשר דעבדי ליה סמתרי כו' ע''ש, וכאן דנ''ד ע''א – גמירי דאי בדרי, וכ''כ במקום אחר, דשם ר''ל דהמכה עצמה תתרפא, כמו הך דשם דף ז' ע''ב גבי פרידה ע''ש³². –

[דאמר ר' חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. והא קחזינא דחיי, אימא וחיית. [לשון נקבה, ואמכה קאי שאין המכה מתרפאת].

ושם דף נ''ד ע''א אי בדרה לה סמא חיי –

דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי, אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים, רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינן דקא מתה, גמירי, דאי בדרי לה סמא – חייא.

אך שם ר''ל שהמכה בעצמה יכולה להתרפאות, לא שהבהמה יכולה לחיות, דזה מועיל אף לטריפה. [ואלא מה ההבדל בין מכה בכוליא לטריפה, שאם קיבלה מכה על הכוליא ונשחטה מיד – כשרה כי המכה יכולה להתרפאות ואפילו אם לא נרפא אותה בפועל – כשרה. אבל טריפה אינה ניתרת אא''כ נתרפאה המכה בפועל (כדמשמע מהרמב''ן לעיל), שאם נרפא את הטריפה ע''י רפואת המכה – נעקרת הטריפה והמחלה מעיקרא]³³.

[בהלכות מאכלות אסורות דף פ' טור א' כותב רבינו:

והך דאמר שם דנ''ד ע''א גמירי דאי בדרי לה כו', ר''ל גם החסרון יתרפא, לא שהבהמה תחיה, ועיין ב''מ דק''ז ע''ב דגם טריפה יכולה לחיות ע''י סמא, וביבמות דקי''ד כו' דיכולה להכוות כו', אך העיקר כך, דכל היכא שהחסרון גופא ג''כ יכול להתרפאות – אז לא הוה חסרון כו', משא''כ כשהדבר בעצמו אינו חוזר – אז הוה טריפה, אף דיכול לחיות ע''י איזה פעולות. עכ''ל שם].

עיין ביבמות דף קי''ד ע''ב –

אם תימצא לומר: כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא, זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיה.

(מכאן ר''ל שאף אם הכוהו מכת מוות אם ע''י סמים ניתן לרפא את המכה – יחיה).

וב''מ דף ק''ז ע''ב –

[רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ. ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח. ולשמואל, הא איכא הרוגי מלכות, - הנך נמי, אי לאו זיקא - עבדי להו סמא וחיי].

ועיין סנהדרין דף ע''ז ע''ב סממנין דאף דיכול להתרפאות על ידיהם, מ''מ מקרי מכת מיתה – [ואמר רבא: זרק בו חץ וסמנין בידו, ובא אחר ופיזרן, ואפילו הוא קדם ופיזרן - פטור, דבעידנא דשדא ביה יכול להתרפאות הוה. אמר רב אשי: הלכך, אפילו סמנין בשוק. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: נזדמנו לו סמנין – [למוכה אחר המכה ולא קנאן ולא ריפא עצמו] מהו? – [מי אמרינן הרי היה יכול להתרפאות, או דילמא כיון דבשעת זריקה לא הוי סמנין, מיחייב, דהא מכת מות הוא]. אמר ליה: הרי יצא מבית דין זכאי. [כלומר הואיל וקודם עמדו בדין מצאו לו זכות אין לנו לחייבו].

חזקה שקבעה תורה.

יש מקומות בהלכה, שהתורה קובעת את הדין, מבלי להתייחס למציאות, ויש מקומות שהתורה תולה את הדין לפי המציאות.

כותב רבינו "גדרי הוא גדר חזק ונצחי", שבכמה מקומות התורה קובעת שכך הוא הדין ולא איכפת לנו כלל מהמציאות בפועל.

כגון:

הדין הוא לדעת ב''ה שאומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, שאם ראו עדים רק שהתייחדו – הדין הוא שדינה כבעולה.

נשואה בחזקת בעולה – וכן עיקר, דחזקה שעשאה התורה – אף שע''י סיבה רחוקה אפשר שלא נבעלה כלל – כן הוא הדין, חק ולא יעבור כו'.

אף אם ידוע בודאי שלא נבעלה – דינה הוא כבעולה לכל דבר, שאם נישאת לאחר – כתובתה מנה, ואם נאנסה אין לה קנס וכו'.

וכן המקדש בביאה לדעת הרמב''ם והראשונים (מלבד הבה''ג), כל שאמר לעדים הוו עדים שמקדשה בביאה, ונכנס עמה ביחוד – הרי זו מקודשת ודאי אע''פ שלא ראו העדים שבעל, ואף אם יאמרו הבעל והאשה שלא בעל, אין משגיחין לדבריהם, והרי זו מקודשת גמורה.

וכ"כ רבנו בצפ''ד קי''ב:

והנה במ''ש הרמב''ם ז''ל בהל' אס''ב פי''ט ה''ג ובהל' נערה בתולה גבי קנס ובהל' אישות גבי כתובה, דגבי פסול וגבי קנס וגבי כתובה – מאתים, כל שנשאת אף דלא [נבעלה] הוה כבעילה לכל דבר ... עכ''פ ס''ל להרמב''ם וכן עיקר, דחזקה שעשאה [שעשתה] התורה, אף שע''י סיבה רחוקה אפשר שלא נבעלה כלל [מ''מ נחשבת שנבעלה] – כן הוא הדין חק ולא יעבור ...

וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' ע''ז:

והנה הארכתי בזה הרבה בהך דחזינן דנאמנים גבי הך דקדושין דף ח' ע''א דינר של נחושת – אמר לה התקדשי לי במנה זו, ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת - אינה מקודשת כו', האי דינר של נחשת היכי דמי? אי דידעה ביה, הא סברה וקבלה, לא צריכא, דיהביה ניהליה בליליא כו' –

דלא הוה קדושין ומפקיעין ע''י איסור אשת איש³⁴.

וגבי אם נתיחדו בעדים – לא מהני לומר לא בעל, ודלא כמו ביבמה ביבמות דקי''א ע''ב – [היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי - כופין אותו שיחלוץ לה כו', מוכח שהם נאמנים לומר שלא בעל, ומדוע בקדושי ביאה אם התייחדו אינם נאמנים לומר שלא בעל?] –

משום דהיכי דהוה גזירת הכתוב, דין – לא מהני שום דבר, וכמו במנאפים עד שיראו [שוכבים כדרך המנאפים] - אף אם שניהם אומרים שלא נבעלה – מ''מ הורגין, דכן חייבה התורה, וזה דר''ל בספרי פ' תצא פיסקא רמ''ב ושכב – על שכיבה – [ושכב עמה, כל שכיבה], כו' ע''ש בארוכה].

וכ''כ רבינו בנתיבות שמואל עמ' 168:

בגדר הן הן [עדי יחוד הן עדי ביאה] – הארכתי בזה, דזה רק דין גבי קדושי ביאה והוה אשת איש ודאי, ואין שניהם נאמנים לומר שלא הוה ביאה, דזה דין כמו קדושי כסף וקדושי שטר - קונין גזירת מלך, דלא כבה''ג דס''ל דרק אם ראו ביאה ממש כו' ע''כ משם.

גויה בחזקת זונה –

שאף אם ידוע שלא זינתה – אסורה לכהן מדין תורה כי התורה קובעת כך:

וכן גבי סתם עכו''ם זונה, ועיין יבמות דצ''ח –

אמר רבא: הא דאמור רבנן אין אב למצרי, לא תימא משום דשטופי בזמה, דלא ידיע, אבל ידיע חיישינן, אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן, דהא שני אחין תאומים, דטפה אחת היה ונחלקה לשתים, וקתני סיפא: לא חולצין ולא מייבמין, ש"מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה, דכתיב: בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם.

וזה ר''ל רק אטעם של התורה³⁵ - אבל עכשו שאמרה לנו התורה, אין שום נפ''מ.³⁶.

וכן בשפחה משומרת בקנס -

שפחה כנענית אף אם היא בתולה – אין לה קנס, וכמ''ש התוס' בשם הירושלמי שאפילו שפחה משומרת שודאי היא בתולה – אין לה קנס.

כדרך המנאפים –

כן לגבי ביאה למלקות ומיתה, אף דשם דוקא נבעלה כו', [חיוב מיתה בעריות הוא רק אם נבעלה] - מ''מ גזרה לנו התורה שכל שהיא כדרך המנאפים – [ב''מ צ''א: במנאפים - מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים כו'] - אף אם שניהם צועקים שלא נבעלה כלל³⁷. –

וכן גבי אונס אם אומר שלא בעלה כלל, וכן אם טוען ואומר פתח פתוח מצאתי כו' מ''מ משלם קנס. (צפ''ד סי' קי''ב).

וכן בשפחה חרופה כו' דיכול לומר לא גמרתי ביאתי ע''ש –

[כריתות י''ב: שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי - מהימן, דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי], וא''כ איך מלקין אותה אם יאמר שלא גמר כו'? וע''כ דכן הדין³⁸, דזה גדר התורה שגדרה לנו חיובים של מיתה וקנס, וכן מה דלא חיישינן גבי קנס אימא היא בעולה כו'. ע''ש.

מומר להכעיס, בשחיטה –

שחיטת מומר נבילה, ואע''פ ששחט כהוגן, זה דין וגדר התורה.

וזה ודאי אף אם עומדים על גביו – הוה נבילה, ורק זה גדר התורה כו',

וזה רק בנוגע לאיסור אכילת נבילה, אבל לגבי טומאת נבילה, אם שחט מומר לא הויא נבילה מתורה אלא רק מדרבנן, כי בנוגע לאיסור טומאה צריך מציאות של נבילה ולא דין נבילה, ולכן:

דגבי טומאת נבילה בעוף טהור בבית הבליעה – שם מומר להכעיס אין עושה אותה זה כו'. (צפ''ד ט').

חיוב מיתה לרוצח –

לא חוששין שמא הנרצח הוא בן נח, אלא אם חזקתו שהיה ישראל – הורגים את הרוצח:

וכן גבי רוצח [נהרג בב''ד, ולא חוששין] - שמא הנרצח הוה בן נח, כי לשיטת הירושלמי סנהדרין פ''ה וכן ס''ל לרש''י דאם הרג בין טבריה לציפורי – חזקה שישראל, ומפרש הך דסנהדרין מכירין אותו – ארוצח [לא את הנרצח, אלא את הרוצח] ואכמ''ל – דזה גזירת הכתוב.

אבל יש מקומות שהדין תלוי במציאות –

לאסור אשת איש על בועלה – זה רק אם העדים ראו את עצם הביאה – כמכחול בשפופרת³⁹.

המקדש בביאה לדעת הבה''ג –

צריך עדים על עצם הביאה, ולא די בעדי יחוד, כדלקמן פ''ג ה''ה.

טומאת בליעת נבלת עור טהור –

צריך מציאות של נבלה ולא רק דין נבלה, לכן אם שחט מומר והיה עומד על גביו שראה שהשחיטה כהוגן – אינה מטמאה מהתורה אלא רק מדרבנן⁴⁰.

קדושי כסף וקדושי שטר.

רבינו מבאר בכמה מקומות, שכמו שהמקדש בשטר, צריך קודם לכתוב את השטר לשמה, ומדעתה, או מדעת אביה (בקטנה) – ובזה נעשה מציאות של שטר קדושין – ואז מקדש בו את האשה.

אבל, המקדש בשטר שנכתב שלא לשמה, או שכתבו לשמה אבל לא מדעתה, אין כאן שטר קדושין וממילא אינה מקודשת.

כמו כן המקדש בכסף, צריך קודם לעשות שהכסף יהיה כסף קדושין ואח''כ הקדושין, וממילא המקדש את הקטנה אינה מקודשת, (מלבד גזירת הכתוב כמ''ש רש''י) – משום שאין על הכסף שם של כסף קדושין.

מכאן לומד רבינו שהדין של "אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושייך", אף אם מת האב – מקודשת - זה רק אם מקדשה בשטר, אבל אם מקדשה בכסף – אינה מקודשת, כי הכסף אינו "כסף קדושין" בקבלת הקטנה.

וז''ל רבינו בצפ''ו רס''ו:

אך י''ל כך, דהיינו שכתב האיש שטר קידושין לשמה ומדעת אביה כדת, ואז יש לאב כח לומר לבתו קבלי, דהדבר כבר נעשה גדר קדושין, אבל בכסף בקטנה אין הדבר נעשה כלל קידושין ע''י קבלתה, ובמה מקדשה? כו'.

רק שטר קדושין, נעשה מתחילה זה, שזה חל שם שטר, ואח''כ שמסרו לידה - קידושין – וממילא היא מקודשת, אבל כסף שני הדברים נעשה ביחד, שחל שם קדושין על הכסף והיא נתקדשה – וממילא היא מקודשת.

וגבי קטנה בלא אב לא חל כלל שם הקידושין על הדבר, מלבד מה שאינה מתקדשת כו'. וכן בקידושי שטר כה''ג אם כתב שטר מדעת האב כדת, והאב אמר צאי וקבלי ומת ואח''כ קיבלה – מהני, אבל בכסף כיון שמת א''א לחול כלל שם קדושין על הדבר, ומה שייך קבלי קדושין דאין זה כלל קידושין זה הדבר.

וכ''כ רבינו בתשובה לר' יעקב לנדא, נדפסה ביגדיל תורה חוברת ג' וז''ל:

אך הגדר כך, דהנה גם בקדושי כסף יש שני גדרים העילה והעלול דהיינו שעשה הכסף לקדושין והיא נעשה מקודשת, והם שני פרטים רק לא כמו בשטר דהוה שני מציאות רק זה נעשה בבת אחת רק מ''מ הוה מפורדים.

וחזינן גבי יעוד למ''ד מעות הראשונות לקדושין ניתנו, ומ''מ כל זמן שלא קידשה ואמר הרי את כו', קדושין דף י''ט ע''ב – לא כלום.

ובאמת רש''י ז''ל בקדושין דף י''ב נקט לשון הרי את מיועדת, וכן רשב''ם ב''ב דף ק''ח, רק גמרא דידן לא נקט רק כמו שאר קדושין. ועיין בירושלמי בזה ואכמ''ל, ודף י''ח מ''מ עכ''פ חזינן דזמנין דהוה גם בכסף נפרדים כו'⁴¹.

קרוב לה מקודשת.

וכן הזורק קדושין לאשה קרוב לה – מקודשת, מפרש רבינו שזה רק בקדושי שטר, שיש כבר גדר קדושין כו', אבל הזורק כסף, אע''פ שהוא קרוב לה הרי עדיין לא קנתה אותו⁴² – וממילא הכסף אינו "כסף קדושין" – ואינה מקודשת. -

ז''ל:

וכן לולי דברי הראשונים ז''ל גם בקרוב לה כן, דמה לנו ויצאה והיתה, דכל זמן שאין כאן זה – לא חל שם הקדושין על הכסף, מלבד מה שלא נתקדשה וקנין ליכא כו'.

וכ''כ בצפ''ד סי' י':

ובאמת הרבה יש להאריך בגדר הך דגיטין דף ע''ח קרוב לה – [מגורשת, כך קרוב לה] - מקודשת ג''כ, דמ''מ כיון דגבי קנין לא הוה, כמבואר שם, מ''מ איך נתקדשה, הא לא הוי קנין כלל?, וגם במה נעשה הכסף שם קדושין כל זמן שלא קנתה?.

ולולי דברי הרמב''ם ז''ל נ''ל דשם קאי אשטר קדושין דכבר נעשה הדבר קדושין, ובזה שייך לומר ויצאה והיתה, כמו בכ''מ בש''ס, קדושין דף ט' ובירושלמי קדושין פ''ג, והטעם, דהתואר קדושין כבר נעשה כמו גט, אבל בכסף קדושין דעדיין התואר לא נעשה כלל כל זמן שלא קנתה, וכאן לא שייך כלל קנין "קרוב לה" כו' ע''כ.

ובהלכות מאכלות אסורות פי''ג הכ''א:

ובאמת גבי שכירות ג''כ יש ב' מיני תשלומין, אחד בשביל הדבר שעשה, והב' בשביל מה שהפסיד לו, שלא היה יכול לעשות דבר אחר, ובעבור ההפסד דזה שייך לגוף הפועל – קנה מיד ואין צריך לזה משיכה.

ועיין מש''כ התוס' סנהדרין דף ס''ח ע''ב דבשכר פעולה גם לקטן יש קנין, אף דלאו בר קנין הוא כלל כו', ולכך אמרינן בהך דגיטין דף ע''ח ע''ב דרק לענין גיטין ולקדושין אמרו ולא לדבר אחר, משום דזה שייך לגדר גוף – הוה קנין חזק כו'. ע''כ⁴³.

ובשו''ת סי' ע''ז:

באמת אני אומר דהך דקדושין דף ו' גבי היה מדבר וכאן דף י''ט אומר אדם כו', זה רק אקדושי שטר. דגבי כסף ע''י הקבלה נעשה שני דברים: הכסף נעשה שם קדושין, והיא נתקדשה.

ובזה בלא אמירה – לא כלום, כיון דאין זה כסף קדושין כלל, וכן בקבלת קטנה החסרון – דגם הכסף לא נעשה קדושין כלל. ועיין בנדרים דף ו' ע''ב גבי יד, אך שם ר''ל דכבר חל קדושין על הדבר, וכמו ביעוד דהתורה אמרה לנו דחל על הדבר גדר קדושין כו', ולכך מהני בקטנה – אם האב נתרצה בקדושי שטר, וכתבו השטר קדושין כדת, רק בקבלה – קיבלה היא – מהני. וזה מה דדייק הגמרא [קדושין י''ט] – צאי וקבלי קדושיך, מה זה, וכן בדף ה' ו' נקט קדושיה⁴⁴.

ומכאן לומד רבינו דהא דתנן: היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו כו' (קדושין ו' ע''א), גם כאן יש נפ''מ אם מקדש בכסף או בשטר.

שהמקדש בשטר אף אם אדם אחר דבר עמה על עסקי קדושיה הרי היא מקודשת, כי היא ידעה במה מדובר, אבל המקדש בכסף, צריך שהמקדש עצמו ידבר עמה על עסקי קדושיה.

וז''ל רבינו על הגליון כת''י קדושין דף ז' ע''ב:

דתנן היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקדושיה. ואם אחר דיבר עמה בזה, אם עיקר הדבר דצריך שהיא תדע ע''י המקדש או המגרש, או לא.

ועיין גיטין דף ע''א –

ע''ב: נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית; מאי עולמית? לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב כו', ומאי עולמית? אע"ג דחזינא ליה דחריף. הרי שצריך דיבורו דוקא.

וביבמות דף קי''ג ע''ב ע''ש –

אמר אביי: דיקא נמי, דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא, וגבי דידיה לא יוציא עולמית, מאי שנא הכא דקתני עולמית, ומאי שנא התם דלא קתני עולמית? אלא שמע מינה: הא דאורייתא, הא דרבנן. הרי שמדאורייתא בעינן דיבורו דוקא.

ונפ''מ דגבי קדושין כסף – רק שהוא יאמר [משום] דהוא עושה זה לקדושין, וגבי שטר די באחר, דהדבר כבר נעשה קדושין, רק דעדיין לא נתקדשה כנ''ל, ועמ''ש לקמן דף ט' ע''ב ע''ש בזה⁴⁵.

עדי קיום ועדי בירור.

עדי קדושין וגרושין הנקראים עדי קיום או עדי פעולה, היינו שהם פועלים את עצם הקדושין או הגרושין, שהמקדש או המגרש ללא עדים – לא עשה כלום, לא משום שלא מאמינים לו שקידש, אלא שללא עדים, אין קדושיו קדושין.

עדי ממונות הודאות והלוואות ואף עדי נפשות, הם מבררים בפני ב''ד מה היה ואיך וכו', והם הנקראים עדי בירור.

הרבה הבדלים לדינא בין שני סוגי עדות אלו.

עדי קיום –

עדותם מתחילה ונגמרת מיד בשעת הקדושין או הגרושין, מיד שרואים את המעשה – הענין נגמר, והאשה מקודשת או מגורשת בדין תורה.

ולכן:

א') נמצא בין העדים קרוב או פסול - אין עדות הכשרים בטילה, והאשה מקודשת.

ב) גם עד הנוגע בעדות שפסול לשאר עדויות – כשר להעיד תחת החופה על הקדושין.

ג') גם עד מומר להכעיס – כשר לעדות זו. (רק עד חמס שהוא פסול בעצם – אינו בגדר עד כלל).

ד') אינם צריכים דרישה וחקירה.

ה') עדות מוכחשת שבכל התורה העדות בטילה לגמרי (אוקי תרי בהדי תרי כו') – בקדושין - האשה מקודשת (שנים אומרים שראובן זרק קדושיה קרוב לה, ושנים אומרים ששמעון זרק לה קודם – האשה מקודשת וצריכה גט משניהם).

ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''ה גבי כל גט שיש עליו עד כותי דאמר שם על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו ולא נחשדו על העריות ור''ל אף דקיי''ל בסנהדרין דף כ''ז ע''א דעד זומם בדיני ממונות פסול בדיני נפשות, ובירושלמי שם מבואר דאף גזלן מדרבנן פסול ג''כ לדיני נפשות זה רק בדבר שצריך עדות בב''ד, אבל גבי גיטין וקדושין כיון דהעדות הם גוף הדבר, אז דוקא אם נפסלו בזה גופא, אבל אם נפסלו בדבר קל לא נפסלו לזה.

ועיין בסנהדרין דף כ''ו ע''ב גבי הך החשוד על העריות וע''ש ברש''י ותוס'

ושם ר''ל ג''כ כך, הך לאפוקי ר''ל עדי גיטין, ולעיולי ר''ל עדי קדושין, ור''ל להעיד על האשה שנתקדשה או שנתגרשה והחשש לא הוה אלא רק משום שהוא משקר, לא משום שהוא פסול בעצם כמ''ש.

להלכה נפסק שהחשוד על העריות פסול לעדות אשה⁴⁶.

מבאר רבינו שיש חילוק בין עד קיום המעיד בשעת הקדושין, לבין עד בירור המעיד שאשה פלונית היא מקודשת או מגורשת. ומה שאומרת הגמרא שהחשוד לערוה פסול לעדות אשה, הפירוש הוא שהוא פסול "לעדות בירור", כלומר להעיד שאשה זו נתקדשה או נתגרשה, כי אנו חוששין שמא משקר, אבל להעיד תחת החופה על קדושין או אף לחתום על גט, כיון דאז הוא עושה את פעולת הקדושין והגירושין– אף החשוד כשר, כי לא שייך לחשוש שמא משקר.

ואולי יש לדייק כן מלשון הב''י קדושין י': ואפי' רב נחמן דמכשר מודה דפסול לעדות אשה בין לאפוקה פי' לומר גירשה בעלה, בין לעיולה פירוש לומר פלוני קדשה כו', כלומר, שלא עסקינן הכא בעד קיום אלא עד בירור האומר שפלוני קידש פלונית.

עדי קיום נעשים עדים בשעת הקדושין והגרושין, התורה עשתה אותם עדים, ובלעדם אין כלום. הלכך אינם צריכים דרישה וחקירה, וכמו כן אין אומרים "נמצא אחד מהם קרוב ופסול עדות כולן בטלה", כי אע''פ שיש הרבה נוכחים קרובי משפחה בחתונה – מ''מ העדים כשרים. כי כל זה נאמר רק בעדי בירור שהם נעשים עדים בשעה שמעידים בב''ד, לכן ב''ד צריכים לראות שהם כשרים לעדות, צריך דרישה וחקירה, ואם אחד פסול – עדות כולם בטלה וכו'. משא''כ עדי קיום שהתורה עשתה אותם עדים משעה שראו, "ואז כבר נגמר הדבר", ולא שנעשים עכשו עדים בב''ד.

וז''ל רבנו בצפ''ד סי' פ''ב:

ומאד הארכתי בזה דגבי קדושין לא שייך דין קרוב או פסול, כיון דהעדים הם פרט מן הקדושין, ומאן דלא חזי לזה [שאינו ראוי לעדות] - הוה כמי שלא ראה כלל, לא שייך כלל זה. וכמו דאמר בירושלמי פ''א דהוריות הובא בתו''י דף ו' ע''ב דנעשה כאבן. ולכך לא בעי דרישה וחקירה. לא כמו בזנות [שצריך דרישה וחקירה].

משום דכבר נעשו עדים ע''י הדבר [עדי קדושין], והוה כעדים המעידים שנגמר דינו שאין צריכים דרישה וחקירה כו'. (וכן נפסק להלכה באבן העזר סי' מ''ב ס''ד בהגה''ה).

ובפ''א הכ''ד מהלכות גרושין כותב רבינו:

אך גבי גט לא [צריך דרישה וחקירה]. דהא רק בעדי בירור צריך דרישה וחקירה, דע''י זה נעשים עדים בב''ד, דחוץ לב''ד לא מקריא כלל בגדר עדים, וב''ד בעי דרישה וחקירה, משא''כ דבר הוה פעולה [שמציאות העדים פועלת את הדבר] – אין צריך – [דרישה וחקירה כי הם כבר עדים משעת הפעולה]. - כמו גט, וכן קדושין, דהעדים עושים הדבר - וממילא נעשים עדים.

ולפי זה מחדש רבינו, שאף שבכל עדויות שבתורה רשע פסול לעדות, ואף רשע בדבר קל פסול אף לדבר חמור, כמו גזלן של ממון - פסול לעדות נפשות, ואף הפסול מדרבנן כמו מפריחי יונים וכו' – פסול לנפשות,

מ''מ לעדות קדושין וגרושין - אין החשוד לדבר קל – פסול, אלא רק אם נפסלו באותו דבר, אבל לא מקל לחמור.

כמ''ש רבינו בפ''ג:

אבל הנך דהוי עדות לעשות הדבר כמו גיטין וקדושין י''ל דרק הני שפסולים לאותו דבר, אבל מקילתא לחמירתא – לא⁴⁷.

ואפילו בעדות מוכחשת, שבמקום אחר היינו פוסלים את שתי הכתות, כי העדים בטלים וכאילו אינם – מ''מ בקדושין – מקודשת.

וטעם הדבר מבאר רבינו, שרק במקום שהעדים הם עדי בירור, שאנו זקוקים לנאמנות העדים, אזי העדים צריכים דרישה וחקירה כו', ואם נמצאת עדות מוכחשת – הוי כאילו אין עדים, כי בודאי כת אחת שקרנית ומכיון שאיננו יודעים מי היא, אין שום בירור עבורנו – אין שום עדות.

משא''כ עדי קדושין שעדותם היא לא בירור ונאמנות, אלא הם עושים את הקדושין, ממילא גם אם העדות מוכחשת, כגון שנים אומרים שראובן זרק לה קדושין בתוך ד' אמות שלה, לפני קדושי שמעון, ושנים אומרים שקדושי שמעון נפלו לה קודם – האשה מקודשת ממ''נ ושניהם נותנים גט. אע''פ שכת אחת ודאי משקרת כו', מ''מ הפעולה נעשתה שבודאי נתקדשה ע''י אחד מהם – ולכן האשה מקודשת.

בהשמטות לספר הפלאה דנ''ח טור ב':

ועיין בירושלמי כתובות פ''ב ה''ה גבי מה דאמר שם באו ואמרו כו' כהכחיש עדות בתוך עדות ע''ש –

ר' יודן בעא אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני מכחישין הן אותה ר' יוסי בעא אמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני באותו היום ובאו ואמרו נתגרשה אשה במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני כהכחיש עדות בתוך עדות [כשתי כתי עדים המכחישין - דכמאן דליתא דמי].

וא''כ קשה מהך דקדושין דס''ה ע''ב שנים שבאו ממדינת הים כו' ה''ד אי דאית להו סהדי, וע''כ ר''ל דמיירי שניהם זרקו לה קדושין, והני אמרי דשל זה נפלו קודם לד' אמות שלה, והני אמרי דשל זה נפלו קודם, ומכחישין זה לזה, ומ''מ פריך שם מי מצי אמרה כו', למה לא? הרי הוכחשו שניהם, ואף שממ''נ לדברי שניהם תהיה אשת איש, מ''מ בטלה עדותן וכמש''כ.

ועיין בירושלמי בנזיר כאן וכמה מקומות ועיין ב''ב דל''ה ע''ב גבי אם בא אחד והחזיק כו' – ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא כו', אם בא אחד מן השוק והחזיק בה – אין מוציאין אותה מידו כו'. מכאן שכאשר יש תרי ותרי – עדות מוכחשת, הוי כאילו אין עדים כלל, ולכן לדעת נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה – אין מוציאין מידו.

ובהך דגיטין דף ס' ע''ב גבי עובדא דרב שימי בר אשי. –

בענין להשקות השדות מהנהר, שהעליונים טוענים אנו נשקה ראשונה, והתחתונים אומרים אנו נשקה (מחלוקת רב ושמואל) ובא רב שימי והשקה שדהו שהיתה באמצע "והוא סבר כיון דאמר כל דאלים גבר - יכול להערים עליהם" כו' ע''ש.

א''כ, בקדושין, מדוע האשה מקודשת?, הרי העדים מכחישין זא''ז, תרי ותרי כמאן דליתא דמי, והוי כמו שאין עדים כלל.

אך יש לחלק בין היכא שהעדים באים על בירור הדבר כמו שאר עדות, ובין עדי קדושין שהעדים עושין את גוף הדבר, וממ''נ הוי אשת איש, וממילא הם נעשים עדים, שע''י ראייתם נעשין הקדושין ונעשים עדים.

ולכך י''ל דהעדי קדושין אין צריך דרישה וחקירה בב''ד, ולא הוי כעדי זנות דבעי דרישה וחקירה כמש''כ התוס' סנהדרין ד''ח ע''ב דשם ע''י הגדתן בב''ד אז הם נעשים עדים ולכך צריך דרישה וחקירה, משא''כ גבי קדושין דממילא נעשים עדים בשעת ראיית הדבר, והוי כמעידין שנגמר דינו של פלוני

עיין הלכות סנהדרין ספי''ג –

מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג כו'.

וכן גבי שטר ג''כ משום זה כיון דקי''ל דהוי כמו שכבר נחקרה עדותן בב''ד –

עדים החתומים על השטר, ואח''כ נעשו גזלנים, אם אפשר לקיים את השטר בב''ד, שהדיינים מכירין כתב ידם – מקיימין והשטר כשר.

ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''ה דגבי כותים לא נחשדו רק על הממון ולא על נפשות, וגיטין וקדושין הוי כמו נפשות –

כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים כו' על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו, לא נחשדו על העריות, ועדי נפשות כעדי עריות כו'.

ואף דהא קי''ל בסנהדרין דכ''ז דגם גזלן דממון פסול לנפשות, ומבואר בגמרא ובירושלמי שם דגם פסולין דרבנן כן כגון מפריחי יונים [וא''כ מדוע כותי כשר לעדות עריות ?].

אך י''ל דזה רק גבי עדות דבעי להגיד בב''ד ואין ב''ד יכולים לקבלם לעדות משום קרא דאל תשת רשע כו', אבל הנך דהוי עדות לעשות הדבר כמו גיטין וקדושין י''ל דרק הני שפסולים לאותו דבר, אבל מקילתא לחמירתא – לא. –

ובזה י''ל דברי רש''י בסנהדרין דכ''ו ע''ב בד''ה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס –

אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. פי' רש''י: כשר לעדות - דבעינן רשע דחמס, כדכתיב אל תשת וגו' עד חמס. והקשו התוס': תימה מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון כו'.

וי''ל דשם קאי אעדות אשה ר''ל לגיטין ולקדושין וזהו דר''ל לאפוקי ולעיולי –

לכן, אף שהאוכל נבלות כו' פסול לכל עדויות שבתורה, היינו דוקא כשהוא עד בירור, אבל לעדות אשה דהיינו להעיד על גט ועל קדושין – כשר, אא''כ הוא עד חמס שהוא פסול בעצם כמו קרוב כו'.

וכן נ''ל דאף למאי דקי''ל דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה זה רק רשע דחמס, אבל להכעיס – שפיר כשר, כיון דאינו גדר עדות ממש כו'. [כי הוא עד קיום כנ''ל].

כן פסק רבינו להלכה.

במענה לשאלת הרה''ג אלעזר מאיר פרייל מניו ג'רסי, על אחד מן העדים שחתם על הגט נחשד על גילוח בתער, אם הגט כשר.

הסיק רבינו:

אך העיקר כך, דלזה צריך ב''ד שיפסלו, וכ''ז דלא פסלו ב''ד לאו כלום, אף דקיי''ל למפרע נפסל זה לאחר שפסלו ב''ד, וגם י''ל דזה רק לחשש שמשקר, אבל לעשות אותו פסול הגוף – לא. ולכן בחשוד על העריות אף דקיי''ל כאביי מ''מ לפסול בב''ד א''א, דאין עליו בירור בעדים, ובלא עדים א''א לפוסלו. וכן מבואר בירושלמי פ''ב דסנהדרין דפסול עד שיפסול בב''ד ואז נעשה פסול הגוף ואז פסול לכל אף לקדושין ולגט, ר''ל שא''י לעשות קדושין וגט. וכ''ז שאין זה לא פסול רק משום חשש, וזה לא הוי פסול הגוף.

ולכך ס''ל להירושלמי דכותים לא נפסלו רק משום חשש הרחקה⁴⁸, ולכן נהי דלהעיד שנתגרשה או שנתקדשה לא מהני, אבל לעשות הגט והגרושין והקדושין לא איכפת לן, וגמ' דילן סבר דגם לזה נפסלו כותים, ונפ''מ דעכשו שאין לנו ב''ד סמוכין, א''א לעשות פסול הגוף [אלא לפסול] רק משום נאמנות, דבזה [לפסול גופו] לא שייך שליחותייהו קא עבדינן דלא שכיחא.

וכן הא דקי''ל דאין נפסל ע''פ עצמו עי' רש''י ביבמות דף כ''ה ע''ב, שם ר''ל אף אם אומר שכבר נפסל בב''ד אחר, אבל לפוסלו א''א דזה דין... אך זה דוקא ע''י עדים וב''ד.

עכ''פ כאן דליכא עדים על שמגלח בתער כ''ש דא''א לפוסלו ע''י ב''ד, דגדר משקר ליכא כאן דהא מן הסתם הוי עוד אנשים שראו מסירה, ופסול הגוף ליכא - יכולים להכשיר הגט, ובפרט שהוא אומר שהוי שוגג...

[ועיין בספרי צ''פ על גרושין פ''י הט''ו, לגבי נאמנות מומר להעיד שמת בעלה, וז''ל:

אף לפי מה דקי''ל כאביי בסנהדרין דף כ''ז ע''א דלהכעיס ג''כ פסול משום גזירת הכתוב דאל תשת רשע כו' –

מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. (רש"י: "דכיון דמשום ממון קעביד, דהא שכיחא בזול טפי מדהיתירא, הוה ליה כרשע דחמס ופסול לעדות". אבל אוכל נבילות להכעיס – מחלוקת אביי ורבא, והלכה כאביי.

זה רק היכא דבעי עדות, וא''כ גבי עדות אשה מומר להכעיס כשר להעיד, וכן כתב הנמוקי יוסף בסנהדרין פ''ג.

דף ה' ע''ב מעמודי הרי''ף:

אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסליה לעדות דכתיב אל תשת רשע עד, אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות, דאפילו עד אחד כשר בהם, ואפילו אשה – ליכא למפסליה. עכ''ל.

וכ''כ רבינו במכתבי תורה מכתב רי''ז שאף מומר להכעיס כשר לעדות אשה (דהיינו להיות עד קדושין או על גט, אבל לא להעיד שאשה זו היא גרושה או אשה זו מקודשת כו', כנ''ל).

וז''ל:

ובאמת זה ר''ל בסנהדרין דכ''ו ע''ב גבי חשוד ע''ש בתוס' כו', ולשיטת רבינו הרמב''ם ז''ל ר''ל בגדר דעובר על קריבה של גילוי עריות כמ''ש בפי''ח בהלכות סנהדרין, ור''ל שם לעדות קדושין וגיטין.

להעיד שאשה זו גרושה כו', שזו עדות בירור – לזה אין חשוד נאמן, משום שמא משקר כו']. ובאמת הארכתי דגבי עדות קדושין פסול רק מחמת פסול הגוף –

(חשוד בעלמא אינו פסול אלא רק עד שפסול פסול הגוף) - ואז לא הוי קדושין כלל.

ורק זה לעשות פסול הגוף צריך רק ע''י ב''ד מומחין, ומכאן ולהבא.

גם לדידן, לא כתוס' סנהדרין דל''ח [?] ואכמ''ל.

ולעצם קדושין לדידן דליכא ב''ד מומחין, ולא שייך שליחותיהו במלתא דלא שכיח - לא נפסל כלל.

רק בגדר בירור [עד פסול אינו מעיד בעדות בירור משום] - דב''ד אין מקבלין אותם⁴⁹, ובאמת לקדושין אין צריך לקבלם כלל על הפעולה, רק לומר שהיא אשת איש, דהדין כבר נגמר ע''י גזירת מלך.

ובזה י''ל הבה''ג בהלכות קדושין ובהלכות עדות וכמ''ש.

ופסול הגוף צריך עדים וקבלה בב''ד ומכאן ולהבא לכ''ע, וכן במומר להכעיס לדידן.

עיין בירושלמי תרומות פ''ח וסנהדרין פ''ג ולדידן לא שייך זה כלל דאין לנו ב''ד כמ''ש. ולפי זה רק קרוב פסול להעיד בקדושין, אבל רשע שהעיד – האשה מקודשת].

וכ''כ רבינו בצ''פ סנהדרין דף כ''ו ע''ב:

זה ר''ל לעדות אשה בעצם, לא שלא נאמן, דזה בודאי, הא הוא פסול⁵⁰, רק דנפ''מ לומר דנתקדשה בפני אחר או נתגרשה.

דזה ב' גדרים, עצם הגט ועצם הקדושין צריך עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים ר''ל לעשות הדבר.

וגם צריך לומר בב''ד כדי לפסוק שהיא מגורשת או מקודשת ונמצא אם יאמרו שהיא נתקדשה או נתגרשה...

וגם י''ל הטעם כמו דאמרינן בערובין דף ל''א [השולח עירובו ביד חש''ו או ביד מי שאינו מודה בעירוב – אינו עירוב כו'] - כל מי שאינו מודה בעירוב.

וכן החשוד על הדבר לעיל דף ט' ע''ב (בתוס' ד''ה לרצונו – אי נמי ה''נ יצרו תוקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה, דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו), דלא דנו ולא מעידו.

וכן הטעם דכותי גיטין דף ט' אף דכשר לעדות –

וכל גט שיש עליו עד כותי – פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, ובגמרא מוקמינן לה דוקא דחתים ישראל לבסוף, דאי לאו דכותי חבר הוה, לא הוה מחתים ליה מקמיה.

עיין מכות דף ח' ע''ב – ת''ר עבד וכותי גולה ולוקה ע''י ישראל וישראל גולה ולוקה ע''י כותי ועבד... אמר רב אחא בר יעקב כגון שהעיד בו והוזם דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם, עבד בר עדות הוא? וש''מ להדיא שכותי בר עדות הוא.

רק משום דקי''ל ביבמות דף ל''ז –

ואלו הן ספקן שתוקי ואסופי וכותי [כותי אין מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גז''ש קיחה קיחה – רש''י.

וקדושין דף ע''ו –

רשב''ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ואלא הכא מאי אין בקיאין, לפי שאין בקיאין בתורת קדושין וגרושין –

דלא ס''ל קידושי כסף ושטר לכך לא מהני עדותן בגט כה''ג וכן בקדושין.

וע''ש בירושלמי דגיטין פ''א ה''ט –

הי''ד: על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו, לא נחשדו על העריות, ועדי נפשות כעדי עריות.

דאמר דרק על ממון נחשדו ומה ר''ל הא אנן קי''ל דפסול לדיני נפשות כמבואר לקמן –

כ''ז ע''א: עד זומם פסול לכל התורה כולה, דברי ר' מאיר [דכיון דחשידי אממון חשידי אעדות נפשות] ושם ע''ב סתם לה תנא כר''מ.

וכן בירושלמי כאן ור''ה, ורק ר''ל לעשות הגט ... בגדר בירור רק בגדר פעולה ואכמ''ל.

פירוש מפתיע אומר רבינו במשנה פ''ג דקדושין:

[האומר לאשה] קידשתיך, והיא אומרת לא קידשת אלא בתי - הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו, הוא מותר בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו. פירשו המפרשים שהאם אומרת לא קדשת אותי אלא את בתי, אינה נאמנת לאסור את בתה בקרובי המקדש, אלא הוא רשאי לישא את אחותה של הבת (מן האב ולא מן האם כמובן, ראה חזון יחזקאל שם) כו', כלומר, רק האב נאמן לומר קדשתי את בתי ולאסור אותה, אבל האם אינה נאמנת.

מקשה רבינו, מהתוספתא ששם נאמר שהאם נאמנת והבת אסורה בקרוביו.

(בגלל סתירה זו יש מי ששינה את הגירסא בתוספתא וגורס – הבת מותרת בקרוביו. ובחסדי דוד שם פירש שהתוספתא פליגא על המשנה).

מחדש רבינו שאכן גם האם נאמנת לומר בתי מקודשת, ולאסור אותה אכולי עלמא, כלומר, נאמנת לומר שאביה קידשה.

וזה מה שהתוספתא אומרת דהאם נאמנת לומר שקדשת את בתי, כלומר, האב קבל ממך קדושין עבור בתי, ואז אכן האם נאמנת והבת נאסרת בקרוביו, ובמשנה שהבת מותרת בקרוביו, זה אם האם אומרת אני קבלתי ממך קדושין עבור בתי, שהאם אין בכחה לקבל קדושי בתה.

וכך מפרש את הגמרא שם: סד''א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב, מדרבנן הימנוה לדידה, ותיתסר בתה בדיבורה, קמ''ל שלא, אין הפירוש שאין האם נאמנת (לומר שהבת מקודשת, כפי שמשמע בפשטות בגמרא), אלא שאיננה יכולה לקבל עבורה קדושין...

הלכות אישות.

פרק א' הלכה א':

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה.

דברי הרב:

קודם מתן תורה כו' ובועלה כו'.

עיין בה''ה ועיין בירושלמי פ''א דקדושין דהוה זה מחלוקת דאמוראי אם צריך דוקא שיכוין לשם אישות ועיין בתוס' ע''ז דף ל''ו ע''ב ועיין מש''כ רש''י בסנהדרין דף נ''ז ע''א ד''ה נהרג דמשמע שם דמזנות לא הוה אשתו אך י''ל דשם קאי לר''א, ור''א לשיטתיה בירושלמי שם דס''ל דבעי כוונה וע''ש דף נ''ח ע''א דאמר שם אמו מאנוסתו

ולא קאמר מפותתו והטעם דס''ל דאין צריך כוונה בבן נח והויא אשת איש אך רבינו ז''ל פ''ט מהלכות מלכים הלכה ו' נקט לשון מפותתו ע''ש ועיין רש''י יבמות דף מ''ה ע''א ודף ס''ח ע''ב דזה לא הוה בגדר קדושין רק בגדר אישות ונ''מ לענין תחילת ביאה אם קונה בבן נח, או שלא כדרכה ועיין יבמות דף נ''ו ע''א, ע''ש בתוס' ד''ה לדברים, דגבי יבמה לא קנה העראה קנין גמור –

ובסנהדרין דף נ''ח ע''ב דגבי שלא כדרכה לא שייך לשון ודבק ועיין בהך דכריתות דף י''א ע''א גבי שפחה חרופה דאינה חייבת עד שתהא בעולה ושם ג''כ רק ביאה כדרכה אם נבעלה להעבד אז נקראת שם חרופה - די''ל דזה לא מקרי שינוי ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' יבמות דף נ''ט ע''א ד''ה הא - וע''ש גבי לכה''ג.

ביאור ההלכה:

גדר קדושין שייך רק בישראל ולא בעכו''ם, כמ''ש בירושלמי על הפסוק: "הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל", על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות. וכן פסק הרמב''ם: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה.

כלומר, רק בישראל יש גדר ארוסין וקדושין, שהאיש קונה את אשתו בכסף שטר או ביאה, אבל אצל בן נח אין מציאות של ארוסין, אף אם "קידש" בביאה, כלשון רש''י: "וגבי ישראל מקיש הוויות להדדי, מאן דאית ליה קידושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה, אבל עובד כוכבים דלית ליה קידושי כסף ושטר לית ליה קידושי ביאה", עכ''ל.

והפירוש ברש''י הוא מהדורא תניינא פ''ג טור ד':

ולכך גם גבי ב"נ שייך קנין ביאה עי' ברש"י יבמות דף מ"ה ע"א ודף ס"ח ע"ב דלא מחמת גדר קנין רק מחמת עצם האישות ועי' סנהדרין דף נ"ז ע"ב ובירוש' רפ"א דקידושין הוה מחלוקת אם צריך לזה כוונה לקנותה ובתוס' ע"ז דף ל"ו ע"ב וזה ר"ל רבינו בפ"ט מה' מלכים הל' וי"ו גבי ב"נ חייב כו' וזה שני דברים מפותת אביו חייב משום אשת אביו ור"ל לאחר מיתה ור"ל אנוסת אביו דווקא אם היא אמו וכן דייק בגמר' דסנהדרין דף נ"ח אמו מאנוסתו כו' ועי' בירוש' תרומות

גדר נשואין דהיינו אישות יש גם בבן נח שהרי בן נח חייב על אשת חבירו משום אשת איש, כיצד נעשית אשת איש בבני נח? אומר הרמב''ם: "אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה".

מוסיף הה''מ שזה רק אם בא עליה לשם אישות, משמע מדבריו שאם בא עליה לשם זנות אינה נעשית אשת איש.

מציין רבינו שזו מחלוקת בירושלמי, ולדעת ר' אלעזר רק אם בא עליה לשם אישות – היא נעשית אשתו.

אבל ללא כוונה לשם אישות – לא.

תוס' מביא ירושלמי (לפי גירסתנו) עשרה באו על הזונה, ראשון קנאה - ואחרים חייבים עליה משום אשת איש, הדא אמר בעילה קונה בבני נח". הרי מפורש שאף אם בעל לשם זנות, היא נעשית א''א.

ופי' בתוס' שזה רק לגבי בן נח חבירו, אבל לגבי ישראל אין דינה כא''א שאינו עובר עליה בעשה⁵¹.

מבאר רבינו במהדורא תניינא פ''ג טור ד', מדוע בן נח חייב על מפותת אביו משום אשת אביו, הרי הגוי פיתה אותה לשם זנות ובמה נעשית אשתו?:

דבן נח אין לו גדר מחשבה, גם גבי הכשר, ועיין נדה דף נ' ע''ב ובגיטין דמ''ה ע''ב ע''ש ברש''י ותוס' גבי לשמה, וזה ר''ל הך דגיטין דכ''ג – בן נח אדעתא דנפשיה קעביד ואף גבי בן נח קטן כן, ועיין קדושין דכ''ב ע''ב כבהמה, רק משום דאין בגדר מחשבה, ולכך יש שיטה בירושלמי רפ''ט דנזיר דבן נח אין לו היתר שאלה בנדרו, דלא שייך ביה לומר אדעתא דהכי כו'.

כלומר, כיון דביאה עושה אישות אצל הגוי, אין נפ''מ אם בעל לשם אישות או לשם זנות כי אין הגוי בגדר מחשבה וכוונה, ובכל אופן – נעשתה אשת איש.

דעת רש''י (כדמשמע מפירושו בסנהדרין כלקמן) שרק אם בא עליה לשם אישות, אבל מזנות לא הויא אשתו. (אף לא לגבי נכרי אחר). אבל אין הכרח שכך סובר רש''י, כי הגמרא שם: "בן נח שייחד שפחה לעבדו וחזר ובא עליה נהרג", היא אליבא דר' אלעזר, והוא הוא הסובר שצריך כוונה לשם אישות ואם לאו – אינה נעשית א''א.

הגמרא אומרת שהגוי חייב על אמו משום אשת חברו (שהיא נשואה לאביו), ואם היתה אנוסת אביו שלא היתה נשואה ואינה א''א – חייב עליה משום אמו.

מזה שהגמרא לא אמרה "מפותת אביו" – לומד רבינו שמפותה היינו נשואה, כי אף ביאה לשם זנות – עושה אותה א''א, ואין הבן הגוי חייב עליה אלא משום אשת חברו.

הרמב''ם פוסק בפ''ט מהלכות מלכים ה''ו: בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום, וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו כו', שגם על מפותת אביו חייב משום אמו, ולא משום אשת חברו, משמע שצריך כוונה לשם אישות.

אבל במהדורא תניינא שם מבאר רבינו את הרמב''ם כמו בגמרא שם, שאנוסת אביו אינה אשת אביו, אבל מפותת אביו, אע''פ שבא עליה לשם זנות – נעשית אשתו.

וז''ל שם:

וזה ר''ל רבינו בפ''ט מהלכות מלכים ה''ו גבי בן נח חייב כו', וזה שני דברים:

א') מפותת אביו – חייב משום אשת אביו ור''ל לאחר מיתה.

ב') ור''ל אנוסת אביו – דוקא אם היא אמו, וכן דייק בגמרא דסנהדרין דנ''ח אמו מאנוסתו כו'⁵².

עוד מבאר רבינו לקמן, שאצל ישראל יש קדושי ביאה, כל הנכלל בגדר ביאה, העראה, או שלא כדרכה כו' – קונה, והיא מאורסת, אך אצל גוי אין גדר קדושין אלא הביאה היא בגדר אישות ולכן רק ביאה גמורה וכדרכה – עושה אותה א''א.

דברי הרב עם הפענוח:

קודם מתן תורה כו' ובועלה כו'.

עיין בה''ה –

קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות דלעכו"ם בייחוד בעלמא הויא אשתו וכיון שבא עליה לשם אישות הויא לה אשת איש שחבירו עכו"ם חייב עליה כנזכר פרק ט' מהלכות מלכים ומלחמותיהן.

ועיין בירושלמי פ''א דקדושין דהוה זה מחלוקת דאמוראי אם צריך דוקא שיכוין לשם אישות –

ה''א: בגוים - רבי אבהו בשם רבי אלעזר כתיב הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות. מילתיה דר' אלעזר אמרה והוא שנתכוון לקנותה, מילתיה דשמואל אמרה אפילו לא נתכוון לקנותה כו'.

ועיין בתוס' ע''ז דף ל''ו ע''ב –

ד''ה משום נשג''ז: והא דדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) אשר ינאף אשת רעהו פרט לאשת אחרים פי' עובד כוכבים, אלמא לא שייך בהו אישות כלל, היינו לענין חיוב מיתה. והא דאמרינן [בירושלמי בפ'] אין עומדין - י' באו על הזונה ראשון קנאה ואחרים חייבים עליה משום אשת איש הדא אמר בעילה קונה בבני נח היינו דוקא גבי בני נח, אבל בישראל אינו חייב בעשה (בפ"ק דקידושין (דף כא:) גבי יפת תואר אשת לרבות א"א אלמא איכא בהו אישות, שהבא על גויה שאינה בגדר יפת תואר עובר בעשה) - אלא בעולת בעל ואשתו גמורה⁵³.

ועיין מש''כ רש''י בסנהדרין דף נ''ז ע''א ד''ה נהרג, דמשמע שם דמזנות לא הוה אשתו –

כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו, ובא עליה - נהרג עליה. ופי' רש''י: נהרג עליו - משום גזל, ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות, אלא דזנות בעלמא, כחמור ובהמתו⁵⁴.

אך י''ל דשם קאי לר''א, ור''א לשיטתיה בירושלמי שם דס''ל דבעי כוונה⁵⁵ –

וע''ש דף נ''ח ע''א דאמר שם אמו מאנוסתו –

אמו אמו ממש - היינו באשתו ולא באשת חברו, - אמו מאנוסתו – [אמו אמו ממש - ולאו היינו אשת חבירו, ובלאחר מיתת אביו נמי ליכא לתרוצה, דהיינו אשת אביו דאוקימנא לאחר מיתה, ומשני: אמו אנוסת אביו דלאו אשתו, ואין כאן אלא משום אמו אפילו בחייו].

ולא קאמר מפותתו [הגמרא לא תירצה דאיירי במפותת אביו] – והטעם, דס''ל דאין צריך כוונה בבן נח והויא אשת איש⁵⁶.

אך רבינו ז''ל פ''ט מהלכות מלכים הלכה ו' נקט לשון מפותתו ע''ש –

בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום, וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו⁵⁷.

ועיין רש''י יבמות דף מ''ה ע''א –

ובשאלתות דרב אחאי מפיק מהא והיא בעולת בעל (בראשית כ) ודרשינן בסנהדרין (דף נז:) בעולת בעל יש להם, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, וכל שכן דארוסה לית להו וביאה לשם קדושין נמי לית להו דאיתקוש הויות להדדי.

ודף ס''ח ע''ב –

עובד כוכבים לית ליה קידושין דאמרינן (סנהדרין דף נב) אשת רעהו פרט לאשת אחרים, ובשאלתות דרב אחאי יליף לה מדתני רב חנניא (שם סנהדרין נז:) בעולת בעל יש להן מידי אחרינא לא, וגבי ישראל מקיש הוויות להדדי, מאן דאית ליה קידושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה, אבל עובד כוכבים דלית ליה קידושי כסף ושטר לית ליה קידושי ביאה.

דזה לא הוה בגדר קדושין רק בגדר אישות⁵⁸ –

ונ''מ לענין תחילת ביאה אם קונה בבן נח, או שלא כדרכה⁵⁹ –

ועיין יבמות דף נ''ו ע''א, ע''ש בתוס' ד''ה לדברים, דגבי יבמה לא קנה העראה קנין גמור – ולא פליגי אלא בביאת שוגג וכיוצא בה (אם קונה ביבמה או לא), אבל בהעראה דקניא נמי בעלמא וביאה היא לכל דבר לא פליגי בה כו' כן נראה לר"י, ובירושלמי איכא פלוגתייהו, ואיכא דמוקי פלוגתייהו בהעראה⁶⁰.

ובסנהדרין דף נ''ח ע''ב דגבי שלא כדרכה לא שייך לשון ודבק –

[אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה - חייב, שנאמר ודבק - ולא שלא כדרכה. אמר רבא: מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מיחייב? אלא אמר רבא: בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה - פטור, מאי טעמא - באשתו ולא באשת חבירו, ודבק - ולא שלא כדרכה].

ועיין בהך דכריתות דף י''א ע''א גבי שפחה חרופה דאינה חייבת עד שתהא בעולה –

א"ר יצחק: לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד, שנאמר: והיא שפחה נחרפת לאיש. –

ושם ג''כ רק ביאה כדרכה אם נבעלה להעבד אז נקראת שם חרופה - די''ל דזה – [ביאה שלא כדרכה] - לא מיקרי שינוי⁶¹.

ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' יבמות דף נ''ט ע''א ד''ה הא - וע''ש גבי לכה''ג –

... וצ"ע אם אחר שנתמנה נעשית מוכת עץ או בעולה אי הוי נשתנה הגוף ולא יכנוס, או לא. וקצת משמע בפ"ק דקדושין (דף י.) דלא חשיבא בעולה אישתני גופה, דקאמר אי תחלת ביאה קונה יכול כ"ג לקדש בביאה, ואי חשוב כאישתני גופה היאך יכנוס? והלא בעולה היא בשעת נישואין אם תאמר דביאה אירוסין עושה. ומיהו בפ' אלו נערות (כתובות לח: ושם) חשיב בעולה שינוי הגוף, גבי הא דפריך אדרבה בתולה בתולה לגזירה שוה שהרי אני קורא בה נערה אשר לא אורסה ומשני הא אישתני גופה הא לא אישתני גופה⁶².

פרק א' הלכה ב':

וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.

דברי הרב:

ולקוחין אלו כו'. ובכסף מדברי סופרים.

עיין סוטה ד' ט"ז ע"א גבי הלכה עוקבת המקרא ע"ש דכללי ופרטי הוי רק מדרבנן ונ"מ אם הוה דבר שהצדוקין מודים בו ועי' רש"י יבמות ד' ל"ז ע"א ד"ה כותי ע"ש ועי' בקדושין ד' ע"ו ע"א שאינן בקיאין כו', ועי' ברכות ד' מ"א ובירושלמי פ"א דפאה וכבר הארכתי בזה במקום אחר, ועי' מש"כ רבינו לקמן פ"ג הל' כ' ע"ש, ועי' בירושלמי נזיר פ"א הל' ב' דאמר שם דנזירות שמשון אינה תורה ובירושלמי שם פ"ז סה"א ע"ש ופ"ט ה"א אמר ר' מני לוקין על ההלכה ע"ש ועי' בתמורה ד' י"ח ע"א ובנזיר ד' כ"ה דמבואר שם ג"כ דאין לוקין על ההלכה אך זה רק בשעיקר הדין הוא הלכה אבל אם ההלכה בא לפרש הדין של תורה אז לוקין כמש"כ הר"ן ז"ל בפ"ז דשבת ע"ש וגבי נזירות שמשון דאמר בירושלמי דהוה רק הלכה אף דמבואר במכות ד' כ"ב ע"א דלוקין י"ל דזה לא גרע מן יד לנזירות אך יהיה נ"מ דאם נשאל עליו אף דלא מהני שאלה לנזירות שמשון זה רק בגדר הלכה ואינו לוקה על זה ובזה א"ש דברי המפרש במכות הנ"ל ועי' נזיר ד' ס"א ע"ב גבי נזיר עולם ובכורות ד' ט"ז ע"א ע"ש:

ביאור ההלכה:

הרמב''ם אומר שהאשה מתקדשת בביאה ובשטר מן התורה, ובכסף – מדברי סופרים.

מפרשי הרמב''ם תמהו⁶³ איך יתכן לומר שקדושי כסף הם רק מדרבנן? האם אין האשה שהתקדשה בכסף נעשית אשת איש דאורייתא?⁶⁴.

מבאר הה''מ: ודע שאף לדברי רבינו אע"פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה, ובביאור כתב כאן שכיון שנקנית האשה באחד משלשה דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין כו'.

הה''מ והכס''מ מתרצים לפי גירסתנו שבודאי קדושי כסף קונים מהתורה, אך מכיון דלא נכתב מפורש בתורה - הרמב''ם קורא לזה דברי סופרים.

וז''ל: אינו מתקנת חכמים אלא מכלל תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפירוש בתורה אלא שנאמר בגזירה שוה, ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו ז"ל. וכבר כתב הוא שאף הדברים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני נקראים דברי סופרים ומ"מ דינן ממש כדין תורה לגמרי". "דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה, וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילולא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך.

לפי זה שגם קדושי כסף תופסים מהתורה מאי נפ''מ בין שטר וביאה לקדושי כסף, ומדוע הרמב''ם מחלק ביניהם?.

מבאר רבינו, שעיקר דין קדושין הוא מהתורה כמובן, אבל הפרטים איך האשה מתקדשת יכולים להיות מדרבנן, ולדעת הרמב''ם קדושי כסף מדרבנן ואעפ''כ האשה מקודשת מדאורייתא.

וכן מצינו בכמה מקומות, כשכלל הדבר הוא מהתורה והפרטים מדברי סופרים – מועילים הפרטים שמדרבנן לעשות דין תורה. ולכן אע''פ שאין לוקין על הלכה למשה מסיני, זה רק כשעיקר הדין הוא הלכה, אבל אם הדין הוא מהתורה, וההלכה באה רק לפרש את הדין ופרטיו – חייב מהתורה.

כמו הדרשות של כלל ופרט וכלל, הם דרשות מדרבנן המבארות מהו דין תורה, כמו שלומדת הגמרא שבתגלחת שניה של מצורע למדים מכלל ופרט כו' שאינו צריך לגלח שער שאינו כנוס ונראה (כגון בית השחי כו'), וההלכה היא [עוקרת את הלימוד של כלל ופרט כו'] - שמגלח הכל (כדלעת), והגמרא קוראת לזה שההלכה עקרה דין מדרבנן, כלומר שהדרשה של כלל ופרט נקראת דין דרבנן ולא דין תורה.

אע''פ שבכל מקום דבר הנלמד מכלל ופרט וכלל – הוי דין תורה.

כמו דין המעביר ד' אמות ברה''ר חייב, אף שזה "רק" הלכה למשה מסיני -

משום שעיקר הדין של איסור הוצאה בשבת הוא מהתורה, והפרטים של רשויות השבת ופרטי ההוצאה כו' יכולים להיות מפורשים בהלכה או מדרבנן ואעפ''כ חייב עליהם מיתה מדאורייתא.

וכמ''ש הר''ן וז''ל:

ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב, הא לאו הכי לא מחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני, עכ''ל.

א''כ למאי נפ''מ בין קידושי ביאה שהם מפורשים בתורה לבין קידושי כסף, הרי בכל אופן האשה מקודשת מהתורה.

ההבדל הוא לגבי צדוקים וכותים, שהם מודים רק בדבר המפורש בתורה, וקדושי כסף הם דבר שאין הצדוקים מודים בו, ולכן אף למאן דאמר כותים גירי אמת הם – אסרו חכמים להתחתן בם לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגירושין, כמ''ש רש''י: כותי - אין מקפיד על קידושי כסף ושטר, דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה, וכי מקדש חד - מנסבא לאידך, לפיכך כולן ספק ממזרים הם, שמא נתקדשה אמו לאחר, עכ''ל.

במהדורא תניינא ד' טור ד' מפרש שאין בקיאין הפירוש שאינם מאמינים בזה וז''ל:

והך אין בקיאין ר''ל כהך דריש גיטין אין בקיאין לשמה, ר''ל דלא סבירא להו.

וכמו בהך דקדושין דף ע''ו ורש''י יבמות ל''ז דלא ס''ל קדושי כסף ושטר. כו'.

כלומר, קדושי כסף מדברי סופרים אבל האשה נעשית מקודשת מדאורייתא ולפיכך אסור להתחתן בכותים כי הם ממזרים דאורייתא.

וכמו כן כל שיעורי תורה שקבעו חכמים, שיעור אכילה בכזית, ושתיה ברביעית, ושיעור טומאה כעדשה מן השרץ, ושיעורי הוצאה בשבת וכו', השיעור הוא הלכה למשה מסיני ומ''מ העובר ואוכל - חייב מן התורה, כי ההלכה כאן רק באה לפרש הדין של התורה.

אבל בדבר שעיקרו הלכה, שהוא רק מדרבנן, אמרו בגמרא שאין לוקין על ההלכה.

מקשה רבינו, הרי מבואר בירושלמי שנזירות שמשון היא רק הלכה "נזירות שמשון אינה תורה" כו', ומ''מ הגמרא אומרת שנזיר שמשון החורש בבית הטומאה כו' – לוקה.

מבאר רבינו, ששמשון עצמו היה נזיר רק מההלכה מצד גזירת הכתוב כו', כיון דלא הוציא נזירות מפיו רק המלאך הזירו, (ואם היה עובר על נזירותו לא היה לוקה), אבל הגמרא מדברת על האומר הריני כשמשון, שודאי הוי נזיר דבר תורה "דלא גרע מן יד לנזירות".

לפי זה, מחדש רבינו שהאומר הריני נזיר כשמשון, יהיה אסור להטמא למתים משום גדר נדר, כלומר, אע''פ ששמשון עצמו היה מותר להיטמא למתים, מ''מ נזירותו היתה מצד גזירת הכתוב כו', אבל הנודר להיות כשמשון, חלה עליו הנזירות מטעם יד לנזירות, וא''כ צריכה לחול הנזירות כהלכתה.

ועוד נפ''מ בין שמשון עצמו לנזיר כשמשון, ששמשון לא יכל להשאל על נדרו, משא''כ נזיר כשמשון, כיון שהנזירות חלה עליו רק מטעם נדר, הרי הוא יכול להשאל על נדרו.

ועוד נפ''מ מביא רבינו לקמן בפ''ג ה''כ, שאם קדושי כסף הם מפורשים בתורה אזי צריך את השווי של פרוטה כפי שהיה בזמן מתן תורה, אבל לדעת הרמב''ם שזה מדרש חכמים – צריך שווי פרוטה בימינו עכשו.

וכ''כ רבינו:

ונ''מ במה שכתבתי בפ''א מהלכות שקלים אם אזלינן בתר זמן התורה או בתר עכשיו.

עיין כאן דף י''ב ע''א סבר רב יוסף למימר ע''ש – -

וב"ה אומרים: בפרוטה. סבר רב יוסף למימר: פרוטה כל דהו [כל דהו - כל מה שהדורות משנים את המטבע פעמים שפוחתין פעמים שמוסיפין ממשקלם]. א"ל אביי, והא עלה קתני: כמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכ"ת, ה"מ בדורו של משה, אבל הכא כדחשבה להו לאינשי, והא כי אתא רב דימי אמר: שיער רבי סימאי בדורו, כמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי אתא רבין אמר: רבי דוסתאי ורבי ינאי ורבי אושעיא שיערו, כמה הוי פרוטה? אחד מששה באיסר האטלקי כו'.

וזהו אם היה מפורש בתורה אז צריך להלך אחר זמן של אז, אבל עכשיו שהוא מדרש חכמים אזלינן בתר הזמן של עכשיו. עכ''ל שם.

וכן בענין השיעורים מבאר רבינו (פ''א מהלכות שקלים), נפ''מ אם שיעורים מהתורה או הלל''מ, כלומר, האם הקב''ה אמר למשה ששיעור אכילה הוא כזית, או שהראה לו את השיעור, ואנו שיערנו ששיעור זה היה בגודל של זית.... וז''ל:

דאם למשל השיעור של זית, אם כך נאמר למשה שיעורים הוה כזית, אז יכולים אנו לשערו בכל דור לפי אותו הזית שבאותו הזמן, [בכל דור נשער לפי הזית בזמנו], אבל אם נאמר כמו הך דיומא דף פ' [האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין] דזה רק אסמכתא, רק שנמסר לנו מסיני שיעור, ואנחנו שיערנו כזית, אז צריך שיהיה כמו בזמן של משה וכו'.

וכן הוא הדין לגבי מראות דמים באשה, עיין נדה דף כ' ע''ב⁶⁵. –

וכן ר''ל הך מחלוקת דירושלמי דסוכה פ''ג גבי הירוק ככרתי –

[הירוק ככרתן רבי זעורה בעא קומי רבי אימי כהן כרתינון או דדמי להן כרתינון א"ל כהן כרתינון].

אם ר''ל כצבע כרתי, או כעשב שנקרא כרתי על שם שהוא ירוק.

דברי הרב עם הפענוח:

ולקוחין אלו כו' ובכסף מדברי סופרים.

עיין סוטה דף ט''ז ע''א, גבי הלכה עוקבת המקרא ע''ש דכללי ופרטי הוי רק מדרבנן – [דא"ר יוחנן משום ר' ישמעאל, בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא; כו', שייר מצורע; דתניא: והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו - כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו - פרט, ואת כל שערו יגלח - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה פרט מפורש מקום כינוס שער ונראה, אף כל מקום כינוס שער ונראה כו', מאי מיעט? מיעט דבית השחי ודכוליה גופיה - (שלא צריך לגלח) והלכתא: מגלח כדלעת כו'. אמר רב נחמן בר יצחק: כי קא חשיב - הלכה עוקבת מקרא, הא עוקבת מדרבנן היא⁶⁶.

ונ''מ אם היה דבר שהצדוקין מודים בו⁶⁷.

ועיין רש''י יבמות דף ל''ז ע''א ד''ה כותי ע''ש –

[כותי - אין מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה, וכי מקדש חד - מנסבא לאידך, לפיכך כולן ספק ממזרים הם, שמא נתקדשה אמו לאחר].

ועיין בקדושין דף ע''ו ע''א שאינן בקיאין כו' –

[כותים גירי אמת הם כו' ומפני מה אסרום כו' לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצוות כו' לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגירושין].

ועיין ברכות דף מ''א –

[ארץ זית שמן – כו', אלא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים. ואידך? הני שיעורין בהדיא מי כתיבי? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא].

ובירושלמי פ''א דפאה –

[דמר רבי יוחנן מעה כסף שתי כסף דבר תורה תנא רבי יסא קומי רבי יוחנן ראייה כל שהוא חכמים הן שאמרו מעה כסף שתי כסף אמר ליה ויש כן זו? (וכי יתכן שהשיעור רק מדבריהם?) א"ר יונה וכל השיעורין לא חכמים הן שנתנו? כזית מן המת, וכזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ כו'. דתני ר' הושעיא לא יראו פני ריקם אפילו כל שהוא, חכמים הן שאמרו מעה כסף שתי כסף כו'].

וכבר הארכתי בזה במקום אחר.

ועיין מש''כ רבינו לקמן פ''ג ה''כ ע''ש –

המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה, וכן בשטר מתקדשת בו מן התורה, כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים (וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים).

ועיין בירושלמי נזיר פ''א הלכה ב' דאמר שם דנזירות שמשון אינה תורה –

הריני נזיר לאחר שלשים יום, נזיר שמשון נזיר מכבר אמר רבי חיננא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון מה טעמא כן יעשה על תורת נזרו את שנזירותו תורה יצאת נזירות שמשון שאינה תורה כו'.

ובירושלמי שם פ''ז סה''א ע''ש –

ומודה רבי אליעזר לחכמים בכהן גדול ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם, זו תורה וזו אינה תורה כו'.

ופ''ט ה''א אמר ר' מני לוקין על ההלכה ע''ש –

רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא כפפו רבו וניטמא מהו שילקה או אינו אלא הלכה מה אנן קיימין אם בשנזירותו תורה והלכה יש לכוף לוקה אם בשאילו ואילו מדבריהן לא ילקה [אם נזירות שהעבד מקבל על עצמו היא נזירות מן התורה, והא דרבו יכול לכופו הוא הלכה – לכך לוקה. או דלמא מדאורייתא אין נזירות העבד כלום, אלא מדרבנן והם אמרו רבו יכול לכופו, הלכך לא ילקה על הטומאה]. אמר רבי מנא לוקין על ההלכה ? [בתמיה, ואפילו אם הכפיה הלכה, למה ילקה הרי ההלכה היא שיעבור כו'.

ועיין בתמורה דף י''ח ע''א –

[אלא, הלכתא - לחטאת, וקרא - למעוטי תמורת אשם. הא נמי הילכתא גמירי לה, דאמרי כל שבחטאת מתה באשם רועה, אלא, קרא מיבעי ליה דאי עבר ומקריב - קאי בעשה⁶⁸.

ובנזיר דף כ''ה דמבואר שם ג''כ דאין לוקין על ההלכה –

[הכי נמי, וקרא לאשם הוא דאתא, אשם נמי הילכתא גמירי לה: כל שאילו בחטאת מתה -באשם רועה. אלא, אי מהילכתא, הוה אמינא הילכתא, ואי אקריביה לא ליחייב עליה ולא כלום, קמ"ל קרא, דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה].

אך זה רק בשעיקר הדין הוא הלכה [אז אין לוקין], אבל אם ההלכה בא לפרש הדין של תורה אז לוקין, כמש''כ הר''ן ז''ל בפ''ז דשבת ע''ש –

[משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן, ומי שמוציא חוץ לד' אמות הוה ליה מוציא מרשות לרשות. וכי אמרינן לקמן בפרק הזורק דמעביר ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה, היינו לחייב בה מדין מוציא ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב, הא לאו הכי לא מחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני].

וגבי נזירות שמשון דאמר בירושלמי דהוה רק הלכה, אף דמבואר במכות דף כ''ב ע''א דלוקין – [על המשנה - יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין כו' ונזיר בבית הטומאה. כו' ובגמרא שם: בנזיר שמשון].

י''ל דזה לא גרע מן יד לנזירות⁶⁹.

אך יהיה נ''מ דאם נשאל עליו, אף דלא מהני שאלה לנזירות שמשון –

בנזיר שמשון - ע"י מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי שלמעלה הוא, המפרש שם. –

זה רק בגדר הלכה ואינו לוקה על זה –

[האומר הריני נזיר כשמשון חלה עליו הנזירות משום יד לנזירות, ואף שאינו יכול לישאל על נדרו, אם שאל ועבר – אינו לוקה].

ועיין נזיר דף ס''א ע''ב גבי נזיר עולם –

[אימא: בני ישראל נוזרין נזירות עולם ואין העובדי כוכבים נוזרים נזירות עולם כו', אימא: בני ישראל מדירין בניהם בנזיר ואין העובדי כוכבים מדירין בניהם בנזיר, יכול לא יהו נזירים? ת"ל: איש, האמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר [אימא: בני ישראל מגלחין על נזירות אביהן ואין העובדי כוכבים מגלחין על נזירות אביהן היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא כו'].

ובכורות דף ט''ז ע''א ע''ש –

[ואצטריך קרא ואצטריך הילכתא כו', ואי מהילכתא, הוה אמינא, היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות, איסורא איכא, לאו ליכא, קמשמע לן דאיכא לאו].

פרק א' הלכה ד':

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה.

ז''ל רבינו:

קודם מתן תורה כו', ומשניתנה תורה כו'.

עיין בהשגות ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בפ''ב מהלכות נערה בתולה הלכה י''ז דרק אם נתיחדה לכך ועיין בהלכות איסורי ביאה פי''ח ה''ב דוקא אם הפקירה עצמה לכל ע''ש ועיין בסנהדרין דף ע''ו ע''א גבי הך לאו דאל תחלל את בתך ע''ש

ושם דף פ''ב ע''א זו זונה ע''ש ועיין בהך דנדה דף מ''ה ע''א דאמר שם א''כ פסולה כו' ר''ל משום דכיון דאמרה שנבעלה איזה פעמים, אז לר''ע הוה זונה ואתי שפיר מה שהקשה שם תוס' ועיין ברש''י יבמות דף נ''ו ע''א דזה הלאו קאי אשפחה דלא כשיטת רבינו לקמן בהלכות איסורי ביאה עיין תוס' שם דף ט''ז ע''ב וקדושין דף ע''ה ע''ב ע''ש בתוס'

ועיין בגיטין דף פ''ד ע''א גבי על מנת דתבעלי לפלוני ע''ש ברש''י ותוס' אם ר''ל דרך קדושין או דרך זנות. ועיין ביבמות דף צ''ב ע''א גבי הלכה וקלקלה, אם גבי פנויה מקרי זה ג''כ קלקול וחייבת בקרבן ועיין רש''י שם דף ס''ט ע''ב ד''ה ה''ד ע''ש וברכות דף כ''ב ע''א

ועיין בהך דתמורה דף כ''ט ע''ב גבי אתנן ומש''כ לקמן ספ''ז מהלכות אישות ע''ש –

ביאור ההלכה:

נאמר בתורה לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ונחלקו ראשונים מי היא הנקראת קדשה.

יש אומרים שקדשה היא שפחה כנענית (תרגום אונקלוס⁷⁰, רש''י ותוס' דלקמן), והבא עליה עובר על הלאו ולוקה, ויש חולקים אומרים ששפחה אסורה רק מדרבנן, וכן פסק הרמב''ם בהל' איסורי ביאה.

יש אומרים שפנוי הבא על הפנויה לוקין, שכל בעילת זנות אסורה מהתורה שנאמר לא תהיה קדשה, (כפי שהבין הראב''ד בדעת הרמב''ם), ויש אומרים שרק אסורה מדרבנן.

וכמו כן גויה אינה קדשה, ואיסורה מדרבנן.

א''כ קדשה היא רק ישראלית הנבעלת לשם זנות.

נחלקו הפוסקים בדעת הרמב''ם, מתי נעשית קדשה שהבא עליה לוקה.

יש (הראב''ד ועוד) שהבינו מהרמב''ם שכל הבועל פנויה לוקה משום קדשה, גם אם יחדה לו ואינה מופקרת לכל.

אבל הרמב''ן כותב שאין זו דעת הרמב''ם, אלא אם יחדה לו היינו פילגש ואינה אסורה. וז''ל: אמר: "וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה", ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה, ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות, דהיינו קדשה, ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה", עכ''ל⁷¹.

רבינו מוכיח שדעת הרמב''ם, שהבא על הפנויה "דרך מקרה", ואינה מיוחדת ומוכנת לזנות – אינה נקראת קדשה ואינם לוקין, אך אם זה לא דרך מקרה אלא היא נבעלה כמה פעמים – הרי זו קדשה.

ולכן, בת ישראל שזינתה עם אדם כשר לכהונה – כשרה (כתובות פרק א' ועוד), אבל אם זינתה עם כשרים כמה פעמים – נעשית זונה, ואסורה לכהן.

דברי הרב עם הפענוח:

קודם מתן תורה כו', ומשניתנה תורה כו'.

עיין בהשגות –

א"א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם, אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה, ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת בפי שגל עומדת לפרקים למשגל משמשת את הבית ופעמים למשכב, ויש ספרים שכתוב בהם (סנהדרין כא) פילגשים קדושין בלא כתובה. מ"מ אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם, שאם כדבריו מפתה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה עליה אלא ודאי משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בפ''ב מהלכות נערה בתולה הלכה י''ז דרק אם נתיחדה לכך – [אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה, או אניח זה לבוא עליה בחנם, שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה. לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות, בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי, אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה כו'⁷².

ועיין בהלכות איסורי ביאה פי''ח ה''ב דוקא אם הפקירה עצמה לכל ע''ש –

וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה - שהפקירה עצמה לכל, אע"פ שהיא במלקות לא נעשת זונה כו'.

ועיין בסנהדרין דף ע''ו ע''א גבי הך לאו דאל תחלל את בתך ע''ש –

לכדתניא: אל תחלל את בתך להזנותה יכול בכהן המשיא את בתו ללוי וישראל הכתוב מדבר - [שמחללה ופוסלה מתרומה] - תלמוד לומר להזנותה - בחילול שבזנות הכתוב מדבר, במוסר את בתו שלא לשם אישות [במוסר בתו - לאדם לבעילת זנות שלא לשם אישות].

ושם דף פ''ב ע''א זו זונה ע''ש –

כי חלל יהודה קדש ה' - זו זונה, וכן הוא אומר לא תהיה קדשה מבנות ישראל.

ותוס' שם דף נ' ע''ב ד''ה ת''ל –

והא דקאמר בסמוך כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ושמעינן ליה לר"ע דפליג עליה, מכל מקום נעשית זונה בכמה ביאות⁷³.

ועיין בהך דנדה דף מ''ה ע''א דאמר שם א''כ פסולה כו' –

מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ר', נבעלתי בתוך שלש שנים, מה אני לכהונה? אמר לה: כשרה את לכהונה. אמרה לו: רבי, אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לתינוק שטמנו לו אצבעו בדבש, פעם ראשונה ושניה - גוער בה, שלישית - מצצה. אמר לה: אם כן - פסולה את לכהונה. ראה התלמידים מסתכלים זה בזה אמר להם למה הדבר קשה בעיניכם [אמרו ליה]: כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני, כך פחותה מבת שלש שנים - כשרה לכהונה הלכה למשה מסיני. ואף רבי עקיבא לא אמרה [הא דקאמר פסולה לכהונה] אלא לחדד בה את התלמידים.

ר''ל משום דכיון דאמרה שנבעלה איזה פעמים, אז לר''ע הוה זונה⁷⁴.

ואתי שפיר מה שהקשה שם תוס' – מה אני לכהונה - שנבעלה לפסול לה⁷⁵.

ועיין ברש''י יבמות דף נ''ו ע''א דזה הלאו קאי אשפחה –

נ''ה ע''א: שפחה חייבי לאוין היא - דכתיב בה לא יהיה קדש כו'. –

דלא כשיטת רבינו לקמן בהלכות איסורי ביאה פי''ב –

הי''א: לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים כו'.

עיין תוס' שם דף ט''ז ע''ב –

ד''ה קסבר - וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר, דבעבד איכא לאו, אלא מעובד כוכבים כו'].

וקדושין דף ע''ה ע''ב ע''ש בתוס' -

ד''ה ר' ישמעאל - וא"ת היכא אשכחן דקסבר ר"ע עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, לא אשכחן בשום דוכתא - אלא משום דאמר (יבמות דף מט.) יש ממזר מחייבי לאוין, בשלמא עבד אית ביה לאו דלא יהיה קדש כו'.

ועיין בגיטין דף פ''ד ע''א גבי על מנת דתבעלי לפלוני –

[הרי זה גיטך ע"מ שתבעלי לפלוני, נתקיים התנאי - הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט].

ע''ש ברש''י –

שתבעלי - בין בזנות בין בנשואין כו', ושתבעלי לפלוני נמי אפשר דמשחדא ליה בממונא, ואם אינו רוצה לבועלה באיסור ישאנה ויבעול בהיתר, אלא אבא ואביך בדידה קיימא?.

ותוס' –

[דשפיר דייק מדקתני ע"מ שתבעלי לפלוני, משמע דוקא לפלוני דלא חשיב הפלגה בדברים במה שיש שם איסור פנויה, אבל אבא ואביך לא].

אם ר''ל דרך קדושין או דרך זנות⁷⁶.

ועיין ביבמות דף צ''ב ע''א גבי הלכה וקלקלה, אם גבי פנויה מקרי זה ג''כ קלקול וחייבת בקרבן –

[על המשנה: הורוה ב"ד לינשא, והלכה וקלקלה - חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא לינשא. הורוה ב"ד להנשא כו'. מאי קלקלה? ר' אליעזר אומר: זינתה, ר' יוחנן אמר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. (לר' יוחנן אם זינתה פנויה לא מקרי קלקול, ופטורה מקרבן).

ועיין רש''י שם דף ס''ט ע''ב ד''ה ה''ד ע''ש –

[היכי דמי אי דדיימא – נמי מעלמא, אמאי תאכל? אלא לאו דדיימא מיניה לחודיה, וקשדינן ליה אבתריה, ואע"ג דלדידיה איסורא ככולי עלמא, דגזרו על יחוד של פנויה כו'].

וברכות דף כ''ב ע''א –

דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. [אותה אשה פנויה היתה, וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה]. אמרה לו: ריקא, יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש⁷⁷.

ועיין בהך דתמורה דף כ''ט ע''ב גבי אתנן –

ולרבא, מאי שנא דקתני כגון אלמנה לכ"ג דומיא דאלמנה מה אלמנה לא לקי עד דמתרי בה, אף זונה - עד דאמר הא לך [אתנן]; לאפוקי מדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה; אבל היכא דזונה מעיקרא – [בסתמא] נמי דאסור.

ומש''כ לקמן ספ''ז הכ''ג מהלכות אישות ע''ש⁷⁸.

פרק א' הלכה ו':

ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן ואלו הן: ... בת בן בנו בלבד כו'.

בת בן בנו כו'.

עיין כריתות דף י''ד ע''ב ובירושלמי כאן.

ביאור ההלכה:

הרמב''ם פוסק שרק בת בן בנו אסורה משום שניה, [ובתה מותרת שכתב בלבד]. הרמב''ן והרא''ש והטור חולקים ואוסרים בת בן בן בנו עד סוף העולם, וכמותם פסק בשו''ע סי' ט''ו: ובת בן בנו ובת בן בתו, אסורות מדרבנן ואין להם הפסק⁷⁹.

בת בן בנו כו', עיין כריתות דף י''ד ע''ב –

[כדתני': כלתו - ערוה, כלת בנו - שניה; וכן אתה מוצא בבת בנו ובבת בן בנו עד סוף כל הדורות]. ובירושלמי כאן. –

[יבמות פ''ב ה''ד: תני רבי חנין אומר כולהון אין להן הפסק חוץ מאשת אביו מאמו, בר קפרא אמר כולהון יש להן הפסק, דבר קפרא מוסיף אם אבי אמו ואם אבי אביו כו', ע''כ⁸⁰.

פרק ב' הלכה ב':

ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד.

ומתחלת יום כו'.

עי' בקדושין ד' ע"ט ע"א בהך דרב ושמואל וע"ש ברש"י ותוס' אם בתוך ששה אם הביאה סימני בוגרת אם הוה סימנים ועי' בירושלמי פ"א דיבמות סה"ב דס"ל דתוך ששה אין עושין מעשה ובאמת לפי המבואר ברש"י נדה ד' מ"ז ע"ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר מוכח דזה לא הוי בגדר ספק רק דהוה כמו שני הרשותין יש עליה ויצאה רק במקצת מרשות אביה והך דרב ושמואל דקדושין שם הם פליגי בהך מחלוקת דנדה ד' מ"ט ע"א אם תוך הפרק כלאחר הפרק או כלפני הפרק ע"ש בתוס' ד"ה אב"א ע"ש וכן הך מחלוקת דיבמות דף פ' ע"א גבי אוכל חלב כו' בהך דרב ושמואל לפי המבואר בירושל' שם ספ"י פליגי ג"כ בזה אם שנת השמונה עשר או הכ' אם כלפניו או כלאחריו, ועי' בהך דסנהדרין ד' י"ג ע"א גבי יום תקופה אם מתחיל או גומר, ועי' תענית דף י' ע"ש ורש"י שם ד' י"ג ע"ב ד"ה אין הבוגרת, ועי' תוס' נדה דף ב' ע"ב דאמר שם דבגרות תלוי בשערות ומה שייך זה אך י"ל דס"ל כשיטת רש"י סנהדרין דס"ו ע"ב דירבה שחור על הלבן הוא שיעור בגרות וע"ש ד' ק' ע"ב, ועי' נדה ד' נ"ב ע"ב דס"ל לר"י דהמיאון הוא עד שתקיף העטרה והוא סימן בגרות לדידיה כמבואר שם ד' מ"ז ועי' בירושל' דיבמות פ"א ה"ב דמבואר כך ועי' ברש"י סנהדרין דף ק' ע"ב ע"ש ועיין מש"כ המרדכי ביבמות פרק מצות חליצה דס"ל ג"כ דזה תליא בהך דקדושין דף ע"ט:

ביאור ההלכה:

אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, סימני בגרות נאמרו בברייתא נדה מ''ז: ר"א בר' צדוק אומר: משיתקשקשו הדדין, ר' יוחנן בן ברוקה אומר כו' משיפציל ראש החוטם. ר' יוסי אומר: משתקיף העטרה, ר"ש אומר: משנתמעך הכף כו', שאלו את רבי: הלכה כדברי מי? שלח להו: כדברי כולן להחמיר, ע''כ.

נחלקו ראשונים אם הביאה קצת סימני בגרות בתוך ששה חדשים לנערותה, אם נחשבת בוגרת או לא.

רש''י סובר שהיא בוגרת במקצת, וזהו הפירוש הלכה כדברי כולם להחמיר, שיש עליה שתי רשויות, כלומר, יצתה במקצת מרשות אביה לרשותה, ועדיין היא ברשות אביה, שאם קידשה אביה וקידשה היא את עצמה – צריכה גט משניהם כו'.

תוס' והרמב''ם סוברים שאין היא נעשית בוגרת אלא רק כשישלמו הששה חדשים ולא קודם לכן, כדלקמן.

רבינו במהדורא תניינא דף ע''ז טור ג' מבאר את מחלוקתם, וז''ל:

אם בגרות נקרא זמן הנמשך, ועיין ברש''י נדה דמ''ז ע''ב דס''ל שם דסימני בגרות – כל הסימנים המבוארים שם, דלא שהסימנים הם בירור שהיא בוגרת, רק שע''י הסימנים היא נעשית בוגרת, ואם יש איזה סימנים מהם – יש עליה שתי השמות – נערה ובוגרת... עכ"פ חזינן דגם גבי בגרת פועל הסימנים והזמן ביחד והוי דבר נמשך⁸¹.

ר''ל, לדעת רש''י הסימנים הם עושים את הבגרות, ולכן אם הביאה מקצת סימנים היא בוגרת במקצת כו', לא בגדר ספק בוגרת אלא היא יצאה במקצת מרשות אביה ויכולה לקדש עצמה כו'.

ולדעת התוס' אין הסימנים עושים בגרות אלא הם רק בירור שהיא בוגרת, ולעולם לא תבגור בתוך ששה חדשים.

רבינו מבאר המחלוקת בנדה מ''ט אם תוך הפרק כלפני הפרק או כלאחר הפרק, כפירוש ר''ת שם, שנחלקו על היום עצמו שהוא נקרא הפרק, כמו היום שהוא תשלום הששה חדשים, האם הוא נחשב כלפני הפרק, או שהוא כלאחר הפרק, האם נעשית נערה בתחילת היום או בסופו.

בכמה מקומות בספריו מבאר רבינו ענין זה, שדבר העומד בין שתי רשויות יש עליו דין של שתי רשויות כמו כאן ביום הבגרות היא בין שתי רשויות, בין רשות אביה לרשות עצמה, וכמו מחיצה כו' – עמ''ש בזה בפ''ה ה''ד מהלכות שבת.

כמ''ש רבנו בהלכות גירושין פ''ה ה''ו:

אך י''ל כמו דאמרינן בירושלמי סוף ב''מ גבי כותל שבין שתי חצרות דאמרינן שם דשייך כולה לזה וכולה לזה. - כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ, רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקה מביניהון? מצא מציאה, מאן דמר מחצה לזה ומחצה לזה ומחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה, ומאן דמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה⁸².

וזהו הך מחלוקת דב''מ דף ק''ז ע''א גבי אילן העומד על המצר. –

דאיתמר, אילן העומד על המיצר. אמר רב: הנוטה לכאן - לכאן, והנוטה לכאן - לכאן, ושמואל אמר: חולקין. [כשם שרב ושמואל חולקים בירושלמי ביחס למקום המחיצה, כך חלוקים הם בתחום ומצר, שרב סובר מחצה למחצה – הנוטה לכאן לכאן כו', ושמואל סובר שמקום התחום מורכב משניהם בחינת הרכבה מזגית⁸³.

דדבר הנעשה ע''י שני דברים, וא''א לזה בלא זה - אף דיש לאחד חלק קטן מאוד מ''מ מיקרי דיש לו כולו. ולכן גם אם רוב האילן נוטה לצד אחד – יחלוקו בכולו.

וכבר כתבתי בזה.

וכ''כ רבינו בצפ''ו סי' ר''ט:

ועכ''פ כך, דכמו דמבואר בעירובין דע''ו ע''ב גבי מחיצה אויר שתי רשויות שולטות בו ע''ש, וכן הדין בירושלמי סוף ב''מ גבי מצר באילן דהוה של שניהם, וזה ר''ל הך דב''מ דק''ז ע''ש וכן ס''ל לרש''י ז''ל בנדה דמ''ט ע''ב גבי הני סימנים דלא מחמת ספק הלכה להחמיר, רק מחמת בירור הוי שני רשויות, של אב ושלה – בה.

וכן באמת בהך דקדושין דע''ט גבי ששה חדשים דבין נערות ובגרות ע''ש, ובירושלמי פ''א ביבמות דשני רשויות בה, ועיין בנדה דמ''ט גבי יום של הפרק ע''ש בתוס' בזה והרבה יש להאריך בזה.

וכן הדין גבי מחיצה כמו חומת עזרה בקדשי קדשים וחומת ירושלים בקדשים קלים כמ''ש רבינו בהלכות מעשה הקדשים פי''א, דייק שם רבינו הרמב''ם דגבי אכילת בשר – רק במקדש או בירושלים עצמה, אבל שיפסל הבשר – רק חוץ לחומת ירושלים וחוץ לחומת העזרה ע''ש כו' ע''כ משם].

וכ''כ רבינו בהלכות כלאים כ''ג טור א' ע''ש.

דברי הרב עם הפענוח:

ומתחילת יום כו'.

עיין בקדושין דף ע''ט ע''א בהך דרב ושמואל –

[איתמר: קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר, והרי היא בוגרת, רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו, ושמואל אמר: חיישינן לקידושי שניהם. אימת? אילימא בתוך ששה, בהא נימא רב, הרי היא בוגרת לפנינו? השתא הוא דבגרה, אלא לאחר ששה, בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם? והא אמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. לא צריכא, דקדיש בההוא יומא דמשלים ששה, רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו, מדהשתא בוגרת, בצפרא נמי בוגרת; ושמואל אמר: השתא הוא דאייתי סימנים].

וע''ש ברש''י –

אי נימא בתוך ששה - חדשים שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים, ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה ניכרים כו'.

ותוס' –

אילימא בתוך ששה וכו' - מתוך פי' רש"י משמע דבדקוה בתוך ו' ומצאוה בוגרת ומש"ה פריך בהא לימא וכו', ואין נראה דלעולם לא תמהר לבגור תוך ו' אלא מיירי דבאה לפנינו אחר ששה, ול"ג השתא הוא דבגרה, ת"י. -

אם בתוך ששה אם הביאה סימני בוגרת אם הוה סימנים –

[לדעת רש''י כן, ולדעת התוס' והרמב''ם לא].

ועיין בירושלמי פ''א דיבמות סוף ה''ב דס''ל דתוך ששה אין עושין מעשה –

[אתייא עובדא קומי רבי יוסי אמר יבדקו דדיה –

בא מעשה בממאנת ונסתפקו אם נבעלה לאחר שגדלה, ואמר ר' יוסי יבדקו בדדיה אם היא בוגרת] מה, כרבי יודה? דרבי יודה אמר עד שירבה שחור, והוא דאמר רבי יהושע בן לוי אין בין ימות הנערות לימות הבגרות אלא ששה חדשים בלבד [מעתה מסימני בגרות נוכל לחשב מאימתי חלפו ימי נערות], ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אין עושין מעשה [אם הביאה סימני בגרות בתוך ששה חדשים אין עושין מעשה להחשיבה בוגרת אלא לאחר ששה חדשים, כלומר א''א לחשב מתחילת הבאת סימני בגרות לדעת מתי היתה נערה, כי סימנים בתוך הזמן אינם סימנים] הדא דתימר בתוך הזמן אבל לאחר הזמן עושין מעשה]⁸⁴.

ובאמת לפי המבואר ברש''י נדה דף מ''ז ע''ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר –

ת"ר, אלו הן סימני בגרות? ר"א בר' צדוק אומר: משיתקשקשו הדדין, ר' יוחנן בן ברוקה אומר כו' משיפציל ראש החוטם. ר' יוסי אומר: משתקיף העטרה, ר"ש אומר: משנתמעך הכף כו' שאלו את רבי: הלכה כדברי מי? שלח להו: כדברי כולן להחמיר – [הביאה אחד מן הסימנים הללו ואפילו הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן - בוגרת ואינה בוגרת, ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר - צריכה גט משניהם, דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו יצתה לה במקצת מרשות אביה, דאיכא למימר בוגרת הויא, ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה, וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולם].

מוכח דזה לא הוי בגדר ספק, רק דהוה כמו שני הרשותין יש עליה, ויצאה רק במקצת מרשות אביה⁸⁵. –

והך דרב ושמואל דקדושין שם, הם פליגי בהך מחלוקת דנדה דף מ''ט ע''א אם תוך הפרק כלאחר הפרק או כלפני הפרק⁸⁶. –

ע''ש בתוס' ד''ה אב''א ע''ש –

ומפרש רבינו תם דפליגי הכא ביום אחרון של שנת י"ב ויום אחד לנקבה, או ביום שנת י"ג ויום אחד לזכר, ואותו יום אקרי תוך הפרק, דלר' יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום, ולרבי שמעון בסופו, וקי"ל כרבי יהודה לגבי רבי שמעון בפרק מי שהוציאוהו.

וכן בהך מחלוקת דיבמות דף פ' ע''א גבי אוכל חלב כו' בהך דרב ושמואל –

איתמר: אכל חלב מבן שתים עשרה [ויום אחד] עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס, ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר: נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר: קטן היה באותה שעה. –

לפי המבואר בירושלמי שם ספ''י פליגי ג''כ בזה, אם שנת השמונה עשרה או הכ' אם כלפניו או כלאחריו –

פשיטא הדא מילתא פחות מבן עשרים שהביא שתי שערות - למפריעו הוא נעשה איש, ויותר מבן עשרים שהביא שתי שערות - מיכן והילך הוא איש, מה פליגין? בבן עשרים, שמואל אמר למפריעו הוא נעשה איש, רב אמר מיכן והילך הוא⁸⁷.

ועיין בהך דסנהדרין דף י''ג ע''א גבי יום תקופה אם מתחיל או גומר –

[יום תקופה גומר, [יום שהתקופה נופלת בו הוא גמר תקופה שעברה - ואינה מתקופה חדשה] דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: יום תקופה מתחיל [יום התקופה מתחיל - הוא ראשון לימי תקופה הבאה].

ועיין תענית דף י' ע''ש –

איבעיא להו: יום ששים כלפני ששים, או כלאחר ששים? - תא שמע; רב אמר: יום ששים כלאחר ששים (ומזכירין טל ומטר), ושמואל אמר: יום ששים כלפני ששים (ולא מזכירין).

ורש''י שם דף י''ג ע''ב ד''ה אין הבוגרת –

אין הבוגרת - שהביאה שתי שערות, רשאה לנוול את עצמה, אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה, הא נערה, שאינה ראויה להינשא עדיין עד שתבגר - רשאה, דבת חיוב אבילות היא, וקטנה אינה חייבת ולא כלום.

ועיין תוס' נדה דף ב' ע''א דאמר שם דבגרות תלוי בשערות –

השתא הוא דחזאי - ורב דאמר בפ' י' יוחסין (קידושין עט.) הרי היא בוגרת לפנינו גבי קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר ושניהם ביומא דמשלים ו' חדשים שבין נערות לבגרות ולא קאמר השתא הוא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבא מצפרא כו'.

ומה שייך זה?⁸⁸.

אך י''ל דס''ל כשיטת רש''י סנהדרין דס''ו ע''ב דירבה שחור על הלבן הוא שיעור דבגרות – תנו רבנן נערה ולא בוגרת - אקרא קאי: כי תהיה נערה בתולה מאורסה וגו' וסקילה כתיבא התם, נערה - משתביא שתי שערות עד שירבה שחור על הלבן, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד⁸⁹.

וע''ש דף ק' ע''ב –

נערה - משהביאה שתי שערות עד שירבה שחור על הלבן הרי היא בוגרת.

ועיין נדה דף נ''ב ע''ב, דס''ל לר''י דהמיאון הוא עד שתקיף העטרה –

ת"ר, עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות - דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור, רבי יוסי אומר: עד שתקיף העטרה כו'. –

והוא סימן בגרות לדידיה, כמבואר שם דף מ''ז –

ת"ר, אלו הן סימני בגרות? כו', ר' יוסי אומר: משתקיף העטרה.

ועיין בירושלמי דיבמות פ''א ה''ב דמבואר כך –

[כלתו של רבי ישמעאל מיאנה ובנה על כתיפה, רבי חזקיה בשם רבי אבהו רבי יודה ורבי שמעון ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד תני עד אימתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי רבי מאיר. רבי יודה אומר עד שירבה השחור רבי שמעון אומר עד שתתפשט הכף]. (כלומר עד הבגרות שהיא משירבה השחור, ולכן יכלה כלתו דר' ישמעאל ללדת ולמאן).

ועיין ברש''י סנהדרין דף ק' ע''ב ע''ש –

נערה - משהביאה שתי שערות עד שירבה שחור על הלבן הרי היא בוגרת. (צויין לעיל).

ועיין מש''כ המרדכי ביבמות פרק מצות חליצה דס''ל ג''כ דזה תליא בהך דקדושין דף ע''ט – [רמז נ''ח: והקשה ר"ת חדא אמאי שינה לשונו דכאן אמר תוך הפרק וכאן אמר תוך הזמן, ועוד דלעיל מותיב תיובתא ואמאי לא משני תנאי היא? ופירש ר"ת דתוך הפרק דהכא היינו יום האחרון של שנת שתים עשרה ויום א' לנקבה, וכן יום אחרון של שנת שלש עשרה ויום אחד לזכר, וכי האי גוונא אשכחן דפליגי פרק י' יוחסין גבי קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו ביומא דמשלים שית, דרב סבר מדהשתא היא בוגרת בסוף היום - מעיקרא נמי בתחילת היום הויא בוגרת, ושמואל סבר השתא הוא דבגרה, והכי נמי פליגי דלר' יהודה תוך הפרק כלאחר הפרק והויא גדולה באותו יום ולר"ש בעינן ב' ימים].

פרק ב' הלכה ט':

הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אע"פ שלא הביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין.

הבת שילדה כו'.

עיין בה"ה. ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' אישות פי"ט הל' י"ד. אך באמת כך דהנה עי' בסנהדרין דף ל' ע"ב גבי אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דמצטרפי ובירושלמי בכתובות ובסוטה מבואר להיפך והטעם כך דפליגי בזה אם הסימנים ראיה על הגדלות או זה גופה היינו הסימנים הם גדלות רק דצריך לזה שנים ג"כ. דאם נימא זה גופה הוי גדלות שפיר הוי גדר עדות ומצטרפי אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל ובזה י"ל הא דאמרינן בקדושין ד' ס"ג ע"ב דנאמן רק לנדרים כו' אבל לא למכות כו', ועי' שם בתוס' ד"ה נאמן משום דכיון דעליו מוטל הדבר לכך נאמן ר"ל דהוה כגדר שליש עי' גיטין ד' נ"ד ע"ב כה"ג ביוהכ"פ ושם ד' ס"ד ע"א ע"ש ועי' ברש"י בכורות ד' מ"ט עד שיאמרו לו ובהך דקדושין ד' ע"ג ע"ב גבי חיה ע"ש ועי' ב"ב דף כ"ט ע"א גבי שיבבא ע"ש אך זה רק בדבר שעל ידו נגמר הדבר וכמו לשיטת רבינו בהל' נדרים דבי"ג שנה ולא הביא שתי שערות הוה מופלא סמוך לאיש מן התורה ולכך דייק רש"י שם לחרמים חרמי בדק הבית משום דכיון דכתבו התוס' תמורה ד' ל"ב דחרמי כהנים לא שייך בהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דלא הוי גדר הקדש רק גזירת הכתוב אף דמועלין בו וא"כ י"ל דלא שייך בו ג"כ גדר מופלא סמוך לאיש. והנה עי' בנדה ד' מ"ה ע"ב למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולא קי"ל כן אך י"ל דזה רק דאין השנים סימן אבל מ"מ השערות הוה סימן לענין דאם נולדו בו השערות בתוך הזמן ואח"כ היו בו כשהגיע זמן השנים אז לא הוי שומא והוה גדול מכאן ולהבא ומ"ד כלאחר זמן ס"ל ג"כ צריך שיהיו קיימות עד לאחר שיגיע זמן השנים אך דס"ל שהוא גדול למפרע וכמו לרבי יוסי בר"י שם דף מ"ו ע"א ועי' בירושלמי פ"י דיבמות דמבעי ליה לריבר"י אם למפרע הוה גדול או מכאן ולהבא ע"ש ועי' תוס' נזיר דף ל' ע"א דס"ל התם דהוה שומא לרבי יוסי בר"י ועי' רש"י קדושין ד' פ"א ע"ב וגיטין ד' ס"ה ע"א ד"ה חולצת ע"ש מה שהקשה התוס' ובזה א"ש דר"ל אח"כ ומכאן ולהבא רק דהשערות לא הוה שומא וס"ל לרבינו דגם בבנים כן דרק אם הבנים נשתיירו עד אחר שנתגדלה וגם היא קיימת וא"כ א"ש אבל קודם שתגיע לגדלות אין עליה שם גדולה ועי' ביבמות ד' ק"ז ע"ב גבי הך דאמר שמואל עד שתגדיל ותאמר רוצה אני כו', דמשמע שם לכאורה שאם לכשתגדיל הדרה ממיאון בטל המיאון וע"ש ד' ק"ט ע"ב מן המיאונים דלמא גדלה ומיחרטא משמע דמהני חרטה ואף אם באמצע קיבלה קדושין מאחר ולמ"ד שם דף ק"ט ע"ב דקדושי קטנה מיתלי תלי וקיימא מ"מ אם מת השני יכולה לבטל מיאון הראשון וכמו דאמרינן בירושלמי ריש פ"ג דקדושין גבי המקדש לאחר ל' וגם י"ל דזה תליא אם יש מחילה לקטנים עיין תוס' ב"ב ד' קמ"ג ע"ב וד' קמ"ז ע"ב וב"ק ד' פ"ד ע"א גבי אבוה דינוקא ע"ש ותוס' שבועות ד' ל"ג ע"ב גבי קנס ועי' בירושלמי פ"ג דכתובות הל' ו' גבי אמרה אפשר בוררת וחוזרת ובוררת ומ"מ יכולה להנשא לאחר ולא חיישינן שמא תתרצה בקדושין הראשונים משום דלא חיישינן דלמא מקלקלא נפשה עי' בירושלמי פ"ז דכתובות גבי ע"מ שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם כו' ולא גזרינן שמא תלך אצל חכם ועי' בתוס' שם ור"ן נדרים ד' פ"ה גם י"ל דמיאון של קטנה לא מהני כמו בהך דכתובות ד' י"א ע"א דרק אם הגדילה אז הוה מחאה גבי גר קטן ע"ש רק מ"מ מהני המיאון של קטנות דכשתבוא לגדלות תהיה אז יכולה למאן וכמו בהך דנדרים ד' ע"ז ע"ב לב"ש גבי שבת ע"ש בראשונים, ועי' בירושלמי כאן דאמר שם תמתין עד שתגדיל ותמאן ולמה לן תמתין שתגדיל הא לא קי"ל כב"ש רק דס"ל דב"ה לא פליגי אב"ש רק היכא דהיא עצמה נישאת דלא חיישינן למקלקלא נפשה כמ"ש אבל כאן דצרתה מתייבמת שפיר ניחוש דלמא אח"כ תבטל המיאון ונמצא צרת ערוה למפרע ולכך לא תנשא עד שתגדיל ואז בנים הוי כמו סימנים כמ"ש לעיל ועי' בתוספתא נדה פ"ו דאמר שם מבן י"ב שנה ויום אחד ועד בן י"ג הרי הוא כאיש לכל דבר וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דמכאן ולהבא הוי סימן לכו"ע:

ביאור דברי רבינו:

בכמה מקומות מבאר רבנו מהו גדר סימנים, סימני כשרות של בהמות חיות ודגים, השבת אבידה בסימנים, סימני סריס, סימני נערות ובגרות, הכרת המת ע''י סימנים כדי להתיר אשתו וכו'.

מהו גדר הסימנים, האם סימני כשרות של בהמה וחיה, מעלת גרה ומפרסת פרסה, הם הסיבה המתרת, או שהתורה רק נתנה סימן שנדע איזו מותרת. ר''ל, האם הסימנים עושים את הטהרה, או הם רק בירור וראיה שהבהמה טהורה⁹⁰.

מבאר רבנו שסימנים הכתובים בתורה – בהמות ודגים, הסימן הוא הסיבה המתרת "דהסימנים הם בעצם המטהרים". (ולכן טמאה שילדה מין טהורה, הנולד היה מותר באכילה אם לא משום כל היוצא מן הטמא טמא).

אבל סימנים שלא כתובים בתורה כגון סימני ביצים (ראש אחד כד והשני חד), סימני פרד (לאיסור הרבעה, אם קולו עבה בר חמרא כו'). הם רק סימנים שנדע איזה הוא טהור.

וז''ל רבינו בהל' מאכ''א פ''א ה''א:

אך באמת כך דס"ל לרבינו דיש נ"מ לבין סימני בהמה לסימני עוף, דגבי בהמה הסימנים הוא הטהרה שלה מחמת גזיה"כ. וזה מה דאמר בגמ' ב"ב ד' ט"ז בראתי שור כו' ע"ש ברש"י דר"ל דזה הוא המטהר, ועיין בהך דפסחים ד' ק"ד ע"א בין טמא לטהור,⁹¹ ר"ל דהסימנים הם המבדילים או דהסימנים הם הגורמים הטהרה והטומאה, וכן בדגים כה"ג ועיין בע"ז ד' מ' ע"א גבי ראש ושדרה⁹², אבל סימני עופות וסימני חיה לגבי חלבה זה רק הוה סימן איזהו הטהור ואיזה היא החיה...

וז''ל רבינו במהדורא תניינא הל' ע''ז פי''ב ה''ב: (ל''ז טור ד').

וכן כה''ג גבי סימני בהמה לטהרה וסימני עופות, דסימני בהמה הוי עצם הטהרה, וסימני עופות הוי רק בירור שהם ממין הטהורים, וכן גבי סימנים שבין בהמה לחיה – [לחיה יש שלשה סימנין בקרניים - כרוכות חרוקות והדורות]. ולכך לא פליגי כלל גבי חיה שילדה כמין בהמה אם יש איסור על החלב, ולכ''ע מותר, דסימני החיה הוי רק בירור ולא עצם⁹³.

רבינו מסיק שסימני סריס (אין לו זקן וקולו לקוי כו'), סימני חיה (להיתר אכילת חלב, כל שיש לה קרנים וטלפים כו'). וסימני עוף טהור (אינו דורס וקורקבנו נקלף כו', שלא נאמרו בתורה אלא חז''ל מסרו לנו סימן) וסימני בגרות, ועוד.

אלו אינם סימנים בעצם, (כיון דאינם כתובים בתורה), אלא חז''ל מסרו סימן שנכיר: "שהדבר הוא כך, לא שהוא עצם הדבר, וזה, לא ברור לן שהוא מן התורה".

וכ''כ בהלכות גרושין פי''ג הט''ז:

וזהו בעצם הגדר דבעיא דב''מ דף כ''ז סימנים דאורייתא או דרבנן. ר''ל אם זהו גזירת הכתוב או רק סברא⁹⁴.

גם ר''ל אם ידיעת הסימנים זה מהני [גזירת הכתוב שאם אומר סימניה זה שלו]. או הסימנים בעצמו הוה רק גדר אומדנא – [שמסתבר שזה שלו]. וכעין דאמרינן ביבמות דף קט''ו ע''ב אימור אתרומי, כו'.

בכל אלו הסימנים שהם לא בעצם (לא נזכרו בתורה) - לא סומכים עליהם לקבוע עובדה, כי הם אינם סיבה אלא רק סימן.

סימני נערות אם הם סימן וראיה שהוא גדול, או הם עצמם – גדלות.

דפליגי בזה אם הסימנים ראיה על הגדלות, או זה גופא היינו הסימנים - הם גדלות, רק דצריך לזה שנים ג''כ.

מבאר רבינו שזו מחלוקת בבלי וירושלמי.

לפי הבבלי הסימנים עצמם הם סיבה לבגרות, עושים את הבגרות, ולפי הירושלמי הסימנים הם לא סיבה אלא רק סימן.

וזו היא המחלוקת בדין עד אחד אומר ראיתי שתי שערות בגבה, ועד אחד אומר ראיתי שתי שערות בכרסה, לפי הבבלי שני העדים מצטרפים והיא נקראת גדולה. -

כי זה מעיד שהיא גדולה, וזה מעיד שהיא גדולה, כלומר, כל אחד מעיד עדות שלימה, משום שהסימנים הם העושים את הגדלות, וכל אחד מעיד שהיא גדולה.

אבל לדעת הירושלמי שהסימנים הם רק ראיה שהיא גדולה, א''כ אין עדים המעידים שהיא גדולה, אלא כל אחד מעיד על ראיה וסימן שהיא גדולה, "אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל".

ולכן לא מהני, ועכ''פ לא הוה רק עד אחד. (מהדורא תניינא ל''ז טור ד').

וכן בהלכות איסורי ביאה פ''ד ה''א:

דהדין גבי סריס, לא הסימנים משוי ליה לסריס, רק שזה סימן שהוא סריס.

וכן סימני סריס – עד שיהו בו כולם. מפרש רבנו כי שם לא הסימנים עשו אותו סריס, לא בגלל שאין לו זקן הוא סריס, אלא הסימנים רק מגלים שהוא סריס וכו', הסימנים הם רק בירור ולא סיבה.

וכן סימני ביצים, מכיון שלא נזכרו בתורה, אין מתירין בגלל הסימנים, אלא חז''ל קבעו שאם הביצה נראית כך, היא בודאי של עוף כשר, ומותרת.

נאמנות השליש:

בגדר נאמנות של שליש, גיטין ס''ד: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ושליש נאמן משניהם, כיצד? זה אומר כך וזה אומר כך - שליש נאמן⁹⁵.

רבינו מבאר בכמה מקומות, שהשליש נאמן משום שעליו מוטל הדבר לדעת או להודיע, וזה כמו דבר שבידו. [גיטין נ''ד: ת"ר: היה עושה עמו בטהרות, ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו, היה עושה עמו בזבחים, וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו - נאמן; אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו - אינו נאמן. מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא? אמר אביי: כל שבידו נאמן].

האב נאמן לומר בני זה בן י"ג שנה ויום אחד לנדרים, כלומר שנדרו קיים והקדשו יהיה הקדש, אבל לא למכות ולעונשין, הבן לא יתחייב מלקות על סמך עדות אביו שהוא בין י''ג.

האב נאמן מטעם שכתבו התוס':

וי"ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיעו לאחרים, ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים, ומבאר רבנו:

משום דכיון דעליו מוטל הדבר לכך נאמן, ר''ל דהוה כגדר שליש.

עד''ז בהלכות איסורי ביאה פ''ד הי''ד, על מש''כ הרמב''ם: ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו. מפרש רבינו:

כיון דחזינן דהאמינו אותה על שלה – נמסר הדבר לה – ונאמנת על הכל.

ושם בהלכה כ':

ועיין בירושלמי שבת פ''ו דנאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה הוא ע''ש, וה''נ גבי האשה נאמנת לומר שהוא דם מכה, כו' דדבר המוטל עליו לידע – הוה כמו בידו ע''ש, וזהו הטעם דחיה [קדושין ע''ג ע''ב: דתניא: חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני כו'].

ובמכתבי תורה מכתב קפ''ח:

ועיין במה דמחלק בקדושין ס''ג ע''ב גבי נאמנות לנדרים כו', ור''ל משום דגבי שנים (הגיל של הבן) - מוטל עליו, כמ''ש התוס' שם, אבל למלקות ולמיתה בלא שערות – לא כלום⁹⁶,

משא''כ בהני (נדרים, ערכין, הקדש כו') - דדי בשנים לבד, לשיטת הרמב''ם ז''ל גבי מופלא סמוך לאיש כו'.

ובספר ההשלמה דף ו' טור ג':

וכמו שליש דנאמן, לא הוה בגדר נאמנות רק בגדר עצם כו'.

אך זה רק בדבר שעל ידו נגמר הדבר –

[בכל הדינים הנ''ל שאדם נאמן לקבוע מציאות אף שאינו בגדר עד, זה בדבר שבידו ועל ידו "נגמר הדבר", כמו השליש שאומר שהאשה גרושה כבר, כפרש''י: "שהייתי שלוחה לקבלה - ונתגרשה בקבלתי", וכן החיה שעדין לא הפכה פניה מהוולד ואומרת זה בכור, והכה''ג האומר פיגלתי, וכן השכנים המעידין שהמחזיק דר שם ביום ובלילה, אין אלו בגדר עדות אלא על ידם נגמר הדבר ונעשה. אבל האב האומר בני זה בן י''ג, נאמן רק לחרמי בדק הבית דבהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט "ונגמר הדבר", אך לגבי חיוב מלקות כו' אינו נאמן כי הדבר לא נגמר עדיין, שאינו בגדר גדול כשמגיע לי''ג כי צריך שיביא סימנים].

ומטעם זה, שהשליש נאמן בעצם משום שעל ידו נגמר הדבר ולא משום נאמנות, לכן:

וכן נ''ל דגבי שליש דנאמן בכל מקום, זה רק אם הוי אחד, אבל שנים – לא.

ועיין בגיטין דט''ז גבי גט יוצא מתחת ידי שניהם ע''ש ועיין בירושלמי פ''ו דיומא ה''ג גבי שעיר המשתלח דאם מסרו לשנים – אין כל אחד מהם מטמא בגדים, דעל כל אחד י''ל כמו המשלח את המשלח כו', פ''ה הי''א מהלכות יו''ט].

ובהלכות תרומות די''ט טור ג':

וכן נראה מדברי רבינו בהלכות נחלות פ''ב הט''ו –

האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין, אם רמז או כתב שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים.

דגבי אב בירושה שהוא עושה הדבר, ולא בגדר נאמנות [דמאמת?] יכיר הוא – מהני כתב ידו בנשתתק אף בלא בדיקה, משא''כ בהלכות נחלות שם פ''ד ה''א –

האומר זה בני או זה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשין אותו כו', אפילו נשתתק וכתב בכתב ידו שזה יורשו - בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין.

דשם קאי אשאר קרובים לענין ירושה, והוי רק גדר נאמנות – לא מהני עד שיבדקו אותו כו']⁹⁷.

וכן מפרש רבינו בהלכות איסורי ביאה פ''ח הט''ו:

[חרש שוטה וקטן] משום נאמנות דאין מאמינים אותם, ועיין בהך דעירובין דל''א ע''ב גבי השולח עירובו – [משנה. השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב - אינו עירוב].

ע''ש בתוס' ד''ה כאן –

[ואף על גב דבפ"ק דפסחים (דף ד:) אמר גבי בדיקת חמץ המנינהו רבנן בדרבנן כו'].

ועיין בהך דפסחים ד' ע''ב גבי דרבנן, דמתחילה אמר שם אטו אמירה דהני כו', -

[אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה?], ואח''כ אמר שם דנאמן בדרבנן, [הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים כו', כיון דבדיקת חמץ דרבנן כו', הימנוהו רבנן בדרבנן],

אך באמת כך, דאם אמרו שאחר עשה זה – לא מהימני כלל, דאז הוי כמו גדר עדות, ולא מהני כלום כו', - [הם עצמם נאמנים לבדוק כי חכמים האמינום על כך, "כי הדבר נגמר על ידם", אבל אינם נאמנים להעיד שאדם אחר בדק].

אך באמת [מדוע לא נאמנים לומר שפלוני בדק] - כיון דלא נגמר הדבר על ידם – לא דייקי כו', וכעין דאמרינן בכתובות דכ''ח ע''ב ושהיינו מוליכים חלה כו', דוקא ע''י עצמו [שאז גם קטן נאמן, אך אינו נאמן להעיד שאדם אחר הוליך חלה לאותו כהן].

ועיין בב''ק דקי''ג ע''א דאמרי אשכחינהו כו' ע''ש.

[אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא [ההולכת אצלו לפי דרכה או ע"פ שכיניו וסמכינן עלייהו דעבדין שליחותייהו אי לא אתי מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה]. ואפומא דשיבבי. ולא אמרן אלא דליתיה במתא, אבל איתיה במתא לא, דאמרינן: אימר לא אמרו ליה, דאמרי אשכחינהו שליחא דב"ד ואמר ליה].

מכאן, שהאשה נאמנת לומר שמסרה לו ההזמנה לב''ד, ומשמתים אותו על פיה, ואע''פ שפסולה לעדות כו'. והטעם משום דבידה נמסר ונגמר הדבר כו' כלדעיל. וכ''כ רבינו בהלכות שחיטה פ''ד ה''ה עמוד 211,

ע''ש.

גדר סימני נערות:

הגמרא נדה מ''ו: תניא נמי הכי. בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות - שומא, מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו - שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: סימן.

מפשטות הגמרא משמע דלדעת ר''י בר''י, השערות לבד הן סימן גדלות, ולא צריך י''ג שנים, אלא השנים הן רק לברר שהשערות היו סימן ולא שומא, שאם עודן בו כשהוא בן י''ג – הוה גדול למפרע.

ואכן בירושלמי פ''א דקדושין: רבי יוסי בעי, עמדו בו בשעת סימנין למפריעו הוא נעשה איש או מיכן ולבא? א"ל רבי אבון פשיטא ליה למפריעו הוא נעשה איש כל שכן לבא כו'.

אבל הריטב''א נדה מ''ו פירש:

"א"ר כרוספדאי בריה דר' שבתאי והוא שעודן בו. פירוש שלא אמר ר' יוסי ב"ר יהודה שיהא סימן לגדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו, שאם אינם בו האי ודאי קטן הוא, ואין צריך לומר דכל זמן שלא הגיע לכל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואע"פ שעודן בו לאחר גדלות והא פשיטא. ואפי' בעודן בו ולאחר גדלות אין הלכה כר"י ב"ר יהודה". (אלא כת''ק, שצריך שיצמחו שערות אחרות, כי הראשונות הן שומא).

וכן מפרש רבינו לקמן, ומבאר שהמחלוקת אם תוך כלאחר זמן היא, אם הביא שערות בשנתו הי''ב ונשארו בו עד י''ג ויום אחד, ובמשך השנה נדר ועבר על נדרו, מ''ד כלאחר זמן – לוקה, ומ''ד כלפני זמן – אינו לוקה. אבל לכ''ע צריך שישארו בו השערות עד שנת י''ג. (המחלוקת רק אם הוא גדול למפרע או מכאן ולהבא).

וז''ל רבינו בפי''א מהלכות נדרים ה''ג:

ובאמת י''ל כך, דכבר כתבתי בהלכות אישות דהשתי שערות מתחילין תיכף ליגדל, רק שנעשו כשיעור בזמן שהגיע לשנים, ואם נעשו כשיעור קודם – הוה שומא.

וזה באמת הך מחלוקת דר''י ור''י בר''י כאן דמ''ו גב בן ט' שנים, דלא ר''ל דנעשה גדול בהשנים, רק דר''ל דאם השערות עומדות עד לאחר זמן גדלות – לא הוי שומא, וזה מדקאמר שם ועודם בו, ורק מכאן ולהבא הוה גדול, וכן מבואר בירושלמי פ''א דקדושין ע''ש דהוה בעיא. וכן י''ל דהך מחלוקת דשם דתוך זמן כלאחר זמן הוא – ר''ל ג''כ רק לענין השערות ולא לענין השנים⁹⁸.

וכן מוכח בתוספתא דנדה פ''ו ע''ש. –

מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות הרי הוא כאיש לכל דבר כו'.

וזהו ג''כ כוונת רש''י גיטין דס''ה ע''א חולצת –

חולצת - אם הביאה סימנין ולא אמרי' שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש.

ור''ל רק אשערות דלא הוה שומא, ולא כתוס' כאן ד''ה ר''י. –

נדה מ''ו ע''ב: רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו לוקין - וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה כו', והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש כו', ובהביא שתי שערות נמי לא איירי, דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה, דרבי יוחנן אית ליה לעיל דתוך זמן כלאחר זמן כו'⁹⁹.

ועיין בהך דנזיר דף ל' ע''א בתוס' ד''ה ה''ג שכתב שהם שומא אף אם הביא, ואף דזה קאי לר''י בר''י, ור''י בר''י ס''ל דהוה סימן, וצ''ל דרק מכאן ולהבא.

גם לדעת ר''י בר''י אינו נעשה גדול למפרע, אלא רק מכאן ולהבא הוא גדול על סמך אותם השערות שצמחו קודם הזמן. -

כמבואר בירושלמי דקדושין הנ''ל כו' וכו' ע''ש¹⁰⁰.

בדין ממאנת כותב רבינו:

דמשמע שם לכאורה שאם לכשתגדיל הדרה ממיאון - בטל המיאון.

וע''ש דף ק''ט ע''ב, מן המיאונים דלמא גדלה ומיחרטא - משמע דמהני חרטה ואף אם באמצע קיבלה קדושין מאחר ולמ''ד שם דף ק''ט ע''ב דקדושי קטנה מיתלי תלי וקיימא מ''מ אם מת השני יכולה לבטל מיאון הראשון כו'.

כשהיא גודלת הקדושין של השני מתקיימים והיא א''א גמורה, אבל אם השני מת – יכולה היא לחזור מהמיאון הראשון ולהיות שוב מקודשת לבעל הראשון.

והטעם מבאר רבינו, או משום שאין מחילה לקטנים, כלומר, המיאון הוא מיאון והיא רשאית להנשא לאחר, אבל כיון שקטנים לאו בני מחילה הם – יכולה היא לחזור בה (אם מת השני כו').

או, שהמיאון של קטנה אינו מיאון כלל, אלא רק נותן לה את האפשרות לבטל הקדושין כשהיא גודלת, כלומר, אם לא מיאנה בקטנותה אינה יכולה למאן כשגודלת, אבל אם מיאנה בקטנותה – כשגודלת יכולה למאן והקדושין בטלים למפרע. (כמו גר קטן שיכול למחות כשגודל).

לכן, כשגודלת יכולה לחזור בה מן המיאון, כי המיאון לא חל כלל מקודם, כדלקמן¹⁰¹.

ומוסיף רבינו במכתבי תורה מכתב צ''ז:

וכן באמת גבי מיאון מבואר בירושלמי פ''א דיבמות דאם תגדל – יכולה לחזור בה מן המיאון כו', אך אם נכתב שטר או גט מיאון – אז אינה יכולה לחזור בה כו', עכ''פ שטרי חליצה ומיאונין אין זה בירור בעלמא, רק פועל, ובגדר לא אתי דיבור ומבטל מעשה כו'.

ובהשמטות לתרומות נ''ח טור ב':

וגם יש שיטת ראשונים ז''ל דשטרי מאונין לא הוי שטרי ראיה – רק שטר פעולה, ובעצם זה תליא במחלוקת אי צריך ב''ד למיאון כו'¹⁰². –

ורבינו בהשמטות לתרומות ס''ז טור ג' מפרש:

דכעין דאורייתא ר''ל בגט היכא דכופין אותו לגרש כמבואר בגיטין דף פ''ח דצריך ב''ד, וכה''ג במיאון כיון דהוא בעל כרחו¹⁰³.

דברי הרב עם הפענוח:

הבת שילדה כו'.

עיין בה''ה –

הבת שילדה אחר י"ב וכו'. ביבמות פ"ק (דף י"ב) בנים הרי הן כסימנין ומפורש בשאר מקומות. ומ"ש רבינו אחר י"ב א"א (יש גורסים "אפשר") שהוא סובר שא"א לה לילד קודם לכן, וגורס בפ"ק דיבמות: לעולם שמא תתעבר ותמות, אלא (יש גורסים "או") שהוא סובר שאע"פ שאפשר לה לילד קודם לכן - אין בנים כסימנין אלא למאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן, אבל לדידן דקי"ל כלפני זמן - אין בנים כסימנין אלא כשילדה לאחר זמן. וכבר כתב הוא בפרק י"ט בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות וכו' ומוכרח שם מדבריו שהבת מתעברת וממאנת אע"פ שיולדת ולד של קיימא שהוא סובר שהיא מתעברת בקטנות ובזמן שהיא יכולה למאן.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות אישות פי''ט הי''ד –

בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות. [הרי שאפשר שתלד בקטנותה ותמאן, כמ''ש הה''מ].

אך באמת כך, דהנה עיין בסנהדרין דף ל' ע''ב גבי אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דמצטרפי –

אלא: אחד אומר שתים בגבה, ואחד אומר שתים בכריסה כו'¹⁰⁴.

ובירושלמי בכתובות –

אחד אומר ראיתי שתי שערות בגבו ואחד אומר ראיתי שתי שערות בכרסו, רבי בא אומר דברי הכל כשר, רבי חגי אומר דברי הכל פסול, רבי יוסי אמר במחלוקת.

ובסוטה מבואר להיפך –

סוטה פ''א ה''א - שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסה רבי חגיי אמר דברי הכל פסול כו'.

והטעם כך, דפליגי בזה אם הסימנים ראיה על הגדלות, או זה גופא היינו הסימנים - הם גדלות, רק דצריך לזה שנים ג''כ, [בת י''ב ובן י''ג].

דאם נימא דזה גופא הוי גדלות, שפיר הוי גדר עדות - ומצטרפי, אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל¹⁰⁵.

ובזה י''ל הא דאמרינן בקדושין דף ס''ג ע''ב דנאמן רק לנדרים כו' אבל לא למכות כו'. - תניא כוותיה דרב חסדא: בני זה בן י"ג שנה ויום אחד, בתי זו בת י"ב שנה ויום אחד - נאמן לנדרים – [בן י"ג - ובת י"ב נדריהן נדר והקדישן הקדש], ולחרמים, ולהקדשות, ולערכים, אבל לא למכות ולעונשין – [להחזיק שערותיהן בחזקת סימן ללקות ולהעניש].

ועיין שם בתוס' ד''ה נאמן –

נאמן לנדרים - דעד אחד נאמן באיסורין, תימה הא אין נאמן אלא בדבר שבידו. וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו. מיהו קשה מאי איריא אב, אפי' אחר נמי וי"ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיעו לאחרים, ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים. –

משום דכיון דעליו מוטל הדבר לכך נאמן, ר''ל דהוה כגדר שליש.

עיין גיטין דף נ''ד ע''ב כה''ג ביום הכפורים –

ההוא דאמר ליה לחבריה: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: שורת הדין אינו נאמן. אמר לפניו רבי אסי: רבי, אתה אומר כן? הכי אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו. היכן האמינתו? א"ר יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביוה"כ יוכיח, דכי אמר פגול - מהימן, ומנא ידעינן? והכתיב: וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא לאו משום דמהימן¹⁰⁶.

ושם דף ס''ד ע''א ע''ש –

איתמר: בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין [ושליש אומר לגירושין נתת לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי], מי נאמן? שליש נאמן (לכ''ע גם לרב הונא אם הבעל והאשה בעיר אחרת השליח נאמן, ע''ש רש''י ותוס'). – ועוד שם: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ושליש נאמן משניהם, כיצד? זה אומר כך וזה אומר כך - שליש נאמן.

ועיין ברש''י בכורות דף מ''ט עד שיאמרו לו –

מתני'. מת האב בתוך שלשים - בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה; לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה. ופי' רש''י: עד שיאמרו לו – לבן, שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה. ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה, דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה, לאו זו היא חזקה מעלייתא, דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד כו'.

ובהך דקדושין דף ע''ג ע''ב גבי חיה ע''ש –

חיה, דתניא: חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, במה דברים אמורים - שלא יצתה וחזרה, אבל יצתה וחזרה - אינה נאמנת; רבי אליעזר אומר: הוחזקה על עומדה - נאמנת, ואם לאו - אינה נאמנת. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאהדר אפה.

ועיין ב''ב דף כ''ט ע''א גבי שיבבא ע''ש –

תנן: חזקת הבתים; והא בתים - דביממא ידעי, בליליא לא ידעי, אמר אביי: מאן מסהיד אבתים? שיבבי, שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא¹⁰⁷.

אך זה רק בדבר שעל ידו נגמר הדבר¹⁰⁸ –

וכמו לשיטת רבינו בהלכות נדרים, דבי''ג שנה ולא הביא שתי שערות הוה מופלא סמוך לאיש מן התורה –

[כי יש שני סוגי מופלא הסמוך לאיש, א') בן י''ב שיודע לשם מי נדר כו', ב'( בן י''ג שנה שלא הביא ב' שערות, ספר השלמה דף ח' טור ג'].

ולכך דייק רש''י שם לחרמים חרמי בדק הבית [ולא חרמי כהנים], משום דכיון דכתבו התוס' תמורה דף ל''ב –

דלא דמי לחרמי בדק הבית שאם אמר הרי עלי מנה לבדק הבית חייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל חרמי כהנים ודאי אם אמר הרי עלי מנה לחרמי כהנים אם ירצה יחזור בו דאמירה להדיוט לאו כלום כו', ומשני מדרבנן כלומר מדאורייתא אינו חל כלל על גוף הבהמה ומדרבנן הוא דחל על גוף הבהמה] - דחרמי כהנים לא שייך בהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דלא הוי גדר הקדש, רק גזירת הכתוב, אף דמועלין בו, וא''כ י''ל דלא שייך בו ג''כ גדר מופלא סמוך לאיש¹⁰⁹.

והנה עיין בנדה דף מ''ה ע''ב למ''ד תוך זמן כלפני זמן –

איבעיא להו: תוך זמן, כלפני זמן או כלאחר זמן? רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו: תוך זמן - כלפני זמן - ולא קי''ל כן, אך י''ל דזה רק דאין השנים סימן, אבל מ''מ השערות הוה סימן לענין דאם נולדו בו השערות בתוך הזמן ואח''כ היו בו כשהגיע זמן השנים, אז לא הוי שומא והוה גדול מכאן ולהבא¹¹⁰.

ומ''ד כלאחר זמן – [ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו: תוך זמן - כלאחר זמן] –

ס''ל ג''כ צריך שיהיו קיימות עד לאחר שיגיע זמן השנים, אך [אוצ''ל אף] דס''ל שהוא גדול למפרע, וכמו לרבי יוסי בר''י שם דף מ''ו ע''א –

תניא נמי הכי. בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות - שומא, מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו - שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: סימן¹¹¹.

ועיין בירושלמי פ''י דיבמות דמבעי ליה לרבי יוסי בר''י אם למפרע הוה גדול או מכאן ולהבא ע''ש –

בן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה ויום אחד שהביא שתי שערות הרי זו שומא, רבי יוסי בי רבי יהודה אומר הרי אילו סימנין, רבי יעקב בי רבי בון בשם רבי יוסי בן חנינה והן שעמדו בו בשעת סימנין, רבי יוסה בעי עמדו בו בשעת סימנין למפריעו הוא נעשה איש או מיכן ולבא? רבי אבון פשיטא ליה למפריעו הוא נעשה איש כל שכן לבא.

ועיין תוס' נזיר דף ל' ע''א דס''ל התם דהוה שומא לרבי יוסי בר''י –

הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים - והוא עומד בשנת י"ב ליכא למיחש דהוי שומא כו', י"ל דמיירי תחילת י"ג דאכתי אי הוה ליה במיצעי ה"ל שומא בעלמא כו'¹¹².

ועיין רש''י קדושין דף פ''א ע''ב –

תינוקת בת תשע שנים ויום אחד - והביאה שערות כו', וסבר לה כמאן דאמר (בנדה דף מו) בת תשע שנים ויום אחד שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך, אבל קודם לכן שומא.

וגיטין דף ס''ה ע''א ד''ה חולצת –

חולצת - אם הביאה סימנין ולא אמרי' שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש.

ע''ש מה שהקשה התוס' –

וכנגדן בקטנה חולצת - פירש בקונטרס שנה אחת לפני נערות כגון בת י"א שנה ויום אחד אם הביאה סימנין חולצת ולא אמרי' שומא נינהו וקשה דרבא גופיה פסיק בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מו.) הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן כו'.

ובזה אתי שפיר דר''ל אח''כ ומכאן ולהבא, רק דהשערות לא הוה שומא¹¹³.

וס''ל לרבינו דגם בבנים כן, דרק אם הבנים נשתיירו עד אחר שנתגדלה, וגם היא קיימת¹¹⁴.

וא''כ אתי שפיר, אבל קודם שתגיע לגדלות אין עליה שם גדולה¹¹⁵.

ועיין ביבמות דף ק''ז ע''ב, גבי הך דאמר שמואל עד שתגדיל ותאמר רוצה אני כו' –

[על המשנה: אמרו להם ב"ה לבית שמאי: ממאנת והיא קטנה, אפילו ד' וה' פעמים; אמרו להם ב"ש: אין בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל, ותמאן ותנשא. מקשה הגמ' והא מיאנה חדא זימנא, אמר שמואל: עד שתגדיל ותאמר רוצה אני במיאונים הראשונים] –

דמשמע שם לכאורה שאם לכשתגדיל הדרה ממיאון - בטל המיאון.

וע''ש דף ק''ט ע''ב, מן המיאונים - דלמא גדלה ומיחרטא – [ויתרחק משלשה דברים. מן המיאונין - דלמא גדלה ומיחרטא בה]. –

משמע דמהני חרטה¹¹⁶.

ואף אם באמצע קיבלה קדושין מאחר¹¹⁷.

ולמ''ד שם דף ק''ט ע''ב דקדושי קטנה מיתלי תלי וקיימא –

דתניא: המקדש את הקטנה - קידושיה תלויין, מאי תלויין? לאו כי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל. אמר ליה רבין בריה דרב נחמן: הא מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא, אי בעל אין, אי לא בעל לא כו' [מיתלא תלי - כל ימי קטנות ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו, ספק לא יבעול ולא סמכה דעתה].

מ''מ אם מת השני - יכולה לבטל מיאון הראשון¹¹⁸.

וכמו דאמרינן בירושלמי ריש פ''ג דקדושין גבי המקדש לאחר ל' יום –

[על המשנה: וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני כו', לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה - חלו עליה קידושי ראשון לאחר שלשים יום, מת לאחר שלשים ולא גירש לא חלו עליה קידושי הראשון כו']¹¹⁹.

וגם י''ל דזה תליא אם יש מחילה לקטנים.

[אם נאמר שיש מחילה לקטנים, אזי אם מיאנה – אינה יכולה לחזור בה מן המיאון], -

עיין תוס' ב''ב דף קמ''ג ע''ב –

[וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק גירסי' וטרח לאחריני אע"פ שלא אמר ראו כאילו אמר ראו ומחלי ליה הקטנים והא דאמר בריש אלו מציאות (שם דף כב:) גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלי שפיר].

ודף קמ''ז ע''ב –

ד''ה המוכר, ואומר רבי דשמא קטנה היתה ולא היו יכולים אז לגבות ממנה כלום ומכל מקום מחילתה מחילה כיון שהגיעה לפעוטות כדאמר בהנזקין (גיטין דף נט.) דמתנתה מתנה כו'.

וב''ק דף פ''ד ע''א גבי אבוה דינוקא ע''ש –

[ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא, אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, אמר להו: זילו שומו ליה ארבעה דברים כו'. והא כעבדא בעי למשיימיה, אמר להו: זילו שיימוהו כעבדא. אמר להו אבוה דינוקא: לא בעינא, דזילא ביה מילתא. אמרו ליה: והא קא מחייבת ליה לינוקא, אמר להו: לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי].

ותוס' שבועות דף ל''ג ע''ב גבי קנס –

מיהו הא דקתני הכא או פתה את בתו לא אתי שפיר שהרי מחלה לו, ושמא איכא לאוקמה בקטנה דלאו בת מחילה היא וכרבנן דאמרי התם קטנה יש לה קנס כו'.

ועיין בירושלמי פ''ג דכתובות הלכה ו' גבי אמרה אפשר בוררת וחוזרת ובוררת –

ובפנויה - באו עליה עשרה כו' כולהון בכדרכה - הראשון בקנס והשאר פטור, ביררה לה אחד (רצתה להנשא לאחד) מהן - נפטרו כולן מלא תעשה (ממצות עשה של ולו תהיה לאשה) אמרה אי אפשר (איני רוצה בו) בוררת וחוזרת ובוררת, ע''כ¹²⁰.

• ומ''מ יכולה [הממאנת] להנשא לאחר, ולא חיישינן שמא תתרצה בקדושין הראשונים (ותפקיע קדושי השני) - משום דלא חיישינן דלמא מקלקלא נפשה¹²¹.

עיין בירושלמי פ''ז דכתובות גבי ע''מ שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם כו' ולא גזרינן שמא תלך אצל חכם

• אית תניי תני מותרת להינשא בלא גט אית תניי תני אסורה להינשא בלא גט כו', ומאן דמר מותרת להינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם הולכת היא אצל הזקן והוא מתיר לה את נדרה והיא אינה הולכת לפום כן מותרת להינשא בלא גט. (כי אם תלך לחכם ויתיר נדרה תקלקל לעצמה) - ומאן דמר אסורה להינשא בלא גט שלא תלך אצל הזקן ויתיר לה את נדרה וקידושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה להינשא בלא גט.

ועיין בתוס' שם –

ודוקא הלכה אצל חכם והתירה קודם ידיעת הבעל אבל לאחר ידיעת הבעל לא מהני להו היתר כדקתני במתניתין נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר וטעמא שעל מנת כן מקדשה שאם לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים שיהיו קדושין קיימין והיכא דידע קודם שהותרו הרי מיד רוצה שיהיו מבוטלין דשמא לא יהיה להם היתר אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הא לא רצה לבטלם מפני הנדרים שאין עתה שום קפידא¹²².

ור''ן נדרים דף פ''ה –

ע''א ד''ה ואני מסתפק כו', וכי תנן אינה מקודשת לא שתהא מותרת לינשא אלא דינא קתני. ואפי' תימא נמי דמילתא פסיקתא קתני, היינו טעמא משום דבדידה ליכא למיחש דלא מקלקלה נפשה כו'.

וגם אם נאמר שיש מחילה לקטנים מ''מ יכולה לחזור בה מן המיאון משום:

גם י''ל דמיאון של קטנה לא מהני, כמו בהך דכתובות דף י''א ע''א דרק אם הגדילה אז הוה מחאה גבי גר קטן ע''ש - הגדילו –

[קטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהן]. יכולין למחות – [ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן כו'].

רק מ''מ מהני המיאון של קטנות דכשתבוא לגדלות תהיה אז יכולה למאן¹²³.

וכמו בהך דנדרים דף ע''ז ע''ב לב''ש גבי שבת –

תניא, בש"א: בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו; ובה"א: אחד זה ואחד זה מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו.

ע''ש בראשונים –

הרשב''א הביא הראב''ד כו' וז''ל: ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא ב"ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה למוצ"ש בטיל ליכי מופר ליכי, ואינו מחוור בעיני כלל, דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי, מאי מהני? והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום כו'.

והר''ן: ואית דגרסי ולערב בחול מוציא בשפתיו וכולה אנדרה בשבת קאי דנהי דבשבת משתריא בביטול שבלב לערב בחול צריך שיוציא בשפתיו ולא נהירא כו'.

והמאירי: תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו. ולכשיגיע לחול יוציא בשפתיו ויבטל הנדר שביטל בלבו בשבת ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה אחד שבת ואחד חול לכשיגיע אינו צריך שיוציא בשפתיו. כו' ע''כ¹²⁴.

ועיין בירושלמי כאן דאמר שם תמתין עד שתגדיל ותמאן –

רבי אחא בר חיננא בשם ר"ל זאת אומרת (מדקתני אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שמיאנו ש''מ) - שאין קטנה יולדת דלכן תמתין עד שתגדיל ותמאן מבעלה ותתיר צרתה לחתנה.

ולמה לן תמתין שתגדיל הא לא קי''ל כב''ש –

[במשנה יבמות ק''ז ע''א: אמרו להם ב"ה לבית שמאי: ממאנת והיא קטנה, אפילו ד' וה' פעמים; אמרו להם ב"ש: אין בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל, ותמאן ותנשא. הרי שלב''ה גם קטנה יכולה למאן ומדוע אומר הירושלמי תמתין עד שתגדיל ותמאן].

רק דס''ל דב''ה לא פליגי אב''ש רק היכא דהיא עצמה נישאת דלא חיישינן למקלקלא נפשה [לא חוששין כשתגדל תתחרט על המיאון] כמ''ש.

אבל כאן דצרתה מתייבמת. [שממאנת כדי להתיר צרתה לישא חתנה] - שפיר ניחוש דלמא אח''כ תבטל המיאון, ונמצא צרת ערוה למפרע, ולכך לא תנשא עד שתגדיל, ואז בנים הוי כמו סימנים כמ''ש לעיל¹²⁵.

ועיין בתוספתא נדה פ''ו דאמר שם מבן י''ב שנה ויום אחד ועד בן י''ג הרי הוא כאיש לכל דבר –

מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות הרי הוא כאיש לכל דבר.

וע''כ צ''ל כמו שכתבתי - [שאם נשארו השערות עד י''ג ויום אחד הרי הוא כאיש מכאן ולהבא, ולא אמרינן דשומא נינהו] –

דמכאן ולהבא הוי סימן לכ''ע.

השמטות.

בהשמטות בסוף ספר הפלאה דף נ''ו טור ג':

(בהמשך למש''כ לעיל: אם הסימנים ראיה על הגדלות, או זה גופא הסימנים הם גדלות רק דצריך לזה שנים (י''ג ויום אחד) ג''כ.

דאם נימא דזה גופא הוי גדלות, שפיר הוי גדר עדות ומצטרפי, אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות – אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל) -

וכן הטעם במה דפליגי בסנהדרין דף ל' ע''ב

ובירושלמי שם, אם גבי עדות חזקה מהני צירוף עדות, ועיין ב''ב דנ''ו ע''ב

ובבעל המאור שם.

והטעם כך, דהחזקה לא הוי עדות דהשדה שלו, רק הוכחה מדלא מיחה - ודאי שטר היה לו ואבד, וכמבואר בכ''מ ועיין סנהדרין דכ''ג ע''ב דאמר שם חזקה מכח שטר היא, וכל זמן שאין עדים על זה אין ראיה.

ובזה אתי שפיר מה דמבואר בירושלמי ב''ב פ''ג ה''ו דאם הביא עדים והזים עדי חזקה, צריך להחזיר הקרקע וגם הפירות. ולכאורה תמוה הא כיון שלא אכל, למה צריך לשלם הפירות.

ועיין תוס' ב''ב דל''ג ע''א ד''ה ה''ג וצ''ל דכיון שאין לו עדים על זה שוב פקעה ההוכחה וזהו כוונת הירושלמי בסוטה דהוי כמו שעד אחד מקיים שני עדים על השטר ועד השני מקיים שני עדים של השטר – דלא מהני.

והך דסנהדרין הנ''ל צריך לומר שכל אחד אומר שהיה עוד אחד עמו, וכן ר''ל הירושלמי דסוטה פ''א גבי נתייחדה עמו בעד אחד שחרית כו' ובזה אתי שפיר הך דמכות דף ו' ע''ב גבי עדות מיוחדת וע''ש בריטב''א אך י''ל דטעם הירושלמי דב''ב הנ''ל גבי עדים זוממין דכיון דחזינן דהוא מביא עדים שקרים, הוי על זה כגזלן ואין לו חזקה, כמבואר שם דל''ט וזהו ג''כ כוונת הרשב''ם ז''ל ב''ב דל''ב ע''ב ד''ה אמאי מה דמחלק שם, דכאן לא הוי מיגו, דהוי כמו במקום עדים.

ולכאורה דבריו תמוהים דמאי נ''מ מכל מיגו דעלמא, ואין לומר דס''ל כמש''כ התוס' שם דל''ג ע''א ד''ה ה''ג דאם אומר דאכל רק שתי שנים ואין לו שטר צריך לשלם גם הפירות אף על פי עצמו, דכיון דאין לו שטר הרי כמו שאנו יודעין שאין הקרקע שלו, דהרשב''ם לא ס''ל זה כמבואר שם דל''ד ע''א וע''כ צ''ל דכיון דלפי דבריו הוי שטרא זייפא, הוה כמו דאמרינן בכתובות דל''ו ע''ב דשוב אינו נאמן גם בשטר מקויים אך באמת כוונת הרשב''ם כך, דמיגו לא שייך רק מטענה לטענה וכאן הטענה אחת שאומר שלקחה רק אם בזה השטר או בשטר אחר ומה נ''מ?.

ובפרט אי נימא דהשטר הוא כאן שטר ראיה ולא שטר קנין ועיין ברשב''ם שם בד''ה אמר לו דכתב שם וגם שני חזקה כו', ולכאורה קשה הא מבואר בתוספתא כאן פ''ג ובירושלמי פ''ו דשבועות, דהמחזיק מחמת אונו ונמצא פסול דלא מהני חזקה ע''ש.

אך נ''מ בין שטר ראיה לשטר קנין, דבשטר קנין אם נמצא פסול לא מהני חזקה, ובשטר ראיה מהני. ועיין ב''ב דקנ''ד ע''ב

ובזה אתי שפיר ג''כ הך דשם דק''ע ע''א, וברשב''ם ד''ה רשב''ג דפירש חזקה חזקת קנין לא חזקת ראיה דכאן לא מהני חזקת ראיה כיון דאיכא שטר, והשטר אינו מועיל, וכמבואר בירושלמי הנ''ל.

ועיין הלכות טוען פי''ב ה''ב מש''כ שם דאין מאמינים להשוכרים שדרו בה תמיד, מחמת שזה הדבר תלוי בהן כו', ע''ש בה''ה ועיין בקדושין דמ''ג ע''א דמבואר דשליח נעשה עד, וטעם רבינו צ''ל כך, דהיכא דהם עדים להבעל דין ודאי מהני עדותם כמו בהך דקדושין הנ''ל, משא''כ כאן דהבעל דין טוען שלקח ממנו, רק דיש עליו טענה שטרך היכא, וע''י חזקה ג' שנים נדחת הטענה, וא''כ מה שאומרים שדר הוא ג' שנים לא הוי עדות להקנין, וכן מה שהוא אומר שלא דרו ג' שנים בקביעות זה לא הוה הכחשה להקנין, רק לבטל דיבורם מה שהם אומרים שדרו בה ג' שנים שלימות, הוי הם כבעלי דינים וצריך עדים אחרים.

וכמו גבי עדים זוממים דכיון דאין מכחישין להמעשה, רק להעדים, הוי העדים כבעלי דין והשניים נאמנים [ועיין תוס' ע''ז דף ג' ע''א ד''ה נוגעים ולכך שפיר י''ל כשיטת הירושלמי דלא מהני לצרף עדותן.

ביאור ההלכה:

עדות העדים צריכה להיות דבר שלם, שהתורה אמרה על פי שני עדים יקום דבר, ודרשינן – דבר ולא חצי דבר, לפיכך: שני עדים אומרים ראינו שערה אחת בגבה, ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסה – אינה נעשית גדולה בעדותם, כי כל כת מעידה רק על חצי דבר – על שערה אחת – ואין זו עדות שהיא גדולה.

מקשה הרי''ף, מאי שנא מעדי חזקה שעדות חצי דבר מצטרפת, שאם שני עדים מעידין שהמחזיק אכל פירות השדה בשנה ראשונה, ושנים מעידין שאכל שנה שניה, ושנים מעידין על השלישית – עדותן מצטרפת והויא חזקה.

ותירץ, שבשני חזקה כל כת מעידה על דבר שלם, שהם באים לחייב את המחזיק להחזיר פירות שאכל בשנה זו, שאם אין לו שטר – ישלם. "והיינו טעמא דמצטרפו לענין חזקה דמגו דהויא עדות לענין פירי הויא עדות לענין חזקה דהא בהא תליא, אבל שתי שערות ליכא למימר בהו הכי, דכיון דלא מסהיד אלא בחדא חדא שערה, אחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה, ואנן בעינן שתי שערות במקום אחד לא הויא עדותן עדות דחדא שערה חצי דבר הוא ולא מהניא מידי דלא עבדינן בה עובדא" כו'.

הר''י מיגאש תירץ: אלא ודאי קושיא מעיקרא ליתיה דקי"ל דשתי שערות במקום אחד בעינן ומש"ה לא מצטרפי" כו'.

בעל המאור מקשה עליהם, ומתרץ לחלק בין עדות התלויה בזמן, לעדות שצריכה להיות בזמן אחד כו' (מובא להלן).

רבינו מבאר שבעדות סימני נערות, שתי הכתות לא מעידין שהיא גדולה, כי אלה מעידין על שערה אחת ואלה מעידין על שערה אחת, וזה חצי דבר. אבל בעדות של שני חזקה, אין עדי החזקה מעידין שהשדה שלו, הם לא יודעים אם השדה שלו או לא, הם רק מעידין שהוא החזיק בה שנה אחר שנה, שני עדים מעידין על שנה זו, ושנים על השנה שלאחריה כו', ואנו אומרים כיון שהמערער לא מיחה בו משך כל הזמן – בודאי היה למחזיק שטר ואבד – והשדה שלו¹²⁶.

ולפי זה מבאר רבינו את הדין שאם המערער הביא עדים שהזימו את עדי החזקה, שאז אין עדים שאכל – צריך להחזיר את הקרקע ואת הפירות, ואמאי, אם אין מאמינים לו שאכל (שלכן מוציאין הקרקע מידו) – למה יחזיר הפירות?¹²⁷.

מבאר רבינו שאכן מאמינים לו שאכל הפירות, אבל אין אכילת פירות ראיה שהשדה שייכת לו, אלא כנ''ל – שמסתמא היה לו שטר ואבד. וכאן, כיון שהביא עדי שקר – הוא מוחזק כגזלן על השדה, ולכן אף שנאמין לו שאכל, אנו אומרים שאכל בגזל (ולא שהיה לו שטר קנין ואבד), ולכן מחזיר גם הפירות.

[וגם אם יביא עכשו עוד עדים אחרים שאכל ג' שנים – נוציא הקרקע מידו, כי אין עדות שהשדה שלו כו'].

עוד מבאר רבינו, שאם המחזיק מביא עדים שאכל שני חזקה, והוציא את השטר שקנה את השדה, ונמצא בשטר פסול.

אם היה זה שטר קנין (שקנה את השדה בשטר) – החזקה לא מועילה כלום ויחזיר הקרקע והפירות, כמ''ש בתוספתא: "המחזיק מחמת אונו, ונמצא פסול – הרי זו אינה חזקה".

אבל אם קנה את השדה בכסף או בחזקה (נעל גדר ופרץ כו'), והיה לו שטר ראיה ונמצא פסול – אם החזיק ג' שנים – הויא חזקה, והשדה שלו.

ביאור ההלכה, עם פענוח:

¹²⁸וכן הטעם במה דפליגי בסנהדרין דף ל' ע''ב –

ותני רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא: מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות בכור, ובעדות קרקע, ובעדות חזקה, [זה אומר: בפני אכלה שלש שנים ראשונות של שמיטה, וזה אומר: בפני אכלה שלש שנים אחרונות - מצטרפי, דאחד קרקע מסהדי חזקה מעלייתא]. וכן שבבן ושבבת - גברא אגברא קא רמית? מר סבר פליגי, ומר סבר לא פליגי. מאי וכן שבבן ושבבת? כו', אחד אומר שתים בגבה, ואחד אומר שתים בכריסה.

ובירושלמי שם -

פ''ג ה''ט: אילו אחד (כת אחת) מעיד שאכלה שנה ראשונה שנייה ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית, שמא כלום הוא? ואין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים?.

אם גבי עדות חזקה מהני צירוף עדות, ועיין ב''ב דנ''ו ע''ב –

אמר לו: הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שניה בפני שנים, שלישית בפני שנים, מהו? אמר לו: הרי זו חזקה; אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שר"ע חולק בדבר זה, שהיה ר"ע אומר: דבר - ולא חצי דבר. ורבנן האי דבר - ולא חצי דבר מאי עבדי ליה? כו', אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה.

ובבעל המאור שם –

[דף ל' שם, על קושית הרי''ף:

"מאי שנא גבי חזקה דמתקיימת עדות כה"ג בג' כתי עדים של שלש שנים, ומ"ש גבי עדות שתי שערות דאין מתקיימת כה"ג בשתי כתי עדים"?, הביא תירוץ הרי''ף, ותירוץ הר''י מיגאש והקשה עליהם ולבסוף סיים וז''ל: בפירוק קושיא זו, גבי שני חזקה כיון דשלש הכתות מעידות בשלש שנים כל אחת ואחת בשנתה, וזמנה של זו לא כזמנה של זו, לפיכך לא היה להם לראות כאחת שאין אנו מטריחין על העדים להתעכב ולראות שלש שנים, הלכך כשראה זה מה שלא ראה זה העדות מתקבלת מהן כי עדותן תלויה בזמן, ושמא לא היה יכול לראות זה מה שראה זה, אבל בשתי שערות אפי' למ"ד לא בעינן להו במקום אחד, בזמן אחד בעינן להו, וכיון ששתיהן בזמן אחד והיה יכול לראות זה מה שראה זה ולא ראה - ה"ל חצי דבר לפיכך אין עדותן מתקבלת מהם, וזה הטעם נכון וברור ועולה כהוגן].

והטעם כך, דהחזקה לא הוי עדות דהשדה שלו¹²⁹, רק הוכחה מדלא מיחה - ודאי שטר היה לו ואבד, וכמבואר בכ''מ¹³⁰.

ועיין סנהדרין דכ''ג ע''ב –

ורבנן אמרי לך: עד כאן לא קאמר רבי התם - אלא בחזקה דמכח שטרא קאתי. [דבמקום שטר לא הוזכרה חזקה, דהיא גופא לא אתיא אלא מכח השטר דאמר על ידי השטר החזקתי בו ואבד ממני לאחר שלש שנים.

דאמר שם חזקה מכח שטר היא, וכל זמן שאין עדים על זה [שהחזיק ג' שנים] - אין ראיה [שהיה לו שטר] –

ובזה אתי שפיר מה דמבואר בירושלמי ב''ב פ''ג ה''ו –

שנים מעידין אותו כו' אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי? שיש לי בה שני חזקה והלך והביא עדים שיש לו בה שני חזקה, והלך זה והוזמו עדיו הרי זה נותן לו השדה וכל פירות של שלשה שנים.

דאם הביא עדים והזים עדי חזקה, צריך להחזיר הקרקע וגם הפירות. ולכאורה תמוה הא כיון שלא אכל, למה צריך לשלם הפירות.

ועיין תוס' ב''ב דל''ג ע''א ד''ה ה''ג –

וי"ל דהתם מיירי שאומר שאכלה שלש שנים והעד אינו מעיד אלא משתים, דהתם ודאי אי לא הוה חד סהדא פשיטא דפטור אע"פ שהקרקע יוצא מתחת ידו דאי מהימן במאי דאמר דאכלה שלש שנים לא היה לנו להוציא הקרקע מידו כיון דאכלה שני חזקה, וליכא למימר דנאמין לו שאכלה שלש שנים אבל לא נאמין שלקחה אלא בגזל אכלה כו'.

וצ''ל דכיון שאין לו עדים על זה [שאכל ג' שנים] - שוב פקעה ההוכחה¹³¹. –

וזהו כוונת הירושלמי בסוטה דהוי כמו שעד אחד מקיים שני עדים על השטר ועד השני מקיים שני עדים של השטר – דלא מהני. –

אמר רבי חגיי אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים וקרא עלוי ערער, זה מעיד על שנים, וזה מעיד על שנים, שמא כלום הוא? ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים? וכה כל סימן וסימן צריכה שני עדים.

והך דסנהדרין הנ''ל –

ר' יהושע בן קרחה שבעדות בכור ועדות קרקע ועדות חזקה - זה אומר: בפני אכלה שלש שנים ראשונות של שמיטה, וזה אומר: בפני אכלה שלש שנים אחרונות – מצטרפי כו'. –

צריך לומר שכל אחד אומר שהיה עוד אחד עמו.

וכן ר''ל הירושלמי דסוטה פ''א גבי נתייחדה עמו בעד אחד שחרית כו' [שכל אחד אומר שהיה אתו עוד אחד, ולכן אין זו עדות מיוחדת] –

ובזה אתי שפיר הך דמכות דף ו' ע''ב גבי עדות מיוחדת וע''ש בריטב''א –

[אמר רב נחמן עדות מיוחדת. פירוש שלא [ראה] העד לחבירו בשעת מעשה, כשר בדיני ממונות. והקשו רבותינו ז"ל מאי קמ"ל דהא קיי"ל כרבי יהושע בן קרחה דאמר במס' סנהדרין (ל' א') דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין לחייבו מנה ואע"פ שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה כלל, וכש"כ זו שהיה מעשה אחד וברגע אחד אלא שלא ראו זה את זה כו', עכ''ל¹³².

אך י''ל דטעם הירושלמי דב''ב הנ''ל גבי עדים זוממין [אם הוזמו עדי החזקה מחזיר כל הפירות, הרי אם לא החזיק – לא אכל] - דכיון דחזינן דהוא מביא עדים שקרים, הוי על זה כגזלן ואין לו חזקה, כמבואר שם דל''ט –

אר"ל משום בר קפרא: וצריך למחות בסוף כל ג' וג'. תהי בה רבי יוחנן, וכי גזלן יש לו חזקה? גזלן ס"ד? אלא, כגזלן יש לו חזקה?.

ודמ''ז –

אמר רבא: פעמים שאפילו בן בנו של גזלן נמי אין לו חזקה. היכי דמי? כגון דקא אתי בטענתא דאבא דאבוה. היכי דמי גזלן? אמר רבי יוחנן: כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנותא; ורב חסדא אמר: כגון דבית פלוני, שהורגין נפשות על עסקי ממון¹³³.

וזהו ג''כ כוונת הרשב''ם ז''ל ב''ב דל''ב ע''ב ד''ה אמאי –

אמאי קא סמכת אהאי שטרא - דהא שני חזקה ליכא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא, וכיון דאודי – אודי, ולא דמי לשאר מה לו לשקר שבגמרא ששתי טענות יכולות להיות אמת, אותה שהוא טוען, ואותה שהוא היה יכול לטעון ולא טען, דאמרי' מיגו, אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים, שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא, והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא הוא?, והלא מודה שהשטר פסול והודאת בעל דין כמאה עדים, ואילו באו שני עדים שאמרו שהוא פסול ליכא תו מה לו לשקר.

• מה דמחלק שם, דכאן לא הוי מיגו, דהוי כמו במקום עדים.

ולכאורה דבריו תמוהים דמאי נ''מ מכל מיגו דעלמא¹³⁴.

ואין לומר דס''ל כמש''כ התוס' שם דל''ג ע''א ד''ה ה''ג דאם אומר דאכל רק שתי שנים ואין לו שטר צריך לשלם גם הפירות אף על פי עצמו, דכיון דאין לו שטר - הרי כמו שאנו יודעין שאין הקרקע שלו, דהרשב''ם לא ס''ל זה, [הרשב''ם סובר שלא משלם על הפירות] - כמבואר שם דל''ד ע''א –

אלא אי דמיא כו', כגון ראובן דתבעיה לשמעון וא"ל גזלתה לארעאי ואכלת פירותיה שנתים, וא"ל שמעון זבנתה ניהלי, ולית לשמעון עדי חזקה, דדינא הוא לאהדורי ארעא למרה מכיון דלית ליה עדי חזקה, ולפירי - משתבע דבזביניה אכלתינון, דקי"ל הפה שאסר הוא שהתיר, ואע"ג דמהדר לה לארעא - פירי לא מהדר, דהא ליכא סהדי דאכיל הפירות, ומיגו דיכול למימר לא אכלי כלל - יכול למימר נמי אכלי בזביני, ולית ליה עלה אלא שבועה כו'.

וע''כ צ''ל דכיון דלפי דבריו הוי שטרא זייפא, הוה כמו דאמרינן בכתובות דל''ו ע''ב דשוב אינו נאמן גם בשטר מקויים –

אמר רב פפא: ש"מ, האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה. היכי דמי? כו', דאתו בי תרי ואמרי: לדידהו אמר להו זייפו לי כו', כיון דקא מהדר אזיופא, אימר זיופי זייף וכתב, ע''כ. כלומר, כיון שמודה שזייף את השטר, גם אם נאמר מיגו ונאמין לו שהיה לו שטר מקויים – ג''כ לא יגבה בו, וגם אם ימצא את השטר שאיבד (לפי דבריו) – ג''כ לא יגבה בו.

אך באמת כוונת הרשב''ם כך, דמיגו לא שייך רק מטענה לטענה וכאן הטענה אחת שאומר שלקחה רק אם בזה השטר או בשטר אחר ומה נ''מ?¹³⁵.

ובפרט אי נימא דהשטר הוא כאן שטר ראיה ולא שטר קנין¹³⁶.

ועיין ברשב''ם שם בד''ה אמר לו –

ל''ב ע''ב: אמר ליה שטרא זייפא הוא - השטר מזויף וגם שני חזקה לא החזקת. –

דכתב שם וגם שני חזקה כו', ולכאורה קשה הא מבואר בתוספתא כאן פ''ג –

האוכל שדה מחמת אונו ונמצאת אונו שהיא פסולה הרי זו אינה חזקה.

ובירושלמי פ''ו דשבועות, -

ה''ב: המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסולה אינה חזקה. –

דהמחזיק מחמת אונו ונמצא פסול דלא מהני חזקה ע''ש.

אך נ''מ בין שטר ראיה לשטר קנין, דבשטר קנין אם נמצא פסול לא מהני חזקה, ובשטר ראיה – מהני¹³⁷.

ועיין ב''ב דקנ''ד ע''ב –

שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן, זו ששנויה במשנת בר קפרא: הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער לומר שלי היא, והוציא זה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתתה לי במתנה, אם אמר: איני מכיר בשטר זה מעולם - יתקיים השטר בחותמיו כו'¹³⁸.

ובזה אתי שפיר ג''כ הך דשם דק''ע ע''א, וברשב''ם ד''ה רשב''ג דפירש חזקה - חזקת קנין לא חזקת ראיה –

רבן שמעון בן גמליאל סבר אין אותיות נקנות במסירה - והלכך צריך עדי חזקה, דכיון דא"ל אידך לך חזק וקני ויש לו עדים שהחזיק בה – קנה, דקרקע נקנית בכסף או בשטר מכירה ומתנה או בחזקה, והכי קאמר רשב"ג נדון בחזקה ולא בשטר. –

דכאן לא מהני חזקת ראיה [החזקה אינה ראיה] - כיון דאיכא שטר¹³⁹, והשטר אינו מועיל¹⁴⁰, - וכמבואר בירושלמי הנ''ל. [המחזיק מחמת אונו ונמצא פסול – אינה חזקה].

ועיין הלכות טוען פי''ב ה''ב –

אפילו באו עדים ואמרו לנו השכיר ואנו דרנו בה ביום ובלילה, וטען בעל השדה ואמר יביאו עדים שדרו בה ביום ובלילה, צריכין אלו השוכרין להביא ראיה שדרו בה תמיד, שזה הדבר תלוי בהן ואין תלוי בטענת המחזיק כדי שיעידו לו. –

מש''כ שם דאין מאמינים להשוכרים שדרו בה תמיד, מחמת שזה הדבר תלוי בהן כו', ע''ש בה''ה –

וכאן דבריו הם בשהשכר בידן, ואעפ"כ אם טען המערער שיבאו עדים שדרו בה השוכרים יום ולילה - טענתו טענה, מפני שזה הדבר תלוי בשוכרים עצמן, ולפיכך אינן נאמנין. וכבר כתבתי שדעת האחרים (השגת הראב''ד ועוד) ז"ל עיקר, שכל שהשכר עדיין בידם נאמנין.

ועיין בקדושין דמ''ג ע''א –

והילכתא: שליח נעשה עד, ופי' רש''י: בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו - מצטרף שליח עם עד להיות שנים, או אם שניהם שלוחים - היו ביחד שניהם מעידים בדבר. –

דמבואר דשליח נעשה עד, וטעם רבינו צ''ל כך, דהיכא דהם עדים להבעל דין ודאי מהני עדותם כמו בהך דקדושין הנ''ל, משא''כ כאן דהבעל דין טוען שלקח ממנו, רק דיש עליו טענה שטרך היכא, וע''י חזקה ג' שנים נדחת הטענה, וא''כ מה שאומרים שדר הוא ג' שנים לא הוי עדות להקנין, וכן מה שהוא אומר שלא דרו ג' שנים בקביעות זה לא הוה הכחשה להקנין, רק לבטל דיבורם מה שהם אומרים שדרו בה ג' שנים שלימות, הוי הם כבעלי דינים וצריך עדים אחרים¹⁴¹.

וכמו גבי עדים זוממים דכיון דאין מכחישין להמעשה, אלא רק להעדים, הוי העדים כבעלי דין והשניים נאמנים¹⁴².

ועיין תוס' ע''ז דף ג' ע''א ד''ה נוגעים –

על הגמ': אמר להם הקב"ה: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו: רבש"ע, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, כתבו התוס': נוגעים בעדותן הן - וא"ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם וי"ל דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו כו'.

ולכך שפיר י''ל כשיטת הירושלמי –

דסנהדרין הנ''ל: [אילו אחד (כת אחת) מעיד שאכלה שנה ראשונה שנייה ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית, שמא כלום הוא?. –

דלא מהני לצרף עדותן¹⁴³.

פרק ב' הלכה י''א:

הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי זה קטן עד שיהיה בן עשרים שנה פחות שלשים יום, הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן, אם נראה בו אחד מסימני סריס הרי זה סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן או עד שיהיה בן חמש ושלשים שנה ויום אחד.

או עד שיהיה בן ל''ה כו'.

עיין בהשגות ועיין בהה''מ אך י''ל דס''ל להראב''ד דנ''מ דשאר סימנים אם יש לו רק סיכני דיקנא, כמבואר בגמרא גם נ''מ אם אח''כ הביא הזקן, דאז אם יש בו עוד סימני סריס לא מהני הזקן כמ''ש התוס' כאן אך באמת לשיטת הראב''ד ז''ל קשה היאך משכחת לה דעד ל''ה הא לא הביא זקן וע''כ צ''ל כמ''ש כגון שיש לו סיכי דיקנא. אך י''ל לשיטת הראב''ד ז''ל כגון אם הביא ב' שערות אח''כ שוב אי אפשר לומר שהוא קטן, אבל אם לא הביא אינו גדול עד ל''ה.

דברי הרב עם הפענוח:

או עד שיהיה בן ל''ה כו'.

עיין בהשגות –

הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא הביא שתי שערות בזקן. א"א אנו אין לנו אלא שזה שלא הביא שתי שערות בזקן הוא סימן סירוס וקי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו באחד מהם ואין אנו צריכים עוד לסימן אחר.

ועיין בהה''מ –

ולדעת הר"א ז"ל לא משכחת לה ששאר סימני סריס יועילו כלל אלא הכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן כמו שיתבאר בסמוך בדעתו ז"ל, וזה דבר תימה שא"כ למה הוזכרו שאר סימנין?.

אך י''ל דס''ל להראב''ד דנ''מ דשאר סימנים [מתי בודקין בשאר סימנים] - אם יש לו רק סיכני דיקנא, כמבואר בגמרא –

יבמות פ' ע''ב: אלא הא דאמר להו רבה בר אבוה לרבנן: עיינו ביה ברב נחמן, אי בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברת, [אלמא כיון דליתנהו כולהו סימני סריס, דבצר ליה האי - לא מחזקינן ליה כסריס. כמאן? כרב הונא, [סימני סריס - רב הונא אמר: עד שיהו כולם], לא, רב נחמן סיכי דיקנא הויא ליה¹⁴⁴.

גם נ''מ אם אח''כ הביא הזקן, דאז אם יש בו עוד סימני סריס - לא מהני הזקן, כמ''ש התוס' כאן –

יבמות פ' ע''ב ד''ה דהביא כו', וא"ת הא דאמר בפרק קמא דקדושין (דף לה: ושם) זקן האשה והסריס ופירש בקונטרס סריס חמה, היכי משכחת לה למ"ד עד שיהא בכולן ואר"י דהכא מיירי קודם כ' אבל מה שהביא אחר כ' שכבר הוא סריס, ודאי אין בכך כלום¹⁴⁵.

אך באמת לשיטת הראב''ד ז''ל קשה, היאך משכחת לה דעד ל''ה [אינו סריס], הא לא הביא זקן ¹⁴⁶, וע''כ צ''ל כמ''ש כגון שיש לו סיכי דיקנא.

אך י''ל לשיטת הראב''ד ז''ל כגון אם הביא ב' שערות אח''כ¹⁴⁷, - שוב אי אפשר לומר שהוא קטן, אבל אם לא הביא אינו גדול עד ל''ה¹⁴⁸.

פרק ב' הלכה י''ד:

וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה בכל מקום, אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כמו שהגוים עושין הוא הנקרא סריס אדם, וכשיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד נקרא גדול, שאין זה מביא סימן לעולם.

וכשיהיה בן י''ג כו', שאין זה מביא סימן.

עיין שבת דף קנ''ב ע''א דמוכח כן ועיין בהך דיבמות דף פ' ע''א מה דאמר אין הסריס נידון בבן סורר ומורה כו' ולמה אמר שם חתימת זקן התחתון ולא אמר סתם שתי שערות כמבואר במשנה וזה אין לומר דר''ל דחיישינן שמא כבר הגיע זמן שראוי להקיף וכאן אי אפשר לידע זה, ועיין מש''כ רבינו בסוף הלכות ממרים וצריך לבדוק אותו שמא הקיף וכאן לא שייך בדיקה דאין הלשון משמע כן אך נ''ל דגבי בן סורר ומורה צריך דוקא שיהיה ב' השערות במקום אחד ובזקן התחתון דוקא, ושם ר''ל אסריס אדם, וב' שערות יכול להביא אך לא זקן התחתון. ועיין ב''ב דף קכ''ו ע''ב דטומטום שנקרע אינו נידון בבן סורר ומורה ועיין ביבמות דף פ''ג ע''ב דזה מחלוקת אם הוה סריס ועיין לקמן בהלכה כ''ה ועיין בה''ג דלאחר שנקרע מביא זקן ע''ש

וגם נ''מ להך דיבמות דף ע''ט ע''ב דסריס חמה מתרפא היאך דינו לגבי בן סורר ומורה אם נתרפא, אם הוה כהך דב''ב הנ''ל ועיין תוס' יבמות דף קי''א ע''ב ד''ה קרי.

דברי הרב עם הפענוח:

וכשיהיה בן י''ג כו', שאין זה מביא סימן¹⁴⁹.

עיין שבת דף קנ''ב ע''א דמוכח כן –

ממה שאמר ר' יהושע בן קרחה לצדוקי שהיה סריס אדם כדמשמע שם¹⁵⁰: אמר ליה: גוזא גוזא, תלת אמרת לי תלת שמעת; הדרת פנים - זקן, שמחת לב - אשה, נחלת ה' - בנים - ברוך המקום שמנעך מכולם כו'¹⁵¹.

ועיין בהך דיבמות דף פ' ע''א מה דאמר אין הסריס נידון בבן סורר ומורה כו' –

דתניא: אין הסריס נידון כבן סורר ומורה, לפי שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן התחתון. ולמה אמר שם חתימת זקן התחתון ולא אמר סתם שתי שערות כמבואר במשנה –

סנהדרין פ''ח משנה א': בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות¹⁵².

וזה אין לומר דר''ל דחיישינן שמא כבר הגיע זמן שראוי להקיף, [וכבר אי אפשר לדונו בבן סורר] - וכאן אי אפשר לידע זה, ועיין מש''כ רבינו בסוף הלכות ממרים וצריך לבדוק אותו שמא הקיף -

כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים מאחר שיביא שתי שערות כו', הא למדת שאם הקיף השיער את כל הגיד קודם שישלים שלשה חדשים הרי זה פטור כו', ואחר שמקבלין עדותן בודקין אותו שמא הקיף השער את כל הגיד כו'.

וכאן לא שייך בדיקה, [בסריס לא שייך בדיקה שמא הקיף שער, ולכן אינו נידון בבן סורר] -

דאין הלשון משמע כן¹⁵³.

אך נ''ל דגבי בן סורר ומורה צריך דוקא שיהיה ב' השערות במקום אחד ובזקן התחתון דוקא, ושם ר''ל אסריס אדם, וב' שערות יכול להביא אך לא זקן התחתון¹⁵⁴.

ועיין ב''ב דף קכ''ו ע''ב דטומטום שנקרע אינו נידון בבן סורר ומורה –

טומטום שנקרע ונמצא זכר כו' - רב נחמן בר יצחק אמר: אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, עד שיהא בן משעת הויה.

ועיין ביבמות דף פ''ג ע''ב דזה מחלוקת אם הוה סריס –

א"ר אמי: מאי עביד ליה רבי יהודה לטומטום דבירי, דאותבוה אבי כורסיה ואיקרע ואוליד שבע בנין? [אלמא לאו סריס הוא]. ור' יהודה א"ל: חזר על בניו מאין הם. [אשתו זינתה].

ועיין לקמן בהלכה כ''ה –

ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ודאי ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה.

ועיין בה''ג דלאחר שנקרע מביא זקן ע''ש –

הלכות גדולות סי' כ''ח הלכות יבמות: הוה עובדא בחד טומטום דכמה שני הוה יתיב בביתא כנשים, ולבסוף נקרע ונמצא זכר ונפק ליה דיקנא ונסיב איתתא והוה בהדה כמה שני ומית, ואתא אחוה ליבומה לאיתתיה ושיילונון לרבנן במתיבתא ושריוהא ליבומי, ויבמה אחוה דההוא טומטום ונסבה¹⁵⁵.

וגם נ''מ להך דיבמות דף ע''ט ע''ב דסריס חמה מתרפא –

ר' אליעזר אומר: לא כי, אלא סריס חמה - חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה.

היאך דינו לגבי בן סורר ומורה אם נתרפא, אם הוה כהך דב''ב הנ''ל [שהוא פטור כי אינו בן משעת הויה], או זה הוה בירור למפרע - [שלכתחילה לא היה בגדר סריס, ומקיימין בו דין סורר ומורה].

ועיין תוס' יבמות דף קי''א ע''ב ד''ה קרי –

קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי (קטן) לאו בר הכי הוא - ואע"פ שיבא לכלל הקמת שם - לא מהניא, כיון שלא היה לו שעת הכושר, כי היכי דפסלינן בהערל (לעיל דף עט:) סריס חמה שלא היה לו שעת הכושר אע"פ שבמינו מתרפאים באלכסנדריא של מצרים, ומשני אמר קרא כו', ולא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה לבוא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות¹⁵⁶.

פרק ב' הלכה ט''ו:

בן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא סימן שלמטה ונראו בו כל הסימנין שלמעלה הרי זה ספק בין קטן לגדול, ואם לא נבדק מלמטה כיון שנראו בו סימני בגרות מלמעלה הרי זה בחזקת גדול.

בן י''ג כו' ונראה בו כל הסימנים.

עיין בהשגות אך י''ל דר''ל הזקן, וזה ר''ל סימן של מעלה. ועיין מש''כ רבינו בהלכות עדות פ''ט ה''ח יע''ש ובאמת נ''ל דגבי איש ג''כ יש סימן בגרות והוא הך הקיף זקן התחתון דסנהדרין דף ס''ח ע''ב גבי בן סורר ומורה, ואם הקיף זקן העליון זהו מה שר''ל רבינו סימן בגרות למעלה וזה נקרא איש. ועיין בירושלמי ריש פ''ח דסנהדרין דאיש מיקרי משיתפשט הכף והוא סימן בגרות באשה, עיין נדה דף מ''ז ודף נ''ב ובירושלמי פ''א דיבמות וזהו מה דר''ל בירושלמי הושחר הקדירה מבחוץ, ועיין בהך דחולין דף כ''ד ע''ב נתמלא זקנו וכ''מ.

ביאור ההלכה.

בהלכה זו נחלקו הרמב''ם והראב''ד, לדעת הרמב''ם יש גם באיש סימני בגרות מלמעלה, והראב''ד חולק ואומר שזה שטף רוח כו' כי הבן אין לו סימן עליון כו'.

המרדכי בפרק זה בורר (תרצ''ה) העתיק את הרמב''ם וז''ל: קטן שהגיע לכלל בגרות ונראה סימני בגרות בו מלמעלה אין צריך בדיקה ואם לאו אין מקבלים עדותו עד שיבדק, עכ''ל. וכן בספר אורחות חיים קדושין סוסי''א: ואם לא נבדק למטה כיון שנראו בו סימני בגרות מלמעלה הרי זה בחזקת גדול, עכ''ל.

וז''ל הכס''מ והב''י חו''מ סי' ל''ה: והרמב"ם כתב בפ"ט (עדות ה"ח) קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני בגרות מלמעלה אינו צריך בדיקה ואם לאו אין מקבלים עדותו עד שיבדק ולטעמיה אזיל שהוא סבור שיש באיש סימנין מלמעלה כמו שכתב בפ"ב מהלכות אישות (הט"ו) והראב"ד השיגו שם והרב המגיד הניח הדבר בצ"ע:

מבאר רבינו שלדעת הרמב''ם סימן העליון הוא נתמלא זקנו (העליון).

ועי' מרכבת המשנה שציין לפירוש המשניות לרמב''ם נדה פ''ו מ''א שכתב מפורש: ופשוט הוא שאין אצלנו סימן עליון אלא לאשה בלבד, ואין לאנשים סימן עליון, עכ''ל. (ונראה דהרמב''ם חזר בו).

ועי' מאירי נדה מ''ח ע''א: ולא דבר במשנה זו אלא באשה שהאיש אין לו סימן עליון זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים ואף גדולי המחברים כתבוה כן בפירושי המשנה אלא שבחבור ראיתי להן שכתבו בתינוק סימן עליון, ויראה משיטת לשונם שהוא שערות של זקן וא"כ דנין בתינוק סימן העליון כבתינוקת עכ''ל.

ועי' ביאור הגר''א חו''מ ל''ה סק''ה.

דברי הרב עם הפענוח:

בן י''ג כו' ונראה בו כל הסימנים.

עיין בהשגות –

בן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא סימן למטה ונראין בו כל הסימנין למעלה. א"א נראה לי שזה היה שטף רוח ולא עיין בדבריו, וטעה במה שסידר בבת, כי הבת יש לה סימני בגרות והם סימן העליון, אבל הבן אין לו סימן העליון, וסימנין האמורים סימני סירוס ולא סימני בגרות, ועד שיהא בן עשרים קטן הוא, ואע"פ שהיו בו כל סימני סירוס.

אך י''ל דר''ל הזקן, וזה ר''ל סימן של מעלה. ועיין מש''כ רבינו בהלכות עדות פ''ט ה''ח יע''ש –

קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני בגרות מלמעלה אינו צריך בדיקה, ואם לאו אין מקבלין עדותו עד שיבדק.

(ובכ''מ שם: דעת רבינו שיש לאיש סימנין מלמעלה וכתב בפ"ב מהל' אישות והשיג עליו הראב"ד וה"ה הניח הדבר בצ"ע).

ובאמת נ''ל דגבי איש ג''כ יש סימן בגרות והוא הך הקיף זקן התחתון [וזה סימן בגרות שלמטה] - דסנהדרין דף ס''ח ע''ב גבי בן סורר ומורה.

ואם הקיף זקן העליון זהו מה שר''ל רבינו סימן בגרות למעלה וזה נקרא איש.

ועיין בירושלמי ריש פ''ח דסנהדרין דאיש מיקרי משיתפשט הכף –

רבי זעירא רבי אבהו רבי יוסי בן חנינה בשם ר' שמעון בן לקיש כתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה מאימתי הוא נעשה איש משיזיד, מאימתי הוא מזיד משתתפשט הכף, משל, בשל הזרע מבפנים - השחירה הקדירה מבחוץ.

(השחירה הקדרה פירושו כמ''ש רש''י בנדה נ''ב: "כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה").

והוא סימן בגרות באשה, עיין נדה דף מ''ז –

בידוע שנתמעך הכף. מאי כף? אמר רב הונא: מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום, כיון שמגדלת מתמעך והולך.

ודף נ''ב –

אמר רב יהודה אמר שמואל: שתי שערות שאמרו - אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים.

ובירושלמי פ''א דיבמות –

תני עד אימתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי רבי מאיר רבי יודה אומר עד שירבה השחור רבי שמעון אומר עד שתתפשט הכף.

וזהו מה דר''ל בירושלמי הושחר הקדירה מבחוץ, ועיין בהך דחולין דף כ''ד ע''ב נתמלא זקנו –

ת"ר: נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו.

ומשמע שם דאיירי בזקן העליון.

וכ''מ¹⁵⁷.

פרק ב' הלכה ט''ז:

שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן, ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהן להחמיר בכל מקום, לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג, ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן.

לפיכך בבן ובבת כו'.

והנה סימן בינוני לא הביא רבינו ונ''מ לדידן, דזה ודאי השערות מתחילין ליגדל קודם שנים, רק שיעורן אינם מביאים עד שיהא בן י''ג שנים, ואם הביא קודם - הויא שומא.

וא''כ נ''מ כך, אם נולדו בו ב' שערות וכשהגיע לי''ג היה שיעורן כדי שינטל בפי הזוג, ועוד ב' שערות שקודם שנת י''ג היו כדי לקרוץ בצפורן ואח''כ נעשו כדי לכוף ראשן לעיקרן כשהגיע לשנת י''ג. וא''כ לפי זה אם לא היה מאן דס''ל דלקרוץ בצפורן הוה סימן גדלות אז ממ''נ הוה גדול אבל עכשו דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר ולמ''ד קריצת צפורן הוה סימן גדלות, א''כ הוה הני שערות שומא, דהא נגמר בשיעורן קודם שהגיע לשנת י''ג ועיין בהך דברכות דף מ''ח ע''ב בתוס' ד''ה קטן פורח ע''ש דזה מיקרי פורח. ובאמת לפי מה דמבואר במסכת פרה פ''ב מ''ה, דר''ע ס''ל דב' שערות הפוסלות בפרה רק אם הם במקום אחד ע''ש ור''ע ס''ל כאן כדי שינטל בזוג, ועיין בשבת דף צ''ד ע''ב מוכח דניטלות בפי הזוג הוא שתים בבת אחת ע''ש.

וה''נ ר''ל כך, דר''ל שיראה במקום אחד, ומאן דפליג, ס''ל דלא בעי [במקום אחד], ובזה אתי שפיר מש''כ התוס שם ד''ה הלכה, דכיון דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר לחומרא, אף אם אין ב' שערות במקום אחד הוה גדול ע''ש והיאך מבואר זה, ובזה אתי שפיר. ועיין מש''כ התוס' נזיר דף מ''ב ע''א ד''ה אמר מר ועיין בירושלמי נזיר פ''ו הלכה ג' בהך מחלוקת בכמה שערות לוקין, מה שהביא הך ברייתא יש תולש ב' שערות ועיין בבלי דף מ' ע''א ובתוספתא פ''ד דמכות ונזיר דף ל''ט ע''ב ושייר כדי לכוף ראשו ועיין רש''י שם דף ו' ע''ב ועיין בהך דנגעים פ''ד מ''ד ע''ש במחלוקת דר''מ ור''ש ובאמת לכאורה קשה אם נימא דמה דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר הוא משום ספק, א''כ גבי נגעים הא קיי''ל ספק נגעים להקל

וגם יהיה נ''מ גבי שער צהוב דרק קצר טמא, אבל כשיעור טהור, עיין נגעים פ''י מ''א ומ''ש רבינו ז''ל שם פ''ח הלכה ה' והלכה ו':

וא''כ לפי זה אם היה בו שער צהוב כדי לינטל בפי הזוג ושער שחור ג''כ כן אז הוה תרתי דסתרי לטהר וצ''ל דהוה ודאי סימן רק לחומרא וכעין מ''ש רש''י ז''ל בנדה דף מ''ז ע''ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר ע''ש.

וכבר כתבתי בזה.

ביאור ההלכה.

סימני נערות שהן שתי שערות נחלקו תנאים בשיעורן, כדי לכוף ראשן לעיקרן, כדי לקרוץ בצפורן, כדי שיהיו ניטלות בפי הזוג.

נחלקו ראשונים בביאור הדעות. רש''י סובר שהשיעורים הם מהקל אל הכבד, דהיינו הקטן ביותר הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן והגדול ביותר הוא שיהו ניטלות בזוג.

הרמב''ם מפרש להיפך שהגדול ביותר הוא לכוף ראשן לעיקרן והקטן ביותר הוא כדי שיהיו ניטלות בזוג.

לפי כולם השיעור האמצעי הוא כדי לקרוץ בצפורן. כמ''ש הרמב''ם בפירוש המשניות נדה פ''ו: כדי שיהיו ניטלות בזוג שהוא הפחות שבשיעורים – אינה ממאנת, ואינה חולצת עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן, [ראה משנה למלך כאן].

הגמרא אומרת שהלכה כדברי כולם להחמיר. ופירש שם תוס' הרא''ש: משום דמספקא לן כמאן הלכתא – מחמיר לפסוק כשניהם כו', הלכך, בשתי שערות קטנות – לא תמאן, שמא גדולה היא, ואינה חולצת עד שיהיו גדולות כשיעור הגדול שבכולם. (אבל לדעת רש''י אין זה משום ספק, אלא הלכה ככולם להחמיר בגדר ודאי, שיש עליה שתי הרשויות, שיצאה במקצת מרשות האב הויא ברשותה, וגם ברשות אביה, כדלעיל ה''ב, וכדלקמן)

בהלכה הזו הרמב''ם לא מזכיר את הדעה האמצעית, מקשה רבינו מדוע, הרי הלכה כדברי כולם להחמיר, ויש אופן שתהיה חומרה לפי דעה זו. ומבאר כי להלכה פסקינן כחכמים ולא כר''י בר''י, וכלשון המאירי הובא לעיל פ''ב ה''ט: שכל שהביאו כמה שערות הבת קודם שתים עשרה שנה ויום אחד והבן קודם שלש עשרה שנה ויום אחד אינן סימן אלא שומא בעלמא שצומחין בה שערות, אפילו היו אותן שערות במקומן אחר שהגיעו לפרקן אינו כלום, הואיל ונתברר בהן שתוך זמן צמחו עכ''ל.

א''כ להלכה אם צמחו השערות קודם י''ב שנה בגודל של הדעה האמצעית, הן נחשבות כשומא, ואינו גדול עד שיצמחו שתי שערות אחרות כו', כדלקמן¹⁵⁸.

מבאר רבינו שמה שאמר ר' עקיבא "שיהיו ניטלות בזוג", הפירוש הוא שיהיו שתי השערות במקום אחד שאפשר ליטול אותם בזוג בבת אחת, אבל אם אינם במקום אחד – היא עדיין קטנה. והתנא החולק עליו ס''ל שאף אם אינם במקום אחד – הוו סימנים, וע''ז אמרה הגמרא הלכה כדברי כולם להחמיר, שאף אם אינם במקום אחד – אינה יכולה למאן, אבל לחלוץ אינה יכולה עד שיהיו במקום אחד כדברי המחמיר.

ולכן לא הביא הרמב''ם הדעה האמצעית, כיון דאין נפ''מ, כי עיקר המחלוקת היא על מיקום השערות ולא רק על גודלן.

עוד מבאר רבינו כאן מש''כ לעיל בהלכה ב' ובכמה מקומות, שזה שהלכה כדברי כולם להחמיר, זה לא בגדר ספק, אלא בגדר ודאי, וזה רק לחומרא אבל לא לקולא, כדלקמן.

דברי הרב עם הפענוח.

לפיכך בבן ובבת כו'.

והנה סימן בינוני לא הביא רבינו –

המשנה בנדה נ''ב: שתי שערות האמורות בפרה, ובנגעים, והאמורות בכל מקום - כדי לכוף ראשן לעיקרן - דברי רבי ישמעאל, ר"א אומר: כדי לקרוץ בציפורן – [לאחוז מעט], ר' עקיבא אומר: כדי שיהו ניטלות בזוג – [- שיעורא רבה (דכולהו)], ע''כ.

(הרמב''ם בפירוש המשנה כתב: נטלות בזוג שהוא הפחות שבשעורין כו' ע''ש).

דעת ר' אליעזר היא סימן בינוני].

ונפ''מ לדידן, דזה ודאי השערות מתחילין ליגדל קודם שנים, רק שיעורן אינם מביאים עד שיהא בן י''ג שנים, ואם הביא קודם - הויא שומא.

וא''כ נפ''מ כך, אם נולדו בו ב' שערות, וכשהגיע לי''ג היה שיעורן כדי שינטל בפי הזוג, [קטנות ביותר], ועוד ב' שערות שקודם שנת י''ג היו כדי לקרוץ בצפורן [בינוניות], ואח''כ נעשו כדי לכוף ראשן לעיקרן [גדולות ביותר] כשהגיע לשנת י''ג.

וא''כ לפי זה אם לא היה מאן דס''ל דלקרוץ בצפורן הוה סימן גדלות אז ממ''נ הוה גדול¹⁵⁹

אבל עכשו דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר, ולמ''ד קריצת צפורן הוה סימן גדלות, א''כ הוה הני שערות שומא, דהא נגמר בשיעורן קודם שהגיע לשנת י''ג ¹⁶⁰ וא''כ הוה ספק גדול.

ועיין בהך דברכות דף מ''ח ע''ב בתוס' ד''ה קטן פורח ע''ש –

מ''ז ע''ב: פר"ח קטן פורח בתוך י"ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות, שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן, שכן הוא שיעורם, ולהכי קרי ליה פורח שפרחו וצמחו בו שערות, אבל אינן גדולות כל השיעור. –

דזה מיקרי פורח. ובאמת לפי מה דמבואר במסכת פרה פ''ב מ''ה, דר''ע ס''ל דב' שערות הפוסלות בפרה רק אם הם במקום אחד ע''ש –

ר' עקיבא אומר אפילו ארבע אפילו חמש והן מפוזרות – יתלוש.

ור''ע ס''ל כאן כדי שינטל בזוג, ועיין בשבת דף צ''ד ע''ב מוכח דניטלות בפי הזוג הוא שתים בבת אחת ע''ש –

תנא: הנוטל מלא פי הזוג - חייב. וכמה מלא פי הזוג? אמר רב יהודה: שתים.

וה''נ ר''ל כך, דר''ל שיראה במקום אחד, ומאן דפליג, ס''ל דלא בעי [במקום אחד], ובזה אתי שפיר מש''כ התוס' שם ד''ה הלכה, דכיון דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר לחומרא, אף אם אין ב' שערות במקום אחד הוה גדול ע''ש –

נדה נ''ב: והתם פסק ככולהו דאמר התם ר"נ אמר שמואל וה"נ קאמר הלכה כדברי כולן להחמיר, הלכך אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולן, ועד שיהו ב' שערות במקום אחד כרב אשי.

והיאך מבואר זה?¹⁶¹.

ובזה אתי שפיר [שניטלות בזוג פירושו שהן במקום אחד, והלכה ככולם להחמיר, שלגבי חליצה צריך שיהיו במקום אחד].

ועיין מש''כ התוס' נזיר דף מ''ב ע''א ד''ה אמר מר –

אמר מר וכו' או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום וכו', הכא הוא דבעי כולו הא בעלמא רובו ככולו, אומר הר"ם דבעלמא קיימי, מיהו פאת זקן אמר סוף פרק המצניע (שבת דף צד:) דמלא פי הזוג מיחייב דמשמע פורתא¹⁶².

ועיין בירושלמי נזיר פ''ו הלכה ג' בהך מחלוקת בכמה שערות לוקין, מה שהביא הך ברייתא יש תולש ב' שערות –

רבי אילא אמר קומי רבי יוסי למלקות אחת, לעיכוב שתים, לסתירה שלש. מתניתא פליגא על רבי יוסי והוא שסיפסף כל שהוא חייב אמר רבי אבא בר ממל פתר ליה רבי יסא כל שהוא מזה וכל שהוא מזה. מתניתא פליגא רבי אילא יש תולש שתי שערות חייב עליהן משם ארבעה לוים (לאוין) - משם נזיר, משם מצורע, משם יו"ט, משם מקיף. ללוים אתינן מיתני (לגבי גילוח ביו''ט ומקיף פאה השיעור הוא ב' שערות) - אבל למלקות (של נזיר) - לוקין אפילו על אחת.

ועיין בבלי דף מ' ע''א –

אמר רב חסדא: ללקות - באחת, לעכב - בשתים, לסתור - אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. בתער אין, במידי אחרינא לא, והקתני: מנין לרבות את כל המעבירין, אלא אימא: כעין תער. תניא נמי הכי: נזיר שתלש, מירט, סיפסף כל שהוא - אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער; רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש: כשם ששתי שערות מעכבות בו, כך שתי שערות סותרות בו.

ובתוספתא פ''ד דמכות –

הלכה ד': יש תולש שתי שערות עובר משום ארבעה דברים משום נזיר משום מצורע משום יום טוב ומשום מקיף¹⁶³.

ונזיר דף ל''ט ע''ב ושייר כדי לכוף ראשו –

דתניא: נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו - אינו סותר.

ועיין רש''י שם דף ו' ע''ב –

ד''ה ואי ס''ד כו', וקים להו לרבנן דאין שיער מתגדל כדי לכוף ראשו של זה בצד עיקרו של זה בפחות מז' ימים, ולהכי אמר רבי אליעזר דצריך שיהא סותר ז' ומונה ז' אחרים כנגדן.

ועיין בהך דנגעים פ''ד מ''ד ע''ש במחלוקת דר''מ ור''ש –

שתי שערות עקרן משחיר וראשן מלבין – טהור, עקרן מלבין וראשן משחיר – טמא, כמה יהא בלבנונית רבי מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג.

ובאמת לכאורה קשה אם נימא דמה דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר הוא משום ספק, א''כ גבי נגעים הא קיי''ל ספק נגעים להקל, [א''כ בנגעים צריך ללכת לקולא].

וגם יהיה נ''מ גבי שער צהוב דרק קצר טמא, ["שער צהוב דק"] - אבל כשיעור טהור, עיין נגעים פ''י מ''א –

הנתקים מיטמאין בשני שבועות ובשני סימנים: בשער צהוב דק, ובפשיון, בשער צהוב דק - לקוי קצר דברי ר"ע.

ומ''ש רבינו ז''ל שם פ''ח הלכה ה' –

שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה כו', והוא שיהיו ניטלות בזוג כמו שביארנו בשיער הלבן.

והלכה ו':

השיער השחור המציל בנתקין אין פחות מב' שערות, ואינן מצילות עד שיהיו אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן.

וא''כ לפי זה אם היה בו שער צהוב כדי לינטל בפי הזוג. [כלומר השיעור הכי קטן, שלגבי שער צהור זה מספיק לטמאו], ושער שחור ג''כ כן - [לא ארוך מספיק כדי לכוף ראשן אלא רק כדי לינטל בפי הזוג] - אז הוה תרתי דסתרי לטהר¹⁶⁴.

וצ''ל דהוה ודאי סימן רק לחומרא¹⁶⁵. -

וכעין מ''ש רש''י ז''ל בנדה דף מ''ז ע''ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר ע''ש –

הלכה כדברי כולן להחמיר: הביאה אחד מן הסימנים הללו ואפילו הקודם שבכולן, ולא הביאה את כולן - בוגרת ואינה בוגרת, ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם, דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו יצתה לה במקצת מרשות אביה, דאיכא למימר בוגרת הויא, ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה, וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולם.

וכבר כתבתי בזה. [לעיל בה''ב¹⁶⁶] -

פרק ב' הלכה י''ז:

שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה, ובית הערוה כולו מקום סימנין בין למעלה בין למטה בין על איברי הזרע עצמן, וצריכות להיות במקום אחד.

וצריכות להיות במקום אחד.

עיין מש''כ רבינו ז''ל בפירוש המשניות ספ''י דיבמות ע''ש.

• ז''ל הרמב''ם:

ומכאן תלמד כי שתי שערות האמורות בכל מקום באיש ובאשה אין הדבר שיצמחו באיזה מקום שיהיה מן הגוף, אלא מתנאיהן שיצמחו בשפולי הגוף במקומות הידועים להצמחת השער. דע זאת¹⁶⁷.

שם: פרק ב' הלכה י''ז:

שתי שערות אלו כו', ושיהיה בעיקרן גומות, ואפילו שתיהן בגומה אחת הרי אלו סימן.

ואפילו שתיהם כו'.

נ''ל כי בזקן התחתון צריך דוקא שתי גומות, דהא מבואר ברש''י יומא דף ע''א ע''ב דדרכו של שער זקן התחתון להתפצל ע''ש וא''כ יש לחוש שמא היתה שערה אחת.

דברי הרב עם הפענוח.

ואפילו שתיהם כו'.

נ''ל כי בזקן התחתון צריך דוקא שתי גומות, דהא מבואר ברש''י יומא דף ע''א ע''ב דדרכו של שער זקן התחתון להתפצל ע''ש –

מפצל - יש בו נימא מתחלקת לשתים, ואל תתמה שאף בשער זקן התחתון מצוי כן.

וא''כ יש לחוש שמא היתה שערה אחת¹⁶⁸.

שם: פ''ב הי''ז:

נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אלו סימן, חזקה אין גומה בלא שיער ושערות היו בהן ונשרו.

ושערות היו בהם ונשרו כו'.

וכן כתב רש''י ביצה דף כ''ח ע''ב דהגומות אינן כלום רק משום שהיו בהם השערות

וא''כ לפי זה אם היה בו שערה אחת ונשרה ונשתייר בו גומא, ואח''כ נולד עוד שערה עם גומא אין מצטרפין, דבשעה שנולדה שערה האחרת לא היתה הראשונה.

ועיין מש''כ הרשב''ם בב''ב דף נ''ו ע''ב ד''ה אלא ע''ש - דזה הוה רק שומא בעלמא אם לא היו השערות בבת אחת.

ועיין בהך דשבת דף פ' ובירושלמי שם פ''א דשבת מה דמחלק בין אכל חצי זית חלב והקיאה וחזר ובלעה ובין חצי גרוגרת ע''ש ועיין בהך דשבועות דף כ''ח ע''א, גבי מה דאמר שם רב אשי מי גרם לשניה ע''ש ברש''י וה''נ י''ל כן, כיון דהגומא נעשה ע''י השערה, הוה כמו שעדיין השערה קיימת והרשב''ם ר''ל כמו דמבואר בספר שאלתות דרב אחאי גאון דלמה דאמרינן חיישינן שמא נשרו, הגומות ג''כ מתפשטות ע''ש בפרשת בחוקותי

וגם י''ל דזה תליא אם הסימנים הוה בעצם סימן גדלות או רק סימן לגדלות.

וכבר כתבתי בזה.

ביאור ההלכה.

הדין הוא שלסימני נערות צריך שתי שערות ביחד, אבל אם גדלה אחת ונשרה ואח''כ צמחה שניה – אין זו סימן אלא רק שומא.

שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שער, אע''פ שאין הגומות עצמן סימן נערות, מ''מ נחשבות כסימן מפני החזקה שאין גומא בלא שער. יוצא לנו להלכה, ששתי שערות או שתי גומות – הן סימני נערות.

שואל רבינו מה הדין אם יש גומא אחת ושערה אחת, האם הגומא נחשבת כמו שערה שנשרה ואיננה, וא''כ השערה שצמחה אחר שנשרה הראשונה איננה סימן אלא רק שומא, או שהגומא כל זמן שקיימת – נחשבת כאילו השערה עצמה עדיין כאן.

בדין בליעת איסור, אם בלע חצי זית חלב והקיאו וחזר ובלעו – חייב, כי גרונו נהנה בכזית, אבל המוציא חצי גרוגרת והניחה ברה''ר וחזר והוציא עוד חצי גרוגרת, וקודם שהניחה הגביה את הראשונה או שנשרפה כו' – פטור, כי החצי הראשון כבר לא קיים (או כבר לא מונח ברה''ר כו').

א''כ הנידון שלנו, הגומא ללא שערה, למה הוא דומה, חצי זית חלב או להוצאת חצי גרוגרת, האם נסתלקה השערה לגמרי, והשניה רק שומא, או שהגומא שנגרמה ע''י השערה, נחשבת כמו השערה עצמה.

מביא רבינו מהגמרא בשבועות, מי שנדר שתי נזירויות, ומנה אחת והפריש קרבן, ונשאל על נזירותו הראשונה (שכבר מנה) – עלתה לו שניה בראשונה כו', מקשה הגמרא מדוע לא נאמר שמכיון שהנזירות הראשונה כבר איננה בעולם, א''א להשאל עליה כו', ומתרץ רב אשי מי גרם לשניה שלא תחול? ראשונה, ואינה.

כלומר, מכיון שהיא גרמה לשניה שלא תחול שלכן אנו אומרים לו מנה עוד נזירות אע''פ שכבר מנה נזירות אחת – (אנו אומרים לו מה שמנית זה היה לראשונה) - נחשב הדבר שבשעה שהוא נשאל על נדרו - היא עדיין קיימת.

עד''ז כותב רבינו בהלכות איסורי ביאה פי''ז הי''ג: (כהן גדול) ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים. –

כבר ידוע הקושיא על דברי רבינו מהך דקדושין דס''ח ע''א דכיון דמוקי לה בכהן גדול – [כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום? אלא אהובה - אהובה בנישואיה, שנואה - שנואה בנישואיה כו'], וא''כ למה ליה לאוקמא בבעולה, תיפוק ליה דהא אסור לישא שתי נשים, וא''כ הראשונה אהובה והשניה שנואה? וצריך לומר, דלא שהאיסור לישא שתי נשים, רק במה שיש לו שתי נשים, וא''כ לאחר שנשא השניה – גם הראשונה נקראת שנואה כו', ועיין בהך דשבועות דכ''ח ע''א מי גרם לשניה שלא כו' ע''ש ברש''י.

כלומר, כיון שהאשה הראשונה גורמת לשניה שתקרא אשה שניה – היא עצמה באיסור של שתי נשים.

וכ''כ רבינו על הגליון קדושין ס''ח ע''א כת''י:

אי בעולה לכה''ג עיין מה שכתבתי בזה ברמב''ם בהלכות איסורי ביאה ובהלכות כלי המקדש גבי ב' נשים בכהן גדול, דלא דאיסור לישא האשה השניה, [אלא]רק דאסור שיהא לו ב' נשים [ואם נשא שניה] - שוב שניהם שוים [באיסור, ולא שייך לומר שאחת אהובה ואחת שנואה, דשתיהן שנואות בשוה]. ונפ''מ אם נשא [שתי נשים] כשהוא כהן הדיוט ונתמנה כהן גדול – צריך לגרשה [כי אסור שיהיו לו שתי נשים].

וכן נפ''מ גבי מלך ביותר מי''ח נשים עיין מה שכתבתי בסנהדרין דף כ' ע''ב – -

כ''א ע''א במשנה שם: לא ירבה לו נשים - אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה. וביאר רבינו שם דפליגי אם האיסור הוא בנשואין, או במציאות שיש לו הרבה נשים.

עוד מבאר רבינו, שזה רק אם הגומא עדיין קיימת, אבל אם הגומא נפשטה (כלשון השאלתות, או נסתמה כלשון המאירי) – אין השערה השניה סימן, כיון שהראשונה נסתלקה לגמרי כו', וזה מש''כ הרשב''ם ב''ב נ''ו כדלקמן.

דברי הרב עם הפענוח.

ושערות היו בהם ונשרו כו'.

וכן כתב רש''י ביצה דף כ''ח ע''ב דהגומות אינן כלום רק משום שהיו בהם השערות –

ד''ה שפוד כו', ולענין שתי שערות דאם נמצאו לה גומות של מקום שער, אף על פי שאין שם שער - גדולה היא וחולצת, דאין גומא אלא אם כן היה בה שער אלא שנשרו.

וא''כ לפי זה אם היה בו שערה אחת ונשרה ונשתייר בו גומא, ואח''כ נולד עוד שערה עם גומא אין מצטרפין, דבשעה שנולדה שערה האחרת לא היתה הראשונה.

ועיין מש''כ הרשב''ם בב''ב דף נ''ו ע''ב ד''ה אלא ע''ש –

אלא - האי דבר למעוטי חצי דבר דכי האי גוונא, כגון שנים אומרים אחת בגבה ראינו ולא בדקנו יותר, ושנים אומרים אנו בדקנו מלפניה וראינו אחת בכריסה, ואי לאו מיעוטא דקרא דבר ולא חצי דבר לא היה לנו לפסול עדות זה, דעדות זה כשר הוא, מאחר שיש ב' עדים על כל שיער שהרי אינן מכחישין כלל זה את זה, אלא כת זו בדקו מגבה וכת שניה בדקו מלפניה ובשעה אחת ראו ב' שערות - אלו מכאן ואלו מכאן, דליכא למימר שומא נינהו. השתא דכתיב דבר עדותן בטלה, דב' שערות דבר אחד הוא, ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת. שאם נראה אחד היום מכאן, ולמחר גדל שני במקום אחר וכבר נשר הראשון, אמרינן שומא נינהו ואין כלום, אלא אם כן ישנן ביחד וכל כת וכת יכול לראות ב' השערות, דהא ביחד היו, נמצא שכל כת עדות של חצי דבר מעידין, וכל אחד אינו מעיד שהיא גדולה אלא חצי סימני גדלות כו'.

• דזה הוה רק שומא בעלמא אם לא היו השערות בבת אחת.

ועיין בהך דשבת דף פ' –

ואמר רבא: הוציא אות אחת וכתבה, וחזר והוציא אות אחת וכתבה - פטור. מאי טעמא? בעידנא דאפקה לבתרייתא - חסר ליה לשיעורא דקמייתא [כשמתייבשת נחסר השיעור כו']. ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה, כו', אם קדם והגביה ראשונה קודם הנחת שנייה - נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה ופטור.

ובירושלמי שם פ''א דשבת מה דמחלק בין אכל חצי זית חלב והקיאה וחזר ובלעה ובין חצי גרוגרת ע''ש –

אמר רבי ינאי בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלעו חייב, הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציאה פטור, מה בינה לבין קדמייתא? תמן נהנה חיכו בכזית, ברם הכא לא נתעסק בכגרוגרת שלימה. אמר רבי יוסי פעמים שהוא מתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור היך עבידא הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה, והרי נתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור.

ועיין בהך דשבועות דף כ''ח ע''א, גבי מה דאמר שם רב אשי מי גרם לשניה –

על מה שאמר רבא: נשבע על ככר [שלא לאוכלה] - ואכלה כולה - אין נשאל עליה. מיתיבי מי שנדר שתי נזירות, ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן, ואח"כ נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה בראשונה כו', אמר רב אשי: נזירות קא רמית? מי גרם לשניה שלא תחול? ראשונה, ואינה.

ע''ש ברש''י –

מי גרם לשניה שלא תחול - כלומר מי גרם לך לומר שהימים המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך, ראשונה היתה גורמת לך לומר כן]. ואינה – [והרי גלה החכם לך שחרטתו של זה חרטה ועקר את הראשונה מעיקרא, ונמצא מנין המנוי של שניה נמנה, וכולה ראשונה אכתי הוה קיימא כשנשאל, אבל ככר שנשבע עליה ואכלה על כרחך עבר לה שבועתו ושוב אין לה שאלה¹⁶⁹.

וה''נ י''ל כן, כיון דהגומא נעשה ע''י השערה, הוה כמו שעדיין השערה קיימת¹⁷⁰.

והרשב''ם [שמצריך שתי שערות בבת אחת ומשמע מדבריו דלא מהני גומא] - ר''ל כמו דמבואר בספר שאלתות דרב אחאי גאון דלמה דאמרינן חיישינן שמא נשרו, הגומות ג''כ מתפשטות ע''ש בפרשת בחוקותי¹⁷¹.

שאילתות דרב אחאי פרשת בחוקותי שאילתא קט''ז:

ברם צריך לומר קטן וקטנה דמטו לפירקיהו ולא אייתיאו סימנין לא שתי שערות ולא גומות, מי חיישינן דילמא מהוה הוו ומינתר הוא דנתרן שערות וגומות נמי פשטו אי לא? למאי נפקא מינה? לקטן, דאי קדיש אשה לא צריכה גיטא מיניה, ואי אמרת חיישינן שמא נשרו צריכה ממנו גט, ואי אמרת לא חיישינן שמא נשרו קטן בעלמא הוא וקידושי קטן כלום נינהו.¹⁷².

וגם י''ל דזה תליא אם הסימנים הוה בעצם סימן גדלות או רק סימן לגדלות¹⁷³.

וכבר כתבתי בזה.

לעיל פ''ב ה''ט: "אם הסימנים ראיה על הגדלות, או זה גופא, היינו הסימנים הם גדלות" ע''ש¹⁷⁴.

פרק ב' הלכה כ':

כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה.

כשבודקין הבת כו'

עיין בירושלמי פ''ב דר''ה גבי דנאמנת לומר שהיה חמה כשנולד התינוק, לחלל שבת על המילה ועיין ברי''ף פ''ד דיבמות על הך דדף ל''ט ע''ב ע''ש

ועיין יומא דף פ''ד ע''ב ע''ש ברש''י דאין מחללין שבת על פי נשים וצ''ל דגבי אומדנא שאני לא מהני אומדנות הנשים.

ועיין ב''ק דף קי''ב ע''ב גבי זימנא דבי דינא על פי אשה ועיין בסנהדרין דף י''ד ע''ב לגבי פדיון מע''ש ע''ש ועיין בהך דנדה דף כ' ע''ב אם נאמנת לומר כזה טיהר חכם פלוני ע''ש ובירושלמי שם דנאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי, אבל אינה נאמנת לומר זכר או נקבה ע''ש ועיין מש''כ הר''ן ז''ל פ''ד דקדושין על הך דדף ע''ג ע''ב גבי נאמנת חיה לומר ע''ש והנה להני תנאי דס''ל בגמרא דאינן נאמנות, אם אומרות לאחר י''ב שנה ולא בעל, דאז לא חיישינן שמא נשרו, אם אומרות שאין לה שערות אם נאמנות.

לכאורה נראה דמהימנא, דאם לא כן אמאי לא מוקי לה בגמרא הך דנאמנת אשה כה''ג,

אך י''ל דשם קאי לר''י ולר''ש והם ס''ל דבלא בעל יכולה למאן אף אם הביאה שתי שערות כל זמן שלא בגרה כמבואר שם דנ''ב ע''ב אך הוה מצי למימר דנ''מ לסימני בגרות.

ביאור ההלכה.

בהלכה הבאה מבאר רבינו שאשה נאמנת להעיד על דבר ברור שרואה, וסומכים על דבריה לגמרי.

כגון כאן, אשה נאמנת להעיד על בת י''ב, שהביאה שתי שערות, ואז סומכין על עדותה אף לחייב את הבת מלקות כו'.

כמו כן אשה נאמנת לומר שכשנולד התינוק – עדיין השמש זרחה, ואנו סומכין על דבריה אף למול את הבן בשבת. וכן נאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי, או כזה כתם או מראה ראיתי, וכדומה.

ובטעם מדוע נאמנת אשה להעיד שזה היבם, כתב הריטב''א בקדושין ס''ד: ואע"ג דשרינן על פי קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת (יבמות ל"ט ב'), התם כיון דמילתא דעבידא לאיגלויי דייקי ואמרי אבל הכא זימנין דלא דייקי כו'.

והרי''ף כתב שהטעם שנאמנת, משום שעדות זו, לומר שזה הוא פלוני – אינה עדות ממון ולא עדות איסור אלא סתם גילוי דעת, ואז – מכיון שנאמנת – נאמנת לכל, אף לאיסור או לממונות כדלקמן.

וכל זה בדבר ברור שלא צריך לאמוד או לשער כו'.

אבל בדבר שצריך אומדנא והשערה – אין אשה נאמנת, כגון אם אומרת צריך לחלל שבת עבור פלוני כי הוא מסוכן – לדעת רש''י אין סומכין עליה¹⁷⁵.

או אם אומרת כזה מראה טיהר לי פלוני חכם – אינה נאמנת כו', כדלקמן.

וראה בספרי צ''פ סוף הלכות גרושין.

וכ''כ רבינו בתשובה לרב הראשי הרצוג, נדפסה בשו''ת החדשות סי' פ''ב, שאשה נאמנת לומר שהתינוק נולד לפני השקיעה, שעדיין החמה זרחה על בי סוסיתא כו', ואז נסמוך על דבריה ונמול את הבן בשבת הבאה, וכמו כן נסמוך על דבריה ונדע שהשקיעה קרובה מאד ונפסיק לטלטל כו' (ירושלמי פ''ב דר''ה ה''א) אבל אינה נאמנת לבוא ולומר מולו את הבן בשבת כי אני מעידה שהוא נולד לפני השקיעה, מדוע אינה נאמנת?

מבאר רבינו כי חישוב התחלת לידה לגבי מילה מתחילין ביצא ראשו חוץ לפרוזדור כו' ובזה (דבר שתלוי באומדנא ושיעור כו') – אי אפשר לסמוך עליה כו', וז''ל:

וכן מה דנקיט בירושלמי שם גבי שמשא הוות על סוסיתא, דמחשבין דזה הוה בגדר סמוך לשקיעה ואח''כ אין מטלטלין – כן ר''ל הירושלמי, ורק לשבת המוטל על הכל – הכל נאמנים גם נשים, אבל בגדר מילה בשבת – ודאי לא מהימן אלא רק עד, לא אשה, כיון דאין הדבר מוטל עליה, וכמ''ש התוס' קדושין דע''ג כו' דבדבר שמוטל עליו – נאמן על זה. וכמו גבי חיה בקדושין ע''ג: ג' נאמנים על הבכור, אמו כל שבעה, אביו – לעולם, ע''ש ברש''י ד''ה כל שבעה¹⁷⁶, מחמת דכל זמן שלא נכנס לחיוב ברית – לא שייך לאביו לנאמנות.

עכ''פ אין נשים נאמנות על זה כיון שזה לא שייך להן, ועיין בירושלמי כו' דאין אשה נאמנת לומר על הולד אם זכר או נקיבה לגבי ימי טוהר וימי טומאה ע''ש כו'.

והנה באמת מבואר ביבמות ע''א [ע''ב: רב שרביא אמר: כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור] דלגבי מילה מתחילין ביצא ראשו חוץ לפרוזדור כו' וכו' ועל זה הזמן אין אשה יודעת כלל, לכן א''א לסמוך בזה כלל כו'.

וכ''כ רבינו בהלכות שחיטה פ''ד הי''ד:

ובזה אתי שפיר ג''כ הך שיטה דנשים פסולות לשחוט, מה שהקשו התוס' מהך דזבחים דף ל''א –

חולין דף ב' ע''א: הכל שוחטין - כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות. ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן פרק כל הפסולין (זבחים דף לא:) כו'.

אך כך, דהיכא דזה גופא הוה הפעולה י''ל דאין נאמנות נשים, אך אם זה רק גרם דעל ידי זה יהיה היתר - הוה זה רק כעין גילוי מילתא¹⁷⁷.

ועיין נדה דף מ''ח ע''ב גבי בדיקה וקדושין דף ע''ג ע''ב גבי חיה, ועיין בהך דיומא דף פ''ד ע'''ב גבי אם יכול להתיר ע''י נשים כו'.

דברי הרב עם הפענוח.

כשבודקין הבת כו'.

עיין בירושלמי פ''ב דר''ה גבי דנאמנת לומר שהיה חמה כשנולד התינוק, לחלל שבת על המילה –

אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת מלין אותו על פיו כו', רבי אימי מל על פי נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתה. (נשים אמרו שכשנולד התינוק בשבת עדיין החמה זרחה, ורב אימי מל את התינוק בשבת הבאה על פיהם).

ועיין ברי''ף פ''ד דיבמות על הך דדף ל''ט ע''ב ע''ש –

דף י''ג ע''א: ואישתמודענוהי דהדין פלוני אחוהי דמן אבוהי דמיתנא הוא, פליגי רב אחא ורבינא, חד אמר בעדים, וחד אמר בקרוב ואפי' אשה.

והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב ואפילו אשה, וכיון דקיימא לן דאישתמודענוהי להדין פלניא גלויי מלתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימנו, דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא מסהדי, אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן והא ניהי איתתא פלניתא, וכיון דמודעי ליה הכי, הרי איתחזק גביה דההוא סהדא מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלניא והא ניהי פלניתא, הלכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמיסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונא¹⁷⁸.

ועיין יומא דף פ''ד ע''ב ע''ש ברש''י דאין מחללין שבת על פי נשים –

על פי נשים - אם נשים או כותים אומרים צריך - אין מחללין על פיהן, רש''י¹⁷⁹.

וצ''ל - דגבי אומדנא שאני לא מהני אומדנות הנשים¹⁸⁰.

ועיין ב''ק דף קי''ב ע''ב גבי זימנא דבי דינא על פי אשה –

אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי. ולא אמרן אלא דליתיה במתא, אבל איתיה במתא לא, דאמרינן: אימר לא אמרו ליה, דאמרי אשכחינהו שליחא דב"ד ואמר ליה. ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא, אבל חליף אבבא דבי דינא לא, אמרי: אשכחוה בי דינא ואמרי ליה.

ועיין בסנהדרין דף י''ד ע''ב לגבי פדיון מע''ש ע''ש –

תא שמע: איש ושתי נשיו - פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין. - דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה. ועיין בהך דנדה דף כ' ע''ב אם נאמנת לומר כזה טיהר חכם פלוני ע''ש –

איבעיא להו: כזה טיהר איש פלוני חכם מהו. תא שמע: נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, שאני התם - דליתיה לקמה כו'¹⁸¹.

ובירושלמי שם דנאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי, אבל אינה נאמנת לומר זכר או נקבה ע''ש –

רבי יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם רבי יוחנן נאמנת אשה [שהפילה] לומר ילדתי ולא ילדתי [אם הוא ולד או אינו ולד], ואינה נאמנת לומר דכר הוא נוקבה היא. [נקבה ילדתי - שניתן לה ימי טוהר של נקבה]¹⁸².

ועיין מש''כ הר''ן ז''ל פ''ד דקדושין על הך דדף ע''ג ע''ב גבי נאמנת חיה לומר ע''ש –

ל''א ע''א מדפי הרי''ף:

אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות. שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו. ואע"ג דהימנוה רבנן ואמרי' [יבמות דף פ''ח ע''ב] דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, היינו כשהדבר בענין שראוי להאמין בו עד אחד במילתא דעבידא לאגלויי, אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי, (א''א להעמיד שני עדים לכל יולדת), הלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת.

והנה להני תנאי דס''ל בגמרא דאינן נאמנות -

נדה מ''ח ע''ב, רבי יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק - נשים בודקות אותן, תוך הפרק - אין נשים בודקות אותן, שאין משיאין ספקות על פי נשים כו', קסבר: תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי), ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא - סמכינן אנשים ובדקי, תוך הפרק דליכא חזקה דרבא - לא סמכינן אנשים ולא בדקי נשים.

אם אומרות לאחר י''ב שנה ולא בעל¹⁸³, דאז לא חיישינן שמא נשרו.

אם אומרות שאין לה שערות אם נאמנות¹⁸⁴.

לכאורה נראה דמהימנא, דאם לא כן אמאי לא מוקי לה בגמרא הך דנאמנת אשה כה''ג¹⁸⁵,

אך י''ל דשם קאי לר''י ולר''ש והם ס''ל דבלא בעל יכולה למאן אף אם הביאה שתי שערות כל זמן שלא בגרה כמבואר שם דנ''ב ע''ב –

ת"ר, עד מתי הבת ממאנת? כו', ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור כו', ואמר רבי שמעון, מצאני חנינא בן חכינאי בצידן ואמר: כשאתה מגיע אצל ר"ע אמור לו עד מתי הבת ממאנת? אם יאמר לך עד שתביא שתי שערות, אמור לו והלא בן שלקות העיד במעמד כולכם ביבנה עד שתכלכל, ולא אמרתם לו דבר כו'¹⁸⁶.

אך הוה מצי למימר דנ''מ לסימני בגרות¹⁸⁷.

פרק ב' הלכה כ''ג:

האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד, נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים.

האב שאמר כו'.

והנה נ''ל דהך דאמר כאן דנאמן לערכין ר''ל כמה שנים הוא, דנ''מ אם אמר אחר ערכו עלי ולא כרש''י ועיין בקדושין דף פ' ע''א גבי מלקין וסוקלין על החזקות ומש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות איסורי ביאה פ''א ע''ש ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דכאן לא נגמר הדבר על פי עדותו לכך לא מיקרי הוחזק.

ועיין בר''ש במסכת טהרות פ''ה מ''ט וברישא שם לא שייך הוחזק, כיון דבעצמה אין נ''מ דהיא קטנה, ונ''מ רק לאחר ובזה לא שייך הוחזק גבי מיתה ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות איסורי ביאה פט''ו הכ''ז ופ''כ הי''ג דאם הוחזק עצמו בכהן ובא על גרושה הויא רק ספק חללה ע''ש ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות ממרים פ''ה ה''ט גבי שתוקי דמשמע אף שהוחזק אינו נסקל ע''ש.

ועיין נזיר דף מ''ט ע''א ובהך דיבמות דף נ''ד ע''ב ע''ש גבי הך צריכותא דאחות אב ואחות אם ועיין בדברי הירושלמי סוף פי''א דיבמות גבי אביו ודאי ע''ש.

ביאור ההלכה.

הדין הוא שמלקין וסוקלין על החזקות כו', מבאר רבינו בכ''מ שהחזקה מהני רק לגבי עצמו, ולא לגבי אחרים, כגון מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני כו' אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, אבל אינו נאמן לפסול אחרים, ולכן הנבעלת לו היא רק ספק חללה. הגר''א הקשה בהלכות איסורי ביאה שם, מדוע הנבעלת לו היא ספק חללה, הרי לגבי אחרים אינו נאמן כלל, ומדוע פסלוה מספק.

לפי דברי המל''מ שם לא קשיא, כי כאן מדובר שהוחזק ע''פ דבריו שהוא כהן, וז''ל: "וע"כ בדהוחזק כבר מיירי וכמ"ש הוא עצמו לעיל בפ"א מה' אלו שמי שהוחזק בשאר בשר שורפין וסוקלין על החזקות. אבל בלא הוחזק כבר כתב הוא עצמו בפרק הנזכר דאין אדם לוקה ומת על פי עצמו. וכן נמי הוצרך שהחזיק ל' יום אבל פחות מכן לא כו', ולפי מה שפירשנו דבהוחזק מיירי נהי דאין האשה לוקה על פיו ממה שהחזיק הוא עצמו בכהן" כו'. ונ''ל שגם רבינו מפרש כן כמ''ש: "הוחזק עצמו בכהן", וכ''ש שלא קשה קושיית החז''א איך הוא לוקה עפ''י דבריו שהוא כהן והרי המלקה עובר (מספק) על לאו דלא יוסיף להכותו? כו', כיון דבהוחזק עסקינן, ומן הדין הוא לוקה, ועי' בחלקת יואב יו''ד סי' י'].

דברי הרב עם הפענוח.

האב שאמר כו'.

והנה נ''ל דהך דאמר כאן דנאמן לערכין ר''ל כמה שנים הוא, דנ''מ אם אמר אחר ערכו עלי ולא כרש''י –

רש''י קדושין ס''ד פירש: "אם אמר ערכי עלי - נערך". ¹⁸⁸

ועיין בקדושין דף פ' ע''א גבי מלקין וסוקלין על החזקות –

דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מלקין על החזקות – [על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר]. סוקלין ושורפין על החזקות].

ומש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות איסורי ביאה פ''א ע''ש –

ה''כ: מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב, ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו, כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואע"פ שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד, ומעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלוה, ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה.

ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דכאן [באומר בני זה בן י''ג] - לא נגמר הדבר על פי עדותו לכך לא מיקרי הוחזק¹⁸⁹.

ועיין בר''ש במסכת טהרות פ''ה מ''ט –

תניא בתוספתא שנים אומרין לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. פי' יחוש לעצמו דלגבי אחרים אין מועיל מה דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני כו', קסבר דנאמן על עצמו.

וברישא שם –

בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים –

לא שייך הוחזק [לא שייך להחזיקה כבת שלש שנים גם לחייבו מיתה] - כיון דבעצמה אין נ''מ דהיא קטנה, ונ''מ רק לאחר, ובזה לא שייך הוחזק גבי מיתה¹⁹⁰.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות איסורי ביאה פט''ו הכ''ז –

יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד כשישא הגיורת כמו שביארנו הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור שאין הורגין על ספק, וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק אשת איש שאין קידושין תופסין בעריות¹⁹¹.

ופ''כ הי''ג דאם הוחזק עצמו בכהן ובא על גרושה הויא רק ספק חללה ע''ש –

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות ממרים פ''ה ה''ט גבי שתוקי –

שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נסקל או נחנק על פיה - דמשמע אף שהוחזק אינו נסקל ע''ש¹⁹².

ועיין נזיר דף מ''ט ע''א –

ולר"ע, מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה ולא שנא כ"ג והוא נזיר נפקא מלאחיו, לאביו ולאמו למה לי? צריכי, דאי כתב אביו, הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה, משום דחזקה בעלמא הוא כו'. [רש''י: צריכי דאי כתב רחמנא לאביו - ולא לאמו, הוה אמינא לאביו הוא דאינו מיטמא משום דלא ברירא מילתא אי אבוה הוא דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו דודאי ילידתיה ליטמא לה קמשמע לן]¹⁹³.

ובהך דיבמות דף נ''ד ע''ב ע''ש גבי הך צריכותא דאחות אב ואחות אם –

ערות אחות אביך לא תגלה - בין מן האב בין מן האם, ערות אחות אמך לא תגלה - בין מן האב בין מן האם. למה לי למכתבא באחות אב, למה לי למכתבא באחות אם? אמר רבי אבהו: צריכי, דאי כתב רחמנא באחות אב - שכן יש לה חייס, אבל אחות אם - אימא לא; ואי כתב רחמנא באחות אם - שכן ודאית, אבל אחות אב - אימא לא, צריכא.

ועיין בדברי הירושלמי סוף פי''א דיבמות גבי אביו ודאי ע''ש. –

(ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, שאינו יודע מי אביו ודאי) - הכה שניהן כאחת קילל שניהן כאחת חייב ר' יודה פוטר כו' אמר רבי יוסי מודה רבי יודה בשאר כל הספיקות שהוא חייב, ברם הכא קריי דרש רבי יודה - אביו וודאי לא הספק, אמו וודאי לא הספק¹⁹⁴.

פרק ב' הלכה כ''ה:

ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות אלא אטום הוא הנקרא טומטום וגם הוא ספק, ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ודאי ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה, וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים והם שנדבר בהן בכל מקום.

וטומטום ואנדרוגינוס כו'.

עיין בהשגות הראב''ד ועיין בהה''מ דלמה הוי גדול בן י''ב אך באמת נראה דס''ל לרבינו דבאמת גדלות מתחיל מבן י''ב, רק כיון דקי''ל דאין גדלות בלא שערות, וגם קי''ל דקודם לי''ג הוי השערות שומא גבי זכר, לכך לא הוי גדול עד בן י''ג.

אבל מי שלא שייך בו הבאת שערות כמו טומטום ואנדרוגינוס, אז שפיר מיקרי גדול מבן י''ב. ובזה מדוייק לשון הגמרא ביבמות דף פ' אכל חלב מבן י''ב ע''ש

ברש''י ותוס' משום דלמ''ד למפרע נעשה סריס, הוה גדול מבן י''ב אף זכר, ומשנקרע ונמצא זכר אז חל עליו שם זכר ולא קודם.

ועיין מה שכתבתי לקמן בהלכות יבום פ''ו ובהך דחגיגה דף ד' ע''א

וכן מוכח בב''ב דף קכ''ו ע''ב וקכ''ז ע''א דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע.

ונ''מ אם ראה עדות כשהיה טומטום ואח''כ נקרע ונמצא זכר, אם מיקרי תחילתו וסופו בכשרות

ועיין מש''כ בזה בהלכות עדות פ''ט ה''ג.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל פ''ד מהלכות עבדים סה''א ע''ש ובדברי בה''ג בהלכות יבמות דכתב הטעם דאנדרוגינוס אינו נמכר, משום דלאו בר אולודי הוא ע''ש

ועיין בהך דקדושין דף ד' דאיילונית יכול אביה למכור ואכמ''ל.

ביאור ההלכה.

מבאר רבינו בכתביו בכמה מקומות, שטומטום הוא בריה בפני עצמו שאינו לא זכר ולא נקבה, ואף אם נקרע ונמצא זכר, הוא נעשה זכר רק מכאן ולהבא ולא למפרע, לכן אם ראה עדות כשהיה טומטום ונקרע ונמצא זכר – אינו יכול להעיד, כי כשראה העדות לא היה זכר.

ומטעם זה פוסק הרמב''ם, שכשיהיה בן י''ב ויום אחד – נעשה גדול (כמו נקבה), משום שקודם שנקרע אינו בגדר זכר. (וממילא גם אם נקרע בן י''ב וששה חדשים ונמצא זכר – הוא כבר גדול מקודם, כשהיה בן י''ב).

מבאר את דעת הרמב''ם שהגדלות מתחילה בשנת הי''ב, אך כיון שצריך גם שתי שערות, ולפני י''ג הוו רק שומא, לכן הגדלות לפועל היא בשנת י''ג, אבל בטומטום שאינו שייך להביא שתי שערות, הגדלות היא בשנת י''ב. (במרכבת המשנה פירש דאינו שייך להביא שתי שערות, כי ערותו אטומה ואין סימנים אלא במקום ערוה).

וכ''כ רבינו במענה לאדמו''ר מליובאויטש (רשימות חוברת ק''ד):

והגדר, נראה מדברי הרמב''ם ז''ל בהלכות אישות דרק גבי ישראל דתליא העיקר בשערות, וזה קי''ל הלכה למשה מסיני דשערות קודם י''ג שנה – הוה שומא כו', אך מהלכות אישות כו' .... ג' תיבות מחוקות וצ''ל: מוכח דאם אינו] – יכול להביא ב' שערות כמו טומטום ואנדרוגינוס, דטומטום קודם קריעה אינו מביא ב' שערות – אז הגדלות שלהם בודאי מבן י''ב – לא מחמת ספק, וע''כ דגבי זכר מה דצריך דוקא י''ג, הוא משום דקודם לזה הוה השערות שומא, וכן מוכח מהך דיבמות (פ'.) אכל חלב מבן י''ב ע''ש ברש''י ותוס' ובזה אתי שפיר דגבי סריס הגדול [הגדלות] שלו מבן י''ב גם בזכר.

דברי הרב עם הפענוח.

וטומטום ואנדרוגינוס כו' עיין בהשגות הראב''ד –

טומטום ואנדרוגינוס שהיו בן י"ב שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים. א"א ולמה בחזקת גדולים אלא יבדקו אם יש להם סימנין אם לא דלענין הבאת סימנין הרי הם ככל אדם.

ועיין בהה''מ דלמה הוי גדול בן י''ב –

בהשגות א"א ולמה בחזקת גדולים וכו', ואיני יודע כוונת רבינו ג"כ, אם הוא שאפי' בלא סימנין הן בחזקת גדולים, או שלא דיבר לענין סימנין אלא לענין הזמן, ואמר שהוא בן י"ב שנה כדין הנקבה לפי שהוא ספק ודנין אותו להחמיר, ומ"מ דוקא בהבאת סימנין כו'.

אך באמת נראה דס''ל לרבינו דבאמת גדלות מתחיל מבן י''ב, רק כיון דקי''ל דאין גדלות בלא שערות, וגם קי''ל דקודם לי''ג הוי השערות שומא גבי זכר, לכך לא הוי גדול עד בן י''ג.

אבל מי שלא שייך בו הבאת שערות כמו טומטום ואנדרוגינוס, אז שפיר מיקרי גדול מבן י''ב.

ובזה מדוייק לשון הגמרא ביבמות דף פ' אכל חלב מבן י''ב ע''ש –

איתמר: אכל חלב מבן שתים עשרה [ויום אחד] עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס, ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר: נעשה סריס למפרע, [בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא, דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה, והא דתניא לקמן דאפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו, למפרע הוא דקאמר, ומשנים עשר הויא גדולה וסריס הוה]. ושמואל אמר: קטן היה באותה שעה. [דלא מחזקינן ליה בגדול אלא משמונה עשר ואילך שהוא מוחזק בסריס].

ברש''י –

אתינוקת קאי כו', נעשה סריס למפרע - איידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס כו'.

ותוס' –

בנקבה איירי, וכר' אליעזר, ואיידי דנקט לשון זכר נקט סימני סריס כו'¹⁹⁵.

משום דלמ''ד למפרע נעשה סריס, הוה גדול מבן י''ב אף זכר, ומשנקרע ונמצא זכר אז חל עליו שם זכר ולא קודם¹⁹⁶.

ועיין מה שכתבתי לקמן בהלכות יבום פ''ו¹⁹⁷.

ובהך דחגיגה דף ד' ע''א –

אמר מר: זכורך - להוציא טומטום ואנדרוגינוס. בשלמא אנדרוגינוס - אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ואית ליה צד זכרות - ליחייב, קמשמע לן דבריה בפני עצמו הוא, אלא טומטום ספיקא הוא, מי אצטריך קרא למעוטי ספיקא? - אמר אביי: כשביציו מבחוץ¹⁹⁸.

וכן מוכח בב''ב דף קכ''ו ע''ב –

אמר ר' אמי: טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא: והיה הבן הבכור לשניאה, עד שיהא בן משעת הויה. רב נחמן בר יצחק אמר: אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, עד שיהא בן משעת הויה.

וקכ''ז ע''א –

אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה, שנא': וילדה לו בנים, עד שיהא בן בשעת לידה. רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה, דאמר קרא: אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול, עד שיהא זכר משעת לידה כו'. –

דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע¹⁹⁹.

ונ''מ אם ראה עדות כשהיה טומטום ואח''כ נקרע ונמצא זכר, אם מיקרי תחילתו וסופו בכשרות²⁰⁰,

ועיין מש''כ בזה בהלכות עדות פ''ט ה''ג²⁰¹.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל פ''ד מהלכות עבדים סה''א ע''ש –

אבל הטומטום והאנדרוגינוס אינו נמכר לא כעבד עברי ולא כדין האמה העבריה.

ובדברי בה''ג בהלכות יבמות דכתב הטעם דאנדרוגינוס אינו נמכר, משום דלאו בר אולודי הוא ע''ש –

סימן כ''ח: ואינו נמכר כעבד עברי, דאין עבד עברי אלא דבר אולודי הוא, דכתיב ביה אהבתי את אדוני וגו', (ואינו נמכר כאמה עבריה) - ואמה עבריה, דבת בנים היא דכתיב ואם לבנו ייעדנה, ואנדרוגינוס לאו בר אנסובי הוא.

ועיין בהך דקדושין דף ד' דאיילונית יכול אביה למכור –

ע''א: כי נפקא לה בנערות, בגרות מאי בעיא גביה? אלא אמר אביי: לא נצרכה אלא לבגר דאילונית – [לא נצרכה - קרא דבגרות אלא ללמדנו שהאילונית נמכרת בקטנותה כשאר בנות]. סד"א בנערות תיפוק, בבגרות לא תיפוק, קמ"ל²⁰².

ואכמ''ל.

פרק ג' הלכה א':

כיצד האשה מתקדשת, אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה, אומר לה הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאשה בזה, ונותנן לה בפני עדים, והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה והוא שיתן לה הכסף.

אם בכסף הוא מקדש כו'.

והמנהג שמקדש בטבעת ולא בכסף, ונ''ל דהנה עיין בירושלמי פרק ה' דנדרים דהמקדש בספר תורה שלו אינה מקודשת, וטעם כמ''ש הר''ן פרק א' דקדושין גבי מנה אין כאן, דבדבר שלא יצא מידו לגמרי לא הוה קדושין והנה מבואר בב''ב דף מ''ג דמן ס''ת אינו יכול לסלק לגמרי.

וע''ש דף קנ''א ע''א גבי אם מיקרי נכסי ואף דהא בגיטין דף כ' אמרינן דאם גירשה בס''ת אם אקדים זוזא לספרא כו' הוה שייך גט, התם כיון שנכתב לשם גט - נפסלה הס''ת אבל בס''ת כשירה אינה מקודשת.

והנה כעת המנהג שמקדשים משעת חופה ותיכף הוה נשואה, וא''כ יהא לו בכסף קדושין פירות, וא''כ לא הוה קדושין, לכך תתקדש בכלי דהוה כלבוש ועיין כתובות דף נ''ד ע''א

וסנהדרין דף קי''ב ומש''כ רבינו ז''ל בפרק א' מהלכות מלוה ה''ה

וכ''מ בזה.

ועיין ירושלמי נזיר פ''ה ה''ב, דאין בעל חוב גובה מתכשיטין של אשתו.

אך באמת ברש''י קדושין דף ט' ע''ב מוכח, דכסף קדושין לא הוה בגדר קנין בלבד רק בגדר דין, ע''ש במש''כ בד''ה הויה דכסף, דכתב שם שתהא צורת הדינר טבועה לשמה ומה שייך זה, הא גבי שטר קדושין כל זמן שלא קידשה יש שם שטר קדושין עליו משא''כ גבי כסף כל זמן שלא קידשה אין עליו כלל שם של כסף קדושין, ואיך ס''ד כלל להשוותם זה לזה. ועיין לעיל שם דף ה' ע''א טבעא מיהו חד הוא וע''ש דף ג' ע''א בתוס' ד''ה ואשה ושם דף י''ג ע''א דאמר כשם שאין אשה נקנית כו' - ע''ש בתוס', ועיין בגיטין דף פ''ה ע''א גבי חוץ מקדושי כסף.

ובאמת זהו מה דר''ל שם בגמרא דף ח' ע''ב מנה אין כאן משכון אין כאן דר''ל כך, דעיקר מה שיש לה קנין במשכון הוא ממה שהבעל חוב חייב לו, וכאן כל זמן שאינה מקודשת אינו חייב לה כלום, וא''כ לא שייך כלל גדר משכון, כיון דבלא המשכון אינה מקודשת, וא''כ אינו חייב לה כלום, וא''כ אמאי יחול המשכון?

ועיין כתובות דף ק''ב ע''א גבי כתב שטר לכהן ע''ש מה דמקשה אי הכי אמאי בנו אינו פדוי ועיין בירושלמי פרק ג' דקדושין הלכה ב' גבי הך דרבי אבהו דאמר אשה לא קניתי ואת אמר זיל הב ע''ש. ובאמת עיין מ''ש התוס' קדושין דף נ''ב ע''ב ד''ה המקדש, אמאי גרע מעל מנת שאדבר עליך לשלטון ע''ש בתוס''י.

אך באמת עיקר הטעם דהוא אין יכול למכור, והיא אינה קונה, וכל זמן שלא קנתה לא הוי קדושין וכמבואר שם דף נ''ג ע''ב, ודנ''ד ע''ב, דאינה יכולה ליתן במתנה.

וזהו מה דר''ל שם דף נ''ג אם יש בה דין חלוקה ר''ל אם מה שנותן לו אם הוי קנין, ולכך יכול ליקח בו קרבן אחר כנגדו, ואמר דאין בו דין חלוקה ואינו יכול ליקח.

ועיין בהך דחולין דף ק''ל ע''ב גבי הך דריב''ב דאמר יכול אפילו חזה ושוק ע''ש ברש''י

אך באמת דר''ל דכיון דמשולחן גבוה קזכו, לא שייך בו כלל גדר משפט ואין בו כלל דין זכיה כמבואר בקדושין הנ''ל.

וע''ש דף קל''א גבי תשעה נכסי כהן ועיין ב''ק דף י''ג ע''ב גבי תודה שהזיקה

ועיין בהך דיבמות דף ק''א גבי ספק מאיזה בית אב, אם כופין אותו לעבוד ע''ש בתוס'

ובירושלמי

ועיין תמורה דף ז' ע''ב גבי חטאת ואשם שאין זכין בהם בחייהם ע''ש דכל זמן שלא קרב לא זכו הכהנים בהם כלל, אף שבא לידם.

ועיין ערכין דף ל''ד ע''א מי דמי קדשיו לאו ברשותו ע''ש ברש''י

ועיין ב''ק דף קי''א גבי אם לא הקריב הקרבן

ע''ש בירושלמי דאנשי משמר שנתעצלו ולא הקריבו כו' דנוטלין ממנו המשמר השני

ולכך גם באיסורי הנאה אינה מקודשת משום דאינה קונה, ואתי שפיר מ''ש התוס' שם דף נ''ו ע''ב

ועיין תוס' ע''ז דף ס''ב ע''א וסוכה דף ל''ה והנה גבי גט לדידן כו' דקי''ל בגיטין דף כ' דאקנויי אקני ליה לבעל ע''ש וזה ודאי אם יגרש אותה וימסור לה הגט - אז נעשה גט, ולא קודם. ועיין בר''ן שם על דף כ''ב ע''ב ע''ש והוה כמו כסף ועיין מש''כ רש''י ז''ל בגיטין דף ע''ח ע''ב ד''ה והא אגיד גביה שפירש שם הטעם משום ונתן בידה, ולא פירש הטעם משום כריתות כמבואר שם בגמרא ע''ש.

ועיין בתוס' כתובות דף ל' ובאמת הירושלמי פרק א' דגיטין אמר שם הטעם כמ''ש רש''י ע''ש כו'

אך משום דרש''י ז''ל ר''ל, לפי עכשיו דתיקנו רבנן שיהא לבעל, וזה רק אם מתגרשת אבל אם אינה מתגרשת אז הוה שלה, ולא שייך הטעם משום כריתות דאגיד גביה, רק משום דאין הגט בידה לגמרי.

ועיין בירושלמי שם פ''ב גבי כתב על הקרן של פרה ע''ש אך לפי שיטת רש''י דכסף קדושין לא מטעם קנין לבד רק מחמת דין, אתי שפיר.

ועיין בירושלמי פ''ב דקדושין ה''א גבי חטף סלע מידה כו' ואמר שם במה קידשה ופליגי שם אם הקנתה לו הסלע, או אמרינן שהוא סלע אחר. ועיין רש''י קדושין דף נ''ב דפירש שם דאחילתיה ולא משמע דהקנתה לו, רק דלא אמרה אין שקלי ודידי שקלי והוא מהך טעמא דס''ל דאין צריך בזה גדר קנין רק הוא דין.

ועיין בירושלמי גיטין פ''ח גבי קרוב לזה כו', דאמר שם לענין שכר הסופר שנו.

ור''ל ג''כ כה''ג דאם הוה גט נמצא האשה משלמת שכר הסופר, ואם לאו אז הבעל משלם וכמ''ש.

ביאור ההלכה.

מבאר רבינו טעם למנהגנו היום לקדש בטבעת דוקא. כי בעבר שהיו מקדשין קודם הנשואין, ורק כעבור זמן היו עושים החופה, היה אפשר לקדש בכל דבר, בכסף ובשוה כסף, כי החפץ היה יוצא מרשותו לגמרי ונעשה שלה לגמרי – והיא מקודשת.

אבל היום שעושים את הקדושין והנשואין ביחד²⁰³, והיא מיד נעשית נשואה והבעל זוכה בפירות של כל נכסיה, אם יקדש אותה בכסף או שוה כסף אחר – יהיה הקרן שלה והפירות שלו, וא''כ לא יצא הדבר מידו לגמרי – ואינה מקודשת, לכן מקדשין בטבעת שזה כמו לבוש שלה שאין לבעל בו פירות. שהדין הוא שאין בעל חוב גובה מתכשיטי ומלבושי האשה כו'²⁰⁴.

ומטעם זה א''א לקדש בספר תורה, כי אף שנותן לאשה, מ''מ אינו יכול לסלק עצמו מהס''ת, וממילא לא יצא מידו לגמרי.

וכ''כ רבינו בצפ''ד ח''ב כ''ד:

דאף אם יחיד קידש בס''ת שלו – לא הוו קדושין, דגבי קדושין צריך ליתן לה הכל, הצורה והחומר, ובס''ת אינו יכול להקנות הצורה, ולא הוו קדושין כו', ע''כ.

"אך באמת כו' דכסף קדושין לא הוה בגדר קנין בלבד, רק בגדר דין"²⁰⁵.

בשו''ת צפ''ו קס''ה, מבאר שהירושלמי מחלק בין אם גזל מטבע מידה וחזר וקידשה בו או אם גזל כלי מידה:

משום דסלע אין שייך לומר דזה הסלע שלה, דמטבע י''ל שמא החליף, ר''ל, אף דלא החליף – מ''מ אין זה עצם, ויכול ליתן מטבע אחרת כו' דשם מטבע אחת הוא כו', אבל כלי – לא שייך זה²⁰⁶.

אך גמרא דילן לא ס''ל כן [אלא אף גזל כלי – מקודשת], וא''כ במה קנה להדבר שיהיה קדושין, יעיין נדרים דמ''ח ע''ש גבי קני ע''מ להקנות²⁰⁷.

אך באמת, זה הוה כמו בהך דגיטין דף כ' ע''א גבי גט, [האשה עצמה כותבת את גיטה על נייר שלה, והבעל מגרשה בו, שואלת הגמ': ואלא משום דכתיב ונתן, והכא לא יהיב לה מידי, דלמא נתינת גט היא]. - דאף דזה ודאי דאימת נקנה הנייר לבעל? מזמן שמגרשה, ואם לא יגרשה – לא יהיה הנייר שלו, וא''כ מ''מ מה נותן לה?

ואמר שם דנותן לה גט, ור''ל דע''י הבעל נעשה "הדבר" – גט.²⁰⁸.

והכא נמי [כאן – המקדש בגזל], דזה ודאי דאינה מקנה לו הדבר [אלא] רק אם מקדשה, ומה נותן לה? רק נותן לה - דעל ידו חל על "הדבר" שם "כסף קדושין"²⁰⁹.

דזה שני דברים:

א') מה דנקרא כסף קדושין.

ב') ומה שהיא מקודשת.

בהלכות תרומות כ''ב טור ד' כותב רבינו בענין זה, שצריך להיות כסף קדושין, ע''ש. וכן בצפ''ו קס''ה, וכן לקמן בכ''מ:

ועיין רש''י גיטין דף ל''ב ע''ב ד''ה דיבור, שכתב ומיהו המעות לא בטלו, שאם חזר וקידשה בהם מדעתה הוי קדושין – [דיבור ודיבור הוא - מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין, אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור. ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת]. ומה ר''ל בזה דלענין מה יתבטל הכסף? ר''ל דנהי דלא הוה מקודשת, מ''מ יש על המעות שם כסף קדושין, לא כסף סתם²¹⁰.

כסף קדושין הוא לא גדר קנין אלא גדר דין, ומוכיח מרש''י בקדושין דף ט', שבכסף קדושין לא צריך שתהא צורת הדינר טבועה לשמה, "ומה שייך זה"? מבאר רבינו שאכן לא צריך להטביע את הדינר לשם קדושין, אבל צריך לעשות את הדינר "כסף קדושין" ולקדש בו.

שתי הפעולות הללו נעשות ע''י הקדושין, אבל מה קודם למה, האם קודם היא קונה את הכסף ואח''כ מתקדשת בו, או קודם מתקדשת ואח''כ קונה.

בצפ''ד סי' ט' כותב רבינו:

וגבי כסף, הארכתי בזה הרבה אם העילה הוא הקנין וע''י זה מתקדשת, או להיפך – העילה היא הקדושין וע''י זה היא קונה הדבר, ויש בזה כמה סתירות, עיין גיטין דף ע''ח ע''ב גבי וכן לענין הקדושין – ע''ש לשיטת הראשונים בזה גם בכסף קדושין²¹¹, ומה זה? כיון דלא קנתה הכסף במה מקדשה?²¹² - וע''כ צ''ל דעילה הוא הקדושין ועי''ז – קנתה²¹³.

ועיין ב''ב דק''ל ע''א ברשב''ם גבי תוך כדי דבור, דס''ל דאם חזר ואמר שמבטל גם הנתינה לה תוך כדי דבור ורוצה ליקח ממנה – בטל הקדושין ע''ש בזה –

[וקדושין - שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו כו']²¹⁴. –

חזינן דס''ל דהעילה הוא הקנין, והך דגיטין דף ע''ח – י''ל בקדושי שטר²¹⁵.

דברי הרב עם הפענוח.

אם בכסף הוא מקדש כו'.

והמנהג שמקדש בטבעת ולא בכסף, ונ''ל דהנה עיין בירושלמי פרק ה' דנדרים דהמקדש בספר תורה שלו אינה מקודשת, וטעם כמ''ש הר''ן פרק א' דקדושין גבי מנה אין כאן, דבדבר שלא יצא מידו לגמרי לא הוה קדושין –

דף ד' ע''ב, בענין התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם – אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן, כתב הר''ן: משא"כ במקדש במלוה דידיה, דמנה אין כאן, כלומר דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה, וכסף קדושין דאגיד גבי בעל לא כסף קדושין הוא.

והנה מבואר בב''ב דף מ''ג דמן ס''ת אינו יכול לסלק לגמרי –

והתניא: בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר; ואם איתא, ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו, [ליסתלקו - יכתבו דין ודברים אין לי על ספר תורה זה ויקנו מידם].

שאני ס"ת, דלשמיעה קאי – [ואין יכול לסלק עצמו שלא יהא נוגע בעדות שהרי נהנה בו ויוצא בשמיעתו]²¹⁶.

וע''ש דף קנ''א ע''א גבי אם מיקרי נכסי –

דתנן: המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לגבי מזבח, יינות, שמנים ועופות. תפלין איקרי נכסי, דתנן: המקדיש נכסיו - מעלין לו תפלין. איבעיא להו: ספר תורה מאי? כיון דלא מזדבן דאסור לזבוניה - לאו נכסי הוא, או דלמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה - נכסי הוא? תיקו.

ואף דהא בגיטין דף כ' אמרינן דאם גירשה בס''ת אם אקדים זוזא לספרא כו' הוה שייך גט – ההוא גברא דעל לבי כנישתא, שקל ספר תורה יהיב לה לדביתהו, ואמר לה הא גיטך; אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה? כו', אי משום כריתות דאית בה - הא בעינא וכתב לה לשמה, וליכא, וכי תימא, ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא מעיקרא – [לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה]. הא בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה – [דתנן לקמן דפסול, אלמא צריך לכתוב שמו ושמה] – וליכא.

התם כיון שנכתב לשם גט - נפסלה הס''ת²¹⁷, אבל בס''ת כשירה אינה מקודשת²¹⁸.

והנה כעת המנהג שמקדשים משעת חופה ותיכף הוה נשואה, וא''כ [אם יקדש בכסף] - יהא לו בכסף קדושין פירות, וא''כ לא הוה קדושין [כי לא יצא מידו לגמרי], לכך תתקדש בכלי דהוה כלבוש²¹⁹.

ועיין כתובות דף נ''ד ע''א –

דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו - אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו כו'²²⁰.

וסנהדרין דף קי''ב –

בעי רב יוסף: שיער נשים צדקניות מהו? כו', אלא אמר רבא: בפיאה נכרית. היכי דמי? אי דמחובר בגופה - כגופה דמיא. [וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן - כך אין שורפין אותו גדיל]. - לא צריכא, דתלי בסיבטא. כנכסי צדיקים שבתוכה דמי - ואבד, או דלמא כיון דעיילא ונפקא - כלבושה דמי – תיקו²²¹.

ומש''כ רבינו ז''ל בפרק א' מהלכות מלוה ה''ה –

אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אף על פי שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן אלא הרי אלו שלהן.

וכ''מ בזה.

ועיין ירושלמי נזיר פ''ה ה''ב, דאין בעל חוב גובה מתכשיטין של אשתו –

קריבתיה דר' חגיי הוה בעל חייב קרטס (בעלה היה חייב לאחרים בשטר), אתא מרי חובא וטרף (קרקעותיו, ורצה הבעל לגרשה), אתא עובדא קומי דרבי אחא אמר צריך להדיר הנייה (שלא יחזור וישאנה, שלא יעשו קנוניא על הבע''ח כי כתובתה קודמת לחוב והיא תטרוף מהבע''ח ואז יחזירנה בעלה), רבי יוסי אמר אין צריך להדיר הנייה, אמרין חבריא קומי רבי אחא רבי יוסי יאות אמר רבי אחא דאין חזר הוא עליה לא אתי מרי חובה וטרף?, (וכי אם יחזירנה בעלה לא יבוא הבעל חוב ויטרוף שוב?) - אמר לון רבי יוסי עבדה לון תכשיטין. (ר' יוסי אומר צריך להדיר הנייה שלא יחזירנה, כי הבעל יחזירנה לאחר שתטרוף השדה, ויכתוב לה שהשדה שלה כמו תכשיטין שאין לו זכות בהם (או שימכור השדה ויקנה לה תכשיטין) - ואז אין בעל חובו יכול לטרוף מהם).

אך באמת ברש''י קדושין דף ט' ע''ב מוכח, דכסף קדושין לא הוה בגדר קנין בלבד רק בגדר דין, ע''ש במש''כ בד''ה הויה דכסף, דכתב שם שתהא צורת הדינר טבועה לשמה – [הוייה דכסף לא בעינן שתהא לשמה - שתהא צורת הדינר טבועה לשמה].

ומה שייך זה?, הא גבי שטר קדושין כל זמן שלא קידשה יש שם שטר קדושין עליו [לכן צריך לכותבו לשמה], משא''כ גבי כסף כל זמן שלא קידשה אין עליו כלל שם של כסף קדושין, ואיך ס''ד כלל להשוותם זה לזה?²²².

ועיין לעיל שם דף ה' ע''א טבעא מיהו חד הוא –

ואקיש נמי יציאה להויה, מה הויה בכסף, אף יציאה בכסף, אמר אביי, יאמרו: כסף מכניס כסף מוציא, סניגור יעשה קטיגור? אי הכי, שטר נמי יאמרו: שטר מוציא שטר מכניס, קטיגור יעשה סניגור? מילי דהאי שטרא לחוד, ומילי דהאי שטרא לחוד. הכא נמי האי כספא לחוד, והאי כספא לחוד, טיבעא מיהא חד הוא [חד הוא - אינו נזכר בתוכו אם להוציא אם להכניס].

וע''ש דף ג' ע''א בתוס' ד''ה ואשה –

ועוד קשה כיון דס"ד השתא למגמר קניני אשה מקניני שדה, א"כ אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה. ועוד דלקמן (דף ה.) בעי בגמ' בשטר מנלן? ומאי בעי, ליגמר משדה.

ושם דף י''ג ע''א דאמר כשם שאין אשה נקנית כו' - ע''ש בתוס' -

כשם שאין האשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין הקרקע נקנית כו' - תימה דה"ל למידק איפכא דהא קניני אשה לא ידעינן אלא משדה, ושמא י"ל דלית ליה ג"ש דקיחה קיחה אלא נפקא ליה מויצאה חנם כו'²²³.

ועיין בגיטין דף פ''ה ע''א גבי חוץ מקדושי כסף²²⁴ –- חוץ מקידושיך בשטר, מהו? מי אמרינן: אפשר דמקדש לה בכסף ובביאה, או דלמא ויצאה... והיתה, איתקוש הוויות להדדי? תיקו. [והיכא דשייר חדא מינייהו לא קרינא ביה ויצאה].

ובאמת זהו מה דר''ל שם בגמרא דף ח' ע''ב מנה אין כאן משכון אין כאן –

אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לה התקדשי לי במנה, והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת, מנה אין כאן, משכון אין כאן. [הלכך משכון אינו שוה (כאן) כלום שאין המשכון מתנה].

דר''ל כך, דעיקר מה שיש לה קנין במשכון הוא ממה שהבעל חוב חייב לו, וכאן, כל זמן שאינה מקודשת אינו חייב לה כלום, וא''כ לא שייך כלל גדר משכון, כיון דבלא המשכון אינה מקודשת, וא''כ אינו חייב לה כלום, וא''כ אמאי יחול המשכון?²²⁵.

ועיין כתובות דף ק''ב ע''א גבי כתב שטר לכהן ע''ש מה דמקשה אי הכי אמאי בנו אינו פדוי –

תא שמע: כתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים - חייב ליתן לו חמש סלעים, ובנו אינו פדוי, שאני התם, דמשועבד ליה מדאורייתא. אי הכי, אמאי כתב? כדי לברר לו כהן. אי הכי, בנו אמאי אינו פדוי? כדעולא, דאמר עולא: דבר תורה פדוי לכשיתן, ומ"ט אמרו בנו אינו פדוי? גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות²²⁶.

ועיין בירושלמי פרק ג' דקדושין הלכה ב' גבי הך דרבי אבהו דאמר אשה לא קניתי ואת אמר זיל הב ע''ש –

אתא עובדא קומי רבי אבהו (שאחד אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע''מ שאתן לך מאתים זוז ואכניסך לחופה ביום פלוני, וכנסה בתוך הזמן. הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי) - אמר ליה זיל הב (אינך נאמן שנתת, לך ותן לה) א"ל, רבי, אשה לא קניתי ואת אמר לי איזיל הב (אם אינך מאמין שקיימתי התנאי ונתתי הרי שאינה מקודשת כלל, א''כ אשה לא קניתי ואתה אומר לי לך ותן לה?). א"ר אבהו מימי לא שחק בי אדם אלא זה²²⁷.

ובאמת עיין מ''ש התוס' קדושין דף נ''ב ע''ב ד''ה המקדש, אמאי גרע מעל מנת שאדבר עליך לשלטון ע''ש בתוס''י –

המקדש בחלקו אינה מקודשת - ואם תאמר מי גרע מהמקדש על מנת שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אף על פי שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה, ויש לומר דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדיבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה, אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה שעשה לה [אע"ג דאית ביה שוה פרוטה שיכול למוכרה לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לע"מ שאדבר עליך לשלטון, ת"י].

אך באמת עיקר הטעם [שהמקדש בחלקו אינה מקודשת] - דהוא אין יכול למכור, והיא אינה קונה, וכל זמן שלא קנתה לא הוי קדושין²²⁸.

וכמבואר שם דף נ''ג ע''ב, ודנ''ד ע''ב דאינה יכולה ליתן במתנה –

וכר' יהודה במעשר מי לא תנן? והתנן: הפודה מעשר שני שלו - מוסיף עליו חמישיתו, בין משלו בין שניתן לו במתנה; מני? אילימא ר"מ היא, מי מצי יהיב ליה במתנה? והאמר: מעשר - ממון גבוה הוא, אלא לאו ר' יהודה כו'.

וזהו מה דר''ל שם דף נ''ג אם יש בה דין חלוקה –

כשם שאין חולקין בקדשי קדשים, כך אין חולקים בקדשים קלים; איש - איש חולק אפי' בעל מום, ואין הקטן חולק ואפי' תם; סתם ספרא מני? ר' יהודה, והוא קאמר דלית בה דין חלוקה כלל, ש"מ. –

ר''ל אם מה שנותן לו אם הוי קנין, ולכך יכול ליקח בו קרבן אחר כנגדו, ואמר דאין בו דין חלוקה ואינו יכול ליקח.

ועיין בהך דחולין דף ק''ל ע''ב גבי הך דריב''ב דאמר יכול אפילו חזה ושוק ע''ש ברש''י – [ת"ש, ר' יהודה בן בתירא אומר: משפט - מלמד שהמתנות דין, יכול אפי' חזה ושוק דין? ת"ל: זה; למאי? אילימא לחולקו בדיינין - אטו חזה ושוק לאו בדיינין מיחלקו? [כלום היה יכול לתתם לכהן עם הארץ והא מנת נינהו, עכ''ל רש''י ועי' רמב''ן שם ועוד שהקשו הרי מותר לתת חזה ושוק אף לע''ה], אלא לאו, להוציא בדיינין, [אלמא דממון שיש לו תובעין הוא כו'], הכא במאי עסקינן - דאתו לידיה כו' – [דכהן, ואחר כך גזלם זה ממנו, דהוה ליה ממון שיש לו תובעין שכבר זכה זה בהן, ודמי כמאן דגזל מיניה גלימיה].

אך באמת דר''ל דכיון דמשולחן גבוה קזכו, לא שייך בו כלל גדר משפט ואין בו כלל דין זכיה כמבואר בקדושין הנ''ל²²⁹.

וע''ש דף קל''א גבי תשעה נכסי כהן –

ת"ש: תשעה נכסי כהן - תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, והקרן, והחומש, למאי, לאו להוציאן בדיינין? לא, לכדתנן: למה אמרו נכסי כהן - שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, ואשה בכתובתה, וספר תורה.

ועיין ב''ק דף י''ג ע''ב גבי תודה שהזיקה –

אמר רבא: תודה שהזיקה - גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה. לחם, פשיטא, סיפא אצטריך ליה: ניזק אוכל בשר, ומתכפר מביא לחם. הא נמי פשיטא,

מהו דתימא, כיון דלחם הכשירא דזבח הוא, לימא ליה: את אכלת בשר ואנא אייתי לחם? קמ"ל, דלחם חיובא דבעלים הוא²³⁰.

ועיין בהך דיבמות דף ק''א גבי ספק מאיזה בית אב, אם כופין אותו לעבוד –

ועולה במשמרו וכו'. וכי מאחר דאינו חולק, למה עולה? למה עולה? האמר: בעינא דניעביד מצוה, אלא עלה לא קתני אלא עולה בעל כרחו? - [דאע"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד]. אמר רב אחא בר חנינא אמר אביי אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן: משום פגם משפחה].

ע''ש בתוס' –

עולה בעל כרחו - תימה קצת היכי משמע ליה דעולה בעל כרחו, דלמא בעל כרחם דבני משמרה קאי.

ובירושלמי –

סוף פי''א: ועולה במשמרו של זה ושל זה לא יעלה רבי אחא רבי חיננא בשם רבי יסא מפני פגם המשפחה תני והן שיהו שניהן בית אב אחד²³¹.

ועיין תמורה דף ז' ע''ב גבי חטאת ואשם שאין זכין בהם בחייהם ע''ש –

[מה חטאת ואשם - אין ממירין בו, אף בכור - אין ממירין בו. אמר רבי יוחנן בן נורי: מה לו אם אינו ממיר בחטאת ואשם - שאין זכין בהן בחייהן, תאמר בבכור - שזכין בו בחייו כו']. –

דכל זמן שלא קרב - לא זכו הכהנים בהם כלל, אף שבא לידם.

ועיין ערכין דף ל''ד ע''א מי דמי קדשיו לאו ברשותו –

[כהן שהקדיש] שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים. כו' ס"ד אמינא: הואיל וכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו, הא נמי כי קדשיו דמיא. מי דמי? קדשיו לאו ברשותו, הכא ברשותו כו'].

ע''ש ברש''י – [קדשיו לאו ברשותו - ולאו מכח דידיה קא שקיל להו אלא מקריב אימוריהם. (משא''כ שדה חרמו) - מכח דידיה קא שקיל להו ולא משלחן גבוה בשכר עבודה].

ועיין ב''ק דף קי''א גבי אם לא הקריב הקרבן –

ואם היה זקן או חולה - נותנה לכל כהן שירצה, ועבודתה ועורה לאנשי משמר. האי זקן או חולה היכי דמי? אי דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה, ואי דלא מצי עביד עבודה, שליח היכי משוי? אמר רב פפא: שיכול לעשות על ידי הדחק, עבודה - דכי עביד ליה ע"י הדחק עבודה היא ומשוי שליח, אכילה - דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא, ואכילה גסה לאו כלום הוא, משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר.

ע''ש בירושלמי דאנשי משמר שנתעצלו ולא הקריבו כו' דנוטלין ממנו המשמר השני – [סוף פ''ט: זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן, נתעצלו ולא הקריבוהו - מוציאין אותן מידו].

ע''ש בפירוש המשניות לרבינו –

אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו שאם נתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה, והיתה משמרת ידעיה, אם ההלכה כחכמים שאומרים יצא אשם ליהויריב כמו שקדם - הרי הדבר ברור ואין שם ספק, ואם ההלכה כר' יהודה שאומר יחזור הכסף לידעיה - אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לאו אלא מיהרה משמרת ידעיה והקריבה את האשם קודם שתקבל את הכסף מיהויריב - זכו בני ידעיה בעור האשם אבל בשרו אסור לאכלו לפי שהוא פסול, ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריבהו במשמרתו.

ולכך גם באיסורי הנאה אינה מקודשת משום דאינה קונה, ואתי שפיר מ''ש התוס' שם דף נ''ו ע''ב –

המקדש בערלה כו' אינה מקודשת - פירוש לפי שאיסור הנאה וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו²³².

ועיין תוס' ע''ז דף ס''ב ע''א –

בדמיהן מקודשת - משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שוה פרוטה, וקשה בגופה נמי איכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן או באפרן כדתנן (תמורה דף לד.) כל הנשרפין אפרן מותר וי"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה דגמרינן (קידושין דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או לשאר הנאות²³³.

וסוכה דף ל''ה – [אתרוג] של ערלה פסול. מאי טעמא? פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי אסי. חד אמר: לפי שאין בה היתר אכילה, וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון].

והנה גבי גט לדידן כו' דקי''ל בגיטין דף כ' דאקנויי אקני ליה לבעל ע''ש –

בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא (אשה) לא ידעה לאקנויי? כו', אלא אמר רב אשי, מהכא: אשה כותבת את גיטה, [ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה]. והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו.

וזה ודאי אם יגרש אותה וימסור לה הגט - אז נעשה גט, ולא קודם.

ועיין בר''ן שם על דף כ''ב ע''ב ע''ש –

האשה כותבת את גיטה ומקנתו לבעל וחוזר ומוסרו לה לגירושין], והוה כמו כסף – [כמו שהמקדש נותן לאשה כסף והאשה קונה אותו ואז נעשה הכסף קדושין, כמו כן גט לאחר שהבעל מוסרו לידה אז נעשה גט ולא קודם.

ועיין מש''כ רש''י ז''ל בגיטין דף ע''ח ע''ב ד''ה והא אגיד גביה –

אלא אמר רב כהנא: הכא בח' אמות מצומצמות עסקינן, וגט יוצא – [מאלו לאלו מקצתו בד' אמות שלה ומקצתו בד' אמות שלו]. והא אגיד גביה – [עדיין הגט ברשותו קצת ואנן ונתן בידה בעינן עד שיהא כולו ברשותה. -

שפירש שם הטעם משום ונתן בידה, ולא פירש הטעם משום כריתות כמבואר שם בגמרא ע''ש – אמר רב חסדא: גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו - אינה מגורשת, ואם לאו - מגורשת; מאי טעמא? בעינן כריתות וליכא.

ועיין בתוס' כתובות דף ל' –

ע''ב ד''ה ואי דלא כו' - דדוקא לענין הגט אמרי' היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגידא ביה אבל לענין זכיה אשכחן כו'.

ובאמת הירושלמי פרק א' דגיטין אמר שם הטעם כמ''ש רש''י ע''ש כו' –

הכא אפי' כולה בידה וחוט אחד בידו אינו גט דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה]²³⁴.

אך משום דרש''י ז''ל ר''ל, לפי עכשיו דתיקנו רבנן שיהא לבעל, וזה רק אם מתגרשת אבל אם אינה מתגרשת אז הוה שלה, ולא שייך הטעם משום כריתות דאגיד גביה, רק משום דאין הגט בידה לגמרי²³⁵.

ועיין בירושלמי שם פ''ב גבי כתב על הקרן של פרה ע''ש –

ה''ג: על הקרן של פרה מתניתא כשאמר לה הרי גיטיך אבל אם אמר לה הרי גיטיך והשאר לכתובתיך נתקבלה גיטה וכתובתה כאחת אמר לה הרי גיטיך וכתובתך כאחת רבי זעירא בעי קומי רבי מנא מסר לה במוסירה מהו מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה²³⁶.

אך לפי שיטת רש''י דכסף קדושין לא מטעם קנין לבד, רק מחמת דין, אתי שפיר²³⁷.

ועיין בירושלמי פ''ב דקדושין ה''א גבי חטף סלע מידה כו' ואמר שם במה קידשה –

ה''א: חטף הסלע מידה ונתנו לה בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת במה קידשה רבי חגיי בשם רבי פדת רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע א"ר יוסי אילו איתמר כלי יאות סלע דרכה להתחלף.

ופליגי שם אם הקנתה לו הסלע, או אמרינן שהוא סלע אחר.

ועיין רש''י קדושין דף נ''ב דפירש שם דאחילתיה –

המקדש בגזל דידה מקודשת - כיון דקבילתיה אחילתיה. –

ולא משמע דהקנתה לו, רק דלא אמרה אין שקלי ודידי שקלי [כיון שלא אמרה כך, הויא מחילה מאליה ומקודשת, אע''פ שלא הקנתה לו את הגזלה]. - והוא מהך טעמא דס''ל דאין צריך בזה גדר קנין רק הוא דין.

ועיין בירושלמי גיטין פ''ח –

שכן אם אמר לו זורקיהו עד שייכנס לרשותו ואדיין לא נכנס לרשותו אמר רבי אבין כל אילין מתיבתא דהוה רבי זעירא משיב קומי רבי יסא וריש לקיש משיב קומי רבי יוחנן והוא מקבל מינייהו פתר לה כאילין פתרייתא רבי אבין בשם חזקיה נשכר הלבלר שני. –

גבי קרוב לזה כו', דאמר שם לענין שכר הסופר שנו.

ור''ל ג''כ כה''ג דאם הוה גט - נמצא האשה משלמת שכר הסופר, ואם לאו - אז הבעל משלם²³⁸ וכמ''ש.

פרק ג' הלכה ג':

ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכל כיוצא בדברים אלו ונותנו לה בפני עדים.

ואם קידש בשטר כו'.

ואם השטר קדושין צריך קיום אם מקדש ע''י שליח - עיין גיטין דף י' ע''א, דפליגי בזה רש''י ותוס', דמדברי רש''י שם משמע דאין צריך קיום

ובתוס' שם ד''ה כי, מוכח דצריך קיום גמור ע''ש

ועיין מה דפליגי רבינו והראב''ד ז''ל בהלכות עבדים פ''ו ה''ז ע''ש בהשגות ובהלכות גירושין פי''ב ה''ב ע''ש ומש''כ רבינו ז''ל ספ''ז מהלכות גירושין ע''ש בה''ה אך זה רק להחזיקה בגרושה, אבל מתגרשת לכו''ע בלא קיום, וכן לגבי שחרור כן.

ועיין במש''כ רבינו ז''ל לקמן בפרק א' מהלכות גירושין הי''ג דאמר דהטעם דבעי עדים משום דאי אפשר להתיר אשת איש בלא עדים. וכן הוא בירושלמי פ''ג דקדושין ה''י, אין עד אחד בא''א כלום ועיין בהך דיבמות דף ק''ה ע''ב ע''ש בינו לבינה מי ידע וכיון דא''א להתירה שוב לא הוי גט כלל, דאין זה כריתות.

ועיין מש''כ רשב''ם ב''ב דף ק''ע ע''א ד''ה רבי ע''ש דמשמע דס''ל דעדי מסירה אינן פועלים בהגט רק בהגירושין, אבל גבי קדושין אין צריך זה.

ועיין תוס' יבמות דף ל''א ע''ב ד''ה למעוטי ורש''י גיטין דף פ''ו ע''א ע''ש.

ביאור ההלכה.

בהלכה הבאה דן רבינו במקדש בשטר ע''י שליח, האם צריך קיום?

הדבר תלוי במחלוקת רש''י ותוס', ומסיק שלדעת הרמב''ם לא צריך קיום. ומבאר שאף בגירושין הגט מצד עצמו כשר אף ללא עדים, כל הצורך בעדים הוא רק כדי להחזיקה כמגורשת, שנדע שהיא מגורשת ומותרת, כמ''ש הרמב''ם: ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין ולמחר תהיה מותרת בלא עדים כו', משמע דהטעם דבעי עדים משום דאי אפשר להתיר אשת איש בלא עדים כו'. כלומר, העדים הם לא על הגט אלא על פעולת הגרושין, [ומה שסיים הרמב''ם: לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט כלל כו', מפרש רבינו - שאם כתב ונתן לה גט בינו לבינה, אף שהגט "כשר", האשה אסורה להנשא, ומכיון שאסורה להנשא לכן הגט בטל... בלשון רבינו: "וכיון דא''א להתירה שוב לא הוי גט כלל, דאין זה כריתות".

והר''ן בריש גיטין כתב: ומיהו לדברי מי שאומר דכי אר"א עדי מסירה כרתי אף עדי מסירה קאמר אפילו לר"א כל שהחתימו בעדים אם נתנו בינו לבינה די, אלא שבירושלמי אמרו דאפילו לר"מ צריך ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה בתורת גרושה וכן דעת ר"ת ז"ל, עכ''ל.

משא''כ בקדושין "לא צריך זה", שנדע שהיא מקודשת, מספיק ששניהם מודים, והשטר נמסר לה בפני שנים, אף אם השטר לא מקויים היא כבר בחזקת א''א ואסורה לעולם.

דברי הרב עם הפענוח.

ואם קידש בשטר כו'.

ואם השטר קדושין צריך קיום אם מקדש ע''י שליח, עיין גיטין דף י' ע''א, דפליגי בזה רש''י ותוס', דמדברי רש''י שם משמע דאין צריך קיום –

אבל בפני נכתב ליתיה בקידושין, דתקנתא דרבנן בעלמא היא בגיטין, דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה.

ובתוס' שם ד''ה כי, מוכח דצריך קיום גמור ע''ש –

כל הני ליתנהו בקידושין דמוליך ומביא בגט משום עיגונא, אבל כאן אם תרצה לא תקבל הנך קדושין כו'. וביתר ביאור בתוס' הרא''ש: כל הני ליתנהו בקידושין, דמוליך ומביא לא תקינו בקידושין דלא שייך כאן טעמא דעיגונא שלא תקבל הקידושין אם לא יהא מקויים כו'²³⁹.

ועיין מה דפליגי רבינו והראב''ד ז''ל בהלכות עבדים פ''ו ה''ז –

וכיצד שוין במוליך ומביא? שהמביא גט שחרור בא"י א"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ובח"ל אם אין עדים מצויין לקיימו ואמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם - זהו קיומו, ואם בא האדון וערער אח"כ אין משגיחין בו כמו שביארנו בגיטי נשים, כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו.

ע''ש בהשגות –

א"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב לפי דעתנו כו', וכי היכן מצינו שטר שקרא עליו ערער שיגבה בו בלא קיום כו', והמתרגם הזה כמו כן איך סתם דבריו ואמר שאינן צריכין קיום, בודאי אם יערער בעל ואדון צריכין קיום, והשכל מורה שאף אם לא יערער - אין להתיר אשת איש ואיסור עבד בלא קיום הגט, אלא ודאי צריך לפרש בו דרך אחרת עכ"ל.

ובהלכות גירושין פי''ב ה''ב ע''ש –

הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אף על פי שאינו מקויים כמו שביארנו. השגת הראב"ד: הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי בזה הרי זו נאמנת ותנשא בו אע"פ שאינו מקוים. א"א אומר אני שיתקיים בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו ערער.

ומש''כ רבינו ז''ל ספ''ז מהלכות גירושין –

במה דברים אמורים בשהתנה עליה הבעל תנאי זה, אבל אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה - אינה צריכה לומר כלום, והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו, ואע"פ שאין אנו מכירין כתב העדים ולא נתקיים אין חוששין לה שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל. שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב, וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה, שאין דיני האיסורין כדיני הממונות.

ע''ש בה''ה -

דעת רבינו במ"ש שהאשה המוציאה גט מתחת ידה שאינה צריכה לקיימו, וכ"כ פי"ב: הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה - נאמנת ותנשא בו אע"פ שאינו מקויים כמו שבארנו, הוא מחמת משנה זו והסוגיא שעליה, שסבור רבינו שהיא ודאי בלא נתקיים הגט בחותמיו, שאם נתקיים - כבר נתבאר שאין צ"ל בפני נכתב ונחתם, ואע"פ כן הקשו בגמרא (שם כ"ד) אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה, כלומר כיון שהיא עצמה היא מתגרשת, וכבר נתגרשה בקבלתה מה צורך לדבר אחר, אלמא אע"פ שאינו מקויים היא מוחזקת בו בגרושה. ועוד אי איתא דהיא צריכה לקיים הגט בחותמיו היאך תהיה היא נאמנת לומר בפני נכתב ונחתם. ועוד שהרי אמרו האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וזו ראיה ברורה שאין האיסורין כדיני ממונות כמ"ש רבינו כו'. ולא הארכתי בזה אלא מפני שהר"א ז"ל השיגו פי"ב וכתב אומר אני שיתקים בחותמיו אע"פ שלא קרא ערער עליו עכ"ל. וכבר הוכחתי דעת רבינו.

אך זה רק להחזיקה בגרושה, אבל מתגרשת לכו''ע בלא קיום, וכן לגבי שחרור כן.

ועיין במש''כ רבינו ז''ל לקמן בפרק א' מהלכות גירושין הי''ג –

ומנין שיתננו לה בפני עדים, הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין ולמחר תהיה מותרת בלא עדים, לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט כלל –

דאמר דהטעם דבעי עדים משום דאי אפשר להתיר אשת איש בלא עדים.

וכן הוא בירושלמי פ''ג דקדושין ה''י, אין עד אחד בא''א כלום –

אמרין הכין הוה עובדא שמעון בר בא אייתי גיטא ונתנו לה בעד אחד אתא עובדא קומי רבי יוחנן אמר אין עד אחד באשת איש כלום לא רבי חייה בר אסי אמר בשם אסי אין עד אחד באשת איש כלום רב אמר המקדש בעד אחד לא עשה כלום.

ועיין בהך דיבמות דף ק''ה ע''ב ע''ש בינו לבינה מי ידע –

מעשה שחלצו וכו'. בינו לבינה מי ידענא? אמר רב יהודה אמר שמואל: ועדים רואין אותו מבחוץ.

וכיון דא''א להתירה שוב לא הוי גט כלל, דאין זה כריתות²⁴⁰.

ועיין מש''כ רשב''ם ב''ב דף ק''ע ע''א ד''ה רבי ע''ש –

רבי סבר כרבי אלעזר - דאמר בגיטין בפרק המגרש (דף פו) אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם דעדי מסירה גורמין לכריתות גט ונמצא גט כשר בכתיבה בלא עדים אלא שיהא מוסרו לאשתו להתגרש בפני עדים דהא כתיב וכתב לה בכתיבה לחוד בלא חתימה מיירי ומיהו עדים בעינן שיראו שנתגרשה²⁴¹.

דמשמע דס''ל דעדי מסירה אינן פועלים בהגט רק בהגירושין, אבל גבי קדושין אין צריך זה²⁴².

ועיין תוס' יבמות דף ל''א ע''ב ד''ה למעוטי –

למעוטי זמן דליתיה בקידושין - מספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקידושין אי לא, דכיון שאין צריך זמן, מה לנו אם אין עליו עדים²⁴³.

ורש''י גיטין דף פ''ו ע''א ע''ש. –

כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ואם נישאת הוולד כשר, מפרש רש''י: ואם ניסת הולד כשר - האי תנא לאו כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי דלרבי מאיר הוולד ממזר, ולמאן דמוקי לה בגמ' כרבי מאיר, איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי, ולאו כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי, דהא פליג רבי אלעזר בסיפא, אלא כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינא ביה, ואע"ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא כו'.

פרק ג' הלכה ד':

וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה, כתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אע"פ שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מקודשת.

וצריך שיכתוב כו', וכגט.

משמע מלשון רבינו דסתם - פסול בקדושין כמו לגבי גט.

ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''א בהך בעיא דר''א דאמר שם מה אם גיטין כו' שהוא צריך לשמה ר''ל דסתם פסול כתב שלא לשמה נגעו בה גירושין, ר''ל שיש בו ריח הגט והוא פוסל, וכ''ש קדושין שאין צריך לשמה, ר''ל שסתם כשר ודאי יש בו חשש קידושין אם כתב שלא לשמה.

ועיין בהך דגיטין דף י' ע''א ע''ש.

ביאור ההלכה.

שטר קדושין צריך לכתוב לשם האשה²⁴⁴, ואם כתב סתם – משמע מהרמב''ם שאינה מקודשת, רבינו מביא מהירושלמי, שמשמע שחיישינן לקדושין, כי אפילו גט שנכתב סתם, יש בו ריח הגט ואוסר אותה על בעלה כהן, וכ''ש שטר קדושין שלא צריך לשמה, אם כתב סתם – אסורה על כל העולם.

אבל לדעת הבבלי, [רש''י] מביא רבינו ראיה שאינה מקודשת כלל, כי איתקש הויה ליציאה, וכמו שבגט – סתם פסול, כך בקדושין פסול.

דברי הרב עם הפענוח.

וצריך שיכתוב כו', וכגט.

משמע מלשון רבינו דסתם - פסול בקדושין כמו לגבי גט.

ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''א בהך בעיא דר''א דאמר שם מה אם גיטין כו' שהוא צריך לשמה –

פ''ג ה''א: רבי אלעזר שאל: כתב קידושין שכתבו שלא לשמו מהו שיתפסו בה קידושין מן מה דצריכין לה בגיטין שאינן פסולין לפום כן שאל לה בקידושין אין תימר צריכין לה בגיטין לא ישאלינה בקידושין. מה אם גיטין על ידי שהוא צריך לשמה וכתב שלא לשמה לא נגעו בה גירושין, קידושי' שאינו צריך לשמה וכתב שלא לשמה אינו דין שיתפסו בה קידושין, ותהא פשיטא ליה הא כן הוא פשיטא ליה הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת.

ר''ל דסתם פסול, כתב שלא לשמה נגעו בה גירושין, ר''ל שיש בו ריח הגט והוא פסול, וכ''ש קדושין שאין צריך לשמה, ר''ל שסתם כשר ודאי יש בו חשש קידושין אם כתב שלא לשמה²⁴⁵.

ועיין בהך דגיטין דף י' ע''א ע''ש. – רש''י –

הכי גרסינן אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין - כלומר כי פרכינן לעיל האיכא מחובר ולשמה כו', אימא מילתא דאיתא בקידושין לא קתני כגון לשמה ומחובר - איתא נמי בשטרי קידושין, כדכתיב ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר, איתקוש הווייה ליציאה כו'²⁴⁶.

פרק ג' הלכה ה':

ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה כו'.

ומתייחד עמה בפני עדים כו'.

עיין בה''ג בהלכות קדושין דמשמע לכאורה דבעי שיראו עדים שבא עליה ולא די ביחוד ע''ש וכן ס''ל לבה''ג ז''ל גבי זנות בהלכות עריות דלא אסרינן על בעלה עד שיראו כמכחול כו'.

והך דקדושין דס''ה ובגיטין בכ''מ ס''ל כך, דהנה עיין לקמן בדברי רבינו פי''א ה''א גבי כתובה ובהלכות נערה בתולה פ''א ה''ט ע''ש ובהלכות א''ב פי''ט ה''ג מבואר מדברי רבינו דס''ל דנשואין עושה אותה כדין בעולה מן התורה.

ועיין תוס' כתובות דף מ''ט ע''א ודף כ''ט ע''א ד''ה ועל, ודף ל''ה ע''ב ד''ה הממאנת וברש''י שם ותוס' גיטין דף פ''ה ע''א ד''ה חוץ לא ס''ל כן.

רק כך, דהנה בירושלמי פ''ו דיבמות אמר שם על הך מתניתין דמן הנשואין לא סוף דבר מן הנשואין רק דתליא בביאה ע''ש אך באמת זה ר''ל הגמרא דיבמות דף נ''ז ע''ב בהך דיש חופה לפסולות ע''ש ברש''י ולא ר''ל משום קנין רק דר''ל אם מה דאמרינן הן הן כו', אם זה הוה כמו שהתורה אמרה כך, ואז אף אם יתברר לן שלא נבעלה מ''מ הוה בעולה ממש, או זה רק גדר סברא. ונ''מ דהיכא דלא שייך הדין כמו גבי חופה בלא קדושין, שוב לא הויא כבעולה.

ועיין מש''כ רש''י ז''ל ביבמות דף מ''ב גבי כותית זונה ע''ש ודף ס' ע''ב

ודף צ''ז ע''ב וכמה מקומות בזה.

ועיין בתוס' יבמות דף ע''ט בשם הירושלמי גבי שפחה משומרת ע''ש והירושלמי ס''ל דגבי קנס לא אזלינן בתר דין, דהא מבואר בירושלמי פ''א דכתובות ה''ב דבתולה מן הנשואין יש לה קנס

ועיין שם בהלכה ד' אמר ג''כ כן, והולך לשיטתיה בהך דפרק ו' דיבמות הנ''ל.

וס''ל לבה''ג דהא דנשואה כבעולה הוא רק משום דין, אבל היכא דבעי פעולה אז אין הדין כן.

ונ''מ שתהיה מקודשת ע''י זה, וכן שתאסר על בעלה ע''י זה – לא. אבל לגבי כהן שפיר מיקריא זונה, דאז רק משום דין ולא משום פעולה ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו פ''א מהלכות איסורי ביאה הכ''ב ע''ש.

אך בהמגרש את אשתו ונתייחדה עמו אז הוי גדר דין ולא משום פעולה, עיין מש''כ רבינו ז''ל פ''א מהלכות גירושין ה''ה ע''ש מש''כ בזה

ובזה אתי שפיר דברי הירושלמי בסוטה פ''א ודברי התוספתא גבי נתייחדה עמו בעד אחד שחרית וכו' דכבר עמדו ע''ז היאך מצטרפין, הא בקדושין בעיא שני עדים ובזה אתי שפיר, דכה''ג הוי זה גדר דין.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל פ''י מהלכות גירושין הי''ח ובהלכות נחלות פ''א ה''ט

ע''ש בדברי הה''מ ומש''כ רבינו ז''ל בפירוש המשניות בהך דעדיות פ''ד מ''ז ע''ש

ועיין ברש''י יבמות דף י''ד ע''ב

ונ''מ דלאחר קדושין אם נתייחדה הויא בעולה ודאי, דאז הוי דין.

ביאור ההלכה.

לדעת בית הלל (גיטין פ''א וקדושין ס''ה): הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה. שאם יש עדים שנתיחדו, זה כמו שיש עדים שבא עליה. האם זה דין שהתורה אומרת שדי ביחוד בפני עדים, ואף אם ידוע שלא בא עליה – דינה כאילו בא עליה, או שזו סברא שמסתמא בא עליה, ואם ידוע שלא בא עליה – אין דינה כבעולה.

מבאר רבינו, שיש מקומות שצריך פעולה של ביאה, ובהם לא אמרינן הן עדי יחוד כו', אלא צריך עדים על עצם הביאה. ויש מקומות שצריך רק גדר דין ואז יחוד דינו כביאה.

כגון, המקדש ונושא ממזרת אינו לוקה עד שיבעול, לזה צריך עדים על עצם הביאה ואין אומרים הן עדי יחוד הן עדי ביאה. כמו בדין דהוחזקה נדה בשכנותיה – בעלה לוקה על ידה, פשיטא שלא יתחייבו מלקות אם נתייחדו...

וכן אשת איש שנתייחדה באיסור – אינה אסורה על הבועל עד שיראו העדים עצם הביאה כמכחול כו'.

כ''כ רבינו והביא מהתוס' כתובות ט' ע''א: מפני מה לא אסרוה - פירש הקונטרס והלא אותו מעשה בעדים הוה ואין נראה דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה לביתו מ"מ לא ראו כמכחול בשפופרת שבפני בני אדם לא שמש כו'²⁴⁷. [תשובת רבינו בנתיבות שמואל עמוד 168].

אבל לגבי לאסור אשה על בעלה, לא צריך עדים שיראו כמכחול כו', אלא רק כדרך המנאפים – אסורה לבעלה.

וכ''כ רבינו במכתבי תורה קע''ח:

ובאמת בתוס' בכתובות מחלק בין לבועל דשם לא אסרינן כדרך [המנאפים] כו' רק [כמכחול] כו', אבל לבעל – אסרינן כדרך [המנאפים] ע''ש ד''ט ודס''ג ע''ב.

אבל הבה''ג חולק וס''ל שאף לאוסרה על בעלה לא אסרינן אא''כ ראו כמכחול בשפופרת,

וכן הוא הדין לדעת הבה''ג בהמקדש את האשה בביאה – לא מהני עדי יחוד גרידא אלא צריך שהעדים יראו את עצם הביאה, כי לקדושין צריך פעולה של ביאה ולא רק דין²⁴⁸.

אבל במקום שהביאה היא רק בגדר דין, אף לדעת הבה''ג היחוד מספיק ונחשב כביאה. ולכן ארוסה שנכנסה לחופה (בבית בעלה) – דינה כבעולה לכל דבר כנ''ל, ואף אם היא בתולה – דינה כבעולה, שאם תנשא לאחר כתובתה תהיה רק מנה כבעולה, ואם תיאנס אין לה קנס (לפי הירושלמי יש לה קנס, כדלקמן). וכן המגרש את אשתו ונתייחדה עמו – צריכה גט כי דינה כבעולה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כו', ואע''פ שברור לנו שלא נבעלה – הדין הוא שהיחוד דינו כביאה.

הירושלמי מחלק בין כתובה לקנס, שלגבי כתובה מספיק רק גדר דין שנשואה דינה כבעולה, ואף אם היא בתולה – כתובתה (מהשני) – מנה. אבל לגבי קנס דינה כבתולה – ויש לה קנס, כי לגבי קנס צריך פעולה של ביאה.

וכן המקנא לאשתו ונסתרה, ובא עד אחד והעיד שנטמאת – נאסרת לכהן כי דינה כזונה, ואם בעלה כהן לוקה עליה משום זונה, (לאוסרה על כהן מספיק רק דין ביאה), אבל אם היה ישראל – אינו לוקה, משום שלא ודאי שנטמאת, אלא רק דינה כאילו נטמאת, וכדי לאוסרה על בעלה צריך פעולת ביאה ע''פ שני עדים. (צ''פ פ''א מאס''ב).

וכן כהן המחזיר גרושתו אף אם לא בעל – אסורה בתרומה לעולם, כי דינה כבעולה ונעשתה חללה, ומ''מ בעלה אינו לוקה אא''כ בעל בפני עדים, כי לחייב מלקות צריך פעולה של ביאה כנ''ל.

בשו''ת צפ''ו סי' רצ''ג כותב רבינו:

הנה זונה דאסורה לבעלה, וכן במה דמתחללת לכהונה, וכן כל גדרי התורה יש בזה גדר דין דהתורה פסקה כך, או מחמת סיבה שנעשה.

והרי חזינן דגבי מה שנפסלה לכהן, וכן מה דבעולה אין לה קנס, וכן מה דאין לה כתובה מאתים.

זה גדר דין, שאם נישאת אף שודאי לא נבעלה – הויא כבעולה, שנפסלה לכהן כמ''ש הרמב''ם פי''ט דאסו''ב: אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה].

ואם נתגרשה ונאנסה, אף שהיא בתולה – אין לה קנס, וכן אם תינשא לאחר אף שהיא בתולה – כתובתה מנה, כפסק הרמב''ם בפי''א מהלכות אישות: הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה.

והירושלמי והתוס' לא ס''ל כן, ביבמות דפ''ו ובכתובות פ''א ופ''ג גב קנס עיין כתובות די''א גבי כתובה ועיין דל''ה ע''ב ע''ש בתוס' בזה גבי בתולה מן נישואין וע''ש דמ''ט ע''א דנכנסה לחופה הוי בעולה ממש לכל דבר עיין בתוס' כתובות דכ''ט ע''א גבי מחז''ג ותוס' גיטין דפ''ה ע''א ואכמ''ל. [ראה לקמן הפענוח דדברי רבינו].

אך מ''מ מלקות – כל זמן שלא בעל, אף שנשא, בזה לא אמרינן שילקה מפני חזקת התורה דנשואה כבעולה, אלא רק מציאות²⁴⁹, כמ''ש הרמב''ם ז''ל בהלכות יבום פ''ב הי''ח ובהלכות איסו''ב פי''ז הי''ד.

וכן הדין גבי קידושי ביאה ס''ל להרמב''ם ז''ל בהלכות אישות פ''ג ובהלכות גרושין פ''ו הי''ח דכיון דנתייחד עמה בפני עדים לצורך קדושין ואמר הרי את וכו' – מקודשת ודאי ואשת איש גמורה.

אבל הבה''ג לא ס''ל כן בהלכות קדושין בסוף, רק עד דחזי דבעל²⁵⁰.

ומשום דהרמב''ם ס''ל בביאה [המקדש בביאה] - ג''כ הוי קנין "דין" ולא מציאות טבעית, ולכך מהני תנאי –

לגבי אישות, התורה אמרה לנו שביאה היא בגדר קנין כמו בכסף ושטר – החזקה (שבעל) – הוה זה כמו קנין, ולכך מהני תנאי גם בביאה, צ''פ כי תצא] –

וכמבואר בכתובות דע''ד איתקוש הוויות להדדי –

המקדש על תנאי ובעל - [דברי הכל] אינה צריכה הימנו גט. איתיביה רב אחא כו', הכא נמי כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה, א"ל: בר בי רב, שפיר קא אמרת? מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן? מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - לא הוי תנאה. והא ביאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם, וקא הוי תנאה, התם משום דאיתקוש הויות להדדי. [כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומיה על ידי שליח מהני נמי בביאה] –

ולא נקראת מעשה עצם²⁵¹ –

ולכך די בזה בעדי יחוד בלבד, והוי אשת איש גמורה.

ולכך לא ביארו בגמרא הך דסוטה דף ד' – לגבי ביאה בקדושין השיעור ביאה כמה, דשם הוי מחלוקת כמה תנאים²⁵².

דגדר קדושין הוי זה קנין, [ולא מציאות טבעית], עיין בכתובות די''א ע''ב גבי נתייחדה ולא שהתה ע''ש. – [אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה - אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון].

ובירושלמי גיטין פ''ז גבי נתייחדה לאחר גט מבואר ג''כ דצריך שיעור ביאה - משום דשם לא אמר הרי את – רק סתם²⁵³.

לכך ס''ל להרמב''ם בהלכות גרושין פ''ו [פ''י הי''ח:

נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת].

דנתייחדה הוי רק ספק, דשם רק מציאות טבעית, כיון דלא אמר לשם קדושין, רק זה גדר דאמרינן דמחזיר גרושתו. והארכתי בזה מאד ואכמ''ל. [ע''ש שהאריך עוד לבאר דעת הבה''ג].

וז''ל רבנו בענין המחזיר גרושתו –

בצפ''ד סי' ל''ג:

וכן היחוד זה ג''כ גדר נשואין, כיון דהמציאות כן, ואין צריך על זה עדים כלל, ולכך אין מבואר בהך מחלוקת דשיעור יחוד דסוטה דף ד' – [וכמה שיעור סתירה? כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה, כדי הקפת דקל, דברי רבי ישמעאל כו', אבל לא נתנו שיעור יחוד -] גבי קדושין בכתובה²⁵⁴ [יחוד שאחר קדושין לא צריך שיעור זמן, והיא נעשית מיד נשואה].

רק בכתובות דף י''א ע''ב בגדר טענת בתולים²⁵⁵ כו', אבל בלא זה הוה נשואין ממש כי זה דין לא מציאות. כו'.

אבל אם לא התייחד עם גרושתו בביתו אלא במקום אחר או פונדק, אז צריך יחוד גמור בפני עדים (הנמצאים בחוץ) שיראו כאחד, וגם צריך שיעור זמן של יחוד וכו', ורק אז לדעת ב''ה צריכה גט.

כן באר רבנו בצפ''ד סי' ק''ח שאם מתייחד עם גרושתו בביתו, היא מקודשת מיד, אבל לנה עמו בפונדק צריך שיעור זמן הראוי לביאה. כי יחוד עם גרושתו בביתו זה קדושין "בגדר דין", ובפונדק ספק הקדושין הוא מצד המציאות לכן צריך לשער לפי המציאות.

הבדל גדול יהיה לדינא בין אם התיחדו בביתו דהוי ודאי קדושין אע''פ שודאי לא בעל, או אם התיחדו בפונדק שאז צריכה גט מספק, רק משום שמא בעל, ואם יתברר שלא בעל אינה מקודשת. וא''כ אם שניהם מודים שלא בעל ולא קידש יש סברא דנאמנים ולא צריכה גט²⁵⁶.

ובסיכום הדברים: אם אמר בפני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו, אמרינן שהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, דאז הביאה היא בגדר דין, אף אם לא היה שיעור ביאה - היא ודאי מקודשת.

מחזיר גרושתו – אם התייחדו בביתו, אף שלא אמר כלום, ואף אם לא היה שיעור ביאה, ואף שלא היחוד בשלימות – הרי היא מקודשת ודאי.

מחזיר גרושתו והתייחדו בפונדק (לא בביתו) – רק אם היה יחוד גמור – הרי היא ספק מקודשת.

ובצפ''ד קי''ב:

ולמה לא יבין, גדרי הוא גדר חזק נצחי כו', ס''ל להרמב''ם וכן עיקר, דחזקה שעשאה [שעשתה] התורה, אף שע''י סיבה רחוקה אפשר שלא נבעלה כלל [מ''מ נחשבת שנבעלה] – כן הוא הדין חק ולא יעבור, כן לגבי ביאה למלקות ומיתה, אף דשם דוקא נבעלה כו', מ''מ גזרה לנו התורה שכל שהיא כדרך המנאפים – [ב''מ צ''א: במנאפים - מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים כו'] - אף אם שניהם צועקים שלא נבעלה כלל – [דינם כודאי בעל וחייבים מלקות או מיתה], וכן גבי אונס – אם אומר שלא בעלה כלל כו' – מ''מ משלם קנס כו', וכן בשפחה חרופה כו' דיכול לומר לא גמרתי ביאתי ע''ש – [כריתות י''ב: שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי - מהימן, דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי], וא''כ איך מלקין אותה אם יאמר שלא גמר כו'? וע''כ דכן הדין [שהוא נאמן שלא גמר ואינו מביא קרבן, אבל היא לוקה כיון שחזקתה שנבעלה כו'], ע''ש שבאר באריכות.

וכ''כ רבינו בצפ''ד ע''ז:

והנה הארכתי בזה הרבה בהך דחזינן דנאמנים גבי הך דקדושין דף ח' ע''א דינר של נחושת – [אמר לה התקדשי לי במנה זו, ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת - אינה מקודשת כו', האי דינר של נחשת היכי דמי? אי דידעה ביה, הא סברה וקבלה, לא צריכא, דיהביה ניהליה בליליא כו'] - דלא הוה קדושין ומפקיעין ע''י איסור אשת איש, [היא נאמנת לומר שהיה דינר של נחושת ולהפקיע הקדושין] - וגבי אם נתיחדו בעדים – לא מהני לומר לא בעל, ודלא כמו ביבמה ביבמות דקי''א ע''ב – [היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי - כופין אותו שיחלוץ לה כו', מוכח שהם נאמנים לומר שלא בעל, ומדוע בקדושי ביאה אם התייחדו אינם נאמנים לומר שלא בעל?] - משום דהיכי דהוה גזירת הכתוב, דין – לא מהני שום דבר, וכמו במנאפים עד שיראו [שוכבים כדרך המנאפים] - אף אם שניהם אומרים שלא נבעלה – מ''מ הורגין, דכן חייבה התורה, וזה דר''ל בספרי פ' תצא פיסקא רמ''ב ושכב – על שכיבה – [ושכב עמה, כל שכיבה], כו' ע''ש בארוכה].

וכ''כ רבינו בנתיבות שמואל שם:

בגדר הן הן [הן עדי יחוד הן עדי ביאה] – הארכתי בזה, דזה רק דין גבי קדושי ביאה והוה אשת איש ודאי, ואין שניהם נאמנים לומר שלא הוה ביאה, דזה דין כמו קדושי כסף וקדושי שטר - קונין גזירת מלך, דלא כבה''ג דס''ל דרק אם ראו ביאה ממש כו' ע''כ משם.

דברי הרב עם הפענוח.

ומתייחד עמה בפני עדים כו'.

עיין בה''ג בהלכות קדושין דמשמע לכאורה דבעי שיראו עדים שבא עליה ולא די ביחוד ע''ש –

אסיר ליה לבר ישראל למנסב איתתא עד דמקדש לה בכספא או בכתובתא או בביאה, וכולהי בסהדי. ועוד שם: ומאן דמקדש בביאה בענן סהדי דקא בעיל לה, כממון, ממון לא בענן עד דחזו סהדי דקא יהיב לה ביאה נמי בענן דחזו סהדי דקא בעיל לה.

וכן ס''ל לבה''ג ז''ל גבי זנות בהלכות עריות דלא אסרינן על בעלה עד שיראו כמכחול כו' – הלכות מיאון: אבל לעניין אפוקא מן גברא לא מפקין לה כי דינא אלא עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת.

והך דקדושין דס''ה -

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ב"ש אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני, וב"ה אומרים: צריכה הימנו גט שני כו', אלא הכא במאי עסקינן - כגון דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה, בית שמאי סברי: לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ובית הלל סברי: אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה.

ובגיטין בכ''מ – דף פ''א ע''ב²⁵⁷.

ס''ל כך, דהנה עיין לקמן בדברי רבינו פי''א ה''א גבי כתובה –

הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה, אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה. ובהלכה ב': ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וחזקת השפחה והנכרית והשבויה שתבעל תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כבעולות לכל דבר.

ובהלכות נערה בתולה פ''א ה''ט ע''ש –

ואחת שיש לה אב או שאין לה אב יש לה קנס. ואלו שאין להן קנס הבוגרת כו', והמתגרשת מן הנישואין ועדיין היא נערה בתולה.

ובהלכות א''ב פי''ט ה''ג –

אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה.

מבואר מדברי רבינו דס''ל דנשואין עושה אותה כדין בעולה מן התורה.

ועיין תוס' כתובות דף מ''ט ע''א –

ד''ה ואימא, ויש לומר דהא פשיטא ליה דנשואה שאינה בעולה חשובה כבעולה, ואין חילוק כלל, דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר, וכי היכי דבעולה פשיטא דלא הדרא למילתא קמייתא לכל דבר, ה"נ שאינה בעולה כו'.

ודף כ''ט ע''א ד''ה ועל –

על המשנה: אלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית הקשו התוס': אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה כו'²⁵⁸.

ודף ל''ה ע''ב ד''ה הממאנת –

הממאנת אין לה לא קנס - פירש בקונט' לפי שהיא בחזקת בעולה וקשה לר"י דא"כ כו'. וכן כתב הרמב''ן: הממאנת אין לה קנס וכו'. פי' רש"י ז"ל שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת, ולא נהירא אי שהתה עמו כדי ביאה פשיטא ואם יש עדים שלא נתייחדה עמו אמאי אין לה קנס כו'. וכן דעת הרשב''א ותוס' הרא''ש ע''ש.

וברש''י שם –

אין לה קנס - שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת.

ותוס' גיטין דף פ''ה ע''א ד''ה חוץ –

חוץ מתרומתיך מהו - פי' בקונטרס שאם תנשאי לכהן לא תאכל בתרומה, ואין נראה לר"י דבלאו הכי לא אכלה בתרומה דגרושה מתחללת בביאת כהן ואפילו קידשה ונשאה ולא בא עליה דמשתמרת לביאה פסולה היא כו'

. - לא ס''ל כן. [תוס' לא סובר כרש''י שאם נישאת הויא בחזקת בעולה].

רק כך [ס''ל לתוס'], דהנה בירושלמי פ''ו דיבמות אמר שם על הך מתניתין דמן הנשואין לא סוף דבר מן הנשואין, רק דתליא בביאה ע''ש –

סוף ה''ג: אמר רבי יוסי בי רבי בון לא סוף דבר מן הנישואין, נבעלו - בין מן האירוסין בין מן הנישואין פסולות, לא נבעלו - בין מן האירוסין בין מן הנישואין כשירות.

אך באמת זה ר''ל הגמרא דיבמות דף נ''ז ע''ב בהך דיש חופה לפסולות ע''ש ברש''י –

יש חופה לפסולות - כה"ג שהכניס אלמנה בת כהן לחופה ולא בא עליה, ומעיקרא נמי לא קידשה אפילו הכי פסלה מתרומה דבי נשא, דחופה ככניסת בעילה דמיא.

ולא ר''ל משום קנין רק דר''ל אם מה דאמרינן הן [עדי יחוד] הן [עדי ביאה] כו', אם זה הוה כמו שהתורה אמרה כך, ואז אף אם יתברר לן שלא נבעלה מ''מ הוה בעולה ממש, או זה רק גדר סברא. ונ''מ דהיכא דלא שייך הדין כמו גבי חופה בלא קדושין, שוב לא הויא כבעולה. [ואם זה בגדר סברא אזי גם חופה בלא קדושין – הויא כבעולה].

וכן הוא לגבי עכו''ם שהדין הוא שהיא זונה, שלכן אסורה לכהן ואין לה קנס כו', האם זה גדר תורה שהיא נחשבת ודאי זונה, או שזו סברא.

ועיין מש''כ רש''י ז''ל ביבמות דף מ''ב גבי כותית זונה ע''ש –

ד''ה ויפטור את כו', וסתם עובדת כוכבים זונה היא, איכא למימר שמא אינו בנו של זה ונמצא נושא אשת אחיו מאמו.

ודף ס' ע''ב –

הוי אומר - מדקשו קראי אהדדי על כרחך "יודעת" דקרא, "ואשר לא ידעו", לאו ידיעה ממש קאמר כו', אלא בראויה ליבעל הכתוב מדבר, דכל אשה הראויה לידע הרוגו, והשתא משמע אשה אפילו טף בת ג' דראויה לידע, ולא תידוק הא טף בין ידעי בין לא ידעי החיו, דהא בראויה קא מישתעי קרא, אלא החיו לכם דקאמר רחמנא בפחותה מבת שלש קאמר. בראויה ליבעל - אע"פ שלא נבעלה. כשהוא אומר וכל הטף אשר לא ידעו החיו - הא אשה אע"פ שלא ידעה הרוגו הוי בראויה ליבעל קמשתעי קרא.

ודף צ''ז ע''ב –

רש''י: דאע"ג דתרוייהו לידתן בקדושה - דאתי לאיחלופי בישראל ולמישרי יבמה לשוק בלא חליצה, אפי' הכי שרו לעלמא דמידע ידעי דייבום מן האב הוא ועובד כוכבים אין לו אב כו'.

וכמה מקומות בזה²⁵⁹.

ועיין בתוס' יבמות דף ע''ט בשם הירושלמי גבי שפחה משומרת ע''ש –

ודוד גזר עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו דרי, ואתי שפיר הא דאין בנתינים תורת עבדים דתנן באלו נערות דהבא על הנתינה יש לה קנס, ואילו בבא על השפחה תנן דאין לה קנס, ואומר בירושלמי אפי' משומרת שלא נבעלה כו'.

והירושלמי ס''ל דגבי קנס לא אזלינן בתר דין, דהא מבואר בירושלמי פ''א דכתובות ה''ב דבתולה מן הנשואין יש לה קנס –

א"ר יודן וכי בקנס הדבר תלוי הרי בוגרת אין לה קנס וכתובתה מאתים הרי בתולה מן הנישואין יש לה קנס וכתובתה מנה כו'²⁶⁰.

ועיין שם בהלכה ד' אמר ג''כ כן, והולך לשיטתיה בהך דפרק ו' דיבמות הנ''ל.

וס''ל לבה''ג דהא דנשואה כבעולה הוא רק משום דין, אבל היכא דבעי פעולה אז אין הדין כן.

ונ''מ שתהיה מקודשת ע''י זה, וכן שתאסר על בעלה ע''י זה – לא. אבל לגבי כהן שפיר מיקריא זונה, דאז רק משום דין ולא משום פעולה²⁶¹.

ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו פ''א מהלכות איסורי ביאה הכ''ב ע''ש.

[ז''ל רבינו שם: אך באמת ר''ל כך, דהיינו ע''י עד אחד שאומר שזינתה לאחר קינוי וסתירה, ס''ל דזה רק לדין זונה - ואסורה לכהן, אבל לומר שהיה המעשה בפועל ונטמאת, ס''ל דע''י עד אחד לא מחזקינן כן כו'].

אך בהמגרש את אשתו ונתייחדה עמו אז הוי גדר דין ולא משום פעולה, עיין מש''כ רבינו ז''ל פ''א מהלכות גירושין ה''ה –

זה שנ' בתורה ושלחה מביתו אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו אלא משיגיע הגט לידה גמרו גירושיה ואע"פ שעדיין היא בביתו כמו שיתבאר, לא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר.

ע''ש מש''כ בזה²⁶². -

ובזה אתי שפיר דברי הירושלמי בסוטה פ''א ודברי התוספתא גבי נתייחדה עמו בעד אחד שחרית וכו', דכבר עמדו ע''ז היאך מצטרפין, הא בקדושין בעיא שני עדים [ועדות מיוחדת פסולה], ובזה אתי שפיר, דכה''ג הוי זה גדר דין²⁶³.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל פ''י מהלכות גירושין הי''ח –

נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת²⁶⁴.

ובהלכות נחלות פ''א ה''ט –

ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה²⁶⁵.

ע''ש בדברי הה''מ –

דאמינא לך דמשום הכי זכאי בירושתה משום דחשבינן לה כאשת איש לכל דבר לדעת הירושלמי, ואמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, שודאי הוא, הא בספק ודאי לא היה זכאי בירושתה, וזה ברור, ותדע לך שהרי ודאי בספק קדושין כי ההיא דהתם היאך יירשנה והיכי מפקינן ירושתה מחזקת האב בספק, אלא ודאי טעם הירושלמי שהם סבורים שהיא כאשת איש לכל דבר כנזכר שם כו'.

ומש''כ רבינו ז''ל בפירוש המשניות בהך דעדיות פ''ד מ''ז ע''ש –

ואמרו ולנה עמו בפונדקי, בתנאי שיהו שם שני עדים שנתיחדה עמו. בית הלל אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכאלו נבעלה בפניהם ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעלה לשם קדושין והרי קדשה בפניהם בביאה. ובית שמאי אומרים עד שיעידו שני עדים בבעילה.

ועיין ברש''י יבמות דף י''ד ע''ב ע''ש –

שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק, ר"מ אומר בעילתו תלויה, ותנן לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים אע"פ שלא שנינו בה מחלוקת ב"ש וב"ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, לב"ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב"ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני כו']²⁶⁶.

ונ''מ דלאחר קדושין אם נתייחדה הויא בעולה ודאי, דאז הוי דין²⁶⁷.

שם:

פרק ג' הלכה ה':

והמקדש בביאה [מסתמא] דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת.

והמקדש בביאה מסתמא דעתיה כו'.

עיין בירושלמי פ''ו דיבמות סוף הלכה ה', הדא אמרה כה''ג שקידש כו' ר''ל משום דהנה רבינו ז''ל ס''ל לקמן בפרק כ''ד מהלכות אישות דגבי חייבי עשה לא הויא מקח טעות ע''ש וא''כ י''ל דדעתיה אגמר ביאה, אף דע''י זה עובר בעשה. משא''כ לר''א דס''ל דהויא זונה והויא לאו, וא''כ מסתמא בתחילת ביאה כוונתו לקדשה.

ועיין מש''כ שם.

ביאור ההלכה.

המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ורק כשיגמור ביאתו תהיה מקודשת, הרמב''ם לא מחלק, ומשמע שגם כהן גדול שקידש בביאה דעתו על גמר ביאה ואע''פ שעובר על עשה של "והוא אשה בבתוליה יקח", כי בשעה שיחולו הקדושין היא תהיה כבר בעולה.

כמ''ש רש''י בקדושין דף י' ע''א: אי נמי לכהן גדול - אם מותר לקדש בביאה, אי אמרת תחילת ביאה קונה – מותר, ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קדושין ואסירה ליה דכתיב בתולה מעמיו יקח עכ''ל.

ואעפ''כ אמרינן דדעתו על גמר ביאה, מפני שאיסור עשה הוא איסור קל ולא איכפת לו.

אבל לדעת ר' אליעזר שפנוי הבא על הפנויה עובר על לאו, ואיסור לאו הוא חמור יותר – הקדושין חלין מיד בתחילת ביאה, דמסתמא זה רצונו שתתקדש מיד ולא יעבור על הלאו.

וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' ק''ח:

הנה בירושלמי יבמות פ''ו סוף ה''ה, אמר, כהן גדול שקידש בביאה – אינו כבא על הבעולה, ר''ל לר''מ דס''ל דהיכי דלא קנה אותה יש על זה [איסור של] פנוי הבא על הפנויה כו', והנה זה מבואר בירושלמי נזיר פרק ב''ש דכל היכי שיהיה איסור לאו, אמרינן מן הסתם רצה באופן שלא יעבור, משא''כ עשה כו', עכ''פ פסק דמותר כה''ג לקדש בביאה, עכ''ל.

דברי הרב עם הפענוח.

והמקדש בביאה מסתמא דעתיה כו'.

עיין בירושלמי פ''ו דיבמות סוף הלכה ה', הדא אמרה כה''ג שקידש כו' –

תני ר' לעזר אומר אף הפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - הרי זו בעילת זנות, אמר ר' בא בר ממל הדא אמר כהן גדול שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה.

-ר''ל²⁶⁸ משום דהנה רבינו ז''ל ס''ל לקמן בפרק כ''ד מהלכות אישות דגבי חייבי עשה לא הויא מקח טעות ע''ש –

אבל אם נשא אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה כו', וחייבי עשה איסורן קל. וא''כ י''ל דדעתיה אגמר ביאה, אף דע''י זה עובר בעשה.

משא''כ לר''א דס''ל [שפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה] דהויא זונה והויא לאו, וא''כ מסתמא בתחילת ביאה כוונתו לקדשה²⁶⁹.

ועיין מש''כ שם²⁷⁰.

פרק ג' הלכה ח':

היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצת, ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום אלא נתן בידה או בעל, הואיל והן עסוקין בענין - דיו ואינו צריך לפרש.

היה מדבר עם האשה כו'.

עיין בה''ה ז''ל מש''כ בשם הרשב''א שצריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננה לה

והנה עיין בתוספתא קדושין סוף פ''ג גבי התקדשי לי בדינר זה של כסף ונמצא של זהב דצריך ליטלו ממנה ולהחזיר וליתן לה. ועיין רש''י גיטין דף ל''ב ע''ב ד''ה דיבור, שכתב ומיהו המעות לא בטלו, שאם חזר וקידשה בהם מדעתה הוי קדושין משמע דאין צריך ליטול ממנה.

ועיין בקדושין דף מ''ו ע''ב ד''ה ושמ''מ ע''ש בתוס' ועיין בהך דב''ב דף צ''ב גבי מקח טעות, אם צריך לשלם אותן המעות, ע''ש בתוס' ד''ה אי, ועיין תוס' ב''ק דף מ''ה ודף קי''ב ע''א גבי רבית בד''ה אע''פ, ותוס' ב''מ דף כ''ט ע''א ד''ה והוה שואל, אך צריך לחלק בין היכא שביטול הקדושין היה על ידו ובין היכא שהביטול היה על ידה כמו בהך דרש''י גיטין הנ''ל

אך באמת י''ל דכיון דהך דתוספתא הנ''ל מיירי בהטעה לשבח א''כ לא מקרי מקח טעות לגמרי משום הך דר''ש עיין תוס' סנהדרין דף נ''ג ע''א ועיין בהך דכתובות דצ''ג ע''ב גבי הך הותירו זוזא חדתא, מוכח מרש''י דגבי מטבע לא שייך שינוי ע''ש וזהו מה דר''ל בירושלמי פ''ב דקדושין סלע דרכו להחליף ר''ל ולא שייך למימר זהו הסלע שגזל.

ועיין בהך דשבועות דף מ' ע''א בהך דרש''י ותוס' גבי ממין הטענה במטבע ועיין בסנהדרין דף ע''ב ע''א דלכאורה משמע דלגבי מטבע שייך ג''כ דהוה בעין אך באמת הא בשבת דף צ''א ע''ב מוקי להך דהגונב כיסו בנסכא ע''ש

ועיין בירושלמי ספ''ו דדמאי, אם החליף את המטבע חייב באחריות משמע דשייך שינוי בזה.

ועיין בירושלמי ספ''י דשביעית גבי ערבון, דזהוב דרכו להשתנות

ובהך דב''ק דף צ''ז גבי מלוה את חבירו על המטבע ע''ש.

ביאור ההלכה.

להבנת הירושלמי שמביא רבינו כתב בית הבחירה למאירי קידושין דף י''ג ע''א וז''ל:

בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו: חטף סלע מידה ונתנו לה, ובשעה שנתנו לה אמר הרי את מקדשת לי - הרי זו מקודשת, ופירושה בשידך, ושאלו שם במה קדשה? ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע, אמ"ר יוסה אלו אתמר כלי יאות, סלע דרכו להתחלף.

ופירשו חכמי ההר שר' יוסה בא לברר הטעם שפירש ר' חגאי כלומר, אלו נאמר בבריתא חטף כלי מידה ונתנו לה מקדשת, היה לנו להקשות במה קדשה, שכלי אינו עשוי להתחלף שחוזר הוא בעין, ולא היה לומר בו רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה כלי, שאין דרך בני אדם לומר השאיל לי כלי ואחזיר לך כיוצא בו, והילכך כשנוטלתו ממנו אין לומר שעל דעת שיהא חייב לה כלי אחר קבלתהו (ולכן אינה מקודשת, כי הוא רק החזיר הגזילה), אבל סלע דרכו להתחלף ר"ל שאינו חוזר בעין, ואם כן הרי מקבלתהו על דעת שיהא חייב לה סלע.

ומכאן יצא להם לומר שמה שאמרנו בגזל דידה שמקדשת בשידך - דוקא בחטף סלע מידה או מעות, אבל בגזלת דבר החוזר בעין - אינה מקדשת אף בשידך. וזהו שהזכיר חטף סלע מידה ולא הספיק לומר חטף מידה כו'. ומכל מקום אנו רגילים לפרש הטעם בגזל שלה שמקדשת שמאחר שנתרצית לקבלו לשם קדושין הדברים מוכיחים שמחלתו לו או הקנה לו (כמו הבבלי שאף בכלי שגזל ממנה – מקודשת). ומכל מקום ראוי לחוש לדברי תלמוד המערב (להחמיר לענין פשטה ידה ונתקדשה לאחר כו').

ויש מוסיפים לומר אף בסלע שלא אמרו מקדשת אלא דוקא בשיחזור ויפרע לה את הסלע וכעין מה שאמרו למעלה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקדשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי הכא נמי כיון שקדשה בגזל דידה ואינה יכולה להתקדש אלא מטעם רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע הרי הוא כאומר לה התקדשי לי בסלע זה שגזלתיך על מנת שאפרענו לך וצריך שיפרענו לה: עכ''ל²⁷¹.

נ''ל שרבינו רוצה בהלכה זו להסביר לפי שיטתו בכמה מקומות, (לעיל ה''א, ועוד) - שהמקדש בכסף צריך לעשות את הכסף שיהיה כסף קדושין ואח''כ לקדש אותה.

לפי זה, אם נתן לה כסף ואמר לה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים בטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין, ואם חוזרת בה ורוצה להתקדש, לא צריך ליטול הכסף וליתן לה שנית, כי הכסף הוא כסף קדושין והוא בידה. אבל אם האיש המקדש ביטל את הקדושין בתוך שלשים וחזר בו, שאז הוא ביטל את הכסף מלהיות כסף קדושין – צריך ליטול הכסף וליתנו לו בתורת קדושין, כדלקמן.

בתוספתא נאמר שהמקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב, יטלנו ויחזור ויתן לה, מדוע צריך נתינה אחרת הרי זה היה מקח טעות, והיא לא קנאתו כלל כו'²⁷².

מבאר רבינו שכאן אין זה מקח טעות לגמרי, [שנאמר "שבנתינה הראשונה לא היתה מקודשת כלל"] - כי הטעה לשבח, ולפי ר' שמעון מקודשת, לכן יטלנו ויחזור ויתן לה.

בהלכות תרומות דף י' טור א' מביא רבינו בזה פלוגתא בין בבלי לירושלמי, וז''ל:

ועיין גיטין דע''ח ע''א דפליגי תנאי היכא דנתן לה הגט, והנתינה לא פעלה כלום, אי צריך ליטול מידה ולחזור ולגרשה, ועיין פ''ד ע''ב שם דהיכא דפעלה הנתינה איזה דבר – צריך לכ''ע ליטול ממנה וליתן לה, ובירושלמי שם יש סברא להיפך דאדרבה אם פעלה הנתינה קצת – די בזה, דיש על זה שם נתינה. ועיין תוס' קדושין דף מ''ו ע''ב ד''ה מעות מבואר ג''כ כה''ג.

חטף כלי מידה וקידשה בו – אינה מקודשת, כי היא לא קיבלה ממנו כלום אלא נטלה את החפץ שלה, אבל חטף מטבע מידה וקידשה בו – מקודשת, מפרש הירושלמי כי "סלע (מטבע) - דרכו להתחלף", ולא שייך לומר שזהו הוא הסלע שלה, וכ''כ רבינו בשו''ת צפ''ו קי''ח: "ונפ''מ אם מעות הם עצם או רק השבה, ונפ''מ לענין המעות עצמם, במה שכתבו התוס' ב''מ דף כ''ט ע''א וב''ב דף צ''ב ע''ב ומה שכתבתי בחיבורי ח''א אישות פ''ג ה''ח ע''ש".

כלומר, כיון שהמטבע דרכו להתחלף, שהמלוה או המזיק כו' (או אף במקח טעות לדעת כמה ראשונים) – משלם שווי הכסף ולא את אותו כסף אע''פ שהוא בעין, או שנאמר שהמעות הם עצם, ואם הם בעין חייב להחזיר המעות עצמם. כדלקמן.

ובהלכות ערכין וחרמין פ''ג הי''ט:

וע' תוס' ב"ב דף צ"ב ע"ב ד"ה אי דמקח טעות אי הוה כמו מלוה, ותוס' שם דף ע"ז ע"א אי יכול להקדיש מה שחבירו חייב לו, ושם דף פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח, ותוס' ב"ק דף ל"ו ע"ב דאינו קדוש רק בגדר נדר, ושם דף מ"ה ע"א ד"ה מכור, ודף קי"ב ע"א ד"ה אף על פי דהוה בגדר גזלן, ותוס' ב"מ דף ט"ז ע"א ד"ה האי, ודף כ"ט ע"א ד"ה הוה שואל, דמשמע דבטעות ג"כ הוה גדר מלוה. ושם דף מ"ג ע"א בתוס'.

וע' בקדושין דף מ"ו ע"ב בתוס' ד"ה ש"מ, ורש"י גיטין דף ל"ב ע"ב ד"ה דבור, דא"צ לטול מידה וליתן לה.

ובתוספתא קדושין ספ"ג ובירושלמי פ"ב דקדושין וכ"כ בזה בח"א, וא"כ י"ל דהתוס' ב"ק הנ"ל ס"ל דלא הוי בגדר מלוה, ולכך גם ערכין גובה מהם וע' בירושלמי גיטין פ"ה ה"א ותוספתא בכורות פ"ו²⁷³:

דברי הרב עם הפענוח.

היה מדבר עם האשה כו'.

עיין בה''ה ז''ל מש''כ בשם הרשב''א שצריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננה לה –

ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת, אע"פ שהוא אומר לקדשה נתכוונתי. וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי, והיא רוצה - צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין.

והנה עיין בתוספתא קדושין סוף פ''ג גבי התקדשי לי בדינר זה של כסף ונמצא של זהב דצריך ליטלו ממנה ולהחזיר וליתן לה –

הלכה י': בדינר זה של כסף ונמצא של זהב אינה מקודשת, כיצד יעשה? יטלו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מקודשת לי.

ועיין רש''י גיטין דף ל''ב ע''ב ד''ה דיבור, שכתב ומיהו המעות לא בטלו, שאם חזר וקידשה בהם מדעתה הוי קדושין –

דיבור ודיבור הוא - מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין, אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור. ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת²⁷⁴. –

משמע דאין צריך ליטול ממנה.

ועיין בקדושין דף מ''ו ע''ב ד''ה ושמ''מ ע''ש בתוס' -

ושמע מינה כו' וה"נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובזו, ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושניה, מה שאכלה מלוה הן אצלה ולא יחולו אלא מה שהוא בעין, ולכך צריך פרוטה באחרונה כו', (אבל) - היכא דגמר דבריו לשם קידושין כי הכא, נימא דיחולו הקידושין אף על אותן תמרים שאינם בעולם, וכי אכלה מדידה אכלה. דבשלמא בעלמא לא הוו קידושין שהרי מתנה הן אצלה כי הדר ביה מקידושין, אבל הכא שלא חזר מלקדשה נהי נמי דכי אכלה הראשונה עדיין לא גמר כל הקידושין ומקדשה נמי אף בקמייתא כיון דבתורת קידושין אתו לידה דהוו כמו נתאכלו המעות דלקמן (דף נט.) דאמרינן דמקודשת כיון דבתורת קידושין אתי לידה אפילו אין שוה פרוטה אלא בקמייתא או בכולן מקודשת כו'.

ועיין בהך דב''ב דף צ''ב גבי מקח טעות, אם צריך לשלם אותן המעות, ע''ש בתוס' ד''ה אי – בענין המוכר שור לחברו ונמצא נגחן, כתב הרשב''ם שהמוכר צריך להחזיר מעות אם יש לו, אף שמעות המכר כבר אינם בעולם, וע''ז כתבו התוס': לוקח דהכא דהוי טעות לא משלם ליה זוזי כי ליתנהו להנהו זוזי, אפילו אית ליה זוזי אחריני, דכשהוציא אותן מעות הוי כמו מזיק מעות של חבירו והוי דינו כנזקים - (ושם לו מנכסיו ואפילו סובין), כו', והכא אי איתנהו להנהו זוזי צריך להחזירם כיון שהוא מקח טעות ולא דמי להלואה דהלואה להוצאה ניתנה כו'²⁷⁵.

ועיין תוס' ב''ק דף מ''ה ע''א –

ובמהדורא אחת פרש"י מכרו מכור דאמר ליה מוכר היה לך לשוחטו כיון שידעת שהרג ואת הוא דאפסדת אנפשך ולא הוי מקח טעות. וא"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג וא"כ ליהוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו. וי"ל שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל וסבור שיכול להשהותו לעשות בו מלאכתו או אפילו לשחטו סבור דשרי.

ודף קי''ב ע''א גבי רבית בד''ה אע''פ –

וי"ל דאע"ג דמדעת נתנם לו, איתנייהו גביה בתורת גזילה, דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לשם מתנה אלא בתורת רבית, ומיקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין, והיו חייבין להחזיר אי לאו דכרשות לוקח דמי והוי שנוי רשות.

ותוס' ב''מ דף כ''ט ע''א ד''ה והוה שואל –

והוי שואל עלייהו - תימה דהוה ליה למימר והוה לוה עלייהו, ואם נאמר דאם באו בעלים קודם שהוציאם חייב להחזיר אותם מעות עצמם ולא אחרים, הוה א"ש דקרי ליה שואל, אך אי אפשר לומר כן כו', אלא ודאי אפילו אם אותן המעות עדיין בעין אין צריך להחזיר הן עצמן כו'.

אך צריך לחלק בין היכא שביטול הקדושין היה על ידו²⁷⁶ –

ובין היכא שהביטול היה על ידה - כמו בהך דרש''י גיטין הנ''ל²⁷⁷,

אך באמת י''ל דכיון דהך דתוספתא הנ''ל מיירי בהטעה לשבח [שאמר התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב], א''כ לא מקרי מקח טעות לגמרי, משום הך דר''ש²⁷⁸, עיין תוס' סנהדרין דף נ''ג ע''א –

אפילו ר' יהושע דאמר בפרק החולץ (יבמות יט. ושם) אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, מודה דלא תפסי קידושין בחייבי כריתות, כדדרשינן מקרא בסוף האומר ובפ"ק דב"מ: אמר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו משמע דליכא מאן דפליג כו'²⁷⁹.

ועיין בהך דכתובות דצ''ג ע''ב גבי הך הותירו זוזא חדתא, מוכח מרש''י דגבי מטבע לא שייך שינוי ע''ש –

זוזי חדתי - שמטילין זוזים ישנים ונתנו ונשאו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין הם בהוצאה, הלכך חולקים לפי המעות, דכל חד מאי דיהיב שקיל, אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע.

וזהו מה דר''ל בירושלמי פ''ב דקדושין סלע דרכו להחליף –

חטף הסלע מידה ונתנו לה בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת, במה קידשה? רבי חגיי בשם רבי פדת רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע, א"ר יוסי אילו איתמר כלי יאות סלע דרכה להתחלף.

ר''ל ולא שייך למימר זהו הסלע שגזל²⁸⁰.

ועיין בהך דשבועות דף מ' ע''א בהך דרש''י ותוס' גבי ממין הטענה במטבע –

רש''י: דינר מטבעות - טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע"פ שזו כסף וזו נחשת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו.

ותוס' חולקים וסוברים שמטבע שונה הוי טענה אחרת: וקשה דלעיל (דף לט:) גבי שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה מסקי' לשמואל דפטור משום דמה שטענו לא הודה לו כו'.

ועיין בסנהדרין דף ע''ב ע''א -

הגונב כיס בשבת – חייב [להחזיר, ואף על גב שהוציאו אחר כך לרשות הרבים ונתחייב בהוצאתו מיתה]. שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא פטור מתשלומין – [אלמא אף על פי שהכיס והמעות קיימין אמרינן בדמי קננהו, ולא מפקינן ליה מיניה, ותיובתא דרבא דאמר: נטל – לא. - דלכאורה משמע דלגבי מטבע שייך ג''כ דהוה בעין²⁸¹ –

אך באמת הא בשבת דף צ''א ע''ב מוקי להך דהגונב כיסו בנסכא ע''ש –

הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא - פטור, שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד. ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד - קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת כו' - בנסכא²⁸².

ועיין בירושלמי ספ''ו דדמאי, אם החליף את המטבע חייב באחריות –

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אם החליף את המעה צריך לעשר, אמר רבי יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן [והחליפן] ואבדו - חייב באחריותן –

משמע דשייך שינוי בזה²⁸³.

ועיין בירושלמי ספ''י דשביעית גבי ערבון, דזהוב דרכו להשתנות –

רבי זעירא רבי אבהו בשם רבי יוחנן הנותן עירבון טבעת לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו. רבי זעירא בעא קומי רבי אבהו זהוב ? אמר ליה טבעת, מה בין זהוב ומה בין טבעת? זהוב דרכו להשתנות טבעת בעיינה הוא²⁸⁴.

ובהך דב''ק דף צ''ז גבי מלוה את חבירו על המטבע ע''ש –

איתמר: המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע, רב אמר: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה - [בשעת פרעון, דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא, ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו]. ושמואל אמר: יכול לומר לו לך הוציאו במישן²⁸⁵.

שם: פ''ג ה''ח:

וכן עידי הקידושין והגירושין אינו צריך לומר להם אתם עידי, אלא כיון שקידש בפניהם או גירש הרי זו מקודשת ומגורשת.

וכן עדי הקדושין והגירושין כו'.

עיין בה''ה מש''כ בשם הרשב''א ומשמע דס''ל דאין צריך העדים לקדושין מחמת שבלא הם לא הויא כלום, רק משום דאמרינן דלא נתכוונו לקדושין.

ועיין בהך דיבמות דף ק''ה ע''ב גבי בינו לבינה כו'

מבואר דלדידן לא מהני זה אף אם ב''ד רואין אותו מבחוץ.

וע''ש דף ק''ב ע''ב בתוס' ד''ה וקתני ושם דף מ''ז ע''א ד''ה יש לך עדים משמע שם מדברי התוס' דגבי גירות די שרואין אותו מבחוץ.

אך באמת שם יש ב' פסוקים, דשם דף מ''ה ע''ב יליף ר''י דגר צריך ג' ממה דכתיב משפט ע''ש ברש''י ותוס', וכאן יליף מושפטתם.

אך באמת גבי גירות צריך שני דברים אחד שיהיה גר, והב' שיפסקו שהוא גר.

והא דיליף מושפטתם צדק הוא לפסוק שהוא גר, ולכך בזה די אף אם הם רואים מבחוץ שנתגייר, והך דר''י הוא בשביל קבלת המצוות וע''ש בתוס' דף מ''ה ע''ב ד''ה מי לא טבלה, דהיכא דידוע לכל כאילו עומדים שם וזה ר''ל לקבלת הגירות שמתרצה להיות גר

ועיין תוס' סנהדרין דף ס''ח ע''ב

ובתוס' שבת ס''ח ע''א ועיין תוס' ב''ב דף קמ''ג ע''ב גבי הך דרב ספרא דאף דהיכא דצריך ב''ד מ''מ כיון שידוע עפ''י סברא, הויא כאילו התנו בפני ב''ד ועיין ב''ק דף ע''א ע''ב גבי מודה בקנס כיון דמת כמאן דהודה דמי ואף דהודאת קנס בעי בפני ב''ד

ועיין מש''כ בזה בהלכות א''ב פי''ג ועיין תוס' גיטין דף ד' ע''א ד''ה וקי''ל דמשמע דאין עדי קדושין פועלין בעצם הדבר ועיין שם דף י' ע''ב והודאת בעל דין דשם ר''ל לא בגדר בירור רק גדר חיוב כעין הך דב''ב דף קמ''ט

ותוס' שם דף מ''ד וב''ק דף ק''ד ותוס' כתובות דף מ''ד ע''א גבי שני שטרות

ודף ק''ב ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות א''ב גבי גירות בפי''ג ה''ט ובהלכות עבדים גבי שחרור

דפעולת דברים שכבר נתגיירה הוה גדר גירות.

ועיין מש''כ התוס' ב''ב דף קס''ה ע''א גבי עדי חתימה ע''ש

ובזה י''ל מה דלכאורה קשה על מ''ד בקדושין דף ס''ה דהמקדש בעד אחד אם שניהם מודים הויא קדושין למה לא הקשה מהך תוספתא המובא בירושלמי סוטה פ''א נתייחדה עמו בעד אחד שחרית כו' ודוחק לומר דשם מיירי שמכחישין

אך כך, דבאמת כבר כתבתי דהך דעדי יחוד הוא רק גדר דין וזה שייך רק היכא שהדבר נגמר על פי העד אמרינן דכך הוא הדין, אבל בעד אחד דאם מכחישין אותו אינו כלום, שוב לא ראה כלום כיון דלא ראה הביאה בעצם.

ועיין במרדכי פ''ג דקדושין דכתב דזה רק כמו דבר המוכיח על דבר ע''ש

ובזה יש ליישב דברי הירושלמי בסוטה שם גבי עדי סתירה

ועיין תוס' גיטין דף ל''ג ע''א ד''ה רבי ע''ש שכתבו דלבטל השליחות ג''כ צריך שני עדים משום דאין דבר שבערוה ע''ש ועיין מש''כ הר''ן ז''ל בפ''א על הך דדף ח' גבי לדידי שוה לי גבי קדושין דצריך שהעדים יהיו יודעים שדרכו (נדפס "לשקר" צ''ל -) [להתייקר] דאי לאו הכי הוה כמו מקדש בלא עדים ע''ש

ועיין לקמן בהלכה ט''ו.

ביאור ההלכה.

המקדש בעד אחד - אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים [קדושין ס''ה], וכ''ש שהמקדש בלי עדים כלל אין קדושיו קדושין, ולא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, משום שבקדושין קא חייב לאחריני. ופירשו רש''י ותוס': הכא קא חייבה לאחריני - שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה.

כלומר, איש ואשה מודים שקידש אותה ללא עדים, ואלמלא הטעם של חב לאחריני, היו נאמנים והיא היתה א''א גמורה.

משמע שעדי הקדושין הם עדי בירור המבררים שהיו קדושין, ולא עדי קיום העושים את הקדושין.

וכן מדייק רבינו מדברי הה''מ בשם הרשב''א דלקמן²⁸⁶.

אבל הרבה מהמפרשים וגם רבינו בכ''מ, סוברים שעדי הקדושין הם העושים את הקדושין, הם עדי קיום ולא עדי בירור, לכן אף שידוע לנו שקידש אותה – אם אין עדים - אינה מקודשת.

לפי זה אם קידשה בינו לבינה ללא עדים, ואח''כ התברר שהיו עדים אחורי הגדר וראו שקידש אותה - ג''כ אינה מקודשת, לא מטעם שרצתה לשחק כו', אלא משום שללא עדי קיום אין שום קדושין.

פירוש הגמרא שאינם נאמנים משום "חב לאחריני", משמע שאילולי זה היו קדושיו קדושין, והלא ללא עדים אין קדושין כלל.

מבאר רבינו שכאן מדובר שהם אומרים שקידשה בעבר במקום אחר בפני עדים, ולא שייך הודאת בע''ד שנאמין לבעל ואשתו, משום דחב לאחריני, שהודאתם מחייבת לקבוע מציאות שהיו עדי קדושין, (לשון רבינו לקמן). ומחייבים אחרים (את בועלה) מיתת ב''ד, (אם אין עדי הקדושין לפנינו, ואם עדין לא הוחזקו איש ואשה).

ולא זו בלבד אלא אף אם אמרו נישאנו בפני עדים אינם נאמנים, ואם תתקדש לאחר יתפסו בה קדושין, כי לא שייך לומר הודאת בע''ד לחייב מציאות שהיו שם עדים. כדלקמן.

וז''ל רבינו על הגליון בקדושין ס''ה:

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין ואפילו שניהם מודים.

רצה לומר אם מודים שקדשה בפני עדים, לא יהיה תפסי קדושין, לא משום חתיכה דאיסורא²⁸⁷.

אבל אם אומרים נישאנו ביננו לבין עצמנו ללא עדים, פשיטא דלא הוו קדושין כלל, אף ללא הטעם של חב לאחריני כי העדים הם "העושים" את הקדושין, כנ''ל, וללא עדים אין כלום²⁸⁸.

ואף במקום שהמינה תורה לאב שאומר קדשתי את בתי לפלוני, שהיא בחזקת מקודשת ואסורה לאחרים, מ''מ אין בה חיוב מיתה²⁸⁹.

וז''ל במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ו ה''ב:

וכבר כתבתי דזה ר"ל בקידושין דס"ה ע"ב גבי דשניהם מודים ר"ל דשניהם מודים שנתקדשו במ"א בפני עדים, אם עי"ז תהי' א"א גמורה לחייב עלי' מיתת ב"ד אף שלא הוחזקה ל' יום, ואמר שם דלא מהני כאן הודאת בע"ד, ר"ל לא כמ"ש רש"י ותוס' בגיטין ד"ד ע"א, רק בפשיטות [אלא כפשוטו] דא"א להאמין הודאה [אלא] רק על עצמן. אבל דבר שע"כ צ"ל שהיו שם עדים ובלעדן אינו כלום, לא שייך בזה לומר הודאת בעל דין כו'. וזה רצה לומר חב לאחריני ועיין גיטין דף פ"ט דרק צריכין לומר דבר ברור, ובלי זה אין עדות כלל, דלא שייך לקבל עדים על אומדנא עי'...

וכ''כ בהשמטות לספר הפלאה דף נ''ח טור א':

ובאמת מה דאמרינן בקדושין דס''ה ע''ב מה דעתיך לילפית כו', מה התם הודאת בע''ד, ר''ל כך, אם שניהם מודים שקידשה בפני עדים דאז תהיה אשת איש גמורה שלא יתפסו בה קדושין אחריני, ובאמת זה אינו כל זמן שלא תוחזק ל' יום, כמש''כ רבינו בספ''א מהלכות אס''ב ע''ש²⁹⁰, ואמר משום דחב לאחריני. ודלא כתוס' כו'²⁹¹, עכ''ל.

וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' נ''ג:

ואין עד אחד באשת איש כלום, ואין כאן גם ספק גט, ואף שהתוס' דגיטין דף ד' לכאורה לא ס''ל כן, והארכתי בזה שאין הפירוש בגמרא כן, בהך דקדושין דס''ה ע''ב, רק דר''ל שניהם מודים שקידשה במקום אחר בעדים, והספק הוא אם היא אשת איש גמורה, או רק לחומרא וקדושין תפסי בה, ולא הוחזקה ל' יום - [כי אם הוחזקה – הויא א''א גמורה כנ''ל].

והך חב לאחרינא ר''ל דדבר דאין בא על ידם בלבד, רק צריך לזה עוד מציאות [שני עדים "שיעשו" את הקדושין] – לא מהני לומר הודאת בע''ד כמאה עדים, דהא קדושין בלא מציאות אחר – לא כלום, דהא בעי עדים, – לא שייך בזה הודאה שיהיה הדבר ברור²⁹².

וז''ל רבינו בצפ''ד סי' ט':

והנה עדי קדושין הם חלק מהקדושין, כי בלא הם הוה דברים בעלמא, ומאד הארכתי בזה דהך דקדושין דס''ה ע''ב דיהיה הודאת בע''ד כמאה עדים, ר''ל אם שניהם מודים שקידשה בפני עדים במדינת הים, אם הוה אשת איש גמורה תיכף, ואין צריך להחזיקה ל' יום כו', ואמר דלא – דהא חב לאחריני כו', דהא דקי''ל הודאת בע''ד הוה עצם וחייב, זה רק [במקום] שאין צריך פעולה של אחרים, אבל בקדושין כיון דצריך עדים להקדושין, וזה לא מצי לומר שהיו שם עדים, דעליהם לא הוה עצם²⁹³, ובגדר מי יימר כו'²⁹⁴. ע''כ.

ושם סי' נ''ז ז''ל:

ואמר חב לאחרים, ר''ל כי הודאה אף אם נימא דזה לא חיוב בעלמא רק בירור גמור²⁹⁵, , אבל דלא תליא [רק] בהם עצמם – לא מהני, כיון דבלא עדים א''א לקדש, לא הוה קדושין כלל, והעדים הם חלק מהקדושין, על זה לא מהני הודאה לומר בירור שהוה שם עדים כו', ע''ש באריכות.

בהשמטות לתרומות דף ס''ב טור ג' כותב רבינו:

והנה בתוספתא קדושין פ''ג גבי ע''מ שיש לי ביד פלוני דלכאורה משמע שם דאם אמר שיש לו – הוה מקודשת ודאי, וא''כ חזינן דההודאה משויא בירור גמור למפרע, [זה לא חיוב חדש אלא בירור שהוא חייב, ולכן היא מקודשת] - ועי''ז הויא אשת איש גמורה, זה כוונת הגמרא בקדושין, ואמר שם התם לא חייב לאחריני, ר''ל כך, דגבי קדושין אינו מועיל רק אם יש עדים ואם נימא דההודאה יהיה בירור למפרע, וא''כ עי''ז יתחייב המציאות שהיו שם אחרים דהיינו העדים, וזה אי אפשר להתחייב מציאות ע''י הודאתו שיהיה פעולה באחרים, משא''כ גבי ממון אף שעי''ז נתהוה הדין שתהיה אשת איש גמורה – לא איכפת לן כו', כי על הממון הוא נאמן לומר שהוא חייב, ומזה יוצא שהיא נעשית א''א], ע''כ. וכ''כ במהדורא תניינא דף ס''ב טור ב' ע''ש²⁹⁶.

גירות בפני ב''ד.

מבאר רבינו את הדין שגר צריך ב''ד של שלשה כדי להתגייר, ועל זה יש שני פסוקים בגמרא, פסוק אחד על עצם הגרות דהיינו קבלת מצוות, שצריך להיות בפני ב''ד, ופסוק שני מלמדנו שכדי לפסוק עליו שהוא גר ג''כ צריך ב''ד.

אבל ענין זה השני, לפסוק עליו שהתגייר, אע''ג דבעי ב''ד, מ''מ ידיעה שלנו הויא כאילו היה ב''ד, לכן אף אם ראוהו מבחוץ – די בזה כדלקמן.

ז''ל רבינו בהלכות איסורי ביאה פי''ג ה''ו²⁹⁷:

עיין בירושלמי עירובין פ''ד ה''ה – ר''נ בר יעקב בעי, גר שטבל לאחר שהאיר המזרח וקאי אשבת, ועיין בירושלמי קדושין פ''ד ה''ז דמשמע שם דהך דאמר ר' יהודה מטבילין גר בשבת, ר''ל דכיון דחזינן דס''ל לר''י דבחו''ל אין צריך להביא ראיה, וע''כ משום דס''ל כך, דהנה בגמרא יש שני פסוקים על גר שצריך בית דין:

אחד ממשפט [משפט אחד יהיה לכם ולגר, ואין משפט פחות משלשה] ואחד – אמר ר' יהודה מן ושפטתם צדק [בין איש ובין אחיו ובין גרו].

וס''ל לר''י כך: דצריך שני דברים, אחד להגירות בעצמו [שצריך ב''ד], והיינו מן ושפטתם, ואחד, לפסוק עליו שהוא גר, והיינו מהך משפט [אחד כו'].

ועיין תוס' שבת דס''ח ע''א וסנהדרין דס''ח ע''ב בתוס' ע''ש בסוף הדבור.

ועיין בה''ג הלכות מילה חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר, אין מקבלין אותם שאין כשרים להתנות עליהם, ר''ל קבלת המצוות והגירות, כמש''כ התוס' בסנהדרין שם ע''ש.

וס''ל לר''י דלפסוק עליו שהוא גר דאי אפשר לעשות זה בלא עדים, כיון דבעי ב''ד – זה רק בארץ ישראל, אבל בחו''ל לא בעי זה.

והטעם:

משום דשם נ''מ גם לקדשים – בעי פסק ופעולה, כמו גבי בכור בעל מום, עיין בכורות דף ל''ו ע''ב²⁹⁸ וכמה מקומות. ולכן יסבור ג''כ דטבילה אין צריך כוונה בחו''ל, כיון דבחו''ל הוה זה רק גדר דין, לא גדר פעולה ולכך מטבילין בשבת²⁹⁹.

ועיין בתוס' כאן ד''ה משפט די''ל דזה תליא בשנים שדנו דיניהם דין, ועיין תוס' גיטין דל''ב ע''ב ובירושלמי רפ''ז דברכות גבי זימון, ועיין בנדרים דע''ז ע''א ובירושלמי ביבמות פי''ב מבואר דלמ''ד חליצה ביחיד ובלילה מותר אפילו בשבת ע''ש. וא''כ י''ל דהירושלמי דעירובין הנ''ל הוא לר''נ לשיטתיה וכמש''כ.

דברי הרב עם הפענוח.

וכן עדי הקדושין והגירושין כו'.

עיין בה''ה מש''כ בשם הרשב''א –

וכתב הרשב"א ז"ל ודוקא כשקידשה בפני שנים שהם אצלם והיא מרגשת בהם, אבל אם הטמין לה עדים אחורי הגדר - לא, דדילמא אי ארגישה בהן לא מקבלא קידושין, אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן, משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ורצתה לשחק בו ע"כ –

ומשמע דס''ל דאין צריך העדים לקדושין מחמת שבלא הם לא הויא כלום, רק משום דאמרינן דלא נתכוונו לקדושין.

ועיין בהך דיבמות דף ק''ה ע''ב גבי בינו לבינה כו' –

על המשנה: ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר, מעשה שחלצו וכו'. בינו לבינה מי ידענא? אמר רב יהודה אמר שמואל: ועדים רואין אותו מבחוץ.

מבואר דלדידן לא מהני זה³⁰⁰, אף אם ב''ד רואין אותו מבחוץ.

וע''ש דף ק''ב ע''ב בתוס' ד''ה וקתני –

ודקתני תנא בעי כוונה כו' - ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה.

ושם דף מ''ז ע''א ד''ה יש לך עדים –

יש לך עדים - פירוש שנתגיירת בינך לבין עצמך, (והאם ראוך שני עדים מבחוץ), ותימה מיהא אי הא דבעינן ג' היינו דוקא לכתחלה, אבל דיעבד חד נמי כשר, א"כ אם יש לו עדים - לאו בינו לבין עצמו הוא. - משמע שם מדברי התוס' דגבי גירות די שרואין אותו מבחוץ.

אך באמת שם יש ב' פסוקים, דשם דף מ''ה ע''ב יליף ר''י דגר צריך ג' ממה דכתיב משפט ע''ש ברש''י –

מ''ו ע''ב: גר צריך שלשה כו', משפט כתיב ביה - משפט אחד יהיה לכם ולגר, ואין משפט פחות מג'. ותוס' –

מי לא טבלה לנדותה - תימה דאמר לקמן דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה כו'.

וכאן יליף מושפטתם –

מ''ז ע''א: ת"ר: ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו - מכאן א"ר יהודה: גר שנתגייר בב"ד - הרי זה גר, בינו לבין עצמו - אינו גר.

אך באמת גבי גירות צריך שני דברים אחד שיהיה גר, והב' שיפסקו שהוא גר.

והא דיליף מושפטתם צדק הוא לפסוק שהוא גר, ולכך בזה די אף אם הם רואים מבחוץ שנתגייר, והך דר''י³⁰¹ - הוא בשביל קבלת המצוות.

וע''ש בתוס' דף מ''ה ע''ב ד''ה מי לא טבלה, דהיכא דידוע לכל - כאילו עומדים שם –

וי"ל האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה, אף על גב דאמרינן לקמן (דף מז:) דשני ת"ח עומדים מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי. ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי.

וזה ר''ל לקבלת הגירות שמתרצה להיות גר³⁰².

ועיין תוס' סנהדרין דף ס''ח ע''ב –

בסוף הדבור: ואפילו בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר מדמייתי מקטנה פחותה מבת שלש, שהזכייה בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו, וגם מצינו שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים, וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה כו' והרי פנחס היה עמהן. ואע"ג דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות, הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות, דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה³⁰³.

ובתוס' שבת ס''ח ע''א –

גר שנתגייר בין הנכרים - בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת, דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ.

ועיין תוס' ב''ב דף קמ''ג ע''ב גבי הך דרב ספרא –

רב ספרא שבק אבוה זוזי, שקלינהו עבד בהו עיסקא; אתו אחי תבעוהו בדינא קמיה דרבא, אמר להו: רב ספרא גברא רבה הוא, לא שביק גירסיה וטרח לאחריני –

דאף דהיכא דצריך ב''ד³⁰⁴, - מ''מ כיון שידוע עפ''י סברא - הויא כאילו התנו בפני ב''ד –

וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח, ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק גירסי' וטרח לאחריני, אע"פ שלא אמר ראו, כאילו אמר ראו ומחלי ליה הקטנים.

ועיין ב''ק דף ע''א ע''ב גבי מודה בקנס, כיון דמת - כמאן דהודה דמי –

גנב משל אביו וטבח ומכר, ואח"כ מת אביו - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; והא הכא כיון דמת אביו, כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי, וקתני: משלם תשלומי ארבעה וחמשה כו'.

ואף דהודאת קנס בעי בפני ב''ד –

מ''מ כיון שמובן עפ''י סברא (שהוא מודה על חלקו "שנגנב" – שהוא הגנב) - הויא כאילו הודה בפני ב''ד.

ועיין מש''כ בזה בהלכות א''ב פי''ג³⁰⁵ –

ועיין תוס' גיטין דף ד' ע''א ד''ה וקי''ל דמשמע דאין עדי קדושין פועלין בעצם הדבר – בסוף הדבור: מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהניא הודאת בעל דין כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בעל דין, אבל בקידושין וגרושין לא מהניא הודאת בעל דין משום דמחייב לאחרים, דבקידושין אסר לה אקרובים, ובגרושין אסר לה אכהן³⁰⁶.

ועיין שם דף י' ע''ב –

תוד''ה חספא: ולא תיקנו חכמים להאמינם אלא בשטרי מלוה ומכר שהן לראיה ואין נעשה על פי עדותן שום קנין, אבל שטר מתנה אין כשר לקנות בו מדאורייתא אלא א"כ יש עדים כשרים בשעת מסירה. ואפילו אם נאמר ששטר מתנה שחתמו בו ישראל כשר לקנות בו בלא עדי מסירה היינו משום שידוע ע"י עדי חתימה שהן כשרים מן התורה שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל, וכן כשר בהודאת נותן שהוא כק' עדים, אבל בשטר שחותמין בו עובדי כוכבים שאין בו לא עדי מסירה ולא עדי חתימה שכשרים להעיד ולא הודאת בע"ד - לא חשוב שטר לקנות על ידו, ולא הוי אלא חספא בעלמא כו'.

והודאת בעל דין דשם ר''ל לא בגדר בירור³⁰⁷, רק גדר חיוב.

כעין הך דב''ב דף קמ''ט –

איבעיא להו: שכיב מרע שהודה, מהו? ת"ש: דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה - לאו בר ירושה הוא כו', אמאי? ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא, אדהכי נפק אודיתא מבי איסור.

ותוס' שם דף מ''ד –

ונראה לר"ת דהיינו טעמא כיון שמודה שיש לו קרקע וחוב הוא לו שהרי על ידי קרקע מקנה לחבירו, אפילו יש כמה עדים שמכחישים אותו הרי הודאת בעל דין כמאה עדים ולא חיישינן למיחזי כשיקרא כדאשכחנא (לקמן דף קמט.) גבי איסור גיורא דנפק אודיתא מבי איסור ואף על גב שהיה איסור משקר³⁰⁸.

וב''ק דף ק''ד –

אמר רבא שאני מתני' כו' - וקאמר כיון דאודי ליה כמ"ד יהא בידך דמי.

ותוס' כתובות דף מ''ד ע''א גבי שני שטרות –

איכא בינייהו אורועי סהדי - תימה גדולה הוא מה שפירש בקונטרס לפסול העדים, דאין יכול לפסול העדים בענין זה. ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים אלו חתומים בו - מרעין ליה לשטרא, הואיל והוא מודה שהן פסולין. אי נמי לפסול חתימתן קאמר, דאימר זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הזה מזויף³⁰⁹.

ודף ק''ב –

ד''ה אליבא כו'.... אלא הא קמשמע לן דאפילו תמצי לומר דלא מיחייב משום דלא משעבד נפשיה הואיל ולא הוי בשעת מתן מעות, מכל מקום מחמת הודאה מיחייב כו', ור"ת מפרש כולה סוגיא בלא הודאה שלא היה חייב לו כלום מתחלה והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור שחתמו היטב שרוצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה ובהא פליגי רבי יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא לאקנויי ביה בשטר זה כמו שהודה בפני עדים כו' ע''ש³¹⁰.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות א''ב גבי גירות בפי''ג ה''ט –

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו.

ובהלכות עבדים גבי שחרור –

פ''ח הלכה י''ז: עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקין בספר תורה בפני צבור וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור -

דפעולת דברים שכבר נתגיירה הוה גדר גירות³¹¹.

ועיין מש''כ התוס' ב''ב דף קס''ה ע''א גבי עדי חתימה ע''ש –

ומיהו קצת קשה כי נראה שהעד החתום חשוב כעד בשעת מסירה, שעל ידו ידוע לנו שמסר לוה למלוה³¹².

ובזה י''ל מה דלכאורה קשה על מ''ד בקדושין דף ס''ה דהמקדש בעד אחד אם שניהם מודים הויא קדושין –

אמר רב יהודה: המקדש בעד אחד - אין חוששין לקידושיו. בעו מיניה מרב יהודה: שניהם מודים, מאי? אין ולא ורפיא בידיה כו', מאי הוי עלה? רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו, רב פפא אמר: חוששין לקדושיו כו'.

למה לא הקשה מהך תוספתא המובא בירושלמי סוטה פ''א נתייחדה עמו בעד אחד שחרית כו' – באחד בשחרית ואחד בין הערבים? זה היה מעשה ושאל רבי לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה ייחוד כו', כהדא אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת כו'³¹³.

ודוחק לומר דשם מיירי שמכחישין.

אך כך, דבאמת כבר כתבתי דהך דעדי יחוד הוא רק גדר דין³¹⁴.

וזה שייך רק היכא שהדבר נגמר על פי העד אמרינן דכך הוא הדין, אבל בעד אחד דאם מכחישין אותו אינו כלום, שוב לא ראה כלום כיון דלא ראה הביאה בעצם³¹⁵.

ועיין במרדכי פ''ג דקדושין דכתב דזה רק כמו דבר המוכיח על דבר ע''ש –

רמז תקל''א: כתב הרא"ם בתשובה דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקדושין, חדא דחוששין לדברי רב פפא דאמר חוששין לקדושין, ואע"ג דבסמ"ג [דבה"ג. מ"י] פוסק כמאן דאמר אין חוששין, מ"מ ראיתי מעשה ולא היה כח ביד המתירין להוציאה בלא גט, ועוד אם עד רואה דבר מוכיח ונראה - יכול להעיד ונדון כאילו ראה גוף המעשה, כדאמרי' בגיטין ובקדושין וב"ה אומר הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה, [ואמרינן] בכ"מ במנאפין עד שיראה כדרך המנאפין, עיין פרק המגרש תשובת הר"ם³¹⁶.

ובזה יש ליישב דברי הירושלמי בסוטה שם גבי עדי סתירה –

נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד אחד בין הערבים ייבא כהדא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימינו גט שיני, באחד - אינה צריכה הימינו גט שיני, באחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל רבי לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה ייחוד³¹⁷.

ועיין תוס' גיטין דף ל''ג ע''א ד''ה רבי ע''ש, שכתבו דלבטל השליחות ג''כ צריך שני עדים משום דאין דבר שבערוה ע''ש –

וי"ל דמשמע ליה מילתא דרבי דיכול לבטל אפי' בפני אחד אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל. א"נ אפי' לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה³¹⁸.

ועיין מש''כ הר''ן ז''ל בפ''א על הך דדף ח' גבי לדידי שוה לי גבי קדושין דצריך שהעדים יהיו יודעים שדרכו (נדפס "לשקר" צ''ל -) [להתייקר] דאי לאו הכי הוה כמו מקדש בלא עדים ע''ש –

דף ד' ע''א: ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי כו', ומיהו פשיטא לי דבשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו לא מהני דהוה ליה כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים³¹⁹.

ועיין לקמן בהלכה ט''ו.

פרק ג' הלכה י''ב:

בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה, וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה, ואע"פ שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם.

בגרה כו' וכן אם השיאה כו'.

עיין תוס' קדושין דף י' ע''א דמספקא ליה גבי קטנה ע''ש וע''ש דף מ''ג ע''ב ברש''י ובאמת זה הוה מחלוקת דתנאי בנדרים דף פ''ט ע''ב ר''י ורבנן, ובכתובות דמ''ג ע''ב ג''כ פליגי כה''ג

ובכתובות דף נ''ג ע''ב גבי הך דעודה בבית אביה לכאורה משמע שם להיפך וע''ש בתוס' ד''ה אלמנה ובירושלמי פי''ג דיבמות ועיין ברש''י יבמות דף ק''ט ע''א ד''ה קטנה ע''ש ועיין בירושלמי גיטין פ''ו דלכאורה מבואר דאביה יכול לקבל גיטה אך הרמב''ן ז''ל במלחמות לא פירש כן ע''ש אך כל זה לקבל גיטה, אבל זה ודאי דיצאה מרשות האב לאחר הגט, כמבואר בכ''מ.

ביאור ההלכה.

קטנה שנישאת אין לאביה רשות בה לעולם, ואף אם נתגרשה כשהיא קטנה אין לאביה רשות בה כלל, אבל נחלקו ראשונים אם יכול האב לקבל גיטה. רוב הראשונים (רש''י ור''י ותוס' רי''ד ורמב''ן קדושין מ''ג והריטב''א ועוד) אומרים שאינו יכול לקבל גיטה, ויש חולקים הסוברים שיכול לקבל גיטה (רש''י יבמות ק''ט ע''א: קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה - בקטנותה וקבל אביה גיטה כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) ומקבל את גיטה כו', וכ''כ רש''י בסנהדרין ס''ט, והקשה עליו התוס' רי''ד קדושין דף י', והב''ח ביבמות שם ציין למהר''ם פאדווה, ורע''א ביבמות שם ובקדושין מ''ג באריכות, ע''ש.

וכן התוס' בקדושין דף י' מסתפקים אם יכול האב לקבל גיטה.

מבאר רבינו שזו מחלוקת התנאים בנדרים, שהמשיא את בתו קטנה ונתגרשה וחזרה אצל האב, לדעת ר' יהודה עדיין היא נערה, ואביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, כי היא עדיין ברשות אביה, וחכמים חולקים וסוברים שקטנה שנישאת יצאה לגמרי מרשותו.

מקשה רבינו שבכתובות נ''ג לכאורה משמע להיפך, שר' יהודה סובר שאם נישאת יצאת מרשות אביה, ואם מת – אין האחים חייבים לזונה, וחכמים חולקין וסוברין שאף אם נישאת – לא יצאה מרשות אביה, שאם נתגרשה או מת בעלה ואביה – ניזונת מנכסי האחים כו' - לשיטת ר''ת.

ומבאר רבינו את שיטת ר''ת (והרמב''ם) שאע''פ שיוצאת מרשות אביה אם נישאת, מ''מ לדעת חכמים האחים חייבים לזונה (אם נתגרשה או נתאלמנה בחיי האב), מפני שחיוב שעדיין לא חל – אינו נפקע. דהיינו חיוב מזונות הבת "ומתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגורו", וכל זמן שהאב חי – לא חל חיוב זה, (כתובות פ''ד משנה ג': האב אינו חייב במזונות בתו), לכן אם בשעה שמת היתה עדיין בבית האב ולא בגרה – חייבים האחים במזונותיה.

וז''ל רבינו במהדורא תניינא דע''ה טור א':

לשיטת ר''ת בכתובות דנ''ג ע''ב בד''ה אלמנה, דאם נישאת בחיי האב, אף דיצאה מרשותו, מ''מ אם מת אביה – יש לה מזונות, וכן ס''ל לרבינו בפי''ט מהלכות אישות –

נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה כו', הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה - הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס.

והטעם כמה דמבואר דנישואין מפקיעין מרשות האב לעולם, עיין כתובות דמ''ט ודף ל''ט, זה רק דבר שהיה שייך אז - וע''י הנישואין נדחה, אבל דבר שלא היה שייך כלל אז – לא חל עליו שם דיחוי כו', ולכן ס''ל לר' יהודה בנדרים דף צ' דקטנה שנישאת ומת בעלה – היא חוזרת לבית אביה גבי הפרת נדרים כו', וכדלקמן.

וביתר ביאור במהדורא תניינא נ''ז טור ד':

וכה''ג כתבתי בשיטת רבינו תם ז''ל בכתובות דף נ''ג ע''ב וגם רבינו ס''ל כך בפי''ט מהלכות אישות –

הט''ז: נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס-

דהיכא דנישאת בחיי אביה, ומת בעלה ואח''כ מת אביה – אם לא נתבגרה, לגבי מזונות – נשאר התנאי כתובה, ושפיר אכלה, אף דנשואין מוציאין מרשות אב כמבואר בכמה מקומות.

ועיין כתובות דף ל''ט ודף מ''ג ע''ב ונדרים דף פ''ט ע''ב גבי הפרת נדרים, ובכמה מקומות, [שנתבאר שנישואין מוציאין מרשות אב], מ''מ גבי מזונות, כיון שבשעה שנישאת לא שייך כלל התקנה [משום] - דהאב חי – לא נידחה.

כלומר, החיוב לתת מזונות לבת חל רק אחר שמת האב, כמ''ש הרמב''ם שם ה''י: מתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו כו'. ולכן חיוב כזה שעדיין לא חל בשעה שנישאת הבת – לא נפקע מהאב ע''י הנשואין, ואם נתגרשה או נתאלמנה וחזרה לבית אביה ומת האב – החיוב נשאר והאחים חייבים לזונה.

המורם מכל זה, שנשואין של קטנה אינם מוציאין אותה לגמרי מרשות אביה (לגבי מזונות), אלא כל זמן שהיא נשואה, ואם נפסקו הנשואין – חוזרת אליו.

מדוע א''כ, אם נתבגרה יוצאת מרשות אביה לעולם, ושוב אינה ניזונת מן האחים? מבאר רבינו שם, שהגדלות הוא לא דבר הנעשה ונפסק אלא הוא דבר הנמשך, וכל רגע ורגע נתוסף הגדלות, ולכך יצאה מרשות אביה לעולם, אף בדבר דבזמן שנתבגרה לא היה דבר זה כלל, מ''מ לאחר מיתת האב – הגדלות נמשך, ע''ש³²⁰.

דברי הרב עם הפענוח.

בגרה כו' וכן אם השיאה כו'.

עיין תוס' קדושין דף י' ע''א דמספקא ליה גבי קטנה ע''ש –

ומקבל את גיטה - יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת, ונראה למורי הר"ר יצחק דמשנשאת אין האב יכול לקבל לה גט ואפילו היא קטנה ומביא ראיה כו'.

וע''ש דף מ''ג ע''ב ברש''י –

היא ואביה - או היא או אביה, היא שהרי גדולה היא ויש לה יד כו', ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא. ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין היא ולא אביה, דמשנשאת אין לאביה רשות בה.

ובאמת זה הוה מחלוקת דתנאי בנדרים דף פ''ט ע''ב ר''י ורבנן –

ר' יהודה אומר: אף המשיא בתו הקטנה ונתאלמנה או נתגרשה, וחזרה אצלו עדיין היא נערה. [בפי' המשניות לרמב''ם שם: ונחלק עליו בה ר' יהודה ואמר עדיין היא נערה ואביה ובעלה האחרון מפירין נדרה הראשון. וחכמים חולקין בזה ואומרין שלש נערות נדריהן קיימין בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב. והלכה כחכמים]³²¹.

ובכתובות דמ''ג ע''ב ג''כ פליגי כה''ג –

השיאה ונתארמלה - כתובתה שלה; ר' יהודה אומר: הראשונה של אב, אמרו לו: (אם) משהשיאה אין לאביה רשות בה. ובגמרא: רבי יהודה אומר: הראשונה של אב. מ"ט דרבי יהודה כו', רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל וברשותו נכתבין³²².

ובכתובות דף נ''ג ע''ב גבי הך דעודה בבית אביה –

בעו מיניה מרב ששת: ממאנת, יש לה מזונות (מן האחים) או אין לה מזונות? אמר להו רב ששת, תניתוה: אלמנה בבית אביה, וגרושה בבית אביה, ושומרת יבם בבית אביה - יש לה מזונות; רבי יהודה אומר: עודה בבית אביה - יש לה מזונות, אינה בבית אביה - אין לה מזונות] –

לכאורה משמע שם להיפך³²³.

וע''ש בתוס' ד''ה אלמנה –

אלמנה בבית אביה - פירש בקונטרס דהיינו מן האירוסין, דמן הנשואין לכולי עלמא לית לה, דכיון שנפקעה שעה אחת ממזונות שוב אין לה, אבל מן האירוסין לא פקעי דקסבר ארוסה יש לה מזונות כו', ורבינו תם מפרש אלמנה בבית אביה שהיתה נשואה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה והיינו בבית אביה יש לה מזונות כו', כאילו לא נשאת מעולם. ואין נראה דכיון דנשאת שוב אין לה מזונות דאין לאב רשות בה, ופירוש הקונטרס נראה עיקר, עכ''ל]³²⁴.

ובירושלמי פי''ג דיבמות –

(משנה בירושלמי וליתא בבבלי במתני' אלא ברייתא – קרבן העדה שם): מודין חכמים לרבי לעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קידושיה וגירושיה תורה כו'].

ועיין ברש''י יבמות דף ק''ט ע''א ד''ה קטנה ע''ש –

קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה - בקטנותה וקבל אביה גיטה כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו:) ומקבל את גיטה הרי היא כיתומה בחיי האב אע"פ שאביה חי הוא היא כיתומה לענין קידושין דשוב אין לו כח לקבל קידושיה כדאמר התם אם משהשיאה אין לאביה רשות בה.

ועיין בירושלמי גיטין פ''ו דלכאורה מבואר דאביה יכול לקבל גיטה –

ה''ב: נישאת היא לא אביה, קטנה - אביה לא היא, ניסית בין היא בין אביה, אם יש בה דעת היא לא אביה. אך הרמב''ן ז''ל במלחמות לא פירש כן ע''ש –

במלחמות גיטין דף ל' ע''ב: ושוב מצאתי להם סיוע בירושלמי דגרסי' התם בפירקין דהתקבל נישאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נישאת בין היא בין אביה אם יש בה דעת היא ולא אביה. פי' קטנה המאורסה אביה מקבל גיטה ולא היא, ואם נישאת בין היא בין אביה אין מקבלין לה ואינה מתגרשת, שמכיון שנישאת שוב אין לאביה רשות בה, ואם יש לה דעת היא ולא אביה כו'

.

אך כל זה לקבל גיטה, אבל זה ודאי דיצאה מרשות האב לאחר הגט, כמבואר בכ''מ.

פרק ג' הלכה י''ג:

נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה, ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין אינה אסורה על הכהן, ובין היא ובין אביה יכולין לעכב, בין שנתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת.

נתקדשה קודם שתבגר כו'.

עיין בדברי ה''ה ובכס''מ בשם הר''ן

והנה באמת עיין בדברי בה''ג בהלכות קדושין משמע דמחלק בין קטנה לנערה, דגבי הך דשמואל וקרנא שם גרס נערה ובהך דרב ורב אסי גרס קטנה

והנה עיין בירושלמי כאן בהך מחלוקת דר''י ור''ל, אמר שם דבנשואין מודה ר''ל דאינה יכולה להנשא בלא דעת אביה והנה באמת בירושלמי מוכח דלר''ל גם קטנה יכולה לקדש עצמה אם יש לה אב בלא דעת אביה

דלא כמ''ש התוס' ד''ה צווח ועיין בתוספתא דיבמות פי''ג, מבואר שם דקטנה שקידשה את עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ובגמרא כאן דף מ''ה ע''ב הוי זה מחלוקת

אך באמת הוא כך, דהא דפליג בגמרא דילן ר''י ור''ל גבי נערה הטעם של ר''י הוא רק מחמת דאין לה כח להפסיד זכות האב שזיכתה לו תורה, ור''ל ס''ל דקדושין לא הוי הפקעה מרשות האב, רק שנתוסף עוד לאחר זכות בה ועיין כתובות דף ל''ט ע''א ודף מ''ו ע''ב ותוס' קדושין דף ג' ע''ב ד''ה וכי תימא

ונ''מ זה ג''כ לשיטת רבינו ז''ל דאב יכול להפר כל נדרים, ובעל אינו מפר רק נדרי עינוי נפש ובינו לבינה, גבי ארוסה בשאר נדרים י''ל דהאב לבדו מצי מפר, אך זה אם נימא דלא נגרע זכות האב באירוסין רק שנתוסף עוד לאחר זכות, אבל אם נימא דנגרע זכות האב - לא מהני הפרה אף בדבר שאין הארוס יכול להפר.

ועיין במה שכתב הר''ן ז''ל בנדרים דף ע''ה גבי יבמה

ובדברי רבינו ז''ל שם בפרק י''ג ובפי''א

ועיין בירושלמי שם פ''י ה''ו דהוה בזה בעיא דלא איפשטא ובזה פליגי ר''י ור''ל דכאן –ולכך ס''ל לר''י דאינה יכולה לגרוע כח האב, ועיין בקדושין שם דף י''ט ע''ב גבי יעוד

ובירושלמי פ''א דיבמות מוכח דס''ל דגם גבי יבום כה''ג, אף למ''ד קדושין תופסין ביבמה ועיין מש''כ בזה לקמן פ''ג הי''ז ע''ש

ור''ל ס''ל דזה לא מקרי גרוע זכות, ולכך גבי נשואין גם הוא מודה, ולכך גבי נערה אם נתרצה האב הויא קדושין

ועיין בירושלמי דמבואר דצריך למחות ולא די בסתם ונ''מ דאם מת האב י''ל דהוה קדושין.

עיין דף ס''ג ע''ב

ועיין מש''כ בזה בסוף הלכות מכירה פ''ל ה''א.

ובהך דכתובות דף י''א ע''א גבי גר קטן ועיין בדברי ה''ה פ''ד מהלכות זכיה ומתנה ה''ג, מש''כ בשם הרמב''ן ז''ל ע''ש ועיין בהך דעירובין דף ע''א ובדברי הירושלמי פ''א דתרומות אם למפרע הוא תרומה או מכאן ולהבא

ונ''מ כאן לגבי קדושי ביאה

אבל גבי קטנה בודאי בעי הקדושין לדעת אביה, דבלא אביה אין כאן קדושין כלל, ואם מת ודאי לא הויא קדושין לכו''ע.

וכן מבואר בדברי בה''ג ע''ש וזהו מה דאמרינן בקדושין דף י''ט ע''א אומר אדם לבתו קטנה כו', ע''ש בדברי התוס' שם והראשונים –

ובאמת הכי פירושו דבאמת גבי קטן וקטנה מה דלא הוו בני קדושין הוא גזירת הכתוב, כמ''ש רש''י כתובות דף ע''ג רק אם יש לה אב הא שפיר בגדר קדושין. ועיין מש''כ התוס' סנהדרין דף ס''ח ע''ב דנהי דקטן אין לו זכיה, מ''מ לזכות בגופו מצי זכי ע''ש וזהו דר''ל ג''כ, דאביה יכול להקנות לה יד שלו שיש לו בה – לעצמה. ונ''מ דאף אם אח''כ מת האב, מ''מ יש לה יד לקבל קדושין מחמת קנין האב. ומביא ראיה מיעוד לר''י בר''י - דלדידן דקיי''ל דאין האמה העבריה יוצאת במיתת האב, ובודאי יכול ליעדה גם אחר מיתת האב, ועל כרחך כה''ג

ועיין בהך דגיטין דף פ''ה ע''א גבי חוץ מקדושי קטן ע''ש בזה

וזהו כוונת רבינו ז''ל כאן, דברישא מיירי כשהיתה קטנה בשעת קבלת הקדושין ובזה לא מהני אף ריצוי

ובאמת אם נימא דצריך דוקא נתרצה ולא סתם, א''כ י''ל דהוה כמו מקדש בלא עדים, דמאן לימא לן דהאב יתרצה על זה, וכמ''ש הר''ן ז''ל בפ''ק

וע''כ משום דסתם ג''כ מהני ועיין מש''כ בזה בהלכות סנהדרין פ''ז ה''ב.

ועיין בסוטה דף כ''ה ע''א גבי עוברת על דת, מה שהקשה שם עבדינא מידי דאתי בעל מחי ע''ש ועיין בהך דנזיר דף כ''ח ע''ב גבי מיחוי שמחוהו קרובים ע''ש ועיין בהך דכתובות דף י''א גבי הך דניחא להו במה דעביד אבוהון ושם דף מ''ד ע''א גבי הגיורת שנתגיירה –

ובתוספתא פ''י דכתובות גבי הנושא את האשה ע''מ לזון את בתה ושברה לו לא כל הימנו ע''ש ועיין במש''כ רש''י ז''ל בגיטין דף י' ע''א דקדושין חוב הוא לה, דעדין לא חייב במזונות ע''ש.

ביאור ההלכה.

קטנה או נערה שנתקדשה בעצמה ללא דעת אביה – אינה מקודשת. וז''ל הרי''ף (קדושין דף י''ט):

וכולהו רבוואתא קמאי ז"ל הכי פסקו כגון רב אחא משבחא ובעל הלכות גדולות ורבינו האי בתשובותיו הני כולהו פסקו הלכתא כרבינא [דהוא בתרא] ודחו להא דרב ושמואל, בין קטנה בין נערה דהיכא דקידשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה - דלא הוו קדושיה קדושין, בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב כו'.

הרמב''ם מוסיף על דברי הרי''ף "ובין היא ובין אביה יכולין לעכב". מקשה הר''ן, הרי אפילו אם נתרצה האב לקדושיה – אינה מקודשת, ומה ענין "היא יכולה לעכב", גם אם אינה מעכבת וגם אביה נתרצה – אינה מקודשת, ונשאר בצ''ע.

מבאר רבינו שדעת הרמב''ם כדעת הבה''ג שיש הבדל בין קטנה לנערה.

שקטנה ודאי שצריך קדושין לדעת אביה, ואם נתקדשה שלא לדעתו – אין כאן קדושין כלל, ואף אם נתרצה האב – אינה מקודשת, ובזה מדבר הרמב''ם בריש ההלכה דידן.

אבל נערה שנתקדשה שלא לדעת האב, אם נתרצה האב – מקודשת, ועל זה אומר הרמב''ם בסוף ההלכה שהיא יכולה לעכב, כלומר אם התחרטה לפני שישמע האב – אינה מקודשת.

ועוד מוסיף רבינו, שנערה שקידשה עצמה – מקודשת, אף בסתם שלא ידועה דעת האב, או שמת אביה כו' – היא מקודשת גמורה מיד, אלא שלאב יש כח לעקור את הקדושין אם ימחה ויאמר בפירוש שאינו רוצה.

ומוכיח כן מהירושלמי שצריך האב למחות כדי לבטל הקדושין ולא די בסתם, הלכך אם מת האב – מקודשת.

שאם תאמר שאינה מקודשת עד שיתרצה האב בפירוש, א''כ הויא ליה מקדש ללא עדים, כי מנין לעדים שהאב יתרצה, וכמ''ש הר''ן כדלקמן.

המחלוקת בין ר' יוחנן לר''ל אם נערה יכולה לקדש את עצמה, לדעת ר''ל – יכולה, ובירושלמי מוכח לדעת ר''ל שאף קטנה יכולה לקדש עצמה אם יש לה אב – ללא דעת אביה.

אבל להנשא – איננה יכולה ללא דעת אביה לכ''ע.

והטעם מבאר רבינו, שבקדושין אינה מפקיעה כלום מרשות האב, ואיננה מפסדת זכותו שזיכתה לו התורה, אלא רק נותנת לאדם נוסף (הארוס) זכות בעצמה. משא''כ נשואין מפקיעין מרשות האב, ואיננה יכולה להנשא בלא דעתו. (וראה הר''ן קדושין י''ט ע''ב מדפי הרי''ף: דמאי שנא נשואין מקדושין והרי שניהם ברשות האב הם, ויותר הוא מפסיד בקידושין מבנשואין כו', והב''ח שם הגיה: ויותר הוא מפסיד בנשואין מבקדושין, כדברי רבינו כאן).

עוד מבאר רבינו שהדין שהאב יכול לומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושייך זה מטעם:

דאביה יכול להקנות לה יד שלו שיש לו בה – לעצמה. ונ''מ דאף אם אח''כ מת האב, מ''מ יש לה יד לקבל קדושין מחמת קנין האב. ומביא ראיה מיעוד לר''י בר''י –

אמר רבא אמר רב נחמן: אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, מדרבי יוסי ברבי יהודה, לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו? וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושי, הכא נמי ל"ש. - דלדידן [קדושין ט''ז] דקיי''ל דאין האמה העבריה יוצאת במיתת האב, ובודאי יכול ליעדה גם אחר מיתת האב, ועל כרחך כה''ג – [שהאב מקנה לה את היד שיש לו בה, וכמו כן אב שאמר לבתו צאי וקבלי קדושיך, הוא מקנה לה את ידו, ואף אם מת אח''כ – יכולה לקדש את עצמה]³²⁵.

דברי הרב עם הפענוח.

נתקדשה קודם שתבגר כו'.

עיין בדברי ה''ה –

נתקדשה קודם שתבגור וכו'. דברי רבינו שבכאן מבוארים בהלכות פרק האיש מקדש. ויש מן המפרשים שהן סוברים שאם נתרצה האב אחר שקדשה שחוששין לקידושיו וכבר תירץ הרשב"א ז"ל כל מה שהקשו על דברי ההלכות.

ובכס''מ בשם הר''ן –

והר"ן נסתפק בכוונת הרי"ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחילה, אבל כל שידענו שנתרצה מתחילה - מקודשת הויא, או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחילה אינה מקודשת, וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין. אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא"כ נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת, ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב, אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ"ע.

והנה באמת עיין בדברי בה''ג בהלכות קדושין משמע דמחלק בין קטנה לנערה, דגבי הך דשמואל וקרנא שם גרס נערה –

איתמר, נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר אבוה דשמואל צריכה גט וצריכה מיאון, אמר קרנא דברים בגו, אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט, אמר שמואל הא ר' עקיבא ובית דינו בכפרי הפכוה ושדרוה לקמיה דרב, אמר להו האלהים צריכה גט וצריכה מיאון וחס לזרעיה דאבא בר אבא דלימא הכי, וטעמא מאי, אמר רב אחא בריה דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה. אמר רב נחמן והוא ששידכו.

ובהך דרב ורב אסי גרס קטנה –

איתמר (שם מו א) קטנה שנתקדשה שלא דעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ורב אסי אמר אביה ולא היא, והוא דלא שדיך. ולא היא, אף על גב דשדיך לא הוו קידושי דבענן קידושין לדעת אביה ודברי הכל אביה ולא היא³²⁶.

והנה עיין בירושלמי כאן בהך מחלוקת דר''י ור''ל, אמר שם דבנשואין מודה ר''ל דאינה יכולה להנשא בלא דעת אביה –

גיטין פ''ו ה''ב: מודה ריש לקיש בנישואין לא הכל ממנה להשיא את עצמה ולהפסיד מעשה ידיה לאביה. וקדושין פ''ב ה''א: מה דר' שמעון בן לקיש אמר תמן לא הכל ממנה להשיא את עצמה ולהפסיד מעשה ידיה לאביה כו'.

והנה באמת בירושלמי מוכח דלר''ל גם קטנה יכולה לקדש עצמה אם יש לה אב בלא דעת אביה³²⁷ –

דלא כמ''ש התוס' ד''ה צווח –

קדושין מ''ד ע''א: ואע"ג דאפילו ר"ל לא מקיש הויה ליציאה שהרי בקטנה היא מתגרשת אף ע"י עצמה לרבנן אם יש לה דעת לשמור גיטה ואינה מתקדשת על ידי עצמה, מ"מ יש לנו להשוותם בכל מה שנוכל מלשון ויצאה והיתה א"כ אין לנו לחלק בין קידושין לגירושין בנערה, דנהי נמי דמחלקין גבי קטנה היינו משום שאין לה יד לקבל קידושין אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת.

ועיין בתוספתא דיבמות פי''ג, מבואר שם דקטנה שקידשה את עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין –

הלכה ב': קטנה שקדשה את עצמה ושהשיאה את עצמה בחיי אביה אין קידושיה קדושין ואין נישואיה נישואין.

ובגמרא כאן דף מ''ה ע''ב הוי זה מחלוקת –

נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת, ואביה כאן, רב הונא אמר: אוכלת, רב ירמיה בר אבא אמר: אינה אוכלת.

אך באמת הוא כך, דהא דפליג בגמרא דילן ר''י ור''ל גבי נערה [אם יכולה לקדש עצמה ללא רשות אביה]. הטעם של ר''י הוא רק מחמת דאין לה כח להפסיד זכות האב שזיכתה לו תורה, ור''ל ס''ל דקדושין לא הוי הפקעה מרשות האב, רק שנתוסף עוד לאחר זכות בה³²⁸.

ועיין כתובות דף ל''ט ע''א –

הכי השתא, התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב, ונישואין מוציאין מרשות אב כו', אלא אירוסין מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי? הא תנן: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין לה נדריה.

ודף מ''ו ע''ב –

והא לא דמיא הא יציאה להא יציאה, התם גבי אדון נפקא לה מרשותיה לגמרי, יציאה דאב אכתי מחסרא מסירה לחופה, מהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה, דתנן: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין לה נדריה.

ותוס' קדושין דף ג' ע''ב ד''ה וכי תימא –

וי"ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו' ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים.

ונ''מ זה ג''כ לשיטת רבינו ז''ל דאב יכול להפר כל נדרים, ובעל אינו מפר רק נדרי עינוי נפש ובינו לבינה –

פי''ב הלכה א':

כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר כל נדריה ואסריה, אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה כו'. והרדב''ז שם: דעת רבינו שהאב יכול להפר כל נדרים אע"פ שאין בהם עינוי נפש, ויש חולקין על רבינו –

גבי ארוסה בשאר נדרים י''ל דהאב לבדו מצי מפר.

אך זה אם נימא דלא נגרע זכות האב באירוסין רק שנתוסף עוד לאחר זכות, אבל אם נימא דנגרע זכות האב - לא מהני הפרה אף בדבר שאין הארוס יכול להפר³²⁹.

ועיין במה שכתב הר''ן ז''ל בנדרים דף ע''ה גבי יבמה –

ומסתפקא לי כיון דיבם לא מצי מפר, אב במקום יבם מן הארוסין אי מצי מפר או לא. ולא ידענא אכרעותא בהא מילתא, מיהו מסתברא לי דנדרים שנדרה בבית אביה או בעודה ארוסה מצי מפר לה, דהא כל היכא דליכא ארוס, מת הבעל - נתרוקנה רשות לאב, והכא כיון דלא זכי יבם בנדרי יבמה כמאן דליתיה דמי כו', מיהו בנדרים שנדרה ברשות יבם אכתי מספקא לי, זהו מה שנראה לי בזה ולענין מעשה צריך עיון ובדיקה בדברי הראשונים ז"ל.

ובדברי רבינו ז''ל שם בפרק י''ג, ובפי''א –

הלכה כ''ד:

היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו ואביה קיים, אין היבם ואביה מפירים נדריה כאחת, אלא האב לבדו הוא שמפר כל שתדור, ואפילו עשה בה היבם מאמר אינה כנערה מאורסה, שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שבארנו. [הכס''מ העיר על הר''ן שלא ציין לרמב''ם, וז''ל: דאין לומר כיון דאיכא יבם אע"פ שאינו מפר לא נתרוקנה רשות לאב דא"כ לא הוה שתיק תנא מלמיתני שומרת יבם אין מפירים לה לא האב ולא היבם, והר"ן (הובא לעיל) נסתפק בדבר, ולא נזכר למה שכתב רבינו].

ועיין בירושלמי שם פ''י ה''ו דהוה בזה בעיא דלא איפשטא –

שומרת יבם כו' על דעתיה דרבי עקיבה מיפר לה [לדעת ר' עקיבא שאפילו ביבם אחד אינו מפר נדר היבמה כיון שאינה קנויה לו קנין גמור, האם אביה לחוד יכול להפר דהא אינה קנויה קנין גמור ליבמין והרי היא כפנויה, או דילמא להא מהני זיקה דאף האב אינו יכול להפר, קרבן העדה]. ויי דמר רבי יעקב בשם רבי יוחנן מייעדה לבנו קטן מי מיפר לה (אם האדון יעדה לבנו קטן שאינו יכול להפר, האם אביה לבד מיפר או לא).

ובזה פליגי ר''י ור''ל דכאן –

ולכך ס''ל לר''י דאינה יכולה לגרוע כח האב³³⁰.

ועיין בקדושין שם דף י''ט ע''ב גבי יעוד –

המוכר את בתו, והלך וקידשה לאחר - שיחק באדון ומקודשת לשני, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, וחכ"א: אם רצה לייעד – מייעד³³¹.

ובירושלמי פ''א דיבמות –

ה''א: קידש אחד מן השוק את אחת מהן, ובא היבם וחלץ לה ובא עליה [חלץ או בא עליה] - ופקעו ממנה קידושין –

מוכח דס''ל דגם גבי יבום כה''ג, אף למ''ד קדושין תופסין ביבמה.

ועיין מש''כ בזה לקמן פ''ג הי''ז ע''ש - . (צ''ל בפ''ד הי''ד).

ור''ל ס''ל דזה לא מקרי גרוע זכות, ולכך גבי נשואין גם הוא מודה.

כדלעיל בירושלמי: מודה ר''ל בנישואין, לא הכל ממנה להשיא את עצמה ולהפסיד מעשה ידיה לאביה. - ולכך גבי נערה אם נתרצה האב הויא קדושין.

ועיין בירושלמי דמבואר דצריך למחות ולא די בסתם –

קדושין פ''ב ה''א: רב המנונא בשם ר' אסי קטנה שקידשה את עצמה בשתי שערות (נערה) - אביה ממאן (יכול למחות ולבטל הקדושין) לא היא. לא אתייא לא כר' יוחנן ולא כרשב"ל, אין כר' יוחנן אין כאן מיאון (אין כאן קדושין ואינו צריך למאן), אין כר' שמעון בן לקיש נישואי תורה הן (ולא מהני מיאון האב), לא אתייא אלא כרבי יוחנן, אע"ג דר' יוחנן אמר הכל מודין בקידושין שאביה קידשה לא היא, מודה בה אביה ימאן על ידיה (האב צריך למחות כדי לבטל הקדושין).

ונ''מ דאם מת האב י''ל דהוה קדושין³³². -

עיין דף ס''ג ע''ב –

רב יוסף בר אמי אמר: לעולם חד טעמא הוא, ומאי על מנת שירצה אבא? ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום³³³.

(עתה דן רבינו בנערה שנתקדשה ללא דעת אביה, ואח''כ נתרצה האב, האם הקדושין חלין למפרע או מכאן ולהבא).

ועיין מש''כ בזה בסוף הלכות מכירה פ''ל ה''א. –

המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה, ואם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה. ובהלכה ב': העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או נתנה לו, יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימין ואם לא רצה בטלו כל מעשיו כו', ובהלכה ד': מכר או נתן נכסי מלוג בין בקרקעות בין במטלטלין יד האשה על העליונה, רצתה לבטל מבטלה ואם קיימה מעשיה קנו הלקוחות, עכ''ל³³⁴.

ובהך דכתובות דף י''א ע''א גבי גר קטן –

הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כו', הכא במאי עסקינן - בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון. אמר רב יוסף: הגדילו - יכולין למחות כו', כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה, שוב אינה יכולה למחות.

ועיין בדברי ה''ה פ''ד מהלכות זכיה ומתנה ה''ג, מש''כ בשם הרמב''ן ז''ל ע''ש –

ה''ב: וכתב הרמב"ן ז"ל מהא שמעינן דכי אמרינן דזכין לו לאדם דוקא בשנתרצה כששמע, אבל אם לא נתרצה כששמע – לאו. ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה לו, שלעולם אין חבין לו לאדם שלא מדעתו ובשליחותו. והא דאמרי' בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא, דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל, דמצוה קא עביד. ועוד תירץ בה תירוץ אחר. וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא. עכ''ל המ''מ, ומוכח מהרמב''ן שזכין לאדם וכאשר מתרצה הקנין חל למפרע, ולכן בדבר שבחובה אע''פ שנתרצה כששמע – לא קנה, כי אז צריך קנין חדש מכאן ולהבא כו'.

ועיין בהך דעירובין דף ע''א –

דתנן: מאימתי נותנין רשות? בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משתחשך. אמר עולא: מאי טעמא דבית הלל - נעשה כאומר כלך אצל יפות [גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (בבא מציעא כב, א): בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם, ואמר לו כלך אצל יפות, אם יש לו יפות מהן - תרומתו תרומה, דגלי אדעתיה דניחא ליה, ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי, הכי נמי: כיון דבטיל השתא - גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה, אלא ששכח ולא עירב, ולא הוה ליה אקנויי רשותא בשבת.

ובדברי הירושלמי פ''א דתרומות אם למפרע הוא תרומה או מכאן ולהבא –

דתני קטן שהניחו אביו במקשה והיה תורם ואביו מוכר על ידיו - תרומתו תרומה, לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן על ידו, בא אביו ואמן על ידו למפרע נעשית תרומה או מיכן ולבא כו', אית לך מימר למפרע נעשית תרומה? לא, מיכן ולבא, ואוף הכא מיכן ולבא נעשית תרומה³³⁵.

ונ''מ כאן לגבי קדושי ביאה –

ר''ל שבקדושי כסף איכא למימר, שאע''פ שלא חלו הקדושין מעיקרא כי היו ללא רשות האב, מ''מ עכשו שמתרצה יהיו המעות כסף קדושין ותתקדש מכאן ולהבא כמ''ש הריטב''א שם וז''ל: ומיהו בעינן שיהא הכסף בעין בשעה שמתרצה האב, דאי לא במאי מקדשה שהרי לא נתן ולא הניח לה כלום על פיו, ומה שנתן תחלה מאליו נתן לה על דעת קידושין שלו, אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו, שהרי אילו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספיה מינה דלית לה זכייה למזכי בהו, ועכשיו מניחן בשביל אביה, ע''כ.

אבל אם נתקדשה בביאה, אם לא הוו קדושין למפרע – אינה יכולה להתקדש מכאן ולהבא, כי במה מקדשה?].

[וכ''ז בנערה שנתקדשה בלא רשות אביה], אבל גבי קטנה בודאי בעי הקדושין לדעת אביה, דבלא אביה אין כאן קדושין כלל, ואם מת ודאי לא הויא קדושין לכו''ע.

וכן מבואר בדברי בה''ג ע''ש –

שכתב: - נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר אבוה דשמואל צריכה גט וצריכה מיאון כו'.

וזהו מה דאמרינן בקדושין דף י''ט ע''א אומר אדם לבתו קטנה כו', ע''ש בדברי התוס' שם והראשונים –

[תוס': אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי - תימה מאי אתא לאשמועינן פשיטא למה לא תתקדש אפילו היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב כדלעיל (דף ז.) כ"ש שאמר לבתו. וכי תימא דהכא לא שייך דין ערבות דהא לא דיבר למקדש א"כ לר' יוסי בר' יהודה דאמר דמקודשת בפרוטה אחרונה, אטו נילף מינה דאם לא אמר כלום לא לבת ולא למקדש תהא מקודשת? אלא ע"כ המכירה חשובה כאילו אמר אביה לבת התקדשי ביעוד, א"כ המכירה נמי תחשב כאילו אמר למקדש כו'.

תוס' רי''ד: אבל הכא אף על גב שלא ידע האב בעת הקידושין כיון שהרשה אותה מתחלה היא יכולה להתקדש מן התורה דומיא דאמה העבריה שמשעה שמוכרה מרשה אותה להתקדש לו והוא מקדשה לאחר כן בפרוטה ואינו מודיע לו לאב כלל והויא מקודשת כו'.

והרשב''א: אלא כשאומר לה צאי וקבלי קדושיך ה"ל כאלו נותן לה זכותו שנתן וזכה לו התורה עליה שיקבל בה קדושין והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה היא כו'.

וכן הוא בתוס' הרא''ש והריטב''א ועוד.

ובאמת הכי פירושו דבאמת גבי קטן וקטנה מה דלא הוו בני קדושין הוא גזירת הכתוב, כמ''ש רש''י כתובות דף ע''ג –

אין צריכה גט משני - דכי גדלה בא עליה לשם קדושין דיודע הוא שאין קידושי קטנה כלום.

ובכמה מקומות – [סנהדרין דף ב' ע''ב: מיאונין – כו', ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה, דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה].

רק אם יש לה אב הא [הויא] שפיר בגדר קדושין. ועיין מש''כ התוס' סנהדרין דף ס''ח ע''ב דנהי דקטן אין לו זכיה, מ''מ לזכות בגופו מצי זכי ע''ש –

אבל אי קטן לית ליה זכייה מדאורייתא ודאי קשה היאך נתגייר כו', ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה.

וזהו דר''ל [בקדושין י''ט אומר אדם לבתו קטנה כו'] - ג''כ, דאביה יכול להקנות לה יד שלו שיש לו בה – לעצמה. ונ''מ דאף אם אח''כ מת האב, מ''מ יש לה יד לקבל קדושין מחמת קנין האב.

ומביא ראיה מיעוד לר''י בר''י –

אמר רבא אמר רב נחמן: אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, מדרבי יוסי ברבי יהודה, לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו? וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושי, הכא נמי ל"ש –

דלדידן [קדושין ט''ז] דקיי''ל דאין האמה העבריה יוצאת במיתת האב, ובודאי יכול ליעדה גם אחר מיתת האב, ועל כרחך כה''ג – [שהאב מקנה לה את היד שיש לו בה, וכמו כן אב שאמר לבתו צאי וקבלי קדושיך, הוא מקנה לה את ידו, ואף אם מת אח''כ – יכולה לקדש את עצמה].

ועיין בהך דגיטין דף פ''ה ע''א גבי חוץ מקדושי קטן ע''ש בזה –

בעא מיניה רבא מרב נחמן: חוץ מקדושי קטן, מהו? מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא, או דלמא אתי לכלל הויה? א"ל, תניתוה: קטנה מתגרשת בקידושי אביה [כלומר ואפילו קידשה אביה לאיש הזה דהוו להו קדושין גמורין]. אמאי? והא בעינן ויצאה... והיתה, [דלא מיגרשה אא"כ ראויה לקדש את עצמה לאיש אחר], אלא אתיא לכלל הויה, [לאחר זמן וקא חשיב ליה מעכשיו כו'], הכא נמי אתיא לכלל הויה].

[ובתוס' שם: ואור"י דהך ברייתא משמע ליה בכל ענין אפילו אין לה אב או מן הנשואין דאין לאביה רשות בה.

וזהו כוונת רבינו ז''ל כאן, דברישא מיירי כשהיתה קטנה בשעת קבלת הקדושין ובזה לא מהני אף ריצוי (אין קדושי קטנה כלום ואפילו אם נתרצה האב אח''כ).

ובסיפא ר''ל כשהיתה נערה³³⁶.

ובאמת אם נימא דצריך דוקא נתרצה ולא סתם, א''כ י''ל דהוה כמו מקדש בלא עדים, דמאן לימא לן דהאב יתרצה על זה, וכמ''ש הר''ן ז''ל בפ''ק –

קדושין ד' ע''א: ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי כו', ומיהו פשיטא לי דבשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו - לא מהני, דהוה ליה כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים³³⁷.

וע''כ משום דסתם ג''כ מהני [כל שאינו מוחה – מקודשת]. ועיין מש''כ בזה בהלכות סנהדרין פ''ז ה''ב³³⁸.

ועיין בסוטה דף כ''ה ע''א גבי עוברת על דת, מה שהקשה שם עבדינא מידי דאתי בעל מחי ע''ש –

ואלו שב"ד מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין; ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה? סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד. ועיין בהך דנזיר דף כ''ח ע''ב גבי מיחוי שמחוהו קרובים ע''ש –

האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. כיצד? גילח או שגילחוהו קרוביו, מיחה או שמיחו קרוביו [ולא מיבעיא גילח או שגלחוהו אלא אפי' מיחה או שמיחו בדברים שאין רצונו שיעשה נזיר מתבטל הנזירות].

ועיין בהך דכתובות דף י''א גבי הך דניחא להו במה דעביד אבוהון –

הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כו', הכא במאי עסקינן - בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון.

ושם דף מ''ד ע''א גבי הגיורת שנתגיירה –

הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה - הרי זו בחנק, [ואפי' נתגיירה פחותה מבת ג' שנים דבחזקת בתולה היא כו' רש''י. והתוס' שם: הגיורת שנתגיירה בתה עמה - הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא, משום דאיירי בפחותה מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה, ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב"ד שאין מטבילין גר קטן על דעת ב"ד אא"כ הוא תובע להתגייר, וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע, להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה]³³⁹.

ובתוספתא פ''י דכתובות גבי הנושא את האשה ע''מ לזון את בתה ושברה לו לא כל הימנו ע''ש – [ה''ב: כתב לזון את בת אשתו ושברה לו [ומחלה] לא כל הימנו, שזכין לקטן ואין חבין לו].

ועיין במש''כ רש''י ז''ל בגיטין דף י' ע''א דקדושין חוב הוא לה, דעדיין לא חייב במזונות ע''ש – [ופרכינן חזרה גופה איתא בקידושין - שאם מסר שטר קידושין לשלוחו ורצה לחזור חוזר, דאין כאן זכות הוא לה, דאסר לה אכולי עלמא, ומשום האי שטרא - אינו מתחייב במזונותיה]³⁴⁰.

פרק ג' הלכה ט''ו:

כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני שני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן, בכל שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים.

כל העושה שליח כו'.

עיין בהשגות מה שהקשה דהוה כמו מקדש בלא עדים. הנה לכאורה קשה הא גבי חליצה ג"כ הב"ד הם עושים הדבר לא בירור וא"כ למה סגי שם רק באשתמודענא כמבואר ביבמות ד' ל"ט ע"ב ע"ש ברי"ף. ונ"ל כך דרבינו הולך לשיטתו דס"ל בהל' י"ח דדי אם כותב השטר מדעת השליח לקבלה, והרמב"ן חולק על זה ובזה פליגי דרבינו ז"ל ס"ל דתיכף כשנעשה שליח יש עליו שם הדבר ועי' קדושין ד' מ"ג גבי הך דשליח נעשה עד ותוס' ב"ב ד' פ"א מה דפליגי עם רשב"ם אם יכולים הבעלים לקרוא אם הביא השליח ע"ש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בזה בהל' תרומות פ"ד ה"ט ובהשגות שם ומשום דס"ל לרבינו כיון דלא בטלו מתורת שליח דשם מיירי בשותף או בבן בית וכדומה רק שביטל את השליחות וכיון שהתחיל להלוך מקרי התחיל בשליחותו ושוב אינו יכול לבטל את השליחות ועיין בהך דב"מ ד' צ"ד בעלים באמירה ע"ש בתוס' ועי' בירושלמי שביעית פ"ח ה"ד דהוה בזה מחלוקת ר"י ור"ל אם שכר רגליו הוא נותן לו או מה שעושה הפעולה ע"ש וב"ק ד' קט"ז ע"ב ומש"כ בזה בדברי רבינו בהל' שכירות פ"ט ה"ח ע"ש בזה וא"כ גבי תרומה דכבר הלך אינו יכול לבטל השליחות רק אם ההילוך לא היה כמו שצוה לו בעל הכרי אז לא מקרי התחיל בשליחות כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום אף דלא הויא קפידא, וא"כ נגמר הדבר כאן וא"צ עדים על זה, והרמב"ן ז"ל ס"ל דלא מתחיל השליחות רק בשעת הקדושין וא"כ צריך שיהיה מתחלה קדושין דהיינו שיהיה מתחלה נכתב לדעתה, ולכך כאן ס"ל לרבינו ז"ל דגבי שליח לקדש לאשה זה הוה דבר בפני עצמו ולכך א"צ עדים והראב"ד ז"ל ס"ל דזהו ג"כ מן גדר הקדושין ולכך צריך עדים משא"כ בחליצה דהב"ד הוא רק בגדר דין אף דמעכב מ"מ לא איכפת לן. והנה גבי שליח לקבלה דצריך עדים הטעם כך דהנה עיין ברש"י קדושין ד' ו' ע"ב ד"ה הרי את מותרת דאמר שם דגט הוא מתירתה לכל שהיתה אסורה על ידו. והנה לכאורה קשה למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ ע"י גט נאסרה לכהן ואין קדושין תופסין בה על ידי הגט. אך באמת כך דהנה קדושין עושה ב' פעולות אחד מה שקנויה לו ואחד מה שנאסרה על אחרים ועיין בהך דגיטין ד' פ"ב ע"ב גבי בעיא דקדושין היאך וכן הדין גבי שפחה חרופה בגיטין ד' מ"ג דשם רק שהיא מיוחדת לו ולא שאסרה על אחרים כמש"כ לקמן בזה פ"ד הי"ו ע"ש ובגט עושה ב' פעולות אחד שפוטרה ממנו ומתירה לאחרים, ועיין מש"כ רש"י ז"ל קדושין דף ט' ע"ב ד"ה ודעת מקנה וד' ב' ע"ב וד' ז' גבי מה דמקשה ונפשוט קדושי בכולה והנה ריח הגט דס"ל לרבינו דפוסל לכהונה מה"ת והוא רק שפוטרה ממנו אבל אינה מתירה לכו"ע ואסורה משום א"א, עיין בגיטין ד' פ"ב וביבמות ד' נ"ב ע"ש ומ"מ אסורה לכהונה מה"ת הרי חזינן דהפסול שנפסלת מן הכהונה לא משום ההיתר לעלמא רק משום מה שפוטרה ממנו וא"כ בהך דהתירה לכל אדם לא אסרה על כהן ועיין בתוס' גיטין ד' פ"ב ע"ב דריח הגט מ"מ אם מת הבעל מתיבמת ליבם ע"ש הרי חזינן דהיבום אינו מה שהיא של הבעל רק מה שהיא אסורה לעלמא. ועי' בגיטין ד' פ"ג ע"ב מה דמקשה והרי יבם דבעל אסור כו' ועי' בקדושין ד' י"ד ע"א וד' ט' ע"ב וכ"מ בזה, וזהו מה דאמר בגמ' דיבמות ד' נ"ב ע"א בעי מיניה אביי וכו' נתן לה גט כו' גט דמהני בא"א כו' ע"ש ברש"י ומה דמקשה שם מן יהיב לה ניירא ר"ל כך דגט דמהני בא"א ר"ל לאוסרה על יבם אם מת בעלה משא"כ בריח הגט דאם מת הבעל מותרת ליבם ע"ש בגמ' וא"ש, וה"ה גבי קדושין ג"כ נעשה שני דברים ע"י הקבלה שלה היא נאסרה לכו"ע וע"י הנתינה שלו היא נקנית לו, ועיקר הטעם דדבר שבערוה הוא מה שנאסרה לכו"ע וזה ע"י קבלתה ובאמת עיקר הדבר מה דמרבינן שליח לקבלה הוא כמו שנעשה לה יד חדש וזה תליא בהנך ב' תירוצים דגיטין ד' כ"א ע"א, ועי' בירושלמי פ"ד דמעש"ש התורה זיכתה אותה בדבר שאינו שלה ע"ש וזהו מה דאמר בגיטין הנ"ל ד' כ"א הנ"ל שכן אב מקבל גט לבתו קטנה ע"ש ר"ל דשליחות לקבלה ג"כ מטעם זה דהתורה נתנה לה זכות שתעשה עוד יד ועל זה צריך ב' עדים ומדעתה וזהו כונת רבינו ז"ל בהל' גירושין פ"ו ה"ט ואין מעידין על הקטן ע"ש ר"ל דהעדות דשליחות לקבלה הוא על פעולתה וא"כ צריך להעיד עליה ועל הקטן אין יכול להעיד ונ"מ דיוכל להיות דאם עשתה שליח לקבלה ואח"כ נשתטית יכול לקבל הגט דשוב א"צ דעתה. ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' בהך דגיטין ד' ס"ד ע"ש ומש"כ רש"י ז"ל בגיטין ד' י' ע"א ד"ה חזרה מה דדייק שם דכיון דבטל משלח שליחותו דשליח ע"ש ועי' קדושין ד' נ"ט ע"ב דאמר שם נהי דבטלה מתורת שליח, ובגיטין ד' ל"ב ע"ב אמר דבטלה שליחותיה דשליח ר"ל לא השליח בעצמו רק שליחותו וזה ר"ל מה דפליגי בקדושין שם גבי הך דחזרה ע"ש בתוס' ד"ה לא מש"כ שם אך ר"ל כך דלא בטלה השליח בעצמו רק לשליחותו ועי' מש"כ רש"י ז"ל שם ד' ע"ח ע"ב ד"ה אם שלו ג"כ משום דבטליה ומה שייך לומר בטליה הא היא נעשית א"א קודם הקדושין של השליח. ועי' שם ד' ע"ט ולא דמי להך דפסחים ד' צ"ח ע"ב דשם יכול למשוך עצמו מן הפסח אך י"ל דנ"מ כגון אם מת הראשון קודם שקידשה שליח ועי' בירושלמי ריש פ"ג דכאן ובר"ן ובמרדכי בגיטין בשם תשובת רש"י, ובזה הוה הך מחלוקת דר"י ור"ל אבל אם ביטל להשליח עצמו י"ל דלא מהני, ועי' בירושלמי גיטין ריש פ"ד דמביא ראיה משם דאינו יכול לבטל שליחותו בדברים ר"ל מדאמר ליה גט שנתתי לך בטל ולא אמר שמבטל השליח ואף דקיי"ל דהגט אינו בטל זהו רק הגט, אבל הגירושין הוא מבטל, אבל השליח עצמו אינו מבטל, ועי' מש"כ בדברי רבינו ז"ל פ"ו מהל' גירושין הל' י"ח:

ביאור ההלכה.

נחלקו הרמב''ם והראב''ד אם העושה שליח לקדש לו אשה צריך עדים על מינוי השליחות, או לא.

מבאר רבינו (בצ''פ מהד''ת דף פ''א טור ב'), את מחלוקתם, וז''ל:

והנה גדר שליחות דילפינן מקראי בקדושין דף מ''א –

שליחות מנלן? דתניא: ושלח - מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה - מלמד שהיא עושה שליח כו', ובתרומה - אמר קרא: אתם גם אתם, לרבות את השליח].

וב''מ דף ע''א ע''ב –

שליחות דכל התורה כולה נמי מתרומה גמרינן לה.

וחגיגה דף י' –

אמר רבא: ומאי קושיא? דלמא שאני מעילה, דילפא חטא חטא מתרומה, מה התם שלוחו של אדם כמותו - אף כאן שלוחו של אדם כמותו –

כלל לכל התורה. (שבכל התורה אפשר לעשות שליח כמו שמצינו בקדושין וגיטין ותרומה כו').

"אך נ''מ אם זה אח''כ נחלק לפרטים בכל דין פרט שליח, או נשאר כלל", (האם שליח קדושין הוא פרט מהקדושין, שהתורה אומרת שחלק מהלכות קדושין הוא שאפשר לקדש אשה גם ע''י שליח, ושליח גירושין הוא פרט בדיני גירושין, ושליח לתרומה הוא דין בתרומה כו', או ששליחות זה דין כללי בכל התורה שאפשר לעשות שליח).

ונ''מ בזה כמ''ש, אם בקדושין עשיית המקדש לשליח שיקדשה הוה זה פרט (בקדושין), והוה דבר שנ''מ לערוה, וצריך עדים על זה, או כלל וכמו בכל מקום (תרומה ומעילה כו'), ואין צריך על זה עדים. [כמו ששליח לתרום תרומה לא צריך עדים על מינוי השליחות, כך שליח לקדושין כו' לא צריך עדים].

לדעת הרמב''ם שליחות היא דין כללי בכל התורה, וכמו שלא צריך עדים בכל השליחויות שבתורה, כך לא צריך עדים גם בשליח לקדושין, ואלו הראב''ד סובר ששליחות בקדושין היא פרט בדיני קדושין ולכן צריך עדים.

אבל האשה שעושה שליח קבלה לקבל קדושין עבורה – אף לדעת הרמב''ם צריך שני עדים על מינוי השליחות.

והטעם, שבמעשה הקדושין נפעלים שני דברים, הקנין, שהיא קנויה לו, והאיסור, שהיא אסורה על כל העולם. במעשה הקדושין יש שתי פעולות, הנתינה מיד הבעל, והקבלה ביד האשה. הנתינה פועלה את הקנין, והקבלה פועלת את האיסור, לכן הקבלה היא עיקר "דבר שבערוה", ואין דבר שבערוה פחות משנים.

ועוד ביאור, עיקר הדבר מה שהתורה מרבה שיכולה לעשות שליח קבלה, הוא "כמו שנעשה לה יד חדש", "דהתורה נתנה לו זכות שתעשה עוד יד, ועל זה צריך שני עדים".

עוד מבאר רבינו מחלוקת הרמב''ם והרמב''ן:

אם האשה עשתה שליח קבלה לקבל הקדושין מיד המקדש, והוא מקדש בשטר. הרמב''ם סובר שהבעל צריך לכתוב את השטר קדושין מדעת השליח, והרמב''ן סובר שצריך שיכתבנו מדעת האשה.

מבאר רבינו שהרמב''ם סובר דגדר שליח חל מיד כשהשליח מתחיל ללכת בשליחות המשלח, ולכן כיון שהוא כבר בגדר שליח מספיק שיהיה כתוב מדעתו, ואילו הרמב''ן סובר שהשליחות מתחילה רק בשעת הקדושין, וקודם לכן אינו בגדר שליח כלל, -

וא''כ צריך שיהיה מתחילה קדושין, דהיינו שיהיה מתחילה נכתב לדעתה³⁴¹.

וז''ל רבינו במה''ת ט''ו טור א':

... וכן ס"ל גבי חוטין שבחלב בקרומים דהוי אסור מן התורה ובגדר איסור כללי לא שיש עליו שם חלב. ולכך פסק רבינו בהל' מא"ס פ"ז הל' כ"א דאין מעבירין את הטבח אם נמצא אחריו חוטין וקרומין של חלב אבל בחצי שיעור חלב מעבירים אותו ע"ש עכ''פ למה גבי חוטים וקרומים אינו נפסל? וע''כ צ''ל דזה הוי שם אחר ואין עליו שם חלב אף שהוא בא מגדר חלב.

עכ''פ זה תליא במ''ש במ''א דדבר הבא מציאות אחר אם חל עליו שם הראשון וכמו גבי גדר שליחות דפליגי רבינו עם הראב''ד גבי קדושין אם צריך דוקא שיעשה השליח בעדים משום דהפרט של קדושין בלא עדים לאו כלום, אך מ''מ הגדר שליחות הוא בכל התורה ואין על זה השם של דבר שבערוה.... וכן נפ''מ גבי תרומה אם מהני לעשות שליח בלא דיבור מפורש כיון דתרומה ישנו בלב עיין בנדרים דף ל''ו ע''ב ובתוס' בכ''מ.....

בשו''ת החדשות ב' סי' כ''ז:

ומ''ש הרמב''ם ז''ל בפ''ג מהל' אישות הט''ו דגבי כסף קדושין אין צריך עדים כמו שליח הגט, ר''ל דא''צ כמו בגט שצריך, רק כמו בתרומה³⁴². והגדר דקדושי כסף כל זמן שלא עשה הפעולה אין עליו גדר שליחות של דבר שבערוה, רק גדר שליח קנין ושאר דברים, דגדר אישות עושה בזמן שנתן לה הכסף אז חל שני הדברים כאחד כמעט, דהיינו שהדבר נעשה קדושין והיא נתקדשה, אבל קודם לא הוה רק גדר קנין. משא''כ בגט וכן בשטר קדושין בלא עדי חתימה קדושין דף מ''ח³⁴³, אז השליח צריך עדים דכבר חל על הדבר ערוה ואישות, עיין בתוס' יבמות דף ל''א דמספ''ל לר''י גבי כת''י בשטר קדושין ומאד יש להאריך בזה ואכ''מ.

וז''ל רבינו בשו''ת צפ''ד ח''א סי' קכ''ה (עמוד מ''ט טור ב'):

ור''ל ג''כ בשביל שמראה לו המקום ואומר לו שמכאן דוקא ותכף שהלך לשם נעשה שלוחו וכן ס''ל להרמב''ם ז''ל בהלכות תרומות פ''ד ה''ט דאם מצוה לו לתרום ממקום פלוני, מזמן שהלך להמקום חל עליו שם שליח ואי אפשר לבטל השליחות שלו.

ובמהד''ת דפ''ד טור א':

...ובזה א''ש מש''כ רבינו בהלכות תרומות פ''ד ה''ט גבי האומר כו' דרק אם שינה בדרך ההליכה שלו ע''ש בהשגות, משום דרבינו ס''ל בהלכות שכירות פ''ט ה''ח גבי שכרו להביא קנים מהכרם כו' –

השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא קנים לכרם והלך ולא מצא ולא הביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה. שם השיג הראב''ד: א"א כן הוא לשון התוספתא אבל בגמ' דהשוכר את האומנין מסיים בה אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עכ"ל.

משום דהא מבואר בב''ק דף קט''ז ע''ב דדוקא אי עביד שליחותו, -

איתיביה, השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא - נותן לו שכרו משלם, א"ל: מי דמי? התם עביד שליח שליחותיה כו'.

כלומר רק אם עשה שליחותו, חייב ליתן לו שכרו, ומדוע אם לא הועיל כלום, שעד שהלך הבריא החולה צריך לשלם כל שכרו - רק [וי''ל ש] אם אמר לו מאיזה מקום ליקח כיון שהלך לשם הוי כמו עשה שליחותו - [כי השליחות מתחילה מיד שהתחיל ללכת].

וכה''ג מבואר בירושלמי שביעית פ''ח ה''ד –

רבי שמעון בן לקיש אמר במראה לו את הקולח שאינו אלא כנותן לו שכר רגלו, רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו. מתני' פליגא על ריש לקיש דתני השוכר את הפועל להביא יין לחולה או תפוח לחולה אם הביא חייב ליתן לו ואם לאו אינו חייב ליתן לו, אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני, תפוח לחולה ממקום פלוני, בין שהביא בין שלא הביא חייב ליתן לו שכר רגליו הוא נותן לו. מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש? פתר לה במראה לו. מתניתא פליגא על רבי יוחנן דתני לא יאמר אדם לחבירו הא לך דינר זה והבא לי לקט היום הבא לי פיאה היום אלא אומר לו בלקט שתביא לי היום בפיאה שתביא לי היום, וכן את מוצא בבן לוי והרי לא הראה לו ואת אמר כמי שהראה לו מה עבד לה רבי יוחנן קל היקלו בשביעית שהיא מדרבנן.

ובע''ז פ''ה החילוק כזה. –

השוכר את הפועל להביא יין לחולה אם הביא לו חייב ליתן לו ואם לאו אין חייב ליתן לו, אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני ותפוח לחולה ממקום פלוני בין הביא בין לא הביא חייב ליתן לו, דמי רגליו נותן לו וכא לא דמי רגליו נותן לו³⁴⁴.

והנה בהלכות תרומות הנ''ל שם מיירי דהני דאינו צריך לעשותם בגדר שליח [כי שם מדובר בבן בית או שותף וכדומה, כדלקמן] - רק על הפעולה של השליחות, ולכן כיון שהתחיל לילך להכרי הוי כמו התחיל בשליחות ואינו יכול לבטל, רק אם אמר לו שילך מצד זה והלך מצד אחר אף דלענין עצם השליחות אין קפידא, מ''מ ההליכה לא נקרא בזה התחלה בשליחות כו'.

בהשמטות בסוף צ''פ מתנות עניים דף ג' טור א' כותב רבינו:

וכבר כתבתי כו', אם השליח יש עליו שם שליח תיכף, או לאחר שהתחיל לעשות הדבר, ובזה יתבאר ג''כ מה דרבינו בהלכות שכירות פ''ט ה''ח גבי שכרו להביא קנים, גרס שם מהכרם, [כן הוא בכמה כת''י, וכעין זה בשאר כת''י מן הכרם, וראה רמב''ם פרנקל שנויי נוסחאות שם], ולא כגירסת התוספתא והרי''ף ז''ל להכרם, משום דא''כ לא עביד שליח שליחותו כיון דלא הביא לו, משא''כ אם ציוה לו מאותו המקום, אז אף שלא מצא מ''מ הליכתו לשם מיקרי עשה שליחות.

[ר''ל כששולח אותו לך הבא לי קנים מהכרם – מיד שמתחיל ללכת נעשה שליח ואף אם לא מצא שם קנים – הוה שליח, אבל אם שולחו, לך הבא קנים מאיזה מקום לכרם שלי – אם לא הביא אינו שליח, כי לא שלחו למקום ידוע, ולא התחילה שליחותו לפני שמצא קנים].

ועיין בדברי רבינו בהלכות מעילה פ''ז ה''א דדייק שם ג''כ גבי שליח או שהוא בעצמו לקח ההקדש ונתן לשליח, או שאמר לשליח שיקח בעבורו ליתן לאורחים דאז תיכף נעשה שליח משא''כ אם ציוה לו ליטול לעצמו כו' ע''ש.

ז''ל הרמב''ם שם:

כיצד בעל הבית שאמר לשלוחו תן לי מאותו בשר לאורחין הלך ונתן להן ככר, או שאמר לו תן להן ככר ונתן להן בשר, אמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו מן המגדל, או שאמר לו הבא מן המגדל והביא לו מן החלון, השליח מעל כו'. (כן הוא בכת''י הרמב''ם (תן לי כו'), עי' בילקוט שנויי נוסחאות הוצאת פרנקל). אמר לשלוחו תן לאורחין חתיכה חתיכה של בשר הלך השליח ואמר להן טולו שתים שתים, בעל הבית מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית ולא עקר השליחות כו'³⁴⁵.

בשו''ת מראה כהן סי' ט''ו הביא תשובת רבינו וז''ל:

והנה בהך דב''ק קט''ז ע''ב הנה בתוספתא פ''ז דב''מ הובא ברי''ף פ''ו דב''מ וברמב''ם בהלכות שכירות פ''ט חשב שם עוד דהיינו ממקום למקום ולהביא קנים לכרם אך הרמב''ם בדפוסים ישנים לא גרס לכרם רק מהכרם, וכן יש נ''מ בלשון הרמב''ם דגבי כרם כתב כל שכרו וגבי הני כתב שכרו משלם, [גבי כרם כתב "שכרו שלם", וגבי שליחות ממקום למקום כתב: "שכרו משלם", כלומר שכר בטלה, ע''ש בשנויי נוסחאות].

ובאמת בירושלמי פ''ח דשביעית ה''ד ופ''ה דע''ז מחלק באם אמר לו המגיד שילך לשם, אז אף אם לא קיים שליחותו מחמת שלא מצא - נקרא עשה השליחות, דמיד שהולך לאותו מקום הוה עושה שליחותו, ולכך ג''כ כאן בתוספתא כיון שאמר לו ממקום למקום, או כגירסת הרמב''ם ז''ל מהכרם, נקרא עבד שליחותו, ומ''מ צריך לשלם לו כפי הדין, לא כל שכרו כו' עכ''ל.

לבטל השליח או השליחות.

המשלח יכול תמיד לבטל את השליח, אבל אם אינו מבטל את השליח אלא רק את שליחותו, אם לא התחיל השליח שליחותו יכול לבטלו, ואם התחיל אינו יכול לבטלו, וגם אם התחיל שהלך לאותו מקום, נחשב כבר שעשה שליחותו ואינו יכול לבטל שליחותו.

אם שינה השליחות, אפילו שינוי כל שהוא שאין המשלח מקפיד, לא נחשב עשה שליחותו ויכול המשלח לבטל השליחות.

וכ''כ בתשובה נדפסה ביגדיל תורה חוברת ג' (נ''ח), וז''ל:

עכ''פ כך, דהיכא דאינו מבטל השליח [אלא] רק השליחות, אז כיון דהתחיל בשליחותו שהלך לאותו מקום, שוב הוה כמו שהוא עבד [עשה שליחותו], ואינו יכול לבטל [השליחות אא''כ] - רק אם מבטל השליח [את השליח כן יכול לבטל גם אם התחיל שליחותו], וזה ר''ל הירושלמי תרומות וגיטין רפ''ד דאמר לו בצפון ועשה בדרום, ר''ל דלא הוה קפידא דרק מראה מקום [השליחות בטלה לא בגלל ששינה] - רק מ''מ לא הוי הליכה [חלק והתחלה] מן שליחות. וכה''ג פסקו הרמב''ם ז''ל בהלכות מעילה בהך דמעילה דף כ''א וב''מ דף מ''ג גבי צרורים ע''ש בזה, וא''ש הרמב''ם ז''ל במה שהשיג עליו הראב''ד ז''ל במה שמכוין תירץ הירושלמי לדידן ואקצר.

והרבה יש להאריך בזה אם הליכה זה חלק מהמציאות או לא, ותליא בהך דזבחים דף י''ג אם הולכה הוה עבודה שאפשר לבטלה ונ''מ בזה, וזה תליא בגדר מה שבפרשת שמיני גבי נדב ואביהוא חד פסוק אמר ויקריבו וחד אמר וימציאו, דהקרבה הוי ע''י הולכה ברגל, והמצאה הוי ע''י שלא ברגל, ולא קיימו המצוה כהוגן, ולכך מבואר במו''ק דף כ''ח ע''ב דהם לא קיימו רק מצוה אחת ויקריבו כו', ר''ל דוימציאו לא קיימו כדת, דאין זה הולכה, דהוה שלא ברגל. ועיין מנחות דף י''ג ע''ב ודף ט''ז ע''ב וכ''מ בזה וביומא דף כ''ז וחגיגה דף י''א ואקצר.

ב' דברים בקדושין וגרושין.

עוד מחדש רבינו לקמן, שכמו שבקדושין יש שני דברים, הקנין, שהיא שלו ומיוחדת לו, והאיסור שהיא אסורה על כל העולם, כך גם בגט יש שני הדברים, הפקעת הקנין שהוא פוטרה ממנו, והתרתה לכל העולם.

ריח הגט שהוא פוסל את האשה לכהונה מן התורה אבל אינו מתירה להנשא לאחר, [נתן לה גט, ואמר הרי את מגורשת הימני, ואי את מותרת לכל אדם כו'], מפני שמה שאוסר אותה לכהונה זה הענין הראשון שבגט – שהוא פוטרה ממנו, [ולא זה שהיא מותרת לעולם], הלכך אף שאסורה לעולם - נאסרה לכהן.

וממילא כל גט הוא מתיר את האשה לכל העולם, כי ענין ההתרה שבגט הוא מתיר אותה לכל (גם לכהן...), וזה שהיא אסורה לכהן זה בגלל שהבעל פטר אותה ממנו... ולפי זה יובן רש''י שאמר שהגט מתיר אותה לכל העולם, וקשה הרי היא נאסרה לכהן ע''י הגט ולמ''ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, איך אפ''ל שהותרה לכל?, אלא כנ''ל, שהגט באמת פועל הרי את מותרת לכל אדם, ורק הפקעת קנינו של הבעל - אוסר אתה לכהן.

משא''כ לגבי יבום, ריח הגט לא פוסל אותה מיבום והיא חייבת להתייבם, מדוע? מפני שאיסור יבמה לשוק והיתרה ליבם הוא לא בגלל שהבעל פטרה ממנו, אלא בגלל הענין השני שבגט – היתרה לכל אדם, וכיון שבריח הגט לא הותרה לכל אדם – לא נאסרה על היבם.

וכ''כ רבינו על הגליון כת''י קדושין ס''ז ע''ב:

והנה גבי ריח הגט, לדידן דס''ל דהוה [גט גמור, ואסורה] מן התורה לכהן, הגדר דזה רק מפקיע קנין [האישות], אך נשארת אסורה לעלמא אשת איש גמורה, וא''כ י''ל דפקח שנשא חרשת וגרשה בריח הגט, וקידשה פקח אחר – מקודשת, דשם [בקידושי חרש] - מה שאינה מקודשת לאחר זה רק בשביל הראשון [שיש לו בה] קנין, [אבל לא משום ערוה, כי אין קדושי חרש עושים אישות כנ''ל] ובריח הגט – פקע הקנין, וכבר כתבתי בזה לעיל דף מ''ה ע''א. [ועיין לעיל פ''ד הי''ד שכתב דנפ''מ לשפחה חרופה].

דברי הרב עם הפענוח.

כל העושה שליח כו'.

עיין בהשגות –

השגת הראב"ד: כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש תרומה וכיוצא בהן. א"א אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדות כלל, אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לא כלום הוא. –

מה שהקשה דהוה כמו מקדש בלא עדים, הנה לכאורה קשה הא גבי חליצה ג''כ הב''ד הם עושים הדבר לא בירור³⁴⁶ וא''כ למה סגי שם רק באשתמודענא כמבואר ביבמות דף ל''ט ע''ב –

מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה: איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא, ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו. אשתמודעינהו - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בעדים, וחד אמר: אפילו קרוב, אפילו אשה. והלכתא: גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב, ואפילו אשה.

ע''ש ברי''ף –

ואישתמודענוהי דהדין פלוני אחוהי דמן אבוהי דמיתנא הוא פליגי רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר בקרוב ואפי' אשה, והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה וכיון דקיימא לן דאישתמודענוהי להדין פלניא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימנו, דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא מסהדי, אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן והא ניהי איתתא פלניתא, וכיון דמודעי ליה הכי הרי איתחזק גביה דההוא סהדא מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלניא והא ניהי פלניתא, הלכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמיסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונא כו'³⁴⁷.

ונ''ל כך, דרבינו הולך לשיטתו דס''ל בהלכה י''ח, דדי אם כותב השטר מדעת השליח לקבלה –

ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח, וכן בכל הדברים כולן של קידושין כדין האיש עם האשה כך דין שליח עם שליח או עם האב.

והרמב''ן חולק על זה –

הובא במ''מ, וז''ל הרמב''ן בקדושין ט' ע''ב: ומסתברא דהיכא דשויתיה שליח לקבלה אין שטר הקדושין נכתב מדעתו (אלא מדעתה) - כדקיימא לן גבי גט דאפילו באומר אמרו - גט פסול או בטל הוי, והכא נמי מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפילו באומר אמרו. וראיתי לרב ר' משה ז"ל שכתב ואם קדש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח, ואינו נכון לדעתי, עכ''ל.

ובזה פליגי, דרבינו ז''ל ס''ל דתיכף כשנעשה שליח יש עליו שם הדבר³⁴⁸.

ועיין קדושין דף מ''ג גבי הך דשליח נעשה עד –

אלא, רב אמר: שליח נעשה עד, אלומי קא מאלימנא למילתיה; דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר: שלוחו של אדם כמותו, הוה ליה כגופיה³⁴⁹.

ותוס' ב''ב דף פ''א, מה דפליגי עם רשב''ם אם יכולים הבעלים לקרוא אם הביא השליח ע''ש –

הרשב''ם: אבל היכא דבצרן שליח והביאן לירושלים אז קורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו ויכול לקרות הנה הבאתי וגו', ומיהו שליח עצמו לא בר קרייה הוא כדתנן במס' בכורים שאין יכול לומר אשר נתתה לי כו'.

והתוס': עד שתהא לקיחה והבאה באחד - פ"ה דבצרן שליח והביאן לירושלם - קורין בעלים, דשלוחו של אדם כמותו ויכול לקרות הנה הבאתי וגו'. ואין נראה שיקראו בעלים כדמשמע בירושלמי.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בזה בהלכות תרומות פ''ד ה''ט –

האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום, והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח - תרומתו תרומה, ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום, הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה.

ובהשגות שם –

השגת הראב"ד: האומר לשותפו או לבן ביתו וכו' עד הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה. א"א מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש, שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לדעת ר"ל דאמר לא אתי דיבור ומבטל דבור, ולית הלכתא כוותיה.

ומשום דס''ל לרבינו, כיון דלא בטלו מתורת שליח, דשם מיירי בשותף או בבן בית וכדומה, רק שביטל את השליחות, וכיון שהתחיל להלוך מקרי התחיל בשליחותו ושוב אינו יכול לבטל את השליחות³⁵⁰.

ועיין בהך דב''מ דף צ''ד בעלים באמירה ע''ש בתוס' –

פרה במשיכה ובעלים באמירה - הק' ריב"ם דאמר לקמן בפירקין (דף צז.) שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו, משמע דשלא בעידן עבידתייהו לא הוי שאלה בבעלים. וי"ל דלאו דוקא בעידן עבידתייהו אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו.

ועיין בירושלמי שביעית פ''ח ה''ד דהוה בזה מחלוקת ר''י ור''ל, אם שכר רגליו הוא נותן לו או מה שעושה הפעולה ע''ש –

על המשנה: האומר לפועל הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר, לקט לי בו ירק היום – שכרו אסור. שואלת הגמ' מה בין האומר לקוט לי, ובין האומר לקוט לי בו כו', רבי שמעון בן לקיש אמר במראה לו את הקולח שאינו אלא כנותן לו שכר רגלו [במראה לפועל את הקלח של הירק וא''ל כן, מותר, שאינו אלא שנותן שכר רגלו שיביא לו את הקלח הזה, ואם אמר לקוט לי בו, א''כ על האיסר קאמר, בזה האיסר לקוט לי - והוי כמכר]. רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו [אפילו לא הראה לו נעשה כמי שהראה לו ומותר ברישא, דשכר רגלו נותן לו³⁵¹.

וב''ק דף קט''ז ע''ב –

השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה, והלך ומצאו שמת או שהבריא - נותן לו שכרו משלם³⁵².

ומש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות שכירות פ''ט ה''ח ע''ש בזה³⁵³.

וא''כ גבי תרומה דכבר הלך, אינו יכול לבטל השליחות, רק אם ההילוך לא היה כמו שצוה לו בעל הכרי אז לא מקרי התחיל בשליחות, כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום, אף דלא הויא קפידא³⁵⁴, וא''כ נגמר הדבר כאן, ואין צריך עדים על זה.

והרמב''ן ז''ל ס''ל דלא מתחיל השליחות רק בשעת הקדושין, [ולא בהליכתו לקדש], וא''כ צריך שיהיה מתחילה קדושין, דהיינו שיהיה מתחילה נכתב לדעתה³⁵⁵.

ולכך כאן ס''ל לרבינו ז''ל דגבי שליח לקדש לאשה זה הוה דבר בפני עצמו [שנעשה שליח מתחילת הליכתו, כשאין עדיין גדר קדושין] - ולכך אין צריך עדים, והראב''ד ז''ל ס''ל דזהו ג''כ מן גדר הקדושין – [כרמב''ן, שנעשה שליח רק בשעת קדושין, והשליחות היא פרט מסתעף מהקדושין] - ולכך צריך עדים.

משא''כ בחליצה דהב''ד הוא רק בגדר דין³⁵⁶, אף דמעכב, מ''מ לא איכפת לן³⁵⁷.

והנה גבי שליח לקבלה דצריך עדים, הטעם כך, דהנה עיין ברש''י קדושין דף ו' ע''ב ד''ה הרי את מותרת, דאמר שם דגט הוא מתירתה לכל שהיתה אסורה על ידו –

הרי את מותרת - לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה, דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים, אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו.

והנה לכאורה קשה למ''ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, א''כ ע''י גט נאסרה לכהן ואין קדושין תופסין בה ע''י הגט³⁵⁸.

אך באמת כך, דהנה קדושין עושה ב' פעולות, אחד מה שקנויה לו ואחד מה שנאסרה על אחרים.

ועיין בהך דגיטין דף פ''ב ע''ב גבי בעיא דקדושין היאך –

בעי רבי אבא: בקידושין היאך? [התקדשי לי ליאסר לכל אדם חוץ מפלוני מהו]. תיבעי לר"א, תיבעי לרבנן; תיבעי לר"א, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר הכא - אלא משום דכתיבי קראי, אבל התם קנין מעליא בעינן, או דלמא ויצאה והיתה? תיבעי לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן הכא - אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קנין כל דהו, או דלמא ויצאה והיתה? כו'.

וכן הדין גבי שפחה חרופה בגיטין דף מ''ג –

אמר רב ששת: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אין קידושיה קידושין; ואם לחשך אדם לומר: איזו היא שפחה חרופה? זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא בת איתרוסי היא, אמור לו: כלך אצל ר' ישמעאל, שהוא אומר: בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי, ושפחה כנענית בת איתרוסי היא? אלא מאי אית לך למימר? מאי מאורסת - מיוחדת, הכא נמי מאי מאורסת - מיוחדת.

דשם רק שהיא מיוחדת לו, ולא שאסרה על אחרים, כמש''כ לקמן בזה פ''ד הט''ז ע''ש.

ובגט עושה ב' פעולות, אחד שפוטרה ממנו [שמקנה אותה לעצמה, והשני] - ומתירה לאחרים.

ועיין מש''כ רש''י ז''ל קדושין דף ט' ע''ב ד''ה ודעת מקנה –

דעת מקנה - היינו בעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה, ופוטרה ממנו, ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב וכתב לה.

ודף ב' ע''ב –

וניתני הכא האיש קונה, משום דקא בעי למיתנא סיפא וקונה את עצמה בדידה, תנא נמי רישא בדידה. וניתני האיש קונה ומקנה [אותה לעצמה], משום דאיכא מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקני, מן שמיא הוא דמקני לה, ע''כ, מכאן שקדושין זה קנין, וגט זה הפקעת הקנין.

ודף ז' גבי מה דמקשה ונפשוט קדושי בכולה –

חצייך מקודשת לי - אינה מקודשת כו', אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: וניפשטו לה קידושי בכולה – [כי אמר חצייך מקודשת לי דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה]. מי לא תניא: האומר רגלה של זו עולה - תהא כולה עולה? כו' [קדושין זה איסור, כמו הקדש].

והנה ריח הגט דס''ל לרבינו דפוסל לכהונה מן התורה, והוא רק שפוטרה ממנו, אבל אינה מתירה לכו''ע ואסורה משום אשת איש. –

גירושין פ''י: חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם, שאף על פי שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן כו'.

עיין בגיטין דף פ''ב –

ורבי יוחנן אמר, טעמא דר"א מהכא: ואשה גרושה מאישה לא יקחו - אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה.

וביבמות דף נ''ב ע''ש –

דתניא: ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה - לא יקחו, והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה. –

ומ''מ אסורה לכהונה מן התורה³⁵⁹.

הרי חזינן דהפסול שנפסלת מן הכהונה לא משום ההיתר לעלמא, רק משום מה שפוטרה ממנו [ריח הגט לא מתיר אותה לעלמא, אלא רק פוטרה מקנין בעלה, ומ''מ נאסרה לכהונה]. וא''כ בהך דהתירה לכל אדם לא אסרה על כהן³⁶⁰.

ועיין בתוס' גיטין דף פ''ב ע''ב, דריח הגט מ''מ אם מת הבעל מתייבמת ליבם ע''ש –

אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה - וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני, דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם, ואע"פ שפסולה לכהונה.

הרי חזינן דהיבום אינו מה שהיא של הבעל, רק מה שהיא אסורה לעלמא³⁶¹.

ועיין בגיטין דף פ''ג ע''ב מה דמקשה והרי יבם דבעל אוסר כו' –

השיב ר"ש בר אלעזר תשובה לדברי ר"א: היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר, ולא? והרי יבמה, דבעל אוסר ויבם מתיר, התם יבם הוא קא אסר לה, דאי מבעל הא שריא וקיימא.

ועיין בקדושין דף י''ד ע''א –

ובמיתת היבם. מנלן? ק"ו: ומה אשת איש שהיא בחנק - מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו - לא כל שכן. כו', אלא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה, אמר רב אשי: הא נמי אוסרה מתירה, יבם אוסרה, יבם שרי לה.

ודף ט' ע''ב –

ואין אמה העבריה נקנית בביאה, ס"ד אמינא תיתי בק"ו מיבמה: ומה יבמה שאין נקנית בכסף - נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף - אינו דין שנקנית בביאה. מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו'.

וכ''מ בזה³⁶².

וזהו מה דאמר בגמרא דיבמות דף נ''ב ע''א בעי מיניה אביי וכו' נתן לה גט כו' גט דמהני בא''א כו' ע''ש ברש''י ומה דמקשה שם מן יהיב לה ניירא –

בעא מיניה אביי מרבה: נתן לה גט, ואמר הרי את מגורשת הימני ואי את מותרת לכל אדם, מהו? [מהו - לפוסלה על אחיו ועליו בהאי גיטא דתיקום עליה בלא יבנה, האי גט לא מהני באשת איש להתירה לינשא, והכא נמי לאו גירושין למיקם בלא יבנה]. גט יבמה דרבנן הוא, גט דמהני באשת איש מהני ביבמה, גט דלא מהני באשת איש לא מהני ביבמה, או דלמא אתי לאחלופי בגיטא? א"ל: חיישינן דלמא אתי לאחלופי בגיטא. מתקיף לה רבה בר חנן: אלא מעתה, יהיב לה ניירא בעלמא, ה"נ דפסלה, א"ל: התם לא פסיל בכהונה, הכא קפסיל בכהונה; [כהן שנתן גט כזה לאשתו אסרה עליו, והלכך תיבעי לן אי מהני מדרבנן]. דתניא: ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה - לא יקחו, והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה.

(מהו "גט דלא מהני בא''א לא מהני ביבמה", הרי גט כזה פוסל אותה לכהונה? מבאר רבינו:)

ר''ל כך, דגט דמהני באשת איש ר''ל לאוסרה על יבם אם מת בעלה, משא''כ בריח הגט דאם מת הבעל מותרת ליבם ע''ש בגמרא ואתי שפיר³⁶³.

וה''ה גבי קדושין ג''כ נעשה שני דברים ע''י הקבלה שלה, היא נאסרה לכו''ע, וע''י הנתינה שלו היא נקנית לו. [בזה שהוא נותן לה קדושין – הוא קונה אותה, ובזה שהיא מקבלת היא נאסרת על כל העולם]. ועיקר הטעם דדבר שבערוה [שקדושין נקרא דבר שבערוה זה לא מפני צד הקנין אלא] - הוא מה שנאסרה לכו''ע, וזה ע''י קבלתה.

ר''ל, שליח קבלה נקרא דבר שבערוה כי ע''י קבלת הקדושין היא נאסרת על כל העולם – לכן אף לדעת הרמב''ם צריך לעשותו בעדים.

ובאמת עיקר הדבר מה דמרבינן שליח לקבלה [שהאשה עושה שליח לקבל קדושיה או גיטה] - הוא כמו שנעשה לה יד חדש.

[וכ''כ רבינו בהלכות תרומות כ' טור ב':

אבל באשה המתגרשת כבר הקשו בירושלמי שם [מובא לקמן], דאיך יכולה לעשות שליח לקבלה על דבר שאינו שלה? ואמר שם דהתורה זיכה אותה, וכ''כ במקום אחר דר''ל דהוי כמו שהשליח הוא ידה, וכמו דמצינו גבי אב דאמרינן ידא יתירא זכה לה רחמנא, ה''נ - עושה שליח כו' ע''כ משם].

וזה תליא בהנך ב' תירוצים דגיטין דף כ''א ע''א –

אמר אביי: מכדי חצר מהיכא איתרבי? מידה, מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, אף חצרה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, והא מתנה - מדעתה איתא, בעל כורחה ליתא. מתקיף לה רב שימי בר אשי: והא שליחות לקבלה, דמדעתה איתא, בעל כורחה ליתא, [אשה עושה שליח לקבלה מדעתה, אבל בעל כרחה אינו נעשה שלוחה שתתגרש בקבלתו, אבל הבעל עושה שליח להולכה ונותן לה על כרחה]. וקא הוי שליח לקבלה, ואביי? אטו שליחות מידה איתרבי? מושלח ושלחה איתרבי. ואב"א: שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה³⁶⁴.

ועיין בירושלמי פ''ד דמעשר שני, התורה זיכתה אותה בדבר שאינו שלה ע''ש –

רבי עזרה בעא קומי רבי מנא אף לעניין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו (האם גם למתנה אפשר לעשות שליח קבלה כמו בגט), אמר ליה תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, [שאינו שלה], אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו?.

וזהו מה דאמר בגיטין הנ''ל דף כ''א הנ''ל, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה ע''ש, ר''ל דשליחות לקבלה ג''כ מטעם זה, דהתורה נתנה לה זכות שתעשה עוד יד, ועל זה צריך ב' עדים, ומדעתה³⁶⁵.

וזהו כוונת רבינו ז''ל בהלכות גירושין פ''ו ה''ט, ואין מעידין על הקטן ע''ש, ר''ל דהעדות דשליחות לקבלה הוא על פעולתה, וא''כ צריך להעיד עליה, ועל הקטן אין יכול להעיד³⁶⁶.

ונפ''מ [בין אם אמרינן ששליח קבלה הוא רק שליח לעשות מעשה או שהוא נהיה יד וגוף המשלח עצמו] - דיוכל להיות דאם עשתה שליח לקבלה ואח''כ נשתטית יכול לקבל הגט, דשוב אין צריך דעתה.

ועיין במה דפליגי רש''י ותוס' בהך דגיטין דף ס''ד ע''ש –

ת"ר. קטנה היודעת לשמור את גיטה - מתגרשת, ושאינה יודעת לשמור את גיטה - אינה מתגרשת [דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת כו', הלכך אפילו בקבלת אביה אינה מתגרשת].

והתוס':

ור"ת מפרש דעל ידי אביה מתגרשת, אע"ג שאינה יודעת לשמור את גיטה והורה כך הלכה למעשה. דהא לר' ינאי דדריש התם מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו כו' לפי אותו טעם מגורשת על ידי אביה דהא אפילו פיקחת אביה מקבל את גיטה כו'³⁶⁷.

ומש''כ רש''י ז''ל בגיטין דף י' ע''א ד''ה חזרה, מה דדייק שם דכיון דבטל משלח שליחותו דשליח ע''ש –

חזרה - רצה לחזור בשניהם לר"מ פסולא דאורייתא הוא דהא כיון דבטיל משלח לשליחותיה דשליח נמצא שאינו שלוחו ואין כאן גירושין כלל, והיינו דאורייתא דרחמנא אמר ונתן בידה, וזה לא נתן לא הוא ולא שלוחו.

ועיין קדושין דף נ''ט ע''ב דאמר שם נהי דבטליה מתורת שליח –

דאיבעיא להו: מהו שיחזור ויגרש בו? [בגט לאחר שאמר לשליח גט שנתתי לך בטל הוא]. רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, רב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו, וקיימא לן: הילכתא כותיה דרב נחמן, נהי דבטליה מתורת שליח, מתורת גט לא בטליה.

ובגיטין דף ל''ב ע''ב אמר דבטליה שליחותיה דשליח –

רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. והלכתא כוותיה דרב נחמן. איני? והא קי"ל הלכתא כוותיה דר' יוחנן, דאמר: חוזרת [בקדושין בפרק האומר לחברו אמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים בטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין ה"נ ליבטיל גיטא]. הכי השתא, התם דיבור ודיבור הוא, אתי דיבור ומבטל דיבור, והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח, גיטא גופיה מי קא בטיל [האי דאמר בטל הוא, לשליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה, דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל גט שהוא בעין אינו נפסל].

ר''ל לא השליח בעצמו רק שליחותו, וזה ר''ל מה דפליגי בקדושין שם גבי הך דחזרה

– וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקדשה את עצמה, אם שלה קדמו - קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו - אין קידושיה קידושין. לא קדשה את עצמה, וחזרה בה, מהו? רבי יוחנן אמר: חוזרת, ור"ל אמר: אינה חוזרת. ר' יוחנן אמר חוזרת, אתי דיבור ומבטל דיבור; ר"ל אמר אינה חוזרת, לא אתי דיבור ומבטל דיבור.

ע''ש בתוס' ד''ה לא, מש''כ שם –

לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו - נראה לפרש וחזרה בה בלא אמירתה לשליח, דאי אמרה לשליח אין רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה לו תיהוי לי שליח לקדשני לא מצי' חוזרת.

אך ר''ל כך, דלא בטלה השליח בעצמו, רק לשליחותו³⁶⁸.

ועיין מש''כ רש''י ז''ל שם דף ע''ח ע''ב ד''ה אם שלו –

על המשנה: מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא וקדשה, אם שלו קדמו - קידושיו קידושין [דבטליה לשליחותיה דשליח]. ואם של שלוחו קדמו - קידושיו קידושין.

ג''כ משום דבטליה לשליחות השליח ומה שייך בטליה הא היא נעשית אשת איש קודם הקדושין של השליח³⁶⁹.

ועיין שם דף ע''ט –

וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה וקדשה את עצמה, אם שלה קדמו - קדושיה קידושין כו'. ובגמ': וצריכא; דאי אשמעינן גבי דידיה, משום דגברא קים ליה ביוחסין, אבל איתתא דלא קים לה ביוחסין - אימא לא ניהוו קידושיה קידושין כו' ופי' רש''י: משום דגברא קים ליה ביוחסין - וכשמצא מיוחסת קידשה לו וביטל את השליח, אבל איתתא דלא קים לה ביוחסין אימא אע"ג דקידשה עצמה לא ביטלה את השליח ולא סמכה על קידושיה דסברא דילמא שליח משכח מיוחס מזה.

ולא דמי להך דפסחים דף צ''ח ע''ב –

משנה. חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד: צא ובקש ושחוט עלינו. והלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו. אם שלו נשחט ראשון - הוא אוכל משלו, והם אוכלין עמו משלו. ואם שלהן נשחט ראשון - הם אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו].

דשם יכול למשוך עצמו מן הפסח³⁷⁰.

אך י''ל דנ''מ כגון אם מת הראשון קודם שקידשה שליח³⁷¹.

ועיין בירושלמי ריש פ''ג דכאן –

וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים, יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, בת ישראל לכהן תאכל בתרומה כו'. לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה - חלו עליה קידושי ראשון לאחר שלשים יום. מת לאחר שלשים ולא גירש - לא חלו עליה קידושי הראשון כו'³⁷².

ובר''ן ובמרדכי בגיטין בשם תשובת רש''י –

פרק השולח שס''ו: מצאתי תשובת רש"י ז"ל, ששאלת על האשה שעשתה שליח לקבל גיטה ונתעצל השליח בשליחותו ועשתה שליח אחר וקבל זה השליח האחר גט שאין הגון, וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל וקיבל גט כשר. דעתו נוטה שלא בטלה שליחותו של ראשון בשביל שליחותו של שני, שלא מצינו בכ"מ שליח בטל בגלוי דעתא, ואף במבטלת השליח עצמו לפנינו נחלקו בה ר"י ור"ל דתנן: וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה עצמה, אם שלה קדמו - קדושיה קדושין, ואם של שלוחה קדמו - קדושיו קדושין. ואיתמר לא קדשה עצמה וחזרה בה, מהו? רבי יוחנן אומר חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור, ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דבור, ואיתותב ר"ל מדתנן: השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא - הרי זה בטל, וטעמא דבטליה, אבל גלויי דעתא לא אשכחנא דבטל.

ועוד מדקתני אם הגיע גט לידה אינו יכול לבטל, והוינן בה פשיטא, ומשנינן לא צריכה דמיהדר עליה מעיקרא לבטולי, מהו דתימא כאילו בטליה מעיקרא דמי קמ"ל.

ועוד דאביי ורבא פליגי בגלוי דעתא בגיטא והלכה כאביי דאמר לאו מלתא היא, וכ"ש הכא דליכא גלוי לבטולי אלא להדורי בתר גירושין וכל הקודם קודם, ואנן סהדי דניחא לה כל היכא שתתגרש, שהרי כמה ימים חזרה אחר גירושין. ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ובקש לנו ושחוט עלינו והלך ומצאו ושחט והן לקחו אחר ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השריפה כו' אלמא היכא דשלו נשחט ראשון אע"פ שקדמה לקיחתן לשחיטתו קתני הן אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה אלמא אע"פ שמחזירין לעשות שליחותו ע"י עצמן אפ"ה לא בטלה שליחות מן השליח ושלום שלמה ברבי יצחק:

ובזה הוה הך מחלוקת דר''י ור''ל –

וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה כו', וחזרה בה, מהו? רבי יוחנן אמר: חוזרת, ור"ל אמר: אינה חוזרת. שהמחלוקת היא שביטלה את שליחות השליח.

אבל אם ביטל להשליח עצמו י''ל דלא מהני. [דלכ''ע אינו יכול לקדשה].

ועיין בירושלמי גיטין ריש פ''ד דמביא ראיה משם דאינו יכול לבטל שליחותו בדברים המשנה: השולח גט לאשתו והגיע בשליח, או ששלח שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי הוא בטל ובגמ': השולח גט לאשתו כו' הדא פליגא על רבי יוחנן דרבי יוחנן אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר הוא בעריות כו'.

ר''ל מדאמר ליה גט שנתתי לך בטל, ולא אמר שמבטל השליח³⁷³. ואף דקיי''ל דהגט אינו בטל [שאם ירצה חוזר ומגרש בו] - זהו רק הגט, אבל הגירושין הוא מבטל, אבל השליח עצמו אינו מבטל.

ועיין מש''כ בדברי רבינו ז''ל פ''ו מהלכות גירושין הלכה י''ח.

[על הרמב''ם: אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל לזה שלא בפני זה ואפילו בפני שנים אחרים, שלח הגט ביד שנים הרי זה יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו עשרה משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט.

אמר לעשרה כו' שלח כו'. עיין בהשגות – [השגת הראב"ד: ואפילו היו עשרה משבטלו בפני אחד מהם בטל הגט. א"א הא לא מיחוורא שהרי קי"ל כרבי דאמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ואימא שליחות נמי להאי הוא דבטיל, לאחריני לא בטיל.

אך באמת שם [בגמרא] ר''ל אם בטלו להשליח, ורבנו ר''ל אם בטלו להגט עצמו. הרמב''ם מדבר באופן שהבעל אמר לאחד מהעשרה – גט שנתתי לכם בטל. והראב''ד מקשה מהגמרא ששם הבעל לא מבטל את הגט, אלא את אחד מהשלוחים, לכן רק אותו שליח בטל, והשאר – לא.

כו' ע''ש בספרי על גרושין].

פרק ג' הלכה ט''ז:

השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שנים שלוחין לקדש לו אשה והלכו וקידשו אותה הן הן שלוחיו והן הן עידי הקידושין ואינן צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים.

השליח נעשה עד כו'.

עיין בה''ה גבי קדושי כסף ובתוס' והנה באמת לשון הירושלמי דאמר כיון שהאמינתו תורה אפילו קידשה בכסף כו' אינו כנוגע בעדותו ר''ל כך, דס''ל הא דנוגע פסול הוא רק להעיד בב''ד אבל בדבר דהעדות הוא גוף הדבר אין נ''מ בין נוגע או לא.

וא''כ גבי קדושין, דהעדים נעשו עדים בשעת הקדושין, דבלא הם לא הוו קדושין כלל קדושין, וא''כ ממילא נעשו עדים, ואח''כ מה שאומרים בב''ד - לא שאז נעשו עדים, רק שאומרים שכבר נעשו עדים, שהתורה עשתה אותם כבר עדים, ולכך אין צריך דרישה וחקירה גבי קדושין וגיטין, דדרישה וחקירה לא בעי אלא שעכשו נעשו עדים, משא''כ בעדי קדושין וגיטין שכבר עשתה אותם התורה עדים

וזהו ג''כ מה דר''ל בב''ב דף קנ''ט ע''א, גבי היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן כו' ע''ש ותירץ כגון שהוחזק כתב ידו בב''ד ע''ש ברשב''ם ותוס' אך ר''ל כך, דאף דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בב''ד קודם שנעשה גזלן מן התורה, אך מ''מ כיון דמדרבנן בעי קיום, הוה הקיום כמו שמגידים עכשו, וא''כ לא הוה תחילתו וסופו בכשרות, וגם גבי גזלן בעי זה כמבואר בתוספתא דסנהדרין פ''ה דגם גבי סוחרי שביעית כן

ותירץ, כגון דהוחזק השטר בב''ד, ר''ל שהב''ד עצמו מכירין אותו, ושוב לא הוה גדר עדות

רק גדר גילוי מילתא. ע''ש בתוס' דף מ' ע''א ודף קי''ג ע''ב, וה''נ גבי קדושין כן

וזהו מה דר''ל הירושלמי כיון שהאמינתו התורה ועיין בתוס' ב''ק דף ע''ב ד''ה מכאן ולהבא ע''ש ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''ה גבי כל גט שיש עליו עד כותי דאמר שם על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו ולא נחשדו על העריות ור''ל אף דקיי''ל בסנהדרין דף כ''ז ע''א דעד זומם בדיני ממונות פסול בדיני נפשות ובירושלמי שם מבואר דאף גזלן מדרבנן פסול ג''כ לדיני נפשות זה רק בדבר שצריך עדות בב''ד, אבל גבי גיטין וקדושין כיון דהעדות הם גוף הדבר, אז דוקא אם נפסלו בזה גופא, אבל אם נפסלו בדבר קל לא נפסלו לזה. ועיין בסנהדרין דף כ''ו ע''ב גבי הך החשוד על העריות וע''ש ברש''י ותוס'

ושם ר''ל ג''כ כך, הך לאפוקי ר''ל עדי גיטין, ולעיולי ר''ל עדי קדושין, ור''ל להעיד על האשה שנתקדשה או שנתגרשה והחשש לא הוה אלא רק משום שהוא משקר, לא משום שהוא פסול בעצם כמ''ש.

ועיין בהלכות עדות מה שכתבתי בזה, ועיין בתוס' סנהדרין דף ח' ע''ב ומכות דף ו' ע''א –גם י''ל דהירושלמי מיירי כגון אם צוה להשליח לקדשה בכסף שלו, או כמו הך דקדושין דף ז' ע''א הילך מנה והתקדשי לפלוני ועיין ב''ק דף קי''ג ע''ב גבי שליח ב''ד ע''ש.

ביאור ההלכה.

בסנהדרין כ''ו ע''ב: אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. אמר רב ששת: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר? אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול.

נחלקו ראשונים מי נקרא חשוד שפסול לעדות אשה, אם עבר עבירה בפועל בפני שני עדים פשיטא שפסול כמו כל עובר על לאו שבתורה, והוא לכאורה פסול אף לכל עדויות שבתורה, כמו כל עובר על לאו שבתורה כו', ואם לא עבר בפועל מדוע פסול?

רש''י ותוס' ³⁷⁴. מפרשים שחשוד הוא מי שבא על הערוה בפני שני עדים, ומדוע כשר לשאר עדויות והלא הוא עובר על לאו? תירצו התוס': משום דיצרו תוקפו ולא דמי לנבלה כו', אבל חשוד בעלמא – כשר אף לעדות אשה.

הטור³⁷⁵ בחו''מ ל''ד וז''ל: אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם - כשר לעדות אחר (לשאר עדויות), ופסול לעדות אשה בין להכניסה לבעלה בין להוציאה מבעלה עכ''ל.

משמע שאם בא על ערוה בפועל רשע הוא, ופסול לכל עדויות שבתורה.

וכן פסק הרמ''א באבה''ז סי' מ''ב: החשוד על העריות, אע"פ שאין עדים שבא על הערוה, רק שחשוד בעלמא (תוספות והרא"ש), פסול לעדות אשה, בין לענין קדושין בין לענין גירושין (הרמב"ם). עכ''ל.

משמע לכאורה שאינו יכול להיות עד קדושין, אף שאין עדים שעבר על לאו. הח''מ והב''ש פירשו: דבחשוד בעלמא נראה שאינו רק פסול מדרבנן דאינו לאו מפורש בתורה, רק שהוא חשוד לאותו דבר.

פירוש מפתיע אומר רבינו כאן, שאף החשוד על הערוה, כל שלא עשה עבירה בפועל, ופסלוהו ב''ד לעדות כו' – כשר להיות עד בקדושין או בגירושין. (כפסק רש''י ותוס' ועוד).

מבאר רבינו שהחשוד לערוה פסול לעדות אשה, היינו פסול "לעדות בירור", כלומר להעיד שאשה זו נתקדשה או נתגרשה, כי חוששין שמא משקר, אבל להעיד תחת החופה על קדושין או אף לחתום על גט, כיון דאז הוא עושה את פעולת הקדושין והגירושין (הוא עד קיום) – אף החשוד כשר, וגם אם עבר בפועל, כ''ז שלא פסלוהו ב''ד – כשר ³⁷⁶.

מבאר רבינו החילוק בין עדי קיום לעדי בירור, עדי קדושין וגרושין כו' הם עדי קיום, הפועלים את הקדושין והגרושין "דבלא הם לא הוו קדושין כלל", משא''כ עדי הודאות והלוואות וכו' הם עדי בירור המבררים מה שהיה.

עדי קיום נעשים עדים בשעת הקדושין והגרושין, התורה עשתה אותם עדים, כי בלעדם אין כלום. הלכך אינם צריכים דרישה וחקירה, וכמו כן אין בעיה של "נמצא אחד מהם קרוב ופסול עדות כולן בטלה", כי אע''פ שיש קרובי משפחה ושאר פסולי עדות בחתונה – מ''מ העדים כשרים. כי כל זה (שצריך דו''ח כו') נאמר רק בעדי בירור שהם נעשים עדים בשעה שמעידים בב''ד, לכן ב''ד צריכים לראות שהם כשרים לעדות, צריך דרישה וחקירה, ואם אחד פסול – עדות כולם בטלה וכו'. משא''כ עדי קיום שהתורה עשתה אותם עדים משעה שראו, "ואז כבר נגמר הדבר", ולא שנעשים עכשו עדים בב''ד³⁷⁷.

ז''ל רבנו בצפ''ד סי' פ''ב:

ומאד הארכתי בזה דגבי קדושין לא שייך דין קרוב או פסול, כיון דהעדים הם פרט מן הקדושין, ומאן דלא חזי לזה (שאינו ראוי, קרוב או פסול שפסלוהו ב''ד) - הוה כמי שלא ראה כלל לא שייך כלל זה. וכמו דאמר בירושלמי פ''א דהוריות הובא בתו''י דף ו' ע''ב דנעשה כאבן. ולכך לא בעי דרישה וחקירה. לא כמו בזנות [שצריך דרישה וחקירה].

משום דכבר נעשו עדים ע''י הדבר [עדי קדושין], והוה כעדים המעידים שנגמר דינו שאין צריכים דרישה וחקירה כו'³⁷⁸.

בפ''א הכ''ד מהלכות גרושין כותב רבינו:

אך גבי גט לא [צריך דרישה וחקירה]. דהא רק בעדי בירור צריך דרישה וחקירה, דע''י זה נעשים עדים בב''ד, דחוץ לב''ד לא מקריא כלל בגדר עדים, וב''ד בעי דרישה וחקירה, משא''כ דבר הוה פעולה [שמציאות העדים פועלת את הדבר] – אין צריך – [דרישה וחקירה כי הם כבר עדים משעת הפעולה]. - כמו גט, וכן קדושין, דהעדים עושים הדבר - וממילא נעשים עדים.

וכן גבי שטר שחרור עיין גיטין דף י'. –

מתני': כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים - כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים; וכו'. והא לאו בני כריתות נינהו כו'. (משמע שגם עדי גט שחרור - פועלים ועושים את הכריתות, כמו גיטי נשים).

ולפי זה מחדש רבינו, שאף שבכל עדויות שבתורה רשע פסול לעדות, ואף רשע בדבר קל פסול אף לדבר חמור, כמו גזלן של ממון - פסול לעדות נפשות, ואף הפסול מדרבנן כמו מפריחי יונים וכו' – פסול לנפשות,

מ''מ לעדות קדושין וגרושין - אין החשוד לדבר קל – פסול, אלא רק אם נפסלו באותו דבר, אבל לא מקל לחמור, (כדלקמן). ואפילו בעדות מוכחשת, שבמקום אחר היינו פוסלים את שתי הכתות, כי העדים בטלים וכאילו אינם – מ''מ בקדושין – מקודשת.

והטעם מבאר רבינו, שרק במקום שהעדים הם עדי בירור, אנו זקוקים לנאמנות העדים, אזי העדים צריכים דרישה וחקירה כו', ואם נמצאת עדות מוכחשת – הוי כאילו אין עדים, כי בודאי כת אחת שקרנית ומכיון שאיננו יודעים מי היא, אין שום בירור עבורנו – אין שום עדות.

משא''כ עדי קדושין שעדותם היא לא בירור ונאמנות אלא הם עושים את הקדושין,לכן גם בעדות מוכחשת, כגון שנים אומרים שראובן זרק לה קדושין בתוך ד' אמות שלה, לפני קדושי שמעון, ושנים אומרים שקדושי שמעון נפלו לה קודם – האשה מקודשת ממ''נ ושניהם נותנים גט. אע''פ שכת אחת ודאי משקרת כו', מ''מ הפעולה נעשתה שבודאי נתקדשה ע''י אחד מהם – ולכן האשה מקודשת.

(לא שייך לומר בעדי קיום שתרי ותרי כמאן דליתא כו').

כן מבאר רבינו בהשמטות לספר הפלאה דנ''ח טור ב':

ועיין בירושלמי כתובות פ''ב ה''ה גבי מה דאמר שם באו ואמרו כו' כהכחיש עדות בתוך עדות ע''ש –

ר' יודן בעא אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני מכחישין הן אותה ר' יוסי בעא אמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני באותו היום ובאו ואמרו נתגרשה אשה במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני כהכחיש עדות בתוך עדות [כשתי כתי עדים המכחישין - דכמאן דליתא דמי].

וא''כ קשה מהך דקדושין דס''ה ע''ב שנים שבאו ממדינת הים כו' ה''ד אי דאית להו סהדי, וע''כ ר''ל דמיירי שניהם זרקו לה קדושין, והני אמרי דשל זה נפלו קודם לד' אמות שלה, והני אמרי דשל זה נפלו קודם, ומכחישין זה לזה, ומ''מ פריך שם מי מצי אמרה כו', למה לא? הרי הוכחשו שניהם, ואף שממ''נ לדברי שניהם תהיה אשת איש, מ''מ בטלה עדותן וכמש''כ.

ועיין בירושלמי בנזיר כאן [פ''ג ה''ז] וכמה מקומות [יבמות פט''ו ה''ה] ועיין ב''ב דל''ה ע''ב גבי אם בא אחד והחזיק כו' – ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא כו', אם בא אחד מן השוק והחזיק בה – אין מוציאין אותה מידו כו'. [מכאן שכאשר יש תרי ותרי – עדות מוכחשת, הוי כאילו אין עדים כלל, ולכן לדעת נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה – אין מוציאין מידו].

ובהך דגיטין דף ס' ע''ב גבי עובדא דרב שימי בר אשי. – איתמר: בני נהרא - רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא, ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא... השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, כל דאלים גבר³⁷⁹ ... רב שימי בר אשי ... אזל לעילאי, אמר להו: תתאי שתו מיא ברישא, אזל לתתאי, אמר להו: עילאי שתו מיא ברישא, אדהכי סכר מיסכר ואשקי...

אך יש לחלק בין היכא שהעדים באים על בירור הדבר כמו שאר עדות, ובין עדי קדושין שהעדים עושין את גוף הדבר, וממ''נ הוי אשת איש, וממילא הם נעשים עדים, שע''י ראייתם נעשין הקדושין ונעשים עדים.

ולכך י''ל דהעדי קדושין אין צריך דרישה וחקירה בב''ד, ולא הוי כעדי זנות דבעי דרישה וחקירה כמש''כ התוס' סנהדרין דף ח' ע''ב, דשם ע''י הגדתן בב''ד - אז הם נעשים עדים ולכך צריך דרישה וחקירה, משא''כ גבי קדושין דממילא נעשים עדים בשעת ראיית הדבר, והוי כמעידין שנגמר דינו של פלוני.

עיין הלכות סנהדרין ספי''ג –

מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג כו'.

וכן גבי שטר ג''כ משום זה, כיון דקי''ל דהוי כמו שכבר נחקרה עדותן בב''ד³⁸⁰.

ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''ה דגבי כותים לא נחשדו רק על הממון ולא על נפשות, וגיטין וקדושין הוי כמו נפשות – [כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים כו' על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו, לא נחשדו על העריות, ועדי נפשות כעדי עריות כו'], ואף דהא קי''ל בסנהדרין דכ''ז דגם גזלן דממון פסול לנפשות, ומבואר בגמרא ובירושלמי שם דגם פסולין דרבנן כן כגון מפריחי יונים [וא''כ מדוע כותי כשר לעדות עריות ?].

אך י''ל דזה רק גבי עדות דבעי להגיד בב''ד, ואין ב''ד יכולים לקבלם לעדות משום קרא דאל תשת רשע כו', אבל הנך דהוי עדות לעשות הדבר כמו גיטין וקדושין י''ל דרק הני שפסולים לאותו דבר, אבל מקילתא לחמירתא – לא. [ולכן כותי, וגזלן החשוד על ממון ואף הנוגע בעדותו כגון שליח המקדש בכסף כדלקמן וכו' – כשר להעיד על קדושין וגט].

ובזה י''ל דברי רש''י בסנהדרין דכ''ו ע''ב בד''ה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס – [אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. פי' רש''י: כשר לעדות - דבעינן רשע דחמס, כדכתיב אל תשת וגו' עד חמס. והקשו התוס': תימה מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון כו'].

וי''ל דשם קאי אעדות אשה ר''ל לגיטין ולקדושין וזהו דר''ל לאפוקי ולעיולי [לכן, אף שהאוכל נבלות כו' פסול לכל עדויות שבתורה, היינו רק עד בירור, אבל לעדות אשה דהיינו להעיד על גט ועל קדושין – כשר, אא''כ הוא עד חמס שהוא פסול בעצם כמו קרוב כו'].

וכן נ''ל דאף למאי דקי''ל דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה זה רק רשע דחמס, אבל להכעיס – שפיר כשר, כיון דאינו גדר עדות ממש כו'. [כי הוא עד קיום כנ''ל].

[ועיין בספרי צ''פ על גרושין פ''י הט''ו, לגבי נאמנות מומר להעיד שמת בעלה, וז''ל:

אף לפי מה דקי''ל כאביי בסנהדרין דף כ''ז ע''א דלהכעיס ג''כ פסול משום גזירת הכתוב דאל תשת רשע כו' – [מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. (רש"י: "דכיון דמשום ממון קעביד, דהא שכיחא בזול טפי מדהיתירא, הוה ליה כרשע דחמס ופסול לעדות". אבל אוכל נבילות להכעיס – מחלוקת אביי ורבא, והלכה כאביי].

זה רק היכא דבעי עדות, וא''כ גבי עדות אשה מומר להכעיס כשר להעיד, וכן כתב הנמוקי יוסף בסנהדרין פ''ג. דף ה' ע''ב מעמודי הרי''ף: אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסליה לעדות דכתיב אל תשת רשע עד, אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות, דאפילו עד אחד כשר בהם, ואפילו אשה – ליכא למפסליה, עכ''ל³⁸¹.

וכ''כ רבינו במכתבי תורה מכתב רי''ז שאף מומר להכעיס כשר לעדות אשה (דהיינו להיות עד קדושין או על גט, אבל לא להעיד שאשה זו היא גרושה או אשה זו מקודשת כו', כנ''ל), וז''ל:

ובאמת זה ר''ל בסנהדרין דכ''ו ע''ב גבי חשוד ע''ש בתוס' כו', ולשיטת רבינו הרמב''ם ז''ל ר''ל בגדר דעובר על קריבה של גילוי עריות כמ''ש בפי''ח בהלכות סנהדרין, ור''ל שם לעדות קדושין וגיטין, [כלומר עדות בירור להעיד שאשה זו היא גרושה כו', חשוד פסול שמא משקר כו'].

ובאמת הארכתי דגבי עדות קדושין פסול רק מחמת פסול הגוף [ולא חשוד בעלמא] - ואז לא הוי קדושין כלל, ורק זה לעשות פסול הגוף צריך רק ע''י ב''ד מומחין, ומכאן ולהבא גם לדידן³⁸², לא כתוס' סנהדרין דל''ח [?] ואכמ''ל.

ולעצם קדושין לדידן דליכא ב''ד מומחין, ולא שייך שלוחתיהו במלתא דלא שכיח - לא נפסל כלל³⁸³. רק בגדר בירור חשוד אינו מעיד בעדות בירור משום] - דב''ד אין מקבלין אותם, ובאמת לקדושין אין צריך לקבלם כלל על הפעולה, רק לומר שהיא אשת איש, דהדין כבר נגמר ע''י גזירת מלך³⁸⁴.

ובזה י''ל הבה''ג בהלכות קדושין - ספר הלכות גדולות סימן מ' - הלכות קידושין עמוד תל''ה: והיכא דקדיש אשה בפסולי עדות דרבנן, קידושי מעליי לא הוו עד דהדר מקדש בעדים כשרים, ואפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגט. וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדיות שבתורה כי הדדי נינהו כי היכי דפסילי הני פסילי הני].

ובהלכות עדות –סימן נא - הלכות עדות עמוד תקסז, כנ''ל³⁸⁵.

וכמ''ש, [שבגט אף הפסול לעדות מדרבנן כשר להעיד כי לא צריך קבלת עדות על הפעולה, "אלא הדין כבר נגמר ע''י גזירת מלך"] ופסול הגוף צריך עדים וקבלה בב''ד ומכאן ולהבא לכ''ע, וכן במומר להכעיס לדידן, עיין בירושלמי תרומות פ''ח וסנהדרין פ''ג ולדידן לא שייך זה כלל דאין לנו ב''ד כמ''ש. עכ''ל שם במכתבי תורה.

ובצפ''ד סי' ע''ח:

עכ''פ כך, א''א לב''ד לדון שם דבר אשר צריך ב''ד – על פי פסול בגדר רשע, אף שאינו משקר כו', ופסולים ודאי לא הוי לא גט ולא קדושין מחמת פסול הגוף, אך באמת זה צריך ב''ד לפוסלו, ולכך כותים אם לא הוי פסולין לאותו דבר הוה כשרים לעשות גט וקדושין לשיטת הירושלמי, דב''ד לא פסלו אותם [אלא] רק מחמת חשש ולא בירור בעדים, דב''ד אין יכולים לפוסלם, רק על כל אחד ואחד בפרט וע''י עדים כדין [ר''ל א''א לפסול את כל הכותים מחמת חשש כו', אלא צריך עדות על כל אחד כו' ואז הב''ד פוסלין אותו ורק מכאן ולהבא, והיום שאין לנו ב''ד, גם הרשע כשר לעדות קיום כנ''ל]. כו' וכו', ולכן אצלנו דאין לנו ב''ד סמוכים א''א לעשות אותם הפסולים לפסול הגוף [לפוסלו להיות עד קיום] כו', רק מחמת משקר כו', וכמו דאין יכולים לדון דיני קנסות ואין יכולים להתיר בכורות במום שאינו מובהק, ואין לנו לראות דמים באשה, זה ג''כ דאין אנו מומחין כן, אין אנו יכולים לעשות פסול הגוף ברשעים, ורק ב''ד אין מקבלין אותם גדר בירור, ולא שאינם עדים כלל, [ושם מתיר רבינו לסמוך על עדות רשע להיתר עגונה, מטעם זה שללא ב''ד סמוכים א''א לפסול פסול הגוף].

ושם במכתב רט''ז כותב הרה''ג מרדכי קאלינא: ושיטת הריא''ז ז''ל בש''ג סנהדרין פ''ג שגם הפסול מן התורה אינו פסול אלא בדבר שהוא חשוד בו, והמקדש אשה בפני גזלנים חוששין לקדושין, דבדבר שאינו חשוד – אינו פסול אלא מדרבנן כו'.

שליח נעשה עד.

ביתר ביאור כ' רבינו במה''ת בהל' יסודי התורה פ''י ה''א:

ובאמת זהו כונת הירוש' פ"ב דקדושין (דפירוש התוספות שם דף מ"ג ע"ב דחוק) גבי הך מחלוקות דאם שליח נעשה עד, דאמר שם הדא דתימא בקדושי שטר אבל בקדושי כסף נעשה כנוגע בעדות, ואידך א"ש כיון שהימנתו התורה אין זה נוגע בעדות.

ור"ל כך דכל עדות הם מעידין שנעשה דבר והם עדי ראיה, והנה גבי קדושין ככ"ב [כבר כתבתי] דכיון דקדושין כ"ז שלא היו שם עדים לא הוי קדושין כלל, וא"כ העדים שאמרו שראו, מלבד מה שאומרין המעשה הם מעידים על עצמן שהם עדי קדושין, וא"כ הוי עיקר העדות על עצמן.

והנה גבי קדושי כסף בעושה שליח כ"ז דלא נתקדשה לא חל עליהם שם מציאות של קדושין כלל, ואין עליהם שם שליח של קדושין, וכן אם אינם שלוחין לא הוי הקדושין כלל, וכן בלא עדים לא הוי קדושין כלל, נמצא ע"י זה שהם אומרין שנתנו הכסף לך בשביל שליחות האיש שעשאן שלוחין וע"י זה נעשה הקדושין ואז חל עליהם גדר שלוחין וא"כ הם מעידים על עצמן שהם שלוחין ועשו שליחותן והוי כמו נוגע בעדות.

מה שא"כ בקדושי שטר דתיכף כשמסר השטר לידם חל עליהם שם שליח של קדושין כיון דהשטר היא שטר קידושין, ולכך מהני ראיתן שיעשה על ידיהם שתהא מקודשת שכבר נעשו שלוחין, אבל בכסף א"כ ע"י עדותן הם נעשין שלוחין, וע"י שהם שלוחין נעשה עדותן והוי כנוגע ר"ל כמעיד על עצמו.

ועי' מ"ש התוס' גיטין דט"ו ע"ב וכתובות דכ"א ע"ב ואידך ס"ל דהרי התורה הימנתו ר"ל דתיכף שראה הקדושין נעשה ע"י זה אשת איש עפ"י דין, והוי כמו שכבר נגמרה העדות ולכך א"צ דרישה וחקירה גבי עדי קדושין, דהוי כמו כבר נגמר הדין...

פרק ג' הלכה ט''ז:

דברי הרב עם הפענוח.

השליח נעשה עד כו'.

עיין בה''ה גבי קדושי כסף –

עוד שם אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בגירושין וכן בדיני ממונות. ואמרו שם בגמרא דכיון דתקון רבנן שבועת היסת אינן נאמנין לענין דיני ממונות דנוגעין בעדות הם כו'. ומכאן למדו קצת המפרשים דהוא הדין לקידושי כסף שאינן נאמנים בלא עדים אחרים, שהרי הן נוגעין בעדותן מחמת הכסף, וכן הדין בשטר שיש בו שוה פרוטה. וכתב הרשב"א וכשהיא מכחישתן הרי היא ספק מקודשת, וכשאינה מכחישתן יש לומר ודאי מקודשת, וי"ל שהיא ספק מקודשת אלו דבריו ז"ל. ובירושלמי הוא מחלוקת אמר רבי בר בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו, אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע"כ. ואף בה"ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק כלל בין קודם תקנה לאחר תקנה וכמו שלא חילק רבינו וכן נראה עיקר.

ובתוס' –

קדושין מ''ג ע''ב: וכן בדיני ממונות - תימה דאמר בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא, וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת³⁸⁶.

והנה באמת לשון הירושלמי דאמר כיון שהאמינתו תורה אפילו קידשה בכסף כו' אינו כנוגע בעדותו –

קדושין פ''ב ה''א: על דעתון דב"ה שלשתן שלוחין ושלשתן עדים א"ר אבון בר חייה נראין דברים בשקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו א"ר יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו.

ר''ל כך, דס''ל הא דנוגע [בעדות] – פסול, הוא רק להעיד בב''ד, אבל בדבר דהעדות הוא גוף הדבר (עדי קיום) - אין נ''מ בין נוגע או לא.

וא''כ גבי קדושין, דהעדים נעשו עדים בשעת הקדושין, דבלא הם לא הוו קדושין כלל קדושין, וא''כ ממילא נעשו עדים, ואח''כ מה שאומרים בב''ד - לא שאז נעשו עדים, רק שאומרים שכבר נעשו עדים, שהתורה עשתה אותם כבר עדים, ולכך אין צריך דרישה וחקירה גבי קדושין וגיטין, דדרישה וחקירה לא בעי אלא (רק בעדי בירור) - שעכשו נעשו עדים, משא''כ בעדי קדושין וגיטין שכבר עשתה אותם התורה עדים (לא צריך דרישה וחקירה).

וזהו ג''כ מה דר''ל בב''ב דף קנ''ט ע''א, גבי היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן כו' ע''ש – אלא אי קשיא הא קשיא: היה יודע לו עדות בשטר [ראובן לשמעון] עד שלא נעשה גזלן, [עד שלא נעשה ראובן גזלן והיה שמו חתום בשטר הלואתו של שמעון]. ונעשה גזלן [ונפסל לעדות כדכתיב (שמות כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ואף על פי שנאמן אדם לומר זה כתב ידי כדתנן בכתובות (דף כ:), מעתה אינו מעיד על כתב ידו שהרי כל דבריו אנו מחזיקין שקר משנעשה גזלן ושמא עד אחד פסול זייפו או עצמו כתבו וחתם בו היום שקר]. - הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידין; השתא איהו לא מהימן, אחריני מהימני? וזו היא שקשה בדיני ממונות. מאי קושיא? דלמא כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד.

ותירץ כגון שהוחזק כתב ידו בב''ד ע''ש ברשב''ם –

כגון שהוחזק - בהנפק בבית דין בטרם היותו גזלן, דהשתא ליכא למימר הכי³⁸⁷, אלא אלו מעידין שחתמו בהנפק זה וקיימו השטר מקמי דהוי האי גברא גזלן וההיא שעתא היה הוא עצמו נאמן לומר זה כתב ידי, והשתא ליכא למיפרך איהו לא מהימן אחריני מהימני, דהא הני אחריני אכתב ידן הן מעידין ולא אכתב ידו ושטרא מקיימא וקאי ממילא.

ותוס' –

כגון שהוחזק כתב ידן בב"ד - פירש רבינו שמואל שכתוב בו הנפק, ואין נראה לר"י דאינך דיינים גופייהו מי לא מצי למיטעי בההוא גברא אי גזלן הוא אי לא? שהרי אין חותמין אלא על חתימת העדים, ואפי' מה שבשטר אין צריכין הדיינים לקרות. אלא ה"פ הוחזק כתב ידו בב"ד שראו ב"ד כתב ידו קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שלאחר כך חתם כו'.

אך ר''ל כך, דאף דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בב''ד קודם שנעשה גזלן מן התורה, אך מ''מ כיון דמדרבנן בעי קיום, הוה הקיום כמו שמגידים עכשו, וא''כ לא הוה תחילתו וסופו בכשרות, וגם גבי גזלן בעי זה [תחילתו וסופו בכשרות] - כמבואר בתוספתא דסנהדרין פ''ה דגם גבי סוחרי שביעית כן –

היה יודע לו עדות כו' עד שהוא סוחר שביעית וחזר בו כו' – פסול. עד שלא נעשה סוחר שביעית ומשנעשה סוחר שביעית חזר בו כו' – כשר. זה הכלל כל שמתחילתו כשר וסופו כשר – כשר, תחילתו וסופו פסול, או תחילתו פסול וסופו כשר פסול.

ותירץ, כגון דהוחזק השטר בב''ד, ר''ל שהב''ד עצמו מכירין אותו, ושוב לא הוה גדר עדות (הקיום אינו בגדר עדות כאילו שמגידין עכשו, אלא) רק גדר גילוי מילתא³⁸⁸.

ע''ש ב''ב בתוס' דף מ' ע''א –

ועוד אומר ר"י ששמע מן ר"ת שנוהגים לשלח העדים עדותם באיגרת לב"ד וחשיב עדות, והא דדרשינן בספרי מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי דוקא אלם שאינו בר הגדה, אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו. והא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר מעצמו אבל אין זוכר מעצמו – לא, היינו כשאינו מוציא כתב ידו בב"ד.

(משמע דאם כתב ידו בב''ד אע''פ שאינו זוכר מעצמו, סמכינן על הכתב כי הגדתו נגמרה אז).

ודף קי''ג ע''ב –

רשב''ם: רצו עושין דין - דהא שלשה נינהו ודנין ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בר"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה וכיון דהן רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולצורך מה יעידו עדים בפניהם כו'³⁸⁹.

וה''נ גבי קדושין כן.

וזהו מה דר''ל הירושלמי כיון שהאמינתו התורה –

א"ר יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו, ר''ל, כי עדותו נגמרה בשעה שקידש.

ועיין בתוס' ב''ק דף ע''ב ד''ה מכאן ולהבא ע''ש –

מכאן ולהבא הוא נפסל - נראה שאם לא נראה השטר עד לאחר הזמה, אף על פי שזמנו מוקדם להזמה - מודה רבא דלא משגחינן בהו, דמי יודע שמא אחר הזמה כתבו אלו המזימים זה השטר והקדימו זמנו, והא דאמר דאין נפסל למפרע היינו בשטר שנראה קודם הזמה.

ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''ה גבי כל גט שיש עליו עד כותי דאמר שם על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו ולא נחשדו על העריות –

כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים כו' על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו לא נחשדו העריות, ועדי נפשות כעדי עריות (לפיכך כשרים לעדי הגט).

ור''ל אף דקיי''ל בסנהדרין דף כ''ז ע''א דעד זומם בדיני ממונות פסול בדיני נפשות – [עד זומם פסול לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר כו', וכן הלכה, דסתם לן תנא כרבי מאיר].

ובירושלמי שם מבואר דאף גזלן מדרבנן פסול ג''כ לדיני נפשות –

אמר רב הונא מאן תנא מפריחי יונים? רבי ליעזר, דתנינן תמן מפריחי יונים פסולין מן העדות, אמר רבי מנא קומי רבי יוסי עוד הדא דסנהדרי כרבי ליעזר, אמר ליה דברי הכל היא, הכא אמר רבי יוסי יודעין היינו שפסול מעדות ממון מה בא להעיד, אלא כשם שפסול מעדות ממון כך פסול מעדות נפשות.

זה רק בדבר שצריך עדות בב''ד, אבל גבי גיטין וקדושין כיון דהעדות הם גוף הדבר, אז דוקא אם נפסלו בזה גופא, אבל אם נפסלו בדבר קל (חשוד על העריות בעלמא, או גזלן דרבנן) - לא נפסלו לזה.

ועיין בסנהדרין דף כ''ו ע''ב גבי הך החשוד על העריות –

אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. אמר רב ששת: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר? [ארבעין בכתפיה - חייב מלקות הוא, אף על פי שאין שם התראה כו']. אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול. אמר רבינא ואיתימא רב פפא: לא אמרן אלא לאפוקה – [לומר מת בעלה או גירשה, דניחא ליה לשוויה פנויה, דתיהוי שכיחא ליה]. אבל לעיולה – [לומר פלוני קידשה] - לית לן בה. – פשיטא, - מהו דתימא: הא עדיפא ליה, דכתיב מים גנובים ימתקו וגו', קא משמע לן: דכמה דקיימא הכי - שכיחא ליה.

וע''ש ברש''י ותוס' –

החשוד על העריות כשר לעדות - תימה מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון ומפלוני רבעני לרצוני דפסולין לעדות וי"ל דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדים דאין כאן כי אם שמועה ומ"מ הא דאמרינן ארבעים בכתפיה ניחא כדאמרינן מלקין על לא טובה השמועה אי נמי הכא משום דיצרו תוקפו ולא דמי לנבלה וגם לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה³⁹⁰.

ושם ר''ל ג''כ כך, הך לאפוקי ר''ל עדי גיטין, ולעיולי ר''ל עדי קדושין, ור''ל להעיד על האשה שנתקדשה או שנתגרשה³⁹¹. והחשש לא הוה אלא רק משום שהוא משקר, לא משום שהוא פסול בעצם כמ''ש.

ועיין בהלכות עדות מה שכתבתי בזה, ועיין בתוס' סנהדרין דף ח' ע''ב –

ונראה לר"י דמשום שנתכוונו להעיד לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אלא שהולכים ומעידים כולן בב"ד, אבל משום ראייה לחוד שנתכוונו להעיד לא, דאי לא תימא הכי כל גיטין כשנותנין אותן בפני קרובים או פסולים יהיו פסולים אם יתכוין הא' ולר' יוסי אפילו לא יתכוין כו'.

ומכות דף ו' ע''א –

ומה שנים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה, אף שלשה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה; מנין אפי' מאה? ת"ל: עדים. ובתוס': קשה היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בית דין וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט וגם לרבי נמי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד לכן נראה לר"י דגם לר' יוסי לא אמרו דעדותן בטלה אלא דוקא באותן שמעידים בפני ב"ד אבל בשביל ראייה לחודה לא³⁹².

גם י''ל דהירושלמי מיירי כגון אם צוה להשליח לקדשה בכסף שלו, או כמו הך דקדושין דף ז' ע''א הילך מנה והתקדשי לפלוני.

ועיין ב''ק דף קי''ג ע''ב גבי שליח ב''ד ע''ש. – קי''ב ע''ב: שליח דרבנן – [שהלך להזמין איש לדין וחזר ואמר לב"ד אינו רוצה לבא].

מהימנינן ליה כבי תרי – [דלא משקר בבי דינא]. וה"מ לשמתא, אבל לפתיחא, כיון דממונא קא מחסר ליה, דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא - לא. [פתיחא - שטר שמתא, וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא].

פרק ג' הלכה י''ט:

ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.

אלא מצות חכמים שלא יקדש כו'.

עיין כתובות דף נ''ז ע''ב אין פוסקין על הקטנה.

אמר רבי אבא בר לוי: אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה [שטורח הוא לה], אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה - [אבל פוסקין כו' - ודוקא בלא קידושין, אבל קידושין בקטנות – לא, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה³⁹³]. פשיטא, מהו דתימא, ליחוש דלמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה, קא משמע לן].

שם: פ''ג הי''ט:

וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה, ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה.

וכן האיש כו'.

עיין יבמות דף ק''ט ודף קי''ג מש''כ התוס' בשם הירושלמי אך שם ר''ל בקטנה שאין לה אב וקדושי מיאון

ועיין סנהדרין דף ע''ו ע''ב ותוס' יבמות דף צ''ז וכ''מ בזה.

ועיין סנהדרין דף ק''ד ע''א שהיו משיאין ע''ש ברש''י.

דברי הרב עם הפענוח.

וכן האיש כו'.

עיין יבמות דף ק''ט –

ויתרחק מן המיאון וכתבו התוס': ויתרחק מן המיאונים - פר"ח בריש פירקין (לעיל קז:) בשם גאון דאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא בוגרת כדי להתרחק מן המיאונים, והא דתקינו לה רבנן נישואין כדאמר לקמן (דף קיב:) צריך לומר לדברי הגאון דהיינו דוקא היכא שיש לחוש שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ומיהו מהכא אין לו ראיה אלא שלא ילמדוה למאן. עכ''ל³⁹⁴.

ודף קי''ג מש''כ התוס' בשם הירושלמי –

ובירושלמי מפרש בקטנה לא גזרינן (שלא תאכל בתרומה גזירה קטן שנשא גדולה) - משום חינא, שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה³⁹⁵.

אך שם ר''ל בקטנה שאין לה אב וקדושי מיאון. (אבל קטנה שיש לה אב אין ראוי לישאנה).

ועיין סנהדרין דף ע''ו ע''ב –

והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, - סמוך לפירקן שאני.

ותוס' יבמות דף צ''ז –

צ''ו ע''ב: ואע"ג דלא תקינו רבנן נשואין לקטן מ"מ אר"י דליכא איסור' דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמר בהנשרפין (סנהדרין ע''ו) דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'.

וכ''מ בזה.

ועיין סנהדרין דף ק''ד ע''א שהיו משיאין –

אמר רבא אמר רבי יוחנן: שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שיהו להם בנים הרבה.

ע''ש ברש''י. –

קטנה לגדול - שכבת זרע של קטן אינו מבושל ואינו מזריע מהר כשל גדול, וכן רחם של קטנה אינה קולטת מהר כשל גדולה, לפיכך משיאין גדולה לקטן כדי לכשתהא זרעו [מבושל] קולט מהר, וקטנה לגדול כדי שיהא שכבת זרעו קולט מהר, ולא קטנה לקטן ששוהין להוליד, ולא קטן וקטנה ממש, אלא שעומדין על פרקן וראויין הם להוליד ומיהו אין זרע שלהם מבושל כל כך.

(והרמב''ם מדבר בקטנה שאינה ראויה לילד, ויש לה אב, שאין ראוי לישאנה, אבל ביתומה ראוי לישאנה קטנה וכמ''ש בתוס' הרא''ש דלעיל).

פרק ג' הלכה כ':

המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה, וכן בשטר מתקדשת בו מן התורה, כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים³⁹⁶ (וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים) שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני.

אבל הכסף כו'.

עיין מש''כ לעיל בפ''א ונ''מ במה שכתבתי בפ''א מהלכות שקלים אם אזלינן בתר זמן התורה או בתר עכשיו. עיין כאן דף י''ב ע''א סבר רב יוסף למימר ע''ש וזהו אם היה מפורש בתורה אז צריך להלך אחר זמן של אז, אבל עכשיו שהוא מדרש חכמים אזלינן בתר הזמן של עכשיו. ועיין בגיטין דף פ''ה ע''א מה דבעי אם אמר חוץ מקדושין בשטר אם הוי שיור בגט ולא בעי בכסף ובשלמא בביאה לא בעי י''ל משום דזה יהיה כמו שיור בגוף הדבר, ובפרט למ''ד קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין, אבל בכסף למה לא נקט?

ולשיטת רבינו אתי שפיר, דזה לא מקרי שיור בגט כיון דזה לא הוה רק מדרש חכמים אך י''ל דלפי מה דמבואר בירושלמי פ''ג דקדושין דבקדושי שטר צריך להיות שתהא הקדושין בלא שום שיור כמו גבי גט דבעי כריתות ע''ש דהנה בירושלמי פ''ג דקדושין מבואר דבקדושי שטר אם שייר לא הוה קדושין, ובכסף הוה קדושין. וא''כ אם יתנה דקדושי שטר יועיל, ושאר קדושין לא יועיל - הוה כמו שיור בקדושין, דהא כל הקדושין חדא מילתא. וא''כ לפי זה אם שייר על קדושי כסף וביאה שוב לא מהני גם קדושי שטר, דהא כל הקדושין הם דבר אחד. וכיון דבהקדושין יש דבר שאינה יכולה להתקדש בהם נקרא ג''כ שיור ולא מהני ע''ז קדושי שטר.

ועיין בהך דיבמות דף נ''ב ע''ב גבי הך דכתב גט לזיקתו ולא למאמרו ע''ש אם הוה דבר אחד או שני דברים

ועיין ברש''י נזיר דף י''א ע''א ד''ה ריב''ל מה דמחלק שם בין שאר כסות ועונה ועיין בנזיר שם דלא נקט ע''מ שאגלח והטעם משום דתגלחת לא חל ע''י הנזירות, רק שזה דבר איסור בעצם, דהרי אף אחר שגילח את הנזיר חייב וא''כ ממילא זה לא הוה תנאי והוה כמו הך דתמורה דף כ''ה ע''א גבי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע''ש ובזבחים דף ע''ה ע''ב גבי הפדו לבכור כו' ע''ש

ועיין ב''ב דף קל''ג והא אפסקיה וכו' ע''ש ובהך דקדושין דף כ''ג ע''ב גבי קנה עבד קנה רבו ע''ש ברא''ש בזה ועיין ב''ק דף ק''י ע''ב התם הלכתא גמירי לה ע''ש ומה תירוצו הא מ''מ נימא דאדעתיה דהכי לא אקדיש, וע''כ צריך לומר דזהו ממילא ועיין בהך דמנחות דף ע''ט ע''ב גבי שמן גופיה דמנחה הוא ע''ש בזה

וה''נ בהך דגיטין הנ''ל אם אמר חוץ מקדושי ביאה דזה ודאי לא מהני, דהוא עצם הדבר. וכסף הוא דבר נפרד כיון דהוא רק מדרש חכמים כמ''ש ועיין מש''כ התוס' כתובות דף נ''ו ע''ב בהך דמתנה על מה שכתוב בתורה ועיין בפאה ספ''ו ע''ש בפירוש המשניות גבי שכחה

ושם ר''ל ג''כ שאם ישכח שאז לא מכוין לשם קצירה וממילא פטור מן השכחה.

ועיין בהך דקדושין דף י''ט ע''ב גבי יעוד ובירושלמי שם ושם לא ר''ל דמתנה שלא יעשה יעוד רק ר''ל שלא יועיל היעוד ועיין מכות דף ג' ע''ב וב''מ דף נ''א ע''ב ועיין תוס' חולין דף קל''ד ע''א גבי ע''מ שהמתנות שלי ע''ש ובגיטין דף פ''ד ע''ש.

ביאור ההלכה.

הרמב''ם (הנדפס) פוסק שקדושי כסף הם מדברי סופרים, ובלשון רבינו מדרש חכמים. כלומר גם לדעת הרמב''ם האשה מקודשת מדאורייתא כמ''ש כל הפוסקים, א''כ למאי נפ''מ מש''כ הרמב''ם שהם מדברי סופרים?

מבאר רבינו שאם קדושי כסף היו כתובים מפורש בתורה, אזי היינו צריכים שיהיו שוה פרוטה שהיתה בזמן משה רבינו, ואם הם מדרש חכמים, משערים בכל מקום לפי הזמן עכשו.

וכפי שבאר רבינו בכמה מקומות, ששיעורין ומחיצין כו' הלכה למשה מסיני, מהו הפירוש בזה, האם הקב''ה אמר למשה "כזית", "כביצה" כו', או שהראה לו שיעור ומדה מסוימת ואנו שיערנו שזה גודל של זית או ביצה כו'. אם אמר לו "כזית", אזי בכל דור נשער בזית של ימינו, אך אם הראה לו שיעור מסויים שאז היה גדלו כזית, צריכים אנו לדעת מה היה השיעור אז.

ועוד נפ''מ אם קדושי כסף הם מדרש חכמים, או מן התורה, שהאומר לאשתו הרי זה גיטך ואת מותרת לכל אדם חוץ ממי שיקדש אותך בשטר או בביאה – תנאו בטל והיא מותרת לגמרי כדלהלן, אך אם אמר לה חוץ ממי שיקדשך בכסף, אי אמרינן שקדושי כסף הם לא חלק עצמי מהקדושין אלא דבר נפרד, כי הם רק מדרש חכמים, תנאו קיים. ואי אמרינן שקדושי כסף מהתורה והם עצם הקדושין כמו שטר וביאה – אזי תנאו בטל כי זה שיור בקדושין, כי כל אופני הקדושין הם דבר אחד, שא''א לחלק ביניהם, ואם לא יועילו קדושי כסף – לא יועילו שום קדושין, ממילא הוא אמר דבר והיפוכו "הרי את מותרת ואת אסורה" – שלא אמר כלום כמ''ש הרא''ש, דהוי כמו הנותן מתנה לחברו ואומר לו זה יהיה לך ע''מ שלא יהיה שלך – דקנה לגמרי כו'.

במה שכותב רבינו כאן, שאי אפשר להתנות על דבר שהוא חלק מן העצם, כמו הריני נזיר ע''מ שאגלח, שהנזירות חלה עליו לכ''ע ואסור לגלח, כי איסור הגילוח הוא עצם הנזירות מה שהתורה אוסרת ולא כתוצאה מנדרו, (כי איסור התגלחת חל על כל אדם, שאסור לגלח נזיר, שנאמר: "תער לא יעבור על ראשו", הרי שזה לא תוצאה מנדרו).

וכ''כ רבינו בהלכות מתנות עניים נ''ה טור ג':

דלכך היכא דזה הוה בעצם הדבר וממילא, הוה כמו תנאי ומעשה בדבר אחד – ולא מהני, ולכך לא נקט בנזיר די''א ע''א ע''מ שאגלח, משום דס''ל דגילוח הוה עצם הנזירות, לא דברים המסתעפים כו'].

וא''א להתנות ע''ז, כדאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד כו'. וכן ע''מ שלא תשמטני שביעית, וכהן המתנה ע''מ שהמתנות שלי כו', וכן הנותן מתנה לעבד ע''מ שלא יקנה רבו – קנה הרב כו' כמו שבאר הרא''ש.

וכתב הרמב''ן שם וז''ל: יש לדקדק כאן היאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו, וכפל תנאו כדינו לדברי רבי מאיר שאם יקנה רבו לא יקנה הוא, היאך קנה רבו ואין מתנתו בטלה? כו', והטעם בזה שוה למה שאמרו שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אע"פ שכפל תנאו, שכל תנאי שעוקרו למעשה אינו תנאי, לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי, או לעבד: "הרי מעות הללו נתונין לך במתנה" - חל המעשה, שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יהא לרבו רשות בו ושלא יהא לאשה שאר כסות ועונה, וכיון שחל המעשה - לא חל לחצאין, לפי שאין אישות לחצאין, ואין יד לעבד בלא רבו דין תורה, ואינו דומה לשאר התנאים שלא קיימן בסוף, שזה משעה שחל - המעשה בטל, וזה טעם רחוק למי שלא העמיק במדות חכמים אבל עיקר הוא, עכ''ל.

פרק ג' הלכה כ':

דברי הרב עם הפענוח.

אבל הכסף כו'.

עיין מש''כ לעיל בפ''א ונ''מ במה שכתבתי בפ''א מהלכות שקלים אם אזלינן בתר זמן התורה או בתר עכשיו.

ז''ל רבינו בשקלים שם:

דאם למשל השיעור של זית, אם כך נאמרה למשה "שיעורים הוה כזית" – אז יכולים אנו לשערו בכל דור לפי אותו הזית שבאותו הזמן, אבל אם נאמר כו', שנמסר לנו שיעור, (כלומר, ה' הראה למשה גודל מסויים) - ואנחנו שערנו כזית – אז צריך שיהיה כמו בזמן משה וכו', ע''כ משם.

עיין כאן דף י''ב ע''א סבר רב יוסף למימר ע''ש –

וב"ה אומרים: בפרוטה. סבר רב יוסף למימר: פרוטה כל דהו [כל דהו - כל מה שהדורות משנים את המטבע פעמים שפוחתין פעמים שמוסיפין ממשקלם]. א"ל אביי, והא עלה קתני: כמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכ"ת, ה"מ בדורו של משה, אבל הכא כדחשבה להו לאינשי, והא כי אתא רב דימי אמר: שיער רבי סימאי בדורו, כמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי אתא רבין אמר: רבי דוסתאי ורבי ינאי ורבי אושעיא שיערו, כמה הוי פרוטה? אחד מששה באיסר האטלקי כו'.

וזהו אם היה מפורש בתורה אז צריך להלך אחר זמן של אז, אבל עכשיו שהוא מדרש חכמים אזלינן בתר הזמן של עכשיו³⁹⁷.

(ועוד הסבר ונפ''מ לדעת הרמב''ם שכסף מדברי סופרים).

ועיין בגיטין דף פ''ה ע''א מה דבעי אם אמר חוץ מקדושין בשטר אם הוי שיור בגט – [חוץ מקידושיך בשטר, מהו? מי אמרינן: אפשר דמקדש לה בכסף ובביאה, או דלמא ויצאה... והיתה, איתקוש הוויות להדדי? תיקו.

ולא בעי בכסף [אם אמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ ממי שיקדשך בכסף].

ובשלמא בביאה לא בעי, י''ל משום דזה יהיה כמו שיור בגוף הדבר, ובפרט למ''ד קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין, אבל בכסף למה לא נקט?

ולשיטת רבינו אתי שפיר, דזה לא מקרי שיור בגט כיון דזה לא הוה רק מדרש חכמים [והגט כשר].

אך י''ל³⁹⁸, דלפי מה דמבואר בירושלמי פ''ג דקדושין, דבקדושי שטר צריך להיות שתהא הקדושין בלא שום שיור, כמו גבי גט דבעי כריתות ע''ש³⁹⁹.

וא''כ אם יתנה דקדושי שטר יועיל, ושאר קדושין לא יועיל - הוה כמו שיור בקדושין, דהא כל הקדושין חדא מילתא.

ועיין בהך דיבמות דף נ''ב ע''ב גבי הך דכתב גט לזיקתו ולא למאמרו ע''ש –

בעי רב חנניה: כתב גט לזיקתו ולא למאמרו, למאמרו ולא לזיקתו, מהו? [והוא עשה בה מאמר תחלה מהו שתיפסל עליו בכך] מאמר עילוי זיקה קא רמי, והוה ליה כמגרש חצי אשה, והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום - [כשעשה מאמר נדבק עם הזיקה וניתוסף עליה ואין גט מועיל לזה בלא זה, וכיון שנכתב בתוך הגט שלא עשאו אלא לאחד מהן, הוה ליה מגרש חצי אשה ולא כלום היא ומותרת לו]. או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי? [ומהני, והיכא דכתב לזיקתו ולא למאמרו אסורה עליו ועל אחיו - דפקע זיקה וקמה בלא יבנה, ואי כתב למאמרו ולא לזיקתו - אסורה לו ומותרת לאחיו, דמאמר דעבד שקליה ופשה ליה זיקה כמעיקרא]. ותפשוט ליה מדרבא, דאמר רבא: נתן גט למאמרו - הותרה צרתה, לרבא פשיטא ליה, לרב חנניה מיבעיא ליה, מאי? תיקו.

אם הוה דבר אחד או שני דברים⁴⁰⁰.

ועיין ברש''י נזיר דף י''א ע''א ד''ה ריב''ל, מה דמחלק שם בין שאר כסות ועונה –

וריב"ל אמר לך - ברישא נמי פליג ר"ש דהאי ע"מ כחוץ דמי, כיון דקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, דאילו לגבי מאן דאמר ע"מ שאין ליך עלי לא שאר ולא כסות ולא עונה לא קיבל עליו כלום (הלכך מקודשת ותנאו בטל, כי התנה על מה שכתוב בתורה). אבל הכא קבל עליו במקצת, ומשום הכי הוי תנאו קיים ואינו נזיר, לפי שאין דבריו הראשונים כלום, משום דלרבי שמעון לא הוי נזיר עד שיזיר בכולן.

ועיין בנזיר שם דלא נקט ע''מ שאגלח –

הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים - הרי זה נזיר ואסור בכולן. ולא נקט שם הריני נזיר ע''מ שאגלח. –

והטעם משום דתגלחת לא חל ע''י הנזירות, רק שזה דבר איסור בעצם, דהרי אף אחר שגילח את הנזיר חייב. רמב''ם פ''ה מהלכות נזירות: "אחד המגלח ואחד המתגלח שנאמר תער לא יעבור על ראשו".

וא''כ ממילא זה לא הוה תנאי⁴⁰¹, והוה כמו הך דתמורה דף כ''ה ע''א גבי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע''ש – היינו דבעי אילפא, אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר, לקט הוי או הפקר הוי? לקט הוי - שכן קדושתו בידי שמים, או דלמא הפקר הוי - שכן זוכין בו עניים ועשירים? ואמר אביי: מאי תיבעי ליה? דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים? ה"נ: דברי מי שומעים?.

ובזבחים דף ע''ה ע''ב גבי הפדו לבכור כו' ע''ש –

מתקיף לה רבי יוסי בר אבין: מה אילו אמר הפדו לי בכור [שיצא לחולין מקדושתו ליגזז וליעבד כו'] - שהתפיסו לבדק הבית, כלום שומעין לו? הפדו? רחמנא אמר: לא תפדה כו'⁴⁰².

ועיין ב''ב דף קל''ג והא אפסקיה וכו' ע''ש –

ע''א: כדשלח רב אחא בר רב עויא, לדברי רבי יוחנן בן ברוקה: נכסי לך ואחריך לפלוני, אם היה ראשון ראוי ליורשו - אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק. אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אפסקה, הוא סבר: יש לה הפסק, ורחמנא אמר: אין לה הפסק.

ובהך דקדושין דף כ''ג ע''ב גבי קנה עבד קנה רבו –

והכא במאי עסקינן - דאקני ליה אחר מנה, ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו, ר' מאיר סבר: כי אמר ליה קני - קני עבד וקני רביה, וכי אמר ליה על מנת - לא כלום קאמר ליה כו', ור' אלעזר אמר: כל כי האי גוונא - דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה כו'.

ע''ש ברא''ש בזה –

פ''א סי' כ''ט: רבי מאיר סבר כדאמר ליה קני קני עבד וקני רבו וכי אמר ליה על מנת - לאו כלום קאמר, ואפילו אמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו קני לך - לא היה מועיל משום דיד עבד כיד רבו, והוי כמו נותן מתנה לחבירו ואמר לו על מנת שלא יהא שלך יהיה לך - דקנה, דכל תנאי שסותר המעשה לא הוי תנאי כו'.

ועיין ב''ק דף ק''י ע''ב התם הלכתא גמירי לה ע''ש –

נתן את הכסף לאנשי משמר וכו', אמר אביי, ש"מ: כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר, הוה אמינא מהדר ליורשין, מ"ט? אדעתא דהכי לא יהב ליה. אלא מעתה, חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין, דאדעתא דהכי לא אפרשה, אמרי: חטאת שמתו בעליה, הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא כו'.

ומה תירוצו? הא מ''מ נימא דאדעתיה דהכי לא אקדיש, וע''כ צריך לומר דזהו ממילא [זה דין בעצם "הלכתא גמירי לה" שהחטאת תמות, ולא מהני בזה תנאי].

ועיין בהך דמנחות דף ע''ט ע''ב גבי שמן גופיה דמנחה הוא ע''ש בזה –

והא אמר רב חסדא: שמן שהפרישו לשום מנחה זה, פסול לשום מנחה אחרת, אמר רבי ינאי: לב בית דין מתנה עליהם, אם הוצרכו - הוצרכו, ואם לאו - יהו לזבח אחר. אי הכי, שמן נמי, שמן גופה דמנחה הוא [ובגופה דמנחה אין יכול להתנות שתבא לשם מנחה אחרת אבל נסכים אינן גופיה דזבח כולי האי כו'].

(וגם זה כנ''ל כיון דשמן הוי עצם וגוף המנחה אין מועיל בו תנאי כו').

וה''נ בהך דגיטין הנ''ל אם אמר חוץ מקדושי ביאה (הרי את מותרת לכל אדם חוץ ממי שיקדשך בביאה) - דזה ודאי לא מהני, דהוא עצם הדבר, וכסף הוא דבר נפרד כיון דהוא רק מדרש חכמים כמ''ש

רק הבעיא הוא על שטר [אין זה עצם הדבר, וגם הוי דאורייתא, מבעי לן אם הגט כשר או לא].

ועיין מש''כ התוס' כתובות דף נ''ו ע''ב בהך דמתנה על מה שכתוב בתורה –

ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל למחול יכול. וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור. וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה וכן על מנת שלא תשמיטנו שביעית. ועי"ל דנזקין לא דמו לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי כו'.

ועיין בפאה ספ''ו ע''ש בפירוש המשניות גבי שכחה –

על המשנה: אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול - יש לו שכחה. פי' הרמב''ם: והתנאי שיחזור ויקח מה ששכח - בטל, לפי שהכלל אצלינו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא בממון כמו שיתבאר במקומו.

ושם ר''ל ג''כ שאם ישכח שאז לא מכוון לשם קצירה וממילא פטור מן השכחה⁴⁰³.

ועיין בהך דקדושין דף י''ט ע''ב גבי יעוד –

תניא אידך: המוכר את בתו, ופסק על מנת שלא לייעד - נתקיים התנאי, דברי ר"מ; וחכ"א: אם רצה לייעד - מייעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל. ולר"מ תנאו קיים? כו'.

ובירושלמי שם –

פ''א ה''ב: לאמה למה? בלבד, מלמד שהוא מוכרה לו ומתנה עמו על מנת שלא יהו עליה ייעודין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים לא עשה כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנייו בטל, ולית לרבי מאיר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנייו בטל? אית ליה תניי אי אפשר לו לקיימו בסופו [כגון שנושא אשה ע''מ שלא תהא זקוקה ליבם] וזה איפשר לו לקיימו בסופו [שלא יעבור על דברי תורה – תנאו קיים, וזה אפשר לקיימו, שלא ייעדנה, קה''ע שם, כו'].

ושם [בירושלמי] לא ר''ל דמתנה שלא יעשה יעוד ⁴⁰⁴ - רק ר''ל שלא יועיל היעוד.

ועיין מכות דף ג' ע''ב –

ואמר רב יהודה אמר שמואל: האומר לחבירו ע"מ שלא תשמטני שביעית - שביעית משמטת. לימא קסבר שמואל: מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, והא איתמר: האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה - רב אומר: יש לו עליו אונאה, ושמואל אומר: אין לו עליו אונאה, הא איתמר עלה: אמר רב ענן, לדידי מפרשא ליה מיניה דשמואל: על מנת שאין לך עלי אונאה - אין לו עליו אונאה, על מנת שאין בו אונאה - הרי יש בו אונאה, ה"נ: על מנת שלא תשמטני בשביעית - אין שביעית משמטתו, ע"מ שלא תשמטני שביעית - שביעית משמטתו.

וב''מ דף נ''א ע''ב –

אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה - אין לו עליו אונאה, על מנת שאין בו אונאה - הרי יש בו אונאה.

ועיין תוס' חולין דף קל''ד ע''א גבי ע''מ שהמתנות שלי ע''ש –

חוץ שיורא הוא ע"מ לאו שיורא הוא - וא"ת כי א"ל ע"מ דאמרינן נותנן לכל כהן שירצה א"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע"מ שיהיו המתנות שלו וי"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לו לא יהיה המקח בטל אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה.⁴⁰⁵

ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות. ורמינהו: על מנת שהמתנות שלי - נותן לכל כהן שירצה, על מנת אחוץ קא רמית? חוץ - שיורא, על מנת - לאו שיורא; ורמינהו: על מנת שהמתנות שלי - המתנות שלו, בהא פליגי, מר סבר: על מנת - שיורא הוא, ומר סבר: על מנת - לאו שיורא הוא.

ובגיטין דף פ''ד ע''ב. –

אלא אמר רבינא: כי אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, כגון שארה כסותה ועונתה, דודאי קא עקר, אבל הכא מי קאמר לה? לא סגיא דלא אכלה? לא תיכול ולא תיגרש⁴⁰⁶.

ע''כ ההלכה.

לשלימות הענין אעתיק דברי רבינו בהלכות מתנות עניים פ''ד הי''ב:

ועיין מ"ש התוס' חולין דף קל"ד ע"א גבי ע"מ שהמתנות שלי –

חוץ... אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה - דא"א להתנות דבר שיהי' מחוייב לעשות כן, אף דאם ירצה יכול לעשות כן. והך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי ע"מ שלא לייעד שם לא ר"ל שלא יעשה יעוד, ע"ש בירושלמי דהא אינו מחוייב לייעד, רק ר"ל דלא יחול דין יעוד.

וכעין הך דמכות דף ג' ע"ב ע"ש בתוס' –

ולכך פי' רשב"ם ע"מ שאין בו אונאה משמע שלא יחול איסור לאו דלא תונו על המקח וע"כ הוא חל שאין יכול לבטל מאותה אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה כלומר שלא תתבע לי האונאה אלא תמחול לי תנאו קיים.

ותוס' כתובות דף נ"ו –

ד''ה הרי זו... ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל למחול יכול, וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור, וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה כו'.

ומאי שנא בהך דגיטין דף פ"ד ע"ב גבי הך דע"מ שתאכלי בשר חזיר דהא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה, אף דלכאורה תמוה דהא לא התנה שתהא מותרת לאכול, רק שתהא אוכלת, ומה שייך זה למתנה על מה שכתוב בתורה?

רק דר"ל כך, דהנה בביצה דף כ' ע"א גבי הך דע"מ שאגלח ממעות מעשר פליגי בזה רבינו והרמב"ן ז"ל, דרבינו ס"ל דגם בזה אינו יכול לגלח כמבואר בהלכות נזירות פ"ח הי"ד –

האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין.

ובהל' חגיגה פ"ב הי"ד ע"ש בהשגות, והרמב"ן ז"ל לא ס"ל כן במלחמות.

וטעם רבינו כיון דזה הוה דבר בפ"ע דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וקרבן נזירות לא משכחת לה רק על ידי שנדר בנזיר, י"ל בזה כמו הך דתמורה דף כ"ה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.

ולא דמי לע"מ שאגלח בבית חוניו עי' מנחות דף ק"ט - הריני נזיר שאגלח בבית חוניו - יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו – יצא... האי גברא לצעורי נפשיה קא מיכוין, אמר: אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאיצטעורי.

דשם הגילוח הוא גדר הנזירות, ואם לא יהי' הגילוח לשם דין גילוח - אסור לגלח דנזיר אסור לגלח⁴⁰⁷, משא"כ בקרבנות דאינו בא אלא מן החולין, זהו הוא דין בפ"ע ולא הוה כמו גבי תודה, דשם מין תודה באה מן המעשר רק מחמת נדרו, וכאן הוא לא נדר זה, וזה יהי' בגדר שא"א לקיימו.

(תנאי שא''א לקיימו הוי כאילו נתקיים)

עי' בתוס' כתובות שם וב"מ דף צ"ד דבאמת למ"ד דשא"א לקיימו הוה תנאי אין הדין כגירסת רש"י דאם נתקיים התנאי הרי זה גט⁴⁰⁸, דכיון דא"א לקיים התנאי אם אירע סיבה שנתקיים התנאי זה לא הוה קיום כלל.

וכן יהי' נ"מ היכא דאמר שתיבעל לפלוני אם בא עלי' באונס אם זה מיקרי קיום התנאי או לא, עיין נזיר דף י' בהך מחלוקת דב"ש וב"ה גבי תורפא דהאי גברא [כגון דאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה, ועמדה מאליה, בית שמאי סברי: תורפיה דההוא גברא משום אוקמה בידיה הוא, והא לא אוקמה, ובית הלל סברי: תורפיה דהאי גברא משום דרביעא, והא קמת]. אם כונתו שיהא הוא פועל או שהדבר יהי' נפעל.

וגיטין דף ע"ד ע"ב גבי אריסא דאתא מיטרא ע"ש. [השתא, התם לצעורה קא מכוין ולא ציערה, הכא משום הרווחה הוא והא לא איצטריך. ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה: כולי עלמא דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא, את דלי ארבעה ואכול תילתא, לסוף אתא מיטרא, אמר רב יוסף: הא לא דלה, רבה אמר: הא לא איצטריכא].

ועיין תוס' יומא דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה ודילמא, דמשמע שם דאם התנה ע"מ שתכנסי, רק אם נכנסה מדעתה אז מהני. [דלא הוה מצי למימר גבי דידה על מנת שתכנס בשעה שהיא בריאה דאינה רשאה ליכנס לבית הכנסת דילמא מייתא חברתה וקם ליה בלא בית וכשתהיה חולה ונטויה למות אינה יכולה ליכנס אף על פי שהיה יכול להתנות תנאי אחר שיוליכוה לבית הכנסת מ"מ השתא מיהת לפי תנאו לא הוה מצי למימר איפכא].

ובתוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ד"ה שר"א - והקשה רבינו שמואל אמאי לא חיישינן דלמא לא תקיים תנאה ... ותירץ הרב רבי אלחנן דשאני גבי מאתים זוז דיש לחוש פן תפסיד את אשר לה ולא תוכל לקיים תנאה וכן גבי שלא תיבעלי לאחר חיישינן שמא יבא עליה באונס כו'. (משמע שאם נבעלה באונס חשיב שעברה על התנאי). ושם דף ע"ה ע"א תוס': וא"ת גבי גט פשיטא דלא הויא נתינה ומה צריך ללמוד מתקנתו של הלל וכי אם יתן מתנה לחבירו יקבלנה בעל כרחו? ואור"י די"ל דכיון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם והוי כמו בבתי ערי חומה וקמ"ל דאפ"ה בע"כ לא הויא נתינה].

ובמה דפליגי רבינו עם הראשונים ז"ל גבי אם נשבע שפלוני יעשה דבר זה אם יהי' מיקרי קיום השבועה לכשיתקיים הדבר, עי' בפ"ה דהל' שבועות ה"ב וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי... ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא? שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו.

וכן להיפך. (נשבע על אחרים שלא יעשו, אם יעשו לא התקיימה שבועתו).

לכך קי"ל דהוה גט בתנאי שא"א לקיימו, מבואר בירושלמי פ"ב דנזיר הלכה ד' דהוה כמו שנתקיים התנאי כיון דא"א שיתקיים.

וכן ר"ל גבי הך דע"מ שאין לך עלי כו' כמ"ש התוס' בכתובות שם. וזהו כונת הגמרא במה דמקשה בגיטין שם דהיכי אמרינן דע"מ שתאכלי בשר חזיר מיקרי אפשר לקיימו דאכלה ולקי', הא דכיון דזה אסור מן התורה נימא דאף אם לא קיימה יהא כמו שנתקיימה (ויהיה גט), ותירץ דכיון דהאיסור והגט הם דברים נפרדים ואין הגט פועל האיסור, אם לא קיימה הדבר לא נתקיים הגט.

אך באמת נ"ל דהגמרא ר"ל כך, דמקשה על מה שאמר שם ואם היתה זרה ע"מ שתאכלי בתרומה, ומפרש כך דר"ל שהוא כהן ומגרש אותה ע"מ שתאכלי בתרומה. וע"ש דף פ"ה דהוה בעייא שם לשיטת התוס' ד"ה חוץ [חוץ מתרומתיך מהו - פי' בקונטרס שאם תנשאי לכהן לא תאכל בתרומה ואין נראה לר"י דבלאו הכי לא אכלה בתרומה דגרושה מתחללת בביאת כהן ... ונראה לפרש חוץ מתרומה שהוא כהן ומגרשה לכל דבר חוץ שלא תיאסר באכילתה אי הוי שיור דקנין כספו אמר רחמנא דע"י קידושין אוכלת בתרומה אם כן עדיין קידושין עליה ואין זה כריתות או דילמא בקידושין הא לא שייר שתוכל להתקדש למי שתרצה] - אם זה מיקרי שיור בגט או לא.

אך שם רק דאמר שתהא יכולה לאכול בתרומה מחמת קנינו, וזה הוה גדר שיור משא"כ כאן בע"מ.

ועי' בנזיר דף י"א ע"א דהוה מחלוקת דאמוראי אם ע"מ כחוץ דמי, ובחולין דף קל"ד ע"א דהוה מחלוקת דתנאי בזה. אך בנזיר שם ר"ל שיהא מותר לשתות יין ולכך מיקרי מתנה על מה שכ' בתורה, משא"כ כאן דאדרבא כ"ז שלא אכלה תרומה לא הוה הגט, וא"כ מותרת לאכול בתרומה לכך לא מיקרי זה מתנה על מה שכ' בתורה, זהו כונת הגמרא שם.

גם י"ל דלכך היכא דזה הוה בעצם הדבר וממילא הוה כמו תנאי ומעשה בדבר אחד ולא מהני...

פרק ג' הלכה כ''א:

אע"פ שעיקר הדברים כן הוא נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף, וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש, אבל אין מקדשין בביאה לכתחלה ואם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה אע"פ שקידושיו קידושין גמורין.

אם קידש בביאה כו'.

עיין ביבמות דף קי''ח ע''ב דאמר שם דזה מקרי איסורא דרבנן ושם דף נ''ב ע''א ועיין בתוס' כתובות דף ז' ע''ב ד''ה ר''י

ובר''ן פ''ז דכתובות על הך דדף ע''ג ובפ''א דקדושין על הך דתחילת ביאה קונה ע''ש.

ביאור ההלכה.

להתיר אשה לבעלה צריך שלשה דברים: א') לקדש אותה מתחילה בכסף או בשטר, המקדש בביאה – לוקה מכת מרדות. ב') להכניסה לחופה, שלפני הנשואין היא אסורה, שע''ז אנו אומרים "ואסר לנו את הארוסות". ג') כלה בלא ברכה – אסורה לבעלה.

מבאר רבינו שזה רק לדעת הרמב''ם, הפוסק שאם בא על ארוסתו [בלא חופה] לשם נשואין, איסורו חמור יותר מבא על אשתו בלא שבע ברכות, כמ''ש בהלכות סוטה פ''ב ה''ח: ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה. (הראב''ד חולק).

משא''כ הבא על אשתו לאחר החופה בלא ברכה, עשה איסור מדרבנן אך אין זו נקראת ביאת איסור, והמים כן בודקין את אשתו. "עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה"⁴⁰⁹.

תוס' חולק וסובר שאם בא עליה לשם קנין חופה אין איסור של כלה אסורה בלא ברכה, אלא רק אם בא עליה סתם שלא לשם קנין – אסורה משום "בלא ברכה"⁴¹⁰.

ז''ל רבינו בצפ''ד סי' ז':

עכ''פ כך, ע''י חופה, אף בלא ברכות – בטל ממנה שם ארוסה, ונעשית נשואה גמורה וגם מדרבנן, אך מ''מ אסורה לביאה מחמת כלה בלא ברכה.

אבל בלא חופה יש גם איסור דארוסה האסורה לבעלה, כמ''ש הרמב''ם ז''ל בהלכות סוטה, ובהלכות אישות פ''י – ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים שאסורה מדברי סופרים, אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה.

וכמבואר בירושלמי קדושין פ''ג.

אך התוס' כתובות דף ז' ע''ב ס''ל דרק [אם בא עליה] לא לשם קנין חופה – אז אסור בלא ברכה, אבל אם לשם קנין – ליכא איסור בלא ברכה, ועיין תוס' יבמות דף ל''ו ע''ב ע''ש שם משמע דאיסור רק משום בלא ברכה – [והר"ר יוסף מאורליינ"ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר) כיון דבלאו הכי אסורה ליה, דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה כו'], [אך הר''ן לא ס''ל כן, עיין בפ''א דקדושין [יובאו לקמן], ופ''ז דכתובות].

אך העיקר כהרמב''ם ז''ל דארוסה הוה ביאת איסור מדברי סופרים, [עצם הביאה היא איסור], ואין משקין [סוטה] בשביל זה, אבל בלא ברכה – רק איסור, ולא שייך לביאה כלל, וכמ''ש גבי מעוברת חבירו. [משא''כ "עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה". רמב''ם שם, אין הביאה ביאת איסור כמ''ש רבינו לקמן שם].

עכ''פ לדינא כך, בלא חופה לשם נשואין – חמור איסורא מבלא ברכה, אבל ח''ו לברך בלא עשרה – דהוה ברכה לבטלה, עכ''ל.

פרק ג' הלכה כ''א:

דברי הרב עם הפענוח.

אם קידש בביאה כו', עיין ביבמות דף קי''ח ע''ב דאמר שם דזה מקרי איסורא דרבנן – [לעולם רבי שמעון בן אלעזר, ומאי קידש? קידש בביאה; תנא קידש להודיעך כחו דרבי עקיבא, דאע"ג דאיסורא דרבנן עבד – קניס].

ושם דף נ''ב ע''א –

אמר רב הונא: מצות יבמין - מקדש ואחר כך בועל, ואם בעל ועשה מאמר – קנה כו', והתניא: לוקה, מכת מרדות מדרבנן, דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה כו'.

ועיין בתוס' כתובות דף ז' ע''ב ד''ה ר''י –

רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה - ואמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה -עושין ברכה מתחלה כדי שתהא כלה בברכה עכ''ל. מדייק רבינו בההשלמה כ''ג טור א', דמשמע: דהיכא דבא עליה לשם קנין – לא איכפת לן, עכ''ל שם].

ובר''ן פ''ז דכתובות על הך דדף ע''ג –

דף ל''ג ע''ב בעמודי הרי''ף: ואפשר לומר, דכי אמרינן דביאה ארוסין עושה, הני מילי בבית חמיו אבל כל שהביאה בביתו וכנסה ובעלה – הרי הקידושין והנישואין באין כאחד, כו' ע''ש.

ובפ''א דקדושין על הך דתחילת ביאה קונה ע''ש –

דף ה' ע''ב: ואיכא למידק ביאה דקניא בתר קידושין, היכי דמי? אי דאיכא חופה ביאה למה לי, ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל (ירושלמי פסחים פ"י הלכה א) הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה - אינו בדין שתקנה, דהא בפרק ארבעה אחין (דף כט ב) אמרינן דאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני. י"ל דאין ה"נ דאם בא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות דאינו קונה - ולוקה, אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה, דאף על גב דלא אשכחן בהדיא דקני [דף ה: וכתובות מח ב] אלא חופה, סברא הוא, דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה, כל שכן ביאה עצמה שקונה כו'].

ע''כ ההלכה.

לשלימות הענין אעתיק תשובת רבינו צפ''י סי' פ''ג: ...

כי זה שני גדרים, כלה בלא ברכה, עם חופה, דכל שמכוין לגדר קנין נשואין אין עליה שם בא על ארוסתו בבית חמיו, דס''ל להרמב''ם ז''ל בהל' סוטה פ''ב דזה גרע מן בא על מעוברת ומניקה דשם הוה גדר איסור בעלמא לא ביאה אסורה, אבל בא על ארוסתו נקרא זה ביאה אסורה דרבנן⁴¹¹.

ועמ''ש התוס' כתובות דף ז' ע''ב דרק שלא לשם חופה רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה - ואמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושין ברכה מתחלה כדי שתהא כלה בברכה⁴¹². ובהר''ן פ''א דקדושין גבי ביאה⁴¹³ ופ''ז דכתובות⁴¹⁴. ועיין בתוס' יבמות דף ל''ו ע''ב דנראה דס''ל דזה חד גדר⁴¹⁵, אך באמת זה גדר נפרד, דבאמת כל דבר קנין אין עליו שם ביאה כלל רק דין כן.

והארכתי בזה בהך דיבמות דף י''א לריב''כ דס''ל דמחז''ג מן הארוסין מותרת⁴¹⁶, הא קיי''ל ביאה ארוסין עושה וע''כ צ''ל דזה לא נקרא אחרי הוטמאה דזה קנין.

[והארכתי בזה ביבמות דף כ''ט ע''ב גבי בעי מסירה לחופה ר''ל לשם קנין דוקא].

וכן נפ''מ גבי מחז''ג היכי דקדשה בביאה אם חייב, ועיין קדושין דף ע''ח ע''א⁴¹⁷, ובהך דיבמות דף נ''ח⁴¹⁸, ועי' בירושלמי קדושין פ''א גבי קדשה בביאה דנקרא בעילת של בעל⁴¹⁹, ובבלי דף ט' ע''ב⁴²⁰, ואכמ''ל בזה.

עכ''פ כך בודאי ברכה אסור לברך והוה ברכה לבטלה, אך מ''מ אם א''א [אין עשרה] יותר טוב לעשות חופה ר''ל בגדר קנין... עכ''פ כך בארוסין בלא חופה הוה ביאת איסור מדרבנן, ובלא ברכה אף דמבואר דהוה כנדה מ''מ לא נקראת ביאת איסור, רק איסור וגדר מינקת...

פרק ג' הלכה כ''ג:

כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה.

כל המקדש כו'.

עיין בהשגות

ועיין תוס' פסחים דף ז'. ובאמת זה לא מקרי כלל ברכת המצוה, ועיין מו''ק דף י''ח ע''ב וביצה דף ל''ו ע''ב שם ר''ל ברכה על הקדושין ממש, ומשום דבביאה מקיים פרו ורבו, וגם י''ל דס''ל כמ''ד ביאה נשואין עושה.

ועיין בירושלמי פ''ו דיבמות סוף ה''ה ותוס' שם דף נ''ט ע''א גבי אישתני גופא משא''כ לדידן, ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות ברכות פי''א ה''ב מש''כ שם.

ביאור ההלכה.

נחלקו הראשונים האם קדושין, דהיינו קדושי אשה בכסף או בשטר הן מצוה בפני עצמה שצריך לברך עליה ככל המצוות, או רק הכנה למצות פרו ורבו, ואין מברכין עליה. כאן הביא הגהות מיימוניות הדעה שמברכין וז''ל: וכתב ה"ר פרץ מצרפת שרבינו יחיאל מפרי"ש היה נוהג ומנהיג לברך החתן: "לקדש את האשה", ע"פ הירושלמי דברכות ע"כ:

בפי''א מהלכות ברכות הי''א הביא בהגהות מיימוניות הדעה השניה וז''ל:

מה שאין אנו מברכין על קידושי אשה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש אשה אע"ג דמברכין אפילו אדרבנן משום דאין עשייתו גמר מצוה כדאיתא בפרק התכלת, עכ''ל.

הראשונים תלו זאת במחלוקת בבלי והירושלמי, וז''ל הריטב''א פסחים ז' ע''ב:

ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצות, כתב הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות (ז' ב') בשם הרמב"ן ז"ל לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה (מנחות מ"ב ב'), וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפי' קידש וכנס כאחד (דמשמע אין הקידושין גומרין בלא חופה) והיה להם לתקן ברכה על שניהם, מחזי כי חוכא אם היו מתקנים לזו ולא לזו. והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון [שניהם] ודילמא הדר ביה חד מינייהו, ואין טעם זה נכון. ובירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ג) אמר כל המצות כולן מברך וכו' חוץ מן התקיעה, ויש אומרים אף חוץ מן הקידושין בבעילה, אלמא בקידושי כסף ושטר מברכין עליהם, ומהמנהג הפשוט משמע שאין זו שיטת התלמוד שלנו ולא נמצא לשום גאון שהזכיר ברכה [זו] בשום מקום, ומנהגן של ישראל תורה היא. ובתוספות כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי, ומה שאמרנו בפרק התכלת (מנחות שם) כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו' נראה דלא קשיא עליה דרבינו ז"ל, שלא אמרו כן אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה, אבל הקידושין עושין מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם, ולמה לא יברך עליה? אלא שהמנהג מכריע, ואמרו בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה) כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר בשוקא ונהוג כותייהו, ע"כ להרי"ט ז"ל במסכת כתובות.

והרמב"ם ז"ל סובר כי ברכת הארוסין שאמרו בפ"ק דכתובות היא ברכת המצות ולפיכך כתב (פ"ג מה' אישות הכ"ג) שהמקדש מברך אותה קודם הקידושין, וכבר נדחו דבריו בתוספות ובחידושין כי אינה אלא ברכת השבח, לזה נהגו לברך אותה שליח ציבור אחר הקידושין, עכ''ל הריטב''א.

והרא''ש הובא בית יוסף אבן העזר סימן ל''ד וז''ל: ותירץ, נראה לי כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצות, כי פריה ורביה היינו קיום המצוה, ואם לקח פילגש וקיים מצות פריה ורביה - אינו מחוייב לקדש אשה, והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו ואף בנושא אשה לשם פריה ורביה - כיון שאפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין, וברכה זו נתקנה לתת שבח כו', עכ''ל.

רבינו מבאר שגם לדעת הירושלמי אין זו ברכת המצווה, ומש''ש הירושלמי לברך זה רק אם מקדש בביאה⁴²¹,

או שהירושלמי מצריך ברכה על קדושי ביאה משום ס''ל דביאה נשואין עושה, ואז ודאי הוה מצוה כנ''ל בריטב''א.

פרק ג' הלכה כ''ג:

כל המקדש כו', עיין בהשגות –

א"א אין אנו אומרין כן אלא מקדש ואחר כך מברך והטעם מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים שאם תמשך האשה ולא תרצה לקבל הרי הברכה לבטלה, וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

ועיין תוס' פסחים דף ז' –

ואין צריך לברך עובר לעשייתו אלא במקום שהעושה המצוה הוא מברך, אבל כשמברך אחר – לא, ותדע שהרי ברכת אירוסין אינו מברך אלא אחר אירוסין.

ובאמת זה לא מקרי כלל ברכת המצוה, ועיין מו''ק דף י''ח ע''ב –

אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו. הא לארס – שרי, - לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא לארס - דלא קעביד מצוה, אלא אפילו לישא נמי, דקא עביד מצוה [דעוסק בפריה ורביה] – אסור.

וביצה דף ל''ו ע''ב –

ואלו הן משום רשות [כלומר: שהיה לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה, ואסרום חכמים כו']: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין כו'. ולא מקדשין? - והא מצוה קעביד, - לא צריכא דאית ליה אשה ובנים.

משמע שהקדושין עצמן אינם מצוה אלא רק צורך והכנה לפו''ר.

והירושלמי דפ''ט דברכות –

מצות אימתי מברך עליהן ?רבי יוחנן אמר עובר לעשייתן, רב הונא אמר בשעת עשייתן, אתיא דרב הונא כשמואל דאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן, חוץ מתקיעה וטבילה ויש אומרים קידושין בבעילה. [אם מקדש האשה בביאה אין לו לברך כ"א אח"כ דקודם לכן לא דשמא לא תתרצה לו ובשעת בעילה אי אפשר לברך פנ''מ].

(הרי שברכת קדושין הוי ברכת המצוות, שהמקדש בבעילה מברך עובר לעשייתה).

שם ר''ל ברכה על הקדושין ממש, ומשום דבביאה מקיים פרו ורבו⁴²².

וגם י''ל דס''ל כמ''ד ביאה נשואין עושה⁴²³.

ועיין בירושלמי פ''ו דיבמות סוף ה''ה –

אמר ר' בא בר ממל הדא אמר כהן גדול שקידש אשה בבעילה אינו כבא על הבעולה.

ותוס' שם דף נ''ט ע''א גבי אישתני גופא –

וקצת משמע בפ"ק דקדושין (דף י.) דלא חשיבא בעולה אישתני גופה, דקאמר אי תחלת ביאה קונה יכול כ"ג לקדש בביאה, ואי חשוב כאישתני גופה היאך יכנוס והלא בעולה היא בשעת נישואין אם תאמר דביאה אירוסין עושה כו'⁴²⁴.

משא''כ לדידן.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות ברכות פי''א ה''ב מש''כ שם.

ה''ב –

וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה⁴²⁵.

והלכה ה': העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך.

וז''ל רבינו שם על הלכה ה':

והנה רבינו ז''ל בהלכות אישות פ''ג הכ''ג ובפ''י ה''ו מחלק שם בין ברכת אירוסין לברכת נשואין דבברכת אירוסין אינו מברך אח''כ, ובברכת נשואין מברך, דס''ל דאירוסין אינו דבר הנמשך ונשואין הוא דבר הנמשך, וזה ג''כ שיטת רבינו בהלכות גרושין ס''פ י''א גבי מניקת, דמחלק בין ארוסה לנשואה – [עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט כו', אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא כו'] - משום דבנשואין בכל יום הוה איסור חדש ולכך יוציא, ולא מחמת מה שכתבו שם התוס' ביבמות שם.

וז''ל רבינו בצפ''ד סי' ק''ד:

ועיין תוס' פסחים דף ז' ע''א אין העושה מברך – [ואין צריך לברך עובר לעשייתו אלא במקום שהעושה המצוה הוא מברך אבל כשמברך אחר לא ותדע שהרי ברכת אירוסין אינו מברך אלא אחר אירוסין].

וס''ל דלא כהרמב''ם גבי עובר לעשייתן, דזה רק נוסח, ולא ברכה על אירוסין⁴²⁶, - והירושלמי ר''ל כמ''ש כמו כל ברכת המצוות כו', ע''כ.

בשו''ת החדשות ב' סי' ס''ג:

כתבתי בחיבורי בטעם של הרמב''ם והר''י דאורליינש דנשואין הוה זה נמשך הקנין שלהם אבל אירוסין זה הוה גזיה''כ כיון שקידשה היא מקודשת, אבל נשואין הוא פועל בכל רגע, ולכן ס''ל להרמב''ם ז''ל דברכת נשואין מברך אם לא בירך בזמן נשואין אף אח''כ, משא''כ ברכת אירוסין דאם לא בירך בזמן האירוסין א''צ לברך עוד, וא''כ ממילא גבי אירוסין הוה זה בדיעבד משא''כ בנשואין.

פרק ג' הלכה כ''ד:

כיצד מברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. זו היא ברכת אירוסין, ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס של יין או של שכר, אם יש שם יין מברך על היין תחלה ואחר כך מברך ברכת אירוסין ואחר כך מקדש, ואם אין שם לא יין ולא שכר מברך אותה בפני עצמה.

ונהגו העם להסדיר כו'.

עיין בירושלמי סוטה פ''ח ה''ה ע''ש ומקדשין בו את הכלה –

שהיין מגיתו שהיין קוסס מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה⁴²⁷, ומנחמין בו את האבל ונמכר בחנות לשם יין כו'.

ועיין רש''י ברכות דף מ' ע''ב –

חוץ מן הפת ומן היין - כדאמרינן לקמן (דף מב א') שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים.

ותוס' שם דף מ''א ע''ב ע''ש –

אי הכי יין נמי נפטריה פת – כו', ומשני שאני יין דגורם ברכה לעצמו פירש"י דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שאין צריכין לשתות, כגון בקידוש ובברכת אירוסין.

ובהך דפסחים דף קי''ז ע''ב. –

קידוש ברבים מי ליתא. בבית הכנסת ובסעודת חתן - רשב''ם.

פרק ד' הלכה א':

אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת.

אבל האיש שאנסוהו כו'.

עיין בהשגות ובמש''כ ה''ה ז''ל ולא ראיתי שהצריך כו' והנה באמת בב''ק דף ס''ב ע''א מבואר דהא דרב הונא רק באומר רוצה אני ע''ש אך זה רק שלא יעבור בלאו דלא תחמוד.

עיין מש''כ הראב''ד ז''ל בהשגות פ''א מהלכות גזילה ה''ט ע''ש אך כאן י''ל דשוב גם גבי איש שייך לומר הם עשו שלא כהוגן ולא יהיו קדושין ובאמת לפי שיטת רבינו ז''ל בסוף פ''ט מהלכות גזילה דמחלק בין גזלן לאנס דגבי גזלן אף אם נתן דמים לא הוי קנינו כלום ע''ש, וא''כ כיון דלא אמר רוצה אני שוב עובר על לאו דלא תחמוד, ויש שם גזלן עליו, ושוב אין קנינו כלום.

ביאור ההלכה.

בתחילת מהדורא תניינא דף ב' כותב רבינו:

הלכות יסודי התורה פ''ה ה''ו ואם עבר כו' עונשין, (העובר באונס פטור, והמתרפא בג''ע ושפ''ד כו' – עונשין אותו). טעם רבינו דזה הוי ברצון, כיון דהרפואה הוא מדעתו.

ובזה אתי שפיר הך דגיטין דנ''ה ע''ב גבי סיקריקון ע''ש ברש''י שכתב דלכך בגזירה קמייתא ומציעתא גמר ומקני, שכתב דהוי כמו תליוהו וזבין, והוא אינו מובן כלל, דמאי זבינא שייך פה?, וגם הא צריך שיאמר רוצה אני כמבואר ב''ק דס''ב.

אך נ''מ כך, דרק היכי אם כפאוהו שיתן לו דבר זה, אף שנתרצה ליתן, מ''מ מי גרם הרצון? האחר שכפה אותו, וא''כ הוא [האחר] גרם למכר, והאחר אינו יכול למכור או ליתן, לכך לא הוי קנין. אבל היכי דהוה רק רוצה להזיק אותו, והנותן אמר לו שיקבל קרקע זו ולא יזיק אותו, נמצא שהוא נותן לו הדבר, והוא בעל הקרקע – הוי זה קנין גמור.

כלומר, חולה המתרפא בעבודה זרה כו', אע''פ שהוא אנוס כי זה בנפשו, מ''מ הרפואה שעושה היא ברצונו, לכן מענישין אותו ב''ד. אבל העובר על ע''ז כי אונסין אותו, העבודה אינה לרצונו לכן פטור.

כמו כן ההבדל בין אנס לגזלן. בגזלן, אין המוכר רוצה למכור כלל, רק הגזלן גזל וכעת רוצה לשלם לו כו', הגזלן עושה את כל המכר, והוא הרי לא בעה''ב – הלכך אינו מכר. אבל באנס, הוא בא להזיק או להרוג את בעל הקרקע והלה פודה את נפשו בקרקע, והוא נותנה מרצונו, הלכך הוי זביניה זבינא.

וזה שמבאר רבינו בהלכה זו, חמסן המכריח למכור, אם אין הבע''ב מסכים ואומר רוצה אני – החמסן עובר על לא תחמוד ודינו כגזלן, ואין המכר כלום. משא''כ באנס התולה אותו – הוא מוכר ברצון כדי להנצל מהתליה.

וכמו כן באנסוהו עד שיקדש האשה, כיון שרוצה להנצל מהאנס – הוא מקדש לרצונו, ואף שלא אמר רוצה אני, כיון שעושה את מעשה הקדושין ואומר הרי את מקודשת – היא מקודשת, עי' אבני נזר סי' קס''ז. ובדברי רבינו בהלכות תרומות, דלהלן⁴²⁸.

והקשו עליו (שיטה מקובצת ב''ק קי''ז ע''ב), הרי הגמרא בהכונס גבי דוד, שהפלשתים הסתתרו בגדישי שעורים של ישראל, ואנשי דוד שרפום וחייבו אותו חכמים לשלם על השעורים, כי אסור להציל עצמו בממון חברו, אלמא אפילו המזיק באונס חייב, דלא כראב''ד הנ''ל.

ובאר שם, שאנשי דוד שרפום מדעתם ומרצונם, (כנ''ל במתרפא בע''ז כו') – ע''כ חייבים לשלם, משא''כ הראב''ד איירי באנסוהו כותים, שלא הזיק מדעתו ומרצונו, אלא מחמת דאנסוהו ולכן פטור, מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, עכת''ד. (וראה מש''כ שם לבאר דעת הרמב''ם ואכמ''ל).

דברי הרב עם הפענוח.

אבל האיש שאנסוהו כו' עיין בהשגות –

אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בעל כרחו הרי זו מקודשת. א"א והוא שיאמר רוצה אני].

ובמש''כ ה''ה ז''ל ולא ראיתי שהצריך כו' –

ובהשגות א"א והוא שיאמר רוצה אני ע"כ. ואני אומר שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים, כמבואר פרק עשירי מהלכות מכירה (מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה), וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקנינו קנין, ולא ראיתי שהצריך שם הר"א ז"ל שיאמר רוצה אני, אלא כל זמן שהוא עושה הדבר - קיים הוא.

והנה באמת בב''ק דף ס''ב ע''א מבואר דהא דרב הונא רק באומר רוצה אני ע''ש –

א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה בין גזלן לחמסן? א"ל: חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי. א"ל: אי יהיב דמי, חמסן קרית ליה? והאמר רב הונא: תלוה וזבין זביניה זביני, לא קשיא: הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני. א''כ, רב הונא מדבר רק באומר רוצה אני - הוי זביניה זביני, ומה אומר המ''מ "ולא ראיתי שהצריך שם שיאמר רוצה אני"?, ומדוע הראב''ד שם לא אומר דאיירי באומר רוצה אני].

אך זה רק שלא יעבור בלאו דלא תחמוד⁴²⁹.

עיין מש''כ הראב''ד ז''ל בהשגות פ''א מהלכות גזילה ה''ט ע''ש –

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד. וכתב הראב''ד: כל החומד עבדו או אמתו וכו' אע"פ שנתן לו דמים יקרים. א"א ולא אמר רוצה אני].

אמירת רוצה אני מועילה רק שלא יעבור בלא תחמוד, ולפיכך כאן שאנסוהו לקדש וליכא ענין דלא תחמוד – אף אם לא אמר רוצה אני – מקודשת, כמ''ש הרמב''ם, ומדוע הראב''ד חולק?

אך כאן י''ל דשוב גם גבי איש שייך לומר הם עשו שלא כהוגן ולא יהיו קדושין - [כמו המקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, כמסקנת הגמרא פרק חזקת הבתים (בתרא מח) דאמר רב אשי הוא עשה שלא כהוגן ולפיכך עשו לו שלא כהוגן לפיכך אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, א''כ גם כאן בתלוהו וקידש, אם לא אמר רוצה אני, לדעת הראב''ד – לא יהיו קדושין].

ובאמת לפי שיטת רבינו ז''ל בסוף פ''ט מהלכות גזילה דמחלק בין גזלן לאנס, דגבי גזלן אף אם נתן דמים לא הוי קנינו כלום ע''ש – [אין בעל השדה צריך לעשות מודעא על מכר זה, הואיל והוחזק זה גזלן על שדה זו ואין ראייתו בה ראיה, אינו צריך למסור מודעא, ואין דין גזלן כדין האונס חבירו ותלה אותו עד שימכור לו, שזה האונס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין כלום לפיכך אם לא מסר המוכר האנוס מודעא ממכרו קיים].

וא''כ כיון דלא אמר רוצה אני, שוב [האנס] עובר על לאו דלא תחמוד, ויש שם גזלן עליו, ושוב אין קנינו כלום.

ולכן צריך לומר רוצה אני, גם לדעת הרמב''ם כי אם לאו – אין קנינו כלום, (וצ''ע אמאי לא הזכירו זאת הרמב''ם והראב''ד), אבל כאן בקדושין אף שלא אמר, לדעת הרמב''ם – מקודשת, ולא הפקיעו רבנן הקדושין.

[בהשמטות להלכות תרומות דף נ''ב טור א' כותב רבינו:

והנה עיין במה דפליגי רבינו והר''א ז''ל בהלכות גזילה פ''א ה''ט גבי הך דלא תחמוד, דרבינו ז''ל כתב דהוה לאו שאין בו מעשה, והר''א ז''ל כתב משום דניתן לתשלומין.

והנה באמת כך, דהנה שם ג''כ הר''א ז''ל כתב דלא עבר רק בשלא אמר רוצה אני, ורבינו לא כתב זה, ועיין ב''ק דף ס''ב דשם מבואר דלא מקרי חמסן אם אמר רוצה אני, ועיין בדברי רבינו הל' אישות פ''ד ה''א דרבינו כתב שם דמקודשת אף בלא אמר רוצה אני, והר''א ז''ל השיג עליו שם ועיין מש''כ בזה בח''א בחבורי שם.

אך באמת כך, דהנה עיין בדברי רבינו בפ''ב מהלכות גירושין ה''כ מדייק שם דהוא בעצמו יכתוב הגט ויאמר מתחילה רוצה אני, -

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר.

ובסוף ההלכה שם נקט אע''פ שאמר כו' ואמר לישראל כתבו וחתמו ושם לא הביא הך דערכין דף כ''א ע''ב דצריך שיבטל המודעאות –

ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אע"פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט.

רק בפ''ו ה''כ שם כתב זה ע''ש –

אם כן מה תקנת דבר זה, שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט זה הרי הן בטלים והוא אומר הין ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא ויבטלו, ואין המוסר מודעא ולא המבטל מודעא צריך קנין.

והאריך שם רבינו ובדף נ''ג טור ג' מתרץ:

ולכך רבינו בספ''ב מהלכות גירושין דכתב שם דהוא בעצמו כותב הגט, שם אין צריך לומר רוצה אני, דמעשה מבטל, דמוכח שנתרצה ומבטל גם המודעא וכעין דאמרינן בב''ב שם דף מ''ט ע''א דמעשה מבטל גם מעשה כו' ע''ש באריכות].

ואולי ר''ל שכאן בקדושין כיון שעשה מעשה, נתן לה הכסף ואמר הרי את – הרי זה שאומר רוצה אני, ומקודשת.

ועיין עוד מש''כ רבינו בסוף פ''ב מהלכות גרושין.

שם [פ''ד ה''א]:

ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן.

ויש לאיש לקדש כו'.

כן מבואר בירושלמי פ''ב דקדושין ה''ז אך זה יהיה נ''מ אם קידש כמה נשים בשטר אחד, אם נימא דלא מהני כמו גבי גט, עיין גיטין דף מ''ב ודף פ''ז ושם דף י' דמשני דהך דאשה בקדושין לא חשיב, ולכך לא חשיב גם זה ואתי שפיר.

רבינו מבאר בהלכה הבאה, שכמו שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד, כמו כן אין שתי נשים מתקדשות בשטר אחד.

שם פרק ד' ה''א:

ויש לאיש לקדש כו', כן מבואר בירושלמי פ''ב דקדושין ה''ז – [המקדש אשה ובתה כו' א"ר חייה בר בא את ש"מ חמש, את ש"מ שחמש נשים מתקדשות כאחד, שהאשה מקבלת קידושיה וקידושי חבירתה].

אך זה יהיה נ''מ אם קידש כמה נשים בשטר אחד, אם נימא דלא מהני כמו גבי גט, עיין גיטין דף מ''ב – [ותניא אידך: האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי - אף עצמם לא קנו כו', ואיבעית אימא, לא קשיא: כאן בשטר אחד, כאן בשני שטרות. בשטר אחד [בשטר אחד - לא קנה, כגון כל נכסי לפלוני ופלוני עבדיי, דכתיב לה ולא לה ולחברתה, אין שתי נשים מתגרשות בגט אחד, ואין שני עבדים משתחררים בגט אחד].

ודף פ''ז – [והיכי דמי כלל? דכתיב ביה הכי אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית, נמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד, והתורה אמרה: וכתב לה - ולא לה ולחברתה].

ושם דף י' –

תנו רבנן, בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים: כו', אלא, כי קתני - מילתא דליתא בקידושין, מילתא דאיתא בקידושין לא קתני –

דמשני דהך דאשה בקדושין לא חשיב, ולכך לא חשיב גם זה⁴³⁰, ואתי שפיר.

פרק ד' הלכה ד':

אמר לה התקדשי לי בככר זה אמרה לו תנהו לעני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת.

אפילו היה עני הסמוך עליה כו'.

הנה בירושלמי פ''ב דקדושין מבואר דהוה קדושין כה''ג ועיין בנדרים דף ס''ה ע''ב גבי כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה.

ועיין ב''מ דף קי''ד ע''א איברי עליה קרמי.

דברי הרב עם הפענוח.

אפילו היה עני הסמוך עליה כו'.

הנה בירושלמי פ''ב דקדושין מבואר דהוה קדושין כה''ג –

ה''א: תניה לעני - הרי זו מקודשת, מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום, הכא את אמר מקודשת והכא את אמר אינה מקודשת?, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן רוצה היא מקודשת, ותראה עושה טובה לעני.

ועיין בנדרים דף ס''ה ע''ב גבי כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה –

[גבי המודר הנאה מחברו -

מתני'. ועוד אמר ר"מ: פותחין לו מן הכתוב שבתורה, ואומרין לו: אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ועל לא תטור, ועל לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שהוא עני ואין אתה יכול לפרנסו, אמר: אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר - הרי זה מותר.

גמ'. א"ל רב הונא בר רב קטינא לרבנן, נימא: כל דמעני לאו עלי נפיל [אמאי פותח לו שמא יעני, לימא ליה מדיר, לאו כל דמיעני נפול עלי לפרנסו, ימנו לו גבאי לפרנסו כו']. מאי דמטי לי לפרנסו - בהדי כ"ע מפרנסנא ליה. א"ל, אני אומר: כל הנופל, אינו נופל לידי גבאי תחלה - [דכל הנופל - בעניות אינו נופל לידי גבאי תחילה אלא קרובים מתגלגלין עמו]⁴³¹.

ועיין ב''מ דף קי''ד ע''א איברי עליה קרמי –

דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה - מפשיטין אותה ממנו, ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו. ותנא משום רבי ישמעאל, ותנא משום רבי עקיבא: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא כו', מתקיף לה רב חגא: ולימא ליה (מלוה ללוה) -לאו עלי קרמית [לפרנסך] - איברא – [באמת] - עליה קרמי – [שיהא לו צדקה, שהכתוב הטיל עליו לעשות לו צדקה להלך לפניו].

כיון שבא העני לפניה מוטל עליה לפרנסו, ואם אמרה תנהו לעני – לדעת הירושלמי מקודשת.

מבאר רבינו במתנות עניים ס''ד טור ג':

ויש צדקה דהוה רק גדר מצוה כמבואר ב''ב דף י', [שם בטור א' כותב רבינו שאם העני תובע צדקה אזי מחוייב ליתן ואם לא – עובר על ל''ת, אבל אם אינו מבקש, זה רק גדר מצוה ע''ש] - והני – אין כופין, לבד מקרוב, דהני – אף שאינו מבקש ממנו – מחוייב ליתן לו, וכמו הך דנדרים דף ס''ה ע''ב. ועיין בקדושין דף ח' ע''ב דלכאורה לא משמע כן, רק דאין נפ''מ בין קרוב לרחוק? [שאם אומרת תנהו לעני, אפילו אם הוא קרובה – אינה מקודשת, כיון שאין החיוב לפרנסו המוטל עליה יותר משהוא מוטל על כל ישראל, הרי שאין נפ''מ בין קרוב לרחוק], וצריך לחלק בין גבאי דאין מוטל עליו לפרנס עניים שיש להם קרובים עשירים, ובין אחר [וזה שרצה לקדשה לא היה גבאי, והוא ג''כ מחוייב לפרנס את העני אע''פ שהיא הקרובה והיא עשירה כו'].

ועוד תירוץ אומר רבינו שם:

וגם לפי מש''כ י''ל כך, דנהי דעל הקרוב מוטל החוב יותר, אך זה די אם יתן - לא משלו, רק מלקט שכחה ופיאה ומתנות עניים כמבואר לעיל פ''ו הי''א גבי היה מציל, וא''כ די במה שגרמה שאחר יתן לו, ועיין ב''מ דף קי''ד ע''א עליה קרמי ע''ש בתוס'.

כלומר, החיוב על האשה לפרנס את העני הקרוב שלה, הוא רק לגרום שיהיה לו לפרנסתו, דהיינו שאין עליה חיוב ממון אלא רק אחריות לדאוג לקרוב כו', ולכן יכולה ליתן לו ממעות צדקה כו', או לעשות שאחר יתן לו, לכן כאן שגרמה שהאיש נתן לעני, היא קיימה את החיוב המוטל עליה, אבל היא אינה מקודשת כיון דלא קיבלה כלום מהמקדש, כי הוא קיים מצות צדקה המוטלת גם עליו, ועי''ז רק הפקיע את חיובה כו'.

פרק ד' הלכה ו':

המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת, בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה - אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים, ואם לא רצה לכנוס צריכה ממנו גט מספק, ואפילו כפרה האשה והכחישה את העדים ואמרה לא קדשתני כופין אותה ליקח גט, וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי, ואם לא רצה צריכה ממנו גט מספק.

וכן כל קדושי ספק כו'.

עיין קדושין דף מ''ו ע''א גבי צריכה קדושין לדעת אביה ולא חיישינן משום תקלה ועיין יבמות דף ק''ה ע''א גבי רקיקה ועיין שבת דף קמ''ח ע''ב ע''ש ועיין בהך דכתובות דף ע''ג ע''ב מבואר שם מדברי הגמרא דהיכא דהוו ספק קדושין הוו מן התורה ועיין מש''כ הר''ן ז''ל פ''א דקדושין על הך דדף ה' ע''ב דס''ל דהוי רק דרבנן היכא דהוה ספק בדין.

ועיין יבמות דף ל''א ע''א ע''ש.

ביאור ההלכה.

בכל מקום שיש ספק קדושין, כגון שהעדים ספק פסולי תורה, או שזרק לה קדושיה, ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכו', הדין הוא שהיא מקודשת מספק, ולכן אם אינו רוצה לכנוס – צריכה גט מספק.

האם צריכה גט מן התורה או רק מדרבנן.

מציין לגמ' בקדושין ה' ע''ב: נתן הוא ואמרה היא - ספיקא היא וחיישינן מדרבנן. [שאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם שמא לא היו של הראשון קידושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני. רש''י]. ומדברי הר''ן שם⁴³².

אבל בכתובות ע''ג משמע שבספק – צריכה גט מספק מהתורה, כי עדיין נשאר ספק מהתורה, כפי שמבאר רבינו במהדורא תניינא דף ס''ד טור ב':

ובאמת לקמן אבאר בגדר דאין קדושין תופסין בא''א, בקדושין דף ס''ז ע''ב אם הוא משום חיוב כמבואר שם, או משום מציאות דהוה של אחרים⁴³³, ונפ''מ כו', וכן למאי דאמרינן בקדושין דף ה' גבי נתן הוא ואמרה היא דהוי רק ספיקא מדרבנן, וכן בהך דכתובות דף ע''ג ע''ב גבי מומין, עיין בזה בר''ן, וא''כ מן התורה מותרת להנשא ונתקדשה לאחר ואח''כ מת הראשון, וקידשה או בא עליה שלישי – אם אין קדושין תופסין בה בודאי, או חייבין עליה מיתה בודאי⁴³⁴.

ובמה''ת דף פ''ו טור ג' וז''ל:

ועיין כתובות דע''ג ע''ב –

המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת, קידשה סתם וכנסה סתם - תצא שלא בכתובה, כתובה הוא דלא בעיא, הא גיטא בעיא. ומאי שנא כתובה דלא בעיא? דאמר אי אפשי באשה נדרנית, אי הכי, גט נמי לא תיבעי, אמר רבה: צריכה גט מדבריהם. וכן אמר רב חסדא: צריכה גט מדבריהם. רבא אמר: תנא ספוקי מספקא ליה, גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא.

אם קידשה אחר⁴³⁵, אי הוי קידושי השני קידושי ודאי מן התורה, או רק קידושי ספק, אם אזלינן בתר הדין או בתר המציאות⁴³⁶.

ובשיטת רבינו בהלכות איסורי ביאה פט''ו –

הכ''ז: וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק אשת איש שאין קידושין תופסין בעריות. גבי אשת שתוקי דהוה רק ספק, אף דמן התורה מותר לישא אשה [ולא חיישינן שמא אחותו היא, וא''כ אמאי הויא רק ספק א''א?], דס''ל דאזלינן בתר המציאות⁴³⁷.

ועיין בנזיר די''ג גבי ספק נזירות להקל, אם זה בגדר ודאי פטור, או רק ספק.

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא: הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו, והפריש קרבן וחזרה וילדה, מהו? כו', ואלא אליבא דרבי יהודה, דאמר: ספק נזירות להקל, מאי? [מי אמרינן כיון שהפרישו בשעה שהפילה ולא חיילא עליה נזירות כלל לא הוי קדוש כלל ומיבעי ליה למיהדר ולקדושי]. קדוש או לא קדוש? מאי נ"מ? לגיזתו ולעבוד בו? תיקו. –

דהוה שם בעיא גבי ספק נזירות להקל, אם הוה ודאי או ספק⁴³⁸.

וכבר כתבתי בזה, גבי ספק נפשות להקל דזה בגדר ודאי.

וז''ל רבינו בהלכות איסורי ביאה דף ע''א טור א':

וזהו כוונת רשב''ם דף נ' ע''ב גבי ספק נפשות להקל משום ושפטו ע''ש בתוס' [וספק נפשות להקל - פי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, (והקשו עליו התוס'): ואין נראה, דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא], ר''ל דשוב הוה ודאי אינו מחויב, ולא הוה כמו ממון דהוה בגדר ספק כו'⁴³⁹.

ולגבי ספק טומאה ברשות היחיד, אף אם נימא דטמא ודאי, - הוי מחלוקת בירושלמי בפ''ז ובפ''ט אי מאי דנדחה מפסח ראשון – הוא בגדר טמא נפש אם לא עשה פסח שני – פטור אף במזיד כמ''ש רבינו בהלכות קרבן פסח, ואם מחמת דין ולא מחמת מציאות – אז אם לא עשה במזיד – חייב כו'⁴⁴⁰.

פרק ד' הלכה ו':

דברי הרב עם הפענוח.

וכן כל קדושי ספק כו'.

עיין קדושין דף מ''ו ע''א גבי צריכה קדושין לדעת אביה –

א"ל רב יוסף כו', היינו דתנינא: מהר ימהרנה לו לאשה - שצריכה הימנו (מהמפתה) קידושין, ואם פיתה לשום אישות, קידושין למה לי? א"ל אביי: צריכה קידושין לדעת אביה.

ולא חיישינן משום תקלה⁴⁴¹.

ועיין יבמות דף ק''ה ע''א גבי רקיקה –

ואיכא דאמרי, הכי שלחו ליה: יבמה שרקקה תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת. כי ההיא דאתיא לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה, רקקה מקמי דתחלוץ, אמר ליה רבי אמי: חלוץ לה ושרי לה תיגרא. אמר ליה ר' אבא: והא בעינן מירק, הא רקקה לה. ותירוק ומה בכך, נפיק מיניה חורבא, דאי אמרת תיהדר ותירוק, אמרי: רקיקה קמייתא לית בה מששא, ואתי למישרי חלוצה לאחין.

ועיין שבת דף קמ''ח ע''ב ע''ש –

איתמר: הלוואת יום טוב, רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע, ורבה אמר: ניתנה ליתבע. רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע. דאי אמרת ניתנה ליתבע - אתי למיכתב. רבה אמר: ניתנה ליתבע, דאי אמרת לא ניתנה - לא יהיב ליה, ואתי לאימנועי משמחת יום טוב.

ועיין בהך דכתובות דף ע''ג ע''ב מבואר שם מדברי הגמרא דהיכא דהוו ספק קדושין הוו מן התורה⁴⁴². –

ועיין מש''כ הר''ן ז''ל פ''א דקדושין על הך דדף ה' ע''ב דס''ל דהוי רק דרבנן היכא דהוה ספק בדין – הר''ן סובר "דכל ספק קדושין הויא רק מדרבנן" (לשון רבינו שם) וז''ל הר''ן דף א' ע''ב:

ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא, דאפשר דמדאורייתא שריא משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה ...אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן, ומשום הכי אמרינן הכא דספיקא הוי וחיישינן מדרבנן.

ועיין יבמות דף ל''א ע''א ע''ש –

והתנן: היתה עומדת ברה"ר, וזרקו לה, קרוב לה - מגורשת, קרוב לו - אינה מגורשת, מחצה על מחצה - מגורשת ואינה מגורשת כו', הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו, דהוה ליה ספיקא דאורייתא כו'. ותו, בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא, דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא כו'⁴⁴³.

פרק ד' הלכה ז':

קטן שקידש אין קידושיו קידושין, אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאת מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש אע"פ שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואינה צריכה למאן, ואם היתה מבת עשר ומעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן.

אבל גדול כו'.

עיין בהשגות ועיין בירושלמי גיטין פ''ה ה''ה דגבי תרומה דרק אם יכולה לשמור את קדושיה אז אוכלת בתרומה משמע דקדושין דרבנן הוה אף בפחות מזה ובאמת בירושלמי דיבמות שם אמר דחלוקים על חנינא בן אנטיגנוס ע''ש ועיין בבעל המאור שם והנה ביתומה בחיי האב אם האב יכול לקדשה קדושי מיאון דרבנן עיין רש''י יבמות דף פ''ט ע''ב ד''ה מדאורייתא אבוה ירית ודף ק''ז ע''א ד''ה מסר האב מה דדחיק שם רש''י וכתב לאו דוקא, ואמאי לא מוקים לה כה''ג ועיין ברש''י קדושין דף מ''ד ע''ב ובהך דגיטין דף ס''ה ע''א משמע דאביה אינו יכול לקדשה אף קדושין דרבנן, ושוב גם אמה ואחיה אינם יכולים לקדשה כיון שיש לה אב.

ועיין בהך דנדרים דף כ''ג ע''א בהך דאביי ע''ש דלא משמע כן ובקדושין דף מ''ה ע''ב ע''ש

ביאור ההלכה.

קטנה יתומה שקיבלה קדושין, מתי היא מקודשת מדרבנן וצריכה למאן, ומתי אינה מקודשת כלל.

הרמב''ם תולה את זה בגיל הקטנה, פחות מבת שש שנים, אע''פ שהיא יודעת מבינה ומכרת כו' – אינה מקודשת כלל ואינה צריכה למאן, ומבת עשר ומעלה, אפילו שאינה מבינה כלום כו' – מקודשת למיאון, ובין בת שש שנים לעשר שנים – תלוי בהבנה שלה.

הראב''ד והרמ''ך במ''מ שם חולקים, ופוסקים כר' חנינא בן אנטיגנוס, שאין הדבר תלוי כלל בגיל שלה, אלא רק אם יש בה דעת לשמור קדושיה – מקודשת למיאון אף פחותה מבת שש, ואם אין בה דעת לשמור – אף למעלה מעשר שנים – אינה מקודשת.

המקור לדברי הרמב''ם:

מציין רבינו לירושלמי בגיטין שרק לגבי אכילת תרומה, הצריכו חכמים שתהא יודעת לשמור קדושיה, אבל היא מקודשת גם אם אינה יודעת.

ועוד, בירושלמי נאמר שחולקין על ר' חנינא, ולדעתם אף אם אינה יודעת לשמור – מקודשת למיאון⁴⁴⁴.

רבינו דן בענין קדושי מיאון, בכ''מ נזכר שקטנה שמת אביה, אמה ואחיה יכולים לקדשה קדושי מיאון מדרבנן, מה הדין אם האב חי, והבת יצאה מרשותו, שהשיאה אביה ונתגרשה או נתאלמנה, האם יכולים לקדש אותה קדושי מיאון או לא.

מוכיח רבינו מרש''י – שאי אפשר, מפני שאמה ואחיה אינם יכולים – כי האב קרוב לבתו יותר מהם

[וכמ''ש רבינו לקמן: ומשמע שם דאין לו כלל דין גואל הדם, דכיון דיש לו אב ואח שוב שאר הקרובים אין להם שם קרוב כו' ע''ש]. והאב לא יכול, שמא יאמרו קדושין גמורים הם (כי האב יכול לקדש את בתו הקטנה שברשותו, ולא ידעו שזו יצאה מרשותו וקדושיה רק דרבנן)⁴⁴⁵.

דברי הרב עם הפענוח.

אבל גדול כו', עיין בהשגות –

אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאה מרשות אב אם היתה פחותה מבת שש. א"א זה השיעור לא מצאתי אותו מפורש, ואם יאמר מפני שאמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו והוא נקרא קטני קטנים במסכת כתובות (סה), אם כן אפילו בן שש, ומה שאמר מבת עשר ולמעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר מקודשת למיאון, בת עשר למד מפעוטות במסכת גיטין (נט; סה).

ומה שאמר אפילו היא סכלה ביותר, והלא אמרו קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן כדאית' ביבמות פ' ב"ש (קז), ואין שיעור לקטנותה אפי' בת עשר, ואם יודעת לשמור קידושיה - צריכה למאן אע"פ שאינה יודעת להבחין ולהכיר בעסקי נישואין וקידושין, ואי קשיא לך אם כן שיעור הפעוטות למה נאמר ? אימא לך כדי להתקדש ע"י עצמה, אבל אם קדשוה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה מפעוטות אלא שתדע לשמור קידושיה והכי איתא התם.

ועיין בירושלמי גיטין פ''ה ה''ה דגבי תרומה, דרק אם יכולה לשמור את קדושיה אז אוכלת בתרומה –

אמר רבי יוחנן מה טעם אמרו קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה מפני שיהו הכל קופצין עליה לישא מפני חינה אמר רבי שמי והוא שתהא יודעת לשמור קידושין כו'.

משמע דקדושין דרבנן הוה אף בפחות מזה [ורק באכילת תרומה החמירו כו'].

ובאמת בירושלמי דיבמות שם אמר דחלוקים על חנינא בן אנטיגנוס ע''ש –

במשנה: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה - אינה צריכה למאן, ובגמרא פי''ג ה''ב: חלוקין על רבי חנניה בן אנטיגנס מן מה דמר ר' יוחנן אי זו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו, והיא מוציאה אותו לאחר זמן, הדא אמרה חלוקין על רבי חנניה בן אנטיגנס⁴⁴⁶.

ועיין בבעל המאור שם –

יבמות ל''ו ע''ב:

אר"י אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. קשיא לן בשמעתא, דרבה אמר ג' מדות בקטנה דבמיאון אמרי' כל קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן והם ה"נ אמרינן בגיטין כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש, אלמא שיעור אחד לשתיהן, ובג' מדות דרבה חלוקות זו מזו. וחילוף יש בין גרסת הגאונים ובין גרסת רש"י ז"ל⁴⁴⁷. ויש מתרצים התם במתני' בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה, ועלה איירי ר"ח בן אנטיגנוס, והכא בשמעתא דרבה איירי במתקדשת למיאון מעצמה, ולפיכך צריכה להיות גדולה יותר.

ויש מתרצים כי שמירת הקידושין יותר גדולה משמירת הגט מפני שיש בהם כסף ושוה כסף. ולא נהירא דכי אמרינן כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אפילו מדאורייתא ואפי' דיעבד, והוא בשיעור שאינה מתקדשת למיאון וכגי' רש"י ז"ל, וכי אמרינן שהיא מתגרשת בקדושי אביה בפעוטות לכתחלה הוא דאמרינן הכי כדי שתהא יודעת לשמור גטה ולשמור עצמה, דאי לאו הכי הויא ליה כשוטה שהיא מתגרשת דבר תורה, ואמור רבנן נשטית לא יוציא. ומפ' חרש שנשא פקחת תברר דבר זה ויש לנו עוד תוספת ביאור בזה במס' גיטין בפרק התקבל. עכ''ל.

והנה ביתומה בחיי האב, אם האב יכול לקדשה קדושי מיאון דרבנן.

עיין רש''י יבמות דף פ''ט ע''ב ד''ה מדאורייתא אבוה ירית - ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה? והתניא: מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה?... והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה, ומדרבנן ירית לה בעל. [מדאורייתא אבוה ירית לה - כלומר קרובי האב ירתי לה דנישואי קטנה מדרבנן נינהו, משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמר בחרש שנשא פקחת, אבל תורה לא זיכתה לקדש את הבת לא לאמה ולא לאחיה]⁴⁴⁸.

ודף ק''ז ע''א ד''ה מסר האב –

מסר האב - מסרה האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר כו', האי מסר האב לאו דוקא דאילו משקיבל אביה קידושיה לא נפקא במיאון, דהאב זכאי בקידושי בתו, ואין מיאון אלא ביתומה שקדשוה אמה ואחיה כו', וה"ק הכא מסרוה אחין לשלוחין כו'.

מה דדחיק שם רש''י וכתב לאו דוקא, ואמאי לא מוקים לה כה''ג (שהשיאה אביה ונתגרשה והשיאה שנית בקדושי מיאון)⁴⁴⁹.

ועיין ברש''י קדושין דף מ''ד ע''ב –

מעשה יתומה בחיי האב - כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה, שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה, ואחרי כן קדשה היא את עצמה לאחי אביה, דהני קידושין בעו מיאון שלא היה לה להמתין את דעת אביה, ובמיאון סגי להו דאין מעשה קטנה כלום, אלא מדרבנן דתקון נישואין לקטנה שאין לה אב שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

ובהך דגיטין דף ס''ה ע''א –

וכנגדן בקטנה - חשיב לה יודעת לשמור קידושיה ומתקדשת בקידושי אמה או אחיה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא.

משמע דאביה אינו יכול לקדשה אף קדושין דרבנן, ושוב גם אמה ואחיה אינם יכולים לקדשה כיון שיש לה אב⁴⁵⁰.

ועיין בהך דנדרים דף כ''ג ע''א בהך דאביי ע''ש –

דביתהו דאביי הוה לה ההיא ברתא, הוא אמר לקריבאי, היא אמרה לקריבה אמר לה: תיתסרא הנאתי עלך אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך. אזלת ועברת על דעתיה ואינסבא לקריבה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: אילו הוה ידעת דעברת על דעתך ומנסבא לה לקריבה, מי אדרתה? אמר: לא, ושרייה רב יוסף.

דלא משמע כן⁴⁵¹.

ובקדושין דף מ''ה ע''ב ע''ש –

ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה, [שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו, ואשתו אמרה שיתננה לקרובה], כפתיה - [הכריחתו והודה לה לתתה לקרובה כו'] עד דאמר לה תיהוי לקריבה, אדאכלי ושתי אתא קריביה באיגרא וקדשה [בסתר, ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב של אשתו], אמר אביי, כתיב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב [לא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה⁴⁵².

פרק ד' הלכה ח':

כיצד מתקדשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצת לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים ולומר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט כמו שיתבאר בהלכות גירושין, וזו היא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא קדושי קטנה זו מדברי סופרים והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה, ואם לא רצת לישב צריכה למאן ותצא בלא גט.

והם תלויים כו'.

עי' בהשגות ועי' ברש"י נדה דף נ"ב ע"א דמבואר לכאורה דהוה קדושין גמורים בלא ביאה אם נתגדלה בד"ה שוב אין יכולה למאן, אך י"ל דשם קאי לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ועי' ביבמות ד' פ"ט ע"ב גבי הך דב"ש וב"ה. אך באמת רבינו ז"ל ר"ל כאן כמו שכתבתי לעיל דיש בקדושין שני דברים אחד מה שמיוחדת לו ומה שנאסרה על אחרים בגדר א"א, וס"ל כאן דלענין שתהא מיוחדת לו מיתלי תלי וגמרה ממילא, אך שתהיה על אחרים באיסור ערוה שלא יהא קדושין תופסין בה ותהא פוטרת צרתה אז לא גמרה רק אם בא עליה ונ"מ דאם קידשה אביה כשהיתה קטנה ונשאת שלא מדעת אביה אז כי גדלה גדלו הנשואין בהדה וא"ש מ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ט ע"ב. ועי' בירושלמי פ"ה דגיטין מה דבעי שם אם קטנה יש לה חופה ומתחלה אמר שאין לה חופה שתאכל בתרומה ובאמת הרי זה משנה מפורשת פ' בתרא דעדיות שהעיד ר"י הכהן שאוכלת בתרומה בנשואין לבד בלא ביאה וע' בירו' רפ"ה דיבמות ועי' מש"כ רבינו ז"ל בה' תרומות דלא ס"ל כפרש"י ותוס' בגיטין וביבמות רק דס"ל דמיירי כשהשיאה אביה ע"ש מש"כ אך הירושלמי ר"ל כך אם אמרינן דנשואין גדלו בהדה אי בעי נשואין אחרים אח"כ, וזהו דאמר אין לה חופה ואח"כ אמר דיכולה לאכול בתרומה על חופתה הראשונה ועי' בתוספתא דעדיות פ"ג ע"ש, דמשמע שם דר"א דאמר תיבעל גם י"ל משום שמא תמאן ונמצא זרה אוכלת עיין קדושין דף מ"ה ע"ב ור"א ס"ל כב"ש כמבואר בירושלמי פי"ג דיבמות וא"ש הוא דפליג על הך עדות דר"י הכהן הנ"ל. ועי' מש"כ רש"י סנהדרין ד' נ"ה ע"ב ד"ה ואינו מאכיל ע"ש בתוס' מה שהקשה עליו. אך לפי מש"כ א"ש דנהי דלא הויא א"א לאסור על אחרים אך לענין תרומה תליא משום קנין ונ"מ דכי גדלה גדלה בהדה וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מכירה פכ"ט הי"ז דגבי קטן שמכר דכשהגדיל ולא מיחה הוה מקח ומשמע למפרע וכמו גבי גר קטן ועי' בכתובות ד' צ' ומש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"א ה"ז דמוכח שם דיש לה כתובה מאתים ולא כמו גבי גר וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח"כ נשתפה דאין לה רק מנה כמבואר שם בהל' ו' ובירושלמי פ"א דכתובות משום דלענין זה הויא קנין למפרע ועי' מש"כ התוס' קדושין ד' מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש בסוף הדבור בשם בה"ג דכי גדלה גדלו נשואין בהדה ע"ש. וכן יש להיפך דלענין לאסור על אחרים מקריא א"א אבל שתהיה שלו לא קנה, וזהו לשמואל ביבמות ד' נ"ו ע"א גבי יבמה אם בא עליה בשוגג, ועי' ברמב"ן אם בא עליה בשוגג על יבמתו ובא עליה אחר אם חייב מיתה. ועי' בנדרים ד' ע"ד ע"ב וד' ע"ה ע"א בהך דקאמר שם משבאה לרשותו, ואמאי לא מוקי כה"ג, ועל כרחך דחייבין עליה מיתה, ומ"מ אינה שלו לכל הדברים:

[בהשמטות בסוף ספר הפלאה דף נ''ו טור ד' מבאר רבינו:

למש"כ שם על הירוש' פ"ה דגטין חסר שם וצ"ל כך. דהירושלמי ס"ל דתוספתא דעדיות פ"ג ר"ל דר"א פליג על עדות דר"י הכהן ולא ס"ל כבבלי ביבמות דף פ"ט ע"ב דתגדיל ותבעל רק תבעל לחודא ומשום דחייש שמא תמאן וא"כ אוכלת זרה בתרומה למפרע. אך מבואר בירוש' דיבמות פי"ג דר"א ס"ל כב"ש דנשואה אינה ממאנת וא"כ לאחר שתבעל ליכא חשש מיאון ואף דבגמ' דילן דף ק"ז ע"א ס"ל דגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה לב"ש לית להו מיאון בירוש' דיבמות שם הוה זה בעיא דלא איפשטא ולכך ס"ל גם כאן כן וא"ש. ומש"כ בענין ביאת שוגג ביבמה אם חייבים עליה מיתה ע' תוספות סוטה דף כ"ד ע"ב דמבואר שם דחייבין מיתה: עכ''ל רבינו שם בהשמטות].

עיין קדושין דף מ''ה ע''ב ור''א ס''ל כב''ש כמבואר בירושלמי פי''ג דיבמות ואתי שפיר, הוא פליג על הך עדות דר''י הכהן הנ''ל.

ועיין מש''כ רש''י סנהדרין דף נ''ה ע''ב ד''ה ואינו מאכיל אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר,

דנהי דלא הויא אשת איש לאסור על אחרים, אך לענין תרומה תליא משום קנין, ונ''מ דכי גדלה גדלה בהדה, וכעין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות מכירה פכ''ט הי''ז דגבי קטן שמכר דכשהגדיל ולא מיחה הוה מקח. ומשמע למפרע, וכמו גבי גר קטן ועיין בכתובות דף צ' –ומש''כ רבינו ז''ל לקמן פי''א ה''ז דמוכח שם דיש לה כתובה מאתים, ולא כמו גבי גר וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח''כ נשתפה דאין לה רק מנה, כמבואר שם בהלכה ו' ובירושלמי פ''א דכתובות משום דלענין זה הויא קנין למפרע.

ועיין מש''כ התוס' קדושין דף מ''ה ע''ב ד''ה בפירוש בסוף הדבור בשם בה''ג דכי גדלה גדלו נשואין בהדה ע''ש וכן יש להיפך דלענין לאסור על אחרים מקריא אשת איש, אבל שתהיה שלו – לא קנה. וזהו לשמואל ביבמות דף נ''ו ע''א גבי יבמה אם בא עליה בשוגג –ועיין ברמב''ן אם בא עליה בשוגג על יבימתו, ובא עליה אחר אם חייב מיתה

[בהשמטות שם מוסיף רבינו: ומש''כ בענין ביאת שוגג ביבמה אם חייבים עליה מיתה עיין תוס' סוטה דף כ''ד ע''ב דמבואר שם דחייבין מיתה. עכ''ל בהשמטות].

ועיין בנדרים דף ע''ד ע''ב ודף ע''ה ע''א בהך דקאמר שם משבאה לרשותו ואמאי לא מוקי כה''ג וע''כ דחייבין עליה מיתה, ומ''מ אינה שלו לכל הדברים.

ביאור ההלכה.

בהלכה הבאה נחלקו הרמב''ם והראב''ד בקדושי מיאון אם גדלה וישבה עם בעלה ולא נבעלה (משגדלה), לדעת הרמב''ם היא מקודשת גמורה מן התורה, ולדעת הראב''ד היא מקודשת רק מדרבנן שאינה יכולה למאן, אבל אינה א''א גמורה עד שתיבעל.

(הה''מ כאן מבאר שגם הרמב''ם מודה לראב''ד שאינה מקודשת גמורה אא''כ בעל כשגדלה, והקשו עליו א''כ מה אומר הרמב''ם "שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה - גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה, ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה", אלא ודאי שלדעת הרמב''ם, כשגודלת - נגמרים הקדושין הראשונים שהיו בקטנותה. והראב''ד חולק. וז''ל הכס''מ: "והטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה, בלי סמך קידושין הראשונים, שכתב הואיל והבעילה קונה מן התורה, ואם איתא (מש''כ הה''מ שגם הרמב''ם ס''ל כן) - הכי הל"ל: מאחר שבעל אחר שגדלה - גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה, וצ"ע", ע''ש שהאריך בשם ר' דוד הכהן, וראה שאר מפרשי הרמב''ם מש''כ בזה).

מבאר רבינו שלדעת הרמב''ם יש בקדושין שני דברים, ענין אחד הוא הקנין, מה שמיוחדת וקנויה לו, והשני – מה שנאסרת על אחרים בגדר אשת איש.

הענין הראשון דהיינו הקנין שיש לו בה שהיא מיוחדת לו, אם קידש קטנה (בת מיאון) – הקנין יהיה תלוי ועומד עד שתגדל, ואז יגמרו קדושיה ממילא אף אם לא בעל, והקנין יחול למפרע.

משא''כ הענין השני שבקדושין לאסור אותה בגדר א''א, ושלא יהיו קדושי אחר תופסין בה, ושתהא פוטרת צרתה מיבום, ענין זה לא נגמר מעצמו ממילא, אלא רק אם בא עליה משתגדל.

וזו המחלוקת בין הרמב''ם לראב''ד, שלפי הרמב''ם לא צריך עדים על הבעילה כשתגדל, כי הביאה כשגודלת היא "כמו גמר הביאה הראשונה", ולדעת הראב''ד והטור צריך עדים, כי זה ממש קדושין אחרים, כנ''ל בכס''מ.

וכן כותב רבינו במהדורא תניינא פ''ו טור א':

במ''ש בגדר קדושין שיש בזה שני גדרים: א' - קנין לעצמו, והב' - מה שאסורה לאחרים בגדר אשת איש וחיוב מיתה.

וכן מה דאין קדושין תופסין בא''א הוא ג''כ: א' מחמת חיוב מיתה – עי' קדושין דס''ז.

וגם מה שהיא שייכת לאחר. כו' ע''ש.

ובהלכות תרומות י''ט טור א':

והנה באמת, אשת איש מה דלא תפסי קדושין, יש בזה ב' טעמים. א' עי' כו' – מצד שהיא ערוה, והב' מחמת שהיא של אחר, דזה ודאי אף שחוף שקידש אשה [שחוף - שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח כו', שקידש אשת איש, ודאי שאם יקדשנה אחר] – לא הוי קדושין, אף דאין בו גדר כרת כו', (המשמש באבר מת – פטור), ע''כ משם⁴⁵³.

ובחדושיו על הגליון (כת''י) לקדושין ס''ז: אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - לא תפסי בה קידושין. בשלמא כולהו אתיין, אלא אשת איש ואשת אח איכא למיפרך כו', כותב רבינו:

ובאמת, עיקר הגדר גבי אשת איש משום שהיא קנין של אחר ואי אפשר לקנותה, וכבר כתבתי בזה דנפקא מינה אם חרש קידש פקחת, וחזר חרש אחר וקידשה ובאמת עיקר גדר ערוה רצה לומר שהיא קשורה ע''כ מש''כ על הגליון. ובמהדורא תניינא ס''ב טור ב' הוסיף: וזה ר''ל הגמרא בסוטה דף י''ח ע''ב דר''ע משוי ליבמה כערוה, ור''ל דהיא קשורה בו בקנינו ע''כ משם.

ובכת''י שם ממשיך לבאר את הגמרא שמשמע שאין קדושין תופסין בא''א משום חיוב כרת, וז''ל:

באמת נראה לי דמ''מ קדושי ביאה ... דכיון דעי''ז הוא חייב כרת ומיתה – דלא הוה קדושין [כלומר, הגמרא מדברת שאם קידש א''א בביאה ודאי דלא הוו קדושין משום חיוב מיתה וכרת, אבל מקדש בכסף או בשטר לא הוו קדושין משום שקנויה לאחר].

ונפ''מ לשיטת הרמב''ם ז''ל גבי אנדרוגינוס אם נתקדש בביאה אש... ... מחמת דשייך ...ה לא מחמת אישה דשייך קדושין, רק מחמת ... ... ... מ''מ בביאה אינה מקודשת, וכן למ''ד אדם מקדש אשה לעיל דף ס''ב ע''א מ''מ בביאה ... קדושין כו'⁴⁵⁴.

הקדושין לא נגמרים ממילא כשגודלים אלא צריך שיבוא עליה משיגדילו (ולא צריך עדים, כדלקמן). והנשואין גדלים ממילא – אף אם לא בעל משתגדל, כדלקמן.

וכן כותב רבינו בהלכות תרומות די''ט טור ד':

ועיין בירושלמי גיטין פ''ה שם דהוי מחלוקת אי די בחופה בקטנה, ואח''כ מסיק שם דאף דאנן קי''ל ביבמות דק''ט ע''ב דלא אמרינן קדושי קטנה מתלי תליי [אלא] וצריך לבעול אותה לשם קדושין לכשתגדיל – זה רק בקדושין, אבל נשואין וחופה – די בשל קטנות אם הקדושין היו ע''י האב, וגדלי בהדה, כן מבואר בירושלמי שם דתאכל [תרומה אף לכשגדלה] - ע''י חופתה הראשונה כו' ע''ש].

ולכן, אם האב קידש את בתו ומת, יכול המקדש לשאת אותה כי הנשואין הם נשואין גמורים וכשתגדל – יגדלו הנישואין עמה. ואפילו אם הוא כהן גדול מותר לשאת אותה משום דהוו נישואין גמורים, ע''ש מש''כ רבינו.

וכן כותב רבנו בספר השלמה דף ח' טור ג':

והנה רבינו בהלכות תרומות פ''ח הי''א גבי בת ישראל שנישאת לכהן בן ט' – [ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד אע"פ שביאתו ביאה אינה אוכלת בשביל הקטן לפי שאינו קונה עד שיגדיל] – לא כתב דמיירי ביבם, - [והגמרא ביבמות ס''ח: אמר אביי: הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן, דמדאורייתא קניא ליה, סד"א, הואיל ומדאורייתא קניא ליה וביאתו ביאה - אימא לוכיל, קמ"ל].

וכן בהלכות סוטה פ''ב ה''ב גבי גדולה אשת קטן – כתב סתם⁴⁵⁵.

וכן גבי הך דיבמות דק''ט ע''ב גב קדושי קטנה מתלא תליא דיש בדברי רבינו בהלכות אישות פ''ד ה''ח והט''ז – סתירה, ע''ש בהשגות [בהלכה דידן פוסק הרמב''ם שקדושי קטנה תלויים - שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה - גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה, ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה (כלומר, אף אם לא בא עליה משגדלה, והראב''ד חולק). ובהלכה ט''ז: גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, ומבאר הראב''ד דעת הרמב''ם שקטנה שגודלת – הויא מקודשת מהתורה ולא צריך קדושין אחרים (והראב''ד חולק).

ובהלכות גרושין פי''א ה''ו – [קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה, וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שגדלה כדי שתהיה אשת איש גמורה, ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושי שני כו'. הרי מפורש ברמב''ם שאם לא בעל משתגדל – היא מקודשת רק מדרבנן ולא כמ''ש לעיל. וזו סתירה מפורשת לכאורה].

ובהלכות יבום פ''ה הכ''ג – [קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלויין עד שתגדיל כו'] - דנקט ג''כ לשון תלויים.

מתרץ רבינו דעת הרמב''ם:

אך נ''מ, דנהי דבעי שיבעול לאחר שתגדל ולאחר שיגדל, מ''מ עדים - אין צריך על זה, דזה הוה כמו גמר ביאה ראשונה. ועיין רש''י נדה דנ''ב ע''א [יובא לקמן] - מבואר ג''כ כן, וכבר כתבתי בזה דגבי נשואין – לכ''ע גדלי בהדה, וזה ר''ל הך דיבמות דפ''ט ובירושלמי גיטין פ''ה – תאכל על גבי חופתה הראשונה – דהוה כמו נשואין אריכתא כו'.

ובצפ''ד סי' ד':

כל זמן שלא נתייחד עמה לשם קדושין מפורש – לא נעשה הדבר מציאות קדושין, וגבי הך דקטנה דיבמות דף ק''ט ע''ב ובכתובות ע''ג וכמה מקומות שם, דבאמת הוה קדושין דהרי מצינו בקטנה שיש בה גדר קדושין, כמו ע''י אב, רק דהיא לא נתקדשה בגדר גזירת הכתוב, אשה דוקא, ולכך אם בעלה אח''כ [כשגדלה] – אף סתם [ללא כוונת קדושין] - הוה אשת איש מן התורה כו', ע''כ משם).

מאי נפ''מ בין שני הענינים בקדושין אם זה קנין או איסור א''א. היכן מצינו זה בלא זה.

מבאר רבינו שאכן מצינו קנין ללא איסור, ואיסור ללא קנין.

קנין ללא איסור – בקידושי קטן:

יש דברים התלויים בקנין כמו אכילת תרומה, לדעת הרמב''ם תאכל בתרומה גם בקטנותה וגם לכשתגדל ואף אם לא בעל, כי די בחופה שנכנסה בקטנותה "דהוה כמו נשואין אריכתא".

וכן לגבי כתובה, כתובתה מאתים, ולא כמו גר וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח''כ נשתפה, שאין לה אלא מנה. מדוע? כי גר ושוטה, הנשואין מתחילין רק כשמתגייר או כשמתרפא השוטה, משא''כ בקטן – הגדלות שלו מסיימת ומשלימה את הנישואין שעשה בקטנותו.

ענינים אלו של תרומה וכתובה הם קנין אע''פ שאין איסור (שאין חיוב א''א על אשת קטן).

איסור ללא קנין – בא על יבימתו בשוגג, וגרושתו שנשאת לחרש:

וכן יש להיפך שיהיה איסור אע''פ שאין קנין, דהיינו שהיא אסורה על אחרים אע''פ שאינה שלו, כלומר שאינה קנויה לו, כגון הבא על יבימתו בשוגג, שנעשית א''א וחייבין עליה מיתה, ומ''מ אינה שלו לכל הדברים (לדעת שמואל).

הרי שרק ביאה גמורה ביבמה פועלת קנין ואיסור, אבל ביאה בשוגג פועלת רק איסור ולא קנין, ואעפ''כ, מחדש רבינו בתחילת הלכות יבום, וז''ל:

והנה באמת נ''ל דלמ''ד דשוגג לא קנה לכל, מ''מ אחר ביאת שוגג שוב יכול לקדשה בכסף לשאר דברים כו' ע''ש. כלומר, אע''פ שקדושי כסף לא קונה ביבמה (מאמר מהני רק מדרבנן), מ''מ אם כבר נפעל ענין האיסור ע''י ביאת שוגג, אפשר לפעול את ענין הקנין ע''י שיקנה אותה בכסף כו'.

וכן נישואי חרש הם רק גדר איסור אע''פ שאין לו בה קנין. (דהיינו שהיא אסורה על אחרים אבל אינה קנויה לחרש ולכן מותרת לחזור לבעלה הראשון כדלקמן).

בהשמטות להלכות יבום דקי''ב טור ג':

והנה יבמה אוכלת רק בשביל אישות, ולא בשביל קנין, אך אם היא ביאה גמורה אז נקרא גם קנינו וזה נ''מ בביאת שוגג בין ארוסה לנשואה כו'. ר''ל, אם בא עליה בשוגג חל עליה גדר אישות כיון שאסורה בגדר א''א, ולכך אוכלת בתרומה, ובביאה גמורה נעשית גם קנינו, ואז אוכלת בתרומה "משום דהיא עצמה יש עליה דין כהנת", ע''ש

וז''ל רבינו במהדורא תניינא כ' טור א':

עכ''פ הירושלמי לשיטתו דס''ל דנישואי חרש הוי רק איסור לאוסרה על אחרים, ולא בגדר קנין, ולכן פקח שנשא פקחת וגירשה, ונשאה חרש וגירשה – מותרת לחזור [לראשון] - דעיקר הגדר מחזיר גרושתו, הוא מטעם הקנין שקנאה השני כו' ע''ש.

וכן כותב רבינו לקמן פ''ד ה''ט:

אבל הירושלמי ס''ל דחרש אין לו קנין כלל אפילו מדרבנן, אך מ''מ אישות יש לו. ומ''מ בת כהן הנשואה לישראל חרש, לשיטת הירושלמי מותרת לאכול בתרומה אף מדרבנן, וגמרא דידן לא ס''ל כן כו'.

פרק ד' הלכה ח':

דברי הרב עם הפענוח.

והם תלויים כו', עיין בהשגות –

שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קדושיה ונעשית אשת איש גמורה. א"א זה אינו אלא מדרבנן היא ואינה יכולה למאן.

ועי' ברש"י נדה דף נ"ב ע"א דמבואר לכאורה דהוה קדושין גמורים בלא ביאה אם נתגדלה בד"ה שוב אין יכולה למאן –

שוב אינה יכולה למאן - דהך ביאה הוו להו קדושין גמורין, דגדולה היא ובידה לקדש עצמה, וכי פליג - כשלא בעל לאחר שגדלה פליג, ואפ"ה לר"מ לא ממאנת, דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלו להו קדושין קמאי.

אך י''ל דשם קאי לר''מ דס''ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם⁴⁵⁶.

ועיין ביבמות דף פ''ט ע''ב גבי הך דב''ש וב''ה –

והתניא: מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה? [אם מתה, ולא אמרינן שמא עתידה היתה למאן ואשתכח דלאו אשתו הואי, וביתומה עסקינן]. ב"ש אומרים: משתעמוד בקומתה [רש''י: כשתגיע לפרקה בשנים ובהבאת שער, ותוס' חולק: שנראית גדולה קצת אע"פ שעדיין לא הגיעה לפירקה] כו' - ותכנס לחופה, וב"ה אומרים: משתכנס לחופה, רבי אליעזר אומר כו': משתגדיל ותבעל, והכי קאמרו ליה ב"ש לב"ה: דקאמריתו משתכנס לחופה, אי עמדה בקומתה - מהניא לה חופה, ואי לא - לא מהניא לה חופה⁴⁵⁷.

אך באמת רבינו ז''ל ר''ל כאן כמו שכתבתי לעיל, דיש בקדושין שני דברים אחד מה שמיוחדת לו, ומה שנאסרה על אחרים בגדר אשת איש. וס''ל כאן דלענין שתהא מיוחדת לו מיתלי תלי וגמרה ממילא, אך שתהיה על אחרים באיסור ערוה שלא יהא קדושין תופסין בה, ותהא פוטרת צרתה, אז לא גמרה [אלא] רק אם בא עליה⁴⁵⁸.

ונ''מ דאם קידשה אביה כשהיתה קטנה ונישאת שלא מדעת אביה, אז כי גדלה גדלו הנשואין בהדה.

ואתי שפיר מ''ש התוס' ביבמות דף פ''ט ע''ב –

משתגדיל ותבעל - וא"ת אכתי כיון דאין מעשה קטן כלום היכי מהניא חופה שהיתה בקטנות וי''ל כו'⁴⁵⁹.

ועיין בירושלמי פ''ה דגיטין מה דבעי שם אם קטנה יש לה חופה, ומתחילה אמר שאין לה חופה שתאכל בתרומה –

ה''ה: רב המנונא בשם רבי אסי קטנה אין לה חופה שתאכל בתרומה. אמר ר' אמי מתניתא אמרה כן נישאת לכהן תאכל בתרומה. רבי אבין בעי בשנכנסה לחופה ולא נבעלה ושלחה לבית אביה והגדילה מהו שתאכל בתרומה כו'.

ובאמת הרי זה משנה מפורשת פרק בתרא דעדיות, שהעיד ר''י הכהן שאוכלת בתרומה בנשואין לבד בלא ביאה –

משנה ב': העיד רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה, אף על פי שלא נבעלה.

ועיין בירושלמי רפ''ה דיבמות, ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות תרומות –

פ''ו הלכה ג':

ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק.

דלא ס''ל כפי' רש''י בגיטין ותוס' ביבמות בגיטין וביבמות – [רש''י בגיטין דף נ''ה ע''א - ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן – [והיא יתומה דלא הוו נישואין אלא מדרבנן]. שאוכלת בתרומה – [דרבנן, בהני נישואין ולא גזרינן מידי.

והתוס' ביבמות – [קי''ג ע''א: דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא - אבל בקטנה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן כדאמר בהאשה רבה (דף צ.) - לא גזרו אטו דאורייתא כיון שתגיע לכלל גדלות].

רק דס''ל דמיירי כשהשיאה אביה - [הרמב''ם סובר שהברייתא ביבמות פ''ט איירי בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת אביה ונישאת שהיא אוכלת אף בתרומה דאורייתא, ורש''י ותוס' פירשוה בקטנה שנישאת בקדושי דרבנן ואוכלת בתרומה דרבנן]. ע''ש מש''כ.

[רבינו מבאר בתרומות י''ט טור ד' ובעוד כ''מ את דעת הרמב''ם,

אם מדובר בקטנה שהשיאה אביה אז מה החידוש במשנה שקטנה בת ישראל אוכלת בתרומה?

וגם הברייתא ביבמות פ''ט השואלת מאימתי קטנה אוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא תמאן כו', הרי אם השיאה אביה לא שייך מיאון?

ומתרץ רבינו, שהמדובר הוא בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת, ונישאת היא מעצמה, שאז אין חשש שמא ימחה האב ונמצאת זרה כו', והחשש בברייתא שתא תמאן ותפקיע את הנשואין (אע''פ שתשאר מקודשת כמובן) – ונמצאת זרה אוכלת בתרומה, וע''ז עונה הברייתא משתגדיל ותיבעל כו', שכבר לא תוכל למחות. וז''ל רבינו: וביבמות פ''ט ע''ב מיירי כה''ג שהקדושין היו ברשות האב ומת, והנשואין היו כשהיא יתומה קטנה כו' ע''ש⁴⁶⁰].

אך הירושלמי [ששואל אם קטנה יש לה חופה שתאכל בתרומה או לא] - ר''ל כך, אם אמרינן דנשואין גדלו בהדה, או בעי נשואין אחרים אח''כ⁴⁶¹, וזהו דאמר אין לה חופה, ואח''כ אמר דיכולה לאכול בתרומה על חופתה הראשונה.

ועיין בתוספתא דעדיות פ''ג ע''ש – [העיד ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן על בת כהן שנישאת לכהן שכיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה, שר' אליעזר אומר תיבעל וכן היה ר' אליעזר אומר לא ישא כהן אשה עד שתגדיל]. דמשמע שם דר''א דאמר תיבעל, [וזו שאלת הירושלמי האם הלכה כר' אליעזר החולק על עדות ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן].

גם י''ל משום שמא תמאן ונמצא זרה אוכלת⁴⁶².

עיין קדושין דף מ''ה ע''ב – [נתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת כו', רב אסי אמר: אינה אוכלת, שמא יבוא אביה וימחה, ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע].

ור''א ס''ל כב''ש כמבואר בירושלמי פי''ג דיבמות [סוף ה''ו], ואתי שפיר, כי הוא פליג על הך עדות דר''י הכהן הנ''ל. [שר''י הכהן סובר שאוכלת בתרומה בנשואין לבד ללא ביאה, ור''א חולק].

ועיין מש''כ רש''י סנהדרין דף נ''ה ע''ב ד''ה ואינו מאכיל – [ואינו מאכיל - אם הוא כהן ובא עליה לשם קדושין אינו מאכילה בתרומה, דקטן אף על גב דביאתו ביאה אין קניינו קנין, ולא קרינא ביה קנין כספו]. ע''ש בתוס' מה שהקשה עליו – [ואינו מאכיל - פי' בקונט' אם היה כהן ובא עליה לשם קידושין אינו מאכיל, וקשה דאין זה תלוי בביאה אלא משום דקידושי קטן לאו קידושין כו'].

אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר,

דנהי דלא הויא אשת איש לאסור על אחרים, אך לענין תרומה תליא משום קנין⁴⁶³,

ונ''מ דכי גדלה גדלה בהדה, [הקנין הזה שיש לו בה, כשיגדל – תהיה קנויה לו ממילא, ולא צריך נשואין אחרים].

וכעין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות מכירה פכ''ט הי''ז דגבי קטן שמכר דכשהגדיל ולא מיחה הוה מקח –

ואני אומר שאפילו קטן שמכר קרקע מנכסי אביו וכשנעשה בן עשרים לא מיחה אינו יכול לחזור, שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהוא בן עשרים ולא מיחה נתקיימה בידי הלוקח שהרי רצה בממכרו.

ומשמע למפרע, וכמו גבי גר קטן - [שאם גדל ולא מיחה, הוה ישראל למפרע ולא רק מכאן ולהבא].

ועיין בכתובות דף צ' – משנה - קטן שהשיאו אביו - כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה.

ומש''כ רבינו ז''ל לקמן פי''א ה''ז –

קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה אין לה כתובה, ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל יש לה עיקר כתובה כו'. בהלכות תרומות י''ט טור ג' מדייק רבינו שהרמב''ם כתב קטן שנשא ולא כמשנה שהשיאו אביו –

דמוכח שם דיש לה כתובה מאתים, ולא כמו גבי גר, וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח''כ נשתפה - דאין לה רק מנה, כמבואר שם בהלכה ו' – [חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לנשיהם עליהם כלום, רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להן כתובה מאה. ושם בהלכה ז': גר שנתגייר הוא ואשתו כתובתה מנה שעל מנת כן קיימה].

ובירושלמי פ''א דכתובות – [חרש או שוטה שכנסו פיקחת אע"פ שחזר החרש ונתפקח שוטה ונשתפה אין לה כתובה רצה לקיימה כתובתה מנה כו'. ובלשון רבינו שם: "דבאמת למה כתובתה מאתים, מ''ש מחרשת שנתפקחה"?]. - משום דלענין זה הויא קנין למפרע.

ועיין מש''כ התוס' קדושין דף מ''ה ע''ב ד''ה בפירוש בסוף הדבור בשם בה''ג דכי גדלה גדלו נשואין בהדה ע''ש – [והביא ר"ת ראיה מהלכות גדולות שפירש בהלכות קידושין קטנה דאיתא לאבוה במדינת הים ואנסיבתא אמה שאלתא הדא מלתא קמיה דרבנן ואמרו שפיר עבדת אמה דנישואין תקינו לקטנה אם איתיה לאב מקדשה קידושין מן התורה ואי ליתיה מינסבא בתיקון חכמים ולכי גדלה גדלי נישואין בהדה, ולכי אתי אב לא צריך לקדשה].

וכן יש להיפך דלענין לאסור על אחרים מקריא אשת איש, אבל שתהיה שלו – לא קנה. וזהו לשמואל ביבמות דף נ''ו ע''א גבי יבמה אם בא עליה בשוגג – [מת ונפלה לפני יבם חרש - מן הנשואין, רב אמר: אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא; ושמואל אמר: אינה אוכלת, כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד - לדברים האמורים בפרשה, אבל לכל מילי לא].

ועיין ברמב''ן אם בא עליה בשוגג על יבימתו, ובא עליה אחר אם חייב מיתה – [חידושי הרמב"ן שם: ...וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת מן התורה, והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש כיון שפוטרת צרתה ויוצאה בגט ואם מת שני ויש לו בנים פטורה היא עצמה, דנהי דאין עושה נשואין גמורין קנין כאירוסין עושה ודאי כו' ע''ש].

[בהשמטות שם מוסיף רבינו:

ומש''כ בענין ביאת שוגג ביבמה אם חייבים עליה מיתה עיין תוס' סוטה דף כ''ד ע''ב – [כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים כו' - תימה כיון דקנה מיהת לדברים האמורים בפרשה לפוטרה בגט דכיון שבא עליה הרי היא כאשתו לאותן דברים כו', שומרת יבם נמי ביאה דידיה היא ונחנקה על ידו]. דמבואר שם דחייבין מיתה, עכ''ל בהשמטות].

ועיין בנדרים דף ע''ד ע''ב –

א"ר אליעזר: ומה אם אשה שאין לו חלק בה עד שלא תבא לרשותו, משבאת לרשותו נגמרה לו, אשה שיש לו חלק עד שלא תבא לרשותו, משבאת לרשותו אינו דין שתגמור לו, אמר לו ר"ע: לא, אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו, שכשם שאין לו חלק בה כך אין לאחרים חלק בה, תאמר באשה שהקנו לו מן השמים, שכשם שיש לו עמה חלק כך יש לאחרים חלק בה?.

ודף ע''ה ע''א בהך דקאמר שם משבאה לרשותו ואמאי לא מוקי כה''ג [שבא על יבימתו בשוגג שאע''פ שלא נאסרה על אחרים אעפ''כ מפר נדריה, כ''ש בעשה בה מאמר שאסרה על אחרים שיפר נדריה], וע''כ דחייבין עליה מיתה, ומ''מ אינה שלו לכל הדברים.

פרק ד' הלכה ט':

חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים.

חרש שנשא כו'.

והנה בירושלמי כאן פרק חרש מחלק בין כסף לביאה, וס''ל דביאה קונה מן התורה והנה באמת גבי קטן יש ב' טעמים חדא לפי שאינו בן דעת, וגם לפי שאינו בר חיובא. עיין ברש''י סנהדרין דף ס''ו ע''ב ושם דף נ''ה ע''ב ועיין בקדושין דף נ' וברש''י כתובות דף ע''ג ע''ב והטעם לפי שאינו איש.

והנה בדבר שהוא עושה ע''י הגוף בזה יש קנין אף לקטן כמ''ש התוס' סנהדרין דף ס''ח ע''ב והנה חרש אין לו זכיה, אבל מ''מ מקרי איש כמו לענין יבום וכמה דברים.

ועיין בירושלמי פ''א דקדושין ה''ג ותוס' גיטין דף כ''ב ע''ב ודף פ''ה רק כאן יש עוד טעם דהא צריך עדים כמ''ש רבינו בהלכות גירושין פ''ו רק זה תליא במה שכתבתי לעיל אם גבי ביאה די ביחוד על פי עדים לשיטת רבינו אם זה הוה בגדר דין או בגדר סברא, וא''כ צריך העדאת העדים, ועל קטן וחרש אינם יכולים להעיד.

ועיין בירושלמי פ''א דתרומות אם חרש הוא לאו בר דעת בגדר סברא או רק על פי דין, דס''ל שם דבר שמירה הוא רק דאינו בר מחשבה.

ועיין תוס' בכורות דף ל''ז ע''א דכהן חרש אינו מחלל עבודה –

וכבר הארכתי בזה במקום אחר.

ביאור ההלכה:

הרמב''ם פוסק שקדושי חרש אינם קדושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, מקשה רבינו הרי בירושלמי מבואר שאם קידש בביאה קדושיו קדושין.

מבאר רבינו, שהירושלמי מדבר שהיו עדים על הביאה עצמה, ששני עדים ראו שהחרש (או קטן) – בא עליה, והדין הוא ש"בדבר שהוא עושה ע''י הגוף בזה יש קנין אף לקטן", ולכן היא קנויה לו, אבל לדעת הרמב''ם שלא צריך עדים על הביאה עצמה אלא די ביחוד על פי עדים, וא''כ צריך העדאת עדים שהיה יחוד, והדין הוא שאין מעידין על קטן ועל חרש.

במהדורא תניינא דף כ' טור א' כותב רבינו:

ועיין בירושלמי יבמות פי''ג דאמר דחרש שקידש בביאה לא מהני גט, לא ר''ל דס''ל דהוי הקדושין מן התורה, רק דביאה כיון דהוא מעשה בהקנין - יש לו גם החרש קנין אישות, ולא מהני הרמיזא שלו להוציא, אבל איננה אשת איש גמורה כו'.

דברי הרב עם הפענוח.

חרש שנשא כו', והנה בירושלמי כאן פרק חרש מחלק בין כסף לביאה, וס''ל דביאה קונה מן התורה – פי''ד ה''א: חרש שנשא פיקחת כו' כיצד הוא עושה ? רומז והוא נותן לה גיטה, כשם שהוא רומז כך הוא נרמז, מתניתא בשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בבעילה - קידושיו מעשה, וגירושיו אינו מעשה.

והנה באמת גבי קטן יש ב' טעמים [שאינו יכול לקדש] - חדא לפי שאינו בן דעת, וגם לפי שאינו בר חיובא⁴⁶⁴.

עיין ברש''י סנהדרין דף ס''ו ע''ב – ונימא ליה ומת האיש השוכב עם האשה לבדו כו' - אלא להביא את הבא על הקטנה מדעתה, ואף על גב דפטור דידה לאו משום אונס - אלא משום קטנות דאיהי לאו בת עונשין לגמרי, איהו מיהא מיחייב.

ושם דף נ''ה ע''ב – ואינו נותן גט עד שיגדיל - שהרי על ידי קדושי אחיו גדול נאסרה, וגירושין של זה אינן חשובין להפקיע קדושי אחיו, דקטן הוא ואינו בן דעת.

ועיין בקדושין דף נ' – אבל קטן שקידש - הכל יודעין שאין קידושי קטן כלום, אימא: כי קא משדר סבלונות - אדעתא דקידושי קא משדר, קא משמע לן. וברש''י כתובות דף ע''ג ע''ב – [קטן - אין קדושיו כלום דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב]. - והטעם לפי שאינו איש.

והנה בדבר שהוא עושה ע''י הגוף בזה יש קנין אף לקטן כמ''ש התוס' סנהדרין דף ס''ח ע''ב – מיהו קשה מההיא דפ"ק דכתובות (דף יא. ושם) דאמרי' גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולכל מילי חשיב גר להתירו בבת ישראל כו' ולכל מילי דאורייתא כו', ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות, דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה.

והנה חרש אין לו זכיה, אבל מ''מ מקרי איש כמו לענין יבום וכמה דברים.

ועיין בירושלמי פ''א דקדושין ה''ג – [ר' ירמיה בעא קומי רבי זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות, א"ל יצאת. שתצא שדך להבקר א"ל לא יצאת, מה בין זה לזה ? זה זיכה לבן דעת, וזה לא זיכה לבן דעת, הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש כתיב בזכייה ואפי' חרש פנ''מ. (גם חרש מקרי איש).

ותוס' גיטין דף כ''ב ע''ב – ד''ה והא לאו כו', ולהכי נמי בפ' מצות חליצה (יבמות קד:) ממעט מחליצה חרש וחרשת לפי שאינן בני קריאה, וקטן משום דאיש כתוב בפרשה כו'⁴⁶⁵.

ודף פ''ה – רק כאן יש עוד טעם מדוע אין קדושי חרש קדושין אפילו אם יקדש בביאה - דהא צריך עדים [קדושין צ''ל ע''פ שני עדים, ואין מעידין על החרש ועל הקטן], כמ''ש רבינו בהלכות גירושין פ''ו – [וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה].

רק זה תליא במה שכתבתי לעיל אם גבי ביאה די ביחוד על פי עדים לשיטת רבינו אם זה הוה בגדר דין או בגדר סברא, [לעיל פ''ג ה''ח: דר''ל אם מה דאמרינן הן הן כו', אם זה הוה כמו שהתורה אמרה כך, ואז אף אם יתברר לן שלא נבעלה מ''מ הוה בעולה ממש, או זה רק גדר סברא. ונ''מ דהיכא דלא שייך הדין כמו גבי חופה בלא קדושין, שוב לא הויא כבעולה, עכ''ל ע''ש].

וא''כ צריך העדאת העדים, ועל קטן וחרש אינם יכולים להעיד. (ר''ל, אם לא היה די בעדי יחוד אלא היה צריך עדים על עצם הביאה, (כמו שמשמע מהבה''ג הובא לעיל פ''ג ה''ה) - אזי אפשר שהיו קדושי חרש קדושין גמורין, כדאיתא בירושלמי (לעיל). אבל מכיון שלדעת הרמב''ם די בעדי יחוד והם העושין את הקדושין, בין אם זה בגדר דין, דהיינו שאף אם לא בא עליה היא מקודשת, או אם זה מטעם סברא (שודאי בא עליה) שמ''מ העדים באים להעיד עליו (שהיה יחוד), בזה אמרינן אין מעידין על החרש והקטן)⁴⁶⁶.

ועיין בירושלמי פ''א דתרומות –

דתני אמר רבי יודה מעשה בבניו של רבי יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשין והיו כל הטהרות שבירושלם נעשין על גביהן, אמר ליה מפני שהטהרות אינן צריכות מחשבה ונעשות על גבי חרש שוטה וקטן, אבל תרומה ומעשרות צריכות מחשבה ואינן נפסלות בהסח הדעת. רבי יוסי בשם רבי לא אין כתוב בהן מחשבה, שמירה כתוב בהן [וחרש לאו בר מחשבה הוי אלא בר שמירה לכן כשר לטהרות ופסול לתרומה] אם חרש הוא לאו בר דעת בגדר סברא או רק על פי דין, דס''ל שם דבר שמירה הוא, רק דאינו בר מחשבה. [אם פסול מצד הדין היה פסול לכל, אך כיון דפסול מצד הסברא שאינו בר דעת, הרי לדבר שהוא כן בר דעת – כשר].

ועיין תוס' בכורות דף ל''ז ע''א דכהן חרש אינו מחלל עבודה –

[בשו''ת צפ''ו סי' ק''ג כותב רבינו: והך דבכורות דף מ''ה - גבי חרש ושוטה דלא מחללי עבודה – [החרש השוטה והשכור. שכור - מחיל עבודה, בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב].

עי' תוס' דף ל''ז ע''א:

ולקמן בפרק אלו מומין (דף מה:) תנן חרש שוטה (וקטן) פסולין באדם וכשרין בבהמה, באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן (ולא מן הדין) כדמפרש לקמן, בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים, עכ''ל. "ואין נפ''מ בין בידי אדם בין בידי שמים – דלא הוה מום" – ספר ההשלמה דף ו', ע''כ מש''כ רבינו שם].

וכבר הארכתי בזה במקום אחר.

(בצ''פ גירושין פ''ב הט''ז כותב רבינו בענין זה, האם פסול חרש משום שאינו בר דעת זו גזירת הכתוב, או בגדר סברא, וז''ל:

אך באמת זה הוה מחלוקת דרשב''ג ורבנן בגיטין דף ע''א – [מיתיבי: חרש, לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין, אבל לא לגיטין. תנאי היא; דתניא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים - בחרש מעיקרו, אבל פיקח ונתחרש - הוא כותב והן חותמין].

אך זה יהיה נ''מ אף לדידן. כך, דלפי המבואר בגיטין שם חזינן - דמה דקי''ל דחרש שאינו שומע ולא מדבר הרי הוא כשוטה, זהו מצד גזירת הכתוב ולא משום דעתו קלישתא. דהרי דמבואר בגמ' - דאף דחזינן דחריף טפי, מ''מ אינו בר גיטין וגירושין.

ובאמת זה תליא בהך דר''א ורבנן ביבמות דף קי''ג ע''ש.

אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: אשת חרש - אין חייבין עליה אשם תלוי. [רש"י: דנימא ספק אשת איש היא ספק היה בו דעת ספק אין בו והבא עליה באשם תלוי דודאי אין לו שום קנין מן התורה]. לימא מסייע ליה: חמשה לא יתרומו, ואם תרמו - אין תרומתן תרומה, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפילו ברשות ישראל - אין תרומתו תרומה. וכו'.

ר' יצחק אומר משום רבי אלעזר: תרומת חרש לא תצא לחולין, מפני שהוא ספק.[ רש"י: אלא היינו טעמא דמספקא ליה דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה וחיישינן שמא בשעת קידושין חלים היה]⁴⁶⁷.

שם:

[פרק ד' הלכה ט']:

חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, אבל השוטה שקידש פקחת או פקח שקידש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

לפיכך אם בא כו'.

עיין בהשגות ועיין מש''כ רבינו לקמן בהלכות גירושין פי''ד הט''ו ע''ש

ולענין אם זנתה אשת חרש אם מותרת לבעלה ע''ש בירושלמי ועיין בתוס' יבמות דף נ''א ע''ב גבי נשואין דרבנן אם נאסרה על בעלה אם זנתה ע''ש וע''ש דף ק''י ע''א גבי ההוא עובדא דהוה בנרש דאמר שם קדש בביאה מאי כו'.

ולכאורה הא כיון דקדש בביאה, שוב נאסרה על בעלה הראשון דמדרבנן הויא אשתו וע''כ הויא מדעתה דאל''כ לא הויא קדושין, וא''כ מה הועילו בזה שהפקיעו קדושין של השני הא מ''מ אסורה על הראשון. וצ''ל דמיירי כגון שהיתה תחילתה באונס וסופה ברצון דלא נאסרה על בעלה כמבואר בכ''מ, ומ''מ לענין קדושין שפיר הוה קדושין, דהא קיי''ל דסוף ביאה קונה ועיין תוס' ב''ק דף מ''א ע''א ע''ש דאם קודם הביאה היה אונס כיון דהביאה ברצון נאסרה על בעלה ע''ש ועיין בירושלמי סוטה פ''ד דמרבה שם דתחילתה ברצון וסופה באונס נאסרה על בעלה ובאמת קשה למה לן זה הריבוי, הא אסורה מכח תחילת הביאה שהיתה ברצון

אך נ''ל דנ''מ להך דקדושין דף י' ע''א כגון שהערה בה ובתוך הביאה קבלה קדושין מאחר, וא''כ מקודשת לשני והיאך לעביד הראשון, ע''כ צריך שיפרוש ממנה כמו בהך דשבועות דף י''ח ומ''מ נאסרה על בעלה השני, דהא גם המשמש באבר מת נאסרה על בעלה, עיין בסוטה דף כ''ו ע''ב ובפירוש המשניות לרבינו בפ''ז דסנהדרין ע''ש וזהו דאמר בירושלמי דסוטה הנ''ל דתחילתה ברצון אף דהיה בהיתר ר''ל כה''ג, מ''מ נאסרה על בעלה כיון שהיא הביאה האונס עליה.

ובאמת לרבא שם קשה, דהא לדידיה הויא קדושין שאין מסורין לביאה ועיין בירושלמי פ''ט דגיטין ולקמן בפ''ח הי''ג ע''ש בדברי ה''ה ז''ל בשם הירושלמי אם נימא דגבי תנאי ע''מ שתבעלי ר''ל נמי גמר ביאה ובאמת נ''ל דזה כוונת התורת כהנים הובא לקמן בהלכות איסורי ביאה פכ''א בה''ה, ואל אשה בנדת טומאתה אין לי אלא שלא יגלה, לא יקרב מנין כו'. אין לי אלא נדה שאר עריות מנין ע''ש בדברי רבינו ז''ל בספר המצוות ובדברי הרמב''ן ז''ל ועיין בירושלמי סנהדרין פ''ז ה''ט ופ''ז דשבת אך באמת ר''ל כך, דהנה עיין בשבועות דף י''ח ע''ב ובירושלמי פ''ב דהוריות יליף מהך לא תקרב אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאסור לפרוש כו' ר''ל דסוף ביאה בלא תחילת ביאה יש בו ג''כ אזהרה וכרת, וזהו דר''ל דגם בשאר עריות ר''ל באשת איש וכהך עובדא דקדושין דף י' ע''א וכמו שכתבתי.

והנה רבינו כתב כאן רק אם בא פקח והנה לפי מה דקיי''ל ביבמות דף ק''י וקי''א דחרשת קנויה ומשוירת, א''כ לפי זה י''ל דגם אחר יכול לקנותה וזה תליא בהנך גירסות דשם במשנה

וע''ש דף נ''א ע''א ועיין בירושלמי פ''ג דקדושין ה''א כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד אפילו קדושי מאה תופסין בה ע''ש אך לפי זה קשה, דא''כ למה בהך דיבמות דף ס''ח ע''א אמר דהטעם דחרש אינו מאכיל משום דלאו בר קנין הוא ועיין בגיטין דף נ''ה ע''א ואמאי לא נימא כיון דהיא משויירת, א''כ אינה כולה של כהן, והויא כהך דאמרינן בירושלמי פי''א דתרומות ותוספתא פ''ט דיבמות דאם יש לישראל אפילו אחד ממאה אינה אוכלת.

וצ''ל כך, דבאמת כך דהנה שם מבואר דמה דבת ישראל שנישאת לכהן אוכלת בתרומה משום קנין כסף ע''ש בתוס' בשם ספרי ועיין בירושלמי פ''ט דיבמות על הך ובת כהן מתלמודתו של כהן ע''ש ועיין ביבמות דף פ''ו ע''א מכלל דנשואה נותנת רשות, ויליף לה מן אתם וביתכם ע''ש.

ר''ל כך, דשני דינים יש, דארוסה בת ישראל אוכלת מן התורה רק בגדר קנין כספו, ונשואה אוכלת משום דהיא עצמה קרויה כהנת.

וזהו ג''כ מה דס''ל לרש''י ביבמות דף נ''ו ע''ב גבי אלמנה לכהן גדול ארוסה בת ישראל אוכלת מחמת קנין כספו ויבמה לאחר יבום אוכלת רק משום נשואין לא משום קנין, עיין תוס' יבמות דף ס''ז ע''ב

ורש''י כתובות דף נ''ח ע''א ד''ה והאי ע''ש

וזהו ג''כ ר''ל מה דס''ד בגמרא דקדושין דף ה' ע''א ומה כסף שאינו מאכיל ר''ל שאינו מאכיל בדרך אישות רק בגדר קנין, וס''ל לגמרא דידן דרק האישות של חרש וחרשת הוה משוייר ולא הקנין, אבל הירושלמי ס''ל דחרש אין לו קנין כלל אפילו מדרבנן, אך מ''מ אישות יש לו.

ומ''מ בת כהן הנשואה לישראל חרש, לשיטת הירושלמי מותרת לאכול בתרומה אף מדרבנן, וגמרא דידן לא ס''ל כן, רק מדרבנן יש לו בה קנין [בהלכות גירושין פי''א הט''ו מציין רבינו לירושלמי וז''ל:

דהירושלמי לשיטתיה דס''ל דחרש אין לו קנין כלל באשה אפילו מדרבנן, רק צריך גט זה הויא תקנה

ולכך ס''ל בהירושלמי פ''ז דבת כהן שנשאת לחרש ישראל מותרת לאכול בתרומה משא''כ לדידן עכ''ל שם].

י''ל ג''כ דאסורה לחזור לראשון. ועיין בירושלמי פ''ד דיבמות הלכה א' ע''ש ותוס' חולין דף ד' ע''ב גבי חמצן של עוברי עבירה.

ביאור ההלכה.

כל מה שתיקנו חכמים כעין דאורייתא תיקנו, משום כך כתבו התוס' שגם בנשואין דרבנן, כגון נשואי חרש או קטן, אם זינתה האשה – נאסרת על בעלה כמו א''א דאורייתא.

מקשה רבינו מהמעשה דנרש ביבמות, בקטנה שנתקדשה וכשגדלה והושיבוה באפריון לחופתה, בא אחר וחטפה וקידשה בביאה, ולא הצריכוה גט מהשני אלא הפקיעו את קדושיו. ואם נאמר כתוס' שנאסרה על הראשון כיון שזינתה ברצון (שהתקדשה לשני בביאה) – מה הועילו חכמים בהפקעת קדושי שני, הרי היא בין כך אסורה לראשון.

מבאר רבינו ששם מדובר שהיה תחילתה באונס וסופה ברצון, הלכך אינה נאסרת על בעלה, וגם מקודשת לשני בביאה כי סוף ביאה קונה וסופה היה ברצון, אלא שחכמים הפקיעו קדושיו.

עוד מבאר רבינו כאן, שהפסוק הנאמר בעריות "לא תקרב", שהרמב''ם לומד מזה שאף הקרב לאחת מן העריות בחיבוק ונישוק כו' – לוקה, והרמב''ן חולק כו'.

מחדש רבינו שהפירוש הוא כבתו''כ שם והירושלמי, שהמשמש עם הטהורה ונטמאת, ימתין עד שימות האבר כו', כי הפירוש אל תקרב משמעו אל תפרוש - "סוף ביאה בלא תחילת ביאה, יש בו ג''כ אזהרה וכרת" - דגם אם היתה תחילת ביאה בהיתר (ופירשה נדה), אסור לפרוש מיד (לא תקרב פירושו לא תפרוש, כדלקמן). או שהיתה תחילת ביאה בהיתר שרצתה להתקדש בביאה, ופשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר [דאז מקודשת לשני כיון שרק סוף ביאה קונה] – כשיפרוש ממנה הראשון - אסור לפרוש מיד אלא ימתין עד שימות כו', משום לא תקרב – לא תפרוש, (ואעפ''כ תיאסר על השני, כי גם המשמש באבר מת – אוסרה על בעלה אע''פ שאינו חייב מיתה).

עוד מבאר רבינו, שיש שני דינים: ישראלית הארוסה לכהן אוכלת תרומה משום שהיא קנין כספו, והנשואה לכהן אוכלת תרומה משום שהיא בעצמה כהנת, ולא משום קנין. ולכן יבמה אוכלת משום נשואין אע''פ שאינה קנין כספו [כגון בא על יבימתו בשוגג, שאין לו בה קנין, ואעפ''כ אוכלת משום אישות, אבל בא עליה ביאה גמורה – נעשית קנין כספו]. לפי זה, כהן חרש אינו מאכיל ישראלית הארוסה לו משום דלאו בר קנין הוא, ואינו מאכיל את הנשואה לו, כיון שאין האישות והנשואין גמורים אלא היא קנויה ומשויירת, כדלקמן.

רבינו מבאר כאן ובכ''מ שיש בקדושין שני דברים – אישות – שאסורה על כל העולם, וקנין – שהיא קנויה לבעלה.

מצינו איסור ללא קנין, וזה ביבמה אליבא דשמואל, שאם בא על יבימתו בשוגג, הויא אשתו גמורה, והבא עליה חייב מיתת ב''ד, ואעפ''כ אין לו בה קנין. וכן בקדושי חרש: "אבל הירושלמי ס''ל דחרש אין לו קנין כלל אפילו מדרבנן, אך מ''מ אישות יש לו. ומ''מ בת כהן הנשואה לישראל חרש, לשיטת הירושלמי מותרת לאכול בתרומה אף מדרבנן, וגמרא דידן לא ס''ל כן" כו',

וז''ל רבינו כת''י על הגליון קדושין ב':

דאסר לה אכ''ע כהקדש, עיין לקמן דף ז', -

אמר רבא: התקדשי לי לחציי - מקודשת, חצייך מקודשת לי - אינה מקודשת כו'. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: וניפשטו לה קידושי בכולה, מי לא תניא: האומר רגלה של זו עולה - תהא כולה עולה? ופי' רש''י: ניפשטו קידושי בכולה - כי אמר חצייך מקודשת לי דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה.

ותו''י נדרים דף ו' גבי יד לקדושין –

תימה, מהיכי תיתי יד לקדושין כו', וי''ל דקדושין נמי כיון דאסר לה אכו''ע כהקדש, לכך מספקא לן דשמא יש יד לקדושין כמו הקדש.

ועיקר הדבר, אם עיקר ע''י שקנויה לו – אסורה אעלמא, או שע''י שאסורה אעלמא – קנויה לו, וזה שני גדרים, וכמו ביבמה [שאינה קנויה ליבם ואסורה לשוק. או הבא על יבימתו בשוגג, שאין לו בה קנין אליבא דשמואל, ואעפ''כ אסורה לעלמא בגדר אשת איש].

וכמו בקדושי חרש וחרשת לשיטת הירושלמי [יבמות פ''ז ה''ד: חרש פוסל, לא כן תני ר' חייה אשתו של חרש ושל שוטה, טובלת מחיק בעלה ואוכלת כו'] דרק אסורה אעלמא... ולא קנויה לו, ע''ש גבי אוכלת בתרומה. ע''כ מהגליון כת''י רבינו.

לקמן מבאר רבינו את הירושלמי: ומ''מ בת כהן הנשואה לישראל חרש, לשיטת הירושלמי מותרת לאכול בתרומה אף מדרבנן, וגמרא דידן לא ס''ל כן, רק מדרבנן יש לו בה קנין [ולכן אסורה לאכול מדרבנן].

חרשת קנויה ומשויירת, וקטנה קנויה ואינה קנויה.

בהלכה דידן פוסק הרמב''ם שחרש שנשא פקחת, אין הקדושין גמורים מהתורה אלא רק מדברי סופרים, לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפיקחת – הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורים כו'. הרמב''ם מדייק "אם בא פקח", מה הדין אם בא חרש וקידש אשת חרש הפיקחת.

מבאר רבינו [כמו שנתבאר לעיל שבכל נשואין יש שני דברים, קנין, שהיא קנויה לו, ואיסור שהיא אסורה לאחרים], שהדבר תלוי במחלוקת בבלי וירושלמי, האם תקנת חכמים בקדושי חרש או חרשת, זה קנין במקצת "קנויה ומשויירת", או שאין שום קנין אלא רק איסור, שהיא אסורה מדרבנן להנשא לאחר, אבל אין שום קנין.

לדעת הרמב''ם והירושלמי, אין שום קנין ולכן אם קידשה חרש אחר, לא עשה כלום, כי אינו יכול לקנות והיא כבר אסורה עליו מדרבנן.

אבל לדעה שהיא קנויה ומשויירת, גם אם קידשה חרש אחר – מקודשת גם לו - "אפילו קדושי מאה תופסין בה".

בפ''ב הי''ז מהלכות גרושין כותב רבינו:

ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל בהל' אישות, דכמו דאמרינן ביבמות דף ק''י ע''ב. דחרשת קנויה ומשויירת. -

הא דתנן: קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. וכו', כיצד תקנתן? אמר רב חסדא אמר רב: כונס החרשת ומוציאה בגט, וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. אמר רב חסדא, ש"מ קסבר רב: חרשת קנויה ומשויירת, [רש"י: חרשת קנוייה במקצת ומשויירת] קטנה קנויה ואינה קנויה, [רש"י: קטנה ספק קנוייה כולה ספק אינה קנוייה כלל]. [שם כתב רבנו דרק לגבי אישות אמרינן דקנויה ומשויירת, אבל לגבי הקנין שיש לו באשתו - היא קנויה קנין גמור].

ה''נ י''ל גבי חרש - [גמור שאינו שומע ולא מדבר] דקדושין דרבנן שתקנו לו, וכן הגט - הוה קנויה ומשויירת. – מדאורייתא אין קדושיו קדושין, ומדרבנן תקנו שכונס ברמיזה קנין במקצת. עכ''ל שם.

ובמכתבי תורה רי''א כותב רבינו:

גבי קנויה ואינה קנויה, וא''כ למה לן טעם שלא אכלה בתרומה, - [יבמות ס''ח: בת ישראל לכהן (חרש) היא - לא מאכיל, קנין כספו אמר רחמנא, והאי לאו בר קנין הוא]. לימא דלא קנויה לגמרי, אך נ''מ אם זה כמאן דליתא, או ישנו ומעכב כו'.

בצפ''ד סי' מ''ד, ז''ל:

והנה מבואר ביבמות ק''י ע''ב חרשת קנויה ומשויירת ע''ש. ועיין ביבמות דס''ח ע''א גבי אשת חרש קניא בתקנתא דרבנן, ור''ל דס''ל דמדרבנן באשת חרש תקנו שני הדברים –

היא אסורה לעלמא, וגם קנויה לו מדרבנן, ואף דמשויירת, מ''מ מדרבנן יש קצת קנין, ורק לא נגמר, ואין נפ''מ בין חרש לחרשת.

אך הירושלמי ס''ל דרק דרבנן תקנו דאסורה לעלמא, אבל קנין - אין לו כלל בה, לכן בתרומה אם היא בת כהן – תאכל כו' וכו', עכ''פ לדינא כך, לשיטת הרמב''ם ז''ל בפי''ח מהלכות גרושין וכן לשיטת הירושלמי פ''ז דחרש אין לו קנין כלל, רק איסור שאסרה. בנוסח הגט צריך לכתוב רק הרי את מותרת לכל אדם, אבל ושבקית ופטרית וכל הנוסחא שהוא פוטרה ממנו – לא שייך כלל בהגט, כיון דאין לה קנין, או ע''י הגט נתבטל למפרע הקנין ולא מכאן ולהבא, דבגט כתוב רק מכאן ולהבא, א''כ הוה זה להיפך מתקנת חכמים, [כי] - ובגט כתוב מיומא דנן ולעלם, ולכן צריך לכתוב עוד גט לשיטת הרמב''ם והירושלמי, דיהיה הנוסח רק בגדר היתר מאיסורים ולא קנין וסילוק מן הקנין כיון שזה נעשה למפרע וכמ''ש בזה. עכ''ל שם.

ולפי הירושלמי אפילו בת כהן שנישאת לישראל חרש, מותרת להמשיך לאכול תרומה, כי אין לו בה קנין כלל, אבל לדעת הבבלי – אסורה, כי היא קנויה במקצת.

וכן לדעת הירושלמי אשת חרש שנתגרשה ממנו, ונתקדשה לאחר וגירשה – מותרת לחזור לראשון,

דברי הרב עם הפענוח:

לפיכך אם בא כו'.

לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש.

עיין בהשגות –

הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש. א"א טעה בזה שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין.

ועיין מש''כ רבינו לקמן בהלכות גירושין פי''ד הט''ו ע''ש –

פרק י''א הט''ו: חרש שגירש ברמיזה כמו שבארנו והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש, אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח.

(הראב''ד שם: אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח. א"א אני לא מצאתי כן בירושלמי אלא שאמר שאני קורא בה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכך נראה לפי מה שאמר בחרש שגירש]⁴⁶⁸.

ולענין אם זנתה אשת חרש, אם מותרת לבעלה - ע''ש בירושלמי –

אשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונישאת לחרש או לפיקח ואחר כך בא בעלה תצא מזה.

ועיין בתוס' יבמות דף נ''א ע''ב גבי נשואין דרבנן אם נאסרה על בעלה אם זנתה ע''ש –

אי ביאת ראשון ביאה כו' - ואין לומר משום דהני נשואין דרבנן נינהו לא חשו לאוסרה, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.

וע''ש דף ק''י ע''א גבי ההוא עובדא דהוה בנרש דאמר שם קדש בביאה מאי כו' –

והא ההיא עובדא דהוה בנרש, ואיקדישה כשהיא קטנה, וגדלה ואותביה אבי כורסייא, ואתא אחרינא וחטפה מיניה, ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם, ולא הצריכוה גיטא מבתרא, אמר רב פפא: בנרש מינסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסייא. רב אשי אמר: הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.

ולכאורה הא כיון דקדש בביאה, שוב נאסרה על בעלה הראשון דמדרבנן הויא אשתו⁴⁶⁹, וע''כ הויא מדעתה דאל''כ לא הויא קדושין, וא''כ מה הועילו בזה שהפקיעו קדושין של השני הא מ''מ אסורה על הראשון - [וקשה על תוס' שאמר שגם בקדושי רבנן אם זינתה אסורה לבעלה].

וצ''ל דמיירי כגון שהיתה תחילתה באונס וסופה ברצון דלא נאסרה על בעלה כמבואר בכ''מ, ומ''מ לענין קדושין שפיר הוה קדושין, דהא קיי''ל דסוף ביאה קונה [וכיון שסוף ביאה היה ברצון – מקודשת].

ועיין תוס' ב''ק דף מ''א ע''א ע''ש דאם קודם הביאה היה אונס, כיון דהביאה ברצון - נאסרה על בעלה ע''ש – כמאן דקטלה דמי - וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה? וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה. (נהרגת בב''ד)⁴⁷⁰.

ועיין בירושלמי סוטה פ''ד דמרבה שם דתחילתה ברצון וסופה באונס נאסרה על בעלה – והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה ואי זו זו? זו שתחילתה ברצון וסופה באונס, ויש לך שאינה תפושה בישראל והיא מותרת ואי זו זו? זו שתחילתה באונס וסופה ברצון. ובאמת קשה למה לן זה הריבוי, הא אסורה מכח תחילת הביאה שהיתה ברצון [שהרי משהערה בה נאסרה].

אך נ''ל דנ''מ להך דקדושין דף י' ע''א – איבעיא להו: תחילת ביאה קונה, או סוף ביאה קונה? נפקא מינה? כגון שהערה בה, ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר. כגון שהערה בה ובתוך הביאה קבלה קדושין מאחר, וא''כ מקודשת לשני [דסוף ביאה קונה], והיאך לעביד הראשון, ע''כ צריך שיפרוש ממנה [באבר מת] כמו בהך דשבועות דף י''ח – [היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד – חייב כו', היכי עביד? אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות כו'].

ומ''מ נאסרה על בעלה השני [אע''פ שפורש באבר מת] - דהא גם המשמש באבר מת נאסרה על בעלה, עיין בסוטה דף כ''ו ע''ב – [והאמר שמואל: שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה; מקנין על ידו, פשיטא, מהו דתימא ושכב איש אותה שכבת זרע אמר רחמנא והא לאו בר הכי הוא, קמ"ל]. ובפירוש המשניות לרבינו בפ''ז דסנהדרין ע''ש – [ואם בעל האדם איזו ערוה שתהיה בלי קישוי אינו חייב עונש כו', אבל הוא דבר אסור [בתרגום הישן: אבל הוא דבר ערוה], וזהו שקוראין אותו חכמים משמש מת, כלומר המשמש באבר מת].

(וא''כ, גם אם יעשה כדין שיפרוש באבר מת תיאסר על בעלה כי יציאתו כביאתו, כמו שבביאה באבר מת נאסרת ה''נ ביציאה נאסרת), וזהו דאמר בירושלמי דסוטה הנ''ל דתחילתה ברצון אף דהיה בהיתר [לפי שהיתה פנויה אז, והוא בעלה כדי לקדשה] - ר''ל כה''ג, מ''מ נאסרה על בעלה ⁴⁷¹ - כיון שהיא הביאה האונס עליה⁴⁷².

ובאמת לרבא שם קשה, דהא לדידיה הויא קדושין שאין מסורין לביאה⁴⁷³.

ועיין בירושלמי פ''ט דגיטין, ולקמן בפ''ח הי''ג ע''ש בדברי ה''ה ז''ל בשם הירושלמי –

ז''ל הה''מ: ולא מצאתי בירושלמי אלא כך: על מנת שתבעלי מפלוני בתחילה, הוא אסור לבעול, עבר ובעל - הותר הגט למפרע ע"כ. אם נימא דגבי תנאי ע''מ שתבעלי ר''ל נמי גמר ביאה⁴⁷⁴.

ובאמת נ''ל דזה כוונת התורת כהנים הובא לקמן בהלכות איסורי ביאה פכ''א בה''ה, ואל אשה בנדת טומאתה אין לי אלא שלא יגלה, לא יקרב מנין כו'. אין לי אלא נדה שאר עריות מנין, ע''ש בדברי רבינו ז''ל בספר המצוות –

והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה. ולשון ספרא [פי"ג ה"ב] לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו תלמוד לומר לא תקרבו לגלות.

ובדברי הרמב''ן ז''ל – [חולק על הרמב''ם המחייב מלקות על חיבוק ונישוק כו' וז''ל]: והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק - לאו ומלקות ... והעולה מכל זה שלא נמנה ענין הקריבה לאו בפני עצמו. אלא קריבה שלגילוי ערוה אסר הכתוב. וכך אמרו עוד בסנהדרין בגמרא דבני מערבא (פ"ז סה"ז) כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אמר רבי יוסי בר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה.

ועיין בירושלמי סנהדרין פ''ז ה''ט –

רבי חייה בר אדא בשם רבי חנינה ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה א"ר יוסי בי ר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה.

ופ''ז דשבת – ה''ב: התיב רבי אלעזר והכתיב ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שאירו הערה, א"ל לצורך יצאת לידון בערייה. א"ל והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגילה את ערותה את מקורה הערה, אמר ליה לצורך יצאת לידון בה את המערה כגומר, שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה משם טומאה לא נעשה בו את המערה כגומר לפום כן צרך מימר כו'.

אך באמת ר''ל כך, דהנה עיין בשבועות דף י''ח ע''ב – אלא, אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא ניפריש מיד, מנלן? אמר חזקיה, אמר קרא: ותהי נדתה עליו, אפי' בשעת נדתה תהא עליו. אשכחן עשה, לא תעשה מנלן? אמר רב פפא, אמר קרא: לא תקרב, לא תקרב נמי לא תפרוש הוא, דכתיב: האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך.

ובירושלמי פ''ב דהוריות יליף מהך לא תקרב אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאסור לפרוש כו' –

תני כהדא דחזקיה ואם שכב ישכב איש אותה אין לי אלא משמש עם הטמאה חייב, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד מהו שיהא חייב, תלמוד לומר ותהי נדתה ואפילו פירשה - עליו נדתה, מה יעשה רב הושעיה רב יהודה בשם שמואל יצן, לא היצן אמר רבי יוסי קורא אני עליו אל תקרב - אל תפרוש, קריבה – פרישה, רב חונא בשם רב אבא כהדא האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קידשתיך.

ר''ל דסוף ביאה [פרישה] בלא תחילת ביאה יש בו ג''כ אזהרה וכרת, וזהו דר''ל דגם בשאר עריות ר''ל באשת איש [יש בה אזהרה לסוף ביאה אע''פ שלא היתה תחילת ביאה באיסור, ואיך יתכן תחילת ביאה בהיתר וסופה באיסור?] - וכהך עובדא דקדושין דף י' ע''א וכמו שכתבתי. [הלאו דלא תקרב הוא רק לאסור על סוף ביאה היכא דלא היה תחילת ביאה באיסור, כגון פירשה נדה כו' ולא על קריבה לעריות חיבוק ונישוק כו', דלעיל]⁴⁷⁵.

והנה רבינו כתב כאן רק אם בא פקח –

לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש. [משמע שאם בא חרש וקידשה אינה מקודשת]. והנה לפי מה דקיי''ל ביבמות דף ק''י – [ע''ב: הא דתנן: קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. וכו', כיצד תקנתן? אמר רב חסדא אמר רב: כונס החרשת ומוציאה בגט, וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. אמר רב חסדא, ש"מ קסבר רב: חרשת קנויה ומשויירת, [רש"י: חרשת קנוייה במקצת, ומשויירת], וקי''א – [אי אמרת בשלמא חרשת קנויה ומשויירת כו']. –

דחרשת קנויה ומשוירת, א''כ לפי זה י''ל דגם אחר יכול לקנותה [גם חרש, ולא רק פקח], וזה תליא בהנך גירסות דשם במשנה – [קי''א ע''ב: "קטנה וחרשת, בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת - פסל את הקטנה", [משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא כו']⁴⁷⁶.

וע''ש דף נ''א ע''א – [ומאמר אחר מאמר לא קני - דהא קני ליה קמא, כו', ואילו ביאה אחר מאמר מהני כו' ע''ש].

ועיין בירושלמי פ''ג דקדושין ה''א כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד - אפילו קדושי מאה תופסין בה ע''ש – [ה''א: כדון כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד, אפי' קידושי מאה תופסין בה].

אך לפי זה קשה, דא''כ למה בהך דיבמות דף ס''ח ע''א אמר דהטעם דחרש אינו מאכיל משום דלאו בר קנין הוא – [והחרש כו', ואי בת ישראל לכהן היא - לא מאכיל, קנין כספו אמר רחמנא, והאי לאו בר קנין הוא].

ועיין בגיטין דף נ''ה ע''א – ועל קטנה בת ישראל. ואילו חרשת לא אכלה, מ"ט? גזירה שמא יאכיל [כהן שאין קניינו קנין] חרש בחרשת כו'.

ואמאי לא נימא כיון דהיא משויירת, א''כ אינה כולה של כהן, והויא כהך דאמרינן בירושלמי פי''א דתרומות –

תני מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה בו שאינו מאכילו בתרומה תלמוד לומר וכהן כי יקנה.

ותוספתא פ''ט דיבמות – ה''ב: כהן שקנה עבד, ולישראל אפילו אחד ממאה בו - אינו אוכל בתרומה. דאם יש לישראל אפילו אחד ממאה אינה אוכלת.

וצ''ל כך, דבאמת כך דהנה שם מבואר דמה דבת ישראל שנישאת לכהן אוכלת בתרומה משום קנין כסף ע''ש בתוס' בשם ספרי – [יבמות ס''ח ע''א: ונשואה (אוכלת בתרומה) - דריש בספרי מכל טהור בביתך, ואית דמפיק לה מאתם וביתכם, ההיא דספרי אסמכתא הוא וכמה דרשות יש בגמרא שדורש בתורת כהנים ובספרי מפסוקים אחרים].

ועיין בירושלמי פ''ט דיבמות על הך ובת כהן מתלמודתו של כהן ע''ש –

ה''ט: רבי ליונטי בעא קומי רבי יונה ניחא בת כהן שנישאת לישראל חוזרת ואוכלת בת ישראל שנישאת לכהן הואיל והיא ראויה לוכל למה אינה אוכלת אמר ליה כן אמר רבי זעירה רב ענן בשם רב מהו בת כהן מתלמדתה של כהן כמה דתימר בת בבל השדודה וכי בת בבל היתה אלא שנעשית כמעשה בבל.

ועיין ביבמות דף פ''ו ע''א –

והתניא: ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם - לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום. מכלל דנשואה נותנת רשות, ויליף לה מן אתם וביתכם ע''ש.

ר''ל כך, דשני דינים יש, דארוסה בת ישראל אוכלת מן התורה רק בגדר קנין כספו, ונשואה אוכלת משום דהיא עצמה קרויה כהנת⁴⁷⁷.

וזהו ג''כ מה דס''ל לרש''י ביבמות דף נ''ו ע''ב גבי אלמנה לכהן גדול ארוסה בת ישראל אוכלת מחמת קנין כספו – רש''י: לשון אחר והוא עיקר - אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה כו', וקאמר ר' מאיר אלמנה לכ"ג אע"פ דקדושיו קדושין וקנין כספו היא לא תאכל בתרומה כשאר הארוסות לכהן שאוכלות מן התורה, מ"ט דמשתמרת לביאת עבירה ור' אלעזר ור"ש מכשירין דהא קנין כספו היא כו'.

ויבמה לאחר יבום אוכלת רק משום נשואין, לא משום קנין, עיין תוס' יבמות דף ס''ז ע''ב – קנין כספו ... ובירושלמי דפרק אע"פ הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והיינו בלא ביאה דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא והיינו טעמא דמשנה.

ורש''י כתובות דף נ''ח ע''א ד''ה והאי ע''ש –

והאי קנין אחיו הוא - וכי מיית ליה פקע ליה קנינו, אבל כנסה - הרי היא אשתו לכל דבר והכתוב קראה אשתו דכתיב ולקחה לו לאשה דקנייה בביאה, וכי היכי דקידושי ביאה מאכילין בארוסה דאיתקיש הוויות להדדי, כך מאכילין ביבמה.

וזהו ג''כ ר''ל מה דס''ד בגמרא דקדושין דף ה' ע''א ומה כסף שאינו מאכיל – [אמר רב הונא: חופה קונה מקל וחומר, ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה - קונה, חופה שמאכלת בתרומה - אינו דין שתקנה. וכסף אינו מאכיל? והאמר עולא: דבר תורה, ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי קנין כספו הוא, ומה טעם אמרו אינה אוכלת? גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקנו לאחיה ולאחותיה]. ר''ל שאינו מאכיל בדרך אישות רק בגדר קנין.

וס''ל לגמרא דידן דרק האישות של חרש וחרשת הוה משוייר ולא הקנין, אבל הירושלמי ס''ל דחרש אין לו קנין כלל אפילו מדרבנן, אך מ''מ אישות יש לו⁴⁷⁸.

ומ''מ בת כהן הנשואה לישראל חרש, לשיטת הירושלמי מותרת לאכול בתרומה אף מדרבנן, וגמרא דידן לא ס''ל כן, רק מדרבנן יש לו בה קנין [ולכן אסורה לאכול מדרבנן]⁴⁷⁹.

ועיין בירושלמי פ''ד דיבמות הלכה א' ע''ש –

ר' לעזר שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה אמר ליה אפילו אשם תלוי אין בה רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן רבי הילא בשם רבי לעזר אפילו אשם תלוי אין בה מכיון דאת אמר אפילו אשם תלוי אין בה ובא אחר וקידשה נתפשו בה קידושין גירש מותרת להינשא לראשון כו'⁴⁸⁰.

ותוס' חולין דף ד' ע''ב גבי חמצן של עוברי עבירה –

וא"ת מאי פריך בריש פרק בתרא דע"ז (דף סב.) גבי השוכר הפועל לעשות עמו יין נסך שכרו אסור מ"ט? אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור, והרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה, ותנן מכרם וקדש בדמיהם מקודשת. ומאי קשיא הא לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור גם לאחרים כמו יין נסך עצמו, ולהכי פריך שפיר, דאי אסור גם לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת, כיון דגם היא אסורה ליהנות?, ונהי דאמרינן בריש כל שעה (פסחים דף כא:) דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן דחוששין לקדושין, מ"מ מקודשת גמורה לא הויא, דאם בא אחר וקדשה חוששין לקידושי שניהם⁴⁸¹.

פרק ד' הלכה י''ד:

המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת יבמה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה, ואע"פ שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו הרי זה מגרש בגט.

וכן היבם כו' חוץ מיבמה שנתקדשה כו'.

הנה נ''ל דזה רק אם היבם חלץ לה אח''כ, אבל אם בא עליה לא הוה קדושין, רק דמ''מ אסור לבוא עליה מחמת דהוה כמו בא על אשת איש וכעין מש''כ בירושלמי פ''ט דגיטין דאינו יכול להפקיע זכות שזכתה לו תורה שיהיה יכול ליבמה.

וכן מוכח בירושלמי פ''א דיבמות

והוה כמו בקדושי יעוד למ''ד מעות הראשונות לקדושין נתנו, כמבואר בקדושין דף י''ט ע''ב ועיין בתוס' יבמות דף ט''ז ע''א ד''ה בני ע''ש והנה בירושלמי דקדושין פ''א מבואר דרק קדושין אינו יכול להפקיע מידי יעוד, אבל נשואין הכל מודים ששיחק לו אב באדון ע''ש ר''ל דאז הוה כמו מעשה, ואינו יכול לבטלה וא''כ לפי זה למה דחק בגמרא דילן ביבמות דף צ''ב ע''ב קדושין אין בה, נשואין יש בה, לימא כה''ג

ועיין בתוס' יבמות דף י''ח ע''ב ד''ה שומרת יבם ושם דף ק''ט ע''ב קסבר המקדש אחות יבמה וי''ל שם ג''כ כן דנשואין מפקיעין, לא קדושין, ועיין בתוספתא כאן פ''ו דיבמות או שקידשה היא את עצמה אומרים לו המתן כו' מבואר ג''כ כן ועיין בתמורה דף כ''ה ע''א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע''ש

ובאמת הא דאינו תופס קדושין באשת איש, מלבד הטעם דערוה - עיין קדושין דף ס''ז ע''ב עוד יש טעם משום דהויא קנויה כבר לאדם אחר, ונ''מ גבי שפחה חרופה קודם שחרור עיין לקמן בהלכה ט''ז לשיטת רבינו ז''ל דלא ס''ל כשיטת רש''י ביבמות דף נ''ה דלכך נקראת שפחה חרופה חייבי לאוין משום לאו דלא יהיה קדש דס''ל לקמן בהלכות איסורי ביאה פי''ב דגבי שפחה ליכא לאו זה וע''כ משום דס''ל דהויא גדר אשת איש, ועיין מש''כ בזה לקמן.

ולכך אם קידשה אחר אינה מקודשת אף דאינה ערוה.

ביאור ההלכה.

מבאר, שתי סיבות מדוע אין תופסין קדושין בא''א. א') היא ערוה ואין קדושין תופסין בעריות (הוקשו כל העריות לאחות אשה כו'). ב') משום שהיא כבר קנויה לאדם אחר⁴⁸².

ולכן אף באשה שאינה ערוה, אם היא קנויה לאדם אחר – אין קדושין תופסין בה, וזו היא שפחה חרופה שלדעת הרמב''ם אינה ערוה (איסורה מד''ס), ואעפ''כ אין קדושין תופסין בה מכיון שהיא קנויה לעבד העברי שקידשה, והיא בגדר א''א.

ולפי זה מחדש רבינו, שהדין שזר שקידש יבמה הזקוקה ליבום – היא ספק מקודשת, זה רק אם חלץ לה היבם אח''כ, אבל אם בא עליה – פקעו קדושי הראשון לגמרי ואינה צריכה ממנו גט. (אא''כ הזר נשאה – אז פקעה זכות היבם כדלקמן). כי אף שהזקוקה ליבום איננה ערוה, מ''מ יש עליה גדר א''א משום שהיא קנויה ליבם (יש לו בה זכות שזיכתה לו התורה).

דברי הרב עם הפענוח.

וכן היבם כו', חוץ מיבמה שנתקדשה כו'.

הנה נ''ל דזה [יבמה לזר – מקודשת מספק] - רק אם היבם חלץ לה אח''כ, אבל אם בא עליה [היבם] - לא הוה [קדושי הזר] - קדושין, רק דמ''מ אסור [היבם] לבוא עליה [אחר שנתקדשה לזר] מחמת דהוה כמו בא על אשת איש, וכעין מש''כ בירושלמי פ''ט דגיטין דאינו יכול להפקיע זכות שזכתה לו תורה שיהיה יכול ליבמה⁴⁸³.

וכן מוכח בירושלמי פ''א דיבמות –

ה''א: רבי יודן בעי כמאן דאמר הכל מודין בצרה שהוא חייב, [אם יבם אחת מהיבמות, אסור ליבם את צרתה, ואם בא עליה הוא או אחיו - חייב כרת דהויא אשת אח שלא במקום מצוה, אבל בחלוצה, אם חלץ לה וחזר ובא עליה, לדעת ר' יוחנן ביאתו ביאה ואינו חייב כרת] - קידש אחד מן השוק את אחת מהן, ובא היבם וחלץ לה ובא עליה - ופקעו ממנה קידושין, [כיון שבא עליה נפקעו קדושי הזר], חלץ לחבירתה [דאז הכל מודים בצרה שהוא חייב, שאם יבוא חייב כרת כי היא צרת חלוצתו ונפקעה זיקתה] ובא עליה, למפריעה חלו עליה קידושין (של הראשון).

והוה כמו בקדושי יעוד למ''ד מעות הראשונות לקדושין נתנו, כמבואר בקדושין דף י''ט ע''ב – המוכר את בתו, והלך וקידשה לאחר כו' - וחכ"א: אם רצה לייעד – מייעד.

ועיין בתוס' יבמות דף ט''ז ע''א ד''ה בני ע''ש –

ועוד אמר רבי יצחק ד"לא תהיה אשת המת לאיש זר" משמע, דאפילו ע"י הויה דהיינו קידושין - לא תהיה לאיש זר, דלהכי אפקיה בלשון הויה, עכ''ל⁴⁸⁴.

והנה בירושלמי דקדושין פ''א מבואר דרק קדושין אינו יכול להפקיע מידי יעוד, אבל נשואין הכל מודים ששיחק לו אב באדון ע''ש – הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון.

ר''ל דאז הוה כמו מעשה, ואינו יכול לבטלה⁴⁸⁵.

וא''כ לפי זה למה דחק בגמרא דילן ביבמות דף צ''ב ע''ב קדושין אין בה, נשואין יש בה - אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: יבמה - קדושין אין בה, נשואין יש בה. אי קדושין אין בה, נשואין נמי אין בה, אימא: קדושין ונשואין אין בה. ואיבעית אימא: מאי נשואין יש בה? בזנות, כדרב המנונא, דא"ר המנונא: שומרת יבם שזינתה - אסורה ליבמה. ואי בעית אימא, לעולם כדאמרן מעיקרא: קדושין אין בה, נשואין יש בה, דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים.

לימא כה''ג?⁴⁸⁶.

ועיין בתוס' יבמות דף י''ח ע''ב ד''ה שומרת יבם – שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו' - אר"י דדוקא קידש אומרים לו המתן מלישא משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו, אבל אם נשא כבר שהיא אשתו גמורה, פקע לה זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעול.

ושם דף ק''ט ע''ב קסבר המקדש אחות יבמה –

גדולה וקטנה ומת בעל גדולה כו' ר"ג אומר: אם מיאנה וכו'. בעא מיניה רבי אלעזר מרב: מאי טעמא דר"ג? משום דקסבר: קידושי קטנה מיתלא תלו, וכי גדלה גדלי בהדה אע"ג דלא בעל, או דלמא משום דקסבר: המקדש אחות יבמה - נפטרה יבמה והלכה לה, אי בעל אין, אי לא בעל לא? (כשתגדל ויבעל ותהא מקודשת מעתה, ואז תיפקע הזיקה לאחותה הגדולה), אמר ליה: היינו טעמא דר"ג, משום דקסבר: המקדש אחות יבמה - נפטרה יבמה והלכה לה, אי בעל אין, אי לא בעל לא.

וי''ל שם ג''כ כן דנשואין מפקיעין, לא קדושין (אם יקדש היבם את אשתו הקטנה שנית כשתגדל, לא תיפקע הזיקה שיש לו לאחותה הגדולה, רק אם בא עליה דהוו נשואין - אז פוקעת הזיקה).

ועיין בתוספתא כאן פ''ו דיבמות, או שקידשה היא את עצמה אומרים לו המתן כו' – [ה''ד: שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה או שקידשה היא את עצמה, משם ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרין לו המתן עד שיעשה מעשה או עד שתחלוץ או עד שתתיבם]. מבואר ג''כ כן - [שרק אם נתקדשה אומרים לו המתן אבל אם נישאת - לא תצא].

ועיין בתמורה דף כ''ה ע''א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע''ש – [היינו דבעי אילפא, אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר, לקט הוי או הפקר הוי? לקט הוי - שכן קדושתו בידי שמים, או דלמא הפקר הוי - שכן זוכין בו עניים ועשירים? ואמר אביי: מאי תיבעי ליה? דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים? ה"נ: דברי מי שומעים?].

(היבם יכול לעקור את קדושי הזר, כי התורה נתנה לו זכות, ודברי הרב כו', וכן האדון בייעוד, כדלעיל פ''ג ה''כ).

ובאמת הא דאינו תופס קדושין באשת איש, מלבד הטעם דערוה, עיין קדושין דף ס''ז ע''ב – [אלא א"ר יונה, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע, אמר קרא: כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, הוקשו כל העריות כולם לאחות אשה, מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין, אף כל עריות כולם לא תפסי בה קידושין].

עוד יש טעם משום דהויא קנויה כבר לאדם אחר, ונ''מ גבי שפחה חרופה קודם שחרור (שהיא קנויה עדין לאחר, ואינה ערוה לדעת הרמב''ם) –

עיין לקמן בהלכה ט''ז –

המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם. –

לשיטת רבינו ז''ל דלא ס''ל כשיטת רש''י ביבמות דף נ''ה, דלכך נקראת שפחה חרופה חייבי לאוין משום לאו דלא יהיה קדש – [שפחה חייבי לאוין היא - דכתיב בה לא יהיה קדש]. דס''ל לקמן בהלכות איסורי ביאה פי''ב דגבי שפחה ליכא לאו זה – [הי''א: לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים כו']. (וא''כ מדוע הגמרא קוראת לה חייבי לאוין, היכן הוא הלאו לפי הרמב''ם) - וע''כ משום דס''ל דהויא גדר אשת איש⁴⁸⁷.

ועיין מש''כ בזה לקמן.

ולכך אם קידשה אחר - אינה מקודשת, אף דאינה ערוה.

פרק ד' הלכה ט''ו:

המקדש גויה או שפחה אינן קידושין אלא הרי היא אחר קידושין כמו שהיתה קודם הקידושין, וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין.

המקדש כו'.

ולענין למ''ד כותים גירי אריות הם, אם קידשה אם הוה קדושין, עיין מש''כ התוס''י יומא דף נ''ה ע''ב, דאף דכותים גירי אריות, מ''מ הוו בגדר בני ברית לגבי תרומה ע''ש והטעם י''ל משום דמבואר בירושלמי פ''ד דקדושין ה''א דגרים הם ואין דוחין אותם כדרך שדוחין כו' אבל מקבלין אותם מיד.

ועיין בירושלמי פ''א דשקלים ה''ט ובפירוש המשניות שם ע''ש ועיין בהך דשבת דף מ''ו ובתוס' סוטה דף כ''ה ע''ב דדוקא היכא דמדחינן אז אמרינן מי יימר כו' ע''ש.

ובזה יש ליישב דברי רש''י בסנהדרין דף נ''א ע''א ד''ה ולכותים דס''ל דאיכא לאו דלא תתחתן, ומ''מ היא אשת איש, והיינו משום דר''ש לשיטתיה דס''ל דכותים גרי אריות ומ''מ בני ברית הם וכמ''ש.

ועיין תוס' יבמות דף ס''ח ע''ב ד''ה נכרי ע''ש ומ''ש הר''ן ז''ל ריש פ''ד דקדושין ע''ש ובזה יש ליישב דברי הירושלמי ספ''ז דיבמות פתר לה בעכו''ם פסול כו' ומה שייך לומר גבי עכו''ם ובזה אתי שפיר דר''ל כמו גרי אריות.

ביאור ההלכה.

הרמב''ם בהלכות איס''ב פי''ג הט''ו פוסק: שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

ומבאר רבינו שאף גר "המתגייר לשם אהבה וכן איש מפני אשה וכן אשה מפני איש" כו', אף שאינו גר צדק, מ''מ "דאותם גרים אם אח''כ באו להתגייר – מקבלין אותם מיד, ואין דוחין אותם".

לפי זה מבאר רבינו שהכותי שקידש בת ישראל חוששין לקדושיו אף למ''ד כותים גירי אריות הם, מפני שאם ירצו להתגייר – מקבלים אותם מיד ואין דוחין אותם כמו שאר גרים, הלכך כיון שבידו להתגייר - חשבינן להו כישראל לגבי כמה דברים כו', אף קודם שהתגייר שנית.

הלכך, גוי ועבד הבא על אשת ישראל הוולד כשר, אבל כותי הבא על א''א – הוולד ממזר, כיון דחשיב כישראל קצת.

ולפי זה מיישב רבינו דעת רש''י בסנהדרין: כותי - אף על פי שאסורין לבא בקהל יש להם קידושין, והרי היא אשת איש דקדושין תופסין בחייבי לאוין כו', כותי איכא לאו דלא תתחתן בם כו'.

והביאור הוא, שהכותי אף שאינו גר צדק, מ''מ בכלל בן ברית הוא.

וכ''כ רבינו במהדורא תניינא ל''ה טור ד' וז''ל:

ועיין בירושלמי יבמות ספ''ז דמוקי למיירי בעבד פסול ונכרי פסול, ומה זה? אך ר''ל לפי מה שכתב רש''י בסנהדרין דנ''א דלמ''ד כותים גרי אריות הן, מ''מ אם קידש אשה – הויא אשת איש, וגם חייבים משום לא תתחתן, דיש בו שני הגדרים בגדר וודאי, וכ''כ בזה בדברי התו''י יומא דנ''ו מובא לקמן - דיש עליהם גדר בני ברית, וכן הוא בר''ן רפ''ד דקדושין לקמן כו'.

בהלכות תרומות די''ח טור ב' מבאר רבינו את רש''י באופן אחר, שבגר יש שני דברים המתירים: מילה וטבילה, ובעבד שני דברים: גט שחרור, וטבילה. אם עשה רק מתיר אחד, דהיינו מל ולא טבל או עבד שקיבל גט שחרור ולא טבל, אזי אסור לבוא בקהל, ומ''מ קדושין תופסין בו כו'. וגם ביאור זה הביא במהדורא תניינא שם ובשינוי קצת וז''ל:

וכן גבי גר שמל וטבל ולא קיבל המצוות, י''ל דעדיין לא הוי גר גמור כו'.

ועיין בדיני גר וגיורת כו' בצפ''ד סי' פ''ה.

ובמכתבי תורה סי' ק''א כותב:

...כמבואר בירושלמי קדושין, [מובא לקמן בהלכה ט''ז] - דגוים אין להם גרושין, ור''ל כה''ג כגון שיש בו צד גרות, וכמו גבי גרי אריות לשיטת רש''י סנהדרין נ''א דהוה אשת איש גמורה, אם נתקדשה לאחר, ומ''מ ס''ל דגדר גירושין אין בה, ולא מהני [גט] - כיון דיש בה צד בן נח ג''כ כו'.

בצפ''ו סי' מ''ו:

בגדר כותיים כו', בשיטת רש''י סנהדרין נ''א ע''א דס''ל דאף למ''ד גרי אריות – מ''מ קדושין תופסין כו', נקראו בני ברית לגבי דאם הפרישו תרומה – חל עליהם שם תרומה.

והגדר, דיש בו דין גרות, אך לא נגמר כו', וכמו גבי גר שלא הביא קרבן גרות – לגבי קדשים – עדיין לא נגמר הגירות, ה''נ לגבי אישות...

דברי הרב עם הפענוח.

המקדש כו'.

ולענין למ''ד כותים גירי אריות הם, אם קידשה אם הוה קדושין, עיין מש''כ התוס''י יומא דף נ''ה ע''ב, דאף דכותים גירי אריות, מ''מ הוו בגדר בני ברית לגבי תרומה ע''ש –

דגם ר''ש הסובר שכותים גרי אריות מ''מ ס''ל דתרומת הכותי מדמעת]: "וטעמא כיון שגר הוא ובידו לתקן עצמו מיד, ובני ברית קרינן ביה".

והטעם י''ל משום דמבואר בירושלמי פ''ד דקדושין ה''א דגרים הם ואין דוחין אותם כדרך שדוחין כו' – אבל מקבלין אותם מיד.

המתגייר לשם אהבה וכן איש מפני אשה וכן אשה מפני איש, וכן גירי שולחן מלכים, וכן גירי אריות וכן גירי מרדכי ואסתר - אין מקבלין אותן, רב אמר הלכה גרים הן ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם.

ועיין בירושלמי פ''א דשקלים ה''ט –

הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן אמר רבי בא תיפתר כמאן דאמר כותי כגוי, דאיתפלגון כותי כגוי דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר כותי כישראל לכל דבר, אמר רבי לעזר מתניתא בגוים, הא בכותים – לא, ותני כן: אדם - לרבות את הגרים כו', מתניתא פליגא על רבי אלעזר אין מקבלין מידם קיני זבין וקיני זבות קיני יולדות וכי יש קיני זבין וזבות בגוים אלא רישא בגוים וסיפא בכותים, והא כיני רישא בגוים וסיפא בכותים.

ובפירוש המשניות שם ע''ש –

מ''ה: אמרו, אין מקבלין מידם קני זבים קני זבות קני יולדות, כלומר מיד הכותים, אבל הגוי אינו יודע את אלה ואינו מטילן על עצמו, וכך אמרו, סיפא בכותי, ולפיכך מקבלין מהם (מהכותים) חטאות ואשמות, שכיון שנתכוון לכפרה אולי ישוב. אבל הגוים אין מקבלין מהן חטאות ואשמות לפי שאינו נידר ונידב. וכבר ידעת שאין אנו מבדילים היום בין כותי וגוי, כמו שהודעתיך טעם זה במסכת ברכות באמרם גזרו עליהם שיהוא כגוים לכל דבריהם.

ועיין בהך דשבת דף מ''ו –

מתיב רמי בר חמא: מפירין נדרים בשבת, [ונשאלין לנדרים שהן] לצורך השבת. ואמאי? לימא: מי יימר דמיזדקק לה בעל? ובתוס': מי יימר דמיזדקיק לה בעל - תימה מי דמי התם ודאי לא מיזדקיק ליה חכם דאין רואין מומין בי"ט, אבל הכא דאין לך איסור בדבר - מיזדקק לה בעל, ולית לן למימר מי יימר, דהא לר' יהודה דקסבר רואין מומין בי"ט לא אמרי מי יימר וי"ל דבעל נמי לא ניחא להזדקק דזימינן דשרי נדרים שנדרה לדבר מצוה].

(מכאן שכשאין איסור וסיבה לדחות לא אמרינן מי יימר כו').

ובתוס' סוטה דף כ''ה ע''ב – לאו כגבוי כו', ופלוגתא דרבי שמעון ורבנן בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן לפדות ולשרוף דלאו בחדא מחיתא נחות להו דהכא כ"ע מודו דאמרי' לאו כגבוי דמי והעמד ממון בחזקת בעליו שהרי צריך דיינין ולאו בידו הוא כדאמר גבי גר מי יימר דמזדקקין ליה בי דינא כו'. –

דדוקא היכא דמדחינן אז אמרינן מי יימר כו' ע''ש.

בקדושין ס''ב: אלא גר הוי בידו, גר נמי לאו בידו, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה, מ"ט? משפט כתיב ביה כדין, מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא⁴⁸⁸.

ובזה יש ליישב דברי רש''י בסנהדרין דף נ''א ע''א ד''ה ולכותים –

כותי נתין וממזר - אף על פי שאסורין לבא בקהל יש להם קידושין, והרי היא אשת איש דקדושין תופסין בחייבי לאוין כו', כותי איכא לאו דלא תתחתן בם וכן נתין, דהוא מן הגבעונים

. דס''ל דאיכא לאו דלא תתחתן, ומ''מ היא אשת איש, והיינו משום דר''ש לשיטתיה דס''ל דכותים גרי אריות [ואסור להתחתן בם], ומ''מ בני ברית הם [שאם עבר ונשא הויא אשת איש], וכמ''ש.

ועיין תוס' יבמות דף ס''ח ע''ב ד''ה נכרי ע''ש –

עובד כוכבים ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו - פירש בקונטרס דה"ה דה"מ למימר נמי חייבי כריתות לא ליפסלו אלא נקט עובד כוכבים ועבד משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי דהיינו עובד כוכבים כו', וק' לר"י דכל היכא דקתני כותי לאו בתורת עובד כוכבים נקיט ליה אלא לפסולא בעלמא, כי ההיא דתנן (קדושין דף עד.) אלו הספקות שתוקי ואסופי וכותי, ובאלו נערות (כתובות דף כט) דתנן הבא על הממזרת והנתינה והכותית יש להן קנס, ודייקינן בפ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף לח: ושם) דקסבר כותים גירי אמת הן מדיש להן קנס כו'.

ומ''ש הר''ן ז''ל ריש פ''ד דקדושין ע''ש –

ל' ע''א: ונתינה דכוליה תלמודא היא אחת מז' עממין שנתגיירה שאסורה מה"ת בלאו דלא תתחתן בם ואף רש"י ז"ל עצמו כתב בפ"ד מיתות עובד כוכבים בלא תתחתן בם וכן הנתין דהוא מן הגבעונים כו', וא"ת והני כולהו היאך מותרין בנתינה והא קיימי בלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגרותן אליבא דרבא כו', וי"ל דאה"נ דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסיר, לפי שלא חששה תורה ליחס אלא המיוחסים, אבל הפסולים – לא, אלא דבגיותן אסירי משום חשש הסרה, אבל נתינים שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה נינהו⁴⁸⁹.

ובזה יש ליישב דברי הירושלמי ספ''ז דיבמות פתר לה בעכו''ם פסול כו' –

הלכה ז' ממזר פוסל כו' לית הדא פליגא על רב דרב אמר גוי ועבד שבא על בת ישראל הוולד כשר פתר לה בגוי פסול ובעבד פסול. ומה שייך לומר גבי עכו''ם [שהוא כשר או פסול], ובזה אתי שפיר דר''ל כמו גרי אריות⁴⁹⁰.

פרק ד' הלכה ט''ז:

המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם.

המקדש כו' עד שתשתחרר כו'.

עיין בירושלמי פ''א דקדושין בה''א דאינה יכולה לצאת בגט ונ''ל דרבינו ז''ל ס''ל דלגרשה אינו יכול משום דלא מקרי כריתות, וכעין הך דירושלמי פ''ג דקדושין וכן ס''ל לרבינו וכן שיטת רש''י ז''ל דף ס' ע''א ע''ש וכן פסק רבינו בפ''ז הי''ב ע''ש

ועיין ביבמות פ''ג ופ''ה ע''ש ובנדרים פ''ט ובסנהדרין פ''ט ע''ש והנה לפי זה רק בכסף כן ולא בשטר כמבואר בירושלמי ועיין לעיל בפ''ג דלא משמע כן בהלכה ז' דנקט שם או כתב לה ועיין בירושלמי פ''א דיבמות דאם יבמה אם בא אחר וקידשה וחלץ לה היבם ובא עליה לא הויא קדושי ראשון קדושין אבל בלא ביאה הוי שפיר קדושין של הראשון קדושין.

ועיין בהך דיבמות דף נ''ג ע''א ע''ש בתנאי ורבינו ס''ל בהלכות גירושין דתנאי הוה דבר אחר ולא מן גוף המעשה ע''ש בפ''ח

וא''כ חזינן מהך דירושלמי דיבמות הנ''ל גבי אם קידש יבמה ובפ''ה דיבמות ה''ב גבי חליצה פסולה וגבי מאמר דאף שנעקר ממנו זיקת המת מ''מ אם קידשה אחר לא תפסי בה קדושין וה''נ כאן קודם שחרור לא הוה קדושין אם קידשה אחר, ומה דפסק רבינו דאם בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הוה מקודשת בספק לשניהם, י''ל דמיירי קודם טבילת שחרור

עיין בתוס' יבמות דף מ''ז ע''ב דס''ל דמעכב ועיין מש''כ לקמן ה''ה ז''ל בפי''ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י''ב דאם נתקדשה קודם טבילה הוה קדושין אך מ''מ להיות גמרי קדושין הראשונים, אינם נגמרים עד אחר טבילה, כיון דאכתי אז אינה בת ישראל.

ועיין במש''כ התוס' דף כ''ג ע''א בקדושין גבי הך דמר זוטרא בשם ר''י ע''ש ועיין לקמן בהלכות איסורי ביאה פ''ג הי''ג דמוכח שם מדברי רבינו דכשנשתחררה חייבין עליה מיתת ב''ד

ונ''ל כך, דהנה רש''י ז''ל בגיטין דף מ''ג ד''ה ואם לחשך ס''ל דשפחה חרופה לאו דוקא לעבד עברי אלא ה''ה לכל ישראל

וע''ש דף ל''ט ע''ב ברש''י ד''ה אורעה ע''ש לא משמע כן.

ועיין בירושלמי קדושין פ''א דמיבעי ליה שם אם ביציאת ע''ע לחירות פקעי קדושין של שפחה חרופה ועיין ברש''י כריתות דף י''א ע''א משמע ג''כ רק לעבד עברי אך באמת שם קאי לר''ע, ונהי דלדידן דס''ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין שפיר תפיס קדושין בחציה בת חורין מ''מ לר''ע דס''ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לא תפסי בה קדושין, דהיא אסורה לו מחמת שהיא חציה שפחה, אבל בעבד עברי דשפחה מותרת לו תפסי קדושין, אבל לדידן יכול להיות בשאר ישראל.

אך רבינו ז''ל לא ס''ל כן, דאף לדידן אינו חייב משום שפחה חרופה רק אם מאורסת לעבד עברי, עיין בפירוש המשניות כריתות שם מבואר כן להדיא, וכן מוכח מדברי רבינו בהלכות איסורי ביאה והטעם משום דכיון דבין שיחרור לטבילה דאז אם קיבלה קדושין מאחר חיישינן לקדושי שניהם כמ''ש, אין עליה שם חרופה דאינה נקראת מיוחדת, משא''כ בעבד עברי דנישאת לו בהיתר, וגם אחרי שחרורה ג''כ מותרת לו, לא פקע.

ועיין בהך דב''ק דף מ''ט ע''ב גבי שבח וולדות, דכיון דשייכי ידה במקצת לאחר מיתה זכיה בכולה לרשב''ג

ועיין רש''י סנהדרין דף מ''ז ע''ב גבי דיחוי מ''ש ועיין בירושלמי גיטין פ''ח ה''א נפלו לו נכסים ולה, אפילו כתב כמי שלא כתב ר''ל דכאן לא מהני סילוק דכיון דיש לו במקצת נכסים זכות גמור, לא מהני סילוק ע''ש. ועיין תוס' יבמות דף ע''ט ד''ה ונתינים ע''ש.

ביאור ההלכה.

מצינו שתי דעות מה היא שפחה חרופה האמורה בתורה⁴⁹¹.

רש''י מפרש בכ''מ שזו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי (רש''י יבמות נ''ה: שפחה חרופה - שפחה כנענית המאורסת לעבד עבדי שמותר בה, כדכתיב אם אדוניו יתן לו אשה. וכן פירשו התוס' גיטין ל''ו: ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. וכ''כ הרמב''ן שם).

ואילו בגיטין מ''ג (רש''י והמאירי ועוד, והרשב''א בגיטין ל''ו) פירשו שלאו דוקא לעבד עברי, אלא אף אם השפחה כנענית מאורסת לישראל היא שפחה חרופה.

מבאר רבינו שבמקום שפירשו במאורסת לעבד עברי דוקא, זה אליבא דר''ע דס''ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין, לכן אם ישראל קידש אותה, כיון שהיא מחייבי לאוין (לא תהיה קדשה) – לא תפסי בה קדושין ואין לה דין של שפחה חרופה, רק ע''ע המותר בה – יכול לקדשה.

אבל כשאין הסוגיא לדעת ר''ע, אלא כמ''ד שקדושין תופסין בחייבי לאוין – מפרשים ששפחה חרופה היא המקודשת לישראל.

הרמב''ם פוסק דלא כר''ע, וא''כ ישראל שקידש שפחה כנענית הקדושין תופסים והיא מקודשת, ומדוע פוסק הרמב''ם ששפחה חרופה היא המאורסת לע''ע דוקא? [בהלכה הבאה, הי''ז: ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי כו'].

מבאר רבינו שבסתם ישראל שקידש שפחה כנענית, כיון שנשאה באיסור, אין היא מיוחדת לו, ואינה קנויה לו לגמרי, ואם יקדשנה אדם אחר בין שחרור לטבילה - תתקדש גם לו, לכן אינה נקראת שפחה נחרפת לאיש, אלא רק אם היא מאורסת לע''ע כיון שנושאה בהיתר (אם אדוניו יתן לו אשה), וגם לאחר שחרורה מותרת לו, ואם יקדשנה אדם אחר בין שחרור לטבילה – אינם קדושין, לכן נקראת שפחה נחרפת לאיש.

רבינו לשיטתו שבקדושין יש שני דברים – קנין ואישות, בשפחה לא שייך אישות כיון דאיננה בת ישראל עדיין, אבל יש קנין, שאם קידש אותה ע''ע אז הוא קונה אותה ואסורה על אחרים (חייבי לאוין), ולכן אין קדושי שני תופסין בה כיון דהיא קנויה לראשון.

אבל אם ישראל קידש אותה, כיון שהוא אסור לישא אותה, אין לו בה קנין גמור, ואם היא תקבל קדושין מאחר תהא מקודשת לשניהם.

לפי זה, הרמב''ם כאן מדבר בסתם ישראל שקידש חצי שפחה וחציה בן חורין, ולכן חוששין לקדושי שני, אבל אם היה עבד עברי שקידש אין חוששין לקדושי שני⁴⁹².

דברי הרב עם הפענוח.

המקדש כו' עד שתשתחרר כו'.

עיין בירושלמי פ''א דקדושין בה''א דאינה יכולה לצאת בגט –

רבי שמואל בר רב יצחק בעא שפחה חרופה במה היא קונה את עצמה לפוטרה מן המלקות ולבא עליה מן האשם? פשיטא שאינה יוצאה בגט, דאמר רבי חייה בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקידושיו, ודכוותה גירש אשה אין חוששין לגירושיו.

ונ''ל דרבינו ז''ל ס''ל דלגרשה אינו יכול משום דלא מקרי כריתות, וכעין הך דירושלמי פ''ג דקדושין⁴⁹³, קידש בתוך סימפון הרי אילו קידושין גמורין. גירש - תלמידוי דר' יונה אמרין נגעו בה גירושין, ר' יונה אמר לא נגעו בה גירושין. [לא נגעו בה גרושין. שהרי כשלא יתקיים התנאי אין הקדושין חלין כלל ואינה צריכה לגט ולאו גרושה מיקריא, פנ''מ].

וכן ס''ל לרבינו, וכן שיטת רש''י ז''ל דף ס' ע''א ע''ש – קדושין ס': גיטא דשייר ביה לא כלום הוא - דרחמנא אמר כריתות.

וכן פסק רבינו בפ''ז הי''ב ע''ש – הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה - קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד, מפני שהיא מקודשת לכולן בספק⁴⁹⁴.

ועיין ביבמות פ''ג –

ה''ד: ר' יודן בעי קידש אשה מעכשיו לאחר שלשים יום ונפלה לו אחותה בתוך שלשים יום אפילו כן אשתו עמו והלז תצא משום אחות אשה, אמר לא אמרו בית שמאי אלא על ידי זיקה ועל ידי מאמר וההיא דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קידושין מאה תופשין בהו, לא כבית שמאי.

ופ''ה ע''ש – [ה''א - כנ''ל: אפילו קידושין מאה תופשין בהו].

ובנדרים פ''ט – פ''י ה''ה: שומרת יבם כו' על דעתיה דרבי עקיבה מיפר לה [היבמין אינם יכולים להפר, האם אביה לבד יכול להפר?], והן דמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קידושי מאה תופשין בה - [האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה מעכשו ולאחר עשרים יום כו' דאפילו קדושי מאה תופסין בה, מי מיפר נדריה? הראשון או אפילו אחד מהמאה דבכולהו אגידא היא.

ובסנהדרין פ''ט ע''ש –

אולי לה''א: מה טעמא דרבי יהודה לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו זו אנוסתו כו', אמר רבי הילא להתרייה שאם התרו בו משום אשת אב לוקה, משום כנף לוקה כו', מודה רבי יודה בשאר כל האנשים שהוא פטור, מודה רבי יודה שאם קידשה תפשו בה קידושין כו'. (אם הבן קידש אנוסת אביו, אע''פ שהיא ערוה עליו – מקודשת).

והנה לפי זה רק בכסף כן ולא בשטר כמבואר בירושלמי [פ''ג ה''א דקדושין: א"ר יצחק בר' לעזר הדא דאת אמר (שאם קידשה לשלשים יום דמקודשת לעולם) – מקודשת, בשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין, מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת⁴⁹⁵.

ועיין לעיל בפ''ג דלא משמע כן בהלכה ז' דנקט שם או כתב לה –

אמר לה או כתב לה הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, או הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי, הרי את לקוחתי, הרי את חרופתי וכל כיוצא בזה, הרי זו מקודשת⁴⁹⁶.

ועיין בירושלמי פ''א דיבמות דאם אשה שהיא יבמה, אם בא אחר וקידשה, וחלץ לה היבם ובא עליה - לא הויא קדושי ראשון קדושין, - [הובא לעיל בהלכה י''ד: קידש אחד מן השוק את אחת מהן, ובא היבם וחלץ לה ובא עליה - ופקעו ממנה קידושין, [כיון שבא עליה נפקעו קדושי הזר], אבל בלא ביאה הוי שפיר קדושין של הראשון קדושין⁴⁹⁷.

ועיין בהך דיבמות דף נ''ג ע''א ע''ש בתנאי –

רב אשי אמר: דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת, והכא ביש תנאי בחליצה קמיפלגי, מר סבר: יש תנאי בחליצה, ומר סבר: אין תנאי בחליצה [יש תנאי בחליצה - שחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז, רבי סבר אין תנאי מועיל בחליצה ואפילו לא נתנה לו אין תנאי מועיל - והוי חליצה, הלכך לא תפיס מאמר שעשה בלשון זיקת יבמין אבתרה דהא אפקעתה לזיקתו, ולרבנן יש תנאי וכל כמה דלא קיימא לא פקע זיקה וכי אמר לה התקדשי לי ע"י כסף זה בזיקת יבמין קני]⁴⁹⁸.

ורבינו ס''ל בהלכות גירושין דתנאי הוה דבר אחר ולא מן גוף המעשה, ע''ש בפ''ח –

הלכה ג': כיצד מגרש אדם על תנאי, לא שיאמר כתבו גט לאשתי על תנאי, או כתבו ותנו לה על תנאי, ואין צריך לומר שלא יכתוב בתוך הגט על תנאי זה גירש פלוני את פלונית, אלא כיצד עושה אומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום וכותבין גט כשר בלא שום תנאי בעולם, ואחר כך נותן לה הגט ואומר לה הרי זה גיטיך או הרי את מגורשת בזה על מנת כך וכך, או יאמר להם או לשליח תנו לה גט זה על מנת כך וכך.

וא''כ חזינן מהך דירושלמי דיבמות הנ''ל גבי אם קידש יבמה, ובפ''ה דיבמות ה''ב גבי חליצה פסולה וגבי מאמר, דאף שנעקר ממנו זיקת המת מ''מ אם קידשה אחר - לא תפסי בה קדושין –

חליצה פסולה פוטרת [כגון שעשה בה מאמר וחלץ לה אף על גב שחליצה פסולה היא שעדיין צריכה גט אפ"ה פוטרת] ולהידא מילה [ולאיזה דבר פוטרת]? שאם יבוא אחר וקידש את הצרה תפשו בה קידושין, בא אחר וקידשה [קודם שנפטרה בגט למאמרה מהו? מי אמרי' כיון שנחלצה נעקרה ממנה זיקת המת ולא נשאר אלא מאמרו של זה לא אלים המאמר לדחות קידושי השני] מכיון שנעקרה הימינה זיקת המת תפשו בה קידושין, או מאחר שהיא צריכה גט למאמרו לא תפשי בה קידושין, אמר רבי בא בר ממל הדא אמרה שמצוה לקדש ואחר כך לבעול מה אם שאין כתוב בה קידושין את אומר הרי זו כמצותה האשה שכתוב בה קידושין לא כל שכן⁴⁹⁹.

וה''נ כאן קודם שחרור - לא הוה קדושין אם קידשה אחר⁵⁰⁰.

ומה דפסק רבינו דאם בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה - הוה מקודשת בספק לשניהם, י''ל דמיירי קודם טבילת שחרור⁵⁰¹.

עיין בתוס' יבמות דף מ''ז ע''ב דס''ל דמעכב –

שם גר ועבד טובלים - בכולי שמעתין משמע דעבד בעי טבילה כשמשתחרר ולא סגי ליה בטבילה קמייתא וקשה דבהשולח (גיטין דף מ.) אמרינן הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דמקודשת אע"ג דלא טבלה וי"ל דאיירי כגון שטבלה מקודם לשם שחרור, שהטבילה של שחרור קודמת לגט כדמשמע לקמן דקתני ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד⁵⁰².

ועיין מש''כ לקמן ה''ה ז''ל בפי''ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י''ב דאם נתקדשה קודם טבילה הוה קדושין –

ויש מן המפרשים ז"ל סוברין שכל ששחררו רבו אע"פ שלא טבל - אם קידש בת ישראל קידושיו קידושין, דטבילה לא מעכב, דמדבריהם היא בעבד משוחרר, וראוי לחוש לדבריהם.

אך מ''מ להיות גמרי קדושין הראשונים, אינם נגמרים עד אחר טבילה, כיון דאכתי אז אינה בת ישראל. [הלכך אם קידשה אחר – מקודשת גם לו מספק (כי צד שפחה שהיה בה עד עכשו – לא נתקדש, ועכשו כשנשתחררה קידש אותה אחר].

ועיין במש''כ התוס' דף כ''ג ע''א בקדושין גבי הך דמר זוטרא בשם ר''י ע''ש –

ור"י מפרש דהא דקאמר וכאבא שאול דאמילתא קמא נמי קאי, ואפי' ללישנא קמא דגדול הוה לא היתה חזקה מועלת כלום אלא דוקא לאבא שאול, דלרבנן דאמרי בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין לא היה מר זוטרא יכול לזכות בו, דטעמייהו דרבנן מפרש בפרק השולח (גיטין דף לט:) דגמר לה לה מאשה דמה אשה מיתת בעל מתירה בלא גט אף עבד משתלח בלא גט, והוי השתא מיתת הבעל כגט, ואם היה נותן לו גט מי היה אחר יכול לזכות בו? אבל לאבא שאול ניחא דהא יליף מה אשה איסורה מפקעת במיתת הבעל ולא ממונא אף עבד כו' וכיון שהיה משעבד עצמו למר זוטרא לא היה חפץ לזכות בעצמו והוי כמו קטן לאבא שאול⁵⁰³.

ועיין לקמן בהלכות איסורי ביאה פ''ג הי''ג דמוכח שם מדברי רבינו דכשנשתחררה חייבין עליה מיתת ב''ד – שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שביארנו בהלכות אישות.

וא''כ איך אפשר אז לאדם אחר לקדשה? (כמו שתמה המגיד משנה ע''ש).

ונ''ל כך, דהנה רש''י ז''ל בגיטין דף מ''ג ד''ה ואם לחשך, ס''ל דשפחה חרופה לאו דוקא לעבד עברי אלא ה''ה לכל ישראל – ואם לחשך אדם לומר - תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במס' כריתות (יא) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה.

וע''ש דף ל''ט ע''ב ברש''י ד''ה אורעה ע''ש –

אורעה כל הפרשה ... וה"ק קרא והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה הנחרפת לאיש, כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה ובבת חורין, הבא עליה באשם כו'.

לא משמע כן.

ועיין בירושלמי קדושין פ''א דמיבעי ליה שם אם ביציאת ע''ע לחירות פקעי קדושין של שפחה חרופה – [סוף ה''א: דרבי ישמעאל אמר שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר אם נישואי תורה הן אם אדוניו יתן לו אשה לא צורכה דלא מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלים שש וכמאן דאמר אין עבד עברי עובד את היורש [קמיבעיא ליה כיון שהע''ע יוצא במיתת האדון ואינו עובד את היורש, ואז היא אסורה לו, מהו שתחזור היא להיתרה הראשון כדין פנויה, או לא?].

(מהירושלמי משמע ששפחה חרופה היא הנשואה לעבד עברי והיא אסורה לסתם ישראל).

ועיין ברש''י כריתות דף י''א ע''א משמע ג''כ רק לעבד עברי –

הילכך איכא למימר לעבד עברי נתקדשה שהרי רבו מוסרה לו בעל כרחו כדמפרש בקדושין (דף יד:) ולא לעבד כנעני שהרי אסורה לו אלא לרבי ישמעאל דאמר שפחה גמורה מאורסת לעבד עברי מנא ליה כו'.

אך באמת שם קאי לר''ע, ונהי דלדידן דס''ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין שפיר תפיס קדושין בחציה בת חורין [לכל ישראל], מ''מ לר''ע דס''ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לא תפסי בה קדושין, דהיא אסורה לו מחמת שהיא חציה שפחה, [לדעת רש''י אפילו רק זנות בשפחה אסורה בלאו דלא תהיה קדשה, וכ''ש לדור עמה דרך חתנות], אבל בעבד עברי דשפחה מותרת לו - תפסי קדושין, אבל לדידן יכול להיות בשאר ישראל.

אך רבינו ז''ל לא ס''ל כן, דאף לדידן אינו חייב משום שפחה חרופה רק אם מאורסת לעבד עברי, עיין בפירוש המשניות כריתות שם –

פ''ב משנה ו': אמר היאך היא השפחה האמורה בתורה שקדמו דיניה, ואמר שכך הוא עניניה, והוא, שזה שנאמר והפדה לא נפדתה ענינו לא נגמרה פדייתה, ואמרו נחרפת לאיש משמע שיש בה צד קדושין, וזה לא יתכן אלא בשהיתה מקודשת לעבד עברי שיש לו קדושין והיא לו מותרת כמו שאמרנו בששי דתמורה, ולפיכך נתקיימו לו בה הקדושין, והראיה שהיא מקודשת ושפעלו בה הקדושין מקצת פעולה, אמרו יתעלה: לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה ימותו, ולא יתכן לומר במי שבא על שפחה משוחררת יומת לפי שהיא פנויה כשאר הנשים, אלא מפני שהיא מקודשת ויש בה צד עבדות אלו נגמר שחרורה היתה אשת איש ונהרגין יחד, וכך אמרו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי.

מבואר כן להדיא, וכן מוכח מדברי רבינו בהלכות איסורי ביאה –

פ''ג הי''ג:

שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שביארנו בהלכות אישות.

והטעם - [שרק המאורסת לעבד עברי, נקראת שפחה חרופה והבא עליה חייב, ואם מאורסת לשאר ישראל – הבא עליה פטור] - משום דכיון דבין שיחרור לטבילה דאז [אם היא מקודשת לשאר ישראל] - אם קיבלה קדושין מאחר חיישינן לקדושי שניהם כמ''ש, אין עליה שם חרופה דאינה נקראת מיוחדת, משא''כ בעבד עברי דנישאת לו בהיתר, וגם אחרי שחרורה ג''כ מותרת לו - לא פקע⁵⁰⁴.

ועיין בהך דב''ק דף מ''ט ע''ב גבי שבח וולדות, דכיון דשייכי ידה במקצת לאחר מיתה זכיה בכולה לרשב''ג – היתה שפחה ונשתחררה או גיורת – פטור כו'. א"ר חסדא: כו', אלא איתיה לבעל - זכה ליה רחמנא, ליתיה לבעל - לא. כו', לימא כתנאי: בת ישראל שנשאת לגר ונתעברה ממנו, וחבל בה בחיי הגר - נותן דמי ולדות לגר, לאחר מיתת הגר - תני חדא: חייב כו', כאן בשבח ולדות, כאן בדמי ולדות כו', שבח ולדות דשייכא ידה בגוייהו - זכיא בהו בכולהו, [שבח ולדות - לר"ש דשייכא בהו מחיים בפלגא, כי מיית זכייא בכולהו]. דמי ולדות דלא שייכא ידה בגוייהו - לא זכיא בהו כלל⁵⁰⁵.

ועיין רש''י סנהדרין דף מ''ז ע''ב גבי דיחוי מ''ש –

רב אשי אמר: אבילות מאימתי קא מתחלת - מסתימת הגולל, כפרה מאימתי קא הויא - מכי חזו צערא דקברא פורתא. הלכך, הואיל ואידחו - ידחו. ופי' רש''י: הואיל ונדחו - שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות - ידחו אף לאחר מכאן, ואף על גב דגבי קובר את מתו ברגל תנן: מונה שבעה אחר הרגל, ולא אמרינן: הואיל ונדחו ידחו - התם לא אידחו להו לגמרי, שהרי עסקי רבים נוהג ברגל - שמנחמין אותו כל הרגל, כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן⁵⁰⁶.

ועיין בירושלמי גיטין פ''ח ה''א נפלו לו נכסים ולה, אפילו כתב כמי שלא כתב – [נפלו להם נכסים בשותפות, לא מהני הכתיבה (דין ודברים אין לי בנכסיך), דמסתמא לה היה דעתו לסלק עצמו אלא מנכסים שנפלו לה לבדה, פני משה].

ר''ל דכאן לא מהני סילוק דכיון דיש לו במקצת נכסים זכות גמור, לא מהני סילוק ע''ש. ועיין תוס' יבמות דף ע''ט ד''ה ונתינים ע''ש – ונראה לרבינו תם דדוד גזר עליהם שעבוד, והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן, אבל חתנות אסור מדאורייתא.

והא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים, לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם, ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר? הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח, ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום התרה ואם היה מופקע מהם שעבוד לגמרי שוב לא היה חל עוד עליהן כו'.

(מכאן, שאם יש קצת זכות (חלק מזבח) – לא מהני סילוק (אף מחלקנו). לכן לא מהני לתת גט לשפחה חרופה, מכיון שאין זה כריתות גמורה, כי היא נשארת שפחה כו').

פרק ד' הלכה י''ח:

שכור שקידש קידושיו קידושין ואע"פ שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה.

שיכור ואם הגיע כו'.

עיין מש''כ רבינו בהלכות גירושין פ''ב הי''ד ובהלכות יבום פ''ב ה''ד כתב שכור שאינו מכיר כלום ולקמן בהלכות שחיטה פ''ב הי''ב ובפ''ד ה''ה כתב שנתבלבלה דעתו ועיין בהלכות נזירות פ''א הי''ב כתב שאם הגיע לשכרותו של לוט שוב אינו בן חיוב ע''ש ועיין בפ''ד מהלכות תרומות ה''ד ובתוספתא שם פ''ג. ובמה שכתב רבינו ז''ל סוף פכ''ט מהלכות מכירה

ובאמת קשה למה לא הקשו בהך דעירובין דף ס''ה מהך דנזיר די''א דמבואר דיכול לידור

וצ''ל דיש לחלק כמ''ש התוס' קדושין דף ע''ח ע''ב ד''ה לא צריכא, דנדר שאני וכן גם לענין תרומה כן.

והך דהלכות יבום ע''כ מיירי שאינו מכיר כלום ולא משום שאינו בר חיוב דלא גרע משוטה לא מהני אפילו אחרים עומדים על גביו עיין מה שכתבתי בהלכות שחיטה בזה.

ביאור ההלכה.

בדין שכור שהגיע לשכרותו של לוט, שאין מעשיו כלום, כותב הרמב''ם בכמה מקומות.

בקדושין וגרושין ויבום ובשחיטה משמע מהרמב''ם שהפסול של שכור (שהגיע לשכרותו של לוט) - משום שאינו בר דעת, "מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת", "שאינו מכיר כלום", "שנתבלבלה דעתו" וכדומה. ואילו בהלכות נזירות כותב הרמב''ם שאם הגיע לשכרותו של לוט – אינו בן חיוב.

למאי נפ''מ אם אין מעשיו קיימים משום שאינו בר חיובא או משום שאינו בר דעת?

מבאר רבינו בהלכות נזירות פ''א הי''ב:

דנ''מ לפי מה דקי''ל דגבי נזירות – גם אחר אסור לגלחו. אם קיבל עליו נזירות קודם, ואח''כ נעשה שכור כשכרותו של לוט – ואז ליכא איסור אף ע''י אחרים. שבנזיר יש איסור גם על המגלח וגם על המתגלח, שנאמר תער לא יעבור כו', ולכן אם קיבל עליו נזירות כהוגן ואח''כ נשתכר, כשם שהוא לא חייב אם גילח עצמו כי אינו בן חיוב, כך אם גילחו אחר – פטור.

אם החסרון רק משום שאין בו דעת נכונה אזי האחר המגלח חייב.

וכיון שהרמב''ם פוסק שהחסרון הוא משום אינו בן חיוב, לכן גם האחר המגלחו – פטור.

"וכן נ''מ למה דקי''ל דהאב מדיר את בנו בנזיר, אם היה אז שכור כך – אינו חל עליו כלל הנזירות".

וכן אם היה הבן שכור שהגיע לשכרות לוט, אם הדירו אביו – אין הבן נזיר כיון שלא היה בן חיוב בשעה שהדירו. אך אם היה החסרון משום שאינו בר דעת – היה הבן נזיר.

למעשה, גם בהלכות גרושין יש נפ''מ אם החסרון של שכור הוא משום שאינו בר דעת או שאינו בר חיובא.

וכ''כ רבינו בהלכות גרושין פ''ב הי''ד:

אך יהיה נפ''מ (אם שכור אינו בר דעת או אינו בן חיוב) - אם כמו בהלכה ט''ו: [אמר כשהוא בריא, כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת, ממתינין עד שיבריא, וכותבין ונותנין לה, ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא, ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול] - דקודם שנשתכר אמר כתבו ותנו, ואח''כ הגיע לשכרותו של לוט, אם יכולים לכותבו מיד, וא''צ להמתין עד שיפיג.

דהנה רבינו ז''ל בהל' נזירות כתב הטעם דאינו בן חיוב כלל, ומשמע מדברי רבינו דמקרי חסרון בעצמו, [חסרון בעצם שאינו בר גרושין כלל, ולכן אין יכולים לכותבו מיד, אלא עד שיפוג יינו לגמרי] - לא משום בלבול הדעת.

בהלכות שחיטה (מובא לקמן), כותב רבינו שהרמב''ם אומר ששכור שנתבלבלה דעתו, אם אחרים רואין אותו ששחט כהוגן שחיטתו כשרה, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט – לא מועיל ושחיטתו פסולה אף אם אחרים רואין אותו, כיון דאינו בר חיובא כלל, והוה ליה כאילו הסכין נפלה מאליה ושחטה.

בשו''ת החדשות ד' גליונות, על הבה''ג שכתב: ומאן דראוי [שתוי] לא לשחוט כו'.

שיכור, ור''ל אף דלא הגיע לשיכרותו של לוט מ''מ צריך אחרים עומדים ע''ג, ובהגיע [לשכרות לוט] אף באחרים עומדים טרפה, דהוה כמו נפלה סכין לא הפילה, כן הוא שיטת רבנו הרמב''ם ז''ל דלא כהרא''ש⁵⁰⁷ וש''ע כנ''ל.

וכן בשו''ת צפ''ו ק''ז:

דלשיטת התוס' דקטן שא''י לאמן ידיו לא מהני שחיטה אף בעע''ג, וע''כ דהוי אז כנפל מאליו, וכ''כ גבי שיכור דבהגיע לשכרותו של לוט לא מהני אף בעע''ג, וכן דייק הרמב''ם בה' שחיטה פ''ב ופ''ד [השמיט שכרותו של לוט] רק נתבלבלה דעתו⁵⁰⁸, אף דהראשונים לא ס''ל כן⁵⁰⁹...

דברי הרב עם הפענוח.

שיכור ואם הגיע כו'.

עיין מש''כ רבינו בהלכות גירושין פ''ב הי''ד –

מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת, וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט, ואם לא הגיע הרי זה ספק.

ובהלכות יבום פ''ב ה''ד כתב שכור שאינו מכיר כלום – בד"א שנתכוון לבעול אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן לא קנה.

ולקמן בהלכות שחיטה פ''ב הי''ב –

לפיכך חרש או שוטה או קטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותם שהשחיטה כתיקנה הרי זו כשרה.

ובפ''ד ה''ה כתב שנתבלבלה דעתו –

חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בהן דעת שמא יקלקלו, לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה.

ועיין בהלכות נזירות פ''א הי''ב כתב שאם הגיע לשכרותו של לוט שוב אינו בן חיוב ע''ש – ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב.

ועיין בפ''ד מהלכות תרומות ה''ד – חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כו', והשיכור והסומא מפני שאינן יכולין לכוין ולהפריש את היפה.

ובתוספתא שם פ''ג –

מפני מה אמרו שכור לא יתרום מפני שאין בו דעת, אע"פ שכור מקחו מקח וממכרו ממכר ונדרו נדר והקדשו הקדש ומתנתו מתנה עבר עברה שחייב עליה חטאת - מחייבין אותו [חטאת] סקילה - מחייבין אותו סקילה, כללו של דבר שכור הרי הוא כפקח לכל דבר.

ובמה שכתב רבינו ז''ל סוף פכ''ט מהלכות מכירה –

השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש⁵¹⁰.

ובאמת קשה למה לא הקשו בהך דעירובין דף ס''ה –

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר: לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין. מיתיבי: שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה - ממיתין אותו, מלקות - מלקין אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה. - מאי יכולני לפטור דקאמר - נמי מדין תפלה כו'. מהך דנזיר די''א דמבואר דיכול לידור –

מזגו לו את הכוס, ואמר הריני נזיר ממנו - הרי זה נזיר, ואם שיכור הוא, ואמר הריני נזיר ממנו - אינו נזיר, מ"ט? כמאן דאמר הרי עלי קרבן הוא⁵¹¹.

וצ''ל דיש לחלק, כמ''ש התוס' קדושין דף ע''ח ע''ב ד''ה לא צריכא, דנדר שאני –

וכמו כן יש מדקדקים דגוסס שרמז לכתוב גט לאשתו אין כותבין דגוסס אין מעשיו כלום. וקשה דבמסכת שמחות (פ"א) אמרינן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נדרו נדר והקדשו הקדש, ומיהו ההיא יש לדחות דהתם היינו דוקא בנדר והקדש, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אבל בעלמא לא.

וכן גם לענין תרומה כן⁵¹².

והך דהלכות יבום ע''כ מיירי שאינו מכיר כלום [הלכך לא קנה], ולא משום שאינו בר חיוב דלא גרע משוטה⁵¹³.

עיין מה שכתבתי בהלכות שחיטה בזה.

פרק ד' הלכה י''ט:

המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת, קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה שוה פרוטה באותה המדינה הרי אלו קידושי ודאי ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק. יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום, ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו.

יראה לי שאם קידש כו'.

עיין בהך דגיטין דף פ''ט ע''א גבי אציפא דתוחלא משמע קצת כשיטת רבינו אך י''ל דשם רק אמרינן דזה לא מקרי קלא וגם י''ל דאביי לשיטתיה דלא ס''ל הא דשמואל כמבואר כאן דף י''ב ע''ב ועיין מה שכתבתי לקמן בפי''ז מהלכות איסורי ביאה.

ביאור ההלכה.

בקדושין י''ב: אמר שמואל: קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר - מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. הרמב''ם פוסק: יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום כו'. וכתב הרמב''ן שיש חולקין, וכן בעל העיטור חולק, וז''ל הטור סי' ל''א: אבל ר"י כתב כו', ולעולם הוי קידושי ספק אפילו אינה מתקיימת להוליכו למקום ששוה פרוטה, וכך היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כו'.

מציין רבינו מקור לדברי הרמב''ם מהגמ' בגיטין, שיצא קול על אשה שנתקדשה בפסולת תמרים כו', והסיקה הגמרא שאפילו למ''ד שלא מבטלין קול – כאן מבטלין, ולא חוששין לה, מפני שיאמרו עיינו רבנן בקדושין ומצאו שלא היו שוה פרוטה. מכאן, שבדבר שאינו שוה פרוטה כאן, והוא מתקלקל וא''א לקחתו למדי כו' – אינה מקודשת.

דוחה רבינו ראיה זו משתי סיבות.

א', שם מדובר רק שיצא קול שהיא מקודשת כו', כלומר, שאין עדים לפנינו, בכזה אופן אין לחשוש ולאסור האשה מצד שמא השמועה על פסולת התמרים שוה משהו במקום אחר...

ב', רק שמואל חושש לשמא שוה פרוטה במדי, ובעל המימרא בגיטין אודות הקול על פסולת התמרים הוא אביי, ולדעתו אין חוששין כלל לקדושין אם אינם שוים פרוטה כאן, ולא אמרינן שמא שוה פרוטה במדי...

דברי הרב עם הפענוח.

יראה לי שאם קידש כו' עיין בהך דגיטין דף פ''ט ע''א גבי אציפא דתוחלא –

ההיא דנפק עלה קלא דאיקדשה באציפא דתוחלא [הם תמרים שלא בישלו כל צרכם ומניחין אותן בחותלות כלים העשויים מכפות תמרים ומתבשלים קצת וכשאוכלים אותן נשאר מן האוכל על הגרעין שאינו נפרד ממנה יפה מפני שאינה מבושלת וההוא אוכל קרי ציפא כו', וראוי למאכל בהמה]. בעינא דבי שיפי [שם מקום]. שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי: כי האי גוונא מאי? אמר ליה: אפי' למאן דאמר לא מבטלינן קלא, בהא מבטלינן קלא, מימר אמרי: עיינו בהו רבנן בקידושיה ולא הוה בהו שוה פרוטה. - משמע קצת כשיטת רבינו – [לא חששו שמא שוה פרוטה במקום אחר כו'].

אך י''ל דשם רק אמרינן, דזה לא מקרי קלא –

רש''י: כשתניסת לאחר לא יאמרו ראו אשת איש שניסת, דמימר אמרי עיינו רבנן בההוא אציפא ולא הוה ביה שוה פרוטה, דסתמיה לא חשיב, דהא דלא מבטלי' קלא אינו אלא מפני החשד והכא ליכא חשד⁵¹⁴.

וגם י''ל דאביי לשיטתיה דלא ס''ל הא דשמואל כמבואר כאן דף י''ב ע''ב –

אמר שמואל: קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר - מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי כו'. אישתאר מההיא משפחה בסורא ופרשו רבנן מינה, ולאו משום דסבירא להו דשמואל – [למיחש שמא ש"פ במדי], אלא משום דסבירא להו כאביי ורבא. הרי שאביי לא חושש שמא שוה פרוטה במדי, ולכן אמר כאן שמבטלין הקול.

ועיין מה שכתבתי לקמן בפי''ז מהלכות איסורי ביאה.

הלכה כ' ברמב''ם: יצא שמה בעיר שנתקדשה ונתגרשה מן הקידושין חוששין לה כמו שביארנו בהלכות גירושין, אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה. וכתב שם רבינו:

עיין כאן דף פ''ט עיינו בה רבנן ולא הוה שוה פרוטה, ואף דמדרבנן גם בפחות מש''פ חיישינן לקדושין, וע''כ צ''ל כשיטת רבינו דלרבנן לא חיישינן לקלא⁵¹⁵.

פרק ד' הלכה כ''א:

המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת, היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה. היתה עומדת ברשות שהיא של שניהן וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק, ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק.

המקדש את האשה כו'.

עיין בתוספתא פ''ב דקדושין דאמר שם כיון שהחזיקה כו' כיון שמשכה כו', דמשמע דבעי קנין גמור, ונ''ל דהך החזיקה בטלית דקאמר בתוספתא ר''ל שנהנה מן הדבר, וכעין הך דהשואל קרדום מחבירו, עיין קדושין דף מ''ז בקע בו קנאה דזה הויא חזקה אף במטלטלין.

ועיין תוס' ב''מ דף צ''ט ע''א ודף ע''ט ע''א גבי ספינה ושם דף צ''ד ע''ב גבי שאלה ועיין מה דס''ל לרש''י ב''מ דף ח' גבי הך דרכוב קני ומש''כ רבינו ז''ל בהלכות גזילה פי''ז ע''ש ועיין תוס' גיטין דף כ''ב ע''א ובכורות דף י''ג ע''א ע''ש בפסקי תוס' ובזה אתי שפיר מ''ש התוס' גיטין דף ל''ח ע''א ד''ה אבל דהא גבי עבד עברי לא קנה בחזקה כמבואר בקדושין דף כ''ז ע''א ודף ט''ז ע''א ע''ש ובזה אתי שפיר, דרק חזקה במה שהוא עושה בהדבר לא מהני, אבל היכא שהוא נהנה מן הדבר הויא חזקה אף במטלטלין, וכמו המצע מצעות בנכסי הגר ב''ב דף נ''ג ע''ב ע''ש ברשב''ם ועיין בהך דסנהדרין דף פ''ה ע''ב דזגי עליה ע''ש.

ביאור ההלכה.

בהלכה זו מחדש רבינו שאע''פ שקנין חזקה מועיל רק בקרקע ולא במטלטלין, זה רק בקנין חזקה כגון נעל גדר ופרץ כו', אבל כשמחזיק ונהנה מהחפץ – גם במטלטלין הוי קנין. ומוכיח כן מכמה מקומות.

ובזה מיישב את הדין השואל קרדום מחברו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו. והקשה הריטב''א: ותו כיון דלא מיקני במשיכה אמאי מיקני בביקוע שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בהתחלת מלאכה כו', ותירץ: והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם, שלא יחזור בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו כו'.

ולדברי רבינו ע''פ הרשב''ם – ניחא, שכיון שהוא נהנה מן הדבר – הויא חזקה כו'.

ומציין לתוס' שהמשכיר ספינה קונה כל השכירות אפילו בלא משיכה כיון שמשכיר יכול לקיים תנאו...

וכן שתלא דמתא כו' חשיבי שאלה בבעלים אפי' לא בעידן עבידתייהו אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו...

וכן דעת הרי''ף ורמב''ם ורש''י דרכוב קני אף בלא משיכה שאינה זזה ממקומה, (כי יכול ומזומן הרוכב להנהיגה).

וז''ל במהד''ת הל' ע''ז פ''ט הי''ג: ... ומוכח בתוספתא קדושין פ''ב דאם קידשה בכלי לא הוה קדושין עד שתשתמש בכלי, עיין קדושין כ''ח ובגדר הך דשם דמ''ז גבי בוקע גבי שואל, ואף דלא שייך חזקה במטלטלין וכו', והגדר כך דאף במטלטלין כל דבר דכעת הדבר אינו נגמר שיהיה שלו לגמרי וכמו שאלה דהדרא בעינא, וכן גבי קדושין דמתחילה צריך שיחול על הדבר גדר קדושין ואח''כ מקדשה בו, כל זמן שלא נשתמש במה שהוא עומד לכך - לא חל על הדבר זה השם, אך כל זה אם מקדשה בעצמו של הדבר, אבל אם מקדשה בשווי הדבר לא איכפת לן כו'⁵¹⁶.

דברי הרב עם הפענוח.

המקדש את האשה כו', עיין בתוספתא פ''ב דקדושין דאמר שם כיון שהחזיקה כו' כיון שמשכה כו' – הלכה ו': התקדשי לי בסלע זו בפרה זו בטלית זו כיון שלקחה את הסלע ומשכה את הפרה והחזיקה בטלית הרי זו מקודשת.

דמשמע דבעי קנין גמור⁵¹⁷, - ונ''ל דהך החזיקה בטלית דקאמר בתוספתא ר''ל שנהנה מן הדבר, וכעין הך דהשואל קרדום מחבירו, עיין קדושין דף מ''ז בקע בו קנאה – ואלא הא דאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו, ביקע בו - קנאו, לא ביקע בו - לא קנאו.

דזה הויא חזקה אף במטלטלין.

ועיין תוס' ב''מ דף צ''ט ע''א – כך תקנו משיכה בשומרים - לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה, כדאמרינן פרק האומנין (לעיל דף פ:) דהנח לפני - שומר חנם כו'⁵¹⁸.

ודף ע''ט ע''א גבי ספינה –

אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינה - לא מבעיא אם כבר נתן שלא יטול אלא אפילו לא נתן יש לו לתת כל השכירות שהרי קנה המשכיר כל השכירות במשיכת השוכר את הספינה כיון שמזומן המשכיר לקיים תנאו או אפילו בלא משיכה כיון שמשכיר יכול לקיים תנאו ושוכר אינו יכול לקיים כו'.

ושם דף צ''ד ע''ב גבי שאלה –

פרה במשיכה ובעלים באמירה - הק' ריב"ם דאמר לקמן בפירקין (דף צז.) שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו משמע דשלא בעידן עבידתייהו לא הוי שאלה בבעלים וי"ל דלאו דוקא בעידן עבידתייהו אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו אבל ודאי משעת אמירה של קודם פסק מלאכה לא חשוב שאילה בבעלים כדאמרינן בס"פ האומנין (לעיל דף פא.) לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי ולא הוי פשיעה בבעלים.

ועיין מה דס''ל לרש''י ב''מ דף ח' גבי הך דרכוב קני –

דרכוב קני - ואף על גב דלא משיכה היא, שאינה זזה ממקומה, שאין מנהיגה ברגליו.

ומש''כ רבינו ז''ל בהלכות גזילה פי''ז ע''ש –

ה''ז: היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה, הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה כו'. וכתב הה''מ: ובגמרא אמר רב יהודה דרוכב לא קנה אא"כ מנהיג ברגליו ויש פוסקין כן, ואין זה דעת הרב אלפסי ז"ל אלא רוכב בלא הנהגה קנה וזה דעת רבינו ז"ל.

מכל זה מוכח שההנאה לבד הויא קנין חזקה במטלטלין.

ועיין תוס' גיטין דף כ''ב ע''א –

החזיק בזרעים קנה עציץ - צריך עיון אם צריך לומר אגב וקני כמו בעלמא כדאמרי' בפ"ק דקידושין (דף כז.) או שמא הכא לא צריך דכיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים כו'.

ובכורות דף י''ג ע''א ע''ש בפסקי תוס' – חזקה שייך במטלטלי, שאם עשה בה תיקון כעין נעל וגדר⁵¹⁹.

ובזה אתי שפיר מ''ש התוס' גיטין דף ל''ח ע''א ד''ה אבל בחזקה –

אבל בחזקה לא - פי' בקונטרס חזקה של עבדות כגון הלבישו הנעילו והרחיצו לרבו כדתניא בפ"ק דקדושין (דף כב:) וקשה דאפילו ישראל מישראל לא קני עבד עברי אלא בכסף ושטר כדאמר בפ"ק דקדושין (דף יד:) כ"ש עובד כוכבים כו'. –

דהא גבי עבד עברי לא קנה בחזקה, כמבואר בקדושין דף כ''ז ע''א – יפה כח שניהם [כסף ושטר], ששניהם קונים בעבד עברי, מה שאין כן בחזקה⁵²⁰.

ודף ט''ז ע''א ע''ש – אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא: לא תצא כצאת העבדים, אבל נקנית היא כקנין עבדים, ומאי ניהו? שטר. ואימא: אבל נקנית היא כקנין עבדים, ומאי ניהו? חזקה, אמר קרא: והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם בחזקה - ולא אחר בחזקה.

ובזה אתי שפיר, דרק חזקה במה שהוא עושה בהדבר לא מהני, אבל היכא שהוא נהנה מן הדבר הויא חזקה אף במטלטלין, וכמו המציע מצעות בנכסי הגר ב''ב דף נ''ג ע''ב ע''ש ברשב''ם –

הציע מצעות - ושכב שם על הקרקע בנכסי הגר קנה ואף על גב דלא היינו נעל וגדר ופרץ שלא תיקן שום תיקון בקרקע אלא שנהנה גופו מן הקרקע ששמשתו הקרקע הוי חזקה ונראה בעיני דמהכא ילפינן דנפקא לן קרקע נקנה בחזקה בקדושין מהאי קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה ועוד מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה והיינו בכלל ישיבה כששוכב על הקרקע]

ועיין בהך דסנהדרין דף פ''ה ע''ב דזגי עליה ע''ש – בעי רבי ירמיה: גנבו ומכרו ישן, מהו? כו' - ותיפוק ליה דליכא עימור כלל, - לא צריכא, ישן - דזגא עליה [דסמך עליו]⁵²¹.

פרק ד' הלכה כ''ב:

היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת, מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שיגיעו לידה הרי זו מקודשת בספק.

קרוב לה כו' או שהיה ספק כו'.

עיין בהך דיבמות דף ל''א ע''א.

והתנן: היתה עומדת ברה"ר, וזרקו לה, קרוב לה - מגורשת, קרוב לו - אינה מגורשת, מחצה על מחצה - מגורשת ואינה מגורשת כו', הא איתמר עלה, רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו, דהוה ליה ספיקא דאורייתא, ומתניתין דהכא בכת אחת, דה"ל ספיקא דרבנן.

רש''י: ומתני' דהכא בכת אחת - עד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה הלכך בקידושין הוא דאיכא למיתנייה, משום דבחזקת היתר לייבם קיימא, ומשום עד אחד דאמר קרוב לה - לא מפקינן לה מחזקה, וחלצה. אבל בגירושין ליכא למתנייה, דבחזקת היתר לשוק קיימא, ועד א' דאמר קרוב לה בעי לאפוקי מחזקה, וכיון דליכא עדות שלם - אזלינן לקולא, וקא מוקמינן אחזקה ולא בעיא חליצה, שאם אתה אומר חולצת מתייבמת].

וע''ש בתוס' והראשונים, ונחלקו הפוסקים אם בכת אחת, שעד אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה – אם היא מקודשת. התוס' כתובות כ''ג כתבו: תרוייהו בפנויה קמסהדי - לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה - לא תצא, דאין דבר שבערוה פחות משנים. אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקה? וי"ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה, והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה כו'.

וכ''כ בתוס' הרא''ש שם: דהכא מיירי כגון שאנו יודעין שזרק לה קידושין ומספקא לן אם קרוב לו או קרוב לה ואתו הני תרי סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה ואין כאן הכחשה וספיקא דרבנן היא למ"ד בפרק ארבעה אחין דבבת אחת איכא ספיקא דרבנן, ומיהו קילא הך ספיקא מספיקא דשתי כתי עדים דבהאי אמרינן לא תצא ובשתי כתי עדים תצא.

אבל הר''ן בכתובות ד''י מדפי הרי''ף חולק: לפיכך נ"ל דהכא במאי עסקינן כגון ששניהם מודים שזרק לה קדושין, אלא שהם חלוקין אם קרוב לו אם קרוב לה, וכיון שיש כאן שני עדים בזריקת הקדושין ועבידי אינשי דטעו בקרוב לו ובקרוב לה, אמרינן דמדרבנן לא תנשא דחיישינן שמא בשעת הקדושין שניהם ראו שקרובים לה היו, וזה טועה עכשיו כו' ע''ש.

בשו''ע סי' מ''ז פסק: ואם זרק לה קדושין, אחד אומר: קרוב לו, ואחד אומר: קרוב לה, לא תנשא, ואם נשאת, לא תצא. ופירש שם הב''ש: לא תנשא - כיון דידוע לנו דזרק לה קדושין איתרע חזקת פנויה שלה כ"כ תוס'. משמע אם א"י לנו שזרק לה קדושין, אע"ג אלו ב' עדים אומרים שזרק לה ומכחישים זא"ז אם היה קרוב לו או לה - אוקמינן אותה בחזקת פנויה ולא כמשמעות פרישה, ולהר"ן אף בכה"ג דאין ידוע לנו אם זרק לה קדושין לא תנשא משום דחיישינן שמא טעה זה שאמר שהיה קרוב לו כו'.

ובסי' קע''ג כתב הב''ש: וספק קידושין או גירושין היינו בזרק לה קידושין או גירושין וספק קרוב לו או לה הוי ספק דאורייתא, ואם ב' עדים אומרים קרוב לה וב' עדים אומרים קרוב לו אז הוי ספיקא דרבנן, כי מדאורייתא אוקמא תרי בהדי תרי ואוקמה אחזקה, א"כ בקידושין מותרת ליבם מדאורייתא כו', וכן אם ע"א אמר קרוב לה וע"א אמר קרוב לו הוי ספיקא דרבנן כו'.

מזה שהרמב''ם סתם ולא פירש משמע לכאורה שבין כת אחת ובין שתי כתי עדים הויא ספק מקודשת.

ועי' חזו''א נשים סי' פ' סקכ''א, ואולי רוצה רבינו לומר. דהוו ספק קדושין מן התורה, ולא רק שזה ספק בדין ומדרבנן אזלינן לחומרא כו'.

וז''ל רבינו לעיל ה''ו: ...מבואר שם מדברי הגמ' דהיכא דהוו ספק קדושין הוו מה"ת ועי' מש"כ הר"ן ז"ל פ"א דקדושין על הך דד' ה' ע"ב דס"ל דהוי רק דרבנן היכא דהוה ספק בדין ועי' יבמות ד' ל"א ע"א ע"ש:

פרק ה' הלכה ב':

עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו הרי זו מקודשת חוץ מע"ז שאם קידש בדמיה אינה מקודשת מפני שדמי ע"ז אסורין בהנאה כמוה. המקדש בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת שהכל מע"ז אסור בהנאה שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, אבל המקדש בפרש שור הנסקל הרי זו מקודשת אע"פ ששור הנסקל אסור בהנאה, פרשו אינו אסור בהנאה שאינו דבר חשוב לגבי השור.

אבל המקדש כו' שאינו דבר כו'.

עיין בהך דנזיר דף נ''א גבי פרש אם הוה כגופא ע''ש ועיין בהך דמעילה דף י''ב ע''ב וב''ק דף י''ח ע''ב ע''ש ועיין בירושלמי בע''ז פ''ב, דאף דגבי ע''ז גם פרש אסור, זה רק פרש דבטל לגבי גופה, אבל טבעת דהוא דבר בפני עצמו, ובעיניה הוא, לא נאסר. ועיין בהך דתמורה דף ל''א ע''א גבי אפרוח ובירושלמי פ''ג דע''ז דהוה זה מחלוקת גבי אפרוח של ביצת ע''ז ע''ש וכבר כתבתי בזה.

ביאור ההלכה.

שאלת הגמ' אם פרש נחשב חלק מהגוף ובטל לגוף או דבר בפני עצמו. בע''ז כתיב לא ידבק בידך מאומה, גם פרש בהמת ע''ז אסור, כי הוא חלק מגופה. מציין לירושלמי שטבעת שנמצאה בפרש מותרת כי היא דבר בפ''ע.

ז''ל רבינו בהל' מאכלות אסורות פ''ט הט''ו:

ועיין במעילה ד' י"ב ע"ב מה דמחלק בין פירשא דאתא מעלמא אף דהוה חיותיה [פרש הוא חלק מגוף הבהמה כי א''א שלא יהיה קצת פרש במעיה, מ''מ כיון דמעלמא קאתי, דהיינו מהמאכל שאוכלת – דינו כפרש ולא מועלין בו]. ועיין בהך דנזיר ד' נ"א גבי גלגלין דקמבעיא שם גבי פרש אם הוה כדבר אחר או כעצם הדבר - [פרש שבתוך הגוף דהיינו ריעי מי נעשה גלגלין (דבר אחר המעורב בה)? מי אמרינן כיון דלא מקיימה בחייה אי לא אכלה חיותא נמי דידה היא וכגופה דמי ולא הוי גלגלין כו']. ועיין בירושלמי דע"ז פ"ב דמחלק שם בין פרש לטבעת דאף דפרש ע"ז אסור מ"מ טבעת כיון דלא נשתנה דבר אחר הוא, הרי מוכח מדברי הירושלמי כשיטת רבינו דחלב שבתוך הקיבה נשתנה (ונעשה חלק מגופה) דאל"כ אמאי קיבת עגלי ע"ז אסור בהנאה? וצ"ל דהירושלמי ר"ל דלכך פירשא גופה היא משום חיותיה, ועיין ב"ק ד' י"ח ע"ב גבי גללים הואיל ובתר גופא גרירין כגופא דמי.

דברי הרב עם הפענוח.

אבל המקדש כו' שאינו דבר כו'.

עיין בהך דנזיר דף נ''א גבי פרש אם הוה כגופא ע''ש –

בעי רב פפא: פירשה, מהו? כיון דלא מקיימא בדלא אכלה - חיותא הוא, או דלמא הא נמי מעלמא אתי? [פירשה - פרש שבתוך הגוף דהיינו ריעי מי נעשה גלגלין מי אמרינן כיון דלא מקיימה בחייה אי לא אכלה חיותא נמי דידה היא וכגופה דמי ולא הוי גלגלין, וה"ה לפרש דאיש אלא איידי דקאי במילי דאשה מסיק לה נמי להא על שם אשה].

ועיין בהך דמעילה דף י''ב ע''ב – מתיב רב משרשיא: הזבל והפרש שבחצר - אין נהנין ואין מועלין, ויפלו דמיה ללשכה. אמאי? הכא נמי לא מקיים בלא פרש, אמרי: מאי איריא, הדין פרש דמן עלמא קאתי לה - אזיל, האי - אתי אחרינא כו' –

וב''ק דף י''ח ע''ב ע''ש –

ת"ש: בהמה שהטילה גללים לעיסה - רב יהודה אומר: משלם נזק שלם, ורבי אלעזר אומר: חצי נזק כו', ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס, ולימא רבי אלעזר הלכה כרבנן, גללים אצטריכא ליה, ס"ד אמינא הואיל ובתר גופיה גרירין כגופיה דמי, קמ"ל.

ועיין בירושלמי בע''ז פ''ב, דאף דגבי ע''ז גם פרש אסור, זה רק פרש דבטל לגבי גופה, אבל טבעת דהוא דבר בפני עצמו, ובעיניה הוא, לא נאסר. –

יפה לימדנו רבי שכן השוחט בהמה לעבודה זרה אפילו פירשה אסור, רבי יוחנן בעי מצא בה טבעת, אמר ר' יוסי טבעת בעינה היא, פירשה גופה היא, ע''כ.

ועיין בהך דתמורה דף ל''א ע''א גבי אפרוח –

א"ל רבא לרב הונא: תניא דמסייע לך, מלא תרוד רימה הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא ברימה דפירשא בעלמא הוא, אבל ביצה דמגופה דתרנגולת הוא - אפילו רבנן מודו. א"ל אביי: אדרבה, איפכא מסתברא; ע"כ לא פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן אלא ברימה - דאיקרי אדם מחיים רימה דכתיב ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה אבל גבי ביצה [אימת גדלה - לכי מסרחא, וכי אסרחא - עפרא בעלמא הוא] - אפי' ר"א מודה, ועוד, תניא בהדיא: מודה ר"א לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר, א"ל: אי תניא – תניא, ע''כ, ולהלן יתבאר.

ובירושלמי פ''ג דע''ז דהוה זה מחלוקת גבי אפרוח של ביצת ע''ז ע''ש –

ה''ה: ביצת עבודה זרה שנעשית אפרוח, רבי חגיי בשם רבי יאשיה איתפלגון כהנא וחזקיה, כהנא אמר מותרת, וחזקיה אמר אסורה. וקשיא על דעתיה דחזקיה היך איפשר לביצת עבודה זרה שתיעשה אפרוח? כו' אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה תיפתר שגירר בה לעבודה זרה.

וכבר כתבתי בזה.

ע''כ דברי הרב וזה מש''כ במקום אחר.

ביצה שנעשית אפרוח.

מה ההבדל בין פרש של ע''ז שאסור, ואפרוח של ביצת ע''ז מותר? הרי גם כשהביצה נרקבת ונעשית פרש באיסורה עומדת.

מבאר רבינו במהדורא תניינא די''א טור ד':

וכה''ג פליגי בירושלמי ע''ז פ''ג גבי אפרוח הנולד מביצת ע''ז, דחד אמר מותר, דזהו ג''כ הטעם דכיון דקי''ל דאין בעלי חיים נאסרים בע''ז, א''כ גם הנהפך לחי ג''כ מותר [ רב כהנא מתיר אפרוח מביצת ע''ז משום דאימת גדלה לכי מסרחא כו' שהתהוות האפרוח היא מעפרא דעלמא, והקשו עליו הרי אפר ע''ז אסור, וע''ז תירץ רבינו שכשנעשה אפרוח והוא בעל חיים, ממילא נפקע ממנו איסור ע''ז, כי בע''ז אין בע''ח נאסרין], ואף דפרשו אסור דהוא דבר הנפרש ופנים חדשות, וזה ר''ל הך דתמורה דל''א הנ''ל. אבל אם הרימה מתה – אז אין עליו גדר בשר דהוא מציאות חדשה, רק מ''מ הוי בגדר רקב וצריך דוקא תרוד, כן ס''ל לרבנן, ועיין נדה דף ע' ע''ב גבי אשתו של לוט כו' ור''ל ג''כ דלא נהפכה ממת לצורה אחרת, רק מחי – ולכך לא חל עליה שם טומאה מעולם, אבל אם נשתנה ממת – אז י''ל דעכ''פ לא גרע מרקב, [ע''כ משם].

כלומר, לדעת ר' אליעזר הרימה ותולעה שעל אדם חי, דינה כמו אבר מן החי שמטמא כאבר מן המת, כי הרימה נהפכה מצורה אחת של חי לצורה אחרת, [כי האדם עצמו בחייו הוא רימה ותולעה] - וע''כ לא נשתנה דינה. אבל אפרוח הוי פנים חדשות לגמרי כי מציאותו היא מעפרא בעלמא כו'.

וחכמים סוברים שהרימה ותולעה נעשתה מהרקב, דהיינו שהבשר מת וממנו נעשתה רימה, א''כ אין על הרימה גדר בשר, וע''כ אינה מטמאה כאבר מן החי (ולא היתה צריכה לטמא כלל, אלא שמ''מ היא בגדר רקב) - אלא רק כרקב של המת ששיעורו כתרווד.

ובמכתבי תורה מכתב קל''ב מבאר את המחלוקת אם האפרוח מותר או לא על פי המורה נבוכים, וז''ל:

דנפ''מ אם מחמת שנעשה הדבר האיסור פרשא – עי''ז נעשה אפרוח, או ע''י שנעשה אפרוח – עי''ז כלה האיסור, וזה באריכות במורה בגדר שינוי פתאומי או שינוי הדרגי, וזה הנ''מ בין חומץ לאפרוח גם באיסורי הנאה [כו' שחומץ של יין נסך – אסור כי הוא שינוי הדרגי, ואפרוח של ביצה אסורה בהנאה – מותר כי הוא שינוי פתאומי⁵²²].

ושם מבאר דברי הרמב''ם שכתב: אפרוח שנולד מביצת טריפה – מותר, שאין מינו טמא.

והשיג הראב''ד: מה ראה לשנות הטעמים שפרשו בו חכמים שהם מתוקנים יותר מכולם כו', והטעם שפרשו בו, לאימת קא גביל? לכי קא מסרחא, וכי מסרח אפר בעלמא הוא. המ''מ באר שהרמב''ם רצה להשמענו הטעם שאפרוח מביצת עוף טמא אסור (הרי גם הוא נוצר מעפרא בעלמא).

ובאר רבינו: ור''ל דזה גבי טמא המציאות כן, וכן הוא המין, וכל רגע ורגע חל עליו איסור עוף טמא, דהתורה נצחית בכל יום כחדשה⁵²³, וזהו הגדר גבי שיעורים [לעיל הי''ט ומכ''ת רל''ג] ואכמ''ל להאריך.

בשו''ת החדשות ג' סי' י''ד: וכן גבי ביצת ע''ז שנעשה אפרוח הוי שם פלוגתא בירושלמי ור''ל ג''כ דזה פנים חדשות לגמרי, ורק בעוף טמא כתב הרמב''ם ז''ל דהאיסור מטעם המין וכן ציותה לנו התורה דזה המין הוא טמא, אף שבלא ביצים א''א שיהיה, וביצים ס''ל להרמב''ם ז''ל וכן רש''י ז''ל⁵²⁴ דרק איסור של תורה כמו חצי שיעור כמבואר בפ''ג מהל' מא''ס⁵²⁵, וכן אם נתרקם שם אז לוקה משום שרץ העוף כמבואר בכורות דף ז' ע''ב וברמב''ם פ''ג מהל' מא''ס ה''ח ואח''כ נעשה פנים חדשות עוף טמא...

פרק ה' הלכה ג':

המקדש בפירות שביעית או באפר פרה אדומה או במים שמילאן לעשותן מי נדה הרי זו מקודשת.

המקדש כו' או באפר פרה.

עיין בהשגות ובדברי ה''ה מה דפליגי, אם בדבר שיש לו בו זכות אם מקרי כל הדבר שלו.

ובאמת זה הוה פלוגתא דאמוראי בירושלמי בקדושין פ''ב דכאן במה קידשה ר''א אמר בגופו ור''י אמר בטובת הנאה שבו ועיין בתוספתא כאן פ''ד דפליגי ביה ר''י ות''ק ע''ש גבי אפר פרה ועיין ברש''י קדושין דף נ''ח ע''ב דס''ל שם דלמ''ד טובת הנאה ממון צריך לשלם הכל אף יותר מכדי טובת הנאה דלא כשיטת הר''ן ז''ל נדרים דף פ''ד

ועיין בהך דב''מ דף צ''ו ע''א גבי שאלה ע''מ לעשות פחות משוה פרוטה

ותוס' כתובות דף ל' ע''ב ד''ה לא צריכא ועיין ב''ק דף כ''א ודף צ''א ע''א בתוס' ד''ה מוסיף ועיין בירושלמי פ''א דמעשר שני ה''ב בהך דבעי ר' יודן גבי משכי לי מעשר בהמה זה שתתקדשי בו לאחר שחיטה ע''ש וכן גבי הך דפטר חמור, עיין בכורות דף ט' ע''ב –

ודף י' ע''ב ובמה דפליגי בזה בירושלמי פ''ב דקדושין ר''א ור''י, ואזלי לשיטתייהו הנ''ל.

ביאור ההלכה.

המשנה בבכורות: הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, להזות [על הטמא], ולקדש [מי חטאת כשנותן האפר במים קרי קדושה] - מימיו מי מערה, ואפרו אפר מקלה [כלומר סתם אפר שבא מן הקלוי באש].

אבל אם אינו נוטל שכר על המילוי וההזאה אלא על הטורח בהבאת המים והאפר – מותר ליטול שכר (כמו דיין הנוטל שכר בטלה). וז''ל רש''י בקדושין נ''ח: בשכר הבאה - האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא.

המקדש את האשה באפר פרה אדומה או במים שמילא למי חטאת, לדעת הרמב''ם, כיון שיש לו זכות במים ובאפר (שכר טרחתו) – נקרא שכל המים והאפר הם שלו, ואם קידש אשה בגוף האפר והמים – מקודשת. הראב''ד חולק וסובר שאין גוף הדבר שלו ואינו יכול לקדשה בהם, אא''כ יקדשנה בפירוש בשכר הבאת האפר והמים.

מבאר רבינו שזו מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן בירושלמי, המקדש בחלקו בקדשי קדשים, שהאשה אע''פ שאסורה לאוכלן, יש לה טובת הנאה שיכולה לתיתן (אולי למוכרן) לכל כהן שתרצה. ר' אלעזר סובר שכיון שיש לה בהם זכות הרי הכל שלה, והמקדש מקדשה בגוף הקדשים, ולדעת ר' יוחנן אין גוף הקדשים שלו, וצריך לומר בפירוש התקדשי לי בטובת הנאה.

להלכה פוסק הרמב''ם (לקמן ה''ה) שאינה מקודשת כי לא הותרו קדשים אלא לאכילה.

[וכ''כ רבינו בהלכות גירושין פ''ה ה''ו:

ועיין במה דפליגי לעיל בהלכות אישות פ''ה ה''ג רבנו ז''ל עם הראב''ד אם בדבר שיש לו זכות בו אם מיקרי כל הדבר שלו. - [שהמקדש בפירות שביעית או באפר פרה כו' מקדשה בגוף האפר דכיון דהוי שלו, והראב''ד ס''ל שמקדש בשכר הבאת האפר והמים].

ע''ש מש''כ בזה, ואפשר לומר שזהו כוונת הירושלמי פי''ב דיבמות ה''ב קידש בגופו של שופין כו' -

קידש בגופו של סופין אמר ליה בתניין שבו קידש.

והוא תמוה⁵²⁶. ונ''ל דר''ל וצ''ל של שרופין, וע''ל באפר פרה אם קידש בגופם אם היא מקודשת. (הרמב''ם פסק דמקודשת. והראב''ד – פוסק דאינה מקודשת).

ואמר בהניין שבו קדש, דרק אם קידש בהנייה שבו אז מקודשת. (אבל לא בגופו של האפר). וכמש''כ. עכ''ל.

בהלכות מתנות עניים מ' טור א' כותב רבינו:

ובאמת זה נ''מ ג''כ אם שוב יש לו זכות בכל, עיין במה דפליגי בירושלמי פ''ב דקדושין ובתוספתא פ''ד דקדושין אם מקדשה רק בטובת הנאה, או בכל הדבר, וזהו כוונת השאלתות סוף קרח –

ברם צריך למימר אילו היכא דקא יהיב לה תרומה לכהנת ואמר לה איקדשי לי בגוה אי נמי לכהן וא"ל מיקדשא לי ברתך מי הוו קידושי אי לא מי אמרינ' כיון דממונא דכהן הוא ולאו ממונא דידיה הוא לא הוו קידושי או דילמא כיון דאית ליה טובת הנאה בגוה דאי בעי למר יהיב לה ואי בעי למר יהיב לה כממונא דידה הוא והוו קידושי כו' –

דמיירי שקידש בת כהן הך דקדושין דנ''ח – [המשנה: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל, ע''כ. השאלתות מפרש שמדובר בבת כהן], ומשום דס''ל דהטובת הנאה בעצם – אינה יכולה להקנותה לאחר, [אם מקדש ישראלית בתרומה, יש לה רק טובת הנאה לתתה לכהן, והמקדש לא יכול להקנות לה טובת הנאה – לדעת השאלתות, לכן הוא מפרש שמדובר בבת כהן, שהמקדש אותה נותן לה את גוף התרומה].

וכ''כ בזה בהלכות אישות. ע''כ].

וכ''כ רבינו במה''ת ד' טור ב', ע''ש.

וז''ל במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ה ה''ו: (פענוח המ''מ יובאו לקמן בהלכה).

והארכתי בזה בהך דבכורות ד"ט למ"ד טובת הנאה ממון אם ר"ל דזה הוי כמו הדבר בעצמו או ממון בעלמא. דאם נימא דגם טובת הנאה של דבר הפרטי הוה עליו שם עצם הדבר. ועי' ב"מ דצ"ו ע"א גבי שאלה כו', א"כ המ"ל דהך דפודה בו פעמים כו' הוא מחמת דכיון שפדה הפטר חמור בשה הרי יש לישראל טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה נימא דבזה הטובת הנאה יכול לפדות עוד פטר חמור כמבו' בגמ' בכורות די"א פטרוזא בר דנקא, וע"כ דאין על הטובת הנאה שם שה.

ועי' במאי דפליגי בתוספתא קידושין פ"ג ובירוש' קידושין פ"ב ה"ז ורש"י קידושין דנ"ח ע"ב ונדרים דף פ"ה היכא שיש בדבר טובת הנאה אם נקרא שיש לו הדבר או רק הזכות, וכן פליגי בזה רבינו והראב"ד בה' אישות פרק ה' הלכה ג' ועי' בתוס' ב"ק דף ע"א וכתובות דף ל"ג גבי דיני דגרמי אם זה הוי כמו עצם הדבר או רק מציאות אחר...

דברי הרב עם הפענוח.

המקדש כו' או באפר פרה, עיין בהשגות – השגת הראב"ד: או במים שמלאן לעשות מי נדה הרי זו מקודשת. א"א דוקא בשכר הבאת האפר והמים או בשכר מילוי המים.

ובדברי ה''ה –

ודין אפר פרה ומים שמילאן לעשות מי נדה שנינו שם המקדש במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ובגמרא הקשו ורמינהו הנוטל שכר לדון וכו' להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ותירץ אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה וקידוש ופירושו לדעת רבינו אע"פ שאינו יכול ליטול שכר להזות ולקדש יכול הוא ליטול שכר הבאה ומילוי לפיכך כשהוא מקדש בגוף המים והאפר הרי היא נהנת מהם שיכולה ליטול פרוטה ממי שהוא צריך להם מחמת טורח הבאה ומילוי וכ"נ מפי' ר"ח ז"ל. ובהשגות אמר אברהם דוקא בשכר הבאת האפר והמים או בשכר מילוי המים עכ"ל. והוא מפרש שאינו מקדשה בגוף האפר והמים אלא בשכר. וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדעת רבינו, עכ'''ל.

מה דפליגי, אם בדבר שיש לו בו זכות אם מקרי כל הדבר שלו.

ובאמת זה הוה פלוגתא דאמוראי בירושלמי בקדושין פ''ב דכאן במה קידשה ר''א אמר בגופו ור''י אמר בטובת הנאה שבו –

דחק סומכוס ועאל אמר המקדש בקדשי קדשים [אינה מקודשת]. ואשה נכנסת היא לעזרה ?אמר ליה במקדש על ידי שליח, במה קידשה? [הרי אסורה לאוכלם], רבי לעזר אמר בגופו [בגוף הקדשים, בהנאה שעשה לה שנתן לה חלקו], רבי יוחנן אמר בטובת הנייה שבו, או נאמר ולא פליגין [ע''כ לומר דלא פליגי, כי] - מה דאמר רבי לעזר בגופו בחזקת טובת הנייה שבו.

ועיין בתוספתא כאן פ''ד דפליגי ביה ר''י ות''ק ע''ש גבי אפר פרה –

[המקדש] במי חטאת ובאפר חטאת מקודשת, ר' יהודה אומר אם יש בהן טובת הנאה שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת].

ועיין ברש''י קדושין דף נ''ח ע''ב דס''ל שם דלמ''ד טובת הנאה ממון צריך לשלם הכל אף יותר מכדי טובת הנאה – הגונב טבלו של חבירו - משלם לו דמי טבלו של חבירו [אף דמי תרומה ומעשר שבו], דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו (כי המעשר והתרומה אינם שלו). מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: טובת הנאה ממון, ומר סבר: טובת הנאה אינה ממון⁵²⁷.

דלא כשיטת הר''ן ז''ל נדרים דף פ''ד – ע''ב: משלם לו דמי טבלו - דמי חולין שבו, ודמי תרומות ומעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהן⁵²⁸.

ועיין בהך דב''מ דף צ''ו ע''א גבי שאלה ע''מ לעשות פחות משוה פרוטה –

שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו? ממונא בעינן - ואיכא, או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא?⁵²⁹.

ותוס' כתובות דף ל' ע''ב ד''ה לא צריכא – לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק - והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון כו', ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה כו', דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזא חזיא, א"כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא, וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה, ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז - מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק דף כ:) משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל.

ועיין ב''ק דף כ''א – ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא (אשפה) דיתמי, אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. לימא, קסבר רב נחמן: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך להעלות לו שכר, ההוא, מעיקרא קרמנאי הוו דיירי ביה ויהבי להו ליתמי דבר מועט, א"ל: זיל פייסינהו ליתמי, ולא אשגח, אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. [ובתוס': ומחמת כן (שהפסידם דבר מועט) חייב לשלם מה (כל) שנהנה, אע"פ שלא חיסר כל כך, וכן מוכח כולה שמעתין כדאמרינן לעיל משום שחרוריתא דאשייתא].

ודף צ''א ע''א בתוס' ד''ה מוסיף.⁵³⁰.

ועיין בירושלמי פ''א דמעשר שני ה''ב, בהך דבעי ר' יודן גבי משכי לי מעשר בהמה זה שתתקדשי בו לאחר שחיטה ע''ש – רבי יודן בעי אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זה שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה, מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר [מיד], או לאחר שחיטה.

וכן גבי הך דפטר חמור, עיין בכורות דף ט' ע''ב –

בפטר חמור נמי מיקדשא, [אם קידש בו את האשה מקודשת], כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה, ועולה ואוכלתו בירושלים; הכא נמי, אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה, ופרקא ליה בשה, ומקדשא בהך דביני וביני. [ששוה החמור יותר מן השה].

ודף י' ע''ב – המקדש בפטר חמור - אינה מקודשת לימא מתני' דלא כרבי שמעון? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לאחר עריפה ודברי הכל. איכא דאמרי: הא מני? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון, אי רבי שמעון - תיקדש בכוליה, אי רבי יהודה - תיקדש בהך דביני ביני, אמר רבה בר אבוה אמר רב: לעולם רבי יהודה, וכגון שאינו שוה אלא שקל כו'⁵³¹.

ובמה דפליגי בזה בירושלמי פ''ב דקדושין ר''א ור''י – [ה''ט: פטר חמור רבי לעזר אמר מקדשין בו את האשה רבי יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה כו'], ואזלי לשיטתייהו הנ''ל. [פטר חמור אסור עד שיפדה, לבעל החמור יש זכות בו שיכול לפדותו בשה (השוה פחות מהחמור). לדעת ר' אלעזר זה נקרא כולו שלו ויכול לקדשה בגוף החמור, ולדעת ר' יוחנן צריך לומר בפירוש התקדשי לי בטובת הנאה, דהיינו ההפרש בין שווי החמור לשה.

פרק ה' הלכה ה':

כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד, אבל כהן שקידש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר ובבכורים, וכן לוי שקידש במעשר ראשון וישראל שקידש במעשר עני הרי זו מקודשת.

כהן שקידש כו'.

עיין בתוספתא יבמות פי''ב במה דאמר שם, ר''י אומר מוכר הוא את התרומה ולוקח בדמיה חולין וקאי שם אמורם מקדשים קלים, ור''י לשיטתיה כאן בקדושין דף נ''ב ע''ב דס''ל דיכול לקדש בחלקו אך באמת נ''ל דגבי תרומה לחמי תודה גם לדידן יכול לקדש בהם את האשה, עיין בהך דנדרים די''ב ע''ב הא קמ''ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא ר''ל דיש לו בה קנין.

ועיין ב''ק די''ג ע''ב גבי תודה שהזיקה ע''ש ובדברי רבינו שם בהלכות נזקי ממון ומשום דילפינן ג''ש מן תרומה כמבואר במנחות דף ע''ז ע''ב ועיין שם דף מ''ו ע''ב דלא מקריא מנחה והוה כעין בכורים אף למ''ד קדשי גבוה הוא.

עיין בבכורים ספ''ג ופ''א ה''ב בירושלמי

ופ''א דתרומות וכמו גזל הגר ועיין רש''י מנחות דף ע''ג ע''א ע''ש ובתוס' שם ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות נדרים פ''ב ופ''א

ועיין תוס' מעילה דף ג' ע''ב מש''כ שם בשם רב האי גאון.

ביאור ההלכה.

בהלכה זו מחדש רבינו שאע''פ שאין הכהן יכול לקדש אשה בחלקו מקדשים קלים, מפני שהם לא שלו, דלא הותרו אלא לאכילה בלבד. מ''מ הלחם שבקרבן תודה הניתן לכהן, הוא שלו לגמרי ואם קידש בו אשה – מקודשת. ומוכיח שלחמי תודה דינם כמו בכורים וגזל הגר, שהם ממון כהן לגמרי שיכול לקנות בהם כל חפציו, ואם קידש בהם אשה – מקודשת.

דברי הרב עם הפענוח.

כהן שקידש כו'.

עיין בתוספתא יבמות פי''ב במה דאמר שם ר''י אומר מוכר הוא את התרומה ולוקח בדמיה חולין –

הלכה ו': כהנת שנתערבו ולדיה בולד שפחתה כו', הגדילו התערובות ושחררו זה את זה אינן אוכלין במורם מקדשים קלים שאין הזרים אוכלין מהן. ר' יהודה אומר מוכר הוא את התרומה ולוקח בדמיה חולין, שכל שאינו אוכל קדשי אחרים אינו אוכל קדשי עצמו –

וקאי שם אמורם מקדשים קלים⁵³², - ור''י לשיטתיה כאן בקדושין דף נ''ב ע''ב דס''ל דיכול לקדש בחלקו – המקדש בחלקו כו', תניא, ר' יהודה אומר: מקודשת כו', וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש - ר' יהודה סבר: לך ולכל צרכיך.

[ואף שלהלכה קי''ל כר' יוסי שאינה מקודשת כמ''ש הרמב''ם כאן, זה רק אם מקדש בבשר הקרבן תודה] - אך באמת נ''ל דגבי תרומה לחמי תודה⁵³³, - גם לדידן יכול לקדש בהם את האשה, עיין בהך דנדרים די''ב ע''ב הא קמ''ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא –

ת"ש: כחלת אהרן וכתרומתו - מותר; הא כתרומת לחמי תודה – אסור כו', אבל תרומת לחמי תודה מאי? מותר, ליתני לחמי תודה וכ"ש תרומתו, הא קמ"ל: תרומת לחמי תודה תרומתו היא - ר''ל דיש לו בה קנין.

ועיין ב''ק די''ג ע''ב גבי תודה שהזיקה ע''ש – אמר רבא: תודה שהזיקה - גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה. לחם, פשיטא, סיפא אצטריך ליה: ניזק אוכל בשר, ומתכפר מביא לחם. הא נמי פשיטא,

מהו דתימא, כיון דלחם הכשירא דזבח הוא, לימא ליה: את אכלת בשר ואנא אייתי לחם? קמ"ל, דלחם חיובא דבעלים הוא.

ובדברי רבינו שם בהלכות נזקי ממון – פ''ח ה''ב: וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מן הלחם הבא עמה שאין הלחם מכלל הבשר.

ומשום דילפינן ג''ש מן תרומה, כמבואר במנחות דף ע''ז ע''ב – תנו רבנן: והקריב ממנו - מן המחובר, אחד - שלא יטול פרוס, מכל קרבן - שיהו כל הקרבנות שוות, שלא יטול מן הקרבן על חבירו, תרומה לה' - איני יודע מכמה היא, הריני דן: נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה, מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה⁵³⁴.

ועיין שם דף מ''ו ע''ב דלא מקריא מנחה [לחמי תודה לא נקראים מנחה] - והוה כעין בכורים, אף למ''ד קדשי גבוה הוא –

אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל - הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הן היאך נאכלין? הני שתי הלחם היכי דמי? אילימא בבאות עם הזבח, אטו תודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי להו? כו', אמר ליה אביי: לעולם בבאות עם הזבח, ודקא קשיא לך מתודה ולחמה, לחמי תודה לא איקרו מנחה, שתי הלחם איקרו מנחה, שנא': בהקריבכם מנחה חדשה לה'.

מכאן, שלחמי תודה הוו ממון כהן כמו בכורים, וממילא אם קידש בהם – מקודשת.

עיין בבכורים ספ''ג –

למה אמרו הבכורים כנכסי כהן, שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה כספר תורה כו'.

ופ''א ה''ב בירושלמי –

אשירה שביטלה אינו מביא ממנה גזירין למערכה, שפסולה לגבוה, אבל מצוות אינן כגבוה ומותר להביא ממנה לולב, והגמרא שואלת מהו שיביא ביכורים ? [האם בכורים דמו להקדש טפי משאר מצוות, כי מכניסן לבית המקדש ואסור או לא] - כרבי יודה דו אמר הוקשו לקדשי הגבול – מביא, כרבנין דאינון מרין הוקשו לקדשי מקדש אינו מביא.

ופ''א דתרומות – סוף ה''א: [קטן] מהו שיביא ביכורים ?כרבי יודה דו אמר הוקשו לקדשי הגבול - אינו מביא (אין נותנין קדשי הגבול לקטן), כרבנין דו אמרין הוקשו לקדשי מקדש – מביא - [דקדשי מקדש ניתנין לכל כהן, ואפילו למי שאינו נזהר לאכול חולין בטהרה].

וכמו גזל הגר - [דהוי ממון כהן "להוצאותיו ולשאר צרכיו", רמב''ם הל' בכורים פ''י].

ועיין רש''י מנחות דף ע''ג ע''א ע''ש – במדבר י"ח - אשר ישיבו - זה גזל הגר, לך היא ולבניך - שלך היא ולבניך, אפילו לקדש בו את האשה: [לקדש בו - כדאמר (קידושין דף נב) המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת].

ובתוס' שם –

ואפי' לקדש בו את האשה - הא דדרשינן בסוף הגוזל קמא (בבא קמא ד' קט:) ובמס' ערכין בסוף המקדיש (דף כח:) גבי גזל הגר האשם המושב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר על כרחין אית לן למימר דלאו משולחן גבוה קא זכו דאם לא כן היאך מקדשין בו את האשה הא אמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נב:) המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת דמשולחן גבוה קא זכו כו', וי"ל דהנ"מ קודם חלוקה אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן⁵³⁵.

ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות נדרים פ''ב ופ''א

הי''א: אך נראה דבכורים הוה כחרמי כהנים וכגזל הגר, דלאחר שבאו ליד כהן פקעה מהן קדושת גבוה כו'.

ועיין תוס' מעילה דף ג' ע''ב מש''כ שם בשם רב האי גאון. –

אלמא פיגול מביא לידי מעילה - לכאורה משמע דהא דקאמר חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם, רוצה לומר להביא לחם לידי מעילה, וקשיא דודאי אין מעילה בלחם דלא מיקרי קדשי ה', דאף בתודה אין מעילה אלא באימורין, ופירש רבינו האי, דמיירי בארבעה לחמי תודה הניתנין לכהן, וגם זה אינו נראה, דלא משתמיט תנא בשום מקום שיש בהן מעילה⁵³⁶.

פרק ה' הלכה ח':

הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אשה ובא בעל הבית אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת, ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק.

ואם קידשה בדבר כו' שאין בעל הבית מקפיד כו'.

עיין פסחים דף ו' ע''ב ועיין בירושלמי פ''א דדמאי דהוה זה מחלוקת ועיין בפ''ה דמעשרות בירושלמי בה''ו על הך דר''י ור''ל דלכך פטור ממעשרות גבי חורי הנמלים משום יאוש ואף דהא מבואר בתוספתא שם דאסור משום גזל בפאה פ''ב משום דאח''כ זוכה לו החצר ועיין תוס' נדה דף נ''א ע''א גבי סיאה ואזוב כו'.

ובירושלמי פ''א דדמאי דאמר שם דבגינה אף אם נשמרים פטור ועיין ב''ק דף קי''ט ע''ב גבי אתרא דקפדי ובהך דמעילה דף י''ד ע''א ע''ש בפירוש המשניות

ועיין רש''י סנהדרין דף נ''ז ע''א ולא כירק גנה ופסיקתא רבתי פכ''א תני ר' חייא ירק הנשמר בגינה אסור משום גזל ושאינו נשמר מותר ע''ש ועיין בירושלמי פ''א דערלה דדבר שאין בהם ממש מותר משום גזל ע''ש בה''א גבי המשמר פירותיו לעצים ועיין בירושלמי פ''ג דדמאי ה''ב גבי הך דהלוקח ירק מן השוק דאמר שם חזקיה דמותר ליקח עלין ליעשר שלא מדעת הבעלים מחמת שאין להם הפסד בהעלין, דגבי ירק לא קפדי רק אמנין ולא על העלין.

עיין שבת דף ק''מ ע''ב וקדושין דף נ''ב ע''ב וב''ק דף קי''ג ע''ב ע''ש ועיין רש''י נדרים דף ל''ד ע''ב. והטעם דכתב רבינו כאן דהוה ספק קדושין משום דהא בלא הקדושין היתה היא יכולה ליקח הדבר הזה מן הבעל הבית כיון דאינו מקפיד על זה, ודבר דבלא הקדושין היה מגיע לידה, זה תליא בהך בעיא דקדושין דף ח' ע''ב גבי כלב רץ אחריה לנשכה ונשאר בתיקו ולכך פסק רבינו כאן דהוה ספק.

ביאור ההלכה.

המקדש אשה בתמר או באגוז שנטל מבעל הבית – ספק מקודשת. רבינו מוכיח שכאן מדובר בדבר שהבעל הבית ודאי לא מקפיד עליו, ולכן אין בו משום גזל. וא''כ מדוע איננה מקודשת ודאי?

מבאר רבינו שכיון שאין בעה''ב מקפיד, הרי היתה היא יכולה לקחת את התמר בעצמה בלי להתקדש, ודבר שבלי הקדושין היה מגיע לידה, זה ספק בגמרא אם הוו קדושין או לא.

וכן בקדושין ד''ח כלב רץ אחריה, סליק בתיקו אם מקודשת, משום שאף בלא הקדושין היה מחוייב להצילה.

וכ''כ רבינו בהלכות תרומות מ' טור ב':

ועיין קדושין דף ח' ע''ב דהיכא דנתן לה דבר וקידשה בו, רק דגם בלא הקדושין היה צריך ליתן לה, אי הוה קדושין, כמו בהך דכלב רץ אחריה, וכ''כ בזה בהלכות אישות, ור''ל דכל דבר קנין ושעבוד צריך שיתחדש לו דבר עי''ז, ולא מאליו רק בגדר דין, ולכך מבואר בקדושין דף נ''ב ע''ב דהמקדש בחלקו אינה מקודשת דאף דנתחדש לה דבר, מ''מ לא קנתה אותו עפ''י דין, וכן אם בלא זה ג''כ היה צריך ליתן לה – ג''כ י''ל דלא מהני.

דברי הרב עם הפענוח.

ואם קידשה בדבר כו' שאין בעל הבית מקפיד כו', עיין פסחים דף ו' ע''ב –

והתניא: סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל ופטורין משום מעשר.

ועיין בירושלמי פ''א דדמאי דהוה זה מחלוקת –

ה''א: נסתייפו התאנים והוא משמר שדהו מפני ענבים, ענבים - והוא משמר שדהו מפני הירק, אם נכנס הוא הפועל ובעל הבית מקפיד עליו - אסורות משום גזל. עולא בר ישמעאל בשם ר' יוחנן ר' ור' יוסי בי ר' יהודה נכנסו לוכל במסוייפות וצווח בהן השומר ומשך ר' יוסי בי ר' יודה את ידיו, אמר לו רבי אכול שכבר נתייאשו הבעלים מהן, ר' יוחנן בעי, צווח ואת אמר הכן? אמר ר' יונה יאות הוא מקשי, והא מתניתא פליגא: הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין, הא בגינה אפילו נשמרין פטור, תמן יכול הוא לומר לו הרי כל העולם כולו לפניך, ברם הכא כלכלה אחת היא, ואני משמרה לבעל מלאכתי.

ועיין בפ''ה דמעשרות בירושלמי בה''ו על הך דר''י ור''ל דלכך פטור ממעשרות גבי חורי הנמלים משום יאוש –

והא תני חוררי נמלים שלנו בצד ערימה החייבת הרי אילו חייבין הא בצד ערימה פטורה פטורין, אמר רבי יונה אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן משום יאוש.

ואף דהא מבואר בתוספתא שם דאסור משום גזל, בפאה פ''ב –

הלכה ט''ז: חורי נמלים אסורין משם גזל ואם הפקירן בעל הבית מותרים משום גזל –

משום דאח''כ זוכה לו החצר⁵³⁷.

ועיין תוס' נדה דף נ''א ע''א גבי סיאה ואזוב כו' –

דתנן, הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין - חייבין. היכי דמי? כו', אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא - לאדם קיימי, והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה - חייבין, ואם לאו - פטורין. וכתבו התוס' ד''ה אלא כו', גפן נטוע בחצר כקורנית שבחצר, שהחצר קובעת בדבר שנגמרה כו', והא דתנן פ"ח דשביעית [מ"א] כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה, חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית, לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמיה לאדם, דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל.

ובירושלמי פ''א דדמאי דאמר שם דבגינה אף אם נשמרים פטור –

והא מתניתא פליג' הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין הא בגינה אפילו נשמרין פטור תמן יכול הוא לומר לו הרי כל העולם כולו לפניך ברם הכא כלכלה אחת היא ואני משמרה לבעל מלאכתי.

ועיין ב''ק דף קי''ט ע''ב גבי אתרא דקפדי –

א"ר יהודה: כשות וחזיז - אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי - יש בהן משום גזל.

ובהך דמעילה דף י''ד ע''א ע''ש בפירוש המשניות –

פ''ג מ''ח: ואם צמחה הערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לכלום - לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל⁵³⁸.

ועיין רש''י סנהדרין דף נ''ז ע''א ולא כירק גנה –

גזל דכתיב כירק עשב נתתי לכם את כל, ואמר רבי לוי: כירק עשב – [כירק עשב - עשב קרי עשב האפר, וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע], ולא כירק גנה. ופסיקתא רבתי פכ''א תני ר' חייא ירק הנשמר בגינה אסור משום גזל ושאינו נשמר מותר ע''ש –

הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו' אמר [הקב"ה] אחד מכם אל יפשוט ידו בגניבה ובממון חבירו אלא מן ההפקר כעשבים הללו, תני רבי חייא הנשמר בגינה אסור משום גזל ושאינו נשמר בגינה מותר משום גזל.

ועיין בירושלמי פ''א דערלה דדבר שאין בהם ממש מותר משום גזל ע''ש בה''א גבי המשמר פירותיו לעצים – [עצים חייבין במעשרות מהו שיהו אסורין משום גזל, וכי עצים אינן אסורין משום גזל [העצים עצמם ודאי אסורין משום גזל ומאי קמיבעי ליה], מה צריכא ליה כגון אילין תותייא דלא אית בהון ממש].

ועיין בירושלמי פ''ג דדמאי ה''ב גבי הך דהלוקח ירק מן השוק דאמר שם חזקיה דמותר ליקח עלין ליעשר שלא מדעת הבעלים, מחמת שאין להם הפסד בהעלין, דגבי ירק לא קפדי רק אמנין ולא על העלין –

חזקיה אמר אינו הבקר מחוסר בעלין אלא מנין (לבעה''ב לא איכפת חסרון של כמה עלים, אלא רק מנין האגודות, שאם לוקח אגודה אחת מעשר גורם הפסד לבעל הבית, רידב''ז) כיצד הוא עושה נוטל מן העלין ומתקין, ואינו אסור משום גזל.

עיין שבת דף ק''מ ע''ב – ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין ירקא - ליזבין אריכא, כישא כי כישא, [שכל אגודות הגנין שוות בעובין, שלכולן מדה אחת לחבל שהוא אגוד בו]. ואורכא ממילא - כלומר ארכו של זה שהוא ארוך מחבירו, הוא משתכר בו]. (הרי שהבעלים מקפידין על מנין הירק שבאגודה ולא על אורך העלין].

וקדושין דף נ''ב ע''ב – ההוא אריסא דקדיש כו', אבל כישא, (אריס שקידש באגודת ירק בלא ידיעת הבעלים) - מצי אמר ליה: אנא שקלי כישא, שקיל את כישא, כישא כי כישא. [אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אם נטלתי אחת טול אתה אחת].

וב''ק דף קי''ג ע''ב ע''ש – רבינא זבן דיקלא הוא וכותי לצלחא, א"ל לשמעיה: קדם ואייתי מעיקרו, דכותי מניינא ידע [מנין הפסקים מנה אבל לא נתן עיניו כמה דקים יש וכמה גסים יש].

ועיין רש''י נדרים דף ל''ד ע''ב –

לא לאפוקי דאי אזמניה עליה - למיכל מההוא ככר מעיקרא, והדר א"ל ככרי עליך, דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו, דלאו כוליה דנותן הוא אלא גם דמזומן. (הככר לא כולה של הנותן אלא גם של המוזמן).

והטעם דכתב רבינו כאן דהוה ספק קדושין, משום דהא בלא הקדושין היתה היא יכולה ליקח הדבר הזה מן הבעל הבית כיון דאינו מקפיד על זה, ודבר דבלא הקדושין היה מגיע לידה, זה תליא בהך בעיא דקדושין דף ח' ע''ב גבי כלב רץ אחריה לנשכה ונשאר בתיקו – בעי רב מרי: כלב רץ אחריה, מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה - גמרה ומקניא ליה נפשה, או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן? תיקו, ע''כ, כלומר הטובה שעשה לה שהצילה מהכלב, היא טובה שמגיעה לה גם בלא הקדושין.

ולכך פסק רבינו כאן דהוה ספק.

פרק ה' הלכה ט':

היתה סחורה בינו ובין חבירו וחלקה שלא מדעת חבירו וקידש בחלקו הואיל וצריכה שומת בית דין אינה מקודשת שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה.

היתה סחורה כו'.

עיין כאן בגמרא דף נ''ב ע''א דיליף מהך דשל שביעית היתה דאפילו קידשה בגזל דידה אינה מקודשת ומאי ראיה, כיון דהא לאחיות ג''כ היה חלק, והם לא נתקדשו וא''כ גם על זה נימא מאן פליג לך וא''כ מאי ראיה?

וצ''ל דעיקר הטעם דמאן פליג לך משום דאין לו בהדבר דבר מסויים, וכשיטת רבינו ז''ל בכ''מ דבדבר שאינו מסויים לא הוה קנין, עיין בהלכות זכיה ומתנה פ''ג וכבר כתבתי בזה

ועיין בעירובין דף נ' ע''ב דהיכא דמקצת ביתו ניכר כגון ד' מתוך ז' לכו''ע קנה ע''ש –דהרי מקצת ביתו ניכר, וא''כ כאן דהיו חמישה ונתקדשו הג' שפיר מקרי חלקם דבר המסויים. ועיין בכורות דף נ''ז ע''ב גבי חלקו בבהמה ולא בכספים ע''ש דלא ס''ל גבי כספים כמאן דפליגי דמי. עיין ב''מ דף ס''ט

ומבואר בירושלמי פ''א דשקלים אם היה הבהמה רוב הוה כמאן דפליגי הובא לעיל בדברי הראב''ד ז''ל בהלכות שקלים וה''נ כן.

ועיין במש''כ ה''ה ז''ל בפ''ה מהלכות מכירה ה''ב בשם הרשב''א ע''ש.

ביאור ההלכה.

שני שותפין בסחורה אין אחד מהם יכול לחלוק שלא מדעת חבירו כי צריך שומת ב''ד, והאחר יכול לטעון "מאן פליג לך", לכן אם חילק אחד מהם שלא מדעת חבירו וקידש בחלקו אשה – אינה מקודשת.

מקשה רבינו על המשנה – מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, שליקט אדם אחד תאנים מהשדה שלהן בשנת שמיטה וקידשן, ואמרו חכמים שג' מהן מקודשות, ואין אחיות מקודשת. מדוע שם לא טוענות האחיות "מאן פליג לך", מי אמר שתאנים אלו היו שלכן אולי הן שלנו מחלקנו.

מבאר רבינו שלכך נקטה המשנה חמש נשים, שבכל אופן שנחלק את התאנים, יהיה מקצתן בתוך חלקן שנטלו, כי הן הרוב. וכל שמקצת חלקו ניכר – מיקרי דבר המסויים.

דברי הרב עם הפענוח.

היתה סחורה כו', עיין כאן בגמרא דף נ''ב ע''א דיליף מהך דשל שביעית היתה דאפילו קידשה בגזל דידה אינה מקודשת – [על המשנה: ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה ושל שביעית היתה, ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו, וקיבלה אחת מהן ע"י כולן, ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות. אמר רב כו', ושמע מינה קידשה בגזל - אינה מקודשת, אפילו בגזל דידה; ממאי? מדקתני שלהם היתה ושל שביעית היתה, טעמא דשביעית דהפקר הוא, הא דשאר שני שבוע לא]. ומאי ראיה?, כיון דהא לאחיות ג''כ היה חלק, והם לא נתקדשו וא''כ גם על זה נימא מאן פליג לך?⁵³⁹.

וא''כ מאי ראיה?

וצ''ל דעיקר הטעם דמאן פליג לך, משום דאין לו בהדבר דבר מסויים, וכשיטת רבינו ז''ל בכ''מ דבדבר שאינו מסויים לא הוה קנין, עיין בהלכות זכיה ומתנה פ''ג –

הלכה ה':

כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כך הנותן, כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך, או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום, ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שיסיים לו המקום שנתן לו –

וכבר כתבתי בזה.

ועיין בעירובין דף נ' ע''ב דהיכא דמקצת ביתו ניכר כגון ד' מתוך ז', לכו''ע קנה ע''ש –

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא שנו אלא באילן שתחתיו שמונה אמות, אבל באילן שתחתיו שבע אמות - הרי מקצת ביתו ניכר. [אבל שבע אמות - על כרחך מקצת ביתו ניכר באותה אמה אמצעית, דאי אפשר שלא ביררה לו, ואי באמצע האילן בחר ליה ארבע אמות - הרי היא מהן ...הלכך קנה שם בית] - דהרי מקצת ביתו ניכר, וא''כ כאן דהיו חמישה ונתקדשו הג', שפיר מקרי חלקם דבר המסויים⁵⁴⁰.

ועיין בכורות דף נ''ז ע''ב גבי חלקו בבהמה ולא בכספים ע''ש –

נ''ו ע''ב: פטורין מזה ומזה - שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים כו', סד"א: כיון דחלקו בבהמה - גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי, וליחייבו בקלבון, קמ"ל. –

דלא ס''ל גבי כספים כמאן דפליגי דמי.

עיין ב''מ דף ס''ט – ע''א: הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי, אזיל חד מנייהו פליג זוזי בלא דעתיה דחבריה. אתו לקמיה דרב פפא, אמר ליה: מאי נפקא מינה? הכי אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו. לשנה זבון חמרא בהדי הדדי, קם אידך פליג ליה בלא דעתיה דחבריה. אתו לקמיה דרב פפא. אמר ליה: מאן פלג לך? - אמר ליה: קא חזינא דבתר דידי קא אתי מר. אמר רב פפא: כהאי גונא ודאי צריך לאודועיה. זוזי, מי שקיל טבי ושביק חסרי? (- אמר ליה: לא. - אמר ליה): חמרא, כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים. גופא, אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו. הני מילי טבי וטבי, תקולי ותקולי. אבל טבי ותקולי – לא.

ומבואר בירושלמי פ''א דשקלים אם היה הבהמה רוב הוה כמאן דפליגי –

חלקו את הנכסים ואחר כך חלקו את הבהמה חייבין בזה ובזה, חלקו את הבהמה ואחר כך חלקו את הנכסים פטורין מזה ומזה, אמר רבי מנא הדא דאת אמר בשלא היתה הבהמה רוב, אבל אם היתה הבהמה רוב הן הן עיקר נכסיו. הובא לעיל בדברי הראב''ד ז''ל בהלכות שקלים – [פ''ג ה''ה: האחין והשותפין שהיה להן בהמה וכספים וחלקו בכספים חייבים בקלבון, אף על פי שעדיין לא חלקו הבהמה, חלקו הבהמה ולא חלקו הכספים פטורין מן הקלבון עד שיחלקו הכספים ואין אומרין הרי הם עומדין לחלוקה. - השגת הראב"ד: עד שיחלקו הכספים ואין אומרים הרי הן עומדים לחלוקה. א"א בירושלמי (פ"א סה"ד) אמר ר' מנא הדא דתימא בשלא היתה הבהמה רוב אבל היתה הבהמה רוב הן עיקר נכסין⁵⁴¹.

וה''נ כן.

ועיין במש''כ ה''ה ז''ל בפ''ה מהלכות מכירה ה''ב בשם הרשב''א ע''ש. – על הרמב''ם: החליף חמור בפרה וטלה ומשך הפרה ועדיין לא משך את הטלה לא קנה שאין כאן משיכה גמורה, וכן כל כיוצא בהן.

כתב הה''מ: מיהו כתב הרשב"א ז"ל מפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנה כלל, אבל אילו א"ל פרה וטלה - בכור חטים, ומשכה לפרה ולא משכו לטלה, קנה חטים כנגד הפרה. והביא ראיה מאותה ברייתא שנתבארה פ"א גבי י' שדות דאם נתן מקצת דמים קנה כנגד מעותיו ולא אמרינן כיון שהמקח אחד - אינו נקנה לחצאין, ה"נ לא שנא⁵⁴².

פרק ה' הלכה י''ב:

החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה, אם היה ביניהן שידוכין הרי זו מקודשת, ואם לא שידך אינה מקודשת עד שתאמר הין, ואם אמר לה אחר שנטלה החוב שלה הרי את מקודשת בו אפילו אמרה הין אינה מקודשת, שהרי לא הגיע לידה ממנו כלום אלא שלה נטלה וכבר נפרע חובו משעה שנטלה ואינה יכולה לחזור ולתבעו בחוב פעם אחרת.

החזיר לה חוב כו'.

ר''ל ואז ישאר החוב, משא''כ כשקבלה בשביל חוב שוב אינו יכול להחזיר.

אך זה יהיה נ''מ להך דגמ' דגיטין דף ע''ח ע''ב דנ''מ בין קדושין לחוב, דגבי חוב אף אם קרוב לה, מ''מ לא נפרעת החוב ואם אח''כ אמר לה לשם קדושין הויא כמו שהגיע לידה, וכיון שהגיע לידה שוב לא הוה קדושין וצ''ע.

ועיין בירושלמי פ''ג דגיטין ה''ג גבי מסר לה במוסרה מהו אם כיון שקנתה לשם קנין ממילא נתגרשה או לא ע''ש.

ביאור ההלכה.

בהלכה זו מעורר רבינו על סבך הלכתי "חוזר חלילה"⁵⁴³. הדין הוא שהפורע חובו צריך להחזיר ליד המלוה, ואם זרק חובו קרוב למלוה, עדין חייב באחריותו עד שיגיע ליד המלווה.

רק בקדושין (וגיטין) הדין הוא שאם זרק "קרוב לה - מקודשת" . מה הדין אם היה חייב לה כסף, וכשהחזיר לה את החוב זרקו לה ואמר הרי את מקודשת לי בו. אם תאמר מקודשת הרי זכתה בכסף כבר (כשנפל קרוב לה) - ונפרעה חובה ואינה מקודשת. ואם אינה מקודשת הרי שלא זכתה עדין בכסף, כי לא הגיע לידה וממילא עדין לא נפרעה חובה, וכשתטלנו תהיה מקודשת (כי אמר לה קודם שתטלנו), ואם היא מקודשת הרי שכבר זכתה בכסף ונפרעה חובה....

לשיטת רבינו אין קושיא, כי מבאר בכמה מקומות שהדין של "קרוב לה מקודשת", זה רק בקדושי שטר (כמו בגט שזרק קרוב לה) – אבל לא בקדושי כסף.

וז''ל רבינו בצפ''ו סי' רס''ו:

ועיין בגיטין דע''ח ע''ב גבי קרוב לה דמהני רק בקדושין, ולא בקנין שאר דברים ולכאורה

כיון דאין על הדבר שום גדר כל זמן שלא קנתה, וכאן דקנין לא מהני קרוב לה למה כאן מהני? וא''כ י''ל דזה רק בקדושי שטר בזה שייך דמהני כיון דכבר חל על זה, אך מן הראשונים מבואר דלא כן⁵⁴⁴...

וכ''כ בשו''ת החדשות ח''ב כ''ה:

ובאמת הארכתי בזה הרבה, אם מתחילה קנתה הכסף וע''י זה מתקדשת, או להיפך ע''י שנתקדשה - לכך קנתה. ונ''מ דהך דגיטין ע''ח גבי קרוב לה בקידושין ר''ל רק בקדושי שטר אבל כסף הא תחילה צריכה לקנות וקנין לא הוה בכה''ג.

ושם בסי' כ''ו:

והרבה יש להאריך בזה בראיות לולא הראשונים ז''ל נראה, דגבי הך דגיטין דף ע''ח גבי קרוב לה בקדושין זה רק דמקדשה בשטר קדושין שכבר חל עליו שם שטר קדושין לשמה ומדעתה רק עדיין לא קיבלה בזה שייך הך איתקש, אבל בכסף קדושין כל זמן שלא קנתה לא חל עליו שם כסף קדושין כלל.

דברי הרב עם הפענוח.

החזיר לה חוב כו', ר''ל ואז ישאר החוב, משא''כ כשקיבלה בשביל חוב שוב אינו יכול להחזיר⁵⁴⁵.

אך זה יהיה נ''מ להך דגמרא דגיטין דף ע''ח ע''ב –

וכן לענין קדושין. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. איתיביה רבי אבא לר' אסי: וכן לענין קדושין, שאני התם, דכתיב: ויצאה... והיתה. איתיביה: וכן לענין החוב, זרוק לי חובי וזרקו לו, קרוב למלוה - זכה הלוה, קרוב ללוה - הלוה חייב, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו, הכא במאי עסקינן - דאמר ליה זרוק לי חובי ותיפטר כו'. (מפורש, שאם לא אמר "ותיפטר" – חייב עד שיגיע לידו).

דנ''מ בין קדושין לחוב, דגבי חוב אף אם קרוב לה, מ''מ לא נפרעת החוב (והוא עדיין חייב), ואם אח''כ אמר לה לשם קדושין הויא כמו שהגיע לידה, וכיון שהגיע לידה שוב לא הוה קדושין וצ''ע⁵⁴⁶.

ועיין בירושלמי פ''ג דגיטין ה''ג גבי מסר לה במוסרה מהו אם כיון שקנתה לשם קנין ממילא נתגרשה או לא ע''ש⁵⁴⁷.

וכ''כ הגרע''א לבנו, גיטין ע''ז ע''ב: ... אבל קנין המסירה מועיל דקנתה הגט ומ"מ אינו בידה ולא מהני לגבי גרושין כמ"ש הר"ן רפ"ח דגיטין גבי קנין אגב, א"כ י"ל דזהו ספיקא דהירושלמי אי מהני קנין בגט, או דבעי' ידה ממש, וביותר י"ל דזהו ודאי דבעי' בידה ממש כמ"ש הר"ן בפשיטות אלא דהכא במסירה דתופסת בשערה או באפסר הקשור בבהמה הוי כאוחזת קצת הבהמה ממש ובזה י"ל כיון דגליון הגט בידה וקנתה כולו מהניא או דבעי' שיהא הגט כולו בידה וכדדייק לישנא דהירושלמי או שניי' וכו' עד שיהא כולו בידה...

ועיין מ''ש רבינו בזה בהלכות תרומות כ''ב טור ד'.

פרק ה' הלכה כ':

הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה עמה - אינה מקודשת אלא אם כן נתן לה פרוטה משלו, לפי שהשכירות יזכה בה הפועל מתחלה ועד סוף כל זמן שיעשה מקצת מן המלאכה יזכה במקצת מן השכר ונמצא השכר כולו מלוה אצלה והמקדש במלוה אינה מקודשת.

הרי את כו'.

עיין בגמרא גבי ע''מ שאעשה עמך כפועל דהוה בגדר תנאי ומ''מ מבואר בתוספתא כאן דצריך שיהא בפעולה שוה פרוטה ע''ש בפ''ג וצ''ל דזה תליא בהך מחלוקת דסנהדרין דף פ''ה ע''ב דפעולה שאינה שוה פרוטה לא מקריא עימור ע''ש ועיין ב''מ דף צ''ו ע''א גבי שאלה ועיין בירושלמי פ''ג דמעשרות יעשה אותה כפועל שאינו יפה שוה פרוטה ע''ש ובכ''מ.

וגם י''ל דנ''מ בין אם הפעולה פרוטה, או שהפועל נוטל שכר פרוטה.

ועיין בירושלמי ספ''א דנדרים ועיין מש''כ הראב''ד ז''ל בהשגות פ''ג מהלכות טוען ה''ז ע''ש ועיין בירושלמי פ''א דמעשר שני ה''ב במה דמחלק בין דבר שהיה שוה פרוטה מעיקרו והוזל ובין שלא היה שוה פרוטה מתחילה ועיין בגיטין דף י''ב ע''ב ע''ש גבי המקדיש עבדו ושם דף מ''ג ע''א ע''ש

ועיין בכתובות דף מ''ו ע''א גבי שכרן בפחות מפרוטה מהו

וכ''מ בזה.

בהשמטות צ''פ דף נ''ו טור ד' כותב רבינו:

מה שכתבתי לחלק אם די במה שהפעולה שוה פרוטה, או צריך שתהיה השכירות שלו שוה פרוטה, וכה''ג מבואר בירושלמי קדושין פ''א ה''ב גבי יעוד למ''ד דצריך שישאר שוה פרוטה אם ר''ל שיהיה במעשי ידיה שוה פרוטה, או שיהיה בהמעות שלקחה זמן שיהיה שוה פרוטה

וע''ש בה''א ולקמן בהלכות עבדים אבאר זה.

ביאור ההלכה.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל – אינה מקודשת, משום שהמקדש במלוה אינה מקודשת, כמ''ש הרמב''ם בהלכה זו ובפ''ה הי''ט.

אא''כ נתן לה פרוטה משלו ואמר לה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ע''מ שאעשה עמך כפועל כו', שאז הקדושין הם בפרוטה, והעבודה שיעשה היא רק תנאי, ולשיעשה – תתקדש.

בתוספתא מבואר שצריך שיהיה בעבודה שעושה עבורה – שוה פרוטה, ואם לאו – אינה מקודשת (אע''פ שנתן לה פרוטה משלו), ואילו הרמב''ם לא מחלק.

מבאר רבינו משום שלדעת התוספתא פעולה שאין בה שוה פרוטה אינה נקראת פעולה כלל.

אבל הרמב''ם שלא חילק בין אם הפעולה שוה פרוטה או לא, י''ל שלהלכה פסק שאף כזו פעולה, אף שאין בה ש''פ – נקראת פעולה, והוא קיים את תנאו.

או שי''ל, שלדעת התוספתא צריך שהפעולה עצמה תהיה שוה פרוטה, ולפסק הרמב''ם מספיק שהפועל נוטל עבורה שו''פ, לכן כיון שהתנה עמה כן – מקודשת כו'.

דברי הרב עם הפענוח.

הרי את כו', עיין בגמרא גבי ע''מ שאעשה עמך כפועל דהוה בגדר תנאי –

קדושין ס''ג ע''א: מתני'. האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. ובגמ'. אמר ריש לקיש: והוא, שנתן לה שוה פרוטה כו', ומאי דוחקיה דריש לקיש, לאוקמיה למתניתין בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ובדיהב לה? אמר רבא: מתניתין קשיתיה, מאי איריא דתני על מנת? ניתני בשכר, אלא ש"מ, כל על מנת היכא דיהב לה הוא.

ומ''מ מבואר בתוספתא כאן דצריך שיהא בפעולה שוה פרוטה ע''ש בפ''ג – במה אדבר עליך לשלטון אם דבר עמה בשוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בפעולה שאעשה עמך אם עשה עמה בשוה פרוטה מקודשת ואם לאו אין מקודשת על מנת שאעשה עמיך במלאכה על מנת שאעשה עמיך בפעולה למחר אם עשה עמה בשוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת⁵⁴⁸.

וצ''ל, דזה תליא בהך מחלוקת דסנהדרין דף פ''ה ע''ב דפעולה שאינה שוה פרוטה לא מקריא עימור ע''ש – משנה. הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר והתעמר בו ומכרו. ובגמרא. ותנא קמא לא בעי עימור? - אמר רבי אחא בריה דרבא: עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו.

ועיין ב''מ דף צ''ו ע''א גבי שאלה –

שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו? ממונא בעינן - ואיכא, או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא? כו'.

ועיין בירושלמי פ''ג דמעשרות יעשה אותה כפועל שאינו יפה שוה פרוטה ע''ש –

ה''א: ואין לה עליו מזונות כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה כהדא דתני אין בית דין פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית (והוי פורע חובו מדמי שביעית), אבל ניזונת היא אצל בעלה שביעית. ויעשו אותה כפועל שאינו יפה שוה פרוטה [כלומר, שאין מלאכתו שוה פרוטה, דאינו ממון ולא שייך פריעת חוב לגביה כו']⁵⁴⁹.

ובכ''מ.

וגם י''ל דנ''מ בין אם הפעולה פרוטה, או שהפועל נוטל שכר פרוטה⁵⁵⁰.

ועיין בירושלמי ספ''א דנדרים –

את אומר ידי עושה עמך אסור, (המודר הנאה מחבירו) - חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור עמו כדי שכרו? או עד כדי הניית קרקע? (עד כמה הוא אסור עמו שלא יהנה מהנאת חרישה זו, אם כדי שכרו כפי שהיה צריך ליתן בעד שכר עבודה זו סגי, או שאסור עד כדי כל הניית קרקע שהועילו בזה החרישה) גדר עמו בתנור עד כמה הוא אסור? עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור?.

ועיין מש''כ הראב''ד ז''ל בהשגות פ''ג מהלכות טוען ה''ז ע''ש –

[על הרמב''ם: ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול, שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע מספק]. השגת הראב"ד: הורו רבותי שהנשבעין וכו' עד ישבע מספק. א"א ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש, אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל, שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע, וזה שנשבע ליטול - מדעתו הוא נשבע כדי ליטול, ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל⁵⁵¹.

ועיין בירושלמי פ''א דמעשר שני ה''ב במה דמחלק בין דבר שהיה שוה פרוטה מעיקרו והוזל, ובין שלא היה שוה פרוטה מתחילה –

הגונב מעשר בהמה של חבירו - אם היה קיים מחזירו לו בעינו כו', פחות משוה פרוטה אין אומר לו שיתן, אמר רבי חיננא הדא דאתא כשאינו יפה שוה פרוטה מעיקרו, אבל אם היה יפה שוה פרוטה מעיקרו - אומר לו שיתן.

ועיין בגיטין דף י''ב ע''ב ע''ש גבי המקדיש עבדו –

דאמר רב: המקדיש ידי עבדו, אותו העבד לוה ואוכל ועושה ופורע כו', עושה ופורע? קמא קמא קדיש ליה, בפחות פחות משוה פרוטה. והרמב''ן שם כתב: אלא הכי קאמר האי גברא מעשה ידי עבדו, הקדיש ואין פחות משוה פרוטה מעשה ידיו כו'.

ושם דף מ''ג ע''א ע''ש –

ת"ש: ויליד בית - מה תלמוד לומר? אם קנין כסף אוכל, יליד בית לא כ"ש, אילו כן, הייתי אומר: מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל, אף יליד בית שיש בו שוה כסף אוכל, ומנין שאע"פ שאינו שוה כלום? ת"ל: יליד בית, מכל מקום; ועדיין אני אומר: יליד בית - בין שיש בו שוה כסף בין שאין בו שוה כסף אוכל, קנין כסף - יש בו שוה כסף אוכל, אין בו שוה כסף אינו אוכל? ת"ל: קנין כספו... ויליד ביתו, מה יליד בית - אע"פ שאינו שוה כלום אוכל, אף קנין כספו - אע"פ שאינו שוה כלום אוכל; ואי סלקא דעתך עבד שמכרו רבו לקנס - מכור, מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא? אין, איכא עבד טרפה. והא חזי למיקם קמיה, במנוול ומוכה שחין.

ועיין בכתובות דף מ''ו ע''א גבי שכרן בפחות מפרוטה מהו –

דתניא, רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שישכור עדים כו', בפחות משוה פרוטה, מהו? שניהם בפרוטה, מהו?.

וכ''מ בזה.

בהשמטות צ''פ דף נ''ו טור ד' כותב רבינו:

מה שכתבתי לחלק אם די במה שהפעולה שוה פרוטה, או צריך שתהיה השכירות שלו שוה פרוטה, וכה''ג מבואר בירושלמי קדושין פ''א ה''ב גבי יעוד למ''ד דצריך שישאר שוה פרוטה, אם ר''ל שיהיה במעשי ידיה שוה פרוטה, או שיהיה בהמעות שלקחה זמן שיהיה שוה פרוטה –

אשר לא יעדה והפדה מלמד שאינו מייעדה לו עד שיהא ביום כדי לפדותה ובמעשה ידיה שוה פרוטה ובגירועיה שוה פרוטה דברי רבי יוסי בי רבי יהודה וחכמים אומרים מיעד והולך עד דימדומי חמה⁵⁵².

וע''ש בה''א ולקמן בהלכות עבדים אבאר זה.

פרק ה' הלכה כ''א:

האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך, ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת, אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה.

האשה שאמרה כו'.

עיין דף י''ט ע''א גבי אומר אדם לבתו קטנה ועיין בירושלמי פ''ב דכאן ה''א גבי תנהו לעני דס''ל דהוה בגדר זכיה ע''ש ובפ''ו דדמאי ע''ש.

ביאור ההלכה.

בהלכה הבאה תן דינר לפלוני ואתקדש לך – מקודשת. נחלקו ראשונים בטעם הדבר, יש אומרים שמקודשת בהנאה שנתן ממונו על פיה, ולפי זה גם אם אמרה השלך דינר לים או לאש – מקודשת כי הנאתה היא שהשליך על פיה.

וזו דעת הרמב''ן בחידושיו לקדושין ח' ע''ב (הביא את הירושלמי דלקמן וכתב שהבבלי חולק), וכ''כ הריטב''א שם וז''ל: מעתה כל שאמרה כן בקידושין: "זרוק מנה לים או לאיבוד וכיוצא בו, ואתקדש אני לך" וזרקו - מקודשת, וכדאמרינן לעיל (ז' א') באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך שהיא מקודשת בהנאה שנתן ממונו על פיה, ואע"ג דבירושלמי (פ"ב ה"א עי"ש) פירשו טעמא דמילתא מפני שהוא זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ואם היה חרש שאין לו יד לזכות אינה מקודשת, גמרא דילן דמדמי לה לערב לא אזיל כלל בהאי שיטתא, ואנן אגמרא דילן סמכינן, עכ''ל.

ויש חולקים ואומרים שהטעם שבתן דינר לפלוני או לעני – מקודשת, זה מטעם זכיה, שנעשה כאילו היא זכתה בדינר ונתנה לפלוני או לעני, והביאו ראיה לפירושם מהירושלמי. ולכן אם אמרה השלך דינר לאש או לים, כיון שאין כאן זכיה – אינה מקודשת.

כמ''ש הרשב''א בקדושין דף ח' וז''ל: ועוד פירשו תמן (בירושלמי) דתנהו לעני שהיא מקודשת משום דנעשה הבעל שלוחה של אשה לזכות לעני, א"נ משום דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו, ולאו זוכה ממש לאשה אמרו, אלא עשאוהו כזוכה לאשה, כדין לוה שזוכה לחייב בקבלתו את הערב כטעמא דגמרין דאמרי' לעיל דמקודשת מדין ערב כו'⁵⁵³.

רבינו מבאר שמקודשת מדין זכיה כמ''ש הירושלמי, והביא ראיה מהגמרא: אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושייך, שם פירשו הראשונים שהטעם שמקודשת הוא משום זכיה, כדלקמן.

אומר אדם לבתו קטנה...

תוס' שם מקשים: תימה מאי אתא לאשמועינן פשיטא למה לא תתקדש? ... ע"כ קטנה יש לה יד לקבל קידושין מדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא שתייעד על ידי עצמה, שאם לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין יעוד ...

בשו''ת החדשות ב' סי' כ''ד מקשה על תוס':

ודבריהם תמוהים וגם איך הדין אם ימות האב קודם שקבלה הקדושין מאי, דגבי יעוד ודאי לדידן מיעד אף דליכא האב⁵⁵⁴. אך ר''ל כך, דגבי קטנה יש ב' חסרונות, דהדבר לא הוה קדושין, והיא אינה מתקדשת. ואם אב אמר לה יש יד רק לקבל קידושין אבל מתחילה צריך שיהא הדבר קדושין, ובמאי? רק ביעוד כיון דהתורה אמרה לנו שהוא מיעדה עשתה התורה זה בגדר קדושין ואם הוא מקדשה מהני. וכן נ''מ בקדושי שטר שהאב רצה שתתקדש בשטר ונכתב שטר לדעתו ולשמה ואח''כ אמר לה לקבל, אז אף אם מת האב הוה קדושין וכן בביאה יש לומר כה''ג...

כן מבאר רבינו בכמה מקומות, צריך קודם לעשות שהכסף יהיה כסף קדושין, (וקטנה לא יכולה), ואח''כ הקדושין, והדין דאומר אדם צאי וקבלי קדושייך הוא רק בקדושי שטר (או ביאה) ולא בקדושי כסף. שבשטר שנכתב כדין לדעת האב ולשמה, הדבר נעשה בגדר קדושין, ואמירת האב היא רק שתהיה לה יד לקבל הקדושין.

וז''ל רבינו בצפ''ו רס''ו:

אך י''ל כך, דהיינו שכתב האיש שטר קידושין לשמה ומדעת אביה כדת, ואז יש לאב כח לומר לבתו קבלי, דהדבר כבר נעשה גדר קדושין, אבל בכסף בקטנה אין הדבר נעשה כלל קידושין ע''י קבלתה, ובמה מקדשה? כו'.

רק שטר קדושין, נעשה מתחילה זה, שזה חל שם שטר, ואח''כ שמסרו לידה קידושין – וממילא היא מקודשת, אבל כסף שני הדברים נעשה ביחד, שחל שם קדושין על הכסף והיא נתקדשה (קיבלה את הקדושין) – וממילא היא מקודשת. וגבי קטנה בלא אב לא חל כלל שם הקידושין על הדבר, מלבד מה שאינה מתקדשת כו'. וכן בקידושי שטר כה''ג אם כתב שטר מדעת האב כדת, והאב אמר צאי וקבלי ומת ואח''כ קיבלה – מהני, אבל בכסף כיון שמת א''א לחול כלל שם קדושין על הדבר, ומה שייך קבלי קדושין דאין זה כלל קידושין זה הדבר⁵⁵⁵.

וכן לולי דברי הראשונים ז''ל גם בקרוב לה כן [רק בקדושי שטר], דמה לנו ויצאה והיתה דכל זמן שאין כאן זה – לא חל שם הקדושין על הכסף מלבד מה שלא נתקדשה וקנין ליכא כו'.

וכ''כ בצפ''ד סי' י':

ובאמת הרבה יש להאריך בגדר הך דגיטין דע''ח קרוב לה מקודשת ג''כ, דמ''מ כיון דגבי קנין לא הוה, כמבואר שם, מ''מ איך נתקדשה, הא לא הוי קנין כלל?, וגם במה נעשה הכסף שם קדושין כל זמן שלא קנתה?.

ולולי דברי הרמב''ם ז''ל נ''ל דשם קאי אשטר קדושין דכבר נעשה הדבר קדושין, ובזה שייך לומר ויצאה והיתה, כמו בכ''מ בש''ס, קדושין דף ט' ובירושלמי קדושין פ''ג, והטעם, דהתואר קדושין כבר נעשה כמו גט, אבל בכסף קדושין דעדיין התואר לא נעשה כלל כל זמן שלא קנתה, וכאן לא שייך כלל קנין "קרוב לה" כו' ע''כ].

ושם סי' ע''ז:

באמת אני אומר דהך דקדושין דף ו' גבי היה מדבר וכאן די''ט אומר אדם כו', זה רק אקדושי שטר. דגבי כסף ע''י הקבלה נעשה שני דברים: הכסף נעשה שם קדושין, והיא נתקדשה.

ובזה בלא אמירה – לא כלום, כיון דאין זה כסף קדושין כלל, וכן בקבלת קטנה החסרון – דגם הכסף לא נעשה קדושין כלל. ועיין בנדרים דף ו' ע''ב גבי יד, אך שם ר''ל דכבר חל קדושין על הדבר, וכמו ביעוד דהתורה אמרה לנו דחל על הדבר גדר קדושין כו', ולכך מהני בקטנה, אם האב נתרצה בקדושי שטר, וכתבו השטר קדושין כדת, רק בקבלה – קיבלה היא – מהני. וזה מה דדייק הגמרא [קדושין י''ט] – צאי וקבלי קדושיך, מה זה [הלשון קדושיך?], וכן בדף ה' ו' נקט קדושיה⁵⁵⁶.

וכ''כ רבינו במהדורא תניינא פ''ג טור ב':

אך כך, דקבלת הקטנה בלא רשות האב, לא שאינה מתקדשת בלבד, אלא שגם על הכסף לא חל שם כסף קדושין, דגזירת הכתוב "כי יקח איש אשה" והוא גדולה, ועיין בגיטין דף פ''ה⁵⁵⁷, ולכך ג''כ לא מהני גבי פחות משוה פרוטה בקידושין לומר לדידי שוה לי, משום דלא חל כלל שם קדושין על פחות משוה פרוטה. רק הגמרא מדייק "קבלי קדושיך" ור''ל שטר קדושין שכתב מדעת האב, עיין קדושין דף ט' וכדין [נכתב כדין מדעת האב ולשם האשה כו'], וא''כ כבר חל על זה שם קדושין, ורק שתתקדש בקבלתה – אם האב נתן לה רשות – מהני, וכן בקדושי יעוד כיון שהתורה חידשה לנו שיכול ליעדה במעשה ידיה ובגרעונה אם יש בהם שוה פרוטה לפי החשבון⁵⁵⁸, עיין רש''י דף י''ט בקדושין ובירושלמי שם [ע''ש לעיל] – כבר חל על זה שם קדושין, רק היא עדיין אינה מתקדשת, [עד שעת יעוד] - ולכך מהני, דאף אם אח''כ מת האב [יכול לייעד] כו' ע''ש.

וכ''כ רבינו על הגליון כת''י קדושין דף ו' ע''א: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה כו':

דייק לשון קדושיה ר''ל קדושי שטר דכתב לשמה ומדעתה והדבר נעשה קדושין, רק [כדי] שתתקדש בזה – צריך להודיע, ודי מדבר עמה כו'. אבל כסף דצריך שתי פעולות, לעשות הדבר קדושין, ושתתקדש, י''ל דזה תליא בבעיא דנדרים יש יד לקדושין, וקדושי כסף ונזיר הוה חד גדר, והארכתי בזה במקום אחר דאיסור חפצא ואיסור גברא הם מציאות אחד לא בגדר עילה... [עי' הל' נזירות פ''א ה''ב].

דברי הרב עם הפענוח.

האשה שאמרה כו' עיין דף י''ט ע''א גבי אומר אדם לבתו קטנה –

אמר רבא אמר רב נחמן: אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, מדרבי יוסי ברבי יהודה, לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו? וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושי, הכא נמי ל"ש. והקשו התוס': וא"ת היאך היא מתקדשת באומר לה צאי וקבלי קידושיך והלא קטן לית ליה זכייה מן התורה כו', וי"ל דבדעת אחרת מקנה לה יש לה זכייה מדאורייתא כו'⁵⁵⁹.

ועיין בירושלמי פ''ב דכאן ה''א גבי תנהו לעני דס''ל דהוה בגדר זכיה ע''ש –

תניה לעני הרי זו מקודשת, מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום? כו', א"ר פינחס ואתיא או כר' זעירא או כרבי אילא דתני אומר הוא אדם לפועל הילך דינר זה אכול בו, הילך דינר זה שתה בו, אין חוששין על שכרו לא משום שביעית ולא משום מעשרות כו', א"ר זעירא נעשה החנווני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל, זכה לבעל הבית משל החנווני וחוזר זכה לעצמו, אוף הכא על דעתיה דרבי זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני, אמר רבי הילא העני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו.

ובפ''ו דדמאי ע''ש. –

ה''ח: הוא אדם לפועל הילך דינר זה אכול בו, הילך דינר זה שתה בו, ואינו חושש על שכרו לא משום שביעית כו', ר' זעירא נעשה החנווני שלוחו על בעל הבית לזכות לפועל א"ר הילא פועל זכה לב"ה משל חנווני וחוזר וזוכה לעצמו.

פרק ה' הלכה כ''ב:

אמר לה הא לך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום.

אמר לה הילך דינר כו'.

עיין ירושלמי כתובות פ''ה ה''א תן בתך לפלוני ואני אתן לך כך וכך, ע''ש –

האב פוסק על ידי בתו, לא אשה על ידי בתה, לא אח על ידי אחותו, כל שכן בוגרת, אף למדת הדין כן תן בתך לפלוני ואני אתן לך כך וכך, קח שדה פלוני ואני נותן לך כך וכך ...⁵⁶⁰.

פרק ה' הלכה כ''ג:

האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר אינה מקודשת, לא הדינר הגיע לידה ולא המשכון נתן להיותו שלה.

האומר לאשה כו'.

עיין בה''ה מה שכתב בשם הרשב''א גבי אם כתב לה שטר על הכסף

ועיין רש''י קדושין דף ה' ע''א ד''ה שטר ושם דף ט''ז ע''א דכתב לה שטר אדמיה היינו כסף ושם דף י''ח ע''א דכתבנא ליה שטרא כו' ועיין מש''כ הראב''ד ז''ל בהשגות בהלכות עבדים פ''ז ה''ח ע''ש דס''ל דהוה ככסף ועיין בהך דגיטין דף מ''ה ע''א ותוס' כתובות דק''י ע''א ד''ה הכי גרסינן ע''ש אך זה יהיה נ''מ אם די שיכתוב השטר על פרוטה, או צריך שיכתוב על יותר מזה כדי שאם ימכר יהיה שוה פרוטה ועיין בירושלמי פ''ב דקדושין ה''א גבי גזל, ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר, אדם נותן שוה פרוטה על פרוטה ועיין בירושלמי פ''א דמעשר שני ה''ב, גבי נפלה כיסו לבור וצריך להוציא הוצאות ליטול אם יותר מכדי הוצאות אם מקרי ברשותו ע''ש

אך באמת י''ל דזה תליא בהך בעיא דקדושין דף ז' ע''ב, אם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל וע''ש בדברי התוס' ד''ה שתי ע''ש ועיין בעירובין דף ס''ב ע''א, גבי לשכור מן העכו''ם בפחות משוה פרוטה מוכח דאזלינן בתר מקבל.

ועיין בכתובות דף מ''ו ע''א גבי שכרן לשניהם בפרוטה ועיין בירושלמי פ''ה דשבועות ה''א גבי הפקיד לשנים בפרוטה ע''ש ועיין בירושלמי פ''ה דכתובות ה''א אין אדם קונה שתי נשים בפרוטה

וכ''מ בזה.

ביאור ההלכה.

המקדש את האשה בשטר חוב, שכתב לה הרי אני חייב לך פרוטה, כתב הרשב''א דאינה מקודשת, שאין כאן כסף אלא רק חוב, ולא קנה.

רבינו מציין לכמה מקומות האם שטר נקרא כסף או חספא בעלמא⁵⁶¹.

מבאר, שאכן שטר הוא כסף כי היא יכולה למוכרו מיד ולקבל שוויו, אלא שצריך לכתוב בו חוב יותר מש''פ כדי שתוכל למוכרו ולקבל פרוטה, וזה תלוי בהך דקדושין אם אזלינן בתר נותן שיתן ש''פ או בתר מקבל שהיא תקבל ש''פ.

ובהלכה הבאה כותב רבינו: אך באמת י''ל דזה תליא בהך בעיא דקדושין דף ז' ע''ב, אם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל – [בעי רבא: שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, מהו? בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא, או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא? תיקו], ע''ש.

דברי הרב עם הפענוח.

האומר לאשה כו'.

עיין בה''ה מה שכתב בשם הרשב''א גבי אם כתב לה שטר על הכסף –

וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו אמר לה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו - אינה מקודשת, שאין כאן מנה אלא מלוה, ולא קנה, ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת עכ"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל.

ועיין רש''י קדושין דף ה' ע''א ד''ה שטר –

שטר שאין פודין בו הקדשות - אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש - אין הקדישו פדוי, דבעינן ונתן הכסף וקם לו.

ושם דף ט''ז ע''א דכתב לה שטר אדמיה היינו כסף –

תנא; וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף, ובשטר. בשלמא כסף, דכתיב: מכסף מקנתו; שוה כסף נמי, ישיב גאולתו אמר רחמנא - לרבות שוה כסף ככסף; אלא האי שטר ה"ד? אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה, היינו כסף.

ושם דף י''ח ע''א דכתבנא ליה שטרא כו' -

ומפדין אותה בעל כרחו. סבר רבא למימר: בעל כרחיה דאדון; א"ל אביי: מאי ניהו? [מאי נינהו ... אי למימרא דאי לית ליה גירעונה כתבינן ליה שטרא על דמיה ותתנם לו כשתשיג ידה, מנא לן? הא איהו נקיט מרגניתא - גופה המשועבד לו, ואנן יהבינן ליה חספא]⁵⁶².

ועיין מש''כ הראב''ד ז''ל בהשגות בהלכות עבדים פ''ז ה''ח ע''ש –

מי שחציו עבד וחציו וכו' עד וכותב לו האפוטרופוס גט שיחרור. א"א: נשתבש כאן שיבוש גדול וכי האפוטרופוס כותב גט שיחרור ואינו אדון ? אלא ב"ד מעמידין לו אפוטרופוס כדי לדקדק על חצי דמיו, והכסף גומר בו, ומקרקשין ליה בזוזי לינוקא (נותנין לו שטר על חצי דמי העבד, ושיהיה לעבד כסף יפרע לו שטרו), כדי שיכתוב לו גט שיחרור בשמו, ולא צריך שיחרור אלא כדי שלא יסתבך בו ויאמר לו עבדי אתה עכ"ל.

דס''ל דהוה ככסף. (רק כסף גומר שחרורו וכאן חשבינן השטר ככסף).

ועיין בהך דגיטין דף מ''ה ע''א –

ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ, אזל מריה אבתריה. אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: נכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא כו'.

ותוס' כתובות דק''י ע''א ד''ה הכי גרסינן ע''ש –

עבד שברח מחוצה לארץ לארץ, דאמרינן ליה: זבניה הכא וזיל, משום ישיבת ארץ ישראל. וכתבו התוס': ור"ת פירש דהאי זבניה דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתוב שטרא אדמיה.

אך זה יהיה נ''מ אם די שיכתוב השטר על פרוטה, או צריך שיכתוב על יותר מזה כדי שאם ימכר יהיה שוה פרוטה⁵⁶³.

ועיין בירושלמי פ''ב דקדושין ה''א גבי גזל, ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר, אדם נותן שוה פרוטה על פרוטה –

ת''ק שם אמר: במלוה שיש לי בידך והלכה ומצאתה שנגנבה או שאבדה אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת כו', ר' יוסי בעא ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר, שמא נותן שוה פרוטה על שוה פרוטה? (וכי אדם יוציא שוה פרוטה כדי שהמלוה ימחל לו על חוב פחות מש''פ, או שיאריך לו הזמן לפרוע?).

ועיין בירושלמי פ''א דמעשר שני ה''ב, גבי נפלה כיסו לבור וצריך להוציא הוצאות ליטול אם יותר מכדי הוצאות [מה שנשאר לאחר ניכוי ההוצאה] - אם מקרי ברשותו ע''ש – ר' יונה בעי, נפל כיסו לבור ובו מאה ריבוא והיה יכול להוציא חמשים ריבוא להעלותן, אותן חמשים ריבוא כמי שהן ברשותו?⁵⁶⁴.

אך באמת י''ל דזה תליא בהך בעיא דקדושין דף ז' ע''ב, אם אזלינן בתר נותן או בתר מקבל – בעי רבא: שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, מהו? בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא, או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא? תיקו.

וע''ש בדברי התוס' ד''ה שתי ע''ש –

שתי בנותיך לשני בני - אומר ר"י דמיירי בבנות קטנות, דקידושין דאב נינהו, דאי בגדולות ואב מקבל קידושין בתורת שליחות פשיטא דבעי פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו, דבתר נותן דקאמר - לאו דוקא, שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא בא, ואי בתר נותן אזלינן הוי בעי שתי פרוטות כאילו הבנים בעצמם מקדשין, אבל הבעיא היא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי, דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל שוה פרוטה.

ועיין בעירובין דף ס''ב ע''א, גבי לשכור מן העכו''ם בפחות משוה פרוטה –

דאתמר, רב חסדא אמר: שכירות בריאה, ורב ששת אמר: שכירות רעועה. מאי רעועה, מאי בריאה? אילימא: בריאה - בפרוטה, רעועה - פחות משוה פרוטה, מי איכא למאן דאמר מנכרי בפחות משוה פרוטה לא? והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: הוו יודעין ששוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן להשבון. מוכח דאזלינן בתר מקבל⁵⁶⁵.

ועיין בכתובות דף מ''ו ע''א גבי שכרן לשניהם בפרוטה –

דתניא, רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שישכור עדים. מ"ט דר' יהודה? אמר ר' אבהו: אתיא שימה שימה כו', בעי ר' ירמיה כו', בפחות משוה פרוטה, מהו? שניהם בפרוטה, מהו?.

ועיין בירושלמי פ''ה דשבועות ה''א גבי הפקיד לשנים בפרוטה ע''ש –

אחד שהפקיד לשנים, כפר בו זה - חייב (קרבן אשם), כפר בו זה – חייב, הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה? כו'.

ועיין בירושלמי פ''ה דכתובות ה''א אין אדם קונה שתי נשים בפרוטה –

אמר רבי זעירא והדא היא זעירתא? לא נמצא קונה אשה במטלטלין בשוה פרוטה ואין אדם קונה שתי נשים בשוה פרוטה, ומה בין אין אדם קונה קרקע וכמה מטלטלין בשוה פרוטה (אגב קרקע יכול לקנות קרקע ומטלטלין בשוה פרוטה, ומדוע לא יקנה אשה ומטלטלין בפרוטה?), שכן אדם קונה שתי קרקעות בשוה פרוטה ואין אדם קונה שתי נשים בשוה פרוטה.

וכ''מ בזה⁵⁶⁶.

פרק ה' הלכה כ''ה:

נתן לה אגודה של הדס וכיוצא בה ואמר לה הרי את מקודשת לי בזו וקבלה אותה ואמרו לו והלא אין בה שוה פרוטה ואמר תתקדש בארבעה זוזים המוחבאים בתוך האגודה, אם אמרה הין הרי זו מקודשת, ואם שתקה אינה מקודשת במעות אלו שהשתיקה שלאחר מתן מעות לידה אינה מועלת, ותהיה מקודשת בספק מפני האגודה שמא תשוה פרוטה במקום אחר.

ותהיה מקודשת בספק כו'.

עיין בה''ה ועיין בגירסת הרא''ש שם דגרס אמרה לו. משמע דהיא לא רצתה להתקדש בהציפתא וע''ש דף מ''ח ע''א גבי הך דשמין את הנייר ע''ש בתוס' ד''ה שמין ועיין בר''ן רפ''א דקדושין ופ''ב.

ביאור ההלכה.

נתן לה אגודה של הדס וכיוצא בה ואמר לה הרי את מקודשת לי בזו וקבלה אותה ואמרו לו והלא אין בה שוה פרוטה ואמר תתקדש בארבעה זוזים המוחבאים בתוך האגודה כו', ותהיה מקודשת בספק מפני האגודה שמא תשוה פרוטה במקום אחר.

הה''מ מביא ויש חולקין ואומרים שאף אם האגודה שו''פ במ''א אינה מקודשת, כי המקדש חזר בו ואמר "תתקדש בארבעה זוזים המוחבאים" כו', ואינו מקדש אותה באגודה⁵⁶⁷.

מבאר רבינו שאין הכרח שהרא''ש חולק, כי הרא''ש גורס: אמרה לו והלא אין בה ש''פ, כלומר שהאשה לא רוצה להתקדש באגודה, אבל אם אמרו לו אחרים שאינה שוה כו', והאשה לא אמרה כלום, אפשר שהרא''ש יסכים עם הרמב''ם שמקודשת בספק.

וכן גירסת הבה''ג סי' מ' הלכות קדושין וז''ל: ההוא דקדיש בציפתא דאסא, אמרה ליה לית ביה שוה פרוטה, אמר לה תיקדש לי בארבעה זוזי דאית בה, אישתיק כו', לא הוו קדושי.

ומוכיח מהמקדש בשטר ונמצא שטר קדושין פסול (נכתב שלא לשמה, או בלי עדים אליבא דר''א) – אם יש בשטר ש''פ מקודשת מדין כסף "כי בקדושי שטר דעתייהו גם על הנייר", וה''נ אם לא אמרה כלום, דעתה גם על הציפתא דאסא כמ''ש הרמב''ם, ואי אית בה ש''פ במדי – מקודשת.

דברי הרב עם הפענוח.

ותהיה מקודשת בספק כו'.

עיין בה''ה – ומ"ש רבינו ותהיה מקודשת מספק מפני האגודה, הוא מפני הדין הנזכר פ"ד בקידש באוכל או בכלי שהוא פחות משוה פרוטה שהיא מקודשת בספק. (שמא שוה פרוטה במדי), ויש חולקין ואומרים דהכא ליכא למיחש להכי שלא היה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בארבעה זוזים שהיו בה ודברי רבינו נראין לי עיקר להחמיר.

ועיין בגירסת הרא''ש שם דגרס אמרה לו –

פ''א הי''ט: ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא, אמרה ליה והא לית בה שוה פרוטה, אמר לה תיקדש לי בד' זוזי דאית בה, שקלת' ואישתיקה, אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא כו'. –

משמע דהיא לא רצתה להתקדש בהציפתא⁵⁶⁸.

וע''ש דף מ''ח ע''א גבי הך דשמין את הנייר –

התקדשי לי בשטר –ר"מ אומר: אינה מקודשת, [ואפי' הנייר שוה פרוטה דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר אלא במה דכתיבא ביה], ור' אלעזר אומר: מקודשת, [ואפי' אין בנייר שוה פרוטה], וחכ"א: שמין את הנייר, [דדעתה נמי אנייר], אם יש בו שוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת כו'.

ע''ש בתוס' ד''ה שמין –

שמין את הנייר - ודוקא אליבא דרבנן אמרי' דשמין את הנייר, אבל לר"מ אפי' איכא בנייר שוה פרוטה אינה מקודשת דאמר עדי חתימה כרתי הקידושין. וא"ת לרבנן אמאי שמין את הנייר, אפילו כי ליכא בנייר שוה פרוטה מקודשת מספק כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, וי"ל דלזה מהני אם היה בו שוה פרוטה מקודשת קידושין גמורין, אבל אם אינו שוה פרוטה אינה מקודשת כי אם מספק להצריכה גט אם נשאת לאחר.

ועיין בר''ן רפ''א דקדושין –

דף א' ע''ב: בשטר מנא לן וכו' ירושלמי. והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכות הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה, אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא.

ולא ידעתי למה הביאו, אם ללמד דבשטר לא בעי שוה פרוטה, זו בידינו היא מהברייתא כו', וכי לזה הוצרכנו והא ממילא משמע דכיון דמקשינן הויה ליציאה ומינה ילפינן קדושי שטר מה יציאה לא בעינן שיהא בגט זה ש"פ כו', עוד נראה לי שכתבו ללמד למקדש בשטר, ופסול מדין שטר - כגון שנכתב שלא לשמה, שאם הוא ש"פ, מהני מדין כסף, דבקדושי שטר דעתייהו נמי אנייר, והכי מוכח בפרק האיש מקדש (דף מח א) דתניא וחכ"א שמין את הנייר ואכתוב עוד מזה פרק האומר בס"ד, עכ''ל.

ופ''ב. – כ' ע''א: מיהו יש מי שאומר שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה את השטר בשעת קדושין ויש בנייר ש"פ דמקודשת דהוה ליה כמקדש במלוה ופרוטה דהא אמרי' בגמ' [דף מח א] נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ר"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובעינן לאקומא מעיקרא בשטר חוב דידה כו'.

ועיין לעיל פ''ג ה''ה מש''כ רבינו בגליון על קדושין שם.

פרק ה' הלכה כ''ט:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס זה, אם היה מלא מים הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו, ואם היה מלא יין הרי זו מקודשת בו ולא במה שבתוכו, ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו, לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק, ואם היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ודאי, ואין משגיחין על הכוס.

האומר כו' ובמה שבתוכו כו'.

ולגבי מכר אם סתם אם מכר גם את הכלי, עיין ב''מ דף מ' ע''א גבי הך דרב יהודה וברש''י ע''ז דף ס''ה ע''ב גבי אבוה דרב אחא בריה דרב איקא ע''ש ועיין במעשר שני פ''א ה''ג וספ''ג מה דמחלק שם בין יין לשמן.

ועיין בהך דכתובות דף ק''ח ע''ב גבי הך דאדמון ועיין בירושלמי סוכה הובא בתוס' שם דף י''א ע''ב ע''ש גבי מתנה.

דברי הרב עם הפענוח.

האומר כו' ובמה שבתוכו כו'.

ולגבי מכר אם סתם אם מכר גם את הכלי, עיין ב''מ דף מ' ע''א גבי הך דרב יהודה –

באתריה דרב יהודה רמו ארבעין ותמניא כוזי בדנא – [מדה קטנה היתה במקומו, שארבעים ושמונה ממלאין את החבית]. אזיל דנא בשיתא – [בששה זוזים היתה נמכרת ביחד בימות הבציר]. פריס ליה רב יהודה שיתא שיתא בזוזא – [נעשה רב יהודה חנווני, והיה מוכרן שש כוזי בזוז]. דל תלתין ושיתא – [כוזי, בשיתא זוזי שקנאה, פשו תריסר]. דל תמניא שתותי – [של ארבעים ושמונה, שדרך הוא לחסר בבליעת הקנקן, כדתנן יוציא לו שתות ליין, פשו לו לשכרו ארבע].

והאמר שמואל המשתכר – [בדברים שיש בהם חיי נפש], אל ישתכר יותר על השתות - הא שתות - ישתכר, [ולמה לא ישתכר רב יהודה עד שתות?],

איכא גולפי ושמריא – [משתכר הוא הקנקן והשמרים, שלקח הכל בששה זוז].

אי הכי נפיש ליה טפי משתות, איכא טרחיה ודמי ברזנייתא – [שנותן דמים לחנווני למוכרן, ומוציאן ומכריז עליו בחוצות]. כרזנייתא – [לשון כרזא, לשון אחר אומנות יש בנקיבת ברזא בחבית של חרס, וצריך ליתן שכר].

(מכאן שהקונה חבית יין סתם, קונה היין והחבית, דהיינו בו ובמה שבתוכו).

וברש''י ע''ז דף ס''ה ע''ב גבי אבוה דרב אחא בריה דרב איקא ע''ש – אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוה שפיך להו חמרא לעובדי כוכבים – [הוא היה מוכר להם יין, ודרך למוכרי חביות של יין ליתן גם החביות ללוקחין, והכי אמרינן בהמפקיד (ב"מ מ:) איכא גולפי ושדריה, שהלוקח מוכרו בחנות משתכר בהן, לבד מה שהוא משתכר ביין, ורב איקא הוה שפיך להו מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו]. ואזיל ומעבר – [להן את מעבר המים] מעברא. ויהבו ליה גולפי – [דזבון מיניה באגרא].

(הרי שהכלים שייכים לקונים, ורב איקא היה צריך לעשות פעולה, להעבירם את מעבר המים כדי שיתנו לו את הכלים).

ועיין במעשר שני פ''א ה''ג –

משנה ג':

הלוקח כו' כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין⁵⁶⁹. ובירושלמי פ''א ה''ב: תני בן בג בג אומר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך לוקח הוא אדם פרה מפני עורה וצאן מפני גיזתה ויין מפני קנקנו. אמר רבי זעירא הדא דתימא כשהיה המוכר הדיוט אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.

וספ''ג – נראה כוונתו לירושלמי שם: רבי חייא בשם רבי יוחנן כיני מתניתא אם עד שלא גפן קרא שם לא קנה מעשר קנקן משגפן קרא שם קנה מעשר קנקן... במה דברים אמורים בשל יין אבל בשל שמן בין עד שלא גפן בין משגפן לא קנה מעשר קנקן⁵⁷⁰.

מה דמחלק שם בין יין לשמן.

ועיין בהך דכתובות דף ק''ח ע''ב גבי הך דאדמון –

הטוען את חבירו כדי שמן והודה בקנקנים, אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה ישבע כו', אמר רבא כו' כי פליגי - היכא דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך, אדמון אומר: יש בלשון הזה לשון קנקנים, ורבנן סברי: אין בלשון הזה לשון קנקנים. כו'. ע''ש.

ועיין בירושלמי סוכה הובא בתוס' שם דף י''א ע''ב ע''ש גבי מתנה –

סוכה י''ב ע''א: בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר - רבי יוחנן לא יליף מענני כבוד, מפרש בירושלמי דין כדעתיה, ודין כדעתיה.

רבי יוחנן אמר עננים למעלה היו, כלומר מן השמים הן באין ואין זה גידולו מן הארץ, דקתני מתניתין. ור"ל אמר למטה היו. ר' יוחנן מדמי להו כאדם המשלח לחברו חבית וקנקנים, וריש לקיש מדמי ליה כמאן דאמר לחבריה שלח קופתך וסב לך חיטין, והכי נמי איתא בבראשית רבה (פרשה יג) ר' יוחנן אמר אין עננים אלא למעלה שנאמר וארו עם ענני שמיא, ריש לקיש אמר אין עננים אלא מלמטה שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ, על דעתיה דרבי יוחנן לאחד שכיבד את חבירו בחבית של יין וקנקנים, על דעתיה דר"ל לאחד שאמר לחבירו תן לי סאה חיטין אמר לו הבא לי קופתך ובא מדוד, כך אמר הקב"ה לארץ אייתי ענני וקביל מיטרא⁵⁷¹.

פרק ו' הלכה א':

המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים אינה מקודשת, בין שהיה התנאי מן האיש בין שהיה מן האשה, וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון צריך להיות בתנאי ארבעה דברים.

וכל תנאי שבעולם כו'.

עיין בדברי ה''ה מה שהקשה למה לא הביא הך דצריך שאפשר לקיימו ע''י שליח ועיין בדברי הכ''מ ז''ל ועיין תוס' גיטין דף ע''ה ע''א ודף פ''ד ע''א

ועיין בתוספתא דקדושין פ''ג דאמר שם רשב''א זה הטעם על קדושי ביאה דלא מהני בה תנאי, כדמקשה הש''ס דילן בכתובות ובירושלמי פ''ב דקדושין ה''ו אמר הטעם בביאה כדס''ד בגמרא דילן משום מעשה ע''ש.

אך באמת מלשון התוספתא מוכח וכן מלשון רבינו ז''ל לקמן בפ''ד מהלכות חליצה הכ''ד –

דבכ''מ כתב רבינו לשון חליצה כשירה, ושם כתב לשון חליצתה, ור''ל כך, דנ''מ משום האשה, דכיון דגבי חליצה היא עצמה צריכה ליטול חליצה, והתנאי היא אינה מתנה רק הוא לכך לא חל התנאי על פעולה שהיא צריכה לעשות בגופה.

וזהו דדייק בתוספתא לשון בה וכן רבינו דייק חליצתה, ר''ל מחמתה.

ועיין בהך דב''מ דף ס''ו ע''א גבי פטומי מילי בעלמא ע''ש וגם באמת גבי חליצה י''ל דהכי קאמר דהא ע''כ מוכרח ליתן חליצה, ולכך אינו יכול לעשות תנאי, דאף אם נימא דנתבטל החליצה ע''י התנאי, מ''מ מוכרח ליתן החליצה, משא''כ בשאר דברים גבי נזיר וגבי גט

ומה דמקשה הגמרא מביאה ר''ל כך, משום כיון דאם נימא דע''י התנאי נתבטל הקדושין, ע''י זה יהיה בעילת זנות, וא''א לומר שתתבטל המעשה לגמרי לכך מקשה, וזהו בעצם הטעם של הירושלמי דגבי ביאה משום מעשה לא מהני תנאי.

ביאור ההלכה.

בין הדברים שצריך להיות בכל תנאי, לא הביא הרמב''ם הך דצריך שאפשר לקיימו ע''י שליח, שהרי משום כך א''א לעשות תנאי לפטור האשה מחליצה [שאם התנה בשעת קדושין: "על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם", שהדין הוא - הרי זו מקודשת ובטל תנאו, שהתנה על מה שכתוב בתורה] - כי א''א לעשות שליח לחליצה (לא הוא ולא היא), ולכן אי אפשר להתנות (עי' במגיד משנה), מדוע השמיט הרמב''ם תנאי זה.

מבאר רבינו שהטעם שא''א לעשות תנאי על חליצה:

א') זו פעולה החייבת להיות בגופה של היבמה, ואיך יכול הוא להתנות שהיא תיפטר?

ב') כל תנאי הוא רק על דבר הרשות, כגון הריני נזיר על מנת כך וכך, או הרי זה גיטך ע''מ כו', שאינו חייב בזה, לכן אם לא נתקיים התנאי – פקע החיוב. אבל חליצה זה חיוב שהתורה מחייבת אותו לחלוץ, ולא מהני תנאי להיפטר מהחיוב, כי אפילו אם יתנה הריני חולץ לך ע''מ שתתני לי כו', אם לא תתן, אפילו אם נגיד שתתבטל החליצה הרי בין כך הוא מחוייב לחלוץ שנית.

ומשום זה אם חלץ כדין, גם אם עברה על התנאי – חליצתה כשרה⁵⁷².

בהלכות תרומות פ''ב הי''ב:

ובאמת נ"ל דהא דהוה ס"ד בכתובות דף ע"ד דתנאי לא מהני בביאה משום המעשה, ובאמת בתוספ' פ"ג דקדושין אמר שם כן הטעם, וכן בירוש' בפ"ב שם, ואח"כ בתוספ' שם מביא הך דין דדבר שא"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי. ור"ל כך דדבר שאפשר לקיימו ע"י שליח נמצא דהפעולה והפועלים ב' דברים, אבל דבר שא"א לקיימו ע"י שליח הוה דבר אחד, וא"כ כך, דגבי חליצה כיון דהחולץ צריך שיחלץ ובלא החולץ אין עליו שם חליצה ועיקר פעולת היבם היא החלוצה או היבום והוא עצם אחד, וכדקי"ל דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, דכל שהוא עצם א"א לחלק ועי'...

דברי הרב עם הפענוח.

וכל תנאי שבעולם כו'.

עיין בדברי ה''ה מה שהקשה למה לא הביא הך דצריך שאפשר לקיימו ע''י שליח –

עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא"א לקיימו ע"י שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא בכתובות (דף ע"ד) ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ"ד מהלכות חליצה ויבום דין החליצה שהיא כשרה אע"פ שלא נתקיים התנאי, ובכאן לא כתב אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל.

ועיין בדברי הכ''מ ז''ל – [שכתב שהרמב''ם לא סובר שצריך שיהיה אפשר לקיימו ע''י שליח] –

... ול"נ שאם היה כן דעת רבינו שמתנאי בני גד ילפי' שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח היה כותבו כאן וכללו עם שאר הדברים שזכר בזה הפ'. אבל דעת רבינו, שכשאמרו חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז - שהיא חליצה כשרה אע"פ שלא נתנה לו, אין הטעם מפני שאנו לומדים מתנאי בני גד שיהא אפשר לקיימו ע"י השליח, אלא הטעם שכיון שעשה מעשה - מחל התנאי כו'. וא"כ כשאמרו שם שהטעם שחליצה מוטעת כשרה משום דמתנאי בני גד ילפינן לה שצריך שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח, הוא לדעת האומר דמקדש ע"ת ובעל -אינה צריכה ממנו גט, אבל לדידן דלא קי"ל כוותיה אלא כדאמר רב כהנא שצריכה ממנו גט, וכ"פ רבינו סוף פ"ז, הטעם שחליצה מוטעת כשרה - אינו מפני זה, אלא משום דכיון דעבד מעשה - אחולי אחליה לתנאיה" כו' ולכך לא כתב רבינו כאן שצריך שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח, מפני שסובר שאין צריך וכמו שכתבתי..

ועיין תוס' גיטין דף ע''ה ע''א –

... וא"ת בשלמא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ילפינן שפיר מתנאי בני גד ובני ראובן מדנכתבו בזה הענין שמע מינה בעינן כי האי גוונא, אבל שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר לקיימו ע"י שליח היכי ילפינן מהתם כדאמרינן בכתובות (דף עד.)? דלמא בלאו הכי נמי מועיל תנאי, אלא דהכי הוה מעשה וי"ל משום דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין בפרק האומר (דף סא.) הוו בענין זה שמע מינה דבעינן ממש כי האי גוונא. ואם בחקותי תלכו, ואם תאבו ושמעתם נמי (יש לומר) - רוב מצות ע"י שליח.

ודף פ''ד ע''א –

קשה להרב ר' אלחנן דהוה לן למילף מתנאי בני גד ובני ראובן שיכול לקיימו אבל היכא שלא יוכל לקיימו כי הכא הוה לן למימר דאף על גב דתנאי בטל מעשה קיים, כי היכי דילפינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו) דבעינן שיוכל לעשות ע"י שליח. וי"ל דהתם לא ילפינן אלא שהמעשה יכול לעשות ע"י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע"י שליח או אינו יכול לעשות כלל.

ותוס' נזיר דף י''א ע''א ע''ש –

דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה - דכשאמר הריני נזיר חייל עליו נזירות לכל מילי וכי אמר ע"מ מטיל התנאי על מה שכתוב בתורה ובטל התנאי. וא"ת ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח דאמר בהמדיר (כתובות עד.) דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה ע"י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו, נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח.

ועיין בתוספתא דקדושין פ''ג – [הלכה ז']:

כלל אמר ר' שמעון בן לעזר כל תניי שאיפשר ליעשות בה ובשלוחה והתנה עמה - תנאו קיים, וכל תנאי שאי איפשר ליעשות אלא בגופה והתנה עמה תנאו בטל, כיצד הריני מגרשך על מנת שירצה אבא רצה האב מגורשת לא רצה אינה מגורשת, הריני מקדשך על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת. על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ובטל תנאו, שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל –

דאמר שם רשב''א זה הטעם תנאי שא''א לעשות ע''י שליח - על קדושי ביאה דלא מהני בה תנאי, כדמקשה הש''ס דילן בכתובות –

כתובות ע''ד ע''א: מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן? מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - לא הוי תנאה. והא ביאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם, וקא הוי תנאה, התם משום דאיתקוש הויות להדדי.

ובירושלמי פ''ב דקדושין ה''ו אמר הטעם בביאה כדס''ד בגמרא דילן משום מעשה ע''ש. – רבי חייה בשם רבי יוחנן כל תניי שהוא מעשה מתחילתו מקודשת לחומרין (צריך שיהיה תנאי קודם למעשה, ואם המעשה קודם לתנאי – התנאי בטל), רבי מנא בעא קומי דרבי יודן מאן תנא כל תנאי שהוא מעשה מתחילתו תנייו בטל דלא כרבי שמעון, רבי יודן בשם רבי יוחנן מקודשת לחומרין היך עבידא? הרי אני מקדשך בבעילה על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת⁵⁷³.

אך באמת מלשון התוספתא –

כל תניי שאיפשר ליעשות בה ובשלוחה והתנה עמה - תנאו קיים, וכל תנאי שאי איפשר ליעשות אלא בגופה והתנה עמה תנאו בטל –

מוכח, וכן מלשון רבינו ז''ל לקמן בפ''ד מהלכות חליצה הכ''ד –

אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך, אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה.

דבכ''מ כתב רבינו לשון חליצה כשירה, ושם כתב לשון חליצתה, ור''ל כך, דנ''מ משום האשה, דכיון דגבי חליצה היא עצמה צריכה ליטול חליצה, והתנאי היא אינה מתנה רק הוא (לא היא עשתה את התנאי אלא הוא) - לכך לא חל התנאי על פעולה שהיא צריכה לעשות בגופה.

וזהו דדייק בתוספתא לשון בה [לעיל: כל תניי שאיפשר ליעשות בה כו'], וכן רבינו דייק חליצתה, ר''ל מחמתה⁵⁷⁴.

ועיין בהך דב''מ דף ס''ו ע''א גבי פטומי מילי בעלמא ע''ש –

ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו, אנגיד ואתנח. אמרה ליה: אמאי קא מתנחת? אי קיימת - דידך אנא. - אמר רב זביד: פטומי מילי בעלמא הוא. – [אין אמירה זו קבלת תנאי, אלא לנחמו, ואם תרצה תנשא לאחר], אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ואי לאו פטומי מילי מאי? [ואף אם אמרה באמת, ובקבלת שבועה גמורה, מאי], בדידה קיימא למישדי תנאה בגיטא? [בדידה קיימא כו' - בתמיה, הגט אינו אלא מדעת האיש, וצריך למוסרו לה על התנאי, ואם לא התנה בשעת נתינה - תנאי שלה אינו כלום, ואפילו אמרה קודם לכן, ולא דמי לממון, דמשעבד נפשיה בדיבוריה], בדידיה קיימא למשדי תנאה, - מהו דתימא: הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא, קא משמע לן.

וגם באמת גבי חליצה י''ל דהכי קאמר דהא ע''כ מוכרח ליתן חליצה, ולכך אינו יכול לעשות תנאי, דאף אם נימא דנתבטל החליצה ע''י התנאי, מ''מ מוכרח ליתן החליצה, משא''כ בשאר דברים גבי נזיר וגבי גט⁵⁷⁵.

ומה דמקשה הגמרא מביאה – [והא ביאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם, וקא הוי תנאה כו'], ר''ל כך, משום כיון דאם נימא דע''י התנאי נתבטל הקדושין, ע''י זה יהיה בעילת זנות, וא''א לומר שתתבטל המעשה לגמרי⁵⁷⁶. לכך מקשה, וזהו בעצם הטעם של הירושלמי דגבי ביאה משום מעשה (שמה שנעשה כבר נעשה) - לא מהני תנאי.

פרק ו' הלכה ד':

אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהי מקודשת ואם לא תתני לי לא תהי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה ואע"פ שהכל בתוך כדי דיבור, והרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום.

אבל אם אמר כו', עיין בהשגות.

ועיין בתוס' כתובות דף נ''ו ע''ב ועיין בירושלמי פ''ב דקדושין ובתוספתא פ''ג

דלכאורה מבואר שם כדברי רבינו אך באמת כך, דגבי כסף קדושין ע''י הקדושין נעשה שתי פעולות, אחד מה שהכסף נעשה קדושין, והב' מה שנתקדשה, לכך ס''ל לרבינו דאף הקדים הדבור של הרי את מקודשת קודם התנאי לא מקרי מעשה קודם התנאי, דקודם שהגיע הכסף לידה אין כאן גדר קדושין כלל.

וזהו מה דקאמר בקדושין דף נ''ט ע''ב דאע''ג דאיכא למימר שאני כו' אפילו הכי אתי דבור כו' ר''ל דכיון דחזר שוב גם הכסף לאו כלום הוא דהמעשה של הכסף לא הוה רק מחמת הדבור כמו שכתבתי, משא''כ גבי גט וקדושי שטר, אך מסוף פרק זה מבואר בדברי רבינו להיפך.

ביאור ההלכה.

כל תנאי צריך שיהיה תנאי קודם למעשה, הרמב''ם פוסק שקודם למעשה, היינו שצריך שיגמור את התנאי לפני שעושה את המעשה (קדושין או גירושין כו'), שיאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה בתנאי כך וכך – קודם שיתן לה את הדינר, אבל אם נתן לה קדושיה או גיטה ואח''כ השלים תנאו, שאמר לה את מקודשת בתנאי כו' – התנאי בטל, כי המעשה כבר נעשה.

הראב''ד חולק ואומר שצריך לגמור את התנאי לפני שאומר את המעשה, כלומר, אם תתני לי כך וכך הרי את מקודשת כו', כי אם אמר הרי את מקודשת ע''מ כך וכך – התנאי בטל כי הקדים את המעשה שהוא האמירה הרי את מקודשת.

מבאר רבינו (כאן ובכ''מ בספריו), שגבי כסף קדושין נעשות שתי פעולות, האחת, מה שהכסף נעשה כסף קדושין, והשנית מה שהיא מתקדשת על ידו. לכן אף שהרמב''ם מודה לראב''ד שצריך להיות אמירת התנאי לפני אמירת המעשה, מ''מ בקדושי כסף, אף שאומר הרי את מקודשת, כל זמן שלא קיבלה את הקדושין אין הכסף שבידו כסף קדושין ולא החל כלל גדר הקדושין, אך אם מקדש בשטר צריך (גם לדעת הרמב''ם) לומר התנאי לפני שאומר הרי את מקודשת, כי כתיבת השטר הויא מעשה.

וכ''כ רבינו בהל' ערכין וחרמין פ''ז ה''ה:

... משא"כ בכסף דבשעה שהיא מתקדשת אז חל שם קידושין על הכסף וקודם לזה אינו כלום. וזהו כונת הגמ' קידושין דף ה' ודף כ"ג טיבעא מיהו חד הוא. וע"ש דף ט' ע"ב מה הויה דכסף לא בעי לשמה, וזהו לכאורה תמוה דהא כה"ג גם בגטין לא בעי לשמה דהיינו עשיית הנייר דהוי כמו כסף קודם הנתינה, וא"כ נמצא כך דגבי גט בעי בתחילה שיהא גט וזה לא הוי גדר פעולה רק גדר עצמיות... וגבי קדושי כסף דהעצם והפעולה הוי ביחד אז אמירה שהוא אומר לה בשעת קדושין הוי ב' פעולות שיהא הכסף גדר קדושין ושהיא תהא מתקדשת...

ומסיים: אך מסוף פרק זה מבואר בדברי רבינו להיפך ...

דברי הרב עם הפענוח.

אבל אם אמר כו', עיין בהשגות –

השגת הראב"ד: הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה. א"א לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם המעשה ואחר כך נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה, וזה לא אמר כן אלא אמר הרי את מקודשת דהיינו מעשה והדר התנאי.

ועיין בתוס' כתובות דף נ''ו ע''ב –

וא"ת והא דתנן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צד. ושם) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך בגמרא והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' ומסיק אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה, ומאי משני? והא הכא נמי לא קידשה על מנת כן ולא שיעבד נפשיה כו', ובקונטרס פירש שם, דהכא מקודשת משום דכי יהיב לה קדושיה אקדשה, ותנאה דבתר הכי לאו כלום הוא שכבר היא אשתו, אבל שומר חנם מתנה קודם שמשך. ואין נראה דהא כל תנאי לרבי מאיר תנאי קודם למעשה הוא.

ועיין בירושלמי פ''ב דקדושין –

רבי מנא בעא קומי דרבי יודן מאן תנא כל תנאי שהוא מעשה מתחילתו תנייו בטל דלא כרבי שמעון, רבי יודן בשם רבי יוחנן מקודשת לחומרין, היך עבידא הרי אני מקדשך בבעילה על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.

ובתוספתא פ''ג – [הובאה לעיל] [ה''ז:

כל תניי שיש בו מעשה מתחלתו תנאו בטל, כיצד הריני חולצך על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב [הרי זו מגורשת, הריני בועלך על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב] מקודשת כו'.

דלכאורה מבואר שם כדברי רבינו [שהקדים המעשה "הריני חולצך", לתנאי].

אך באמת כך, דגבי כסף קדושין ע''י הקדושין נעשה שתי פעולות, אחד מה שהכסף נעשה קדושין, והב' מה שנתקדשה, לכך ס''ל לרבינו דאף הקדים הדבור של הרי את מקודשת קודם התנאי, לא מקרי מעשה קודם התנאי, דקודם שהגיע הכסף לידה אין כאן גדר קדושין כלל.

וזהו מה דקאמר בקדושין דף נ''ט ע''ב דאע''ג דאיכא למימר שאני כו' – [אשה שקיבלה קדושין כדי להתקדש לאחר שלשים יום, וחזרה בה, מהו?] "ר' יוחנן אמר חוזרת, אתי דיבור ומבטל דיבור כו', ואע"ג דאיכא למימר: שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי, אפילו הכי אתי דיבור ומבטל דיבור. - אפילו הכי אתי דבור כו'⁵⁷⁷.

ר''ל דכיון דחזר, שוב גם הכסף לאו כלום הוא, דהמעשה של הכסף לא הוה רק מחמת הדבור, כמו שכתבתי⁵⁷⁸.

משא''כ גבי גט וקדושי שטר.

אך מסוף פרק זה מבואר בדברי רבינו להיפך –

הלכה י''ח:

כיצד האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז, הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז כו', הרי תנאו קיים ונתקדשה האשה או נתגרשה כו', ואם לא נתנו לא תהיה זו מקודשת ולא תתגרש זו כו'⁵⁷⁹.

שם פרק ו' הלכה ד'.

אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהי מקודשת ואם לא תתני לי לא תהי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה, ואע"פ שהכל בתוך כדי דיבור, והרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום.

ואפילו שהכל בתכ''ד כו', עיין ב''ב דף ק''ל ע''א –

והלכתא: כל תוך כדי דבור כדבור דמי, לבר מעבודת כוכבים וקדושין. [וקדושין – שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט].

ולקמן פ''ז הכ''ב –

המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא אע"פ שחזרו בתוך כדי דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת[הרי מפורש ברמב''ם שלא רק בכסף קדושין אלא גם בגירושין הרמב''ם פוסק כדעתו, שצריך להקדים תנאי למעשה ולא לאמירת המעשה]....

ומה שכתבתי בזה בדברי רבינו לקמן בהלכות גירושין פ''ו הט''ז ע''ש.

על הרמב''ם:

ואם אחר שהגיע גט לידה או ליד שליח קבלה אינו יכול לבטלו ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה בטלו אינו בטל והרי זה גט כשר.

וז''ל רבינו שם:

שליח כו' ואע''פ שחזר בתוך כדי דבור כו'. אך זה רק י''ל דהא דלא מהני ביטול תכ''ד רק אם ביטל הגט, אבל אם ביטל השליח י''ל דשפיר מהני, דזה דבר בפני עצמו ולא שייך לגירושין כלל.

ועיין מ''ש רשב''ם ב''ב דף ק''ל ע''א - דרק אם חזר מהקדושין, ולא מהמעות, דהיינו שאמר שהמעות יהא מתנה. [על הגמרא והלכתא: כל תוך כדי דבור כדבור דמי, לבר מעבודת כוכבים וקדושין - רשב''ם: וקדושין - שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין, אין שומעין לו ומקודשת כו'].

אבל אם אמר שחוזר בו מנתינת המעות אז ממילא בטלו הקדושין, דבמה מקדשה?.

[בספ''ו מהלכות ערכין כותב רבינו:

דרק אם אמר שהמעות יהיו למתנה לה, רק שחוזר מהקדושין – אז לא מהני חזרה אף תוך כדי דבור, אבל אם חזר מנתינת הכסף – דלזה מהני חזרה תכ''ד, וממילא פקעו הקדושין כיון שלא נתן לה כלום ע''כ].

וכעין דאמרינן בנזיר דף ל''ב ע''א גבי תמורה - דאף דבטעות הוה תמורה מ''מ אם נעקר עיקר ההקדש בטלה גם התמורה. נשאל לחכמים והתירוהו וכו'. א"ר ירמיה: מדב"ש נשמע לדבית הלל, לאו אמרי ב"ש: הקדש בטעות הוי הקדש? כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר - תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי, אע"ג דאמרי: תמורה בטעות הויא תמורה, ה"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש, אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש - איתעקר נמי תמורה⁵⁸⁰.

ועיין בירושלמי גיטין פ''ב גבי הך דמסר לה במוסרה את הפרה ע''ש.

לעיל פ''ה הי''ב פירש רבינו:

ועיין בירושלמי פ''ג דגיטין ה''ג גבי מסר לה במוסרה מהו אם כיון שקנתה לשם קנין ממילא נתגרשה או לא ע''ש.

רבי זעירא בעי קומי רבי מנא : מסר לה במוסירה מהו, מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה.

השאלה היא אם האשה אחזה בשער הפרה והגט היה כתוב על האפסר, האם מכיון שקנתה את הבהמה קנתה גם את הגט הכתוב על האפסר אע''פ שלא הגיע הגט לידה והויא מגורשת, או עד שתהיה כולה בידה.

כוונת רבנו להוכיח שאע''פ שנתן את הגט נתינה גמורה לענין דיני ממונות, מ''מ עדין אין הגט חל עד שיהיה כולו בידה, ועד אז יכול לחזור מהגט כיון דעדין לא זכתה בו, אע''פ שאינו יכול לחזור מנתינת הבהמה.

כי מהכתוב ונתן בידה מלמדנו שצריך שיהא הגט מידה ממש ולא בגדר כח כחוש... כלשון רבינו בהלכות תרומות ט''ז טור ב':

וע''ש בירושלמי דיליף מונתן דצריך שיתן כל הגט בידה, וכן שם בפ''ב יליף ג''כ מהך קרא, ושם בפ''ח ה''א יליף ג''כ דצריך שיבוא מידו לידה או לחצירה הגט ממש, לא בגדר כח ר''ל כעין כח כחוש כמו הך דסנהדרין דע''ח כו' ע''ש.

כמו כן בעניננו ולהיפך, שמהקדושין א''א לחזור בתכ''ד, אבל מהמתנה כן יכול לחזור, ואז ממילא נעקרים הקדושין. (כדעת הרשב''ם).

פרק ו' הלכה ז':

וכן אם אמר לה אם תעלי לרקיע או תרדי לתהום הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא תעלי לרקיע ולא תרדי לתהום לא תהי מקודשת, ואחר כך נתן הדינר בידה הרי התנאי בטל והרי היא מקודשת מיד, שהדבר ידוע שאי אפשר לה לקיים תנאי זה, ואין זה אלא כמפליגה בדברים דרך שחוק והיתול.

וכן אם אמר לה אם תעלה כו'.

הנה עיין בעירובין דף ל''ז ע''ב ובירושלמי שם ופ''ג דקדושין דמתנה ע''מ שירדו גשמים הוה תנאי ע''ש ולכאורה קשה הרי גם זה אין בידו לקיימה.

ועיין במש''כ התוס' כתובות דף מ''ב ע''א ד''ה (ע''ש) [ר''ש] אך באמת כך, דהנה בירושלמי פ''ב דנזיר אמר דדבר שאי אפשר לקיימו הוה כמו שנתקיים ע''ש ר''ל דלא שייך בזה עברה ועיין בירושלמי פ''ג דקדושין גבי אונס אך זה רק היכא דיש מציאות לקיים, אבל דבר שאי אפשר – לא. ועיין במה דפליגי רבינו ז''ל עם הטור בהלכות שבועות פ''ה גבי תליה בדעת אחרים אם נתקיים אם מקרי קיום ע''ש בה''ג

ועיין בגיטין דף פ''ד אפשר דמשחדי ליה ע''ש משא''כ בגשמים דאף דאין בידו, מ''מ מציאות יש ושפיר י''ל בזה לא נתקיים התנאי.

וזהו דדייק במשנה ב''מ דף צ''ד שאפשר לקיימו בסופו ר''ל דאף דאין בידו, מ''מ מציאות יש שיתקיים הדבר ואתי שפיר.

ביאור ההלכה.

כל תנאי צריך שיהיה דבר שאפשר לקיימו, אבל אם א''א לקיימו, כגון שאמר לה ע''מ שתעלי לרקיע וכדומה, התנאי בטל והיא מקודשת או מגורשת מיד.

מקשה רבינו מדוע במתנה ע''מ שירדו גשמים הוי תנאי, הרי גם זה אין בידו לקיימו.

מבאר רבינו שאין בידו לקיימו הפירוש שאין מציאות לקיימו כמו שתעלה לרקיע כו', אבל דבר שהוא במציאות, כמו שירדו גשמים, אע''פ שאינו בידו – התנאי קיים.

בהלכות שבועות פ''ה ה''א כותב רבינו:

ועיין בירושלמי נזיר פ''ב גבי על מנת שתפרחי באויר, ע''ש דלבן תימא הטעם דהוי כקיום, ור''ל דהיכא דאין החסרון מה שאינו מקיים, רק מה שמבטל – זה לא מיקרי ביטול, אך אם צריך לקיים – אז לא מיקרי קיום.

[ר''ל, כל תנאי שאדם מתנה, כגון האומר הרי זה גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז, האם העיקר הוא שהיא תקיים את התנאי או העיקר שלא תבטל אותו, אם העיקר הוא קיום התנאי – אזי אף המתנה בדבר שא''א לקיימו כמו ע''מ שתעלי לרקיע – התנאי קיים ואינו גט, אבל אם העיקר הוא שלא תבטל את התנאי

– בדבר שא''א לקיימו – אין זה ביטול והגט כשר].

ועיין בהך דעירובין דל''ז ע''ב גבי ע''מ שירדו גשמים, - [היו לפניו שני רמונים של טבל, ואמר: אם ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה, ואם לא ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה כו'] - אף דאינו בידו. [התנאי מועיל ע''ש].

ובירושלמי פ''ג דקדושין אמר ג''כ כן גבי קדושין – [דתני האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כו']. ועיין תוס' כתובות דמ''ב ע''א אם זה הוי גדר תנאי.

רבינו מקשה על הרמב''ם פ''ה דשבועות: וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כו', דלדעת הרמב''ם אם יקיימו האחרים את השבועה – לא עבר אע''פ שאינו בידו, ומדוע בע''מ שתפרחי באויר כו' אינו בידו והתנאי בטל כו'.

אך נ''מ כך, בין אם מתנה על עצמו דבר שאי אפשר לקיימו, [דבר בלתי אפשרי לקיים], בין אם מתנה על אחרים, [שאחרים יעשו דבר שאפשרי לעשות אלא שאין בידו לכופם כו'] - דאז הוי תנאי אף שאין בידו כו' ע''ש. ע''כ מהלכות שבועות, ואכמ''ל].

דברי הרב עם הפענוח.

וכן אם אמר לה אם תעלי כו'.

הנה עיין בעירובין דף ל''ז ע''ב –

אמר ליה אביי: אלא מעתה, היו לפניו שני רמונים של טבל, ואמר: אם ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה, ואם לא ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה. הכי נמי, בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום? כו'.

ובירושלמי שם ופ''ג דקדושין דמתנה ע''מ שירדו גשמים הוה תנאי ע''ש – [דתני האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת רבי מאיר אומר בין שירדו גשמים בין שלא ירדו גשמים מקודשת עד שיכפול תנייו כו'].

ולכאורה קשה הרי גם זה אין בידו לקיימה.

ועיין במש''כ התוס' כתובות דף מ''ב ע''א ד''ה (ע''ש) [ר''ש] –

ואומר ר"י כגון שייחד לו כלי כך, לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי אונסו. וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דאפי' את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם, היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים, והא דקאמר "אם ירדו" תנאה בעלמא הוא, אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין, והא לא בא לעולם הוא.

אך באמת כך, דהנה בירושלמי פ''ב דנזיר אמר דדבר שאי אפשר לקיימו הוה כמו שנתקיים ע''ש –

ה''ד: אמר רבי זעירא תדע לך שעילה היה רוצה לגרשה שתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד, מה טעמא דרבי יודה בן תימא מכיון שתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד - כמי שנתקיים התנאי בגט הוא.

ר''ל דלא שייך בזה עברה⁵⁸¹.

ועיין בירושלמי פ''ג דקדושין גבי אונס –

ר' אבהו בשם רבי יוחנן סדר הסימפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית ברת פלן, על מנת ליתן ליך מיקמת פלן, ומכנסיניך ליום פלן, ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום. (אמר לה הרי את מקודשת ע''מ שאתן לך סכום ממון הכתוב בשטר ואשאך ביום פלוני, ואם לא אשאך ביום פלוני יתבטלו הקדושין). אירע לו אונס, רבי יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד, (ואינה מקודשת), רשב"ל אמר אונסא כמאן דעבד.

אך זה רק היכא דיש מציאות לקיים, אבל דבר שאי אפשר – לא⁵⁸².

ועיין במה דפליגי רבינו ז''ל עם הטור בהלכות שבועות פ''ה גבי תליה בדעת אחרים אם נתקיים אם מקרי קיום ע''ש בה''ג – [וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל, ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא. כו', ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא, עכ''ל. והעיר עליו בביאור הגר''א רל''ו ס''ק י''א: ואע"פ כו'. כשיטתו, דאז אינו עובר, עכ''ל.

והטור שם: ואיני מבין דבריו, שאין אדם יכול לאסור שלו על חבירו אלא בקונם, לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם, אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אא"כ יקבל עליו השבועה, עכ''ל, (ר''ל שאף אם יקיימו השבועה לא פטרו את הנשבע משבועת שוא שנשבע).

ועיין בגיטין דף פ''ד אפשר דמשחדי ליה ע''ש –

ע''א: אמר לך רבא: בשלמא בשר חזיר - אפשר דאכלה ולקיא, פלוני - נמי אפשר דמשחדא ביה בממונא, אלא אבא ואביך בדידה קיימא? נהי דאיהי עבדא איסורא, אבא ואביך מי עבדי איסורא.

משא''כ בגשמים דאף דאין בידו, מ''מ מציאות יש [שיתקיים] - ושפיר י''ל בזה לא נתקיים התנאי. [אם לא נתקיים התנאי - שלא ירדו גשמים – המעשה מתבטל, כי התנאי הוא תנאי כשר, כיון שיש מציאות שיתקיים].

וזהו דדייק במשנה ב''מ דף צ''ד – [וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עמו מתחילתו - תנאו קיים]. שאפשר לקיימו בסופו, ר''ל דאף דאין בידו, מ''מ מציאות יש שיתקיים הדבר, ואתי שפיר.

פרק ו' הלכה ח':

הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשותו אלא שהתורה אסרה אותו, כגון שאמר לאשה אם תאכלי חלב ודם הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תאכלי לא תהי מקודשת, אם תאכלי בשר חזיר הרי זה גיטיך ואם לא תאכלי לא יהא גט, ואחר שהתנה נתן הדינר או הגט בידה, הרי התנאי קיים, ואם עברה ואכלה תהיה מקודשת או מגורשת, ואם לא אכלה אינה מקודשת ואינה מגורשת, ואין אומרים בזה הרי התנה על מה שכתוב בתורה שהרי בידה שלא תאכל ולא תתקדש ולא תתגרש.

הרי שהתנה כו' אם תאכלי כו'.

עיין בגמ' והנה באמת לכאורה דברי הגמ' תמוהים מה שייך זה למתנה על מה שכתוב בתורה, דהרי לא התנה שתהיה מותרת לאכול רק התנה שתאכל ומה איכפת לן.

ועיין סוטה דף ו' ע''א מקרמינן עליה בעל כרחיה ועיין בירושלמי יומא פ''ה ה''ב גבי על איזה מהם הוא עובר ע''ש ועיין בזבחים דף ל''ו ע''א גבי ע''מ שיאכלוהו ערלים כל כמיניה ע''ש ברש''י ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות פסולי המוקדשים פי''ד ה''ב ע''ש.

ועיין בירושלמי תרומות פ''ז גבי המקדים תרומה לבכורים וכבר כתבתי בזה.

ביאור ההלכה.

בהלכות מתנות עניים דף נ''ה טור ד' מבאר רבינו, שהדין שמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והדבר חל - (קדושין או גירושין חל, והתנאי בטל): "הטעם דמתנה על מה שכתוב בתורה לא נתבטל הדבר, משום דזה הוה כמו שנתקיים הדבר, לא דלא חל התנאי כלל". כלומר, זה נחשב כאילו נתקיים התנאי ולכן "הדבר" (דהיינו קדושין או גירושין כו') – חל.

רבינו מקשה כאן על הגמ' דגיטין פ''ד: הרי זה גיטך ע''מ שתאכלי בשר חזיר כו', נתקיים התנאי – מגורשת, לא נתקיים – אינה מגורשת. שואלת הגמ' והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו'.

מקשה רבינו מה ההו''א של הגמרא, הרי הוא לא התנה ע''מ שתהיי מותרת לאכול חזיר, אלא רק אמר ע''מ שתאכלי, וא''כ אם לא תאכל אינו גט, ומה זה שייך למתנה ע''מ שכתוב בתורה⁵⁸³.

בהלכות שבועות פ''ה הט''ו מתרץ רבינו:

ועיין בהך דגיטין פ''ד ע''ב מה דהקשה שם ותיפוק ליה דמתנה כו' ובאמת תמוה לכאורה הא אינו מתנה שיהיה הדין שתאכל, רק שאם תרצה שיהיה גט – תאכל, וצריך לומר דזהו כוונת התירוץ בגמרא דשם: לא סגיא כו'...

בהלכות מתנות עניים דף נ''ה טור ג' כותב רבינו:

ובמה דפליגי רבינו עם הראשונים ז''ל גבי אם נשבע שפלוני יעשה דבר זה אם יהיה מיקרי קיום השבועה לכשיתקיים הדבר, עיין בפ''ה דהלכות שבועות ה''ב, וכן להיפך [אם נשבע שלא יעשה פלוני דבר זה, ועשה], לכך קי''ל דהוה גט בתנאי שא''א לקיימו - מבואר בירושלמי פ''ב דנזיר ה''ד דהוה כמו שנתקיים התנאי כיון שא''א שיתקיים כו', וזהו כוונת הגמרא במה דמקשה בגיטין שם דהיכי אמרינן דע''מ שתאכלי בשר חזיר מיקרי אפשר לקיימו דאכלה ולקיא, הא דכיון דזה אסור מן התורה נימא דאף אם לא קיימה יהא כמו דנתקיימה, ותירץ דכיון דהאיסור והגט הם דברים נפרדים ואין הגט פועל האיסור, אם לא קיימה הדבר - לא נתקיים הגט, כו' ע''ש...

ולפי זה מבאר מחלוקת הרמב''ם והרמב''ן, בדין האומר הריני נזיר ע''מ שאגלח ממעות מעשר שני, הרמב''ם בפ''ח הי''ד מנזירות פוסק שהנזירות חלה עליו, אבל התנאי בטל, ויביא קרבנו מן החולין [האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין].

והרמב''ן במלחמות [ביצה דף י' ע''א מדפי הרי''ף], חולק וסובר שאם אמר הריני נזיר ע''מ כו', שתלה נדרו בכך "ודאי יוצא ומגלח, כאותה ששנינו שאגלח בבית חוניו – יצא" כו' ע''ש.

מבאר רבינו:

וטעם רבינו, כיון דזה הוה דבר בפני עצמו, דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וקרבן נזירות לא משכחת לה רק ע''י שנדר בנזיר, בזה כמו הך דתמורה דכ''ה: דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא דמי לע''מ שאגלח בבית חוניו דשם הגילוח הוא גדר הנזירות, ואם לא יהיה הגילוח לשם דין גילוח – אסור לגלח, דנזיר אסור לגלח, משא''כ בקרבנות דאינו בא אלא מן החולין, זהו דין בפני עצמו כו'.

דברי הרב עם הפענוח.

הרי שהתנה כו' אם תאכלי כו'. עיין בגמ' –

גיטין פ''ד ע''ב: הרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר, ואם היתה זרה על מנת שתאכלי בתרומה, ואם היתה נזירה ע"מ שתשתי יין, נתקיים התנאי - הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט כו', ותיפוק ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל כו'.

והנה באמת לכאורה דברי הגמ' תמוהים מה שייך זה למתנה על מה שכתוב בתורה?, דהרי לא התנה שתהיה מותרת לאכול רק התנה שתאכל, ומה איכפת לן⁵⁸⁴.

ועיין סוטה דף ו' ע''א מי קא רמינן עליה בעל כרחיה –

על המשנה: נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה - אסורה לביתה כו', ואם מת - חולצת ולא מתייבמת. אמאי לא תתייבם? אמר רב יוסף, רחמנא אמר: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, דלא ליסתריה לביתיה, ואת אמרת: תתייבם נמי יבומי. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לאחר לא תינשא, דלא תיסתריה לביתיה, אמר ליה: מי קא רמינן לה עליה בעל כרחיה? [מי קא רמינן עליה למינסבה בעל כרחיה ? דאילו ליבם אמרינן ליה מצות יבום קודמת למצות חליצה, אבל בהא אסור למימר ליה, וממילא אשמועינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והויא כאשת אח שלא במקום מצוה]⁵⁸⁵.

ועיין בירושלמי יומא פ''ה ה''ב גבי על איזה מהם הוא עובר ע''ש –

[(הכה''ג צריך להכנס לקדש הקדשים עם הכף בשמאלו והמחתה בימינו, ביחד) - הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר, [כהן גדול שהכניס לקדש הקדשים רק את הכף תחילה, ויצא והכניס המחתה - כיפר] אלא שהוא עובר משם הכנסה יתירה, [שלא התיר הכתוב להכנס לפנים אלא ארבע פעמים וזה נכנס חמש פעמים], על איזה מהן הוא עובר? חברייא אמרי על האחרונה, אמר לו רבי יוסי אומר לו היכנס ואת אמר הכין ? [אנו מורין לו שיכניס את השניה ואתה אומר שהוא עובר?] - אלא על הראשונה⁵⁸⁶.

ועיין בזבחים דף ל''ו ע''א גבי ע''מ שיאכלוהו ערלים כל כמיניה –

שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים, זיבחא גופיה מי מיפסיל? לישנא אחרינא: כל כמיניה? ע''ש ברש''י – מי ישמע לו להקריבו בפסול? הכהנים טמאים לא ישמעו לו, וכן הערלים להקריב למזבח בעבירה או לאכול קדש בעבירה, הלכך אין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי באחרים.

ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות פסולי המוקדשים פי''ד ה''ב ע''ש.

ועיין בירושלמי תרומות פ''ז גבי המקדים תרומה לבכורים – [נ''ל דצ''ל פ''ג ה''ג] - וכבר כתבתי בזה⁵⁸⁷.

פרק ו' הלכה י':

כיצד כגון שקידש אשה על תנאי שאין לה עליו שאר כסות ועונה, שאומרין לו בכסות ושאר תנאך קיים מפני שהוא תנאי שבממון אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייבה אותך בעונה והרי זו מקודשת ואתה חייב בעונתה ואין בידך לפטור עצמך בתנאך, וכן כל כיוצא בזה.

כיצד כגון שקידש כו'.

והנה אם קידשה ע''מ שלא יתחייב בעונה זמן (עיין בהוריות דף ב' ע''ב גבי אין שבת כו') אם זה הוה כמו שמתנה על מה שכתוב בתורה.

עיין בירושלמי דמאי פ''ו ה''ג גבי כהן שמכר לישראל ע''מ ד' או ה' שנים כו' וכן שם גבי ישראל שמכר לכהן כו'

ועיין ברש''י נזיר דף י''א ע''א ד''ה וריב''ל ואך באמת זה תליא אם הנך חיובים הוה כל יום חיוב חדש או חיוב כללי וכבר כתבתי בזה.

ועיין תוס' כתובות דף מ''ז ע''ב ד''ה זימנין וגיטין דף פ''ה ע''א ובירושלמי גיטין פ''ז לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לאחר וכמה מקומות בזה.

ועיין בירושלמי קדושין פ''א ה''ב דמבואר שם דגם גבי עונה יכול להתנות בקטנה אף דלבסוף תהיה גדולה ויהיה נ''מ אם לאחר שתתגדל אם נתחייב בעונה ועיין בתוספתא כאן פ''ג מבואר ג''כ דיכול להתנות בעונה, ובירושלמי ספ''ז דב''מ ע''ש ועיין בירושלמי פ''ה דכתובות ה''ט גבי מורדת דאמר שם הגע עצמך שהתנה ע''מ שאין לך עלי ע''ש ועיין בירושלמי קדושין פ''א ה''ב דאמרינן שם דאף למ''ד אין מוכרה לקרובים משום דליכא בה צד יעוד, היה נשוי את אחותה שפיר יכולים למכור לו, משום דודאי לא עקר, דיש מציאות שתמות אחותה

ועיין בגיטין דף פ''ה ע''א ע''ש בזה.

ביאור ההלכה.

בהלכה זו מביא רבינו מה שכתב בכמה מקומות, האם חיובי הבעל לאשתו הם חיוב כללי המתחיל בשעה שנשאה, או שכל יום הוא חיוב חדש בפני עצמו.

הנפ''מ כאן, הדין הוא שאינו יכול להתנות ע''מ שאין לך עלי עונה משום דהוי מתנה ע''מ שכתוב בתורה. אך האם יכול להתנות ע''מ שאין לך עלי עונה לזמן מסויים?, שאז אינו מבטל לגמרי מש''כ בתורה.

רבינו מביא מכמה מקומות ראיה שאם אינו מבטל לגמרי מש''כ בתורה – דבריו קיימים, אבל השאלה היא האם ביטול חיובי הבעל לאשתו לזמן מסויים, זה רק ביטול במקצת או ביטול החיוב לגמרי,

אם נאמר שחיובי הבעל זה חיוב כללי המתחיל משעת הנשואין עד סופם – יכול להתנות דאז הוי מבטל מקצת כו', אך אם זה חיוב חדש כל יום – אינו יכול להתנות, כי הוא מבטל לגמרי את חיובו באותו זמן.

הלכה י':

דברי הרב עם הפענוח.

כיצד כגון שקידש כו', והנה אם קידשה ע''מ שלא יתחייב בעונה זמן (עיין בהוריות דף ב' ע''ב גבי אין שבת כו') –

בעי ר' זירא: אין שבת בשביעית, מהו? במאי טעו? בהדין קרא: בחריש ובקציר תשבות, בזמן דאיכא חרישה איכא שבת, ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת, מי אמרינן: כיון דמקיימין לה בשאר שני שבוע, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, או דלמא כיון דקא עקריין ליה בשביעית, כעקירת הגוף דמי?.

אם זה הוה כמו שמתנה על מה שכתוב בתורה.

עיין בירושלמי דמאי פ''ו ה''ג גבי כהן שמכר לישראל ע''מ ד' או ה' שנים כו' –

כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שיהו המעשרות שלו ד' או חמש שנים, יכול הוא למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה אסטיס שלא לעשותה שדה קנים. שלי לעולם - אינו יכול למחות בידו שלא ליטעה כרם שלא לזורעה איסטיס שלא לעשותה שדה קנים.

וכן שם גבי ישראל שמכר לכהן כו' –

ישראל שמכר שדה לכהן ואמר לו על מנת שיהו המעשרות שלו ארבע וחמש שנים – מותר, לעולם – אסור, שאין כהן עושה כהן.

ועיין ברש''י נזיר דף י''א ע''א ד''ה וריב''ל –

וריב"ל אמר לך - ברישא נמי פליג ר"ש דהאי ע"מ כחוץ דמי, כיון דקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, דאילו לגבי מאן דאמר ע"מ שאין ליך עלי לא שאר ולא כסות ולא עונה לא קיבל עליו כלום, אבל הכא קבל עליו במקצת ומשום הכי הוי תנאו קיים ואינו נזיר, לפי שאין דבריו הראשונים כלום, משום דלרבי שמעון לא הוי נזיר עד שיזיר בכולן.

ואך באמת זה תליא אם הנך חיובים הוה כל יום חיוב חדש או חיוב כללי (כלומר, אם זה חיוב כללי לא הוה מתנה ע''מ שכתוב בתורה כי הוא מקבל עליו מקצת כו', אך עם זה חיוב חדש כל יום – הרי הוא מפקיע לגמרי את החיוב ליום זה, והוי מתנה ע''מ שכתוב בתורה).

וכבר כתבתי בזה.

ועיין תוס' כתובות דף מ''ז ע''ב ד''ה זימנין – ויש ליתן טעם אע"ג דלרב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית כו' התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה, למחר תעשה ותהא ניזונית אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דהא פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה כו'.

וגיטין דף פ''ה ע''א – חוץ מירושתיך [שאם תמותי אני יורשך], מהו? בנשואין הא לא שייר, או דלמא לשארו... וירש אותה כתיב?.

ובירושלמי גיטין פ''ז לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לאחר – ה''ג: אמר רבי ביבון בר כהנא קומי רבי אילי לשייר לו מעשה ידיה [הרי זה גיטך ע''מ שמעשה ידיך שלי], אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה כו'.

וכמה מקומות בזה⁵⁸⁸.

ועיין בירושלמי קדושין פ''א ה''ב דמבואר שם דגם גבי עונה יכול להתנות בקטנה אף דלבסוף תהיה גדולה –

ולית ליה לרבנין תניי איפשר לקיימו בסופו? אית לון תניי ממון, וזה תניי גוף הוא, והא תני נושא הוא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא יהא לה עליו לא שאר ולא כסות ולא עונה, ניחא שאר וכסות, ועונה לא תניי גוף הוא? אמר רבי חייה בר אדא תיפתר בקטנה [דלא איכפת לה בעונה, הלכך תנאו קיים].

ויהיה נ''מ אם לאחר שתתגדל אם נתחייב בעונה⁵⁸⁹.

ועיין בתוספתא כאן פ''ג – [על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים], (כן גירסת הראשונים, רשב''א ושטה מקובצת כתובות נ''ו, ועוד) - מבואר ג''כ דיכול להתנות בעונה, ובירושלמי ספ''ז דב''מ ע''ש –

אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת⁵⁹⁰.

ועיין בירושלמי פ''ה דכתובות ה''ט גבי מורדת דאמר שם הגע עצמך שהתנה ע''מ שאין לך עלי ע''ש – [הגע עצמך שהתנה עמה לא שאר ולא כסות ולא עונה הרי אינו חייב לה כלום [כי לא יקנסו אותו משום מורד, משמע מכאן שאף בעונה יכול להתנות].

ועיין בירושלמי קדושין פ''א ה''ב⁵⁹¹ דאמרינן שם דאף למ''ד אין מוכרה לקרובים משום דליכא בה צד יעוד, מ''מ אם - היה נשוי את אחותה - שפיר יכולים למכור לו, משום דודאי לא עקר, (לא ודאי שיעקור מצות יעוד כי) - דיש מציאות שתמות אחותה - ואז יוכל ליעדה.

ועיין בגיטין דף פ''ה ע''א ע''ש בזה –

חוץ מבעל אחותה, מהו? השתא מיהא לא חזיא ליה, או דלמא זמנין דמתה אחותה וחזיא ליה? אמר ליה, תניתוה: לעבד ולעובד כוכבים; עבד ועובד כוכבים נמי עבידי דמיגיירי, גירות לא שכיחא, מיתה שכיחא⁵⁹².

פרק ז' הלכה א':

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי, רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת.

האומר לאשה כו' רצה האב כו'.

עיין בהשגות ועיין בה''ה ועיין בהך דכתובות דף ע''ג ע''ב דהויא מחלוקת דתנאים ע''ש ועיין בירושלמי דנדרים פ''י ה''ב אם אמרינן דמיתה הוה כהפרה

אך שם ר''ל כך, דבאמת האב לחודיה מצי מיפר, רק משום שיש רשות הארוס עליה - דכיון שנסתלק הארוס, זה גופא הויא הפרה.

וע''ש דף ע''א ע''ב גבי גירושין ועיין תוס' סוטה דף י''ח ע''ב גבי קינוי וגרשה אם הוה כמחילה, ע''ש בשם הירושלמי אך זה מבואר בירושלמי דנדרים דזה רק בששמע ומת, אבל לא שמע – לא.

ועיין בירושלמי עירובין פ''ו ה''ד, מכיון שמת אין לך ביטול רשות גדול מזה ע''ש ועיין בתוספתא כאן ובירושלמי כאן.

ביאור ההלכה.

רבינו מבאר, שנערה מאורסה – אביה ובעלה מפירין נדריה, באמת האב לבדו יכול להפר, כי כח האב לא נגרע בזה שהיא נתארסה, וכמו שעד עתה היה הוא מפר נדריה, גם אחר האירוסין לא נגרע כוחו, אלא מכיון שיש גם לארוס רשות עליה, לכן צריך שגם הוא יפר.

ממילא, אם נדרה נדר שאין הבעל יכול להפר [להלכה פסק הרמב''ם רק נדרי עינוי נפש, ודברים שבינו לבינה – יכול להפר] – אזי האב לבדו יכול להפר, כיון שלארוס אין שום רשות עליה בנדרים אלו.

וכמו כן בכל נדר שנדרה, אם מת הארוס – האב יכול לבדו להפר, וזה מש''כ בירושלמי שמיתה כהפרה, משום שהרשות שהיתה לארוס עליה נסתלקה כו'.

וז''ל רבינו בהלכות נדרים דט''ו טור ד':

דהנה עיין בלשון המשנה כאן דס''ז גבי הפר האב ולא הפר הבעל כו' מוכח כך, דהא דגבי ארוסה צריך גם בעל – לא משום דנגרע כח האב, רק משום דיש גם רשות הארוס. ועיין בהך דכתובות דל''ט ע''א דאמ''ש [דאמר שם] גבי אירוסין מי קמפקא מרשותו כו' –

התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב, ונישואין מוציאין מרשות אב כו', אלא אירוסין מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי? הא תנן: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין לה נדריה.

ור''ל דגבי נשואין היה הטעם משום דיצאה מרשות האב, דהרי מסירה לבעל, אף דהבעל עדיין אינו יכול להפר, מ''מ מרשות האב – יצאת. משא''כ בארוסין דהטעם רק משום שיש עליה עוד רשות, וא''כ נפ''מ לפי זה בנדרים שאין בהם עינוי נפש ובינו לבינה לשיטת רבינו דאב מצי מיפר ולא בעל, אז האב לחודיה מצי מיפר, דכיון דכאן אין רשות לארוס וגם לא מהני הקמתו כלל בנדרים, כיון דהוא אינו יכול להפר.

וזהו הטעם ג''כ מה דאמרינן בירושלמי כאן פ''ו מיתה כהפרה, ר''ל משום דנסתלק זכותו, ושוב יכול האב לחודיה להפר כו', ועיין בירושלמי פ''ו דערובין גבי ביטול רשות בשבת דאמר שם ג''כ משום דמיתה כביטול דמיא כו' וכדלקמן.

הלכה א':

דברי הרב עם הפענוח.

האומר לאשה כו', רצה האב כו'.

עיין בהשגות – א"א לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא רוצה לומר דעל מנת שירצה אבא עד דאמר אין משמע, ושמעתא לא אזלא הכי אלא עד דאמר בפי'⁵⁹³ - ומסתמא - עד שישתוק משמע, הילכך שתק כששמע – מקודשת.

ועיין בה''ה –

האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. דין זה במשנה וגמרא בקידושין פרק האומר (דף ס"ג) ודעת רבינו שהאומר ע"מ שירצה פלוני, ר"ל ע"מ שיאמר הן בברור, והאומר ע"מ שלא ימחה ר"ל ע"מ שישתוק, ואם שתק, ואין צ"ל אם נתרצה הרי נתקיים התנאי. ואם אמר ע"מ שישתוק הרי הוא כאומר ע"מ שלא ימחה. ואע"פ שאין דין האומר ע"מ שישתוק נזכר בביאור בדברי רבינו, פשוט הוא לפי שיטתו, שהאומר ע"מ שישתוק ר"ל שלא ימחה. ומ"מ יש חילוק בין האומר ע"מ שישתוק לאומר ע"מ שלא ימחה, כגון ששתק בשעת שמיעה ואח"כ מיחה, ויתבאר זה למטה. ובהשגות א"א לא הסכים יפה כו' ולא הכריע הרב ז"ל אי זה משתי הלשונות הוא הלכה, אם שנאמר דע"מ שירצה ר"ל שישתוק, או שר"ל שלא ימחה, והרמב"ן ז"ל אף הוא מפרש השמועה כפי' הר"א ז"ל, ופסק כתירוצא בתרא דע"מ שירצה שלא ימחה קאמר, וכבר פירש הרשב"א השמועה כדעת רבינו דע"מ שירצה - שיאמר הן הוא, וכן הוא מוכרח מן התוספתא, כמ"ש ודקדוק הלשון כך הוא דע"מ שירצה ר"ל שנדע שהוא רוצה וצריך שיגלה רצונו ויאמר הן, וכן עיקר.

ועיין בהך דכתובות דף ע''ג ע''ב דהויא מחלוקת דתנאים ע''ש –

איתיביה: הריני בועליך על מנת שירצה אבא, אע"פ שלא רצה האב - מקודשת; ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש: רצה האב - מקודשת, לא רצה האב - אינה מקודשת; והא הכא דכי טעות אשה אחת דמי, ופליגי, התם בהא קמיפלגי, מ"ס: על מנת שירצה האב - ע"מ שישתוק האב, והא שתיק ליה; ומ"ס: ע"מ שיאמר אבא הן, והא לא אמר אבא הן.

ועיין בירושלמי דנדרים פ''י ה''ב אם אמרינן דמיתה הוה כהפרה –

היפר האב ולא היפר הבעל מהו שתלקה? או מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנת אצל האב אינה לוקה, ניחא כמ"ד אין מיתה בהפרה, ברם כמ"ד יש מיתה בהפרה מיתה כהפרה היא כו'⁵⁹⁴.

אך שם ר''ל כך, דבאמת האב לחודיה מצי מיפר, רק משום שיש רשות הארוס עליה - [לכן צריך גם הארוס להפר, אך] - דכיון שנסתלק הארוס, זה גופא הויא הפרה⁵⁹⁵.

וע''ש דף ע''א ע''ב גבי גירושין – איבעיא להו: גירושין, כשתיקה דמיא או כהקמה דמיא? למאי נפקא מינה? כגון שנדרה ושמע בעלה (ארוסה), וגרשה ואהדרה ביומיה, אי אמר מר כשתיקה דמי - מצי מיפר לה, ואי אמר מר כהקמה דמי - לא מצי מיפר לה?⁵⁹⁶.

ועיין תוס' סוטה דף י''ח ע''ב גבי קינוי וגרשה אם הוה כמחילה, ע''ש בשם הירושלמי – [מהו שיתנה אדם על נישואין האחרונים - ירושלמי א"ר ינאי פשיטא שאדם מוחל על קינוי, גירש כמי שמחל, היך עבידא? קינא לה וגירשה החזירה ונסתרה, אי תימא גירש כמי שמחל - צריך לקנאות לה פעם שניה, אי תימא גירש כמי שלא מחל - אין צריך לקנאות לה פעם שניה כו'].

אך זה מבואר בירושלמי דנדרים דזה רק בששמע ומת, אבל לא שמע – לא.

• [היפר האב את חלקו, לא הספיק הבעל להפר עד שמת (משמע ששמע, רק לא הספיק להפר) - האב מיפר חלקו של בעל כו'].

[וכ''כ רבינו בהלכות נדרים שם:

ולכך ר''ל שם לפי גירסת הירושלמי דאם מת הארוס והאב הפר כבר חלקו – דאין צריך האב לחזור ולהפר חלקו של ארוס – זה רק בששמע הארוס הנדר, דאז הוה מיתה כהפרה, אבל אם לא שמע – אז לא מהני כו' ע''ש, ע''כ משם].

ועיין בירושלמי עירובין פ''ו ה''ד, מכיון שמת אין לך ביטול רשות גדול מזה ע''ש –

תני שנים שהיו שותפין בחצר ומת אחד מהן, ונפל הבית ירושה לאחד מן השוק, עד שלא חשיכה - הרי זה אוסר, משחשיכה אינו אוסר כו', אמר רבי יוסה בי רבי בון מכיון שמת אין ביטול רשות גדול מזה.

(אולי ר''ל שמיתה זה יותר ביטול רשות והסתלקות מגירושין, שבגירושין יש שאלה אם הויין כמחילה או לא, וביטול רשות לגבי עירובין – דעת ב''ש שאין מבטלין רשות משחשיכה, (ביטול רשות זה כעין גירושין), אבל אם מת אף לב''ש אמרינן שאין ביטול רשות גדול מזה, כי רשותו נסתלקה לגמרי ממילא).

ועיין בתוספתא כאן –

פ''ג הלכה ו':

על מנת שירצה אבא, אע"פ שלא רצה אביו - מקודשת שמא יתרצה שעה אחרת, מת האב הרי זו מקודשת⁵⁹⁷, מת הבן זה היה מעשה ובאו ולמדו את האב שיאמר איני רוצה.

ובירושלמי כאן. –

פ''ג ה''ו: חזר רבי ינאי ופתר מתניתא על מנת שירצה אבא, רצה האב – מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, באומר ע"מ דו אמר [ע''מ שיאמר האב "הן", אני מסכים], והוא לא אמר [לא הן ולא לאו ולפיכך אינה מקודשת ודאי אלא מספק], מת האב הרי זו מקודשת [מספק, עי' במפרשי התוספתא שם]. כמאן דאמר [כאילו אמר רוצה אני]. מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כמאן דאמר כו' ע''ש.

שם: (פרק ז' הלכה א'):

בה''ה במה שכתב דאפילו נתרצה בשעת שמיעה אין זו כו', קשה הא ה''ה ז''ל לקמן בהלכות גירושין כתב בפ''ח הכ''ב דכל שלא ניתן קצבה אף מיתה לא הוה ביטול ע''ש

והנה באמת זה תליא בהך דקדושין דף נ' ע''א גבי מה דאמר שם אי בעי סליק בהני תרי לישני ר''ל אם צריך שיבטל התנאי או שלא יקיים ועיין בהך דגיטין דף ל' ע''א גבי הך דאזיל פייסה ע''ש

ומש''כ הר''ן ז''ל פ''ג דשבועות על דף כ''ה ע''א גבי מתנה לעשיר ע''ש דכל היכא דעביד מצדו כל מה דאפשר הוה קיום התנאי.

ועיין בירושלמי פ''ג דקדושין גבי אונס דזה ג''כ תליא בזה אם שיתבטל או שלא יקיים -

אך זה רק אם הוא מתנה, משא''כ אם היא מתנה ועיין מש''כ הר''ן ז''ל בנדרים דף ל''ט ע''ב גבי אם המבקר אסור כו'.

ביאור ההלכה.

האם צריך לקיים את התנאי בפועל (או לבטל אותו בפועל) ולא רק בכח⁵⁹⁸.

בפ''ח הכ''ב מהלכות גרושין פסק הרמב''ם שאם התנה ואמר הרי זה גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז ומת – כיון שאינה יכולה לתת לו ולקיים התנאי – אין זה גט וצריכה חליצה, "ולא בטל הגט שהרי לא קבע זמן" – ולכן אינה יכולה להתייבם.

והקשו, מפני מה באומר הרי זה גיטך אם לא באתי עד י''ב חודש, ומת בתוך י''ב חודש צריכה להמתין עד סוף י''ב חדש כדי שלא יהא הגט בטל, והא התם ודאי לא יבוא, א''כ מה סובר הרמב''ם האם צריך קיום התנאי בפועל וכל זמן שלא מתקיים או שא''א לקיימו – הגט בטל, או שצריך ביטול התנאי בפועל וכל שלא מתבטל או שא''א לבטלו – התנאי בטל והגט כשר.

אם צריך קיום בפועל ואם לאו - הגט בטל, א''כ מדוע בההיא דמאתים זוז - לא תתייבם, ואם צריך ביטול בפועל ואם לאו - הגט כשר, מדוע בתוך י''ב חודש צריכה חליצה.

הה''מ כאן אומר שהאומר הרי את מקודשת ע''מ שלא ימחה אבי – לעולם אינה מקודשת גמורה, אלא רק כשימות האב. שאז משמת ודאי לא ימחה, והיא מקודשת גמורה.

ואילו בהלכות גירושין אומר הה''מ, שהנותן גט לאשתו ואמר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד י''ב חדש, ומת הבעל, אע''פ שא''א שיבוא, מ''מ לא תנשא (כשיש יבם) – עד י''ב חדש.

מדוע בשלא ימחה, אם מת נגמר התנאי, ובתנאי דאם לא באתי – אע''פ שמת, עדיין לא נגמר התנאי?.

מבאר רבינו שהדבר תלוי בשתי הלשונות בגמרא, האם צריך לבטל את התנאי כלומר, שא''א לקיים אותו – ורק אז המכר בטל, או אם רק לא נתקיים התנאי, אע''פ שאפשר לקיימו – המכר בטל.

וזו הגמ' בקדושין, מי שמכר נכסיו בתנאי שיעלה לא''י, לבסוף לא עלה (שמע שהיו לסטים בדרך) ורצה לבטל המקח. לישנא קמא: אי בעי סליק, אם ירצה יכול לעלות (בשיירא ושמירה כו'), ולכן המקח לא בטל (כי לא מספיק לא לקיים את התנאי אלא צריך לבטל אותו, דהיינו שאין שום אפשרות לקיימו). וללישנא בתרא: אי בעי לא סליק? האם היה לו איזה עיכוב מלעלות?, משמע שאם היה איזה צד עיכוב – המקח בטל, כי לפועל לא התקיים תנאו.

עד''ז כותב רבינו בהלכות יסודי התורה פ''ה סה''ד:

אך החילוק הוא כך, דהיכא דצריך לקיים דבר – אז פטור הוי כמקויים, והיכא דצריך שלא לבטל – וביטל, אף שהוא אנוס - הוי ביטול⁵⁹⁹.

ועיין בנדרים דף כ''ז ע''א אנוס הוא ורחמנא פטריה, ר''ל לא הוי פטור מסברא דאז מ''מ הא לא קיים [אלא שהתורה פטרה אותו, ולכן הוי כאילו קיים], עיין בירושלמי קידושין פ''ג ובכמה מקומות, ועיין בר''ן שם דף כ''ד ע''א ד''ה הריני כאלו התקבלתי מה שחילק שם בשם הרשב''א בין קום ועשה לשב ואל תעשה ע''ש.

• וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי דכיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטראתא למה לי, אבל בבטול מעשה כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני לא שייך למימר הכי לומר לו הרי הוא כאילו לא הלכת שא"א, ואיכא מאן דפליג שאפילו בענין זה יכול לומר כן שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך אם לא ילך כבר נשלם רצונו.

ועיין ב''ב דף קל''ז ע''ב ברשב''ם גבי מתנה ע''מ להחזיר אם מת בפשיעה חייב –

על הגמרא: שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי כו', כתב הרשב''ם: ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא הוה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא, ולא נתחייב אלא בפשיעה,

וי''ל משום דביטל התנאי ואכמ''ל.

דברי הרב עם הפענוח.

בה''ה במה שכתב דאפילו נתרצה בשעת שמיעה אין זו כו' -

והאומר על מנת שלא ימחה, כל זמן שמוחה יתבטל התנאי (יתבטלו הקדושין), ואפילו נתרצה בשעת שמיעה, ואין זו מקודשת גמורה שלא יהיה באפשר להפקיע קידושין, אלא במיתת האב, וכל ימיו הוא באפשר שיתבטל התנאי, והטעם בכל זה לפי שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן, מן הסתם הוא לעולם כו', והאומר ע"מ שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה, וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל, וה"ז כאומר לאשה ה"ז גיטיך ע"מ שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתה יין אפילו פעם אחת לעולם, כנזכר בהלכות גירושין, וכל זה במתנה סתם אבל אם קבע זמן לתנאו הכל לפי דבריו כדאיתא בגמרא.

קשה, הא ה''ה ז''ל לקמן בהלכות גירושין כתב בפ''ח הכ''ב, דכל שלא ניתן קצבה אף מיתה לא הוה ביטול ע''ש –

וחלק הוא ז"ל בין אם אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז תוך ל' יום, לאומר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז, שבקבע לה זמן - כיון שעבר הזמן ולא נתנה אינה מגורשת, ובמקום יבם חולצת או מתיבמת, ואם לא קבע לה זמן - לעולם אין הגט בטל אע"פ שמת הוא ואי אפשר לקיימו, ובמקום יבם - חולצת ולא מתיבמת. ויגעתי לבקש מאין לו זה ומצאתי סברת רבינו שהיתה בזה ממה שיתבאר פ"ט שהאומר ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך הזמן שאע"פ שאי אפשר שיבא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר הזמן כשיתקיים התנאי, וזה הדין הוא בעיא דלא אפשיטא בגמ' דילן (דף ע"ו:) אם היא מותרת תיכף שמת או לאחר זמן והולכין בו להחמיר. ואף בירושלמי נראה שהוא במחלוקת ואיכא מ"ד אסורה לינשא. ומתבאר מזה שאע"פ שאי אפשר שיתבטל התנאי בשום פנים דכיון שמת ודאי לא יבא אע"פ כן אינה מותרת ואין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהיה מקויים בפועל, ואף כאן אע"פ שאי אפשר שיתקיים התנאי בשום פנים כיון שמת הבעל - אין מחזיקין הגט בבטל כדי שתוכל להתיבם עד שיהיה התנאי מבוטל בפועל, ואי אפשר להיותו מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן, לפיכך חולצת ולא מתיבמת, וזה דקדוק נפלא מורה על שכל רבינו, זה מה שנראה לי בדעתו ז"ל, עכ''ל⁶⁰⁰.

והנה באמת זה תליא בהך דקדושין דף נ' ע''א גבי מה דאמר שם אי בעי סליק בהני תרי לישני –

ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, לסוף לא סליק; אמר רב אשי: אי בעי סליק. איכא דאמרי: אי בעי לא סליק. [רש"י: בתמיה, מי אנסו]. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיתיליד אונסא באורחא. [רש"י: שמע שהיו ליסטים בדרך. ללישנא קמא - לא הדרינן זביני, דהכי קאמר דאי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק, וללישנא בתרא דקא מתמה אתמוהי ומשמע שלא היה לו שום עיכוב, אבל אם היה לו צד עיכוב הדרי זביני].

ר''ל אם צריך שיבטל התנאי או שלא יקיים⁶⁰¹.

ועיין בהך דגיטין דף ל' ע''א גבי הך דאזיל פייסה ע''ש –

ההוא דאמר להו; אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא, אזל פייסה ולא איפייסא, אמר רב יוסף: מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא? איכא דאמרי, אמר רב יוסף: מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה? הא פייסה ולא איפייסא. הא כמאן דאמר: יש אונס בגיטין, הא כמאן דאמר: אין אונס בגיטין.

ומש''כ הר''ן ז''ל פ''ג דשבועות על דף כ''ה ע''א גבי מתנה לעשיר ע''ש –

י' ע''א: שלא נתכוון אלא במה שהיה בידו לעשות, כו'. וכן אתה אומר בדיני ממונות: "שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה מכאן ועד יום פלוני", ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל, לא קנה השדה, שלא נתכוון אלא במה שהיה בידו לעשות וכדאמרינן בגיטין דף ל' ההוא דאמר אי לא מפייסנא ליהוי גיטא, אזל פייסה ולא איפייסא ומסקנא הא פייסה ולא איפייסא כלומר ולא הוי גיטא וההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף עד ב) על מנת שתתני לי שתי מאות זוז נתנה בעל כרחו אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך אינו גט עד שתתן ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהו נתונין לי ממך משמע הרמב"ן ז"ל –

דכל היכא דעביד מצדו כל מה דאפשר - הוה קיום התנאי.

ועיין בירושלמי פ''ג דקדושין גבי אונס, דזה ג''כ תליא בזה אם שיתבטל או שלא יקיים – ה"ב: ר' אבהו בשם רבי יוחנן סדר הסימפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית ברת פלן על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ומכנסיניך ליום פלן, ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום. אירע לו אונס רבי יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד רשב"ל אמר אונסא כמאן דעבד.

אך זה רק אם הוא מתנה, משא''כ אם היא מתנה⁶⁰².

ועיין מש''כ הר''ן ז''ל בנדרים דף ל''ט ע''ב גבי אם המבקר אסור כו'.

הלכך בשנכסי חולה אסורין כו', ומיהו דוקא היכא דאדריה חולה למבקר, דאומדן דעתא הוא דמן חיותיה לא אדריה, אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה - לא יכנס לביתו כלל, דבכי האי גוונא ליכא אומדנא כו'.

ושם דף מ''א ע''ב גבי רופא כה''ג מחלק ע''ש. –

ר"ן: אבל אומר לו סם פלוני יפה לה סם פלוני רע לה - דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עליה – שרי, דהנאה ממילא אתיא, ומינה דברפואת גופו אפילו לשום הסם בידיו שרי, ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר – לא, דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד, אפי' הכי כיון דיהיב ליה מדיליה מיד ליד - אסור כו', ומיהו היכא דחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא, אפשר דאפילו הסם של רופא שרי, דמן חיותיה לא אדריה⁶⁰³.

פרק ז' הלכה ז':

הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאין בך מומין ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלין בנשים אינה מקודשת, נמצא בה מום אחר חוץ מאותן המומין אע"פ שאמר מקפיד אני אפילו על זה הרי זו מקודשת. ומה הן המומין הפוסלין בנשים, כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים, ובהלכות ביאת המקדש יתבארו כל מומי הכהנים, ויתר עליהן בנשים ריח הרע וזיעה וריח הפה וקול עבה, ודדין גסין מחברותיה טפח, וטפח בין דד לדד, ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת, ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואפילו קרובה משער ראשה ואע"פ שאין בה שיער, וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים. אבל אם היתה שומא שיש בה שיער בשאר הפנים או שומא גדולה כאיסר אע"פ שאין בה שיער הרי זה מום בין בכהנים בין בנשים.

ויתר עליהן בנשים כו'.

עיין בירושלמי כאן דחשיב ג''כ זקן דהוה מום באשה, וגם קרחה אף אם יש שיטה של שער מ''מ באשה הוה מום אך י''ל דהא אפשר בפאה נכרית אך זה תליא בהך דנזיר דף כ''ח אם אמרינן דפאה נכרית זהימא ליה ע''ש ואנן פסקינן כת''ק בנזיר שם. וגבי כהן א''א זה משום דהוה ליה בגדר יתור בגדים, עיין זבחים דף י''ט ועיין בכורות דף מ''ג ע''ב גבי לפני אך יהיה נ''מ לכה''ג ביש לו כיפה, עיין חולין דף קל''ח

ועיין שבת דף נ' ע''א ודף ס''ב ע''ב בפירוש המשניות לרבינו ע''ש ועיין נדרים דף ס''ו ע''ב ע''ש

ובירושלמי שם גבי הך דר' ישמעאל.

ביאור ההלכה.

אע''פ שכל המומין הפוסלין בכהנים נחשבים מום באשה, מ''מ קרחה הפוסלת בכהן לא נחשבת מום באשה, כי היא יכולה לכסותה בפאה נכרית, משא''כ כהן שאסור להיות יתור בגדים, והפאה או כיפה נחשבת לבגד (מיותר), מכאן מסיק רבינו שכהן גדול שהיה חובש כיפה של צמר, אף אם הוא קרח אין זה מום והוא כשר⁶⁰⁴.

בצ''פ על התורה, בהפטרה דפ' בהעלתך "וישימו הצניף הטהור על ראשו". כ': ר''ל הך כיפה של צמר דחולין דף קל''ח וטהור דפחות מג' אצבעות ועי' ברי''ף שבת פ''ו ע''ש...

ורבינו במהדורא תניינא דף ע' טור ד', ובהלכות ערכין דלקמן מציין לרי''ף בשבת כ''ו ע''ב מדפי הרי''ף: ופירוש כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילין ועבידן כי הוצא ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ, כדאמרינן כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת.

הלכה ז':

ויתר עליהן בנשים כו', עיין בירושלמי כאן דחשיב ג''כ זקן דהוה מום באשה, וגם קרחה אף אם יש שיטה של שער מ''מ באשה הוה מום –

ה''ז: ר' ירמיה שאיל אשה קררוה שיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן בעיי כו', אתא רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון אמר רבי נסה מום הוא, לא מתני אלא דבר שהוא כאור בזה ובזה כו', כגון הדא קרחת אף על גב דהוא מום לא תניתא, תדע לך שהוא כן הרי זקן הרי נוי באיש ומום באשה, ולא תנינן יתר עליהן באשה זקן.

אך י''ל דהא אפשר בפאה נכרית⁶⁰⁵. אך זה תליא בהך דנזיר דף כ''ח אם אמרינן דפאה נכרית זהימא ליה ע''ש –

בד"א - בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה - יפר, (מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת); ור"מ אומר: אפי' בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת. ות"ק? אמר לך: אפשר בפאה נכרית. ור"מ סבר: בפאה נכרית, איידי דזוהמא לא ניחא ליה.

ואנן פסקינן כת''ק בנזיר שם⁶⁰⁶.

וגבי כהן א''א זה, משום דהוה ליה בגדר יתור בגדים, עיין זבחים דף י''ט –

כהן שלקה באצבעו - כורך עליה גמי, במקדש אבל לא במדינה כו', אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו אלא גמי, אבל צילצול קטן הוי יתור בגדים.

ועיין בכורות דף מ''ג ע''ב גבי לפני –

הקרח פסול. אמר רבא: ל"ש אלא שאין לו לאחריו ויש לו לפניו. אבל יש לו לאחריו - כשר, וכל שכן שיש לו לאחריו ואין לו לפניו כו'⁶⁰⁷.

אך יהיה נ''מ לכה''ג ביש לו כיפה, עיין חולין דף קל''ח –

וכמה נותן לו כו'. כדי לעשות בגד קטן כו', ואימא כיפה של צמר, דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת.

ועיין שבת דף נ' ע''א –

יוצאין בפקורין ובציפא - תוס': פר"ח כיפה שיש בה שער ונותנין אותה בראש הקרח ונראה שהוא שער ראשו. וברשב''א שם: ופירוש ציפה ופיקרין פירש רבינו האיי גאון ז"ל פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

ודף ס''ב ע''ב –

ותחת מעשה מקשה קרחה - מקום שהיו מתקשטות בו נעשה קרחים קרחים [מתקשטות - היינו שער, שסורקות ומפרכסות.

בפירוש המשניות לרבינו ע''ש –

פ''ו מ''ה: ופאה נכרית, כעין נרתיק מדביקין בו שער נאה מאד ולובשות אותו על הראש באופן זמני להתיפות בשער.

ועיין נדרים דף ס''ו ע''ב ע''ש⁶⁰⁸.

[נדרים ס''ה ע''ב וכמ''ש רבינו בהלכות תרומות דף ג' טור ב' וז''ל:

ועיין בנדרים ס''ה ע''ב גבי פלונית כעורה –

קונם שאיני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה, שחורה והרי היא לבנה, קצרה והרי היא ארוכה - מותר בה, לא מפני שכעורה ונעשת נאה, שחורה ונעשת לבנה, קצרה ונעשת ארוכה, אלא שהנדר טעות.

שם –

אי אמר הכי, שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה, כדקתני שאביה רע, ה"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה, אבל הכא, כיון דלפלונית כעורה קאמר, לא משמע כתולה נדרו בדבר.

ושם דס''ו ע''א מש''כ הרא''ש ז''ל אליבא דר' ישמעאל – [והתירה ר' ישמעאל – דקסבר כיון שיכולים ליפותה – לא היתה כעורה מעיקרא] –

דהיכא דיכול ליפותה – לא הוי מום מתחילה כו' ע''כ העתקתי משם).

ובירושלמי שם גבי הך דר' ישמעאל –

נדרים פ''ט ה''ח: קונם שאיני נושא את פלנית כעורה כו' עשה לה עין של זהב שן של זהב, בלשון הזה אמר לו זכה במה שעליה, ע''כ: -

דהיכא דבידו לתקנו – לא מקרי מום כלל⁶⁰⁹, שם דף ג' טור ג'].

פרק ז' הלכה ט':

קידשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת.

קידשה כו' והלכה אצל רופא כו'.

אבל אם היו בה מומים כעין מ''ש התוס' בכורות דף ל''ח ע''ב שהרפואה היא רק לברר – מקודשת.

ועיין בתוס' זבחים דף י''ב ע''ב דמבואר שם דעיקר קרא צריך למומין דאזלי ע''י רפואה

ועיין בנזיר דף כ''ב ע''א בתוס' ודף ל''א ע''ב דמחלקי דאף בדבר שנעקר מעיקרו אך לא נעקר מחמת פתח, רק מחמת דין - אז מיקרי שהיה עליו הדבר, ועיין בר''ה דף י''ז ע''ב איזה דבר שצריך רפואה כו' וביומא דף פ''ו ע''א ברש''י ד''ה וכתיב ארפא ע''ש

ובזה יש לישב דברי הרמב''ן ז''ל בחולין הובא בר''ן פ''ד דחולין גבי נחתכו רגליה אם מהני אח''כ שיחתוך למעלה מצומת הגידין ועיין תוס' יבמות דף ע''ה ע''ב גבי נפצע הביצה ותוס' סוכה דף כ''ט ע''ב גבי נקטם ועיין תוס' כתובות דף ע''ה ע''א ד''ה זיעה עוברת ע''ש

ועיין בהך דגיטין דף ע' ע''ב גבי סמיא בידם ותוס' סנהדרין דף מ''ז ע''א ע''ש

ועיין בהך דחולין דף מ''ב ע''ב בהך דיכולה לכוות ושם דף נ''ד ע''א אי בדרה לה סמא חיי

אך שם ר''ל שהמכה בעצמה יכולה להתרפאות, לא שהבהמה יכולה לחיות, דזה מועיל אף לטריפה. עיין ביבמות דף קי''ד ע''ב וב''מ דף ק''ז ע''ב

ועיין סנהדרין דף ע''ז ע''ב סממנין דאף דיכול להתרפאות על ידיהם מ''מ מקרי מכת מיתה

וזה רק לר' נחמיה דס''ל דאף אם הקל ממה שהיה ג''כ פטור, משא''כ לדידן – חייב, כיון דבאמת זה הויא מכת מיתה. ולכך לא הביא רבינו הך דין דסממנין בהלכות רוצח ועיין תוס' ערכין דף כ' ע''א ד''ה לאתויי ונדה דף נ''ה ע''א בהני תרי לישני דגבי גלודה ע''ש

ועיין תוס' יבמות דף קי''א ע''ב ד''ה קרי דסריס חמה אין רפואתו ברורה ולכך הוה לאו בר הקמה והנה אם קודם הקדושין היו בה מומין ונתרפאו קודם הקדושין, עיין בתוספתא כאן פ''ב זה הכלל כל שמתקיים בשעת הקדושין כו' ועיין בהך דגיטין דף פ''ו ע''א גבי הך דאתקין רב יהודה ע''ש בר''ן דכתב הטעם משום דמאיס

ע''ש דף מ''ג ע''א וע''ש ברש''י ובערכין ריש פ''ק לאתויי ע''ש בתוס' וזהו דאמר שם בגיטין הנ''ל מאי אסוותא ר''ל דאם עשה לו זו הרפואה, אף דבתוך ב' שנים נולד לו השחין, לא אמרינן דהיינו מעיקרא, רק אמרינן זה דבר חדש והך אתקין רב יהודה הוא רק לדבר דבאמת הויא קפידא רק משום מחילה ומחמת דלא התנה תיקן דאף דלא התנה כמאן דהתנה דמי

ועיין ב''ב דף מ' ע''ב בתוס' גבי מתנתא טמירתא וכן ר''ל בב''מ דף ק''ד ע''א גבי לשון הדיוט ועיין בכתובות די''ב ע''ב גבי ב''ד של כהנים וגיטין דף ל''ו ע''ב גבי פרוזבול

ומ''ש רבינו ז''ל לקמן פט''ז ה''ז ע''ש ועיין תוס' כתובות דף ע''ה ע''ב גבי מומין שבגלוי

וזה ר''ל הגמרא שם דף ע''ו במומין שדרכו להוולד (דלכה''ג) [צ''ל כה''ג] - תוך ב' שנים וע''ש בתוספתא ובירושלמי שם

ושם דף ע''ב ע''ב.

ביאור ההלכה.

נחלקו ראשונים בדין טריפה חוזרת להכשרה, אם בהמה שנטרפה יכולה לחזור ולהיות כשרה, כגון, בהמה שנחתך רגלה במקום צומת הגידין שהיא טריפה, אם יחתוך אח''כ את רגלה מלמעלה מעל צומת הגידין במקום שאינו עושה אותה טריפה, האם תחזור להכשרה? או אם לקתה הכוליא והיא טריפה, ואם ניטלה הכוליא לגמרי – כשרה, אם גבר החולי של הלקותא בכוליא עד שניטלה הכוליא, האם חוזרת להיות כשרה.

הרמב''ן סובר שטריפה חוזרת להכשרה, ומביא ראיה מריאה שנסרכה לבשר שהיא כשרה, אע''פ שהסירכא התחילה מחמת נקב, וכשניקבה הריאה טריפה, מ''מ אם נסרכה לבשר, נרפא הנקב לגמרי – וכשרה.

וחלקו עליו הרא''ש והרשב''א ועוד⁶¹⁰.

מביא רבינו כמה דוגמאות לדברי הרמב''ן.

פצוע דכא, אף אם נפצעה ביצה אחת אסור לבא בקהל, ואם ניטלה הביצה – כשר.

נקטם ראש הלולב דהיינו העלין האמצעיין – פסול, ואם ניטלו העלין – היתה הו''א להכשיר.

רבינו בהשמטות להלכות תרומות דף ס''ב טור ב' כותב:

ואף דמבואר בחולין ס''ח ע''ב דטריפה אין חוזר להכשרו, זה רק גבי סוג טריפה [אחת משמונה טרפות הלמ''מ], ולא בלקותא דרכיש, [חולין מ''ב ע''ב: ואמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה בכוליא אחת – טרפה]. ולא בגלודה דנדה דנ''ה, [הגלודה רבי מאיר - מכשיר. וחכמים - פוסלין. ואפילו רבנן לא קפסלי אלא דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה], ולא בדין של רבינו גבי ניטל לחי העליון בפ''ח מהלכות שחיטה הכ''ג.

שבטרפות אלו אם נתרפאה הבהמה – כשרה.

ומבאר החילוק בין טרפות אלו לשאר –

יש מכות ומחלות שיכולות להמית את הבהמה, ואעפ''כ אין הבהמה טריפה מחמתן, משום שהלכה בידינו שאפשר לרפא את הבהמה ע''י סממני רפואה.

כמו הגמ' בחולין נ''ד ע''א: דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי, אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא, [לשאלו על כך שאם לקתה בגיד הנשה שלה תהא טרפה אחרי שאנו רואין שהיא מתה במכה זו], אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים, רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינן דקא מתה, גמירי, דאי בדרי לה סמא - חייא.

כלומר אף שהיו מקומות שהיו הורגין את הבהמה ע''י מכה בכוליא, או ע''י מכה בגיד הנשה כו', אעפ''כ הבהמה כשרה, כיון שיש רפואה למכתה, ואם היו עושין לה הרפואה – תחיה.

מקשה רבינו הרי לכל הטריפות ג''כ יש רפואה ע''י סממנים, ומדוע אין טריפה חוזרת להכשרה.

ומבאר, שסתם מכה שאינה משמונת הטריפות – יש רפואה למכה עצמה, אך לטריפות אין רפואה למכה אלא לבהמה, שאפשר לעשות שהבהמה תמשיך לחיות אך לא לרפא את המכה – הלכך טריפה.

וכ''כ בפ''ד ה''ט דמאכלות אסורות:

והך דאמר שם [חולין] ד' נ"ד ע"א גמירי דאי בדרי לה כו', ר"ל גם החסרון יתרפא לא שהבהמה תחי', ועיין ב"מ דף ק"ז ע"ב דגם טרפה יכולה לחיות ע"י סמא, וביבמות דף קי"ד ע"ב ושם ד' ק"כ ע"ב דיכולה לכוות, וכאן ד' מ"ב ע"ב, ותוס' ערכין ד' כ' ע"א, ועיין תוס' בכורות ד' ל"ט ע"ב, דמחלקי בין ע"י רפואה בין מאליו⁶¹¹, ותוס' יבמות ד' ע"ה ע"ב גבי ביצים. אך העיקר כך, דכל היכא שהחסרון גופא ג"כ יכול להתרפאות אז לא הוה חסרון, וזהו מה דר"ל בגמ' שם ד' מ"ה ע"ב מוח זה לא מעלה ולא מוריד, ולמה דייק זה? אך ר"ל משום דכשזה כלה בא אחר, כמבואר שם ד' קכ"ה ע"א ע"ש. וכן בהך דנדה ד' נ"ה ע"א הנ"ל גזעו מחליף, משא"כ כשהדבר בעצמו אינו חוזר אז הוה טריפה אף דיכול לחיות ע"י איזה פעולות, ועיין מש"כ לקמן בהל' שחיטה⁶¹²:

בפ''ח הכ''ג מהל' שחיטה מבאר רבינו את הדין שחידש הרמב''ם שאם ניטל לחי העליון – טריפה, וז''ל:

והנה מהך דנדה הנ''ל מוכח כדברי רבינו, דכל דע''י זה הסיבה היא מתה, אף דלא זה בעצמו גרם לה, רק דבר אחר – מ''מ טריפה, [כלומר, גלודה וניטל לחי העליון אינם טריפה בעצם, כי אינם משמונה טריפות כו', ומ''מ הדין הוא שהבהמה טריפה משום שבסוף תמות [מצד סיבה אחרת, שהבהמה תתקרר וכו'] - כמו שבאר הרמב''ם בתשובתו לחכמי לוניל ע''ש, אבל אם ירפאו את הבהמה – הרי תהיה כשרה]. ועיין ב''מ דק''ז ע''ב אפשר דעבדי ליה סמתרי כו' ע''ש, וכאן דנ''ד ע''א – גמירי דאי בדרי, וכ''כ במקום אחר, דשם ר''ל דהמכה עצמה תתרפא, כמו הך דשם דף ז' ע''ב גבי פרידה ע''ש. [דאמר ר' חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. והא קחזינא דחיי, אימא וחיית. [לשון נקבה, ואמכה קאי שאין המכה מתרפאת].

כלומר, מכה שיכולה להמית את הבהמה – אפשר לרפא את הבהמה וגם יש רפואה למכה עצמה, אבל אחת מהטריפות, אפשר לעשות שהבהמה תחיה, אך א''א לרפא את המכה ולכן הבהמה נשארת טריפה, כדלהלן.

עפ''ז מבאר רבינו בפ''י הי''ב מהלכות שחיטה, דעת הרמב''ם בספר המצוות, שהאיסור מהתורה הוא רק על טריפה "בשר בשדה טריפה" כו', אבל שאר הטריפות אם שחטן ואכל לוקה מדרבנן, והשיג עליו הרמב''ן בשורש ב' ע''ש⁶¹³.

מבאר רבינו בהלכות שחיטה שם:

– הני דאינן נכנסות תחת סוג של הני מיני טרפות - כמו גלודה או ניטל לחי העליון כו' דאין זה טריפה עצמית, ס''ל לרבינו דלוקה רק מדרבנן, וכן יהיה בזה הדין להך דפ''ח הכ''ג גב לחי העליון, דשם ג''כ אינו בכלל שמונה טרפות, רק בגדר דין, ואתי שפיר. [ועל שאר הטריפות לוקה מהתורה].

בהשמטות להלכות תרומות דף ס''ב טור ב' כותב:

וכה''ג י''ל מה דרבינו ז''ל בהלכות שחיטה פ''י הי''ב י''ג גבי טריפה, דרק מה שמסרו לנו חכמים, ולא אזלינן אחרי הרופאים, וגבי רוצח פסק בהלכות רוצח פ''ב ה''ח דגבי טריפה – אם הרגו דפטור – זה רק כשהרופאים אמרו שאין לו תעלה. והטעם [שבהלכות טריפה לא סומכין על הרופאים] – דכ''כ בח''א דהך דטריפה אינה חיה, הוא רק לסימן ולא לטעם, ואנן קי''ל הלכה למשה מסיני דשמונה מיני טריפות יש, שזה כוונת הפסוק דשאינה חיה כו', וכל הנכנס בסוגים אלו – אין לנו שום נ''מ. עכ''ל.

כלומר, אם הכלל שטריפה אינה חיה היה טעם לאיסור, אזי בזמנינו אם ע''י רפואות ניתן לרפאתה – היתה מותרת, אך כיון שזה רק סימן שהתורה נתנה [שטריפה באחת משמונה טריפות – באותו הזמן לא היתה חיה י''ב חדש] – אף אם תשתנה המציאות – לא ישתנה הדין, ותישאר טריפה. משא''כ ברוצח שחיוב מיתת ב''ד היא רק אם הרג אדם כו', והדבר תלוי במציאות על פי הרופאים בכל זמן.

בהלכות לולב פ''ח ה''ה כותב רבינו:

הדס שנקטם ראשו – כשר, נ''ל דס''ל הטעם משום דכיון דחזינן דמשוינן דין האתרוג לטריפות וכמו דבטריפה אמרינן בחולין דס''ח ע''ב דלא מצינו טריפה שחוזר להכשירה, ה''נ כיון דמבואר דאם עלתה בו תמרה – כשר, שוב לא הויא פסול כו'.

ר''ל, הגמרא בסוכה ל''ג: נקטם ראשו. תני עולא בר חיננא: נקטם ראשו ועלתה בו תמרה - כשר.

מכאן מוכיח רבינו שנקטם ראשו כשר, כי אם היה פסול, איך יוכל לחזור להכשרו אם תצמח לו תמרה אח''כ?, הרי אין טריפה חוזרת להכשרה.

ולא דמי להך דענביו מרובים מעליו [שפסול, ואעפ''כ אפשר למעט את ענביו והוא יחזור להכשרו] – דשם אין הפסול בעצם [ענביו מרובים הוא רק חסרון בהדס, ואם נטלן – כשר, אבל נקטם ראשו – אם היה פסול בעצם – לא היה חוזר להכשרו, וכן הוא בגלודה וניטל לחי העליון, שאין זה טריפה בעצם, ולכן אם נרפאו – כשר, משא''כ טריפה בעצם – אינה חוזרת להכשרה].

במהדורא תניינא נ''ד טור א' כתב, שמטעם זה דאין טריפה חוזרת להכשרה – חמץ אחר הפסח אסור בהנאה, וז''ל:

ובאמת זה תליא [אם חמץ בפסח זה איסור גברא או איסור חפצא] - דאם נימא כמ''ד דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה, אז הוי חל על החמץ איסור עצמו, ושוב א''א שיפקע ממנו, עי' חולין דס''ח ע''ב גבי טריפה כו'.

בשו''ת החדשות ח''ה בלקוטים העתיק מה שסיפר ר' אלחנן טייץ ששאל את מרן הרוגטשובר בהיותו על נאות דשא אודות זה והשיבני שישנן שני מיני טריפות: טרפות אב וטרפות תולדה.

טרפות אב: חסרון או נקב באבר שהנשמה תלויה בו, שממנו תמות הבהמה, כמו נקב בריאה, לב, מעיים...

טרפות תולדה:

שאין בבהמה חסרון המטריף, אלא חיסרון שיגרום הטירוף לאחר זמן, כמו נגלד עורה, דהטעם הוא משום דשליט בה אוירא ומתה. וכן ניטל לחי העליון לדעת הרמב''ם משום דתתקרר הריאה... וכן אומר הרמב''ם בפ''ט מה' שחיטה ה''ז: ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי אבריה, ושאר כל העור קיים הרי זו ספק ויראה לי שמתירין אותה. הרמב''ם מתיר בספק זה משום דדין גלודה בכלל הוא מסוג טריפה תולדה שהטירוף יבא מדבר אחר והגילוד רק גורם. ולפי''ז אם יכניס הבהמה שנגלד עורה לביתא דשישא, כשתגדל עור תהיה כשרה. וכן הדין בניטל לחי התחתון ואם אינה יכולה לחיות ע''י המראה והלעטה גם היא עולה תחת סוג טרפות תולדה, שע''י נטילת הלחי יגרם הטירוף לאחר זמן.

פרק ז' הלכה ט':

קידשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת.

דברי הרב עם הפענוח.

קידשה כו' והלכה אצל רופא כו'.

אבל אם היו בה מומים כעין מ''ש התוס' בכורות דף ל''ח ע''ב –

ועוד יש לתרץ דהיכא דאין מתרפא מאליו חשיב מום, והא דקאמר לקמן גבי מים הקבועים דאם עובר כשמאכילין אותו לח ויבש של גשמים לא הוי קבוע, אין זו רפואה ממש אלא בדיקה ונסיון אם הם קבועים אם לאו, אבל רפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע. שהרפואה היא רק לברר – מקודשת⁶¹⁴.

ועיין בתוס' זבחים דף י''ב ע''ב דמבואר שם דעיקר קרא צריך למומין דאזלי ע''י רפואה – ד''ה וש''מ: וא"ת אמאי איצטריך לרבי יוחנן מיעוטא דמום בם הני הוא דכי עבר מומם ירצו, הא כל הדחויים אם עבר מומם לא ירצו הואיל ונידחו אידחו, הא מום עובר לא ילפינן דלא הוי דחוי, דהתם ממילא הוי, וי"ל דאיכא מום דאינו עובר אלא על ידי רפואה⁶¹⁵.

ועיין בנזיר דף כ''ב ע''א בתוס' –

ד''ה מר זוטרא: [וזה] מצינן ליישב בדוחק ולומר כי החכם אינו מתיר אלא בפתח וחרטה, [ומשוה] ליה לנדר טעות מעיקרא, והלכך כשהתיר הראשון הוי כאילו לא היה הנדר הזה מעולם כלל, הלכך הותרו כולם. אבל הבעל מיפר לאשתו בלא חרטה ופתח - מגזירת הכתוב, הלכך אפי' אי מיעקר קעקר לענין זה חשיב כאילו נשאר עליה נדר קצת, וחבירתה אסורה, ודוחק⁶¹⁶.

ודף ל''א ע''ב –

(מי שנדר בנזיר) נשאל לחכם והתירו - כלומר שאמר לו שאותה קבלה לאו כלום היא שלא נדר בלשון טוב לקבל נזירות ונמצא שלא חל עליו נזירות אפילו רגע אחד, היתה לו בהמה מופרשת שהפריש לנזירותו קודם שנשאל לחכמים תצא ותרעה בעדר עם בהמותיו שהן חולין גמורין, דכיון דנזירות לא חל עליה אין כאן הקדש טעות כלל ואפי' ב"ש מודו כו' –

דמחלקי דאף בדבר שנעקר מעיקרו אך לא נעקר מחמת פתח, רק מחמת דין - אז מיקרי שהיה עליו הדבר⁶¹⁷.

ועיין בר''ה דף י''ז ע''ב איזה דבר שצריך רפואה כו' –

אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא לפני גזר דין? - אמר ליה: ורפא לו כתיב, איזהו דבר שצריך רפואה - הוי אומר זה גזר דין.

וביומא דף פ''ו ע''א ברש''י ד''ה וכתיב ארפא ע''ש – וכתיב ארפא - משמע: מכאן ואילך, כבעל מום שנתרפא, שמקצת שמו עליו.

ובזה יש לישב דברי הרמב''ן ז''ל בחולין –

ע''ו ע''א: וזה היה התמה בעצמו, וכן לקותא פסול בכוליא וכן מים סרוחים, גבר הלקות ונפלה הכוליא הוו להו ניטלו הכליות וכשרה, אלא כך הוא הדין מכיון שנחתך צומת הגידים נטרפה ואין לה היתר וכן בטחול שניקב וכן בכוליא שלקתה, וכל שהוא מתמהי הטרפות כך הוא, ואע"פ שיש בדרכי הרופאים כן איברים שהוכו וחותכין אותם ומעלה ארוכה וכשנשארין מתים בהן, אין בדברי חכמים כן אלא כל שאנו יודעים בהן שנטרפה בשבירת אבר שהיא מתה בו אסורה לעולם, וצריך תלמוד.

ולפי דעתי שהדין הזה כך הוא נותן, דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידים ושחטה ודאי טרפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה, ואע"פ שהיא חיה הימנה אם בא לחותכו למעלה, מ"מ אינה חיה באותה טרפות שבה באותו ענין שהוא עכשיו, וטרפה היא זו דאי מבדרי לה סמא נמי לא חיי, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידין וחיתה ואח"כ נשחטה לאו נטולת הגידין היא זו אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה היא זו וכשרה, וא"ת שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה, ובודאי מצינו טרפה ונכשרת, ריאה שניקבה מתחילה לא סביך בבשרא טרפה הדר סביך בבשרא הוכשרה. וכן לקמן (ע"ז א') והוא דקנה גרמא דידיה, אלא דהתם מתחלה פסול החוזר להכשירו מעצמו הוא, אבל זו כל זמן שהיא נטולת הגידין טרפה ולוקין עליה חתך הרגל למעלה לאו נטולת הגידין היא זו, וכללו של דבר בזה לקיימה כל י"ב חדש ולהכשירה בכך כו'.

הובא בר''ן פ''ד דחולין, גבי נחתכו רגליה אם מהני אח''כ שיחתוך למעלה מצומת הגידין – דף כ''ו ע''א: ולפי זה נשבר עצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשרה. ואם תאמר אם כן נחתכו רגליה במקום צומת הגידין שהיא טרפה, יחתוך למעלה מצומת הגידין ותכשר. לאו קושיא היא דנהי שאם נחתכו רגליה מתחלה למעלה מצומת הגידין כשרה, כל שנחתכו במקום צומת הגידין - מחמת שהחתך מכאיב לה באותו מקום היא נטרפת בכך ושוב אין לה היתר. ודכותה נמי בטחול וכליות, שאע"פ שאם נחתכו בתחלה כשרים, ניקב הטחול בסומכיה טרפה, וכן לקתה בכוליא אחת טרפה, אילו ניטלו אחר כך אינן חוזרין להכשרן, שהנקב בטחול והלקותא בכוליא מכאיב הבהמה יותר מנטילתן עד שהיא נטרפת בהן ושוב אין לה תקנה.

וליכא למימר דאין ה"נ שאם נחתכו רגליה במקום צומת הגידין כל שחתך אותן למעלה מצומת הגידין קודם שחיטה חזרה להכשרה, דאם כן ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דבדקוה בצומת הגידין כדאיתא לעיל [דף נ''ט א'] למה לא חתכו רגליו למעלה מצומת הגידין קודם שחיטה? דהא בי ריש גלותא שכיחי חכימי וידעי דלמעלה כשרה, אלא ודאי מכיון שנולדו בה סימני טרפה שוב אין לה היתר. ועוד דבהדיא אמרינן בריש פרקין [דף סח ב] בגמ' מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר וכמו שכתבתי למעלה וכן עיקר.

אע"פ שהרמב"ן ז"ל מגמגם בדבר להתיר בהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידין כל שחתכה קודם שחיטה למעלה מצומת הגידין. ונמצא עכשיו לפי שיטה זו דבהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידין טרפה ושוב אין לה היתר כו' עכ''ל.

ועיין תוס' יבמות דף ע''ה ע''ב גבי נפצע הביצה –

כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר - תימה דהא אמר מר כל שנפצעו ביציו ואפילו אחת ? כו', ועוד דבידי אדם נמי הא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין כו' ואמר רבינו תם דיש לחלק בין ניטלה הביצה לפציעה דכשניטלה לגמרי מוליד מידי דהוה אניטול הטחול (חולין דף נה.) דכשרה וניקב בסומכיה טריפה כו'.

ותוס' סוכה דף כ''ט ע''ב גבי נקטם –

נקטם ראשו - לכאורה מיירי בשני עלין האמצעיים היוצאין מראש השדרה אבל קשיא דבגמרא (דף לב.) קאמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול והן אותן העלין האמצעיים והא אפילו בנקטם ראשו פסול כל שכן נטלו לגמרי כו', אי נמי אצטריך ליה לרבי יהושע בן לוי לאשמועינן ניטלה דסלקא דעתיה דחשיב הדר טפי מנקטם כו'.

ועיין תוס' כתובות דף ע''ה ע''א ד''ה זיעה עוברת ע''ש –

ועי"ל דזיעה עוברת שעשויה להתרפאות ואפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסה כולי האי, ומזוהם הוי דווקא זיעה שאינה עוברת, והא דקתני בין קבועין בין עוברין - אכל מומין דקתני התם קאי, וה"פ בין קבועין ששנויין באותה משנה, בין עוברין ששנויין שם כגון חוורור⁶¹⁸.

ועיין בהך דגיטין דף ע' ע''ב גבי סמיא בידם –

אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו - אין דבריו האחרונים כלום. אר"ש בן לקיש: כותבין ונותנין גט לאלתר, ור' יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה. מ"ט דר"ל? כו', ר"ל מדמי ליה לישן, ור' יוחנן מדמי ליה לשוטה כו', ור"ל נמי נידמייה לשוטה, שוטה לא סמיה בידן, האי סמיה בידן. (מכיון שיש רפואה למחלתו אינו בגדר שוטה כלל, הרפואה מגלה שעתה הוא רק בגדר "ישן").

ותוס' סנהדרין דף מ''ז ע''א ע''ש –

אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן, והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה - ידחה. איתמר נמי, אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה, הואיל ונדחה - ידחה. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא - משום דאיהו דחה נפשיה בידים. אבל האי, דממילא קא דחי - אימא כישן דמי. ואי אשמעינן הכא - משום דאין בידו לחזור, אבל התם דבידו לחזור - אימא לא, צריכא.

ועיין בהך דחולין דף מ''ב ע''ב בהך דיכולה לכוות –

אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר י"ח טרפות, ותו ליכא? והא איכא: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה – טרפה, סבר ליה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר: יכולה היא ליכוות ולחיות כו'. (מכאן שטריפה שיש לה רפואה – כשירה, כי הרפואה מגלה שמלכתחילה לא היתה טריפה).

ושם דף נ''ד ע''א אי בדרה לה סמא חיי –

דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי, אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים, רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינן דקא מתה, גמירי, דאי בדרי לה סמא – חייא.

אך שם ר''ל שהמכה בעצמה יכולה להתרפאות, לא שהבהמה יכולה לחיות, דזה מועיל אף לטריפה⁶¹⁹.

עיין ביבמות דף קי''ד ע''ב –

אם תימצא לומר: כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא, זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיה.

וב''מ דף ק''ז ע''ב –

רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ. ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח. ולשמואל, הא איכא הרוגי מלכות, - הנך נמי, אי לאו זיקא - עבדי להו סמא וחיי.

ועיין סנהדרין דף ע''ז ע''ב סממנין דאף דיכול להתרפאות על ידיהם, מ''מ מקרי מכת מיתה – ואמר רבא: זרק בו חץ וסמנין בידו, ובא אחר ופיזרן, ואפילו הוא קדם ופיזרן - פטור, דבעידנא דשדא ביה יכול להתרפאות הוה. אמר רב אשי: הלכך, אפילו סמנין בשוק. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: נזדמנו לו סמנין – [למוכה אחר המכה ולא קנאן ולא ריפא עצמו] מהו? – [מי אמרינן הרי היה יכול להתרפאות, או דילמא כיון דבשעת זריקה לא הוי סמנין, מיחייב, דהא מכת מות הוא]. אמר ליה: הרי יצא מבית דין זכאי. [כלומר הואיל וקודם עמדו בדין מצאו לו זכות אין לנו לחייבו].

וזה רק לר' נחמיה דס''ל דאף אם הקל ממה שהיה ג''כ פטור, משא''כ לדידן – חייב, כיון דבאמת זה הויא מכת מיתה⁶²⁰.

ולכך לא הביא רבינו הך דין דסממנין בהלכות רוצח⁶²¹.

ועיין תוס' ערכין דף כ' ע''א ד''ה לאתויי –

לאתויי מן הארכובה ולמעלה - וא"ת אמאי נקט מן הארכובה ולמעלה טפי מכל שאר י"ח טריפות וי"ל דאיכא רבותא בהאי טפי לאפוקי דר"ש דאמר (חולין דף מב:) יכולה היא ליכוות ולחיות.

ונדה דף נ''ה ע''א בהני תרי לישני דגבי גלודה ע''ש –

והרי עור דגזעו מחליף, ותנן: הגלודה רבי מאיר - מכשיר. וחכמים - פוסלין. ואפילו רבנן לא קפסלי אלא דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה, ולעולם גזעו מחליף. ותנינן: אלו שעורותיהם כבשרן - עור האדם, הא איתמר עלה. אמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור, ומאי טעמא אמרו טמא - גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור.

ואיכא דאמרי: הרי עור דאין גזעו מחליף, ותנן וחכמים פוסלין, ואפי' רבי מאיר לא קא מכשר - אלא דקריר בשרא וחייא, ולעולם אין גזעו מחליף, ואמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור, כי איתמר דעולא - אסיפא איתמר וכולן שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין, חוץ מעור אדם, ואמר עולא: דבר תורה - עור אדם כי עבדו טהור, ומה טעם אמרו טמא - גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין⁶²².

ועיין תוס' יבמות דף קי''א ע''ב ד''ה קרי דסריס חמה אין רפואתו ברורה ולכך הוה לאו בר הקמה –

קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי (קטן) - לאו בר הכי הוא - ואע"פ שיבא לכלל הקמת שם - לא מהניא, כיון שלא היה לו שעת הכושר, כי היכי דפסלינן בהערל (לעיל דף עט:) סריס חמה שלא היה לו שעת הכושר, אע"פ (לעיל פ.) שבמינו מתרפאים באלכסנדריא של מצרים, ומשני אמר קרא כו' ולא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה לבוא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות.

הרמב''ם כאן מדבר שהיו בה מומין בשעת הקדושין, ואח''כ הלכה אצל רופה וריפאה – אינה מקודשת.

שואל רבינו מה הדין אם היו בה מומין לפני הקדושין -

והנה אם קודם הקדושין היו בה מומין ונתרפאו קודם הקדושין, עיין בתוספתא כאן פ''ב זה הכלל כל שמתקיים בשעת הקדושין כו' – [הרי את מקודשת ע''מ כו', שאין לו בנים והיו לו ואחר כך מתו, שיש לו בנים ולא היו לו ואחר כך נולדו לו - אין מקודשת. זה הכלל כל תניי כשמתקיים בשעת קידושין אע"פ שבטל לאחר מיכן [הרי זו מקודשת, וכל שאין מתקיים בשעת קדושין אף על פי שמתקיים לאחר מכן] - אין מקודשת].

ועיין בהך דגיטין דף פ''ו ע''א גבי הך דאתקין רב יהודה – [אתקין רב יהודה בשטר זביני דעבדי: עבדא דנן מוצדק לעבדו, ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא, ורשום דאיניש לא אית עלוהי, ומנוקה מכל מום ומן שחין דנפיק עד טצהר חדת ועתיק].

ע''ש בר''ן דכתב הטעם משום דמאיס –

[מ''ו ע''א: מכל מום ומכל שחין דנפיק עד צהר. בלשון פרסי שתי שנים ודרך שחין ישן שהולך לו וחוזר עד שנתים לכך מתנה עמו שאם יצא לפניו אותו שחין בתוך שתי שנים שיהא מקחו בטל לפי שכבר היה בו מום זה ולא ראוהו ומאיס למיקם קמיה. והא דאמרי' [בקדושין י''א א'] סמפון בעבדים ליכא היינו היכא דזבין סתמא דמצי א"ל שחין זה עכשיו נולד שכבר היה נרפא לגמרי אבל הכא כיון דאתני מקחו בטל].

ע''ש דף מ''ג ע''א –

[אין, איכא עבד טרפה. והא חזי למיקם קמיה [לשרתו, אע"פ שנחתכה רגלו למעלה מן הארכובה או ניקב קרום המוח ראוי לשירות קל]. במנוול ומוכה שחין].

וע''ש ברש''י – [במנוול – דמאיס].

ובערכין ריש פ''ק לאתויי ע''ש בתוס' – [לאתויי מנוול ומוכה שחין - משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ויש להקשות דהא מיבעיא לן בפרק השולח (גיטין מב:) עבד שמכרו רבו לקנס מהו אלמא אית ליה דמים וי"ל דהכא בטריפה איירי].

וזהו דאמר שם בגיטין הנ''ל מאי אסוותא – [מאי אסותיה? אמר אביי: גינברא ומרתכא וכבריתא, וחלא דחמרא ומשחא דזיתא ונטפיק חיורא, ושייפי ליה בגדפא דאווזא].

ר''ל דאם עשה לו זו הרפואה, אף דבתוך ב' שנים נולד לו השחין, לא אמרינן דהיינו מעיקרא, רק אמרינן זה דבר חדש [ואין המקח בטל]. והך אתקין רב יהודה הוא רק לדבר דבאמת הויא קפידא [אם חזר השחין בתוך ב' שנים, אדם מקפיד והמקח בטל] - רק משום מחילה ומחמת דלא התנה [היינו אומרים שהמקח קיים] - תיקן דאף דלא התנה כמאן דהתנה דמי⁶²³.

ועיין ב''ב דף מ' ע''ב בתוס' גבי מתנתא טמירתא – [ומיהו לפי שנוהגים עתה לכתוב בשטרי מתנה: ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, הלכך כי אמר להו נמי סתמא - דעתו לומר כמו שכותבים בשטרות, ובימי האמוראים לא היו נוהגים לכתוב כך, לכך היה צריך לומר להם בפירוש כתבו בשוקא כו'].

וכן ר''ל בב''מ דף ק''ד ע''א גבי לשון הדיוט – [רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט – [שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים, היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו]. דתניא, רבי מאיר אומר: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. רבי יהודה היה דורש לשון הדיוט; דתניא, רבי יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת, שכך כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. וכו']⁶²⁴.

ועיין בכתובות די''ב ע''ב גבי ב''ד של כהנים – [ב''ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים], ע''ש בתוס' – [ואפי' לא כתב לה כתובה - גובה ארבע מאות בתנאי ב"ד, כמו בבנות ישראל מאתים - דתקנה גמורה היא].

וגיטין דף ל''ו ע''ב גבי פרוזבול – [הא פרוסבלא כו' ורב נחמן אמר: אקיימנה. אקיימנה? הא מיקיים וקאי, הכי קאמר: אימא ביה מילתא, דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי. [אימא ביה מילתא - אושיב בית דין ואתקין דסתם מלוין יהו כמוסרין שטרותיהן לבית דין, ואע"ג דלא כתב ניהוי כמו שכתב].

ומ''ש רבינו ז''ל לקמן פט''ז ה''ז ע''ש – [תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע כו', ובהלכה ט':

הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה, ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתישבין בדבר זה הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אע"פ שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה שהם תקנת הסנהדרין הגדולה עד שנוציא בה ממון מן היורשים].

ועיין תוס' כתובות דף ע''ה ע''ב גבי מומין שבגלוי – [אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון כו', ונראה לרשב"א דכשהתנה - לא על מומין שבגלוי נתכוין, דאותן ראה ונתפייס, אלא על מומין שלא ראה נתכוין כו', כגון נכפה הקבוע לו זמן כו', וה"ק אינו יכול לטעון אפי' הביא הבעל ראיה - אינו מועיל לו כלום].

וזה ר''ל הגמרא שם דף ע''ו ע''א – [איתיביה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: מודה ר"מ, במומין הראויין לבא עמה מבית אביה - שעל האב להביא ראיה] - במומין שדרכו להוולד – (דלכה''ג) [כה''ג] - תוך ב' שנים [כלומר מום כמו שחין דלעיל שדרכו לחזור תוך ב' שנים], וע''ש בתוספתא – [פ''ז ה''ו: מודים חכמים לר' מאיר במומין שדרכן לולד עמה שאע"פ שהיא אצל בעלה, אביה צריך להביא ראיה]. ובירושלמי שם – [פ''ז סוף ה''ט: מתניתא במומין שאין דרכן להיוולד (שאינם מתהוים פתאום] אבל במומין שדרכן להיוולד, אפילו משלא נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראייה ולומר התניתי עמה].

ושם דף ע''ב ע''ב. [אולי ע''ה ע''ב אמר רב נחמן, ונכפה כמומין שבסתר דמי, וה''מ דקביע ליה זמן, אבל לא קביע ליה זמן שמומין שבגלוי דמי].

פרק ז' הלכה י''ב:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בדינר זה, ובא אחר וקידשה בתוך השלשים יום - הרי זו מקודשת מספק לשניהם, לפיכך שניהם נותנין גט בין בתוך השלשים יום בין לאחר השלשים יום.

האומר לאשה כו' הרי זו מקודשת כו'.

עיין בה''ה אך באמת הנה רבינו ז''ל פסק כר''י, אך משום דהא בהלכה י''ג מספק אם שייר בקדושין הוה קדושין או לא, לכך פסק ג''כ כאן דהוה ספק.

ועיין לעיל בקדושין דף י''ט ע''ב גבי יעוד וע''ש בירושלמי דעמד ע''ז הא מקודשת לשניהם

ותירץ - דזה לא הוה כמו חזרה רק לכשירצה עיין בתוס' יבמות דף צ''ג ע''ש

והנה רבינו ס''ל דתנאי היא מילתא בפני עצמה לא שייך להקדושין, ולכך ס''ל בהלכה כ''ג דלא בעי עדים על ביטול התנאי ועיין בר''ן בזה ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן פ''ח מהלכות גירושין ה''א ע''ש בה''ה וזה ר''ל שיור בקדושין דהוה כעין פטור

ועיין בירושלמי כאן דאם קידשה הראשון מעכשו ולאחר ל', ואח''כ קידשה השני וגרשה השני, אסור הראשון להחזירה מטעם דלא יוכל בעלה הראשון לקחתה ומה שייך זה? וצ''ל דבאמת קדושין של הראשון קדושין גמורים, רק דהתנאי הוה כעין פטור וכעין שילוח וגדר גירושין, ולכך אסור משום מחזיר גרושתו.

ועיין בהך דכתובות דף י''ט ע''ב או דילמא תנאה מילתא אחריתי היא ע''ש ועיין גיטין דף ע''ו ע''א ברש''י ד''ה אמר לה בפני שנים ובר''ן שם ושם דף ל''ג ע''א ולא להוסיף על תנאו ובדברי רבינו שם בפירוש המשניות ריש פ''ד ובר''ן נדרים דף ע''ג ע''א ד''ה סבר

ומש''כ בהלכות גירושין.

ועיין בר''ן פ''ז דגיטין על הך דדף ע''ד ע''א ופ''א דכתובות על הך דדף י'

ופ''ג דקדושין אם קיום התנאי צריך בירור ע''ש.

ועיין בהך דיבמות דף נ''ב ע''ב גבי נותן גט ליבמתו דאמר שם ג''כ משום הך לאו דלא יוכל, ר''ל ג''כ משום דהגט הוא לזיקתו, ולא שזקוקה לו מאחיו, והוה כמו שקידשה אחר וגירשה דתחילה צריך לפטור זיקת אחיו ואח''כ דידיה.

ביאור ההלכה.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה מעכשו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך השלשים יום, רב אומר מקודשת ואינה מקודשת, שהיא מקודשת מספק לשניהם ואסורה לשניהם לעולם (גם לאחר השלשים יום, אא''כ תקבל גט מאחד מהם). ור' יוחנן אומר שהיא מקודשת בודאי לשניהם, ואפילו קדושי מאה תופסין בה, שכל אחד [המקדש מעכשו ולאחר זמן] - שייר מקום לחבירו עד זמן פלוני - שיחולו קדושיו.

הבה''ג והרמב''ן (הובאו במ''מ) פסקו שהלכה כרב שהיא מקודשת בספק, והמ''מ סובר שכן גם דעת הרמב''ם שכתב "הרי זו מקודשת מספק לשניהם".

הכס''מ שם מקשה על המ''מ כו' ומסיק: לכך אני אומר שרבינו כו' ז"ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז"ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה כו', ע''כ.

רבינו סובר שהרמב''ם פוסק כר' יוחנן, שכל אחד שייר מקום לחברו בקדושין ולכן מקודשת לשניהם (מטעם שיור בקדושין), אבל לדעת הרמב''ם זה גופא, אם שיור בקדושין הוה קדושין או לא – זה ספק, כבהלכה הבאה: האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כו' – הרי זו ספק מקודשת.

הראשונים כתבו שני פירושים בדעת ר' יוחנן "שיור בקדושין", מהי מהות השיור. לפי דעה אחת, הקדושין מתחילין מעכשו ואינם נגמרים עד לאחר ל' יום, ולכן קדושי אחר – תופסין. [לשון הרשב''א: אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד תלתין יומין כו'], ולפי דעה שניה – הקדושין גמורים מעכשו, והשיור הוא רק שגם אחר יוכל לקדשה בתוך הזמן.

ועי' רמב''ן קדושין ס' ע''א, שהקשה איך אפשר שיהיה שיור בקדושין, הרי בגרושין המשייר בגט – פסול

ואיתקש קדושין לגרושין? ותירץ: ואיכא למימר ודאי קדושי דמשייר בהו שיור גמור, כגון חוץ מאיש פלוני - לאו קדושין נינהו, אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים יום, הלכך מעכשיו הם חלים, וגמרי - לאחר שלשים יום, ואמרו בירושלמי כל שלשים יום קונה ואינו קונה, לאחר שלשים יום קונה קנין גמור, עכ''ל.

לדעת הרמב''ם גם שם, בקדושין שמשייר בהם שיור גמור – הוה ספק קדושין כמו שפסק בהלכה י''ג ("האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תיאסר עליו אלא תהיה אשת איש על כל העולם ולפלוני כפנויה הרי זו מקודשת מספק"), וכמו כן כאן המקדש מעכשו ולאחר זמן.

הרמב''ם סובר כביאור השני שכתב הרמב''ן שם: אבל יש לאומרה בלשון אחרת, דרבי יוחנן סבר לה כי ההיא דבעי רבי אבא (גיטין פ''ב: בעי רבי אבא: בקידושין היאך? כו') ע"כ לא אמרי רבנן [הכא] אלא דבעינן כריתות וליכא אבל התם קנין כל דהו, כדחשו לה נמי בההיא סוגיא דאמר אביי אם תמצא לומר איתא לרבי אבא וכו', ומשום הכי סבר רבי יוחנן דכל שלשים יום קונה אע"פ שיש בו שיור, ושיור הוי לעולם, דכי באו מאה וקדשו נמצא שיש לכל אחד ואחד שיור בקנינו לעולם ואפי' הכי הוו קדושין, אבל גיטא לא הוי - דבעינן כריתות כו', ואע"פ שראיתי לרב ר' משה הספרדי תלמידו של רבינו ז"ל שפסק כי ההיא דאמרינן התם אם תמצא לומר איתא לדרבי אבא והסמיך לה דברי רבי יוחנן שבשמועה זו כפי הפירוש האחרון שכתבתי כו' עכ''ל לעניננו.

כלומר, שני הפירושים ברמב''ן, בהסבר מהות השיור בקדושין לפי ר' יוחנן הינם יסוד המחלוקת בין הרמב''ן והרמב''ם.

הרמב''ן סובר שהקדושין מתחילין מעכשו, ואינם נגמרים עד הזמן שקצב, והרמב''ם חולק וסובר שהקדושין נגמרים כבר מעכשו, והשיור הוא רק לענין זה שאחר יכול לקדשה בתוך הזמן.

וכ''כ הרשב''א שם: ועוד דגמרין לא נסיב טעמא משום מתחיל וגומר, אלא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק כלומר שייר בה זמן שיחולו אף קדושין אחרים בה כו', וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שהוא פי' דר' יוחנן סבר לה כבעיא דר' אבא דהתם (מ"ב ב') דאמר דע"כ לא אמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא אבל התם קנין כל דהוא, וכדחייש לה נמי אביי התם דאמר את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקדשה כו', והלכך כל ל' יום קונה אע"פ שיש בו שיור ואם בא אחר וקדשה בנתים מקודשת אף לשני לעולם אפ"ה הוו קדושין דקנין כל דהו הוי קנין, אבל בגט בעינן כריתות גמור וליכא, ע''ש.

כאמור, דעת הרמב''ם (כמ''ש הרמב''ן) שלדעת ר' יוחנן "שיור בקדושין" פירושו שהקדושין נגמרים מיד עכשו, והוא משייר מקום פטור מהקדושין, מבאר רבינו שכן הדבר בכל מקדש על תנאי, הקדושין הם קדושין גמורים מעכשו, והתנאי הוא דבר צדדי שבכחו להפקיע את הקדושין.

לדעת הר''ן התנאי הוא חלק מהקדושין, כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת כך וכך – צריכים שני עדים על קיום התנאי, ואם אין עדים – אינה מקודשת, משום שהתנאי אף הוא נחשב לפרט מהקדושין והוי דבר שבערוה, שאין דבר בערוה פחות משנים.

לדעת הרמב''ם התנאי הוא דבר צדדי ולכן לא צריך עדים על קיום התנאי או ביטולו, כדלהלן.

לפי זה מבאר רבינו את הירושלמי שהמקדש את האשה מעכשו ולאחר ל' יום, ואח''כ קידשה אחר וגירשה – אסור הראשון להחזירה מטעם מחזיר גרושתו "ומה שייך זה", הרי מעולם לא היתה אשתו שלכן קדושי השני הוו קדושין?.

מבאר רבינו כי התנאי "שיור בקדושין" הוא בגדר גירושין, כי הקדושין היו קדושין גמורים, רק התנאי הוא כעין פטור ושילוח גדר גרושין ולכן אסור בה משום מחזיר גרושתו⁶²⁵.

בענין זה שלדעת הרמב''ם התנאי הוא דבר נוסף על הגט, אולי אפשר להסביר מדוע אין לכתוב את התנאי בגט, וכפי שבאר הה''מ בהלכות גרושין פ''ג ה''ח וז''ל: אבל יצא לו מן הירושלמי שבפרק כל הגט ששם מוכיח שפסול התנאים בגט הוא מחמת שאין אומרים יש ברירה דאף ע"פ שנתקיימו מ"מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות, עכ''ל. ובלשון רבינו התנאי צריך להיות על הגרושין ולא על הגט, כלומר הגט נכתב כהלכתו ללא תנאי, ורק הגרושין הם על תנאי כו'.

וז''ל רבינו שם:

והנה מן הירושלמי פ''ג [ה''ב: אם כתב ענין אחר בין חתימות העדים – פסול]. ופ''ט – [שמעון בר בא בשם ר' יוחנן חלק מקום שני שיטין לענין אחר אפילו כל שהוא פסול]. מוכח דכל דבר שהוא נכתב בהגט, אם לא נכתב מחמת צורך הגט - הוה כמו ענין אחר ופוסל אפילו בכל שהוא. והא דמלאוהו בעדים פסולים כשר, משום דהוה לצורך הגט כו' ע''כ משם].

פ''ז הלכה י''ב:

דברי הרב עם הפענוח.

האומר לאשה כו' הרי זו מקודשת כו', עיין בה''ה –

במשנה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת ובגמרא אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון... עולא אר"י אפילו (קידושי) מאה תופסים בה ואמרו שם דטעמא דר"י משום דשיורי שיירי בקידושייהו וכל חד רווחא שבק לחבריה ומוכרח הוא שם בסוגיא דלר"י ודאי שיירו קאמרינן ולאו ספיקא הוי ובהלכות לא הביא אלא הא דרב ושמואל בלבד ושם כתוב וקי"ל כרב וכן הכריע הרמב"ן ז"ל ואף על גב דרב ור"י הלכה כר"י הא סוגיא מכרעת כרב ועוד דשמואל נמי פליג עליה דר"י בהא והוו להו תרי לגבי ר"י ואף על גב דפליג נמי עליה דרב מ"מ ליכא תרי לגבי רב מחד טעמא אלא מתרי טעמי. ועוד דכי פסקינן כרב דאמר ספיקא הוי אנו יוצאין ידי כל החששות שאין לך חומרא גדולה בקידושין מספק קידושין ומן הטעם הזה פסק רבינו ג"כ כרב ומן הטעם הזה לא רצה לסמוך על הא דאביי דאית בה קולא ואמר דמאמצעי אינה צריכה גט משום דהאי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן כיון דפליגי ביה אמוראי אנן לא מכרעינן ביה אלא נקיטינן לכולהו חומרי ומספקינן ליה בתנאה בלחוד ובחזרה לחוד ובתנא' וחזרה כהדדי וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש. זה נראה בדעת רבינו ובהלכות שלא כתבו הא דאביי אלא הא דרב בלבד בלא נתינת טעם לדבריו ויש מי שפוסק כר' יוחנן וכן דעת הרשב"א ז"ל עכ''ל⁶²⁶.

אך באמת הנה רבינו ז''ל פסק כר''י, אך משום דהא בהלכה י''ג – [האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני, כלומר שלא תיאסר עליו אלא תהיה אשת איש על כל העולם, ולפלוני כפנויה -הרי זו מקודשת מספק] - מספק אם שייר בקדושין הוה קדושין או לא, לכך פסק ג''כ כאן דהוה ספק⁶²⁷.

ועיין לעיל בקדושין דף י''ט ע''ב גבי יעוד –

תניא אידך: המוכר את בתו, והלך וקידשה לאחר - שיחק באדון ומקודשת לשני, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, וחכ"א: אם רצה לייעד - מייעד; משל, לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, שמקודשת לשני. משל למאן? אילימא לרבנן, האמרי רבנן: אם רצה לייעד – מייעד, אלא אמר רב אחא בריה דרבא: משל לר' יוסי בר' יהודה כו'.

וע''ש בירושלמי דעמד ע''ז הא מקודשת לשניהם – [מכרה לזה וקידשה לזה שיחק האב באדון דברי רבי יוסי בי רבי יהודה, וחכמים אומרים לא שיחק האב באדון. (טעמו של ר' יוסי ב''ר יהודה) - נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה לאחר שלשים יום, שמא אינה מקודשת לשני? (והא דאמר ר''י בר''י – שיחק האב באדון). (ענו לו חכמים: נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת) - מעכשיו לאחר שלשים יום, (ולכן אם רצה האדון לייעד – מייעד, כי אמר לה מעכשו. שואלת הגמרא): אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהן?, ומדוע אם רצה לייעד מייעד?].

ותירץ, דזה לא הוה כמו חזרה, רק לכשירצה⁶²⁸.

עיין בתוס' יבמות דף צ''ג ע''ש –

אע"ג דרב מספקא ליה (שם:) במעכשיו ולאחר שלשים יום אי תנאה הוי או חזרה הוי מ"מ מהני הכא כו', ועוד דהכא שאמר מעכשיו לבסוף - אין שייך להסתפק כלל⁶²⁹.

והנה רבינו ס''ל דתנאי היא מילתא בפני עצמה, לא שייך להקדושין, ולכך ס''ל בהלכה כ''ג דלא בעי עדים על ביטול התנאי –

המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי, אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים - בטל התנאי, והרי היא מקודשת סתם. וכן אם היה התנאי מן האשה ובטלה אותו אחר כך בינה לבינו בטל התנאי כו'.

ועיין בר''ן בזה –

כ''א ע''א: אמרי' התם עלה בגמ' [ע''ג ע''א: המקדש על תנאי וכנסה סתם – רב אמר צריכה הימנו גט], אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה כו', ומדאמרי' לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה, משמע שאם חזר ומחל תנאו - דמהני מחילתו ומקודשת, ולפיכך כתב הר"ם במז"ל בפ''ז מהלכות אישות המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים ובטל התנאי, אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים - בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם כו', והראב"ד ז"ל מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב"א ז"ל חולק ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועילין בבינו לבינה אלא בדבר שבממון כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא כו'.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן פ''ח מהלכות גירושין ה''א –

המגרש על תנאי, אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת, ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת, וכבר בארנו בפרק ששי מהלכות אישות משפטי התנאין כולם, ושם נתבאר שהמגרש על תנאי - כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים, לא בשעת נתינת הגט לידה, לפיכך יש לבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון, אע"פ שהגיע הגט לידה, ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת, ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי, ואם נשאת לא תצא כו'.

ע''ש בה''ה –

ולכתחלה לא תנשא וכו'. דברי רבינו בכאן מתמיהים הם מאד אצלי במה שאמר ואם נשאת לא תצא, שהרי זו לדעתו ז"ל אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי, וקודם קיומו הבעל יכול לבטלו [את הגט], ולהוסיף על תנאי כמ"ש, וא''כ היאך אפשר בשום צד שאם נשאת זו קודם קיומו לא תצא? ומן הדומה שעדיין היא אשת איש גמורה, שאל"כ היאך יכול הבעל לבטלו ? ולמה אם נשרף [הגט] יהיה בטל ? ואת"ל שכשנתקיים התנאי נמצא שלא בא על אשת איש ונתגרשה למפרע, אבל כל שלא נתקיים יכול הבעל לבטלו, וכן צריך שיהיה קיים בשעת קיום התנאי, אפילו הכי ניחוש שמא יבטלנו הבעל קודם התנאי ונמצאת אשת איש למפרע. ועוד דדין זה דלכתחלה לא תנשא בע"מ, הוא נזכר בגמרא כמו שאזכיר למטה בסמוך, ומשמע דבתנאי "אם יהיה כך" אפילו נשאת – תצא, וזה נראה מדברי המפרשים ז"ל⁶³⁰.

וזה ר''ל שיור בקדושין דהוה כעין פטור⁶³¹.

ועיין בירושלמי כאן – [פ''ג ה''א: אמר רבי זעירא לאחר שלשים קונה קניין גמור, אבל אם הוסיף בה השני קניין גמור - קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה] - דאם קידשה הראשון מעכשו ולאחר ל', ואח''כ קידשה השני וגרשה השני, אסור הראשון להחזירה מטעם דלא יוכל בעלה הראשון לקחתה ומה שייך זה? [הרי קדושי הראשון אינן קדושין שלכן מקודשת לשני, וא''כ אמאי אסור "להחזירה"?]. וצ''ל דבאמת קדושין של הראשון קדושין גמורים, רק דהתנאי הוה כעין פטור וכעין שילוח וגדר גירושין, ולכך אסור משום מחזיר גרושתו.

ועיין בהך דכתובות דף י''ט ע''ב או דילמא תנאה מילתא אחריתי היא ע''ש –

בעא מיניה רבא מרב נחמן: תנאי היו דברינו, מהו? מודעא ואמנה היינו טעמא, דקא עקרי ליה לשטרא, והאי נמי קא עקר לשטרא, או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא? [או דלמא - הא לא עקרתא דשטרא הוא, דמודים הם שהשטר אמת אלא שתנאי היה ביניהם, וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו.

(מכאן שהתנאי הוא דבר צדדי ונוסף על השטר, ולא חלק מהשטר או הקדושין כו').

ועיין גיטין דף ע''ו ע''א ברש''י ד''ה אמר לה בפני שנים –

אמר לה בפני שנים ה"ז גיטך כו' - ולא מסרו לה בפניהם, דאי מסרו לה איגרשה לה בהאי תנאי, ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא, אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן.

ובר''ן שם –

[ל''ז ע''ב, העתיק לשון רש''י], ובד''ה ג' מאות כתב: מכל מקום נראה ממנו דלאו בשנתן לה גיטה בתנאי הראשון עסקינן, ועוד נראה ממנה דאפילו בשעה שאמר תנאי שני לא מסרו אלא לאחר מכאן, שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב: וחזר ואמר לה בפני שנים ומסרו לה, ואפשר דבכי האי גוונא - תנאי דבשעת מעשה מבטל דבריו הראשונים, אף על פי שבתחלה אמר בפני שנים כשאתן גט לאשתי ע"מ כן אתננו לה כו', ולפיכך לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לאומרה, שאמר בפני שנים הראשונים ע"מ כן אתן לה ולא מסר לה, וכן בפני האחרונים - ולא מסר לה, וכשמסר לה לאחר כן מסרו לה בפני כולם סתם, ועל תנאין הראשונים מסר, והא דקתני הרי זה גיטיך ע"מ, לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהוא כמאן דפריש, וכן העמידה רב אחא משבחא ז"ל בדלא מטא גיטא לידה מתנאה קמא].

ושם דף ל''ג ע''א ולא להוסיף על תנאו – [ת"ר: בטלו - מבוטל, דברי רבי; רשב"ג אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו כו']. ובדברי רבינו שם בפירוש המשניות ריש פ''ד – [ודע שאם נתן אדם לאשתו גט זמן או גט על תנאי והגיע לידה, אם אמר לה: "אם נתקיים תנאי פלוני, או אם הגיע זמן פלוני הרי את מגורשת מעכשיו" - אינו יכול לבטלו כיון שהגיע גט לידה. ואם לא אמר מעכשיו יכול לבטלו ואף על פי שהוא בידה, כיון שנשאר לו בו קשר והוא יכול להוסיף על תנאו כמו שיתבאר].

ובר''ן נדרים דף ע''ג ע''א ד''ה סבר –

[קשיא (למה לו למנות אפוטרופוס) - ליפר איהו מהשתא כל נדרים שתדור משעה שילך ועד שישוב, והעלוה בצריך עיון, ולי אפשר, דבעל חייש דלמא בעינא למיהדר בהפרה זו, ואי מיפר הוא מן השתא וכר"א דלא מצי הדר ביה, וכי ממני אפוטרופוס כל שעתא ושעתא בידיה הוא דאי בעי למיהדר בשליחותיה דשליח מצי הדר כו'].

(כלומר, הבעל יכול לחזור בו ממינוי האפוטרופוס אך לא מהתנאי שאמר לה שכל נדריה עד שישוב לביתו יהיו מופרין).

ומש''כ בהלכות גירושין.

[פ''ט ה''ה: ס''ל דגבי גט הוה תנאי לא בעצם הדבר דאל''כ הוה שיור, רק דס''ל דתנאי הוה מילתא אחריתי, ומ''מ אם עבר התנאי נתבטל הגט.

(ושם פ''ח הי''ח וז''ל: דהא רבנו פסק כאן בהלכה ו' דתנאי שכתוב בגט פוסל את הגט משום דלא הוה כריתות. – [הלכה ג': כיצד מגרש אדם על תנאי, לא שיאמר כתבו גט לאשתי על תנאי, או כתבו ותנו לה על תנאי, ואין צריך לומר שלא יכתוב בתוך הגט על תנאי זה גירש פלוני את פלונית, אלא כיצד עושה אומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום וכותבין גט כשר בלא שום תנאי בעולם, ואחר כך נותן לה הגט ואומר לה הרי זה גיטיך או הרי את מגורשת בזה על מנת כך וכך, או יאמר להם או לשליח תנו לה גט זה על מנת כך וכך.

ושם בהלכה ד': כתב התנאי בגט אחר שגמר לכתוב תורף הגט הרי זה כשר, בין שכתבו קודם חתימת העדים בין שכתבו אחר חתימת העדים, אבל אם כתבו קודם התורף אפילו כתב על מנת כך וכך הרי זה ספק גירושין שהרי נשאר לו זכות בגופו של גט, וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין].

וכמבואר בירושלמי פ''ג דגיטין ה''ב ע''ש. – [אמר ר' חיננא תמן בכותב על מנת כן. [אם כתב את התנאי בגט – התנאי הוא בעצם הגט ופסול, כי זה שיור בגט ואין זה כריתות].

ברם הכא בנותן על מנת כן. [אם התנאי לא כתוב בגט, אלא כשנתן לה הגט התנה בע''פ, הגט כשר כיון דאז התנאי הוא לא בעצם הגט אלא דבר צדדי, כדאמר לעיל: "דתנאי הוה מילתא אחריתי, ומ''מ אם עבר התנאי נתבטל הגט". עד כאן מש''כ בהלכות גרושין].

ועיין בר''ן פ''ז דגיטין על הך דדף ע''ד ע''א – [דף ל''ה ע''ב מדפי הרי''ף: וכל תנאי שהוא תלוי באחרים, בין שיש בו קום עשה בין שהוא שב ואל תעשה, חוששין שמא לא יתקיים, ולפי זה משמע דהאומר לחברו אני נותן לך כך וכך ע''מ שתעשה דבר פלוני, על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו, אבל אם אמר ע''מ שלא תעשה – על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו].

ופ''א דכתובות על הך דדף י' –

אם קיום התנאי צריך בירור ע''ש⁶³².

פרק ז' הלכה ט''ו:

האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - הרי זו מקודשת, הואיל ואילו קידשה עתה היו קידושין תופסין בה מספק.

האומר ליבמה כו' הרי זו כו'.

עיין בכ''מ כאן דיש גירסא דהויא קדושין ודאי עיין בהך דנזיר דף י''ג ע''א, גבי הך בעיא דהפילה וחזרה וילדה לפי שיטת רש''י שם

דר''ל כך, דהנה מבואר בירושלמי בנזיר וכ''מ ובשבועות פ''ד ובפ''ח דאין מועיל הפרשת הקרבן קודם החיוב, ואמר שם דכיון דיש ספק לא מקרי הפרשה קודם החיוב ע''ש.

ועיין בהך דבכורות דף ל''ט ע''א בהך בעיא דפנחס

לשיטת רבינו בהלכות איסורי מזבח, דהבעיא היא אם צריך עוד הפעם לקרות שם פדיון להמעות ע''ש ועיין בירושלמי פ''א דתרומות סה''ח גבי שמן על הזיתים, אם אח''כ דרכם אם צריך לקרות עליהם שם תרומה.

וע''ש בירושלמי ספ''א דמעשר שני ופ''ג ה''ח גבי נטמא בולד הטומאה ופדאו וחזר ונטמא באב הטומאה, צריך לקרות שם עוד הפעם. ועיין חולין דף כ''ו ע''א גבי תמד בשסופו להחמיץ ע''ש ברש''י ותוס'

ועיין יבמות דף נ''ב ע''ב בהך בעיא דרמי בר חמא גבי כתב גט ליבמתו מהו ע''ש ברש''י –

ותוס' ועיין במנחות דף מ''ז ע''א גבי קדוש ואינו קדוש

ועיין בנזיר דף י''ז גבי נזיר בבית הקברות ע''ש.

ביאור ההלכה.

בהלכה י''ד פסק הרמב''ם: האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך, אינה מקודשת מפני שאינו יכול עתה לקדשה.

הברייתא מוסיפה שם: קידושין ס''ב ועוד: לאחר שימות בעליך כו', לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - אינה מקודשת. הרמב''ם כאן פוסק שהאומר ליבמה כו' לאחר שיחלוץ לך בעלך – מקודשת, הואיל ואילו קידשה עתה היו קידושין תופסין בה מספק.

הגירסא אצלנו ובכס''מ שהיא מקודשת ודאי לדעת הרמב''ם ולא כדעת שאר מפרשים שמקודשת מספק.

מה ההסבר לכך, שאם יקדשה עכשו תהא מקודשת מספק, ולכן אם אמר לה לאחר שיחלוץ לך יבמיך מקודשת ודאי?

מבאר רבינו, כמו שהמפריש קרבן לפני שמתחייב בו – אינו קדוש, אבל אם חייב קרבן מספק והפרישו, ולאחר מכן נתחייב בודאי – הקרבן קדוש למפרע ואינו נקרא שהפריש קודם החיוב. כמו כן בענייננו, כיון שאם יקדשנה עכשו תהיה ספק מקודשת, אם אמר לה לאחר שיחלוץ לך כו' – מקודשת ודאי.

ועד''ז בתרומה - המשנה אומרת (פ''א ה''ח וט') שאין תורמין שמן על זיתים העומדים לדריכה לעשות מהם שמן, לפי שאין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, אבל תורמין שמן על זיתים הנכבשין, לפי שכל אחד מהן נגמרה מלאכתו כו'. "ואם אחרי שהפריש עליהם לאכילה חזר וכתשם (לעשותם שמן) - שחזרו להיות לא נגמרה מלאכתם, אינו צריך להפריש מהן תרומה פעם שניה, לפי שכשהפריש התרומה, כל אחד מהן נגמרה מלאכתו היה אז לפי אותה מחשבה". (לשון הרמב''ם בפירוש המשנה תרומות פ''א).

מציין רבינו לירושלמי שם, שאפשר שצריך לקרות עוד פעם שם תרומה על השמן שהפריש קודם שידרוך.

כלומר, מכאן נראה שא''א להקדיש קודם שיחול החיוב, (החיוב חל רק משנגמרה מלאכתם ונעשו שמן), ולכן צריך לקרות שם (להקדיש) תרומה שנית. אבל מ''מ התרומה היתה תרומה.

עוד ראיה מביא רבינו מהירושלמי, שאם זב וזבה עברו וקנו קרבן מדמי מעשר שני – המקח קיים והמעשר יצא לחולין, אבל צריך לחזור ולהקדיש את התורים שקנו, כי שמא לא נתקדשו קודם, כי אין הקרבן בא אלא מן החולין. מ''מ נראה שההקדש הקודם תפס מספק כו'.

ועוד ראיה ממעשר שני שנטמא בוולד הטומאה (מדרבנן), ופדו אותו במעות, וחזר ונטמא באב הטומאה ושוב פדו אותו – אין לוקין על אכילת המעות מחוץ לירושלים, כי המעות הראשונות לא היו קדושות מהתורה כי לא היו צריכות פדיון מהתורה, והשניות לא קדשו לגמרי כי כבר פדה את הפירות האלו קודם, (ופדיון דרבנן מהני לזה, ע''ש ברידב''ז), אבל אם המעות הראשונות קיימות, צריך לחלל עליהם שנית (ואז יתחייב האוכלם בחוץ, כמובן). הרי שא''א להקדיש המעות לפני שיחול החיוב, ואם הקדיש צריך לקרות להם שם הקדש עוד פעם.

כמו כן בכותב גט ליבימתו לפני שכנסה ונתן לה הגט לאחר שכנסה, דהיינו הגט נכתב לפני "שיחול החיוב" – מ''מ מועיל לפוסלה מכהונה כו', הרי שמועיל במקצת כדלקמן.

רבינו דן כאן ובהרבה מקומות בחדושיו, אודות מציאות שהיא ספק, ואח''כ מתברר מה היא, האם אמרינן איגלאי מילתא למפרע או רק מכאן ולהבא.

ומביא המחלוקת בענין הלוקח תמד ממעות מעשר שני – קודם שהתמד מחמיץ, שהוא ספק אם הוא מים או יין, ולאחר מכן החמיץ, האם יצאו המעות לחולין או לא.

וכן בהמת הקדש שהיו לה סנוורים, וכדי לבדוק אם זה מום קבוע [שיש לה מים קבועים בעין], או לא צריך לנסות לה רפואה משך ג' חדשים, מה הדין אם בתוך תקופת הנסיון פדה את הבהמה במעות, והשתמש במעות לצרכיו, ולאחר ג' חדשים הוברר שהמום היה קבוע והמעות היו הקדש, האם מעל משום שהוברר הדבר למפרע שהיה זה מום קבוע או רק מכאן ולהבא.

בהלכות תרומות ל''ו טור ד' בענין ההורג עובר שלא מלאו לו ל' יום – פטור כי הוא ספק נפל. מה הדין אם ילדה תאומים, והרג אחד מהם בתוך ל' יום, והשני חי ל' יום, האם נאמר איגלאי מילתא למפרע שהעיבור היה טוב ולא היה נפל, וההורגו חייב, או לא. וז''ל:

ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, עיין חולין דכ''ו גבי תמד דגם אם סופו להחמיץ – שפיר ניקח בכסף מעשר [שם אמרינן הוברר הדבר למפרע], ועיין בכורות דל''ט ע''א ובדברי רבינו בהלכות איסורי מזבח ספ''ב [בתוך ג' חדשים לרפואתה, אם מעל בפדיון כנ''ל, יובא להלן], דאף אם נימא דהוה מום למפרע – מ''מ לא מהני הבירור דנימא שאם נהנה מהפדיון קודם הבירור שימעול, והטעם, דלענין דבר שכבר נעשה ואינו - לא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע, ולכך גם אם הרגו, אף דנתברר מהולד השני שהיה בר קיימא, מ''מ לא שייך לומר עליו דאיגלאי מילתא דגם הוא היה בר קיימא – כיון דכעת אינו כו' וכו', וכעין מש''כ רש''י חולין ע' ע''א גבי משליך לכלבים – [מחתך ומשליך - דכיון דליתנהו, אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב ואיסורא ליכא, דהא כי שדא קמא - חולין הוה, אבל ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו - איכא למימר אגלאי מלתא וחיילא למפרע ומבטלה מכירה]. היכא דהדבר אינו – לא שייך לומר עליו גדר למפרע כו' ע''ש

הלכה ט''ו:

דברי הרב עם הפענוח.

האומר ליבמה כו' הרי זו כו', עיין בכ''מ כאן דיש גירסא דהויא קדושין ודאי –

מדברי ה"ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת, ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו (וכן גירסת המאירי ותוס' ר''י הזקן ועוד), אבל לספרים דידן דגרסי ה"ז מקודשת, נראה דמקודשת גמורה היא, משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק - לא הוי דבר שלא בא לעולם, וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם, כשהוא מקדשה עכשיו, שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה - שפיר דמי.

עיין בהך דנזיר דף י''ג ע''א, גבי הך בעיא דהפילה וחזרה וילדה –

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא: "הריני נזיר לכשיהיה לי בן", והפילה אשתו, והפריש קרבן וחזרה וילדה, מהו? אליבא דמאן? כו', ואלא אליבא דרבי יהודה, דאמר: ספק נזירות להקל, מאי? [מי אמרינן כיון שהפרישו בשעה שהפילה ולא חיילא עליה נזירות כלל - לא הוי קדוש כלל, ומיבעי ליה למיהדר ולקדושי], קדוש או לא קדוש? מאי נ"מ? [אי הוה קדוש או לא, דהא ילדה וחיילא עליה נזירות]. לגיזתו ולעבוד בו? [והכי קא מיבעיא ליה: אי אמרת משעה שהפריש תחילה כשהפילה הוה ליה קדוש - הוה ליה אסור בגיזה ועבודה, אלא אי אמרת דלא חיילא עליה נזירות אלא משעה שחזרה וילדה - הוה ליה מותר בגיזה ובעבודה, מאי? תיקו.

לפי שיטת רש''י שם⁶³³ -

דר''ל כך, דהנה מבואר בירושלמי בנזיר – [פ''ב ה''ט: דתני רבי חייה "קרבנו לה' על נזרו" - שיקדום נזרו לקרבנו, לא שיקדום קרבנו לנזרו]. וכ''מ [נזיר פ''ג ופ''ד ועוד]. ובשבועות פ''ד – [ה''ג: הפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בבית דין, הדא היא דתני רבי חייה קרבנו לה' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו ולא שיקדום קרבנו לנזרו, נשבעו חוץ לבית דין הפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בבית דין, מה את עביד ליה? כמי שקדם חטאו לקרבנו, או מאחר שאין חייבין אלא בבית דין כמי שקדם קרבנם לחטאם].

ובפ''ח דאין מועיל הפרשת הקרבן קודם החיוב, (ומכיון שנדר הריני נזיר כשיהיה לי בן - החיוב הוא כשתלד אשתו, ופשיטא שאינו יכול להפריש קודם לכן). ואמר שם דכיון דיש ספק [שמא הפילה בן קיימא, וחלה עליו הנזירות והקרבן קדוש] - לא מקרי הפרשה קודם החיוב [כי הפריש אחרי שהפילה ואולי היה בן קיימא והוא כבר חייב בנזירות], ע''ש.

[וכ''כ רבינו בהלכות תרומות מ''ג טור ד':

ועיין בנזיר די''ג ע''א בהך בעיא דשם גבי הפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה – אם הוה הפרשה ואף דהא בעי שיקדים נדרו לקרבנו, וכאן – פטור על פי דין, מ''מ כיון שיש בו ספק – מקרי שעדיין יש בו צד חיוב, ומהני הפרשה, או לא. ע''כ משם].

ועיין בהך דבכורות דף ל''ט ע''א בהך בעיא דפנחס – [אמר רב נחמן בר יצחק: ובלבד שיהו משולשים. בעי מיניה פנחס אחוה דמר שמואל משמואל: בדיקת הבהמה אם יש לה מים קבועין בעין או לא – "ואלו הן מים הקבועין - אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של שלחים" כו']. אכל ולא איתסי, למפרע הוי מומא, או מיכן ולהבא הוי מומא? למאי נ"מ - למימעל בפדיונו. אי אמרת למפרע הוי מומא - מעיל, ואי מיכן ולהבא הוי מומא - לא מעיל, מאי? קרי שמואל עליה: פסחים בזזו [בז]

[רש"י: האי קרא פסחים בזזו בז דהוי דבר שאין הדעת סובלת שיהו חגרים בוזזים ביזות, כלומר אתה אינך מחודד ושאלת שאילה כזו שאיני יודע תשובה, עכ''ל]⁶³⁴.

לשיטת רבינו בהלכות איסורי מזבח –

פ''ב הט''ז: יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום קבוע מעת שבאו לה המומים, או מעת שנתייאשו מרפואתה, לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה, ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה - הרי זה ספק מועל, ואינו מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו.

דהבעיא היא אם צריך עוד הפעם לקרות שם פדיון להמעות ע''ש⁶³⁵.

ועיין בירושלמי פ''א דתרומות סה''ח גבי שמן על הזיתים, - [אלא שמן על זיתים דהיא דר' יוסי, דר' יוסי אומר תרומה ויחזור ויתרום, בשאין הראשונה קיימת, אבל אם היתה הראשונה קיימת קורא לה שם ודיו. תני שנייה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ראשונה מה היא מן מאן דתני חזר ועשה זתים ראשונה שמן וענבים יין קורא שם ואינו צריך לתרום שנייה הדא אמרה שהוא צריך לקרות שם למעשרותיו] - אם אח''כ דרכם אם צריך לקרות עליהם שם תרומה.

וע''ש בירושלמי ספ''א דמעשר שני – [על המשנה: אין מביאין קיני זבין וזבות ויולדות מדמי מעשר שני, ואם הביא – יאכל כנגדן, ובגמ' שם: ר' יוסי בן חנינה כי פוד' (עי' במפרשים הגירסא, כיפירה, כי פודה, בי פירה) א"ר הילא מן מה דתנינן יאכל כנגדן הדא אמרה קדשו (מאי קמ''ל הרי למדנו במשנה "יאכל כנגדן", משמע שהמקח קיים והקרבן נתקדש), אמר רבי יוסי מכיון שמשך נקנה המקח, מיכן ואילך מקח אחר הוא (מהמשנה למדנו שהמקח קיים והמעשר יצא לחולין, אבל הקרבן אפשר שלא נתקדש כי אין הקרבן בא אלא מן החולין), אמר רבי יודן צריך לחזור ולהקדישו שהוא סבור לומר שמא קידשו ולא קידשו].

ופ''ג ה''ח – [רבי חיה בר אדא בעא קומי רבי מנא נטמא בולד הטומאה ופדיו וחזר וניטמא באב הטומאה, נאמר אם היו המעות הראשונות קיימות מחלל עליהן, ואם לאו אינו מחלל עליהן, ואין לוקין לא על המעות הראשונות ולא על המעות השניות].

גבי נטמא בולד הטומאה ופדאו וחזר ונטמא באב הטומאה, צריך לקרות שם עוד הפעם.

• [הפירוש מחלל עליהן הוא לקרות שם עוד פעם].

ועיין חולין דף כ''ו ע''א גבי תמד בשסופו להחמיץ – בשהחמיץ מחלוקת, ומתניתין ר' יהודה. וכן א"ר יוסי ברבי חנינא: בשהחמיץ מחלוקת. וא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה: תמד שלקחו בכסף מעשר ולבסוף החמיץ - קנה מעשר, מ"ט? איגלאי מילתא למפרע דפירא הוא כו' ופליגא דרבי אלעזר כו' קסבר בלא החמיץ מחלוקת כו'⁶³⁶.

ע''ש ברש''י –

איגלאי מילתא - דבשעת לקיחה פירא הוה דנכנס בהם כח החרצנים אלא שעדיין לא נגמר וחילול מעליא הוא, שאם לא היה יין בחרצנים לא היה מחמיץ לעולם.

ותוס' – בשהחמיץ מחלוקת - לאו דוקא בשהחמיץ אלא כיון שסופו להחמיץ אע"ג דלא החמיץ כדאמר בסמוך כו'⁶³⁷.

ועיין יבמות דף נ''ב ע''ב בהך בעיא דרמי בר חמא גבי כתב גט ליבמתו מהו ע''ש ברש''י – ליבמתו מהו - כתבו קודם שכנסה וכשכנסה נתנו לה מהו שתתגרש בו.

ותוס' – ליבמתו מהו - אין לפרש דמיבעיא ליה אם גירשה בגט זה לאחר שיבמה יבומין גמורין אי הוי גט אי לא, דפשיטא דאין ניתרת בגט זה לשוק, דהא בההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה לשוק על ידי גט זה כו', ואמר ר"י דלפוסלה מכהונה מיבעיא ליה כו'.

ועיין במנחות דף מ''ז ע''א גבי קדוש ואינו קדוש – שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן - הלחם קדוש ואינו קדוש כו', מאי קדוש ואינו קדוש? אביי אמר: קדוש ואינו גמור, רבא אמר: קדוש ואינו נותר. מאי בינייהו? איכא בינייהו למיתפס פדיונו, לאביי לא תפיס פדיונו, לרבא תפיס פדיונו.

ועיין בנזיר דף י''ז גבי נזיר בבית הקברות ע''ש –

תחילת הסוגיא ט''ז ע''ב: איתמר: מי שנזר והוא בבית הקברות, ר' יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, ור"ל אמר: אין נזירות חלה עליו. ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו, סבר: מיתלא תליא וקיימא, כיון דמשכחא טהרה חיילא; ור"ל אמר אין נזירות חלה עליו, אי הדר ואמר חיילא עליה, ואי לא – לא [ור"ל אמר - אי הדר אמר אהא כמו שקבלתי בבית הקברות - חייל עליה ואע"ג דלא מפרש אהא נזיר כו']⁶³⁸.

פרק ז' הלכה ט''ז:

האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום, ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת, ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה מאביה אחר שתיולד כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהן דופי.

האומר לחבירו כו' ואם היתה כו'.

עיין בהשגות, והטעם נראה דהוה כמו מקדיש עובר דקי"ל דקדיש קדושת הגוף אף במעיה בע"מ כמבואר בתמורה ד' י"א, וכן פסק רבינו בהל' מעשה הקרבנות פט"ו ועי' בתוס' מעילה ד' י"ב ע"ש ועי' במה דס"ל לרבנו בהל' עבדים פ' ז' ובזה א"ש מ"ש הראב"ד דזה הוה רק דין ולכך חל כמו הקדש ועיין בגיטין ד' ל"ח ע"ב ברש"י והא דבעי הכא הוכר עוברה נ"ל דכל זמן שלא הוכר העובר לא שייך בו יד האב דרחמנא זכי לאב וכמו דמי ולדות ב"ק ד' מ"ג וד' מ"ט וכ"מ ובדברי רבינו שם אך זה תליא אם יש עליו שם עד שלא יולד, עי' חולין ד' ס"ט לגבי בהמה וד' ע"ה ע"א בהך מחלוקת דר"ל ור"י גבי חלב שם מקרי שור עד שלא נולד ובתוס' שם ד' פ"ט ע"ב ד"ה בולדות ושם דף ק' ע"ב ע"ש ותוס' שם ד' ק"כ ע"א ד"ה חמץ וד' קכ"ו ע"ב ד"ה יכול, ועי' בסנהדרין ד' פ"ד ע"ב בתוס' ודפ"ה ע"ב גבי אם מכר אשה לעוברה ע"ש בדברי רבינו ועי' בנדה ד' מ"ג ע"ב וזהו מה דבעי בתמורה ד' י"א ע"ב גבי הקדיש עוברה אם אסור בגיזה ועבודה מה"ת ר"ל אם יש עליו שם בהמה ויש עליו הלאו דלא תעבוד ולא תגוז ועי' מש"כ בהל' א"ב פ' י"ט דזה תליא בדעת האדם אם רוצה עושה אותן גוף אחד או שני גופים ועיין בירושלמי פ' ד' דגיטין דהויא מחלוקת אם הפיל שן ועין לאשה מעוברת אם בניה ג"כ משוחררים ע"ש, וכן ר"ל בירושלמי פ' ה' דב"ק סה"ו ע"ש, ועיין ב"ק ד' ע"ח ע"ב גבי שיור במכירה לענין ד' וה' ונזיר ד' נ"א ותמורה ד' כ"ה, וזה י"ל מה דאמרינן בב"ב ד' קמ"ב ע"ב דהמזכה לעובר לבניו קנה מחמת דדעתו של אדם קרובה כו' ר"ל ומשוה להעובר גוף בפני עצמו וגם יהיה נ"מ בתוך ארבעים יום דאז הוה רק מיא בעלמא עיין יבמות ד' ס"ט ע"ב, ועי' מש"כ ה"ה ז"ל בשם בעל העיטור בפרק כ"ב מהלכות מכירה וע"ש בבעל העיטור שרוצה לחלק בין מ' יום לפחות ממ' יום, ובאמת זה תליא מה דמבואר יבמות ד' ל"ה ע"ב דעובר אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ומ"מ חייבת בקרבן אם בא עליה בעודה מעוברת וע"ש בירושלמי ובתוס' דפוטר למפרע וע"ש בתוס' ד' ל"ב ע"א ד"ה לא פקע וא"כ קשה נהי דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ היא גופה אסורה לו משום אשת אח וא"כ הויא הצרה צרת ערוה כעין מש"כ התוס' שם ודף ח' שם, וצ"ל דהחיוב לא הוה בעצם רק מחמת דבר אחר, וכן באמת נ"מ ג"כ גבי תרומה אם היתה מעוברת מישראל בת כהן בגדר זנות לא בגדר נשואין ואח"כ מת בנה אם הויא רק כחוזרת דלא אכלה רק בתרומה ולא בחזה ושוק או בעצם בה אין פסול כלל רק מחמת הולד וכיון דמת הולד מותרת לאכול אף בחזה ושוק, וזהו מה דר"ל בירושלמי ביבמות פ' ז' הל' ד' אמר ר' סימון בזו מדת הדין לוקה ועיין מש"כ הרשב"ם ז"ל ב"ב דף קמ"א ע"ב ד"ה דתנן ע"ש בזה, ועיין בירושלמי דיבמות פ' ח' הל' ה' גבי הושיט ידו מבפנים וסרסו נותנים עליו שני חומרות, ועי' מש"כ בזה בהלכות תרומות:

ביאור ההלכה.

היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה, ואמר לו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי – הרמב''ם פוסק שמקודשת, אבל צריך לחזור ולקדשה אחר שתיולד, והראב''ד חולק ואומר שאינה מקודשת.

מפשטות הלשון משמע שלדעת הרמב''ם שהולד מתקדשת מיד, בשעת העיבור, וכן הבינו הרמ''ך והראב''ד והנמוקי יוסף והה''מ ברמב''ם, עי' רע''א בשו''ת ח''א סי' קע''א.

מבאר רבינו כאן ובמה''ת דף ס''ב טור ב' וז''ל:

"והנה אף דאנן קי''ל בתמורה דף י' דהקדש חל על עוברין, ועיין קדושין ד''ז ברש''י ותוס' [ד''ה ונפשטו קידושי] – דהתואר קדושין הוי בגדר הקדש וחל כל היכא דאיתא".

א''כ אם ההקדש חל הרי היא מקודשת גמורה ומדוע צריך לחזור ולקדש אחר שתיולד?

מבאר רבינו: "אך זה רק להתואר, אבל להמציאות שהיא מקודשת בגדר בירור – ליכא, לא שייך בעובר, דמי יודע אם העובר נקבה, וגם כבר כתבתי בכמה מקומות דפרטים ליכא בעובר", "עכ''פ עדי בירור אין כאן – ולכך צריך לחזור ולקדשה" כו' ע''ש.

כלומר, בקדושין יש גדר הקדש, אבל מכיון שאין פרטים בעובר, אין עליה שם נקבה, שעדיין איננה אשה שיחול עליה דיני אישות, ממילא אין בה דין אישות כו'. "וזה ר''ל בקדושין כו' דהוי דבר שלא בא לעולם, הכוונה דהאשה אינה בעולם, דאין עליה שם אשה, כו' (כמו) דאין על העובר שם שור"⁶³⁹.

וחידושו זה שאין פרטים בעובר, מוכיח רבינו מהדין שעגל שנולד ופרסותיו קלוטות אסור, וכשהוא במעי אמו מותר.

וכן חלב העובר של פרה, לדעת ר''ל אין עליו שם חלב בהמה. וכלשון התוס': "בן ח' לא מיקרי שור וכשב".

וכן כתבו התוס' שביצת השרץ המרוקמת "שרץ איקרי, אבל צב ועכבר לא איקרי".

ועל הקס''ד בגמ' שיתחייב מיתה על הריגת נפלים הקשו התוס' א''כ איך מתחייב לשלם דמי וולדות והלא הוא מחויב מיתה? ותירצו שס''ד לחייב ההורגו אחר שנולד, אבל קודם שנולד לא מתחייב.

מכאן ומעוד כ''מ מוכח, שהעובר במעי אמו אין עליו שם פרטי כו'. אינו נקרא נפש ולא שור ולא צב כו'.

"וכל זמן שהוא עובר אין עליו שם "אוזן", (ולא שייך "מקני אודנייהו", להקנות אוזן העובר לגוי בכורות ג'), כו' וכן הא דהושיט ידו כו' וסימא דיוצא לחרות, (קדושין כ''ד) זה רק בגדר אבר, לא מגדר עין, ונ''מ למכריעין דצריך גט שחרור", [גיטין מ''ב: דתניא: בכולן עבד יוצא בהן לחירות, וצריך גט שחרור מרבו, דברי ר' ישמעאל כו', רבי טרפון אומר: אינו צריך, ר"ע אומר: צריך, המכריעין לפני חכמים אומרים: נראים דברי ר' טרפון - בשן ועין, הואיל ותורה זכתה לו, ודברי ר"ע - בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא, ע''כ. ומבאר רבינו שאם סימא עין עובר – צריך גט שחרור, כי אין לעין שלו גדר עין כו'] - הלכות תרומות ח' טור ג'.

ועיין בבית האוצר מערכת אדם, אי עובר מיקרי אדם, ציין לכמה סוגיות שציין רבינו וביארם, והסיק שעובר לא מיקרי אדם כלל, ע''ש.

בענין מציאות העובר האם הוא גוף אחד עם אמו או נפרד –

מבאר רבינו שזה תלוי בדעתו של אדם, אם רוצה עושה אותן גוף אחד, ואם רוצה עושן שני גופין⁶⁴⁰...

לכן, אע''פ שהמזכה לעובר לא קנה, אם מזכה לבנו (במעי אמו) – קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, כלומר, דעתו עושה את העובר שיהיה גוף בפני עצמו.

וכן נכרית מעוברת שטובלת לגירותה, הטבילה מועילה גם לוולד, אך אם טובלת על מנת שלא יהיה בנה בכלל – מהני, ואין הוא בכלל ישראל. מפני שדעתה עושה את הוולד גוף בפני עצמו.

עוד מוסיף רבינו (ספר ההשלמה לחלק רביעי עמוד 10), שכיון שלאשה מעוברת יש זכות וחלק בוולד צריך גם את הסכמתה לקדושין של העובר, ואם לא תסכים אינם קדושין. ולכן אם היא שוטה או חרשת שאינה ברת דעת אין קדושיו קדושין.

וכ''כ במכתבי תורה קפ''ב: וזה ר''ל הרמב''ם ז''ל דבאמת ס''ל דכל זמן שהאשה מעוברת, יש לה קנין ג''כ בהעובר, ואין יכולת להאב לקדשה לקבל קדושיה וכן הגדר גבי נזירות בנדרו מרחם [צריך רשות האם ג''כ]. כו'.

מהי מציאות העובר לגבי אמו.

לכאורה מצינו דינים סותרים:

הדין הוא שמעוברת פטורה מחליצה ויבום, כמאמר הגמ' ביבמות פ''ז: עשה עובר כילוד כו' [שאם היתה מעוברת פטורה דכתיב בן אין לו, עיין עליו בכל עניינים].

מטעם זה חליצה שעשה היבם ליבמתו המעוברת לא פוטרת את היבמה, וכן ביאת מעוברת אינה פוטרת את צרתה, ואפילו אם אח''כ הפילה, שאז היא זקוקה ליבם, מ''מ החליצה או הביאה של מעוברת לא פוטרתה.

ומטעם זה, אם בא על יבמתו בשוגג, שלא ידע שהיא מעוברת, ואח''כ ילדה בן של קיימא, הויא אשת אח למפרע ונמצא שבעל ערוה – וחייבים בקרבן חטאת.

וכן אם בעל יבמתו ונמצא שצרתה היתה מעוברת ואח''כ ילדה בן של קיימא – חייבים בקרבן.

א''כ, אם יבמה מעוברת היא ערוה משום אשת אח שלא במקום מצוה, מדוע שנינו שהעובר אינו פוטר מחליצה ויבום עד שיצא לאויר העולם, הרי המעוברת היא ערוה ולא חלה עליה ולא על צרתה שום זיקת

יבום כמו על שאר העריות?

ועוד קשה, שהדין הוא שמעוברת בוולד של קיימא, דהיינו שידוע לנו שהוא בן קיימא, אם בא עליה ואח''כ הפילה – פטור מקרבן, כי נמצא שלמפרע לא היתה ערוה, ומדוע? הרי היא היתה בשעת ביאה אשת אחיו שלא במקום מצוה.

מבאר רבינו, שהמעוברת אינה ערוה בעצם, אלא הוולד הוא מציאות נוספת בה, שמחמת הוולד היא אסורה על היבם לא משום אשת אח אלא זה איסור חדש, ואם מסתלקת המציאות הזו של העובר– פקע האיסור למפרע.

ומבאר, שליבמה יש "שני דברים", היא זקוקה ליבם מחמת בעלה הראשון, והיא זקוקה ליבם מחמת עצמו, אם היא מעוברת – מסתלקת זיקתה מהיבם ולכן אסור לו לבא עליה, אבל אינה מותרת לשוק עד שתלד - מחמת זיקתה לבעלה.

לכן, אם ילדה בן קיימא – אגלאי מילתא למפרע שגם זיקת בעלה שמת – פקעה ולכך חייבים בקרבן, אבל אם הפילה – לא פקעה זיקתה – הלכך שניהם פטורים.

הלכה ט''ז:

דברי הרב עם הפענוח.

האומר לחבירו כו' ואם היתה כו'.

עיין בהשגות – השגת הראב"ד: ואם היתה אשת חברו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת. א"א לפי ההלכה לא נאמר הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ר' אליעזר בן יעקב דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולית הלכתא כוותיה.

והטעם נראה דהוה כמו מקדיש עובר דקי''ל דקדיש קדושת הגוף אף במעיה של בעלת מום כמבואר בתמורה דף י''א – אמרי: בתם במעי תמימה - אפילו בר פדא נמי מודי דקדיש, לא נחלקו אלא בתם במעי בעלת מום; בר פדא סבר: כיון דאימיה לא מקדישין קדושת הגוף - הוא נמי לא קדיש, ורבי יוחנן סבר: הני כב' בהמות נינהו, אימיה היא דלא מיקדשא - אבל הוא קדוש.

וכן פסק רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פט''ו –

ה''ח: והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכיוצא בה הרי זה קדוש.

ועיין בתוס' מעילה דף י''ב ע''ש – [ע''א ד''ה וכי: וקשיא לי מי איכא מידי כלומר, ומ"מ קשיא לי גבי מתניתין דתורין שלא הגיע זמנן דמשמע ליה לכי שיגיע זמנן מועלין בהם ומי איכא מידי דמעיקרא לית בהו מעילה קודם שיגיע זמנו ולכשיגיע זמנו אית בהו מעילה, וקשיא לפירוש זה חדא דמאי מייתי ראיה בסמוך מדם דכי יצא לנחל קדרון מועלין בו והלא לא הוי מעילה בדם אלא מדרבנן וגבי תורים לכשיגיע זמנו מועל בהם מה"ת⁶⁴¹...

ועיין במה דס''ל לרבינו בהלכות עבדים פ''ז – הלכה ה': הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמי שמשחרר חציה.

[השיג עליו הראב''ד: הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וכו' עד שזה כמי ששחרר חציה. א"א קשיא רישא אסיפא, סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא, א"כ רישא אמאי דבריו קיימין? אלא רישא דבריו קיימים דעובר לאו ירך אמו הוא, וסיפא לא אמר כלום, או משום דאינו בא לעולם, או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו].

ובזה אתי שפיר מ''ש [מה שהקשה] הראב''ד, דזה הוה רק דין ולכך חל כמו הקדש⁶⁴².

ועיין בגיטין דף ל''ח ע''ב ברש''י - גזברין מאי עבידתייהו - מה רשות יש להן בעבד הלא אין להן על הבעלים אלא מעות ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו למכור וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה תריץ דכיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילה אגופו למיהוי בן חורין כדקיי"ל במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה (דף לג:) הלכך על כרחך מתני' פליגא למימר דכי אמר הרי הוא קדוש לא לשון עם קדוש הוי אלא לשון הקדש לימכר בדמיו⁶⁴³.

והא דבעי הכא הוכר עוברה⁶⁴⁴, נ''ל דכל זמן שלא הוכר העובר לא שייך בו יד האב, [ר''ל שבאמת היה אפשר לקדשה גם קודם שיוכר עיבורה, אבל אין מי שיזכה בקדושין עבורה] - דרחמנא זכי לאב [לקדש בתו], וכמו דמי ולדות ב''ק דף מ''ג – [ע''א: אמר רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות; מאי טעמא? אמר קרא: כאשר ישית עליו בעל האשה]. ודף מ''ט – [א"ר חסדא: מרי דיכי, אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו? אלא איתיה לבעל - זכה ליה רחמנא, ליתיה לבעל - לא.] וכ''מ.

ובדברי רבינו שם – וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל, אם מת הבעל נותנין ליורשיו, ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה⁶⁴⁵.

אך זה תליא אם יש עליו שם עד שלא יולד⁶⁴⁶, עיין חולין דף ס''ט לגבי בהמה –

לאתויי קלוט במעי פרה, ואליבא דרבי שמעון, דאע"ג דאמר רבי שמעון קלוט בן פרה - אסור, הני מילי - היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו – שרי.

ודף ע''ה ע''א בהך מחלוקת דר''ל ור''י גבי חלב אם מקרי שור עד שלא נולד –

הטילה נפל – [בהמה המפלת]. ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה – [בכרת]. ור''ל אמר חלבו כחלב חיה – [ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו אבל חלבו כבשרו]. ר' יוחנן כו' - אוירא גרים – [לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי' לרבי יהודה דאמר לעיל (דף עד) חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר]. ור''ל כו' חלבו כחלב חיה חדשים נמי גרמי – [דחודשים ואוירא בעינן]⁶⁴⁷.

ובתוס' שם דף פ''ט ע''ב ד''ה בולדות –

ומיהו קשה דבפרק בהמה המקשה (לעיל דף עה.) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בתולש חלב מבן ט' חי, אבל מבן ח' חי, משמע דלכולי עלמא אין בו איסור חלב, וה"נ אין איסור גיד כו', ויש לומר דדוקא איסור חלב אין בו משום דכתיב כל חלב שור וכשב ובן ח' לא מיקרי שור וכשב, אבל איסור גיד יש בו.

ושם דף ק' ע''ב ע''ש –

וקסבר: נוהג בשליל, דאיסור גיד ואיסור טומאה - בהדי הדדי קאתי. ומי מצית אמרת נוהג בשליל, והתנן: נוהג בשליל, ר' יהודה אומר: אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר, הני מילי - גבי טהורה, דרחמנא אמר: כל בבהמה... תאכלו, אבל בטמאה נוהג.

ותוס' שם דף ק''כ ע''א ד''ה חמץ – חמץ לא אתי מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר - וא"ת חלב נמי הוי לו שעת הכושר כשהיה במעי אמו, דאפילו רבי יוחנן דאמר (לעיל דף עה.) תלש חלב מבן ט' חי דחדשים גרמי, בבן ח' מודה. ויש לומר דחמץ כמו שהוא עתה היתה לו שעת הכושר ושוב לא נשתנה, אבל חלב אחר שיצא לאויר העולם לא היתה לו שעת הכושר להיתר.

ודף קכ''ו ע''ב ד''ה יכול – יכול אפילו לא רקמה ת"ל השרץ - וא"ת ולרקמה למה לי קרא לענין טומאה? הא לענין אכילה פשיטא לן בלא קרא בפרק אלו טרפות (לעיל דף סד.) שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ, אלמא שרץ איקרי, ויש לומר דודאי רקמה שרץ איקרי, אבל צב ועכבר לא איקרי וכה"ג אמרינן בפ' בהמה המקשה (לעיל עה.) גבי חלב דלא איקרי חלב שור כשב ועז עד שיצא העובר לאויר העולם.

ועיין בסנהדרין דף פ''ד ע''ב בתוס' – הוה אמינא אפילו נפלים - תימה א"כ היכי מיחייב דמי וולדות הא מיחייב מיתה וי"ל כו', אי נמי נהי דהוה מיחייב אנפל לאחר שנולד, קודם שנולד לא מיחייב.

ודפ''ה ע''ב גבי אם מכר אשה לעוברה – מכר אשה לעוברה מהו? [גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה שלא מכר הגוף שלה אלא שיהא עובר מכור]. יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך?... תיקו].

ע''ש בדברי רבינו – הלכות גניבה פ''ט ה''ד: וכן אם גנב אשה ומכרה לעובריה בלבד כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי, ואין לך אלא הולדות הרי זה פטור⁶⁴⁸.

ועיין בנדה דף מ''ג ע''ב – [תנוק בן יום אחד כו', וזוקק ליבום – [אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו, אבל נולד לאחר מיתת אחיו - אינו זוקק, דכתיב כי ישבו אחים יחדו]. ופוטר מן היבום – [אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת, אבל כל זמן שמעוברת אינו מתירה לינשא]. ומאכיל בתרומה – [בת ישראל שניסת לכהן ומת, ונולד לה בן לאחר מיתתו - אוכלת בשבילו בתרומה בו ביום שנולד, כדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ודרשינן יאכילו את אמם, אבל הניחה מעוברת אינה אוכלת בשבילו עד שיולד].

וזהו מה דבעי בתמורה דף י''א ע''ב גבי הקדיש עוברה אם אסור בגיזה ועבודה מן התורה – [האומר מה שבמעיה של זו עולה - מותרת בגיזה ואסורה בעבודה, מפני כחוש עובר שבה. אמר ליה: כי קתני אסורה בעבודה - מדרבנן. אי הכי, אפילו בגיזה נמי תיתסר, אמר ליה: עבודה דמיכחשא - גזרי בה רבנן, גיזה - לא גזרי בה רבנן] - ר''ל אם יש עליו שם בהמה ויש עליו הלאו דלא תעבוד ולא תגוז.

ועיין מה שכתבתי בהלכות איסורי ביאה פי''ט דזה תליא בדעת האדם אם רוצה עושה אותן גוף אחד או שני גופין⁶⁴⁹.

ועיין בירושלמי פ''ד דגיטין דהויא מחלוקת אם הפיל שן ועין לאשה מעוברת, אם בניה ג''כ משוחררים ע''ש – מכל מקום בניו מה הן. היוצא בשן ועין - בניו עבדים, והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין, אמר רבי יוסי בי רבי בון לא מסתברא, חילופין - היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין, והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים⁶⁵⁰.

וכן ר''ל בירושלמי פ''ה דב''ק סה''ו ע''ש – אמר רבי יסא בי רבי בון כיני מתניתין, עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן.

ועיין ב''ק דף ע''ח ע''ב גבי שיור במכירה לענין ד' וה' –

מכרה כו', חוץ מעוברה, מהו? אליבא דמאן דאמר עובר ירך אמו הוא לא תבעי לך, דהא שייר בה, כי תבעי לך - אליבא דמאן דאמר דעובר לאו ירך אמו, מאי? מימר אמרינן: כיון דמחובר בה הוי שיור, או דלמא כיון דלמפרש מינה קאי לא הוי שיור? איכא דאמרי: כיון דלאו ירך אמו הוא לא הוי שיור, או דלמא כיון דצריך לאישתרויי בהדה בשחיטה, כמאן דשייר בגופה דמי? תיקו.

ונזיר דף נ''א –

בעי רבי ירמיה: עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא? כיון דאמר מר עובר ירך אמו, הלכך גופה הוא ולא הוי גלגלין [נעשה כמי שנתערבו זה בזה ואין זה רקב גמור, גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה] - או דלמא כיון דסופו לצאת - מיפרש פריש מינה?.

ותמורה דף כ''ה – א"ר יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה, רצה - בה מתכפר, רצה - בולדה מתכפר. מ"ט? קסבר ר' יוחנן: אם שיירו משוייר, [אם שיירו – לולד, שאמר ולדה חולין והיא חטאת - משוייר והויא חולין, וכיון דאי בעי לא קדיש אלמא לאו ירך אמו הוא, כי לא משייר ליה נמי לאו ירך אמו הוא ומחמת עצמו קדוש ולא מחמת אמו ולא הוי כולד חטאת]. עובר לאו ירך אמו הוא; דהוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות, רצה - מתכפר בה, רצה - מתכפר בחבירתה כו', לימא אם שיירו משוייר תנאי היא? דתניא, האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד - ולדה כמוה - דברי ר' יוסי הגלילי, וחכמים אומרים: דבריו קיימין, משום שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה כו'.

וזה י''ל מה דאמרינן בב''ב דף קמ''ב ע''ב, דהמזכה לעובר דבניו קנה מחמת דדעתו של אדם קרובה כו' –

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: המזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו – [וגמר ומקנה בכל לבו אבל לעובר אחר לא קנה].

ר''ל ומשוה להעובר גוף בפני עצמו⁶⁵¹.

וגם יהיה נ''מ בתוך ארבעים יום דאז הוה רק מיא בעלמא (אם העובר הוא בתוך מ' יום דאז הוא ודאי גוף אחד עם אמו, שאינו מציאות כלל) - עיין יבמות דף ס''ט ע''ב – התניא: בת כהן שנישאת לישראל ומת - טובלת ואוכלת בתרומה לערב, אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא - הא לא מיעברא, ואי מיעברא - עד ארבעים מיא בעלמא היא].

ועיין מש''כ ה''ה ז''ל בשם בעל העיטור בפכ''ב מהלכות מכירה –

וי"א דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא - לא, ויש שאין מחלקין וזה דעת המחבר, והסברא הראשונה כתב בעל העיטור בשם רבינו האי ז"ל, ודעת רבינו עיקר דסתם אמרו.

וע''ש בבעל העיטור שרוצה לחלק בין מ' יום לפחות ממ' יום –

אבל בעובר דידיה – קני, וכן דעת הגאונים וכן כתב רבי שמעון קיירא. ומסתברא אפי' בתוך מ' יום של יצירת הולד לא בעינן הכרת העובר כו'.

ובאמת זה תליא מה דמבואר יבמות דף ל''ה ע''ב דעובר אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, ומ''מ חייבת בקרבן אם בא עליה בעודה מעוברת – הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא - יוציא, וחייבין בקרבן – [שבעל אשת אח שלא במקום מצוה], ואם אין ולד של קיימא – יקיים.

וע''ש בירושלמי - פ''ד ה''ב: נישמעינה מן הדא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, עד שלא יוודע לו אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא - מביא (קרבן), הדא אמרה שאינו מביא כו'.

ובתוס' דפוטר למפרע – ד''ה תגלי כו' : וא"ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ואר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף לט) דתגדלנו⁶⁵².

וע''ש בתוס' דף ל''ב ע''א ד''ה לא פקע –

לא פקע - ואע"ג דלא חייל איסור אחות אשה אסורה נמי הצרה לייבומי כיון דלא פקע איסור אשת אח כמו אילונית דאוסרת צרתה אע"ג דאין בה אלא איסור אשת אח לחודה.

וא''כ קשה נהי דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, מ''מ היא גופה יבמתו המעוברת - אסורה לו משום אשת אח, וא''כ הויא הצרה צרת ערוה, כעין מש''כ התוס' שם, ודף ח' שם – [ד''ה תרי איסורי כו', וא"ת ולרב אסי אמאי פוטרת איילונית צרתה והא חד איסורא הוא וי"ל דממה נפשך איהי אסירא דילפי' מאשר תלד פרט לאיילונית ולהכי צרתה נמי אסורה וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו].

וא''כ צריך היה לומר שאם היבמה מעוברת – צרתה פטורה – משום שהיא צרת ערוה, כי המעוברת היא אשת אחיו שהיא ערוה עליו, וממילא צרתה פטורה, ומדוע הגמרא אומרת שטעם הפטור הוא משום דאין הוולד פוטר כו'?

וצ''ל דהחיוב לא הוה בעצם, רק מחמת דבר אחר⁶⁵³.

וכן באמת נ''מ ג''כ גבי תרומה, אם היתה מעוברת מישראל בת כהן בגדר זנות לא בגדר נשואין [כלומר, בת כהן שזינתה וילדה מישראל], ואח''כ מת בנה, אם הויא רק כחוזרת דלא אכלה רק בתרומה ולא בחזה ושוק, [בת כהן שנישאת לישראל ומת – היא חוזרת לבית אביה רק לאכילת תרומה, ולא לחזה ושוק], או בעצם בה אין פסול כלל רק מחמת הולד, [כי היא לא נישאת לישראל, אלא רק נתעברה מישראל], וכיון דמת הולד מותרת לאכול אף בחזה ושוק.

וזהו מה דר''ל בירושלמי ביבמות פ''ז ה''ד, אמר ר' סימון בזו מדת הדין לוקה – [העובר והיבם והאירוסין כו' אמר רבי שמעון בזו מידת הדין לוקה שאם מעשה הוא לפסול יהא מעשה להאכיל ואם אינו מעשה לפסול לא יהא מעשה להאכיל כו', ע''כ⁶⁵⁴.

ועיין מש''כ הרשב''ם ז''ל ב''ב דף קמ''א ע''ב ד''ה דתנן, ע''ש בזה –

דתנן - בפרק אלמנה ביבמות בת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת - לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, כדמפרש התם דעובר במעי זרה - זר הוא, שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי, כלומר שהעובר שנתעברה ישראלית מכהן בעלה שמת - פוסל את העבד מלאכול בתרומה מפני חלקו דעובר במעי זרה זר הוא, ולא קרינא ביה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, דאינו ילידו של כהן לקרות כהן עד שיצא לאויר העולם ואינו מאכיל את אמו ישראלית שעיברתו מכהן דקי"ל התם שאוכלת בתרומה בשביל בנה כהן כאילו בעלה כהן חי, כדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, אבל עובר – לא, דס"ל לרבי יוסי עובר במעי זרה - זר הוא כדמפרש התם, שמעינן מיהא דעובר יש לו חלק במעי אמו בעבדי אביו שמת מדפסיל להו באכילת תרומה אלמא מזכה לעובר קנה הואיל ויורש ממילא בנכסי אביו.

ועיין בירושלמי דיבמות פ''ח ה''ה, גבי הושיט ידו מבפנים וסרסו נותנים עליו שני חומרות – הושיט ידו וסירסו מבפנים דברי הכל אסור לבוא בקהל, ואינו לא חולץ ולא מייבם, נותנין עליו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה⁶⁵⁵.

פרק ז' הלכה י''ז:

האומר כו' וכן אם נמצא מנה חסר.

עיין בהשגות שכתב אינו כן.

עיין בה''ה אך הראב''ד ז''ל ר''ל כך, דהא בגמרא דקדושין דמ''ז ע''א מבואר דמנה חסר דינר אף בסתם אינה מקודשת, מחמת דכסיפא לה מילתא וכן כתב הר''ן ז''ל כאן בפ''א בשם הראב''ד ז''ל.

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין אלו כו', וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהן דינר נחשת אינה מקודשת, נמצא בהם דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת. וע''ז השיג הראב"ד: נמצא בהן דינר רע יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ומקודשת. א"א אינו כן דהכי איתא בגמ' נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף, ולענין דינא תנן יחליף אבל אע"פ שלא החליף מקודשת.

בפשטות משמע שהרמב''ם פוסק שאם אמר לה התקדשי לי במנה זה (במאה דינרים אלו), ונתן לה תשעים ותשע, או שנמצא מהן דינר נחושת – אינה מקודשת עד שישלים, ואם נמצא דינר רע, אם אינו יוצא בשוק כלל הוי כחסר דינר - ואינה מקודשת, ואם יכולה להוציאו בשוק בדוחק – יחליפנו.

ניתן ללמוד את סוף דברי הרמב''ם בשני אופנים:

נמצא בהם דינר רע, אם יכולה להוציאו בדוחק – אזי גם אם לא החליפו - מקודשת, אלא שרק מצד דיני ממונות צריך להחליפו, אבל היא מקודשת בכל אופן. ומ''ש הרמב''ם: "ואם לאו" – כלומר אם אין המטבע יוצא בשוק כלל – אינה מקודשת. (ר''ן והה''מ וכגירסתנו בראב''ד ועוד).

וכן בברייתא קדושין ד''ח ע''א "הרי זו מקודשת ויחליף", כתב הר''ן שחייב להחליף, מיהו אין עיכוב בקדושין (וכן משמע בשו''ע אהע''ז סי' כ''ט ס''ו, הערת חזון יחזקאל על התוספתא קדושין פ''ב ה''י. שאין בדעתה לבטל את הקדושין בגלל שדינר זה יוצא בדוחק, אך חייב להחליף הדינר משום תרמית).

אלא שלפי זה לא השיג הראב''ד כלום, כי גם הוא כתב כן.

או שאפשר לומר בדעת הרמב''ם שאפילו אם יכולה להוציאו בדוחק – יחליפנו, ואם לא החליף – אינה מקודשת. (כמ''ש בחדושי המאירי שם וז''ל: ואם יכול לצאת ע''י הדחק הרי זו מקודשת ויחליף, ואם מת עד שלא החליף – אינה מקודשת, עכ''ל. וכתב החזון יחזקאל שם: ולזה נוטה גם לשון הרמב''ם בהלכות אישות פ''ז הי''ז ע''ש. וראה לקמן מש''כ רבינו בסוף פירושו להלכה זו, שאשה דרכה להקפיד על מטבע רע, הלכך אם לא החליף – אינה מקודשת).

וע''ז השיג הראב''ד, וז''ל: נמצא בהן דינר רע, אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ומקודשת. א"א אינו כן דהכי איתא בגמ', עכ''ל.

לפי גירסא זו משמע שהראב''ד הבין ברמב''ם שרק אם יחליפנו מקודשת, ואם לא החליף – אינה מקודשת.

ולמד כן מלשון הרמב''ם (לפי גירסתו) – "יחליפנו ומקודשת", ולא אמר "מקודשת ויחליף", וע''ז השיג שמהגמרא משמע שהיא מקודשת והוא חייב להחליף.

הה''מ מסביר שהראב''ד גרס ברמב''ם – נמצא בהן דינר רע – לא יחליפנו, וע''ז השיג הראב''ד שצריך להחליף, וא''כ לפי גרסתנו אין הראב''ד משיג על הרמב''ם.

בגרסאות (רמב''ם הוצאת פרענקל) שלנו בראב''ד יש הוספה בדבריו: נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף, ולענין דינא תנן יחליף, אבל אע"פ שלא החליף - מקודשת.

לפי זה ג''כ אין הראב''ד משיג על הרמב''ם כלום.

הרמב''ן מבאר, שהרי''ף פוסק שרק אם אמר התקדשי לי במנה זה, אז אם חסר דינר אינה מקודשת, אבל התקדשי לי במנה סתם (לא אמר במנה זה) – אף אם חסר דינר מקודשת, והוא חייב להשלים הדינר, ולא אמרינן שהאשה מתביישת לתובעו ולא סמכה דעתה ואינה מקודשת, ע''כ.

מבאר רבינו שהשגת הראב''ד, על הרישא של ההלכה, על מש''כ הרמב''ם:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין ונתן לה אפילו דינר אחד הרי זו מקודשת משלקחה הדינר והוא שישלים לה את השאר, שזה כמי שאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאשלים ליך מאה דינרים שהיא מקודשת לו מעכשיו. במה דברים אמורים בשאמר לה במאה דינרים סתם כו'.

משמע מהרמב''ם שאין הבדל אם נתן לה דינר אחד או תשעים ותשע דינר, בכל אופן מקודשת כמ''ש הרי''ף. וע''ז חולק הראב''ד וסובר שאף במנה סתם, אם חסר דינר אינה מקודשת, משום שהאשה מתביישת לתובעו, וכ''כ הר''ן בדעת הראב''ד, כדלקמן.

וז''ל הרשב''א (קדושין ח' ע''א): אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מ"ט כיון דא"ל מנה ויהיב לה דינר כמ"ד לה על מנת דמי. וכתב הראב"ד ז"ל ודוקא דיהיב לה דינר אבל יהיב לה כוליה מנה חסר דינר – לא, דכסיפא לה מלתא למתבעיה כדאמרי' בפרקין דלקמן (מ"ז א'), עכ''ל.

ברור שגירסת רבינו בראב''ד היתה כמו בנדפס [וכן הוא במגדל עוז והמ''מ וכמה כת''י, וכן היתה גירסת הר''ן]: א"א אינו כן דהכי איתא בגמ', עכ''ל.

הלכה י''ז:

אבל אם פירש ואמר לה הרי את מקודשת לי במאה דינרין אלו והתחיל למנות לתוך ידה אינה מקודשת עד שישלים ואפילו בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה, וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהן דינר נחשת אינה מקודשת, נמצא בהם דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת.

האומר כו' וכן אם נמצא מנה חסר.

עיין בהשגות שכתב אינו כן – השגת הראב"ד: נמצא בהן דינר רע יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ומקודשת. א"א אינו כן דהכי איתא בגמ', עכ''ל. ובנוסאות אחרות איתא המשך להשגה: נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף, ולענין דינא תנן יחליף, אבל אע"פ שלא החליף מקודשת.

עיין בה''ה – נמצא בהן דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ומבואר הוא שם דאמרינן האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת, ותירץ רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק וזה מבואר. והר"א ז"ל מצא נוסחא בספרי רבינו שכתוב בה לא יחליפנו ולפיכך כתב בהשגות אמר אברהם אינו כן, דהכי איתא בגמרא נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לענין מנה תנן יחליף, אבל אע"ג דלא החליף מקודשת ע"כ. וכבר כתבתי שהנוסחא המדוקדקת היא יחליפנו.

אך הראב''ד ז''ל ר''ל כך, דהא בגמרא דקדושין דמ''ז ע''א מבואר דמנה חסר דינר אף בסתם אינה מקודשת, מחמת דכסיפא לה מילתא – [כגון שאמר לה התקדשי לי במנה, ונמצא מנה חסר דינר, מר סבר: כסיפא לה מילתא למיתבעיה, ומר סבר: לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה. ואלא הא דאמר רבי אלעזר: התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת וישלים, לימא, כתנאי אמרה לשמעתיה, אמרי: מנה חסר דינר - כסיפא לה מילתא למיתבעיה, מנה חסר תשעים ותשע - לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה].

וכן כתב הר''ן ז''ל כאן בפ''א בשם הראב''ד ז''ל. –

ד' ע''א: התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה, מר סבר כסיפא לה מילתא למיתבעיה, כלומר ומש"ה לא סמכה דעתה, ומ"ס לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה, ושוין במכר שזה קנה דבמכר ודאי לא כסיפא למיתבעיה. אלא הא דאמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים נימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעיה [מנה חסר תשעים ותשעה דינר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה] והרב אלפסי ז"ל לא כתב כל זה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות אישות לא חלק.

וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דאמרי מקודשת, מדתניא הכא בפירקין התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אע"פ שלא נשתייר ממנו [אצלו] אלא דינר ולא אמרי' כסיפא לה מילתא למיתבעיה, ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ז"ל. ולי נראה דמהא לא איריא דבמנה זה ודאי לא שייך למיתני ליה חסר תשעים ותשעה דינר דאי הכי הא ידעה ביה דמנה אין כאן ואיהו הוא דאסיק שמיה מנה וסברה וקבלה, אבל חסר דינר שאין האשה מרגשת בו בהא הוא דאמר [אינה] מקודשת, ורבותא קמ"ל סד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר וכיון דאמר לה במנה זה כמות שהוא קאמר [ותהא מקודשת קמ"ל] דלא, ולפיכך אין מכאן ראיה לפסוק כיש אומרים וכן הראב"ד ז"ל פוסק כת"ק כו'⁶⁵⁶.

שם בה''ה:

מה שכתב דרבינו ז''ל לא ס''ל כהך אוקימתא דרב אשי דמונה והולך שאני, באמת זה תליא בהך מחלוקת דגיטין דף ס''ז ע''ב גבי מנה אותם מהו

ועיין נזיר דף כ' ע''ב ברש''י בשם הירושלמי ועיין נדרים דף כ''ו בהך מחלוקת דרבה ורבא ע''ש ועיין ברשב''ם ב''ב דף פ''ו ע''ב ד''ה כור בשלשים, דהתם יכול לחזור בו ע''ש ובאמת הטעם דכיון דהתחיל למדוד מעכב עד שישלים, וכמו כאן.

ועיין בע''ז דף ס''ה ע''א, אהא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ע''ש.

ביאור ההלכה.

הגמרא בדף ח' ע''א: אמר רבי אלעזר: התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת, וישלים; מאי טעמא? כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר, כמאן דאמר לה על מנת דמי, ואמר רב הונא אמר רב: כל האומר ע"מ, כאומר מעכשיו דמי. מיתיבי: התקדשי לי במנה, והיה מונה והולך, ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון - הרשות בידו כו', רב אשי אמר: מונה והולך שאני, דדעתה אכוליה. [ואע"ג דאמר במנה סתם, כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכולה, אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבילתיה - ודאי לשם קידושין קבילתיה, ועל מנת שישלים].

כלומר, לדעת רש''י גם אם אמר במנה סתם, אם היה מונה והולך אינה מקודשת עד שישלים ויכולה לחזור בה. וכ''פ הרא''ש סי' ט': אפילו מנה סתם והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו, ע''כ. וכ''פ הטור סי' כ''ט, כרב אשי.

אבל יש חולקים וסוברים שרק אם אמר התקדשי לי במנה זו והיה מונה והולך – אינה מקודשת עד שישלים, אבל במנה סתם – מקודשת מיד, ואינה יכולה לחזור בה, והוא ישלים אח''כ.

וז''ל הב''י סי' כ''ט: אבל הרי"ף (ד.) אחר שפסק כרבי אלעזר כתב וה"מ דא"ל מנה סתם, אבל אם א"ל מנה זו והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור - אפילו בדינר האחרון הרשות בידו. וכתב הר"ן (שם ד"ה א"ר אלעזר) נראה שהרי"ף סמך אאוקימתא קמייתא, ודחה לאוקימתא דרב אשי, משום דאוקימתא קמייתא היא לישנא דגמרא, וכן דעת הרמב"ם בפרק ז' (מאישות הי"ז), עכ''ל.

הרמב''ם נקט כלשון הרי''ף שאם אמר במנה זו, והיה מונה והולך לתוך ידה – אינה מקודשת עד שישלים, ואפילו בדינר אחרון יכולה לחזור בה. משמע דתרתי בעינן גם שיאמר במנה זה, וגם מונה והולך.

ואילו הרא''ש והטור פוסקים שבאחד מהם מספיק, או שאמר במנה זה, או שאמר במנה סתם והתחיל למנות – אינה מקודשת עד שישלים. וכ''כ הרמ''א סי' כ''ט סעיף ז': וי"א דבחדא מינייהו כגון שאמר: מאה דינרין אלו, או שמתחיל למנות (הרא"ש והטור), והב''ש שם: וי"א שהביא בהג"ה פליגי, וס"ל אם התחיל למנות הוי כאלו אמר אלו, והפלוגתא שהביא בסמוך בחסר דינר - איירי שנתן לה צ"ט דינר בפ"א, עכ''ל.

וכן ביאר הה''מ שהרמב''ם לא הזכיר דעת רב אשי, (שמונה והולך – שאני, שאף אם אמר במנה סתם – יכולה לחזור בה) - שלדעתו הלכה כרבי אלעזר, שאם אמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר – מקודשת אע''פ שהוא מונה והולך, ואינה יכולה לחזור בה, דלא כרב אשי.

א''כ לדעת הה''מ הרמב''ם ס''ל שאין הבדל בין מונה והולך או לא, כל שאמר לה התקדשי לי במנה סתם, בין אם נתן לה בבת אחת תשעים ותשע, ובין אם היה מונה והולך – היא מקודשת מיד ואינה יכולה לחזור בה.

ואם אמר במנה זה - אינה מקודשת עד שישלים, בין היה מונה והולך בין אם נתן בבת אחת תשעים ותשע – יכולה לחזור בה.

אלא שלפי זה קשה מדוע הרמב''ם והרי''ף הזכירו מונה והולך, הרי לדעתם אין הלכה כרב אשי, והעיקר תלוי אם אמר מנה זו או מנה סתם, א''כ מונה והולך למה לי?

וכן הקשה בביאור הגר''א סקי''ט וז''ל: והתחיל למנות כו'. רי"ף ורמב"ם וכתב הר"ן והמ"מ שפסק דלא כרב אשי משום דאוקימתא קמא לישנא דסתם גמ' כו', וצ"ע דא"כ ל"ל מונה והולך כלל? ועל הרי"ף קשה יותר שכ' וה"מ וכו', דלא הל"ל אלא אבל אם אמר מנה זה – לא, דא"צ עתה אלא לחלק בין מנה סתם למנה זה כו', אלא נ"ל דדוקא נקטו, דס"ל דתרתי בעי, במנה סתם בין בהתחיל למנות בין נמצא חסר מקודשת כדברי ר"א דאמר וישלים, אלא אף במנה זו כיון דאיתא לכולה צריך דוקא התחיל למנות דדעתא אכולה כדברי רב אשי, אבל בלא"ה מקודשת כו', אבל האמת דבמנה זו ודוקא מונה והולך כיון דאיתא לכולה - אין יכול לחזור אם לא במונה והולך, ותרווייהו דוקא דאל"כ מונה והולך ל"ל? עכ''ל.

רבינו סובר שהרמב''ם כן פוסק כרב אשי, ואם מונה והולך – אינה מקודשת אף אם אמר התקדשי לי במנה סתם, והטעם, משום שכשמתחיל למנות, המנין עושה את כל המנה למציאות אחת, וכל שלא השלים – לא נגמרו הקדושין, וכדלמן.

דברי הרב עם הפענוח.

שם במגיד משנה:

ז''ל הה''מ: ומתבאר מן ההלכות ורבינו, שאין הלכה כאוקימתא זו דרב אשי, והטעם, משום דאוקימתא קמייתא הויא לישנא דגמרא, והך הויא לישנא דאמורא, ולא שבקינן לישנא דגמרא ותפסינן לישנא דאמוראי כו'].

מה שכתב דרבינו ז''ל לא ס''ל כהך אוקימתא דרב אשי דמונה והולך שאני, באמת זה תליא בהך מחלוקת דגיטין דף ס''ז ע''ב גבי מנה אותם מהו – איבעיא להו: מנה אותן - [אם לא אמר כולכם, אבל מנאן א' ב' ג' ד' ואמר כתבו גט לאשתי, מהו ? מדמננהו לכולהו הנך מנויין איכוון, או דלמא כיון דלא אמר להו כולכם המנויין כתבו, לא בעינן כולם]. מהו? רב הונא אמר: מנה - אינו ככולכם, ר' יוחנן משום ר' אלעזר דמן רומה אמר: מנה - הרי הוא ככולכם.

ועיין נזיר דף כ' ע''ב ברש''י בשם הירושלמי –

השתא י"ל כו', במס' סנהדרין ירושלמית (פ"ה), דקתני התם להך מתני' דהכא, וכתיבא תמן הכי: תנינן תמן מי שהיו שתי כיתי עדים מעידים אותו, אלו מעידים שנזר שתים, ואלו מעידים שנזר חמש, ב"ש אומרים נחלקה עדותן ואין כאן נזירות כלל, וב"ה אומרים יש בכלל חמש ב' - שיהא נזיר שתים, ואמר רב בכלל נחלקו אבל בפרט דברי הכל נחלקה העדות, ור' יוחנן אומר בפרט נחלקו אבל בכלל יש בכלל חמש שתים יהא נזיר שתים. פרט כגון שהאחת אומרת אחת שתים, והשניה אומרת ג' ד' ה', כלל שהאחת אומרת שתים והשניה אומרת ה'.

ועיין נדרים דף כ''ו בהך מחלוקת דרבה ורבא ע''ש –

אמר רבה, דכולי עלמא - כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא - דכולהון אסורין ואביו מותר, לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר, ורבא אמר, דכולי עלמא - כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר - כולם מותרין, לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר, כולכם אסורין חוץ מאבא כו'.

ועיין ברשב''ם ב''ב דף פ''ו ע''ב ד''ה כור בשלשים, דהתם יכול לחזור בו ע''ש – [כור בשלשים אני מוכר לך - צריך היה לו למעות כנגד דמי הכור, ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יותר מכור, אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יותר. הלכך אם משך ואע"פ שפסק ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח - לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו, דהכא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירה פחות מכור ויותר מכור, ומשום הכי יכול לחזור בו מכל המכירה אפילו כשמדד לו כ"ט סאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדד סאה אחרונה, ואע"פ שמשך הכ"ט סאין אינה משיכה מעליא, דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני, כדאמרי' בפרק הזהב (ב"מ דף מז) דהיכא דמכר לו חמור בפרה וטלה, ומשך את הפרה ולא משך את הטלה - שניהם יכולין לחזור בהם, משום דלא הוי משיכה מעלייתא. ומתניתין דקתני משך ולא מדד קנה היינו כשמקנה לו כל החבילה כמות שהיא, והמדידה גלויי מילתא בעלמא היא להודיע כמה מכר].

ובאמת הטעם, דכיון דהתחיל למדוד מעכב עד שישלים, וכמו כאן⁶⁵⁷.

ועיין בע''ז דף ס''ה ע''א, אהא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ע''ש. – [רבא אמר, ל"ק: הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, הא דא"ל העבר לי חבית חבית בפרוטה – [מתני' דקתני מותר, כגון העבר לי חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן שדי פרוטה לנהרא, א"נ לא שקיל מיד עובד כוכבים ואינך משתרו, דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך, דכל חדא קנין אגרא באפי נפשא. וברייתא כו' - כל שכרו אסור, כגון דאמר ליה העבר ק' חביות בק' פרוטות, דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי, הלכך כולי אגרא שייך ביה⁶⁵⁸.

שם: (פרק ז' הי''ז):

נמצא בהם דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת.

נמצא בו דינר רע כו', יחליפנו, עיין בה''ה

ועיין ב''מ דף נ''ב ע''ב, האי מאן דקאי אזוזא ע''ש אך הנה בערכין דף כ''א ע''ב מבואר דאשה מקפדת אדמים וכאן הוא אשה, ובזה י''ל נ''מ אם קידשה עצמה ע''י שליח עיין כאן דף י''א ע''א ועיין תוס' קדושין דף מ''ח ע''ב ד''ה דהוה צייר ע''ש.

ביאור ההלכה.

בהמשך להלכה דלעיל -

אם בין מאה הדינרין שנתן לה נמצא מטבע רע, אם יכולה להוציאו ע''י הדחק – יחליפנו, ואם לאו אינה מקודשת.

לפני הראב''ד היתה גירסא ברמב''ם: אם יכולה להוציאו ע''י הדחק – לא יחליפנו והיא מקודשת (כי מטבע שיוצא ע''י הדחק – הוי מטבע, כמדמשמע מהרמב''ם פ''ו מהלכות מכירה נחל יצחק ח''א ססינ''ז), ואם לאו, פירוש, שאינו יוצא ע''י הדחק – אינה מקודשת.

הה''מ מביא את הגירסא שלנו: אם יכולה להחליפו ע''י הדחק – יחליפנו, כלומר, היא מקודשת מיד וצריך להחליפו (מצד דיני ממונות), ואם אינה יכולה להוציאו אינה מקודשת. ראה טור ושו''ע סי' כ''ט שכך פסקו, וכפי שבאר הב''ש וז''ל: ה"ז מקודשת – ויחליף, כן אית' בש"ס וכ"כ הרמב"ם, וכתב הר"ן דחייב להחליף מיהו אין עיכוב בקדושין אם לא החליף, עכ''ל.

רבינו מיישב את הגירסא בדעת הרמב''ם וגם בדעת הה''מ כו', שאם יכולה להוציאו ע''י הדחק – יחליפנו, ואם לא החליף – אינה מקודשת.

והטעם, משום שהגמרא אומרת בערכין שהאשה מקפידה על הדמים שיהיו שלמים וטובים, לכן כאן שהאשה מתקדשת בעצמה, אם נמצא דינר רע - אינה מקודשת עד שיחליף.

כמ''ש לעיל בריש הביאור להלכה זו מ''ש בחדושי המאירי שם וז''ל: ואם יכול לצאת ע''י הדחק הרי זו מקודשת ויחליף, ואם מת עד שלא החליף – אינה מקודשת, עכ''ל. וכתב החזון יחזקאל שם: ולזה נוטה גם לשון הרמב''ם בהלכות אישות פ''ז הי''ז ע''ש.

וכ''כ המאירי שם וז''ל: ואע"פ שאמרו בפרק הזהב נ"ב ב' האי מאן דמוקים אזוזי נפש רעה מקרי אפילו הכי יכול לתבעו בדין להחליפם לו ואף זו אינה מקנה את עצמה אלא במנה יפה ויש מתרצין שהאיש דרכו לחזור בעיירות ובדרכים ומוציאם אבל אשה אין דרכה בכך ומקפדת, עכ''ל.

ומכאן מדייק רבינו, שזה רק אם נתקדשה בעצמה, אבל אם קידשה אביה, או שנתקדשה ע''י שליח קבלה שלה, כיון דאין דרכו של איש להקפיד [והמקפיד על זה מקרי בעל נפש רעה] – האשה מקודשת.

שם: הלכה י''ז:

דברי הרב עם הפענוח.

נמצא בו דינר רע כו', יחליפנו, עיין בה''ה –

נמצא בהן דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ומבואר הוא שם דאמרינן האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת, ותירץ רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק, וזה מבואר.

ועיין ב''מ דף נ''ב ע''ב, האי מאן דקאי אזוזא ע''ש – אמר רב פפא: שמע מינה, האי מאן דמוקים אזוזי – [מעמיד עצמו מלקבלם, כשמוצא בהם פגם] - מיקרי נפש רעה.

אך הנה בערכין דף כ''א ע''ב מבואר דאשה מקפדת אדמים – אומר: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. למה לי למימר על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו? דאיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי – [דניחא ליה לפרוע לבעל חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים שבורים וחסרים שאין דרך סוחרים מקפידין בכך].

ואיכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד. [פורתא פורתא ואיכא לוקח דניחא ליה לפרוע לבעל חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים שבורים וחסרים שאין דרך סוחרים מקפידין בכך].

וכאן הוא אשה⁶⁵⁹.

ובזה י''ל נ''מ אם קידשה עצמה ע''י שליח – [כיון שאיש אינו מקפיד, י''ל שגם אם היה זוז שבור או חסר – מקודשת].

עיין כאן דף י''א ע''א – שכן אשה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר. אמר ליה אביי: אלא מעתה, כגון בנתיה דר' ינאי, דקפדן אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי כו', אי נמי, דשויה שליח⁶⁶⁰.

ועיין תוס' קדושין דף מ''ח ע''ב ד''ה דהוה צייר ע''ש. –

דהוה צייר בבליתא - פי' בקונט' כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט וכשהגיע ליד האשה מצאתו של זהב. ולעיל כי פריך "נמצא"? מעיקרא נמי זהב היה, לא מצי לשנויי מאי נמצא דהוה צייר בבליתא, דהא האשה עצמה מקבלת קידושין א"כ יודעת היא שהוא של זהב, שאם היא סבורה שהוא של כסף, הוי קשיא ליה אמאי מקודשת והא איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא, וכ"ש שהשליח יודע כך דאל"כ טועה הוא ואין הקידושין כלום. ולא שייך התם טעמא דמראה מקום היא לו, אבל הכא שעשאתו שליח לקבל קידושין שייך טעמא דמראה מקום היא לו⁶⁶¹.

פרק ז' הלכה י''ח:

אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאווה להן, אם היו שוין חמשים הרי זו מקודשת משעת לקיחה, ואינן צריכין שומה בשוק ואחר כך תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה, אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה, ואם אינן שוין אינה מקודשת.

אמר לה כו'.

עיין בה''ה

ועיין בירושלמי כאן פ''א ה''ב, גבי מה דס''ל דגבי עבדים אין שוה כסף ככסף, אמר שם דאם עשאן דמים הוו ככסף, ואז לא מקדשה בתורת שוה כסף רק הוה כסף ממש ועיין ב''ק דף י''ד ע''ב דמטלטלין מיקרי כסף וקרקע מיקרי שוה כסף וע''ש דף פ''ד ע''ב ע''ש ועיין בירושלמי שבועות פ''ו ה''ז ודמיו קצובים פרט לעבדים משמע דלא מיקרי כמו מטלטלין לענין זה.

וגם נ''מ אם הך שומא דכאן מבעי ג''כ לשום לענין זה ועיין בערכין דף כ' ע''א גבי אמדוהו מאליו מהו וע''ש דף ה' ע''א דגבי שדה אחוזה מיבעי ליה אם הקדישה למזבח אם פודה בחמשים שקל כסף, וגבי ערך לא מבעי ליה זה ע''ש והטעם משום דמספקא ליה אם דמי שדה אחוזה שאמרה תורה הוא שויה או רק גזירת הכתוב וזה תליא בהך דב''מ דף ס''ח ע''א ע''ש

ועיין במש''כ התוס' כאן דף ה' ע''א ד''ה שכן גבי קדושין בקרקע ונראה דקרקע לכ''ע צריך שומא, ועיין בהך דערכין דף כ''ט ע''א גבי קרקע דחו''ל כמו מטלטלי דמי.

דברי הרב עם הפענוח.

אמר לה כו' עיין בה''ה –

ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהיו הקידושין בטלים כיון שלא נשומו קודם קבלתה כמו שפירש"י ז"ל, אלא שאינן חלין עד שיהיו נשומין, ומ"מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא דשיראי לא צריכי שומא.

ועיין בירושלמי כאן פ''א ה''ב, גבי מה דס''ל דגבי עבדים אין שוה כסף ככסף, אמר שם דאם עשאן דמים הוו ככסף. –

והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים, בכל אתר את עבד שוה כסף ככסף והכא לית את עביד שוה כסף ככסף ? אמר רבי אבא מרי שנייא היא ששינה עליו הכתוב כסף כו', א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה הדא דתימר בשלא עשאן דמים [לא אמרו שאינו נקנה בתבואה וכלים, שאין דמיהם קצובים], אבל אם עשאן דמים ככסף הוא [אם שומתם ידועה - דינם ככסף]⁶⁶².

ואז לא מקדשה בתורת שוה כסף, רק הוה כסף ממש⁶⁶³.

ועיין ב''ק דף י''ד ע''ב דמטלטלין מיקרי כסף, וקרקע מיקרי שוה כסף –

אלא אמר רב אשי שוה כסף - דהיינו קרקעות, והכי משמע שוה כסף ישלם ולא כסף עצמו, והני כולהו מטלטלים ועבדים ושטרות - כסף נינהו, דמצי לאמטויינהו ממתא למתא ומזדבני⁶⁶⁴.

וע''ש דף פ''ד ע''ב ע''ש – [אדם באדם ואדם בשור נמי פוק חזי היכא מזדבני עבדי בשוקא⁶⁶⁵.

ועיין בירושלמי שבועות פ''ו ה''ז ודמיו קצובים פרט לעבדים – ...ויש לו דמים - פרט לשטרות, ודמיו קצובין - פרט לעבדים, ובמטלטלין - פרט לקרקעות כו'. –

משמע דלא מיקרי כמו מטלטלין לענין זה.

[ר''ל שעבדים וקרקעות אינם כסף ממש אלא רק שוה כסף].

וגם נ''מ אם הך שומא דכאן מבעי ג''כ לשום לענין זה⁶⁶⁶. ועיין בערכין דף כ' ע''א גבי אמדוהו מאליו מהו – (האומר דמי עלי צריך אומדנא ע''י עשרה כו'), אמדוהו מאליו, [בלא שום צורך אלא לשום דברים בעלמא, ועשרה היו שם מהו], מהו? מי אמרינן: הא אמיד מאליו וקאי, או דלמא בעינן כוונה לאומדנא?⁶⁶⁷.

וע''ש דף ה' ע''א דגבי שדה אחוזה מיבעי ליה אם הקדישה למזבח אם פודה בחמשים שקל כסף, וגבי ערך לא מבעי ליה זה ע''ש –

בעי רב אשי: הקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח, מהו? מי אמרינן: לא אשכחן שדה אחוזה דמיפרקא אלא בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, או דלמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשויו? תיקו. [שדה אחוזה דמיפרקא - דהא לא אשכחן שדה אחוזה אלא לבדק הבית, דסתם הקדישות לבדק הבית הלכך כי פריש לה למזבח לא פריק לה נמי אלא בהכי, או דלמא לא אשכחן למזבח אלא בשויו דהא לא אשכחן קראי למזבח אלא בבהמות, והנהו ודאי לא נתנה תורה קצבה לפדיונן אם הוממו, והכא נמי אמרינן בשויו תיקו.

והטעם משום דמספקא ליה אם דמי שדה אחוזה שאמרה תורה הוא שויה או רק גזירת הכתוב⁶⁶⁸, - וזה תליא בהך דב''מ דף ס''ח ע''א ע''ש –

אמר מר זוטרא: טעמא דמאן דאכיל בנכייתא - מידי דהוה אשדה אחוזה. שדה אחוזה, לאו אף על גב דקא אכיל פירי טובא, אמר רחמנא קא פריק לה בארבעה זוזי, הכא נמי לא שנא. ומאן דאסר - אמר לך: שדה אחוזה הקדש היא, ורחמנא אוקמיה אפדיון. [התם לאו הלואה - בפדיון תליא מילתא, ורחמנא אוקמיה אהאי פדיון, ואמר: בהכי נפרוק]. הכא - הלואה היא, ומיחזי כרבית.

ועיין במש''כ התוס' כאן דף ה' ע''א ד''ה שכן גבי קדושין בקרקע –

וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות שאינן מוציאות אפ"ה מכניסות, פי' דאדם יכול לקדש אשה בקרקע ואינה מתגרשת בקרקע כו'.

ונראה דקרקע לכ''ע צריך שומא⁶⁶⁹, ועיין בהך דערכין דף כ''ט ע''א גבי קרקע דחו''ל כמו מטלטלי דמי. – ואין שדה החרם נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כו', והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה (שהחרים שדהו ורב יהודה הורהו לפדותה כו'), מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי⁶⁷⁰.

פרק ז' הלכה י''ט:

איש ואשה שהיו עסוקין בדברי אירוסין הוא אומר במאה דינרים אקדש אותך והיא אומרת איני מתקדשת לך אלא במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו סתם, אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש.

איש ואשה כו'.

עיין ירושלמי דשביעית פ''ח ה''ח גבי סיאה ואזוב ע''ש בסוף ה'. –

ה''א: המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין כו', אם המוכר תובע ללוקח יעשו כדברי הלוקח, ואם הלוקח תובע למוכר יעשו כדברי המוכר כו'.

דגם היכא דנ''מ לענין איסור אמרינן כן⁶⁷¹.

ועיין ב''מ דף ע''ז ע''א ע''ש –

אמר מר: שמין להם את מה שעשו, כיצד? היה יפה ששה דינרים - נותן להם סלע. קא סברי רבנן: יד פועל על העליונה. או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. פשיטא, - לא צריכא, דאייקר עבידתא ואימרו פועלים, ואזל בעל הבית ופייסינהו [הרבה תחנונים], מהו דתימא; מצו אמרי ליה: כי מפייסינן - אדעתא דטפת לן אאגרא, קא משמע לן; דאמר להו: אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה כו'⁶⁷².

פרק ז' הלכה כ''ג:

המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם.

המקדש על תנאי כו' אעפ''י כו'.

עיין מש''כ רבינו ז''ל בפירוש המשניות דמנחות פי''ב על הך דהרי עלי מנחה מן השעורים וס''ל דהך דאמר שם באומר אילו הייתי יודע, לא הוה נדר חדש רק נדר מעיקרא וע''ש דף פ''א ע''ב גבי הך שמור ושמעת ובמה דפליגי שם אביי ורבא אם הלחם של תודה הוא מגדר הנדר של תודה, או הוא ממילא ועיין בירושלמי פ''א דנזיר ה''א ופ''ב ה''ד ע''ש ועיין מה שכתבתי בזה בדברי רבינו בהל' נזירות ובהל' מעשה הקרבנות ע''ש.

ביאור ההלכה.

נ''ל שרבינו רוצה לבאר כאן, מדוע אם ביטל התנאי מקודשת למפרע.

כמ''ש הר''ן כתובות ל''ג ע''ב ז''ל: וא"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה? בשלמא במתנה באומר ע"מ שתתני לי מאה זהובים מצי מחיל, דה"ל כאילו אמר לה הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי, אבל הכא כי מחיל מאי הוי? והרי אם היו עליה נדרים נתבטלו הקדושין מיד, יש לומר דכיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או שיראה במומין, וכל שלא הקפיד בהם - מקודשת כדאמר לקמן גבי מומין ראה ונפייס הוא, ומיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע"פ שחזר אחר כך ומחל כו', עכ''ל לעניננו.

וע''ז מפרש רבינו שהמבטל תנאי הוי כמו האומר אם הייתי יודע כו' הייתי מקדש באופן אחר כו', דאז אינו מתחרט מעצם הקדושין אלא מהתנאי או האמירה שאמר כו', כדלקמן.

הלכה כ''ג:

המקדש על תנאי כו' אעפ''י כו' עיין מש''כ רבינו ז''ל בפירוש המשניות דמנחות פי''ב על הך דהרי עלי מנחה מן השעורים – [ודע כי האדם הזה שנדר אם אמר חשבתי שהדברים הללו שאמרתי אפשריים ואלמלי כן לא הייתי מחייב את עצמי כלום, הרי זה אינו חייב כלום. ודברי חכמים במשנה זו הם באדם שאמר אלו ידעתי שלא תהא מנחה אלא באופן כזה לא הייתי מחייב את עצמי אלא כך כפי הראוי, זהו החייב להשלים הקרבן].

וס''ל דהך דאמר שם באומר אילו הייתי יודע זה [אם הייתי יודע הייתי אומר כראוי] - לא הוה נדר חדש, רק נדר מעיקרא [אין הנדר מתבטל או משתנה כו', אלא חייב לקיים נדרו אשר נדר מתחילה ולעשות כהלכה]. וע''ש דף פ''א ע''ב גבי הך שמור ושמעת – [האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים, ואמרו לו: הבא תודה ולחמה וזבח ונסכים, ואומר: אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, כופין אותו ואומר לו: שמור ושמעת כו', מאי שמור ושמעת? אמר אביי: שמור - הבא תודה, ושמעת - הבא לחמה. רבא אמר: שמור - הבא תודה ולחמה, ושמעת - שלא תהא רגיל לעשות כן – [לנדור תודה בלא לחם].

ובמה דפליגי שם אביי ורבא אם הלחם של תודה הוא מגדר הנדר של תודה, או הוא ממילא⁶⁷³.

ועיין בירושלמי פ''א דנזיר ה''א – [אלא כי נן קיימין באומר אחד מכל הלשונות הללו נזרתי אם תופש אחד מהן נזירות - תחול עליו נזירות, ואם לאו לא תחול עליו נזירות, אמר לו שמור ושמעת].

ופ''ב ה''ד ע''ש – [הרי ששייר תגלחת טומאה רבי שמעון פוטר שנייא היא משום פתיחת נדר אם משום פתיחת נדר אמור דבתרה הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר רבי שמעון אומר אינו פתיחת נדר ורבנין אמרין פתיחת נדר הוא למה מפני שהוא כתולה נדרו בחיו ניחא לשתות יין ליטמא למתים אומנותו קובר מתים]. ועיין מה שכתבתי בזה בדברי רבינו בהלכות נזירות ובהלכות מעשה הקרבנות ע''ש⁶⁷⁴.

שם: פרק ז' הלכה כ''ג:

וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן הקידושין הפסולין, חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה.

חזקה שאין אדם מישראל הכשרים. הנה כאן דייק רבינו ז''ל "הכשרים", ועיין לקמן בהלכות גירושין פ''י ובהלכות נחלות פ''ד

ומש''כ רבינו ז''ל במסכת עדיות פ''ד מ''ז בפירוש המשניות ע''ש

ושם לא כתב רבינו "הכשרים", ועיין בתוספתא סוטה ספי''א כשם שלא היו קדושיה קדושין גמורין כך לא היו נשואיה נשואין גמורין

והטעם דהקדושין לא הויא קדושין משום דהויא מלוה, ועיין בסנהדרין דף י''ט ע''ב –

וצ''ל דכאן הטעם לא משום מש''כ רבינו בפירוש המשניות הנ''ל רק משום איסור פנויה ולשיטת רש''י אז עדיין לא גזרו עיין רש''י ברכות דף כ''ב ע''א ויבמות דף ס''ט ע''ב ע''ש.

משא''כ גבי מגרש את אשתו ולנה עמו דזה הוה גדר מחזיר גרושתו. ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות גירושין פ''א ה''ה ע''ש ופ''ח ה''ב ופ''ט הכ''ה ע''ש.

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק שהמקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה כו' שאין קדושיו קדושין, אם חזר ובעל סתם בפני עדים – צריכה גט, כי אין אדם "מישראל הכשרים" עושה בעילתו בעילת זנות, והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה.

וכן בהלכות נחלות אודות בן שנולד מהשפחה, ג''כ אומר הרמב''ם: "אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות", אז אנו אומרים שאינו בועל בעילת זנות כו', ומסתמא שחרר את שפחתו, ולכן נחשב הבן כשר והוא יורש.

בהלכות גרושין אומר הרמב''ם סתם: המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים כו' הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל לא לשם זנות שאין אדם כו', ולא אומר "הכשרים", מדוע?

מבא רבינו בכמה מקומות, שרק במחזיר גרושתו, יש דין שאם נשארה בביתו היא נעשית ממילא א''א, [דאם אחר גרושין דרה היא בבית שלו – הוה זה גדר חזרה, בגדר מסרה לרשות הבעל, דעדיין שם בעל עליו כו' צפ''ד ג'] - ואם התייחדו בפונדק בפני עדים, אמרינן הן עדי יחוד הן עדי ביאה, וחזקה שבעלה לשם אישות כי אין אדם עושה בעילת זנות במקום שיכול לעשות בעלת מצוה.

משא''כ בשאר נשים צריך לדעת בבירור שבעל לשם אישות, לכן רק אם הוא אדם כשר המקפיד אף על דקדוקי מצוות, אבל בסתם אדם לא אמרינן חזקה זו, ואינה צריכה גט.

מקשה רבינו שהרי בתוספתא שאלו כיצד נשא דוד שתי אחיות (מירב ומיכל) בחייהן, ותירצו שקדושי מירב היו פסולין משום שקידש במלוה, וא''כ גם נשואיה לא היו נשואין גמורין, ובמילא מותר באחותה כו', והרי הרמב''ם פוסק שאם קידש בקדושין פסולין וחזר ובעל צריכה גט כי אינו עושה בעילת זנות כו'.

וא''כ הדרה קושיא לדוכתא, איך נשאה דוד?

מבאר רבינו, שיש שני טעמים לחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, א' - הוא משום איסור פנויה,

והב' – כדי לקיים מצוה (בעילת מצוה) כמ''ש הרמב''ם בפירוש המשניות. שכוונת הרמב''ם לומר שזה לא מצד כשרות וצדקות, אלא כמו הגדר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה (צפ''ד סי' ג').

התוספתא ס''ל שהטעם הוא משום איסור פנויה, ובימי דוד עדיין לא גזרו על הפנויה, במילא לא חשש דוד...

פרק ז' הכ''ג:

חזקה שאין אדם מישראל הכשרים. הנה כאן דייק רבינו ז''ל "הכשרים", ועיין לקמן בהלכות גירושין פ''י – [הלכה י''ז:

המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל לא לשם זנות, ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה, לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני].

ובהלכות נחלות פ''ד – הלכה ו':

מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים, או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו, אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו, ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואחר כך ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו, ואם משאר הדיוטות הוא ואין צריך לומר אם היה מן המפקירין עצמן לכך, הרי זה בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו, ואם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת, וזה הוא הדין שיראה לי שהוא הולך על עיקרי הקבלה, ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד, ויש מי שהורה שאפילו ליורשו לא נחלוק בישראל ואין ראוי לסמוך על דבר זה.

ומש''כ רבינו ז''ל במסכת עדיות פ''ד מ''ז בפירוש המשניות ע''ש –

המגרש את אשתו ולנה אמו בפונדקי - ואמרו ולנה עמו בפונדקי, בתנאי שיהו שם שני עדים שנתיחדה עמו. בית הלל אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכאלו נבעלה בפניהם ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעלה לשם קדושין והרי קדשה בפניהם בביאה. ובית שמאי אומרים עד שיעידו שני עדים בבעילה. וכבר קדם זה בשמיני דגטין. ופירוש גס בה, רגיל בה. וענין אמרם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שאין האדם בועל בפני עדים בעילה לשם זנות והוא יכול שתהיה שלא לשם זנות. והבן זה שהוא נפלא ונפתרים בו סתומות.

ושם לא כתב רבינו "הכשרים"⁶⁷⁵.

ועיין בתוספתא סוטה ספי''א כשם שלא היו קדושיה קדושין גמורין כך לא היו נשואיה נשואין גמורין – [הלכה י''ח: שאלו תלמידיו את ר' יוסה היאך נשא דוד אחות אשתו אמר להן לאחר מיתת מרב נשאה. ר' יהושע בן קרחה אומר שלא היו קדושיו קדושין גמורין [שנ' תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי וגו' כשם שלא היו קדושיו קדושין גמורין] כך לא היו נשואיו נישואין גמורין.

והטעם דהקדושין לא הויא קדושין משום דהויא מלוה, ועיין בסנהדרין דף י''ט ע''ב –

שאלו תלמידיו את רבי יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? כו', רבי יהושע בן קרחה אומר: קידושי טעות היו לו במירב, שנאמר כו', מאי קידושי טעות? דכתיב: והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול וגו'. אזל קטליה. אמר לו: מלוה אית לך גבאי, והמקדש במלוה - אינה מקודשת⁶⁷⁶.

וצ''ל דכאן הטעם לא משום מש''כ רבינו בפירוש המשניות הנ''ל [שכל שבידו לבעול בעילת מצוה כו', וכפי שמפרש רבינו שכוונת הרמב''ם לומר שזה בגדר של אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אלא], רק משום איסור פנויה [אינו רוצה לעבור על איסור פנויה ולכך מכוון לשם קדושין], ולשיטת רש''י אז עדיין לא גזרו [ולכן דוד לא חשש לבעול לשם קדושין, כי לא היה אז איסור פנויה], עיין רש''י ברכות דף כ''ב ע''א – [שתבע אשה - אותה אשה פנויה היתה, וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה].

ויבמות דף ס''ט ע''ב ע''ש – אמר רבא כו', ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא - בתרא דידיה שדינן ליה, [ואע"ג דלדידיה איסורא ככולי עלמא דגזרו על יחוד של פנויה כו'], הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא - לא כל שכן⁶⁷⁷.

משא''כ גבי מגרש את אשתו ולנה עמו דזה הוה גדר מחזיר גרושתו⁶⁷⁸. ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות גירושין פ''א ה''ה ע''ש – לא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר.

ופ''ח ה''ב – כל המגרש על תנאי בין שאמר מעכשיו בין שאמר אם יהיה ואם לא יהיה הרי זה לא יתיחד עם אשתו כל זמן שלא נתקיים התנאי אלא בפני עד, ואפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה או בנה הקטן מפני שאינה בושה מלשמש בפניהם, והדבר ידוע שאם נתיחד עמה בפני שני עדים כאחד אפילו לאחר שנתקיים התנאי הרי זו ספק מגורשת⁶⁷⁹, שמא נבעלה ובטל הגט כמו שיתבאר בהלכות אלו.

ופ''ט הכ''ה ע''ש –

נתייחד עמה אחר שאמר להן לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו, וקל וחומר הדברים אם הגט שניתן לה לידה כשנתייחד עמה נפסל הגט שמא בעל קל וחומר לזה שלא נכתב, ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט.

פרק ח' הלכה ד':

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאני יודע לקרות, צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אנקלוס הגר, ואם אמר לה על מנת שאני קראה צריך להיות יודע לקרות תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה.

האומר לאשה כו'.

שאני יודע לקרות וכאן ברישא לא כתב רבינו בדקדוק יפה, משום דהיכא דהוא קורא בשביל עצמו, לא להוציא את הרבים - אז אין צריך דקדוק.

עיין מש''כ הראב''ד ז''ל בפ''ב מהלכות ק''ש ה''ט –

השגת הראב"ד: כיצד ידקדק יזהר כו' עד ולא יניד הנח ולא יניח הנד, לפיכך צריך ליתן ריוח כו' עד הכנף פתיל. כתב הראב"ד ז"ל א"א: לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא"ו וכן אם יטעים יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה.

אבל בשצריך לקרות משום מצות קריאה [להוציא את הצבור] - אז צריך דיוק יפה. ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות תפילה פי''ב ה''ו ע''ש – [קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק].

ובירושלמי פ''ב דמגילה ה''ה – צ''ל ה''ב: תני אין מדקדקין בטעיותיה רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתיבין קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מינהון רבי יוחנן הוה קרי כולה יהודים. ע''ש⁶⁸⁰.

פרק ח' הלכה ו':

המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה, הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו.

המקדש את האשה כו'.

עיין בירושלמי דאמר שם מקודשת אפילו בעדים ר''ל אף אם אמר זה בפני עדים כיון שלא התנה זה בפניה בגדר תנאי לא הוה תנאי.

ועיין בהך דב''ק דף ק''ג ע''א ואם אמר ע''מ כו' פשיטא לא צריכא כו' ורבינו ז''ל בפ''ב מהלכות שלוחים לא הביא זה ומשמע דס''ל דכל כמה דלא התנה עמה ממש לא הוה תנאי.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות מכירה פי''א סוף הי''א ע''ש בדברי הכ''מ ועיין ב''מ דף ס''ז ע''ב ע''ש ברש''י ותוס' ד''ה והלכתא ובדברי רבינו שם ובתוס' ב''ב דף מ''ט ע''א ע''ש.

ביאור ההלכה.

מבאר רבינו, שהמקדש על תנאי צריך שיהיה התנאי בפני האשה, וכן האשה שמתנה צ''ל בפניו, אבל אם התנה שלא בפניה, אפילו בפני עדים – אין זה תנאי והיא מקודשת. וכן הדין בכל תנאי, אף במכר כו' – אם לא התנה בפניו – אין זה תנאי.

בשו''ת צפ''ד סי' ע' מבאר שתנאי בקדושין שונה הוא מתנאי במכר ושאר דברים, שבמכר אם דברו אז כך וכך, אפילו אם לא התנו במפורש – הוה תנאי⁶⁸¹, משא''כ בקדושין אפילו אם דיבר עם האשה בזמן הקדושין על תנאו – אם לא התנה מפורש – לא הוי תנאי והיא מקודשת. ומוכיח כן גם מרש''י קדושין ס''ד ע''א: בשעת קידושין אמר יש לי בנים - כדי שלא תדאג מן הייבום ותתרצה לו, ומיהו כשקידשה לא אמר על מנת, עכ''ל.

חזינן דלא אמרינן כיון דאמר כך – אדעת זו מקדשה. אלא א''כ התנה מפורש.

והטעם: "משא''כ בקדושין דזה "ממילא" – אז כל זמן שלא התנו מפורש לא הוי תנאי".

קדושין נפעלים ממילא.

בהלכות תרומות דף מ''ז טור א' כותב רבינו: "פעולה של אירוסין הוא בגדר דין ועצם, ונפעל ממילא". להבנת הדברים ראה מש''כ בספרי בפ''ו הט''ז מהלכות גירושין וז''ל:

בטעם הדבר מדוע בגיטין וקדושין אי אפשר לחזור בתוך כדי דבור, וגם גילוי מילתא לא מועיל, מבאר רבנו בצפ''ד סי' ע''ה. שחלות הקדושין או הגירושין הם דין תורה, שגזירת הכתוב היא שאם האדם עושה פעולות אלו (נתן שוה פרוטה ואמר הרי את מקודשת, או שכתב ונתן הגט) - האשה מקודשת או מגורשת, לכן לא משנה מה היה בדעתו, או שהוא מתחרט, כיון שעשה את הפעולה – המעשה נפעל.

בצפ''ו סי' רע''א:

כיון דבשעת קדושין שתק – הוי מקודשת כו', ולא מהני שום דבר לעקור, ואין צריך כוונה כלל, רק כיון שקידש כמו דרך התורה – הויא אשת איש גמורה, ומשום אונסא גמר ומקני, עיין כתובות דפ''ב ע''א הרוצה למכור כו' – פ''א ע''ב: ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא, בעי אחוה למפסלה לה בגיטא מיניה, א"ל: מאי דעתיך? משום נכסי, אנא בנכסי פליגנא לך. אמר רב יוסף: כיון דאמור רבנן לא ליזבין, [ומה שעשה זה שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר], אף על גב דזבין לא הוה זביניה זביני, דתניא: מי שמת, והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה, אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה - לא ימכור, שכל נכסיו אחראין לכתובתה. אמר ליה אביי: וכל היכא דאמור רבנן לא ליזבין, אף על גב דזבין לא הוה זביניה זביני? והתנן, בית שמאי אומרים: תמכור, ובית הלל אומרים: לא תמכור, אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה - קיים

חזינן דהוי גט⁶⁸².

ועד''ז כותב רבנו (צפ''ו רס''ז), בענין שאין תנאי בנשואין: "שיש שני דברים בגט וכן בקדושין, שנים בידי אדם על פי דין תורה, ואחד גזירת הכתוב: לעשות הדבר לגט, ולגרשה, זה ע''י הבעל, אבל מה שנתגרשה - זה גזירת הכתוב, ובזה ליכא תנאי וכן ביטול בתוך כדי דבור". עכ''ל⁶⁸³.

בשו''ת שלמת יוסף סי' כ''ז נשאל רבינו:

בענין החתן שהשיב לאבי הכלה עוד קודם התנאים, שיש לו משרה שמקבל כך וכך לחודש, ובאמת אינו כן, אם יש לחוש לקדושי טעות, דהכלה שהגיד לה כן אביה – רק אדעתא דהכי נתרצית להתקדש כו'.

וענה רבינו כמ''ש כאן, שהיא ודאי מקודשת כיון דלא התנה במפורש וכו', וז''ל:

וח''ו להעלות זה על הדעת, כי זה רק גדר פטומי מילי, ועיין במ''ש רש''י ב''מ דס''ו ע''א – [צריך למיקנא מיניה - דאי לא קני מיניה - דיבורא בעלמא הוא, ויכול לומר: לא אשנה מן המנהג].

ותוס' שם. ושם רק בגדר ממון [יש דעה שמספיק דיבור והבנה בעלמא אף ללא תנאי מפורש].

וכן לגדר גט [צריך תנאי מפורש לכ''ע כמו בקדושין]. ועיין מש''כ רש''י קדושין דס''ד ע''א ד''ה בשעת, ע''ש – [בשעת קידושין אמר יש לי בנים - כדי שלא תדאג מן הייבום ותתרצה לו ומיהו כשקידשה לא אמר על מנת].

וב''ק דק''ג ע''א [כדלקמן], וכמה מקומות בזה מלא וגדוש דכל שלא אמר על מנת – לאו כלום הוא.

וכן בירושלמי קדושין פ''ג דאפילו אמר בעדים, כל זמן שלא התנה תנאי – לא הוה שום גדר תנאי, והוה אשת איש גמורה. ועיין בתוס' ב''מ דס''ז ע''ב ד''ה והלכתא וכמה מקומות בזה כו', ואל ידבר עוד בזה, כי עי''ז תתהוה תקלה וירבה ממזרים כו'. עכ''ל שם וכדלקמן.

הלכה ו':

דברי הרב עם הפענוח.

המקדש את האשה כו'.

עיין בירושלמי דאמר שם מקודשת אפילו בעדים – פ''ג הלכה ד': ר"מ אומר כל תנאי כו' ר' לעזר אומר מקודשת אפילו בעדים [אף על פי שיש עדים שיודעין שכך היתה דעתו כגון שאמר להם קודם הקידושין אני רוצה לקדש אשה זו להיותה כהנת מ"מ כיון שקדשה סתם ה"ל דברים שבלב ומקודשת אף על פי שהיא לויה: קרה''ע] - ר''ל אף אם אמר זה בפני עדים כיון שלא התנה זה בפניה בגדר תנאי - לא הוה תנאי.

ועיין בהך דב''ק דף ק''ג ע''א ואם אמר ע''מ כו' פשיטא לא צריכא כו' –

אמר מר: הלוקח שדה בשם חבירו - אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי כו', ואם אמר לו על מנת - כופין את המוכר למכור. פשיטא, לא צריכא, דאמר להו לסהדי קמיה דידיה: חזו דשטרא אחרינא קא בעינא, מהו דתימא מצי א"ל: אמינא שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת, קא משמע לן דאמר ליה: להכי טרחי ואמרי להו לעדים קמך, דמינך הוא דקא בעינא.

ורבינו ז''ל בפ''ב מהלכות שלוחים לא הביא זה – ה''ה: ראובן שקנה שדה משמעון ואמר לו ללוי קניתי אותה וכתב שטר מכר בשם לוי וחזר ראובן ואמר לשמעון לעצמי קניתיה חזור וכתוב שטר מכר בשמי אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן, ואם התנה עמו בתחלה ואמר לו לעצמי אקנה וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה הרי זה כופהו לחזור ולכתוב שטר אחר בשמו.

ומשמע דס''ל דכל כמה דלא התנה עמה ממש - לא הוה תנאי⁶⁸⁴.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות מכירה פי''א סוף הי''א –

מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר ואמר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של מוכר, מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו, הרי התנאי קיים והלוקח אוכל פירות, ואין בזה אבק רבית שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה.

ע''ש בדברי הכ''מ –

מכר לו סתם ואמר לו הלוקח כשיהיו לך מעות תביאם לי וכו'. כתב הטור ע"ז ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ היאך יאכל (הלוקח) פירות? אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ"ל. ובאמת שדבריו תמוהים והתימה מה"ה שלא ביארם כו' ונ''ל שרבינו מפרש כו', כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור, אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו - פטומי מילי בעלמא הוא. ומ"ש וא"ל הלוקח מדעתו, אורחא דמלתא נקט שאחר גמר המכר אין דרך המוכר להתנות כך, שכבר נסתלקו ידיו מהקרקע, ודרך הלוקח להתנות כן להראות טוב לבבו למוכר שאינו רוצה להחזיק בנכסיו, אלא כשיביא לו מעותיו יחזירנו לו. ובהגהות אשר"י מצאתי שפירש פירוש זה בשם ר"ח כו' ע''ש].

ועיין ב''מ דף ס''ז ע''ב ע''ש ברש''י – צריך למיקנא מיניה - דאי לא קני מיניה - דיבורא בעלמא הוא, ויכול לומר: לא אשנה מן המנהג.

ותוס' ד''ה והלכתא – והלכתא צריך למקנא מיניה - אין לפרש משום דמלוה קאמר מסתלקנא והוי פטומי מילי דלוה איבעי לאתנויי, דא"כ אמאי צריך למיקנא? לימא דלוה יתנה, ונראה דאיירי לאחר שלוה הימנו סתם, דאפי' אם יתנה הלוה צריך קנין שלא יחזור בו, דאי בתחילת הלואה אע"ג דהוי אתרא דלא מסלקי כיון שזה עמד וצווח לא יכול לקנות אלא מה שהוא מקנה לו.

ובדברי רבינו שם –

מלוה ולוה פ''ז ה''ג: מקום שדרכן לסלק המלוה כל זמן שירצה הלוה והתנה עמו המלוה שלא יסתלק עד סוף זמן המשכונא ה"ז אינו יכול לסלקו, היה המנהג שאין המלוה מסתלק עד סוף זמנו וקבל המלוה עליו שיסלק בכל עת שיביא לו מעותיו ה"ז צריך לקנות מידו על כך.

ובתוס' ב''ב דף מ''ט ע''א ע''ש –

על הגמרא, וכדרב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר - אדם מתנה עליה שלא יירשנה, הקשו התוס': ואם תאמר בלא רב כהנא מצי מייתי דמדבר שלא בא לעולם יכול להסתלק מידי דהוה אשאר כסות ועונה (לקמן קכו:) דאר"י בדבר שבממון תנאו קיים, ואפי' ר"מ לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וי"ל שאני התם שעושה תנאי גמור אבל הכא מיירי שאינו אומר דרך תנאי אלא שאומר דין ודברים אין לי בנכסייך. ועוד דהכא שאומר מעצמו ואין האשה מבקשת ממנו ס"ד דהוי פטומי דמילי בעלמא כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף סו. ושם) דלאשה איבעי לה לאתנויי ובעל קא מתני כו'.

פרק ט' הלכה א':

המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערוה כאחת אינן מקודשות, כיצד כגון שקדש אשה ובתה או שתי אחיות כאחת אין אחת מהן מקודשת.

המקדש כו'.

עיין בה''ה ובאמת לשיטת רבינו ז''ל, דס''ל דבין לגבי הקדש ובין לגבי קנין צריך דבר המסויים י''ל דלכך כאן אינה מקודשת משום דלא הוה דבר המסוים איזה מהם קידש.

ועיין בירושלמי תרומות פ''ג דזה הוה מחלוקת ר''י ור''ל אם קדשה לשם תרומה אם לא וכן בפ''ז דדמאי ועיין עירובין דף ל''ז ע''ב משמע דלא קידשה לשם תרומה אך רבינו ז''ל בסוף פי''ג מהלכות תרומות פסק דהוה שפיר תרומה והטעם דאין לומר שהם שוים דהרי בירושלמי פאה פ''ג ה''ט הוה זה בעיא וכבר כתבתי בזה.

וגם למה לא פסק כגמרא דילן דס''ל כר''ל בגמרא דעירובין וצ''ל דס''ל דרק בעירובין שם דאינו יכול לפרש איזה מהם היא תרומה כיון דתלה ע''מ שירדו גשמים, לכך לא הוה דבר המסוים אף באחד ושנים, משא''כ כאן. ועיין בירושלמי יומא פ''ו ה''ג גבי שילחו ביד שנים אם מקרי עתי ועיין תמורה דף כ''ב ע''ב גבי אבודה אם אחד באחד מקרי אבודה ועיין בירושלמי שבועות פ''ד ה''ו גבי משכן שנים שנים אם מקרי יחוד עדים ועיין גיטין דף ס''ז ע''ב גבי הובילו כל חד מנכון ושם דף כ''ט ע''ב אם גבי שליח צריך בפניו ע''ש וברי''ף

ועיין בירושלמי כאן פ''ב ה''ז גבי הך דשחט שתי חטאות ע''ש ועיין במנחות דף ק''ה ע''ב וכבר כתבתי בזה.

ביאור ההלכה.

הכותב לחברו בשטר קרקע מנכסי נתונה לך - או מכורה לך - או שכתב לו כל נכסי נתונים לך חוץ ממקצתם, לדעת הרי''ף והר''י מיגאש והרמב''ם הואיל ולא סיים הדבר שמכר או שנתן לו ואינו ידוע, לא קנה כלום, ואינו יכול לומר תן לי הפחות שבנכסיך, עד שיסיים לו המקום. ולפיכך כל המקנה לחברו דבר אגב קרקע ארבע אמות צריך לסיים לו אותן ארבע אמות שאם לא סיים לו בפירוש לא קנה.

ועיין בגיטין ח' ע''ב חדושי הרמב''ן שדן בזה, וז''ל המאירי שם: ומכאן למדו גאוני ספרד שהמקנה אגב קרקע צריך לסיים את הקרקע, וכמו שאמרו ברב פפא אקנינהו נהליה אגב אסיפא דביתא כו'.

רבינו מבאר בהלכה זו מה שכתב בכמה מקומות, שכן הדין גם לגבי מכירה, הקדש, תרומה, ושעבוד ערב וכו', צריך להיות דבר מסויים וקצוב שהאדם מקנה או מקדיש או משעבד. ואפילו אם מקנה לו אחד מתוך שניים – אם לא קבע איזה מהם – לא קנה.

מטעם זה, בהלכה דידן - המקדש שתי אחיות כאחת – אין אחת מהן מקודשת, כיון שלא הוה דבר מסויים איזו מהן קידש. [אסור לישא שתיהן משום ערוה, והוא קנה שתיהן, אין אף אחת מקודשת כיון שלא סיים איזו מהן קנה].

ז''ל רבינו בתחילת הל' שקלים:

משום דהא מבואר בדברי רבינו ז''ל בהלכות זכיה ומתנה פ''ג ה''ה דצריך לגבי קנין – דבר המסויים, ועיין בעירובין דף נ' ע''א משום דלא סיים אתריה –

מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר שביתתי תחתיו - לא אמר כלום כו', אמר רב: לא אמר כלום כל עיקר, דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל כו', דאמר ליקנו לי בארבע אמות מגו שמונה. מאן דאמר משום דלא מסיים אתריה - הא לא מסיים אתריה כו'.

ובירושלמי פאה פ''ג ה''ט דקמבעי ליה שם גבי [שכיב מרע שאמר] תנו חצי שדה, אם הוה כסיום או לא. ועיין בירושלמי פ''ז דדמאי ה''ה ובעירובין דל''ז ע''ב דגם גבי הקדש ותרומה בעי סיום. ועיין בתרומות פ''ג ה''ב גבי תרומות שני כריים כאחת דהוה מחלוקת ר''י ור''ל [מובא לקמן]. ועיין במעילה די''ג ע''ב גבי ג' לוגין מים – [המים שבכד של זהב - לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחית - מועלין בהן. אמר ר''ל אין מועלין בכולן - שאם יש באותו כד של זהב יותר מג' לוגין אין מועלין בהן, אבל אם יש בכד ג' לוגין לא פחות ולא יותר דאית ביה שיעור ניסוך - מועלין בו. ע''כ. ר''ל אם יש בו יתר מג' לוגין אין מועלין משום דלא הוה דבר המסויים].

ובירושלמי דדמאי שם ועיין בירושלמי דמעשר שני פ''ה ה''ו דלכן אמר ומקומו מושכר לו, משום סיום – [אילו קופתו של רבן גמליאל נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואומר יזכה למעשר שבה כלום עשה עד שיסיים] כו'.

פרק ט' הלכה א':

דברי הרב עם הפענוח.

המקדש כו' עיין בה''ה – המקדש שתי נשים וכו'. משנה וגמרא שם בהאיש מקדש (קידושין דף נ'). ובאמת לשיטת רבינו ז''ל, דס''ל דבין לגבי הקדש ובין לגבי קנין צריך דבר המסויים⁶⁸⁵ -

י''ל דלכך כאן אינה מקודשת משום דלא הוה דבר המסוים איזה מהם קידש.

ועיין בירושלמי תרומות פ''ג דזה הוה מחלוקת ר''י ור''ל אם קדשה לשם תרומה אם לא – עד כדון באומר בתוכו, אמר בו מה? (אמר תרומה הכרי הזה בתוכו, כוונתו לאמצע הכרי והוה דבר המסויים, אבל אמר תרומה הכרי הזה בו מאי) - נישמעינה מן הדא "מעשר שני שבחפץ זה מחולל על המעות הללו" ולא קרא לו שם, רבי שמעון אומר קורא לו שם, וחכמים אומרים לא עשה כלום עד שיאמר בצפונו או בדרומו, הדא אמרה היא תוכו היא בו דברי חכמים, רבי זעירא בשם רבי אבודמא דחיפה בשם רבי שמעון בן לקיש "ונחשב לכם תרומתכם והרמותם" מה מחשבה במסויים אף התורם במסויים, אמר תרומת הכרי הזה [בזה] וזה בזה אמר רבי יוחנן מקום שנסתיימה תרומתו של ראשון שם נסתיימה תרומתו של שיני.

וכן בפ''ז דדמאי –

מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה - למפרעו טבל שתה, אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשאשתה כו' ע''ש⁶⁸⁶.

ועיין עירובין דף ל''ז ע''ב משמע דלא קידשה לשם תרומה –

רבא אמר: שאני התם, דבעינן ראשית ששיריה ניכרין. - אמר ליה אביי: אלא מעתה, היו לפניו שני רמונים של טבל, ואמר: אם ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה, ואם לא ירדו גשמים היום - יהא זה תרומה על זה. הכי נמי, בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום? - וכי תימא הכי נמי - והתנן: תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו, ותרומת מעשר זה בתוכו. רבי שמעון אומר: קרא השם, - שאני התם דאיכא סביביו⁶⁸⁷.

אך רבינו ז''ל בסוף פי''ג מהלכות תרומות פסק דהוה שפיר תרומה –

היו לפניו שני כריים ואמר תרומת שני כריים באחד מהן הרי שניהן מדומעין, היו לפניו שתי סאין וכרי אחד ואמר הרי אחת מן הסאין האלו עשויה תרומה על הכרי הזה הרי אחת מהן תרומה ואין ידוע אי זו היא, היו לפניו שני כריים וסאה אחת ואמר ה"ז תרומה על אחד מן הכריים הללו הרי הוא תרומה ונתקן אחד מהן ואין ידוע אי זה הוא המתוקן מן הטבל.

והטעם דאין לומר שהם שוים⁶⁸⁸, דהרי בירושלמי פאה פ''ג ה''ט הוה זה בעיא – [ובמסיים ובאמר תנו שדה פלוני לפלוני אמר תנו חצי שדה פלוני לפלוני, וחצי שדה פלוני לפלוני כמי שסיים או עד שיאמר חצייה בצפון וחצייה בדרום]. וכבר כתבתי בזה⁶⁸⁹.

וגם למה לא פסק כגמרא דילן דס''ל כר''ל בגמרא דעירובין [לעיל שאין הרמונים תרומה].

וצ''ל דס''ל דרק בעירובין שם דאינו יכול לפרש איזה מהם היא תרומה, כיון דתלה ע''מ שירדו גשמים, לכך לא הוה דבר המסוים אף באחד ושנים, משא''כ כאן⁶⁹⁰.

ועיין בירושלמי יומא פ''ו ה''ג גבי שילחו ביד שנים אם מקרי עתי –

ושלח ביד איש להכשיר את הזר, עתי שיהא עתיד, עתי שיהא מזומן, עתי אף בשבת, עתי אף בטומאה, לא הוא עתיד הוא מזומן? אלא שלא ישלחנו ביד שנים, שילחו ביד שנים מהו שיטמא בגדים ? נישמעינה מן הדא והמשלח לא המשלח את המשתלח, הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים.

ועיין תמורה דף כ''ב ע''ב גבי אבודה אם אחד באחד מקרי אבודה – אמר אביי: נקטינן, אבידה - ולא גנובה, אבידה - ולא גזולה. היכי דמי אבידה? א"ר אושעיא: אפילו אחת בעדרו [שנתערבה לו בעדרו אע"ג דקא חזי לכולהו הואיל ואינו מכיר בה אלא לאחר כפרה הויא אבודה]. ואפילו אחת באחת. [ואפילו אחת - של חטאת באחת של חולין].

ועיין בירושלמי שבועות פ''ד ה''ו גבי משכן שנים שנים, אם מקרי יחוד עדים –

ה''ז: [על המשנה: עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות, שתבואו ותעידוני – הרי אלו פטורים] למה? - משום שאינו יודע בהן? [המשביע בבית הכנסת אינו יודע אם הקהל יודעים עדות או לא ולכן פטורים], או משום שאין מתכוין להן ? [לא התכוון ביחוד לאדם מסוים], מה נפק מביניהון? משכן שנים שנים [ראה שנים שנים הולכין זה אחר זה ואמר לכל שנים ושנים: "משביע אני עליכם אם יודעים אתם עדות"] - אין תימר משום שאינו יודע בהן יודע בהן [גם זה לא יודע בהם בודאי שיודעים עדות וצריכים להיות פטורין וא''כ אמאי נקטה המשנה "המשביע בבית הכנסת"], הוי לית טעמא דלא משום שאין מתכוין להן, וזה שהוא מתכוון לשנים אלו - חייבין.

ועיין גיטין דף ס''ז ע''ב גבי הובילו כל חד מנכון –

אתקין רב יהודה בגיטא דכולכם [בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש שמא יאמר לכולכם איכוין ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקין שיהו כותבין בו כך אמר לנו פלוני כתבו או כולכון או כל חד מנכון כולכון אחד כותב במעמד כולם או כל חד מנכון אפי' אין חביריו עמו]: כתובו או כולכון או כל חד וחד מינכון, חתומו או כולכון או כל תרי מינכון, אובילו או כולכון או כל חד וחד מינכון. אמר רבא: זימנין דגאיז ליה לדיבוריה, ואמר כולכון ולא אמר כל חד מינכון, ואתי לאיפסולי, אלא אמר רבא: כתובו כל חד מינכון, חתומו כל תרי מינכון, אובילו כל חד מינכון.

ושם דף כ''ט ע''ב אם גבי שליח צריך בפניו ע''ש –

אמר רבא, הא ודאי קא מיבעיא לן: כי משוו ב"ד שליח, בפניו או שלא בפניו? [כי משוו ב"ד שליח - מי בעי בפניו דשליח קמא או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו]. הדר פשטה: בין בפניו בין שלא בפניו. שלחו מתם: בין בפניו בין שלא בפניו.

וברי''ף –

ט''ו ע''א: אמר רבא הא ודאי מיבעי לי שליח כי משוי ליה שליח בבית דין בפניו או אפילו שלא בפניו [בתר דבעיא] הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו שלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו⁶⁹¹.

ועיין בירושלמי כאן פ''ב ה''ז גבי הך דשחט שתי חטאות ע''ש –

המקדש אשה ובתה כו' א"ר לעזר באחיות לא קידש ובחטאות כיפר, היך עבידא שחט שתי חטאות לשם חטאת אחד, המזבח בורר את הראוי לו, שתיהן אסורות באכילה. שחט שני אשמות לשם אשם אחד המזבח בורר את הראוי לו שניהן אסורין באכילה.

ועיין במנחות דף ק''ה ע''ב –

אמר ליה רב פפא לאביי, רבי שמעון דאמר: מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא, הא קא מייתי עשרון אחד משני עשרון ולוג אחד משני לוגין, שמעינן ליה לר"ש דאמר: אם הביא עשרון אחד משני עשרונות ולוג אחד משני לוגין - יצא⁶⁹². ומיקמץ היכי קמץ? דמתני ואמר: אי חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו אמרי, דקא קמיצנא מחלות ליהוי אחלות, דקא קמיצנא מרקיקין ליהוי ארקיקין, אי מחצה רקיקין ומחצה חלות אמרי, דקא קמיצנא מחלות ליהוי אמחצה חלות ומחצה רקיקין, ודקא קמיצנא מרקיקין ליהוו אמחצה רקיקין ומחצה חלות. והא בעי מיקמץ חד קומץ מחלות.

וכבר כתבתי בזה. עיין לעיל פ''ה ה''ט.

פרק ט' הלכה ב':

קידש נשים רבות כאחת ואמר הרי כולכם מקודשות לי והיו בהן שתי אחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן אין אחת מכולן מקודשת, ואם אמר להן הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מאחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן.

קידש נשים רבות כאחת וכו'.

עיין במש''כ ה''ה ז''ל והנה באמת זה תליא בהך מחלוקת דב''ש וב''ה בירושלמי דתרומות פ''א ה''ד דב''ש ס''ל תרומות עצמן בהן וב''ה ס''ל דגם תרומת עצמן ליכא.

וע''ש במה דפליגי חזקיה ור''י שם דחזקיה ס''ל דרק בזיתים על השמן אז ס''ל לב''ש תרומת עצמן בהם, משום דהא מן התורה הוה תרומה רק דרבנן הפקיעו, כמבואר בירושלמי דגיטין פ''ד לכך עכ''פ לגבי עצמן הויא תרומה, אבל בשאר דברים גם ב''ש מודו כיון דאמרם בדיבור אחד בטלה כולה.

וזהו מה דר''ל בירושלמי שם בסוף ה''ה על דעתיה דחזקיה ד''ה. כן צריך להיות [הכי גרסינן] ר''ל דאף ב''ש מודו בזה דלא הוה תרומה כלל.

וע''ש בפ''ג ה''ה ופ''ד ה''ה מבואר ג''כ שם בירושלמי כן בהך דחזקיה ור''י, ועיין בהך דנדרים דף כ''ה ע''ב בהך דב''ש וב''ה שם ועיין בהך דזבחים דף ל' ע''א בהך דאביי ורבא (ובירושלמי פ''ז דדמאי ה''ו וט''ס שם ונחלף). ועיין תוספתא מכות פ''ד דבדבור אחד מה שהדין עושה אי אפשר לחלוק הדבר למחצה ועיין בהך דערכין דף כ' ע''א

ודף ח' ע''א גבי שני ערכיי ושני דמי עלי כיון דבבת אחת נדר ע''ש

אך שם שאני כיון שאמר שני ושני דהוה גדר מנין, ע''כ צריך להיות זה אחר זה, משא''כ אם אמר ערך אלו אז ודאי הוה בת אחת.

ועיין שם דף ד' ובתוספתא שם פ''ב האומר ערכן של עשרה עלי ע''ש דאמר מביא ערך עני ור''ל באומר ערך אלו, דאל''כ זה תליא בבעיא דערכין הנ''ל

ובירושלמי פ''ז דדמאי ה''ו אמר שם תחת שני ולא תחת אלו וט''ס שם ונחלף ועיין בתמורה דף כ''ו ע''ש ובזה אתי שפיר הך דקדושין דף ז' ע''ב גבי שני חצייך בפרוטה מהו ודברי רבינו לעיל פ''ג מהלכות אישות ה''י ע''ש בהשגות משום דכיון דאמר לה בגדר מנין הוה כמו מתחילה אחד ואח''כ שני.

ועיין בנדרים דף ס''ט ע''ב ע''ש גבי קיים ומופר ליכי בבת אחת ע''ש בהגירסות ובירושלמי שבועות פ''ג

ופ''ה דאז חל חלים כולם, או לא חלים כלל.

ועיין בירושלמי כתובות פי''א ה''א מה דבעי ר' יודן אמר שרפוני ועיבדו בי ותנו ועיין מש''כ ה''ה ז''ל בהלכות זכיה ומתנה פ''י הי''ד ע''ש בשם הרשב''א מה שהביא מן התוספתא גבי אם אמר יש לי נכסים כך וכך ביד פלוני ע''ש אך בתוספתא שם איתא ואח''כ

והויא כמו שתלן זה בזה בנדרים דף כ''ו ע''ב

ועיין בהך דביצה דף כ' ע''א גבי ההוא ש''מ ובנדרים דף מ''ח ע''א בהני תרי לישני ע''ש בר''ן ועיין בירושלמי פי''א דכתובות ה''ה עד כדון שמכרן ב''ד שטרות כו' ובירושלמי שבועות פ''ד, גבי הך דהיו שם שתי כיתי עדים ועיין ב''ב דף קכ''ט ע''א בהך דר''י ור''ל ור''א

ובגיטין דף מ''ב ע''א בתוס' ד''ה הא דאמר ובר''ן שם פ''ב דגיטין גבי עציץ וזרעים ע''ש בזה.

ביאור ההלכה.

הרמב''ם פוסק בהלכות מכירה פכ''ב הי''ב כמו רב נחמן: המקנה למין ממיני חיה לא הקנה כלום כו', אמר לו קנה את ובהמה זו כו' - קנה מחצה. (ולא כרב ששת שסובר שהאומר לחבירו קני את וחמור – לא קנה).

ואילו כאן פוסק הרמב''ם: קידש נשים רבות כאחת ואמר הרי כולכם מקודשות לי והיו בהן שתי אחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן אין אחת מכולן מקודשת. הרי שפוסק כרב ששת.

ואכן מטעם זה, הרמב''ן בקדושין נ''א פוסק גם בקדושין כרב נחמן, שכולן מקודשות חוץ מהאחיות, וז''ל:

ותמהני על ר' שמעון בעל הלכות גדולות ז"ל שכתב בפסק הלכה ואוקימנא למתני' כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי דאי לאו הכי את וחמור הוא ולא קנה, ויפה עשה רבינו הגדול שכתב משנתנו כפשטה, עכ''ל.

הה''מ תירץ שהרמב''ם מחלק בין אם אמר קני את וחמור, (שאז אע''פ שהחמור לא שייך לקנות – האדם קונה כדרב נחמן), לבין האומר בדבור אחד "כולכם", שאז אם לא קנו כולם – אף אחד לא קנה.

וז''ל הריטב''א שם:

ולדבריהם ז"ל אית לן למימר דכי אמרינן דאת וחמור קנה מחצה, היינו כשמחלק בלשונו מקבלי המתנה באומר נכסי לך ולבניך, או לך ולפלוני ופלוני, דכיון דהכי הוא לא ערבינהו בזכייתם, ואע"ג דהאי לא קני - אידך קני, אבל כשמערבם כולם בלשונו שאומר נכסי לכולכם הרי עירבם ואין דעתו שיקנה זה יותר מזה, ואי לא קני חד מינייהו - לא קנו כולהו.

רבינו מביא מקור לתירוץ זה מהירושלמי, שאם מונחים לפניו פירות שהביאו שליש, ולצידם פירות שלא הביאו שליש, ולקח מפירות שהביאו שליש ואמר הרי זה תרומה על הכל – אין תרומתו תרומה כלל, והכל נשאר טבל אף הפירות שכן הביאו שליש, מטעם - "כיון דאמרם בדיבור אחד בטלה כולה". "דבדבור אחד, מה שהדין עושה אי אפשר לחלוק הדבר למחצה".

ועוד חוקר רבינו, האומר סכום "גדר מנין", דהיינו שאומר שני ערכי עלי וכדומה, האם כוונתו לזה אחר זה, קודם יחול אחד ואח''כ השני, ז''א שהפרט הוא נפרד בפני עצמו, קודם אחד ואח''כ שנים ואח''כ שלושה, או שהפרטים במספר אינם נפרדים, והמספר הוא רק לגלות את הסכום שבכלל.

הלכה ב':

דברי הרב עם הפענוח.

קידש נשים רבות כאחת וכו'.

עיין במש''כ ה''ה ז''ל – קידש נשים רבות וכו'. במשנה פרק האיש מקדש ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי וקבלה אחת מהן ע"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות כו', ואמרו אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות כו'. ולזה פסק רבינו כסוגיא זו וכ"כ בה"ג.

אבל קצת מפרשים ז"ל כתבו דהך סוגיא אתיא דלא כהלכתא ואליבא דרב המנונא דאמר בב"ב פרק מי שמת דאת וחמור לא קנה, אבל אנן דקי"ל כר"נ דאת וחמור קנה מחצה - משנתנו אתיא כפשטה בכל גווני. כו'. ובאמת שרבינו עצמו פסק פרק כ"ב מהלכות מכירה כדעת ר"נ דאת וחמור קנה מחצה, ואפשר שהוא ובעל הלכות סוברין שאין קידושין ודיני ממונות שוין בזה ואפילו רב נחמן דפליג בדיני ממונות מודה הוא בקידושין שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. ועוד שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכם מקודשות ולא נחלק בדבורו, וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות. וכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמורה בפשיטות מהלכה זהו דעתו ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל כדברי אחרים. והרשב"א הניח הדבר בצריך עיון וצ"ע.

והנה באמת זה תליא בהך מחלוקת דב''ש וב''ה בירושלמי דתרומות פ''א ה''ד –

תני בשם רבי יוסי אין תורמין זתים על השמן ולא ענבים על היין, ואם תרם - בית שמאי אומרים תרומת עצמן בהן, ובית הלל אומרים אין תרומתן תרומה.

דב''ש ס''ל תרומות עצמן בהן, וב''ה ס''ל דגם תרומת עצמן ליכא.

וע''ש במה דפליגי חזקיה ור''י שם –

חזקיה אמר לא אמרו אלא זיתים על השמן וענבים על היין הא שאר כל הדברים לא, אמר רבי יוחנן לא שנייא היא אלא זיתים על השמן וענבים על היין הא שאר כל הדברים חברייא בשם רבי יוחנן ואפילו על אתר כו'.

דחזקיה ס''ל דרק בזיתים על השמן אז ס''ל לב''ש תרומת עצמן בהם, משום דהא מן התורה הוה תרומה רק דרבנן הפקיעו, כמבואר בירושלמי דגיטין פ''ד –

מאי טעמא דרבי ?דבר תורה הוא שיבטל והן אמרו שלא ביטל, ודבריהן עוקרין דברי תורה, וכי שמן על זיתים, וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום מפני גזל השבט? והן אמרו שלא יתרום, ולא עוד אלא שאמרו עבר ותרם אין תרומתו תרומה כו'.

לכך עכ''פ לגבי עצמן הויא תרומה, אבל בשאר דברים.

כגון שהפריש ממין על מינו ועל שאינו מינו, או מפירות הארץ על פירות הארץ וחו''ל כו', שם משנה ה'. - גם ב''ש מודו [שאין תרומתן תרומה אפילו על מינו כו'], כיון דאמרם בדיבור אחד - בטלה כולה.

וזהו מה דר''ל בירושלמי שם בסוף ה''ה על דעתיה דחזקיה ד''ה –

ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש, ואם תרם תרומתו תרומה, על דעתיה דחזקיה במחלוקת, על דעתיה דרבי יוחנן דברי הכל - כן צריך להיות [כך צ''ל הגירסא] - ר''ל דאף ב''ש מודו בזה דלא הוה תרומה כלל⁶⁹³.

וע''ש בפ''ג ה''ה – רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן אתייא דרבי שמעון כבית שמאי דבית שמאי אמרין קדשו מדומעין כן רבי שמעון אומר קדשו מדומעין כו'.

ופ''ד ה''ה –

אתיא דרבי ליעזר כבית שמאי, כמה דבית שמאי אמרין קדשו מדומעין כן רבי אלעזר אומר קדשו מדומעין, על דעתיה דרבי יוחנן ניחא אחד מעשרה שבו קדש לשם תרומה, והשאר - אחד מעשרה תרומה והשאר טבל טבול למעשרות, לפום כן צריך מימר יותר מיכן יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר, על דעתיה דחזקיה קשיא אחד מעשרה שבו קדש לשם תרומה והשאר אחד מעשרה תרומה והשער טבל טבול לכל ותנינן יותר מיכן יעשנה כתרומת מעשר יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר סבר חזקי' כהדא דתני רבי חייה דתני רבי חייה יותר מיכן יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר כו'.

מבואר ג''כ שם בירושלמי כן בהך דחזקיה ור''י, ועיין בהך דנדרים דף כ''ה ע''ב בהך דב''ש וב''ה שם – ראה אותן אוכלין תאנים, ואמר הרי עליכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים, בש"א: הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובה"א: אלו ואלו מותרין.

וגם זה כנ''ל, כיון שאמר בדיבור אחד, אם התבטל - התבטל לכולם.

ועיין בהך דזבחים דף ל' ע''א בהך דאביי ורבא –

איבעיא להו: הרי זו תמורת עולה ושלמים, מהו? לחצות, מהו? [לחצות מהו - את"ל פשטה קדושת עולה בכולה אמר הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים מאי? האי חד דיבורא הוא ואין זה חל בלא זה, או דלמא כיון דפשטה בפלגא פשטה בכולה ולא אתו שלמים וחיילי]. אמר אביי: בהא ודאי מודה רבי מאיר; רבא אמר: עדיין היא מחלוקת.

(ובירושלמי פ''ז דדמאי ה''ו וט''ס שם ונחלף – [וז''ל הירושלמי שלפנינו: אמר רבי אבונא מודין חכמים לרבי מאיר באומר תמורה זו תחת שני חייב, בהמה זו תחת זבחים שני חייב, מפני שקבע שני שמות כאחת, הא זה אחר זה אין את תופש אלא ראשון ראשון בלבד ע''כ, וע''ז אומר רבינו: אמר שם תחת שני ולא תחת אלו, וט''ס שם ונחלף (לשון רבינו לקמן פ''ח. דהיינו שהגירסא צ''ל "בהמה זו תחת זבחים אלו", ולקמן יבואר).

ועיין תוספתא מכות פ''ד דבדבור אחד מה שהדין עושה אי אפשר לחלוק הדבר למחצה.

– ר' יוסי אומר: חטאת עולה שלמים אינו חייב אלא אחת, אבל אמר חטאת עולה ושלמים – חייב על כל אחת ואחת. [יש גירסאות אחרות שם].

ועיין בהך דערכין דף כ' ע''א –

אמר שני דמי עלי בבת אחת, מהו? הכא ודאי בבת אחת נדר, בבת אחת אמדינן ליה, או דלמא כיון דקאמר שני, כזה אחר זה דמי? כו'.

ודף ח' ע''א גבי שני ערכיי ושני דמי עלי כיון דבבת אחת נדר ע''ש –

בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת, מהו? כיון דבבת אחת נדר כי הדדי תפסן, יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי, או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו חזיא להאי? תיקו. וא''כ קשה לפי מה שאמר לעיל "שבדבור אחד מה שהדין עושה – אי אפשר לחלוק הדבר למחצה", וא''כ ברור שכיון שבבת אחת נדר – שניהם נתפשים ויתן מחצה לזה ומחצה לזה, ואמאי ס''ד לחלק ולומר שיהיו כל החמש סלעים לזה ואח''כ ישלם על השני? -

אך שם שאני כיון שאמר שני ושני [שני דמי או שני ערכי עלי] - דהוה גדר מנין, ע''כ צריך להיות זה אחר זה, משא''כ אם אמר ערך אלו - אז ודאי הוה בת אחת.

ועיין שם דף ד' – ע"א: נפשות - אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין? ת"ל: נפשות. ובתוספתא שם פ''ב האומר ערכן של עשרה עלי ע''ש דאמר מביא ערך עני –

הלכה י''ד: האומר ערכן של עשרה עלי אם היה עני נותן על ידי כולן ערך עני אם עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר.

ור''ל באומר ערך אלו, דאל''כ [שאם אמר עשרה ערכים של אלו עלי] - זה תליא בבעיא דערכין הנ''ל⁶⁹⁴.

ובירושלמי פ''ז דדמאי ה''ו אמר שם תחת שני ולא תחת אלו– [אמר רבי אבונא מודין חכמים לרבי מאיר באומר תמורה זו תחת שני חייב [שאומר בתחילה תחול תמורה על זו, ואח''כ תהא תמורה תחת השני שהיה לפניו], בהמה זו תחת זבחים שני זבחים שהיו לפניו - חייב מפני שקבע שני שמות כאחת, הא זה אחר זה אין את תופש אלא ראשון ראשון בלבד] וט''ס שם ונחלף [צ''ל תמורה זו תחת אלו, בהמה זו תחת אלו, דהוו בבת אחת ובהא מודין חכמים לר' מאיר].

ועיין בתמורה דף כ''ו ע''ש –

א"ר יצחק ברבי יוסי א"ר יוחנן: הכל מודים באומר תחול זו ואחר כך תחול זו דברי הכל - תפוס לשון ראשון כו', לא נחלקו אלא כגון משנתינו, דאמר תמורת עולה תמורת שלמים, דר' מאיר סבר: מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים, ואמר תמורת עולה תמורת שלמים, הויא ליה כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו, ורבי יוסי סבר: אי אמר תמורת עולה ושלמים, הוה אמינא - קדושה ואינה קריבה, קמ"ל.

ובזה אתי שפיר הך דקדושין דף ז' ע''ב גבי שני חצייך בפרוטה מהו – שני חצייך בפרוטה, מהו? הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה, או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל? תיקו.

ודברי רבינו לעיל פ''ג מהלכות אישות ה''י –

אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה, או שאמר לה הרי חצייך מקודש לי בחצי פרוטה וחצייך האחר בחצי פרוטה, הרי זו מקודשת. אמר לה חצייך מקודש לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעך לי בפרוטה, בכל אלו מקודשת בספק.

ע''ש בהשגות – השגת הראב"ד: שני חצייך בפרוטה. א"א אם זו ספק מפני שאין האשה מתקדשת לחצאין, אותן של מעלה למה היא מתקדשת ודאי, אלא כולן בספק⁶⁹⁵.

משום דכיון דאמר לה בגדר מנין הוה כמו מתחילה אחד ואח''כ שני⁶⁹⁶.

ועיין בנדרים דף ס''ט ע''ב ע''ש גבי קיים ומופר ליכי בבת אחת ע''ש בהגירסות –

בפי' הר''ן: בעי רבה קיים ומופר ליכי בבת אחת מהו - כלומר דקיים לחודיה לאו כלום הוא,"וליכי" הוא שכוללן שתיהן כאחת, ואיכא נסחי דגרסי קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת מהו. ולהנך נסחי בעי דלימא הכי בהדיא בבת אחת דמגלי בדעתיה שהוא רוצה שיחולו בבת אחת⁶⁹⁷, ונראה בעיני דבהכי מספקא, ודאי אי אפשר לשניהם לחול כאחת, מיהו נהי דאי חד מינייהו קדים - אידך לא חייל כלל. הכא דבבת אחת - לגבי כל חד מנייהו אמרינן דקדים דחייל, ואיכא למימר נמי דמאחר ולא קדים, וכיון שאי אפשר לשניהם לחול כאחת, מספקין דלמא הקמה חיילא ותו לא מצי מפר.

ופשטינן לה מדרבה דאמר בפרק האיש מקדש גבי המקדש שתי אחיות כאחת דכיון דלא מצי לקדשינהו בזה אחר זה אפי' בבת אחת ליכא לחדא מינייהו ספק קדושין כלל הכא נמי ליכא לספוקי בהקמה ובהפרה כלל ומצי בתר הכי להפר ולקיומי כדבעי ולא נתחוורו לי דברי הר"מ במז"ל בזה בפרק אחרון מהלכות נדרים].

ובירושלמי שבועות פ''ג –

ה''ד: אמר רבי יוסי ותשמע מינה היו לפניו זתים של שחוטה ואחד של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרת זיתים אילו כיון שפטור על הנבילה פטור אף על השאר...

ופ''ה – סוף ה''ג: רבי חגיי בעי עשרה שבועות אין לך בידי, מהו? רבי יוסי בעי שבועה שבועה אין לך בידי, מהו? אמר רבי יוסי נישמעינה מהדא שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלינה ואכלה חייב אחת, מפני שהזכיר זו (שאמר ככר זו) הא לא הזכיר זו חייב בכל אחת ואחת, אף בשבועת ביטוי כן שבועה שאוכל נבילה ופת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר.

דאז חל [או] חלים כולם, או לא חלים כלל⁶⁹⁸.

ועיין בירושלמי כתובות פי''א ה''א מה דבעי ר' יודן אמר שרפוני ועיבדו בי ותנו –

רבי יודן בעי, אמר שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו חצי שדה פלוני לפלוני אם אין שורפין אין נותנין ?.

ועיין מש''כ ה''ה ז''ל בהלכות זכיה ומתנה פ''י הי''ד ע''ש בשם הרשב''א מה שהביא מן התוספתא גבי אם אמר יש לי נכסים כך וכך ביד פלוני ע''ש – [על הרמב''ם: אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני, כל הקודם בשטר זכה, לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.כתב ה''ה: עוד כתב ומיהו מי שאמר יש לו נכסים כך וכך ביד פלוני, וביד פלוני כך, והיה מונה והולך את שלו, ומתוך כך אמר תנו מאתים זוז לפלוני - אין נותנין לו כל המאתים זוז מיד אלא לפי חשבון מה שיקבצו, שהרי גילה דעתו דממה שיש לו רוצה לתת לו לפי חשבון, וכן מצאתי בתוספתא אבל נאבדו מקצת נכסים לא נאבדו מהן למקבלי המתנה אא"כ נתן דבר מסויים כגון שאמר תנו חבית יין מחביותי עכ"ל.

אך בתוספתא שם איתא ואח''כ – [הלכה ז':

האומר מאתים דינר יש לי ביד פלוני ושלש מאות ביד פלוני וחמש מאות ביד פלוני, ופלוני יטול מאתים דינר. יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב - גובה ואע"פ שלא נתכנסו כולן, אבל אם אמר יטול פלוני מאתים דינר, אם נתכנסו כולן - נוטל ואם לאו אין נוטל אלא לפי חשבון⁶⁹⁹.

והויא כמו שתלן זה בזה [כיון שאמר "ואחר כך"], בנדרים דף כ''ו ע''ב – קונם שאיני נהנה לכולכם, הותר אחד מהן - הותרו כולם; שאיני נהנה לא לזה ולזה, הותר הראשון - הותרו כולם כו', אלא רישא דאמר לכולכם, וסיפא כגון שתלאן זה בזה, ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני.

ועיין בהך דביצה דף כ' ע''א גבי ההוא ש''מ –

ההוא גברא דאמר להו: הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני, ולנסיב ברתי. אמר רב פפא: ארבע מאה - שקיל, וברתיה, אי בעי - נסיב, אי בעי - לא נסיב. טעמא דאמר: הבו ליה ולנסיב, אבל אי אמר לנסיב והבו ליה, אי נסיב - שקיל, ואי לא נסיב - לא שקיל.

ובנדרים דף מ''ח ע''א בהני תרי לישני ע''ש בר''ן –

אמר רבא: לא שנו אלא דאמר ליה והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא, [דהוי תנאי גמור אבל א"ל "ויבא אבא" מדעתך הוא דאמר ליה, דלאו תנאה הוא ומתנה גמורה היא, אלא דאי בעי - עביד הכי (אם ירצה יזמין את אביו), וכדאמרינן בפיו"ט (ביצה כ) בההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי, דאמר רבא ד' מאה זוזי שקיל, ברתיה - אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב], אבל א"ל שיהו לפניך שיבא אבא, מדעתך הוא דא"ל.

לישנא אחרינא אמרין לה, אמר רבא: לא תימא טעמא דא"ל והינן לפניך הוא דאסור, אבל א"ל הן לפניך שיבא אבא ויאכל - מותר, אלא אפילו אמר ליה הן לפניך יבא אבא ויאכל - אסור, מאי טעמא? סעודתו מוכחת עליו. [דנהי דבעלמא "ויבא" - לאו תנאי הוא, הכא שאני, משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר, הלכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא - לתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (בפ"ז מהל' נדרים הל' טו) דאפי' לאחר שעה אסור ואינה מתנה, עכ''ל הר''ן.

ועיין בירושלמי פי''א דכתובות ה''ה עד כדון שמכרן (ב''ד) בד' שטרות כו' –

היתה כתובתה ארבע מאות זוז מכרה לזה במנה ולזה במנה ולזה במנה, ולאחרים יפה מנה ודינר – במנה, של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים כו', עד כדון בשמכרה להן בארבע שטרות, מכרה להם בשטר אחד - תפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאיתפלגון: כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשירין לזה ופסולין לזה, ר' הילא בשם רבי יסא איתפלגון ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה, וחרנה אמר כשירין לזה ופסולין לזה כו'.

ובירושלמי שבועות פ''ד, גבי הך דהיו שם שתי כיתי עדים –

ה''ד: כפר אחד והודה אחד הכופר חייב אמר רבי יוסי מתניתא והוא שיחזור בו שיני בתוך כדי דיבור הראשון שאם יחזור בו ראשון מקבלין אותו נעשה שני ראשון היו עשרה אית תניי תני הראשון חייב וכולן פטורין אית תניי תני האחרון פטור וכולן חייבין מאן דמר ראשון חייב וכולן פטורין כמאן דמר תתקיים עדות בשאר מאן דמר אחרון פטור וכולן חייבין כמאן דמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אמר רבי יוסי מתניתא אמרה כן היו שתי כיתי עדים לא מר אלא שתים הא אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

ועיין ב''ב דף קכ''ט ע''א בהך דר''י ור''ל ור''א –

המחלק נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד כו'. היכי דמי מתנה בתחלה? היכי דמי באמצע? היכי דמי בסוף? כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה - זו היא מתנה בתחלה, יירשה ותנתן לו - זו היא מתנה בסוף, יירשה ותנתן לו ויירשה - זו היא מתנה באמצע; ודוקא באדם אחד ושדה אחת, אבל באדם אחד ושתי שדות, שדה אחת ושני בני אדם - לא; ר' אלעזר אומר: אפי' אדם אחד ושתי שדות, שדה אחת ושני בני אדם, אבל בשתי שדות ושני בני אדם - לא. כי אתא רבין אמר: תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית - רבי יוחנן אומר: קנה, רבי אלעזר אומר: לא קנה... וריש לקיש אמר: לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום.

ובגיטין דף מ''ב ע''א בתוס' ד''ה הא דאמר –

... ונראה לרבינו שמואל דרבה לטעמיה דאית ליה בפ' שני דקידושין (דף נ:) ובמי שהוציאוהו (עירובין נ.) כל שאין בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, ובזה אחר זה לא קנה כיון דשייר, ולא דמי לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחילה. וקצת קשה לפירושו דאם כן כי אמר כולו נמי לא ליקני בבת אחת, כיון דבזה אחר זה - שני לא קני כמו במקדש שתי אחיות דאינן מקודשות כיון דבזה אחר זה לא תפסי קדושין בשניה, אלא ודאי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא היכא שהראשון מונע את השני מלחול כמו בשתי אחיות שמונעים קידושי הראשונה מלחול קידושי שניה, אבל הכא הא דלא קני שני בזה אחר זה לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהן כלום, מידי דהוה אנותן כל נכסיו לשנים וכתב לכל א' נכסיי נתונין לך במתנה וזיכה להן בבת אחת דקנו כל הנכסים, ואין לדמות ממון הראוי לחלק ואיתיה לחצאין כדאמר התם אמעשר.

ובר''ן שם פ''ב דגיטין גבי עציץ וזרעים ע''ש בזה. –

דף י' ע''ב: ... ותמיהני דהך רבותא נמי שפיר משתמעא בעציץ וזרעים של אחד, דלימא דעציץ קנה במשיכה וזרעים לא קנה עד שיחזיק בהן - ואע"פ שהם בתוך העציץ שלו שקנאו במשיכה, ואפשר דכה"ג אפילו עציץ לא קנה דכיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דהא קי"ל דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואע"פ שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכ"ש הכא שאין דמי העציץ ידועים.

שם: פ''ט ה''ב:

וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או גויה או אשה אחת ערוה כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן אין אחת מכולם מקודשת, ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מאותה אשה שאין הקידושין תופסין בה.

וכן אם אמר וכו', עיין גיטין דף פ''ה ע''א ע''ש. –

מתני'. הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך, לאחי ולאחיך, לעבד ולעובד כוכבים, ולכל מי שאין לה עליו קדושין - כשר כו'. חוץ מבעל אחותה, מהו? השתא מיהא לא חזיא ליה, או דלמא זמנין דמתה אחותה וחזיא ליה? אמר ליה, תניתוה: לעבד ולעובד כוכבים; עבד ועובד כוכבים נמי עבידי דמיגיירי, גירות לא שכיחא, מיתה שכיחא.

ביאור ההלכה.

הה''מ מקשה: ...ואמרו אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה... ובאמת שרבינו עצמו פסק פרק כ"ב מהלכות מכירה כדעת ר"נ דאת וחמור קנה מחצה ואפשר שהוא ובעל הלכות סוברין שאין קידושין ודיני ממונות שוין בזה ואפילו רב נחמן דפליג בדיני ממונות מודה הוא בקידושין שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. ועוד שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכם מקודשות ולא נחלק בדבורו וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות. וכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמורה בפשיטות מהלכה זהו דעתו ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל כדברי אחרים. והרשב"א הניח הדבר בצריך עיון וצ"ע:

ליישב דעת הרמב''ם מציין רבנו לגיטין פ''ה.

וז''ל בהל' גרושין פ''ח ה''ה: ובזה א''ש נמי הא דאמרינן בגמרא כאן דף פ''ה עבד ונכרי נמי עבידי כו'.

ואמאי לא תירץ כמו הך דקדושין דף ס''ב מעיקרא בהמה?. - אלא מעתה, הנותן פרוטה לשפחתו, ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך, ה"נ דהוו קידושין. הכי השתא, התם מעיקרא בהמה, השתא דעת אחרת.

מדוע הגמרא לא מתרצת שאם אמר לה ע''מ שלא תנשאי לגוי ועבד אין זה שיור בגט, כי "מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת", כלומר, הגוי הוא לא אותה מציאות שהיה קודם. [ומתרץ: אך ר"ל כאן דנ"מ דאף אם מתגיירים אח"כ אינו יכול לקדשה וא"כ הוה שיור ע''ש].

אולי כוונת רבינו להקשות, שאם גויה או שפחה נחשבת כבהמה, א''כ אמאי אם היתה בהן שפחה או גויה אין אחת מהן מקודשת, מה מפריעה מציאות השפחה? וע''ז מתרץ שכיון דעבידא לאגרויי שיהיה בה מציאות קדושין – הלכך מציאותה מונעת את קדושי כולן, ואין לומר שא''כ כולן תהיינה מקודשות (כי בידה להתגייר), כיון דגירות לא שכיחא.

ובמהדורא תניינא מ''ב טור ד':

עכ''פ מציאות העבדות והחרות לא חל על העצם, רק פנים חדשות כו'.

ר''ל מכיון שיכול להשתחרר ולהיות ישראל כשר, משמע שאין העבדות והחרות שינוי בעצם אלא רק כמו פנים חדשות, ומה שהגמרא אומרת מעיקרא בהמה כו', אין זה ממש כפשוטו, אלא ר''ל שאינה שייכת כשהיא שפחה למציאות של קדושין כו', כי אם היתה הגויה או השפחה נחשבת כבהמה ממש [וכשמתגיירת היה זה שינוי בעצם] – אזי אם אמר כולכן מקודשות לי, אע''פ שיש בהן גויה או שפחה היו השאר מקודשות, כי פשיטא שאם יש בהמה בינהן – שהנשים מקודשות...

פרק ט' הלכה ו':

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה אם לא קידש הרי זה בחזקת שקידש, שחזקת שליח לעשות שליחותו, והואיל ואין ידוע איזו אשה קידש לו הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו שמא אמה קידש לו שלוחו או אחותה או בתה, ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו.

האומר לשלוחו כו'.

עיין ירושלמי שבת פ''ז גבי הך דר''י ור''ל דרק גזרו במקום שיש לו תקנה דיכול לישא גיורת או משוחררת, אבל היכא דליכא תקנה לא גזרו.

ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' גיטין דף ס''ד ד''ה אסור למה לא גזרו על אשה שלא תנשא ע''ש משום דלה אין תקנה אם נגזור.

ועיין בהך דיבמות דף מ''א ע''ב גבי ספיקות כה''ג ע''ש ברש''י ותוס'

וכן ס''ל לרבינו ז''ל בהך דנדרים הובא בר''ן ז''ל דף מ''ג ע''א ד''ה אביי ע''ש.

ביאור ההלכה.

מציין לירושלמי שלמדים מהלכה זו ומכמה מקומות, שחז''ל לא גזרו גזירה אא''כ יש איזו תקנה ואופן המותר, אבל אם אין שום תקנה והיתר – לא גזרו.

וכמו מי שנשבה בין הגוים ואינו יודע מתי שבת - מונה ששה ועושה שבת כו', ולא גזרו עליו שיחוש לכל הימים, כיון שאי אפשר.

וכן כל הספקות וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה – התירו להן לחלוץ "משום דלא אפשר הוא, דאם כן לעולם תאסר".

וכן, מי שאסר הנאת חברו עליו, אסור לקנות ממנו, ואף אסור למכור לו גזירה שמא יקנה, אבל אם אסר על עצמו את כל האומה בהנאה – מותר למכור להם ולא גוזרים שמא יקח, כיון שאי אפשר שהרי מכל האומה נדר – לא גזרו חכמים.

וזה הטעם בהלכה דידן, העושה שליח לקדש לו אשה, ומת השליח – אסור בכל הנשים שיש להן קרובות כו', שמא קידש לו קרובתה, ומותר בשאר הנשים. אבל בקטנה יתומה לא חיישינן שמא אביה קידשה לשליח הזה, כי אם נחשוש תהיה אסורה לעולם ואין לה תקנה – הלכך לא גזרו.

הלכה ו':

דברי הרב עם הפענוח.

האומר לשלוחו כו'.

עיין ירושלמי שבת פ''ז גבי הך דר''י ור''ל –

גדול שנשבה בין הגוים מונה ששה ועושה שבת כו', ויחוש לכל הימים, כהדא קידש אשה בעילם רבי יעקב בר אחא איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר חושש לכל הנשים, [כמי שקידש אשה במדינת עילם ול"נ דהגיר' וקידש אשה בעולם ואינו יודע איזו היא ובאיזו מקום הוא, קרה''ע], ריש לקיש אמר אינו חושש לכל הנשים, תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת יכול הוא לישא משוחררת הכא מה אית לך? –

דרק גזרו במקום שיש לו תקנה דיכול לישא גיורת או משוחררת, אבל היכא דליכא תקנה לא גזרו.

ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' גיטין דף ס''ד ד''ה אסור למה לא גזרו על אשה שלא תנשא ע''ש –

ואם תאמר יתומה קטנה תיאסר לכל אדם שמא אביה קדשה לזה השליח? ונראה דקנסא בעלמא הוא דקנסינן ליה שצוה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה כו', ע''כ. ורבינו מתרץ. –

משום דלה אין תקנה אם נגזור - [שהרי תיאסר על כל העולם, ולכן לא גזרו].

ועיין בהך דיבמות דף מ''א ע''ב גבי ספיקות כה''ג –

כל העולה לייבום עולה לחליצה כו'. מתיב רב חיננא: הספקות חולצות ולא מתיבמות? (אמאי לא נאמר שכיון שאינה ראויה ליבום – לא תחלוץ).

ע''ש ברש''י –

וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דאם כן לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא – חלצה כו'.

ותוס' –

ד''ה הספקות כו', אבל מההיא דריש ארבעה אחין (לעיל דף כ''ו.) דחולצות ולא מתיבמות לא ה"מ למיפרך דלעולם אין לה לישב ולהתעגן, אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק כההיא דלעיל שיכולה להמתין עד אחר הג'.

וכן ס''ל לרבינו ז''ל בהך דנדרים הובא בר''ן ז''ל דף מ''ג ע''א ד''ה אביי ע''ש –

אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן כולהון גזירה - דמש"ה אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח ממנו ואע"ג דתנן לעיל בפרק ד' נדרים (דף לא) שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר למכור למדיר ולא גזרינן, כבר כתב הרמב"ם ז"ל דהתם כיון דמכלהו ישראל נדר - לא גזרינן עלה, דאי גזרינן עלה ומצריכינא ליה ליהנות לעובדי כוכבים - טריחא ליה מילתא, אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת חבירו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא - וגזרינן.

הרמב''ם בפ''ז מהלכות נדרים ה''ז:

מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו, הרי זה מותר ליקח מהן ביותר ולמכור להן בפחות, אסר הנייתו עליהם אם שומעין לו שיקח מהן בפחות וימכור ביותר מותר, ואין גוזרין כאן שלא ימכור גזירה שמא יקח, שהרי לא נדר מאיש אחד כדי שנגזור עליו [אלא] מאומה כולה, שאם אי אפשר לו לישא וליתן עם זה ישא ויתן עם אחר, לפיכך אם אסר הנייתן עליו הרי זה משאילן ומלוה אותן, אבל לא ישאל מהם ולא ילוה מהן.

ועיין תוס' ב''ק דף קט''ז ע''א כתבו כעין זה גבי חשש תקלה. –

גבי י"ח דבר גידולי תרומה כתרומה בו ביום גזרו ומפרש התם טעמא משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה ואתי לידי תקלה (ומדוע ביין חדש שנטמא יש מ''ד שמתיר להשהותו ולא חייש לתקלה), ועוד יש מתרץ דשאני התם דבההיא גזירה ליכא הפסד כהן דכי היכי דהויא תרומה מעיקרא ה"נ הויא אחר שזורעה ולכך לכ"ע חיישינן לתקלה, אבל הכא דאיכא הפסד לגמרי שתשפך הכל - איכא מאן דלא חייש לתקלה כו'.

פרק ט' הלכה י''ד:

האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיך נאמן ליתן לה גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו, אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה.

ובא אחר ואמר אני הוא כו'.

עיין בירושלמי כאן פ''ג ה''ז מה דאמר שם גבי הך אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר כו' אינו נאמן וקשה אמאי ונ''ל דט''ס הוא, וצ''ל שאמר איני יודע איזה בת קידש ועל זה אינו נאמן וכן בהך דיבמות דף קי''ח ע''ב גבי קידש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קידש כו' ואם הוא אינו יודע איזה קידש, ואחת אומרת אותי קידש, אם היא נאמנת להתיר אחרים -עיין בתוספתא פסחים ספ''ה גבי נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד לומר פסח זה שלי הוא אך שם נקט רק ג' וד' אבל שנים לא מהני דע''י זה יותר גם השני, דרק לעצמו נאמן.

ועיין בר''ן בגיטין פ''ו מש''כ בשם הרמב''ן גבי הך דאסור בכל הנשים אם הם נאמנות שלא נתקדשו ועיין בתוס' גיטין דף ל''ג ד''ה רבי ועיין בהך דקדושין דף ע''ט ע''ב גבי גבי במכחישתו שאומרת בגרתי שחרית אם נאמנת – ע''ש בתוס'

ועיין בתוספתא כאן פ''ג אם אמר ע''מ שיש לי ביד פלוני אם אמר אין לי אינו נאמן מחמת חשש קנוניא ע''ש

ועיין בהך דגיטין דף פ' ע''ב גבי הך דרב אדא ושמואל גבי לא כל הימנו לאבד זכותו הראויה ועיין תוס' קדושין דף נ''ב ע''א ד''ה ואפילו אבל עדות במעשה נאמנת, ע''ש ברא''ש ר''ל דנאמנת לומר שקיבלה בשביל כולם ע''ש.

ועיין סנהדרין דף י''א ע''א גבי אחד מהם ע''ש.

ביאור ההלכה.

האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיך - נאמן ליתן לה גט. במשנה בקדושין ס''ג נאמר שגם אם קידשה אביה: קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה - נאמן. ובברייתא שם: קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר קידשתיה - אף נאמן לכנוס, וכן נפסקה ההלכה בשו''ע סל''ז סכ''א.

אלא שבירושלמי נאמר שאינו נאמן, וכן היא הגירסא שלפנינו: אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה בא אחד ואמר אני קדשתיה לא הכל ממנו.

הרשב''א בקדושין ס''ג מביא את הירושלמי כלשונו, וכן האור זרוע בהלכות חליצה סי' תרע''ב, ולא העירו כלום, והוא פלא איך הירושלמי חולק על המשנה המפורשת, ומאיזה טעם ס''ל דאינו נאמן? (קרבן העדה שם שינה הגירסא ע''ש ובעמודי ירושלים).

רבינו סובר שזו טעות סופר בירושלמי, וצ''ל: "אחת מבנותי קידשתי ואיני יודע את מי מהן, ובא אחד ואמר את זו קידשת לי – אינו נאמן". וזה כהמשנה ביבמות: קידש אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש, כל אחת אומרת אותי קידש - נותן גט לכל אחת ואחת.

עוד דן רבינו בדין המקדש אחת מכמה נשים ואינו יודע את מי קידש, האם אחת מהן נאמנת לומר אותי קידש, ולפטור את שאר הנשים מגט, או להתירו בקרובות שאר הנשים כו'.

מדייק רבינו מהתוספתא: חמש חבורות שנתערבו פסחיהן, נאמן אחד לומר זה הפסח שלי, ממה שנקטה התוספתא חמש (או ג' ד') משמע שהנאמנות שלו היא רק לגבי עצמו, והשאר נשארים בספק, ואם היו רק שני פסחים, שאז הוא גם מתיר את השני לבעליו – אינו נאמן.

וכן מהדין שהעושה שליח לקדש לו אשה, ומת השליח – הרי זה אסור בכל הנשים [שמא זו קרובת ארוסתו שקדש לו שלוחו היא] - חזקה שליח עושה שליחותו, ומותר רק באשה שאין לה קרובות פנויות.

וכל אשה שנישאו כל קרובותיה – מותרת לו.

נחלקו ראשונים אם הקרובה אומרת לא קידשני השליח, אם נאמנת להתיר לו את קרובתה.

התוס' בגיטין ס''ד, ותוס' הרא''ש שם, וכן הר''ן ס''ל: ואפי' באות כל הקרובות ואמרו שלא נתקדשו לא סמכינן אדיבורא בעלמא, הרמב''ן והרשב''א שם ס''ל: אלו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח - ודאי מותר בהן, דעד אחד נאמן באיסורין, וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה, כנ"ל.

רבינו מציין לכ''מ שמשמע כרמב''ן ודעימיה שנאמן גם לגבי אחרים כדלקמן. ויש מקומות שמוכח שאינו נאמן מהתוספתא, האומר הרי את מקודשת לי ע''מ שיש לי ביד פלוני, אם אמר אין לי - אינו נאמן מחמת חשש קנוניא. אלא צריך שני עדים שאין לו, והיא ספק מקודשת⁷⁰⁰.

וכן מהגמרא בגיטין פ' טעה הסופר ונתן גט לאשה ושובר לבעל, והבעל נתן לה את השובר כו', שאם נישאת – אין הסופר נאמן לאבד זכותו של הבעל השני, ומבאר רבינו בהלכות גרושין שאפילו אם האשה מודה ואומרת שקיבלה מהבעל שובר ולא גט – אינה נאמנת להפקיע עצמה ממנו, ע''ש פ''י הי''א. וכ''כ רבינו בצפ''ד סכ''ה:

והארכתי בזה מהך דגיטין דף פ' ע''ב גבי מה דאמר – נישאת אינה נאמנת, ומשמע שם דאף אם היא אומרת כך בודאי [קבלתי שובר במקום גט – אינה נאמנת] - מחמת לא כל הימנה כו'.

הלכה י''ד:

דברי הרב עם הפענוח.

ובא אחר ואמר אני הוא כו', עיין בירושלמי כאן פ''ג ה''ז מה דאמר שם גבי הך אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר כו' אינו נאמן –

אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא הכל ממנו, אף בקידושין כן אחת מבנותי קידשתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה לא הכל ממנו.

וקשה אמאי [אינו נאמן], ונ''ל דט''ס הוא, וצ''ל שאמר איני יודע איזה בת קידש ועל זה אינו נאמן⁷⁰¹.

וכן בהך דיבמות דף קי''ח ע''ב גבי קידש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קידש כו' – קידש אחת מחמש נשים ואין יודע אי זו קידש, כל אחת אומרת אותי קידש - נותן גט לכל אחת ואחת כו'.

ואם הוא אינו יודע איזה קידש, ואחת אומרת אותי קידש, אם היא נאמנת להתיר אחרים⁷⁰²,

עיין בתוספתא פסחים ספ''ה גבי נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד לומר פסח זה שלי הוא אך שם נקט רק ג' וד' –

הלכה י''ב: חמש חבורות שנתערבו פסחיהן נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה של אותה חבורה הוא.

אבל שנים לא מהני [שני פסחים שנתערבו אינו נאמן לומר זה פסח שלי] - דע''י זה יותר גם השני, דרק לעצמו נאמן⁷⁰³.

ועיין בר''ן בגיטין פ''ו מש''כ בשם הרמב''ן גבי הך דאסור בכל הנשים, אם הם נאמנות שלא נתקדשו –

ל' ע''א מדפי הרי''ף: והרמב"ן ז"ל הקשה כו', לכך פירש דכל הנשים מותרות לינשא אפילו קטנות שמת אביהן לפי שבחזקת פנויות הן, ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקה כו', אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדון בפנינו מועלת לו, הא אילו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח - ודאי מותר בהן, דעד אחד [דף ב' ע''ב] נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכל שכן שמתוך שנאמנות על עצמן ונישאות לאחרים נאמנות הן לזה, אילו דבריו ז"ל, ולא נתבררו אצלי מדאמרינן סתמא אסור בכל הנשים שבעולם [לא משמע דבעדות קרובות בלחוד סגי ועוד אי מדינא אסור בכל הנשים שבעולם] ולאו משום קנסא בלחוד היאך הוא מותר בעדות עד א' הוה ליה דבר שבערוה ואינו פחות משנים אף על גב דלא איתחזק איסורא שהרי אפילו לאיסור אמרו כן [גבי אשתו זינתה בעד אחד אינה נאסרת לרבא] בפרק האומר דקדושין (דף ס''ו א') לפיכך נראה כדברי התוס' דקנסא בעלמא הוא שאין אומרים חזקת שליח עושה שליחותו אלא במה שבידו וכאן אין בידו...

ועיין בתוס' גיטין דף ל''ג ד''ה רבי – וי"ל דמשמע ליה מילתא דרבי דיכול לבטל אפי' בפני אחד אף על גב דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שלשליח עצמו אומר שהוא מבטלו הוא מבוטל א"נ אפי' לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני ב' זה שלא בפני זה...

ועיין בהך דקדושין דף ע''ט ע''ב – [איתמר: קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר, והרי היא בוגרת, רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו, ושמואל אמר: חיישינן לקידושי שניהם כו'], גבי במכחישתו שאומרת בגרתי שחרית – [אידי ואידי כשמואל, כאן במכחשתו, כאן בשאין מכחשתו]. אם נאמנת – ע''ש בתוס' – [אי ס"ד לא פליגי אמאי קפיד - כי עביד רב יוסף בר מנשיא עובדא במכחשתו דהא שמואל נמי מודה לרב דאינה מקודשת כו'].

[מכאן שאם אומרת בגרתי בשחרית – נאמנת ואין קדושי אביה קדושין, כלומר, היא נאמנת לא רק לגבי עצמה אלא אף להתיר אחרים].

ועיין בתוספתא כאן פ''ג אם אמר ע''מ שיש לי ביד פלוני, אם אמר אין לי - אינו נאמן מחמת חשש קנוניא ע''ש – הלכה ג': על מנת שיש לי ביד פלוני, אע"פ שאמר אין לו בידי – מקודשת, שמא עשו קנוניא כו'⁷⁰⁴.

ועיין בהך דגיטין דף פ' ע''ב גבי הך דרב אדא ושמואל גבי לא כל הימנו לאבד זכותו הראויה לשני –

כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר וכו', ר"א אומר: אם לאלתר יצא וכו'. היכי דמי לאלתר, והיכי דמי לאחר זמן? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שיושבין ועסוקין באותו ענין - זהו לאלתר, עמדו - זהו לאחר זמן; ורב אדא בר אהבה אמר: לא נישאת - זהו לאלתר, נישאת - זהו לאחר זמן. תנן, לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני; בשלמא לרב אדא בר אהבה - היינו דקתני שני, אלא לשמואל מאי שני? זכות הראויה לשני – [משיצאתה מלפני העדים בחזקת מגורשת - זכתה לינשא לשני.

(רבינו מפרש שגם היא לא נאמנת כנ''ל).

ועיין תוס' קדושין דף נ''ב ע''א ד''ה ואפילו – ואפילו במקום שנעשית לה צרה - דנהי נמי דצרתה אינה נאמנת לומר מת בעלה דילמא מקלקלא לה, הני מילי עדות בלא מעשה, אבל עדות במעשה נאמנת - אבל עדות במעשה נאמנת, ע''ש ברא''ש –

פ''ב סי' כ''ו: אלא הכי פירושו כשקבלה סתם אמרו לה קבלי בשביל כולנו, והיא לא אמרה כן אקבל גם בשבילכם - אלא שתקה וקבלה סתם, וקא משמע לן דכיון שקבלה בסתם ולא אמרה בפירוש איני רוצה לעשות שליחותכם, מסתמא בשביל כולם קבלה ואע"פ שנעשו לה צרות - ר''ל דנאמנת לומר שקיבלה בשביל כולם ע''ש.

ועיין סנהדרין דף י''א ע''א גבי אחד מהם ע''ש –

דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה⁷⁰⁵. ורבי מאיר מהיכא גמיר לה - משמואל הקטן כו'.

פרק ט' הלכה ט''ז:

וכל מקום שתאמר האשה לאיש קידשתני והוא אומר לא קידשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד, ואם נתן לה גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה.

מבקשין הימנו כו'.

עיין בגמ' הטעם משום דלא ניחא ליה דאיתסר בקריבה, משמע דבלא זה הוה כפינן ליה

ועיין תוס' יבמות דף קי''א ע''ב ד''ה מבקשין משום בזיון דרקיקה ועיין ב''ב דף קס''ט ע''א גבי הך דדמית עלי כאריא ארבא ושם דף י''ב ע''ב גבי כופין על מדת סדום ועיין ב''ק דף ק''ב ע''ב גבי ליקורייכי בעינא ולא לזילותייכי ע''ש

וב''מ דף קי''ז ע''ב תוס' ד''ה לא לזה ע''ש ועיין יבמות דף ק''ו ע''א דכיון דאיפסלה עליה כפינן לחלוץ עוד הפעם ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''א אם נתן לה גט פסול כופין אותו לגרשה עוד הפעם ובירושלמי סוף פ''א דיבמות סה''ב גבי ספק בתוך הזמן דכופין אותו ליתן גט ע''ש.

ביאור ההלכה.

רבינו מוכיח מכמה מקומות, שבמקום שאין שום הפסד לאדם – כופין אותו כדי לסייע לאחר, אף שהאחר בעצמו גרם לבעיה שלו. כמו בקדושין ס''ה היא אומרת קדשתני, והוא אומר לא קדשתיך, דאין כופין אותו ליתן גט, משום שאם יתן לה גט יהיה אסור לישא קרובותיה. משמע, בלא זה היו כופין אותו ומחוייב זה לעשות, אף דהא לפי דבריו היא גרמה, דבאמת לפי דבריו אינה צריכה גט.

וכן ביבמות קי''א היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי - כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר שלשים יום - מבקשין הימנו שיחלוץ לה. כי לאחר שלשים חזקתו שבעל כו', ונאמן לומר בעלתי ולהוציאה בגט, מקשין התוס' ולמה אין כופין אותו הרי אינו מפסיד כלום, ותרצו משום בזיון הרקיקה כו'.

מבאר רבינו (מהדורא תניינא ג' טור ד', שבשני מקרים אלו): דבאמת לפי דבריו אינה צריכה לא גט ולא חליצה, וא''כ ליכא מצוה כלל עליו, ולא רמיא עליה, ולמה יש עליו חיוב?

ועיין בהך דב''ק ק''ב ע''ב גבי הלוקח שדהו בשם ריש גלותא (ראובן קנה שדה לעצמו משמעון וביקש משמעון לכתוב בשטר שהריש גלותא קנה את השדה, ולאחר מכן פנה אל הריש גלותא שיכתוב לו שטר שהוא מכרה לראובן – אין כופין את הריש גלותא לכתוב שטר) – דאינו מחוייב לכתוב שטר מכירה, ומאי שנא מהכא? וצ''ל, דכאן לפי דבריו דאין צריכה לא גט ולא חליצה, נמצא דאינו עושה כלום [הגט אינו גט לפי דבריו, אז מדוע שלא יתן לה], ולכך היה מחוייב זה לעשות, רק בעבור שיש לו בזה פסידא או בזיון [הלכך איננו יכולים לכפותו], אבל בהך דב''ק הא באמת הוי קנין גמור [הריש גלותא שעל שמו נכתב השטר קנה השדה בקנין גמור], והוא [הריש גלותא] צריך לכתוב שטר מכירה כדת, בזה אינו מחוייב - כיון שהוא לא גרם זה.

וכן מבאר רבינו בהלכות שבועות פ''י הלכה ט''ו:

השביע שתי כתי עדים ושתיהן ראויות להעיד, וכפרה כת ראשונה ואחר כך כפרה כת שניה, הראשונה פטורה משבועת העדות מפני שהן סמוכין על עדות שניה ואפשר להוציא הממון בעדות הכת האחרת ונמצא זה הנתבע אינו חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה כו'.

וע''ז כותב רבינו שם: והנה למ''ד בסנהדרין דכ''ג ע''ב – [שאמר בעל דין בפנינו: יש לי שתי כיתי עדים בדבר זה, הביא כת ראשונה, ועמד הלוה ואחר, ואמר: פסולין הן, דהשתא לאו כנוגע בעדות הוא שהרי אמר מלוה שיש לו כת אחרת, ואם ביקש ולא מצא - יפסיד, דקסבר ר' מאיר צריך בעל דין לברר ולהעמיד על האמת כל דבריו שטוען בבית דין כו'] - דגם בשתי כיתי עדים צריך לברר ולהביא שניהם, ואם לא – הפסיד ע''ש, אם יהיו חייבים גם הראשונים קרבן שבועה [כי אם לא באו להעיד הוא מפסיד ממון, או אינם חייבים משום] – כיון דזה נעשה רק ע''י פיו, וא''כ הוא גרם, והוה כמו לא הפסידו ממון כו' וכו', וא''כ י''ל דכאן כיון שהוא גרם שיהיו נצרכים דוקא השתי כיתי עדים להעיד, אין עליהם החיוב להעיד, ושוב אין חייבים קרבן שבועה כו'.

הלכה ט''ז:

דברי הרב עם הפענוח.

מבקשין הימנו כו', עיין בגמרא הטעם משום דלא ניחא ליה דאיתסר בקריבה, משמע דבלא זה הוה כפינן ליה – קדושין ס''ה ע''א: אלא אסיפא, בשלמא מבקשין לחיי, [לחיי - שצריך בקשה לאסור עצמו בקרובותיה כדי להתירה לינשא הואיל ואין חפץ בה]. אלא כופין אמאי? אמר: לא ניחא לי דאיתסר בקריבה, אלא כו'⁷⁰⁶.

ועיין תוס' יבמות דף קי''א ע''ב ד''ה מבקשין משום בזיון דרקיקה –

לאחר שלשים יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה - ואם תאמר מה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתירה? ויש לומר שהוא מתבייש בבית דין לחלוץ לה שתרוק בפניו.

ועיין ב''ב דף קס''ט ע''א גבי הך דדמית עלי כאריא ארבא –

ר"ש בן גמליאל אומר: לשניהם כותבין שנים, [שטרי בירורין], לזה בעצמו ולזה בעצמו. לימא, בכופין על מדת סדום קא מיפלגי, דמר סבר: כופין, [ואם יאמר אחד מהם לא אתן השכר כי אני חפץ שיהא לי שטר אחד לבדי ולך שטר אחר, ויהיה שלי שלי ושלך שלך, כופין אותו ועושין אחד, כי מה שאמר מדת סדום היא. ור"ש [ב"ג] סבר אין כופין]. ומר סבר: אין כופין, לא, דכולי עלמא - כופין, והכא היינו טעמא דר"ש בן גמליאל, דאמר ליה: לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי, דדמית עלאי כי אריא ארבא – [כל שעה שתראה הכתב תבא עלי בעלילות טענותיך הכתובים בו, ושם תראה טענותיי - נבא לידי מריבה כי איש מריבות אתה].

ושם דף י''ב ע''ב גבי כופין על מדת סדום –

ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה, כי קא פלגו, א"ל: פליגו לי אמצראי; אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, אמרי ליה אחי: מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון, והלכתא כרב יוסף. תרי ארעתא אתרי נגרי - אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף, זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, והלכתא כרב יוסף. תרתי אחד נגרא - א"ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה אביי, מצי אמר: בעינא דאפיש אריסי, והלכתא כרב יוסף, אפושי לאו מילתא היא.

ועיין ב''ק דף ק''ב ע''ב גבי ליקורייכי בעינא ולא לזילותייכי ע''ש –

אמר מר: הלוקח שדה בשם ריש גלותא – [שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא, אין כופין ריש גלותא - לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח, ואם אומר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר, כופין ריש גלותא למכור. אמאי? ולימא ריש גלותא: לא יקרייכו בעינא, ולא זילותייכו בעינא [לא יקרייכו - שעשיתם אותי ראש להטיל אימה. ולא זילותייכו - שאתם באים לעשות אותי למוכר שדות].

וב''מ דף קי''ז ע''ב תוס' ד''ה לא לזה ע''ש – משנה. הבית והעלייה של שנים שנפלו, כו', אין לו לא לזה ולא לזה לבנות, שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע.

ובתוס': אין נראה לר"י פירוש הקונט' שפי' שבעה"ב רוצה למכור את הקרקע, דבהא לא קמבעיא ליה דפשיטא דאין יכול למוכרו, שהרי משועבד לזה לבנות עלייה שם כשירצה. ואי רוצה למכור הקרקע לעשות הבית, ואין מוכר אלא כח שיש לו בתוכה - הא נמי פשיטא שבענין זה יכול למוכרה, דלמה לא ימכור כח שיש לו בה? אלא נראה לר"י דמיירי שרוצה בעה"ב לזורעה ובעל עלייה אמר גם אני אזרע, שגם לי הקרקע משועבד לעלייה, או דלמא מצי א"ל היאך אין לך כלום בקרקע אלא לענין העלייה בלבד⁷⁰⁷.

ועיין יבמות דף ק''ו ע''א דכיון דאיפסלה עליה כפינן לחלוץ עוד הפעם –

ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא, אמר לה: בתי, עמודי [והתייבמי לו] אמרה ליה אימא: ישיבתה [מהתייבם לו] - זו היא עמידתה [זו היא תקנתה], אמר לה: ידעת ליה? אמרה ליה: אין, ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מינה. אמר לה – [דבר זה היא יודעת בו שאין בא לייבמה אלא כדי לאכול ולכלות ממונה ולגרשה]. לא ניחא לך? אמרה ליה: לא, אמר ליה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. לבתר דחלץ לה, אמר ליה: השתא מינך אפסלא לה, חלוץ לה חליצה מעלייתא כי היכי דתישתרי לעלמא.

ועיין בירושלמי גיטין פ''א ה''א אם נתן לה גט פסול כופין אותו לגרשה עוד הפעם –

נתן לה גיטה אשכחוניה גט בפסול כפוניה ויהב לה חורן אתא עובדא קומי רבנין ואכשרון כו'.

ובירושלמי סוף פ''א דיבמות סה''ב גבי ספק בתוך הזמן דכופין אותו ליתן גט ע''ש. –

ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אין עושין מעשה הדא דתימר בתוך הזמן אבל לאחר הזמן עושין מעשה [להחשיבה כגדולה], ברם הכא ספיק רבה שחור ספק לא רבה שחור כופו אני ליתן גט. [הא דאמר תוך הזמן אין עושין מעשה היינו אם היא ספק אם ריבה השחור או לא ריבה ומיאנה בו כופין אותו ליתן גט ואינה יוצאת במיאון לחוד, קרה''ע]⁷⁰⁸.

פרק ט' הלכה י''ח:

העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה, השליח אומר לעצמי קידשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי, אם לא עשה השליח בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה, ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון.

העושה שליח כו', והמשלח מותר בקרובותיה כו'.

ואף דכאן הוא לא ידע שלא קידשה השליח לו ועיין בתוספתא כאן פ''ד גבי קדשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי דאמר שם דהקטנה אסורה בקרוביו ע''ש וקשה דהא במשנה כאן מבואר להדיא דמותרת בקרוביו וכן פסק רבינו

וצ''ל דבמשנה ר''ל שהיא אמרה שהיא קיבלה הקדושין עבור בתה הקטנה, והך דאמר בגמ' סד''א כו' מדרבנן הימנוה לדידה ור''ל שתהיה יכולה לקדש את בתה ועיין בסוטה דף כ''ג אבל בתוספתא שם מיירי שהאם אומרת שהאב קיבל קדושין בעבור בתו ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בהא''ב פט''ו הי''ד גבי פנויה שזינתה ויראה לי כו'

אך י''ל דכאן שאני שהשליח מכחיש אותה ועיין בירושלמי דיבמות פי''ג הט''ו אם שניהם אומרים שלא בעל אם הוה שתוקי, ע''ש בזה

ועיין כאן בהשגות מה שאמר דמיירי בשקידשה סתם ועיין שם ברא''ש ד''ה מהו דתימא –

ותוס' שבועות דף כ' ע''א

ועיין בירושלמי פי''ג דכתובות גבי הך דאדמון ורבנן אם יש בלשון הזה קנקנים דמקשה שם שישאלו אותו ובירושלמי פ''א דסנהדרין גבי הקדש שפדאו יותר על שויו, נבדק אותו האיש ואמר כו'

ועיין תוס' סנהדרין דף ס''ה ע''א ד''ה הואיל ע''ש ונזיר דף י''א ע''א ובדברי רבינו פ''ב מהלכות שבועות הי''ב גבי תנאי היה בלבי וע''ש בכ''מ ועיין ב''מ דף כ''ח ע''ב מסתברא לא מייתי אינש חובתיה ועיין תוס' שבועות דף כ''ו ע''ב ובירושלמי פ''ז דגיטין ה''ד גבי לא תתייחד עמו דמקשה שם דעבד ושפחה נאמנים בתמיה ע''ש

ועיין מנחות דף ס''ג ע''א גבי הרי עלי מרחשת ע''ש.

ביאור ההלכה.

המשנה אומרת שהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אותי אלא את בתי, אינה נאמנת לאסור את בתה בקרובי המקדש, אלא הוא רשאי לישא את אחותה של הבת (מן האב ולא מן האם כמובן, ראה חזון יחזקאל שם) כו', ואילו בתוספתא נאמר להיפך שהבת אסורה בקרוביו.

בגלל סתירה זו יש מי ששינה את הגירסא בתוספתא וגורס – הבת מותרת בקרוביו כמו במשנה. ובחסדי דוד שם כתב דהתנא דפרייתא פליג על תנא דמתניתין.

רבינו מפרש שבתוספתא מדובר דהאם נאמנת לומר שקדשת את בתי, כלומר, האב קבל ממך קדושין עבור בתי, ואז אכן היא נאמנת והבת נאסרת בקרוביו, ובמשנה שהבת מותרת בקרוביו, זה אם האם אומרת אני קבלתי ממך קדושין עבור בתי, שהאם אין בכחה לקבל קדושי בתה. וכך מפרש את הגמרא שם: סד''א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב, מדרבנן הימנוה לדידה, ותיתסר בתה בדיבורה, קמ''ל שלא, אין הפירוש שאין האם נאמנת (לומר שהבת מקודשת כפי שמשמע בפשטות בגמרא), אלא שאיננה יכולה לקבל עבורה קדושין.

זה פירוש חדש במשנה, שאין האם יכולה לקבל קדושין עבור בתה, וכ''כ תוס' הרא''ש וז''ל: ס"ד מדאורייתא הימניה רחמנא לאב מדרבנן הימנוה לדידה. וביתומה איירי דס"ד כיון דבידה לקדשה מדרבנן קיימא במקום אב ותהא נאמנת גם לאוסרה מדרבנן. עכ''ל.

וז''ל הפנ''י שם: וכתבו התוס' יו"ט כו' בבתה קטנה אין אמה יכולה לקבל קידושיה כלל, דקטנה אין לה שליחות ואף שתקנו לה רבנן קידושין ע"י אמה ואחיה היינו דוקא שהבת עצמה מקבלת קידושין כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרמב"ן ז"ל בפי"ג דיבמות כו', אמנם כן רש"י ז"ל בפרק התקבל (גיטין דף ס"ה ע"א: וכנגדן בקטנה - חשיב לה יודעת לשמור קידושיה ומתקדשת בקידושי אמה או אחיה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא) כתב להדיא דהאם יכולה לקבל קידושי בתה מדרבנן ע"ש. והשתא אתי שפיר טובא לשון קטנה דמתניתין בקטנה ממש והיינו נמי דאמרינן שפיר סד"א כי היכי דהימניה רחמנא לאב שבידו לקדשה ה"ה נמי מדרבנן לאחר שתקנו שיכולה לקבל קידושי בתה מש"ה איכא למימר דהימניה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון קמ"ל דלא דאכתי לא מיקרי בידה לקדשה דהא אין בידה לקדשה בעל כרחה דבתה אלא מדעתה ולא דמיא לאב דבידו לקדשה בעל כרחה, כן נראה לי כו'. עכ''ל.

הרמב''ם פוסק: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה, השליח אומר לעצמי קידשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי כו', והמשלח מותר בקרובותיה. כלומר, האשה לא נאמנת לאסור את המשלח בקרובותיה. (אע''פ שהמשלח לא יודע מה עשה השליח, אם עשה שליחותו וקידשה לו, או קידשה לעצמו כפי שאומר, בכל זאת השליח נאמן, והמשלח מותר בקרובותיה).

מקשה רבינו מדוע בפנויה שזינתה וילדה ואמרה בן זה בן פלוני הוא, הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק, מדוע מאמינים לה, מאי שנא הא מהך שהמשלח מותר בקרובותיה (שלא מאמינים לאשה).

מבאר רבינו שכאן השליח מכחיש אותה, הלכך אינה נאמנת כלל, אבל בפנויה אין אף אחד מכחיש דבריה – נאמנת, והבן אסור מספק.

כפי שנראה מהשגת הראב''ד כאן -

הראב''ד סובר ששליח קדושין תמיד צריך עדים על שליחותו, אבל אם אין מפורסם במקום האשה שהוא שליח בעדים, אלא הוא בא לאשה ומספר לה שהוא שליח לקדשה לפלוני, ולאחר זמן קידש את האשה סתם, הוא אומר לעצמי קדשתיך, והיא אומרת לפלוני ששלחך נתקדשתי, המשלח מותר בקרובותיה כיון שהשליח סותר דבריה ואומר שפלוני לא קידשה.

משמע שאם אין מי שסותר דבריה – נאמנת.

מהירושלמי ביבמות בסוגיא של הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי כו', והגמרא שואלת מה הדין אם גם הבעל אומר לא בעלתי והיבמה נתעברה, האם הם נאמנים והוולד יהיה שתוקי (שאינו מכיר אביו), או שחזקה שבעל, והסיק בירושלמי שאינו נאמן לפסול את בנו.

הראב''ד כאן סובר, שאם השליח דיבר עם האשה שהוא שליח של פלוני לקדשה לו, ואחר שעה קידשה סתם (והעדים לא זוכרים למי קידשה כו', ראה ב''י ססי' ל''ה כו'), אף שהאשה חושבת שהיא מתקדשת למשלח, מ''מ נאמן השליח לומר לעצמי נתכוונתי, והמשלח מותר בקרובותיה.

הר''ן והרא''ש והתוס' (ב''ש ס''ק ל''ב) חולקים על הראב''ד ולדעתם אם קידשה סתם – מקודשת למשלח ואין השליח נאמן לומר בלבי היה לקדשה לעצמי – דדברים שבלב לא הוו דברים, ולא זו בלבד אלא אפילו אם אמר לה הרי את מקודשת לי, אם לא הבינה האשה יפה שכוונתו לעצמו – מקודשת למשלח, אא''כ מעשיו מוכיחים שקידש לעצמו והאשה הבינה יפה כו' (ב''ש שם).

בדין זה דן רבינו כאן (מש''כ בכמה מקומות), האם נאמן אדם העושה מעשה "סתם" לפרש ולתרץ את דבריו ולומר כך נתכוונתי או לא לכך נתכוונתי.

במשנה בנדרים דף י', האומר לחבירו טהור וטמא, נותר ופיגול [שאוכל לך] - אסור. והטעם פירשו בת''י: "דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופיגול". ולא הוי כמתפיס בדבר האסור שאין נדרו כלום. משמע דלא מהני שהוא יפרש את דבריו ויאמר התכוונתי להתפיס בטמא ופיגול עצמם שהם דבר האסור, ובמילא אין זה נדר. מדוע?

מבאר רבינו שכן הוא בירושלמי סנהדרין, הפודה את ההקדש ביותר משוויו – הרי זה פדוי, משום דאדם מרבה על הקדשו, דהיינו אדם רוצה לנדב יותר עבור ההקדש. שואלת הגמרא מה יהיה אם נשאל אותו והוא יאמר שלא התכוון להרבות אלא רק טעה? מתרצת הגמרא "לכשיבדק". מפרש רבינו בהלכות נדרים פ''ב ה''ז:

משמע שם דלא מהני מה שאומר שלא היתה כוונתו כך, כיון שכן אמדו אותו חכמים, והכא נמי י''ל כן גבי טמא [שאינו יכול לומר התכוונתי להתפיסו באיסור].

ולאידך, מצינו בשבועות כ' ע''א: רב אשי אמר, תני: שבועה שאי אוכל לך. אי הכי, מאי למימרא? מהו דתימא לישניה דאיתקילא ליה [נכשל ולא נתכוין לומר שאי], קמ"ל. והקשו התוס': וא"ת נשייליה מה היה בדעתו? ויש לומר כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו, אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו כו'. משמע מהתוס' שנאמן לומר מה היתה כוונתו.

וכן שם דכ''ו תוד''ה גמר: ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס, ואע"פ שאומר בלבו היום, והכא נמי ליתסר (אם נדר פת סתם יאסר בכל פת) - אע"פ שאומר בלבו חטין וי"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונס כו'. וכדלקמן.

דברי הרב עם הפענוח.

הלכה י''ח:

העושה שליח כו', והמשלח מותר בקרובותיה כו'.

ואף דכאן הוא לא ידע שלא קידשה השליח לו⁷⁰⁹.

ועיין בתוספתא כאן פ''ד גבי קדשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי דאמר שם דהקטנה אסורה בקרוביו ע''ש - הלכה י''ג: קדשתיך והוא אומר לא נתקדשה אלא בתי, אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות קטנה, וקטנה אסורה בקרוביו.

וקשה דהא במשנה כאן מבואר להדיא דמותרת בקרוביו –

פ''ג מ''י: האומר לאשה קדשתיך כו', והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, הוא אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו, הוא מותר בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו.

וכן פסק רבינו - לעיל הט''ו: קידשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, הוא אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו.

וצ''ל דבמשנה ר''ל שהיא אמרה שהיא קיבלה הקדושין עבור בתה הקטנה, והך דאמר בגמרא סד''א כו' מדרבנן הימנוה לדידה -

קדושין ס''ה ע''א: קדשתיך והיא אומרת לא וכו', הא תו למה לי? איצטריך, סד''א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב, מדרבנן הימנוה לדידה, [רבנן לאמה על הבת ותהא צריכה גט ותאסר בקרובותיו], ותיתסר בתה בדיבורה, קמ''ל. –

ור''ל שתהיה יכולה לקדש את בתה⁷¹⁰.

ועיין בסוטה דף כ''ג - האיש מקדש את בתו, ואין האשה מקדשת את בתה, אבל בתוספתא שם מיירי שהאם אומרת שהאב קיבל קדושין בעבור בתו⁷¹¹.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בהא''ב פט''ו הי''ד גבי פנויה שזינתה ויראה לי כו' –

פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא, אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני, ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק, ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו אלא יהיה ספק ממזר⁷¹².

אך י''ל דכאן שאני שהשליח מכחיש אותה⁷¹³.

ועיין בירושלמי דיבמות פי''ג הט''ו אם שניהם אומרים שלא בעל אם הוה שתוקי, ע''ש בזה

• רבי מאיר אמר חזקה אדם מעמיד עצמו שלשים יום, ורבנין אמרין אין אדם מעמיד אפילו יום אחד. רבי ירמיה בעי מהו שיהא נאמן לומר על דרבי מאיר העמדתי עצמי שלשים יום בשביל לעשות הוולד שתוקי? [כלומר, לר' מאיר שמאמינים לו שלא בעל, האם נאמין לו שבנו יהיה שתוקי, שהרי אם טוען כך לא יודעים מי האב, והולד נקרא שתוקי. או אולי ר' מאיר מאמין לו רק לעניין ממון שתפסיד כתובתה, אבל לא לגבי לפסול את בנו? פי' ידיד נפש] נישמעינה מן הדא היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר שלשים יום - מבקשין ממנו לחלוץ לה לאחר שלשים, ואמר רבי לעזר דר' מאיר היא ואמר רבי לעזר לא שנו אלא אצלה, הא אצל צרתה – לא [צרתה מותרת לשוק, כי אנו מאמינים ליבם שאומר בעלתי], כמה דתימר תמן לא הכל ממנה לחוב לצרתה, אף הכא לא הכל ממנה לחוב לבנו⁷¹⁴.

ועיין כאן בהשגות מה שאמר דמיירי בשקידשה סתם –

השגת הראב"ד: השליח אומר לעצמי קדשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי אם לא עשה השליח בעדים. א"א אין בלשון התוספתא (בירוש' רפ"ג) אם לא עשה, אלא אם לא הוחזק, ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה, אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך, ולאחר שעה קידשה סתם, והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי, כיון שלא היה השליחות מפורסם - הראשון מותר בקרובותיה כמי שאמר לא קדשתיה, שהשליח מוחה על ידו. אבל בשהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה, שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו כו'⁷¹⁵.

ועיין בנדרים דף ט''ז ע''א –

רב אשי אמר: שאוכל דשבועה - שאי אוכל קאמר. א"כ פשיטא, מאי למימרא? מהו דתימא, מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה, קמ"ל.

ועיין שם ברא''ש ד''ה מהו דתימא –

מהו דתימא מיקם לישנא והיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל, ואי אמר הכי מהמנינן ליה, קמ''ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל – לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי⁷¹⁶.

ותוס' שבועות דף כ' ע''א –

לישנא איתקל ליה – כו', וא''ת נשייליה מה היה בדעתו, ויש לומר כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו, אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו כו'. משמע מהתוס' שנאמן לפרש דבריו.

ועיין בירושלמי פי''ג דכתובות גבי הך דאדמון ורבנן אם יש בלשון הזה קנקנים דמקשה שם שישאלו אותו – סוף ה''ד: ואם בשטענו שמן והודה לו בקנקנים כל עמא מודיי שאין הודייה מן הטענה, דאמר רבי זעירא רבי אבונה בשם רב בשטענו קנקינו שמן היא מתני' ההין מילין וההן אמר ריקנן [התובע אומר קנקנים מלאים שמן נתתי לך, וההוא אומר ריקנים היו], ולית סופיה משאלה? [וכי אין לשואלו לבסוף מה היתה תביעתו, שמן בלא כלי או שמן עם הכלי], בההוא דנשתתק [התובע קודם גמר דין, וא''א לעמוד על הדבר].

(משמע שאם לא נשתתק, שואלים אותו והוא נאמן).

ובירושלמי פ''א דסנהדרין לפי גירסת המפרשים שם גבי הקדש שפדאו יותר על שויו, נבדק אותו האיש ואמר כו' –

ה''ב: אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו יותר על דמיו הרי זה פדוי, ומעשר שני שפדייו יותר על דמיו הרי זה אינו פדוי, מה בין הקדש מה בין מעשר שני? כו', שכן אדם מצוי להיות מרבה על הקדשו כו', ר' זירא בעי קומי ר' אמי נבדק אותו האיש ואמר לא נתכוונתי [להרבות על ההקדש] – אמר ליה לכי בדק [כלומר, אם בדקוהו הולכין אחר דבריו, אבל מסתמא אמרינן מרבה בהקדישו הוא⁷¹⁷.

ועיין תוס' סנהדרין דף ס''ה ע''א ד''ה הואיל ע''ש – הואיל וישנו בלב - פי' בקונט' שאפי' מברך השם כל היום ואין לבו כלפי מעלה אלא לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד אינו חייב, וקשה השתא השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן (לעיל דף סא:) גבי אנדרטא אי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא?

וי"ל מדכתיב גבי נינוה (נחום א) ממך יצא חושב על ה' רעה דהיינו רבשקה שגידף שהיה שלוחו של סנחריב מלך אשור ונינוה בארץ אשור ותלאו הכתוב במחשבה ולפי מאי דפרישי' לעיל (שם ד"ה רבא) דבסתם עבודת כוכבים מאהבה ומיראה – חייב – ניחא, דאין תלויה בלב.

ונזיר דף י''א ע''א – חסורי מיחסרא והכי קתני: מזגו לו את הכוס, ואמר הריני נזיר ממנו - הרי זה נזיר, ואם שיכור הוא, ואמר הריני נזיר ממנו - אינו נזיר, מ"ט? כמאן דאמר הרי עלי קרבן הוא; וכ"ת, לימא הכי, סבר: מייתין לי אחרינא ומצערן לי, אימא להו הא מילתא דפסיקא להו [וכ"ת - אי לאו דנתכוונה לקבל עליה נזירות אלא להיות נידורה ממנו לימא הכי בהאי לישנא הרי הוא עלי קרבן להכי הוא דלא אמרה הכי דסברה אי אמינא הכי סבירא להו שלא אסרתי עלי אלא כוס זה בלבד ומייתו לי כוס אחרינא ואמרי לי אשתי וקא מצערין לי דשתויי אנא ולא מצינא למשתי לי אימא להו בהאי לישנא דפסיקנא להו מילתא דהואי אסירא נמי בכסא אחרינא ותו לא מייתין לי ומעשה נמי באשה כו']. ומעשה נמי באשה אחת. ובדברי רבינו פ''ב מהלכות שבועות הי''ב גבי תנאי היה בלבי ע''ש –

וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שוין, לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל, והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע כו'. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה.

וע''ש בכ''מ –

ומ"ש רבינו אם נשבע א' בפנינו שלא יאכל היום וכו' מתוספתא דטהרות פרק ו' נאמן ע"י עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ומצאתי כתוב דאיתא בת"כ כיוצא בו א"ר מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ופירש הראב"ד וז"ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני ע"י אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאילו שלא ע"פ חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ"ל. מ"מ דברי רבינו מבוארים כדברי התוספתא שכתבתי. ונ"ל שאין אנו צריכים לידחק במה שנדחק הראב"ד דפשטה לאו בשאלת חכם מיירי אלא ה"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש.

ועיין ב''מ דף כ''ח ע''ב מסתברא לא מייתי אינש חובתיה –

התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את, וטול. כי הא דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא, אמר ליה: זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את, וטול. אזל אייתי סהדי, אמר להו: ידעיתון ביה דרמאי הוא? - אמרו ליה: אין. - אמר להו: אנא רמאה אנא? - אמרו ליה: אנן לאו רמאי את קאמרינן. אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, לא מייתי איניש חובתא לנפשיה⁷¹⁸.

ועיין תוס' שבועות דף כ''ו ע''ב –

גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין - השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חטין דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש כו', ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס, ואע"פ שאומר בלבו היום, והכא נמי ליתסר אע"פ שאומר בלבו חטין, וי"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום והכי נמי אשכחן בפ' ב' דנדרים (דף כ.) דמפליג בין ת"ח לע"ה גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים כו'.

ובירושלמי פ''ז דגיטין ה''ד גבי לא תתייחד עמו דמקשה שם דעבד ושפחה נאמנים בתמיה ע''ש – ועבד ושפחה נאמנין? [הואיל וראו עדים כשרים שנתייחדה איך נאמר שאלו נאמנין לומר שלא בעל ? קרה''ע] יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו שהיה שם עבד ושפחה כו'. [כלומר, היו עדים כשרים בחוץ שהעידו שהיו בבית עבד ושפחה ולא נתייחד עמה]⁷¹⁹.

ועיין מנחות דף ס''ג ע''א גבי הרי עלי מרחשת ע''ש -

האומר הרי עלי מרחשת – [דלא אמר במרחשת] - יהא מונח [הנדר] עד שיבא אליהו, מספקא להו אי על שום כלי נקראו או על שום מעשיהן [רש"י: מספקא להו - אי על שם כליין נקראו מחבת ומרחשת שיש כלי ששמו מחבת ויש כלי ששמו מרחשת. או על שם מעשיהן - נקראו שזו מעשיה רוחשין וזו מעשיה קשין הילכך איכא למימר מנחה נדר ואיכא למימר לא התנדב מנחה אלא כלי שרת עצמו אי על שם הכלי קרי לה קרא מנחה הנעשית במרחשת אבל מנחה גופה לא איקראי מרחשת האי כלי נדר ואינו מביא מנחה אלא א"כ אמר הרי עלי מנחת מרחשת או הרי עלי במרחשת ואיכא למימר נמי על שם מעשיה איקראי מרחשת ולא על שם כלי אלא המנחה עצמה זה שמה וזה מנחה התנדב ולא כלי יהא מונח עד שיבא אליהו⁷²⁰.

פרק ט' הלכה כ''ב:

האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה, וכל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו, וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת כגון שבאו שנים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית היום נתקדשה פלונית היום, שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה, עד שישמעו שנתקדשה. וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.

האשה שיצאה כו' וכן אם באו כו'.

עיין בה''ה דאף איש אחד ג''כ מחזיק קול ובאמת זהו מה דאמר שם בגמרא על הך אי מבטלינן קלא או לא מבטלינן דהספק שלו כך, אם זה הויא כמו תקנה דחיישינן לקלא, או משום חשש דאי משום תקנה וכמו דמאי וכמו שבויה ולא משום חשש זנות רק מעלה עשו, שוב - לא מהני ביטול. ועיין בהך דיבמות דף פ''ח ע''ב ברש''י ד''ה אלא לאו דנקט ומת, ר''ל דגבי איסור כהונה לבד אז מחמרינן ושוב לא מהני אח''כ לבטל הדין. רק בשבויה אם יש עדים - אז הויא כמו שלא נשבית. וכן מבואר בירושלמי יבמות פ''ו כיון דעדים כו' וכמי שלא נשבית וכן גבי דמאי כן כמו שכתבתי בירושלמי פ''ג דדמאי גבי ע''ה דאם אמר החלפתים והנחתי אחרים מתוקנים תחתיהם אם אומר שהם שלו לא מהני וליכא כאן מיגו דכיון דזה תקנה לא מהני מיגו. ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות מעשרות פי''ב הי''א מה דהשמיט רבינו סיפא דמשנתינו דאם אמר מעושרין הן נאמן ע''ש

וגם כאן ג''כ כן, דשוב לא מבטלינן קלא, אבל אם נימא דהטעם הוא משום חשש - אז שפיר מבטלינן החשש, ועל זה אמר דאם נימא דהקול צריך שיצא מפי כשרים, אז ראיה דהטעם משום חשש – ומבטלינן, ואם אף מפי נשים, חזינן דזה רק בגדר תקנה ולא מבטלינן.

ועיין בירושלמי פ''א דנדה ה''ב, דאחד האומר מפי שנים הוי טוב משנים האומרים מפי אחד ועיין בתוספתא דסנהדרין פ''ו ומש''כ רבינו ז''ל בפירוש המשניות בעדויות פ''ה מ''ז ע''ש.

ביאור ההלכה.

רבינו מבאר בכ''מ שבמקום שחכמים תיקנו תקנה, זה בגדר הלכה קבועה "יתד בל תמוט", ואי אפשר לבטלה כו'. ומטעם זה כשאסרו שבויה לכהן, אף אם ידוע לנו שלא נטמאה – אסורה, כהך עובדא דר' זכריה בן הקצב שנשבע: המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו''ם עד שיצאו, ואעפ''כ חייבוהו לגרשה ואסרו עליהם יחוד כו'.

ומטעם זה, "לגבי שבויה, אם אח''כ נתגייר הגוי ואמר שלא נגע בה - תישאר באיסורה – דשבויה ג''כ הוי בגדר תקנה" הלכות תרומות דף י''א טור א'.

בפ''ז מהלכות גירושין ה''י מבאר רבינו שתקנה או גזירה שהתקינו חז''ל, אי אפשר לבטל אותה אפילו אם השתנתה המציאות, ואין היום עוד טעם לאותה גזירה, כפסק הרמב''ם בהלכות ממרים פרק ב' ה''ב :

בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין.

כלומר, יש הבדל בין תקנה לגזירה שהיא משום חשש, תקנה - א''א לעקור לעולם אפילו אם יקום ב''ד גדול יותר כו', אבל גזירה שהיא משום חשש שמא כו' – אם יקום ב''ד אחר גדול מהם בחכמה ובמנין – יכול לבטל גזירתם.

וז''ל רבינו בהלכות תרומות דף ה' טור א':

דכל תקנה שהיא בגדר משמרת וסייג, יכולים לגזור לעולם בלי הפסק, ושוב אין שום ב''ד יכול לבטלה, ושאר תקנות אין גוזרים רק לזמן וסתמא, וב''ד שאחריו – אם הם קטנים [מהראשונים] - ע''כ מוכרחים לקיים הגזירה, ואם הם גדולים אז הרשות בידם לבטל.

ועיין צ''פ גירושין פי''א הכ''א.

וז''ל רבנו בשו''ת צ''פ ירושלים סי' מ''ז: כי הכלל בכל גזירות חז''ל, הדבר נשאר באיסור לעולם אף במקום שאין חשש כלל, ובגדר הלכה כר''מ בגזירותיו בכל מקום, במינקת והבחנה וכל דבר. וחלב עכו''ם כיון שבא ליד ישראל בזמן שהוא חלב – אסור לעולם, אף אם יעשה מהם חמאה ושאר דבר, כי זה כבר נאסר⁷²¹. - כי עיקר הגזירה חלה בזמן שבא ליד ישראל, וכן דמאי בזמן שבא ליד חבר הוה כמו ודאי ולא בטל כו' עיי''ש.

ובפי''ב הט''ז כותב רבינו: ועיין בירושלמי פ''ד דדמאי ה''ה, ג''כ כזה אם זה הוה תקנה בדמאי או חשש.

תני נכנס לעיר ואינו מכיר אדם או שהיה עומד בגורן ואינו מכיר אדם שם הרי זה נשאל בין לחבר בין לעם הארץ דברי רשב"ג, רבי אומר אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד. [שאף על של חברו - שאין לו שום רווח - ג''כ אינו נאמן. כי זו תקנה ודין].

וכן כותב רבינו בהלכות מתנות עניים פ''ה ה''ז:

דעיין בירושלמי דמאי פ''ג ה''ד דאמר שם דאם ע''ה אומר שהחליפם ונתן מתוקנים תחתיהם, אם אומר שהפירות שלו – לא מהני, והטעם כיון דזה הוה תקנה דשל ע''ה אף דהוא מסתמא מעשר – מ''מ כל זמן שלא קיבל עליו חברות - צריך לעשר דמאי – מה יועיל לנו המיגו?.

[כלומר, אין החסרון שלו משום נאמנות, אלא משום שהוא עם הארץ שלא קיבל דברי חברות, כי כך היתה התקנה].

וכעין הך דאמרינן בחגיגה דף כ''ב ע''ב הובא בירושלמי שם בדמאי פ''ב ה''ג דאין נאמן לומר הוכשרו ולא נגעתי בהם, דכיון דהוכשרו – שוב הם טמאים מחמת התקנה ולא מחמת המגע. ולכך רבינו בהלכות מעשר פי''ב הי''א לא הביא סיפא דאמר שם "משלי הם חייב לעשר, ואם אמר מעושרים הם אין צריך לעשר" – משום דע''כ האי "מעושרין" ר''ל דאינם שלו, דכיון דאמר שלו – לא מהני מיגו, ולכך השמיט זה, דא''כ היינו רישא. [כלומר, אם הפירות שלו [של ע''ה] – ודאי חייב הלוקח לעשר, כי כך היא התקנה, אלא ודאי שהפירוש "מעושרין הם", שהם לא שלו, א''כ היינו רישא].

ועיין במה דפליגי בירושלמי דמאי פ''ב סה''א גבי הני פירות דתיקנו דצריך להפריש מהם דמאי, ויש מקומות שצריך ויש שאין צריך – אם הולכין בתר מקום שהפירות משם, או בתר מקום שהם עכשו שם, חזינן דזה הוה תקנה, לא חשש, דאל''כ אטו אגבא דחמרא כו', כעין דאמרינן בפסחים דף נ''ב ע''א גבי פירות שביעית⁷²².

ועיין בירושלמי ספ''א דעירובין גבי מחנה דפטרו שם מן הדמאי, אם אח''כ נכנס לעיר – כבר נפטר.

ועיין בחגיגה דף כ''ה ע''ב ודף כ''ו ע''א כה''ג גבי עם הארץ ברגל, ובשעת הגתות –

טומאת עם הארץ ברגל – טהורה, ואם נשארה עד לאחר הרגל, לר' יהודה - יגמור, ולרבנן – יניחנה לרגל אחר. ובירושלמי שם.

ואף דבריש פ''ד דדמאי מבואר שם דאף בשבת מותר לאכול עם פיו, מ''מ במוצאי שבת אסור [ומדוע לא נאמר כדלעיל שכיון שכבר נפטר – נפטר] - שם לא הוה בגדר פטור רק נאמנות ועל מוצ''ש אינו נאמן משא''כ בגדר פטור. [שאם פטור כגון דמאי במחנה – פטור אפילו אם הכניסו לעיר].

ועיין בירושלמי כלאים פ''ג ה''ב גבי נתמעט הגבול לענין הירקות – [ובירושלמי פ''ג דכלאים ה''ב גבי נתמעט הגבול – ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים ויש לה גבול טפח זורעין בתוכה שלשה עשר מינים, שלשה על כל גבול וגבול ואחד באמצע. גובל שהיה גבוה טפח ונתמעט כשר. ובגמ' שם: אמר רבי אימי הדא דאת אמר לזרעים שבו, הא לזרוע בו בתחילה – אסור. עבר וזרע, מאחר שאלו מותרין – אלו מותרין.

ומש''כ בזה בח''א בכ''ח מהלכות שבת.

פכ''ח הי''ז: וע''ש בסוף פ''א גבי פטורים מן הדמאי דאף אם נכנסו לעיר מ''מ הני פירות דהוו במחנה מותר לאכלם אף בעיר – היוצאים למלחמת חובה מותרין בגזל עצים יבישין ולחין כו', עד כדון בשאינן סומכין לחורש ואפילו סמוכין לחורש עד כדון בשאינן סמוכין למעיין ואפילו סמוכין למעיין נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו. [ומותר לאוכלם גם בעיר].

ועיין מש''כ הר''ן ז''ל בפ''ב דע''ז גבי פת פלטר שלקחו בעל הבית ע''ש –

דף י''ד ע''ב: ולענין פת של פלטר שהוא ביד בעה"ב אם מותר ללוקחו מבעה"ב אם לאו, נראה מדברי הראב"ד ז"ל דשרי וראיה מדאמרינן בפרק השוכר (דף סה ב) ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא למטחנה ולאפוייה ולזבונה לעובד כוכבים שלא בפני ישראל, הא בפני ישראל אסור לפי שישראל זה שראה שמישראל היה אף הוא יקחנו מן העובד כוכבים, אלמא בתר תחלתו אזלינן, ואף בפת של פלטר שבא ליד בעה"ב עובד כוכבים ה"ה והוא הטעם דבתר תחלתו אזלינן כו'.

ועיין בירושלמי סוף עירובין גבי שרץ שהיה במקום שחייבין עליו כרת, ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת דמותר להוציאו –

במשנה שם: ר' עקיבא אומר מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. ובגמ' שם - הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת (מהו?) כבר נראית לצאת.

ועיין בירושלמי דמאי פ''ג ה''ד נטלו ממנו מאה בני אדם כו' – (המוליך חטים לטוחן עכו''ם – החטים דמאי שהעכו''ם חשוד להחליף) הפקיד אצלו שתים (ולגוי יש רק סאה אחת משלו) - אחת דמאי ואחת ודאי (כי הגוי יכול להחליף רק אחת כי אין לו שתי סאין) כו', נטלו ממנו מאה בני אדם מאה סאין בת אחת, (מהיהודי שיש לו סאה אחת של דמאי) - כל אחד ואחד מתקן דמאי, נתנום לאדם אחר כבר נראו להיות "ודאי" וט''ס שם וצ''ל כבר נראו להיות דמאי ע''ש⁷²³.

ובירושלמי פ''ג דכלאים ה''ב גבי נתמעט הגבול – ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים ויש לה גבול טפח זורעין בתוכה שלשה עשר מינים, שלשה על כל גבול וגבול ואחד באמצע. גובל שהיה גבוה טפח ונתמעט כשר. ובגמ' שם: אמר רבי אימי הדא דאת אמר לזרעים שבו, הא לזרוע בו בתחילה – אסור. עבר וזרע, מאחר שאלו מותרין – אלו מותרין.

ובאהלות פ''י מ''ב ובמה דפליגי ר''ש ורבנן ע''ש –

אין בארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור הטומאה בבית נתן את רגלו מלמעלן טהור הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלן ר' מאיר מטמא וחכמים אומרים אם טומאה קדמה את רגלו טמא אם רגלו קדמה את הטומאה טהור ר' שמעון אומר שתי רגלים זו ע"ג זו שקדמו את הטומאה משך הראשון את רגלו ונמצא רגלו של שני שם טהור מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה:

[פי' הרמב''ם: אם טומאה קדמה את רגלו הרי זה טמא מפני שהטומאה מטמאה כל מה שכנגדה כפי שקדם, וכאשר נתן רגלו האהיל על הטומאה. ואם רגלו קדמה את הטומאה נעשה כתקרת הבית ונתחברה התקרה ולא יתטמא אותו האדם כיון שאין שם פותח טפח שתצא ממנו הטומאה ולא האהיל על הטומאה בעת שהאהיל. ומיצה ר' שמעון את הדין הזה ואמר, שאפילו באו שני אנשים והניח הראשון מהם את רגלו על הארובה ונתן השני את רגלו על רגלו של ראשון, ואחר כך נכנסה טומאה תחת ארובה, וסלק הראשון את רגלו ונמצאת רגל השני על הטומאה, הואיל והיתה קודם הטומאה כנגד המקום הזה ואף על פי שהיא לא האהילה על הטומאה כי אם לאחר מציאות הטומאה שם הרי זה טהור. ואין הלכה כר' שמעון, ולא כר' מאיר].

וכ''מ.

ע''כ מש''כ רבנו בהל' שבת.

ועיין בפ''ד מסכת מעשר שני מ''א גבי פודהו כשער מקומו, ובאמת י''ל דקאי על מקום שהפירות שם עיין בתוספתא דמאי פ''ה ומעש''ש פ''ג.

והנה בתוספתא שם גרס להיפך מגירסת הירושלמי דגבי דמאי מחמירין לענין יוקר וי''ל דהא מבואר בירושלמי שם הטעם משום דיכול להערים ולפוטרו מחומש וגבי דמאי לא שייך זה, עכ''פ חזינן דהוה תקנה לא חשש כו' ע''ש באריכות רבה].

ועפ''ז חוקר רבינו כאן, האם זה שחיישינן לקלא, זה בגדר תקנה או רק חשש, שאם זה משום תקנה אזי אף אם הקול יצא רק ע''י נשים כו' חיישינן לקול ולא מבטלים אותו, אבל אם חיישינן לקול רק משום חשש אזי זה רק אם יוצא מפי כשרים לעדות, ואפשר אף לבטל את הקול.

וכ''כ רבינו בצפ''ד סוף סי' ט':

בגדר הך דגיטין פ''ט שם [המחלוקת אם מבטלין קול או לא, ומה פירוש "יצא קול" האם דוקא ע''י כשרים לעדות או אף קול שיצא ע''י נשים חוששין לו]. ר''ל כך, דזה מחלוקת אם הך דין דקול הוה זה חשש או תקנה, ואם תקנה – לא מבטלין, ואם דין חשש – מבטלין. ולכך אמר דלמ''ד דאף על פי נשים – הוה תקנה ולכן אין מבטלין, אבל למ''ד דרק ע''פ אנשים – הוה חשש ומבטלין.

כדלקמן.

הלכה כ''ב:

דברי הרב עם הפענוח.

האשה שיצאה כו' וכן אם באו כו'.

עיין בה''ה דאף איש אחד ג''כ מחזיק קול –

... ומדברי רבינו שאפילו באיש אחד מוחזק הקול, כל שאמרו שנים ששמעו שאמר אחד שנתקדשה בפני שני עדים ידועים, וכן מורה לשון הגמרא, עכ''ל, (ולא כמ''ש הרשב''א שצריך שנים ע''ש).

ובאמת זהו מה דאמר שם בגמרא על הך אי מבטלינן קלא או לא מבטלינן –

גיטין פ''ט ע''א: א"ל אביי לרב יוסף: מבטלינן קלא או לא מבטלינן? [שמענו קול יוצא מפי נשים ותינוקות משתקין להו לבטולי קלא או לא משתקין להו הואיל ואמרו פלוני שמע מפלוני כו' וליתנהו דלישיילינהו א"נ חזרו אותן פלוני ופלוני ממדינת הים ואמרו לא היו דברים מעולם מבטלינן או לא מבטלינן]. א"ל: מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי הכשרים, [שיאמרו מפלוני שמענו והוא הלך למדינת הים אלמא אקילו רבנן במילתא וש"מ דאי בדיקניה בתר הכי ואשתכח שקרא מבטלינן ליה ומכריזין דלאו קלא הוא ומנסבינן לה]. ש"מ: מבטלינן קלא. א"ל: אדרבה, מדאמר רב ששת אפי' מפי נשים הוי קול, ש"מ: לא מבטלינן קלא, א"ל: אתרוותא נינהו, בסורא מבטלי קלא, בנהרדעא לא מבטלי קלא.

דהספק שלו כך, אם זה הויא כמו תקנה דחיישינן לקלא, או משום חשש [האם חכמים תקנו שצריך לחוש לקול, או רק אמרו שצריך לחשוש שמא אמת שהיא מקודשת] - דאי משום תקנה וכמו דמאי [הירושלמי דלעיל], וכמו שבויה ולא משום חשש זנות רק מעלה עשו - שוב לא מהני ביטול⁷²⁴.

ועיין בהך דיבמות דף פ''ח ע''ב ברש''י ד''ה אלא לאו –

אלא לאו כה"ג - דנשאת תחלה לאחד מעדיה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה. - דנקט ומת, ר''ל דגבי איסור כהונה לבד אז מחמרינן⁷²⁵ –

ושוב לא מהני אח''כ לבטל הדין.

רק בשבויה אם יש עדים [אף שששבויה אסורה משום תקנה דמעלת כהונה, אם יש עדים שלא נטמאת מותרת, משום] - אז הויא כמו שלא נשבית. [לא היתה בגדר שבויה].

וכן מבואר בירושלמי יבמות פ''ו כיון דעדים כו' וכמי שלא נשבית –

פ''י ה''ג: שנים אומרים נשבית והיא טהורה, ושנים אומרים נשבית והיא טמיאה, לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. אמר רבי יוסי מאחר שאילו אומרים טהורה, ואילו אומרים טמיאה - כמי שאילו אומרים נשבית, ואילו אומרים - לא נשבית⁷²⁶.

וכן גבי דמאי כן כמו שכתבתי בירושלמי פ''ג דדמאי גבי ע''ה דאם אמר החלפתים והנחתי אחרים מתוקנים תחתיהם אם אומר שהם שלו לא מהני –

ה''ד: מהו שיהא נאמן לומר נטלתיו והנחתי אחרים מתוקנין תחתיהן אם את מאמינו שנטל האמינו שנתן אם אין את מאמינו שנטל אל תאמינהו שנתן כו', רבי יונה בעי מה נן קיימין אם באומר משלי הן אפי' עם הארץ לא יהא נאמן. –

וליכא כאן מיגו דכיון דזה תקנה [שפירות ע''ה בחזקת דמאי] - לא מהני מיגו.

ועיין מש''כ בזה בדברי רבינו בהלכות מעשרות פי''ב הי''א –

המוכר פירות בסוריא ואמר משל א"י הם חייב הלוקח לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, משלי הן חייב לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר]. מה דהשמיט רבינו סיפא דמשנתינו דאם אמר מעושרין הן נאמן ע''ש⁷²⁷. –

וגם כאן ג''כ כן, [אם חיישינן לקול זו תקנה] - דשוב לא מבטלינן קלא, אבל אם נימא דהטעם הוא משום חשש - אז שפיר מבטלינן החשש, ועל זה אמר דאם נימא דהקול צריך שיצא מפי כשרים, אז ראיה דהטעם משום חשש – ומבטלינן, ואם אף מפי נשים חזינן דזה רק בגדר תקנה ולא מבטלינן.

ועיין בירושלמי פ''א דנדה ה''ב, דאחד האומר מפי שנים הוי טוב משנים האומרים מפי אחד – כל ימים שהיה רבי ליעזר קיים היתה הלכה כרבי יהושע משמת רבי ליעזר הנהיג רבי יהושע הלכה כרבי ליעזר, מה נן קיימין? אם בששמע רבי ליעזר מפי אחד ורבי יהושע מפי שנים, בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כרבי יהושע, ואם בששמע רבי יהושע מפי אחד ורבי ליעזר מפי שנים, בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כרבי ליעזר, כהדא דתני אחד אומר שמעתי מפי שנים ושנים אומרים שמענו מפי אחד - ייפה כח האחד ששמע מפני שנים מכח השנים ששמעו מפי אחד כו'.

ועיין בתוספתא דסנהדרין פ''ו –

אחד אומר משום שנים ושנים אומרים משום אחד, יפה כח האחד האומר משום שנים, מכח שנים האומרים משום אחד, עשרה אומרים משום אחד כולן אחד.

ומש''כ רבינו ז''ל בפירוש המשניות בעדויות פ''ה מ''ז ע''ש –

אמר לו מוטב להניח דברי היחיד ולא אמר לו שזה חובה, ואתה יודע שכלל הוא בתורה אחרי רבים, ואמר לו כן מפני שגם הוא קבל מן המרובין כמו שאמר, ואין מתנאי הקבלה שיהו רבים מפי רבים, אלא שאם היתה קבלה מרבים מפי רבים וקבלה מיחיד מפי רבים ראוי יותר ללכת אחר הרבים מפי רבים כמו שאמר לו⁷²⁸.

פרק ט' הלכה כ''ח:

מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אעפ"י שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין, ומקום שנהגו כולן לשלח הסבלונות תחלה ואחר כך מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה.

מקום שנהגו לשלוח סבלונות כו'.

עיין ברש''י בגמרא דס''ל דסבלונות גופא חשש הקדושין וע''ש בתוס' אך באמת רש''י ז''ל ר''ל כעין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות א''ב פי''ג ה''ט דכל היכא שעושה מעשים המוכיחים שכבר נעשה הדבר, הוה כמו הדבר בעצמו. ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות מכירה פ''א גבי אם נתן לו המוכר סל של פירות וכן ס''ל לרבינו ז''ל בהלכות עבדים גבי שחרור ועיין בהך דכתובות דף כ''ד ע''ב ד''ה כשכלי אומנתו בידו ועיין ב''ק דף ק''ד ע''א גבי שליח שעשאו בעדים ע''ש בתוס' ד''ה רבה דאף היכא דבעי בפניו ובעדים כיון שעשה מעשה שנתן הפונדיון הוה כאילו בפניו ועיין תוס' ב''ב דף קמ''ג ע''ב גבי הך דרב ספרא וכבר כתבתי בזה.

אך זה רק במקום שהוא מוכיח ברור, אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי שוב אין זה מוכיח וכן גבי כתובה כה''ג ואתי שפיר הך גירסא דגם במיעוט מסבלי והדר מקדשי ג''כ אין חוששין ע''ש דהוה כמו קול ושוברו עמו.

ביאור ההלכה.

הטור סי' מ''ה הביא מחלוקת הראשונים בדין חוששין לסבלונות, רש''י פירש שאם הרוב מקדשין ואח''כ שולחים סבלונות, אם שלח סבלונות בפני עדים הרי זו מקודשת, שמא לשם קדושין שלחם, דהיינו שהסבלונות עצמם הם הקדושין. והר''ח ועוד חולקין וס''ל שהסבלונות הם רק סימן על הקדושין, ולפיכך אם יש עדים שלא קידש קודם – איננה מקודשת.

מבאר רבינו:

דכל היכא שעושה מעשים המוכיחים שכבר נעשה הדבר, הוה כמו הדבר בעצמו.

עפ''ז מבאר רבינו דעת רש''י: "מי ששידך באשה ונתרצה, וקדם ושלח סבלונות בעדים, חוששין שמא קידושין הן, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון". כלומר הסבלונות עצמם הם קדושין.

וכן דעת הרשב''א (קדושין נ' ע''ב): ומפני שהן המספקין על הקדושין, ואין לנו עדים ולא אמתלא אחרת שקדש אלא סבלונות אלו, עשינו אותן כאלו הן בעצמן הן הקדושין.

והקשו התוס', הרי צריך עדים שדיבר אתה מענין לענין באותו ענין כו', ומדוע מקודשת?, מבאר רבינו: "כיון שעשה מעשה המוכיח שכבר נעשה הדבר – הוה כמו הדבר בעצמו".

וכן במקום שמקדשין ואח''כ כותבים כתובה, אם כתב כתובה – הרי היא מוחזקת כאשת איש, מטעם הנ''ל, כלדקמן. וכתב בביאור הגר''א כאן, שבשטר כתובה יש יותר לחוש שקידש מאשר סבלונות.

בהלכות גירושין פ''ג ה''ח שלדעת הרמב''ם אם חתם עד אחד כשר על הגט – הגט כשר מן התורה (פסול רק מדבריהם), מקשה רבינו, הרי להכשיר אדם צריך שני עדים כו', ומתרץ: וגם י''ל דכיון דעשה מעשה וחתם עצמו נאמן, עיין תוס' כתובות דף כ''ד ע''ב ד''ה בשכלי אומנתו. –

בשכלי אומנותו בידו - פירש רבינו חננאל זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשמשין בהן בטהרה, כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה. שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמאותו, ודומה שהוא כהן, ולכך האמינוהו חכמים.

[כמו שם מי שעושה מעשה המראה שהוא כהן - מספיק עד אחד להעיד עליו, כמו כן כאן כיון שעשה מעשה וחתם על גט, זה עצמו מראה שהוא כשר].

בחדושיו לב''ק שם כותב רבנו להוכיח מהתוס' – "דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים אף דהוי גדר פעולה לא גדר בירור". (כלומר, עדים הם בגדר בירור, אך כאן המעשה והפעולה (נתינת הפונדיון) הוה כאמירה בפני עדים).

וכן פירש את הרמב''ם הלכות איסורי ביאה פי''ג ה''ט:

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו.

– דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר, מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה כו'.

כלומר זה שנוהגת בדרכי ישראל, אין זו רק ראיה והוכחה שהיא נתגיירה, אלא עצם ההנהגה שלה היא עדות שהיא גיורת⁷²⁹.

דברי הרב עם הפענוח.

הלכה כ''ח:

מקום שנהגו לשלוח סבלונות כו', עיין ברש''י בגמרא דס''ל דסבלונות גופא חשש הקדושין – קדושין נ' ע''ב: חוששין לסבלונות - מי ששידך באשה ונתרצה, וקדם ושלח סבלונות בעדים, חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון.

וע''ש בתוס' – חוששין לסבלונות - פי' בקונטרס ששידך האשה ונתרצית וקדם קודם הקידושין ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא לשם קידושין שלח, משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם ולכך נקט בלשונו שידך דאל"כ לא הוו קידושין דמנא ידעה כדאמר בפ"ק (לעיל דף ו.) גבי נתן לה קידושין ולא פירש. וקשה להר"ם וכי שידך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין?

לכך נראה לפרש חוששין כלומר כיון ששלח לה סבלונות חיישינן שמא קידשה כבר, וכן משמע בסמוך דקאמר באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן, והתם על כרחך צריך לומר דחיישינן שמא קידש כבר, דלשון חיישינן שמא לשם קידושין שלח לא שייך, דהא פשיטא דלא שילח לה הכתובה לשם קידושין.

אך באמת רש''י ז''ל ר''ל כעין מש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות א''ב פי''ג ה''ט –

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו כו'.

דכל היכא שעושה מעשים המוכיחים שכבר נעשה הדבר, הוה כמו הדבר בעצמו.

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות מכירה פ''א גבי אם נתן לו המוכר סל של פירות –

הט''ז: וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו.

וכן ס''ל לרבינו ז''ל בהלכות עבדים גבי שחרור –

פ''ח הי''ז:

עבד שהשיאו רבו בת חורין, או שהניח לו רבו תפילין בראשו, או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקין בספר תורה בפני צבור, וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין - יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור, וכן אם נדר נדר שכופין עליו את העבדים כמו שביארנו בנדרים ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות, שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו, מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו גט שחרור אף על פי שעדיין לא כתב כו'.

ועיין בהך דכתובות דף כ''ד ע''ב ד''ה כשכלי אומנתו בידו –

בשכלי אומנותו בידו - פירש רבינו חננאל זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשמשין בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמאותו ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים.

ועיין ב''ק דף ק''ד ע''א גבי שליח שעשאו בעדים. –

לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו. איתמר: שליח שעשאו בעדים – [שליח שעשאו בעדים - ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו]. רב חסדא אמר: הוי שליח, [-ואם נאנסו בדרך פטור בעל הבית שנתנם לו]. רבה אמר: לא הוי שליח. רב חסדא אמר הוי שליח, להכי טרחי ואוקמיה בעדים דליקו ברשותיה. רבה אמר לא הוי שליח, ה"ק: איניש מהימנא הוא, אי סמכת סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה שדר בידיה⁷³⁰.

ע''ש בתוס' ד''ה רבה דאף היכא דבעי בפניו ובעדים כיון שעשה מעשה שנתן הפונדיון הוה כאילו בפניו [ז''ל התוס': וי"ל דשאני התם דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוי כאילו א"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור ולפי מה שפירשתי דדוקא שאמר ליה בפניו אית לן למימר דכיון דנתן הפונדיון הוי כאילו אמר ליה בפניו שלח הלכך אמר לר' יהודה לאתויי שדריה].

(מהתוס' מוכח "דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים" כו', כדלעיל בהקדמה להלכה).

ועיין תוס' ב''ב דף קמ''ג ע''ב גבי הך דרב ספרא – [סד''ה ואם אמר, וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח, ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק גירסי' וטרח לאחריני, אע"פ שלא אמר "ראו", - כאילו אמר ראו, ומחלי ליה הקטנים]. וכבר כתבתי בזה. [לעיל פ''ג ה''ח קטע שלישי: גבי הך דרב ספרא, דאף דהיכא דצריך ב''ד, מ''מ כיון שידוע ע''פ סברא – הויא כאילו התנו בפני ב''ד עכ''ל שם].

אך זה רק במקום שהוא מוכיח ברור, אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי שוב אין זה מוכיח [ואין הסבלונות קדושין], וכן גבי כתובה כה''ג – [קדושין נ' ע''ב: בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא: הוחזק שטר כתובה בשוק, [שראו שטר כתובה] מהו? [אם נתקדשה לאחר מהו להחזיקה כמקודשת לראשון], אמר ליה: וכי מפני שמחזיק שטר כתובה בשוק, נחזיק בה כאשת איש? מאי הוי עלה? אמר רב אשי: באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה - חיישינן, כתבי והדר מקדשי - לא חיישינן. מקדשי והדר כתבי, פשיטא, לא צריכא דלא שכיח ספרא, מהו דתימא ספרא הוא דאתרמי, קא משמע לן, ע''כ. מכאן שהכתובה עצמה מחזיקתה כא''א].

ואתי שפיר הך גירסא דגם במיעוט מסבלי והדר מקדשי ג''כ אין חוששין ע''ש – [תוד''ה הכי גרסינן, אך ר"י מצא כתוב גירסא אחרת: מסבלי והדר מקדשי פשיטא דלא חיישינן ואינה מקודשת, לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא ותהא מקודשת קמ"ל⁷³¹.

• דהוה כמו קול ושוברו עמו [והוי כאילו לא היה קול כלל, גיטין פ''ח ע''ב: יצא שמה בעיר מקודשת - הרי זו מקודשת, מקודשת ומגורשת - הרי זו מגורשת; מאי טעמא? קול ושוברו עמו].

[בצפ''ד סי' קכ''ה מתרץ רבינו את קושית התוס' על רש''י "וכי שידך מאי הוי, והא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין". וז''ל:

והנה לפי שיטת רש''י ז''ל בקדושין דף נ' ע''ב גבי סבלונות מוכח, דמזמן שידוכין עד הקדושין הוה עסוקין באותו ענין ע''ש, ולכך אף אם נתן סתם – חיישינן לגדר קדושין כו', ע''כ משם].

הלכה ל':

שנים אומרין ראינוה שנתקדשה ביום פלוני, ושנים אומרין לא ראינוה, אע"פ שכולם שוכנים בחצר אחת הרי זו מקודשת, שאין לא ראינוה ראיה, שדרך העם לקדש בצנעה.

שנים אומרים כו', עיין יבמות דף ק''ט ע''א דאמר שם אם איתא דהדרא - קלא אית למילתא – [המגרש את האשה והחזירה - מותרת ליבם, ורבי אלעזר אוסר כו', רבא אמר: לעולם פשיטא לרבי אלעזר דמיתה מפלת, ומיהו הכל בקיאין בגירושין, ואין הכל בקיאין בחזרה. אדרבה, חזרה כיון דיתבא תותיה אית ליה קלא כו']. (רוצה להוכיח מכאן שקול יוצא רק לנשואה "כיון דיתבא תותיה", אבל לא לארוסה וזה מקור (נוסף) לרמב''ם שדרך לקדש בצנעה) -

ועיין בירושלמי יבמות פי''ג ה''א דאמר שם קול יוצא לנשואה ואין קול יוצא לארוסה ע''ש – [רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייה קול יוצא לנשואה ואין קול יוצא לארוסה, יכולה היא אשה להטמין עצמה ולומר לא נתארסתי, ואינה יכולה להטמין עצמה ולומר לא נשאתי].

פרק ט'

הלכה ל''א:

הרמב''ם פוסק שאם אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת - לא תנשא, ואם נישאת לא תצא, והקשו הראב''ד ועוד, אם היא לבדה נאמנת להכחיש העד ולומר לא נתקדשתי, מדוע אם יש עד המסייע לה ומעיד שלא נתקדשה – לא תנשא?.

הה''מ מתרץ: "והטעם, מפני שכל שאין לה עד כלל - חזקה אינה מעיזה פניה להכחיש העד אם היה אמת - דהא ליכא מי שמסייעה, אבל כשעד אחד אומר כדבריה - סומכת עליו ומעיזה, ולפיכך לכתחלה לא תנשא" כו'.

רבינו מסביר כדעת הה''מ שכאשר יש עד המסייע לאדם, זה גורע מנאמנותו, ועל פי זה מיישב את דברי הרמב''ם בהלכות שביתת עשור פ''ב ה''ח: חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך - מאכילין אותו על פי עצמו כו', מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך כו' אם אמר צריך אני מאכילין אותו. מקשה רבינו: ולכאורה מיותר שם מה דכתב דמקצת רופאים אומרים צריך ומקצת אומרים אין צריך דאם הוא אומר צריך מאכילין כו', [הרי אפילו אם כולם אומרים אין צריך מאכילין אותו ע''פ עצמו, וכ''ש אם יש כמה רופאים המסייעים אותו] ובזה [שאמרנו שאם יש לו מסייע – זה גורע מנאמנותו כי הוא סומך על המסייע] - אתי שפיר. מהדורא תניינא כ''ט טור ג'.

הלכה ל''א:

אמר עד אחד מקודשת היא, והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא, ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי.

אמר עד אחד כו', עיין בהשגות – [השגת הראב"ד: אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תצא. א"א זה המחבר נראה שבא לפרש ואינו אלא סותם, מתחלה אמר כשהיא מכחשת את העד שאמר מקודשת - היא מותרת, ולבסוף אמר אפילו כשיש עד אחד שמסייע אותה - לא תנשא.

אבל בא וקבל דבר אמת, שאם היתה היא מכחישתו - מותרת היא, וכל דכן הוא (אם יש לה עד אחד כ''ש שמותרת), אלא בשאינה מכחשת, כגון דאמר עד אחד אביה קידשה, ועד אחד אמר לא קידשה (והיא לא מכחשת – אסורה). אי נמי פלוני זרק לה קידושיה והיו קרוב לה, ועד אחד אומר קרוב לו היו, והיא אינה מכחשת כלל, בזה אמרו תרוייהו בפנויה קא מסהדי וכו' לכתחילה לא תנשא וכו'].

ועיין בהך דב''ב דף קכ''ח ע''ב הני מילי דליכא עדים כו' – [המוציא שטר חוב על חבירו, מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה, והעדים מעידין שפרע כולו - הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין, אבל ממשועבדין לא, דאמרי: אנן אעדים סמכינן. ואפי' לר' עקיבא דאמר: משיב אבדה הוי, (שטר שכתוב בו סלעים, מלוה אומר חמש, ולווה אומר שלש, ר' עקיבא אומר שהוא משיב אבדה בסלע השלישי, הלכך פטור משבועה) - הני מילי היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים - אירתותי אירתת. [איכא למימר דזה הלוה היה יודע שרוצין להעיד כאחד מהן, ואירתת שלא יבאו לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה].

[במהדורא תניינא ס''א טור ג' מפרש רבינו: כיון דאיכא עדים אירתותי מירתת, ור''ל כיון דלשיטתיה העדים הם שקרנים – [כמ''ש התוס' שם: ואע"ג דלדבריו העדים פסולים שהרי מכחישם ואומר שחייב מחצה כו'], א''כ העדים יכולים להעיד להיפך [כי לפי דברי הלוה הם שקרנים, ולכן הוא חושש שיעידו להיפך שלא פרע כלום], ועיין במש''כ רבינו בהלכות אישות פ''ט הל''א דזה גרע היכא דמסייע ליה לגבי נאמנות ע''כ מש''כ שם].

ועיין בהך דיבמות דף ל''א ע''א – [הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו, דהוה ליה ספיקא דאורייתא, ומתניתין דהכא בכת אחת, [עד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה כו']. דה"ל ספיקא דרבנן.

מה שפירש רש''י שכת אחת פי' שע''א אומר קרוב לו וע''א אומר קרוב לה, וכן פירש הראב''ד כאן ואמר שבכזה אופן לא תינשא. וכבר תמהו ראשונים על זה (רשב''א וריטב''א שם), שאם כך ודאי שאין כאן קדושין, שהרי אין כאן אלא עד אחד שמעיד שנתקדשה, ואילו לדברי העד השני לא נתקדשה, וקדושין שאין בהם שני עדים אינם קדושין כלל. ואיך אומר הראב''ד שלא תינשא?.

צ''ע מה רוצה להוכיח משם, ואולי זו כוונת רבינו, שלכן הרמב''ם לא פירש כן (ספק קרוב לו כו' כי לדעתו תינשא כיון דליכא שני עדים), אלא כאן לא תינשא משום שיש ע''א המסייע לה – חשודה לשקר כנגד העד השני ולומר לא נתקדשתי, כמ''ש הה''מ.

שם:

אמרה מקודשת אני כו' ולאחר זמן כו', הנה נראה דזה רק אם אמרה סתם מקודשת אני דאז לא נקראת הוחזקה אשת איש כיון דאמרה סתם, אבל אם אמרה שהיא אשת פלוני אז נקראת הוחזקה אשת איש, ולא מהני אמתלא.

וזהו מש''כ רבינו בסוף פ''א מהלכות א''ב גבי אב, נקט לשון מקודשת היא לזה ומ''מ אינה נסקלת, וגבי האשה בעצמה נקט מקודשת סתם, ואז אינה נסקלת אבל אם אמרה לפלוני - אז נסקלת על פיה. וזהו מהו דמסיק שם רבינו או תוחזק.

ועיין תוס' ב''ק דף ע' ע''ב מבואר דמוחזק באשת איש הוה זה גופא דין א''א, לא גדר בירור, דאל''כ היינו עדי קדושין ועיין בירושלמי יבמות פ''ו ה''ד

מוכח גבי הך דיהושע בן גמלא דכיון דעפ''י דין הויא מקודשת, אף דבאמת לא היה הקדושין, מ''מ אם נתמנה אח''כ להיות כה''ג הוה כמו אירס ואח''כ נתמנה, ועיין בהך דב''ב דף קכ''ז ע''ב גבי בני הוא ע''ש ובהך דסנהדרין דף מ''ד ע''ב דלאחר גמר דין לא מהני אמתלא ועיין סוטה דף כ' ע''א דלאחר קינוי וסתירה אמרה טמאה אני לד''ה לא מהניא אמתלא, רק אם אמרה איני שותה בזה הויא בעיא דלא איפשטא והטעם דהוה כמו הוחזקה בטמאה.

ועיין תוס' שם דף כ''ג ע''א ד''ה האומרת, בשם הירושלמי אם זה הויא כמו בירור שנטמאה, או רק כמו מתה ע''ש. ועיין תוס' יבמות דף קי''ח ע''ב ד''ה אמר לו

ובאמת שם גבי ניתן לי בן במדינת הים י''ל ג''כ דלאו כל כמינה להפקיע השיעבוד של היבם כמו הך דנדרים דף צ' ע''ב גבי טמאה אני לך

ועיין בקדושין דף י''ב ע''א גבי לאו כל כמינך אך שם היא לא אמרה רק אמה אמרה, ומהך דנדרים אין ראיה דשם אף לפי דבריה מ''מ משועבדת היא לו, מה שאין כן כאן ועיין בירושלמי דגיטין פ''ח על הך דר''א לאבד זכותו אם ארוסה ג''כ מקרי זכותו או רק נשואה ע''ש וה''ה גבי יבמה ועיין ביבמות דף קט''ו ע''ב גבי הך לפנחיה שבקיה ועיין ב''ב דף ל' ע''ב גבי הך דהראשון נוח לי, דמחלק בין דבור למעשה ותוס' כתובות דף ק''ט ע''א ד''ה אדמון ע''ש ותוס' גיטין דף נ''ח ע''א ד''ה אבל בשטר וברש''י ד''ה קני ושם דף ס''ז ע''א דיבורא עבדי כו' ע''ש

ועיין בר''ן כאן מש''כ בשם הרא''ה ז''ל ואף דגבי נדה דנאמנת בגדר עדות כמבואר בכתובות דף ע''ב. ובקדושין דף פ' ומ''מ מהני אמתלא נראה דרק בשאמרה טמאה אני, אבל אם אמרה שראתה נדה אז שפיר מקרי הוחזק ולא מהני ואכמ''ל.

רבינו מבאר כאן מש''כ בכמה מקומות, שבגדר אישות – החזקה עושה את האישות ולא שמבררת לנו שאשה זו נשואה היא. לכן פוסק רבינו שנשואין אזרחיים עושים אישות גמורה, שאם הוחזקו איש ואשתו – צריכה גט להתירה לעלמא.

וזה מפורש בכמה מקומות כדלהלן, ועיין בשלטי הגבורים בשם ריא''ז קדושין כ''ח ע''א בדין המקדש בלא עדים דלא הוו קדושין, וז''ל: ונראה בעיני שאם הוחזקו באותן הקדושין ועומדין בחזקת איש ואשתו, אע''פ שאין להם עדי קדושין ולא עדי יחוד שלא נתייחדו בפני עדים הכשרים להם, הואיל ומוחזק במקומן בחזקת איש ואשתו – הרי חזקה זו כמו עדות ברורה גמורה, עכ''ל.

וחזקה זו היא גמורה ומוחלטת כפי שכתב בשו''ת רע''א קכ''א: ומשמע ודאי כיון דמחזיקין לודאי שהיא אשתו והוא בעלה, אם קידש לקרוביה אין קדושין תופסין בה.

מה נקרא חזקת אישות?

רע''א שם כתב: "וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' א"ב) איש ואשתו שבאו ממדה"י. הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי, אם הוחזק בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה, משמע דאפילו הוחזקו רק מחמת דיבורם ולא ראינו מהם מעשה התנהגות אישות - מ"מ כיון דאתחזק בעיר שהיא אשתו הורגין עליה, דמחזיקין כן לודאי, ובמהרי"ק מחלק דלמלקות מהני חזקה כזו, אבל לענין נפשות בעי ע"י מעשה, והב"ש (רסי' י"ט) כתב דמדברי הרמב"ם והטור לא משמע כן" כו'.

דהיינו, החזקה היא על סמך אמירתם (זה אומר זו אשתי והיא אומרת זה בעלי כמו שהעלה בנובי''ק סי' נ''ד), או שהשכנים והמכירין שלהם מחזיקין ע''פ דבורם ומעשיהם כו' שהם נשואים.

וכן פסק עין יצחק סי' מ''ז: נשאלתי באשה אחת דהיה רצונה להנשא לאיש א' אנ"ח ותיכף לקחה לביתו לעיר ראסטאוו ודר עמה ביחד כדרך איש ואשתו בלא חופה וקידושין. כו', ונסעו משם לעיר וואראנעז ודרו שם בחזקת איש ואשה בלא חופה וקידושין כו', לכן נלע"ד בנ"ד דאם יהיה עדים ויעידו דהוחזקו בוואראנעז לאיש ואשתו אז אין לי שום עצה להיתירא כלל. ואף אם לא יהיה עדים כשרים רק עדות נשים ע"ז. ג"כ אין מקום להקל כו', ולכן יחקור רומעכ"ת ויכתוב לעיר וואראנעז שיעשו שם חקירה ודרישה אחר כל זה דאם יש שני עדים, הן כשרים, והן עדים פסולים כמו קרובים או נשים וכה"ג. ע''ש.

מפרש רבינו, שיש בזה שלשה דינים: א) שהאומרת מקודשת אני, לא הוחזקה אשת איש על פי דבריה, ופשיטא שאינה נהרגת אם זינתה, [קדושין ס''ג: באומרת נתקדשתי - וזינתה אחר כן שאין סוקלין אותה על פיה ואע"פ שהחזיקה עצמה קודם הזנות בחזקת ארוסה וטעמא מפרש ואזיל, רש''י]. ולכן אם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת ומותרת להתקדש לאחר, כמ''ש הרמב''ם כאן.

ב') אבל אם האשה אומרת התקדשתי לפלוני – הוחזקה מקודשת, ואינה יכולה לחזור בה אף בתוך כדי דבור, ואף אמתלא לא מהני, (וכ''כ הרמ''א סי' מ''ז ס''ד וז''ל: וי"א דכל זה מיירי באמרה: נתקדשתי, סתם, אבל אמרה: נתקדשתי לפלוני, שוב אינה נאמנת לומר: פנויה אני, דלאו כל הימנה לחוב לו ולהפקיע עצמו ממנה, עכ''ל. ועי' ב''ש וח''מ שכתבו כן בשם הר''ן והרא''ה (כמ''ש רבינו לקמן), ותמהו אמאי לא מהני אמתלא כו'. ועי' יד המלך כאן).

ולדעת רבינו אם אמרה מקודשת אני לפלוני – הוחזקה א''א, (רק לגבי עצמה) - ואם זינתה – נהרגת בב''ד. וכ''כ רבינו בצפ''ד ס''ט: אבל אם אמרה אשת פלוני – לא מהני אמתלא, דאז זה גופא דין דהוה מוחזקת של פלוני – יש עליה מיתה, כמ''ש הרמב''ם ז''ל בספ''א דהלכות איסורי ביאה דהיא עצמה חייבת אם מחזקת עצמה לאשת פלוני כו' ע''ש.

ג') אבל אין הבועל נהרג עד שתוחזק ל' יום שהיא נשואה לפלוני. (כ''כ הרמב''ם, והחלקת מחוקק סי' י''ט סק''ג הביא מקורו מהגהות אלפסי קדושין ל''ב ע''ב וז''ל: וכמה היא החזקה, שלשים יום כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל.

כמו בדין האשה שאומרת נטמאתי (לאחר קינוי וסתירה) – לד''ה לא מהני אמתלא, ואינה שותה. "והטעם – דהוה כמו הוחזקה בטמאה". "דהוה בגדר עדות", "דלאחר גמר דין – לא מהני אמתלא".

כן (לפי זה) מחדש רבינו שהאשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, זה רק אם אמרה סתם "טמאה אני", (דאז אינה מוחזקת בטומאה, ודינה כמו האומרת מקודשת אני) אבל אם אמרה ראיתי דם נדה – לא מהני אמתלא והיא טמאה, (כמו האומרת מקודשת אני לפלוני) וכמו הוחזקה נדה בשכנותיה – בעלה לוקה על ידה ולא מהני אמתלא.

שם פ''ט הל''א:

אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה ויש בדבריה ממש הרי זו נאמנת.

אמרה מקודשת אני כו' ולאחר זמן כו', הנה נראה דזה רק אם אמרה סתם מקודשת אני דאז לא נקראת הוחזקה אשת איש כיון דאמרה סתם, אבל אם אמרה שהיא אשת פלוני - אז נקראת הוחזקה אשת איש, ולא מהני אמתלא.

וזהו מש''כ רבינו בסוף פ''א מהלכות א''ב גבי אב, נקט לשון מקודשת היא לזה – [הלכה כ''ג: האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה, אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו, אם זינתה אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם, וכן האשה שאמרה מקודשת אני, אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק]. ומ''מ אינה נסקלת [ע''פ דברי האב אע''פ שאמר לזה קדשתיה], וגבי האשה בעצמה נקט [שאמרה] מקודשת [אני] סתם, ואז אינה נסקלת אבל אם אמרה לפלוני - אז נסקלת על פיה. וזהו מהו דמסיק שם רבינו "או תוחזק" – [עד שיהיו שם עדים או תוחזק. משמע ש"תוחזק" פירושו ללא עדים, וזה באופן שאומרת מקודשת אני לפלוני].

ועיין תוס' ב''ק דף ע' ע''ב - [דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין - פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש, עכ''ל. ובאר בתוס' רבינו פרץ שאם היתה בחזקת מקודשת א''כ תו לא צריכי עדי קדושין]. מבואר דמוחזק באשת איש הוה זה גופא דין א''א, לא גדר בירור, דאל''כ היינו עדי קדושין [עדי קדושין הם עדי בירור שהאשה מקודשת, אך כשאין עדים – אם הוחזקה אשת איש – הדין הוא שהיא אשת איש, כלומר אין זה בירור שמסתמא קידש אותה כו', אלא החזקה עצמה היא גדר נשואין].

[וכ''כ רבינו בהלכות איס''ב פ''א ה''כ: אך באמת כך, דגבי אישות החזקה הוא עושה האישות, לא בגדר בירור, וזהו כוונת רבינו כאן בסוף הפרק: "או תוחזק", ועיין תוס' ב''ק ד''ע ע''ב מוכח ג''כ זה דזהו גופא הוה גדר אשת איש, לא מחמת דהוה כמו בירור שנתקדשה לו, וכ''כ בזה, ע''כ משם].

ועיין בירושלמי יבמות פ''ו ה''ד – [ארס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול – יכנוס, מעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת בייתוס, ומינהו המלך להיות כהן גדול. ומפרשת הגמ' שם: הערמה עשה, שאל פיריו מהו ייתב לאמה בגויה, שמעת וקיבלת עליה, ותניא יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. [הערים ושאל ממנה שתשב ותכנוס עמו לחופה ולא נבעלה עד שנתמנה לכ''ג, כלומר הוא לא קידש אותה אלא רק נהג בה מנהג נשואין, עי' פנ''מ].

מוכח גבי הך דיהושע בן גמלא דכיון דעפ''י דין הויא מקודשת, [יצא שמה בעיר מקודשת – הרי זו מקודשת], אף דבאמת לא היה הקדושין, מ''מ אם נתמנה אח''כ להיות כה''ג הוה כמו אירס ואח''כ נתמנה, [דמותר לכונסה ולקיימה].

ועיין בהך דב''ב דף קכ''ז ע''ב גבי בני הוא ע''ש – [א"ר יוחנן: אמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא - אינו נאמן – [אין לנו לילך אחר טענה אחרונה דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד]. ובהך דסנהדרין דף מ''ד ע''ב – [תנו רבנן: מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון זה - לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא: יהרג, ויהא קולר תלוי בצואר עדים. – פשיטא, כל כמיניה? - לא צריכא, דקא הדרי בהו סהדי. - וכי הדרי בהו מאי הוי? כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד, - לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו] - דלאחר גמר דין לא מהני אמתלא [לאחר גמר דין העדים לא נאמנים לתת טעם ואמתלא לעדותם לומר ששיקרו מחמת שנאת הנשים ע''ש].

וכמו כאן בעניננו, אם אמרה מקודשת אני לפלוני, הוה כמו גמר דין שהיא מקודשת ושוב אינה יכולה לתת אמתלא כו'.

ועיין סוטה דף כ' ע''א דלאחר קינוי וסתירה אמרה טמאה אני לד''ה לא מהניא אמתלא, רק אם אמרה איני שותה בזה הויא בעיא דלא איפשטא – [איבעיא להו: אמרה איני שותה מחמת בריותא, וחזרה ואמרה שותה אני, מהו? כיון דאמרה איני שותה - טמאה אני קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה - לא מציא הדרה בה, או דילמא כיון דאמרה שותה אני, גליא דעתה דמחמת ביעתותא הוא דאמרה? תיקו]. והטעם דהוה כמו הוחזקה בטמאה.

[כלומר, אם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, וזה שאמרתי טמאה היה משום כך וכך (נתנה אמתלא טובה) – אינה נאמנת ואינה שותה לכ''ע, כי אמירתה טמאה אני הויא כמו הוחזקה בטומאה, רק אם אמרה איני שותה – בעיא אם אינה יכולה לחזור כי איני שותה פירושו אני טמאה והויא הוחזקה בטומאה, או איני שותה אין פירושו אני טמאה, תיקו].

ועיין תוס' שם דף כ''ג ע''א ד''ה האומרת, בשם הירושלמי – [האומרת טמאה אני - ירושלמי האומרת טמאה אני (מנחתה אם לא קדשה בכלי – תיפדה) לא כחטאת שמתה בעליה היא, וחטאת שמתה בעליה ילכו המעות לים המלח? דמיא לאשם תלוי, אם לאשם תלוי אפי' משקדשה בכלי (תיפדה, ואמאי תני נשרפת) אמר רבי, מתני' דמיא לאשם תלוי שנשחט, דתנינן תמן אם משנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה]. אם זה הויא כמו בירור שנטמאה, או רק כמו מתה ע''ש. [כלומר, הירושלמי רצה לדמות את האומרת טמאה אני, לחטאת שמתו בעליה, לא שהוברר שודאי נטמאה, אלא שאי אפשר להקריב מנחתה, והסיק הירושלמי שהאומרת טמאה אני הויא ודאי טמאה, ודינה כמו אשם תלוי שנודע לו שודאי חטא, שאז יצא הבשר לשרפה].

ועיין תוס' יבמות דף קי''ח ע''ב ד''ה אמר לו – [אמר ליה תנינא וחוששין לדבריה - וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דדייק מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשים לחלוץ אי נמי משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה].

(פי' התוס' (שב שמעתתא והאור שמח הובאו במהדורת ארטסקרול שם), היבמה אינה נאמנת להתיר עצמה ליבם או לפטור עצמה מהיבום – אלא חולצת. אפילו אם תחזור מדבריה ותתן אמתלא לדבריה – עדיין תהיה אסורה על היבם, ועל כרחך מה שחוששין לדבריה הראשונים אינו רק מחמת הדין של "שויה אנפשה", אלא מתורת עדות, ומעדות אי אפשר לחזור אפילו ע''י אמתלא כדלעיל).

ובאמת שם גבי ניתן לי בן במדינת הים י''ל ג''כ דלאו כל כמינה להפקיע השיעבוד של היבם [היא משועבדת להתייבם ואינה נאמנת להפקיע עצמה לומר "ניתן לי בן במדינת הים"], כמו הך דנדרים דף צ' ע''ב גבי טמאה אני לך [חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה].

ועיין בקדושין דף י''ב ע''א גבי לאו כל כמינך – [ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא, יתיב רב חסדא וקא משער ליה, אי אית ביה שוה פרוטה - אין, ואי לא – לא כו', אמרה ליה אימיה: והא ההוא יומא דקדשה הוה ביה שוה פרוטה, אמר לה: לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא, לאו היינו דיהודית דביתהו דרבי חייא, דהוית לה צער לידה, אמרה ליה, אמרה לי אם: קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת, אמר לה: לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי]. אך שם היא לא אמרה [שבשעה שקידשה היתה האבן שוה פרוטה, או שקיבל לה אביה קדושין בקטנותה] - רק אמה אמרה, [והאם לא יכולה לאוסרה, אבל היא עצמה אם אומרת שנתקדשה - נאמנת ואסורה].

ומהך דנדרים אין ראיה [ר''ל אין להביא ראיה שכמו שאין האשה נאמנת לומר לבעלה נטמאתי כך גם יבמה האומרת ניתן לי בן אינה נאמנת לאסור עצמה על היבם] - דשם אף לפי דבריה [שנטמאת] - מ''מ משועבדת היא לו, המדובר באשתו המשועבדת לו ולכך אינה נאמנת להפקיע השעבוד ולאסור עצמה עליו], מה שאין כן כאן [ביבמה שעדין לא נכנסה לרשותו כלל, ואינה משועבדת לו].

ועיין בירושלמי דגיטין פ''ח על הך דר''א לאבד זכותו, אם ארוסה ג''כ מקרי זכותו או רק נשואה ע''ש – [הלכה ח' כתב הסופר וטעה [ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה] - רבי אלעזר אומר אם על אתר יצא אינו גט, ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט, שלא הכל מן הראשון לאבד זכות של שני. איזהו על אתר ?ר' זעירא אומר עד שלא נתארסה ונתארסה, ר' יצחק בר חקולה אמר עד שלא ניסית וניסית, מתניתא מסייעא לרבי זעירא לא הכל מן הראשון לאבד זכותו מן השיני]. -

וה''ה גבי יבמה [שהזיקה ליבם הוי כמו ארוסה לארוס, שתלוי במחלוקת אם חשיבא "זכותו" והיא משועבדת לו או לא].

ועכשו חוזר רבינו למש''כ לעיל, שאם אומרת מקודשת אני לפלוני, היא נעשית בחזקת א''א ושוב אינה נאמנת לחזור בה ע''י אמתלא -

ועיין ביבמות דף קט''ו ע''ב גבי הך לפנחיה שבקיה – [מצא כלי וכתוב עליו קו"ף - קרבן, מ"ם - מעשר, דל"ת - דמוע, טי"ת - טבל, תי"ו - תרומה, שבשעת הסכנה היו כותבין תי"ו תחת תרומה, א"ל רבינא לרב אשי: ולא חיישינן שמא פינן? אימא סיפא, ר' יוסי אומר: אפילו מצא חבית וכתוב עליה תרומה - הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד הוה מלא תרומה ופינה, אלא, דכולי עלמא חיישינן שמא פינן, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: אם איתא דפינהו מיכפר הוה כפר [מקנח וגורר את האות], ואידך: אימר אישתלויי אישתלי, אי נמי, לפנחיא שבקיה. [להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן].

בספר ההשלמה דכ''ה טור א' מבאר רבינו: אך נפ''מ כך, דגבי שאר דברים די במה דאמרינן פינן, ולפנחיא שבקיה כו', אבל גבי הקדש וקרבן אמרינן כיון שנתן לכלי זה – זה גופא הוה קנין וכבר כתבתי בזה ע''כ משם].

ועיין ב''ב דף ל' ע''ב גבי הך דהראשון נוח לי, דמחלק בין דבור למעשה – [אמר רבא: דינא קאמר ליה. כמאן? כאדמון, דתנן: העורר על השדה וחתום עליה בעד - אדמון אומר: השני נוח לי, הראשון קשה הימנו; וחכ"א: איבד את זכותו, אפילו תימא רבנן, התם עבד ליה מעשה, אבל הכא דבורא עביד איניש דמיקרי ואמר].

ותוס' כתובות דף ק''ט ע''א ד''ה אדמון ע''ש – [אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו - אע"ג דלית הלכתא כאדמון בהא דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון לא תיקשי דמסקינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מג:) עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו הכא לא היה לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה היא].

ותוס' גיטין דף נ''ח ע''א ד''ה אבל בשטר – [כתב לראשון ולא חתמה לו, ולשני וחתמה לו - איבדה כתובתה. משמע דבחד לוקח יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, התם כשחתמה על שטר של בעלה, והכא כשכתבה שטר בפני עצמה, ועוד דחתמה דהתם שנתרצית במכירת הבעל או שמחלה לו השעבוד, אבל הכא כשכתבה שטר מכירה שהיא מוכרת לו].

וברש''י ד''ה קני – [אבל - אי כתב ליה שטרא בשמיה. קני - דכולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מכר גמור ומדעת]. ושם דף ס''ז ע''א דיבורא עבדי כו' ע''ש – [מעשה לא עבדי - שיחתמו שקר או יעידו שקר. דיבורא עבדי - אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה].

ועיין בר''ן כאן מש''כ בשם הרא''ה ז''ל – [כתובות ט' ע''ב: אם נתנה אמתלא לדבריה. הואיל ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואפילו לאחר כדי דיבור וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום מגו אלא אם כן הוא מודה בדבר דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו].

ואף דגבי נדה דנאמנת בגדר עדות כמבואר בכתובות דף ע''ב – [דא"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל: מנין לנדה שסופרת לעצמה? שנאמר: וספרה לה שבעת ימים, לה – לעצמה כו', ואיבעית אימא: כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: הוחזקה נדה בשכינותיה, בעלה לוקה עליה משום נדה]. ובקדושין דף פ' – [מלקין על החזקות - כרב יהודה, דאמר רב יהודה: הוחזקה נדה בשכינותיה - בעלה לוקה עליה משום נדה]. - ומ''מ מהני אמתלא [כתובות כ''ב: בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, והרי אין העדים נאמנים לחזור מעדותם ע''י אמתלא] - נראה דרק בשאמרה טמאה אני, אבל אם אמרה שראתה נדה אז שפיר מקרי הוחזק ולא מהני ואכמ''ל. [כמו שאם אומרת סתם מקודשת אני, יכולה לחזור בה ע''י אמתלא, כמו כן האומרת סתם טמאה אני, אבל אם אומרת שראתה נדה הויא כאומרת מקודשת אני לפלוני – שהוחזקה א''א ואינה יכולה לחזור בה כנ''ל].

פרק י'

הלכה א':

רבינו מבאר בכמה מקומות שיש שני סוגי איסור דרבנן, יש איסור בעצם, ויש איסור משום משמרת וסייג. (בפ''א ה''ד בספרי צ''פ על שבת קבצתי דברי רבינו בענין זה).

הרמב''ם פוסק: "ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים שאסורה מדברי סופרים, אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה", משא''כ "עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה".

מבאר רבינו שהאיסור של מעוברת ומינקת חבירו הוא רק משום תקנת הוולד, וחכמים לא נתנו עליה שם של בעילת איסור בעצם, משא''כ הבא על ארוסתו בבית חמיו, אע''פ שהיא מדרבנן חשיבא בעילת איסור.

וז''ל רבינו במהדורא תניינא דף כ' טור ב': הנ''מ בין בא על ארוסתו דהוי מדברי סופרים ואינה שותה, ובנשא מינקת חבירו שפיר שותה, והטעם דזה [הבא על ארוסתו] - העבירה בגדר אישות, ובמינקת האיסור משום תקנת הוולד].

ובהלכות תרומות דף ג' טור ג': וזהו בעצם כוונת רבינו בהלכות סוטה פ''ב מה דמחלק בין מעוברת חבירו לארוסה, דמעוברת חבירו לא הוי עליה שם אינו מנוקה מעוון, דזהו איסור נפרד והוי כעין מוקצה בפסחים שם [פסחים מ''ז: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו, לוקה חמש כו', אלא: אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה כו', יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו כו'], ע''כ.

ובצפ''ד סי' פ''א: כמו במעוברת ומינקת דשם הוא איסור, לא גדר ביאה, רק דעבר על תקנת חכמים, [אין זו ביאה אסורה, אלא האיסור הוא מגדר מזיק, שמא יזיק הוולד כו'], וכיון שיש לה היתר כמ''ש בפירוש המשניות, אבל בארוסה הוה ביאת זנות, וכן נפ''מ כמו בשבות בשבת או שביתת בהמה, אף דאסור מן התורה מ''מ זה לא הוה איסור שבת כו' ולא הוה מומר לשבת כזה כו' ע''כ.

בפ''ב ה''ח מהלכות סוטה כותב רבינו:

וזה תליא, אם האיסור דרבנן יש עליו שם האיסור, או רק תקנתא בעלמא, וזה נ''מ בין מעוברת חבירו דשם רק גדר תקנה [תקנת הוולד] ובין ארוסה.

ובהלכות שבת שם:

והוא כך, דהנה יש שני מיני דרבנן, למשל כמו חלוצה הוה דרבנן, ושניה הוה דרבנן.

ומחלוצה דרבנן הוה הוולד חלל דרבנן, ומשניה דרבנן לא הוה ממזר דרבנן. והטעם - דחלוצה יש עליה שם גרושה, ושניה לא הוה אלא בגדר משמרת למשמרתי.

כלומר, חלוצה אסורה לכהן מדרבנן, והם קבעו לה איסור בעצם ונתנו לה שם גרושה, ולאיסור שניה לעריות לא קבעו שם איסור בעצם אלא רק משום משמרת וסייג.

הלכה א':

הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר.

והבא על ארוסתו כו', עיין ירושלמי פסחים פ''י ה''א – [אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה]. וקדושין פ''ג ה''ו – [מר עוקבא בשם שמואל אמר תלת, המקדש בלא שידוכין לוקה והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה והמבזה שליח בית דין לוקה].

ועיין יבמות ס''ט ע''ב – [איתמר: הבא על ארוסתו בבית חמיו - רב אמר: הולד ממזר, ושמואל אמר: הולד שתוקי כו', אמר רב הולד ממזר, מ"ט? דאמרינן: מדאפקרא נפשה לגבי ארוס - אפקרא נפשה לעלמא כו'].

ועיין בתוס' כתובות דף ז' ע''ב ד''ה ר''י ע''ש – [רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה - ואמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושין ברכה מתחלה כדי שתהא כלה בברכה] - דרק שלא לשם חופה [אסור, ואם בא עליה לשם חופה – אינה אסורה]. ועיין תוס' יבמות דף ל''ו ע''ב ד''ה ולא ע''ש – [והר"ר יוסף מאורליינ"ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר, ועי' במהרש''א שמוחק זה) כיון דבלאו הכי אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ודוקא בנשא - הוא דאמר הכא דבעיא גיטא, אע"ג דבקדש תוך ג' וברח אי לאו דערוקיה מסתייה היה צריך ליתן גט, במעוברת ומינקת חבירו לא החמירו. ואין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו דתרוייהו מדרבנן כו'].

לדעת ר''י מאורליינ''ש כלה בלא ברכה אסורה בכל אופן, גם אם בא עליה לשם חופה, לכן המקדש מינקת חבירו לא צריך ליתן גט, כי לא חיישינן שיעבור על איסור דכלה בלא ברכה (בפרט בפרהסיה שצריך מנין כו'). אבל התוס' לשיטתו שאם בא עליה לשם חופה ליכא איסור, הלכך צריך לגרשה בגט.

[בצפ''ד ז' מבאר רבינו מה ר''ל מתוס' זה: ועיין תוס' כו' שם משמע דאיסור רק משום בלא ברכה, [גם לדעת התוס' וגם לר''י אורליינ''ש]. אך הר''ן בפ''א דקדושין – [ה' ע''ב: ואיכא למידק ביאה דקניא בתר קידושין היכי דמי, אי דאיכא חופה ביאה למה לי ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל (ירושלמי פסחים פ"י הלכה א) הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה - אינו בדין שתקנה, דהא בפרק ארבעה אחין (דף כט ב) אמרינן דאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני, י"ל דאין ה"נ דאם בא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות דאינו קונה ולוקה, אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה כו', וכן כתב הר"ם במז"ל שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה]. ופ''ז דכתובות [לקמן] - לא ס''ל כן ע''כ מש''כ שם].

ולקמן בהלכות סוטה פ''ב ה''ח ע''ש – [כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל - אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים, אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה].

ועיין מש''כ הר''ן ז''ל פ''ז דכתובות על הך דדף ע''ג ע''א ע''ש – [ל''ג ע''ב: ותמהני אי משום בעל לשם קידושין אתינן עלה מעיקרא, היאך תהא לה כתובה והא ביאה אירוסין עושה וארוסה אין לה כתובה כו', ואפשר לומר דכי אמרינן דביאה אירוסין עושה הני מילי בבית חמיו, אבל כל שהביאה בביתו וכנסה ובעלה הרי הקידושין והנישואין באין כאחד כו'].

ר''ל שהאיסור הוא רק בבית חמיו, אבל אם הכניסה לביתו גם לדעת הרמב''ם מותר כיון דזו היא החופה.

[וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' פ''א: ...אם קידשה בביאה, דכל שזה לשם קנין – לא נקרא בעילת זנות, וכל שאין בה גדר קנין – הוה זה זנות אף בלא איסור עיין כו' וכו' ובר''ן כו' דזה רק ביאת קנין – אין עליה שם ביאה כלל כו', ע''כ מש''כ שם].

שם:

והבא על ארוסתו כו', עיין ב''ק דף ע' ע''ב גבי הך דשנים אומרים בעל לפי פירוש בעל המאור ז''ל שם משמע דזה ג''כ באו עדים –

ועיין בהך דיבמות דף נ''ח דאם בא עליה בבית אביה לא הוי נשואין ותוס' שם ד''ה אלא לא משמע כן. ועיין רשב''ם ב''ב דף קמ''ו ע''ב מוכח דביאה בלא חופה לא גמר ועיין בהך דכתובות דף נ''ד ע''א גבי בת ארוסה מהו אך י''ל דשם ר''ל דקידשה בביאה ועי''ז נולד לו בת

ועיין בירושלמי בכתובות פ''ד הי''ד בא עליה בבית אביה ועיין בכתובות דף מ''ח ע''ב סתם חצר דידיה כו' ובתוס' יבמות דף פ''ט ע''ב ד''ה משתגדיל ע''ש בזה

שם:

רבינו קיצר מאד ברמזיו וזה מה שנ''ל בביאור כוונתו –

הרמב''ם מבאר שחופה הנקראת נשואין בכל מקום היא אחת מהשתים:

א') שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה. ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע''פ שלא נבעלה

ב'( הבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקידשה, משיערה בה קנאה ונעשית נשואה.

כלומר, או הכנסתה לביתו, אע''פ שלא בעל, או בעל (לשם נשואין) - אע''פ שלא הכניסה לביתו (כי אם היא בביתו זה גופא החופה).

לכאורה דעת הרמב''ם כהרי''ף ביבמות נ''ה ורב נסים גאון המובא בתוס' קדושין דף י' ע''א: ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קדושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין כו'.

אם לא הכניסה לביתו אלא בעל אותה (בבית אביה? או) במקום אחר, לדעת בעל המאור צריך עדים שבעל לשם נשואין, כי ללא עדים הויא בעילת זנות שאינה קונה (כמ''ש הר''ן הובא לעיל בהלכה הקודמת, והביאו בהגהות הגר''א כאן).

מהגמרא דיבמות נ''ח משמע מפורש שהבא על ארוסתו בבית אביה – איננה נעשית נשואה, כי איירי שבא עליה לשם זנות, אבל הרמב''ם שסובר שנעשית נשואה, כתב מפורש שזה רק אם בא עליה לשם נשואין, וע''ש בר''ן בקדושין וכתובות.

א''כ איזו ביאה עושה אותה נשואה? בבית אביה לשם נשואין? במקום אחר עם עדים שבעל לשם נשואין?

הרמב''ם לא מבאר, [וראה מש''כ הגר''א: אבל כל זה איננו שוה לי, דבאמת לא אשכחן ביאה שעושה נשואין, אלא ע''י חופה שהוא הכנסתה לביתו ויחודו עמה כו'].

כמדומני שבזה מתקשה רבינו, ונוטה לומר שבבית אביה – לא נעשית נשואה, (אא''כ ייחדו להם חדר בבית חמיו, כמ''ש הנ''י בפ''א דכתובות הובא ביד דוד על אישות (לר' דוד קארלינר) ע''ש בארוכה בכ''ז, אלא ששם ר''ל דתרתי בעינן, יחוד בביתו והעראה, וצ''ע לכאורה מלשון הרמב''ם דלעיל).

רבינו מציין לגמרא בב''ק ע' ע''ב, מבלי לפרשה, והנני מעתיק פירושו שם ובמקומות אחרים בספריו:

בצ''פ על ב''ק עמוד קצ''ד בהערה ח':

ובאמת זה ר''ל ג''כ ב''ק ע' ע''ב – [מי לא מודה רבי עקיבא, בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל, דאע"ג דעדי ביאה צריכי לעדי קדושין, כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה - דבר קרינא ביה].

שנים אומרים בפנינו קידש ובפנינו בעל, דאף העדים עצמם של קדושין הם אין מעידים שהיא אשת איש, רק מעידין על הפעולה [מסירת הטבעת כו'] - דעל ידה הוה קידושין, וזה ממילא אמרה התורה שעי''ז היא אשת איש.

דאי אפשר לומר דהם מעידים שהאשה אשת איש וא''כ הם מעידים על עצמם שהם עדי קדושין, ר''ל דבלא הם לא הוה קדושין, וא''כ אין אדם מעיד על עצמו [ר''ל העדים אינם יכולים להעיד שהם עשו אותה מקודשת, כי אין אדם מעיד על עצמו, הם רק מעידים שראו הפעולה כו' וממילא היא מקודשת].

עיין ר''ה דכ''ה ע''ב – [ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד אמאי? הכא נמי נימא: לא תהא שמיעה גדולה מראייה כו' - סיפא איצטריכא ליה, דאין היחיד נאמן על ידי עצמו. דסלקא דעתך אמינא: הואיל ותניא דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו ביחיד, הכא נמי ניקדשיה ביחידי, קמשמע לן]. מכאן מוכח שאין הדיינים יכולים לומר שהחדש מקויים בגלל שהם ראו הלבנה, כי אז הם מעידים על עצמם, אלא רק מעידין שהם ראו הלבנה, ואז ממילא החדש מקודש].

וכתובות דכ''א ע''ב, ודכ''ז ע''ב – [מתני'. אמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה, לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו].

רק זה ממילא כו'. ע''כ.

ובמהדורא תניינא דף פ''ד טור ב' כותב רבינו:

לכן באמת גבי גט י''ל דלכך צריך שיהיו העדים חותמין זה בפני זה, כמבואר בגיטין די''א וכמה מקומות, דצריך שיהיו שני עדים על כל חתימה, וג''כ משום זה – כיון דבלא ציווי הבעל להם שיחתמו – לא כלום הוא, ולמ''ד עדי חתימה כרתי, וא''כ בלא עדות שמעידין על עצמן שהבעל צוה להם – אינם עדים כלל [וא''כ מדוע לא אמרינן אין אדם מעיד על עצמו].

וע''כ דזה לא בגדר בירור, רק בגדר עצם, [כלומר, העדים החותמים על הגט אינם עדי בירור המבררים לנו שאשה זו נתגרשה, אלא ע''י חתימתם הם עדי עצם – הפועלים את עצם הגירושין], והתורה אמרה כן, וממילא נעשה הדבר, ולא איכפת לן וכו', וכבר כתבתי בזה בהך דב''ק ע' ע''ב דאף בכת אחת אם אומרים שבפניהם קידש זה, לא הוי עדות שמעידין שהיא אשת איש וחייב אם בא עליה, רק זה דין מאליו, דהא אין מעידין אלא רק על מעשה הקדושין וזה פסקה לנו התורה שנעשית אשת איש מאליו כו' ע''ש באריכות]

ועיין לעיל פ''ג ה''ח קטע שני.

שם:

והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר.

והבא על ארוסתו כו', עיין ב''ק דף ע' ע''ב גבי הך דשנים אומרים בעל – [מי לא מודה רבי עקיבא, בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל, דאע"ג דעדי ביאה צריכי לעדי קדושין, כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה - דבר קרינא ביה]. לפי פירוש בעל המאור ז''ל שם – [והא דאמרינן ומיהו לא מודה ר' עקיבא בשנים אומרים קידש, ושנים אומרים בעל, פירוש: בעל לשם נשואין, והוא יורשה ומיטמא לה].

[ובשו''ת צפ''ד סי' ט' כותב רבינו: וכן ר''ל הגמ' ב''ק ע' ע''ב, במה דאמר דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה, ר''ל דהא זה דברים אחרים, דעדי קדושין הוה עושים הדבר, וזה שמעידין בב''ד זה רק סיפור, וע''ש במ''ש הבעל המאור בזה ואכמ''ל [ר''ל, שני עדים אומרים שקידש בביאה, ושנים אומרים שבעל אותה לשם נשואין, העדים שאומרים קידש לא צריכים לעדי הביאה, כי הם עדי עצם, עדותם עושה את הקדושין כדלעיל ועדותם הויא דבר שלם ולא חצי דבר, ואילו עדי הביאה שמעידים שבעל לשם נשואין, צריכי לעדי הקדושין שיעידו שהיא אשתו, ועדותן היא רק סיפור דברים שהם מספרים לנו שבעל לשם נשואין והוא יורשה כו'].

• משמע דזה ג''כ באו עדים –

[מבעל המאור משמע שצריך עדים גם שבעל לשם נשואין, וגם מפירוש המאירי בגמרא שם משמע שלעשותה נשואה צריך עדים שבעל לשם נשואין, וז''ל המאירי שם: שנים אומרים שקדש ראובן את פלניתא באחד בניסן ובאו שנים אחרים ואמרו שבא עליה שמעון באחד באייר שאע"פ שאין עדות הביאה כלום בלא עדות הקדושין, הואיל ועדות הקדושין אינו צריך לעדות הביאה לעשותה ארוסה - אף עדות הביאה נקרא דבר שלם וסוקלין על פיהם, וכן הדין בשנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל הוא עצמו לשם נשואין שמורידין אותו לירושתה על פיהם].

ואילו מהרמב''ם משמע שלא צריך עדים שבעל לשם נשואין.

ועיין בהך דיבמות דף נ''ח דאם בא עליה בבית אביה לא הוי נשואין – [אמן - שלא שטיתי ארוסה ונשואה, שומרת יבם וכנוסה; האי ארוסה היכי דמי? אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא ארוסה, ארוסה בת משתיא היא? כו', אמר רמי בר חמא: משכחת לה כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה].

מכאן שאף אם בא עליה, אם עודה בבית אביה - עדיין ארוסה היא.

ותוס' שם ד''ה אלא – [אלא דקני לה כשהיא ארוסה [ואיסתתרא] - ומשקה לה כשהיא נשואה - דהשתא לא ממעטינן מתחת אישך כיון דהשתא בשעת השקאה היא תחת בעלה. וא"ת ומנלן? דקרא משמע שהסתירה היא כשהיא נשואה דטומאה תחת אישך כתיב וי"ל דכי היכי דמרבה מאיש איש קינוי דאירוסין בריש ארוסה (סוטה כד. ושם) ה"נ נרבה סתירה].

(התוס' מפרשים, שהארוס בא עליה בעודה בבית אביה, ואח''כ קינא לה ונסתרה ונשאה ואז משקה אותה, מהתוס' ג''כ משמע שהביאה בבית אביה לא הוי נשואין) - לא משמע כן. [ואינני יודע מה לא משמע כן, ואולי כוונתו לאותה סוגיא בסוטה כ''ד: ד''ה אמר לך: והאי דאיצטריך לרבויי משום דכתיב הכא תחת אישך דמשמע שבא עליה לשם אישות וכו', עכ''ל, דמשמע שאף בבית אביה אם בא עליה לשם אישות – הויא נשואה, וע''ע בתוס' ר''י הזקן קדושין דף י' ע''א ד''ה "על גמר ביאה", שכתב: דביאה אחר קדושין קונה קנין גמור, ה''מ שבא עליה לשם נשואין, אבל בא עליה לשם זנות – לא, והתם מיירי שבא עליה לשם זנות, עכ''ל. וצ''ע].

ועיין רשב''ם ב''ב דף קמ''ו ע''ב מוכח דביאה בלא חופה לא גמר – [נפלה עליה חורבה ומתה – כו', ולא נהירא לי דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה, לא ירית לה, כדתני חנן בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה, כדנפקא לן ירושת הבעל - משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, דהיינו לאחר שנכנסה לחופה הלכך בנשואה מוקמינן לה].

ועיין בהך דכתובות דף נ''ד ע''א גבי בת ארוסה מהו – [בעי רבא: בת ארוסה, יש לה מזונות או אין לה מזונות? כיון דאית לה כתובה - אית לה, או דלמא כיון דלא תקינו רבנן כתובה עד שעת נישואין - לית לה? תיקו]. (לכאורה אפשר להוכיח מכאן, שאפילו הבא על ארוסתו, אם לא היתה חופה עדין היא ארוסה עד שעת נשואין) - אך י''ל דשם ר''ל דקידשה בביאה ועי''ז נולד לו בת [כלומר, לא שהיתה ארוסתו מקודם וחזר ובא עליה ונתעברה, (כי אז היתה נעשית נשואה בבעילה זו), אלא שקידשה בביאה וילדה בת].

ועיין בירושלמי בכתובות פ''ד הי''ד בא עליה בבית אביה – [רבין בר חייה בעא קומי רבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה [וחייב במזונותיה] או אינה אלא (רק אם הכניסה לחופה) - דרך נישואין].

ועיין בכתובות דף מ''ח ע''ב סתם חצר דידיה כו' – [אמר רב אשי: סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה - ללין, סתם חצר דידיה - לנשואין. [סתמי סתמי קתני - הא דקתני נכנסה עמו ללון לא שפירשה ללון אני נכנסת, ולא לשם נשואין, והא דקתני נכנסה עמו לנשואין לא שפירשה לנשואין אני נכנסת, אלא זו וזו שנכנסה סתם, ותנא הוא דקאמר דהיכא דחצר שלה - סתם כניסתה לא לנשואין הן אלא ללון, והיכא דחצר שלו - סתם כניסתה לשם נשואין].

ובתוס' יבמות דף פ''ט ע''ב ד''ה משתגדיל ע''ש בזה – [משתגדיל ותבעל - וא"ת אכתי כיון דאין מעשה קטן כלום היכי מהניא חופה שהיתה בקטנות וי"ל דכיון שהיא בביתו של בעל הויא כמסירה לחופה וכשבועל בגדלות לשם קידושין ואפילו את"ל דביאה אירוסין עושה חשובה מיד כנשואה מידי דהוה אהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין].

שם:

פ''י ה''א:

הרמב''ם פוסק כאן, שחופה נדה אינה חופה כלל, ולא נגמרו הנשואין, והרי היא ארוסה עדיין.

לפי זה מבאר רבינו את מחלוקת הרמב''ם והראב''ד בהלכות אס''ב שהרמב''ם פוסק: כל אשה שרצתה כשתבעוה להנשא, לא תנשא עד שתספור ותטבול, ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת להנשא מיד ותספור מאחר שנשאתו ותטבול, שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ''ל.

והראב''ד פוסק שאף ת''ח אסור להתייחד עמה לפני שתטבול, ועוד, אם היא נדה אסור להתייחד עמה כו'.

המחלוקת תלויה בפירוש הגמרא ביומא [י''ח ע''ב] רב נחמן כד מקלע לשכנציב מכריז: מאן הויא ליומא כו'. והאמר רבא: תבעוה להנשא ונתפיסה - צריכה לישב שבעה נקיים כו'. ואי בעית אימא: יחודי הוו מיחדי להו, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.

הרמב''ם מפרש כרש''י שת''ח מותר להתייחד עמה כו'.

והראב''ד מפרש הגמרא כמו שפירש ר''י: "מאן הויא ליומא", שלא עשו יחוד אלא סתם היו מיחדים את האשה עבורו כו'.

אבל נשארת קושית הראב''ד על הרמב''ם איך התירו לת''ח להתייחד עמה אם היא נדה, וראה כס''מ ועוד.

מפרש רבינו, שאם היתה נדה ברור שלא עשו חופה כי לדעת הרמב''ם חופת נדה אינה חופה כלל,

אלא ודאי איירי שהיא טהורה, דאז מותר לת''ח לשאתה ולהתייחד עמה ולא חיישינן שיעבור איסור דרבנן (חשש דם חימוד "שאפילו בראיה שראתה כל שלא הרגישה אינה טמאה, וכ"ש זו שהוא ספק אם ראתה כלל ולא מצאה אפילו כתם - שהיא מותרת גמורה דבר תורה אלא שחכמים החמירו בזה ומ"מ אינה חופה דאיסורא ואינה דומה לכלה שפירסה נדה והיא נדה ודאית וזה החילוק ברור", לשון הה''מ שם).

שם:

ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה, והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין.

אבל אם היתה נדה כו', עיין מ''ש הראב''ד ז''ל בהשגות בפי''א מהלכות א''ב ה''י ובדברי רבינו שם – [לפיכך כל אשה שרצתה כשתבעוה להנשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת להנשא מיד ותספור מאחר שנשאתו ותטבול, שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול.

השגת הראב"ד: ואם נשאת לת"ח וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א: מה שחילק זה בין ת"ח לשאר בני אדם הוציא אותו ממה שאמרו כי מיקלע רב נחמן לשכנציב הוה אמר מאן הויא ליומא, ואקשו עליה מדרבא תבעוה לינשא ונתפייסה, ושני דמודע לה מעיקרא. והדר אקשי ליה מדראב"י כל הנושא אשה במקומות הרבה על זה נאמר ומלאה הארץ זמה, ושני ליה רבנן קלא אית להו, ואבע"א רבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו. והוא סובר שמתייחדין היו עמהן אחר נישואין ולא בועלין, ואני איני אומר כן אלא כיון שהנשים היו מיוחדות להם ולכשירצו ישאום פת בסלו הוא, ואתרתי קושייתא קא מתרץ לה, והא מעשה דבריה דרבינא בי רב חביבא צורבא מרבנן הוה וחש ליה לדרבנן, ועוד חופה דאיסורא היכי הוו עבדי וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה].

דבדרבנן ליכא חשש [שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול].

ורבינו לשיטתו כאן [על שאלת הראב''ד: חופה דאיסורא היכי הוו עבדי, הרמב''ם לשיטתו שאין זו חופה כלל...וז''ל רבינו בהלכות א''ב פי''א ה''א: רבינו ז''ל לשיטתיה דחופת נדה לא הויא חופה, וא''כ שוב לא עשה כלום, ולכך שרי לכתחילה ע''כ משם].

ועיין בהך דיבמות דף ק''ז ע''א ע''ש גבי לא ניחא ליה – [רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: טעמא דבית שמאי (שאין ממאנין אלא ארוסות, ונשואה קטנה אינה יכולה למאן) - לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר? [מדוע לא תוכל למאן] לא ניחא ליה דתיהוי חופה דאיסורא [אם ייעקרו הקדושין למפרע, נמצא שהכניס לחופה אשה שאינה מקודשת לו, וייחשב כאילו עשה חופה דאיסורא לצורך בעילת זנות].

ועיין מש''כ רבינו ז''ל לעיל בהלכות אישות פ''ד הי''ב דלקדש את הנדה לכתחילה לא – [המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קידושין תופסין בערוה חוץ מן הנדה שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן].

לכן לדעת הרמב''ם לא היה חשש לת''ח לישא אשה ליומא, כי ודאי לא היו מקדשין נדה כו'.

ועיין כאן ריש פ''א. [לא מצאתי וכנראה ט''ס].

הלכה ד':

ואם היה שם יין מביאין כוס של יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולן על הכוס ונמצא מברך שבע ברכות.

ואם יהיה שם יין כו', עיין ירושלמי דסוטה פ''ח ה''ה ע''ש – [שהיין קוסס מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה ומנחמין בו את האבל ונמכר בחנות לשם יין כו'].

ראיתי מי שהעיר בתמיה על מה שאף אחד מהמפרשים לא ציין מקור לברך על היין לפני הקדושין חוץ מרבינו, אבל מצאתי שגם הרוקח בסי' שנ''א הביא את הירושלמי הזה וז''ל: ומה שמברך על הכוס דאמרינן בסוטה בפרק משוח מלחמה יין תוסס מזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה.

שם:

ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין ומברך על ההדס אחר היין ואחר כך מברך השש.

ויש מקומות שנהגו כו', עיין שבת דף ק''י ע''א גבי הך דרב יצחק כו'.

• [דכי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא [דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק - שיהיו ממעטים משמחה אותה שנה, ולא יהא אדם מביא אסא וגידמי להילולא בטבלא, שהיו רגילים להביא הדס וענפי דקלים לשמוח לפני החתן והכלה, וכשמביאים אותן לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואם בתופים וזוגין, טבלא - אשקליט"א (פעמון קטן), וגזר שלא יקשקשו לפניהם עוד]. ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית].

וכ''כ בשבט הלוי ח''ו סרט''ז: וי"מ שנהגו להביא הדס, עיין שבת ק"י דכי נח נפשיה דרב גזר וכו' דלימטיא אסא לבי הילולא ובסוף סוטה נראה שהיו עושין עטרות חתן מן ההדס, (מעשה רב).

הלכה י''א:

הרמב''ם פוסק שלארוסה אין כתובה אלא א''כ כתב לה, ואף אם כתב לה וגרשה או מת - אינה גובה ממשועבדים אלא רק מבני חורין.

הראשונים תמהו על הרמב''ם מדוע אם כתב לה אינה גובה ממשועבדים הרי הכתובה היא שטר גמור, והוא משתעבד לה, א''כ מדוע לא תגבה ממשועבדים כמו כל שטר חוב.

וז''ל הכס''מ כאן: הרא"ש כתב על דברי רבינו כו', ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי? נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים, כו' ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ"ל.

והר"ן כתב הלכה כר"א ב"ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה, ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם, אלא שהרמב"ם כתב בפ"י מה"א שאינה גובה מבני חורין עכ"ל.

וז''ל הרמב''ן כתובות דנ''ד ע''א: מתני' מן הארוסין בתולה גובה מאתים. י"מ אפילו מן המשועבדים. ורבינו שרירא ז"ל וכן הרמב"ם פירשו מן המחוררין שלא עלתה על דעתו שאלו רצה למכור עד שעת נישואין שלא ימכור, והראשון נראה עיקר דסתם לשון גובה - מן המשועבדים משמע, ועוד דגובה מן האירוסין ודאי כגובה מן הנשואין הוא ובין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דקאמר תנא קמא כו' עכ''ל.

מבאר רבינו שהמקור לרמב''ם הוא מהגמרא "כמה אתה נותן לבנך" כו', עמדו וקידשו – קנו. ודברים אלו לא ניתנו ליכתב, ופי' רש''י שכיון שלא עשו קנין – לא משתעבדי נכסי. [וראה מש''כ המאירי שם: והגאונים מפרשים בה "ניתנו ליכתב", כלומר שכתיבתם מועלת לטרוף בה ממשעבדי כדין הכתובה, או לא ניתנו ליכתב ר"ל שאף אם נכתבו לא עלה על דעתם לפסוק זה לזה על דעת טירפא אלא מבני חרי. והעלו בה שלא ניתנו ליכתב שאין הנאת החתון מביאתם לפסוק על דעת טירפא מזה לזה בלא קנין עכ''ל לעניננו].

כמו כן כתובה, כיון שלא תקנו חכמים כתובה לארוסה, הלכך אף אם כתב לה – אינה גובה ממשועבדים.

הי''א:

המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה, עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין, ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין, ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה.

ואם מת או גרשה כו' מבני חורין כו', משום דס''ל דזה הוה כמו הך דכתובות דף ק''ב ע''ב דדברים הללו לא ניתן לכתוב – [אמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך? כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך? כך וכך, עמדו וקידשו - קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה כו'. א"ל רבינא לרב אשי: דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב? א"ל: לא ניתנו ליכתב. [דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי].

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בפ''ו מהלכות זכיה ומתנה – [הלכה י''ז:

כבר ביארנו בנשואין, ששנים שהיה ביניהם שדוכין, ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו, ואמרו כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, ועמדו וקדשו, קנו באמירה, ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס, וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב, לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן].

והכא נמי כיון דעפ''י דין אין צריך ליתן לה כתובה, לא נשתעבדו הנכסים מחמת מה שכתב לה.

ועי' בקובץ תשובות לרי''ש אלישיב (סי' קס''ג) שהביא מספר המקנה (והער''ש) , שכל כתובה היא על ספק, שמא תתאלמן או תתגרש כו', וזה בגדר אסמכתא, אלא שתקנו חכמים שתקנה משום דרב גידל אמר רב שקונין באמירה, ודעת הרמב''ם שדברים הנקנין באמירה לא גביא ממשעבדי, ע''ש.

והגרנ''ט (כתובות סי' מ''ד) תירץ גם עד''ז, שחיוב הכתובה אינו חל עכשו אלא בגדר נתינה לאחר זמן (אם ימות או יגרשנה) – ורק מתקנת ר' שמעון בן שטח (כתובות פ''ב: עד שבא שמעון בן שטח ותיקן: כל נכסיו אחראין לכתובתה) - החיוב הוא משעת נשואין, אבל בארוסה לא נשתעבדו נכסיו מעכשו ולא דמי לשטר חוב, (זה תוכן דבריו, ע''ש) וזה ר''ל רבינו.

שם:

פ''י הי''א:

שם פ''י הי''א

אבל כו' שלא תקנו לה כו', כן מוכח בהך דכתובות דף נ''ד ע''א כיון דלא תקנו רבנן כתובה

ע''ש ברש''י.

בהשמטות בסוף ספר הפלאה דף נ''ז טור א' ממשיך רבינו:

עיין סוטה דף כ''ג ע''ב בתוס' ד''ה ושומרת יבם ודף כ''ה ע''א ומוכח לכאורה דארוסה יש לה כתובה, ועיין תוס' קדושין דף ס''ה ע''א אך באמת לפי מה דמבואר בב''מ דף ק''ד ע''א גבי הך דאנשי אלכסנדריא גבי הא דהוציאו לכתובת אמכם

וא''כ משכחת לה שפיר דהכתובה נכתבה ומ''מ עדיין לא הוי קדושין דעדיין לא נכנסה לרשותו.

אך באמת כבר כתבתי דשם הוה זה שטר קדושין וכמו שטר סימפון המבואר בירושלמי פ''ג דקדושין דהוה שטר קדושין עם תנאי כתוב בו ועיין בירושלמי יבמות פט''ו ה''ג גבי הך מעשה דאנשי אלכסנדריא ע''ש.

נחלקו ראשונים אם יש לארוסה כתובה (גם אם לא כתב לה כתובה), או אין לה כתובה עד שיכתוב.

הרמב''ם פוסק כאן שאין לה כתובה. וז''ל הג''מ כאן: וכן פירש בה"ג דהיכא דלא כתב לה כתובה אין לארוסה כלום כדמשמע בס"פ הכותב, אמנם התוס' פסקו דיש לה כתובה מן האירוסין אפילו אם לא כתב לה כתובה וע"ש בס"פ הכותב וכ"נ לרבינו שמחה עכ"ל ע"כ.

וז''ל הה''מ: ורבותינו הצרפתים ז"ל חלוקים בזה ואף האחרונים ג"כ נחלקו בדין זה, ודעת הרמב"ן ז"ל כדעת הגאונים ז"ל, ודעת הרשב"א ז"ל כדעת חכמי הצרפתים ז"ל.

הי''א:

אבל אם ארס ולא כתב לה כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב.

אבל כו' שלא תקנו לה כו', כן מוכח בהך דכתובות דף נ''ד ע''א כיון דלא תקנו רבנן כתובה – [בעי רבא: בת ארוסה, יש לה מזונות או אין לה מזונות? כיון דאית לה כתובה – [כגון שכתב לה מן האירוסין, אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה] - אית לה, או דלמא כיון דלא תקינו רבנן [למכתב עד שעת נשואין, תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל]. כתובה עד שעת נישואין - לית לה? תיקו].

ע''ש ברש''י. [רש''י מביא את שתי הדעות, שלארוסה יש כתובה רק אם כתב לה, אי נמי אף אם לא כתב לה – תקנו לה חכמים כתובה].

בהשמטות בסוף ספר הפלאה דף נ''ז טור א' ממשיך רבינו:

עיין סוטה דף כ''ג ע''ב בתוס' ד''ה ושומרת יבם – [ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה - ירושלמי (סוטה פ''ד ה''א) - יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספק הזה המרובה בשביל לפוסלה מכתובתה [ארוסה יודעת שאינה שותה וא''כ למה הכניסה עצמה לספק שהלכה ונסתרה, לכן תפסיד כתובתה], פר"ח ארוסה אע"פ שאין לה כתובה, יש לה מנה ומאתים, ועל מנה ומאתים קתני הכא לא נוטלת כתובתה].

ודף כ''ה ע''א – [ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה; מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי מקני לה, למאי? לאו להפסידה כתובתה].

ומוכח לכאורה דארוסה יש לה כתובה, ועיין תוס' קדושין דף ס''ה ע''א – [ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה - מכאן יש להוכיח דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה ואפילו לא כתב דהא מסתמא הכא מיירי דלא כתב לה דאי כתב לה א"כ מאי מבקשין שייך למימר הכא אלא ש"מ דמיירי הכא דלא כתב לה כתובה ואפ"ה קאמר כופין אותו ליתן כתובה ובפרק הכותב (כתובות פט:) דבעי אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה או אין לה כתובה היה יכול להוכיח מהכא אבל לא רצה שהרי לא רצה להוכיח מהאמוראין כי אם מן המשנה].

אך באמת לפי מה דמבואר בב''מ דף ק''ד ע''א גבי הך דאנשי אלכסנדריא גבי הא דהוציאו לכתובת אמכם – [דתניא: אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם, ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפים אותם מהן, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להן הלל הזקן: הביאו לי כתובת אמכם. [שכותבין להן ביום אירוסין]. הביאו לו כתובת אמן, ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו, ולא עשו בניהם ממזרים].

וא''כ משכחת לה שפיר דהכתובה נכתבה ומ''מ עדיין לא הוי קדושין דעדיין לא נכנסה לרשותו.

וא''כ לא קשה על הרמב''ם מהגמרא דסוטה כ''ג וכ''ה כו', כי שם מדובר שכתב לארוסתו כתובה ולכן יש לה כתובה, אבל אם לא כתב – לא, כמ''ש הרמב''ם.

אך באמת כבר כתבתי דשם הוה זה שטר קדושין [הלל לא בקש מהם שטר כתובה, אלא כתובת אמכם היה זה שטר קדושין, שנהגו לכתוב: "לכשתכנסי לחופה הוי לי מקודשת בשטר זה"].

• וכמו שטר סימפון המבואר בירושלמי פ''ג דקדושין, דהוה שטר קדושין עם תנאי כתוב בו – [קידש בתוך סימפון הרי אילו קידושין גמורין. גירש - [כגון שקדשה על תנאי, שאמר הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום בתנאי כך וכך, ואם לא תקיימי התנאי עד אז – תהיי מגורשת ממני. הרי אם לא תקיים את התנאי, הקדושין לכתחילה לא חלין, ולא שייך לומר מגורשת. וא''כ זה שכתב לה , "תהיי מגורשת", האם בגלל זה נגעו בה גירושין ונאסרה לכהן, או לא]. תלמידוי דר' יונה אמרין נגעו בה גירושין ר' יונה אמר לא נגעו בה גירושין כו'].

ועיין בירושלמי יבמות פט''ו ה''ג גבי הך מעשה דאנשי אלכסנדריא ע''ש. – [דרש הלל הזקן לשון הדיוט, היו כותבין באלכסנדריאה שהיה אחד מהן מקדש אשה וחבירו חוטפה מן השוק, וכשבא מעשה לפני חכמים ביקשו לעשותן ממירים, אמר להן הלל הזקן הוציאו כתובת אימותיהן והוציאו כתובת אימותיהן ומצאו כתוב בהן לכשתיכנסי לביתי תהויין לי לאינתו כדת משה ויהודאי].

הרי מפורש בירושלמי ש"כתובת אמכם" לא היתה זו כתובה, אלא שטר קדושין שניתן על תנאי:

לשתכנסי לביתי תהיי מקודשת.

[וכ''כ רבינו בהלכות גרושין פ''ח הי''ח:

ובאמת נ''ל דהך דאמרינן בב''מ דף ק''ד ע''א גבי אנשי אלכסנדריא דאמר שם הביאו לי כתובת אמכם כו'.

ונראה דזה הוה שטר קדושין שלהם והוה כמו סמפון דירושלמי הנ''ל. ועיין בירושלמי דיבמות פט''ו ה''ג. ע''כ משם].

וא''כ אין להביא ראיה משם שכך נהגו כולם לכתוב כתובה קודם החופה, כי אצל אנשי אלכסנדריה לא מדובר בכתובה אלא בשטר אירוסין.

הלכה י''ב :

וכן תקנו חכמים כו', עיין בירושלמי פ''א דכאן דזה הויא תקנת משה רבינו ועיין מש''כ רבינו ז''ל בפ''א מהלכות אבל ולענין אם היא מותרת לעשות מלאכה, עיין כתובות דף מ''ז ע''א דמשמע רק דמבטל לה זמן דחופה ולא יותר, רק אותו היום אך י''ל דשם ר''ל מן התורה ועיין בדברי רבינו ז''ל בהלכות אבל פ''ו ה''ה דהאשה מותרת להנשא תוך ל' של אבילות, רק שלא תיבעל משום דבה ליכא שמחה רק משום שלא תתגנה מותרת בתכשיטין.

עיין בכתובות דף ד' ע''א ויומא דף ע''ח וע''ש דף י''ז ע''א בכתובות.

החתן חייב לשמח את אשתו שבעת ימים, ולכן אסור לעסוק במלאכתו, אלא אוכל ושותה ושמח.

מה דין הכלה, האם גם היא חייבת בשמחה ואסורה בעשיית מלאכה?

מחדש רבינו חידוש נפלא שלכלה אין שמחה, וממילא מותרת בעשיית מלאכה, ומותרת להנשא אף בימי אבלה בתוך שלשים, כפסק הרמב''ם בהלכות אבל שמותרת להנשא בתוך שלשים (הרמב''ן חולק).

ואחר זמן מצאתי בקובץ שעורים כתובות סי' מ''ו שכתב כן, דשמחת חתן היא המצוה, וכיצד מרקדין לפני הכלה "מה אומרים לפניה" – הכל בשביל החתן להשביח את מקחו, וציין לברכות ו': אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי - מילי. ופירש רש''י: מילי - לשמח החתן בדברים.

הלכה י''ב:

וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון.

וכן תקנו חכמים כו', עיין בירושלמי פ''א דכאן דזה הויא תקנת משה רבינו – [משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל, ולא התקין לאלמנה כלום].

ועיין מש''כ רבינו ז''ל בפ''א מהלכות אבל – [ה''א: ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה].

ולענין אם היא מותרת לעשות מלאכה, עיין כתובות דף מ''ז ע''א דמשמע רק דמבטל לה זמן דחופה ולא יותר, רק אותו היום – [מעשה ידי נערה לאביה] דאי ס"ד מעשה ידיה לאו דאביה, אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, היכי מצי מסר לה? הא קמבטל לה ממעשה ידיה. פריך רב אחאי, אימא: דיהיב לה שכר פקעתה, אי נמי, דמסר לה בליליא, (משמע שרק זמן החופה היא בטילה ממלאכה, ואם החופה ביום תתבטל רק אותו יום), אי נמי, דמסר לה בשבתות וימים טובים]

אך י''ל דשם ר''ל מן התורה [הגמרא מוכיחה שמעשי ידיה לאביה מן התורה, ומהתורה אין שבעה ימים אף לחתן, אך מדרבנן שתיקנו שבעה ימים, אולי גם היא מחוייבת ואסורה במלאכה].

ועיין בדברי רבינו ז''ל בהלכות אבל פ''ו ה''ה דהאשה מותרת להנשא תוך ל' של אבילות, רק שלא תיבעל – [וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים יום עכ''ל וכתב הכס''מ: וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד שלשים יום. כתב הרמב"ן על זה משמע דנשאת היא מיד, ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול, וכמה? שלשים יום עכ"ל].

משום דבה ליכא שמחה [אין עליה חיוב שמחה בשבעת ימי המשתה, שהחיוב הוא רק עליו "יהיה שמח עמה", "אוכל ושותה ושמח", ולכן מותרת להנשא בתוך שלשים, ואף שאבילה אסורה להתקשט בתכשיטים כל ל' יום, הכלה מותרת] - רק משום שלא תתגנה מותרת בתכשיטין.

עיין בכתובות דף ד' ע''א – [ואין מונעין תכשיטין מן הכלה [בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה, שלא תתגנה על בעלה], כל שלשים יום]. ויומא דף ע''ח – [כלה (רוחצת את פניה) מאי טעמא - כדי שלא תתגנה על בעלה. אמר ליה רב לרבי חייא: כלה עד כמה? אמר ליה, כדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום].

וע''ש דף י''ז ע''א בכתובות. – [הכי משרו קמי כלתא במערבא: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כו'. מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה [כשרואה הכל מסתכלים בה נכנס יופיה בלבו]. ואולי כוונת רבינו לומר ששם משמע שכל זה רק כדי לשמח את החתן שהוא חייב בשמחה, אבל "בה ליכא שמחה".

הלכה י''ג:

יש לו לאדם לישא כו', עיין ב''ב דף קמ''ה ע''ב ע''ש

ור''ל כגון שאחת מהם טהורה והשאר נדות, ומברך ברכת חתנים לטהורה ויוצא גם להנדות, דלא גרע מדיעבד כמבואר לעיל בהלכה ו'

ומ''מ השמחה לא יהיה עד שתטהר, דאז מקריא נשואה, כמ''ש רבינו לעיל בה''ב אך באמת בזה יש לספק כיון דלכתחילה אסור לברך בחופת נדה שבע ברכות, אם בירך על הטהורה אם זה הוה כדיעבד עיין בירושלמי מגילה פ''א ה''א גבי הך דמקשה שם למ''ד דהכל יוצאין בי''ד וא''כ היאך תני מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין אותה שני ימים ואמאי הא כבר קרא בי''ד

ועיין בהך דגיטין דף ל''ד ע''א גבי גילוי דעתא בגיטא, התם לקיומי תנאה קבעי כו'

ועיין ברכות דף מ''א ע''א ברש''י ותוס' ד''ה אבל דדוקא היכא דעבר דיעבד ועשה זה אז יצא, אבל לעשות כן לכתחילה ולצאת לא

אך הירושלמי שם בברכות לא ס''ל כן, רק דמברך בורא פה''א על מין שצריך בורא פה''א ויוצא ג''כ ברכת בורא פרי העץ ע''ש ועיין בהך דכריתות דף כ''ז ע''ב דר''ל דאם הפריש קרבן עשיר כשהיה עשיר ואח''כ העני שידחה הקרבן ע''ש.

וקשה הא קיי''ל שעני שהביא קרבן עשיר יצא וע''כ צ''ל כה''ג כיון שזה הפריש בזמן שהיה צריך להביא לא הויא כדיעבד ועיין ביבמות דף נ''ט ע''א גבי קידשה כשהיא נערה ובגרה מהו ע''ש אף דקיי''ל דבוגרת אם נשא אין מוציאין מידו ודוחק לחלק בין קידש לכנס, עיין בירושלמי פ''ב דשם קידש כמי שכנס וע''כ כה''ג וכבר כתבתי בזה.

ועיין בכתובות דף כ''ז ע''ב גבי זכריה בן הקצב גבי הך דאמרו לו אין אדם מעיד על עצמו, ותיפוק ליה דהמעיד על השבויה לא ישאנה וצ''ל דזה הוה כדיעבד עיין בתוספתא דיבמות דאם נשא אינו מוציא.

בהלכה זו הרמב''ם פוסק שנושא אדם נשים רבות כאחת ומברך ברכה אחת לכולן, מדוע שלא יברך על כל אחת בנפרד? מבאר רבינו שכאן מדובר באופן שרק אחת טהורה והשאר נדות, וכבר פסק הרמב''ם שעל נדה לא יברך ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך - יצא בדעבד, ואינו חוזר ומברך, וגם כאן אם ברך על הטהורה הוציא את השאר בדיעבד.

וכאן חוקר רבינו האם אכן זה נקרא דיעבד? הרי על הנדה אסור לברך, וכאן הוא מברך לכתחילה על הטהורה ומוציא את הנדה, האם נפטרה הנדה מברכת חתנים זו?.

מוכיח רבינו שלא כן.

בברכות, על הכל אם בירך בורא פרי האדמה יצא, גם אם טעה וברך על פרי העץ – בורא פרי האדמה – יצא. אבל אם היו לפניו פרות וירקות וברך בורא פרי אדמה על הירק ובדעתו להוציא גם הפרי – לא יצא.

והכא נמי בעניננו, אם ברך על הנדה יצא בדיעבד, אבל א''א לברך על הטהורה ולהוציא הנדה.

הלכה י''ג:

יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעה ואם בעולה שלשה, ואין מערבין שמחה בשמחה.

יש לו לאדם לישא כו', עיין ב''ב דף קמ''ה ע''ב ע''ש – [עשה עמו באחת, ובקש לעשות עמו בשתים - יכול לומר לו: באחת אעשה עמך, כדרך שעשית עמי. ע''כ, משמע מפורש שיכול לישא שתי נשים כאחת].

ור''ל כגון שאחת מהם טהורה והשאר נדות, ומברך ברכת חתנים לטהורה ויוצא גם להנדות, דלא גרע מדיעבד כמבואר לעיל בהלכה ו' – [ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך].

ומ''מ השמחה לא יהיה עד שתטהר, דאז מקריא נשואה, כמ''ש רבינו לעיל בה''ב – [אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין].

אך באמת בזה יש לספק כיון דלכתחילה אסור לברך בחופת נדה שבע ברכות, אם בירך על הטהורה אם זה הוה כדיעבד [ואינו חוזר ומברך על הנדות כשיטהרו, או לא הוי כדיעבד, וצריך לברך כשיטהרו].

עיין בירושלמי מגילה פ''א ה''א – [הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה כו', רבי יוסי ורבי אחא הוון יתיבין אמר רבי יוסי לרבי אחא לא מסתברא לשעבר אבל לבא – לא [מסתברא דדוקא בדיעבד אם קראו בכרכים בי''ד – יצאו, אבל לכתחילה קוראין בט''ו], והא תני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים [והיינו במקום שמסופקין אם הוא כרך או עיר, ואי ס''ד הכל יוצאין בי''ד למה קורין שני ימים] - גבי הך דמקשה שם למ''ד דהכל יוצאין בי''ד [גם בני כרכים] - וא''כ היאך תני מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין אותה שני ימים, ואמאי הא כבר קרא בי''ד. [ומסיים בירושלמי אף אנא סבר כן. כלומר, אע''פ שבדיעבד יצא אם קרא בי''ד מ''מ מקום שנהגו לקרות שני ימים – קורין שני ימים ולא סמכינן על מה שבדיעבד יצא, כי לפטור לכתחילה ולא לעשות כמנהג - לא הוי כדיעבד.

[ומפרש רבינו בהלכות תרומות דף י''ג טור ג':

ור''ל כך דזה ודאי אם עדיין לא עבר יום ט''ו, אף דכבר קרא בי''ד - צריך לחזור ולקרא אם הוא בן כרך, דלא מסתבר אלא [שיצא יד''ח] - בשעבר ר''ל דיעבד [אבל לכתחילה אינו יוצא], וכיון דעדיין יש יום ט''ו צריך לקרוא, וראיה דהא תני דהיכא דיש ספק חייב לקרא שני ימים ואמאי אינו יוצא ממ''נ ביום י''ד? וע''כ דזה הוי כמו לכתחילה, וחשש דלאו דלא יעבור ליכא כאן, דזה רק אם לא קרא בזמנו, ולכך הוי זה כמו לכתחילה. עכ''ל שם].

וכמו כן בעניננו אע''פ שבדיעבד יוצא אם ברך כשהיא נדה, מ''מ לכתחילה צריך לברך על הנדות כשיטהרו.

ועיין בהך דגיטין דף ל''ד ע''א גבי גילוי דעתא בגיטא, התם לקיומי תנאה קבעי כו' – [ואמר אביי: מנא אמינא לה? דההוא דאמר להו: אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, אתא ופסקיה מברא, אמר להו: חזו דאתאי, חזו דאתאי, ואמר שמואל: לא שמיה מתיא. ורבא? אטו התם לבטולי גיטא בעי? [זה שגילה בדעתו שאינו חפץ בגירושין הללו כלום גילה שהוא בא להפקיען על ידי ביטול גט?].

התם לקיומי תנאיה קא בעי, והא לא איקיים תנאיה. [על ידי קיום תנאי הוא בא להפקיע לומר התניתי לבא עד שלשים ואם לאו יהא גט, והרי באתי וקיימתי תנאי].

[ומפרש רבינו בהלכות תרומות דף י''ג טור ג':

גברא לקיומי תנאיה קבעי, משמע דכיון דסובר דהגט אינו גט מחמת שקיים התנאי, ובאמת לא קיים, לא הוי גילוי דעתא בגיטא עכ''ל שם].

וכן בעניננו, הברכות שברך עבור הטהורה - יצא רק על נשואי הטהורה, ולא מהני להוציא הנדות בדיעבד, משא''כ המברך רק על הנדה – יצא בדיעבד].

ועיין ברכות דף מ''א ע''א ברש''י ותוס' ד''ה אבל דדוקא היכא דעבר דיעבד ועשה זה - אז יצא, אבל לעשות כן לכתחילה ולצאת לא – [רש''י: אבל כשאין ברכותיהן שוות דברי הכל - אין ברכה אחת פוטרתן, ושוב אין כאן מחלוקת, ואף על גב דתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא - הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה בורא פרי האדמה, אבל צנון וזית ובירך על הצנון - לא נפטר זית. והסכימו עמו התוס': והקשה רש"י ולבריך על הצנון ולפטר את הזית דהא תנן לעיל בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך ב"פ האדמה אבל הכא כשבירך ב"פ האדמה על הצנון לא פטר את חברו שהוא ב"פ העץ אפי' בדיעבד].

אך הירושלמי שם בברכות לא ס''ל כן, רק דמברך בורא פה''א על מין שצריך בורא פה''א ויוצא ג''כ ברכת בורא פרי העץ ע''ש – [רב יהודה בשם אבא בר בר חנה בר קפרא ותרין תלמידוי נתארחו אצל בעל הבית בהדין פונדיקא דברכתא, אפיק קומיהון פרגן (פרגיות), ואחונייא (שזיפים), וקפלוטין (כרוב) אמרי נברך על קפלוטה דו פטר אחוניתא (נברך בפה''א על הכרוב נפטור את השזיפים) ולא פטר פרגיתא, נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין כו'].

[וכ''כ רבינו בהלכות תרומות דל''ו טור ג': ועיין תוס' ברכות דמ''א ע''א דרק אם טעה וברך בורא פרי האדמה על בורא פרי העץ – יצא, דהוי דיעבד, אבל אם אכל פירות האדמה ובירך עליהם – לא פטר של העץ, דכיון דעליהם צריך לברך – הוי כמו לכתחילה, אך בירושלמי שם מבואר להיפך, וכבר כתבתי בזה ע''כ העתקתי משם].

ועיין בהך דכריתות דף כ''ז ע''ב – [אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא: מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני, הואיל ונדחה ידחה. (רבינו מפרש לא כרש''י אלא כמ''ש הבאר שבע וז''ל: שהפריש קן לכבשתו. פירש רש"י (ד"ה לכבשתו) כלומר במקום כבשתו שרצה להקריב קרבן עני ע"כ. ולא היה צריך לדוחק זה אלא לפרש כפשוטו, שהפריש קן כדי למכרה ולקח בדמיה כבשה שרצה להקריב קרבן עשיר והעני כו', ע''ש שהביא שכן דעת הרמב''ם בפ''י משגגות הי''ג: עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה והעני יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית) - דר''ל דאם הפריש קרבן עשיר כשהיה עשיר ואח''כ העני שידחה הקרבן ע''ש.

וקשה הא קיי''ל שעני שהביא קרבן עשיר יצא [וא''כ מדוע ידחה], וע''כ צ''ל כה''ג כיון שזה הפריש בזמן שהיה צריך להביא לא הויא כדיעבד [כלומר, בשעה שהפרישו היה זה קרבן שהיה צריך להביא לכתחילה, אי אפשר עכשו לצאת בו בדיעבד, וכן בעניננו כיון שהברכות שמברך על הטהורה הוא חייב בהם לכתחילה, א''א לצאת חובת הנדות (שלא בירך עליהן) - בדיעבד].

ועיין ביבמות דף נ''ט ע''א גבי קידשה כשהיא נערה ובגרה מהו ע''ש – [בעא מיניה רבי חייא בר יוסף משמואל: כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו, מהו? בתר נישואין אזלינן, או בתר אירוסין אזלינן? כו'], אף דקיי''ל דבוגרת אם נשא אין מוציאין מידו [וגם כאן כיון שכבר קידש הויא כדיעבד ויכנוס ומהי הבעיא?] - ודוחק לחלק בין קידש לכנס, עיין בירושלמי פ''ב דשם קידש כמי שכנס - [ ה''י: הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס, קידש - כמי שכנס]. וע''כ כה''ג [שדבר שנעשה בכשרות לכתחילה לא יכול להכשיר בדיעבד, כנ''ל], וכבר כתבתי בזה.

[וכ''כ רבינו בהלכות תרומות דל''ו טור ג':

והך דיבמות דנ''ט גבי בגרה תחתיו, דאף אם נימא דגם קדושין אם קידש בוגרת – אין מוציאין, דקדושין כמו נשואין, זה רק היכא דקידשה באיסור והוי דיעבד, משא''כ היכא דקידשה בהיתר – אז לא הוי דיעבד כו' ע''כ משם].

ועיין בכתובות דף כ''ז ע''ב גבי זכריה בן הקצב גבי הך דאמרו לו אין אדם מעיד על עצמו, ותיפוק ליה דהמעיד על השבויה לא ישאנה [אפילו אם לא היתה אשתו אינו רשאי לישא שבויה שהעיד לה] - וצ''ל דזה הוה כדיעבד [כי היא כבר אשתו] - עיין בתוספתא דיבמות דאם נשא אינו מוציא – [פ''ד ה''ד: המעיד את השבויה הרי זה לא יכנס ואם כנס לא יוציא].

פרק י'

הלכה י''ד:

ואפילו בחולו של מועד כו', עיין בתוס' כתובות דף מ''ז ע''א, דתוספת שבת ויו''ט מותר לישא אשה ע''ש ועיין בהך דפסחים דף ק''ה ע''א אם מיקדש יומא וע''ש ברי''ף ובעל המאור ובמלחמות אם קובע משעת תוספות –

בעל המאור ובמלחמות.

ועיין בפירוש המשניות לרבינו פ''ד דדמאי מ''א

וברש''י נדרים דף ע''ז ע''א וכבר כתבתי בזה.

פרק י'

הלכה י''ד:

אבל אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודתו, ואין צריך לומר שאסור לישא בשבת, ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר כו'.

ואפילו בחולו של מועד כו', עיין בתוס' כתובות דף מ''ז ע''א, דתוספת שבת ויו''ט מותר לישא אשה ע''ש – [דמסר לה בשבתות וי"ט - אע"ג דאמר במו"ק (דף ח: ושם) ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה, ודרשה גמורה היא כדאמר בחגיגה (דף ח: ושם) דהוי מדאורייתא, איכא למימר דהכא איירי שעה אחת לפני יו"ט שהוא כיו"ט לענין מלאכה דתוספת דאורייתא, ובטילה באותה שעה מן המלאכה].

ועיין בהך דפסחים דף ק''ה ע''א אם מיקדש יומא – [רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, וקאי עלייהו רב המנונא סבא. אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק, וניקבעיה לשבתא. אמר להו: לא צריכיתו, שבתא קבעה נפשה. דאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר - כך שבת קובעת לקידוש].

וע''ש ברי''ף ובעל המאור ובמלחמות אם קובע משעת תוספות –

[הרי''ף: כ''א ע''ב מדפי הרי''ף: רב חיננא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא הוה קאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל עיין אי נגה יומא ניפסוק ונקבעיה לשבתא, אמר להו לא צריכיתו למיקבעא דהיא קבעה נפשה דהכי אמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש, פירוש כל דבר שאוכל ממנו בחול עראי, ועדיין לא הוציא ממנו המעשר - אסור לאכול ממנו בשבת אלא אם כן עישר, מ"ט כיון דכתיב וקראת לשבת ענג ובעי לענוגי לשבת במאכל ובמשתה, איסתלק להו כל פירי מתורת עראי והוו להו בשבת כמאן דאזמנינהו למיכל מינייהו בשבת בתורת קבע, ואי עשרינהו מבעוד יום - מצי למיכל מינייהו בשבת, ואי לא עשרינהו מבעוד יום אסור לעשורינהו משחשכה, ואפילו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי, ומאותה העת קבעתן השבת למעשר ואסור לאכול מהן באותה שבת מפני שנקבעו למעשר, וכן מספק חשיכה לספק אינה חשיכה - קבעה שבת עצמה לקידוש, ולא צריכו למידק אי חשיכה אי לא חשיכה למיקבעה, משום דהיא קבעה נפשה, הואיל וספק חשיכה ספק אינה חשיכה - פריסו מפה וקדישו ותיהדור לסעודתייכו כו'.

בעל המאור: חולק על הרי''ף ואומר שאין השבת קובעת בזמן השקיעה אלא בצאת הכוכבים ע''ש.

ובמלחמות: – כדעת הרי''ף, וז''ל: משמע שמשעה שקדש היום שהיא משקיעת החמה קובעת למעשר, וכן בדין שהרי שבת שקובעת למעשר משום דכתיב ביה עונג הוא, ועונג מקמי צאת הכוכבים הוי משעה שבני אדם אוכלין פתן בערבי שבתות ואותה שעה מקדשין והוא קודם צאת הכוכבים כדאיתא בברכות ואף קודם לכן משעה שקדש היום קרינא ביה עונג כו'].

ועיין בפירוש המשניות לרבינו פ''ד דדמאי מ''א – [וחשכה מוצאי שבת, כלומר ליל ראשון אחרי צאת הכוכבים, אבל בין השמשות דמוצאי שבת אוכל על פיו, לפי שעדיין לא נגמר היום].

וברש''י נדרים דף ע''ז ע''א – [נדרה עם חשיכה - משמע אפי' נדרים שלא לצורך השבת, דמסתברא מילתא הואיל ונדרה בשבת עם חשיכה, דלאו לצורך השבת נדרה, דאי משום עונג אכילה ושתייה - כבר אכלה מבעוד יום, ואי משום תכשיטי שבת נדרה - ההיא שעתא לאו זמן תכשיט הוא, דהא משחשיכה רגילים להפשיט תכשיטי שבת, אלא ודאי בנדרה שלא לצורך שבת קמיירי, וקתני מפר לה עד שתחשך, ואי אמרת שלא לצורך השבת אין מפירין בשבת כו']

וכבר כתבתי בזה. [פכ''ה הי''ט בצ''פ על שבת: או די''ל כשיטת הרי''ף ז''ל בפסחים בדף ק''ה ע''א דגם בין השמשות יש מצות עונג כו'. ושם הוסיף: עיין ברש''י ברכות דף ב' ע''ב – [משעה שקדש היום בערבי שבתות - היינו בין השמשות, ספק יום ספק לילה, וכיון דספק הוא - קדש היום].

[להעביר לנספחים בסוף הספר:

ביאור ענין נזירות שמשון כתב רבינו בכמה מקומות, שנזירות שמשון היא בגדר דין וגזירת הכתוב ולא בגדר נדר נזירות, ולשלימות ביאור שיטתו בזה, הנני מביאם כאן:

[וז''ל רבינו בפ''א מהלכות נזירות ה''א: ובזה אתי שפיר דרש''י דייק שם דלכך שמשון היה מטמא למתים משום דלא יצתה נזירות מפיו, ע''ש. ולכך י''ל דלא מהני שאלה דזה הוה כמו גזירת הכתוב ולא בגדר נדר, ועיין כאן דף י''ד ע''א ע''ש – [אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר סתם, מהו? הכא לא אפשר לאיתשולי, [בנזיר שמשון דלא אפשר לאיתשולי עליה משום דשמשון לא הוה נדור כו'], מי חיילא או לא?].

ומכות דף כ''ב ע''א ע''ש ברש''י [ריב''ן]– [מידי דאיתיה בשאילה לא קתני. ולא? כו', והרי נזיר, בנזיר שמשון. [בנזיר שמשון - ע"י מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי שלמעלה הוא כו', ואית דמפרשי נזיר שמשון נזיר מן הבטן, וקשיא לן ההיא נמי בשאלה איתיה שהיה אביו יכול לישאל עליו ואפילו מת אביו, בשאלה מיהא הוה ההוא שעתא, עכ''ל, משמע מדבריו שהמקבל על עצמו נזירות שמשון – יכול להשאל על נדרו, והקשו על הריב''ן מנזיר י''ד שנזיר שמשון לא יכול להשאל על נדרו כו', לקמן].

והוא דאם אמר הריני נזיר שמשון יוכל להיות דמטעם גדר נדר אסור להטמא למתים, רק דלזה מהני שאלה.

[ר''ל, שמשון היה מותר להיטמא למתים, ואם אמר הריני נזיר שמשון, אולי יהא אסור להיטמא משום שאמר הריני נזיר תחול עליו נזירות גמורה ואסור להיטמא למתים, (האומר הריני נזיר כשמשון – מותר להיטמא, (פ''ג הי''ד מהלכות נזירות), ואולי נזיר כשמשון שאני, וצ''ע], אך כיון שאין זו ממש נזירות שמשון, כיון שלא המלאך הזירו, אלא רק גדר נדר – יכול להשאל על זה ולא יתחייב מלקות כשיעבור].

ובזה אתי שפיר דברי המפרש במכות הנ''ל - [המפרש הוא ריב''ן שכתב: נזיר שמשון בר טמויי למתים הוא - כלום אסור הוא להיטמא למתים אדם שמקבל נזירתו ע"י מלאך כו'. והקשה עליו גבורת ארי שם: בנזיר שמשון. פירש ריב"ן על ידי מלאך כו' שלמעלה הוא כו', אינם נכונים בעיני דודאי אדם יכול לקבל עליו על ידי עצמו נזירות שמשון אפילו שלא על ידי אביו או מלאך, וכדתנן בריש פרק קמא דנזיר (דף ד') הריני כשמשון כבן מנוח כו' הרי זה נזיר שמשון ומותר לטמא למתים כו', ובפרק ב' דנזיר (דף י"ד) בעי רבא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא ושמע מיניה דאדם מקבל עליו נזירות שמשון בעצמו וליתא בשאלה.

וקושיא זו מיישב רבינו, ששמשון אכן לא יכל להשאל על נדרו, אבל המקבל עליו נזירות שמשון, חלה עליו הנזירות רק מטעם יד ומטעם נדר, ואם שאל על נדרו אע''פ שאינו רשאי – אם עבר אינו לוקה].

ועוד שם מבאר רבינו: גם מה דאמרינן בירושלמי כאן, דנזירות שמשון היא רק הלכה, ר''ל ג''כ דאמר רק הריני כשמשון, ולא נזיר (לא אמר הריני נזיר כשמשון, כי אם הזכיר המילה נזיר – הרי הוא נזיר תורה), כו'.

בהלכות נזירות פ''א ה''ט כותב רבינו על הרמב''ם:

האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגים בלבד או הריני נזיר מן התגלחת או הריני נזיר מן הטומאה בלבד הרי זה נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים הרי זה נזיר גמור.

האומר כו', הואיל ודבר שנזר כו', ואף דאמאי לא נימא שיהא רק נזיר שמשון דמותר לטמא למתים כמבואר, צ''ל דזה ס''ל דלד''ה גבי נזיר שמשון הוה רק דין, לא מצד הנדר, ולא מהני רק אם אמר הריני כשמשון, אבל יד לזה לא שייך, ולכך לא הביא רבינו ג''כ הך דין המבואר בירושלמי כאן פ''א ה''ב דיש כינוין בשמשון [היידין אינון כינויי שמשון אמר רבי אבינא שמשוך שמשור שמשוץ], ע''ש.

והירושלמי והתוספתא אזלי לשיטתם דס''ל דאם אמר הריני נזיר שמשון הוה נזיר גמור כמש''כ לעיל, משא''כ גמרא דידן לא ס''ל כן, [ בירושלמי הגירסא: ר' שמעון האומר הריני כשמשון לא אמר כלום, שלא אמר המילה נזיר, לכן לא חלה עליו נזירות כי שמשון כי שמשון היה רק איסור מגזירת הכתוב כו', אבל אם אמר הריני נזיר שמשון, חלה עליו הנזירות מטעם יד, אבל הגירסא בנזיר ד' ע''ב: ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא; ר"ש אומר: האומר נזיר שמשון - לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו כו'].

ועיין מש''כ הר''ן ז''ל בנדרים דפ''ג ע''ב – [אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא – כו', משום דטומאה אינה תלויה בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים כדאיתא פרק קמא דמס' נזיר, וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות]. - דגבי טומאה לא שייך אין נזירות לחצאין, משום נזיר שמשון.

וזהו כוונת הירושלמי כאן דנזיר שמשון אינו תורה, ר''ל לא בתורת נדר וכמש''כ התוס' תמורה ל''ב ע''ב גבי חרמי כהנים ג''כ, דזה רק דין לא בגדר נדר והקדש, וכ''ש לפי מה שכתבתי לעיל להעשה של קדוש יהיה לא שייך גבי נזיר שמשון, וא''כ ממילא ליכא בו הך גדר נדר לפי מש''כ לעיל, ואתי שפיר.

בהלכות נזירות פ''ג הי''ד כותב רבינו:

אך לפי מה שכתבתי לעיל דנזיר שמשון הוה רק דין, לא נדר, אתי שפיר דלא שייך שאלה, אך זה הוה רק הלכה [ששמשון לא יכל להשאל על נזירותו] - לא מן התורה, כמבואר בירושלמי כאן, אך מ''מ [אם אדם מקבל על עצמו נזירות שמשון] - לא גרע מדין יד לנזירות ולנדר, אך לזה מהני שאלה. וא''כ לפי זה אם נזר בנזירות שמשון ונשאל ע''ז - לא לקי, דעל היד מהני שאלה, ועל הדין בעצמו לא הוה רק הלכה, ובזה אתי שפיר שיטת הריב''ן במכות דף כ''ב ע''א שהם לכאורה נגד דברי הגמרא דנזיר דף י''ד [הנ''ל שאדם מקבל עליו נזירות שמשון בעצמו וליתא בשאלה], ונדרים דף י''ט – [אמר הריני נזיר שמשון – [דלא מגלח לעולם כלל, מאי איכא למימר? אמאי קאמר רבי יהודה מותר, הא ליכא למימר דספיקו חמור מודאו]. - אלא דר''ל דלא שייך בו מלקות אז.

ובמכות דף כ''ב כותב רבינו:

הנה בירושלמי [נזיר פ''א ה''ב: אמר רבי חיננא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון, מה טעמא? כן יעשה על תורת נזרו, את שנזירותו תורה, יצאת נזירות שמשון שאינה תורה] - אמר דלא הוה מן התורה, רק באמת לא גרע מיד לנזירות, אך מ''מ לאחר שאלה לא לקי, וכן העשה [של קדוש יהיה] - ליכא בנזירות שמשון, כיון דלא קיבל עליו, ועיין מש''כ התוס' תמורה דף ל''ב גבי חרמי כהנים. - [אבל קשיא ליה כיון דמ"מ עולה דיכול להתפיס לחרמי כהנים א"כ ע"כ ס"ל דהקדש חל על גוף הבהמה, דאם לא כן על מה יחול חרם הכהן כו', א"כ ע"כ סבר עולא שהחרם חל על גוף הבהמה, א"כ למה אין בה אלא עיכוב גזברין ואמאי הרי איכא איסורא לשחוט עד שיפדנה? ומשני מדרבנן, כלומר מדאורייתא אינו חל כלל על גוף הבהמה, ומדרבנן הוא דחל על גוף הבהמה ואסור לשוחטה כו'].

"דזה רק דין, לא בגדר נדר והקדש".

ולקמן בפ''ב ה''ט:

משום דכיון דכתבו התוס' תמורה דף ל''ב, דחרמי כהנים לא שייך בהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דלא הוי גדר הקדש, רק גזירת הכתוב, אף דמועלין בו".

ע''כ לנספחים.

Footnotes

1. מובא ג''כ באהל ישעיהו ריש ב''ק. ↩︎

2. שם ציין שהגר''ח דייק מרש''י ומהרשב''א ע''ש. ↩︎

3. אא''כ האדון טוען אם היית נשאר אצלי היית מבריא במהרה. ↩︎

4. עי' בספרי אישות ח''ב שם, שכן מפרש רבינו, ועי' חס''ד על התוספתא שם שהביא שני פירושים. ↩︎

5. (בגמ' מבואר שחייב להחזיר הכל רק אם מכר לו את האבר שהיה בו מום, ואלמלא אכלו היה יכול להראותו לכהן ולהתיר, ע''ש). ↩︎

6. ולכן אין לראשונה קדימה בחיוב החדש של העונה, ולדעת הריטב''א החיוב לאשתו חל משעת נשואין ואינו יכול להפחיתו אם נשא אחרת. ↩︎

7. תוד''ה ולא קתני (לו ע''ב):והר"ר יוסף מאורליינ"ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר) כיון דבלאו הכי אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ודוקא בנשא הוא דאמר הכא דבעיא גיטא כו'. ↩︎

8. ארוסה היא קנין כספו וע''כ (מדאורייתא) אוכלת בתרומה. ↩︎

9. קדושין פ''ג מ''ה: אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה מקודשת. ונראה לי שצריך לקדשה אחרי שתולד ואז יהא מותר לו לבוא עליה, כי מן הכללים אצלינו אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואמרנו דבריו קיימין להחמיר שנעשת אשת איש. ↩︎

10. כלומר, העובר מקודשת והיא א''א, אלא שהקנין שבאישות לא חל כי לא בא לעולם, לכן היא אסורה על המקדש בגדר א''א... ↩︎

11. הובא כעין זה בשיטה מקובצת כתובות דף ז', בשם הרא''ה והרשב''א (וכ''כ אבודרהם בשם הראב''ד) וז''ל: אסר לנו את הארוסות מדכתיב חופה באורייתא כדדרשינן כו' וכיון דבעיא מסירה לחופה ש"מ דלא קניא לה לגמרי הילכך הויא לה כארוסת אחר לגביה, ואסירא ליה כדין אשת איש כך פירשו הרא"ה והרשב"א ז"ל, עכ''ל. ועד''ז כתב הבכור שור קדושין ב' ע''ב, שהרי את מקודשת לי פירושו שאסורה גם על המקדיש עצמו כו' ע''ש. אבל מש''כ בעל משנה הלכות גדולות בפירושו על הבה''ג, הביא השמ''ק הנ''ל וכתב: "ולפי דבריו אדם נהרג על ארוסת עצמו והוא פלא" עכ''ל.... אבל ברור שהפריז על המדה... ועי' בישורון חלק כ''ג. (ופשיטא מהא דארוסה שנתעברה ושניהם מודים שמהארוס נתעברה הוולד כשר ולא אמרינן ממזר...). ↩︎

12. לענין חוב ושאר קנינים, קרוב לו – אינו קונה, וא''כ האשה לא קנתה את הכסף, ובמה מקדשה? ↩︎

13. כיון שנתקדשה – קנתה את הכסף. ז''ל רבינו במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ט ה''ג:ואף דקדושי כסף יש בו ג"כ ב' דברים מתחילה הכסף נעשה קדושין ואח"כ היא מתקדשת ועי' ... וכן מוכח מגיטין שם דע"ח דגבי קדושין יליף מגיטין ואם קרב לה הוי מקודשת ואף דהא צריכה לקנות הקדושין כמו כל הקנינים וכל הקנינין לא קנתה בקרוב לה ומה שייך בזה אתקש לגט? וע"כ צ"ל דמכ"מ שם קדושין חל על הכסף והקנין רק שתהי' מקודשת ואתקש לגט כו'. ↩︎

14. וקדושין - שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת כו'. [משמע שאם חוזר בו מהנתינה – שאמר לה החזירי לי המעות – אינה מקודשת, כי ממתנה יכול לחזור בתוך כדי דבור]. עי' בשו''ת החדשות ב' סי' כ''ה. ↩︎

15. אבל בקדושי כסף (לדעת הרשב''ם) – אינה מקודשת כיון דלא קנאתם, וכן ס''ל לרבינו בכ''מ. וז''ל בצפ''ו סי' רס''ח: וכן ס''ל להרשב''ם ב''ב דף ק''ל גבי תוך כ''ד דרק אם אמר כו' והוי שלה במתנה אז לא מהני תכ''ד, אבל אם חזר גם מנתינת המעות, ובזה מהני חזרה מקנין ושוב אינה מקודשת. ובודאי הרשב''ם ז''ל מפרש הך דגיטין דף ס''ח רק בקדושי שטר. וכן מבואר כה''ג בירושלמי קידושין פ''ג ה''א גבי הרי מגורשת לשלשים יום דלא הוי גט, דגם בקידושי שטר כן ולא בכסף, וכיו''ב בכ''מ בזה. ↩︎

16. (בזכר יצחק סי' כ''ג, כתב: "דנהי דגם אצלי מבואר כמו שכתב הגאון הנ''ל דשני דברים איכא בקדושין, קנין ואיסור, אבל באמת חדא בחדא תליא, דבלא קנין א''א לו לאוסרה כו', אבל חלות הקדושין א''א לזה בלא זה, וכן אין דין הקנין חל כי אם כשאוסרה על כל העולם, דבלא זה לא נתנה התורה דין קנין באשה", כו' ע''ש. (וכנראה ראה רק תשובה אחת של רבינו בצפ''ו, ולא ראה מש''כ רבינו בתשובה שהבאתי לעיל ובשאר המקומות, שבאר והוכיח שאפשר לזה בלא זה כו', ואכמ''ל). ↩︎

17. בביאור החקירה מה קודם למה, הקדושין לקנין או להיפך מבאר האדמו''ר מליובאויטש בלקוטי שיחות חי''ט (עמוד 217) שחקירה זו תלויה למעשה בשני הפסוקים שמהם נלמד בגמרא מקור דין קדושי כסף: מהפסוק "כי יקח איש אשה" ואין קיחה אלא בכסף, או מהפסוק הנאמר באמה העבריה "ויצאה חנם אין כסף" ומזה לומדים, אין כסף לאדון זה כשהיא יוצאת ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשהיא יוצאת ממנו (כשמתקדשת) - והיינו האב, שכסף קדושין שייך לאב. הפסוק כי יקח מתייחס לפעולת האיש שהוא נותן את הקדושין, הפסוק ויצאה חנם מתייחס לפעולת האשה שהיא קבלת הקדושין, (שבנערה – אביה מקבל, ובוגרת – היא עצמה).מצד האיש ע''י הנתינה שלו הוא מקדש את האשה ועי''ז מקנה לה את הכסף, מצד האשה – היא קודם קונה את הכסף ועי''ז מתקדשת. כלומר, אם לומדים מהפסוק כי יקח איש אשה, יוצא שהקדושין מתבצעים באמצעות נתינת הכסף ע''י הבעל – "כי יקח איש", והקדושין גורמים לקניית הכסף ע''י האשה. ואילו אם למדים זאת מ"יש כסף לאדון אחר", יוצא שהקדושין מתבצעים רק ע''י קנייתם ע''י האשה, רק כאשר "יש כסף" כאשר חלה בעלות האשה על הכסף, ואין די בנתינת הכסף ע''י הבעל.וכ''כ רבינו לקמן פ''ד הט''ו: וה''ה גבי קדושין ג''כ נעשה שני דברים ע''י הקבלה שלה, היא נאסרה לכו''ע, וע''י הנתינה שלו היא נקנית לו. ועיקר הטעם דדבר שבערוה הוא מה שנאסרה לכו''ע, וזה ע''י קבלתה. ↩︎

18. עי' במפרשי הרמב''ם, הה''מ ↩︎

19. המ''מ הקשה כן ותירץ:ודע שמ"ש רבינו שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה הוא דוקא כשבעל אחר שגדלה אבל לא בעל אחר מכאן אינה אשת איש אלא מדברי סופרים וקידושי אחר תופסין בה וכבר ביאר רבינו זה בארוכה פי"א מהלכות גירושין. ומ"ש כאן נעשית אשת איש גמורה לומר שצריכה גט ואם בא עליה אחר שגדלה היא אשת איש מן התורה ואם לא בא עליה היא א"א מדברי סופרים וזה מבואר בדבריו שם בהלכות גירושין. ובזה נסתלקה ההשגה הכתוב' כאן. א"א זה אינו אלא מדרבנן והיא אינה יכולה למאן ע"כ. וכבר נתבארה כוונת רבינו בהלכת גירושין ודבריו שם כדברי ההלכות ולא השיגו שם הר"א ז"ל: ↩︎

20. וכנ''ל הנפ''מ בין שני הענינים בקדושין אם זה קנין או איסור א''א. יש דברים התלויים בקנין כמו אכילת תרומה, לדעת הרמב''ם תאכל בתרומה גם בקטנותה וגם לכשתגדל ואף אם לא בעל, כי די בחופה שנכנסה בקטנותה.וכן לגבי כתובה, כתובתה מאתים, ולא כמו גר וכן גבי שוטה שנשא אשה ואח''כ נשתפה, שאין לה אלא מנה.וכן יש להיפך שהיא אסורה על אחרים אע''פ שאינה שלו, כלומר שאינה קנויה לו, כגון הבא על יבימתו בשוגג, שנעשית א''א וחייבין עליה מיתה, ומ''מ אינה שלו לכל הדברים (לדעת שמואל).(וכ''כ בזכר יצחק סי' מ''ח, שיש בקדושין קנין וגם איסור, מצינו קנין בלא איסור והוא ביבמה לשוק שאין קדושין תופסין בה ואפ''ה אין הוולד ממזר, משום שהזיקה ליבם היא רק קנין ולא איסור, וכן להיפך מצינו איסור בלא קנין והוא באשת עכו''ם דאסורה לעכו''ם אף דאין קדושין לעכו''ם כו' ע''ש). ועיין בחדושי ר' חיים פ''ז הט''ז. ↩︎

21. יבמות ק''ז ע''א. ↩︎

22. בקונטרס "אין תנאי בנשואין" אסף תשובות כל גדולי הדור נגד כמה רבני פאריס שרצו לחדש ולעשות נשואין על תנאי שאם בני הזוג יתגרשו בערכאות – שיעקרו הקדושין והנשואין למפרע כו', וכתבו כארבע מאות מגדולי הדור שזה דבר שלא שייך כו' כי אין תנאי בנשואין, וע''ע באנציקלופדיה תלמודית ערך חפה, ושרידי אש סי' צ'. וכתבי הגאון יוסף אליהו הענקין.החיד''א בצוארי שלל הפטרת נח אות ב':שכתב מהרימ"ט פ' דברים בפסוק הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר וכו' ואמרו בספרי וכי גרושים אתם לי וכו' דכנסת ישראל נתקדשה על תנאי שלא יפנו לאלהים אחרים והוי כמי שמקדש האשה על מנת שלא תזנה שאם זנתה פקעי קדושין והיא פנויה ומותרת לחזור והיינו דקאמר איזה ספר כריתות אמכם כלום פטרתיה בגט אין הדבר כן אלא בפשעכם שלחה אמכם דעברה על תנאי הקדושין ופקעי קדושין וכו' עש"ב. והרב ז"ל יאחז צדיק דרכו דסבר דכל מה שהשרה הקדוש ברוך הוא שכינתו לשעבר היה כדין ארוסין, והמשכן והמקדש היו בחצר דידה דסתמא לאו לשם נשואין. ולעת"ל דכתיב בונה ירושלים ה' יהיה בחצר דידיה ויהיו נשואין, כמו שהאריך הרב ז"ל דרוש שני מפרשת שמיני ע"ש ולפי שיטתו דהיו ארוסין דוקא להכי כתב דהוו קידושין על תנאי ופקעי קדושין דאלו הוו נשואין אין שייך תנאי בנשואין כו' ע''ש. ↩︎

23. בסי' רס''ו מבאר, שקדושי ביאה אפשר להיות בגדר עצם נשואין או בגדר קנין. אם אמר הרי את מקודשת בביאה והתייחד עמה בפני עדים, קנאה והיא מקודשת מטעם קנין, אף אם ראו העדים עצם הביאה כמכחול בשפופרת כדעת הבה''ג, אז מקודשת בעצם, כי זה עצם האישות. ולכן חרש אינו קונה בכסף ושטר אלא רק מדרבנן, אבל בביאה קונה מהתורה (לדעת הירושלמי). וזו דעת רבותיו של רש''י: רש"י גיטין דף ל''ג ע''א:ומרבותי קבלתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקדושי כסף דרבנן דלא כתיב בהדיא אלא גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון והיינו דקפריך תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה דכתיב בהדיא (דברים כד) כי יקח איש אשה ובעלה מאי איכא למימר היאך יכלו לעקור דבר מן התורה ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות של כל מקדש בביאה כדאמר התם (קידושין דף יב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא ותשובות קשות יש בדבר כו'.כלומר, אם קידש בביאה, שבעל ממש בפני עדים דאז גזירת הכתוב שמתקדשת, לא שייך לומר אדעתא דרבנן (זה רק אם קנאה בקנין ביאה, ביחוד בלבד), ואיך אפקעינהו רבנן? ומתרץ שויוה רבנן לבעילת זנות. ↩︎

24. יחוד בפני עדים, אף שלא ראו עצם הביאה - ג''כ מהני משום חזקה שהן הן עדי יחוד כו'. ↩︎

25. כמו המקדש בכסף או שטר יכול להתנות שהקדושין הם על תנאי, ואם לא יתקיים התנאי אינה מקודשת, כך המקדש בביאה, הביאה היא קנין (ולא מציאות טבעית, מעשה אישות שעושה אותה נשואה), אך אם הם דרים יחד ומוחזקים כאיש ואשתו, זה גופא הוו נשואין ולא מהני שום תנאי להפקיעם למפרע, והרי היא אשת איש גמורה. (תנאי יכול רק לעקור קדושין אבל לא נשואין ולא מציאות דין וחזקה כו'). ↩︎

26. בחשק שלמה כתב בשם ר' ישראל סלנטר להוכיח מכאן שלבעל קרי לא מועיל מים שאובין אלא צריך לטבול במקוה כשרה דוקא, מדקאמר מי לא טבל לקריו כו'. (ואולי גם הוא ס''ל שטבילה זו היא בגדר עצם הגרות ולא בגדר ראיה כו'). ↩︎

27. כמו שבשחרור העבד, כיון שעשה מעשה של בן חורין, זה עצמו גדר שחרור, ובגר, עצם ההנהגה בדרכי ישראל היא גופא גדר גירות, כמו כן חיי אישות של בעל ואשה זה גופא גדר נשואין והיא אשת איש גמורה .יש מבארים ברמב''ם בריש הלכות אישות: קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה.דהיינו החידוש של מתן תורה הוא רק שצריך "לקנות" את האשה קודם הנשואין, אבל באישות גופא אין הבדל, האשה נעשית נשואה ע''י חיי האישות עצמם כמו קודם מתן תורה. עי' זכר יצחק סי' ט''ז. ושם ביאר הדין שגם על אשת שוטה וקטן – לוקין מדברי סופרים, "והוא פלא דאיך לוקין על מעשה של חרש שוטה וקטן. ונראה מזה דהרמב''ם ס''ל דנהי דהתורה חידשה בישראל דין קידושין, אבל מ''מ דין היחוד שהיה בבני נח – לא בטל, רק שהתורה צוותה לקנותה, וכל שהיה כדרך יחוד – הדין הוא גם בישראל כמו בב''נ, ואסורה באיסור "ודבק באשתו", רק שאין בזה מלקות, כי אם איסור עשה" כו' ע''ש. ובסי' י''ח שם הוסיף, שהתורה רצתה שיהיה לישראל קנין חזק באשתו, שיהיה בה חיוב מיתה, ולכן הצריכה קדושין בעדים, ולא מועיל עד אחד וכו'.ובשערי נשואין לאדמו''ר מליובאויטש בארוכה, ועוד. ↩︎

28. ואולי זו גם דעת ר' יוזפא שסובר שאף להפקעת יבום צריך להתנות תמיד ולא די בפעם אחת בשעת קדושין, הובא בנוב''י וז''ל: הנה ע"ד שאלתו שאלת חכם בעסק אשה שמת בעלה בלי זרע קיימא ונשאר אח אלם שאינו ראוי לחלוץ והאשה אומרת שבעת שנתקדשה לבעלה תנאי היה בקידושין שאם ימות בעלה בלי זרע קיימא יהיו הקדושין למפרע בטלים ואמרה האשה שמסדר הקדושין היה הרב ר' יוזפא ז"ל והוא סידר תנאי זה בשעת הקידושין וגם אמרה שהרב צוה אותה שתאמר כן בכל ביאה וביאה, עכ''ל. אפשר לומר שהצורך לומר כן תמיד הוא כדי שלא יהא הוחזקו כאיש ואשה, כדעת רבינו (וא''כ מסתמא צריך להתנות בפני עדים), ואפשר שהצריך להתנות תמיד רק משום חשש שמא ימחול התנאי כו', וכן נוטים דבריו).וכ''כ בנחלת שבעה סי' כ''ב: ז') ויבמה שיש להחתן אח מומר, כבר האריך בזה הב"ח (בא"ע בסי' קנ"ז סעיף א' ד"ה כתב רב שרירא), שיקדש על תנאי שאם תפול לפני המומר שלא יהא הקידושין קידושין. ועוקרין הקידושין מעיקרא, כתנאי שכתב רמ"א (סי' קנ"ז סעיף ד') בשם מהר"י ברי"ן. ואין זה בעילת זנות, משום שאינו ודאי שתפול לפניו, והוא על דעת קידושין בעל, ועיין שם כי האריך.ואין להקשות מהא דאיתא בפרק האשה רבה (יבמות צ"ד ע"ב), הביאו בשו"ע אבהע"ז (סי' ט"ו סעיף כ"ז) דבקידושין איכא למימא תנאי היה בקידושין, אבל בנישואין דתצא ממנו בחיים ויהא בעילת זנות זה לא אשכחן]. אבל לאחר מיתה שלא תזקק ליבם, ומחיים על דעת קידושין בעל, זה לא הוי בעילת זנות, וזה מצינו. כן נראה לי לחלק, עכ''ל.ובציץ אליעזר ח''א כ''ז כתב בתוך דבריו: וכן ראיתי בחוברת דברי זאב חלק י"ט מהרה"ג זאב ביענדאוויץ שליט"א בעמוד כ"א שמביא שתי תשובות מהרמ"פ מכת"י שהשיב שאי אפשר להתיר א"א בלא גט ואינו מועיל תנאי בעולם להתיר א"א בלא גט אפילו מצא איש באשתו דבר ערוה גמורה שע"ד כן בודאי לא קידשה - ג"כ צריך גט, וכן השיב שם בתשובה השניה דאבל לכוון המקדשים אליו בתחילה (לעשות לכתחילה תנאי בשעת קדושין) - עד שיהיו כל הבעילות תלויות בספק על אישות שאינו גמור ודאי זה נמנע בלא ספק, והרי הוא בספק לאו דלא תהיה קדשה להרמב"ם פ"א מה' אישות עיי"ש באריכות. ופניתי בשאלה להרה"ג המחבר החוברת הנ"ל לדעת מי הוא המהרמ"פ שמביאו, והשיב לי שהוא ר' משה פראווינצאלי שהברכי יוסף מביא אותו כמה פעמים והוא היה בזמן הרמ"א והיה מהחכמים המצוינים של הדור ההוא בתורה והיה רב במנטובא איטליא ורבו של הרמ"ע מפאנו. הרי נתבאר שדברי הפוסקים ברור מללו שאי אפשר בשום אופן לתקן כזאת, עכ''ל לענינו.ועי' בצפ''ד סי' ו'. ↩︎

29. יבמות צ' ע''ב, ק''י ע''א, כתובות ג' ע''א, גיטין ל''ג ע''א, ע''ג ע''א, ב''ב מ''ח ע''ב. הרמב''ם לא הביא זאת להלכה, ואף במקום שנאמר בגמ' טעם זה, הביא הרמב''ם : [המקדש אשה בע''כ] מר בר רב אשי אמר: באשה ודאי קדושין לא הוו, הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. והרמב''ם: הלכות אישות פ''ד ה''א: אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת. הפקעת קדושין מצינו בכל הראשונים, כמ''ש קובץ שיטות קמאי בגיטין ל''ג: כתב רב האיי ז"ל ...ובכוראסן היה מכמה שנים יותר מק' שנה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה וכיוצא בזה. ורבו הטענות טענות וכפירת קידושין ויצא הדבר להפסד. ותיקן להן זקיננו מרנא ורבנא יהודה גאון שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתם ידי עדים וברכת אירוסין. וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו כדאמ' [יבמות צ' ע"ב] כל המקדש אדעתא דרבנן קמקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושי מיניה אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר.וכן כתבו ראשונים ואחרונים דין דאפקעינהו, ואף ביטול נשואין כדמשמע מהתוס' אבל רמב''ם לא הזכיר זאת כנ''ל וכ''כ שו"ת ציץ אליעזר חלק ט''ו סימן נ''ח:וכדאי לציין כי נדמה שברמב"ם לא ניכר כלל בהלכותיו הך דינא דאפקינהו, ואמרתי מכבר להסביר זאת עפ"י מה שראיתי בראב"ן מס' גיטין שכותב בהך דינא דביטול, דלרבי שסובר בטלו מבוטל שאנן פסקינן כוותיה ולא ס"ל מה כח בי"ד יפה באיסורא, אין כח בבי"ד להפקיע קדושין, וכל היכא דאמרינן בתלמודא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושין מיניה דרשב"ג היא ופליג רבי עליה והלכתא כרבי עי"ש, והרמב"ם הא פוסק בפ"ו מה' גירושין ה' ט"ז כרבי דבטלו מבוטל, וכך נפסק בשו"ע אה"ע סי' קמ"א סעי' ס', ובשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' קכ"ה (צוין בפ"ת שם סק"ס) ס"ל דלדעת הרמב"ם אפילו ביטלו בפני עד אחד הרי הוא מבוטל עיין שם. ↩︎

30. ברכות דף כ''ז ע''א:שממאנין את הקטנה - קטנה שהשיאתה אמה לאחר מיתת אביה, דמדאורייתא אין קדושיה כלום; שהרי קטנה אינה בת דעת, ואת אמה לא זכתה תורה להיות לה כח לקדשה אלא לאב, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה. סנהדרין דף ב' ע''ב: מיאונין – כו', ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה, דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה. כתובות ע''ד ע''א ועוד. ↩︎

31. לקמן פ''ד הט''ז. ↩︎

32. כלומר, מכה שיכולה להמית את הבהמה – יש רפואה למכה עצמה, והבהמה יכולה לחיות, אבל אחת מהטריפות א''א לרפא את המכה, אלא אפשר לעשות שהבהמה תחיה, ואעפ''כ היא טריפה, כדלהלן. ↩︎

33. נראה דכוונת רבינו לומר, שחכמים אמרו שלמכה בגיד הנשה או בכליה יש רפואה, וכשנרפא את המכה ממילא הבהמה תחיה ואין זו טריפה, (וגם אם לא נרפא את המכה אלא ניתן לבהמה סמי חיים היא תוכל לחיות), וכמו כן בטריפה גמורה אם נרפא את המכה – תהיה הבהמה כשירה, אבל אם לא נרפא את המכה אלא רק נעשה סמי רפואה שהבהמה תחיה על אף המום, אזי לטריפה גמורה אין רפואה והיא תשאר טריפה משא''כ מכה בגיד הנשה ובכוליא – הבהמה כשירה אפילו עם המכה, אם יעשו לה סמי רפואה. ↩︎

34. נאמנת לומר שהיה דינר של נחושת ולהפקיע הקדושין, וכן יבמה שהתיחדה עם היבם נאמנת לומר שלא נבעלה, ואילו המקדש בביאה ושניהם אומרים שלא בעל – אינם נאמנים. ↩︎

35. הטעם שהתורה אסרה גויה לכהן משום שסתם עכו''ם זונה, ועכשו שאסרה תורה אין נפ''מ, ואף אם ידוע שלא זינתה – אסורה. ↩︎

36. הבית שמואל סי' ו' כ' וכן גיורת - הנה רש"י פי' שם בפ' הע"י דאיירי דנבעלה לעכו"ם, ותו' והרמב"ם פי"ח והרא"ש ס"ל אפי' לא נבעלה אסורה לכהן, אפי' גיורת פחותה מג"ש קי"ל דאסורה לכהן, ועיין ר"ס ט"ז וטעמם לפי שבאה מן העכו"ם השטופין בזמה, ולדעת הראב"ד ורשב"א ילפי' מקרא' דיחזקאל בתולות מזרע בית ישראל כמ"ש סוף קידושין וכן הוא דעת תו' שם דף ס"א ולדעת הרמב"ם ילפינן מקרא זונה האמורה בתורה ומקרא דיחזקאל ילפינן דפי' הקרא כך הוא ועי' מ"ש המגיד ר"פ ט"ו גיורת אין מפורש בתורה ונ"מ מזה מ"ש רס"ה ע"ש, עכ''ל. ↩︎

37. דינם כודאי בעל וחייבים מלקות או מיתה, זה גדר תורה. ↩︎

38. שהוא נאמן שלא גמר ואינו מביא קרבן, אבל היא לוקה כיון דנראו כדרך המנאפים חזקתה שנבעלה ולוקה. ↩︎

39. אבל אם רק כדרך המנאפים – לא נאסרה על הבועל. (על הבעל נאסרת אף אם רק כדרך המנאפים). ↩︎

40. שחיטת מומר היא נבלה ע''פ דין והאוכל ממנה לוקה מן התורה, אע''פ ששחט כהוגן, אבל לגבי טומאת נבלה – איננה מטמאה מהתורה כדלעיל. ↩︎

41. הריטב''א בקדושין י''ט תמה כמו התוס', איך יכולה הקטנה לזכות בכסף קידושיה כו' ותירץ וז''ל: ואיכא למימר דהכא עסקינן כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשה בשטר שאינו ממון דליבעי יד לזכות וביד בעלמא דאית לה - לקבל קידושיה סגי לה כו'. ע''ש. ↩︎

42. בדיני ממונות כגון המחזיר חובו – אינו נפטר מהחוב אם זרק קרוב למלוה, בגיטין ע''ח. ↩︎

43. כלומר גיטין וקדושין שהקנין הוא בגוף האשה, שזה קנין חזק והוא נקנה אף בקרוב לה, מה שאין כן בשאר הקנינים. ↩︎

44. לשון "קדושייך" מורה שאביה עשה את הקדושין והיא רק מקבלת, וזה רק בקדושי שטר, אבל קדושי כסף שרק הנתינה לידה עושה את הכסף שיהיה כסף קדושין, בקטנה לא מהני כנ''ל. ↩︎

45. בחדושי רבי שמואל קדושין סי' ג', כתב: ויש לחקור מי עושה את הכסף לכסף קדושין (במקודשת מדין עבד כנעני)? [דהרי מלבד ה"מעשה קדושין" צריך מקודם שיהיה הכסף עצמו "כסף קדושין"], עכ''ל ע''ש. ↩︎

46. סנהדרין כ''ו: אמר רב נחמן: החשוד על העריות כו', ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסולרש''י ותוס' מפרשים שחשוד הוא מי שבא על הערוה בפני שני עדים, שהוא פסול לכל עדויות שבתורה כמו כל העובר על מצוות לא תעשה. אבל חשוד בעלמא – כשר אף לעדות אשה. (והחידוש הוא דס''ד להכשירו לעדות מפני שיצרו תקפו כו', קמ''ל דפסול, תוס' שם).הטור בחו''מ ל''ד חולק, ופוסל אף מי שחשוד בעלמא, וז''ל: אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם - כשר לעדות אחר (לשאר עדויות), ופסול לעדות אשה בין להכניסה לבעלה בין להוציאה מבעלה עכ''ל. וכן פסק הרמ''א באבה''ז סי' מ''ב ע''ש ובב''ש ועוד: ↩︎

47. עבד או קרוב שפסולים לאותו דבר, אבל מי שאינו פסול בעצם, אפילו מומר כל שלא פסלוהו ב''ד מומחים – כשר. וכן כותי, וגזלן החשוד על ממון ואף הנוגע בעדותו כגון שליח המקדש בכסף כדלקמן וכו' – כשר להעיד על קדושין וגט. ↩︎

48. ה''ד על הממון נחשדו (הכותים) ועל הממון נפסלו לא נחשדו על העריות ועדי נפשות כעדי עריות. וכ''כ רבינו לקמן פ''ג הט''ז. ↩︎

49. לא שפוסלים אותו בעצם. ↩︎

50. אם נפסל בב''ד מומחים נעשה פסול בעצם מכאן ולהבא. ↩︎

51. ישראל הבועל א''א גויה עובר על עשה של "וחשקת בה", שרק באשת יפת תואר התירה התורה אף א''א, ולא בסתם גויה נשואה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. כלומר, ישראל עובר בעשה אם בא על א''א נכריה, רק אם הנכרי בעלה לשם אישות, אבל בא עליה לשם זנות – אינה בגדר א''א לגבי ישראל אלא רק לגבי נכרי אחר. ↩︎

52. יש שהקשו על זה איך יתכן שאדם יקנה משהו ללא רצונו וללא כוונה וללא ידיעתו, הרי הגוי התכוון לשם זנות ולא לשם אישות וא''כ כיצד היא קנויה לו? (ראה ספר זכרון דרכי מנחם מש''כ הרז''נ גולדברג). ויש לבאר שרק בישראל חידשה תורה שצריך לקנות את האשה קודם וכו', אבל אצל גוי אין שום קנין, ואין הוא קונה את אשתו. וכמ''ש אדמו''ר מליובאוויטש בלקוטי שיחות חלק ל', שלפני מתן תורה היה אדם פוגע באשה כו', שלא היו קיימים אז "ליקוחין אלו שנקראים קדושין או ארוסין", היינו שלא היה שייך אז ענין של קנין כו', כלומר, התורה חידשה לא רק את החיוב שאדם צריך לקדש תחילה, אלא גם עצם האפשרות לקנות את האשה לפני נשואיה בפועל, ורק ציווי התורה הוא המהווה מציאות של "ליקוחין" אלו.ממילא מובן שאצל גוי אין שום ליקוחין וקנין אלא רק אישות, ולכן כל שעשה פעולת אישות אף ללא רצון לקנות כו' – הויא אשת איש. ↩︎

53. בתוס' הרא''ש שם: והא דאמרינן בב"ר עשרה עומדין על הזונה הא' קנאה והאחרים חייבין עליה משום אשת איש הדה אמרה בעילה קונה בבני נח שלא כדת היינו דוקא לגבי בני נח אבל ישראל אינו חייב בעשה אלא על בעולת בעל, ואשתו גמורה, עכ''ל. ↩︎

54. משמע מרש''י דמזנות לא הוי אשתו, אלא נהרג רק משום גזל, וכ''כ רבינו בהלכות תרומות כ''ג טור ד' ע''ש. ↩︎

55. ר' אלעזר הוא דאמר שהמייחד שפחה לעבדו (לא לשם אישות), אינה בעולת בעל, כי ללא כוונה לשם אישות אינה אשת איש כשיטתו בירושלמי שם: "והוא שיתכוון לקנותה", ועל זה פירש רש''י שהחיוב מיתה הוא משום גזל. ↩︎

56. והיינו באשתו ולא באשת חבירו, ולכן נקט אנוסת אביו שאינה נעשית אשת איש באונס. ↩︎

57. משמע שגם מפותה לא הויא אשת אביו כי גם בן נח צריך כוונה לשם אישות. [וכ''ש אנוסת אביו לא הויא אשת אביו, וחייב עליה רק אם היא אמו].וכ''כ רבינו במה''ת הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג:ועי' סנהדרין דף נ"ז ע"ב ובירושלמי רפ"א דקידושין הוה מחלוקת אם צריך לזה כוונה לקנותה, ובתוס' ע"ז דף ל"ו ע"ב. וזה ר"ל רבינו בפ"ט מה' מלכים הל' וי"ו גבי ב"נ חייב כו' וזה שני דברים: מפותת אביו חייב משום אשת אביו ור"ל לאחר מיתה, ור"ל אנוסת אביו דווקא אם היא אמו, וכן דייק בגמר' דסנהדרין דף נ"ח אמו מאנוסתו כו'. ↩︎

58. בישראל ביאה היא קדושין, אבל בבן נח הביאה היא בגדר אישות ונשואין, שאז נעשית אשת איש. ↩︎

59. קדושי ביאה היינו נמי תחילת ביאה או אף שלא כדרכה, אבל בגוי שצריך גדר אישות – לא קונה. (בישראל אמרינן דהמקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ואי לא משום הא – מקודשת בתחילת ביאה, כמ''ש התוס' קדושין דף י'). ↩︎

60. יש מ''ד בירושלמי שהעראה לא קונה ביבמה קנין גמור, אע''ג דהויא ביאה – אינה עושה אישות ביבמה, כי ביבמה אין הביאה עושה ארוסין אלא אישות, ואולי ה''נ בגוי. ↩︎

61. הגמרא אומרת שם שהלשון חרופה הוא לשון שינוי, "ומאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא? [שנשתנית מברייתה], דכתיב" כו'. מבאר רבינו שרק ביאה כדרכה לעבד עברי פועלת בשפחה מקצת אישות - לחייב אותה מלקות אם נבעלה לאחר, כי היא פועלת בגופה שינוי. ↩︎

62. לפי האמור לעיל לא קשה קושית התוס' מההיא דקדושין כי שם מדובר בתחילת ביאה, וזה לא הוי שינוי, וכמו ביאה שלא כדרכה, אבל ביאה גמורה הוי שינוי הגוף, כדאיתא בכתובות שם. ↩︎

63. ובראשם הראב"ד: בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים. א"א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו. ↩︎

64. הרמ''ך העיד שהרמב''ם עצמו חזר בו והגיה בספרו "ושלושתן דבר תורה". (וכן הוא בתשובות רבינו אברהם בן הרמב''ם ובכת''י תימן ועוד). ↩︎

65. עי' בספרי צ''פ על גירושין ואיסו''ב ח''א הוצאת מכון ירושלים. ↩︎

66. כלומר, דין תורה הוא שהמצורע חייב לגלח כל גופו, אבל הפרטים אילו מקומות בגוף כו', הם מדרבנן. הדרשה הזו של כלל ופרט הממעטת מצורע מגילוח בית השחי כו' היא דרשה מדרבנן המבארת דין התורה, לכן אין זה נכלל בהלכה עוקרת את המקרא. ↩︎

67. אם קדושי כסף הוו מדרשא ואין הצדוקין מודים בו, אם טעו בזה ב''ד הויא שגגת הוראה כו'. ↩︎

68. הרי שללא הקרא, מהלכה לבד אינו עובר על עשה. ↩︎

69. נזירות שמשון היא רק הלכה, אבל האומר הריני כשמשון הוה נזיר גמור מן התורה מטעם נדר כיון שיש יד לנזירות. ומאי נפקא מינה בין אם נזירות שמשון היא מדאורייתא או רק הלכה?. ↩︎

70. לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גוברא מבני ישראל אתא אמא. ↩︎

71. וכתב עליו היש''ש ביבמות פ''ב: והנה לפי דבריו אין כאן מקום להשגת הראב"ד, אבל לא נהירא לי שכיון הרמב"ם לדבריו, דא"כ וכי קצרה ידו מלכתוב אלא א"כ יחדה לו מותרת, אלא ש"מ דבכל ענין קאמר דאסורה, וכן כתב הטור אחריו (סימן כ"ו) דאפי' ביחדה אסורה לו כו' ע''ש. ↩︎

72. לדעת הרמב''ם אם זה דרך מקרה – אינה קדשה ואינו לוקה, "כל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך, וזו היא שקראו בספרי מזנה שע"י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות", הה''מ שם. אבל גם שם השיג הראב''ד: א"א אין דעתי מסכמת לזה שאין קדשה אלא העומדת בקובה של זונות וכן אמרו בספרי לא תהיה קדשה - אזהרה למזנה, כענין שנאמר: לא היתה בזה קדשה, ושם נאמר הקדשה היא בעינים על הדרך, עכ''ל, ועי' בהה''מ. ↩︎

73. ובתוס' הרא''ש: ור' עקיבא פליג עליה בפ' הבא על יבמתו ואמר זונה זו היא מופקרת, היינו דלא משוי לה זונה בחד זימנא, אבל מ"מ נעשית זונה בביאת פנוי, אלא דבעי ביאות הרבה]. ↩︎

74. אפילו אם נבעלה לכשרים, הוה זונה לדעת ר''ע, החולק על ר''א הסובר שפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, מיד בפעם הראשונה. ↩︎

75. תוס' מבארים שהאשה אמרה שנבעלה לפסול, ומשום דהיתה פחותה מג' שנים - הלכך אמר לה ר' שלא נפסלה, ואם היתה גדולה ונבעלה לפסול - נפסלת. כי אם היתה נבעלת לכשר – אפילו גדולה – כשרה לכהונה. אבל רבינו מבאר שגם אם נבעלה לכשר היתה אסורה לכהונה, כי פנויה שנבעלה כמה פעמים נעשית זונה, כמ''ש התוס' לעיל.עד כאן דעת הרמב''ם ודעימיה, שקדשה היא לא שפחה כנענית אלא ישראלית המופקרת לזנות, ואיסור השפחה הוא מדרבנן. ועכשו מביא רבינו דעת רש''י ודעימיה החולקים וסוברים להיפך, ששפחה היא קדשה ואסורה מהתורה, ופנויה ישראלית היא מדרבנן. ↩︎

76. כפי שבאר הרשב''א שם את מחלוקתם וז''ל: הא דקתני על מנת שתבעלי לפלוני, מסתברא אפילו נבעלת לו דרך נישואין - הרי זו מגורשת, דלאו דוקא שתבעלי לו בזנות קאמר, אלא כל שנבעלת לו בין בהיתר בין באיסור - נתקיים התנאי, והא דקאמר ע"מ שתבעלי ולא קאמר על מנת שתנשאי, לאו למעוטי בעילה בנישואין אלא לרבות לה אפילו בעילת זנות, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' לקמן גבי אפשר דמשחדא ליה בממונא - איפשר דמשחדא ליה ותנשא לו בלא איסור. ואחרים פירשו שם איפשר דמשחדא ליה ויבא עליה דליכא איסור חמור אלא איסור פנויה דאינו חמור עליו כל כך, אבל אבא ואביך דאיסור חמור הוא ולאו בדידה קיימא, אינהו לא עבדי, ואע"ג דמשחדא להו בממונא, ונראה שהם פירשו שתבעלי דוקא בזנות מדלא קאמר על מנת שתנשאי, עכ''ל לעניננו. ↩︎

77. איסור פנויה הוא מדרבנן ואין זו קדשה האמורה בתורה, כי לדעת רש''י קדשה זו שפחה. ↩︎

78. ציין לפי' המשניות לרמב''ם עדויות פ''ד מ''ז: וענין אמרם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שאין האדם בועל בפני עדים בעילה לשם זנות והרי אפשר לו שתהיה שלא לשם זנות.ובאר רבינו שהטעם הוא משום איסור פנויה. וכן פי' הגמרא דברכות הנ''ל ורש''י: שתבע אשה - אותה אשה פנויה היתה, וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה. "ולשיטת רש''י אז עדיין לא גזרו". ↩︎

79. בקובץ שיטות קמאי ליבמות כ''א ע''א: וכן בבת בת בתו ובת בת בנו וכן בבת בת בתה ובת בת בנה שיש להן הפסק זהו לדברי ר"ח ור"מ, שפוסקין דכל תיקו מדברי סופרים לקולא שהיא בעיא שם (כ"ב א') ולא איפשיטא אם יש להן הפסק או אין להן הפסק, ונחלקו עליהן גדולים (יראים סי' י"ב) ואומרים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין להן הפסק.ובסנהדרין ע''ה ע''א כתב: לגדר איסור זה והיא בת בת בנו בלבד, וכן בת בן בנו בלבד. ויש אומרים שאין הפסק לאיסור אלו לעולם, כי כל יוצאי ירכו של אדם אסרו עליו עד סוף כל הדורות. ↩︎

80. וכ' הפנ''מ שם: וכולהון כו'. והשיב לו דכולהון משום כלת בנו וכדפרישית. והרמב"ם ז"ל פסק בזה כהבבלי וכר"ח דחשי' לה שניות אלא דפסק שם דכל השניות יש להן הפסק חוץ מד' נשים כו' וטעמיה כדפרישית לעיל משום דבעיא דלא איפשט' היא ובדרבנן לקולא. אלא דעדיין צ"ע דהא בהדיא קאמר שם בכריתות כדתני' כלתו ערוה כלת בנו שניה וכן אתה מוצא בבת בנו ובבת בן בנו עד סוף כל הדורות דאלמא אפי' שניות דר"ח אין להן הפסק. וצ"ל דהי' גורס התם כמו בבבלי הכא וכן אתה אומר בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות ועל כלת בנו קאי וכדאמרן.הב''ש (ועוד) ציינו לירושלמי הנ''ל, וז''ל הב''ש סי' ט''ו: והרא"ש שפסק אם אבי א"א מותרת, וכאן פסק בת בן בן בנו – אסורה, לאו מחמת קושי' אלא למד מירושלמי דתניא שם אברהם אסור בכל הנשים, ולהרמב"ם י"ל הירושלמי אוסר משום כלת בן בנו ואיירי באלמנה כו']. ופי' יד דוד כאן וז''ל: ונראה דגירסת הרמב''ם בירושלמי בפרקין ה''ד כך רב אמר כלת בנו אין לה הפסק וכלת בתו יש לה הפסק כו' ר''י ב''ר בון טעמיה דרב אברהם אסור בכל נשי ישראל [פירוש משום כלת בנו כו'], דמדיוק הירושלמי ונקט בלישניה נשי ישראל יש ראיה לדעת הרב דבת בת הבן יש לה הפסק כו', עכ''ל.ועי' חת''ס אבה''ע סי' קכ''ט ואור שמח כאן. ↩︎

81. מה''ת הלכות יסודי התורה פ''ו ה''ח:... דהיכא דנישאת בחיי אביה ומת בעלה ואח"כ מת אביה אם לא נתבגרה, לגבי מזונות נשאר התנאי כתובה ושפיר אכלא [מקבלת מזונות] אף דנישואים מוציאין מרשות אב כמבו' בכ"מ ... מכ"מ גבי מזונות כיון דבשעת שנישאת לא שייך כלל התקנה דהאב חי [כשנישאת יצא מרשות אב, לפני חיוב מזונות מאחיה כי האב חי] - לא נידחה. מה שא"כ בבגרות דלא דהבגרות דהיינו הגדלות הוא דבר הנעשה ונפסק, רק הוא דבר הנמשך, וכל רגע ורגע נתוסף הגדלות ולכך יצאה מרשות אביה לעולם, אף בדבר דבזמן שנתבגרה לא הי' הדבר זה כלל מכ"מ לאחר מיתת האב הגדלות נמשך... ↩︎

82. מבאר רבנו שהכותל שייך כולו לזה וכולו לזה : - דדבר הנעשה ע''י שני דברים, וא''א לזה בלא זה - אף דיש לאחד חלק קטן מאוד מ''מ מיקרי דיש לו כולו. וכ''כ בפ''ה ה''ד מהל' שבת: ועי' בירוש' סוף ב"מ גבי כותל שבין שתי חצירות אם כולו לזה וכולו לזה, אם מחצה לזה ומחצה לזה. וזה בעצם הך מחלוקת דבבלי ב"מ ד' ק"ז ע"א גבי אילן העומד על המצר ע"ש ועיין בנגעים פי"ג מ"ג גבי קורות שבין בית לעליה נותנים אותם לשניהם לקולא וכ"מ בזה....וז''ל קצות החושן סימן ר''ס א':וביאור הדברים נראה דמאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה א"כ לא הוי חצר השותפין כלל אלא כל אחד מכיר מקומו ומחציו והילך לזה קונה המציאה ומחציו ואילך לשני קונה מציאה, אבל למאן דאמר כולו לזה וכולו לזה הו"ל חצר השותפין ולא קנו כלום דחצר אינו קונה אלא שיהיה חצירו לבדו ומשום הכי זוכה המוצא... ↩︎

83. צ''פ הלכות כלאים עמוד 4, ומפענח צפונות עמוד קע''ט, וצפונות הרוגצ'ובי עמ' ק''ג]. ↩︎

84. בשו''ת צפ''ו סי' פ''ז כותב רבינו: ובהך דקדושין ע''ט גבי תוך ששה חדשים לרש''י וכן ס''ל להירושלמי פ''א דיבמות בזה ע''כ משם. ↩︎

85. אם הביאה סימני בגרות בתוך ששה חדשים, יש עליה שתי רשויות, והדין נפסק כמו שאמר רבי – הלכה כדברי כולם להחמיר, קידשה אביה וקידשה היא את עצמה בתוך הששה חדשים - צריכה גט משניהם, ולא בזה נחלקו רב ושמואל, אלא בתוך הפרק כו', האם יום הבגרות עצמו הוא כלפניו או כלאחריו כדלקמן. ↩︎

86. המחלוקת דרב ושמואל בההוא "דקדיש בההוא יומא דמשלים ששה, רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו, מדהשתא בוגרת, בצפרא נמי בוגרת; ושמואל אמר: השתא הוא דאייתי סימנים" – היא מחלוקת התנאים אם תוך הפרק כלאחר הפרק, מתי מגיעים הסימנים בתחילת היום של הפרק (י''ב ויום אחד לנערה, ותשלום ששה חדשים לבוגרת וכו') – או בסוף היום.בשו"ת החדשות ג' סי' פ''ח:ועיין בנדה דף מ''ט גבי תוך הפרק ועיין שם דף מ''ה ע''ב גבי תוך הזמן, ובהך דקידושין דף ע''ט גבי ששה חדשים שבין נערות לבגרות דלא כתוס' רק כרש''י. [בהערה שם העתיק מש''כ רבינו על הגליון]: ועיין במ''ה ביומא דף פ''ב ע''ש [מלחמת ה' שם לגבי חיוב תענית]. עיין לקמן דף מ''ט ועיין קדושין דף ע''ט גבי תוך ששה דבגרות ולקמן דף מ''ז ע''ב ברש''י וביבמות דף פ' ובירוש' ספ''[י] ופ''א גבי בגרות ועמ''ש בכורות דף [מ''ט] גבי יום ל' דזה הוה גדר מקום מחיצה ושני הדברים ישנו בו הרכבה מזגית לא שכונית וכמו בה''ש וכמה דברים ואכמ''ל. ועיין חולין דף ס''ח גבי מקום חתך דאם אח''כ יצא הוה כלחוץ וכמ''ש שם בזה. ↩︎

87. כלומר, אם נקבה אכלה חלב מבת שתים עשרה ועד שמונה עשרה (כדברי ב''ש בנקבה), או זכר מבן י''ג עד עשרים, שבשנתו העשרים אם לא הביא סימנים – הוא סריס. כולם מודים שאם הביא שתי שערות לפני שנתו העשרים – הוא נעשה גדול למפרע וחייב על חלב שאכל. ואם הביא לאחר שנתו העשרים – רק מכאן ולהבא הוא גדול, ועד עתה היה קטן ופטור על חלב שאכל. המחלוקת בין רק לשמואל היא אם הביאו סימנים בתוך שנת הי''ח לנקבה ועשרים לזכר, האם נחשב כלפני הפרק או כלאחר הפרק. ↩︎

88. כן הקשה ערוך לנר שם: לשון זה תמוה דהא סימני בגרות אינם בשערות ... (הרי שערות הן סימן נערות ולא בגרות). וע' מנח''י ח''י סי''ז. ↩︎

89. רגילות שערות לבא מצפרא, הכוונה לא לב' שערות אלא שירבו השערות דזה סי' בגרות. ↩︎

90. עמד על חקירה זו בשו"ת מהרי"ט חלק א' סימן נ''א וז'''ל: כמו שמסר סימן בבהמה טהורה ואמר מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו וכן מפרסת פרסה ואינם אלא סימן להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה לא שהקליטה (פרסות קלוטות) גורמת טומאה, תדע שהרי אנו מתירין קלוט במעי פרה כדתנן בפ"ב דבכורות בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה וטהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור אלמא לאו בסימנים תליא טומאה וטהרה, עכ''ל לעניננו.במורה נבוכים ח''ג פמ''ח (מהדורת קאפח) כותב הרמב''ם מפורש: ודע שאלו הסימנים רוצה לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סבת ההתר ולא העדרם סבת האסור, ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה. ↩︎

91. בין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין טמא לטהור כו'. ↩︎

92. איתמר, רב הונא אמר: עד שתהא ראש ושדרה ניכר, רב נחמן אמר: או ראש או שדרה. מתיב רב עוקבא בר חמא: ובדגים - כל שיש לו סנפיר וקשקשת, [אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו]. אמר אביי: כי תניא ההיא - בארא' ופלמודא, דדמו רישייהו לטמאים. ↩︎

93. כלומר, אם היו הסימנים "עצם" וסיבה להיתר החלב, אזי היה חלב הוולד אסור כמו בהמה, כיון שאין לו סימני חיה, אבל כיון שהסימנים הם רק סימן וראיה, לכן אף אם אין לו סימנים, כיון שידוע לנו שהוא נולד מהחיה – חלבו מותר כו' ע''ש. ↩︎

94. ר''ל שהשאלה אם סימנים דאורייתא או לא, (ב''מ דף י''ח ע''ב: רב אשי מספקא ליה: סימנים, אי דאורייתא אי דרבנן. ובדף כ''ז ע''א: איבעיא להו: סימנין דאורייתא או דרבנן?). השבת אבידה על פי סימנים, האם זו גזירת הכתוב, כמו שהתורה אומרת לחתוך הדין ע''פ שני עדים, כך אם נותן סימנים מחזירין לו האבידה, או שזו רק סברא, שאם אומר את סימני האבידה, מסתמא היא שלו. ↩︎

95. החת''ס שם מבאר מדוע השליש נאמן, וז''ל: ואמנם לטעמי' דהימני' אמרינן כאלו שני המשלישין הרימו בחור מעם והאמינו אותו עליהם והוה כאומר נאמן עלי אבא, ע"כ השליש נאמן בכל מה שיאמר אנו מאמינים ושקיבל הגט לקבלה בפני עדי מסירה כהלכה, ע''ש. ↩︎

96. השנים לא כלום, עדות האב שהבן בן י''ג שנה אינה כלום, שאינו חייב מיתה ומלקות בלא שתי שערות, הלכך האב לא נאמן אלא צריך עדים. ↩︎

97. ר''ל, האב נאמן לומר זה בני מדכתיב יכיר, אין זה בגדר נאמנות ובגדר עדות, אלא נאמן "בעצם", כי הוא "עושה הדבר", (כשהוא אומר זה בכורי הוא "עושה" אותו בכור) - לכן אף אם נשתתק – כתב ידו מהני. אבל שאר יורשין שהם בגדר נאמנות – צריך דעת ברורה כמו עדים, ולכן צריך לבודקו. ↩︎

98. כלומר, הגמרא שואלת אם תוך הזמן כלפני זמן או כלאחר זמן. האם תוך הזמן שהוא מיום י''ב ויום אחד עד י''ג ויום אחד לזכר, הוא כלפני זמן או כלאחר זמן.אפשר לפרש את השאלה "תוך הזמן" בשני אופנים, שתי שערות בשנה הי''ב, או השנה עצמה אף ללא שערות.ר''ל, בן י''ב שיודע להפלות ונדרו נדר, אם עבר על נדרו, האם חייב מלקות כמו לאחר זמן (לאחר שנת י''ג), או כלפני זמן, שהוא נחשב עדין כקטן לגבי עונשין. ולא מדובר כלל אם הביא שערות או לא.ואפשר לפרש השאלה לגבי שערות, אם הביא שערות בשנתו הי''ב ואכל חלב ודם, האם נחשב כגדול כמו לאחר זמן או כקטן לפני זמן.המאירי שם הביא שני הפירושים וז''ל: בסוגיא זו שאלו על שנה זו שהוא זמן האמצעי והוא כל שנת שתים עשרה לתינוקת, וכל שנת שלש עשרה לתינוק מה דינה לענין עונשין? ופירשו בה גדולי הרבנים אם אכלו חלב ודם וכגון שהביאו שתי שערות, שאילו לא הביאו שתי שערות אף לאחר הזמן אינו בר עונשין, אלא שהביאו שתי שערות, והעלו בה שאינם בני עונשין כלל בתוך זמן כלפני זמן וודאי שומא נינהו כמו שיתבאר למטה. ויש מפרשים אותה לענין הנדרים עצמן וביודע להפלות כלומר אחר שנדרם נדר אם עבר עליו אם לוקה בו משום בל יחל. ומתוך כך מפרשין אותה אף בלא שתי שערות . ועקר הדברים שלענין עונש אע"פ שנדרם נדר לא נסתפק בו אלא בהבאת שתי שערות וכל לענין עונש נדרים ושאר דברים שוים בה ודרך סתם שאל בשערות של תוך הפרק אם עושין אותו גדול אם לאו, והעלו בה שאינו גדול לענין עונש לא ללקות על נדרו ולא לדבר אחר עד שיהא גדול לגמרי בהשלמת זמן ובהבאת שתי שערות כו' ע''כ.ורבינו מפרש שהשאלה היא לגבי השערות, אם צמחו בשנה הי''ב ונשארו בו עד הי''ג האם הן נחשבות שומא, או שהן סימן והוא גדול מכאן ולהבא. ↩︎

99. לדעת התוס' ב' שערות בתוך הזמן הוו סימן גדלות וחייב מלקות. ↩︎

100. ולפי זה מבאר רבינו דעת הרמב''ם שבנים הם כסימנים, ר''ל, לא שאם בת י''א שנה ילדה בן – נעשית גדולה, אלא שאם הבן נשאר חי עד שתגיע לשנת י''ב, נעשית גדולה מכאן ולהבא (אף ללא שערות).עכ''פ להלכה תוך הזמן כלפני זמן, ולא עוד, אלא שיש מי שמצריך שיביא שערות אחרות משיגדל, כי הראשונות אע''פ שנשארו כשגדל – נחשבות שומא.וז''ל המאירי בקדושין ט''ז ע''ב: שכל שהביאו כמה שערות הבת קודם שתים עשרה שנה ויום אחד והבן קודם שלש עשרה שנה ויום אחד אינן סימן אלא שומא בעלמא שצומחין בה שערות, אפילו היו אותן שערות במקומן אחר שהגיעו לפרקן אינו כלום, הואיל ונתברר בהן שתוך זמן צמחו. אבל אם לא נתברר כגון שלא נבדקו תוך זמן ואחר הזמן נבדקו ונמצאו הרי הן בחזקת סימנין ואין חוששין שמא קודם הזמן צמחו כו'. ע''כ. ↩︎

101. ע''ד מש''כ הר''ן בכתובות ד' ע''א וז''ל: ומיהו אמרינן בגמרא דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות, מדקאמר אם הגדילה יכולה למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא, וכיון דאמרינן דכיון שהגדילה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות היאך אפשר לצמצם שתמחה מיד שתגדיל? יש לומר דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצת אחר כך אין מחאתה כלום, אפ"ה מהניא לענין דלאחר שהגדילה אם עמדה במחאתה מהני, עכ''ל. ↩︎

102. מגיד משנה הל' גירושין פי''א ה''ח: כיצד ממאנת. פסק הלכה בגמ' שהמיאון די בפני שנים, ויש מי שכתב (ר"ח ובעל העיטור) דלכתחלה בעי שלשה, ואין כן דעת רש"י ז"ל ודעת רבינו, ועיקר.דעת הרמב''ם מיאון בפני שנים, והם כותבין לה שטר מיאונין כיון דאין זה שטר פעולה אלא רק שטר ראיה, וא''כ גם אם יש שטר אולי תוכל לחזור בה מן המיאון, אבל לדעת הר''ח שצריך ב''ד – אם יש לה שטר – אינה יכולה לחזור בה. רש''י בריש סנהדרין פירש: מיאונין בשלשה בעינן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום כו'. משמע מרש''י שגט צריך שיהיה בפני שלשה וכן תמה רע''א: וא"כ מוכח [מרש''י] דגט צריך להיות בב"ד של ג' ובאמת תמוה לכאורה הא בפ"ט דגיטין מבואר דלר"א דע"מ כרתי נותן לה בפני עדים כו'. וציין לנודע ביהודה במה''ת (אה''ע ק''ה וקי''ד) כו'. ↩︎

103. אבל סתם גט לדעת רש''י לא צריך שלשה. ↩︎

104. כן נפסק בשו''ע הלכות עדות סי' ל' סי''ג. ↩︎

105. האור שמח בפ''א ה''א מהלכות סוטה: "משא"כ בשתי שערות שיכול להיות גדול בלא שערות [כמו בסריס ובנים וכי"ב] רק שהסימנים הוי סימן ומופת שהיא גדולה", ע''ש. וכן באג''מ אה''ע ח''ד קי''ז: "צ"ל בדבר חדש דהא זה ודאי שאין השערות עושין הגדלות אלא שהם רק סימן שנעשה גדול" ... "עכ"פ מסתבר שודאי אין השערות עושין הגדלות אלא שהוא רק סימן שנעשה גדול", ע''ש.(כאן מציין רבינו לעיין בהשמטות בסוף הספר, אביאנו בסוף ההלכה). ↩︎

106. מכאן, שאם הדבר מוטל עליו לעשותו – נאמן, וכמו כן האב שמוטל עליו להודיע את גיל בנו לאחרים. ↩︎

107. מכל זה מוכח שיש נאמנות לאדם כשהוא בגדר שליש, דהיינו אחראי על בירור הדברים להודיע לאחרים, אף שאינו בגדר עד. ↩︎

108. בכל הדינים הנ''ל שאדם נאמן אף שאינו בגדר עד, זה בדבר שבידו ועל ידו "נגמר הדבר", כמו השליש שאומר שהאשה גרושה כבר, כפרש''י: שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי, וכן החיה שעדין לא הפכה פניה מהוולד ואומרת זה בכור, והכה''ג האומר פיגלתי, וכן השכנים המעידין שהמחזיק דר שם ביום ובלילה, אין אלו בגדר עדות אלא על ידם נגמר הדבר ונעשה. אבל האב האומר בני זה בן י''ג, נאמן רק לחרמי בדק הבית דבהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט "ונגמר הדבר", אך לגבי חיוב מלקות כו' אינו נאמן כי הדבר לא נגמר עדיין, שאינו בגדר גדול כשמגיע לי''ג, שהרי צריך שיביא סימנים. ↩︎

109. כלומר, הקדש לבדק הבית הוא מצוה, ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכשבן י''ג אמר זה הקדש – מיד "נגמר הדבר" (אף שלא הביא סימנים, כי הוא מופלא הסמוך לאיש, והקדשו הקדש מהתורה), אבל חרמי כהנים אין זה בגדר הקדש (נותן מתנה לכהנים), אף שמועלין בו - מ''מ אם הנודר לא הביא סימנים, אף שהוא מופלא הסמוך לאיש – אינו מוקדש. עדין לא "נגמר הדבר", עד שנדע שהביא סימנים, ועל זה אין האב נאמן.וכן כותב רבינו בהלכות נדרים דף י' טור ג':ועיין רש''י כו' גבי נאמן לחרמים, ג''כ חרמי בדק הבית, ומשום דס''ל לרש''י דאין נאמן רק היכא שעל ידו נגמר הדבר, והיינו היכא שדי בשנים [= די אם הגיע לגיל י''ג], ולא בשערות ג''כ, ומשום דמופלא הסמוך לאיש – דאורייתא, וס''ל דגבי חרמי כהנים – כיון דאין זה בגדר הקדש – לא שייך גביה מופלא סמוך לאיש כו'. ↩︎

110. ר''ל, שערות לפני הזמן (בשנת הי''ב או קודם) הן רק שומא ואינן נחשבות סימנים וגם אם הגיע לי''ג ויום אחד ונשארו במקומן – הן נחשבות שומא, וצריך שתי שערות אחרות לעשותו גדול. אבל אם השערות צמחו בתוך הזמן דהיינו בשנת הי''ג, אינו נחשב גדול עד י''ג ויום אחד, ואז יהיה גדול על פי אותן סימנים שאז אינן נחשבות שומא, והוא גדול לכל הדעות, אלא שהמחלוקת היא אם תוך הזמן כלפני הזמן או כלאחר הזמן כלומר – מ''ד כלפני הזמן – הוא גדול מכאן ולהבא. על הגליון שם כותב רבינו:ועיין במ''ה ביומא דף פ''ב ע''ש [מלחמת ה': וכן פי' רבינו שלמה ז"ל בן עשר בן י"א משלימין מדרבנן בן י"ב שלימות שהוא נכנס לתוך שנת הי"ג משלימין דאורייתא. פי' בתינוק משום דקסבר תוך זמן כלאחר זמן לעונשין, דפלוגתא היא במסכת נדה ור"נ אמר בן ט' בן עשר מחנכין אותן לשעות בן י"א שלימות משלימין מדרבנן בן י"ב משלימין מדאורייתא אף זו בתינוק ומשום דקסבר תוך זמן כלאחר זמן כדר"ה, ור"י סבר תוך זמן כלפני זמן לפיכך בן י"ב לזכר אין משלימין דאורייתא ... והפרק הוא שנת י"ג לזכר שהוא עונת הנדרים והכי אמרינן בפרק בא סימן לפני הפרק דהיינו קודם לשנה זו ולאחר הפרק לאחר י"ג שלימות ותוך הפרק דהוא שנת י"ג עצמה שנמצא שמחנכין את הזכר שעות אחת עשרה שתים עשרה שהם שתי שנים סמוך לפרק ואצ"ל תוך הפרק שהוא מופלא שודאי מחנכין וקי"ל כר"י בהשלמה דאורייתא דהכי פסק רבא בפרק יוצא דופן והלכתא תוך הזמן כלפני הזמן...].עיין לקמן דף מ''ט ע''א ועיין קדושין דף ע''ט גבי תוך ששה דבגרות ולקמן דף מ''ז ע''ב ברש''י וביבמות דף פ' ובירושלמי ספ[י] ופ''א גבי בגרות ועמ''ש בכורות דף מ''ט [גבי] יום ל' [ד]זה הוה גדר מקום מחיצה, ושני הדברים ישנו בו הרכבה מזגית לא שכונית וכמו בה''ש וכמה דברים...(שו''ת החדשות ח''ג). ↩︎

111. אם הביא סימנים מבן ט' ויום אחד הן שומא אך אם עודן בו כשהוא בן י''ג ויום אחד לדעת ר' יוסי ב''ר יהודה – הוא גדול למפרע. ולדעת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דסברי תוך זמן כלאחר זמן, אם הביא סימנים בשנתו הי''ג ונשארו עד סוף השנה הוי גדול למפרע. ↩︎

112. הקשה הרא''ש שם וז''ל: וקשיא לי דרבי יוסי בר' יהודה הוא דקאמר בנדה בפ' יוצא דופן דמשנת תשע ואילך אם הביא שתי שערות הוי גדול כו' ע''ש. ↩︎

113. רש''י גם ס''ל שאינה חולצת אז בשנתה הי''א, אלא סובר שאם באו הסימנים אז, ונשארו בה בהיותה בת י''ב - חולצת, ולא אמרינן שומא הן. ↩︎

114. כמו שרש''י סובר גבי שערות שרק אם נשארו עד שגדלה הוו סימנים והיא גדולה מכאן ולהבא, כמו כן הרמב''ם סובר שבנים הוו סימנים רק אם הם חיים וגם היא קיימת כשגדלה, אז היא נחשבת גדולה מכאן ולהבא. ↩︎

115. הבנים לא עושים אותה גדולה מיד כשנולדו, אלא כשתגדל ותגיע לי''ב ויום אחד תיעשה גדולה, כי הבנים שעדיין חיים – הוו סימנים, אך אם מתו – איננה גדולה עד שתביא שתי שערות.[בפ''ו ה''ט מהלכות גירושין כותב רבינו: ונפ''מ (בין הבאת שתי שערות לשאר סימני נערות, שבעדים לשליחות קבלה בעינן שהביאה שתי שערות דוקא). לשיטת רבנו לפי מש''כ לעיל בהלכות אישות פ''ב דבנים הרי הם כסימנים, רק בשעה שישנם, אבל אם מתו - לא. – [הלכה ט': הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אע"פ שלא הביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין]. דר''ל כך, דיש ב' מיני סימני גדלות אחד מה שנעשה גדול, והב' מה שנמשך ונעשה תמיד ע''י זה גדול כו', וזהו דנפ''מ בין בנים לסימנים. [ר''ל, שאם ילדה בן ועדין לא הביאה שתי שערות, היא נעשית גדולה – רק כל זמן שהבן קיים, ואם מת – היא קטנה עד שתביא סימנים, משא''כ אם הביאה סימנים כשהיא בת י''ב – הרי היא גדולה גם אם נשרו הסימנים, ע''כ מהלכות גרושין]. ↩︎

116. אם מתחרטת מהמיאון חוזרת ונעשית אשת איש, ולכן לעולם יתרחק אדם מלהעיד במיאון. ↩︎

117. אין קדושי שני כלום אם תתחרט כי היא א''א לראשון. ↩︎

118. (ברגע שהגדילה ותפסו קדושי שני ומת בעלה, והיא במקום להתייבם, יכולה לבטל את המיאון הראשון ותהיה א''א לראשון. (עי' בספרי צ''פ גירושין פ''ט ה''ג). ↩︎

119. [בהלכות גירושין כותב רבינו: י''ל דזה דומה להירושלמי ריש פ''ג דקדושין דאם קידשה לאחר ל', ותוך ל' נתקדשה לאחר ומת השני ג''כ בתוך ל' אם חלו קדושי ראשון, שהירושלמי ס''ל שם דחלו - [וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים, יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. כו'. לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה - חלו עליה קידושי ראשון לאחר שלשים יום. מת לאחר שלשים ולא גירש לא חלו עליה קידושי הראשון כו']. ועיין שם בר''ן ובראשונים דפליגי בזה. – [הר''ן בקדושין דף כ''ג ע''ב מדפי הרי''ף הביא את דברי הרמב''ן – וז''ל בחידושי הרמב"ן קידושין נ''ח ע''ב: ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון, שמע מינה שאם גירשה שני בתוך שלשים חלו קדושי ראשון, וכן מפורש בירושלמי: "לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים יום". (רק אם מת לאחר שלשים או גירש לא חלו עליה קדושי ראשון, כי ביום השלושים היא היתה א''א). וכן היא דעת הר''ן, כרמב''ן.והרא"ש בקידושין פרק ג' חולק וז''ל: ראיתי מן המפרשים שדקדקו כו' דלא פקעי לגמרי קדושי ראשון אלא אם מת שני או גירשה בתוך שלשים יום חלו קדושי ראשון והכי איתא בירושלמי - לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים יום כו'. ודבר תימה הוא דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר כבר חזרה בו מקדושי ראשון, ואפילו לריש לקיש דאמר אינה חוזרת דאין דיבור מבטל דיבור, מודה הוא דאם קבלה קידושין מאחר דאתי מעשה ומבטל דבור, כדמתרץ לקמן כשתרם בעל הבית את כריו דהוה ליה מעשה, וכיון שחזרה היאך יחזרו ויחולו קידושי ראשון ודיוקא דמתני' לאו כלום הוא. וכן הרשב''א הובא בר''ן שם הסכים לזה. [עי' בספרי הלכות גירושין פ''ט ה''ג]. ↩︎

120. מכאן, שיכולה לברור לאחד שישאנה, והיא מוחלת לשאר, ואח''כ יכולה לחזור ממחילתה ולברור אחר מהשאר. ↩︎

121. אבל אם תתחרט מהמיאון ותתרצה בקדושין הראשונים – יפקעו קדושי שני. ↩︎

122. וכתב הרמב''ן שם: ופי' הלכה אצל חכם והתירה לפי משמעות הגמרא שלנו שהלכה שם ביום שתבעוה לינשא או לפטור אבל מכיון שבא זה לב"ד ואמר אי אפשי באשה נדרנית ופסקו ב"ד שהקידושין בטילין ולא הלכה לב"ד להתיר הרי הקדושין בטילין מעתה ואינם חלין לעולם, אבל בירושלמי נחלקו בכך כו'.והרשב''א: ומ"מ בשנמצאו עליה נדרים בשתבעה הראשון מתירין אותה לינשא בלא גט ואין חוששין שמא תלך אצל חכם ויתירנה שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה, ופלוגתא היא בירושלמי כאן ובפרק האיש מקדש ושם הארכתי, עכ''ל. ↩︎

123. אם מיאנה בקטנותה והגדילה – יכולה למאן,אך אם לא מיאנה בקטנותה והגדילה שוב אינה יכולה למאן. ↩︎

124. ולדעת רבינו הכי פירושה – מיאון בקטנות ומחאה של גר קטן בקטנותו, וביטול בלב של נדרי אשתו – אע''פ שאינן מועילין עתה, כי המחאה צריכה להיות משיגדיל, והפרת נדרי אשתו צריך להוציא בשפתיו כו', מ''מ זה מועיל שלאחר זמן דהיינו כשיגדיל או כשיצא שבת כו' – יוכל לעשות הדבר כתיקונו. ↩︎

125. כשתגדל תמאן ואין צורך לבדוק אם הביאה סימנים כי בנים אם הם קיימים כשהיא בת י''ב – הוו כסימנים. ↩︎

126. בשיטה מקובצת שם: שיטה לא נודע:ולי אני תלמידיהם נראה דגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן ביה חצי דבר, אבל בחזקה שאינה אלא לראיה ואינו גוף הקניה, לא אמרינן ביה חצי דבר והרי זה נכון. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה, עכ''ל. ואולי יש להעמיס דברי רבינו בדבריו. ↩︎

127. הרמב''ם בפכ''א ה''ז מהלכות עדות לא הזכיר פירות וז''ל: שנים שהעידו שאכל שדה זו שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לבעל השדה דמי השדה, [וכ''כ כתר המלך שם: ונמצא דלפי פירוש הפ"מ ס"ל להירושלמי דצריך לשלם לו דמי השדה וגם דמי הפירות של השלש שנים ורבינו וכן הטור לא הביאו דצריך לשלם דמי הפירות. אמנם בלא זה דברי הפ"מ ליתא דאיתא מפורש בדברי הטור בחו"מ (סי' קמה ה"ז) דהיכא דהוזמו העדות אין צריכין העדים לשלם להמערער הפירות וגם המחזיק א"צ לשלם את הפירות שהרי נתבטלה עדותן וא"צ המחזיק לשלם שהרי אומר שלי אכלתי אלמא דמבואר בהדיא דא"צ המחזיק לשלם הפירות עכ''ל. והביא תויו''ט שם ז''ל: אבל פירות ליכא לחיובינהו. שהרי אין כאן עדות אם אכל. או כמה אכל. שעדות שלהם הוזם ונתבטל]. אבל על הירושלמי קשה, ואין לומר משום הודאת בע''ד, כי הרי בעל השדה טוען שהמחזיק לא אכל כלום, כי אם מודה שאכל יפסיד השדה והפירות. ↩︎

128. בהמשך לנ''ל: (אם הסימנים ראיה על הגדלות או זה גופא הסימנים הם גדלות רק דצריך לזה שנים ג''כ. דאם נימא דזה גופא הוי גדלות, שפיר הוי גדר עדות ומצטרפי, אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות – אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל). ↩︎

129. כי אם היתה אכילת ג' שנים עדות שהשדה שלו, היתה זו עדות אחת של ג' שנים ואז לא היו העדים מצטרפים, משום דבר ולא חצי דבר, בדיוק כמו שתי שערות בגבה כו'. ↩︎

130. לכן הם שלש עדויות שונות, כל כת מעידה שהמחזיק אכל והמערער לא מיחה, ואין זה חצי דבר אלא כל אחת מעידה על דבר שלם, שבמשך ג' שנים אלו לא מיחו בו. ↩︎

131. אין הוכחה שהיה לו שטר ואבד, אלא אנו אומרים שהוא גזלן, דהיינו, מאמינים לו שאכל שני חזקה אבל בגזל, כיון שהביא עדים זוממין סימן שלא היה לו שטר אלא גזל את השדה, כדלהלן. ↩︎

132. . ולדברי רבינו שר' יהושע בן קרחה בסנהדרין ל' מדבר שכל עד אומר שהיה עוד אחר עמו, לא קשיא מידי, כי כאן במכות ו' מדובר בעדות מיוחדת, שני עדים שראו בנפרד כו'. ↩︎

133. [וכ''כ רבינו במה''ת ס''ב טור א':וכן נ''מ במה דמבואר בירושלמי ב''ב פ''ג כו', דאם הזימו לעדי החזקה דבטלה החזקה, ומ''מ משלם הפירות שאכל לפי דבריו, ולמה זה? וע''כ דכיון שהביא עדי שקר – הוה בגדר גזלן שהוחזק בגזלנות על שדה זו, ב''ב מ''ז – וא''כ אף אם אכל פירות לא הוי חזקה – דגזלן אין לו חזקה כו'. ↩︎

134. עי' קצוה''ח סי' ל''ב: אמנם דברי הרשב"ם אינו מובן כלל גם לגדולי נבונים, וכבר כתב הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים (שם ד"ה אמאי) שדברי רשב"ם אינו מובן דמאי שנא משאר מגו דאילו רצה לשקר לא היה מודה כו'. ↩︎

135. מיגו שייך רק בטוען טענה ויכול לטעון טענה אחרת, כמו הטוען שהשטר פרוע, נאמן כי יכול לומר מזוייף, אבל כאן המחזיק טוען שקנה השדה והנה השטר, כשטענו עליו שהשטר מזוייף, הודה, ואמר שהיה לו שטר טוב ואבד, ורוצה שנאמין לו כי אם היה רוצה לשקר היה אומר שהשטר הזה אמיתי, הרי זו אותה טענה, שאומר קניתי השדה ויש לי שטר, ומאי נפ''מ באיזה שטר? וז''ל הרא''ש פ''ג סי''ב וז''ל: ודעת רשב"ם דמחשב ממך זבנתה והא שטרא חד טענה כיון דאין לו כח בקרקע כי אם ע"י השטר ואותה טענה נתבטלה בהודאתו כאילו עדים מבטלין אותה, עכ''ל. ↩︎

136. אם היה זה שטר קנין היה נאמן במיגו שהיה לו שטר קנין טוב כו', אבל עכשו שנדרש להוציא שטר ראיה שהשדה שלו, והוציא חספא בעלמא, שבודאי לא שייך שנאמין שהיה לו שטר אחר, הרי אנו זקוקים לשטר ראיה. ↩︎

137. התוספתא והירושלמי הנ''ל "המחזיק מחמת אונו", פירוש שמראה שטר קנין שבו קנה את השדה, ונמצא השטר פסול – אין חזקה של ג' שנים מועילה כלום, אבל אם מוציא שטר ראיה שהשדה שלו (שקנאה בכסף) – ונמצא פסול – אם החזיק ג' שנים – הויא חזקה. ↩︎

138. ר''ל אע''פ שהחזיק המחזיק (ג' שנים), אם הוציא שטר קנין, והמערער טוען שהשטר מזוייף – יתקיים בחותמיו, ואין החזקה מועילה לו כלום, אך אם היה זה שטר ראיה, אע''פ שהשטר פסול אם יש לו חזקה אזי החזקה עצמה היא ראיה ותשאר השדה בחזקתו. ↩︎

139. השטר צריך להיות ראיה. ↩︎

140. שטר קנין שנמצא פסול, אזי נמצא שלא קנה את השדה, וא''כ החזקה אינה כלום דהויא כמו חזקה שאין עמה טענה. ↩︎

141. שליח נעשה עד לבעל דין, אבל כאן השוכרין לא מעידין לבע''ד שהוא קנה את השדה, וכן המערער בטענתו נגד השוכרים שיוכיחו שדרו ג' שנים אינו מכחיש את הקנין, אלא טענתו רק כנגד השוכרים, לכן נעשים הם הבע''ד ואינם יכולים להעיד. ↩︎

142. הכת השניה נאמנין, מטעם שכתב הטור (חו''מ ל''ח וז''ל: ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך כו') - לפי שאינם מכחישים את דברי העדות אלא את גוף העדים הראשונים, שאומרים עליהם עדי שקר אתם, ואז העדים הראשונים נעשין בע''ד ואינם יכולים להעיד על עצמן לומר אמת אמרנו. ↩︎

143. כי אם היו מעידין על הקנין, שהמחזיק קנה את השדה, היתה עדותן מצטרפת, אך מכיון שהם מעידין רק שהחזיק ג' שנים וזו ראיה שהיה לו שטר כו', הרי כל כת מעידה על חצי דבר ואין עדותן מצטרפת. ↩︎

144. אם אין לו זקן כלל, הרי הוא סריס אף ללא שאר סימנים, אך אם יש לו סיכי דיקנא, צריך שיביא עוד סימני סריס ואז יהיה סריס ויחשב גדול. וזה התירוץ לקושית הה''מ "למה הוזכרו שאר סימנין".ועוד תירוץ לקושיתו, שאם לא הביא זקן ויש בו עוד סימני סריס ואח''כ הביא זקן, לא מהני. ↩︎

145. ר''ל, אם לא הביא זקן ולא שאר סימני סריס, משיביא זקן לאחר מכן (בן עשרים או אף יותר) – יהיה גדול, (כי לא היו לו כל סימני סריס), אך אם היו לו שאר סימני סריס בטרם יצמח זקנו – הוי סריס - והזקן אם יצמח לאחר מכן - לא מהני מידי, והוא נשאר בחזקתו. ↩︎

146. זה הרי הסימן העיקרי של סריס, וא''כ אף לפני שנת הל''ה הוא סריס. ↩︎

147. היו לו שאר סימני סריס וסיכי דיקנא, ואח''כ הביא ב' שערות למטה, דאז נעשה גדול, ואם לא הביא, אינו גדול עד שנת ל''ה. ↩︎

148. בפירוש המשניות לרמב''ם ספ''י דיבמות כותב וז''ל: כל זמן שנראה בו אחד מאלו הסימנים ושלמו לו עשרים שנה ולא הביא שתי שערות הרי זה סריס חמה, ובתנאי שלא יהא בזקנו שתי שערות או יותר, לפי שאם היה בזקנו אפילו שתי שערות אינו נעשה סריס עד שיהוא כולן ויהא בן עשרים שנה כו'. ↩︎

149. מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רמח אות יד:ולא מצאו המחברים ידיהם מהיכן הוציא הר"מ ד"ז וע' בנוב"י אה"ע סי' ה'... ז''ל הנוב''י סי' ו':... ומ"ש הרב הנ"ל דמנין לו להרמב"ם דבר זה. הן אמת שגם אני חפשתי בבבלי וירושלמי והתוספתות השייכים בזה ולא מצאתי שורש לדבר זה אבל לא בשביל כן שנעלם מאתנו מקורו של הרמב"ם נדחה דבריו במקום שהראשונים לא נחלקו עליו ומה בכך שאנו בעניותנו לא מצאנו ראיה וראתה עינו של הרמב"ם מה שלא ראו עינינו... ↩︎

150. קובץ שיטות קמאי: פי' גואזא חתוך הערוה והוא סריס, "ויקרא מלך ישראל אל סריס אחד" (מ"א כ"ב, ט') תרג' לגואזא חד... ובהגהות יעב''ץ: נ"ב לשון כרות כמו [לעיל ק"נ ב' וש"מ] למיגז ליה אסא. והסריס ביציו כרותין: ↩︎

151. משמע שאינו מתרפא לעולם, משא''כ סריס חמה שבמינן מתרפאים באלכסנדריה של מצרים כדאיתא ביבמות דף פ' ע''ב. ↩︎

152. כן הקשה ערוך לנר שם. ↩︎

153. (לא משמע שהבעיה היא שא''א לבדוק אם הקיף, אלא שאינו נעשה בן סורר מפני שלא הקיף, ומדוע לא אמר מפני שלא הביא שתי שערות. אבל בהלכות ערכין פ''ח ה''ב כותב רבינו תירוץ זה וז''ל: ועיין יבמות דף פ' דלכך סריס חמה אינו נעשה בן סורר ומורה משום דאין בו הקפת זקן, ור''ל דחיישינן שמא אם לא היה סריס היה כבר מוקף הזקן, ולכך פסק רבינו בסוף הלכות ממרים דצריך לבודקו גבי מיתה... ↩︎

154. ר''ל, שסריס חמה אינו נעשה בן סורר ומורה כי אינו מביא שתי שערות, וזה מאמר המשנה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות, אבל בגמ' ביבמות מדובר בסריס אדם שיכול להביא שתי שערות, ואעפ''כ אינו נידון בבן סורר כי לא יביא לעולם זקן התחתון, הקפת שער את כל הגיד, והתורה אמרה כי יהיה לאיש כו' סמוך לגבורתו של איש כו'. ↩︎

155. בשו''ת החדשות, גליונות, על הבה''ג מביא מש''כ רבינו ביאור על דבריו ע''ש. ↩︎

156. לכן, לגבי יבום קטן מייבם כי ודאי יגיע לכלל גדלות, וסריס חמה אינו חולץ כו' כי אין רפואתו ברורה. משמע שגם אם נתרפא, היבמה פטורה מחליצה ויבום כי לא היה לו שעת הכושר, ולא אמרינן שמכיון שנתרפא הוברר הדבר למפרע שלא היה סריס, וה''ה בנידון דידן, סריס חמה אף אם נתרפא אינו נידון בבן סורר. ↩︎

157. כ''כ יד דוד על הרמב''ם וציין גם למגילה כ''ד, ע''ש. ↩︎

158. עיין רע''א וחת''ס בנדה נ''ב שתמהו מאי נפ''מ בכלל בסימן האמצעי, אם הלכה כדברי כולם להחמיר אם כן היא גדולה לחומרא בסימן הקטן ואינה יכולה למאן, ולחומרא אינה גדולה ואינה יכולה לחלוץ אלא בסימן הגדול, וא''כ למאי נפ''מ סימן האמצעי, ע''ש. ועי' מל''מ כאן ותורת חסד סי' א', ולדברי רבינו ניחא. ↩︎

159. כי אם הלכה כמ''ד השיעור הקטן ביותר [שאורך הב' שערות כדי שינטל בפי הזוג] הרי הם צמחו בזמן וממילא הוא גדול, ואם הלכה כמ''ד השיעור הגדול כדי לכוף ראשן – הוא ג''כ גדול. ↩︎

160. השערות הראשונות עדיין קטנות ואינן סימן, והשניות הן רק שומא כי הן צמחו כשיעור לפני י''ג שנה, וא''כ הוא עדיין קטן, וא''כ הוה ספק גדול, כי אחר י''ג לא צמחו אחרות בשיעור קריצת הצפורן, א''כ מדוע הרמב''ם לא חושש לדעה זו כשנוגע לחומרא. ↩︎

161. מהיכן למדו התוס' שרב אשי (במקום שזו חומרא) - מצריך להיות במקום אחד? ועי' בספר מתן בסתר (מחבר הספר שבת של מי) נדה נ''ב ע''ב שהגיה בתוס' רבנן במקום רב אשי. ↩︎

162. מבואר בתוס' דגם בפאת הזקן חייב במלא פי הזוג, והקשו על תוס' הרי שיעור של מלא פי הזוג נאמר רק לגבי שבת, דהרי השיעור של פאת זקן הוא שתי שערות? (כן הקשה באורח מישור, והביא שבתוספתא המובאת בנ''י סוף מכות שבשתי שערות הוא חייב בשבת ובפאת זקן ותולש סימני טומאה, וגם הסמ''ג כתב כן כו', ועוד מקשה רבינו מהירושלמי דלהלן וכו' וכו'), ולדברי רבינו ניחא, כי השיעור של מלא פי הזוג הוא הוא השיעור של שתי שערות במקום אחד, כנ''ל. ↩︎

163. הרי מפורש ששיעור מקיף פאה הוא שתי שערות, ואעפ''כ התוס' כתבו ששיעורו מלא פי הזוג, כנ''ל. ↩︎

164. כי אם נחמיר ונאמר ששער שחור המציל צריך להיות כשיעור הגדול ביותר, א''כ אם הצהוב באותו שיעור, הוא נחשב ארוך (לחומרא, כי שער דק היינו כשיעור הראשון לחומרא, ועי' בחסדי דוד על התוספתא נגעים פ''ד) וצ''ל טהור, כדלקמן. ↩︎

165. אורך השער נחשב שיעור ודאי (ולא ספק) רק לחומרא ולא לקולא ולכן טמא, וכן מ''ש למעלה בתחילת ההלכה - שנחשוש שמא היו השערות בשיעור הקטן לפני שהגיע לי''ג ולכך יהיו שומא ויהיה ספק גדול כו', כי רק לחומרא אמרינן דסימן הן, ולא לקולא. ועי' בחדושי בתרא על הגר''ח כאן, ועי' בכ''ז ביד הלוי נגעים פ''י מ''ג. ↩︎

166. שזה דין ודאי שהלכה כדברי המחמיר ולא משום ספק. בהלכות כלאים דף כ''ג טור ג':והנה לכאורה קשה במה דפסקינן בנדה דנ''ב ע''ב גבי שיעור שערות, דהלכה כדברי המחמיר בזה, ולא ר''ל מחמת ספק, דהא גבי נגעים – קי''ל ספק נגעים להקל, וע''כ צ''ל דזהו בגדר ודאי, וא''כ גבי צהוב לכאורה ארוך לא הוה [אלא] רק אם גדול מכל השיעורים, [שער צהוב ארוך אינו טמא, ולחומרא נאמר שארוך הוא רק אם גדול מכל השיעורים, אבל אם קצר פחות מהשיעור הגדול ביותר – נחשב קצר ("שער צהוב דק" – והוא טמא).וכן יהיה נ''מ לענין שערות השחורות המצילות את הצהוב דהם מן הסתם צריכים שיהיו כשיעור הגדול, ויהיה אז מציאות שיהיה תרתי דסתרי במקום אחד, דהיינו בגודל השחור והצהוב, [כמ''ש לעיל, שאם נחמיר ונצריך שיעור גדול ביותר לשער שחור, א''כ לגבי צהוב זה נקרא ארוך והוא טהור], ועיין בנגעים פ''ד מ''ד דר''ש ס''ל שם דבעי שיעור הלובן שיהיה נקרץ בזוג כו'. ↩︎

167. הכס''מ כאן כותב: שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר, שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ"ש ה"ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] - לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה, ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע, אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו? עכ''ל. ועי' בה''ה והלח''מ שם שאולי דעת הרמב''ם שבמקום אחד הוו סימן אפילו בקשרי אצבעות של יד כו'.. אבל ראה מעשה רוקח כאן שכתב: שוב אחר זמן מצאתי לשון הרשב''א והוא בשו''ת מהר''ר בצלאל אשכנזי וז''ל לעניננו, א''א מורינו הרב ז''ל תמה על הרמב''ם שכתב דשתי שערות כו' צריך שיהיו במקום הערוה, ונראה לו נר''ו שהרב ז''ל מפרש יד ורגל כינוי לאותו מקום עליונו ותחתונו, וכתב שכך מצא לתלמידו ר' יוסף עקנין בשם פירוש ר''ח ז''ל בערוך כו'. ואולי רוצה רבינו בציון זה, שהפירוש יד ורגל היינו במקום הערוה דוקא, דמקום אחד פירושו מלא פי הזוג כדלעיל.עי' בפסק הלכה הלכות עדות פ''ל י''ג ובבירור הלכה שם, שפסק ע''פ מפרשי הרמב''ם שצריכות להיות באותו מקום ויחד דוקא. ↩︎

168. מש''כ הרמב''ם שאפילו שתיהן בגומא אחת – הרי אלו סימן, כן פסקו כל הראשונים על הגמרא בנדה נ''ב: "קמ"ל - דאפילו שתי שערות בגומא אחת". ולית מאן דפליג, אלא ודאי דרק לחומרא כותב רבינו דלמעשה יש לחוש שזו שערה אחת שנתפצלה לשתים, שאז ודאי דלא הוי סימן. ראה דברי מלכיאל ח''א סי' מ''א: ומהא דנגעים שהזכרנו יש קצת ראיה דאף שנתפצל הוי כשנים כו', אבל ז"א דהא אמרינן בספ"ב דפרה ובנדה נ"ב לענין ב' שערות דגדלות דאפילו בגומא אחת ע"ש. וקשה לאשמועינן רבותא טפי דאף שהיא למטה אחת ממש סגי, וע"כ צ"ל דהוי כאחת דהכל הולך אחר העיקר ותנן בשער לבן וה"ה לכ"מ דבעי ב' שערות, עכ''ל. ↩︎

169. בהלכות חו''מ פ''ג הי''א כותב רבינו: ועי' שבועות ד' כ"ח ע"א מה דאמר שם רב אשי מי גרם לשניה שלא תאכל כו' ע"ש ברש"י דכיון דע''י גרם הראשונה – יש לשניה, מקרי – הראשונה קיימת. וז''ל בהלכות נדרים פ''ו ה''ד: ובאמת הכונה בהך דחולין דף קל"א כך, במאי דאמר שאני התם דקמשתרשי ר"ל דכיון דקי"ל דמתנות אין עליהם שם ממון, רק דמחויב ליתן המתנות בעצמן אם ישנן, ומחמת מצות נתינה, ואם אכלן הא ליתנהו ואפשר [ואי אפשר] לקרוא על דבר אחר שם מתנות כהונה משא"כ גבי גורן אם קורא על תבואה אחרת שפיר חל עליה שם מעשר ורק משום שאינם תחת ידו וכיון דנשארו אחרים תחתם הוה כמי שישנם וכעין מה דאמרי' בשבועות דף כ"ח ע"א במד"א רב אשי מי גרם לשנייה שלא תחול ראשונה כו' ע''ש ברש''י, ר''ל, דכיון דאמרינן ליה שימנה עוד נזירות, והרי כבר מנה, אך המנין שעבר היה מחמת הראשונה, וא''כ נמצא שישנה עדין לראשונה. ↩︎

170. והוא גדול. כמו שבשתי נזירויות, אמרינן, שכיון שנזירות ראשונה גרמה לראשונה שלא תחול, הויא לה כמו שהיא קיימת (בשעה שנשאל עליה), הכא נמי כאן, כיון שהשערה גרמה לעשייית הגומא, הויא לה כמו שהשערה קיימת. ↩︎

171. [וכ''כ רבינו בהלכות גירושין: ועיין בשאלתות סוף פ' בחקותי מפרש שם דגם הגומא נפשטת ע''ש. כמו שהשערות עלולות לנשור כמו כן הגומות עלולות להתפשט ולהעלם. ↩︎

172. ר''ל אם הגומא נשארה עדין אע''פ שהשערה נשרה, מ''מ הוא גדול כאילו שעדיין השערה קיימת, והרשב''ם שכתב שאם נשרה השערה לא מהני, כוונתו שגם הגומא נפשטה ואינה ניכרת. והמאירי בנדה דמ''ו ע''א כתב במפורש: "שיש לחוש גם כן שמא גומא היתה שם ונסתמה", עכ''ל. ↩︎

173. אם הסימנים הם בעצם פועלים את הגדלות, צריכות להיות שתי השערות קיימות, אבל אם הן רק סימן לגדלות, אפילו אם נשרה אחת – הוה גדול. ↩︎

174. שיטה מקובצת ב''ב דף נ''ו ע''ב: ולי אני תלמידיהם נראה דגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן ביה חצי דבר אבל בחזקה שאינה אלא לראיה ואינו גוף הקניה לא אמרינן ביה חצי דבר והרי זה נכון. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה,עכ''ל.וראה ברכת ש''י שהוכיח מהך דבנות כרכים [נדה מ''ח] תחתון ממהר לבוא מפני שרגילות במרחצאות, שהסימנים פועלים את הגדלות ולא רק ראיה בעלמא, לכן יש מקום לומר שאפילו היכא דנגרמה צמיחת השערות ע''י רחיצה - נמי עבדי לה גדולה, כיון דסוף סוף הגוף הבשיל והוציא ב' שערות, וסיים בצ''ע.והמהרי''ט ח''א סנ''א סובר שסימנים הם רק ראיה ואינם פועלים את הגדלות וז''ל: וטעם דברי בשנים וסימנין אינה עיקר הגדלות שהן גורמין הדין, דשנים וסימנין לא כתיבי בקרא אלא גדולה וקטנה כתיבא ומסרו לנו סימנין להבחין בין גדולה לקטנה והם שערות דלאחר זמן, ולהכי קרי להו סימנין שאינם אלא סימן שעל ידם ניכרת הגדלות, אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם, תדע דאיפשר שתהא גדולה אע"פ שלא הביאה סימנין כגון שהוא איילנית ואם הכיר בה וקדשה תפסו בה קדושין אע"פ שאין לה שתי שערות וכן סריס אדם משהוא בן י"ג שנים ויום א' הרי הוא גדול לכל דבריו ותופסי' קידושיו אע"פ שאין בו שערות כו', נמצא דשערות סימנא בעלמא כמו שמסר סימן בבהמה טהורה ואמר מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו וכן מפרסת פרסה ואינם אלא סימן להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה לא שהקליטה גורמת טומאה תדע שהרי אנו מתירין קלוט במעי פרה כדתנן בפ"ב דבכורות בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה וטהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור אלמא לאו בסימנים תליא טומאה וטהרה, והכא נמי גדלות לא תליא בשנים ולא בסימנים, עכ''ל לעניננו.אבל דעת רבינו (הבאתי בספרי צ''פ על גרושין פי''ג הט''ז: שסימנים הכתובים בתורה – בהמות ודגים, הסימן הוא הסיבה המתרת "דהסימנים הם בעצם המטהרים". (ולכן טמאה שילדה מין טהורה, הנולד היה מותר באכילה אם לא משום כל היוצא מן הטמא טמא. ההוכחה משם היא להיפך ממ''ש המהרי''ט).אבל סימנים שלא כתובים בתורה כגון סימני ביצים (ראש אחד כד והשני חד), סימני פרד (לאיסור הרבעה, אם קולו עבה בר חמרא כו').סימני סריס (אין לו זקן וקולו לקוי כו'), סימני חיה (להיתר אכילת חלב, כל שיש לה קרנים וטלפים כו'). סימני עוף טהור (אינו דורס וקורקבנו נקלף כו') סימני בגרות, ועוד. אלו אינם סימנים בעצם, (כיון דאינם כתובים בתורה), אלא חז''ל מסרו סימן "שהדבר הוא כך, לא שהוא עצם הדבר, וזה, לא ברור לן שהוא מן התורה". (אלו רק סימנים לדבר ולא הסיבה ועצם הדבר). ↩︎

175. כתב הרא''ש יומא פ''ח סי''ד: והיה קשה לריב"א למה לא יעשו על פי נשים חכמות בקיאות בספק נפשות כמו על פי אנשים, וגבי יולדות נמי מחללין שבת על פי נשים, כו' ע''ש. ↩︎

176. ע''ד ע''א: כל שבעה - שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר. ↩︎

177. ר''ל, [סברת הל' א''י], שחיטת חולין שכל הפעולה היא רק שחיטה – האשה לא נאמנת, אבל בקדשים שחיטת האשה היא רק הכשר להמשך העבודות, קבלת הדם והולכתו וזריקתו כו' – הזה שחיטתה כשרה. ↩︎

178. וכן בעניננו, אשה האומרת שהשמש זרחה כשנולד התינוק, אינה עדות על איסור ולא על ממון אלא רק גילוי מילתא בעלמא, לכן מותר לסמוך עליה. ומש''כ רבינו שנאמנות נשים בבדיקה הויא כנאמנותם בהכרת היבם, כ''כ הרמב''ן בנדה מ''ח וז''ל: הא דתניא כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, היה נראה דלת"ק בין להקל בין להחמיר נשים נאמנות בין לפני הפרק בין תוכו בין לאחריו, וטעמא דמילתא משום דבמילתא דאיתא קמן ומצינן לגלוייה מהימנן, ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפרק החולץ (ל"ט ב') ואשתמודענוהו להדין פלניא דאחוה דמיתנא דמן אבוהי הוא וקי"ל אפילו קרוב ואפילו אשה דגלויי מילתא הוא, והוסיף רבינו הגדול ז"ל בפירושא דמילתא ואמר טעמא משום דלאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולא אממונא קא מסהדי אלא מילתא הוא דמגלו דהדין הוא גבר פלן והא ניהי איתתיה וכו' כדכתיבא בהלכות, והא נמי לההיא דמיא ועדיפא מינה משום דמילתא קמן היא לגלוייה הילכך נשים מהימני בין להקל בין להחמיר, כך נראה פי' דבר זה, עכ''ל. ↩︎

179. חלקו עליו תוס' רי''ד ותוס' הרא''ש וז''ל: כתב ריב"א ה"ג בתוספתא ואין אומרים יעשו דברים הללו על פי נשים ועל פי כותים, והיה קשה לו אמאי לא יעשו על פי נשים חכמות ובקיאות בספק נפשות כמו על פי אנשים כו', והעלה דגם אשה נאמנת ע''ש. ↩︎

180. שרש''י ס''ל כרי''ף שאשה כשרה להעיד על מציאות הדבר, אע''פ שכתוצאה מעדותה נפסוק דין בעניני ממונות או איסור. אבל לא נאמנת באומדנא. כלומר, כשמעידה שהחמה עדין זרחה כשנולד התינוק, או שאומרת שפלוני הוא אחיו שלפלוני, נאמנת, אבל לענין חולה בשבת שצריך אומדנא לשער אם צריך לחלל שבת או שאפשר להמתין – אין האשה נאמנת לדעת רש''י. ↩︎

181. פי' רבינו בהלכות תרומות כ''ו טור ד': דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי, דההוראה שמורה לה החכם – נעשה על פי החכם ולא על פי עצמה, משא''כ באומרת כזה טיהר לי החכם – א''כ היא מורה לעצמה, וזה לא מהני כו', עכ''ל.בהלכות גירושין פי''ג כותב רבינו: ועיין בהך דנדה דף כ' ע''ב גבי נאמנת אשה לומר כזה ראיתי, אבל אם נאמנת לומר כזה טיהר לי הוה בעיא. - והתניא: נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. איבעיא להו: כזה טיהר איש פלוני חכם מהו. והטעם, דלענין אחר שע''י זה יוצא לה טהרה - מאמינין אותה. אבל לא על הטהרה גופא, שאינה נאמנת לפסוק ולומר כזה טיהר לי החכם. ↩︎

182. אינה נאמנת לומר אם היה זכר או נקבה, מבאר רבינו בהלכות איסורי ביאה פ'''ד ה''כ:י''ל דהטעם, דחיישינן דילמא סמכה אסימנים, דמבואר שם דלא מצי למסמך ע''ש - רבי חייה בשם רבי יוחנן אילין נשייא דאמרן שבלוליה דכר שבלולה נוקבה [אם השפיר כצורת שבלוליה, סימן שהנפל היה זכר, ואם כצורת שבלולה - היה נקבה] לית אנן סמכין עליהון]. ↩︎

183. אם בעל לאחר שהיא בת י''ב, אינה יכולה למאן אף שאין לה סימנים כי חיישינן שמא היו ונשרו, אך אם לא בעל, אם לא הביאה שתי שערות – יכולה למאן. ↩︎

184. או שעדותן היא נגד החזקה דרבא, שבת י''ב ודאי הביאה סימנים. ↩︎

185. בגמרא שם: "תוך הפרק אין נשים בודקות אותן, קסבר: תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי), ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא - סמכינן אנשים ובדקי, תוך הפרק דליכא חזקה דרבא - לא סמכינן אנשים ולא בדקי נשים". הגמרא יכלה לומר לאחר הפרק אין נשים נאמנות להעיד שאין לה שערות אף אם לא בעל כו', אלא ודאי דבכי האי גונא נאמנות. ↩︎

186. ר''ל, לכן הגמרא לא אומרת שנאמנת אשה להעיד שהיא לא בוגרת, כי אין חזקת בת י''ב להיות "שירבה השחור", אך אם היה הדין שמשהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן – אולי א''א לסמוך על אשה. ↩︎

187. שאז אינה יכולה למאן אף לר''י ור''ש, האם נשים נאמנות להעיד על סימני בגרות אם לא בעל אחר י''ב?, ומזה שהגמרא לא אמרה כן – משמע שנאמנת. ↩︎

188. לדעת רש''י האב נאמן לומר שהוא בן י''ג, ואם הבן יעריך את עצמו חייב לשלם, אך לדעת רבינו הרמב''ם מפרש שהאב נאמן לומר שהילד הוא בן חמש או בן עשרים כו', שאם יעריכנו אחר – ישלם כערכו. ↩︎

189. האומר בני זה בן י''ג – נאמן לערכין ולהקדש כו' אבל לא למלקות כו', כיון שצריך שיביא שתי שערות – לא נגמר הדבר ע''פ עדות האב, ולא מיקרי הוחזק.[לעיל ה''ט: אך זה רק בדבר שעל ידו נגמר הדבר - בכל הדינים הנ''ל שאדם נאמן לקבוע מציאות אף שאינו בגדר עד, זה בדבר שבידו ועל ידו "נגמר הדבר", כמו השליש שאומר שהאשה גרושה כבר, כפרש''י: שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי, וכן החיה שעדין לא הפכה פניה מהוולד ואומרת זה בכור, והכה''ג האומר פיגלתי, והשכנים המעידין שהמחזיק דר שם ביום ובלילה, אין אלו בגדר עדות אלא על ידם נגמר הדבר ונעשה. אבל האב האומר בני זה בן י''ג, נאמן רק לחרמי בדק הבית דבהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט "ונגמר הדבר", אך לגבי חיוב מלקות כו' אינו נאמן כי הדבר לא נגמר (אין נעשה גדול רק בהיותו בן י''ג שנים כי צריך שיביא סימנים. ↩︎

190. אלא רק לגבי קרבן כדלקמן, שלקרבן לא צריך הוחזק בבירור. ↩︎

191. השגת הראב"ד: יראה לי וכו'. מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, ובמס' מכשירין ר' יהודה היא שאמר כן שאם היתה שם שפחה או עכו"ם היא חשודה להשליך עכ"ל. ↩︎

192. מכאן שגדר הוחזק שנהיה ע''פ אמירתו - הוא רק לאדם על עצמו ולא לחייב אחרים.[בהלכות גירושין פ''ו הכ''ט כותב רבינו: ועיין בהך דסנהדרין דף ס''ט – [בת שלש שנים ויום אחד כו'. ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה - מומתין עליה, והיא פטורה]. דלקרבן אין צריך הוחזק בבירור, [הולכים אחר הרוב וחייב קרבן]. - ומ''ש רבנו ז''ל לקמן בהלכות איסורי ביאה פ''כ הי''ג, דלגבי גופא אחרינא הוה רק ספק – אם בא על גרושה או זונה היא נעשית ספק חללה, וזרעה ספק, כי שמא הוא כהן שמחלל אותה ואת זרעה בביאתו, ושמא הוא ישראל שמותר בגרושה והיא וזרעה כשרים, והספק הוא רק לגבי גופא אחרינא כלומר לגבי האשה ולכן אינה לוקה מספק, אבל לגבי עצמו נאמן לגמרי וחייב מלקות. ↩︎

193. במקום שיש נ''מ גם לעצמו, אז אם הוחזק לעצמו, הוחזק נמי לכל העולם, אבל כשלעצמו אין הדבר נוגע, וכל החזקה היא רק לגבי אחרים – לא שייך הוחזק לחייב מיתה.לכן כאן אם לא היה הפסוק שאוסר על כה''ג להטמא לאמו, היינו אומרים שרק לאביו אינו מטמא כיון שהוא אביו רק בחזקה בעלמא, כי אין הדבר נוגע כלל לאביו כו', אבל במקום שהנ''מ היא גם לגבי עצמו אזי מלקין ושורפין על החזקות. ↩︎

194. ר' יודה סובר שכאן אין חזקה מי אביו ולכך פטור אף אם קילל שניהם כאחת, אבל באחות אב אע''פ שאינה ודאית – מ''מ חייב. וכן הדין שמלקין ושורפין כו' על החזקות, כמו מעשה באשה אחת שבאת לירושלים ובנה על כתפה כו' ובא עליה וסקלום, כי מלקין וסוקלין על החזקות.מבאר רבינו במכתבי תורה קפ''ד: ובאמת הגמרא שם קדושין דף פ' דמדייק זע''ז – דאמר רבה בר רב הונא: איש ואשה, תינוק ותינוקת, שהגדילו בתוך הבית - נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה]. ומביא שם מהך עובדא דהגדילו כו', ר''ל דרק אם הוא ג''כ גדול וא''כ החזקה לשניהם, והמיתה לא בשבילה רק בשביל חזקה שלו, וכן להיפך בגלל חזקה שלה, אבל אם הוה רק בן ט' – אז אין הורגין.[כלומר, רק אם הוחזקו שניהם שהיא האם והוא הבן והגדיל הבן ובעלה – נסקלים, הוא בגלל שהוחזק שהיא אמו, והיא נהרגת כי הוחזקה שהוא בנה, אבל כשהחזקה רק מצד אחד, דהיינו שהוא בן ט' שאינו נהרג – לא מקרי הוחזק כדלהלן לשון רבינו] וכן מוכח מדברי הרמב''ם דגבי מכה אביו לא מהני בדיקה ומשמע אף גדר הוחזק ע''ש בהלכות ממרים – פ''ה ה''ט: שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נסקל או נחנק על פיה. ועיין בירושלמי יבמות גדר אביו ודאי ולא ספק ר''ל כה''ג. כ''כ רבינו בהלכות תרומות כ''ו טור א':ועיין בהלכות ממרים פ''ה ה''ט דמשמע שם דאף אם הוחזק שזה בנו – פטור על מכתו ועל קללתו, ולא דמי להך דקדושין דף פ' דסוקלין ושורפין, דשם פועלת החזקה על שניהם על הבן ועל האב, וזהו דר''ל הגמרא בקדושין שם: "זה על זה", - [איש ואשה, תינוק ותינוקת, שהגדילו בתוך הבית - נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה] ר''ל הבן – החיוב שלו משום האם, דהיא הוחזקה שהיא אמו, וכן האם – משום הבן – מעשה באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה, והגדילתו ובא עליה, והביאום לבית דין וסקלום, לא מפני שבנה ודאי, אלא מפני שכרוך אחריה.משא''כ גבי הכאה וקללה החיוב הוא רק מצד אחד [האב לא הוחזק אביו אף שנבדקה אמו, ורק הבן מוחזק כבנו והיינו חזקה מצד אחד] – ולא מקרי הוחזק, דהוחזק בעצם הדבר לא מהני רק ע''י דבר אחר ולקמן אבאר זה. ↩︎

195. (לשון הגמ' הוא "בן שתים עשרה", ורש''י ותוס' מפרשים שהכוונה בת. וכבר העיר ע''ז הרמב''ן שם וז''ל: אכל חלב מבן י"ב ועד בן י"ח, מדקאמרינן "סימני סריס" "ונעשה סריס" - לא משמע כלל דבנקבה עסיק כמו שפירש"י ז"ל, אלא רב מבן י"ב שנה ויום אחד קאמר דהיינו שנת י"ג עצמה כו', ע''כ. ועי' בחדושי הריטב''א שם. אך לפי הרמב''ם הלשון מדוייק – בן י''ב) ↩︎

196. כלומר, אצל סריס וטומטום ואנדרוגינוס גדלות מתחילה מבן י''ב, כיון דאין דרכו להביא סימנים – אין הדבר תלוי בסימנים, ורק אצל זכר ודאי - תלויה הגדלות בשערות, וממילא צריך להיות בן י''ג, ואף טומטום שנקרע ונמצא זכר - גדלותו מתחילה מי''ב, כי קודם שנקרע לא חל עליו שם זכר למפרע, אלא רק מכאן ולהבא.וסריס נעשה גדול משנת י''ב, אך כדי לוודא שהוא סריס צריך שיביא סימני סריס, שזה הרבה אחרי י''ג, ומשיביא סימני סריס יהיה גדול למפרע משנת י''ב לדעת רב. ↩︎

197. ה''ד, וז''ל רבינו: "אך באמת ס''ל לרבינו, דאף אם נקרע ונמצא זכר, מ''מ שם זכר לא חל עליו רק אז" כו', "דהוה כמו מין אחר" כו' "דאם נקרע כו' דזה לא הוה בירור למפרע, רק מכאן ולהבא". ↩︎

198. כלומר, אע''פ שביציו בחוץ והוא זכר ודאי, מ''מ לא חל עליו שם זכר אלא הוא בריה בפני עצמו עד שיקרע, ואז יהיה זכר מכאן ולהבא, כמ''ש רבינו בכ''מ. [בשו''ת סי' צ''ח: דר''ל דאף כגון הך דיבמות דף ע''ב כשביציו מבחוץ [אמר מר: טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלים. נשיו לטומטום מנא ליה? ... ספק אשה הוא, ואין אשה מקדשת אשה, אמר אביי: כשביציו ניכרות מבחוץ]. וכן בחגיגה דף ד' ע''א. כאן – לא. (אם ביציו מבחוץ הוא זכר לגבי נשיו שקידש שאוכלות בתרומה אבל לא לגבי יבום או ירושה). דנעשה לזה גדר זכר ודאי רק לאחר קריעה לגמרי וכמו הך דב''ב דף קכ''ו ע''ב].בהלכות יבום פ''ו ה''ד: מה דהקשה שם: איצטריך קרא למעוטי ספיקא? ולא מתרץ דנפ''מ כמו דאמרינן בירושלמי שם – חגיגה פ''א ה''א:הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר בי"ט הראשון שהוא חייב [שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא] מה פליגין? בשאר הימים, חזקיה אמר יראה יראה את שהוא חייב בא' חייב בשיני, את שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני כו'. – דאם נקרע בשאר הימים – דאם מחמת ספיקא – בודאי חייב [דאז איגלאי מילתא למפרע שהוא זכר, ושהיה חייב ביו''ט ראשון – הילכך ודאי שחייב לעלות ולהקריב ביו''ט למחרת], וע''כ צריך לומר דס''ל דזה לא הוה בירור למפרע, רק מכאן ולהבא [ולכן היה פטור לגמרי בראשון ושוב אינו חייב בשני] . ↩︎

199. בהלכות יבום שם : דמוכח, דלא הוה נתברר למפרע שהוא בן כו', דזה לא הוה בירור למפרע – רק מכאן ולהבא. ↩︎

200. אם הוא מין בפני עצמו, קודם שיקרע אינו זכר ומקרי תחילתו בפסלות. ↩︎

201. אין תח''י. בשו''ת החדשות סי' ק''כ: ועי' במ''ש הרמב''ם ז''ל בהל' עדות פ''ט ה''ג גבי טומטום ואנדרוגינוס [וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין מפני שהן ספק אשה כו']. ונ''מ שם אם בשעת העדות הוה בזמן ראיה הוה טומטום ואח''כ נתקרע ונמצא זכר בזמן הגדה, אם הוה כמו תחילתו בפסלות או אגלאי מלתא למפרע. וע' ב''ב דף קכ''ו ע''ב ע''ש בזה דחשיב שם כמה דברים דהוה מכאן ולהבא, ועי' בתוס' שם דף קכ''ז ע''א גבי הרשאה [מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזה - ואם תאמר הא רב (פפי) משמיה דרבא אמר דאין לו לבכור קודם חלוקה והיאך יבא ליטול בכורה מכח אידך ואור"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוויה].וביבמות דף ס''ז ע''ב בתוס' [אין חוששין כו' וי"ל דחשיב עולה לייבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דאינה אילונית היתה יכולה להתייבם ולא דמיא לחולצת תוך ג' חדשים דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא לא משגחינן ביה]. ועיין בגיטין דף מ''ב ע''ב אי אתי אליהו כו' [ת"ש, דאמר רב משרשיא: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה - הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד על הגורן, הגדילו התערובות - משחררין זה את זה. הכי השתא, התם אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא, קנין כספו קרינא ביה, הכא לאו קנין כספו הוא כלל]. וה''נ כן. ותוס' ביבמות דף ל''ה ע''ב [תגלי מילתא למפרע לא אמרינן - אף על גב דלקמן (דף מא:) גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש, לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות, אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה]. ודף מ''א ע''ב [הספקות חולצות ולא מתיבמות - מההיא דבפ' שני (לעיל כג:) [מי] שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש ה"מ למיפרך אלא שהיה צריך להאריך אבל מההיא דריש ארבעה אחין (לעיל דף כו.) דחולצות ולא מתיבמות לא ה"מ למיפרך דלעולם אין לה לישב ולהתעגן אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק כההיא דלעיל שיכולה להמתין עד אחר הג']. אבל בטומטום הוה רק מכאן ולהבא אם נקרע. והרבה יש בזה להאריך בהך דחגיגה אם חייב בראיה היכי דנקרע ע' בירושלמי פ''א דחגיגה וחגיגה דף ד' ע''א ג''כ ע''ש בתד''ה אלא [ויש להקשות לייתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה ואפילו למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב ליקרבו למחר דשפיר עדיף אפילו למאן דאמר תשלומין דראשון כדפי' לעיל]. ↩︎

202. הרי איילונית אע''פ שאינה בת בנים וא''א לקיים בה ואם לבנו ייעדנה" - מ''מ נמכרת, ומדוע טומטום ואנדרוגינוס לא? משמע כדעת הרמב''ם, שאין החסרון משום דלאו בר אולודי, אלא משום דהוו מין בפני עצמן כו'. ↩︎

203. כמ''ש הטור אבן העזר הלכות קידושין סימן ס''ב:והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת חופה. ↩︎

204. עד''ז כתב המקנה קונטרס אחרון סימן נ' סעיף א:ואפשר דמזה הטעם כתב הב"ש לעיל סימן כ"ז דאין לקדש במטבע אף דבמשנה קמייתא תנן בדינר ובפרוטה וכן כמה דוכתא, היינו משום דבזמן הש"ס היו נוהגין לקדש בשעת שדוכין ולהמתין י"ב חודש עד הנשואין ושייך ביה הנאת פירות עד הנשואין, אבל בזא"ז שהקדושין וחופה כאחד ע"כ נוהגין לקדש בטבעת ומשום דבטבעת אף על פי שהדין הוא שחוזר מ"מ מתקדשת בהנאת קישוט כדאיתא לעיל ריש סי' כ"ט, אבל במטבע כיון דהבעל אוכל פירות בשעת נשואין והמנהג לקדש סמוך לנשואין אין בפירות שבין ארוסין לנשואין שוה פרוטה עכ''ל: ↩︎

205. המקדש בכסף מקודשת, אפילו שמצד קנין יש לפקפק (כשלא יצא מידו לגמרי), מ''מ מצד הדין תהיה מקודשת.ומביא ראיה מהמקדש בגזל דידה, שגזל מידה סלע והחזירו ואמר לה הרי את מקודשת, שאם שתקה (לא אמרה אין שקלי ודידי שקלי = את שלי לקחתי) – מקודשת, ומקשה הירושלמי "במה קידשה". ומבאר רבינו "דס''ל דאין צריך בזה גדר קנין – רק גדר דין". ↩︎

206. לדעת הירושלמי, גזל מטבע – מקודשת, והוא חייב לה מטבע אחרת כו', אבל גזל כלי – אינה מקודשת, כי הכלי הזה שלה, ובמה מקדשה?. ↩︎

207. דלא מהני, וא''כ אפילו אם תקנה לו את הכלי שגזל ממנה – אין זה קנין, כי היא מקנה לו אותו רק ע''מ שיקדש אותה בו, אין זה קנין, ובמה מקדשה?. ↩︎

208. היא נתנה לו נייר עם אותיות, והוא "עשה ממנו גט", ואת זה נותן לה כמ''ש בהלכות תרומות פ''א הלכה כ''ג: וע"ש דף כ' דהך ונתן קאי אנתינת גט ר"ל לא על הנייר והדין רק על הסגולה שיש בזה הנייר, וזה לא נעשה רק ע"י הבעל ולכך מקרי ונתן, וכ"כ בזה בח"א בהל' גירושין. ↩︎

209. היא נתנה לו כסף סתם, והוא עשה מזה "כסף קדושין", ובזה שהוסיף לה מן דיליה... מתקדשת. ↩︎

210. במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ט ה''ג: ואף דקדושי כסף יש בו ג"כ ב' דברים, מתחילה הכסף נעשה קדושין, ואח"כ היא מתקדשת. ועי' במ"ש רש"י גיטין דל"ב ע"ב גבי היכא דחזרה מהקדושין דנהי דבטלה להדבר, מכ"מ הכסף עצמו לא בטיל דחוזר ומקדש בו, ור"ל דאם אח"כ נתרצו - א"צ לומר הלשון עוד הפעם.וכעין זה בהך דנזיר דט"ז ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה ורי"ל וכן מוכח מגיטין שם דע"ח דגבי קדושין יליף מגיטין ואם קרוב לה הוי מקודשת, ואף דהא צריכה לקנות הקדושין כמו כל הקנינים וכל הקנינין לא קנתה בקרוב לה ומה שייך בזה אתקש לגט? וע"כ צ"ל דמכ"מ שם קדושין חל על הכסף, והקנין רק שתהי' מקודשת ואתקש לגט. ↩︎

211. קרוב לה מקודשת, וכן לענין קדושין גם בקדושי כסף אם זרקם קרוב לה – מקודשת, כמ''ש הרמב''ם להדיא המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה... וזרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת, לקמן פ''ד הכ''א. ורבינו מצ''ע ס''ל שרק בקדושי שטר מיירי, כמ''ש לקמן ובכ''מ ובצפ''ד י': ולולי דברי הרמב''ם ז''ל נ''ל דשם קאי אשטר קדושין וכו'. (לקמן מבאר שכך סובר הרשב''ם). ↩︎

212. הרי לענין פריעת חוב ושאר קנינים, קרוב לו – אינו קונה, וא''כ האשה לא קנתה את הכסף, ובמה מקדשה? ↩︎

213. כיון שנתקדשה – קנתה את הכסף. ↩︎

214. משמע שרק אם אמר לה הרי את מקודשת, וחזר ואמר אינך מקודשת, והמעות יהיו לך במתנה – אינו יכול לחזור והיא מקודשת, אבל אם חוזר בו מהנתינה – שאמר לה החזירי לי המעות – אינה מקודשת, כי ממתנה יכול לחזור בתוך כדי דבור. משמע שקודם הקנין ואח''כ מתקדשת, ולכן אם חוזר מהנתינה אינה מקודשת. ↩︎

215. זרק שטר קדושין קרוב לה מקודשת, אבל בקדושי כסף לדעת הרשב''ם – אינה מקודשת כיון דלא קנאתם. ↩︎

216. שקיום מצות כתיבת ס''ת נשאר לעולם בידו, ומזה אינו יכול לסלק לגמרי, צפ''ד סי' כ''ד, (הובא ביין מלכות לאדמו''ר מליובאויטש על נשים סי' נ''ו). ↩︎

217. כי אותה פרשה כתב הסופר לשם גירושיה ולא לשם ס''ת, ולכן ס''ד שיהיה גט כשר. ↩︎

218. כיון דאינו יכול לסלק עצמו לגמרי מהס''ת, לא הוי נתינה גמורה ואינה מקודשת. ↩︎

219. לפי זה מובא בספר שערי נשואין ביאור אדמו''ר מליובאויטש על מה שנהגו שהחתן עונד הטבעת על אצבע הכלה ולא מספיק שהכלה תקבל את הטבעת לידה, משום שהקדושין בטבעת הם "בכלי דהוה כלבוש", ומכיון שמוכח בתוספתא דקידושין פרק ב' דאם קדשה בכלי לא הוה קידושין עד שתשתמש בהכלי לכן יש צורך לענוד הטבעת על אצבע הכלה, כי ע''י שמשתמשת הכלה בטבעת היא קונה אותה ומתקדשת בה. ↩︎

220. הטבעת קדושין היא לבוש שלה, ויצאה לגמרי מרשותו. ↩︎

221. פאה נכרית שהיא לבוש המחובר לגופה וכגופה דמיא. וז''ל בהלכות ערכין וחרמין פ''ו ה''ג:ובאמת זה תליא בבעיא שם גבי פיאה נכרית בסנהדרין דף קי"ב ע"א ומה דאמר שם דתליא בסרטא ור"ל דלא הוה מלבוש גמור רק מונח על תכשיט עיין שבת דף נ"ז ע"ב וזה דמיבעי אם זה הוה כמו בגד ולבוש ועיין חולין דף קל"ח דכיפה של צמר המונח תחת ציץ יש עליו שם בגד... ↩︎

222. ומכאן, שכסף קדושין הוא דין מיוחד שהכסף עצמו הוא כסף קדושין שבכחו לעשות קדושין, ואין זה בגדר קנין כלל. [וכ''כ רבינו בהלכות ערכין דף נ' טור ד':וזהו כוונת הגמרא טיבעא מיהו חד הוא, וע''ש דף ט' ע''ב מה הויה דכסף לא בעי לשמה, וזהו לכאורה תמוה דהא כה''ג גם בגיטין לא בעי לשמה דהיינו עשיית הנייר דהוי כמו כסף קודם הנתינה... וגבי קדושי כסף – דהעצם והפעולה הוי ביחד, אז אמירה שהוא אומר לה בשעת קדושין – הוי שתי פעולות, שיהא הכסף גדר קדושין, ושהיא תהא מתקדשת, וכ''כ בזה לעיל אם הקנין של הכסף עם הקדושין הם שני דברים או דבר אחד... [אם היה כסף קדושין רק קנין, לא שייך להצריך לעשות את צורת המטבע לשמה, שהרי הקדושין כמו כל הקנינים, אבל אם כסף קדושין הוא בגדר דין, צריך קודם לעשות שיהיה כסף קדושין ואח''כ לקדשה בו]. ↩︎

223. ולפי רש''י אתי שפיר, כי כסף קדושין זה בגדר דין ולא קנין. ↩︎

224. שאמר לה הרי את מותרת לכל מי שיקדשך בכסף אבל לא בשטר. ↩︎

225. [וז''ל תוס' הרא''ש: לפי שאין המשכון משועבד לכלום. משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו, אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שעבוד על נכסיו, ובמתנה שאמר ליתן לו - לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו, לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו.והרמב''ן שם: מנה אין כאן משכון אין כאן. משמע לי דהכי פירושא כיון שהוא אינו מקדשה בגופו של משכון, אף על פי שאמר לה קני אותו לשעבוד מנה – וקנתה - אין כאן משכון, כלומר שאינו קונה בה, דהויא ליה כהלואה דליתא בעין - הואיל ומנה אין כאן, לפיכך אינה מקודשת וחוזר ונוטל משכונו ממנה כו'. ועמדו על דבריהם באבני מלואים סי' כ''ט סק''י והר''ש שקאפ שם סי' י''ז. ובהלכות ערכין דמ''ו טור ג' כותב רבינו: מנה אין כאן משכון אין כאן, ר''ל כך, דעיקר מה שיקנה המוכר המשכון – הוא מחמת שהלוקח חייב לו, וכל כמה דלא קנה – לא נתחייב לו כלום, וא''כ ממילא לא קנה המשכון, ושוב אין לו במה לקנות, וכעין הא דירושלמי פ''ג דקדושין ה''ב – אשה לא קניתי ואת אמרת לי זיל הב כו'. ע''כ העתקתי מ''ש רבינו שם]. (נראה לי שרבינו דן כאן בענין הפעולות שבקדושי אשה, הקנין והקדושין, כמ''ש בכמה מקומות, ועי' בצפ''ד סי' ט': וגבי כסף, הארכתי בזה הרבה אם העילה הוא הקנין וע''י זה מתקדשת, או להיפך – העילה היא הקדושין וע''י זה היא קונה הדבר כו'. ↩︎

226. במהדורא תניינא ל''א טור ד':גבי כתב לכהן שהוא חייב, דאף דבאמת כעת צריך לשלם החמשה סלעים מחמת השטר, מ''מ כיון שבלא שעבוד של הפדיון הבן – לא היה חייב – יצא בזה מן התורה חובת פדיון עכ''ל. ↩︎

227. הרמב''ן בקדושין דף ס' ע''ב וז''ל: פי' כנסו בתוך זמן התנאי, ובתוך הזמן זה אומר נתקיים וזה אומר לא נתקיים מי מהימן כיון שכנס, ומייתי ראיה מדרבי אבהו שאמר לו לבעל ליתן לה שהאמינה לאשה והיה כופה לבעל לקיים התנאי, ואמר לו אותו בעל והלא לדבריה שהיא אומרת שלא נתקיים התנאי קודם כניסתה לחופה אינה מקודשת לי ולמה אתה רוצה לכופני לקיים התנאי ולהיותה מקודשת לי, הא ודאי אין לך עלי כפיה אלא אם תאמין לדבריה לא תהא מקודשת לי אם לא אתן, ואמר רבי אבהו שהדין עמו, וחזר בו אחר כך ואמר מכיון שכנסו מעתה היא מקודשת ונתקיים המעשה ונתחייב בתנאי, שלא נתרצו לכנוס על מנת שיהא התנאי בטל אלא על מנת שיתחייב בו מעתה, שמעכשיו אין קדושין תלויין בתנאי אלא אע"פ שלא קיים תנאו מקודשת אבל חייב הוא לקיים התנאי כיון שלא ביטלוהו, לפיכך אם הוא חזר בו בתוך זמן הסמפון ואינו רוצה להשלים תנאו אע"פ שאומר קיימתי יתן על כרחו שאינו נאמן לומר קיימתי התנאי בתוך הזמן, ואם היא חוזרת בה ואינה רוצה להשלים תנאה תתן מה שהתנית עמו או תחזיר לו כסף קדושיה אם לא היה תנאי בדבר אחד. ואע"פ שהיא מקודשת לו משעה שכנסה וצריכה גט, שהתנאי במקומו עומד, וזהו שהקשו ולא דא היא קדמייתא, כלומר זהו שאמר רבי אבהו בתחלה דאמר ליה זיל הב לה, ומפרקינן חזר ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים, וחזר בו מדבריו האחרונים שראה דברי האיש, עכ''ל.וכן פירשו המאירי (שם דס''ג, והריטב''א, והר''ן על הרי''ף דכ''ה, שהאשה מקודשת, והתנאי לא היה באופן שאם לא יתן יתבטלו הקדושין ותהיה בעילתו בעילת זנות, אלא רק חוב בעלמא כמו מלוה.ורבינו בהלכות ערכין דמ''ו טור ג' ז''ל: מנה אין כאן משכון אין כאן, דשם ר''ל כך, דעיקר מה שיקנה המוכר המשכון הוא מחמת שהלוקח חייב לו, וכל כמה דלא קנה – לא נתחייב לו כלום, וא''כ ממילא – לא קנה המשכון, ושוב אין לו במה לקנות, וכעין הא דירושלמי פ''ג דקדושין ה''ב אשה לא קניתי ואת אמרת זיל הב כו'. (אלולי הקדושין אין עליו לקיים התנאי, וללא שעבוד התורה לפדות הבן, לא היה כותב לו שטר חוב על חמישה סלעים, ולכן ס''ד שיפטר מהפדיון כנ''ל). ↩︎

228. ז''ל תוס' הרא''ש על התוס' שם: י"ל דלא דמי דהתם ראוי ליטול שכר על פעולה זו הילכך הוי כאלו יהב לה שכר הפעולה אבל הכא כיון דאין מכר חל עליו ולא מחייבא ליתן לו כלום, אע"ג דנהנית שו"פ לא מיקרי ממון ולא יהיב לה מידי.כאן מביא רבינו כמה ראיות שכל דבר שאין יכול למוכרו – אינו יכול להקנותו לאחר. ↩︎

229. פירוש הגמ' לפי רבינו: משפט, מלמד שהמתנות זרוע לחיים וקבה הן דין הנדון בב''ד שדיינים נזקקין להן להוציאן בדיינין, שואלת הגמ' יכול אפילו חזה ושוק, זה הם מקבלים משולחן גבוה ולא שייך בו גדר דין ומשפט, ת''ל "זה", ללמד שרק המתנות המפורטות בפסוק זה דהיינו הזרוע והלחיים והקבה הן דין, ולא חזה ושוק. ↩︎

230. לקמן פ''ה ה''ה מוסיף: ובדברי רבינו שם בהלכות נזקי ממון – פ''ח ה''ב: וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מן הלחם הבא עמה שאין הלחם מכלל הבשר כו', וכיצד גובה, שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו. - ומשום דילפינן ג''ש מן תרומה [לכן יש לו בה קנין כמו תרומתו].כמבואר במנחות דף ע''ז ע''ב – תנו רבנן: והקריב ממנו - מן המחובר, אחד - שלא יטול פרוס, מכל קרבן - שיהו כל הקרבנות שוות, שלא יטול מן הקרבן על חבירו, תרומה לה' - איני יודע מכמה היא, הריני דן: נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה, מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה. ועיין שם דף מ''ו ע''ב דלא מקריא מנחה והוה כעין בכורים אף למ''ד קדשי גבוה הוא – [אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל - הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הן היאך נאכלין? כו']. עכ''ל רבינו לקמן. ועי' (מאכלות אסורות פי''ד ה''ו, ובצ''פ מכתבי תורה סי' י''ד).בהלכות מתנות עניים דף ל''ט טור ד':גבי מתנות כהונה אף דהוא ג''כ בגדר קנאו השם ונתן לכהן, כמבואר בספרי פ' קרח פסקא קי''ט [אני חלקך ונחלתך על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנתן לבניו מתנות ולבנו אחד לא נתן שום מתנה אמר לו בני אע"פ שלא נתתי לך מתנה על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה וכן הוא אומר חלקם נתתי אותה מאשי אשי ה' ונחלתו יאכלון]. – זה רק קודם נתינה, אבל אח''כ נעשה שלו לגמרי, ועיין קדושין דנ''ג ע''א - [המקדש בתרומה מקודשת, דלא כתיב בה לה' (מלמד שתהא שלו כו' רש''י). וביבמות דפ''ז ע''א מלחם אביה – לחם הקנוי לאביה – [רב פפא אמר: מלחם אביה תאכל - לחם הקנוי לאביה, פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכו. רש''י: תרומה - היא קנויה לכהנים שאינה שירי שלחן מלך, אבל שירי קדשים הרי הן כמשאת מאת פני אלקים שהן שירי שלחנו]. וחולין דקל''א ע''א – [הובא לעיל, תשעה נכסי כהן - שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה כו']. וכמה מקומות, וכמו גזל הגר, עיין תוס' מנחות דע''ג – [ע''א: גבי גזל הגר האשם המושב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר על כרחין אית לן למימר דלאו משולחן גבוה קא זכו דאם לא כן היאך מקדשין בו את האשה הא אמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נב:) המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת דמשולחן גבוה קא זכו כו'].ובערכין דכ''ה ע''ב דנין דבר שמתנה כו' – [דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים, ואין דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שאינו מתנה לכהנים. [כבשי עצרת ושדה אחוזה - מכ"ד מתנות כהונה נינהו אבל בית לא הויא לעולם לכהנים ואפי' גאלה אחר מיד הקדש].משא''כ בקדשים, כמבואר בקדושין שם – [המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים – אינה מקודשת]. וזהו כוונת הגמרא חולין דק''ל ע''ב דאין חזה ושוק דין, ר''ל כה''ג דזה לא שייך כלל בגדר ממונות. בהלכות ערכין פ''ג הט''ו: דמתנות עניים הוה ממון גמור [השייך לעניים] לבד מדין - [מלבד הדין והמצוה לתת להם] - וכדס''ד בגמרא חולין שם במה דאמר ריב''ב דהמתנות דין, ר''ל דמלבד המצוה הוה דיני ממונות, אבל חזה ושוק דקי''ל משולחן גבוה קזכו כמבואר בקדושין דנ''ב ע''ב – לא שייך בו גדר דין עכ''ל שם. ר''ל שמתנות עניים זה מצוה לתת להם וזה גם חיוב ממון, אבל חזה ושוק זה רק מצוה ולא בגדר ממונות].וגם בחלק הבעלים הוה זה מחלוקת רש''י ותוס' - (אם חלק הבעלים הוא משולחן גבוה או שהוא ממון בעלים) - בב''ק די''ב ע''ב - [אבל לאחר שחיטה כו' משולחן גבוה קא זכו. רש''י: בין כהנים בחזה ושוק, בין בעלים בשאר הבשר. והתוס' סוברים שחלק הבעלים אפילו לאחר שחיטה הוי ממון בעלים].ובאמת נ''ל דלכך ס''ל לרש''י במנחות דס''א ע''ב גבי תנופה דשלמים של בן נח, אם לא נתן לישראל אז אסור לישראל לאוכלם, רק כהן [בתוס' ד''ה בישראל ע''ש]. וע''ש דע''ג ע''ב – [עכו''ם שהתנדב להביא שלמים, נתנן לישראל – ישראל אוכלן, נתנן לכהן – הכהן אוכלן].דמשום דס''ל דקדשים קלים לבעלים הוה ג''כ גדר משולחן גבוה [רש''י לשיטתו בב''ק שחלק הבעלים בבשר הוא ג''כ משולחן גבוה, לכן אם לא נתנם לישראל אסור הישראל לאכול הבשר אלא רק כהן אוכלם] – כמבואר ביצה דכ''א – [נדרים ונדבות אסור לשוחטן ביו''ט, דכהנים כי קא זכו – משולן גבוה קא זכו], וא''כ בן נח מלבד דהוא ערל דאסור לאכול בקדשים, ודאי אין שייך לומר בו משולחן גבוה, וא''כ שייך לכהנים, ואסור לזר לאוכלם. ↩︎

231. [בהלכות ערכין פ''ג הט''ו: ביבמות ק''א ע''א גבי ספק אם מבית אב זה או מבית אב אחר, אף דמקריב בשניהם, מ''מ אינו נוטל חלק אלא מבית אב אחד. ↩︎

232. ולדברי רבינו אתי שפיר, דאע''פ שיכולה ליהנות מהן מ''מ כיון שאינה יכולה לקנות איסורי הנאה לכן אינה מקודשת. ↩︎

233. [וכ''כ רבינו בהלכות חמץ ומצה פ''א ה''ג:ובזה אתי שפיר מה שהקשה התוס' בע''ז כו' דאמאי לא יקדש בגוף הערלה? אך הטעם משום שאינו שלו ואינו יכול להקנות לה, והוי כהך דקדושין דף נ''ב ע''ב גבי המקדש בחלקו דאינה מקודשת כו', אך האמת – דאינו יכול להקנות לה, ובמה קידשה?. ובזה א''ש מה דמבואר בקדושין דף נ''ו ע''ב המקדש בציפורי מצורע, והקשה התוס' למה בציפור המשתלחת לא הוי קדושין ע''ש. אך באמת הטעם דכיון דצריך לשלחה – אינה שלו ואין יכול להקנות לה, ובמה מקדשה? ↩︎

234. רש''י מפרש כהירושלמי שזה מטעם ונתן בידה, ולא כבבלי שבעינן כריתות וליכא. ↩︎

235. חכמים תקנו שאע''פ שכתבה הגט על טס שלה כו' – אשה ידעה לאקנויי והגט שלו, אך זה רק אם היא מתגרשת בו, ואם אינה מתגרשת הטס ודאי שלה, לכן לא שייך לומר כאן שאם הגט עדין קשור לבעל זה שלו ואין זה כריתות, כי הגט לא שלו אלא רק אם היא מתגרשת. אלא הטעם שאין זה גט משום שאינו בידה לגמרי. ↩︎

236. (לקמן פ''ה הי''ב כותב רבינו: ועיין בירושלמי פ''ג דגיטין ה''ג גבי מסר לה במוסרה מהו אם כיון שקנתה לשם קנין ממילא נתגרשה או לא ע''ש עכ''ל שם).ר''ל, שם זו בעיא אם ע''י הקנין של המוסרה היא מתגרשת או לא, ואילו כאן בקדושין אף כשאין קנין גמור המועיל בשאר דברים (כמו קרוב לה כו'), כי קדושין לא מטעם קנין בלבד אלא גדר דין. ↩︎

237. לפי רש''י שבכסף קדושין זה דין שהאשה מתקדשת אף אם אין קנין גמור קודם, מובן מדוע אף בקדושי כסף קרוב לה – מקודשת, שהיא מתקדשת מצד הדין ואח''כ זוכה בכסף, קודם הקדושין ואח''כ הקנין. וגם לפי רש''י אינו יכול לחזור בתוך כדי דבור בקדושין ולומר לה החזירי לי המעות, כיון שהיא כבר נתקדשה וממילא זכתה בכסף. ולכן אף חטף סלע מידה וקידשה בו – מקודשת כדלקמן כו'. "משום דאין צריך בקדושין גדר קנין, רק הוא דין". [וכ''כ רבינו בהלכות תרומות כ''ב טור ד': ועיין ברש''י גיטין דף ל''ב ע''ב במה דאמר שם דגבי קידושין לא בטל הכסף ויכול לחזור ולקדשה, ומה ר''ל לומר בזה, דלענין מה יתבטל הכסף? כו' רק י''ל דנפ''מ להא דמבואר בגיטין דף ע''ח דגם בקדושין די בקרוב לה, וא''כ נפ''מ דאם זרק לה הקידושין קרוב לה, וחזרה בה, ואח''כ נתרצית – ואז לא היה קרוב לה – ודי בזה, [והיא מקודשת] - דהקבלה כבר קיבלה משעת הקדושין, וגם הקדושין גרמו להקבלה, דבשאר דברים לא מקרי זה קבלה, לכך מועיל מה שנתרצית אח''כ כו' ע''ש, ע''כ משם]. ↩︎

238. ר''ל, הבעל זרק לה הגט קרוב לה – ואבד הגט, מי משלם שכר הסופר?, ואמר שם שאם האשה מגורשת כיון שזכתה בגט – היא משלמת (אע''פ שבשאר דברים אין זה קנין ולא היתה חייבת. כגון אם זרק הסופר שטר חוב וכדומה קרוב לו – ואבד השטר, פשיטא דאינו משלם לסופר כלום). ואם אינה מגורשת – הבעל משלם שכר הסופר. ↩︎

239. בחדושי הרשב''א שם: אבל שיהא שליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ לא דלגבי גיטין תקנתא דרבנן היא כי היכי דלא ליתי בעל ויערער ופסיל ליה לגיטא, וחומר החמירו עליה בתחלתה כדי להקל עליה בסופה אבל בקדושין לא תקון, כך פרש"י ז"ל. וקשיא לי אדרבה קל הוא שהקלו באשה משום עגונא כדאיתא בריש פירקין, דאלו בשאר שטרות דעלמא תרי בעינן והלכך הדין נותן בקדושין דליבעי תרי, ואיכא למימר דבקידושין אי בעיא לא שקלא להו להנך קדושין וכיון דבדידה תליא מלתא ואיהי שקלה להו מדעתה ואי אתי בעל ומערער נמי מצי מגרש לה למאי ניחוש להו כו'.[לדעת התוס' רק בגט הקלו חכמים שמספיק קיום השליח לחוד, שאומר בפני נכתב ובפני נחתם, אבל בקדושין צריך קיום גמור]. ↩︎

240. ללא קיום או אף ללא עדים הגט כשר, אבל כיון שלא ידוע שנתגרשה, אסורה להנשא ועדין אגידא ביה ואין זה כריתות, לכן הגט פסול. ↩︎

241. וכ''כ רבינו בהלכות גרושין פ''א הי''ג:ובאמת עיקר מה דקי''ל עדי מסירה כרתי הוא ר''ל להגירושין לא להגט, וכן משמע מהרשב''ם שם. רק דגט שלא נוכל להתיר ע''י זה, שוב לא מקרי כריתות ולא הויא גט. ↩︎

242. רק בגרושין צריך קיום, כי כדי להתיר את האשה צריך שנדע שהיא מגורשת ומותרת (אע''פ שהגט כשר אף ללא קיום), ואם אין אנו יודעין שהיא מותרת – הגט בטל, כי אין זה כריתות. אבל בשטר קדושין אין צורך לזה, והשטר כשר לדעת רש''י והרמב''ם אף ללא קיום. ↩︎

243. ובתוס' הרא''ש: [מספקא לר"י] אם קידש בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני אי לא, דלפי מאי דפרישית פסולה מפני הקדמות הזמן, ובקידושין אין לחוש לזמן, מאי נפקא מינה אם אין עליו עדים, כתב ידו חשוב כעדים. ↩︎

244. בעי ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה [שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך, רש''י] מהו? הויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה, אף הוייה בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן, מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה, אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה? בתר דבעיא הדר פשטה: הוייה ליציאה מקשינן, דאמר קרא: ויצאה והיתה.כלומר נכתב לשם אשה אחרת ודאי פסול, רבנו שואל מה הדין בנכתב סתם. (בשעורי ר' דוד שם הקשה על רש''י: וצ"ב אמאי לא פירש כפשוטו, שסתם לא חשב לשמה, וכגון שכתבו רק להתלמד, ולמה הוצרך להא דחשב לשם אחרת עכ''ל. והמרחשת ח''ב סימן כ''ז:... שיש לחקור במאי דאמרינן ריש זבחים דבכותב גט בסתמא פסול משום דהוי שלא לשמה משום דאשה לאו לגירושין קיימא, וע"כ גם סתמא חשוב שלא לשמה, איך הדין בשטר קדושין דלכאורה נראה הסברא פשוטה דקדושין סתמא כשר משום דאשה לקדושין קיימא וע"כ גם בסתמא חשוב לשמה, והיא חקירה עצומה לא ראיתי מי שנתעורר בזה: ונראה קצת ראי' לזה דסתמא כשר ממה שכתב רש"י קדושין שם ד"ה שלא לשמה וז"ל שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך, ע"כ משמע לכאורה דווקא בכה"ג בכותב לשם אשה אחרת פסול אבל בסתם כשר, וכפי שכתבתי משום דאשה לקדושין קיימא כו' ע''כ ע''ש:ויד המלך (פאלומבו) הלכות גירושין פ''א ה''א:והא דלא נקט בסתמא משום דמספק"ל אפילו בנכתב שלא לשמה בפי' דהוי כשר וכ"ש בסתמא ובהכי ניחא מ"ש רש"י שכתבו שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך ונתנו לה דלכאורה ק' דמשמע מדבריו שאם הסופר כתב טופסי שטרו' דמהני ולא מספק"ל אלא בנכתב בפירוש שלא לשמה וזה אינו דהא בזבחים ד"ב יליף דכך הוי בפירוש כמו בסתמא בכולהו פסול אלא דהוי כמ"ש דנקט הבעיא אפי' בכה"ג שנכתב בפירוש שלא לשמה אפ"ה מספקא לן עכ''ל). ↩︎

245. גט צריך שיכתב לשמו ולשמה, ואם כתבו סתם אין הגט בטל אלא פסול, שיש בו ריח הגט ונאסרה על בעלה כהן, כ''ש שטר קדושין שנכתב סתם, שיש בו חשש קדושין, והיא אסורה על כל העולם. ↩︎

246. משמע שלשמה בשטר קדושין הוא מדאורייתא כמו בגט, מההיקש דויצאה והיתה, וכמו בגט – כתבו סתם – פסול – ה''נ בקדושין, כפסק הרמב''ם שאם נכתב סתם – פסול. ↩︎

247. להעיר מתוס' הרא''ש שם: ולי נראה דאינו קשה דכיון דדוד שלח אחריה ונתיחד עמה בעדים אמרינן כי האי גונא הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, עכ''ל. ↩︎

248. אבל יחוד לאחר קדושין מספיק רק גדר דין ביאה, שאם נתייחדה אף שברור לנו שלא נבעלה - דינה כבעולה גמורה, כדלקמן. ↩︎

249. אינו לוקה על סמך החזקה שנשואה כבעולה, אלא רק אם בעל במציאות. ↩︎

250. שהעדים רואים שבעל בפועל, כי לדעתו קנין האישות הוא מציאות ולא דין תורה. ↩︎

251. אם קדושי ביאה היו מציאות של מעשה עצם – לא שייך לעשות תנאי. ואכן מציין רבינו [פר' כי תצא שם] - שהתוספתא (והירושלמי) קדושין פ''ג סוברת שביאה זה מעשה עצם ולכן לא מהני תנאי, וז''ל התוספתא: כל תניי שיש בו מעשה מתחלתו תנאו בטל כיצד כו' הריני בועלך על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב מקודשת, ע''כ. אבל לדידן שהביאה בקדושין היא רק דין וקנין – לכן מהני תנאי לבטל זה, צ''פ כי תצא. ↩︎

252. בסוטה נחלקו תנאים כמה שיעור בביאה, ולא ביארו דין המקדש בביאה כמה זמן הוי שיעור ביאה, שצריך להתייחד בפניהם. ↩︎

253. אם אמר הרי את כו' – היחוד מספיק כי אז הביאה בגדר דין, ואף לא צריך שיעור זמן כי זה דין ולא מציאות, אבל אם לא אמר הרי את, אלא רק התייחדו סתם – צריך זמן שיעור ביאה. ↩︎

254. אולי ט''ס וצ''ל קדושין בביאה. ↩︎

255. ת"ר: כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה - אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון. ↩︎

256. וראה חתם סופר גיטין דף פ''א ע''א: הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, בשלטי גבורים הנ"ל כתב דבשניהם מודים שלא בעל ולא קידש אין חוששים. וצ"ל די"ל כיון דכל עצמו לא חיישינן לקידושין משום לא שביק התירא ועביד איסורא לבעול בעילת זנות, ואיך נחשדנו שאחר שקידשה יכחיש ויתיר אשת איש לעלמא, כנלע"ד סברתו וב"ש תמה עליו וי"ל כנ"ל כו' עכ''ל עיי''ש. וגם נפ''מ אם התיחד עם גרושתו וקידשה אחר, אם התיחדו בביתו - הרי היא ודאי אשת איש ולא חיישינן לקדושי שני, אך אם התיחדו בפונדק וקידשה אחר – י''ל דצריכה גט משניהם. (חת''ס שם). ↩︎

257. קשה על הבה''ג, המצריך כמכחול בשפופרת, והרי ב''ה אומרים שמספיק בעדי יחוד. ↩︎

258. דלפי ר' עקיבא אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו, ואם אנס אותה חייב בקנס, משמע לדעת התוס' אף שנישאת יש לה דין בתולה אם לא נבעלה כדרכה, דלא כתוס' הקודם האומר שנשואין עושין אותה כבעולה לכל דבר. ↩︎

259. וכ''כ רבינו בצפ''ו ש''כ: לא ר''ל מחמת זה [סברא או חזקה כו'] - רק דהתורה אמרה לנו הדין כן, ושוב אין נפ''מ כו', וכן גבי גיורת זונה עיין רש''י יבמות דמ''ב וצ''ז כו'. ↩︎

260. הירושלמי אומר ששפחה היא בחזקת בעולה ואפילו אם היתה משומרת שודאי לא נבעלה – אין לה קנס, כי כך הוא הדין ששפחה היא בעולה. אבל נשואה אין זה דין שהיא בעולה, ואם היא בתולה מן הנשואין – יש לה קנס. להעיר שבפ''א ה''י מהלכות נערה בתולה כותב רבינו דלא כתוס' וז''ל: אך הירושלמי לא ס''ל כן גבי קנס כמבואר שם בפ''א דאם בא על שפחה שנשתחררה והיתה משומרת יש לה קנס. ↩︎

261. הא דאמרינן הן עדי יחוד הן עדי ביאה זה רק במקום שמספיק חלות שם, כמו להחיל עליה שם זונה לאוסרה על כהן, אבל במקום שצריך פעולה של ביאה, כגון המקדש בביאה, או לאוסרה על בעלה, ס''ל לבה''ג שצריך עדות על הביאה ממש. ↩︎

262. אף אין עדים שבעלה, וגם אם בפועל לא בעל – אם היא בביתו זה גופא הוו נישואין. ↩︎

263. במקום שצריך עדות ובירור על הפעולה, כגון סתם המקדש בביאה – עדות מיוחדת פסולה, אך כאן שגירש והתייחד עמה בביתו, הדין הוא שהיא לא מגורשת [שהיחוד עצמו דינו כביאה] - ולכן ס''ד שאף עדות מיוחדת תהא כשרה. ↩︎

264. כי לא התייחד אתה בביתו אלא במקום אחר, הלכך הוי רק ספק קדושין, אבל אם התייחדו בביתו הויא ודאי מקודשת וצריכה גט ודאי. ↩︎

265. השגת הראב"ד: א"א מה שאמרו במס' גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו: המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בה"א אומרים צריכה ממנו גט שני, לאידא מילתא? אמר רבי אלעזר לירושה, כלומר שהוא יורשה, ומה התם בודאי גירשה וספק החזירה יורשה, הכא דודאי אשתו היתה וספק גירשה לא כ"ש. ↩︎

266. בפ''י הי''ח מהלכות גירושין כותב רבינו: ועיין רש''י יבמות דף י''ד ע''ב ד''ה מן הספק. – [מן הספק - קא ס"ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין]. ובד''ה ובספק: [העתקתיו לעיל – שכיב מרע שכתב כו'] - מבואר ג''כ דהוה רק ספק כמש''כ רבנו כאן. אך לפי מה שכתבתי לעיל בפ''א דיש לחלק בין אם נתיחד עמה בביתו דאז הוה מקודשת ודאי ור' זעירא בירושלמי שאמר הרי היא אשת איש לכל דבר, מדבר שהתיחדו בביתו ובין בבית אחר שהרמב''ם כאן ורש''י הנ''ל מדברים באופן שהיחוד היה בפונדק ולכן הוי ספק קדושין וכמ''ש רבנו לעיל פ''א ה''ה. אתי שפיר זה. עכ''ל. ↩︎

267. המקדש בביאה אז הביאה היא גדר פעולה, שללא זה אינה מקודשת, משא''כ ביאה אחר קדושין - הביאה היא גדר דין ולכן אף אם ודאי שלא נבעלה – הויא נשואה ודאי]. [בפי''ח מהלכות איסורי ביאה כותב רבינו:דהנה רבינו פסק לקמן בפי''ט ה''ג דבנשואין בלא ביאה משוי לה חללה ע''ש, וכבר כתבתי בזה, משום דס''ל דזה הוה דין – דנשואין כביאה, אך זה רק לענין דינא, אבל ללקות פסק רבינו לעיל פי''ז ה''ד דאין לוקין והטעם משום דשם בעי שיעשה פעולה, וכל זמן שלא עבר – אינו לוקה, וס''ל דכאן גבי מחזיר גרושתו [משנישאת] וכדומה, לא פסלה עד שבא עליה, ולא נפסלה בנשואין בלבד כו'. כלומר, כהן שקידש ונשא גרושה, אע''פ שלא בא עליה – נתחללה, אבל המחזיר גרושתו משנישאת אינה נפסלת ביחוד, אלא רק אם בא עליה, ע''ש].בחדושי רבינו על הגליון כת''י קדושין ג' ע''א, מבאר רבינו את דברי הגמרא, למעוטי חופה, שאין האשה נקנית בחופה, שזה רק בקטנה שהכניסה אביה לחופה כמ''ש רש''י: למעוטי חופה - שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך, עכ''ל. אבל גדולה המוסרת עצמה לחופה – ודאי דמקודשת משום קדושי ביאה, ואפילו יחוד ללא ביאה – הוא גדר ביאה ממש כו'.אבל אם האב מכניסה לחופה והוא מקפיד שלא יקדש הבעל בביאה אלא רק בחופה – אזי אינה מקודשת כו'.וז''ל רבינו:רש''י ד''ה למעוטי חופה – [שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך].ר''ל דגבי עצמה ... דבאמת סתם יחוד – הוה גדר ביאה ממש, ובפרט לשיטת הרמב''ם דנפסלת ע''י חופה לכהן בגרושה, עיין בהלכות איסורי ביאה ובהלכות נערה בתולה גבי קנס, ובהלכות אישות גבי כתובה מאתים, ועיין כתובות די''א ע''ב ע''ש בזה.א''כ נימא דמקדשה בביאה [ומדוע הגמרא אומרת שאין האשה נקנית בחופה? לכן פירש רש''י שכאן מדובר בקטנה שהכניסה אביה] – רק באב – מקפיד האב רק בחופה, וגבי אב אמרינן דקפיד דוקא, עיין בהך דלקמן דף מ''ח ע''א – [התקדשי לי בשטר - ר"מ אומר: אינה מקודשת, ור' אלעזר אומר: מקודשת, וחכ"א: שמין את הנייר, אם יש בו שוה פרוטה - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת; כו', הכא במאי עסקינן - כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים, ור"מ לטעמיה, דאמר: עדי חתימה כרתי; ור' אלעזר לטעמי', דאמר: עדי מסירה כרתי; ורבנן מספקא להו אי כר"מ אי כרבי אלעזר, הלכך שמין את הנייר, אם יש בו שוה פרוטה - מקודשת ואם לאו - אינה מקודשת כו']. – גבי אם קידשה בשטר היכי דהוה ספק קדושין, אז אמרינן דמ''מ יש בה גדר כסף, אבל ודאי - לא הוה כסף [המקדש בשטר ללא עדי חתימה, שזה ספק קדושין, אז אומרים חכמים שאם בשטר יש שוה פרוטה – הרי היא מקודשת בגדר קדושי כסף, אבל במקום שאין ספק, דהיינו שהשטר כשר, אז היא מתקדשת בשטר עצמו ולא בגדר כסף דהיינו שוויו.ועיין בר''ן בזה פ''א – [דף א' מעמודי הרי''ף: עוד נראה לי שכתבו ללמד למקדש בשטר, ופסול מדין שטר - כגון שנכתב שלא לשמה, שאם הוא שוה פרוטה - מהני מדין כסף, דבקדושי שטר דעתייהו נמי אנייר, והכי מוכח בפרק האיש מקדש (דף מח א) דתניא וחכ"א שמין את הנייר ואכתוב עוד מזה פרק האומר בס"ד, עכ''ל].(וכן כאן, אם היא עצמה נכנסה לחופה – יש בזה גדר קדושי ביאה (כי בספק קדושי שטר אנו שמין את הנייר כנ''ל, וכאן בחופה – תתקדש בביאה), אבל אם הכניסה אביה – שאז אין דעתו על קדושי ביאה (לא אמרינן דעתה על הנייר כנ''ל) – ולכן אינה מקודשת).ועיין מ''ש לקמן דף י' ע''ש בזה [שם כותב רבינו: וכן נפ''מ כגון ביחוד לחודא דקני כמ''ש הרמב''ם ז''ל בהלכות אישות, ועיין כתובות די''א ע''ב, ואף דאין יודעים אם נבעלה, רק מטעם חזקה וזה לא שייך לקנין, דמ''מ [מי?] יודע כו']. ולכן פירש רש''י שהכניסה אביה, דאז אינה מקודשת, אבל היא עצמה שנכנסה לחופה – מקודשת בקדושי ביאה כנ''ל.ועיין בהלכות תרומות דס''ל להרמב''ם דאף בלא קדושין אם כנסה לחופה נפסלה בתרומה אף בלא ביאה כלל ע''ש. חזינן דזה דין דהתורה אמרה דהוה כביאה ממש, ועיין תוס' כתובות דמ''ט ע''א – [יש לומר דהא פשיטא ליה דנשואה שאינה בעולה חשובה כבעולה ואין חילוק כלל דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר, וכי היכי דבעולה פשיטא דלא הדרא למילתא קמייתא לכל דבר ה"נ שאינה בעולה כו'], ע''ש בזה, ע''כ מהגליון שם. וכ''כ רבינו על הגליון קדושין ה' ע''ב, מכת''י:רש''י סוד''ה כסף באישות, חופה – [כסף באישות מיהא לא אשכחן בעלמא בע"כ - ואפ"ה קונה כאן, ואף על כרחה כגון אב מקבל קידושין לבת קטנה, אף אני אביא חופה]. וכמ''ש רש''י לעיל [ג' ע''א למעוטי, דממעטינן דחופה לא קונה] - דזה רק גבי אב שמקדש בתו ע''י שמסרה לחופה, דאל''כ [דאם היא עצמה נכנסה לחופה] - יהיה קדושין בגדר יחוד לביאה דזה גדר חופה. ועמ''ש יבמות דף מ''ד ע''ב ותוס' כתובות דמ''ט ע''א וע''ש במ''ש לעיל לכה''ג האב לא נתרצה רק ע''י ... להפך...ר''ל... ולכך ד... כאן בע''כ דלא מסרה לביאה. [לכך פירש רש''י אב מקבל קדושין לבת קטנה בעל כרחה, ואפ''ה חופה לא קונה, כי ודאי שהאב מקפיד שתהיה רק חופה ולא שיקדש בביאה, כדלעיל]. ↩︎

268. הקשר בין ר''א למה שאומר ר' בא – הדא אמרה כו'. ↩︎

269. כדי שלא יעבור על הלאו, וזה מה שאומר ר' בא, שכה''ג אינו לוקה כי ודאי דעתו על תחילת ביאה כדי שלא יעבור על הלאו לדעת ר''א, ולכן אינו כבא על הבעולה. ↩︎

270. הביא מכמה מקומות חילוק בין עשה ללא תעשה, שרק במקום שיש לאו אז אמרינן שנזהר שלא לעבור, וז''ל שם: גבי דאמר שם הקדיש בעל מום עובר, והקשה שם ומחוור למלקות. ר''ל דא''כ שוב לא הוי הקדש טעות, דרק גבי מלקות אמרינן זה שאם ידע שהוא עובר לא היה מקדיש. כו' ע''ש בהלכה ד'. ↩︎

271. עיין באבני מלואים סימן כ''ח סק''ח שנחלק על המשנה למלך בדין אם צריך לשלם לה גזילתה, או שכיון שהסכימה להתקדש - מחלה על הגזילה. ↩︎

272. כן הקשה בית שמואל סימן כ''ז ס"ק י''ג: צריך לחזור וליטול הכסף - לקמן בה' גיטין מבואר שנתן לה הגט ולא היה נתינה כשר א"צ לחזור וליטול ממנה הגט וליתן לה מחדש אלא אומר לה הרי זה גיטך, אא"כ כשהיתה מגורשת קצת מהנתינה הראשונה - אז צריך ליטול ממנה וליתן לה, אבל אם לא היתה מגורשת כלל מחמת נתינה הראשונה - א"צ ליטול ממנה. וקשה למה צריך כאן ליטול ממנה הקדושין? הלא בנתינה הראשונה לא היתה מקודשת כלל, וכן מבואר לקמן בסי' ל' כמ"ש שם בשם הרשב"א אם לא שמו הקדושין א"צ ליטול ממנה וצ"ע ט"ז: עכ''ל. ↩︎

273. בהלכות מתנות עניים פ''ב ה''ט:ולכך ס"ל לרבינו בפיהמ"ש בפיאה שם דכיון דהוה נתינה בטעות הוה עדיין של גוי ובחיבורו חזר בו, וזה תליא אם מקח טעות אם הוה כמו הלואה או גזל, עיין ב"מ דף ס"ז ע"א גבי פירות ותוס' ב"ק דף קי"ב ע"א גבי ריבית דהיכא דהוה טעות מחמת איסור הוה כמו גזל, וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות פכ"ד... ↩︎

274. מש''כ רש''י "מעות לא בטלו", מבאר רבינו בהלכות תרומות דף מ''ד טור ד' וז''ל:ועיין במ''ש רש''י גיטין ל''ב ע''ב גבי חזרה מקדושין, דכתב דהכסף לא בטיל דיכול לחזור ולקדש ומשמע שם דנשאר שם כסף קדושין עליו, רק דעדיין אינה מקודשת, דאל''כ פשיטא. ודוחק לומר דר''ל דאין צריך ליטול הימנה ולחזור וליתן לה כו' דהא דומיא דגט קאמר, אך י''ל דר''ל כמ''ש רש''י בנזיר די''ז ע''א דלר''ל דאמר דלא חלה עליו נזירות בבית הקברות, מ''מ לכשיצא די בלשון גרוע, כיון שכבר קיבל עליו, והכא נמי גבי הך דקדושי כסף, דדי אם אח''כ יקדש אותה בלשון גרוע. ↩︎

275. החילוק בין בע''ח למקח טעות (וגזלן), שבע''ח מתחייב להחזיר מעות, ואילו במקח טעות ומזיק, צריך להחזיר את אותם מעות, ואם אינם בעין – יחזיר אפילו סובין.בהל' מתנות עניים פ''ב ה''ט:עכ"פ דהיכא דהוה טעות הוה כמו גזל, ובתוס' ב"ק דף מ"ה וב"ב דף צ"ב ע"ב בתוס' וכ"מ בזה ועיין ב"ב דף קמ"ו גבי שבח סבלונות אם חוזר אם זה הוה כמו טעות...[במתנות עניים מ''ה טור א': ... ותוס' ב''מ דכ''ט ע''א דמשמע שם דצריך ליתן דוקא הני מעות, וב''ב צ''ב ע''ב ע''ש בתוס', ובירושלמי ספ''ו דדמאי במה דאמר שם החליף את המטבע – חייב באחריותו... ↩︎

276. דאז הוו מעות מתנה, ואם חוזר בו ורוצה לקדשה צריך ליטול וליתן לה שוב, ואם היה ביטול על ידה דאז צריכה להחזיר לו הכסף, ואם חוזרת בה ורוצה להתקדש לא צריך נתינה אחרת. ↩︎

277. שאם חזר וקידש בהם מדעתה – הוו קדושין, כי שם היא חזרה בה.(מכאן, במקח טעות אין המוכר קונה את המעות וצריך להחזירן, א''כ מדוע בתוספתא דלעיל, שאמר התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב, צריך ליטלו ממנה ולהחזיר וליתן, הרי זה מקח טעות והיא לא קנתה אותו כלל, "וכלשון רש''י לעיל "המעות לא בטלו, שאם חזר וקידשה בהם מדעתה – מקודשת", משמע דלא צריך ליטול ממנה. וכן הקשה הב''ש) – ↩︎

278. הסובר שאם הטעה לשבח – מקודשת, ומשום כך צריך ליטול הכסף ולקדשה שוב, אבל אם היה מקח טעות לגמרי, כגון התקדשי לי בדינר של זהב ונמצא של כסף - הכסף שבידה הוא שלו, ולא צריך ליטלו אלא אם מתרצית להתקדש בו - מקודשת. ↩︎

279. מוכח מהתוס' שדוקא בדבר הידוע לכל כמו הדין שאין קדושין תופסין באחותו, אז הוו מעות מתנה אבל בהטעה לשבח שאין כל אדם יודע שאינה מקודשת שהרי לר''ש היא כן מקודשת, לא אמרינן שהמעות מתנה. ↩︎

280. אלא זו נתינה אחרת לשם קדושין – ומקודשת. ↩︎

281. מעות בעין דינם כמו כלי, שאמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - פטור. מאי טעמא - בדמים קננהו. אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל – לא. - שאם הכלי בעין חייב להחזירו, והגמרא מקשה עליו ממעות בעין, משמע שגם לגבי מעות אומרים שהם בעין. ↩︎

282. ובנסכא ודאי שיש הבדל, שאם היא בעין חייב להחזירה, ואם השליכה בנהר – פטור, מפני שמתחייב בנפשו, אבל מעות י''ל כמ''ש רבינו שאינם נקראים בעין (כיון שדרכם להתחלף, כנ''ל בירושלמי, ולכן אף אם הם בעין פטור מלהחזירם). בקונטרס השלמה השמטה ד' כותב רבנו:למ"ש בהך דרב ור"י אם הנגזל יכול להקדישו. וזה ר"ל הך דקדושין דף נ"ב מי אמר רב כו' ע"ש בתוס' ור"ל דע"ש ברש"י בע"ב ד"ה בדשדיך דכתב שם דאחילתי' והנה בירוש' קדושין פ"ב ה"א פליגי שם אם חטף סלע מידה דמקודשת אם קיים גם חזרת הגזל או לא, וע"ש דמחלק בין כלי לסלע דסלע דרכו להתחלף [חטף כלי מידה וקידשה בו – אינה מקודשת כי רק השיב את הגזלה, אבל חטף מטבע מידה וקידשה בו – מקודשת, משום שסלע דרכו להתחלף, כי חיוב החזרת הגזל במטבע אינו על מטבע זו שגזל דוקא, אלא הוא חייב מטבע, ולכן היא מקודשת לכ''ע, והמחלוקת בירושלמי אם צריך לתת לה סלע אחר להשיב מה שגזל, או שיצא ידי השבה ג''כ ע''י הסלע שקידשה בו],.בחדושי רבינו על הגליון כת''י , (קדושין י''ג) - קידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה – מקודשת.עיין לקמן דנ''ב ע''ב אך מ''מ במה קנה שיהיה הדבר שלו? וגם הא הוה כמו קני ע''מ להקנות. [היא מחלה לו הסלע כדי שיקנהו לה, דלא קנה].וצ''ל נ''מ בין כלי לסלע, דגבי סלע אף בגזל - מ''מ הדבר שלו [כדלעיל, שמטבע אין זה עצם, ויכול ליתן מטבע אחרת] - רק דחייב לשלם, משא''כ בכלי דזה גופא אינו שלו, וצריך קנין חדש, ולא מהני קנין הגזל כנ''ל. ע''כ משם].אך גמ' דילן שם דף י"ג לא ס"ל כן. – קידשה בגזל ובחמס ובגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה – מקודשת, התם בדשדיך כו'. הרי שאין הבדל בין כלי לסלע שאף בכלי שגזל ממנה מקודשת. ושם מבאר רבינו מדוע בכלי מקודשת הרי זה שלה והוא חייב להחזירו, א''כ מה נתן לה?, ומבאר שהנתינה היא לעשות מהכלי חלות של כסף קדושין, כמו שמבאר הגמרא גיטין דף כ' שהאשה כותבת גיטה ונותנת לו, והבעל עושה את זה שיהיה גט, ע''ש. והטעם דתליא במ"ש במ"א אם גם במטבע צריך להחזיר רק זה המטבע שגזל, עי' תוס' ב"מ דף כ"ט ע"א וב"ב דף צ"ב ע"ב. וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות. ועי' סנהדרין דף ע"ב גבי הגונב כיס לכאורה מוכח דגם גבי מטבע צריך להחזיר דוקא הני, אך בשבת דף צ"א מוקי לה בנסכא, והנה לר"י י"ל דאף אם האשה נתרצית להקנות לו המטבע מ"מ לא מהני, דהנגזל אינו יכול להקנותו שיהי' שלו לגמרי, אך רב לא ס"ל כן ולזה אמר ר"י מי אמר רב כוותי, אך טעמי' דרב משום דאמרינן דלא נתרצית כלל וא"ש:כלומר, רב אמר קידשה בגזל אינה מקודשת, ור' יוחנן אמר (קידושין דנ''ב ע''א) גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו, וממילא גם כאן קידשה בגזל אינה מקודשת, מאי בינייהו? מפרש רבינו, שלדעת ר' יוחנן אפילו אם האשה תקנה לו את המטבע שגזל מידה – אינה מקודשת כי כעת הסלע אינו ברשותה וכשם שאינה יכולה להקדיש – אינה יכולה להקנותה לו. אבל רב סובר שאם תקנה לו הסלע – מקודשת, וכאן שאמר אינה מקודשת מדובר שאיננה מקנה לו.ובשו''ת צפ''ו סי' קס''ה כותב רבינו:ובירושלמי שם פ''ב מחלק בין סלע לכלי, משום דסלע אין שייך לומר זה הסלע שלה, דמטבע י''ל שמא החליף, ר''ל אף דלא החליף, מ''מ אין זה עצם, ויכול ליתן מטבע אחרת, ועיין בכתובות דצ''ג ע''ב גבי זוזי חדתא, דשם מטבע אחת הוא, ועיין שבועות דף מ' ע''ש וכ''מ בזה. אבל כלי לא שייך זה, אך גמרא דילן לא ס''ל כן... ↩︎

283. משמע שיש הבדל אם החליף את המטבע שאז הוא חייב באחריותו, או שהוא עדיין בעין. ↩︎

284. מכאן, שמטבע אף שהוא בעין אמרינן שדרכו להשתנות, והוי כמו שאינו בעין. ↩︎

285. [בצ''פ על הגליון כת''י קדושין ו': כותב רבינו: הילך מנה...אינה מקודשת. ובאמת נ''מ אם יכול המקבל להחליף את המטבע, וכ''כ בזה בחיבורי. ועיין שבועות דף מ' ורש''י כתובות דף צ''ג ע''ב ובירושלמי כאן פ''ב סלע דרכו להתחלף ועיין בתוס' ב''מ דכ''ט ע''א וב''ב דצ''ב ע''ב הני זוזי וע''ש דנ''ז ע''א בתוס' ומ''ש ברמב''ם כאן. ↩︎

286. וז''ל הרשב''א בקדושין מ''ג: וכן אמר מורי נר"ו דאע"ג דלא בעינן בקידושין אתם עדי, היכא דליכא פסולים באותו מעמד, מ''מ צריך שיהו עדים שם, ולאפוקי הטמין לה עדים אחורי הגדר, חדא דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות, אלא בדבר שצריך עדות משום שקרא. ועוד דהא מצי למימר ליה לא שתקתי בשעת קידושין אלא בשביל שלא היו שם עדים וכסבורה שלא הועילו מעשיך והוה ליה כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקידושיו, כו'.הרי שגם הרשב''א ס''ל שעדי קדושין הם העושים את הקדושין ובלעדם אין כלום, מ''מ הה''מ הביא רק את הטעם השני שהביא הרשב''א שהעדים שראו מאחורי הגדר, לא ראו כלום, דאמרינן דגם המקדש והמתקדשת ידעו שללא עדים אין הקדושין כלום, והם סתם התכוונו לשחוק בעלמא ולא לשם קדושין כלל. ↩︎

287. כלומר, המקדש בעד אחד וכן כל קדושין שאין לנו עדים עליהם, אינם קדושין ואפילו שניהם אומרים שהיו קדושין לפני עדים אין חוששין לדבריהם. (בהערות שם). ↩︎

288. ולפי פירוש זה מתורצות כמה קושיות, וביניהן קושית הרשב''א, אם חב לאחריני פירושו שאוסר אותה על הקרובים, הרי היא רוצה להנשא דוקא לו ובידה להנשא לו כו' ומה שייך חב לאחריני?, ולדברי רבינו שחב לאחריני פירושו חיוב מיתה לאחרים – אתי שפיר . עיין בדברי הרמב''ן שם: הא דאמרינן התם לא חייבה לאחריני הכא קא חייבה לאחריני. קשיא לי ואי חב לאחרים כי מודיא נמי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לא להימנה, דכל שחב לאחרים בין שהודה בפני אחרים בין שהודה בינו לבין עצמו אינו נאמן, וי"ל דהתם חוששת לעצמה שמא יבואו ויעידו הלכך אפי' מתו פלוני ופלוני אסורה לעולם, אבל שלא בעדים לא חיילי כלל, אי נמי כיון שהמעשה מתחלתו חוב הוא ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים, אין הקדושין חלין, שלא קראה תורה קיחה אלא זו שהיא בכל דיני אישות להחמיר ולהקל, הלכך מותרת לכל אדם, אבל בפני פלוני ופלוני כיון שחלו הקדושין חוששת לאיסור שיודעת על עצמה כו', עכ''ל. ↩︎

289. מה''ת הלכות יסודי התורה פ''ט ה''ג:אבל אביה למיתה לא מהימן אף אם אמר שקידשה לפלוני והגדר דאביה נאמן רק במה שאמר שקידשה וממילא נעשית א"א דהוא אין לו כח לקדשה רק עד בגרות והגדר א"א נגמר בה לעולם וזה דין לא נאמנות אבל היא שייך בה גדר א"א דהיא יכולה להתקדש לעולם ולכך אם אמרה אשת פלוני או נתקדשה לפלוני היא חייבת מיתה ועמ"ש הרא"ה ז"ל הובא בר"ן פ"ב דכתובות על דף כ"ב ע"ב בזה. ↩︎

290. שאם שניהם מודים שקידשה בפני עדים נאמר שתהיה נאמנת, ואף אם לא הוחזקה א''א שלשים יום, מ''מ לא יתפסו בה קדושי אחר, ואמר משום חב לאחריני שמחייב אחרים מיתה עליה, לכן אינם נאמנים ויתפסו בה קידושי שני אא''כ הוחזקו ל' יום שהם בעל ואשה. ↩︎

291. צ''פ גירושין פ''א הכ''ד, ועי' צ''פ (כללי התורה והמצוות קידושין אות מ''ח). שהוכיח "מתוס' גיטין ד' ע''א ד''ה דקי''ל, דאין עדי קידושין פועלים בעצם הדבר". שכתבו התוס', שבקידושין לא מהני הודאת בעל דין, משום דחב לאחריני שאוסר אותה על הקרובים. משמע דאי לאו הכי היו קדושין אף ללא עדים, א''כ מוכח שאין העדים פועלים עצם הקידושין. ע''כ. ↩︎

292. שלא יתפסו קדושי אחר, ולחייב את בועלה מיתה, אבל בודאי אסורה לאחר כמ''ש רבינו בצפ''ד סי נ''ז. ↩︎

293. על עצמו אדם נאמן בגדר עצם, אבל אינו נאמן לומר שהיו שם עדים. ↩︎

294. בכ''מ בש''ס כגון קדושין ס''ב : גר צריך שלשה, מ"ט? משפט כתיב ביה כדין, מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא. ↩︎

295. אם נאמר שהודאת בע''ד זה לא חיוב חדש שהוא מחייב את עצמו (ראה קצות החשן סי' ל''ד). אלא בירור גמור שאנו מאמינים לו שהוא חייב, זה רק בדבר התלוי בו עצמו. ↩︎

296. בלקוטי שיחות לאדמו''ר מליובאויטש חלק ל' עמ' 942 בהערה: "מכיון שקדושין הוי חב לאחריני לכן צריך שהקדושין גופא ייעשו באופן השייך וקיים גם (לאחריני) – לעלמא, וזה רק כאשר ישנם עדים בשעת מעשה הקדושין ולכן הם עדי קיום". ↩︎

297. עי' בספרי צ''פ המבואר הוצאת מכון ירושלים. ↩︎

298. מתני'. בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו - הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת, רבי יוסי אומר: אפילו יש שם כ"ג - אינו נשחט אלא על פי מומחה. ↩︎

299. בא''י צריך כוונה וב''ד שיראוהו טובל לשם גרות, וזה אסור בשבת כי הוא לא מיחזי כמיקר, משא''כ בחו''ל שלא צריך כוונה אלא רק פעולת טבילה.רבינו מבאר כאן, כמו שבכור בעל מום, אע''פ שהמום גלוי כגון שנסמית עינו ונקטעה רגלו – אינו נשחט אלא על פי מומחה (המשנה בכורות ל''ו), כיון שצריך פעולה ופסק דין להתיר אותו.כמו כן גר בא''י, כיון שכשמתגייר חייב בקרבן וכן אח''כ חייב בקרבנות כישראל, דינו כמו בכור וקדשים – שצריך לפסוק שהוא גר, וזה צריך דוקא ע''פ ב''ד ולא מהני ידיעה שאנו יודעים שטבל כו'. (וכן כותב רבינו בהלכות אס''ב פי''ג ה''ד, שגר שנתגייר אינו נעשה ככשרי ישראל עד שיקריב קרבן : ס''ל לרבינו דרק לקדשים לא מיקרי עדיין ישראל גמור, אבל לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר כו').אבל בחו''ל, אם קיבל מצוות וגירות בפני ב''ד, אף אם טבל בינו לבין עצמו – אם ראוהו מבחוץ – הוא גר, כי הידיעה מספיקה. ואף אם טבל בלא כוונת גירות – כשר, כלשון רבינו לקמן: דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר, מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה כו'. ועיין ב''ב דקמ''ג ע''ב בתוד''ה ואם אמר, דבעי דוקא ב''ד, ומ''מ רב ספרא כיון דגברא רבא הוה – כמו שאמר בפני ב''ד, כו', כיון דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים, אף דהוי גדר פעולה לא גדר בירור. (צ''פ אס''ב פי''ג ה''ט). (בחו''ל) כי אין בטבילתו דין של פעולה ותיקון. ↩︎

300. רק ר' עקיבא הכשיר אם שני עדים רואין מבחוץ שחלץ לה, אבל לדידן ההלכה כת''ק במשנה שם: חלצה בשנים או בשלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול - חליצתה פסולה כו'.במה''ת דף נ' ע''ג כותב רבנו: וכה''ג י''ל בהך דיבמות דף ק''ה ע''ב דמבואר שם דאף למ''ד דעצם החליצה פועלת גם בינו לבינה, מ''מ על בירור הדבר צריך עדים. ↩︎

301. ר' יוחנן בדף מ''ו שלומד שצריך ג' ממשפט אחד - הוא בשביל קבלת המצוות [וזה צ''ל בפני ב''ד]. ↩︎

302. לזה צריך בפני שלשה ולא מהני רואין אותו מבחוץ. כלומר, קבלת גירות, דהיינו לעשותו שיהיה גר צריך ב''ד, ולפסוק שהוא עבר את תהליך הגרות מספיק עדים, ואף אם ראוהו מבחוץ. ↩︎

303. אי אפשר לגייר קטן משום שצריך קבלת מצוות, וקטן אינו בר הכי. וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות מילה ה''ב:... ותוס' סנהדרין דס''ח ע''ב בסוף הדיבור דמחמת קבלת המצוות ע''ש ועיין מש''כ בעה''ג הלכות מילה – חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותם מפני שאין כשרים להתנות עליהם כו' ר''ל קבלת המצוות כו'. ↩︎

304. שצריך להתנות בפני ב''ד: ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלים - השביחו לעצמן.בהלכות ערכין ל''ו טור ג' כותב רבינו: ועיין ב''ק דע''א ע''ב דאמר שם גבי אחד מן האחין דהוה כמו מודה בקנס ע''ש, אף דהא בעי דוקא בפני ב''ד, וע''כ צריך לומר כיון דלעצמו הוא – הוה כמו הודאה בב''ד, ואנן ידעינן כו'. ↩︎

305. הובא לעיל: דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר, מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה כו'. ועיין ב''ב דקמ''ג ע''ב בתוד''ה ואם אמר, דבעי דוקא ב''ד, ומ''מ רב ספרא כיון דגברא רבא הוה – כמו שאמר בפני ב''ד, כו', כיון דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים, אף דהוי גדר פעולה לא גדר בירור. וע''ש דע''א ע''ב דאמר שם כיון שמת אביו – כמו שהודה כו', אף דבעי דוקא ב''ד הודאה בקנס – מ''מ אומדנא הוה כמו זה (צ''פ אס''ב פי''ג ה''ט, ע''כ משם). ↩︎

306. משמע דאי לאו טעמא דחב לאחריני היו קדושין אם שניהם מודים, אף ללא עדים, שאין העדים פועלים את עצם הקידושין. ↩︎

307. מש''כ התוס' שאם יש הודאת בע''ד סומכין על השטר, אף ללא עדים, אין זה בירור שאכן חייב לו אלא הודאתו פועלת חיוב חדש, ואין מאמינים לערכאות או לשטר ללא עדים. וכ''כ בהל' נערה בתולה פ''א ה''א:... והטעם משום דס"ל דמן ההודאה אין ראיה שהיה המעשה רק דגבי ממון מ"מ נתחייב בהודאה כמו הך דב"ב ד' קמ"ט וזהו המחלוקת דשם ד' ל"ג בהך דרב אידי בר אבין דר"ח ס"ל דא"צ לשלם הפירות של קודם ההודאה משום דס"ל דזה הוה רק חיוב חדש ורק מכאן ולהבא ... ובזה ג"כ כוונת הגמ' דב"מ דף ג' ע"ב דאמר שם דהודאה לא מחייב ומקשה שם והא הודאת בעל דין כו', ומתרץ שם קנס. וזה ר"ל הס"ד דהודאה לא מברר שהדבר היה כך, רק שמחייב עצמו, והקשה דהא קימ"ל כמו העדים ר"ל גדר בירור, ותירץ קנס. דר"ל דהנה זה פלוגתא בב"ק בכ"מ אם מודה בקנס דפטור אם משום דהוה פטור, או משום דאינו יכול להתחייב על ידי זה ... וא"כ למ"ד דרק דאין ב"ד יכולין לחייבו הטעם הוא דהודאה לא הוה בירור רק חיוב, והתורה לא חייבה קנס וחבלות רק אם נעשה הפעולה ועל ידי הודאתו לא נתברר הפעולה... ↩︎

308. – איסור היה משקר ואעפ''כ הודאתו מקנה, הרי שאין זה בירור אלא חיוב חדש. ↩︎

309. אם הודאת בע''ד היתה בירור שהוא אומר אמת, ז''א שהעדים עדי שקר הם ופסולים כמו שפירש הקונטרס, אבל מהתוס' משמע דס''ל שרק מאמינים לו לגבי עצמו, ואין זה בירור אלא מטעם שמחייב עצמו כנ''ל. ↩︎

310. בשו''ת החדשות ד' סי' פ''ה: ...ותוס' כתובות דף ק''ב גבי חייב אני לך מנה בשטר דמחייב עצמו בזה לשיטת ר''ת וה''ה קנין ורק בגדר אודיתא מכאן ולהבא ולא למפרע. ↩︎

311. ז''ל רבנו הלכות א''ב שם: – דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר, מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה כו'.[זה שרואים שהיא נוהגת בדרכי ישראל, אין זו רק ראיה והוכחה שהיא נתגיירה, אלא עצם ההנהגה שלה היא גופא עדות שהיא גיורת. ע''כ].וכ''כ רבינו בב''ק ק''י סוף ע''ב: דחזקה הוה עצם חלות, וכן בגירות לשיטת הרמב''ם ז''ל, וכן בשחרור, וכן בקנין קרקע [הלכות מכירה פ''א הט''ז: וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח – קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה קנין גמור ונעשו פירותיה שלו]. ועמ''ש יבמות דף ק''ז ע''א גבי אין תנאי בנשואין ע''ש עכ''ל. (כביאור רבינו בכ''מ שהוחזקו איש ואשה, זה עצם הנשואין, ואף אם התנו בשעת נשואין תנאי – היא אשת איש). ↩︎

312. כיון שאנו רואים עד חתום בשטר, והשטר ביד המלוה, זה כמו שעדי החתימה מעידין על המסירה, שהשטר נמסר מיד הלווה למלוה, וכ''כ רבינו בהלכות גירושין פ''ז ה''ב שהרי''ף פוסק כר' אלעזר שעדי מסירה כרתי. מ''מ אם הגט יוצא מתחת ידה, עדי החתימה עצמם הוו כעדי מסירה. וכ''כ רבינו בהלכות ערכין דף נ' טור ד': ותוס' ב''ב דקס''ה ע''א, דעדי חתימה כשהם ביד המקבל – הוי כמו עדי מסירה, ע''כ. וז''ל בצפ''ד סי' מ''ח: וכן שליח של הגט צריך עדים, רק אם יש עדי חתימה על הגט – הוו הן גופא עדים שזה שליח וכמ''ש התוס' ב''ב דקס''ה ע''א כו'. ↩︎

313. הרי שעד אחד לאו כלום הוא, ואיך אמר רב פפא חוששין לקדושיו. ודוחק לומר דמיירי במכחישין, שאחד אומר בבקר ולא בערב והשני אומר להיפך, שאז שניהם הוו כמאן דליתנהו ובודאי שאינה מקודשת, אלא אף באינם מכחישין אין מקבלין אותם כי זו עדות מיוחדת ופסולה, כי עד אחד אינו כלום. ↩︎

314. הדין הוא שאנו אומרים הן עדי יחוד הן עדי ביאה, אבל אין זה בירור שהיתה ביאה. וכ''כ רבינו על הגליון קדושין דף ב': דבאמת סתם יחוד הוה גדר ביאה ממש, ובפרט לשיטת הרמב''ם דנפסלת ע''י חופה לכהן בגרושה כו' דס''ל להרמב''ם ז''ל דאף בלא קדושין אם כנסה לחופה – נפסלה בתרומה אף בלא ביאה כלל ע''ש, חזינן דזה דין דהתורה אמרה דהוה כביאה ממש כו'. ↩︎

315. ר''ל, התוספתא מדברת רק בעד אחד על היחוד, הלכך אינו כלום, אבל רב פפא מדבר בעד אחד שראה את הקדושין, שראה דבר ברור, כגון שמעיד שקידש אותה בכסף או בשטר או בביאה ומעיד שראה את הביאה, לכן אם שניהם מודים ס''ל דהוו קדושין. ↩︎

316. ר''ל העד שעומד תחת החופה ליד החתן והכלה כו', אע''פ שלא ראה נתינת הטבעת – האשה מקודשת והעד יכול להעיד כאילו ראה גוף המעשה, כי ראה דבר המוכיח שנתקדשה, אבל אם רק ראה יחוד, אין כאן שום ראיה על דבר המוכיח, כי גם בשני עדים אין כאן דבר המוכיח אלא כך הוא הדין, כנ''ל. וכן פסק למעשה החת''ס אבן העזר סי' ק', שאף אם לא ראו העדים מסירת הטבעת – מקודשת, וז''ל: א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בנידון שלפנינו שהכניסה לחופה והי' שם רבנים מסדר קידושין ומברכים, ויצאו מהחופה בחזקת נשואה ועדיין הוא כן בלי פקפוק וערעור, פשיטא אנן סהדי וכלנו עידי מסירת הקידושין מיד החתן ליד הכלה ובאמירה הגונה עפ"י רב המסדר הבקי בדינים וטיב קידושין פשוט יותר מביעא בכותחא דאין צריך לקדש שנית, ע''כ. ע''ש. וא''כ עדי יחוד ראו רק דבר המוכיח "נתייחדה עמו בשחרית" כו', לכן אם מכחישין אותו – אינו כלום, אבל אם ראה את עצם הקדושין ושניהם מודים – אולי הוו קדושין, כבקדושין ס''ה. ↩︎

317. אע''פ שיש שני עדים שנסתרה לא אמרינן הן עדי יחוד הן עדי ביאה, משום שהלכה זו היא רק דין ולא בירור, כיון שלא ראה הביאה בעצם, והלכה זו נאמרת רק כשיש שני עדים כאחד - "שהדבר נגמר על פיהם". אבל בעד אחד – לא.רק לגבי מחזיר גרושתו אומר רבינו שלדעת הרמב''ם מספיק יחוד בעלמא, והיא בחזקת נשואה ואפשר שאף בעדות מיוחדת דינא הכי. ↩︎

318. מפרש רבינו בהלכות תרומות דכ''ב טור א': וכן ס''ל להתוס' בגיטין דל''ג דביטול הגט דצריך עדים, הוא עדי עצם ולא עדי בירור, דאין דבר שבערוה כו'. עכ''ל שם לעניננו. וז''ל רבינו בהשלמה דף כ''ד טור ד': וכן מחילת הקינוי צריך דוקא עדים, לא בגדר בירור רק בגדר פעולה, וכמו גבי ביטול הגט לשיטת התוס' גיטין ל''ב ול''ג, כו' ע''ש.וכ''כ רבינו שם בדכ''ו טור א' וז''ל: ועיין תוס' גיטין דל''ג גבי ביטול הגט, דהוי ג''כ דבר שבערוה, אך שם י''ל לא מחמת דלא מהימן, רק מחמת דלא מהני בלא עדים. [כלומר כשהבעל מבטל את שליח הגט צריך שני עדים כי כך הוא הדין, ולא משום שלא נאמן ללא עדים כו' ע''ש]. ↩︎

319. . מכאן שעדי קדושין הם עדי עצם ולא עדי בירור כו']. המאירי קדושין י''ב וז''ל: אע"פ שבעל מנת שאני צדיק ונמצא רשע אמרו שמקודשת שמא הרהר תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו, כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה בלבו ואע"פ שלא ידעו העדים אם הרהר תשובה ואין אומרים שתהא כמקדש בלא עדים בזו כיון שאמר על מנת שאני צדיק ודאי הרהר לעשות תשובה כו'. במכתבי תורה סי' רל''ב כותב ר' מרדכי קאלינא הי''ד:על מש''כ רבינו דלמ''ד עדי חתימה כרתי, גם בכסף קדושין צריך עדים שיחול על הכסף שם כסף קדושין, נ''מ במ''ש גדולי המחברים בהא דשמא ש''פ במדי, דגם דאינו ידוע לעדי קדושין שש''פ במדי, כיון דאם שוה שם פרוטה יש במדי עדים, חשוב מקדש בעדים ע''י צירוף. והא דכתב הר''ן ז''ל גבי לדידי שוה לי דרק אם דרכה להתייקר והעדים יודעים שדרכה להתייקר, דאל''כ הו''ל מקדש בלא עדים, אין ר''ל דוקא בעדי קדושין עצמם שידעו זה, ואם נימא דצריך עדים לחול על הכסף שם קדושין, נראה דעדי קדושין עצמם צריכים לידע שכסף זה ראוי לקדושיה. ↩︎

320. אם הבגרות היתה גדר נקודה, אזי לא היתה יוצאת מרשות אב והיתה מקבלת מזונות, אבל כיון שבגרות הוא דבר הנמשך, כשמת האב היא מקבלת וכשמתבגרת היא שוב חוזרת ומתבגרת ויוצאת מרשותו לגמרי. ↩︎

321. ע''כ כתבתי בהוצאה ראשונה של ספרי, מוסד הרב קוק. ועכשו מצאתי שכ''כ רבינו בשו''ת החדשות ב' עמ' שצ''ו: הנה כן פירש הרמב''ם בפה''מ ע''ש, ועיין בירושלמי [ה''י אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים, וכר' יודה שלש. ורבינו בכתי''ק על הגליון כתב: ר''ל דר''י ס''ל דקטנה אף אחר נישואין היא ברשות אביה, ועיין כתובות דף מ''ג ע''ב ותוס' קדושין דף י' וירושלמי פ''ו דגיטין ע''ש. העתקתי מההערות שם]. ועיין בבלי כתובות דף נ''ג ע''ב, אך רק כמ''ש ועיין בתוס' קדושין דף י' ע''א ע''ש. ↩︎

322. הכתובה נכתבת לפני הנשואין כשהיא עדיין ברשות אביה, לכן אם נתגרשה בקטנותה הכתובה שלו. ↩︎

323. שלדעת חכמים אם נתגרשה או נתאלמנה וחזרה לבית אביה – יש לה מזונות מן האחים, משמע שלא יצאה מרשות אביה. (ולכן פירש רש''י שכאן מדובר שנתאלמנה בקטנותה מן האירוסין, שלא יצאה מרשות אביה ולכן יש לה מזונות, אבל אם נישאת – יצאה מרשות אביה ואין לה מזונות, אבל) - מפשט הגמרא משמע שאף מן הנשואין לא יצאה מרשות אביה ואם היא קטנה שחזרה לבית אביה – יש לה מזונות, כמו שפירש ר''ת. ↩︎

324. ועל קושית התוס' על ר''ת, הסובר שאפילו אם נישאת ונתאלמנה – חוזרת לבית אביה ויש לה מזונות (וכן פוסק הרמב''ם, והרי מפורש בכמה מקומות שמשנישאת יצאה מרשות אביה) - מבאר רבינו במהדורא תניינא ל''ה טור ג':בד''ה אלמנה, לשיטת ר''ת דרק אם נתאלמנה מן הנישואין כל זמן שאביה חי, ואח''כ מת אביה – יש לה מזונות, אף שיצאה מרשות האב, מ''מ אז לא הוי החיוב כלל, דעדיין היה האב קיים, כו' ע''כ. והוסיף עוד לבאר שם דף נ''ז טור ד' כדלעיל בביאור ההלכה. ↩︎

325. וכ''כ הריטב''א בקדושין י''ט: יש מפרשים דלעולם מדין ידה ואע"ג דקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה, מכל מקום כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה והוא מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה הרי ידה כידו דומה קצת להרשאה דעלמא עכ''ל.אלא שאינו מסכים עם חידוש רבינו שיכולה לקבל קדושיה גם אחר מיתת האב וז''ל: ועוד דאם כן אפילו לאחר מיתת האב מקבלת קידושיה כשאמר לה מחיים צאי וקבלי קדושיך דומיא דייעוד דאיתיה אפילו לאחר מיתת האב, וזה אין הדעת סובלתו ולא אמרה אדם מעולם ובהרשאה כיוצא בזו כשמת המרשה בטלה הרשאתו. ↩︎

326. בגמרא שלנו הגירסא בשניהם – קטנה, משא''כ הבה''ג מחלק בין קטנה לנערה, (שבנערה אם יתרצה האב – מקודשת, ובקטנה – לא). וכתב הר''ן קדושין דף י''ח ע''ב שגם רב אחאי גאון גרס נערה כבה''ג, ועי' תוס' רי''ד קדושין מ''ד ע''ב. ↩︎

327. רשב''ל מודה רק בנשואין שאיננה יכולה להשיא את עצמה ולהפקיע מעשה ידיה מאביה, אבל בקדושין ס''ל דגם קטנה יכולה לקדש עצמה. ↩︎

328. שנוספה לארוס זכות בה, אבל אינה מפקיעה כלום מרשות אביה ולכן יכולה לקדש עצמה. ↩︎

329. כלומר, האב יכול להפר כל נדרי בתו ולא רק נדרי עינוי נפש כו', א''כ מה הדין אם נערה מאורסה נדרה נדר שאין בו עינוי נפש, שהארוס לא יכול לבטלו, האם האב לבדו יכול לבטלו? אם נאמר שהארוס לא גרע כלום מזכות האב בבתו – יכול האב להפר, אך אם נאמר שנגרע כח האב בגלל שנתארסה – אין האב יכול להפר.בהלכות נערה בתולה פ''ב הט''ז כותב רבינו:אך באמת זה תליא אם מה שצריך גבי הפרת נדרים גם ארוס, לא משום דגרע כח האב, רק משום דנולד לה עוד כח, לכך צריך גם הארוס. ועיין בנדרים דף ע' גבי מת הבעל נתרוקן רשות לאב, ושם דע''א ע''ב בהך מחלוקת דב''ש וב''ה, ונ''מ לשיטת רבינו גבי נדרים שאין בהם עינוי נפש, אם נתארסה – אם האב לחודא מצי מיפר, דהבעל אין לו רשות בנדרים רק של עינוי נפש, וכ''כ בזה ועיין בר''ן שם דע''ה ע''א ובדברי רבינו בהלכות נדרים כו'. במהד''ת דף פ''ג טור ד' כותב רבינו וז''ל:וכן הרי מצינו גבי ארוס דצריך הפרת שניהם האב והארוס, וכבר כתבתי בזה, אם צריך הפרת הארוס, או שלא יעכב, ונ''מ היכא דהארוס אינו יכול להפר, עי' בר''ן נדרים דע''ה ובדברי רבינו בהלכות נדרים פי''א הכ''ד דמהני הפרת האב לבדו, ובירושלמי הוי זה בעיא בפ''י דנדרים גבי היכא שיעדה לקטן ע''ש...בהלכות גרושין פ''ו סה''ט כותב רבינו: ובאמת הפירוש שם דיעוד אינו עושה אלא אירוסין, ומיבעי דכיון דאין הארוס יכול להפר - אם האב לחודיה מצי מיפר. דרק אם יש ארוס אז אין האב מיפר [לבדו, אלא יחד עם הארוס. אבל כאן שיש ארוס אלא שהוא קטן ואינו יכול להפר, מיבעי לירושלמי האם האב לבדו יכול להפר]. ועיין בר''ן נדרים דף ע''ה [לעיל], ובמש''כ בזה בהלכות נדרים. ז''ל רבנו בפי''א ה''ח: וזהו כוונת הירושלמי גבי יעוד אם מיעדה לקטן אם נימא דיעוד אירוסין עושה, אם אז די באב לחודא כיון דהארוס הוא קטן ואינו יכול להפר, והוי כמו שלא זכה כלל, וכן ר''ל שם גבי שומרת יבם וגבי קדושי מאה וגבי חרש עיי''ש... ↩︎

330. ר''י ס''ל אירוסין גורעין כח הרב ולכן קידשה עצמה אינה מקודשת, ור''ל ס''ל דאינה גורעת שמעשה ידיה של אביה ולא הפסידתו כלום. אלא רק נוספה לאחר זכות בה כדלעיל. ↩︎

331. לדעת ר' יוסי ב''ר יהודה, שהמתקדשת אינה גורעת מכח האדון, אלא רק נוספת עליה רשות אחר, לכן מקודשת לשני, ולדעת חכמים אם רוצה לייעד – מייעד, כיון דקדושין הם גריעת כח האדון, ואין בידה או ביד אביה לגרוע כוחו. וכן לגבי יבום, אין אחד מן השוק יכול לגרוע כח היבם ולקדש את היבמה, אלא אם ירצה היבם יכול ליבם אותה ולהפקיע הקדושין, ורק אם לא יבם אלא חלץ לה היבם אח''כ - אז הויא ספק מקודשת לזר, כדלקמן בפ''ד הלכה י''ד. ↩︎

332. לדעת ר''ל היא מקודשת גמורה ואין אביה יכול לבטל הקדושין כיון שלא גרעה זכותו כלל, ולדעת ר' יוחנן הקדושין כן גורעין זכותו הלכך יכול למאן, אבל אם לא מיאן (שמת) – גם לדעת ר' יוחנן היא מקודשת. ↩︎

333. וכ''כ הרמב''ן בקדושין מ''ד ע''ב שצריך למחות כדי לעקור הקדושין וז''ל: והכי נמי אתמר בירושלמי אע"ג דר' יוחנן אמר שאביה מקדשה ולא היא, מודה הוא בא אביה וממאן על ידיה, כלומר מודה הוא שצריך הוא למחות ואם לא מיחה חוששין שמא נתרצה, והתם נמי [אמרינן] קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, ולפי [נ"א: ופירוש] השטה הזאת קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ואביה כאן ושותק צריכה גט שמא נתרצה האב משעה ראשונה כששמע דשתיקה כהודאה דמיא, והאי דנקיט לה סתם משום דמסתמא באביה כאן עסקינן, ושמא נתרצה ודאי בשומע ושותק הוא דאלו במוחה הרי ודאי לא נתרצה ע''כ. אבל בסוף דבריו העלה שאם מת האב ולא שמע – אינה מקודשת, וז''ל: וטעמא דרב בהיא יכולה לעכב משום דכל זמן שלא שמע האב ונתרצה לא גמרי קדושי וקדושין תלויין הן, ואתי דיבור ומבטל דיבור הוא כחוזרת דר' יוחנן בפ' האומר (נ"ט א'), ואע"ג דחיילי למפרע, ומכאן ראיה דדוקא כשנתרצה האב בפירוש או בשתיקה, אבל לא שמע ומת אינה מקודשת, ע''ש. ↩︎

334. וכתב ע''ז רבינו בהלכות תרומות ל' טור ג':כל היכא דיכול לבטל הדבר ולא ביטל, אי זה מקרי מקח חדש, או למפרע. ועיין עירובין דע''א ע''א גבי הך דכלך אצל יפות – גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא, בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם, ואמר לו כלך אצל יפות, אם יש לו יפות מהן - תרומתו תרומה, דגלי אדעתיה דניחא ליה, ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי כו'. – דמוכח שם דהוי למפרע אף דכעת אי אפשר שיאכל, [אמירת בעה''ב: "מדוע לא לקחת יפות יותר" – איננה היתר לשליח לאכול פירות, אלא רק הסכם למפרע על מה שהפריש השליח], וכ''כ בזה בהלכות אישות על הך דקדושין דמ''ו גבי נתרצה האב [שמקודשת למפרע], ועיין תוס' סנהדרין דס''ח ע''ב גבי גר קטן דאף דיכול למחות – מ''מ אם לא מיחה הוי גר למפרע כו', וכן בדברי רבינו בהלכות מכירה פרק ל', דאם מכר נכסי אחר [העבד או הבעל בנכסי אשתו] - ואח''כ הסכים, אי הוי מכירה מכאן ולהבא או למפרע, וראיה לזה ממש''כ רבינו בהלכות מעשר פ''ג ה''ז דכל הדברים הקובעים למעשר, אם עשאן אחר – ג''כ קבע, וחשיב שם גם מקח, חזינן דאם נתרצה אח''כ – נגמר הדבר למפרע. ↩︎

335. ויש עוד ירושלמי שם (פ''א ה''א) גבי הך דכלך אצל יפות, דרק מכאן ולהבא ע''ש, לשון רבינו בפ''ג מהלכות יבום ה''ג ע''ש. (ועי' רמב''ן קדושין מ''ד ע''ב וז''ל: הא דאמרינן בפ' האיש מקדש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב, נראה שהקידושין אינן חלין משעה שנתרצה אביה בלבד, אלא אם נתרצה - למפרע הן חלין, כדאמרינן (מ"ה ב') אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, לומר דכיון דמסתמא כשיבא לא ימחה, מעכשיו נשואה היא, ש"מ משעה ראשונה הן חלין, וכן פרש"י ז"ל שמא נתרצה כששמע והוו להו קדושין למפרע כו'). ↩︎

336. • (דאז אם נתרצה האב – מקודשת, ואף בסתם, שלא ידוע אם מתרצה – מקודשת, וכדי להפקיע הקדושין צריך למחות, כדלקמן).[כלומר, בזה מתרץ רבינו קושית הר''ן דלעיל: וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין. אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב כו', אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ"ע. וזה מבאר רבינו שבתחילת ההלכה הרמב''ם מדבר בקטנה, שאז אף אם נתרצה האב אינה מקודשת, ובסוף ההלכה: בין היא בין אביה יכולין לעכב – מדובר בנערה].
     ↩︎

337. ז''ל תוס' רי''ד קדושין מ''ד ע''א: הלכך אני אומר שאע"פ שנתרצה האב בשומעו ויש עדים בדבר זה אפילו הכי לא הוי קידושי כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם. ↩︎

338. כל מקום שצריך למחות כדי לעקור מה שנעשה קודם, אם לא נתרצה בפירוש אלא סתם - "סתם ג''כ מהני", והמעשה קיים, וכאן מביא רבינו כמה ראיות לזה.וכ''כ רבינו במה''ת הל' יסודי התורה פ''ה ה''ו:ועי' מ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גבי גר קטן אף דיכול למחות מכ"מ אם הגדיל ולא מיחה נתקיים הדבר למפרע, ועי' בירושלמי רפ"ד דקדושין בזה גבי גיורת, ובהך דסוטה דף כ"ה וכ"כ בזה, במה דאמר שם עבדינן מידי דאתא בעל ומחיל, ור"ל כך דכל דבר שצריך ב"ד אם הדבר אפשר שיתבטל לא חל ע"ז גדר פסק ב"ד. ועי' ב"ב דף קי"ג ע"ב ברשב"ם ד"ה רצו ובתוס' שם קי"ד ד"ה ניחוש, וזה הגדר ג"כ מה דפלי' שם דף ל"ד ע"ב אם ב"ד יכולין לתפוס בספק, דרב הונא ס"ל דיכולין, ואזיל לשיטתו בכתובות די"א גבי גר קטן, ועי' ב"מ דק"י ע"א אטריחא בדינא כו', ובמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' גניבה פ"ב הי"ד גבי קנס דכיון דצריך לפסוק הדין בספק א"א לפסוק, כל כמה דהוי זה ספק לא הוי פסק כלל. וכן ס"ל לרבינו בה' עדו' פ"ט גבי עד טומטום דהוא פסול ודאי לעדות, דב"ד א"א לקבל עדות מספק היכא דהספק בעצם, דשוב לא הוי כמו ב"ד...(עי' שו''ת החדשות ד' סי' ס''א). ↩︎

339. מכל זה מוכח שאף מי שבידו למחות, כל זמן שלא מיחה - המעשה קיים, ולכן אף הגיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים, וכגדלה זינתה הרי זו בחנק, כיון שגדלה שעה אחת בנערותה ולא מיחתה – הויא גיורת. אבל בדבר שצריך שירצה דוקא - סתם לא מהני, כנ''ל. ↩︎

340. מכאן שקדושין זה חוב לאשה, כי היא רק נאסרת על כל העולם, והארוס עדיין אינו חייב בכלום, ולכן קטנה שנתקדשה בלא דעת אביה – אפילו ריצוי האב לא מהני, אבל נערה שהיא בת דעת, אם נתקדשה ואח''כ שמע אביה ולא מיחה – מקודשת. ↩︎

341. ולכן לא מהני שיכתוב השטר לדעתו של השליח, שהרי עדיין אינו בגדר שליח, ועכשו אין לו שום שייכות לזה. כלומר, הרמב''ם לשיטתו שהשליחות היא דין כללי בתורה, שהתורה אומרת שאדם יכול לעשות שליח, ואין נפ''מ מה הם פרטי השליחות, אם לגרושין או להפריש תרומה כו', וכן לדעת הרמב''ם הוא נהיה שליח מיד כשנשלח ומתחיל ללכת, ואין המשלח יכול לבטל שליחותו. [כדלקמן מהלכות תרומות: האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום, והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה].ואילו הרמב''ן סובר שהשליחות היא פרט במעשה הקדושין או הגרושין כו', וממילא השליחות מתחילה רק כשהמעשה מתחיל, דהיינו כשמקבל את הקדושין עבורה היא מקודשת כאילו שהיא קיבלה כו', אבל קודם לכן, אין לו שם ודין של שליח. ↩︎

342. כלומר, שליח לתרומה וכן לקדושי כסף לא צריך לעשותו בעדים, וכן שטר קדושין וכן גט שיש בו עדי חתימה, לא צריך עדים. אבל שטר קדושין או גט בלא עדי חתימה צריך לעשותו בעדים. ↩︎

343. ע''א: התקדשי לי בשטר ... ור' אלעזר אומר: מקודשת ... א"ר נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן - כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ... ור' אלעזר לטעמי', דאמר: עדי מסירה כרתי. ↩︎

344. אם שולח אותו למקום פלוני, השליחות מתחילה מיד כשמתחיל ללכת, לכן אף אם לא הביא חייב לשלם לו, וזה הפירוש דמי רגליו או שכר רגלו, כלומר התשלום הוא עבור ההליכה. ↩︎

345. כאן אומר הרמב''ם תן לאורחין, לא תן לי לאורחין כמ''ש ברישא, כלומר טול לעצמך, השליחות לא מתחילה מעכשו אלא רק כשנותן ולכן בעה''ב מעל. ↩︎

346. הב''ד עושים את החליצה (ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וגו', וקראו לו זקני עירו וגו'), ואין הם עדי בירור גרידא. ↩︎

347. המאירי שם הביא פירוש הגאונים ופירוש גדולי הדורות, דעת הגאונים שזה גדר של עדות, אלא עדות שיכול להעיד מפי אשה וקרוב שהסיחו לפי תומם, אבל אין אשה וקרוב או פסולים אחרים יכולים לבוא ולעשות הכרה בבי"ד. ודעת גדולי הדורות שאין זה גדר עדות, ולכן מהני בכל ענין. וז"ל המאירי: ומכל מקום כתבו מקצת גאונים, שאין הענין שאם אין הבית דין מכירין שיסמכו לחלוץ על פי עדות הקרוב או האשה המעידים שזהו אחיו של מת מצד אביו, שבודאי בזו יש כאן חשד ואין זה גלויי מילתא בעלמא, אדרבה, שמא הקרוב או האשה משקרים ויש כאן חשד באיסור ובממון. אלא פירושו על הכרת העדים, שכל ששמעו שנים שלא בשעת מעשה מפי קרוב או אשה מסיחין לפי תומם שזהו אחיו של מת מצד האב, יכולין עכשיו להעיד בבית דין על פי מה ששמעו מאותו קרוב או מאותה אשה, הואיל ובשעה ששמעו לא היה שם דבר שיהא בו חשש שקרות, וכן נראה דעת גדולי הפוסקים, ואף הם מביאים עליה ראיה אלא שאינה מכרעת. וגדולי הדורות נוטים לומר שאף בשעת החליצה נאמנים, ואף הם סבורים ליישב דבריהם של גדולי הפוסקים לדעת זו, ואף גדולי המחברים כתבו כן, ומשום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא, אלא שהדברים נראין כדעת הגאונים. עכ''ל.אמנם הריב"ש (סי' קפב) למד בדעת הרי"ף באופן שונה, וכמו שלמד המאירי בדעת הגאונים, וז"ל הריב"ש: "ואני אומר, שלפי לשון הריא"ף ז"ל נראה, שאין אשה וקרוב נאמנין לומר זה אחיו של פלוני, כשמעידין כן בממון או באיסור בשעת מעשה. ומשנה שלמה שנינו בפ' יש נוחלין (קלד): האומר זה אחי אינו נאמן, ונוטל עמו בחלקו, אלא שאם אמרו כן קודם מעשה, שאין מעידין לא על ממון ולא על אסור, הוחזק על פיהם, ויכולין העדים או הדיינין, המעידים על החליצה, לומר בלשונם ואשתמודענוהי וכו', כיון שכבר הוחזק ע"פ אילו קודם מעשה". ומבואר דבשעת מעשה אינם נאמנים, וכמש"כ המאירי בדעת הגאונים. אלא שלכאורה דברי הריב"ש הנ"ל סותרים למש"כ הריב"ש בסי' קנ"ה, כו'... עי' בכתב עת אורח משפט א' תשע''ח. ↩︎

348. ולכן כיון שהוא כבר שליח הרי הוא במקום המשלח (האשה ששלחתו), ויכול הבעל לכתוב שטר קדושין מדעת השליח.והרמב''ן סובר שהשליחות מסתעפת ממעשה הקדושין, שרק אז נעשה שליח, ולפני כן אינו שייך כלל לענין, "אין עליו שם הדבר", ולכן אין השטר נכתב לדעתו אלא רק לדעת האשה. ↩︎

349. ר''ל, לכ''ע שלוחו של אדם כמותו, אלא המחלוקת היא מאימתי נעשה שליח, מ''ד אין שליח נעשה עד ס''ל שהשליחות מתחילה מיד, תיכף שנעשה שליח, הלכך הוה ליה ליה כגופיה ואינו יכול להעיד.וז''ל רבנו בהלכות תרומות פ''א הכ''ג:... והנה הרא"ש ז"ל שם ספ"ד כתב דשליח להולכה לא מצטרף להיות עד למסירה –סי' ב': ירושלמי (ה"א) עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים... הא דקאמר צריך ליתנו לה בפני שנים היינו כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי או אפילו כרבי מאיר וכמו שפירש רבינו תם (בפ"ק דף ד' א' ד"ה דקי"ל) דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכיון שנתרת לשוק בגט זה צריך שנים בנתינת הגט ואין סומכין על עדי חתימה ואין השליח משום שנים שהרי הוא עומד במקום הבעל. והוא תמוה - [טור אה''ע קמ''א: אבל בירושלמי יש עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים ואין שליח משם השנים. וא"א הרא"ש ז"ל הביאו לפסק הלכה ופירש אותו אין השליח משם השנים שהרי הוא בא במקום הבעל עכ"ל. ויראה מלשונו דאפי' במקום א' אינו עולה כיון שנתן טעם לדבר שהוא במקום הבעל, ונ"ל שעולה במקום אחד, שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום ב', אבל עולה במקום עד אחד הלכך נראה שעולה במקום אחד כו'. ועי' יש"ש גיטין שם], דהירושלמי ר"ל רק היכא דצ"ל בפ"נ דאז צריך ג', וע' ירושלמי רפ"ו דגיטין ה"ב דשליח לקבלה מצטרף לעד לענין מסירה. וצ"ל דכוונת הרא"ש ז"ל היא כך, דל"ד להך דקדושין דף מ"ג גבי קדושי כסף, דכ"ז דלא נעשה הפעולה אין על הכסף שום שם, עד שיבא ליד האשה, וכן על השליח, נמצא דגם השליח אינו כלום, וכן גבי שליח לקבלה כן, דכ"ז שלא קיבל אין עליו שום שם, ומשקיבל תיכף נתגרשה. משא"כ בשליח להולכה דתיכף כשהשליח קיבל הגט נעשה גדר עצם ובע"ד, והוא רק י"ל [יכול לומר] בפ"נ, ואחר לא מהני, ע' גיטין דף ג' [כיון דאמר מר: בפני כמה נותנו לה? רבי יוחנן ור' חנינא, חד אמר: בפני ב', וחד אמר: בפני ג', מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. עי' ריטב''א ועוד שם] וע' רש"י שם דף ט"ז ע"א ד"ה שאין [שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם - שאין שניהם שלוחין בהבאתו דלא הוו שנים שהביאו גט אלא אחד הביאו צריך המביא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזה לא אמר]. וד"ה כשר [כשר - ואף על גב דלא כלום קאמרי דלחד אצרכוה למימר תרוייהו דלא ליחלפו בקיום שטרות דעלמא אפ"ה כשר דקסבר שנים שהביאו גט אין צריכין לומר כו' דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן]. ולכך א"א לצרפו לעדי מסירה. ויהי' נ"מ ג"כ לשטר קדושין אם השליח נעשה עד... ↩︎

350. אם היה סתם שליח והיה מבטלו – היה בטל, דדיבור מבטל דיבור כדעת ר' יוחנן, אך כאן דאיירי בשותף אינו מבטל את גוף השליח אלא את השליחות, וזה א''א כיון דהתחיל כבר בשליחות. כלומר, הירושלמי שהקשה מהמשנה שבטלה השליחות זה רק לדעת ר''ל, [תרומות פ"ג ה"ב:ולית הדא פליגא על דריש לקיש דריש לקיש אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תפתר כגון שאמר ליה לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום]. הוא בלא הלך, אבל אם הלך אף לר' יוחנן דקי''ל כוותיה שדיבור מבטל דיבור, מ''מ אם לא מהני הביטול אא''כ שינה השליח. וז''ל רבינו בצפ''ד קכ''ה: דאם מצוה לו לתרום מן מקום פלוני – מזמן שהלך להמקום – חל עליו שם שליח – ואי אפשר לבטל השליחות. ↩︎

351. ר''ל, מכאן שלר' יוחנן השליחות מתחילה מההליכה, וזהו שכר רגלו נותן לו. כמ''ש רבינו בצפ''ד שם:אך בירושלמי כו' מחלק שם, דאם אמר לו ממקום פלוני – אז אף אם לא קיים שליחותו – משלם לו הכל, ובין סתם [לא אמר לו מאיפה להביא] – דאין צריך. ↩︎

352. אף שהחיוב לשלם הוא רק אם עביד שליחותו, מ''מ "אם אמר לו מאיזה מקום ליקח, כיון שהלך לשם - הוי כמו עשה שליחותו". ↩︎

353. רמב''ם: השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא קנים מהכרם והלך ולא מצא ולא הביא נותן לו שכרו שלם.אין תח''י מש''כ רבינו שם, מ''מ כתב במ''א. וז''ל בשו''ת החדשות ד': ... שתיכף מזמן שהשליח הולך לעשות שליחותו חל עליו שם שליח... ובמה דפליגי הרמב''ם והרמב''ן אם מהני לדעת השליח לקבלה... דמבואר בירושלמי שביעית פ''ח וע''ז רפ''ה דאם אמר לשליח מן מקום פלוני והלך לשם ולא הביא, הוה עשה שליחותו כיון דאמר לו מקום פלוני, וכ''כ הרמב''ם ז''ל בהל' שכירות. עכ''פ כך היכי דאינו מבטל השליח רק השליחות אז כיון דהתחיל בשליחותו שהלך לאותו מקום שוב הוה כמו שהוא עבד, וא''י לבטל רק אם מבטל השליח. וזה ר''ל הירושלמי תרומות [פ''ג ה''ב משנה: אם הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה. ובגמ': ולית הדא פליגא על דריש לקיש דריש לקיש אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים? תפתר כגון שאמר ליה לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום. [שינה שליחותו... והלכך כשזה ביטל שליחותו מקודם, אין תרומתו תרומה, פנ''מ]. וגיטין רפ''ד [ה''ב]. דאמר לו בצפון ועשה בדרום, ר''ל לא דהוה קפידא דרק מראה מקום רק דמ''מ לא הוה הליכה מן שליחות (אין תרומתו תרומה בגלל ששינה וממילא לא התחיל השליחות). וכה''ג פסק הרמב''ם ז''ל בהל' מעילה בהך דמעילה דף כ''א וב''מ דף מ''ג גבי צרורים ע''ש בזה. וא''ש דברי הרמב''ם במה שהשיג עליו הראב''ד ר''ל דמה שמביא תירוץ הירושלמי לדידן ואקצר. והרבה יש להאריך אם הליכה זה חלק מן המציאות או לא ותליא בהך דזבחים דף י''ג אם הולכה הוה עבודה שאפשר לבטלה ונ''מ בזה... ↩︎

354. מ''מ לא התחיל השליחות, כי אמר לו לילך מצד זה והלך מצד אחר, אף דלענין השליחות אין קפידא, מ''מ ההליכה בדרכו שלו לא נקרא בזה התחלה בשליחות, וא''כ [בעניננו העושה שליח לקדש לו אשה פוסק הרמב''ם שאין צריך לעשותו בעדים, משום] - נגמר הדבר כאן, [שנעשה שליח מיד ועומד במקום הבעל] - ואין צריך עדים על זה. ↩︎

355. קודם לשעת הקדושין אינו בגדר שליח כלל, ומאי מהני שיכתוב השטר לדעתו. ↩︎

356. יבמות דף ק''א ע''א: מצות חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות כו' כעין דיינים שיודעין להקרות... אין זה בגדר ב''ד שצריך עדים וחקירה ודרישה כו'. ↩︎

357. [וגם ללא עדים, אישתמודעינהו – מספיק, משא''כ בקדושין, אם אין עדים על מינוי השליחות – הוה כמקדש ללא עדים לדעת הראב''ד, כי העדים הם העושים את הקדושין כו', ואם אינם יודעים שהוא שליח (בעדים) – אינה מקודשת. וע''ע בשו''ת הצ''צ סי' מ''ז אות ג', שבאר שבחליצה זה רק גילוי מילתא מכיון שבלא''ה ידוע לנו שיש להמת אח מאב רק שאינו ידוע מי הוא כו', ובשם התשבץ כו' ע''ש].ועתה מבאר רבנו ששליח קבלה שהאשה עושה לקבל גיטה, לפי הרמב''ם שהשליחות כבר התחילה מיד, וכבר נגמר הדבר כו', מדוע צריכה לעשותו בעדים, מה ההבדל בינו לבין שליח הולכה של הבעל שאינו צריך עדים כנ''ל. ↩︎

358. ואיך אומר רש''י שמתירה לכל, הרי הגט גורם לה שתיאסר לכהן ואין קדושין תופסין, כי הכותב גט לאשתו ומת – הגט אוסר אותה. ↩︎

359. כתב יד המלך כאן: עיין בה"ה והלח"מ שהקשו על רבינו מריש פרק המגרש [גיטין פב, ב] דמשמע שם דהוא מדאורייתא, ועיין בספר דברי אמת קונטרס תשיעי דכתב דגם רבינו סובר כן דהוא מדאורייתא, והא דכתב דהוא מדבריהם דאזיל בשיטתו שכל דבר שאינו מפורש בתורה ונדרש מאיזו דרש מיקרי מדברי סופרים יע"ש. ↩︎

360. וזה מ''ש רש''י שהגט מתירה לכל, כי לא ההיתר לכל אדם הוא מה שאוסר אותה על הכהונה, אלא זה שפוטרה ממנו, זה מה שאוסרה. ↩︎

361. אם פטרה ממנו שאמר לה הרי את גרושה ממני, ואין את מותרת לכל אדם, דאז אינה שלו - אעפ''כ חייבת ביבום, כי היא אסורה לעלמא, וזה מה שמחייב יבום.(יש להעיר שתוס' הרא''ש שם חולק וס''ל שבריח הגט – אינו מתייבמת וז''ל: אפי' לא נתגרשה אלא מאישה וכו'. למאן דיליף ר' אליעזר מאיסור כהונה אלמא מיקרייא גרושה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה אם מת אינה מתייבמת דמקריא גרושת אחיו, עכ''ל). ↩︎

362. מכל זה מוכח שאיסור יבמה לשוק אינו בגלל בעלה, שהיא עדיין קשורה לבעלה שמת, אלא מציאות היבם היא הגורמת לאסור אותה לשוק, כלומר לא הקנין שהיה לבעלה בה הוא האוסרה כו', לכן אף אם הפקיע את קנינו בריח הגט – מ''מ מכיון שאסורה לעולם - עדיין זקוקה ליבום. ↩︎

363. כלומר, דוקא גט גמור שאוסר אותה על היבם, אם נתן לה אחד מהאחים כזה גט – אסרה עליהם, אבל ריח הגט שאינו אוסרה על היבם, אין אחד מהאחים אוסרה על אחיו, וזה הפירוש לא מהני בא''א, כלומר לא מהני לאוסרה על היבם. ↩︎

364. כלומר, לפי תירוץ ראשון א''א לעשות שליח קבלה בע''כ, וצריך דעתה כמ''ש ושלח ושלחה. ולפי תירוץ שני שגם בע''כ אשכחן שליח קבלה (שהאב מקבל הגט בע''כ), זה משום שהוא נעשה כמו יד חדשה שלה, וכמו שהיא מקבלת גיטה בע''כ כך גם ידה החדשה. בהלכות גירושין פ''ו ה''ט כותב רבינו: אך רבנו ז''ל ס''ל דכיון דמבואר בגיטין דף כ''א, דאב ג''כ הוה בגדר שליח לקבלה - ואב"א: שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה. וא''כ חזינן דגבי גט שייך לקטנה גדר עשיית שליח, וה''נ תהיה יכולה לעשות, [שליח קבלה. שהרי שהיא בגדר עשיית שליח, כמו שאביה נעשה לה שליח לקבלה, ולכן באמת היה מן הדין שתוכל לעשות שליח, אם לא מטעם שכתב הרמב''ם – ששליח קבלה צריך עדים, ואין מעידין על הקטן]. דכבר כתבתי דשליחות לקבלה הוא כך, דרק היא משוי להשליח שיהא כידה. עכ''ל. ↩︎

365. צריך שני עדים לעשיית שליח קבלה, אע''פ שלא צריך עדות על עשיית שליח, משום ששליח קבלה שונה משאר השליחויות מפני שהוא נעשה לה יד, וע''ז צריך עדים. ↩︎

366. כאשר הבעל נותן גט לאשתו קטנה, אין העדים מעידין על פעולתה כו' אלא על פעולת הנתינה של הבעל, משא''כ כשהיא עושה שליח קבלה, העדות היא על פעולתה - [העדים מעידים שהיא עשתה אותו שליח, וזה א''א, כי אין מעידין על הקטן].בהלכות תרומות כ' טור ב' כותב רבינו:ולכך כתב רבינו כו' דלכך אין קטנה עושה שליח לקבלה, משום דבעי עדים, ר''ל דכל היכא דהפעולה והקנין מחמת דין, לא מחמת שהוא ברשותו – לא מהני בקטן, וכמש''כ בפכ''ט מהלכות מכירה ה''ט – וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ואין קניין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול. וה''י – אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום]. גבי קנין וחצר ע''ש בהשגות, וזה כוונת רבינו שאין מוציאין מיד הקטן בדין כו'. ר''ל שחצר של קטנה קונה מחמת שהיא ברשותה כמו ידה, אבל הקטן שצריך לקנות מחמת דין – אין חצרו קונה, וכן כאן אין הקטנה יכולה לעשות שליח קבלה כו', ע''כ משם. ↩︎

367. התוס' ס''ל כנ''ל ששליח קבלה נעשה לה יד נוספת, הלכך אפילו אם נשתטתה אחר שמינתהו – יכול הוא לקבל הגט עבורה, כי הוא עומד במקומה ולא צריך את דעתה. ↩︎

368. אם ביטלה את השליח עצמו – אינה מקודשת לכל הדעות, והכא איירי שביטלה רק את השליחות ובהא פליגי ר''י ור''ל. ↩︎

369. כן הקשו אחרונים, חדושי הגר"ח קידושין דף נ''ט עמוד ב':...וכתב רש"י אם שלו קדמו קידושיו קידושין, דבטליה לשליחותה דשליח, והיינו דמדין ביטול השליחות קאתינן עלה, דקשה נמי כנ"ל דמה בעינן לזה דכיון שקידשה תו ל"ש בה קידושי אחר, ולהנ"ל אתי שפיר דמיירי אפילו בכה"ג שקידשו שניהם בב"א והוי אמרינן בזה כל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו דלא היתה מקודשת כלל, אבל כיון דאמרינן דע"י שקידשה האב ביטל להשליחות שפיר מקודשת וקידושיו קדושין ולא של השליח. עכ''ל.ושרידי אש גיטין סימן ח':...ועיי"ש במהר"ם מלובלין, שפירש כן דברי התוס', דאם חזרה בפני השליח גם רי"ל מודה שיכולה לחזור, אבל חזרה שלא בפני השליח והשליח לא ידע מזה דבר והלך השליח וקיבל קידושין אין חזרתה חזרה אליבא דרי"ל. והמהר"ם לא ביאר את הטעם לחילוק זה בין חזרה בפני השליח או חזרה שלא בפני השליח וצ"ל שהטעם הוא דחזרה בפני השליח אף על גב דלא מהני מטעם ביטול השליחות, דלא אתי דיבור ומבטל דיבור, מ"מ מהני מטעם שאין כח השליח לעשות דבר נגד רצון המשלח, אבל אם אמר שלא בפני השליח שאינו רוצה לגרש ולא נודע דבר זה לשליח ס"ל לתוס' דאין מעשה השליחות בטל ע"י כך ואפילו אם נודע אח"כ שהבעל אמר לפני עדים שאינו רוצה בגירושין, אין זה מועיל להפקיע כח השליחות, שע"מ כן מסר לו שיהא כח בידו לגרש כ"ז שלא ישמע מחזרת הבעל... ע''כ.אבל רבינו מקשה, איך יחולו קדושי השליח אם היא כבר מקודשת... ↩︎

370. לכן יכול לבטל את שלו, אך כאן שהיא אשת איש כבר, פשיטא שלא מהני קדושי אחר אח''כ, ומה צריך לבטל שליחותו.השרידי אש שם הביא הראיה לדבריו מפסחים ז''ל: ...סברת הגרממ"ע ז"ל דמי שעשה שליח פקעה בעלותו ואינו יכול לעשות דבר אלא א"כ ביטל השליחות, דהבעלות של המשלח עברה אל השליח, והביא שתי ראיות לדבריו... ובעצם הדבר הוא במשנה פסחים צ"ח ע''ב ומובאת בקידושין מ"א ע''ב, באם אמרו לאחד צא ושחוט עלינו את הפסח וכו' אם שלהם נשחט ראשון הם אוכלין משלהם והוא אוכל משלו, ועי' בפנ"י שם שדקדק, אמאי לא נתבטלה השליחות אם קדמו ולקחו פסח דהוה חזרה? ועיי"ש מה שכתב בזה. ולפי הנ"ל יש לומר, דכיון שלא נודע לשליח אין בחזרתם כלום...אך כנ''ל רבינו מקשה איך יחולו קדושי השליח אם היא כבר מקודשת. ↩︎

371. עשתה שליח לקדשה, והלכה וקדשה את עצמה ומת ארוסה, ואח''כ קידשה השליח, לדעת רש''י אינה מקודשת כיון שבשעה שקידשה את עצמה ביטלה את השליח ואינו יכול לקדשה. וז''ל המאירי שם: אם שלו קדמו קדושיו קדושין שכשקבל קדושיה הוא מבטל שליחותו של שליח ואע"פ שלא בטלו בפירוש הרי הוא בטל מאליו, שכבר נעשית מקודשת בשעה שהשליח מקבל קדושיה, ואין לקדושי השליח מקום לחול, ויראה לי שאפילו מת אותו שקבל אביה את הקדושין מיד ואחר כך קבל השליח קדושיה שאף זה אינו כלום שכבר נתבטל שליחותו והרי הוא כמקדש שלא ברשות אביה, עכ''ל, לקמן מביא רבינו מחלוקת הראשונים בזה. ↩︎

372. וכ''כ רבינו בהלכות גירושין: י''ל דזה דומה להירושלמי ריש פ''ג דקדושין דאם קידשה לאחר ל', ותוך ל' נתקדשה לאחר ומת השני ג''כ בתוך ל', אם חלו קדושי ראשון, שהירושלמי ס''ל שם דחלו. ועיין שם בר''ן ובראשונים דפליגי בזה. – הר''ן בקדושין דף כ''ג ע''ב מדפי הרי''ף הביא את דברי הרמב''ן – וז''ל בחידושיו לקידושין נ''ח ע''ב: ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון, שמע מינה שאם גירשה שני בתוך שלשים חלו קדושי ראשון, וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים יום. וכן דעת הר''ן, כרמב''ן.אבל הרא"ש בקידושין פרק ג' חולק וז''ל: ראיתי מן המפרשים שדקדקו כו' דלא פקעי לגמרי קדושי ראשון אלא אם מת שני או גירשה בתוך שלשים יום חלו קדושי ראשון, והכי איתא בירושלמי. לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים יום כו'. ודבר תימה הוא דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר כבר חזרה בו מקדושי ראשון, ואפילו לריש לקיש דאמר אינה חוזרת דאין דיבור מבטל דיבור, מודה הוא דאם קבלה קידושין מאחר דאתי מעשה ומבטל דבור, כדמתרץ לקמן כשתרם בעל הבית את כריו דהוה ליה מעשה, וכיון שחזרה היאך יחזרו ויחולו קידושי ראשון ודיוקא דמתני' לאו כלום הוא. וכן סובר הרשב''א הובא בר''ן שם. ↩︎

373. משמע שאינו יכול לבטל השליח כי אינו יכול לבטל שליחותו בדברים, וקשיא על ר' יוחנן שאע''פ שלא קידשה עצמה – חוזרת ומבטלת את השליח.שנות אליהו הארוך מסכת תרומות פ''ג משנה ד':בטל אם עד כו'. ירושלמי ולית הדא פליג על ר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים ומשני כגון שקדם בעה"ב ותרם את כריו דהוי ליה מעשה אבל זה הכל אליבא דר"ל אבל אנן קי"ל כר"י שהרי פסק שם בגמ' בהדיא כוותיה וכן בכ"מ קי"ל כר"י נגד ר"ל ודלא כהרמב"ם שפסק כר"ל וכן פסק בש"ע והוא תמוה מאד: ↩︎

374. כ''כ הרא"ש (סי' יג): פירש רבינו תם שבא על הערוה, וכן מוכח מתוך רש"י שפירש ארבעין בכתפיה וכשר חייב מלקות הוא כו', וכן משמע מתוך דברי רי"ף (ה:) דגריס אמר רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר אמר ליה התם יצרו תוקפו כו' עכ''ל. דעת רש''י בתשובות קע''א שאף הוא כשר להעיד על קדושין, ואינו פסול אלא לגירושין וז''ל שם: ואפילו ראו יהודים שהנהיגו עצמן בהפקר בעודן בין הגוים ליחשד בעבירות בנות אל נכר, אין עדותן בטלה בכך. דקיימא לן החשוד על העריות כשר לעדות אשה ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול, וה"מ לאפוקה, אבל לעיולה מהימני, עכ''ל. אבל לגרסת רמב''ם: בין לאפוקא בין לעיולא, גם להעיד שנתקדשה אין החשוד נאמן. ↩︎

375. וכ''כ הריטב''א ביבמות כ''ה ובעל המאור בסנהדרין (דף ה' מדפי הרי''ף), והרא''ש ועוד, דלא כרש''י ותוס' ורי''ף סנהדרין שם, ↩︎

376. ואולי יש לדייק כן מלשון רש''י שם: לאפוקה - לומר מת בעלה או גירשה, דניחא ליה לשוויה פנויה, דתיהוי שכיחא ליה. לעיולה - לומר פלוני קידשה. וכ''כ הב''י הל' קדושין י': ואפי' רב נחמן דמכשר מודה דפסול לעדות אשה בין לאפוקה פי' לומר גירשה בעלה, בין לעיולה פירוש לומר פלוני קדשה כו', (כלומר, שלא עסקינן הכא בעד קיום אלא עד בירור האומר שפלוני קידש פלונית). ↩︎

377. ולפי''ז עקירות קדושין שנעשים לאחרונה, שרי להו מרייהו. ↩︎

378. ב''י אבן העזר סי' י''א: והרשב"א כתב בתשובה לעיקר הדין ולהלכה למעשה כך נ"ל באמת דעידי קדושין אין צריכין דרישה וחקירה דהשתא מיהא לאו אדיני נפשות קא מסהדי כו' וכולהו סוגיות משמע ודאי דלא בעי דרישה וחקירה בעידי גיטין וקדושין עכ''ל, והביאו הרמ''א סי' מ''ב ד'. בלקוטי שיחות חי''ב עמוד 66 שהביא ד' הצ''צ באבן העזר סי' קכ''ג דס''ל דעדות גיטין וקדושין א''צ דו''ח אע''פ שתומ''י נכנס בגדר ד''נ, ע''כ. ולדעת רבינו אינם צריכים דו''ח מטעם שהתורה כבר עשתה אותם בגדר עדים בשעת מעשה הקדושין כו'. ↩︎

379. א''כ, גם בקדושין מדוע מקודשת, תרי ותרי כמאן דליתא דמי, והוי כמו שאין עדים כלל. ↩︎

380. עדים החתומים על השטר, ואח''כ נעשו גזלנים, אם אפשר לקיים את השטר בב''ד, השטר כשר. ↩︎

381. קצות החשן סי' מ''ו סקי''ז, ובסי' נ''ב: וכן משמע מדברי הנימוק"י פרק זה בורר (סנהדרין ה: בדפי הרי"ף) ז"ל, כו' אבל בעלמא בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסליה עכ"ל. ומבואר דאע"ג דהגזלנין וחמסנין פסול בעדות אשה אפילו הכי רשע דאינו חמס כשר בעדות אשה... ↩︎

382. משעה שפוסלין אותו הב''ד מומחין ולהבא, וכ''כ במנחת שלמה על ב''ק דף ע''ב בשם התומים: "דבכל פסולי עדות אינו נפסל לעדות ולשבועה אא''כ פסלוהו ב''ד כו', דאינו נפסל מחמת עצם העבירה אלא הפסק ב''ד הוא הפוסלו". ↩︎

383. במילתא דשכיחא אנו יכולים לדון, כי שליחותיהו עבדינן, אבל לפסול עד בגדר פסול הגוף ע''י דרישה וחקירה כו' לא שכיח, ולכן אף עד לא פסול להיות עד קדושין, אפי' משומד. ↩︎

384. כלומר פעולת הקדושין והגרושין נגמרת ע''י גזירת מלך, שהמקדש בפני עדים מקודשת, העדות לא צריכה קבלת ב''ד, או להסכמת החתן "אתם עדי", כל הצורך בעדים כשרים הוא רק כדי לברר לנו שאשה זו מקודשת. ↩︎

385. בהלכות גרושין פ''ג ה''ח כותב רבינו:והנה עיין בה''ג בהלכות קדושין מש''כ שם: וליכא בין פסולא דאורייתא לפסולי דרבנן אלא לגט אשה –וכן כתב בהלכות עדות. וזה אין לומר דר''ל לענין דאם קידש בפסולי עדות דרבנן דצריך גט - דזה כבר כתב שם. א''כ מה מוסיף באומרו וליכא בין פסולי עדות כו' אלא לגט אשה בלבד. ואפשר דר''ל לענין מ''ש רבנו ז''ל לקמן פ''ו ה''ז. - גבי שליח הגט - דפסול דרבנן כשר, ע''ש. – [אבל הנשים והקרובים כשרים, ואפילו הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרין לשליחות גט, אבל הפסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול. [כלומר הבה''ג אומר שכאן בגט אשה יש חילוק בין פסול דאורייתא או דרבנן, גם לגבי עדי הגט וגם גבי שליח הגט, ובשאר עדויות שבתורה – אין הבדל בין פסול תורה לפסול דרבנן]. גם י''ל דר''ל להך דגיטין דף י' ע''ב גבי דאמר שם דאי לאו דכותי חבר כו'. הרי ג' הסברים בבה''ג שמכשיר פסולי עדות לרבנן בגט אשה: א') להיות עד קיום דהיינו לחתום על העד. ב') להיות שליח להוליך הגט. ג') לא הכשירו בו אלא עד אחד כותי בלבד. לעולם רבי אלעזר, וכגון דחתים ישראל לבסוף, דאי לאו דכותי חבר הוה, לא מחתים ליה מקמיה ע''כ. ר''ל שרק עד אחד פסול ואחד כשר שחתמו על הגט – כשר, משא''כ בשאר עדויות. ↩︎

386. והרשב''א (קדושין מ''ג ע''א: ירושלמי כו', א"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו כשקדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו, וטעם דברי ר' יוסי לא הבנתי ושמא להצריכה גט קאמר כיון שהיא מקודשת דבר תורה אע"פ שהוא נוגע בעדותו מן התקנה (תקנת שבועת היסת), ובעל ה"ג הביא סתם הא דפסקי' הלכתא שליח נעשה עד ולא חלק בה בין קודם תקנה לאחר תקנה, וצ"ע, עכ''ל.וכן הקשה הר''ן על הרמב''ם והבה''ג, הרי בקדושי כסף השליח נוגע בעדותו, ואמאי נעשה עד? ↩︎

387. אין לחשוש שמא הוא עצמו חתם בו היום שקר שהרי גזלן הוא וכשמכירין חתימתו מה אנו מרויחין בכך והלא שמא פסול הוא. (כי הקיום היה לפני שיוחזק גזלן). רשב''ם. ↩︎

388. כי ב''ד מכירין חתימתן, ונמצא שהגדתן נגמרה כשחתמו, בשעה שהיו כשרים. כלומר, הקיום הוא סוף העדות, זה כאילו העדים החתומים מעידין עכשו, ואם העד עכשו פסול, אף שחתם מקודם שנפסל - עדותו בטלה כי אינו יכול להעיד, אבל אם לא צריך עדים לקיים החתימות כי הדיינים עצמן מכירים את החתימות ע''י שהוחזק השטר בב''ד – אין זו עדות חדשה עכשו, אלא רק גילוי מילתא שהעדים אכן חתמו על השטר.בשו''ת צפ''ד סי' ע''ח כותב רבינו: ובאמת הגדר לא משום חשש זיוף, רק כך, דהתורה אמרה דע''י רשע אי אפשר לב''ד לעשות שום פעולה ולקיים השטר, משא''כ במקויים, זה ר''ל הרשב''ם כו', ע''כ. (כלומר, אם היה פסול גזלן משום חשש שמשקר ומזייף, לא היה מועיל הקיום מכתב ידו שבב''ד, כי אולי גם אז שיקר, אבל כיון שזה רק מצד גזירת הכתוב, ורק מזמן שנעשה גזלן, לכן כתב ידו הקודם המקויים – מועיל, כי לא צריך עוד לעדותו כי כבר אז נגמר ונפסקה עדותו כו').ובקונטרס ההשלמה דף ה' טור א' וז''ל: וזה ר''ל כך דב''ב קנ''ט ע''א שהוחזק כתב ידו, ור''ל כמ''ש הרשב''ם שהוא מקויים, דכבר נפסק הדין קודם שנעשה גזלן ואין צריך לעדותו שוב, דהפסול הוא מחמת גזירת הכתוב דאל תשת כו', ובכבר נפסק – כשר כו'.וכ''כ רבינו במהדורא תניינא דס''ז טור א': שהוחזק כתב ידו בב''ד ור''ל כמ''ש הרשב''ם ז''ל שכבר נכתב עליו הנפק, ע''ש בתוס', ור''ל כך, דלא משום שמשקר, רק מחמת פסול התורה דאל תשת רשע כו', וצריך תחילתו וסופו בכשרות כמבואר ב''ב דקכ''ח ובתוספתא סנהדרין פ''ה, ובאמת מן התורה כיון דאין צריך קיום – הוה כמו שכבר נגמר הדין, רק מדרבנן צריך קיום, וכיון דנתקיים – שיש עליו הנפק – די בזה, ומה לנו שנעשה גזלן אח''כ, מאחר שכבר נגמר דינו כו'. ↩︎

389. מוכח משם שלא צריך עדות אלא הב''ד עצמן רואין כו', "כי הדבר כבר נגמר ונפסק", וכמו כן לגבי קיום אם הדיינים מכירין חתימת הגזלן כו', וכן בקדושין עדותן נגמרה בשעת הקדושין. ↩︎

390. לפי' רש''י ותוס' איירי שבא על הערווה הילכך העד פסול לעדות אשה, ולרבינו אף חשוד בעלמא פסול להעיד שאשה זו נתקדשה או נתגרשה דחיישינן שמשקר כו', לא שהוא פסול בעצם להיות עד בקדושין או לחתום על גט. ↩︎

391. אם הוא לא עד על מעשה הקדושין אלא מעיד שאשה זו נתקדשה או נתגרשה פעם – אינו נאמן שמא משקר, אבל יכול לשמש כעד בקדושין או בגירושין, כי שם הוא עד פעולה ולא שייך חשש שמא משקר. ↩︎

392. זה ביאור דברי הירושלמי "מכיון שהאמינתו התורה", שהעדות שלו נגמרה בשעת הקדושין, כי התורה עשתה אותו עד, הלכך אין חסרון דנוגע בעדותו משום הכסף, כנ''ל.עוד הסבר בדברי הירושלמי, שהשליח מקדשה בכסף שלו, המשלח לא נתן לו כסף לקדש, ויכול להיות עד בקדושין. ↩︎

393. הרא''ה שם כתב: והא דאמרינן אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. פרש"י ז"ל דווקא פוסקין בלא קידושין, אבל בקידושין לא, כדאמרי' במסכת קידושין [מא, א] אסור לו לאדם לקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ולא נהיר, דאם כן הא דאמרינן אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, מאי אריא להשיאה כשהיא קטנה, הא אפילו לקבל בה קידושין אסור עד שתגדיל ותאמר במי אני רוצה. וטעמא דהא נמי משמע דלא הוי אלא משום דתשמיש קשה לה, ולפיכך הוצרכו לומר שפוסקין עליה כשהיא קטנה, ולא חיישינן דילמא מעייל בה פחדא וחלש', אלא מחוורתא דהא פליגא אההיאנא. עכ''ל.והר''ן על הרי''ף דכ''ג: אבל פוסקין וכו'. ודוקא בלא קדושין אבל קדושין [קדושין דף מא א] בקטנות לא עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כ"כ רש"י ז"ל. והקשו עליו מהא דאמרינן אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, נימא נמי דאין פוסקין על הקטנה אפילו לקדשה כשהיא קטנה, ול"נ משום סוף מילתא נקט הכי דפוסקין על הקטנה אפילו להשיאה כשהיא גדולה ולא חיישינן דילמא עייל בה פחדא מהשתא ואילו לקדשה בלבד פשיטא דלית לה פחדא בהכי כלל דאדרבה ניחא לה: עכ''ל.נ''ל שרבינו רוצה בציונו זה לומר שהרמב''ם ס''ל כרש''י בפירוש הגמרא שם.הגמרא אומרת שאין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, משמע שמותר לקדש אותה בקטנותה, ולא כמ''ש בקדושין מ''א: דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה.וכן פירשו הריטב''א שם: "ואחרים פירשו דהא [דכתובות נ''ז] - פליגא אההיא", כי אם היה אסור גם לקדשה כשהיא קטנה היתה הגמרא צ''ל אין פוסקין על הקטנה לקדשה כשהיא קטנה.ורש''י פירש שאין מקדשין את הקטנה, אבל פוסקין להשיאה שהיא גדולה - היינו שידוך בעלמא ללא קדושין, וכן נראה דעת הרמב''ם. ↩︎

394. ובתוס' הרא''ש: פר"ח אמר גאון תדיר אנן ואבהתנא כד אתי לקמן יתומה לקדושי תבעינן ראיה דבוגרת היא וכדי להתרחוקי מן המיאון כדאמור רבנן, ודיינא דמינסיב יתומה קטנה מוכחינן ליה ונזפינן ליה, מיהו לא מפקינן לה בלא כתובה מבעלה, ולא מסתבר כלל מה שכתב דאדרבה בקטנה שיש לה אב אמרינן בקידושין בפ"ב אסור לאדם לקדש בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אבל ביתומה עבדו רבנן תקנה לקדושה כדאמרינן בפרק חרש דתקינו לה רבנן נישואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, וגם תקינו לה כתובה משום דאי לית לה מימנעי ולא נסבי לה, ומהך דהכא דקאמר דיש להתרחק מן המיאון אין ראיה לדבריהם ולא קאמר הכא אלא שלא ילמדוה למאן או שלא יזדקקו לה אם היא באה למאן אבל לא מצינן שיתרחק מקידושי קטנה עד שלא תבוא לידי מיאון עכ''ל. ↩︎

395. משמע מהירושלמי שראוי לשאת קטנה שחכמים אף רצו שיקפצו לישאנה, שלכן התירו להאכילה תרומה. ↩︎

396. כן הגירסא בדפוס, וכן היתה לפי רבינו. אבל בכת''י תימן הגירסא: וכן הכסף מן התורה ופירושו בדברי סופרים. וכן לעיל בפ''א ה''ב: ושלושתן מן התורה. ראה רמב''ם פרנקל בשם "ספר המוגה". ועי' ילקוט שינויי נוסחאות שם. ↩︎

397. בחדושי הריטב''א כאן כתב: אמר ליה אביי והא עלה קתני כמה היא פרוטה וכי תימא הני מילי בדורו של משה. פי' וליכא למימר בדורו של משה מאי דהוה הוה, דהא נפקא מינה למקום שאין יוצאין שם פרוטות דבעינן פרוטה דמשה, אי נמי היכא דקפדא דלא תיקדיש אלא בפרוטה דמשה, עכ''ל. ולדברי רבינו אין להקשות מאי דהוה הוה, כי אם כסף הוי דבר המפורש בתורה, צריך שיהיה שוויו כמו שהיה בימי משה.בהלכות תרומות דף מ''ד טור ד' כותב רבינו:וכן יהיה נ''מ אם אח''כ הוזלו הקדושין ויש בה שו''פ דידן אך לא של משה כו', דלענין קנין שפיר י''ל דדי בפרוטה של עכשו, משא''כ בקדושין דזה גזירת הכתוב דבעי שיהיה כסף כמו בימי משה כו' ע''ש. ↩︎

398. להרמב''ם שקדושי כסף מדברי סופרים - אתי שפיר מדוע הגמרא לא בעי מה הדין אם אמר לה הרי את מותרת להתקדש בשטר ולא בכסף, אבל רוב הפוסקים שכסף מהתורה מדוע לא נקט בכסף? ומתרץ שקדושי שטר צ''ל בלי שום שיור כמו גט שצריך כריתות. ↩︎

399. ז''ל רבינו בהלכות גירושין פ''ח ה''ו: דהנה בירושלמי פ''ג דקדושין מבואר דבקדושי שטר אם שייר - לא הוה קדושין, ובכסף הוה קדושין. ה"א: הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי זו מקודשת (לעולם). כו'. הרי זו גיטה שלשים יום אין זה גט כריתות א"ר יצחק בר' לעזר הדא דאת אמר מקודשת בשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת. וא''כ לפי זה אם שייר על קדושי כסף וביאה [שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ ממקדש בכסף וביאה, כלומר שהיא מותרת להתקדש בשטר אבל בכסף וביאה – הרי את באיסור אשת איש]. - שוב לא מהני גם קדושי שטר, [גם אם תקיים תנאו ותתקדש בשטר – אינה מקודשת] - דהא כל הקדושין הם דבר אחד. וכיון דבהקדושין יש דבר שאינה יכולה להתקדש בהם נקרא ג''כ שיור ולא מהני ע''ז קדושי שטר. כלומר, קדושי שטר לא חלין אם יש שיור (כמו גט), לכן אם אינה יכולה להתקדש בכסף – זה נחשב שיור בקדושין, ואז לא מהני השטר. ↩︎

400. אם הוה דבר אחד [ואי אפשר לגרש למחצה] או שני דברים (נפרדים, שאפשר לתת גט לאחד מהם).(מכאן, שאם הוו הזיקה והמאמר דבר אחד – א''א לגרש זה בלא זה כיון דהוה שיור בגט, כמו כן בעניננו גם בקדושין אם יש אופן שאינה יכולה להתקדש (כסף), ג''כ נקרא שיור ולא מהני קדושי שטר). ↩︎

401. לא הנזיר הוא האוסר על עצמו את התגלחת, כמו שאוסר על עצמו יין וטומאה, אלא ה' דהיינו עצם היותו נזיר - מחיל על ראשו איסור גילוח – "תער לא יעבור על ראשו". וממילא לא שייך עשיית תנאי. ↩︎

402. וה''נ א''א להתנות ע''מ שאגלח, וכן א''א להתנות ע''מ שאין לך שאר כסות ועונה, כיון דלא קיבל עליו כלום (כמ''ש רש''י) - הוה ליה מתנה ע''מ שכתוב בתורה. ↩︎

403. קשה מה שהקשה ר' עקיבא איגר פאה שם:ותנאו בטל. קשה לי דמה צורך לזה. לו יהא דבעלמא תנאו קיים. הא תנאי שייך רק שעושה המעשה על תנאי שבאם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה. כמו מקדש ומגרש ומוכר ע"ת. אבל הכא עם מי מתנה. ומה שייך לתלות קצירה על תנאי. דאיך שייך לומר דאם לא יתקיים התנאי לא יהיה הקצירה קצירה וצ"ע. ובחדושי ר' יהושע מהוראדנא כתב שס''ד שיוכל בעה''ב להתנות כן כיון שהתורה נתנה לו כמה דברים לזכותו כגון עומד בצד גדר ובצד קמה לא הוי שכחה כו', ובמשניות קהתי פירש, דס''ד הואיל והתנה כך מתחילה, אין כאן שכחה מפני שסמך על תנאו ולא הקפיד כ''כ ליטול את הכל, קמ''ל שכן בתנאו בא לעקור מצוה מן התורה – תנאו בטל.מבאר רבינו, שהוא מתנה שאם ישכח לקצור איזו קמה ויעבור הלאה, שאז יהיה כמי שאינו מכוון לשם קצירה, (כמו קוצר שחת, או לאלומה כמשנה הקודמת) וס''ד שיהיה פטור משכחה, קמ''ל שלא יכול להתנות כך, כי זה גופא הוא עצם דין התורה בשכחה כו'. וכ''כ בהלכות תרומות פ''ב הלכה י''ב:וכמו גבי שכחה היכא דאינו מכוון לקצירה לגמר כמבואר בפאה ספ"ד גבי מעמר, ומ"מ תנאי לא מהני שם כמבואר בספ"ה דשם הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני נוטל, ר"ל דאם ישכח איזה דבר לא תהי הקצירה שלו קצירה...וכ''כ בפ''ב דמתנות עניים ה''ט: אם אמר קוצר ע"מ כו' דמבואר שם בירוש' ובדברי רבינו דהטעם משום דמתנה על מה שכתוב בתורה והנה לכאורה מה שייך זה הא זה החיוב ממילא בא והוה כהך דתמורה דכ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובהך דזבחים דף ע"ה ע"ב וכ"מ בזה וצ"ל דכיון דאינו חייב רק אם מתכוון לקצירה ועיין בסוף פ"ה גבי המעמר לכובעות וא"כ החיוב בא מחמת שמתכוון לקצירה לכך צ"ל הטעם משום דמתנה ע"מ שכתוב בתורה...מכאן שא''א להתנות בעצם הדבר כו' כי זה חל ממילא מדין התורה כנ''ל. ↩︎

404. דהא אינו מחוייב ליעד, רק ר''ל דלא יחול דין יעוד, (לשון רבינו במתנות עניים נ''ה טור ג'), כלומר, שכיון שאינו מחוייב ליעד, אם התנה הקונה שלא ייעד לא הוי מתנה ע''מ שכתוב בתורה.[דהיינו שהאב והקונה התנו שגם אם ייעד אותה – (כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה כו') - תשאר פנויה]. וכ''כ בהלכות שבועות פ''ה הט''ו: גבי יעוד דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה וע''ש בירושלמי דאמר דאין עליו החובה לייעד, רק דר''ל דאם מתנה שלא יהא בדין יעוד, וא''כ עוקר ודאי עכ''ל שם]. ↩︎

405. במה''ת הלכות עבודה זרה פ''ט הי''ג:ועיין בהך דחולין דקל"ד ע"א גבי ע"מ שהמתנות שלי ע"ש בתוס' מה שהקשו דהא אם ירצה יכול ליתנו לו, ולמה הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה?, אך ז"א דוודאי אם התנה ע"מ שיתן לו המתנות לא איכפת לן כיון דהוא הוי בעלים ונתן לכהן, רק שם התנה שהם שלו לא שיתנו לו וזה א"א... ↩︎

406. במכתבי תורה רכ''ט מבאר רבינו: ובאמת דברי התוס' חולין דף קל''ד ע''א הם תמוהים, דלא זה כלל הכוונה בגמ', דודאי אם התנו שיתן לו ודאי הוי תנאי, רק שם התנה ואמר שהם שלי, ר''ל שא''צ ליתן לו כלל רק שלו, וזה א''א כלל, לא הוה תנאי, כן ר''ל הגמרא. וכה''ג יש בגמ' דנדרים דמ''ח ע''א ע''מ שיבוא כו' ע''ש, ור''ל אם אמר שתתן לאבא שפיר, אבל אם ע''מ שיבוא אבא ר''ל דא''צ דעתו כלל לא הוה. וכן בהך דב''ב דקל''ג ע''ב גבי עובדא ביהונתן כו' ר''ל אם התנה שהוא יעשה הוה תנאי. ועי' ב''מ דס''ו ע''א [ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו, אנגיד ואתנח. אמרה ליה: אמאי קא מתנחת? אי קיימת - דידך אנא. - אמר רב זביד: פטומי מילי בעלמא הוא. - אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ואי לאו פטומי מילי מאי? בדידה קיימא למישדי תנאה בגיטא? בדידיה קיימא למשדי תנאה - מהו דתימא: הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא, קא משמע לן]. ר''ל ג''כ דידך שלא יהיה צריך לישא אותה כלל שתהיה נשואה ממילא], הוה רק פטומי מילי. וכן גבי הך דיבמות דק''ה ע''ב [אולי כוונתו לחליצה מוטעת פסולה, עי' פרקי מבוא לבראשית עמ' 47] גבי אם קימת דידך כו'. וכן ר''ל בקדושין גבי יעוד אם ר''ל שלא תיעד או שלא יהא מועיל היעוד. וכן כאן בחולין דהא מת''כ נתינה כתיב כמבואר ב''מ די''א ע''ב [מתנות כהונה - נתינה כתיבא בהו]. ובלא נתינה א''א לקנות, וכאן אמר ע''מ שהם שלי לכן לא מהני, ומכ''ש כמ''ש דאם הם שלו לא הוה מתנות כלל. ועי' תמורה דכ''ה ע''א גבי לקט [אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר, לקט הוי או הפקר הוי? לקט הוי - שכן קדושתו בידי שמים, או דלמא הפקר הוי - שכן זוכין בו עניים ועשירים? ואמר אביי: מאי תיבעי ליה? דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים?]. וב''ב דקל''ג אפסקה ורחמנא כו' [נכסי לך ואחריך לפלוני, אם היה ראשון ראוי ליורשו - אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק. אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אפסקה! הוא סבר: יש לה הפסק, ורחמנא אמר: אין לה הפסק]. ומנחות דפ''ד - תנן: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ורמינהו: לאכלה - ולא לשריפה [והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח], א"ל, רחמנא אמר לך: לדורותיכם, ואת אמרת: תיבטל שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל]. וזבחים דע''ד ע''ב ע''ה ע''ב: ומאי אילו אומר הפדו בכור זה - שיצא לחולין מקדושתו ליגזז וליעבד כו'.שהתפיסו לבדק הבית - וירבו דמיו.כלום שומעין לו - לעבור על דברי תורה.ופרכינן הפדו רחמנא אמר לא תפדה - ועל דבריו אין לעבור כו'].ובירושלמי נזיר פ''ז פ''ח ה''א: תנאי היה בלבי לכשאטמא תיפקע נזירותי ממני תחול עלי נזירות אחרת כו'. גבי כשאטמא תפקע, ונ''מ אם זה מעצם נדרי נזירות או רק סיבה בפי''ב דע''ז כותב: ולא דמי להך דמבואר בירוש' פ"ח דנזיר כשאטמא תפקע ממני נזירות דכבר כתבתי בזה דטומאה הוי דבר דממילא ועי' בהך דגיטין דף פ"ד ע"ב כיון דפסקא פסקא ... עכ''ל. כלומר טומאה זה עצם הנזירות ולא סיבה ולכך פקעה]. וזה גדר אין תנאי בנשואין ר''ל דזה בא ממילא, לא פעולה, דגם בחזקה הוה דין כן. [הוחזקו נשואים נהרגים עליה דמלקין ושורפין על החזקות כו']. ↩︎

407. ממילא לא חלה עליו נזירות אלא סתם לצעורי נפשיה. ↩︎

408. הרי''ף והרא''ש ועוד גורסים כמו התוספתא שם: על מנת שתפרחי באויר ועל מנת שתעברי הים הגדול ברגליך אינו גט. עי' תוס' גיטין פ''ד ע''א: על מנת שתעלי לרקיע אינו גט - בהשוכר את הפועלים בסופו (ב"מ דף צד.) גרסינן אם נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט ותימה היאך יכול לקיימו? וי"ל ע"י שם ... ↩︎

409. כיון שנשא פקע איסור ארוסה, ואף שודאי לא ברך שבע ברכות כמובן, אין זו ביאת עבירה. ↩︎

410. וע''ע אנציקלופדיה תלמודית ערך ברכת חתנים: וכתבו ראשונים שבלא ברכה הכוונה בלא חופה, אלא לפי שמברכים ברכה בשעת נשואין אמרו בלא ברכה, אבל משכנסה לחופה מותרת לו אפילו בלא ברכה, שלא מצינו ברכות המעכבות את המצות. (וציין שם: תשובות מיימוני דשייכי לאישות סי' יח ועי"ש סי' יט; הגהות מרדכי קדושין סי' תקמה; שו"ת תה"ד ח"ב סי' קמ. ועי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' שעב שכ"כ בדעת הרמב"ם פ"י ה"ו. ↩︎

411. כלומר, נשואין זה חופה והברכות. לפני החופה הכלה אסורה כדאמרינן "ואסר לנו את הארוסות", והבא על ארוסתו בבית חמיו זו ביאה אסורה.כלה בלא ברכה אסורה, איסור בעלמא לא שזו ביאת איסור. הבא על אשה לשם קדושין או לשם קנין חופה, הביאה היא גדר קנין ולא נקראת ביאת איסור. דגבי מינקת אין הביאה אסורה מצד עצמה אלא משום תקנת הולד משא"כ ארוסה דביאתם אסורה מצד עצמה: מצפה איתן יבמות דף ל''ו ע''ב. ↩︎

412. הא בא עליה לשם חופה לא אסורה, אין זה גדר ביאה אלא גדר קנין. ↩︎

413. ר"ן קידושין ה' ע''ב:אי נמי נפקא מינה לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. כלומר דאי תחלת ביאה קונה מותר לכהן גדול לקדש בתולה בביאה ... ואיכא למידק ביאה ... ואי דליכא חופה ... ביאת איסור היא דהא קי"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה ... י"ל דאין ה"נ דאם בא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות דאינו קונה ולוקה, אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה. ↩︎

414. ר"ן כתובות דל''ג ע''ב:ואפשר לומר דכי אמרינן דביאה אירוסין עושה הני מילי בבית חמיו אבל כל שהביאה בביתו וכנסה ובעלה הרי הקידושין והנישואין באין כאחד... ולי נראה אי אמרינן דבעל לשם קידושין אין צורך לכך דכי אמרינן בפרק אף על פי דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה עושה בעילתו בעילת זנות היינו בבא עליה לאחר שכנסה בלא כתובה אבל זה ...הרי הוא עכשיו מקדש בביאה ולא שמענו במקדש בביאה שתהא ביאתו זנות. ↩︎

415. והר"ר יוסף מאורליינ"ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר) כיון דבלאו הכי אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ... ואין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו דתרוייהו מדרבנן. ↩︎

416. דתניא, ר' יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר: המחזיר גרושתו, מן הנישואין - אסורה, מן האירוסין – מותרת. מקשה רבינו אם נתארסה בביאה אמאי מותרת? ↩︎

417. ומודה אביי, במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל - שאינו לוקה... ושניהם מודים, במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש - שאינו לוקה, דרך ליקוחין אסרה תורה. סובר רבינו שאם קידש גרושתו בביאה, אינו לוקה, כי הביאה גדר קנין. ↩︎

418. מבלעדי אישך - מי שקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל, אמר רמי בר חמא: משכחת לה כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה כו'. [משמע שאם קידשה ארוסה בביאה לא חשיבא בעילת בעל]. ↩︎

419. ה''א: בביאה מניין ובעלה מגיד שנקנית בביאה הייתי אומר על ידי זו ועל ידי זו כסף בלא ביאה ביאה בלא כסף מניין ר' אבהו בשם ר' יוחנן כתיב כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל הגע עצמך אפילו לא קנייה אלא בביאה אמרה תורה הבא אחריו בחנק. ↩︎

420. ובביאה. מנא לן? אמר ר' אבהו א"ר יוחנן, דאמר קרא: בעולת בעל, מלמד, שנעשה לה בעל על ידי בעילה. ↩︎

421. ולא כפי שמשמע מהריטב''א שעל קדושי ביאה אין מברכין כלל, אלא מברכין עובר לעשייתן כדלקמן, כיון שבזה מקיים מצות פו''ר, ולא אם קידש בכסף או בשטר. ↩︎

422. קדושי ביאה חשיבי מצוה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש אשה משא''כ קדושי כסף ושטר.וכ''כ רבינו בצפ''ד ק''ד: וארוסין לבד לא הוה מצות עשה, רק קדושי ביאה, דזה מקיים שניהם פרו ורבו, ואף למ''ד [ביאה] אירוסין עושה. ↩︎

423. נשואין הוו מצוה ודאי, כדלעיל מו''ק י''ח, ובריטב''א הובא לעיל. ↩︎

424. משמע שהירושלמי שמתיר לכה''ג לקדש בבעילה, ס''ל שביאה נשואין עושה, כי אם ארוסין עושה, איך מותר לכנוס כמ''ש התוס'. וא''כ הירושלמי לשיטתו שביאה נשואין עושה ולכן המקדש בביאה צריך לברך ברכת המצוות. משא''כ לדידן [שביאה אירוסין עושה, אף קדושי ביאה לא חשיבי מצוה ואין מברכין].ומהרמב''ם משמע שברכת אירוסין היא ברכת המצוות, ולכן צריך לברך עובר לעשייתה, ואם לא בירך – שוב לא יברך כי מה שנעשה כבר נעשה, ומדוע נקראת ברכת המצוות? ↩︎

425. והלכה ח':כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה.והר''ן בריש כתובות: י"ל דודאי אין ברכה זו ברכת המצוה ממש שא"א לברך כפי מה שראוי בברכת המצות שאין לברך בשעת קדושין אשר קדשנו וצונו על הקדושין משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כי הא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה ובשעת כניסה לחופה נמי א"א לו לברך על קדושין וחופה כיון שכבר קדש מזמן מרובה כו'. ↩︎

426. הרמב''ם סובר שזו ברכה על האירוסין, וצריך לברך קודם עשייתן, כדעת הירושלמי, והתוס' סוברים שזה נוסח של ברכת השבח. ↩︎

427. זה מקור המנהג וכ''כ קובץ שיטות קמאי כתובות ד''ז ע''ב:ומה שמברכין על הכוס בשעת קדושין דאמ' במסכ' סוטה בפרק משוח מלחמה יין תוסס מברכין עליו ומזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה. (עי' גליוני הש''ס לכתובות שם: ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ס"ה כ' לא נזכר בשום מקום מהתלמוד לא כוס יין לא בברכת אירוסין ונישואין כו' וכן בפ"ק דכתובות כשהזכירו ברכת נישואין אמרו ברוך שית ולא נזכר ז' ברכות בשום מקום כו' עכ"ל...וכ''כ טל תורה (למהר''ם אריק) לירושלמי שם: ומקדשין בו את הכלה. ע' ש"ק שכ' שמכאן ראי' דברכת ארוסין ונישואין טעונה כוס. וכבר נזכר ראי' זו ברוקח ס' שנ"א ה' ברכת ארוסין וז"ל ומה שמברך על הכוס דאמרינין בסוטה פ' משוח מלחמה יין תוסס מזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה עכ"ל וכוונתו לירושלמי כאן דבש"ס בבלי לא נזכר מזה. ↩︎

428. ועי' לחם משנה כאן שכתב עד''ז וז''ל: לכך תירץ דיש חילוק, ויש ב' אופנים: האחד, שגוזל את חבירו ולוקח הדבר בעל כרחו מידו, כלומר שהוא (הנגזל) - אינו עושה כלל, אלא על כרחו חוטף אותו מידו. אבל יש אופן אחר שכופה אותו ועל כרחו נותן הוא בעצמו הדבר בידו, מחמת ההכאות שזה נקרא עושה מעשה כלומר שהוא עושה הפועל, ולאופן הראשון מיקרי שלא אמר רוצה אני כיון שהוא צווח מתחלה ועד סוף ולב' מיקרי אמר רוצה אני כיון שהוא עושה הדבר בידו כו' ע''ש.ולפי זה תירץ הזכר יצחק בסי' מ''ד, את הראב''ד בהלכות חובל ומזיק פ''ח ה''ד. שפסק בהך דאנסוהו כותים והראה ממון חברו פטור, ואף אם נשא ונתן ביד – פטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר. וע''ע בתשובות וביאורים לאדמו''ר מליובאויטש סי' ד' וז''ל בהערה שם: עבר ונתרפא במקום סכנה בע''ז שפ''ד וג''ע – עונשין אותו, אבל אם עבר עליהם באונס אין עונשין אותו, ואחד הטעמים (בס' אהלי יוסף סוף דיני קדוש השם בשם החמדת שלמה או''ח סי' ל''ח) דפועל ע''י אונס לא מקרי מעשה כלל, משא''כ בחולי מסוכן, בשעת מעשה עושה ברצון. בחו''מ ס'י שפ''ח אנסו אנס להראות ממון שלו, והראה של חבירו – חייב, אבל אם אנסו באונס ממון (ש''ך ס''ק כ''ב וש''נ, ועיין ג''כ הפלאה כתובות י''ט ע''א על תוד''ה דאמר) – להראות ממון חבירו – פטור, ועיין ג''כ צ''פ מהד''ת ריש ח''א (הובא לעיל) בזה ואכמ''ל, עכ''ל. ↩︎

429. וכ''כ יד המלך כאן וז''ל: והא דבפ' הכונס [ב"ק סב, א] מסיק הגמרא דאף בזבינא בעינן שיאמר רוצה אני, זה אינו ענין כלל לגוף קיום הקנין של המכירה, רק לענין לאו דלא תחמוד, דאם ירצה הלוקח לסלק מעל עצמו הלאו - בעינן שיאמר המוכר רוצה אני, וכל כמה דלא אמר רוצה אני - עובר הלוקח [על] הלאו דלא תחמוד, וחמסן קרי ליה. ↩︎

430. כלומר לכן לא אמרה הברייתא שגיטי נשים שוו לשיחרורי עבדים גם בזה שאין שנים מתגרשים בשטר אחד, מפני שגם בקדושין אין שתי נשים מתקדשות בשטר אחד, ומילתא דאיתא בקדושין – לא קתני.[וכ''כ ערוך השולחן אבן העזר הלכות קידושין סימן ל''ב: וביו"ד סי' רס"ז סעי' ס"ח בררנו דאין שתי נשים מתקדשות בשטר אחד כמו בגיטין וראיה ברורה לזה מגיטין ט': דלא פריך ותו ליכא ע"ש ודו"ק, וכ''כ הציץ אליעזר ח''ה סכ''ה]. ↩︎

431. ולכן כיון שהוא עני הסמוך עליה, מוטל עליה לפרנסו, ואם אמרה לו תנהו לעני – מקודשת כמ''ש הירושלמי. ↩︎

432. א' ע''ב מדפי הרי''ף: והאי לישנא דאמרי' ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן מספקא לי טובא דכיון דספיקא הוא הוה ליה ספיקא דאורייתא, והיכי קאמר דחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש. והרב אלפסי ז"ל כתב בלשון הזה בהלכות ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט ולא כתב ספיקא הוא, ונראה שהוא סובר דכי אמרי' ספיקא הוא לאו דוקא דמדינא פשיטא לן דלא הוו קידושי, כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק, ולישנא דספיקא הוא לפי זה לא אתי שפיר והר"ם במז"ל כתב בפרק הנזכר נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק ולא הזכיר מדרבנן כלל אלא ספק קידושין. ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא, דאפשר דמדאורייתא שרי' משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו, והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו הכא נמי מדינא אית לן למימר הכי ושתהא מותרת להנשא אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן ומשום הכי אמרינן הכא דספיקא הוי וחיישי' מדרבנן. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב לקמן בפירקין [דף ח ב] בבעיא דרב מארי בכלב הרץ אחריה דסלקא בתיקו דהויא לה ספיקא דאורייתא ולחומרא וצריך עיון:[הר''ן סובר שמהתורה אינה מקודשת כלל ומותרת להנשא לאחר, אלא שחיישינן מדרבנן]. ↩︎

433. וכ''כ בהשמטה: וכן מה דאין קידושין תופסין בא"א הוא ג"כ א' מחמת חיוב מיתה עי' קידושין דס"ז ע"ב וגם מה שהיא שייכא לאחר. (וז''ל אילת השחר ליבמות די''ח ע''ב:אך באמת יש להסתפק באשת איש אם מה שהיא שייכת להבעל אוסרה, או דזה דין מיוחד דמעשה הקידושין אוסרה לעלמא, ואפשר דזה תלוי במה שדנו האחרונים, דהנה הפנ"י בגיטין (דף מ"ג) כתב דבחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דהיא קנויה להמקדש ראשון אפי' שאין בה אלא איסור לאו דמצד האיסור אין גורם שלא יתפסו בה קידושין, מ"מ א"א לקדשה שוב דהא כבר קנוי' לא' ולא שייך שהשני יקנה אותה, דאין לה כבר יד לקבל קידושין מאחר, ובאבנ"מ (סי' מ"ד סק"ד) השיג עליו בזה, והוכיח מקידושין (דף ס"ז ע"ב) דטרחינן למילף דעריות דחייבי כריתות אין תופס בהם קידושין, ואמרינן שם דאשת איש לא נוכל ללמוד מאחות אשה משום דלא"א יש היתר בחיי אוסרן, ולסברת הפנ"י הא על אשת איש בכלל לא צריך ראיה דודאי אין תופס בה קידושין כיון דהיא קנוי' להמקדש הראשון ואיך שייך לקנותה, וע"כ דקנין זה אחרת ובזה דהיא קנויה אינו טעם שלא יתפסו בה קידושין של אחר...). ↩︎

434. וזה כדעת הר''ן, שכאשר יש ספק בדין, דהיינו בין בכת אחת בין בשתי כתי עדים המכחישות זא''ז, הויא ליה ספיקא דרבנן, אזלינן לחומרא רק מדרבנן משום ערוה החמורה, אבל מן התורה היתה מותרת. ולהעיר מפירוש המאירי שם: ולמדנו מכל מקום שכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא, ומכל מקום יש פוסקים שהוא ספק תורה, ונכסי דבר שטיא ממונא הוא וממון שאני, אבל לענין איסור עבדינן לחומרא ובין בכת אחת בין בשתי כתי עדים חולצת, עכ''ל.על הגליון שם כ' רבינו: ובאמת עיקר הגדר גבי א''א משום שהיא קנין של אחר וא''א לקנות וכ''כ בזה דנ''מ כו'.וכן במכתבי תורה סי' ר''ט: דאשת איש לא משום חיוב מיתה רק משום שאינה ברשותה ושל אדם אחר... עכ''פ זה הגדר רק קנין ולא מציאות איסור. ↩︎

435. הראשון קידש אותה קידושי ספק, ופשטה ידה וקיבלה קדושין מאדם אחר. ↩︎

436. כלומר, המציאות היא בספק, כי אנחנו עדיין מסתפקים אם הקידושין היו קרוב לו או קרוב לה כו', רק מצד הדין אנו חותכים ואומרים שמהתורה אינה צריכה גט, ובזה נחלקו בכתובות שם, אם קידשה אחר, האם נלך אחרי הדין, שקידושי ראשון אינם קדושין כלל, וממילא היא פנויה ודאי – וקדושי שני הוו קדושין גמורים, או נלך אחר המציאות שהספק נשאר (אולי בכ''ז היו הקדושין של הראשון קרוב לה כו') – וע''כ מקודשת לשני רק בספק. ↩︎

437. המציאות היא שהוא ספק, ואעפ''כ מותר לישא אשה בודאי, בלי ספק. ↩︎

438. כלומר, מכיון שהפילה ולא חלה עליו הנזירות כי ספק נזירות להקל, האם לא חלה כלל והבהמה מותרת בגיזה ועבודה או שעדין נשאר "ספק נזירות", ואסורה בגיזה ועבודה. ↩︎

439. כלומר, לדעת הרשב''ם אין זה כשאר ספקות שכמו שלא מפקינן ממון מספק כך לא קטלינן מספק, אלא זה דין ודאי שהוא פטור מצד גזירת הכתוב – ושפטו העדה, [עיין במבוא לספרי צ''פ על שבת באריכות בכ''ז]. ↩︎

440. מי שהיה טמא נפש ודאי בפסח ראשון ונדחה לשני, אם לא עשה פסח שני אפילו במזיד - פטור, מה הדין אם היה ספק טמא נפש (ספק טומאה ברה''י – טמא, ואינו מקריב בראשון), אם הזיד ולא הקריב בשני, האם חייב כרת או לא?אם אזלינן בתר הדין, הרי שהדין נפסק שהוא ודאי טמא בראשון, ואם נלך אחר המציאות, הרי יתכן שהיה טהור בראשון, ואם הזיד בשני – חייב. ↩︎

441. שמא יאמרו שמכיון שצריכה קדושין לדעת אביה – אינה מקודשת עתה, ויבואו לקלקל עמה כו', והיו צריכים לומר שהיא מקודשת (אא''כ האב ימחה על קדושיה) ולא להצריך קדושין אחרים – קמ''ל דלא חיישינן, וכמו כן כאן, אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי, ולא חיישינן לתקלה. ↩︎

442. בהלכות אס''ב פט''ו הי''ב: המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת, קידשה סתם וכנסה סתם - תצא שלא בכתובה, כתובה הוא דלא בעיא, הא גיטא בעיא. ומאי שנא כתובה דלא בעיא? דאמר אי אפשי באשה נדרנית, אי הכי, גט נמי לא תיבעי, אמר רבה: צריכה גט מדבריהם. וכן אמר רב חסדא: צריכה גט מדבריהם. רבא אמר: תנא ספוקי מספקא ליה, [על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית אם לאו] גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא. והקשה רבינו, שלפי דעת הרמב''ם שמהתורה ספיקא לקולא, כלומר כל הספקות מותרים מהתורה ואסורים רק מדרבנן, א''כ במאי פליגי רבה (מצריך גט מדבריהם), ורבא (המצריך גט מספק), הרי גם ספק הוא מדבריהם, ועל מה נחלקו?מבאר רבינו שלדעת רבה צריכה גט מדבריהם פירושו שמהתורה היא פנויה לגמרי, ורק חכמים הצריכוה גט, ולדעת רבא מהתורה היא בגדר ספק. ונ''מ אם בא אחר וקידשה ואח''כ מת הראשון, ובא שלישי וקידשה, "דאם היא מתחילה משום גדר פנויה, אז קדושין של השני קדושין ודאין, וקדושי השלישי אינם קדושין, ואם הוא מחמת ספק (כרבא) – אז גם קדושי השלישי הוה ספק קדושין". ראה בספרי צ''פ על שבת בהקדמה, ובפי''ט ה''כ ע''ש]. ↩︎

443. וזה כדעת הר''ן, שכאשר יש ספק בדין, דהיינו בין בכת אחת בין בשתי כתי עדים המכחישות זא''ז, הויא ליה ספיקא דרבנן, אזלינן לחומרא רק מדרבנן משום ערוה החמורה, אבל מן התורה היתה מותרת. ולהעיר מפירוש המאירי שם: ולמדנו מכל מקום שכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא, ומכל מקום יש פוסקים שהוא ספק תורה, ונכסי דבר שטיא ממונא הוא וממון שאני, אבל לענין איסור עבדינן לחומרא ובין בכת אחת בין בשתי כתי עדים חולצת, עכ''ל. ↩︎

444. וכ''כ בחדושי הרשב''א גיטין ס''ה: ואיתמר עלה התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנניא בן אנטיגנוס אלמא הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ולחומרא פליגי לומר דלעולם מתקדשת למיאון ואפי' אינה יכולה לשמור קדושיה, מדקאמר ר' חנינא כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון מכלל דשמעינהו לרבנן דפליגי דצריכה מיאון, עכ''ל לעניננו. ↩︎

445. וכ''כ בספר לפלגות ראובן על רש''י שם, "דפשיטא ליה דיתומה בחיי האב לא תקנו לה רבנן נשואין למיאונין, ולא יצוייר האי ברייתא שהאב יירשנה, והפוסקים חולקין ב''ש סי' קנ''ה סק''א [ושם כתבתי בס"ק ה' בשם רש"י והר"ן אף אחר שנעשה כיתומה בחיי האב לא גרע מיהא כח האב מכח אמה ואחיה]ובספר כתונת פסים" כו', ע''כ. שם הקשה על הב''ש איך כתב זה בשם רש''י והלא רש''י ס''ל להיפוך כמ''ש הריטב''א כו'. ועוד הקשה שהב''ש עצמו כותב בסי' קע''ג סקכ''א: גם י"ל אמה ואחיה יכולים להנשא אותה אף שכבר השיאו אותה ונתגרשה, דהא בהשיאוה אביה ונתגרשה יכולים אמה ואחיה להנשא, ואביה אין יכול להנשא אותה כמ"ש בטור סימן מ"ג, עכ''ל. ↩︎

446. קרה''ע: והיא מוציאה אותו לאחר זמן. כשתובעו אותו ממנו ושיעור זה לאחר שיעורא דרחב"א דקודם שש שנים יודעת לשמור קידושיה, ושיודעת להוציאו לאחר שנתגדלה יותר משש שנים, ש"מ דחכמים פליגי על רחב"א ורבי יוחנן אליבא דחכמים אמר שמעתתיה: והפ''מ: איזו היא קטנה שצריכה להתגרש. ואינה יוצאה במיאון:כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר. כדמפרשינן שם שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ויכולה לשמור את גיטה וקודם לזמן הזה אינה צריכה להתגרש ומשמע אבל מיאון צריכה ואעפ"י שאינה יודעת לשמור ולר"ח בן אנטיגנוס כל שאינה יודעת לשמור אינה צריכה למאן ש"מ דחלוקין חביריו על ר"ח בן אנטיגנוס: ↩︎

447. שלטי הגבורים גיטין דף ל''א ע''א ד"ה הרא"ש:הרא"ש ז"ל גריס אמר רבה שלש מדות בקטן צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון, הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה, והיינו שיעורא דלעיל דיודעת לשמור גיטה והא דקרינן לה יודעת לשמור קדושיה בפחות מכאן, היינו משום דקדושי קטנה דרבנן אבל להפקיע קדושין דאורייתא ע"י גט בעינן דעתא רבתי. ורב אלפס ז"ל גורס איפכא וטפי מסתבר כגירסת הספרים מטעמא דפרישית: ↩︎

448. משמע מפירוש רש''י שאם אביה חי אינו יכול לקדשה קדושי מיאון, אולי כי אין החשש שינהגו בה מנהג הפקר כו', או מטעם שכותב רבינו לקמן – שמא יאמרו נשואין גמורין הם. (ובזה מיושב מה שהעיר ר' עקיבא אייגר שם: והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל (אלמא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה). האי דמשכחת דמדאורייתא אבוה ירית לה, היינו בנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כו', ואין צורך למה שפי' רש"י דאבוה לאו דוקא אלא קרובי האב, עכ''ל). ↩︎

449. משמע מרש''י שאם אביה קיים א''א לקדשה בקדושי מיאון. ואכן המאירי שם פירש: ממה שכתבנו למדת ששמועה זו בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאם השיאה אביה נשואין גמורין הם ואף על פי שאמרו בה דמדאוריתא אבוה ירית לה דמשמע דבדאית לה אב עסקינן פירושו יורשי אביה אי נמי ביש לה אב וכגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כגון שהשיאה האב כבר ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך נשאת: עכ''ל.וכ''כ רבינו בהלכות תרומות דף כ''ג טור ג' וז''ל: דמוכח מדברי רש''י כו', דהיכא דיש אב, דאמה ואחיה אינם יכולים לקדשה מפני שהאב קרוב יותר, והאב אינו יכול, שלא יאמרו קדושין גמורין הם, אך הך דדף פ''ט יש לדחות, די''ל דרש''י ס''ל כשיטת התוס' יומא די''ג ע''ב בשם הירושלמי דאלמנה מן הנשואין אין לה דין חופה – א"ר חנינא הדא אמרת הלין דכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת נ"ל לפרש בתולה שיש לה חופה מבעוד יום משעה שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר להכי מותר לבא עליה בשבת אבל אלמנה שאין לה חופה ואינה נקנית לבעלה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אלא ע"י ביאה צריך לבא עליה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת כו', ושם נקט בגמרא חופה, ולכך לא מוקי כה''ג כו'.כלומר, הגמרא שם מדברת בחופה (עמדה בקומתה מהניא לה חופה כו'), וחופה בקטנה (קדושי מיאון) שייך רק אם לא נישאה עדיין, לכן פירש רש''י שאביה מת, ואמה ואמיה מקדשין אותה, כי אם האב קיים והיא יצאה מרשותו כי נישאת קודם ונתאלמנה, והיא עכשו עומדת לחופה – אין לה דין חופה, ופשיטא שאין הבעל יורש אותה, (וזה תירוץ שני להערת רע''א על רש''י דלעיל). ↩︎

450. רש''י מפרש שיכולה להתקדש בקדושי מיאון ע''י אמה ואחיה רק אם יתומה היא, משמע שאם אביה חי (דאין החשש שינהגו בה מנהג הפקר, או משום שהוא קרוב יותר כדפירש רבינו) ויצאה מרשותו - אינם יכולים לקדשה, ורק היא יכולה לקדש עצמה (כמ''ש רש''י בקדושין, לעיל) ולצאת במיאון. ↩︎

451. צ''ע, ואולי ס''ל לרבינו שהבת ההיא היתה גם בתו של אביי שהשיאה בקטנותה ונתגרשה ויצאה מרשותו כו', ואעפ''כ חזינן דהיתה לאמה רשות לקדשה (אף שאביי אביה – חי), דלא כרש''י. (כי ראשונים פירשו שהיתה בת אשת אביי מאיש אחר, מאירי, ורבנו אברהם מן ההר מפרש שהבת היתה גדולה שאינה ברשות אביה, ולפי זה היא היתה בתו של אביי, ואולי היה בגירסתו: "דביתהו דאביי הוה ליה ההיא ברתא כו'. ↩︎

452. אולי מרמז רבינו שהמעשה דנדרים וכאן היה מעשה אחד בבתו של אביי... ואכן בתוס' רבינו פרץ בנדרים כ''ג על מעשה דאביי, וז''ל: הוא אמר לקריבאי – היינו עובדיה דבפ''ב דקידושין מ''ה ע''ב ....אבל בספר מנחת יהודה בקדושין כתב: המציין במסורת הש''ס (נדרים כ''ג ע''א אינו ענין להך דהכא, דהתם אביי אדרה לאשתו שאמרה לקריבה והיא עברה על דעתו, ושריה רב יוסף, וכאן מעשה אחרת היא. ↩︎

453. רבינו כולל שני הטעמים מדוע אין קדושין תופסין בא''א, דבר שנחלקו האחרונים, האבני מלואים ס''ל כטעם הראשון – משום חיוב כרת ומיתה, והפני יהושע ס''ל שזה מטעם שהיא קנויה לאחר.וז''ל הפנ''י גיטין מ''ג ע''א: ובלא"ה לא משכחת קידושין אחר קידושין דכיון שתפסו קידושין של ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר, כן נראה לי, עכ''ל.וחלק עליו האבני מלואים סי' מ''ד סק''ד: ונעלם ממנו הסוגיא דפ' האומר הנ"ל דשקיל וטרי באשת איש מנלן דלא תפסי קידושין עד דגמר לה מהקישא דאחות אשה ואי נימא דאין קידושין אחר קידושין מאי פריך אשת איש מנלן, אלא ודאי דאפי' בא"א הוי תפסי קידושין אי לאו דהוא מחייבי מיתות ב"ד ונפקא ליה מהקישא דהוקשו כל העריות, וא"כ שפחה חרופה שהיא אינה אלא באשם ולא הוקשו בכלל עריות קידושין תופסין בה, וזה ברור, עכ''ל. ↩︎

454. התיבות מחוקות, ור''ל דאף לשיטת הרמב''ם שקדושין תופסין באנדרוגינוס (מספק) – אם קידש אותו בביאה – לא הוו קדושין כיון שחייב כרת ומיתה, והרמב''ם מדבר רק אם קדש בכסף או בשטר.וכן למ''ד אדם מקדש אשה לאחר שימות בעלך כו' זה רק אם קדש בכסף, אבל בביאה לא הוו קדושין.ע''כ ממה שהעתקתי מכת''י.באופן כללי, שני דברים אלו של קנין ואיסור הנפעלים ע''י האישות - הם החילוק בין קדושין לנשואין, שקדושין פועלים את האיסור "דאסר לה אכ''ע כהקדש", ונשואין זה הקנין – שהאשה היא קנינו כו'. ↩︎

455. מהרמב''ם מבואר שגם סתם קטן קונה את אשתו (שהיא נקראת אשתו) - ולא רק יבם, ומ''מ אינו קונה עד שיגדל, א''כ מהו הקנין שלו? מבאר רבינו: ונ''מ, דאין צריך לבוא עליה בפני עדים כשיגדיל [כי זה רק המשך לקנינו הראשון, כדלקמן].וכן הקשה האור שמח שם וז''ל: וא"כ קשה, גדולה אשת הקטן מי משכחת אישות לקטן דנבעי קרא למעטו, ועוד דאיך אסורה על בעלה במה שזינתה תחתיו כשהיה קטן, כיון דלאו בר קדושין הוי, ועל כרחך כדמפרש הגמרא פ"ק דקדושין (דף יט, א) בקטן שבא על יבמתו, יעו"ש כו' וצע''ג. ↩︎

456. מ''ש רש''י: "וחלו להו קדושין קמאי", זה מטעם דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ↩︎

457. ב''ה וב''ש ס''ל דאף שלא נבעלה משגדלה – בעלה יורש אותה, כיון שגדלה ויושבת תחתיו, וה''נ כאן לדעת ר''מ אף שלא נבעלה הויא מקודשת גמורה מדאורייתא אם יושבת תחתיו, מטעם דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם חלין הקדושין הראשונים שקיבלה בקטנותה. ↩︎

458. הרמב''ם מודה לראב''ד שקטנה שגדלה ולא בא עליה אינה אשת איש גמורה לחייב הבא עליה כרת, אלא שלדעת הרמב''ם היא אשתו ומיוחדת וקנוייה לו מהתורה (אף שלא בא עליה משגדלה), אלא שאם קידשה אביה כשהיתה קטנה ונישאת שלא מדעת אביה, אז כי גדלה גדלו הנשואין בהדה. (כי היא כבר אסורה על אחרים מקטנותה, וגם היא מיוחדת וקנויה לו כמו כל אשה מקודשת, ורק הקנין שהנשואין גומרים (מעשה ידיה וירושתה כו') – כשגודלת גדלים הנשואין עמה, ואין צריך חופה אחרת). ↩︎

459. ולדברי רבינו א''ש, כי החופה בקטנות מיתלא תליא וגמרה ממילא כשגודלת. ורק לחייב אחרים באיסור ערוה כו', צריך שתיבעל בגדלותה. ואם קידשה אביה בקטנותה אז אסורה מקטנותה כנ''ל. ↩︎

460. לקמן פי''ט הי''ב בהשמטה כותב רבינו: ובאמת נ"ל דלשיטת רבינו בהל' תרומות פ"ו ופ"ח דמשמע שם דהא דמבואר בגיטין דף נ"ה ע"א דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה זה רק בשהשיאה אביה ע"ש והך דיבמות דף פ"ט ע"ב דנקט שם ואוכלת בתרומה י"ל דמיירי שאביה קידשה ומת ואח"כ נשאת לו כשהיא קטנה וע' מש"כ לעיל פ"ד ה"ח: ↩︎

461. כלומר, בקטנותה ודאי דאוכלת בתרומה כמ''ש במשנה, אך האם כשתגדל צריכה חופה אחרת ע''מ לאכול בתרומה, או שהנשואין גדלין עמה. ↩︎

462. ר''ל גם אם הלכה כאותה עדות, מ''מ הירושלמי שואל אולי נחוש לשמא תמאן.[בהשמטות שהעתקתי לעיל מבאר רבינו את דבריו כאן וז''ל:דהירושלמי ס''ל דתוספתא דעדויות פ''ג, ר''ל דר' אליעזר פליג על עדות דר' יהודה הכהן, ולא ס''ל כבבלי ביבמות דף פ''ט ע''ב דתגדיל ותבעל, [אלא] - רק תבעל לחודא [מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה? ב"ש אומרים: משתעמוד בקומתה, וב"ה אומרים: משתכנס לחופה, רבי אליעזר אומר: משתבעל כו', והאמר ר' אליעזר: אין מעשה קטנה כלום, אימא: משתגדיל ותבעל. ע''כ הבבלי, אבל הירושלמי סובר שלדעת ר' אליעזר משתבעל אע''פ שהיא קטנה הויא אשתו והוא יורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה כו', ומדוע הוא מצריך שתיבעל] - ומשום דחייש שמא תמאן, וא''כ אוכלת זרה בתרומה למפרע. [אע''פ שמצד הדין היא אשתו, מ''מ קטנה שלא נבעלה יכולה למאן].אך מבואר בירושלמי דיבמות פי''ג דר' אליעזר ס''ל כב''ש דנשואה אינה ממאנת, - [סוף ה''ו: דר' אליעזר שמתי (מתלמידי ב''ש), וב''ש אומרים אין ממאנין אלא הארוסות]. וא''כ לאחר שתבעל ליכא חשש מיאון, [כמו שנשואה אינה ממאנת כך אם נבעלה אינה ממאנת ולכן אוכלת בתרומה]. ואף דבגמרא דילן דף ק''ז ע''א ס''ל דגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה לב''ש לית להו מיאון – [ואם ר' אליעזר כב''ש מדוע מצריך שתבעל], בירושלמי דיבמות שם הוה זה בעיא דלא איפשטא, [ור' אליעזר סובר שצריך שתבעל], ולכך ס''ל גם כאן כן, ואתי שפיר. עכ''ל רבינו שם בהשמטות]. ↩︎

463. מ''ש רש''י שקטן שבא עליה לשם קדושין אינו מאכיל, פשיטא גם לרש''י שאינה נעשית א''א בביאתו להיאסר על אחרים, (דאשת איש אמר רחמנא ולא אשת קטן), אלא כאן שצריך רק את הצד השני שבקדושין את הקנין, גם זה אין בכח הקטן לעשות "אע''ג דביאתו ביאה אין קנינו קנין" – ואינה אוכלת]. ↩︎

464. עד''ז כותב רבינו בהלכות גירושין פ''ב הי''ד: דהנה יש ב' טעמים על שוטה דאינו מגרש. אחד מפני שאינו בר דעת ופטור מכל המצוות, ולא הוה בר גירושין. וגם טעם שני - שמא מה שאומר "גירושין" אינו ידוע מה הוא אומר , ורצונו לומר דבר אחר. ↩︎

465. משמע דגם חרש מקרי איש ולכן לא ממעטינן ליה מדכתיב איש. בפ''ו ה''ט דגירושין: ואף דחרש מקרי איש כמבואר בירושלמי דקדושין פ"א הגע עצמך שהיה חרש כו'. ועיין ביומא דף מ"ג ע"א: ↩︎

466. [וכן כותב רבינו בהלכות גירושין פ''ו ה''ט בדין קטנה שאינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה, וז''ל: וזה גבי קדושין דנתמעט [קטן אין קדושיו קדושין] - מטעם איש, ולא מטעם דבעי עדים [הגמרא לא אומרת שאין קדושיו קדושין כי אין מעידין על הקטן], כי שם העדים לא הוו בגדר עדי ב''ד, רק דהם עושים הפעולה ובלא הם לא הוה פעולה כלל, משא''כ כשעושה שליח דהעדים הם עושים הדבר שיהיה שליח ע''י הגדתם בב''ד, ואין יכולים להעיד על קטן. רצה לומר, שקדושי קטן אינם קדושין, מכיון שאינו איש, ולא משום שהעדים לא יכולים להעיד על קטן. מפני שעדי הקדושין הם לא מעידים על הקטן, הם לא עדי ב''ד, כלומר הם לא עדי בירור שבאים למסור עדות בב''ד. אלא הם עדי קיום, הם הפועלים את הקדושין, ומבלי העדים אין שום פעולה, לכן הם לא מעידין על הקטן אלא הם "העושים" את הקדושין, ואלמלי המיעוט "איש" - היו הקדושין חלים. וזה רק אם מקדש בכסף או בביאה והעדים ראו את עצם הביאה. אבל בשליח קבלה שהאשה עושה לקבל את גיטה, העדים מעידין בפנינו בב''ד, שזו עשתה שליח לקבלה, ועל זה אומר הרמב''ם שאין עדותן עדות, כי אין מעידין על קטן. וכמו כן בעדי יחוד, שלא ראו את עצם הביאה – אינה מקודשת כי אין מעידין על הקטן.כלומר לדעת רב חייא – חרש הרי הוא כשוטה מצד גזירת הכתוב, ולכן אשת חרש אין חייבים עליה כי אין מעשיו כלום. אבל לדעת ר' יצחק זה רק מצד חסרון דעת, לכן זה ספק. ע''כ העתקתי מספרי על גרושין שם). ↩︎

467. כלומר לדעת רב חייא – חרש הרי הוא כשוטה מצד גזירת הכתוב, ולכן אשת חרש אין חייבים עליה כי אין מעשיו כלום. אבל לדעת ר' יצחק זה רק מצד חסרון דעת, לכן זה ספק. ↩︎

468. בפ''י גירושין ה''ח מבאר רבינו את הירושלמי: ועיין בירושלמי שם פי''ד ה"א - דתני ר' חייה אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונישאת לחרש או לפיקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. אשתו של פיקח שגירשה והלכה ונישאת לחרש - [אין] קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה. לפי גירסת רבנו ז''ל [שגורס אין אני קורא כו' כדמוכח מהרמב''ם לקמן פי''א הט''ו, דאשת פקח שנתגרשה ונישאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לו להפקח. ↩︎

469. הראשון קידשה כשהיתה קטנה והיא מקודשת רק מדרבנן, וא''כ השני שבא עליה כדי לקדשה בביאה - אסר אותה על הראשון לפי דעת התוס' דלעיל, ואין לומר שבא עליה באונס ולכן לא נאסרה על בעלה. ↩︎

470. רק אם תחילת ביאה באונס – אז מותרת לבעלה, אבל אם האונס היה קודם ביאה, והביאה עצמה התחילה ברצון – אסורה על בעלה. ↩︎

471. [אף שהיה סופה באונס, "וכל שתחלת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה" כו'. וכן כאן שתחילת ביאה בהיתר, וכשהחל האיסור – היתה אנוסה. ועוד שאפילו אם תרצה והוא יפרוש, הרי אפילו אם יפרוש באבר מת היא אסורה, ומה בידה לעשות] - מ''מ נאסרה על בעלה] ↩︎

472. שקיבלה קדושין בביאה מהראשון, ובאמצע – קיבלה מהשני. וכ''כ רבינו בהלכות תרומות כ' טור ב':דגבי אשה שהיא כבר מקודשת [לשני שקידשה] מי גרם שאינה בת קדושין כעת? היא גרמה ע''י שקיבלה קדושין הראשונים ע''ש... [תחילתה ברצון וסופה באונס פשוט דאסורה לבעלה ולא צריך ריבוי מהפסוק, והירושלמי מצריך ריבוי רק לכזה אופן, שתחילתה ברצון – שקיבלה קדושין מאחר, וסופה באונס כי אין בידה לפרוש - ומ''מ נאסרת על בעלה בפרישת הבועל, כי היא גרמה לזה, וע''ע במהדורא תניינא ס''ב טור ד']. ↩︎

473. לדעת רבא בקדושין דף ט' ודף נ''א קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין, והרי גם כאן שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, כיון שנאסרה עליו, איך אמר רבא (כאן דף י') דהוו קדושין, הרי בכל אופן שיפרוש הראשון היא אסורה על השני? רבינו לא מתרץ קושיא זו, וראה ר' מרדכי קאלינא במכתבי תורה סי' ר''ח שהביא את מש''כ הרדב''ז לתרץ קושית התוס' על רש''י שהרי קדושין תופסין בחייבי לאוין אף שאין מסורין לביאה, ותירץ דרק אם אין מסורין מחמת איסור כרת לא תופסין הקדושין דנחשב כחייבי כריתות כו', עכת''ד. וז''ל הרדב''ז ח''א שצ''ו: וי"ל דלא אמרינן הכי אלא באיסורי כרת דלא תפסי בה קדושין ואם קדש אחת משתי אחיות אינו יכול לבוא על אחת מהן משום ספק אחות אשה שהוא בכרת. אבל בחייבי לאוין תפסי בה קדושין אעפ"י שהוא אסור לישא אותה ופשוט הוא כך יש לתרץ לפי פרש"י ז"ל דכתב ובעלה דבעינן ראויין לביאה, עכ''ל.א''כ כאן שא''א שזינתה אסורה על בעלה רק בלאו ולא בכרת, שפיר תופסין הקדושין]. ↩︎

474. הבעל אמר לה הרי זה גיטך ע''מ שתבעלי לפלוני, כוונת הבעל בתנאו היא על גמר ביאה, א''כ בתחילת הביאה היא עדין אסורה משום א''א, ובגמר ביאה כשמקיימת התנאי – הותר הגט למפרע. וז''ל רבינו בהלכות נדרים פ''ז ה''ט על מש''כ הרמב''ם: אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר (ההיא), ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר כמו שבארנו. וכתב רבינו: ואף דהא כיון דנשאל – שוב פקע הנדר למפרע, ולא הוה נדר כלל, וא''כ למה אסור? י''ל דזה הוי כעין הך דמבואר בירושלמי פ''ט דגיטין ה''א גבי על מנת שתבעלי לפלוני, דמתחילה אסורה ליבעל לו, אף דלאחר הביאה הוה גט למפרע, וע' בדברי הר"א ז"ל בהשגות פ"ח מה' גירושין הי"ג ובה"ה שם... [אף שהיה סופה באונס, ["וכל שתחלת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה" כו'. וכן כאן שתחילת ביאה בהיתר, וכשהחל האיסור – היתה אנוסה. ועוד שאפילו אם תרצה והוא יפרוש, הרי אפילו אם יפרוש באבר מת היא אסורה, ומה בידה לעשות] - מ''מ נאסרה על בעלה] ↩︎

475. וכן כותב רבינו בצ''פ על התורה שם: תו''כ – אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? ת''ל לא תקרב.ר''ל שאם בתוך ביאה אמרה נטמאתי, שלא יפרוש, כמבואר בפ''ב דשבועות די''ח ע''ש, וכן גבי עריות אם שגג בתחילה, או כגון הך דקדושין דף י' דסוף ביאה קונה כו' נפ''מ אם קיבלה קדושין מאחר, וכה''ג – צריך להמתין עד (שימות האבר) וכו'. ↩︎

476. זו גירסת רש''י, אך הרי''ף והרמב''ם גורסים: "לא פסל את הקטנה". עי' רע''ב ומלאכת שלמה.(רבינו ר''ל שלפי גירסת רש''י גם אחר יכול לקנות החרשת, אולם לפי הרמב''ם רק פקח יכול לקנות פקחת הנשואה לחרש). ↩︎

477. וכ''כ רבינו בהלכות גרושין פ''ז ה''כ: ועיין בהך דיבמות דף פ''ו ע''א דיליף שם מקרא דנותנת רשות לתרום. ר''ל לא שזה מה שהיא יכולה לתרום הוא רק בגדר רשות מבעלה, וא''כ י''ל דהיא אינה יכולה ליתן רשות לאחר, רק אלא הפירוש הוא - דהיא עצמה הוה בגדר בעלים. הפסוק מלמדנו שהיא בגדר בעלים ולכן יכולה ליתן רשות לאחר. ↩︎

478. לפי הבבלי הקנין של חרש וחרשת הוא קנין גמור, רק האישות משויירת, ולירושלמי להיפך אינו קונה כלל, רק אישות יש לו שאוסרה על אחרים. וז''ל במה''ת עבודה זרה פ''ד הי''ד:... עכ"פ לשיטת הירוש' דס"ל דנישואי חרש הוי רק גדר איסור ולא גדר קנין כלל, ונ"מ ג"כ אם עכ"פ ממזר מדרבנן באשת חרש, עי' יבמות דפ"ט ע"ב... ↩︎

479. בהלכות גירושין פי''א הט''ו מציין רבינו לירושלמי וז''ל: דהירושלמי לשיטתיה דס''ל דחרש אין לו קנין כלל באשה אפילו מדרבנן, רק צריך גט, זה הויא תקנה ר''ל צריך גט רק מתקנת חכמים. ולא שיש לו איזה קנין.ולכך ס''ל בהירושלמי פ''ז דבת כהן שנשאת לחרש ישראל מותרת לאכול בתרומה. – [ה''ה: הדא אמרה שאין אונסין פוסלין בכהונה בפנויה, הדא מסייעא לההוא דתני רבי חייה אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת, [הרי מפורש שאין לחרש שום קנין ואישות, ואף לא מדרבנן] ודלא כרבי לעזר דר' לעזר אומר אף הפנוי שבא על הפנויה שלא לשם אישות הרי זו בעילת זנות]. משא''כ לדידן [שיש לו בה קנין מדרבנן] - י''ל ג''כ דאסורה לחזור לראשון. ↩︎

480. אבל לפי הבבלי י''ל שאסורה לחזור לראשון כי לחרש יש קנין במקצת, ומה שאוסרת התורה להחזיר גרושתו זה מצד הקנין, כדלעיל: וז''ל רבינו במהדורא תניינא כ' טור א':עכ''פ הירושלמי לשיטתו דס''ל דנישואי חרש הוי רק איסור לאוסרה על אחרים, ולא בגדר קנין, ולכן פקח שנשא פקחת וגירשה, ונשאה חרש וגירשה – מותרת לחזור [לראשון] - דעיקר הגדר מחזיר גרושתו, הוא מטעם הקנין שקנאה השני כו' ע''ש. ↩︎

481. במקום שאינה מקודשת גמורה, ובא אחר וקידשה – חוששין לקדושי שניהם, וכמו כן בעניננו באשת חרש שנתקדשה לחרש אחר – חוששין לקדושי שניהם, כנ''ל. ↩︎

482. וכן כותב רבינו במהדורא תניינא פ''ו טור א':במ''ש בגדר קדושין שיש בזה שני גדרים: א' - קנין לעצמו, והב' - מה שאסורה לאחרים בגדר אשת איש וחיוב מיתה.וכן מה דאין קדושין תופסין בא''א הוא ג''כ: א' מחמת חיוב מיתה – עי' קדושין דס''ז.וגם מה שהיא שייכת לאחר. ↩︎

483. התורה נתנה זכות ליבם ליבם, ואין אחר יכול להפקיע זכותו, לכן אם קידשה אחר, ואח''כ בא עליה היבם – (אע''פ שעבר עבירה) - אין קדושי האחר קדושין. ורק אם חלץ לה היבם לאחר שנתקדשה – הוו ספק קדושין. ומש''כ הרמב''ם אם נתקדשה לזר שהיא ספק מקודשת, זה רק אם חלץ לה היבם אח''כ.[בהלכות תרומות דף י''ג טור ד' כותב רבינו: דאף למ''ד קדושין תופסין ביבמה, מ''מ אם היבם מיבמה – פקעי הקדושין, ועי' תמורה דכ''ה ע''א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. עכ''ל שם]. ↩︎

484. כלומר, אפילו אם נתקדשה לאחר – לא נפקעה זיקתה מהיבם, ומכאן, מדייק רבינו שאם בא עליה היבם נפקעו קידושי הזר. ↩︎

485. קדושין זה קנין, ואם היא קנויה מקודם ליבם או לאדון – קנינו קודם ועוקר הקדושין, אך אם עשתה מעשה ונישאת א''א לעקור מעשה לא ע''י קנין קודם כמ''ש הרמב''ן ביבמות י''ח ע''ב: "אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והיאך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו". וכמ''ש רבינו בשו''ת שא''א לעשות נשואין על תנאי, להתנות קודם החופה שאם הבעל יעזוב כו', יעקרו הקדושין למפרע כו', כי אין תנאי בנשואין כו', עי' בתחילת ספרי צ''פ על גירושין. [וכן כותב רבינו בקונטרס ההשלמה דף ט' טור ד': וכ''כ בהלכות אישות לפי שיטת הירושלמי יבמות פ''א, דאף למ''ד קדושין תופסין ביבמה, מ''מ אם היבם מיבם - מפקיע הקדושין, דלאו כל כמיניה לעקור מה שזכתה לו תורה, ועיין קדושין פ''א דגבי יעוד אף למ''ד דאין האב יכול לקדשה לאחר, מ''מ אם השיאה - שיחק באדון כו' ע''ש, ע''כ. וכ''כ בצפ''ד סס''ה: אך י''ל דנשואין לא יכול לעקור כו' כך ס''ל להירושלמי בקדושין פ''א גבי יעוד, דאם השיאה אביה, לכ''ע [האדון] אינו יכול לעקור מחמת דהוה הגוף שלו [של הבעל] ממש, ובגדר הקדש הגוף למזבח מפקיע מן שעבוד [של האדון] כו'. ↩︎

486. שהגמרא תפרש את דברי רב כפשוטם שקדושין אין בה אם קידשה זר, אבל אם נשאה – נשואין יש בה, שהיא יוצאת מהיבם לגמרי ונאסרת עליו כמו כל אשת איש, ומדוע הגמרא נדחקת לומר שרק מדרבנן היא צריכה גט משום שמיחלפה באשה שהלך בעלה למדה''י.נראה שאינו מתרץ קושיא זו, גם במכתבי תורה מכתב צ''ג כותב רבינו: וא''כ מה מקשה הגמרא ביבמות דצ''ב ע''ב נשואין יש בה, דילמא ר''ל כהך שיטה, וכ''כ בזה בחיבורי, עכ''ל. ובצפ''ו סי' ק''ב: נשאלתי ביבמה שנתקדשה לזר ואח''כ בא עליה היבם אם נפקעו קדושי הראשונים. הנה מבואר בתוספתא פ''ו דיבמות שומרת יבם וכו' או שקדשה עצמה אומרים לו המתן כו' מוכח להדיא דמיבם אם ירצה וכן כתבתי בזה בחיבורי דאם היבם רוצה ליבמה ודאי אסור מחמת דהוה כמו מתחלה בועל א''א, אבל אם יבמה פקע הקדושין הראשונים, וכדאמרינן בירושלמי פ''ט דגיטין גבי אם גרשה על מנת שתנשא לפלוני... וכמו גבי יעוד... מ''מ אם נשאת לאחר לא מצי מיעד לה וה''נ ביבמה כן ובארתי בזה בחיבורי ח''א הגמ' דיבמות דף צ''ב יבמה קדושין אין בה נשואין יש בה...אבל בצפ''ד סס''ה כתב: אך לפי זה למה לא מתרץ גמ' דילן ביבמות דף צ''ב ע''ב קדושין אין בה נשואין יש בה דר''ל כה''ג? אך צ''ל דהגמרא ס''ל דגם נשואין אין מפקיע [את זיקת היבם, ואם יעבור ויבוא עליה – יפקעו נשואי הזר]. ועיין מש''כ התוס' יבמות דף ט''ז ע''א – [ד''ה בני הובא לעיל שמשמע שרק קדושי הזר לא מפקיעים זיקה מדכתיב "לא תהיה", אבל אם נישאת לזר לכאורה לא יפקעו הנשואין], ודף כ''ג ע''ב – [קדמו וכנסו אין מוציאין מידם - אר"י דווקא משום דשמא לא פגע באחות זקוקתו, אבל אי ודאי - הוה זקוק להוציא כו', אבל הכא דקני לה בביאה דוקא במקום ספק הוא דאמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם, אבל בודאי – לא]. ודף י''ח ע''ב ע''ש גבי נשואין ד''ה שומרת יבם, יובא לעיל]. ובצפ''ו סי' ק''ב: וכמו גבי יעוד דלמ''ד מעות הראשונים קידושין לא מהני קידושין להפקיע רשות האדון, והוי בגדר דברי הרב ודברי התלמיד דתמורה דף כ''ה וב''ב דף קל''ג, אך זה מבואר בירושלמי פרק א' דאף גבי יעוד מ''מ אם נשאת לאחר לא מצי מיעד לה וה''נ ביבמה כן, וביארתי בזה בחיבורי ח''א הגמ' דיבמות דף צ''ב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה, וכן הירושלמי פ''א דיבמות חלץ לה ובא עליה ע''כ ר''ל כך... ↩︎

487. לדעת הרמב''ם בשפחה אין איסור לאו, ואעפ''כ שפחה שנתקדשה לעבד, אף שאינה בגדר אשת איש, מ''מ נקראת חייבי לאוין, משום שהיא קנויה למקדש.וכ''כ רבינו בהלכות איסורי ביאה פ''ג הי''ד: אך רבינו ז''ל דס''ל פי''ב הי''א דליכא לאו גבי שפחה, החיוב הוא בה ולא בו, ואזהרה י''ל דהוה גדר אשת איש, ע''ש.וכ''כ כותב רבינו בצפ''ד סי' ב' בדין נשואין אזרחיים ללא קדושין וכתובה, וז''ל:עכ''פ צריכה גט, למ''ד פלגשים בלא קדושין, מ''מ קנין יש בה גדר אישות ... מ''מ יש בה גדר עשה דודבק באשתו ... כמו גבי אשת בן נח כו', ולשיטת הרמב''ם ז''ל י''ל דגם לאו יש, וראיה דהוא ס''ל דשפחה אין בה לאו דלא יהיה קדש ... דלא כרש''י ... ומ''מ מבואר ביבמות דנ''ה ע''א דשפחה חרופה בכלל חייבי לאוין ע''ש.וכ''כ במהדורא תניינא פ''ו טור א':ובאמת כבר כתבתי דנראה לשיטת רבינו דאף למ''ד פלגשים בלא קדושין, מ''מ יש למי שיחדה לו – קנין בה, וכן הגדר גבי שפחה חרופה כו', דיש עליה גדר חייבי לאוין, ולשיטת רבינו דליכא בשפחה חרופה לאו דלא יהיה קדש, א''כ מה זה חייבי לאוין, היכן הלאו של שפחה? כו', וע''כ מחמת גדר הלאו דאשת עמיתך כו'. וכ''כ רבינו בתשובה בדבר אברהם ח''ג סי' ס''א: וזה ראיה משיטת הרמב''ם דס''ל בהלכות איס''ב דגבי שפחה ליכא לאו, ומ''מ מבואר ביבמות נ''ח דשפחה חרופה הוי חייבי לאוין אף למ''ד דלא שחררה כלל, ומה הוא הלאו? וצ''ל דכאן דהתורה התירה לו עכ''פ יש לו בה קנין, לא בגדר אשת איש רק קנין יש כו', וכן ביפת תואר כו' כיון דהתירה התורה כו' יש לו בה קנין כו'.במכתבי תורה קצ''ח:... דגבי יפת תואר לאחר שקבלה עליה גרות... דאין בה אלא רק קנין ביאה ולא גדר קנין רק עצם, משום דכבר היא נקנית לו בגדר קנין מן ביאה א' שבא עליה וזה ר''ל הך בקדושין דף כ''ב ע''א לקוחין יש לך בה... ר''ל ביאה א' מ''מ יש לו בה קנין ואסור לישראל אחר אם תלך עוד הפעם במלחמה ולכך לאחר גירות א''א רק בביאה ובגדר יבמה... ↩︎

488. ועל זה מפרש רבינו שזה רק במקום שצריך לדחות את הגר, אבל כותי שמקבלים מיד (כדלעיל בירושלמי) - לא אמרינן מי יימר, אלא חשיב בידו להתגייר. ↩︎

489. [וכ''כ בצפ''ד סי' ס''ג: דכותים אף למ''ד גירי אריות – מ''מ תפסי קדושין, ויש לאו דלא תתחתן וכן ס''ל להר''ן רפ''ד דקדושין. אע''פ שגירי אריות הם מ''מ הוו בני ברית ותפסי קדושין ואין דוחין אותם ובידם להתגייר. ↩︎

490. עכו''ם שבא על אשת איש הוולד כשר, אבל כותי הבא על א''א הוולד ממזר כיון דהוה בן ברית.(ולא כמ''ש המפרש). ↩︎

491. בהלכות תרומות פ''א הכ''ו:... ובפרט לשי' רש"י ביבמות דף נ"ה ע"א דס"ל דיש לאו דלא יהיה קדש גבי שפחה חרופה, וע' רש"י סנהדרין דף נ"ז ע"א גבי בן נח שייחד שפחה כו', ושם ר"ל רק בשפחה נכרית לעבד נכרי דאל"כ לא שייך כלל גדר אישות ואין ב"נ נהרג. ובפרט לשי' רבינו בהל' מלכים פ"ח דס"ל דהטעם משום אישות דלא כרש"י דפי' משום גזל, ואמר שם בגמ' דעכו"ם בישראל חייב ופירש"י רק בשפחה חרופה לעבד עברי דבעבד כנעני לא נקרא מיוחדת כלל כמבואר נדה דף מ"ז. וע' מש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ג ה"ח דא"י ליתן ב' שפחות לעבד אחד ולא שפחה אחת לב' עבדים ולכך נקראת מיוחדת אף למ"ד דלא תפסי בה קדושין ע' גיטין דף מ"ג וכ"מ, וע"ע אחר אסור בה משא"כ בשפחה כנענית לעבד כנעני כמבואר בנדה דף מ"ז הנ"ל: ↩︎

492. ז''ל המאירי גיטין מ''ג ע''ב: בא על שפחה חרופה, ר"ל חציה שפחה שנתארסה לעבד עברי, אם נשתחררה ואחר כך בא עליה אחר חייב מיתה אע"פ שלא נתקדשה אחר השחרור גמרו הקדושין, אלא שאם קדשה אחר קודם שנשתחררה לדעת הפוסק שקדושי ספק הם - מקודשת מספק לשניהם, עכ''ל. ↩︎

493. [וכ''כ רבינו במכתבי תורה רט''ו: גבי שפחה חרופה דלא מהני לה גט כו', וגם לא הוה כריתות, וגם לשמה לא הוה, ועיין בירושלמי קדושין פ''ג גירש בתוך סמפון דלא מהני. וז''ל בשו''ת החדשות ד' סי' נ''א: ... דהיכי דאין ישראל גמור, אין בו גדר גרושין וכן ר''ל הירושלמי בפ''ח דפסחים דגירש אין חוששין [רבי חייא בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש אשה אין חוששין לקדושיו ודכוותא גרש אין חוששין לגרושיו שמואל אמר חוששין לגרושיו]. ור''ל כה''ג, משום דגט צריך גדר כריתות וכל היכי דמעורב בו צד בן נח לא מהני, וכן בעבד. ונ''מ גבי שפחה חרופה ועיין בירושלמי קדושין פ''א דלא מהני גט בשפחה חרופה אף דחציה שפחה וחציה בת חורין לע''ע, ע''ש בזה... ↩︎

494. מפרשי הרמב''ם תמהו למה צריכה גט מכל אחד ואחד, הרי מהאמצעי אינה צריכה גט ממ''נ, ע''ש במ''מ כו', ולדעת רבינו צריכה גט מכולם, משום דקדושי כולם תופסין בה, ולא מקרי כריתות אם היא עדיין קשורה לאחד מהם כו'. ועיין ב''ש אבן העזר סי' מ' ס''ק ז': שניהם נותנים גט - כ' הטור אסורה לשניהם אא"כ יתן לה א' גט משמע איזה מהם שיתן גט מותרת לשני אף אם השני מגרש מותרת לראשון וכן מסתבר כו' ע''ש. אבל לדעת רבינו, לדעת הרמב''ם לא מהני אם אחד יתן גט, כי קדושי כולם תופסין בה, ואין זה כריתות, אלא כולם נותנים גט כו'. ↩︎

495. כלומר, רק בקדושי כסף, האומר לאשה הרי את מקודשת מעכשו ולאחר ל' יום כו' יכול להיות קדושי ספק ואפילו קדושי מאה תופסין בה, אבל המקדש בשטר, שכתב לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום, כשם שבגט לא מהני כי אין זה כריתות - כך גם בקדושין אינה מקודשת, וכמו כן המקדש שפחה, כיון שהקדושין לא נגמרים עכשו, אי אפשר לקדשה בשטר (שטר צריך להיות גמור ומוחלט כמו בגט – "כריתות"), אלא רק בקדושי כסף.וכ''כ ר"ן (על הרי"ף) קידושין דף כ''ג ע''ב:וכבר כתבתי בפ' המגרש [דף פג ב] בבעיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו דפשטי' בה דכיון דפסקה פסקה דמסתברא דהכי קיימא לן ולפי זה אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי דסברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הר"ם במז"ל שכתב בפרק [שמיני] מהלכות גירושין דאינה מגורשת כמו שכתבתי שם אף בקדושין אינה מקודשת כלל עכ''ל. וכ''כ נמוקי יוסף קדושין דנ''ח ע''א. וברשב''א שם: קדשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגרושין מה בגרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת, ומסתברא דמקודשת לפום מאי דאסיקנא בר"פ המגרש (פ"ג ב') היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בין לרבנן בין לר' אליעזר כיון דפסקה פסקה, כלומר ומגורשת גמורה היא והרי כאן כריתות והלכך אף בקדושי שטר כן, ור' יצחק דירושלמי סבר דשיורא בגט הוי ואין זה כריתות, עכ''ל. ועי' קרית מלך רב הל' אישות פ''ז הי''ג. ↩︎

496. הר''ן על הרי''ף בריש קדושין: ... סבר לה כר' עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפי' למאן דאמר התם בפ' השולח (דף מג א) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן ל' חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע"ג דלא תפסי בה קדושין שייכי בה בצד חירות שבה כי קאמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כ' הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות דהאומר הרי את חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמעו בכל מקום משום דקי"ל כר"ע בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר... ↩︎

497. [בהלכות ערכין מ''ד טור א' מבאר רבינו:דמבואר בירושלמי פ''א ה''א דלאחר חליצה עדיין יש להיבם שחלץ לה זכות, דלא הוה איסור אשת אחר כו', ולכך מבואר כו' דאם אחר קדש היבמה, ואח''כ חלץ לה היבם ובא עליה – פקעו הקדושין כו'... [בהלכות ערכין מ''ד טור א' מבאר רבינו:דמבואר בירושלמי פ''א ה''א דלאחר חליצה עדיין יש להיבם שחלץ לה זכות, דלא הוה איסור אשת אחר כו', ולכך מבואר כו' דאם אחר קדש היבמה, ואח''כ חלץ לה היבם ובא עליה – פקעו הקדושין כו'. ↩︎

498. בהלכות ערכין שם, מפרש שהמחלוקת היא: אם הזיקה היא מחמת שצריכה חליצה, או החליצה מחמת הזיקה ע''ש, כלומר רבי שסובר שאין תנאי בחליצה, ס''ל שהזיקה היא מחמת החליצה, וכיון שחלצה מ''מ – פקעה זיקתה אף אם לא קיים התנאי, ורבנן סברי שהחליצה היא מחמת הזיקה, ואם החליצה לא בשלמות – נשארה בזיקתה. ↩︎

499. מבואר מהירושלמי, שהיבם שעשה מאמר (קדושי כסף או שטר) ביבימתו, ואח''כ חלץ לה, ובא אחר וקידשה, האם תופסין בה הקדושין כיון שכבר נחלצה ונעקרה זיקת המת, או לא – (משום שצריכה גט מדרבנן למאמרו), ופשט ר' בא – דלא תפסי, כיון שעדיין יש ליבם בה זכות. ↩︎

500. המקדש שפחה, לכשתשחרר יגמרו קדושיה כו', ועד אז אינה מקודשת גמורה, ואעפ''כ אם קידשה אחר לא הוו קדושין, כי היא מקודשת במקצת לראשון. (כדעת הב''ש ולא כהאבני מלואים סי' מ''ד וז''ל: וכתב הב"ש ז"ל ואם קידש אחר קודם שחרור אין תופסין קידושי שני דע"כ לא מיבעיא בש"ס אלא אם בא עליה אחר שחרור אבל קודם שחרור דצד בת חורין תופסין לראשון ותו אין תופסין קידושי שני עכ"ל, ולענ"ד נראה דבזה תופסין קידושי שני כו' ע''ש. ולדברי רבינו במסקנא, אם היתה מקודשת לע''ע – לא תפסי קדושי שני, ואם היתה מקודשת לשאר ישראל – תפסי בה גם קדושי שני). ↩︎

501. אבל אם קידשה לפני השחרור אינה מקודשת - כי היא כבר מקודשת לראשון כנ''ל, ואם לאחר טבילת שחרור פשיטא דלא הוו קדושין שהרי נגמרו קדושיה הראשונים והיא א''א גמורה, אבל לאחר השחרור ולפני הטבילה – מקודשת מספק גם לשני. ↩︎

502. וז''ל בפ''ט ה''ה מהל' כלאים: במה דפליגא התוס' ורבינו אם הטבילה של אחר שחרור מעכבת או לא דאם נימא דמעכב לגירות כשיטת התוס' ביבמות דף מ"ז ע"ב... ↩︎

503. מהתוס' משמע שמיד שמשתחרר העבד כשמקבל גט שחרור כבר זוכה בעצמו, ואין אחר יכול לזכות בו, א''כ בשפחה חרופה איך יתכן שיבא אחר ויקדשה אחר שנשתחררה, הרי היא מיד מקודשת לראשון. ↩︎

504. ישראל אסור לישא שפחה כנענית ואם קידש אותה איננה מיוחדת לו, הלכך אם קיבלה קדושין מאחר בין שחרור לטבילה – מקודשת לשניהם. אבל עבד עברי המותר לישאנה בשפחותה, וגם לכשתחרר מותרת לו, הרי היא קנויה לו, ואם קידשה אחר לפני טבילה – אינה מקודשת לו, כי קדושי ראשון לא פקעי. ↩︎

505. וכן בעניננו כיון דמותרת ומיוחדת לע''ע גם עכשו, גם אחרי שחרורה לא פקעה זכותו, ואין אחר יכול לקדשה. ↩︎

506. אם היתה האבלות נדחית לגמרי ברגל – היתה נדחית אף לאחר הרגל, אבל מכיון שיש קצת אבלות אף ברגל – שוב לא פקעה לאחר הרגל.[וכ''כ רבינו בהל' נזירות פ''ב הי''ט: ועיין בהך דגיטין דמ''ג בהך מחלוקת דשם אי גמרי קדושי ראשון, או פקעי לאחר שחרור, ע''ש – [איתמר: חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון, רב יוסף בר חמא אמר ר"נ: פקעו קדושי ראשון, [אפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד]. ר' זירא אמר רב נחמן: גמרו קדושי ראשון [ע"י השחרור גמרו, דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד, ומכאן ואילך הבא עליה במיתה]. ובמש''כ רבינו בזה בהלכות אישות פ''ד ע''ש, ועיין בהך דב''ק דמ''ט ע''ב גבי שבח ולדות דכיון דשייכא במקצת – שייכא אח''כ בכולן, וברש''י סנהדרין דמ''ז גבי אבילות, ע''ש כו' . ↩︎

507. רא"ש חולין פ''א סימן ה':כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ה) דשכור שנתבלבלה דעתוה שחיטתו פסולה. ומסתבר דמייריו כשהגיע לשכרותו של לוט וכ"כ בעל העיטור: עכ''ל ובשו''ע יו''ד א' ח': שיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה. (דהיינו שאם גדול עע''ג כשר, ולהרמב''ם פסול דהוי כנפלה סכין מאליה). ↩︎

508. אבל הבית יוסף יורה דעה סימן א':וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר (שם) דשיכור שהגיע לשכרותו של לוט ששחט בפני יודע וראה ששחט כהוגן שחיטתו כשרה ופשוט הוא דלא גרע משוטה: עכ''ל. ↩︎

509. ואפי' הגיע לשכרותו של לוט אם שחט בפני יודע וראהו ששחט כהוגן שחיטתו כשרה, וערום לא ישחוט לכתחילה: מהרש''ל חולין פ''א. ↩︎

510. וכ''כ ספר המקח והממכר לרב האי גאון שער ג':מי שנשתכר ואין דעתו מיושבת עליו כגון ששתה הרבה ושואלים אותו בדבר ואינו יודע מה להשיב ולא מה שיעשה אין ממכרו מתקיים, אבל אם לא הגיע לשכרותו לכ"כ שעדיין בדעתו הוא ממכרו מתקיים והוא כשאר בני אדם, כדגרסינן שכור מקחו מקח וממכרו ממכר ונדריו קיימים והקדשו הקדש עבר עבירה שחייבים עליה חטאת מחייבים אותו חטאת סקילה מחייבים אותו סקילה כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו ואמרינן א"ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלן. עכ''ל. תוספתא כפשוטה שם. ↩︎

511. משמע ששכור נדרו נדר, אלא שאינו מחוייב בנזירות משום שלא התכוון כו', א''כ מדוע בגמרא לא הקשו הרי שכור נדרו נדר – וכן חייב על כל עבירה, ואיך אמר שיכול לפטור העולם כולו מן הדין מטעם שכרות.בשני המקומות מדובר באותה דרגא של שכרות, ולא בהגיע לשכרותו של לוט וכמ''ש המאירי בנזיר: ומאמרנו בשכור אמנם שלא נשקע בשכרות ולא הגיע לשכרותו של לוט אשר פעולתו ומאמרו נענשים ויענוש על כל פועל שיעשה כמו שראוי העונש עליו אולם מי שהגיע לשכרותו של לוט הנה פעולותיו ומאמרו כלם חסרין ואין אמת לו ולא יתחייב כלום בכל מה שיעשה, עכ''ל. ↩︎

512. שכור שתרם תרומתו תרומה, תרומות פ''א, וכן נדרו נדר והקדשו הקדש, אבל לשאר הדברים פטור, ולכן יכול רב ששת לפוטרו מן הדין. ↩︎

513. א''א לומר ששכור גרוע משוטה ואינו בר חיוב. – דהרי גם שוטה מייבם כמ''ש הרמב''ם בפ''ו הלכה ג': ואלו מיבמין ולא חולצין, החרש והשוטה והקטן כו', והרי גם שוטה אינו בר חיוב ומ''מ מייבם, אלא ודאי דשכור כלוט אע''פ שהוא בגדר בר חיובא – לא קנה את יבימתו בביאה מפני שאינו מכיר כלום, והוי כמו נפל מן הגג ונתקע ביבימתו, או ישן שבעל יבימתו, שלא קנה.וז''ל רבינו בפ''ד ה''ה דשחיטה: ושיכור שנתבלבלה דעתו כו'. וכן כ' לעיל פ"ב הי"ב, ולא כ' כמש"כ בפ"ד מהל' אישות ופ"א מהל' גירושין הגיע לשכרותו של לוט ע"ש ועי' מש"כ רבינו בפ"א מהל' נזירות שאינו בן חיוב ע"ש ובהל' יבום כ' דביאת שיכור שאינו מכיר כלום גרע מביאת שוטה לגבי יבמה וי"ל דגם כאן לגבי שחיטה לא מהני אף אם אחרים עומדים על גביו דהוה כמו נפל מאליו דלא מקרי ע"י אדם כלל והוה כמו נפל מן הגג דיבמות ד' נ"ד... (אבל אם רק נתבלבלה דעתו, שחיטתו כשרה אם אחר עומד על גביו, כנ''ל). ↩︎

514. וכן כתב הריטב''א שם וז''ל: ההיא דנפק עלה קלא דאקדשה באיצפ' דתוחלא בעינה דבי שיפי. פי' ואגלאי מילתא דלא איקדשה כלל וכדפרי' לעיל, ובעא מיניה אי מבטלי קלא או לא מבטלא משום דהכא ליכא לעז כלל דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושין ולא הוו בה שוה פרוטה כיון דקדשה באיצפא דתוחלא דאיכא למימר דלא הוה בה שוה פרוטה, ואי קשיא לך והא אמרינן בקדושין (י"ב א') דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, איכא למימר דהא לא קשיא דכ"ע לאו דינא גמירי, עכ''ל. [משמע שאם היו עדים שקדש אולי כן הוו חשש קדושין]. ↩︎

515. כלומר, במקום שהחשש הוא רק מדרבנן, כמו חלוצה לכהן או כדהכא שיצא קול שקידשה בדבר שאינו ש''פ ורק חשש שמא שוה פרוטה במדי כו' – לא חוששין לקול.בענין זה כותב רבינו במכתבי תורה סי' רל''ג:והנה באמת גבי שוה פרוטה הגדר כך ... דזה ודאי שיעור הל''מ המציאות דפרוטה ... דודאי פחות מן פרוטה בימי משה לאו כלום היא... רק דנ''מ בשל גזרת מלך אם בשום מקום יש בו שוה אז ג''כ כן, דפחות מפרוטה לא חל עליה גדר קדושין על הדבר, וזה אם במקום א' יש בו זה הגדר אז חל גדר גזה''כ אבל מ''מ שתהא היא מקודשת בזה אז צריך שהיא תאמר לדידי שוה ... ... אך ע''כ צריך עדים שזה שוה במקום א' ואף שכאן לא שוה והיא אמרה לדידי שוה... ע''ש בגדר שיעורים. ↩︎

516. לעיל פ''ג ה''א כ' לגבי קדושין בטבעת דוקא, ועפ''ז ביאר אדמו''ר מליובאויטש המנהג שהחתן עונד את הטבעת על אצבע הכלה, מכיון שהקדושין הם בכלי דהוה כלבוש."יש נוהגים שאם הכלה נדה, החתן זורק לה את הטבעת ולא עונד על אצבעה (ראה שפע חיים סי' י''ז), אבל לפי הנ''ל ראוי יותר לעשות כמו שכתב בדרשות מהרי''ל שמניח הטבעת סמוך לאצבע ומניחה ליפול מעצמה על האצבע". (באר היטב אה''ע ס''א ח'). אבל בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש) יורה דעה סי' רכ''ג:"ומה שנהגו עכשיו לקדש בטבעת הוא רק עפ"י קבלה בסוד מ"ם סתומה דלמרבה המשרה כמ"ש הלבוש סי' ס"ה בשם התיקוני זוהר ע"ש". ↩︎

517. ומדוע "החזיקה בטלית" מקודשת, (יש מי שפירש: כלומר, שהחזיקה בטלית באחד מן הקנינים, אך רבינו מפרש שהשימוש וההנאה במטלטלין קנין הוא). בהלכות תרומות פ''א [כ''ב טור ד'] כותב רבינו: ועיין תוספתא קדושין פ''ב, התקדשי לי בסלע כו', כיון שלקחה כו', ומשכה כו', והחזיקה כו', חזינן דהקנינים דברים בפני עצמם לא מחמת הקדושין ולכך די בהחזיקה, ועיין מש''כ בזה בהלכות אישות, מה ר''ל הך החזיקה? אם שמוש או קנין ... ↩︎

518. [בהלכות תרומות מ' טור ב' מפרש רבינו: וזה ר''ל התוס' ב''מ דצ''ט ע''א ד''ה כך תקנו, דשומר חנם – גם בלא משיכה – חייב, ואמאי? וע''ש דף ע''ט ע''א ד''ה אלא, רק דר''ל שיהיה עליו שם שומר וכעין דמבואר שם דף צ''ד ע''ב בעלים באמירה ע''ש בתוס' ד''ה פרה כו', מובא להלן, ע''כ משם]. ↩︎

519. ולא כמ''ש מנ''ח מצוה של''ו: והנה קנין חזקה ליתא במטלטלין כמבואר להדיא בקדושין דף כ"ב ע"ב ובכל הפוסקים ותימא על פסקי תוס' בכורות פ"ב סי' כ"ה שכ' חזקה שייך במטלטלין דמשמע שכן הדין חזקה מועיל במטלטלין וזה אינו כמ"ש... עכ''ל. ↩︎

520. וכן הרשב''א בגיטין שם ז''ל: ועוד דבהדיא אמרי' בשלהי פ"ק דקדושין גמ' נכסים שאין להם אחריות יפה כח שניהם כלומר כסף ושטר מכח חזקה שכן שניהם קונים בעבד עברי משא"כ בחזקה כו'. ↩︎

521. בהלכות ערכין מ''ה טור ד' כותב רבינו:ועיין רשב''ם ב''ב דנ''ג ע''ב גבי המציע מצעות בנכסי הגר דהוה קנין אף אם נימא דאכילת פירות לא קנה והוה בגדר חזקה כו' דאף דקי''ל דחזקה לא שייך במטלטלין, זה רק היכא שאין הוא נהנה מהדבר, אבל היכא דהוא נהנה מהדבר – הוי קנין כו', גם בעבדים ומטלטלין הוה קנין, וכמו גבי קרדום קדושין דמ''ז – אם בקע בו קנאו ... ↩︎

522. פתאומי כוונתו, שינוי שלא בערך, מביצה רקובה נעשה אפרוח, ולא כהדרגי שהשינוי נעשה מדרגה לדרגה עד שהיין מחמיץ. ↩︎

523. עוף כשר שנטרף אין מינו טמא ולכן הביצה הנהווית מאפרו – מותרת. אבל עוף טמא מינו טמא, שהתורה אומרת בכל רגע שעוף זה שיצא מביצת טמא – אסור. ר''ל אם התורה ניתנה לנו רק פעם אחת במתן תורה, היינו אומרים שאז היו הנשר והפרס טמאים, אבל דור שני שהנשר והפרס נתהוו מעפרא בעלמא – מותרים, כי אין להם שום קשר למולידיהם, ע''ז אומר הרמב''ם שמינו טמא, והתורה היא נצחית כו'. משא''כ בטריפה התורה לא אומרת לנו בכל יום על העוף שלפנינו שהוא טרף (אלא רק קרה לו משהו והוא נטרף), שהרי מינו כשר. הובא במפע''צ ע''ש. ↩︎

524. חולין ס''ד: מדרבנן - הא דרבי אליעזר בן יעקב מדרבנן הוא דקאסר בטהורין אבל טמאין שרץ גמור הוא ולוקה לדברי הכל וכי לא ריקמה איסורא איכא מלקות ליכא דלאו שרץ הוא. (בהערות בשו''ת שם). ↩︎

525. ה''ו: אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. ↩︎

526. (יש גורסין סופין דהיינו סופי תאנים, ויש גורסין סמפון וע''ז אמר לו בתנאים שבו קידש, ויש סיפין, ורבינו גורס בגופו של שרופין, א''ל בהניין כו'), ↩︎

527. כתב הריטב''א שם: אי נמי דלמאן דאמר דטובת הנאה ממון חשוב הוא כאילו כולו שלו לגמרי משום ההוא טובת הנאה דאית ליה בגויה וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע דישראל דומיא דכהן שמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה, וכן עיקר, עכ''ל. ↩︎

528. וכ''כ הרמב''ן והרשב''א בקדושין שם, שמשלם על התרומה ומעשרות לפי טובת הנאה ולא כל שוויין כמ''ש רש''י. ↩︎

529. חידושי הרי''ם שם: הלשון קשה איך אמר ממון והאיכא כו'. הוי ליה למימר אי פחות משוה פרוטה גם כן ממון או לא. ונראה דלזה כוונו תוספות ד"ה ממונא כו' ליישב דהפירוש ממון שישאיל והאיכא, וגם אית ליה הנאה אף שהוא פחות משוה פרוטה ע"ש, וקאי ממונא על הפרה עכ''ל. ולדברי רבינו הפירוש, שכיון שיש לו טובת הנאה בפרה הויא כאילו כולה שלו, על הגליון על התוס' שם כתב: ר''ל כך דבר שאין לו בו רק הנאה חוצית אם נקרא הדבר שלו או רק הנאה שלו ועיין מ''ש הראב''ד פ''ה מהל' אישות גבי המקדש באפר פרה אדומה.ובגליון על הגמ' שם: ↩︎

530. אולי כוונתו לתוס': זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא - תימה ליגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרי יותר עלייה דמרה כו'. (דמשמע מהתוס' שכיון שחייב לשלם מדמי השור יש סברא שיגבו את השור כולו לניזק).ואולי כוונתו לדף צ' ע''א כמ''ש במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ה ה''ו: וכן יהי' נ"מ גבי פטר חמור אם לא' שה של שותפות אם יכול לפדות פט"ח בחלקו דהרי דגם השותף האחר יהי' יכול ג"כ לפדות בחלקו וזה א"א, ועי' בהך דב"ק ד"צ ע"א גבי עבד של ב' שותפין דאין יוצא בשן ועין וכן דין דיום או יומים וע"ש בתוס' ד"ה איש... ↩︎

531. בהלכות ערכין דל''ב טור ד' כותב: ועיין במש''כ הרא''ש דפטר חמור הוא רק שיש לכהן חלק בו, וכמבואר בכורות י' ע''ב ובירושלמי פ''ב דקדושין יש בזה מחלוקת דר''י ור''א... ↩︎

532. תרומה שם היא חלק הכהן המורם מקרבן תודה ושלמים. ↩︎

533. ואם היה הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה והשוק והאימורים ומניף הכל כו', הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע הבשלה נאכלין לכהנים כו', (פ''ט ממעשה הקרבנות). ויכול הכהן לקדש אשה בלחם. ↩︎

534. ר''ל, בבשר התודה אינו יכול לקדש כי אין לו בזה קנין אלא רק הותרו לאכילה, אבל הלחם הוא של הכהן כמו שתרומה גדולה ותרומה מעשר היא שלו ויכול לקדש בה. ↩︎

535. בהלכות כלאים י''ח טור ג': עיין תוס' מנחות ע''ג ע''ב דקודם זה היה עליו שם משולחן גבוה, ואח''כ נעשה ממון הדיוט לקדש בו את האשה. ↩︎

536. רב האי סובר שיש מעילה בלחמי תודה הניתנין לכהן, ותוס' ס''ל דאין בהם מעילה דהוו ממונו לכל דבר. ↩︎

537. אף שנתייאש מהתבואה שבחורי הנמלים ולכך פטור ממעשרות, מ''מ חצרו חוזרת וקונה לו, ואסור משום גזל, אא''כ יפקירם. וכ''כ בהלכות מתנות עניים פ''א ה''י:ועיין תוספתא פיאה פ"ב דחורי הנמלים אסורים משום גזל ובירושלמי מעשרות פ"ה ה"ו מבואר דלכך חורי הנמלים פטורים מן המעשרות משום יאוש ע"ש וצ"ל דאחר כך זכה בהם מטעם חצירו ועיין בהך דפסחים דף ה' ע"ב גבי הך דסופי תאנים דמבואר שם דלא קנה אותם מטעם חצר אף דהוה שדה המשתמרת אך שם מטעם דאין מקפיד עליהם והוה גדר הפקר לא יאוש כמו בהך דנדרים דף ס"ב גבי הוכפלי רוב המקצעות ובירושלמי דמאי פ"ז ה"א. עכ"פ חזינן דאף היכא דהוא עצמו מייאש שפיר אח"כ קונה בהם מטעם חצירו... ↩︎

538. וכ''כ רבינו במתנות עניים נ''ט טור א': ולכך כתב רבינו בפירוש המשניות בהך דמעילה דף י''ג ע''ב גבי ערבה של הקדש, דכיון דאין בהם שוה ממון – לא חל עליו איסור כלל. ↩︎

539. הרי אפשר לומר, שהמקדש בגזל דידה כן מקודשת, שאם אמר לחמש נשים זרות כולכם מקודשות – הוו מקודשות, ושאני התם דכיון דאין אחיות מקודשות, יכולות לטעון על השאר מאן פליג לך, מי קבע לך שהתאנים ההן שלך הן? ולכן אינן מקודשות. ↩︎

540. [בהלכות מתנות עניים דנ''ג טור ג' כותב רבינו:דדבר שאינו מסויים – לא קנה, וכן הוא בירושלמי כאן פ''ג ה''ח ובעירובין דף נ' דאף אחת מתוך שתים – לא מיקרי מסויים, כו' וכו', דהיכא דממ''נ יש לו חלק באחד מהם – הוה מקצת ביתו ניכר, והוה דבר המסויים, וכ''כ בזה בהלכות אישות... כלומר, בכלכלת תאנים זו, יגיע לאותן השלש מקצת החלק מהחלק שנטלו, כיון שמגיע להן שלש חמשיות, הרי בכל אופן שנחלק – חלקן נמצא בחלק שנטלו, כמו באמה האמצעית שבעירוב, כיון שבירר ארבע מתוך שבע – נחשב דבר המסויים. לכן אין האחיות יכולות לטעון "מאן פליג לך", כי איך שלא נחלק, יש להם חלק מבורר. ↩︎

541. ושם בהלכות שקלים כותב רבינו: ועיין רשב''ם ב''ב דף ק''ו ע''ב ע''ש – [ד''ה ה''נ: תרי אחי או תרי שותפי כו' דעבוד עיסקא בהדי הדדי כו' ופלג חד בלא דעתא דחבריה וכגון דפלג בלא דעתא דחבריה באפי תלתא ואית ליה סהדי דפלג כדאמרינן באלו מציאות תתקיים החלוקה ואין חבירו יכול לערער עליה, ואם חלק שלא בפני בית דין לא כלום הוא ומה שהשביחו הנכסים השביחו לאמצע והני מילי מידי דצריך שומא אבל חלוקת מעות דלא צריך שומא אין צריך לחלוק בפני ב"ד]. ועיין בקדושין דף נ''ב ע''ב גבי כישא ע''ש. – [ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מאן אחלך? והני מילי במוזא, אבל כישא, מצי אמר ליה: אנא שקלי כישא, שקיל את כישא, כישא כי כישא. ע''כ מצ''פ הל' שקלים]. ↩︎

542. במתנות עניים נ''ג טור ד':ובמ''ש ה''ה בשם הרשב''א בפ''ה מהלכות מכירה גבי מכר לו חטים בחמור וטלה – דקנה החטים כנגד החמור לבד – אם לא משך גם את הטלה, והטעם משום דהחמור הוא רוב וא''כ הוה כמו דבר המסויים כו' ע''כ. בפי''ג ממאכלות אסורות הכ''א כותב רבינו:ועיין בהך דבכורות דנ''ז ע''א גבי מחיר כלב, דשוה כלבא חד ומשהו כו', דלגבי האי משהו יתירה – משועבד כל הטלאים שכנגדו, והוה כולם מחיר כלב וכו', והנה רבינו ז''ל ס''ל דבעי דבר המסויים כמש''כ, וא''כ כיון שלא נתברר איזה הטלה שיהיה נגד הכלב – שוב לא קנה זה הטלה ולא זה הכלב, וא''כ לא הוה מחיר כלב, ולכך אם הכלב שוה יותר הוה כהך דעירובין ד''נ ע''ב דמקצת ביתו ניכר כו', עכ''ל].ועיין לקמן פ''ט ה''א. ↩︎

543. גלגל החוזר. ↩︎

544. גם ברמב''ם מבואר לא כן, שכתב לעיל: פ''ד הכ''א המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן ... [הכ''ב]: היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת ... וכן כותב רבנו (שכוונתו לרמב''ם) בשו''ת צפ''ד סי' י': ולולי דברי הרמב''ם ז''ל נ''ל דשם קאי אשטר קדושין דכבר נעשה הדבר קדושין כו'. (אא''כ נדחוק לומר שבהלכה כ''ב איירי בקדושי שטר דוקא, בשיעורי הרב סולובייציק גיטין שם: שעורי הרב (סולובייצ'יק) גיטין דף ע''ח ע''ב:ונראה שהרמב"ם בהכ"ב מיירי בין בקידושי כסף בין בקידושי שטר כמו בהכ"א...).וכן גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושייך, לומד רבינו שזה רק בקדושי שטר ולא קדושי כסף, לשיטתו שצריך קודם כל להיות כסף קדושין, ואח''כ הקדושין ע''ש. ויתבאר גם לקמן בהלכה כ''א. ועיין חדושי הגרנ''ט קדושין סי' צ''א, בהערות שם ציין לריטב''א שם, שפירש דאיירי בקדושי שטר (כמ''ש רבינו כאן), וז''ל הריטב''א: ואיכא למימר דהכא עסקינן כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשה בשטר שאינו ממון דליבעי יד לזכות וביד בעלמא דאית לה לקבל קידושיה סגי לה, עכ''ל. אבל ראה בריטב''א שם בסוף דכתב להיפך, שרק בקדושי כסף דדמיא ליעוד ולא בקדושי שטר, ע''ש. ↩︎

545. לפני שקיבלה את החוב אמר לה הרי את מקודשת בו, אם אמרה הן – מקודשת והחוב ישאר עליו, כלומר כסף זה הוא כסף קדושין והחוב נשאר כשהיה, אך אם כבר נטלה את החוב, שוב אינו יכול להוציא מידה וא''כ במה מקדשה?. ↩︎

546. כנ''ל, זרק לה את הכסף קרוב לה ואז אמר לה הרי את מקודשת, אם כשהכסף נפל קרוב לה חשיב שלא הגיע המלוה לידה, הרי היא מקודשת (כי האמירה שלו והקדושין לפני שנטלה חובה), ואם היא מקודשת בו הרי שזכתה בו קודם שהגביהתו כשהיה קרוב לה, (לפני שאמר הרי את מקודשת) - ואם זכתה בו קודם, הרי נפרעה חובה ואינה מקודשת, (כי האמירה שלו היא אחרי שהגיע לידה), ואם אינה מקודשת אזי לא זכתה עדיין בכסף, וא''כ הרי היא הסכימה לקדושין קודם שנטלה חובה, וא''כ היא מקודשת... ↩︎

547. כ''כ רבינו בהלכות גירושין פ''ו הלכה ט''ז: ועיין בירושלמי גיטין פ''ב גבי הך דמסר לה במוסרה את הפרה ע''ש - [ה"ב: רבי זעירא בעי קומי רבי מנא : מסר לה במוסירה מהו, מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה.[בהמה גסה נקנית במסירה כדתנן בקדושין כ''ה ע''ב, ופירש''י – בעליה מוסרים אותה ללוקח באפסר או בשערה, ולפי התוס' שם לא צריך מסירה מיד ליד, אלא מספיק שהקונה אוחזה במצוות המוכר. וכאן השאלה אם האשה אחזה בשער הפרה והגט היה כתוב על האפסר, האם מכיון שקנתה את הבהמה קנתה גם את הגט הכתוב על האפסר אע''פ שלא הגיע הגט לידה והויא מגורשת, או עד שתהיה כולה בידה. מוכח מזה שאע''פ שנתן את הגט נתינה גמורה לענין דיני ממונות, מ''מ עדין אין הגט חל עד שיהיה כולו בידה, ועד אז יכול לחזור מהגט כיון דעדין לא זכתה בו, אע''פ שאינו יכול לחזור מנתינת הבהמה. (כמו כן להיפך שיכול לחזור מנתינת הקדושין), כמו כן בביטל השליח, בתוך כדי דבור, אפילו לאחר קבלת הגט. כמו כן בעניננו הספק אם מקודשת כשנפל הכסף קרוב לה, או לא]. ↩︎

548. נתן לה שו''פ והתנה עליה: הרי את מקודשת בפרוטה זאת ע''מ שאעשה עמך כפועל, ואעפ''כ צריך שיעשה עמה פעולה שו''פ. כמו שפי' ריש לקיש, וכדפירש רב בירושלמי פ''ג ה''ו: רב אמר והוא שנתן לה שוה פרוטה אנן קיימין... ↩︎

549. מכאן מוכח דפחות משוה פרוטה לא מיקרי מלאכה כיון דאינה ממון, ולכן התוספתא אומרת דצריך שיעשה פעולה שיש בה שוה פרוטה. ↩︎

550. לכ''ע צריך שיעשה פעולה שוה פרוטה, אבל לדעת התוספתא צריך שהפעולה עצמה שוה פרוטה, ולפי הגמרא בקדושין מספיק שיעשה פעולה שהפועל שם נוטל שכר פרוטה אע''פ שהפעולה עצמה אינה שוה פרוטה. ↩︎

551. הראב''ד (והרמב''ן בשבועות מ') סוברים שנשבע ונוטל זה אפילו על שוה פרוטה, ומ''ש הראב''ד אפילו היה שכרו פחות משוה פרוטה, והקשו עליו (עי' ברכ''י חו''מ סי' ו' ס''ק ה') הרי אין ב''ד נזקקין לפחות מש''פ, ע''ז מרמז רבינו שהמדובר שהמלאכה שוה פרוטה אלא שהפועל עבד בזול ונטל פחות מפרוטה, וכיון שהמלאכה שוה פרוטה ב''ד אף משביעין עליה. ↩︎

552. לדעת ר' יוסי ב''ר יהודה צריך שיהיה זמן שתוכל לעשות בפועל שוה פרוטה, ולדעת חכמים מספיק שיהיה זמן של שווי פרוטה (לפי ערך המעות שנמכרה לאמה, נשער כמה זמן הוא שוה פרוטה). ↩︎

553. הגר''א סוף סי' ל': אמרה היא כו'. רא"ש שם איכא לאספוקי כו' וראוי להחמיר בדבר. והרשב"א כ' בתן לאבא ולאביך ולפלוני ולעני דאמרינן אינה מקודשת דוקא בדלא אמרה ואתקדש לך, אבל בכלב וסלע אפילו אמרה ואתקדש לך אינה מקודשת כיון דאינן בני זכיה, ודעת הרמב"ן דכלב ג"כ מקודשת באמרה ואתקדש לך כו', ע''כ. ↩︎

554. אין להשוות אומר אדם כו' ליעוד. שביעוד התורה עשתה זה בגדר קדושין, ואף אם מת האב יכול האדון ליעדה. אבל באומר אדם לבתו כו' זה רק בקדושי שטר או ביאה ולא בקדושי כסף, ופשיטא שאם מת האב לאחר שאמר לה קבלי קדושייך, אין קדושי כסף כלום. ↩︎

555. וז''ל הריטב''א בקדושין י''ט: וכי תימא ואפילו אית לה יד היאך יש לה זכיה בממון... ואיכא למימר דהכא עסקינן כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשה בשטר שאינו ממון דליבעי יד לזכות וביד בעלמא דאית לה - לקבל קידושיה סגי לה כו'. ↩︎

556. קידושיה פירושו שאביה עשה את הקדושין והיא רק מקבלת, והיינו רק בקדושי שטר, אבל קדושי כסף שרק הנתינה לידה עושה את הכסף שיהיה כסף קדושין, בקטנה לא מהני. ↩︎

557. בעא מיניה רבא מרב נחמן: חוץ מקדושי קטן, מהו? מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא... ↩︎

558. ראה לעיל ה''כ אם צריך במעשה ידיה שיהיה שוה פרוטה או בזמן שנותר לה לעבוד. ↩︎

559. והרשב''א שם: א"נ איכא למימר דיד דידה כיד אביה היא לזכות לו, היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו דקונה לו בזכות שלא מדעתו כו'. (כירושלמי הנ''ל). ↩︎

560. פשט הירושלמי שרק האב פוסק (מתחייב נדוניא) על בתו ולא אחר. ולכאורה לא מדובר על כסף קדושין.וז''ל בית המאירי קידושין דף ט' ע''ב: ונשמעינה מן הדא ולא האח על ידי אחותו כלומר וכל שכן באחר שאין לו עליו אלא צד מצוה ולא נתכוון אלא לפטומי מילי כדי שתנשא לו ואם כן כל שלא בקנין אינו כלום והוא שאמרו שם אף למדת הבן כן כיצד תן בתך לפלוני ואני נותן לך כך קח שדה של פלוני ואני נותן לך כך לא קנה שלא אמרוה בפסקת אבי חתן ואבי כלה אלא מחיבת החתון אבל אחר לא הא למדת שאם ואח הכל שוה לדין זה כו'.כלומר, התחייבות גרידא ללא קנין אינה קונה, לא בנדוניא ולא בשאר חיובים, כגון תן בתך לפלוני ואני אתך לך. מדייק רבינו מהירושלמי, שאין התחייבות ללא קנין, וגם בקדושין אם אמר תן בתך לפלוני ואני אתן לך, אינה מקודשת. ורק אם נתן לאב דינר ואמר הילך דינר זה ותתקדש בתך לפלוני מקודשת. ↩︎

561. וראה מש''כ הריטב''א על הך דשטרא היינו כסף (קדושין ט''ז) וז''ל: ומיהו אכתי ק"ל מאי קאמר היינו כסף, דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת, דשטרא דכתיב עליה היינו כסף, וי"ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב, אבל למסקנא דאמר רבא ע"ע גופו קנוי - אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק, דכסף אין כאן שטר אין כאן, וצ"ע, עכ''ל.קצות החשן ק''צ סק''ה כ' בתוך דבריו: מיהו אפשר דשאני פדיון כיון דאימעט עבדים ושטרות שאין פודין בהם, א"כ ה"ה בשט"ח דידיה נמי אין פודין, ומשום דלא הוי גופו ממון, אבל בקידושין דמהני שט"ח דאחרים, יש לומר ה"ה שט"ח דידיה. אלא דאכתי יש לחלק דבשט"ח דאחרים דאין פודין היינו משום דאין גופו ממון, ומשום דאינו קונה השט"ח אלא ע"י הראיה והוא השט"ח ואין גופו ממון, אבל שט"ח דידיה דמחייב עצמו ובזה נשתעבד לו אפשר דזה הוי גופו ממון כו' ע''ש. וכן ביאור הגר''א הלכות קדושין כ''ט סקי''ד ע''ש. ↩︎

562. על הסתירה מהא דשטרא הוא רק חספא על הך דדף ט''ז שטרא היינו כסף ביאר הריטב''א: שטרא היינו כסף, כלומר כל שנתרצה אדון בכך אינו יכול לחזור בו דהיינו כסף, אבל בע"כ דאדון לא, דהשתא נקיט מרגניתא בידיה ויהבינן ליה חספא כדאיתא לקמן כו'. ↩︎

563. עבד נותן שטר חוב על דמיו, הוי ככסף ויוצא לחרות, האם מספיק שיכתוב בשטר הרי אני חייב לך פרוטה, או שצריך שיכתוב על יותר מפרוטה שאם המקבל ימכור את השט''ח יקבל עליו פרוטה. כלומר האם צריך להיות שו''פ אצל הנותן או אצל המקבל. ↩︎

564. בשו''ת החדשות ה' סי' ו': עמ''ש בירושלמי מע''ש פ''א אם נפל כיסו וצריך הוצאות להוציא חמישים, אם הנשתיירים נקרא שיש לו... ↩︎

565. ולכן כיון שאצל הגוי (המקבל) פחות משוה פרוטה הוי ממון, שוכרין ממנו בפחות מש''פ, אע''פ שאצל הנותן אין זה ממון. ↩︎

566. בכת''י רבינו על הגליון דף ז' ע''ב מציין גם: עיין ב''מ דף כ''ו – [אמר רבא: האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר - לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד - חייב להחזיר. מאי טעמא? אימור שותפי נינהו, ולא מיאשו. איכא דאמרי, אמר רבא: אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר. מאי טעמא? אימור שותפי נינהו, וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה] ... ודף צ''ו – [שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה, מהו? מי אמרינן: זיל בתר שואל ומשאיל - ואיכא, או דלמא: זיל בתר פרות, וכל חדא וחדא ליכא ממונא] כו' ונזיר פ''ה ע''ש- [שבועות פ''ה ה''א, כמו שציין רבינו לעיל אמר רבי זעירא כו', ועוד נמצא שם: הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה ומה כא אילו נשבע ונשבע ונשבע שמא אין מביא קרבן על חצי פרוטה תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה הכא אין שבועה חלה על שוה פרוטה].וע''ע מש''כ רבינו במתנות עניים ס''ד טור ג' וד'. ↩︎

567. וכ''כ הגר''א סי' כ''ח סקי''ז שיש חולקין, וז''ל: אלא דלהרמב"ם הוי ספק קדושין משום החפץ עצמו כמ"ש בסימן ל"א ס"ג, אבל הרא"ש כ' משום החפץ אינה מקודשת כלל, דהרי חזר ממה שרצה לקדש בהציפתא כו'. ↩︎

568. לכן לפי זה אפילו אם האגודה שוה פרוטה ודאי – אינה מקודשת. אך לגירסת הרמב''ם "אמרו לו", יש לחשוש שהאשה דעתה גם על האגודה, הילכך אי אית בה ש''פ - מקודשת. ↩︎

569. בפירוש המשניות לרמב''ם: וזה שאמר יצא העור והקנקן לחולין, במה דברים אמורים כשאין המוכר בקי במסחר שאינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד, ואינו שם לב לעור ולא לקנקן, ולפיכך יצא לחולין לפי שלא קנהו במעות מעשר שני. אבל אם קנה מסוחר היודע דמי הבשר ודמי העור לא יצא העור לחולין. ↩︎

570. תוספתא פ''א הלכה י':הלוקח חבית בירושלם פתוחה צריך לאכל כנגד הקנקן סתומה אין צריך לאכל כנגד הקנקן, במה דברים אמורים בשל יין, אבל בשל ציר ושל חומץ ושל מוריס ושל שמן ושל דבש - בין פתוחה בין סתומה אין צריך לאכל כנגד הקנקן. ושם פ''ב הלכה י''ח:המשאיל קנקניו למעשר שני אע"פ שגפם לא קנה מעשר במי דברים אמורים בשל יין אבל של ציר של חומץ של מוריס של שמן של דבש בין גפם בין שלא גפם קנה מעשר כו'.בפט''ז ה''ד דמאכלות אסורות כותב רבינו:וכן חבית סתומה של יין דוקא, וכמבואר בירושלמי סוף פ''ג דמעשר שני דרק של יין הוה דבר חשוב ובטלה הקנקן להיין, ולא של שמן, ודלא כמ''ש התוס' זבחים דע''ב ע''ב דהוא הדין של שמן זית - וחביות סתומות נמי איכא למיחש שימכרם העובד כוכבים לישראל דמיירי בשמן זית או ביין תפוחים. ועיין ב''מ דמ''ד ע''א דיין מינטר אגב חבית, ועיין כתובות דק''ח ע''ב גבי קנקנים דשמן לא מנטר אגב קנקנים, ועיין בהך דקדושין דמ''ח ע''ב וכ''מ בזה ע''ש...המוכר יין סתם מכר גם את הקנקן, כי היין הוי דבר חשוב והקנקן בטל אליו, וגם היין משתמר ע''י החבית. אבל המוכר שמן אין הקנקן בכלל, כי השמן לא משתמר ע''י הקנקן ואינו בטל אליו. ↩︎

571. העננים הם החבית, והגשם הוא היין, ר' יוחנן סובר שגם העננים באים מלמעלה, שמגיע יחד החבית והיין, כמו הקונה יין שמקבל גם את החבית. ור''ל סובר שהעננים באים מלמטה, כמו קונה חטים שמביא את הכלים, והמוכר נותן לו חטים.משמע שכ''ע מודים שביין המוכר נותן גם את החבית, ולכן מביא ר''ל משל מהמוכר חטים....והטעם כנ''ל, כי היין חשוב ומשתמר ע''י החבית, ואין הקונה יכול להערותו לכליו, לכן קונה גם את החבית. ↩︎

572. במה''ת ט''ו טור א':... גבי חליצה ג''כ כן שהחליצה הוא רק ע''י דרחמנא רמיא עליה וכמו דמבואר בתמורה דף כ''ה ע''א דברי הרב כו' וב''ב דף קל''ג ומנחות פ''ד רחמנא אמר כו' וזבחים ע''ה ע''ב וכ''כ בזה.ועיין תוס' נזיר דף י''א דנטו בזה דגבי נזיר הדבר נובע ממנו ע''י מה שאמר הריני נזיר ובזה עושה תנאי וזה רצה לומר רבינו בהלכות יבום פ''ד הכ''ד ע''ש שהרי נתכוון לחלוץ לה. אך מ''מ היא עושה הדבר רק הוא צריך לקרב לה הרגל ועיין בתוס' כתובות דף ל' ע''ב דגבי בר דעת אם מניח עצמו אם נקרא פועל כו'. ע''ש בספרי על יבום וחליצה. ↩︎

573. וזו היתה הס''ד בכתובות שם, שהתנאי בטל משום המעשה שעשה בתחילתו: אלא אמר רבי יוחנן: כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז; אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה, הכא נמי כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה כו'. ↩︎

574. מטעם זה לא מהני תנאי בחליצה כי זו פעולה שצריכה להעשות בה, ואין הוא יכול להתנות על זה, אבל לא משום שא''א ע''י שליח, לכן הרמב''ם לא מזכיר שצריך התנאי להיות אפשר לקיימו ע''י שליח, וכמ''ש הכס''מ. ↩︎

575. שאינו מוכרח להיות נזיר או ליתן גט, אם התנה יכול לבטל את הנזירות או הגט, אבל חליצה הוא מוכרח לחלוץ, לכן אם התנה, אע''פ שלא קיימה את התנאי – חליצתה כשרה. בצפ''ו סי' כ''ד: דגבי נזיר מהני התנאי שלא יהיה נזיר כלל, אבל בחליצה אי אפשר לבטל הזיקה, וכיון דזקוקים על פי תורה – ממילא מועיל החליצה אם חלץ כדת, וזה כתב הרמב''ם ז''ל פ''ד מיבום הכ''ד – [אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה] כו'. ↩︎

576. כלומר, בנתינת גט למשל, אם אמר הרי זה גיטך ע''מ כו', וכן בקדושי כסף ושטר - אם לא נתקיים התנאי – המעשה נעקר למפרע, שלא היה גט כלל כו', אך בבעילה א''א לומר שהמעשה נעקר שהרי לפועל היתה ביאה, אלא שהביאה תהיה ביאת זנות למפרע. וזו קושית הגמרא, הרי א''א לעשות שליח כלומר שזה מעשה בעצם, ואיך נעקרים הקדושין.בצפ''ו סי' כ''ד כותב רבינו:המבואר בתוספתא קדושין פ''ג דאי אפשר שתעשה שליח כו', כי החליצה והפועל והפעולה היא מציאות אחת לא נפרדים כו'. ובהלכות תרומות מ''ד טור ב':ובאמת נ''ל דהא דהוה ס''ד בכתובות דע''ד דתנאי לא מהני בביאה, משום המעשה, ובאמת בתוספתא פ''ג דקדושין אמר שם כן הטעם, וכן בירושלמי בפ''ב שם, ואח''כ בתוספתא שם מביא הך דין דדבר שאי אפשר לקיימו ע''י שליח – לא מהני ביה תנאי. ור''ל כך, דדבר שאפשר לקיימו ע''י שליח, נמצא דהפעולה והפועלים – שני דברים, אבל דבר שא''א לקיימו ע''י שליח – הוה דבר אחד. וא''כ כך, דגבי חליצה כיון דהחולץ צריך שיחלוץ, ובלא החולץ אין עליו שם חליצה, ועיקר פעולת היבם היא החליצה או היבום והוא עצם אחד, וכדקי''ל דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, דכל שהוא עצם אי אפשר לחלקכו', וזהו ג''כ הגדר מש''כ רבנו בהלכות אישות פי''ב ה''ט דכל היכא דכתיב משפט – לא מהני ביה תנאי, ר''ל דזה לא בגדר "נושא הדין", רק בגדר "עצם הדין", דהיינו לא נשפט רק משפט, ועצם הדין א''א לשנות בשום אופן ... ↩︎

577. נתינת מעות ליד האשה זה "מעשה", מפרש רבינו שהכסף נעשה כסף קדושין, מתי? כשמגיע ליד האשה, ולא כשאומר הרי את מקודשת, כי קודם שיגיע לידה אין כאן גדר קדושין כלל, לכן לדעת הרמב''ם אף שהקדים ואמר הרי את מקודשת ע''מ כך וכך, לא הוי תנאי קודם למעשה. ↩︎

578. ה"מעשה" של הכסף הוא לא מחמת אמירת הרי את, אלא משיגיע לידה]. משא''כ גבי גט וקדושי שטר [שאם אמר הרי זה גיטך, או שקידש בשטר ואמר לה הרי את מקודשת בשטר זה – זה נקרא מעשה, כי כתיבת השטר לשמה ומדעתה כו' זהו המעשה, ואם התנה ואמר הרי את מקודשת לי בשטר זה ע''מ כך וכך – התנאי בטל גם לדעת הרמב''ם. ↩︎

579. מפורש ברמב''ם שלא רק בכסף קדושין אלא גם בגירושין הרמב''ם פוסק כדעתו, שצריך להקדים תנאי למעשה ולא לאמירת המעשה... ↩︎

580. אם נשאל לחכם על הקדשו, והחכם התירו והבהמה יוצאת לחולין, גם התמורה נעשית חולין, כיון דנעקר ההקדש נעקרת גם התמורה, אע''פ שתמורה בטעות הויא תמורה. כמו כן בקדושין אם קדש אשה אינו יכול לחזור מהקדושין בתכ''ד, אבל אם חזר בו וביקש את הטבעת בחזרה, (בתכ''ד) - צריכה להחזיר, ואז ממילא אינה מקודשת, "דבמה מקדשה"?. וכמו כן בגט אם כבר נתן לה או לשליח קבלה שלה את הגט, אינו יכול לחזור בתכ''ד, אבל אם מבטל השליח קבלה שלה, שאמר לו בתכ''ד לנתינת הגט : "אין רצוני שתהיה שליח" הרי הוא בטל, וצריך להחזיר את הגט וממילא – אינה מגורשת. ↩︎

581. דבר שא''א לקיימו לא שייך לומר שעברה על התנאי, אלא כמו שנתקיים התנאי – וע''כ הגט קיים. ↩︎

582. אם התנה עמה הרי את מקודשת ע''מ שתפרחי באויר כו' – הרי זו מקודשת לכ''ע.בהלכות כלאים י''ח טור ד' מבאר רבינו את הירושלמי, שהדבר תלוי מהו גדר התנאי, הבעל התנה שביום פלוני יתן לה סכום כסף וישאנה כו', האם צריך שהוא יתן או שהיא תקבל? וזה מבואר בירושלמי דקדושין פ''ג דאף אם נימא דאונס כמאן דעביד, מ''מ אם היא התנה שתקבל, ואם לא קיבלה אף ע''י אונס – אינו כלום כו', [ואם התנאי הוא שהוא יתן, אזי אם נאנס – כמאן דעביד, ע''ש. ↩︎

583. הריטב''א שם מבאר, שהתנאי "ע''מ שתאכלי בשר חזיר" לא הוי בגדר מתנה על מה שכתוב בתורה וז''ל: אלא אמר רבינא היכא אמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה כגון שארה כסותה ועונתה דודאי קא עקר. ופירש רבינו נר"ו דטעמא משום דאיהו לאו בהדי דידה מתנה, אלא הרי הוא כמתנה עם התורה, שממה שחייבתו תורה מתנה עמה שלא יהא חייב בה כו', כשהוא מתנה הרי הוא מתנה עם התורה והלכך תנאי בטל, אבל הכא עמה הוא מתנה, שהוא אומר לה ע"מ שתעשה או שלא תעשה, ובכל כי האי גונא שהוא מתנה עמה ועליה הדבר לעשות, כיון שאינה מוכרחת לעשות לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה, ואי קיימא תנאה מגורשת ואם לאו אינה מגורשת. עכ''ל. ↩︎

584. בנר אברהם סי' י''א מביא תשובת רבינו: וכן בגיטין דף פ''ד ע''ב ע''מ שתאכלי כו' ע''ש דדברי הגמ' לא מובן כלל, דאטו אומר שתהיה מותרת לאכול, דאז הוי מתנה [על מה שכתוב בתורה] ולא כלום הוא ובגדר דברי הרב דתמורה, רק מתנה שתאכל ותלקה, ומה שייך זה כלל לגדר מתנה כו'. ↩︎

585. וכן כאן, הרי אין מכריחים אותה לאכול איסור, ואמאי קס''ד דלהוי מתנה ע''מ שכתוב בתורה?. ↩︎

586. שם אנו מורין לכה''ג שיכנס שנית, הלכך אינו עובר על הכנסה שניה, אבל כאן, אין אנו מורין לה לאכול נבילה ושהיא מותרת לאכול, אלא לא תאכל ולא יהיה גט. ↩︎

587. וז''ל רבינו בהלכות שבת פ''א הי''א בקטע השני: ועיין ירושלמי דתרומות גבי אם נשרף הכרי אחר שהקדים המאוחר, וא''כ לא איחר המוקדם אם חייב אם לא – [ירושלמי תרומות פרק ג' ה"ג: המקדים תרומה לבכורים אע''פ שעובר בלא תעשה מה שעשה עשוי שנאמר מלאתך ודמעתך לא תאחר כו' אימתי הוא עובר? רבי חייא בר בא אמר מתחילה, רבי שמואל בר רב יצחק אמר בסוף, מה נפיק מביניהון לסירוף הכרי (עבר והקדים את המאוחר שהפריש תרומה לפני הבכורים, אבל לא איחר את המוקדם כי הכרי נשרף לפני שהפריש בכורים) נפק מביניהון, על דעתיה דרבי חייה בר ווא - עובר, על דעתיה דרבי שמואל בר רב יצחק אינו עובר, ע''כ. ר''ל, מיד כשמתנה עליה שתאכל איסור, צריכים היינו לומר שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. והוי כאילו קיימה את התנאי, והגמרא מתרצת שלא, כי הגט והאיסור הם שני דברים נפרדים, ואם לא תקיים התנאי הגט בטל, כנ''ל בביאור ההלכה.בהלכות שבועות פ''ה הט''ו כותב רבינו:ועיין בהך דגיטין דפ''ד ע''ב מה דהקשה שם ותיפוק ליה דמתנה כו', ובאמת תמוה לכאורה, הא אינו מתנה שיהיה הדין שתאכל, רק שאם תרצה שיהיה גט – תאכל, וצריך לומר דזהו כוונת התירוץ בגמרא שם לא סגיא כו' [אלא אמר רבינא: כי אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, כגון שארה כסותה ועונתה, דודאי קא עקר, אבל הכא מי קאמר לה? לא סגיא דלא אכלה? לא תיכול ולא תיגרש]. ועיין בהך דתמורה דכ''ה ע''א דברי הרב ודברי התלמיד, ובהך דזבחים דע''ה ע''ב רחמנא אמר לא תפדה, ועיין בהך דב''ב דקל''ג רחמנא לא אפסקיה, ובמנחות דפ''ד רחמנא אמר כו' וכ''מ. ועיין בירושלמי פ''ה דיומא, גבי הכניסן בזה אחר זה על איזה מהן מתחייב כו', ואמר שם כיון דאנו אומרים לו שיכנס – א''א שיתחייב על זה, ועיין בהך דסוטה דף ו' ע''א מי קרמינן עליה כו'. ובשו''ת צפ''ד סי' י''ח:דהכניס אחת אחת בכף ומחתה לא מחייב על השניה משום הכנסה יתרה – דהתורה אומרת לו להכניס, אף דזה ע''י פשיעה כו'. ↩︎

588. לקמן פי''ב ה''ט, ובספר ההשלמה דף ז' טור ד' כותב רבינו: גבי הני חיובים של אישות אם הוה ממילא מחמת אישות או חיובים פרטיים. עיין מש''כ פי''ב מהלכות אישות ה''ב, ובגיטין דף פ''ה ע''א אם שייך בתנאי בגירושין כמו שיור בגט, ובירושלמי גיטין פ''ז ה''ג לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של אחר כו'.בהלכות ערכין דף ל''ח ע''א כותב רבינו:ועיין בירושלמי רפ''ט דכתובות אם מה שקונה הנכסים לפירות אף לאחר שנישאת אם הוא ממילא ע''י נשואין, או בכל יום ויום הוי קנין חדש כו'. ↩︎

589. אם חיוב הבעל הוא חיוב חדש כל יום – אזי כשגודלת חייב בעונתה, אך אם זה חיוב כללי שמקבל עליו בשעת נשואין, כיון שהתנה עמה כשהיתה קטנה – אינו חייב אף משתגדיל. ↩︎

590. ז''ל הריטב''א בשט''מ כתובות נ''ו ע''א: רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. פרש"י בדבר שבממון כגון שאר וכסות וכן פי' הרמב"ם ז"ל דעונה לאו דבר שבממון הוא ואינו נכון דכל הנאת הגוף כממון חשוב לענין זה. ועוד דבירושלמי אמרו על זה ועונה לא דבר של ממון הוא הי ניהו דבר שאינו של ממון שלא תצטרכי גט שלא תהי זקוקה ליבם ע"כ. והא דאוריך רבי יהודה בלישניה בדבר של ממון תנאו קיים היינו משום דבעי לאשמועינן דמודה הוא בדבר של איסור שתנאו בטל. הריטב"א ז"ל:ועי' תוספתא כפשוטה לתוספתא שם. ↩︎

591. היה נשוי את אחותה ומתה מאן דאמר בסוף ניתן כסף לייעודים צריכה כסף אחר, ומאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים אינה צריכה כסף אחר, אפי' כמאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים צריכה כסף אחר, למה? כל עמא מודיי שאין קידושין תופסין בעריות... [כיון שהיתה אחות אשתו בשעת מכירה, צריכה כסף אחר לקדושין, משמע שיכול האב למכור בתו לחתנו הנשוי לבתו השניה, כי יש אפשרות שלא תהיה ערוה עליו, כשתמות אשתו]. ↩︎

592. מכאן, שכל שאינו ודאי עוקר מה שכתוב בתורה, שיש מציאות וזמן שיוכל לקיים את חיוב התורה – יכול להתנות כו'. וה''ה בעניננו אם התנה שאין לה עונה לזמן מסויים – תנאו קיים כי לא ביטל החיוב לגמרי. ↩︎

593. רק אם אמר בפירוש: ע''מ שיאמר אבא "אין", אבל סתם ע''מ שירצה אבא, אם שתק האב מקודשת. ↩︎

594. פי', אם מיתה כהפרה, אם ימות הבעל – הנדר מופר כי האב כבר הפר חלקו בחיי הארוס, לפיכך אם הפר האב והבעל חי ועברה על נדרה אף שהבעל לא הפר אינה לוקה, ומ''ד דאין מיתה כהפרה – אף אם מת הבעל צריך האב להפר שוב את הנדר, כי ההפרה הקודמת היתה רק על חלק הנדר כפי שראוי היה להפר ולפיכך אם הבעל חי ולא הפר – לוקה. ↩︎

595. אם מת האב לכ''ע אין מיתה כהפרה, ואין הארוס יכול להפר, אלא רק אם מת הארוס – מיתה כהפרה. כי באמת האב לבדו יכול להפר, רק משום שיש רשות הארוס עליה – צריך גם הוא להפר, וכיון שמת, זה גופא היא ההפרה. ולכן אין להביא ראיה משם ששתיקה כהסכמה ולא צריך לבטל בפירוש כדעת הראב''ד.בהשמטות לתרומות דף נ''ב טור ד' כותב רבינו:ועיין בירושלמי נדרים פ''י ה''ב דאמר שם דמיתה כהפרה, אך שם ר''ל דעיקר ההפרה הוא ליטול הרשות שיש לו עליה, שעי''ז מעוכב השני מלהפר, וכיון שמת ג''כ נתבטל רשותו, וכעין זה מבואר בירושלמי עירובין פ''ו גבי ביטול רשות, וכבר הארכתי בזה בח''ב בהלכות נדרים, לשיטת רבינו דס''ל דאב מפיר כל נדרים, ובעל רק [נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה, לעיל פ''ג הי''ג] כו', כה''ג גבי ארוסה, אי האב לבדו מצי להפר, שם כיון דאין לארוס שום זכות בהני נדרים... ↩︎

596. בגירושין יש ספק אם כהקמה דמיין "משום דכיון דידע ארוס דלבתר גירושין לא מצי מיפר, ולא הפר קודם גירושין, כמאן דאוקמיה לנדרא דמי, כי היכי דאמרי' דמכי לא הפר ביום שמועה כמאן דאוקמיה דמי". ר''ן. אבל אם מת הארוס אמרינן דמיתה כהפרה, כי לא שייך לומר שהוא ידע כו' כמו בגירושין. ↩︎

597. והרמב''ם שפסק דאם מת האב – אינה מקודשת. אולי ס''ל בתוספתא כפירוש הרמב''ן (קדושין ס''ג ע''א) (והר''ן כ''ו ע''ב), שכאן "ע''מ שירצה אבא" – התנאי היה שלא ימחה אבא, ומכיון שמת האב ולא מיחה – מקודשת [וכן כתב הרמב''ם בפירוש המשנה שם: ואמרו על מנת שירצה אבא, ענינו שלא ימחה בידי, ולפיכך אם מת האב מקודשת]. או שמקודשת בתוספתא ובירושלמי כאן הוא מקודשת מספק. ↩︎

598. ראה שו''ת רע''א קכ''ו מש''כ בנו מהרש''א באריכות, ומשנה למלך בפ''ח הכ''ב, וחדושי הגר''ח גיטין ע''ג ע''א. וחדושי בית ישי סי' מ''ז, ובמעדני מלך גיטין ע''ד ע''א, ועוד.הגרנ''ט בכתובות סי' כ' כתב שלרמב''ם "היא גופא מספקא ליה אם ביטול התנאי מבטל המעשה, או שקיום התנאי מקיים המעשה, וע''כ מספיקא אזיל לחומרא בכ''מ". ↩︎

599. כמו שהערל אינו אוכל בתרומה אף אם מתו אחיו מחמת מילה שסכנה היא לו למול והוא אנוס, מ''מ לא הוי כאילו קיים מילה כו'. ↩︎

600. מפורש בדבריו שאם לא קבע זמן, לעולם אין הגט בטל אע''פ שמת ואי אפשר לקיימו לעולם.[בספר ההשלמה ד' טור ד' כותב רבינו:ועיין במש''כ ה''ה כו' גבי מעכשו אם לא באתי בתוך יב''ח ומת, דכל היכא דהפעולה תליא בזמן, וכ''ש אם לא קבע זמן – אף שבודאי א''א שיתקיים, מ''מ לא נקרא שנתבטל כו' עד כאן. בהל' מתנות עניים דף נ''ו טור ד' כותב רבינו:ועיין במ''ש ה''ה כו' גבי מת תוך י''ב חודש, דזה לא מיקרי קיום וביטול, אך יהיה נ''מ אם הרגו – אם זה מיקרי ביטול או קיום, או לא. עיין מכות דט''ז ע''א דמבואר דהוה ביטול ע''ש, [משום שעשה מעשה בידים, שהרגו], ובירושלמי גיטין פ''ז גבי חתכה דדה דמיקרי ביטול התנאי כו' ראה לקמן. ↩︎

601. כלומר ללישנא קמא גם אם יש עכוב ואינו יכול לקיים התנאי – אין המכר בטל. אלא רק אם יבטל את התנאי (שאין שום אפשרות לעלות). אבל לפי הלישנא בתרא אם הוא לא קיים התנאי כי היה לו עכוב, המכר בטל. כי לא צריך לבטל התנאי בפועל, מספיק רק אם הוא לא מקיים התנאי.וכן בהך דאזל פייסא, שללישנא קמא צריך לבטל את התנאי, דהיינו לתת לה תרקבא דדינרי וכו', עד שאין אפשרות לקיים התנאי, ורק אז המעשה בטל. וללישנא בתרא מספיק רק שלא יתקיים התנאי. ↩︎

602. אם הוא מתנה ואומר הרי את מקודשת ע''מ שאתן לך סך ממון כך וכך ביום פלוני, ואכנסך לחופה ביום פלוני, ואם לא אכנסך באותו יום הרי הממון שלך והקדושין בטלים. בהא אמר ר''ל שאם נאנס הוי כאילו לא עבר על התנאי והקדושין עדיין חלין. אבל אם היא התנית את התנאי ואמרה שאם לא אקבל סך כך וכך ביום פלוני יעקרו הקדושין, אע''פ שנאנס ולא נתן – אינה מקודשת. כפי שמוכח מהר''ן דלקמן, דבהא ליכא אומדנא שחשב בשעת התנאי למעט אונס. ↩︎

603. כלומר, אם הרופא נדר הנאה – אסור לרפאתו משלו, ואם החולה נדר – מותר כי בשעה שנדר חשב למעט פקוח נפשו.וה''נ בקדושין אם הוא התנה ונאנס – מקודשת לדעת ר''ל, (כי כשהתנה שיתן לה לא חשב על אונס), ואם היא נדרה שתקבל והוא נאנס – אינה מקודשת.בפ''ח ה''כ מהל' גירושין כותב רבינו:או אם אמר ע''מ שתשמשי את אבא כל ימי חיי האב, אם מתה היא קודם, אם זה מקרי כמו ביטול התנאי או לא. עיין בירושלמי כאן גבי נחתך דדה דאמר דזה הוה אונס. ירושלמי גיטין פרק ז' ה"ו: אמר רבי יוחנן ורבי בא סברין כרבן שמעון בן גמליאל חתכה דדה כמי שעיכבה, [חתכה דדה בכוונה ואינה יכולה להניק, הוי כמי שעיכבה ולא קיימה את התנאי], נחתך דדה כמי שלא עיכבה [והגט כשר] כגירסת הרשב''א שם. לפי הירושלמי שאונס נחשב שקיימה התנאי, גם כאן אם מתה הוי כקיימה התנאי. אבל אם חתכה דדה הוי כמו אם הרגו – שהוא ביטל את התנאי. ועיין בירושלמי קדושין פ''ג ה''ב גבי מת מתוך סמפון אם מותרת להנשא מיד או לא. (שאמר לה הרי את מקודשת לי ע''מ שאשאך בעוד שלושים יום, ומת בתוך הזמן בלי בנים). מת מתוך סימפון ר' אבהו אמר מותרת לינשא (מיד) ר' בא אמר אסורה להינשא. (אלא תמתין עד אחר שלושים יום). ר' מנא שאל לבית אבוי דר' יוסי היך רבכון נהיג עביד אמר ליה כדי זמן מרובה הוא אם תלך ותינשא מיד, כדו זמן ממועט הוא אמר מה בכך שתמתין. בהל' מתנות עניים פ''ד הלכה ט''ו:ובירושלמי גיטין פ"ז גבי חתכה דדה דמיקרי ביטל התנאי, ובירושלמי קדושין פ"ג דאמר שם אם קידשה בסמפון, דהיינו בתנאי שיתן לה לאחר ל' יום וגירשה בתוך ל', אם חל עליה שם גירושין, והוה שם מחלוקת. ורצה לומר דאף דמבואר בירושלמי שם דאם מקיימת התנאי אף לאחר מיתה גם בקידושין מהני לענין שתהא זקוקה ליבום, זה רק שם, אבל כאן דממ"נ נפרדת ממנו לא מהני בזה קיום התנאי לאחר מיתה, ואף דנ"מ דעל ידי זה נפסלת לכהונה ונעשית גרושה... ↩︎

604. כתב החת''ס בחי' לחולין דף קל''ח ע''א וז''ל:כיפה של צמר. הכ"מ פרק י' מכלי מקדש תמה על הרמב"ם דלא מייתי הך דכיפה של צמר, ויותר יש לתמוה על פירש"י ורמב"ן בחומש דנחלקו בפי' ושמת עליו פתיל תכלת וכתיב ושמת אותו על פתיל תכלת ע"פ צו ופ' פקודי, ושניהם שכחו ולא ידעו דקאי אכיפה של צמר, וחלילה לחשוב כן. עכנלע"ד דלפי מאי דקיי"ל בעירובין ג' ע"ב דכהנים לא היו מניחים תפלה של יד משום דכתיב ילבש על בשרו שלא יהיו דבר חוצץ בין בגדיו לבשרו, א"כ ה"ה על מצחו שלא יהי' דבר חוצץ בין ציץ למצחו, וא"א בכיפה של צמר המפסקת, וע"כ כפירש"י ורמב"ן בחומש, ומשו"ה השמיטו הרמב"ם ג"כ. והך ברייתא דשמעתין ס"ל אע"ג דכתיב על מצח אהרן מ"מ לא קפדינן אחציצה, וכס"ד דש"ס זבחים י"ט ע"א ע"ש ולית הלכתא כוותי'. ומ"מ פריך ש"ס מיני' דלא מצינו חולק אשיעורא דכדי לעשות בגד קטן, עכ''ל. ↩︎

605. גם קרחה שאינה פוסלת כהן משום מום, כגון שיש שיטה של שער כו' – נחשבת מום באשה, ואעפ''כ לא הזכיר הרמב''ם שקרחה הוי מום באשה, כי אפשר לה לכסותה בפאה נכרית. ↩︎

606. שפאה נכרית לא זהימא ליה, ולפיכך קרחה אינה מום באשה. ↩︎

607. [בהלכות ערכין מ''ג טור ד' מבאר רבינו:ובהך דבכורות מ''ג ע''ב גבי לפניו, ועיין שבת דף נ' ע''א גבי כיפה ע''ש בתוס' דלובשה הקרח, וא''כ ה''נ כאן [גם כהן קרח יוכל לשים פאה נכרית ולא יראה בו מום, ומדוע פסלוהו?] אך י''ל דגבי כהן הוה כמו יתור בגדים. ובזה י''ל מה דבבכורות דמ''ג מייתי הך דתורת כהנים דיליף מהך קרא דוערכו כו' הכהנים – לרבות הקרחנים – [דתניא, ר' יהודה אומר: הכהנים - לרבות הקרחנין. [לרבות את הקרחנים - שכשרים לעבודה, על פסוק זה מצאתיה בתורת כהנים]. ובזבחים די''ח ע''א למד מהך דכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול – פסול, ע''ש.- [וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו'. הכהנים בכיהונן, מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד - עבודתו פסולה, אי מהתם, הוה אמינא הני מילי חיסור, אבל ייתור לא, קמ"ל].ר''ל מהפסוק וערכו הכהנים לומדים, שכהן קרח – כשר לעבודה, וגם שכהן הדיוט אסור ללבוש בגד כה''ג, כיצד?. ר''ל דגבי כה''ג כיון שלובש כיפה של צמר אינו נראה הקרחה ולא הוה מום, משא''כ בכהן הדיוט דאינו יכול ללבוש זה מחמת יתור בגדים. כלומר, הפסוק מלמדנו שכהן קרח כשר – זהו כה''ג הלובש כיפה של צמר, ואותו פסוק מלמדנו שכהן הדיוט קרח פסול, כיון דאסור ללובשה מטעם דהוי יתור בגדים. ↩︎

608. ס''ו ע''ב: ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר' ישמעאל בר' יוסי. אמר להם שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל. שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן. רש''י לא גורס "שמא שערה נאה" ראה הגהות הב''ח, וכנראה רבינו מדייק מזה שאין מום בשער כיון שיכולה לכסותו בפאה נכרית. אבל כנראה ט''ס ורבנו התכוון לס''ה כפי שהעתקתי למעלה. ↩︎

609. ר''ל שמכאן שאפשר לכסות על החסרונות (עין חסרה כו'), וליפותה - אין זה מום, ה''נ אפשר לכסות על הקרחה ולא הוי מום באשה. ↩︎

610. עי' שו''ת הצ''צ יו''ד כ''ד ביאור השיטות. ↩︎

611. ל''ח ע''ב: וסימניך... ועוד יש לתרץ דהיכא דאין מתרפא מאליו חשיב מום והא דקאמר לקמן גבי מים הקבועים דאם עובר כשמאכילין אותו לח ויבש של גשמים לא הוי קבוע אין זו רפואה ממש אלא בדיקה ונסיון אם הם קבועים אם לאו אבל רפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע... ↩︎

612. בהלכות שחיטה פ''ח הכ''ב מבאר רבינו: במה דס''ל לרבינו לקמן בהכ''א דגבי כבד אם ניטל ממנו מקום שהיא חיה – ג''כ טריפה, - [ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו ומקום המרה ואע"פ שהשאר קיים כמו שהוא - טרפה], ואף דכה''ג בחולין דף נ''ה ע''ב גבי גלודה הוה בעיא דלא איפשטא וכן פסק רבינו, - [ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי איבריה, ושאר כל העור קיים הרי זו ספק, ויראה לי שמתירין אותה]. וצ''ל דס''ל דכבד טריפתה מצד עצמה ולכך בעי כזית, [ואם אין כזית במקום חיותה – טריפה], משא''כ בגלודה דלכ''ע הטריפות רק מצד אחר, כמבואר בהך דנדה דף נ''ה ע''א משום דמתקרר ומייתה ע''ש.וכ''כ בהשמטות לתרומות נ''ז טור ד': דבעי כזית שישתייר הוא משום דבאמת כל מקום שיחסר הכבד – הוא טריפה, רק משום דקי''ל דסופו לעלות ארוכה אם נשתייר בו הך כזית כמש''כ רש''י ז''ל שם, כו' ובזה מדוייק לשון רבינו בהלכות שחיטה גבי כבד דלכאורה יש שם לישנא יתירא, אך ר''ל כך, דס''ל דהני זיתים מועילים שיחזור ויבריא הכל, וכמו גבי גלודה כו', משא''כ מחסרי הני [הזיתים שבמקום מרה כו'] – אז הטריפה מחמת החסרון [שהזיתים ושאר הכבד לא יחזרו כו']. ↩︎

613. עי' באגרות קודש חלק כ''א מה ששאל אדמו''ר מליובאויטש בענין טריפה חוזרת להכשרה: כבוד הרה''ג סוע''ה טוביינא דחכימי חריף ומקשה תל תלפיות איש האשכולות וכו' וכו' מוהרר''י ראזין שליט''א... ובסוף כתב: נזדמן לי בעברי בדרך סה''מ לרמב''ם וראיתי שם דלוקה מדאורייתא רק על דרוסה, ולא על טריפות המקובלות, ולא יכולתי לעיין בו כראוי, כי ראיתיו בהעברה בעלמא. ↩︎

614. כלומר אם היה בה מום, אף שעבר ע''י רפואה אינה מקודשת, אך אם הרפואה היתה רק נסיון לברר שהמום לא היה קבוע – מקודשת. בהלכות מתנות עניים מ''ז טור ד' כותב רבינו: עיין תוס' כו' דמחלקים שם בין גדר נסיון או גדר רפואה ... ובהלכות איסורי ביאה דע''ב טור ב': כמש''כ התוס' בכורות דל''ח ע''ב, דאף דבר שחוזר ע''י רפואה – מ''מ הוה מום קבוע, רק דבר שחוזר ע''י נסיון – זה לא הוי מום ... ↩︎

615. ר''ל, שביומא ס''ד ע''א: "ורבי יוחנן: מיעט רחמנא בהם - הם הוא דכי עבר מומן ירצו, הא כל דחויין, הואיל ונדחו – נדחו". משמע שמהמיעוט (משחתם בהם) למדים שמום עובר – כשר לקרבן, שואל תוס' הרי ממילא הוא נכשר אם עבר המום ומה צריך המיעוט דקרא, וי''ל שהמיעוט מלמד שאף אם לא עבר המום מעצמו אלא ע''י רפואה – אפ''ה כשר, ולא הוי דחוי. ↩︎

616. רבינו מציין בכ''מ לתוס' שאע''פ שנעקר העיקר, מ''מ יש איסור עליו גם אח''כ, בהל' שבועות פי''ב ה''ג: וע' בהך דשבת דף קט"ז ע"א דאזלא כתב אזלא קדושתיהו אך מ"מ יש איסור עליו גם אח"כ. וע' תוס' ערכין דף ו' ע"א גבי שם שלא במקומו ע"ש בתוס' והוה כעין חזה ושוק של שלמים כמש"כ הר"ן בנדרים דף י"א ודף י"ב. וע' תוספות נזיר דף כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא... ובהל' נזירות פ''ט הי''ג: ...גבי חליצה פסולה ותנאי דאף דניתרת לשוק מ"מ יש בה עדיין קצת זיקה לענין אם קדשה ע"ש בתוס' וע' תוס' נזיר דף כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא ע"ש דמחלקי גם כן כה"ג... ↩︎

617. נדר שנעקר מחמת דין, פירושו שהיה הנדר במציאות והוא הופר, אך כשנעקר מחמת פתח, הרי זה נעקר מעיקרו כאילו לא היה כלל. וכן גזר דין זה דבר שהיה במציאות, ולכך צריך רפואה כו', והרפואה רק מרפאת מכאן ולהבא.[בהלכות תשובה פ''ב ה''ב מבאר רבינו:דיש נפ''מ בין ג' תשובות, א' [תשובה] מאהבה – הוה כמו חכם עוקר את הנדר. והב' – מיראה – דהיא כמו מכה ורפואה, אך הרפואה קודם המכה, וחיילין ובטלין, כמו הך דנדרים דע''ה, ותוס' נזיר דכ''ב ע''א, ודל''א ע''ב ע''ש. והג' – ע''י יסורים – דזה הוי מכאן ולהבא כו', דיש ב' מיני רפואות, א' מכאן ולהבא כו', והב' – למפרע... ↩︎

618. כל המומין אפילו מום עובר פוסל עבודת הכהן, אבל זיעה שיש לה רפואה, אינה בגדר מום עובר, כי כיון שיש אפשרות להעבירה אינו בגדר מזוהם, כי למזוהם אין רפואה. ואם עבד ולא העביר זיעתו - עבודתו כשרה, מכאן שהרפואה במקרים מסויימים עוקרת את המחלה מעיקרא, כי היא מגלה שמלכתחילה לא היה חולה. ↩︎

619. וכ''כ בהל' מאכ''א דלעיל:והך דאמר שם דנ''ד ע''א גמירי דאי בדרי לה כו', ר''ל גם החסרון יתרפא, לא [רק] שהבהמה תחיה, ועיין ב''מ דק''ז ע''ב דגם טריפה יכולה לחיות ע''י סמא, וביבמות דקי''ד כו' דיכולה להכוות כו'. אך העיקר כך, דכל היכא שהחסרון גופא ג''כ יכול להתרפאות – אז לא הוה חסרון, וזהו מה דר''ל בגמרא שם דמ''ה ע''ב מוח זה לא מעלה ולא מוריד – [ת"ר: חוט השדרה שנפסק – ברובו כו', רוב מוחו מאי? ת"ש, דאמר ניולי אמר רב הונא: רובו שאמרו - רוב עורו, מוח זה - לא מעלה ולא מוריד]. ולמה דייק זה? [מה מוסיף באומרו אינו מעלה ואינו מוריד] אך ר''ל משום דכשזה כלה – בא אחר כמבואר שם דקכ''ה ע''א ע''ש – ורבי יוחנן אמר: לעולם דאיכא כזית, ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ. [כלומר החסרון עצמו מסתלק כי גזעו מחליף], וכן בהך דנדה דנ''ה ע''א הנ''ל גזעו מחליף, משא''כ כשהדבר בעצמו אינו חוזר – אז הוה טריפה, אף דיכול לחיות ע''י איזה פעולות. ושם פ''ו ה''ד: והנה לשון הגמ' כאן דאמר מוח זה לא מעלה ולא מוריד, ר"ל כמו דאמרינן בחולין ד' קכ"ה ע"א דמוח מעלה ארוכה ע"ש, והוה כעין הך דאמרינן בנדה דף נ"ה ע"א גבי גלודה משום דגזעו מחליף וה"נ גבי מוח כן...וכ''כ שם פ''ד ה''ט: ועיין בהך דנדה ד' נ"ה ע"א גבי גלודה דמוכח שם דאף במקום שאין המכה גורם לה המיתה רק ע"י המכה וסיבה חיצונה וא"א בלא הסיבה ג"כ יש עליה דין טרפה. גם די שיהא החסרון באבר שממנו נטרפת ולא שיהא החסרון גופה עושה המיתה רק שהאבר גורם להמיתה... ↩︎

620. המשנה סנהדרין פ''ט: המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב, רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר.רש''י מפרש שר' נחמיה סובר שכיון שהחולה היקל ממה שהיה, סימן שהאומד הראשון שאמדוהו למיתה – היה טעות ולכן חוזרים ואומדים אותו, ואם אמדוהו לחיים, אם הכביד ומת אח''כ – המכה פטור, שרגלים לדבר שאומד ראשון היה טעות.אבל לדידן אף אם הקל ואח''כ מת - חייב, כי המכה היתה מכת מוות, ואינו נפטר אא''כ הבריא לגמרי בינתיים, לכן אם הכהו, אע''פ שיכול לרפאתו ע''י סממנין – חייב מיתה כי המכה היתה מכת מוות, וראה מש''כ רבינו בצ''פ גירושין פ''ט הי''ח]. ↩︎

621. כי אם הכהו מכת מוות אע''פ שאפשר לרפאתו ע''י סמנין – חייב מיתה. [אא''כ ירפא אותו לגמרי בפועל]. ↩︎

622. משמע שאם גזעו מחליף אין העור חלק מעצם המת כנ''ל.וכ''כ במה''ת פ''ד דע''ז: וזה תליא אם העור הוי בכלל עצם או לא ועיי' תמורה די"א ע"ב גבי הקדיש עורה מהו בגיזה ועבודה ור"ל דכיון דקי"ל בחולי' דנ"ה ונדה דנ"ה דגלודה כולה טריפה הוי שם בהמה עליה והוי כמקדיש דבר שהנשמה תלויה בו או זה רק סבה חוציית מה שע"י זה נטרפה וכמבואר בנדה שם והוי זה דבר פרטי ולא שייך להבהמה... ↩︎

623. והמקח בטל, אבל אם עשה את הרפואה הנ''ל אזי המקח קיים כי השחין הזה הוא דבר חדש ונסתחפה שדהו של הקונה. וז''ל הרשב''א שם: ובתוס' אמרו דאפי' בלא תנאי מקחו בטל דאין לך מקחו בטל ממנוול ומוכה שחין דלא חזי למיקם קמיה כיון דליכא למימר סבר וקביל כגון הכא דלא חזי ליה שאין השחין עליו עכשיו, ועתיד לבא במשפטו, אלא הכא אתקין רב יהודה לשופרא דשטרא וכדאמרי' בפ' המוכר את הבית (ס"ט ב') צריך למכתב קני לך דיקלי ותאלין ואע"ג דאי לא כתב ליה קני אפי' הכי שופרא דשטרא הוא, א"נ כדי שלא ירגילו עצמן להטעות זה את זה דלאו כולי עלמא דינא גמירי, עכ''ל. ↩︎

624. ר''ל שבכל מה שהרגילו הדיוטות לכתוב כו', אף שלא כתב כמי שכתב דמי, דדעתו כמו שנהגו כולם, וז''ל התוס': היה דורש לשון הדיוט - לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן היה דורש, ואפילו לא כתב כאילו נכתב, דאי דוקא כשכתב מה היה דורש? פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא. ↩︎

625. עי' חדושי הגר''ח על כתובות ע''ג הובא בברכת שמואל קדושין סי' כ''ג מבאר: "דעצם דעת של התקדשות והתגרשות הוא בכל האופנים, ואפי' אם לא יתקיים התנאי, אלא דדינו של התנאי הו מגזירת הכתוב דבני גד וב''ר כו', שאם יתקיים התנאי – יתקיים המעשה, ובביטול התנאי – תתבטל המעשה" כו'. ↩︎

626. הה''מ מתרץ שהרמב''ם לא פוסק כר''י אלא כרב, ולכן אמר שמקודשת מספק לשניהם. ↩︎

627. הלכה כר''י שכל חד רווחא שבק לחבריה ולכן קדושי כולם תופסין בה, אבל לדעת הרמב''ם זה גופא – אם משייר בקדושין – ספק אי הוו קדושין או לא. ↩︎

628. הירושלמי מתרץ: מכבר לכשירצה, כלומר בשעה שקונה אותה לאמה נעשה כאומר לה הרי את מיועדת לי - לכשארצה, ולכן אם רצה – מייעד, וקדושי שני לא כלום, כי הוא לא שייר כלום בקדושין, משא''כ האומר לאשה הרי את מקודשת מעכשו ולאחר שלשים יום, היא מקודשת בודאי לשניהם, כי המקדש הראשון שייר מקום לקדושי שני, כדעת ר' יוחנן.[בהלכות תרומות דף י''ג טור ד' מפרש רבינו: וכן הדין גבי יעוד בקדושין די''ט ע''ב למ''ד מעות הראשונות לקדושין ניתנו, דאין אחר יכול לקדשה, מחמת דהתורה נתנה רשות לאדון שתהא מקודשת לו למפרע, ע''ש בתוס' – [בתוס' הרא''ש מפרש ביתר ביאור וז''ל: ה"ה נמי גבי ייעוד אע"ג דלא אמר בשעת מכירה מעכשיו לכשארצה אייעד, כיון דמעות הראשונות לקידושין ניתנו - הוי כאלו פירש הכי בפירוש, והבא עליה משעת מכירה עד שעת ייעוד יש בו איסור אשת איש, דחל הייעוד למפרע משעת מכירה]. ובירושלמי שם דמקשה דאמאי לא הוי מקודשת ואינה מקודשת, ונימא ד''ה קדושין תופסין בה?, ותירץ שם דלא הוי שיור, משום דהוי כמו מכבר לכשארצה, וא''כ לא דמי לשאר מעכשו כו', אך באמת כיון דכאן התורה זיכתה לו זהו, ובפרט לשיטת רבינו דס''ל דאף דבעי דעתה ורצונה – דעת האב לא בעי, משום דזה הוי גזירת הכתוב ... ↩︎

629. כלומר, כשאומר "מעכשו ולאחר שלשים", מסתפק רב שמא כשאומר "לאחר שלשים", חוזר בו ממה שאמר "מעכשו", אבל אם אומר: "לאחר שלשים מעכשו" אין שייך להסתפק, והכא נמי ביעוד נעשה כאומר לשארצה תתקדשי לי מעכשו. ↩︎

630. כפי שלמדו האחרונים מלשון הרמב''ם פ''ט מהלכות גרושין, דיסוד הדין של תנאי הוא, דעצם המעשה כבר נעשה, אלא שחל בו דין שהוא תלוי בקיום התנאי. ↩︎

631. הקדושין הם קדושין אלא שנשאר בהם מקום פטור, שאם יקדשנה אחר – יחולו גם קדושיו.(פירוש הדברים, שלדעת הרמב''ם התנאי הוא דבר נוסף על הגירושין או הקדושין, דהיינו האשה מגורשת ("במקצת", כמ''ש כמה רמי''ם בדורנו ומטו בה משמיה דהגר''ח) - מיד עם קבלת הגט, ואם נישאת לא תצא, רק התנאי הוא דבר צדדי נוסף שיש בכחו לעקור את הגירושין שאם תעבור על התנאי – יעקרו הקדושין או הגירושין, והרמב''ן ודעימיה חולקין וס''ל דהתנאי הוא חלק מהמעשה, וכל זמן שלא נתקיים התנאי לא התחיל המעשה כלל, והלכך אם נישאת לפני קיום התנאי - תצא). ↩︎

632. [בפ''ח מהלכות גירושין הי''ח כותב רבינו: ועיין בר''ן פ''ק דכתובות על הך דדף י' מבואר ג''כ דצריך ב' עדים על קיום התנאי ע''ש. - הקשה הרמב''ן כו', פשיטא דאיהו נאמן [בטענת פ''פ], ואפילו סבירא לן כתובת אשה מן התורה, שהרי לא כתב לה אלא ע''מ לכונסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן - עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרינן ליה קיים שטרך ותנאך, וחות לדינא כו'. ופ''ג דקדושין – [דף כ''ה ע''ב: ונחלקו עליו (על הרמב''ן) האחרונים ז"ל בכל תנאי שהוא בקום עשה אפילו הוא תנאי שלו בלבד, כגון שאדבר עליך לשלטון, דכל היכא דלא מייתי ראיה אינו בדין שתהא מקודשת, דהא מוציא מחבירו הוא ועליו להביא ראיה וה"ל כאומר [ב"ק דף קי''ח א'] מנה הלויתיך ואמר לו איני יודע אם הלויתני אם לאו, וחנוני [שבועות דף מ''ה א'] על פנקסו שאני דהתם מן התקנה הוא ולא מן הדין ונראין דבריהם כו'.בשו''ת צפ''ד סי' ע''ו: וכן גבי ביטול הגט, התוס' ס''ל דזה הוה דבר שבערוה וצריך שני עדים על ביטול, לא מטעם בירור, רק מטעם פעולה, והרמב''ם לא ס''ל כן. וכן בקיום תנאי המבואר בירושלמי קדושין פ''ז ובר''ן בכמה מקומות בגיטין וכתובות וקדושין, אך נפ''מ אם התנאי על הגט או על הגרושין כו' ע''כ משם. וכ''כ במכתבי תורה רל''א: דנ''מ אם התנאי שלא יהא גט, או שלא יהא גרושין [ר''ל אם התנאי הוא על הגט – צריך שני עדים על קיומו, אך אם התנאי על הגרושין – מספיק שיקיימו בינו לבינה כו'], ובזה י''ל דכ''מ נקט גט ואינו גט, ובכ''מ נקט מגורשת ואינה מגורשת. וכן בהך דאתקין שמואל [גיטין ע''ה: אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע: אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט] - שם נקט התנאי בגט לא בגירושין, וכן סמפון הוה בעצם השטר לא בהפעולה, עיין ב''מ דף כ' וסנהדרין דל''ח וכ''מ, גדר סמפון ר''ל ביטול בעצם לא בהנפעל ואכמ''ל בזה, כי ג' דברים יש: עצם הדבר, ומה שהדבר פעל זה המציאות, והג' בירור הפעולה, וזה אין ע''א בא''א כלום [דהיינו, הגט הוא עצם הדבר, הגרושין זה הפעולה כו', וכן בקדושין השטר או הכסף הוא הפועל, והקדושין זה הפעולה, לכן אם קידש על תנאי לא צריך עדים על קיום התנאי, וכן אם אמר לה הרי את מקודשת לאחר ל' יום וחזרה בה, וחזרה ונתרצתה – היא מקודשת ולא צריך עדים שנתרצתה, כפי שלומד רבינו מרש''י גיטין ל''ב: מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת. ואין ע''א בא''א כלום – היינו בעצם הדבר כו', ע''כ משם. וכ''כ רבינו בספר ההשלמה כ''ד טור ב': ועיין במ''ש הר''ן פ''ב דכתובות גבי קיום התנאי, ופ''ז דגיטין ופ''ג דקדושין, דצריך בירור וכ''כ בהך דגיטין דע''ו ע''א גבי אין אחד מן הראשונים כו', ר''ל דצריך עדים שקיים התנאי, בגדר עצם וכמבואר בתוספתא שם, ומשום דשם מיירי שעדיין לא נתן לה הגט כמ''ש שם רש''י, - [אמר לה בפני שנים ה"ז גיטך כו' - ולא מסרו לה בפניהם דאי מסרו לה איגרשה לה בהאי תנאי ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא, אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן]. והתנאי בעצם הגרושין לא במה שתתגרש כו' ע''כ.[בהלכות גרושין מבאר דין עדים בקיום התנאי: וזה דר''ל כאן דאין מצטרפין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים. אינם מצטרפין להעיד שקיימה את התנאי, כיון דצריך בירור ועדות גמורה שקיימה התנאי, צריך שני עדים כאחד, ועדות מיוחדת פסולה.ועיין בתוספתא כאן פ''ד משמע כן, דאמר שם לתת לה גיטה. הלכה י'.אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים, וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שלש שנים, בטלו דבריו האחרונים את הראשונים, ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין לתת לה גיטה. מזה מדייק רבנו שהם לא באים להעיד שהיה תנאי, (כי א''כ היו באים לאוסרה), אלא הם באים להעיד "לתת לה גיטה", כלומר שהיא קיימה את התנאי ושהיא מותרת להנשא, כנ''ל. (אלא שהם לא מצטרפין כי זו עדות מיוחדת).וא''כ מוכח מזה דגבי אישות לא מהני עדות מיוחדת כזו אף דלדברי שניהם הגט הוא כשר. הגט הוא ודאי כשר, אבל כדי "לתת לה גיטה" היינו להתירה להנשא צריכים שני עדים שיעידו כאחד שקיימה את התנאי, וזה מ''ש הרמב''ם שאין אחד מהראשונים מצטרף לאחד מהאחרונים כי עדות מיוחדת פסולה. ע''כ מהלכות גרושין פ''ח הי''ח] ↩︎

633. לפי רש''י הבעיא היא האם הקרבן קדוש מתחילת ההפרשה ואסור בגיזה ועבודה, או הקדושה תחול רק כשתלד, ועד אז אינו קדוש ומותר בגיזה ועבודה, והקשו עליו (משנה למלך שם וקרן אורה שם, ועוד, א''כ הפילה למה, חזרה וילדה למה, שהגמרא תשאל: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן מהו, מאימתי מתחיל ההקדש אם משעת ההפרשה או משעת החיוב כשיוולד הבן, כו' ע''ש. ↩︎

634. רבינו מפרש את מענה שמואל לפנחס בהלכות יו''ט פ''ב ה''ג וז''ל: ועיין בירושלמי גיטין פ''ה ה''ה מה פסח בגלוי אף גזול בגלוי ע''ש, משא''כ כאן [שעדיין לא נתברר בגלוי שהמים קבועים וזה מום קבוע]. וזה הכוונה מה שהשיב לו שמואל בבכורות שם – פסחים בזזו ע''ש, ר''ל דצריך דומיא דפסח ע''ש. [וכל זמן שלא היה המום קבוע בגלוי – מועל בו כו' ע''כ.[וכ''כ רבינו במכתבי תורה רפ''ג: ועיין בכורות דל''ט ע''א גבי מחלוקת דהרמב''ם עם רש''י גבי בדיקת של המום אם למפרע אם צריך דוקא שיהיה אח''כ לאחר שנתברר שלא נתרפא או גם קודם, [רש''י פירש שבאמצע זמן הבדיקה לראות אם יש לה מים קבועים בעין, דהיינו בתוך ג' חדשים, פדה את הבהמה ונהנה בפדיון, וז''ל: והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו, וקודם שתכלה זמן בדיקתו שלש חדשים - נהנה מן הפדיון, עכ''ל. אבל הרמב''ם מפרש שנהנה בפדיון אחר ג' חדשים: "ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה". מבאר רבינו את מחלוקתם, מתי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהיה זה מום קבוע, ממתי שנתברר באופן סופי דהיינו לאחר ג' חדשים, ולכך אם מעל במעות בתוך ג' חדשים לא מעל, כדעת הרמב''ם, או אף בתוך הזמן כדעת רש''י]. עיין חולין דכ''ו ע''א גבי תמד ע''ש מחלוקת, ועיין בהך מחלוקת סנהדרין די''ב ע''ב גבי אם עיברו ביום ל' של אדר, ואח''כ אם נתקדש למפרע ובטל העיבור – [דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן. ואיהו סבר: הואיל וראוי - לא אמרינן], ובירושלמי ר''ה פ''א אם הלילה של ר''ח נתקדשה למפרע – [אמר רבי יוסי בי ר' בון ולא למפריעו הוא קדוש? מכיון שהוא קדוש למפריעו הוא יום הוא לילה, ע''כ משם]. ↩︎

635. אם פודה אותה לאחר שנתייאשו מרפואתה אם צריך לקרות עוד פעם שם פדיון על המעות כדי שיהיו הקדש, או שדי במה שקרא שם קודם שנתייאשו. בשו''ת צפ''ו קנ''ד: ובהך דבכורות דל''ט ע''א גבי אכל ולא איתסי, אם מהני הפדיון קודם שהוחזק, ובמה דפליגי שם הרמב''ם ורש''י אם ר''ל דלא מהני כלל אז הפדיון, או רק לגבי מעילה (שצריך להקדיש עוד פעם את המעות כדי שיהיו הקדש). ↩︎

636. בהלכות תרומות ג' טור ג': גבי תמד שלקחו בכסף מעשר, דהיכא דסופו להחמיץ – חל הפדיון תיכף כו'. ↩︎

637. (במהדורא תניינא דף ס''ו א' כותב רבינו: ועי' בחולין דכ''ו גבי תמד דהוה פלוגתא אי מהני אם לקח בכסף מעשר קודם שנתברר שהוא יין...ובצפ''ו קנ''ד: גבי תמד מחלוקת בזה אם רק לאחר שנתברר, או קודם [כדעת התוס']. ↩︎

638. מפרש רבינו בהלכות איסורי ביאה פ''א ה''ג:גבי נזיר בבית הקברות, דאף אם לא אמר תחילה – לא הויא מהני זה, מ''מ כיון דאמר תחילה – אף דאז לא חל עליו – מהני זה.כלומר, אע''פ שאם לא היה מקבל עליו נזירות תחילה בבית הקברות, לא היה מועיל אם היה אומר אהא כו', כיון דאינו מפרש "אהא נזיר", מ''מ כיון שאמר תחילה בבית הקברות "אהא נזיר", מהני עכשו (לאחר שנטהר) שאומר אהא כמו שקיבלתי, ובלשון התוס' שם: ובקונטרס פי' דבקבלה מועטת סגי לומר יחול עליו הנזירות אומר הריני כמו שנדרתי, ע''כ. ↩︎

639. הלכות תרומות ח' טור ג'. (עד''ז כתב בחדושי רבינו חיים הלוי כאן, הובא במפענח צפונות). ↩︎

640. שם כותב רבינו לגבי מעוברת שנתגיירה האם בתה נקראת גיורת, והאם מעוברת שנתגיירה אם הוה כשני דורות או דור אחד (יבמות ע''כ ע''א), וציין לגמ' וז''ל: ובאמת זה הוה כמו דאמר ר''י במנחות דף י''ד ע''ב הכתוב קראו גוף אחד כו'. ומבאר רבינו: דתליא בו אם ירצה הוה כמו גוף אחד, ואם ירצה הוה כמו שני גופים, וה''נ כן עכ''ל].מפרש בהל' איסורי ביאה י''ט: לפי זה אם נכרית מעוברת טבלה על מנת שלא יהיה בנה בכלל – מהני כו', דכיון דחלקם לשני גופים לא מהני טבילתה של זו לעוברה כו' ע''ש. ↩︎

641. בהלכות ערכין מ' טור א': ...תוד''ה וכי קדושה, דאף אם כעת לא חל ההקדש על התורין, מ''מ לכשיגיע זמנם – מועלים בהם בלא הקדש חדש... ↩︎

642. הרמב''ם סובר שכמו שאפשר להקדיש עובר במעי אמו אף שהיא בעלת מום, ולא אמרינן אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כי זה דין מיוחד בהקדש, כמו כן בקדושין יכול לקדש בת המעוברת אם הוכר עוברה. ↩︎

643. בהלכות ערכין ל''ט טור ב' כותב רבינו: אך באמת כך, דהנה בהך דין דמתפיס תמימים לבדק הבית, דצריך להקריבם למזבח – אם זה הוי מן התורה או לא כו' ועיין רש''י גיטין ל''ח ע''ב דמוכח דהוה מן התורה, וממילא חל. ↩︎

644. אם אנו לומדים מהקדש שכמו שאפשר להקדיש עובר במעי אמו, הכא נמי אפשר לקדש נקבה במעי אמה, א''כ מדוע צריך להיות "הוכר עוברה", ולא קודם? ↩︎

645. הראב''ד שם חולק וסובר שדמי ולדות ליורשיו ולא לאשה, אך הרמב''ם סובר שדמי ולדות התורה רק זיכתה לבעל, אבל אינם שלו ממש להורישם ליורשיו, וזו כוונת רבינו להוכיח משם וראה מש''כ האור שמח שם. ↩︎

646. קדושי נקבה במעי אמה, [נחלקו הרמב''ם והראב''ד] תלוי אם יש על הוולד שם ומציאות פרטית לומר זו היא אשה פלונית, או שהעובר הוא סתם מציאות ללא שם וללא פרטים, ואינו בגדר איש או אשה, ולא שייך כלל לקדש אותה. ↩︎

647. בהלכות שחיטה פי''ב ה''י כותב רבינו: דכל זמן שלא יצא – אין שם בהמה עליו. ↩︎

648. מכאן שלא שייך גניבת נפש בעובר, כיון דאינו מציאות פרטית כו'. ז''ל רבינו שם: ועיין בהך דסנהדרין ד' פ"ה ע"ב אם שייך גנבת נפש בעובר ע"ש לפי גירסת רש"י עיין בתמורה ד' י"א ע"ב גבי אם שייך גדר לאו בעובר שהוא קודש ע"ש ועיין בהך דיבמות דף ע"ח דמבואר שם דלמ"ד עובר לאו ירך אמו מעוברת שנתגיירה הוה כמו שגם העובר נתגייר וטבל... ↩︎

649. שם בהלכה י''ב כותב רבינו לגבי מעוברת שנתגיירה האם בתה נקראת גיורת, והאם מעוברת שנתגיירה אם הוה כשני דורות או דור אחד (יבמות ע''כ ע''א), ציין לגמ' וז''ל: ובאמת זה הוה כמו דאמר ר''י במנחות דף י''ד ע''ב הכתוב קראו גוף אחד כו' (אם שתי הלחם הן גוף אחד או שני גופין), פי' רש''י: אלא א"ר יוחנן - ליתא לרב הונא ואם פיגל בימין פיגל בשמאל, דהא חזינן אפי' לא חישב אלא בדם - נתפגל בשר, וגבי חלות ה"ט דרבי יוסי דאמר במתניתין דתרי גופי נינהו ואם פיגל בזו לא נתפגלה זו, ולעיל קתני בשתיהן בכזית - דמשמע מדמצטרפות דחד גופא נינהו.הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן ב' גופין - הכתוב עשאן גוף אחד דמעכבי אהדדי דאין זו כשרה בלא זו, דכתיב שתים שני עשרונים דמשמע שתים ולא אחת, וכתיב סלת תהיינה וכל הוייה עיכובא, ואותו כתוב עצמו עשאן שני גופין מדכתיב שתים דמשמע דכל אחת לישתה ועריכתה בפני עצמה, הלכך - ערבינהו - דאמר כזית בין שתיהן, מתערבין ומצטרפין דהכתוב עשאן גוף אחד.פלגינהו - דאמר ע"מ לאכול מן האחת ולא עירב חבירתה עמה. מפלגי - ואין חבירתה פיגול דהרי הכתוב עשאן שני גופים]. ומבאר רבינו: דתליא בו, אם ירצה - הוה כמו גוף אחד, ואם ירצה - הוה כמו שני גופים, וה''נ כן, ונראה לפי זה אם נכרית מעוברת טבלה על מנת שלא יהיה בנה בכלל – מהני כו', (והולד ישאר נכרי) - דכיון דחלקם לשני גופים, לא מהני טבילתה של זו לעוברה כו' ע''ש. ↩︎

650. בניו מה הן. היוצא בשן ועין - בניו עבדים, והיוצא משום ייאוש - בניו בני חורין. אמר רבי יוסי בי רבי בון לא מסתברא חילופין היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין כו', כך גירסתנו, ואין לה מובן, כמו שנתקשה בשיירי הקרבן וז''ל: בניו מה הם. וקשה במאי עסקינן אי בשבא על בת ישראל לא יהא אלא עבד אפ"ה בנה ישראל, דהא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואי כשבא על השפחה לא יהא אלא ישראל הולד עבד דהא תנן וולד שפחה ונכרית כמוה? וי"ל בשפחה איירי ודוחק כו'. ע''כ. וכן הקשה אשר לשלמה (לרב ברמן) יבמות סי' מ''ד והניח בצ''ע.ורבינו מפרש הירושלמי: היוצאת בשן ועין בניה מה הם? ואתי שפיר... וכ''כ רבינו בהלכות איסו''ב פי''ב הי''א:ועיין בירושלמי פ''ד דהוה מחלוקת אם שפחה מעוברת היוצאה בשן ועין, אם הוה בניה ג''כ בני חורין ע''ש בה''ד ובירושלמי ב''ק פ''ה סוף ה''ו מבואר דאין יוצאין העוברין בשן ועין של אמם, וא''כ מוכח דהוה גדר ב' גופים לענין שחרור.ושם פי''ד הי''ז:אך אין הפירוש כן בירושלמי, וכמו שכתבתי לעיל דר''ל אשפחה מעוברת... ↩︎

651. המזכה לעובר לא קנה כי אינו גוף בפני עצמו, אבל אם העובר הוא בנו, דעת אביו עושה אותו גוף בפני עצמו, כדלעיל שזה תלוי בדעת האדם שאם ירצה הוה היא והעובר כגוף אחד, ואם ירצה – הוה כמו שני גופים. ↩︎

652. וכ''כ רבינו בהשמטות לאיסורי ביאה קי''ב טור ג': ועיין בתוס' כו' ד''ה תגלי דמוכח שם דאף אי ידעינן בודאי שהיתה מעוברת ולד של קיימא בשעת ביאה, מ''מ אם אח''כ הפילה – פטורה מן הקרבן. [לקמן ההמשך]. ↩︎

653. המעוברת אינה אסורה בעצם משום ערוה אלא רק משום הולד לכן אינה פוטרת צרתה משום צרת ערוה. [בהלכות יבום פ''א הי''ב כותב רבינו: ובזה אתי שפיר ג''כ הא דקי''ל דמעוברת לא פטרה עד שתלד, דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, ואמאי, תיפוק ליה דהא אם בא על המעוברת חייב עליה כרת, כמבואר במשנה דחייבין עליה קרבן, וא''כ הויא ערוה, וערוה פוטרת צרתה. [ולכן צרתה פטורה ולא משום דאין הוולד פוטר כו'] - אך בזה אתי שפיר, דהפטור לא מצד עצמה [אלא מצד הולד, ואינה אסורה משום אשת אח אלא איסור חדש] – ואינה פוטרת. ובזה תליא ג''כ שיטת רבינו אם הוה עליה דין אשת אח, או דבר חדש... בהשמטות לאיסורי ביאה קי''ב טור ג': וא''כ חזינן דאף דקי''ל דמעוברת אם ילדה ולד של קיימא אח''כ – הוה אשת אח למפרע וחייבין בקרבן, וזה ודאי דה''ה אם נמצאת צרתה מעוברת ואח''כ ילדה הצרה ולד של קיימא – ודאי ג''כ חייב קרבן ע''ש דל''ו ע''א, ומ''מ לא מיפטרא משום חייבי כריתות, וכן צרה הוי צרת חייבי כריתות כמו גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו, עיין דף ח' ודף ל''ב בתוס' ע''ש.וצ''ל כמש''כ דזה לא הוה פטור בעצמו רק ע''י סיבה.ועיין ביבמות דף פ''ז ע''א דמוכח שם דמעובר ולד קיימא פטורה מן היבום רק דמ''מ אסורה להנשא, ר''ל כמש''כ לעיל דיש על היבמה שני דברים, של עצמו, ושל המת, ובמעוברת הוה רק הפקעה על של עצמו, אבל זיקה של המת עדיין ישנה, ואם נולד – איגלאי מילתא למפרע דגם זיקת המת פקעה ולכך חייב קרבן, ואם מת קודם שנולד – עדיין לא נפטרה. ↩︎

654. בהלכות תרומות כ' טור ד': דאמר ר' שמעון בזו מידת הדין לוקה, ואמר שם דעובר עשו אותו כממש לפסול, ור''ל דשוב אינה חוזרת לחזה ושוק, אף אם נחתך העובר כו', כלומר, העובר לא מאכיל אותה בתרומה (אם נתעברה מכהן ומת), ואם היא בת כהן ונתעברה בזנות מישראל – אף אם נחתך העובר – אינה חוזרת לחזה ושוק. ↩︎

655. כשם שנותנים על העובר הסריס שתי חומרות, שנחשב גם סריס אדם וגם סריס חמה, כן הוא בעניננו כמ''ש לעיל: דמבואר יבמות דף ל''ה ע''ב דעובר אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, ומ''מ חייבת בקרבן אם בא עליה בעודה מעוברת – [כלומר, נותנין על העובר שתי חומרות, נחשב כוולד, שלכן חייבים בקרבן אם בא עליה היבם, וגם אינו נחשב כוולד ואינו פוטר את היבמה מזיקתה].ועיין מה שכתבתי בזה בהלכות תרומות. דף כ' טור ד', וז''ל:וגם י''ל דהטעם דאינו פוטר [העובר לא פוטר את אמו מחליצה], הוא כמו דאמרינן בירושלמי רפט''ז גבי כי ישבו – [האשה שהלכה רב שאיל לרב חייה רובה ותמתין שלשה ותחלוץ מיד מה נפשך אם בן קיימה הוא לא נגעה בה חליצה אם אינו בן קיימה הרי חליצתה בידה כו', חבריא בשם רבי יוחנן טעמון דרבנן כי ישבו בודאי ולא בספק] בודאי - ולא בספק, ה''נ גבי עובר כן, ולכך אינו פוטר אף דהיא חייבי כריתות כו'. וכן לגבי מש''כ רבינו למעלה, כותב רבינו שם וז''ל:והנה באמת הא דעובר פוסל את אמו מלאכול בתרומה, אם הוא ג''כ מחמת פסול בעצמה או רק מחמת דבר אחר, ונפ''מ אם זינתה מישראל ונתעברה ומת הולד אם חוזרת לחזה ושוק, וזהו מה דר''ל שם ר''ש בירושלמי דיבמות פ''ז: עובר עשה אותה כממש לפסול, ע''ש, והוא הדין גבי יבום כן, ומ''מ אינה נפטרת וכמבואר בירושלמי כאן פ''ד. וכן נפ''מ אם בא על יבימתו מעוברת פחות מארבעים יום ואח''כ ילדה - אם חייב קרבן, כיון דאז עדיין אין שם עובר עליו גבי תרומה, כמבואר ביבמות דס''ט - ה''נ כן [יהיה פטור מקרבן], או מ''מ נפטרת למפרע [מיבום] - וחייב קרבן, וזה תליא במה שכתבתי... ↩︎

656. כלומר, כ''ע מודים שאם קידשה במנה סתם ונתן לה רק דינר אחד או שנים – היא מקודשת והוא ישלים השאר. מחלוקת הרמב''ן והר''ן היא אם קידשה במנה סתם ונמצא חסר רק דינר אחד, לדעת הרמב''ן מקודשת ולא אמרינן כסיפא לה מילתא למתבעיה, ולדעת הר''ן והראב''ד אינה מקודשת, כי היא מתביישת לבקש הדינר החסר ולא סמכה דעתה.ובהערות רבינו על הגליון בקדושין שם:האי דינר של נחושת היכי דמי, אי דידעה ביה, הא סברה וקבלה. - ומהני כיון דאמר מנה זה, [כיון דאמר לה במנה זה – סברה וקיבלה, אבל אם אמר במנה סתם, ונמצא דינר של נחושת – אינה מקודשת לדעת הראב''ד והר''ן כו'], ועמ''ש הר''ן פ''ד דכתובות על דף מ''ד ע''ש. – [נ''ל דצ''ל דף נ''ד, והוא כ' ע''ב בעמודי הרי''ף: חדא איתתא הות פורנא כ' דינרין והוה תמן חד ביתא טב עשרה דינרין ואתא עובדא קמיה ר' חנינא אמר או יהבון לה ביתא או יהבון לה עשרים דינרין א"ר מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרין כו'. ואמר בההיא איתתא דהות פורנא כ' דינרים כלומר שנשארו לפרוע מפורנא והוה תמן חד ביתא טב י' דינרין כלומר שלא היה שם מנכסי בעלה אלא אותו בית ואתא עובדא קמיה רבי חנינא ואמר או יהבון לה ביתא או יהבון לה עשרים דינרין כלומר שכיון שהיתה רוצה לקחת קרקע זה בכל כתובתה או יתנו לה כל כתובתה או יתנו לה בית זה ורבי מונא פליג ואמר שכיון שאין הבית שוה אלא י' דינרין הרי הוא כאילו לא נתחייב לה אלא י' דינרין ויכולין הם לסלקה בדמי הקרקע לבד ואע"פ שהיא רוצה לקחת הקרקע בכדי כל כתובתה כו'. ↩︎

657. כ''כ רבינו בהלכות ערכין ל''ד טור א': הך דב''ב דפ''ו ע''ב גבי כור בסלע, והטעם, דכיון דהתחיל למדוד – גרע, וכמו הך דקדושין ד''ח ע''א גבי מונה והולך שאני, ועיין גיטין דס''ז ע''ב גבי מנה – הרי הוא ככולכם. ↩︎

658. הרמב''ם בפי''ג מהל' מאכלות אסורות הלכה י''ח:השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יין שכרו כולו אסור. הראב''ד חולק וסובר: אמאי כולן אסורות? יוליך אחד מהם לים המלח והשאר מותר. מבאר רבינו במהדורא תניינא כ''ו טור א', במאי פליגי?. וז''ל:גבי העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, דס''ל לרבינו דשם לא מהני הולכת הנאה לים המלח, כיון דכל זמן דלא גמר הדבר – לא נתחייב לו השכירות כו'.כלומר, כיון שמנה ואמר מאה חביות במאה פרוטות נעשה הכל כמו מציאות אחת ולא נחלקת כו',וכמו כן בקדושין אם התחיל למנות – עשה את כל המאה מציאות אחת, וכל זמן שלא גמר הכל – אינה מקודשת כדאמר רב אשי.וכ''כ רבינו בספר ההשלמה ב' טור ב':דכל דבר שיש לו שטח זמן, או מקום או מנין, אם זה מקרי דבר מצורף או עצם כו' ע''שולדעת הרמב''ם המנין הוי עצם אחד, שכל זמן שלא גמר – לא קיים כלל. ↩︎

659. אשה מקפדת ולכן אם לא החליף הדינר הרע, אע''פ שיכולה להוציאו בדוחק – אינה מקודשת, ולא כמ''ש הר''ן והה''מ וגירסתנו (פרענקל) בראב''ד, הובאו לעיל בריש ההלכה, לפני ד''ה הקודם.וכ''כ רבינו בהלכות מאכלות אסורות פי''ז ה''ג:ועיין בהלכות אישות פ''ז הי''ז גבי הך דיכול להוציאו ע''י הדחק ע''ש בהשגות לפי גירסת הה''מ דס''ל דאם לא יחליפנו – אינה מקודשת, והטעם משום דמבואר בערכין דכ''א ע''ב דאשה מקפדת על זה ע''ש, וא''כ גבי קדושין אף דמצד המקדש הוה זה מטבע, מ''מ כיון דקדושין ע''כ צריך להיות אשה והיא מקפדת על זה, לכך צריך להחליף, וזה תליא בהקדושין לא בתביעת ממון, ולא דמי לשאר דברים אם בתר נותן או בתר מקבל, [קדושין ז' ע''ב] - דשם הוה רק גדר סיבה, אך נפ''מ אם אביה מקבל קדושין [שהוא איש ואינו מקפיד וממילא היא מקודשת]. ↩︎

660. מכאן, שאם עושה שליח, אפילו אשה שמקפדת כמו בנתיה דר' ינאי – מקודשת אף בפחות מתרקבא דדינרי, כלומר, אשה מקפידה רק כשהיא עצמה מתקדשת, אבל ע''י שליח אינה מקפדת – ומקודשת. ↩︎

661. בחידושי הרשב''א שם: א"נ איכא למימר דכיון דמחזר אחריה לקדשה בין על ידו בין ע"י שלוחו חזקה מקפד קא קפדא, דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא, ואיהי אדבורא דידיה קמא קא סמכא ואדעתא דדינר של כסף קבלתיה, אבל כי אמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני אע"פ שאמרה ליה התקדשי לי (שיקדש אותי) בדינר של כסף, ספורי דברים הוא דאמרה ליה ולא בקפידא קאמרה, והלכך מקודשת, כנ"ל, עכ''ל. מכאן מוכח שאם עושה שליח אינה מקפדת, הלכך אפילו נמצא דינר שבור כו' - מקודשת. ↩︎

662. בהלכות ערכין דף מ''ט טור ד' מוסיף רבינו: דאם עשאם דמים, ר''ל דשם אותם – הוי ככסף עצמו, ואין עליו שם שוה כסף. ↩︎

663. אם עשאן דמים, דהיינו שאמר לה התקדשי לי בבגדים אלו שהן שוים חמשים – אזי הוא מקדשה בכסף ממש ולא בשוה כסף.[וכן כותב רבינו על הגליון כת''י קדושין דף ז' ע''ב:רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ, ואז נקרא כסף עצמו כמבואר בירושלמי כאן פ''א ה''ב גבי גרעון. ↩︎

664. בהלכות ערכין שם כותב רבינו:דמטלטלין אין עליהם שם שוה כסף, רק הם ככסף עצמו, ושם קאי גם אעבדים, [אפילו עבדים שהתורה אומרת מכסף מקנתו שבכסף הוא נקנה ולא בתבואה וכלים, מ''מ אם קצב דמיהם הוו ככסף עצמו]. ↩︎

665. שם כתב רבינו: ר''ל דזה לא הוי כמו שומת ב''ד, רק הוי כמו שכבר נישומו]. ↩︎

666. האם מספיק שומא כל דהוא שהבגדים שוים בשוק חמשים, או צריך שומא ממש ואומדנא ע''י ב''ד שיעשו שומא בכוונה לצורך זה במיוחד - לפסוק אם האשה מקודשת או לא, אם אכן הם שוים חמשים כו'. ↩︎

667. בהלכות ערכין שם מבאר רבינו, שאומד של ב''ד הוא בגדר פסק, ולא שייך בזה טעות כו' וז''ל:וכן לדינא דב''ק דצ''א גבי ה' דברים אומדין, הוא ג''כ בגדר ב''ד, ולכך אף אם נתקלקל אח''כ – פטור. – חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד, ריפוי ושבת - עד שיתרפא, אמדוהו והיה מתנונה והולך - אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו, אמדוהו והבריא - נותנין לו כל מה שאמדוהו כו' - וכמו שיצא מב''ד זכאי כו', ולכך כיון דזה הוי רק אומדא וצריך ב''ד י''ל כאן כמו הא דהלכות שאלה ופקדון פ''ו ה''ד דגבי אומדנא צריך דוקא הב''ד בעצמן, ולא מהני עדים, ה''נ כן, דלא שייך לומר שליחותייהו עבדינן, וי''ל דזה תליא בבעיא דערכין דף כ' גבי אמדוהו מאליו מהו. ↩︎

668. ערכין זה ודאי גזירת הכתוב, אבל דמי שדה אחוזה שהתורה קובעת סכום קבוע של חמשים שקל, האם התורה קובעת שזהו שוויה, ואז גם אם הקדישה למזבח נותן חמשים שקל, או שגזירת הכתוב היא רק לבעלים הפודים, אבל המקדיש למזבח יתן כפי שוויה בשוק כו'. ↩︎

669. כי קרקע היא לעולם שוה כסף ולא כסף כנ''ל, ואם אמר התקדשי לי בקרקע זו ששוה מאה כסף - צריכה שומא ואומדנא כדין (גם לדעת רבה), ואינה מקודשת עד שישומו אותה אם שוה כמו שאמר המקדש, כי קרקע היא שוה כסף אפילו אם עשאה בדמים, כלומר, המקדש בקרקע אינו מקדש בעצם הקרקע אלא בשוויה, כדלקמן. ↩︎

670. ע''כ דברי רבינו בהלכה זו, וזה מש''כ במ''א:[בהלכות ערכין דל''ו טור ג' כותב רבינו: וחו''ל הטעם משום דאין עליה שם קרקע כלל, והוי כמטלטלין כמבואר בערכין הנ''ל עכ''ל שם. ובהלכות מתנות עניים ל''ה טור ב': ובפרט למה דמבואר בערכין דכ''ט ע''א דקרקע של חו''ל אין שם קרקע עליה ע''כ משם].[ואולי בחו''ל הוה דין השדה ככסף כמו כל המטלטלין ולא בעינן שומא מדוייקת].(ולהעיר ממ''ש המאירי קדושין דף ז' וז''ל: וכן נחלקו הרבה רבנים במקדש בקרקע אם קדושיו כלום אם לאו מהם שכתבו בהנחה פשוטה שקדושיו קדושין הואיל והקנה לה בקנין הראוי לקרקע, וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניעו לעצמה, ודעתי נוטה לזה כו').בענין זה כתב רבינו בכ''מ, על הגמרא ב''ק י''ד ע''ב: אלא אמר ר''א שוה כסף ולא כסף, והנהו כולהו (מטלטלי עבדים ושטרות) – כסף נינהו. וז''ל רבינו: ובאמת י''ל דקרקע אף אם עשאה דמים - הוה רק בגדר שוויו ולא בגדר עצם, עיין ב''ק דף י''ד ע''ב דמטלטלין מיקרי כסף עצמו, [ר''ל, המטלטלין שעשאן דמים – נעשים כסף עצמו, אבל הקרקע אף אם עשאה דמים – נשארת בגדר שווה כסף ולא כסף עצמו], ושם דף פ''ד ע''ב היכי מזדבני תורי כו', ובתוס' קידושין דף ב' ע''א – [והקדש נמי דתנן גבי המקדיש שדהו שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף, מנלן דשוה כסף ככסף? מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב (ב"מ דף נד.) הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו כו'. ע''כ. ולדברי רבינו ניחא, כי קרקע לעולם אין דינה ככסף, וזה לומדים מהמיעוט ונתן הכסף כו', אבל שוה כסף הוו ככסף ממש. וכ''כ במהדורא תניינא מ''ג טור א' ע''ש]. וכן נראה דאף דקי''ל דאין אונאה בעבדים וקרקעות – [ב''מ נ''ו: משנה. אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות]. וכן בבן נח עיין בכורות די''ג ע''ב – [אמרי, לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני] - זה רק היכא דאין הקנין בשוויו כמו קרקעות בישראל ישראל שקנה קרקע בשטר או בחזקה], ובעבדים בשאר קנינים [שטר או חזקה] - דהכסף הוא רק בשביל הדמים, [אז אם הונה אותו בשווי השדה – אין לו עליו אונאה, כי הקנין נגמר בשטר או בחזקה כו'], אבל היכא דזהו גופא הוא הקנין אז בטל המקח אם יש שם אונאה.[כלומר, אם קנה עבד בקנין כסף, אם יש אונאה במקח – בטל המקח].ובזה אתי שפיר הך דב''ק די''ד ע''ב דאמר שם דבר השוה כל כסף ודבר הנקנה בכסף כו' ור''ל כך, דגבי קרקע יש שניהם דהיינו שנקנה בכסף ומ''מ אין בו אונאה דהקנין שלו די בפרוטה ולא בתורת שוויו [ר''ל בקרקע אם קנה בקנין כסף, אפילו יש בה אונאה – המקח קיים, כי המקח נקנה בפרוטה, ושאר הכסף היה בשביל שוויה, ובשוויה – אין אונאה לקרקעות]. משא''כ בעבדים, [אם קנה אותו בכסף, אזי כל הכסף הוא משום קנין, הלכך אם היתה בו אונאה – או שיחזיר אונאה או יבטל המקח].ולכך ס''ל לרבינו בהלכות עבדים פ''ג ה''י דגבי נרצע צריך שתשאר פרוטה מדמי קנינו ולא מדמי שוויו, - [ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה, העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אם אמר אחר שש אינו נרצע עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה, כיצד כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו או יתר מעט, אבל אם נשאר פחות משוה פרוטה הרי זה כאומר אחר שש]. והירושלמי ס''ל כן גם גבי יעוד. וא''כ לפי זה גם בבן נח אם קנה בכסף, י''ל דיש לו אונאה, מטעם דאל''כ בטל המקח, ודלא כמשמע מדברי התוס' בב''מ דמ''ח – [נתנה לסיטון מעל כו', וה"ר חיים מפרש כו', דאפשר דלרבי יוחנן מעות קונות בנכרי כמו בישראל וכן יסבור רב אשי כו', אלא ידרשו לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני]. ובכ''מ.ובהלכות ערכין דף מ''ט טור ד' שהביא מדברי הירושלמי קדושין פ''א ה''כ וז''ל: דאם עשאם דמים ר''ל דשם אותם, הוי ככסף עצמו ואין עליו שם שוה כסף, ועיין ב''ק די''ד ע''ב דמטלטלין אין עליהם שם שוה כסף, רק הם כסף עצמו, ושם קאי אעבדים. וע''ש דפ''ד ע''ב פוק חזי האיך מזדבני עבדי, ר''ל דזה לא הוי כמו שומת ב''ד, רק הם כמו שכבר נשומו. אך עיין בירושלמי שבועות פ''ו ה''ז ודמיו קצובים פרט לעבדים ועיין ערכין דף כ' ע''א מי איכא דלא שוי ד' זוזי ולכך בהלכות סנהדרין פ''ב ה''י פסק רבינו דכל הנישום כעבד אין דנין כו' משום דס''ל דשומא כעבד הוי רק גדר אומדנא וס''ל דגבי חבלה דהוי בגדר גזירת הכתוב בעי רק ב''ד ולא אומד, עכ''ל.ובהלכות נזירות דף כ''ח טור ב' כותב רבינו:דגבי בהמה בעלת מום וגבי נסכא כו' וגרע ממעות כיון דהם עצמם אינם ראויות ומעות שפיר ראוי כו' ועיין בירושלמי כאן סוף ה''ד דלא משמע כן, רק דהוי כמעות ע''ש. וצ''ל דיש נ''מ בין דבר דבעי הערכה לפדות, דאז אין חל עליו שם עצם ההקדש, ולכך ס''ל לרבינו דאם ירצה יכול לשנותן ועיין ב''ק די''ד ע''ב דמטלטלין יש עליהם שם כסף, אך בירושלמי פ''א דקדושין ה''ב מפרש דרק אם עשאן דמים אז יש עליהם שם כסף והיינו דר''ל כמו הך דקדושין דף ח' ששם אותם וא''כ נמצא זה תליא בהך מחלוקת אם צריכים לשום, עכ''ל.ובצ''פ מהדורא תניינא דף ל''א טור ב' כותב רבינו וז''ל:נ''מ, דבכל דבר יש בו שני קנינים, צורת הדבר, ומה שהדבר שוה, וכבר כתבתי בזה דזה עצם המחלוקות אם מעות קונות, או משיכה קונה, ר''ל אם עיקר הדבר הוא העצם או השווי. [ר' יוחנן שסובר שמעות קונות, ס''ל שעיקר הדבר הוא השווי של החפץ, וכיון שנתן מעות שהן שווי החפץ – קנה את שוויו כו', ור''ל סובר שעיקר הדבר הוא עצם הדבר, לכן צריך משיכה בעצם הכלי ולא רק נתינת שוויו].וכן בהך מחלוקת בקדושין דף ז' גבי שומא, ר''ל ג''כ אם מקדשה בהחפץ שהוא שוה כך וכך, או שמקדשה בשוויו של החפץ, ולכך מבואר בירושלמי שם דס''ל גבי עבד עברי וגבי גרעון כסף לא מהני שוה כסף [כי לדעת הירושלמי העיקר הוא החפץ ולא שוויו], לא כגמרא דילן ד''ח – [ישיב גאולתו אמר רחמנא, לרבות שוה כסף ככסף], ודט''ז – [וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף], וזה רק דלא שמאן אבל שמאן הוי זה עצם כסף, [גם לדעת הירושלמי]. ועיין ב''ק די''ד ע''ב. ונ''מ במאי דמוכח בתוספתא דקדושין פ''ב דאם קדשה בכלי לא הוה קדושין עד שתשתמש בהכלי, עיין קדושין כ''ח ובגדר הך דשם דמ''ז גבי בוקע גבי שואל, ואף דלא שייך חזקה במטלטלין וכו', והגדר כך דאף במטלטלין כל דבר דכעת הדבר אינו נגמר שיהיה שלו לגמרי, וכמו שאלה דהדרא בעינא וכן גבי קדושין דמתחילה צריך שיחול על הדבר גדר קדושין ואח''כ מקדשה בו, כל זמן שלא נשתמש במה שהוא עומד לכך - לא חל על הדבר זה השם, אך כל זה אם מקדשה בעצמו של הדבר, אבל אם מקדשה בשווי הדבר לא איכפת לן כו'.ולכן אם מקדש את האשה בכלי עצמו, צריכה להשתמש בכלי, ורק אז יחול על הכלי גדר קדושין, אבל אם מקדש אותה בשווי הכלי – היא מקודשת מיד. ואכן כך הוא מנהג כל ישראל שהחתן המקדש "בטבעת זו" – עונד לה הטבעת כדי שתשתמש בה מיד, ואם היה מקדשה בדמי הטבעת – מספיק שיתן לה אותה.עי' צ''פ על ב''ק די''ד ובהערות שם. ↩︎

671. שאם המוכר סיאה ואזוב כו' מוכר לעצים, והלוקח קונה לאוכלין, אם חזר אח''כ ותבע את המוכר – דין הסיאה והאזוב כדין עצים ואין בהם קדושת שביעית. ↩︎

672. וז''ל הרמב''ן שם: הא דאמרינן ואימרו פועלים [חזרו בהם], ואזל בעל הבית ופייסינהו. איכא למימר בשאימרו ואמרו סתם לא נעשה עמך מלאכה באותו תנאי, אבל פירשו ואמרו אין אנו עושין עמך אלא בשכר כך וכך ואזלו להו ואזל בעה"ב ופייסינהו לא מצי למימר להו אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה, אלא יהיב להו כמה דבעו מיניה כדתניא בתוספתא (קדושין פ"ב) וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר וכו' עכ''ל. וז''ל הרשב''א שם: וי"א דדוקא בשלא פירשו לו דמשום שנתייקרה המלאכה כך הם חוזרים בהם אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך וזה בא ופייסם על דעת תוספת שאמרו פייסם וכדתניא בתוספתא וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' עד יעשו דברי הלוקח. וי"א דשאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסינהו ואיפייסו אדעתא דתנאה קמא איפייסו ולטפויי פורתא דאכילה ושתייה, כן כתב הרמב"ן וזה נראה עיקר, עכ''ל.וכ''כ הריטב''א שם. ואולי זו כוונת רבינו.ואולי ר''ל מהך דב''מ כמ''ש הב''ש כ''ט סכ''א: והיא אומרת וכו' - אבל אם היה קציצה ביניהם ליתן לה ק' או ר' ואח"כ חזר אחד מהם ואח"ז תבע הצד השני וקדשה, אמרינן מסתמא על דרך קציצה הראשונה אומר ולא למלאות רצון השני, כמו שכתב בהגהת שלחן ערוך בחושן המשפט סי' רכ"א, עכ''ל, ועיין קצות החשן חו''מ רכ''א א'. ↩︎

673. אביי סובר שאדם שנדר קרבן תודה, מיד התורה מטילה עליו "ממילא" – להביא הלחם. אין חיוב הלחם תוצאה מהנדר, שאז היה מקום לומר לא ידעתי וכו', אלא התורה אומרת אם נדרת תודה – הבא לחם. ורבא סובר שהלחם הוא תוצאה מנדרו, שכיון שנדר קרבן תודה, כלול גם הלחם בנדרו כו'. בתחילת הל' ערכין מבאר רבינו:ולגבי לחמי תודה הוה זה מחלוקת דאביי ורבא במנחות דפ''א ע''א, אם זה הוי גדר ממילא או גדר חיוב, דחד אמר שמור ושמעת, דשמור קאי אתודה, ר''ל שמור מה שנדרת, ושמעת קאי אלחמה, ר''ל דזה דין ממילא לא מחמת נדר. וחד אמר דגם זה בגדר נדר כו' ע''ש.וכ''כ בספר ההשלמה י''ד טור ג':ובאמת גבי גדר תודה עם לחמה, פליגי בזה אביי ורבא במנחות דפ''א אם זה חיוב נדרו וחיובו, או רק גדר דיניי דפליגי שם. דאביי יליף תודה מן שמור והוא נדרו, והלחם מן ושמעת, ר''ל דזה ממילא, ורבא ס''ל דגם לחם הוא מנדרו... ↩︎

674. בהלכות נזירות פ''א ה''ח וז''ל:ועיין בירושלמי כאן כו' ונקט שם אומר לו שמור ושמעת, ועיין בהך דמנחות דפ''א ע''ב ובירושלמי כאן כו' ור''ל דס''ל דהני קרבנות שמביא הוא ממילא ולא מחמת נדרו, וזה ג''כ סבר אביי בהך דמנחות שם דהלחם של תודה לא מן נדרו רק זהו חיוב התורה, וכיון דמחייב תודה - חייבתו להביא לחם, ולכך אזלינן בתר עיקר ולא מהני כוונתו כו'. בהלכות נזירות פ''א ה''ח וז''ל:ועיין בירושלמי כאן כו' ונקט שם אומר לו שמור ושמעת, ועיין בהך דמנחות דפ''א ע''ב ובירושלמי כאן כו' ור''ל דס''ל דהני קרבנות שמביא הוא ממילא ולא מחמת נדרו, וזה ג''כ סבר אביי בהך דמנחות שם דהלחם של תודה לא מן נדרו רק זהו חיוב התורה, וכיון דמחייב תודה - חייבתו להביא לחם, ולכך אזלינן בתר עיקר ולא מהני כוונתו כו'. ↩︎

675. בצפ''ו סי' כ''ו מבאר רבינו: וזה דדייק רבינו בפיה''מ "דיכול לעשות שלא לשם זנות", ר''ל דשם כל שלא פירש לשם זנות – הוי נשואין גמורין מן התורה, משא''כ בשאר [כלומר רק במתייחד עם גרושתו בפני עדים אמרינן שהיא ודאי אשת איש, כי בודאי אינו עושה בעילת זנות, אבל בשאר נשים אינה נעשית א''א אא''כ ידעינן בבירור שבעל ושהוא אדם כשר שאינו בועל בעילת זנות כו'. ↩︎

676. וא''כ קשה הרי דוד נשאה אח''כ ומהו "לא היו נשואיו נשואין גמורין" הרי ודאי בעל לשם קדושין כמ''ש הרמב''ם. ↩︎

677. מפורש ברש''י שבעילת פנויה היא איסור שגזרו חכמים, ובזמן דוד לא היתה עדיין הגזירה, לכן לא חשש דוד שאשתו הראשונה נשארה מקודשת בקדושין פסולין כו', ולא התכוון לבעול לשם אישות, וממילא היה מותר לשאת אחותה. (כי אם בא עליה סתם – אינה מקודשת כי מתחילה כשקידשה היתה אחות אשתו ולא תפסו בה קדושין, לכן אם לא בא עליה מפורש לשם אישות – לא חל שם קדושין על הדבר, צפ''ד ד'). ↩︎

678. לא משום שבועל לשם קדושין, כי אף אם לא בעל כלל – צריכה גט, כי היחוד עצמו הוא גדר נשואין כמ''ש רבינו בהלכות גירושין עי' בספרי צ''פ בתחילתו. ↩︎

679. כאן כותב הרמב''ם "ספק מגורשת", כי לא התייחדה בביתו, כי אם התייחדו בביתו הויא נשואה ודאי כמ''ש רבינו שם. ↩︎

680. [בהלכות תפילה שם, כותב רבינו:אפילו בדקדוק אות אחת כו', עיין קדושין דמ''ט ע''א – [תנו רבנן: על מנת שאני קריינא, כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת - הרי זו מקודשת כו', הני מילי דא"ל קריינא, אבל אמר לה קרא אנא, עד דקרי אורייתא נביאי וכתובי בדיוקא]. דמשמע דזה רק כמו מנהגינו שש''ץ קורא, אבל אם כל אחד ואחד בעצמו קורא – אין צריך כ''כ בדקדוק, ע''ש. ↩︎

681. שו"ע חו"מ סי' ר"ז סעיף ד' בהג"ה אי איכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח. ב''מ ס''ז ע''ב, [וז''ל הרשב''א שם: הא דאמר באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא, פירשה רש"י ז"ל שאמר בשעת הלואה ואפ"ה באתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא צריך למקנא מיניה, דאי לא אמר אלא בדבורא בעלמא - לא משנינן ממנהגא, וכן נראה שפירשה הרמב"ם ז"ל, ואינו מחוור דהא לא משכן ליה אלא בתנאי זה כדפרש"י כו' עכ''ל], נחלקו ראשונים אם במכר צריך להתנות במפורש כו', או מספיק רק דיבור שאמר המלוה כו'.עכ''פ בקדושין ודאי שאם לא התנו מפורש, אף אי איכא אומדנא דמוכח – מקודשת. ולא קשיא מ''ש שיירי קרבן בירושלמי קדושין פ''ג ה''ד ע''ש. ↩︎

682. אם היה האח נותן לה גט הגט קיים אף שנתן הגט רק כדי לא להפסיד הנכסים. ↩︎

683. בנשואין אף אם יתנה בפירוש – לא מהני, ורק בקדושין אם התנה בפירוש, הרי את מקודשת ע''מ כו', ↩︎

684. מהגמרא משמע שאף שלא התנה במפורש בפני המוכר עד שיש מקום ל"מהו דתימא" כו', מ''מ כופין את המוכר, אך הרמב''ם פוסק שרק אם התנה בפירוש עם המוכר: "ואמר לו לעצמי אקנה, וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה", רק אז כופין המוכר לכתוב שטר אחר.הכ''מ ז''ל: גם אסיפא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא כגון שלא התנה עם המוכר אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתבו לי על שדה זו, מהו דתימא יאמר המוכר אני הייתי סובר שאתה רוצה לכתוב שטר אחר בשם לוי קמ"ל שאמר לו לכך אמרתי לעדים בפניך לומר שממך אני רוצה שתכתוב שטר בשמי. ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה שבכלל הלשון הוא או לא היה בנוסחתו כן בגמרא, עכ''ל, וכן הלח''מ שם. ↩︎

685. לעיל פ''ה ה''ט: וכשיטת רבינו ז''ל בכ''מ דבדבר שאינו מסויים לא הוה קנין, עיין בהלכות זכיה ומתנה פ''ג – [הלכה ה': כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כך הנותן, כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך, או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום, ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שיסיים לו המקום שנתן לו] - וכבר כתבתי בזה. ↩︎

686. מבאר בהל' מאכלות אסורות פי''ב ה''י: בירושלמי פ''ז דדמאי כו' ובמש''כ רבינו בסוף פ''ח דמעשר שני – [טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים, ורצו הטהורין להיות אוכלין מעשר שני שלהם, מניחין סלע של מע"ש ואומר, כל שהטהורים אוכלים ושותין סלע זו מחולל עליו ותצא הסלע לחולין שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה], אך כך, הא כיון דאמר דרק מה שישאר בשולי הכוס או רק מה שהטהורים שותים זה יהיה תרומת מעשר או מעשר שני, א''כ מה שייך בזה לומר חשש עירוב כו'. והנה י''ל דלכך מוקי בירושלמי בדמאי ובמעשר שני "מכבר לכשישתו", לא משום גדר ברירה, רק דשוב הוה כמו אינו מסויים, כיון דאינו ידוע איזה משקין יהיו בשולי הכוס, וס''ל דהסיום צריך על הדבר לא על מקומו כו', ר''ל שצריך שיהיה המשקה של תרומת מעשר דבר המסויים, שידע בבירור איזה משקה ישאר שם, ולא מהני שקובע את מקומו "שבשולי הכוס". ↩︎

687. משמע שבשני רמונים אין בדבריו כלום. וז''ל רבינו במתנות עניים פ''ד ה''י: דמוכח שם דאף בשנים מקרי גבי תרומה – דבר שאינו מסויים, ע''ש גבי שני רמונים כו' ע''ש. ↩︎

688. אין לומר שתרומתו תרומה כי החלקים שוים לגמרי והוי כאילו סיים מקום, שהרי בירושלמי זה בעיא.כמ''ש בהלכות מתנות עניים פ''ד ה''י:והנה הטעם דגבי תרומה פסקינן דשנים שפיר מיקרי דבר המסויים י"ל משום דמבואר בעירובין דף נ' דהיכא דממ"נ יש לו קצת חלק באחד מהם הוה מקצת ביתו ניכר והוה דבר המסויים וכ"כ בזה בהל' אישות ובמ"ש ה"ה בשם הרשב"א בפ"ה מהל' מכירה גבי מכר לו חטים בחמור וטלה דקנה החטים כנגד החמור לבד אם לא משך גם את הטלה והטעם משום דהחמור הוא רוב וא"כ הוה כמו דבר המסויים ...וז''ל רבינו בפ''ו סוף הכ''ו מהלכות ערכין: ועיין בירושלמי [פאה] פ''ג ה''ט דגבי מתנת שכיב מרע, בעי דבר מסויים, והוי כמו הא דהלכות מכירה פי''א הט''ז גבי דבר שאינו קצוב - חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד. ועיין פכ''א דהלכות מכירה ה''י גבי דרך המלך והקבר דפסק שם דאינו מכור - דרך המלך ודרך הקבר אין לה שיעור, ונראה לי שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע.ועיין בפכ''ה מהלכות מלוה הי''ג גבי ערב – מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב או הלוהו ואני ערב כו', ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו, לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין. ↩︎

689. [וכ''כ רבינו בפ''ו סוף הכ''ו מהלכות ערכין: ועיין בירושלמי פ''ג ה''ט דגבי מתנת שכיב מרע, בעי דבר מסויים, והוי כמו הא דהלכות מכירה פי''א הט''ז גבי דבר שאינו קצוב, ועיין פכ''א דהלכות מכירה ה''י גבי דרך המלך והקבר דפסק שם דאינו מכור.ועיין בפכ''ה מהלכות מלוה הי''ג גבי ערב. ↩︎

690. כאן באומר הרי אחת מן הסאין האלו תרומה על הכרי הזה, הוא לא פירש איזו, אבל אם נשאל היה יכול לפרש ולומר זו, משא''כ ברמונים שהוא עצמו אינו יכול לפרש איזה, שהרי אמר אם ירדו גשמים יהיה זה תרומה כו', הלכך לא הוי דבר מסויים ואין בדבריו כלום. ↩︎

691. כגירסת הרי''ף כמ''ש הרשב''א שם: אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי משוו שליח ב"ד בפניו או שלא בפניו. נראה שכך היא גירסתו של רש"י ז"ל ופי' כי משוו ב"ד שליח מי בעי' בפניו של שליח ראשון או שלא בפניו, והדר פשטה דבין בפניו בין שלא בפניו, כדאמר ליה רבא לההוא שליח מסור מילך קמן, ובתר דאזל ליה - משוו ליה שליח לאחרינא למיהביה ניהלה. אבל ספרים יש דגרסי כי משוי שליח בב"ד בפניו או שלא בפניו, וה"פ שליח ראשון כי משוי שליח בב"ד מי בעינן שיהא שליח שני שהוא ממנה באותו מעמד או אפי' שלא בפניו יכול למנותו, והדר פשטה דאפי' שלא בפניו וכן פירשה הרמב"ם ז"ל. ↩︎

692. שמעינן לר"ש, ור"ל הך דתרומה דלא בעי דבר המסויים... לשון רבנו במתנות עניים שם. ↩︎

693. התורם מפירות ממין על שאינו מינו, אין תרומתו תרומה כלל, כלומר, לא רק שלא פטר את המין השני, אלא אף את המין שתרם ממנו – לא פטר. והטעם: "כיון דאמרם בדיבור אחד – בטלה כולה. וכן הוא בעניננו כיון שאמר בדיבור אחד "כולכם מקודשות" – אין אף אחת מקודשת. ↩︎

694. ח' ע''א, שני ערכי ושני דמי עלי כו', האם כולם תפסו בבת אחת ויחלק ממונו לפי כולם ונפטר, או שיתן כל אשר לו לאחד וישאר השאר חוב עליו. ↩︎

695. וכן בחדושי הרשב''א שם: או דלמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו. ופסק הרמב"ם ז"ל דבחציך מקודשת בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה, או חציך בפרוטה וחציך בפרוטה - מקודשת גמורה כשטתו בכל מקום לפסוק כאת''ל, אבל חציך בפרוטה היום וחציך בפרוטה למחר ושני חציך בפרוטה הוא דסלקן בתיקו והויא לה ספק מקודשת, ואינו מחוור דשני חציך בפרוטה טפי עדיף מכולהו מדקאמר בחד זימנא ואפ"ה סלקא בתיקו וכ"ש אידך, ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה מתקדשת לחצאין כלל משמע דכל היכא דקאמר לה חצי כלל אינה מקודשת, אלא ודאי מסתברא דבכולהו הויא ספק מקודשת, ורבינו אלפסי ז"ל לא הזכיר מכל אלו כלום. ↩︎

696. אם אומר לה בשני דבורים נפרדים: "אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה" – אזי היא מקודשת. (מטעם מונה והולך הוא כמ''ש הר''ן). אבל אם אמר בדבור אחד: שני חצייך בפרוטה" – א''א לחלק הדבור (א''א לומר מונה והולך הוא) - והיא ספק מקודשת, כי אין אישות לחצאין.(וע''ד מה שתירץ הר''ן דף ג' ע''ב וז''ל: ולדידי אין קושייתו קושיא משום דלבעיי קמאי איכא למימר אם ת"ל מונה והולך הוא [מה שאין כן בבעיא בתרייתא דלא שייך למימר בה מונה והולך הוא] דהא קאמר בפרוטה ואפ"ה אמר שני חצייך אלמא דעתיה לקדשה לחצאין ואין אישות לחצאין ומש"ה פשיטא ליה לתלמודא בתרתי קמייתא דמקודשת משום טעמא דמונה והולך הוא ומש"ה אמר אם תמצא לומר, אבל בין בעיא דחצייך בפרוטה היום לבעיא בתרייתא דשני חצייך בפרוטה לא שייך ואם תמצא לומר כלל משום דבכל חדא איכא מעליותא וגריעותא דלא דמיא לחברתה דבחצייך בפרוטה היום [איכא למימר] דכיון דלאו ביומיה פסקיה למילתיה הפסק גמור ובהא גריעא משני חצייך בפרוטה שהוא מקדש אותה בבת אחת ועדיפא מיניה משום דטפי איכא למימר בה מונה והולך אע"ג דלאו ביומיה מאיבעיא בתרייתא דלא שייך בה מונה והולך כלל הלכך בהני תרי בעיי ליכא למימר אם תמצא לומר כו').בחדושי רבינו כת''י על הגליון:עיין ערכין דף ח' – ע''א: בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת, מהו? כיון דבבת אחת נדר כי הדדי תפסן, יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי, או דלמא כולהו חזיא להאי וכולהו חזיא להאי? תיקו. ודף כ' – אמר שני דמי עלי בבת אחת, מהו? הכא ודאי בבת אחת נדר, בבת אחת אמדינן ליה, או דלמא כיון דקאמר "שני", כזה אחר זה דמי?, ועיקר, אם גדר מנין הוה בזה אחר זה, או בבת אחת, [כשאדם נוקט מספר כגון שנים או שלשה, האם כוונתו לזה אחר זה, או שכוותו להכל בבת אחת, והמספר הוא רק הגדרת הכמות שבכלל] – ועיין דף ד' בערכין גבי ערך עני – נפשות - אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין? ת"ל: נפשות. ופסק הרמב''ם: האומר ערך אלו עלי נותן ערך כולן כל אחד ואחד לפי שניו, ואם היה עני נותן על ידי כולם ערך אחד עני, ואם היה עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר. הנה דקדק הרמב"ם לכתוב ערך אחד עני, והיינו דבאמר שני ערכי עלי הוי הדין דנותן ב' ערכין, והיינו דהם שני ערכין ונדרים מיוחדים... (כי אמר מנין: "שני"), אבל באומר ערך מאה עלי ס"ל להרמב"ם דהפירוש דמרבינן מקרא דאחד מעריך אפילו מאה, והיינו דהוי ערך וחיוב אחד, ונפק"מ שאם הוא עני ה"ה נידון בהשג יד אחד... (חדושי הגרי''ז שם). אלא צ''ל דמיירי באומר ערך אלו עלי דכיון דלא נחית למנינא הוי כאומר בבת אחת. ולקמן דף מ''ז ע''ש בזה. אמר רבא לא שנו אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו, אבל אמר לה באלו, אפילו אוכלת נמי מקודשת, כי קא אכלה, מדנפשה קאכלה. משמע ש"אלו" נחשב בבת אחת, ע''כ מהכת''י. ↩︎

697. כלומר, אם אמר בדבור אחד: קיים ומופר ליכי בבת אחת אז ודאי פשיטא לגמרא: ת"ש, דאמר רבה: כל דבר שאינו בזה אחר זה - אפי' בבת אחת אינו. אבל (לפי הגירסא השניה) - אם חילק לשני דבורים, שאמר "קיים ליכי ומופר ליכי", צריך להגיע לפירוש הר''ן שצריך לאומרם בבת אחת כו'. ↩︎

698. אם חילק ביניהם – חייב על כל אחת ואחת, אבל אם כללם ביחד – שאמר בבת אחת שבועה שאוכל נבילה ופת חטים כו' - פטור על כולם כי אין השבועה חלה על הנבילה וממילא אין כאן שבועה. ↩︎

699. כך גריס הרשב''א (בחדושיו ב''ב קל''ח), ולכן הוכיח מהתוספתא שאין נותנין לו מאתים זוז אלא רק כשיקבצו את כל הסכום שאמר, ואם אספו פחות – יקבל הלה פחות.אך גירסת רבינו בתוספתא: "אבל אם אמר ואחר כך יטול פלוני מאתים זוז", (כמו בהלכה דלעיל מינה בתוספתא), אז רק "אם נתכנסו כולן – נוטל, ואם לאו – אין נוטל אלא לפי חשבון". ולפי זה אין ראיה מהתוספתא. (ועי' בחו''מ סי' רנ''ג, ובביאור הגר''א ס''ק כ''ב). ↩︎

700. אם הודה שיש לו בידו משמע שהיא מקודשת ודאי. מבאר רבינו בשו''ת צפ''ד ספ''ב שזה רק אם נאמר שהטעם של הודאת בעל דין היא מצד נאמנות ובירור, אבל אם נאמר שזה חיוב חדש, א''כ זה רק מכאן ולהבא ולא למפרע, וממילא אם אין עדים שיש לו בידו – אינה מקודשת. ↩︎

701. אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע איזו מהן, ובא אחד ואמר את זו קדשת לי – אינו נאמן להתיר שאר האחיות. או שהמקדש אינו יודע את מי קידש ובא האב ואמר את זו קידשתי לך – אין האב נאמן להתיר שאר האחיות אלא צריך לתת גט לכל אחת מהן ↩︎

702. המשנה מדברת שכל אחת אומרת אותי קידש, מה הדין אם רק אחת מהן אומרת אותי קידש, האם נאמנת להתיר האחרות?. ↩︎

703. [וכ''כ רבינו בהל' גירושין פ''ב ה''ג וז''ל: ועיין בהך דתוספתא פסחים פ''ה. דאם נתערבו ד' פסחים, דנאמן אחד מהם לומר זה הפסח שלי, אך שם הנאמנות הוא רק לעצמו, ולכך נקט בד' פסחים ולא בב', דבשנים מתיר לאחרים ג''כ, [ר''ל, בארבעה הוא רק מתיר לעצמו, כי שלושת הנשארים נשארים בספק. אבל אם היו רק שנים שאז הוא מתיר גם לאחר יש לומר דאינו נאמן] - ובזה לא מהימן. ובהל' אסורי ביאה פ''ד ה''כ: והך דתוספתא דפסחים הנ''ל, שם ע''י דבריו אין מתירין האחרים, דהא נתערבו הרבה. ע''ש בדין נאמנות אשה לומר כזה טיהר לי פלוני חכם, או דם מכה הוא, ונאמנות רופא לומר קמיע זה מומחה כו'. ↩︎

704. "הרי מבואר דלא מהני" צפ''ד סצ''ב. ובאר שם שצריך שני עדים על זה, ע''ש. [להעיר מהרמב''ן בקדושין דף ס' שלפי גירסתו בתוספתא מדובר שהמקדש חזר בו ואמר אין לי ביד פלוני, ולא שפלוני אומר אין לו בידי, וז''ל: וניחוש שמא יש לו. פי' לפי שאמר בשעת הקדושין ע"מ שיש לי יש לחוש שמא יש לו, שאלו לא היה לו לא היה אומר כן שהרי דעתו לקדש. לפיכך אע"פ שאמר עכשיו אין לי - חוששין, ושנו בתוספתא (פ"ג ה"ה) על מנת שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לי בידו [כ"ה בכ"י אבל בתוספתא אין לו בידי] מקודשת שמא עשו קנוניא, והכל מפני זה הטעם שפירשנו, עכ''ל. אבל הרשב''א והריטב''א והרא''ש שם העתיקו התוספתא כגירסתנו]. ↩︎

705. משמע שם שרק "כדי שלא להלבין פניו" – "עמדו כולם ונתנו לה גט", ואילולי חשש הלבנת פנים היה הבועל נאמן לומר שהוא זה שקידשה, והיה נותן גט ומתירה. ↩︎

706. משמע שאם אין לו הפסד כופין אותו. ↩︎

707. במהדורא תניינא מ''ח טור ג': אם יש לבעל העליה זכות בעצם הקרקע, ע''ש בתוס' מה שהקשו בזה ע''כ. ועל הגליון שם כתב:עיקר הגדר דבר שיש זכות לאחד אם זה עצם או כמו טובת הנאה למ''ד ט''ה ממון, ועיין מ''ש ב''ק דף ע''א ובכורות דף ט' דכל דבר שיש לו בו רק זכות אם יש שם הפרט עליו כמו לענין דו''ה וכמו גבי פט''ח דשה כל דהוא ע''ש בזה... ↩︎

708. בכל הנ''ל מדובר שעשה כבר מעשה, שנתן גט או חליצה פסולין, דאז כופין אותו ליתן גט כשר וחליצה כשרה, כיון שכבר נפסלה עליו ואינו מפסיד כלום, וכ''כ רבינו בהלכות יבום פ''ב ה''י. ↩︎

709. וא''כ, אולי אמת אומרת האשה שהשליח קידשה למשלח, ואמאי מותר בקרובותיה, וכן הקשה הרא''ש הובא בטור סל''ה: למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נפקא מינה במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע"כ וצריך עיון. ↩︎

710. שמדרבנן תוכל לקבל הקדושין עבור בתה קמ''ל שלא. אבל אם האם אומרת שהאב קידש בתה, נאמנת, והקטנה אסורה בקרוביו. ↩︎

711. נאמנת והקטנה אסורה בקרוביו, אבל במשנה מדובר שאומרת שקיבלה קדושין עבור בתה – לא הוו קדושין – והבת מותרת בקרוביו. ↩︎

712. מדוע פנויה שזינתה, אנו חוששין לדברי האם והבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק, וכן האשה שאמרה שקדשת את בתי נאמנת לדעת התוספתא (והמשנה כפירוש רבינו) והבת אסורה בקרוביו, וכאן שאומרת למשלח נתקדשתי אינה נאמנת והוא מותר בקרובותיה?. ↩︎

713. שאומר לעצמי קדשתיך ולא למשלח, וכמו האומר לאשה לא קדשתיך – מותר בקרובותיה (אע''פ שהיא אומרת קדשתני, הכא נמי השליח שהוא כמו המשלח מוחה ואומר לא קידשך המשלח – נאמן, וכמ''ש הראב''ד כאן, ח''מ ל''ה ס''ק כ''ט וב''ש ס''ק ל''ג. ↩︎

714. משמע שאינם נאמנים לומר שהוולד שתוקי, אלא חזקה שהוא בנו, עי' שיירי הקרבן שם שהקשה: ותימא הא אפי' לומר על בנו שהוא ממזר נאמן כדתנן פ"ד דקידושין כ"ש לעשותו שתוקי... ומבאר רבינו במכתבי תורה קפ''ו שהאב נאמן לומר בני זה ממזר מגזרת הכתוב, אבל ביבמה "דשם ליכא ממזר – שוב בטל נאמנות שלו". ↩︎

715. לדעת הראב''ד, אם קידשה סתם, והאשה טוענת שלמשלח נתקדשה כפי שאמר לה השליח קודם, ואין מעשיו מוכיחין שלעצמו קידשה, מ''מ נאמן השליח לומר לעצמי קדשתיה. (וכאן מביא רבינו מכמה מקומות, אם אדם שעושה מעשה סתם, אם נאמן אח''כ לומר בלבי היה כך וכך כו'). ↩︎

716. בהל' נדרים פ''ב ה''ז רבינו: דס''ל דלא מהימנינן ליה במה שמתרץ דבריו, וע''ש ברא''ש דף ה' ע''א ד''ה כגון – [האומר הריני עליך חרם משמע שאומר נכסי אסורין עליך, ואפילו אם חזר ופרש ואמר "ואני עליך לא" (שלא יאסרו נכסי עליך) "לא מהני לסתור הלשון, שכבר אסר נכסיו על חבירו"] - דלפרש לשונו היכא דאין ניכר הלשון כן – לא כל הימנו. ↩︎

717. בהל' נדרים שם מבאר: ומשמע שם דלא מהני מה שאומר שלא היתה כוונתו כך, כיון שכן אמדו אותו חכמים. ↩︎

718. בהל' נדרים שם מבאר: דרק מחמת דאמרינן מסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה – מהימנינן ליה לתקן דבורו, אבל בלא זה – לא מהימנינן ליה ע''ש. ↩︎

719. מכאן שאין שואלים אותם אם התייחדו יחוד גמור או לא, ואינם נאמנים לומר שלא היה יחוד כי היו שם עבד ושפחה כו', אלא צריך עדים על כך. ↩︎

720. הרי שאינו נאמן לתרץ דבריו ולומר אם נתכוון לכלי מרחשת או למנחה עצמה. ↩︎

721. אם לקח מהגוי חמאה – לא נאסרה במקום שנהגו להתיר, כי האיסור הוא רק על חלב שבא ליד ישראל בזמן שהוא חלב, שאז אסור לעולם אף אם יעשה ממנו חמאה. ↩︎

722. המוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שכלו, והחזירן למקומם ועדיין לא כלו, אמר רבי יהודה שחייב לבערם, הקשה לו רב אשי וכי גבו של חמור שהכניסן לתוך אותו מקום (שכלו) קלטן בחומרי אותו מקום שלא יוכל להחזירן עוד?. אבל בדמאי עשו תקנה להפריש דמאי ולכן הגמרא שואלת איך היתה התקנה, האם לפי המקום שמשם באו הפירות, או לפי המקום שהם כאן עכשו, והגמרא לא שואלת אטו אגבא דחמרא כו'. ↩︎

723. נטלו ממנו מאה בני אדם, כל אחד ואחד חושש שמא הסאה האחת של דמאי היא אצלו, אבל אם אדם אחד קנה מהם הכל, ס''ד להתיר הכל דבטלה במאה, קמ''ל כבר נראו להיות דמאי ואין החשש פוקע מהן. [בפ''ט מהל' איסורי ביאה הכ''ו כותב רבינו: ועיין בירושלמי פ''ג דדמאי גבי המפקיד אצל עכו''ם פירות מתוקנים, דע''י זה נעשה כל פירות העכו''ם דמאי, דאמרינן החליף. ואמר שם דזה רק אם אח''כ לקח אחד מן העכו''ם רק כמו קופתו, אבל יותר – אז הוי ודאי טבל. ואמר שם דאם מאה בני אדם לקחו כל אחד רק כדי קופה – של כל אחד הוי רק דמאי, אף שלקחו בבת אחת, ואם אח''כ לקח אחד מהם כל המאה - נשארו דמאי ע''ש וט''ס שם... ↩︎

724. [הראיה משבויה הובאה לעיל בהקדמה להלכה וז''ל: וזהו ג''כ הך דכתובות דף כ''ז גבי מחבואה בשבויה משום דזה הוה תקנה, וכיון דאמרה לא נחבאתי – שוב הויא טמאה ולא מהני בה מיגו – בעי רב אשי: אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו? מי אמרינן מה לי לשקר [אי בעיא אמרה נחביתי]. או דלמא לא אמרינן? ומאי שנא מההוא מעשה דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה, א"ל: לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא כו', הכי השתא, התם ודאי איכא עדים דאיכא מיא, הכא ודאי איטמי? חששא הוא, ובמקום חששא אמרינן. ולכך לא איפשט שם. ↩︎

725. רבא בגמ' שם לומד "וקדשתו" – בעל כרחו, שיש אופן שא''א נשאת לאחר, אם הבעל ישראל – אשתו מותרת לו, ואם הוא כהן – תצא. וזה אם העידו שהבעל מת ונישאת לכהן, ובאו שנים והעידו שהבעל חי היה באותה שעה שנישאת, ואח''כ מת, הרי היא אסורה לבעלה הכהן משום זונה, אך אם הוא ישראל – מותרת לו כיון שסמכה על עדיה והביאה נחשבת כאונס ואינה אסורה לו.ושוב לא מהני אח''כ לבטל הדין. - כלומר, החיוב מוטל על ב''ד לקדש את הכהן על אף טענותיהם שהיא מותרת לו, (כי היא נישאת לאחד מעדיה, והיא גם אומרת ברי לי שמת כו'), אעפ''כ לא מהני לבטל את הדין שלא לתת לכהן לישא אשה שהיא בספק אצל הב''ד מחמת עדויות סותרות, אע''פ שלדעת האיש והאשה ברור שאין כאן שום איסור כלל. ↩︎

726. בהלכות איסורי ביאה פי''ח הי''ז כותב רבינו: דהטעם דשבויה משום דחזקתה שתיבעל, אף אם לא נבעלה הוה כבעולה, ר''ל דזה בגדר תקנה, ולכך אף אם אנו יודעים שלא נבעלה – כל זמן שאין לה עד המעיד שלא נתייחדה – לא מהני לדידן כו', אבל אם יש עד או מחבואה כמבואר בכתובות דכ''ז ע''א – אז שוב ליכא עליה שם שבויה כלל, וזהו דאמרינן בירושלמי כתובות פ''ב ה''ב גבי שנים אומרים נשבית וטהורה כו', אמר שם דהוה כמו שאומרים לא נשבית, ר''ל דשוב אינה בגדר שבויה, וכן אם יש מחבואה – שוב לא הוו הנשים מגדר שבויות כיון שיכולין להטמין עצמן, וע''ש בר''ן – [די''א ע''ב: כיון שיש שם מחבואה אחת איכא למימר שלא היתה כהנת זו בדין עיר שכבשה כרקום כלל]. ובדברי רבינו לקמן ובהך בעיא דרב אשי שם – [כ''ז ע''א: בעי רב אשי: אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו? מי אמרינן כו'], ורבינו פסק שם להקל – [פי''ח הכ''ז: או שתהיה בעיר מחבואה אחת אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת על הכל כו', מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי], והטעם ג''כ כך – דשוב אין דין שבויה עליהן.וכעין זה ג''כ בהך דשבועות דמ''ה ע''ב גבי שכיר דשכרו שלא בעדים ליכא דין שכיר ע''ש בתוס' ור''ל ג''כ כן, דזה הוה תקנות קבועות דשכיר נאמן ולא חילקו [אמר שמואל: תקנות קבועות שנו כאן, עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום כדי חייו]. וכמו דאמרינן בגיטין די''ז ובכתובות דק''ד יתד היא שלא תמוט, וזהו דקאמר קבועות, אך כל זה אם ידעינן שהוא שכיר, אבל כיון שאין אנו יודעים שהוא שכיר, אין עליו זה הדין והתקנה וכו', ולכך בכתובות דכ''ז גבי עובדא דר''ז בן הקצב לא נתייחד עמה, אף דהוא עצמו ידע שהיא טהורה כו'. ↩︎

727. פ''ו משנה י''א: המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, (משלי הן חייב לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר).לפי גירסתנו ברמב''ם, הרמב''ם מעתיק את המשנה כלשונה ולא השמיט, אך גירסת רבינו היתה כדפו''ר ובקוש' ובשל''ד דליתא כל הסיפא "משלי הן" כו', וראה רמב''ם פרנקל ילקוט שנויי נוסחאות. ↩︎

728. על הגליון שם כ' רבינו: עיין תוספתא פ''ו דסנהדרין מבואר דאחד ששמע מפי עשרה הוה עשרה ע''ש [צ''ל פ''ז: אחד אומר משום שנים ושנים אומרים משום אחד יפה כח האחד האומר משום שנים מכח שנים האומרים משום אחד, עשרה אומרים משום אחד כולן אחד]. ועיין בירושלמי נדה פ''א גבי הך דר''א ור''י ע''ש בזה. לדעת הרמב''ם אפילו שנים ששמעו מפי אחד שפלונית נתקדשה – הרי היא מוחזקת מקודשת, וכ''ש אחד ששמע מפי שנים. ולדעת הרשב''א שהביא הה''מ: פי' בדאיכא קמן ראובן שאומר אני שמעתי מלוי, ושמעון שאמר אני שמעתי מיהודה, דהשתא איכא תרי דמסהדי מפי תרי אחריני והלכו להם כו' ע''ש, שסובר שצריך שנים ששמעו משנים, דהיינו אחד ששמע מאחד, ועוד אחד ששמע מאחר. ↩︎

729. עי' פ''ב ה''כ מהלכות גירושין.וכן דעת רבינו בענין נשואין אזרחיים, שכיון שהוחזקו בגדר איש ואשתו - זה גופא הוו נשואין, וז''ל בשו''ת צפ''ד א': והנה באמת כיון דודאי דכל הזמן בפני הערכאות שלהם החזיקו עצמם בגדר איש ואשתו, וכן מן הסתם בזמן הנסיעה, וכן נכתב בהכתבים שלהם [המסמכים של הערכאות כו'], ואז לא מהני אפילו אמתלא כו' עיי''ש].וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' ע''ח: ובגדר הך דכתובות דכ''ד ע''ב שכלי אומנתו, וגדר זה קבר שקברתי בסוף יבמות – [אמר רב כהנא: פונדקית עובדת כוכבים היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: זה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו], ושאר דברים שם, דהוה גדר מעשה, עכ''ל שם. ↩︎

730. [לשון רבינו במ''א: ועיין בהך דב''ק דף ק''ד, אם דבר שצריך פעולה, אם אמרינן על זה אנן סהדי.[היינו, לדעת רבה לא הוי שליח כיון דצריך פעולה לעשות אותו שליח, בעדים ובפניו דוקא. אע''פ שאנן סהדי שכיון ששלחו בעדים רשאי לתת לשליח, כו'. ולדעת רב חסדא הוי שליח]. ↩︎

731. דלכאורה תמוה איך לא נחוש למיעוטא במקום חומרא דאשת איש, וראה רמב''ן שם וז''ל: וטעמא דמלתא משום דהאי רוב לאו רוב גמור הוא, שאינו חיוב, ואם רצו אין נוהגין כן, ואינו דומה למה שאמרו רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב של חיוב וטבע, אבל רוב מנהג פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט, והואיל והיא איסורא דאשת איש חששו למיעוט זה.ב''ק דף כ''ז צ''פ ↩︎