בדין חצי שיעור

ידועים דברי הצ''צ בפס''ד בענין חצי שיעור וז''ל:

"האיך סתמו הפוסקים דדם ריקום האפרוח הוא דאורייתא הא בעינן כזית וליכא, גם חצי שיעור שהוא בלבד מן התורה אין כאן".

ותמהו דבריו האחרונים הובאו בהערות בסוף הספר. וכתב ע''ז בהגהות אליעזר לפס''ד הצ''צ שם "הסימן הזה נראה שאינו מאדמו''ר, והדברים מופלאים ומופרכים ... נגד הש''ס בשבועות דכ''ש הוא ג''כ דאורייתא".

ובתשובות אליעזר כתב הנ''ל: באמת זה גרם לי להסתפק שלאו אדמו''ר חתים עלה.... והחלטתי כי לא יצאו הדברים מאת כ''ק נבג''ם, וכן הסכים הגאון העילוי הר''ז מלובלין בעל ס' תורת חסד שליט''א בדברי עמו בזה, ואמר כי גם הוא לא יאמין שיטעה כ''ק ז''ל בדבר פשוט כזה", והאריך להוכיח שם דגם כל שהוא אסור מה''ת ולאו דוקא חצי שיעור¹ כו'.

ועד''ז כתב במבוא לקונטרס השולחן: "ומפי אאמו''ר הגה''ח הרמ''מ זצ''ל שמעתי משכבר הימים לתמוה על מש''כ בפס''ד ליו''ד סי' ס''ו ... ואין להעלות על הדעת שכל הקטע הזה יצא מעטו הקדושה של אדמו''ר הצ''צ נ''ע.

אך בספרית כ''ק אדמו''ר שליט''א ... כנראה בגוכתי''ק הצ''צ.

וכבר הקשה ע''ז כ''ק אדמו''ר אצל אביו הגה''ח הרלוי''צ ז''ל והשיבו לתרץ הדברים בדוחק עכ''פ: "ולגודל הקושיא היה נראה לתרץ, לוא יהא בדוחק ... ולע''ע אין אצלי תירוץ אחר".

וזה מכבר שעלה בלבי ליישב ע''פ דברי הרוגצ'ובר בפ''ג דמאכלות אסורות ה''ו על מש''כ הרמב''ם: אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות.

ובצ''פ שם:

והנה מדברי רבינו כאן משמע דהך דין של חצי שיעור הוה ג"כ בזה הגדר של היוצא מן הטמא, ועיין לקמן פ"ז הי"ו גבי חוטי חלב שכתב ג"כ כן וא"כ לפי"ז יהיה רק דבר שהיה מתחלה בשיעור שלם ואח"כ נתמעט ולא דבר שלא היה בו שיעור מעולם דלא שייך בו יוצא מן הטמא... ובזה יש ליישב דברי רבינו לקמן פי"ד ה"ד היה פחות מכזית כו' ונתפח כו', דלמאי נ"מ לדידן הא בלא זה אסור משום חצי שיעור ודוחק לומר דקמ"ל דאין לוקין אך לפי מש"כ א"ש דנ"מ דהיכא דלא היה בהדבר שיעור מעולם, ועיין תוס' יומא ד' פ"א ע"א ד"ה כל² וכ"כ בזה: עכ''ל.

ועתה ראיתי בהערות שם תשובה שכ' הרא''ד משצעדרין, לדחות מש''כ הרח''י שניאורסאהן, וז''ל: כת''ר הניח יסוד במכתביו כי בדבר אשר לא נמצא כזית שלם לעולם במקום א' אין בו איסור מה''ת משום ח''ש כי לא דמי לחלב ואנן ח''ש מכל חלב מרבינן, וע''ז בנה תירוצו לתרץ דברי אדמו''ר דבריקום ביצים לית בדמו משום ח''ש. ע''כ.

ונראה שהרח''י שניאורסאהן כתב לתרץ כמ''ש בשם הצ''פ, שלדעת הרמב''ם חצי שיעור אסור משום היוצא מן הטמא טמא, וזה רק בדבר שהיה בגדר טמא ואח''כ נתמעט, בדבר שמעולם לא היה בו שיעור, לא שייך לומר בו היוצא מן הטמא טמא. וא''כ בדם ביצים כיון שמעולם לא היה שיעור לא שייך לומר היוצא מן הטמא.

הרא''ד משצעדרין הקשה עליו מהך דחולין ק''ט ע''ב, הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, דהתם - מיעבר הוא דלא עבר, [ללקות דאין בו כזית. רש''י], הא איסורא איכא [דחצי שיעור אסור מה"ת]. תנא נמי רישא אינו עובר עליו.

ושם איירי בלב עוף דליכא בדמו כזית כדאיתא בכריתות כ''ב ע''א. הרי מפורש שאף שמעולם לא היה כזית מ''מ אסור מה''ת משום חצי שיעור.

ונ''ל דלא קשיא כלל, שהדם בלב העוף אינו מציאות בפ''ע אלא חלק מדם כל העוף שהיה בו כזית ועתה נתקבץ בלב³, (למה נדון את דם הלב בנפרד מדם כל העוף?), משא''כ דם ביצים וק''ל.

כתבי קדש מטמאין את הידים

בתורת מנחם תשמ''ה ב' ליל י' כסלו אות ל''א. וז''ל:

בנוגע לעניני טומאה שגזרו חכמים (ב''ש וב''ה) בזמן בית שני – י''ח דברים גזרו בו ביום כמבואר במסכת שבת ובמסכת פסחים.

ובין הדברים כתבי קדש: מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש, נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה כו'. "ולא דברי תורה בלבד אלא כל כתבי הקדש אפילו שיר השירים וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידים... וכן רצועות התפילין עם התפילין הרי אלו מטמאין את הידים".

מצינו שכהנים הניחו תפילין בשעת העבודה, אמנם לא תפילין של יד... שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת כו' וכו'. בשלמא בנוגע לנגיעה בתפילין ובס''ת בשעה שנמצאים במקדש הרי כבר כתב הרמב''ם בפרק שלפנ''ז אין טומאת ידים במקדש, היינו שבקדש לא גזרו שיטמאו את הידים מנגיעה בכתבי קודש ותפילין⁴.

אבל אעפ''כ מכיון שבפשטות הניחו תפילין גם מחוץ למקדש [שהרי "צריך אדם להשתדל להיותן (התפילין) עליו כל היום", שמצוותן כך היא....] הרי נטמאו ידיהם מהנגיעה בתפילין בהיותם מחוץ למקדש ועד''ז אם נגעו בכתבי קודש בהיותם מחוץ למקדש שאז נטמאו ידיהם וצריכים טבילה לקדש – טבילת הידים במ' סאה (לא רק נטילת ידים בעלמא) ולכאורה לא מצינו שכל כהן שנכנס למקדש היה חייב לטבול את ידיו מפני שנגע בתפילין מחוץ למקדש. או שמא יש לומר שמה שלא גזרו טומאת ידים במקדש מהני גם בנוגע לנגיעה בכתבי קודש ותפילין מחוץ למקדש⁵, שגם אז לא יטמאו הידים – ענין הקשור עם כו''כ "חידושים".

ונצטרך לומר שהיה להם מקום מיוחד בביהמ''ק עבור התפילין כו' שהרי לא מצינו בשום מקום "חידוש גדול" כזה. ומה גם ש"תירוץ" זה לא יפתור לגמרי את הבעיה האמורה בנוגע לטומאת הידים מנגיעה מחוץ למקדש – שהרי בפעם הראשונה (עכ''פ) היו צריכים להכניס התפילין מחוץ למקדש⁶, ולא רק פעם אחת בלבד אלא בכל פעם שהיו מתחלפים משמרות כהונה שאז היה צריך כל כהן להביא עמו את התפילין מחוץ למקדש...

וכדאי לעיין ולחפש בספרים שמא ימצאו ביאור ובירור בענין זה. עכל''ק.

Footnotes

1. ואף בשו"ת צמח צדק נמצא בכ''מ שחצי שיעור לאו דוקא, עי' אורח חיים סימן י''ג: נמצא אחריו חלב כשעורה דכשעורה הוא חצי שיעור. וביו''ד סי' ג': י"ל דהתם משום שנמצא אחריו חלב רק כשעורה שהוא חצי שיעור. ועוד. ↩︎

2. לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באהל ומאי טעמא דרבנן דפליגי והא קיימא לן כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין, ומתרצא דמיירי ברביעית דם הבאה משני נפלים שאין לא בזה ולא בזה רביעית מתחילה, אבל שני מתים שיש בכל אחד טפי מרביעית לדברי הכל מצטרפין חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה. ↩︎

3. דם הנמצא בחלל הלב, מבית השחיטה הוא בא, שהבהמה שואפת בעת שחיטה ומכנסת דם מבית השחיטה בחלל הלב, וחייבים עליו כרת אם יש בו כזית, רע''ב בפי' המשנה שם. ↩︎

4. להעיר מירושלמי סוטה פ''ב ה''ד: לוי בר סיסי בעא קומי רבי מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים. אמר ליה זה שאלה. א"ר יוסי אינה שאלה כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן. וזו למחיקה ניתנה. משמע שגם במקדש כתבי קודש מטמאין ידים. משם הוכיח בטורי אבן למגילה דף ט' שאפילו יריעה אחת מפרשיות התורה מטמאה הידים ואסור לאוחזה בלי מטפחת. וכ''פ הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה פ''ט ה''ו: רצועות תפילין עם התפילין וגיליון שבספר שלמעלה ושלמטה שבתחלה ושבסוף כשהן מחוברין לספר, וספר שנמחק ונשתייר בו שמנים וחמש אותיות, ומגילה שכתוב בה מן התורה שמנים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון הרי אלו מטמאין את הידים. בחשוקי חמד זבחים דף י''ט ע''א: הקשה המקדש דוד (טהרות סימן מה סוף סק"ד) וז"ל: ואף על גב דחייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה ושעה, ואם לא הוי היסח הדעת מתפלין, ותפלין מטמאין את הידים, ואיך עביד עבודה, צ"ל גם כן משום דאין טומאת ידים במקדש, יעו"ש. דהיינו מפני שאין טומאת ידים במקדש, לכן לא נטמא בנגיעתו בתפילין. ↩︎

5. אף שהרמב''ם פסק בפ''ח ה''ו: אין טומאת ידים במקדש, שבשעה שגזרו טומאה על הידים לא גזרו במקדש אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהן, בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן... (מ''מ לעבוד אסור, שהרי ברייתא בזבחים דף כ' ע''ב: קידש ידיו ורגליו ונטמאו - מטבילן ואין צריך לקדש. וברש''י: הידים בדבר שאין טומאתו מן התורה שיטמא גופו אלא בפיגול או בנותר כו'. וכתב במצפה איתן שם: אמנם י"ל דהא דאין טומאת ידים במקדש היינו שאינן מטמאין קדשים לאוסרן באכילה, אבל מ"מ יש ט"י במקדש לענין עבודה שאסור לעבוד בידים טמאות עד שיטבלם). ↩︎

6. לכאורה י''ל שהביאו התפילין בתיק, כי כתבי הקודש ואפילו ס''ת מטמאין רק אם אוחזן בלא מטפחת, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דרבי פרנך. דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: האוחז ספר תורה ערום - נקבר ערום. ועי' רש''י ערום בלא מטפחת. ותוס' שבת דף י''ד ע''א: האוחז ספר תורה ערום - קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים שמטמאין את הידים. עכ''ל. ובקובץ שיטות קמאי שם: וכל כתבי הקדש ואפי' תפלין ומזוזות מטמאין את הידים, ואפי' מגלת אסתר מטמאה את הידים... והכי אמר רב נטרונאי ז"ל שכל כתבי הקדש כספר תורה ומטמאים את הידים ואין נוגעין בהן אלא במטפחות. ↩︎