איסורי ביאה חלק שני

אודה לה' על שזיכני להוציא לאור פענוח וביאור דברי רבינו הגאון האדיר בעל הצפנת פענח זי''ע.

לאחר סיום סדר נשים כולו, אישות ח''א שעיקרו הלכות קדושין, וח''ב שעיקרו הלכות כתובות, והלכות גרושין, והלכות יבום וחליצה, והלכות סוטה ונערה בתולה, והלכות איסורי ביאה ח''א שהם תשעת הפרקים הראשונים שהם בעיקר הלכות נדה וזבה. שהתקבלו בחיבה בקהל מרנן ורבנן וחובבי תורה ת''ל, הנה ספר זה ההמשך ביאור ח''ב מהלכות איסורי ביאה.

רבים וטובים בקשו לערוך מפתח לכל הספרים, ואי''ה בכרך הבא, שהוא סיום הלכות איסורי ביאה אשתדל בזה ב''נ להציג מפתח ומראה מקומות לש''ס וירושלמי ורמב''ם.

וכמעשה הספרים הראשונים כן מעשה ספר זה עתה, בראש כל הלכה הובאו דברי רבינו כפי שהם בדפוס צפנת פענח, לאחר מכן ביאור ההלכה בקצרה, מה רצונו לומר מה מקשה ומה מבאר כו', וכמובן רק בדרך אפשר, מה שנראה לענ''ד, בתוספת מש''כ במקומות אחרים בספריו ובשו''ת, ולאחר מכן דברי רבינו יחד עם הפענוח.

דברי הרב תמיד מובאים באותיות גדולות יותר.

ברוב המקומות שהעתקתי הגמ' שמציין רבינו, הבאתי פירש''י בסוגריים מרובעות.

פרק י' הלכה ב'

והמפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה אפילו ביום ארבעים, הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה, היתה צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל הרי זו תשב לזכר ולנקבה וזהו הנקרא שפיר מרוקם.

ז''ל רבינו בצ''פ הנדפס:

היתה צורת האדם דקה כו'. וזה הוה ולד גמור ואף דפסקינן לקמן בהל' ג' דאין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר זה רק חומרא בעלמא ועיין בהך דכריתות ד' ז' ע"ב ואף דהא מבואר כאן ד' כ"ד ע"א דבעינן דוקא יד חתוכה והשפיר אין לו חיתוך ידים זה רק היכא דחזינן דהיד נגמר רק בלא חיתוך אז הוה כמו גוף אטום אבל היכא דעדיין לא בא הזמן שיגמר האברים ומ"מ הוה ולד גמור לאחר ארבעים יום אבל היכא דאיזה אברים נגמרים אז מוכח דלא הוה ולד וכעין דאמרינן בהך דבכורות ד' ג' ע"ב גבי שרוע אי משום בריאותא כו', ועיין בהך דבכורות ד' מ' ע"ב גבי כל מרבית העגלים, ועיין בהך דגיטין ד' ס' ע"א התם מיחסרא במלתא, ועיין מש"כ התוס' תמורה ד' כ"ד ע"ב גבי הך דנדמה, ועיין בהך דבכורות ד' מ"א ע"א דפריך שם גבי אנדרוגינוס ויעשה נקבות שלו חרוץ ויהיה בעל מום חזינן דאף דאנדרוגינוס אורחא הוא בכך מ"מ מקרי בעל מום ושינוי, ועיין כאן ד' כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה שר"מ דאף דאם דמי לבהמה ס"ל דהוה לידה מ"מ מקצת אברים שאני, ועיין במש"כ רבינו לקמן בהל' י' גבי המפלת דמות נחש ומ"ש שם הראב"ד ז"ל ועיין בה"ה. אך באמת זה ודאי גם רבינו ס"ל דאם הפילה נחש אין אמו טמאה לידה ומה לנו מה שיש לו גלגל עין כאדם הרי כל נחשים כן הוא וכעין מש"כ התוס' ד' כ"ד ע"ב ד"ה המפלת וגם רבינו בהל' ח' גבי עופות לא חלק בין קריא וקיפופא וס"ל כמש"כ התוס' הנ"ל, ועיין תוס' ב"ק ד' ע"ח ע"א בהך דמקצת סימנים דומים כו', מה דפליגי שם על רש"י ותוס' בכורות ד' ז' ע"א ד"ה זה ושם ד' כ"ד ע"א ד"ה ראה משמע שם דס"ל דלא כנ"ל רק אף שהמין הוא כן מ"מ מקרי מקצת סימנים דומים. אך זה תליא בהך מחלוקת דכאן, ורבינו ס"ל דאין עליו שם ולד עבור זה והך דדמות נחש ר"ל אם כל הגוף כשל אדם ויש לו ידים ורגלים ונחש אין לו ידים ורגלים ולא דמי לבהמה חיה ועוף דשם גם להם יש להם הני אברים רק דאינם דומים לשל אדם משא"כ בנחש וצורתו הוה כשל נחש אז א"א לומר עליו שהוא נחש שהרי יש לו ידים ורגלים אך משום דבעי שהצורה יהא בו צורת אדם מפני שצורת נחש יש בו מצורת אדם והר"א ג"כ ס"ל זה רק משום דס"ל דבעי כל הצורה כשל אדם ובאמת זה תליא אם הטעם משום דאינו צורת אדם או משום דדמי לבהמה, ועיין ביבמות ד' ק"ג ע"א ברש"י ותוס' בד"ה מאן דמסגי על לוחתיא כו' שחלקו שם בין אם נחתך הרגל בין אם ישנו ומהופך והוא ג"כ כעין זה, ועיין בהך דשבת ד' קט"ו ע"א דאין הדבר פועל רק ע"י שנשתנה אבל היכא דאין בו שינוי אף דאין הדבר לא איכפת לן ועיין בירושלמי פ"א דמגילה גבי כרך וכל הסמוך דאם נחרב הכרך הסמוך לא נשתנה ועיין בהך דעירובין ד' צ"ב ע"ב דאף דגבי כרם אחד אם יש י"ב אמה פנוי יש עליו שם מחול ומותר לזרוע גבי קטנה וגדולה לא מהני זה משום דכן הוא הגדר כך ולא מקרי משתנה ויש על הקטנה שם כרם ואסור. וזהו מה דאמרינן בספרי פ' תצא פסקא ר"ל כרם שאינו עושה פירות מנין ור"ל כה"ג וכמש"כ התוס' בעירובין הנ"ל בד"ה גפנים ע"ש. או י"ל דהספרי ר"ל לאילן שיבשה עיין בירושלמי פ"ז דכלאים בהך דר"מ ורבנן ובפ"ה דביצה ע"ש. ועיין בהך דחולין דף קל"ו ע"ב אם שינוי במראה ובצמר אם הוה שני מינים ועיין בירושלמי כאן פ"ג דר"ש ס"ל דאף בצפרניו דיו אם דומה לאדם ועיין ברש"י בכורות ד' ג' ע"ב ד"ה לא דגם בצמרו כן, ותוס' שם דף ז' ע"א. אך זה רק אם השינוי הוא שנשתנה למין אחר אבל בלא זה רק שנשתנה לא מקרי שינוי ועיין בירושלמי כלאים פ"א ה"ה גבי לפת וצנון. וע"ש במה דפליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ג דשם ועיין בירושלמי פ"ב דדמאי ה"א הפירות לא הלכו בו לא אחר כו' ע"ש. ועיין בהך דב"ק דף נ"ה ע"א גבי אווז ועיין בחולין דף ס"ב ע"ב ברש"י ד"ה תסיל דהיכא דאם אינה מוצצת לא הוה מין יונה, אבל אם מוצצת ואח"כ מקיא אף על גב דיונה אינה מקיאה הוה מין יונה ועיין בהך דגיטין דף פ"ו ע"ב דיש עוד מין שמוצץ.

ביאור דברי הרב

"דאין הדבר פועל רק ע"י שנשתנה, אבל היכא דאין בו שינוי, אף דאין הדבר - לא איכפת לן".

דבר שנשתנה – משתנה דינו, אבל אם לא נשתנה, אף שאין ולא היה בו "הדבר" – לא משתנה דינו.

ומביא כמה דוגמאות לכך:

ספר תורה שנמחק אין מצילין בשבת מפני הדליקה, כיון דאזלא כתב אזלא קדושתיה, אבל איבעיא להו אם הגליונין (מקום חלק שלמעלה ושלמטה ובין ספר לספר), מצילין או לא.

קדושת הספר שהיא בגלל הכתב, אם נשתנה, דהיינו שנמחק הכתב – פקעה קדושתו, אבל הגליונין – "אף דאין הדבר", אין עליהם ולא היה עליהם שום כתב, מ''מ מכיון שאין בהם שינוי, שהרי היו חלקים מעיקרא – אין "הדבר" משתנה, ונשארו בקדושתם כפי שהיתה¹.

וכן יבם שנחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה - חליצה כשרה, משום: דכי נחתך רגלו קם ליה שוק במקום רגל, ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו כו', ויכולה לחלוץ נעל מעל שוקו, אבל אם כף רגלו הפוכה שאינו דורס במקום מדרס רגלו, אלא בעליונו של רגל – חליצתה פסולה, משום דהאי לאו רגל הוא (רש''י).

והביאור כנ''ל, רגל שהשתנתה אינה רגל, וממילא נשתנה דינה, אבל "אם אין הדבר", שאין לו כף רגל כלל – לא איכפת לן.

ועל דרך זה - כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין מגילה בחמשה עשר. וכן מקום הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו.

ובירושלמי נאמר שאם: "חרב הכרך ונעשה של עכו"ם - בו אינן קורין², ובחוצה לו קורין". –

(וכפי שפירש הריטב''א³): "דבסמוך לו פשיטא דקורין אף על גב דעיקר קדושתו מפאת היותו סמוך לכרך, והכרך עצמו הרי בטל מעלתו, מ"מ בסמוך לו קורין דכיון שבו ליכא שום שנוי כלל, גם דינו לא נשתנה, וקורים בו כבתחילה בט"ו"...

ועד''ז בדין כלאים: "מקום שנשאר פנוי בלא גפנים בין סוף הכרם ובין הגדר שלו והוא הנקרא מחול הכרם. אם יש בו שתים עשרה אמה מרחיק מן הגפנים ארבע אמות וזורע את השאר". אף שהוא כרם אחד מ''מ המקום הפנוי נשתנה ומותר לזרוע בו. משא''כ "חצר קטנה שנפרצה לכרם גדול, אסור לזרוע את הקטנה - דכמאן דהויא קטנה כולה בתוך גדולה דמי, ואפילו מרחיק ארבע אמות מן הגפנים, שאפילו בתוך הגדולה מותר להרחיק ולזרוע - הכא אסור, דקתני מתניתין מפני שהיא כפתחה של גדולה, אלמא: כולה כחד פתח משוה לה".

כלומר, בתוך הכרם עצמו אם נשתנה (ד' אמות ריקות ללא גפנים) – מותר לזרוע כשהרחיק ד''א, ואילו בחצר הקטנה שמעולם לא היתה כרם "אף דאין הדבר", מ''מ לא מהני הרחק ד''א, ואסור לזרוע בה. –

ובלשונו: -

לא מהני זה, משום דכן הוא הגדר כך [שהיא נחשבת כפתחה של כרם] - ולא מקרי משתנה, ויש על הקטנה שם כרם ואסור.

וכן בדין מום. בהמה שעיניה שתיהן גדולות שתיהן קטנות - לא הוי מומא; אחת גדולה ואחת קטנה (פסולה) משום שינוי, שינוי הוי מומא, מדוע?

משום שאם שתי העינים גדולות יותר מבנות מינה, אנו אומרים שבהמה זו היא בריאה יותר, ואם עיניה קטנות אמרינן שהיא כחושה, "אף שאין הדבר", שהרי שתי עיניה שונות מבנות מינה, מ''מ לא הוי שינוי כנ''ל. אבל עין אחת גדולה ואחת קטנה – הוי שינוי⁴ – נשתנה הדבר וממילא נשתנה דינה.

וכן חומש - מהו לקרות בחומשים בבהכ"נ בציבור? [כל חומש אחד שלם לעצמו], והלא ס"ת שחסר יריעה אחת - אין קורין בו, ואיך ס''ד שחומש יהא כשר?

ולא היא, התם מחסר במילתיה [שקורין לו ס"ת וחסר הוא], הכא לא מחסר במילתיה.

וכנ''ל, חומש אין עליו שם הדבר, אינו נקרא ס''ת אלא רק חומש, יש סברא שניתן לקרות בו בציבור, אבל ס''ת שחסר משהו "מחסר במילתיה" – פסול.

וכ''כ בפ''ו מהלכות שחיטה:

ועיין בתוס' מגילה דף ט' ע"א מה דמחלקי כה"ג בין אם לא נכתב התיבה כלל, בין אם נכתב בטעות⁵. ועי' גיטין דף ס' ע"א מה דמחלק בין חומשין לס"ת שחסר, משום דמחסרא במלתיה, משא"כ בחומשין.

ועד''ז בעניננו.

המפלת שפיר מרוקם "צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל"... "וחיתוך ידים ורגלים אין לו" - הרי זו תשב לזכר ולנקבה"...

כי הוא ולד גמור.

ומאידך "הפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך, כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה" כו'.

מבאר רבינו כנ''ל:

שפיר שאינו מרוקם הוא ולד בן מ' יום ומעלה, שהוא ולד גמור אלא שאין לו חיתוך ידים ורגלים, והסיבה לכך היא מפני שלא הגיע זמנם להבראות, ולכן "אף שאין הדבר", מ''מ לא היה בו שינוי משאר ולדות, ומשום כך אמו טמאה לידה. אבל יד שאינה חתוכה, היינו שהגיע הזמן שיגמרו אבריו, ומקצת אבריו נגמרו, והסיבה לחסרון חיתוך אברים היא מפני שהולד השתנה ("אז הוה כמו גוף אטום"⁶) – השתנה דינו דמוכח דאינו ולד ואין אמו טמאה לידה.

וכעין זה - המפלת כמין בהמה – אם פניו לגמרי כבהמה הויא לידה (לפי ר' מאיר או לדעת חכמים ע''ש) - ומטמאה טומאת לידה, ואם נראה במקצת אברי הפנים כאדם (כל שהוא אפילו עין אחד בלא לסת וגבינין כו') - אין אמו טמאה לידה אא''כ דומה לאדם בשתי עינים או גבות כו'. (תוס' נדה כ''ג).

וכנ''ל, אם אין לו כלל פני אדם "אף שאין הדבר" – מ''מ הוי ולד, אך אם נשתנו מקצת אברי פניו כפני בהמה, נשתנה דינו.

המפלת כמין נחש.

הרמב''ם פוסק, שהמפלת כמין נחש אמו טמאה לידה משום שגלגל עינו דומה לשל אדם וממילא נחשב ולד.

תמהו עליו הראב''ד וגם הה''מ נשאר בצ''ע, מה לנו שגלגל עינו כשל אדם הלא כל הנחשים הם כך?, וא''כ לא יצא מגדר נחש, ומדוע טמאה?

ומוסיף רבינו להקשות⁷ שהלא אף הרמב''ם פסק לעיל שהמפלת כמין בהמה חיה ועוף, אין אמו טמאה לידה אא''כ היו פניו כפני אדם, דהיינו כל הפנים כמ''ש הה''מ שהרמב''ם פוסק כר' ירמיה שצריך שיהיו המצח והגבינין והעינים והלסתות וגבות הזקן, עד שיהיו כולן, ולא מספיק מקצת צורת פנים כמו כוס וינשוף שעיניהם לפנים כעיני אדם (קירא וקיפופא), היינו משום שאם נראה כך – הרי הוא בדמות ינשוף ולא אדם. ומאי שנא נחש, שמספיק רק גלגל עיניו?

מבאר רבינו –

אך באמת זה ודאי גם רבינו ס"ל דאם הפילה נחש אין אמו טמאה לידה, ומה לנו מה שיש לו גלגל עין כאדם הרי כל נחשים כן הוא?

שודאי גם הרמב''ם ס''ל שהיולדת דמות נחש אינה טמאה משום שאינו ולד, וכמ''ש בה''ח שדמות חיה ועוף אינו ולד, אלא מש''כ "דמות נחש" אין הפירוש שרק מראה פניו כפני נחש, אלא כוונת הרמב''ם שאין לו ידים ורגלים וכל גופו כנחש, שאז אף שגלגל עינו דומה לאדם אין זה מוציאו מדמות נחש שהרי כל הנחשים כך, ואין אמו טמאה לידה. אבל אם יש לו ידים ורגלים הרי אינו בדמות נחש, ואף שפניו נראים כפני נחש הרי ברור שאינו נחש, ומ''מ כיון דבעינן צורת אדם ג''כ, אזי משום שגלגל עיניו כאדם – הוי כאדם ואמו טמאה.

ובלשונו:

ולא דמי לבהמה חיה ועוף דשם גם להם יש להם הני אברים רק דאינם דומים לשל אדם, משא"כ בנחש וצורתו הוה כשל נחש, אז א"א לומר עליו שהוא נחש שהרי יש לו ידים ורגלים, אך משום דבעי שהצורה יהא בו צורת אדם, מפני שצורת נחש יש בו מצורת אדם⁸.

והראב''ד חולק וס''ל שאף בכגון דא צריך כל צורת הפנים כפני אדם.

וטעם מחלוקתם:

ובאמת זה תליא אם הטעם משום דאינו צורת אדם, או משום דדמי לבהמה.

הרמב''ם סובר שרק אם דומה לבהמה אינו ולד, אבל אם יש בו מקצת צורת אדם (גלגל עינו כו') – הוי ולד.

והראב''ד סובר שצריך צורת אדם גמורה, ואם רק מקצת צורה – אינו ולד.

מציין למחלוקת רש''י ותוס' בב''ק ע''ח, פרה שנתעברה משור והוולד גמל שאינו מפריס פרסה, רש''י סובר שלר' יהושע מותר באכילה כיון שיש לו סימן טהרה אחד שמעלה גרה, ותוס' ס''ל שאסור אא''כ דומה במקצת סימנים לפרה (לא איירי בסימני טהרה אלא אם דומה לה בשאר סימנים כגון בצמר או יד ורגל).

דעת התוס' היא כנ''ל, שמה בכך אם הגמל שנראה כולו כגמל הוא מעלה גרה, הלא כל הגמלים כך הם, וכי סימן של גמל מוציא את הולד מדין גמל?

לכך סוברים התוס' שרק אם יש לולד שני סימני טהרה, והוא דומה לאמו בשאר סימנים – מותר.

מעיר רבינו שמשמע שרש''י חולק על הנ''ל וסובר שאף שכל הגמלים מעלין גרה מ''מ הולד נחשב דומה לאמו הפרה שגם היא מעלה גרה –

משמע שם דס"ל דלא כנ"ל, רק אף שהמין הוא כן, מ"מ מקרי מקצת סימנים דומים.

אך זה תליא בהך מחלוקת דכאן, ורבינו ס"ל דאין עליו שם ולד עבור זה⁹...

אך זה רק אם השינוי הוא שנשתנה למין אחר, אבל בלא זה רק שנשתנה לא מקרי שינוי.

כל הנאמר לעיל, שאם נשתנה במקצת סימנים למין אחר – הוי שינוי ומשתנה דינו, זה רק אם דומה במקצת למין אחר, אבל סתם שינוי שאינו כשאר בני מינו – כל עוד אינו דומה למין אחר – לא נקרא שינוי.

ולכן לא הולכין בכלאים אחר הטעם כדאיתא בירושלמי: "הפירות לא הילכו בהן לא אחר הריח ולא אחר המראה ולא אחר הטעם ולא אחר הדמים אלא אחר הרוב".

וכן ברמב''ם: "כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין, והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין", כיון שיש איזה צד שהם שוים למינם, אף שיש שינוי ביניהם, כל שלא נשתנה למין אחר – אין איסור כלאים.

ומביא מב''ק דף נ''ה: אמר שמואל: אווז ואווז הבר - כלאים זה בזה. מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי טעמא? אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה, אלא מעתה, גמלא פרסא וגמלא טייעא, דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה, הכי נמי דהוו כלאים זה בזה, אלא אמר אביי: זה ביציו מבחוץ, וזה ביציו מבפנים.

דהיינו, השינוי דאריך או זוטר קועיה (חרטום), אינו שינוי שיחשיבם כשני מינים ויהיו כלאים זב''ז, כיון שבשינוי זה אינו דומה לאיזה סוג ומין אחר¹⁰, אבל ביציו בחוץ שזה שוה לכמה מינים – חשיב שינוי כי בזה הוא דומה למין אחר.

ומביא עוד:

"מחולין דף ס"ב ע"ב ברש"י ד"ה תסיל דהיכא דאם אינה מוצצת לא הוה מין יונה¹¹, אבל אם מוצצת ואח"כ מקיא, אף על גב דיונה אינה מקיאה - הוה מין יונה".

במהד''ת הלכות ע''ז פי''ב הט''ו כותב רבינו ביתר ביאור:

והנה עיין חולין דף ס"ב דאמר שם דתסיל דינו לקרבן כמו יונה, ומקשה שם דא"כ למה לא חשיב גבי מי פרה גם תסיל דאינו פוסלת? ומתרץ משום דמקיאה.

ואינו מובן, דע"כ ס"ל דצריך שיהיה דומה ליונה לגבי קרבן, וא"כ מה מועיל מה שמתרץ מפני שמקיאה, הרי שוב לא דמי' ליונה? –

וע"כ כך, דשינוי בלבד לא איכפת, עי' ב"ק דף נ"ה ע"א. רק אם ע"י השינוי היא נדמה למין אחר¹², ולכך אם אינה מוצצת לא הוה חל עליה שם מין יונה, דהיתה דומה לשאר מינים, משא"כ אם מוצצת ומקיאה לא דמיא גם לשאר מינים, וזה תו לא איכפת לן.

ועיין בכורות דף י"ז גבי פשתן ע"ג היגי, ועיין גיטין דף פ"ו ע"ב גבי קרצית שבעמיר ע"ש, דמחלק בין קטנה לגדולה¹³.

ביאור הספרי

פ' תצא פסקא ר"ל "כרם שאינו עושה פירות מנין"? –

ז''ל הספרי: ותבואת הכרם כו', אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, כרם שאינו עושה פירות מנין? תלמוד לומר כרם מכל מקום.

מה שייך איסור כלאים בכרם שאינו עושה פירות?¹⁴

יש מפרשים שבכרם יבש לגמרי אכן אין איסור, ובספרי מדובר בכרם יבש קצת¹⁵.

מבאר רבינו שהספרי מדבר באופן של המשנה: חצר גדולה שנפרצה לקטנה - גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. (עירובין צ''ב ע''ב).

אף שהחצר הקטנה אינה עושה פירות מ''מ אוסרת את התבואה:

"משום דכן הוא הגדר כך, ולא מקרי משתנה, ויש על הקטנה שם כרם ואסור".

עוד תירוץ הספרי מביא רבינו כאן, ובהלכות כלאים פ''ב הי''ג כותב רבינו ביתר ביאור וז''ל:

והא דמבואר בספרי פ' תצא פסקא ר"ל דגם כרם שאינו עושה פירות אוסר כ"כ בזה בהל' מ"א¹⁶.

גם י"ל דאתיא כמ"ד דגפן שיבשה מה"ת אסור עיין פ"ז מ"ב¹⁷.

ופ"ב ה"ד בירושלמי דמשמע שם דהא דגפן יבש אסור לזרוע לכתחילה זה רק לר"מ, ולרבנן מותר¹⁸.

וכן מבואר בירושלמי פ"ה דביצה גבי הך דאין ע"ש¹⁹.

גם י"ל דכוונת הספרי כגון כרם שאין הפירות מתבשלות רק עושין בוסר, עיין תוס' סוכה דף ל"א ע"ב²⁰.

ועיין ירושלמי ערלה פ"א ה"ט²¹ דמבואר שם דפרי רק אם נגמר כו' כו'.

ועתה, דברי הרב על ההלכה עם הפענוח.

ז''ל הרמב''ם:

פרק י' הלכה ב'

והמפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה אפילו ביום ארבעים, הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה, היתה צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל הרי זו תשב לזכר ולנקבה וזהו הנקרא שפיר מרוקם.

היתה צורת האדם דקה כו'.

וזה הוה ולד גמור, ואף דפסקינן לקמן בהלכה ג' דאין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר - וכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנין להן ימי טוהר עד שישעיר הולד. –

זה רק חומרא בעלמא.

ועיין בהך דכריתות דף ז' ע"ב - המפלת סנדל או שיליא או שפיר מרוקם... מביאה קרבן ונאכל.

ואף דהא מבואר כאן דף כ"ד ע"א דבעינן דוקא יד חתוכה - המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה.

והשפיר אין לו חיתוך ידים²², [וי''ל] זה רק היכא דחזינן דהיד נגמר רק בלא חיתוך, אז הוה כמו גוף אטום, אבל היכא דעדיין לא בא הזמן שיגמר האברים, ומ"מ הוה ולד גמור לאחר ארבעים יום.

אבל היכא דאיזה אברים נגמרים, אז מוכח דלא הוה ולד²³.

וכעין דאמרינן בהך דבכורות דף ג' ע"ב גבי שרוע אי משום בריאותא כו'. –

אבל בהמה: שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי לא הוי מומא; אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא? אי משום שינוי? אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי? אלא לאו משום דהוה ליה שרוע; לא, לעולם אימא לך משום שינוי, שינוי הוי מומא, ודקא קשיא לך, אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות, התם, אי מחמת בריותא יתירא - תרווייהו בעי למיברא, אי מחמת כחישותא יתירא; תרווייהו בעי מיכחש.

ועיין בהך דבכורות דף מ' ע"ב גבי כל מרבית העגלים – זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן’ כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות - [כל תרבות מנהג של עגלים כך הוא שיש זנבן מגיעות לערקוב, הילכך בציר מהני הוי מומא, וכשהן גדולים הולכות ונמתחות עד למטה, רש''י]²⁴.

ועיין בהך דגיטין דף ס' ע"א התם מיחסרא במלתא - מהו לקרות בחומשים בבהכ"נ בציבור? ... ופשטוה מהא דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: ס"ת שחסר יריעה אחת - אין קורין בו. ולא היא, התם מחסר במילתיה [שקורין לו ס"ת וחסר הוא], הכא לא מחסר במילתיה²⁵.

ועיין מש"כ התוס' תמורה דף כ"ד ע"ב גבי הך דנדמה. - וע"ק לפי מה דפר"י בפ' מרובה (ב"ק דף עז:) גבי הא דאמר או עז להוציא את הנדמה, וקשה לר"י לשם ל"ל קרא למעוטי נדמה תיפוק ליה דבעלת מום הוא מדאישתני הוה ליה מומא כדאיתא ריש בכורות (דף ו:)²⁶.

ועיין בהך דבכורות דף מ"א ע"א, דפריך שם גבי אנדרוגינוס ויעשה נקבות שלו חרוץ ויהיה בעל מום - אלא אנדרוגינוס, בשלמא במקדש לא - דלמא נקבה היא, אלא במדינה, נמי נהי דזכר הוא - תעשה נקבות חריץ וישחוט עלה, אמר אביי: אמר קרא או חרוץ או שבור, חרוץ דומיא דשבור, מה שבור - במקום עצם, אף חרוץ - במקום עצם. –

חזינן דאף דאנדרוגינוס אורחא הוא בכך, מ"מ מקרי בעל מום ושינוי.

ועיין כאן דף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה שר"מ דאף דאם דמי לבהמה ס"ל דהוה לידה, מ"מ מקצת אברים שאני. - שר"מ אומר מצורת - פי' בקונטרס מקצת כל צורת עין ולסת וגבת וזקן, וחכ"א כל צורת משני צדדים ב' עינים כו', ואף על גב דלר' מאיר כי לא דמי כלל לאדם טמאה לידה משום דכתיב בהם יצירה, כי דמי לאדם בעי שיהא דומה לו במקצת כל היצירה כו'.

ועיין במש"כ רבינו לקמן בהלכה י' גבי המפלת דמות נחש - המפלת דמות נחש אמו טמאה לידה מפני שגלגל עיניו עגול כשל אדם.

ומ"ש שם הראב"ד ז"ל - א"א: ולפי מה שכתב דבעינן צורת פנים כולה כשל אדם כי הוי גלגל עיניו כשל אדם מה יועיל? ובודאי ר' יהושע דאמר הכי לא סבירא ליה דנבעי אפילו חצי הצורה שלמה אלא אפילו בצורה אחת עכ"ל.

ועיין בה"ה. - ובאמת שהסוגיא האמורה בגמרא על מחלוקת ר' מאיר וחכמים מוכחא להדיא דלרבנן המפלת דמות נחש אין אמו טמאה לידה, ודעת רבינו צריך לעיין.

אך באמת זה ודאי גם רבינו ס"ל דאם הפילה נחש אין אמו טמאה לידה, ומה לנו מה שיש לו גלגל עין כאדם? הרי כל נחשים כן הוא. –

וכעין מש"כ התוס' דף כ"ד ע"ב ד"ה המפלת - המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה - וא"ת פשיטא מי גרע מגופו תיש ופניו אדם דהוי ולד לכ"ע? וי"ל דהתם יצא מתורת בהמה והוי אדם, והכא לא יצא כלל מתורת לילית.

וגם רבינו בהלכה ח' גבי עופות לא חלק בין קריא וקיפופא²⁷, - המפלת כמין בהמה חיה או עוף אם היו פניו כפני אדם הרי זה ולד כו'.

וס"ל כמש"כ התוס' הנ"ל.

ועיין²⁸ תוס' ב"ק דף ע"ח ע"א בהך דמקצת סימנים דומים כו', מה דפליגי שם על רש"י –

לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע - פי' בקונטרס דר' יהושע פליג אדר"ש ושרי גמל הבא מן הפרה שעיברתו משור בסימן אחד של טהרה מעלה גרה או מפריס פרסה ודריש את זה לא תאכלו את הגמל גמל אי אתה אוכל בסימן אחד אבל אחר אתה אוכל בסימן אחד ואיזה זה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור כו'.

וכולה סוגיא דבכורות (דף ו: ושם) לא משתמע כפירושו, אלא משמע דמודה ר' יהושע לר"ש דגמל גמור הנולד מפרה ומשור שהוא אסור, ואם יש בו סימן אחד שדומה מקצת לפרה מותר, ולא קאי כלל אסימנים דקרא ממעלה גרה או ממפריסי פרסה, והכי איתא התם (שם) רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנין חייבת, ר"ש אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו כו'.

ותוס' בכורות דף ז' ע"א ד"ה זה - זה אי אתה אוכל - גמל ושפן כתיבי בקרא אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד לאו בסימני טהרה איירי דממעלה גרה וממפריסי הפרסה, אלא בדמי למקצת סימנין לאמו ביד וברגל ובצמרו (ולד) סימני טהרה בעי.

ושם דף כ"ד ע"א ד"ה ראה - ראה חזיר שהוא כרוך אחר רחל - קצת קשה דנקט חזיר ולא גמל משום דסבר כר' שמעון דאסר קלוט היוצא מן הטהור ואפי' היה ידוע שהוא בנה של רחל היה נאסר באכילה כו'.

משמע שם דס"ל דלא כנ"ל רק אף שהמין הוא כן, מ"מ מקרי מקצת סימנים דומים²⁹.

אך זה תליא בהך מחלוקת דכאן, ורבינו ס"ל דאין עליו שם ולד עבור זה, והך דדמות נחש ר"ל אם כל הגוף כשל אדם ויש לו ידים ורגלים, ונחש אין לו ידים ורגלים, ולא דמי לבהמה חיה ועוף דשם גם להם יש להם הני אברים רק דאינם דומים לשל אדם, משא"כ בנחש וצורתו הוה כשל נחש, אז א"א לומר עליו שהוא נחש שהרי יש לו ידים ורגלים, אך משום דבעי שהצורה יהא בו צורת אדם, מפני שצורת נחש יש בו מצורת אדם³⁰.

והר"א ג"כ ס"ל זה, רק משום דס"ל דבעי כל הצורה כשל אדם³¹.

ובאמת זה תליא אם הטעם משום דאינו צורת אדם, או משום דדמי לבהמה³².

ועיין ביבמות דף ק"ג ע"א ברש"י ותוס' בד"ה מאן דמסגי על ליחתא כו' - על ליחתא דכרעיה - שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל ליחתא לשון לווחים (שבת דף מז) פלנקא כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו, ואף על גב דתנן מן הארכובה ולמטה כשרה, התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו, אבל האי לאו רגל הוא רש''י.

ובתוס': פי' בקונט' שאין זה קרוי רגל כיון שהופכו, כל שוק דידיה נמי לא מיקרי מעל רגלו, אבל היכא שנקטעה רגלו - שוקו היינו מעל רגלו, דכיון דקודם קטיעה היה שוקו מעל רגלו, אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו כו'³³.

שחלקו שם בין אם נחתך הרגל בין אם ישנו ומהופך, והוא ג"כ כעין זה³⁴.

ועיין בהך דשבת דף קט"ו ע"א דאין הדבר פועל רק ע"י שנשתנה, אבל היכא דאין בו שינוי אף דאין הדבר - לא איכפת לן. - איבעיא להו: הגליונין של ספר תורה מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין אותן מפני הדליקה? - ... תא שמע: ספר תורה שנמחק, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין. ואמאי? תיפוק ליה משום גיליון דידיה, - מקום הכתב לא קמיבעיא לי, דכי קדוש - אגב כתב הוא דקדוש, אזל כתב - אזלא לה קדושתיה. כי קמיבעיא לי - של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר. ותיפוק ליה משום ההוא, - דגייז ושדי³⁵.

ועיין בירושלמי פ"א דמגילה גבי כרך וכל הסמוך, דאם נחרב הכרך, הסמוך לא נשתנה. - חרב הכרך ונעשה של עכו"ם איתא חמי, בו אינן קורין ובחוצה לו קורין³⁶.

ועיין בהך דעירובין דף צ"ב ע"ב דאף דגבי כרם אחד, אם יש י"ב אמה פנוי יש עליו שם מחול ומותר לזרוע, גבי קטנה וגדולה לא מהני זה - גפנים בגדולה - אסור לזרוע את הקטנה, ואם זרע - זרעין אסורין – [דכמאן דהויא קטנה כולה בתוך גדולה דמי, ואפילו מרחיק ארבע אמות מן הגפנים, שאפילו בתוך הגדולה מותר להרחיק ולזרוע - הכא אסור, דקתני מתניתין מפני שהיא כפתחה של גדולה, אלמא: כולה כחד פתח משוה לה, רש''י]. משום דכן הוא הגדר כך, ולא מקרי משתנה³⁷, ויש על הקטנה שם כרם ואסור.

וזהו מה דאמרינן בספרי פ' תצא פסקא ר"ל כרם שאינו עושה פירות מנין? –

ותבואת הכרם כו', אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, כרם שאינו עושה פירות מנין? תלמוד לומר כרם מכל מקום. ור"ל כה"ג³⁸.

וכמש"כ התוס' בעירובין הנ"ל בד"ה גפנים ע"ש. - לכך נראה לר"י לפרש טעמא דשמעתין משום דשם גדולה על הקטנה ואין שם קטנה על הגדולה, ולהכי גפנים בגדולה הוי שם כרם על הקטנה ואף על גב דאין גפנים בקטנה אסור לזורעה, דרחמנא קפיד על שם כרם דכתיב לא תזרע כרמך כלאים כו'.

או י"ל דהספרי ר"ל לאילן שיבשה, עיין בירושלמי פ"ז דכלאים בהך דר"מ ורבנן, ובפ"ה דביצה³⁹ ע"ש.

ועיין בהך דחולין דף קל"ו ע"ב אם שינוי במראה ובצמר אם הוה שני מינים. –

... והתנן: היו לו ב' מינים שחופות ולבנות, מכר לו שחופות אבל לא לבנות - זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו, אלא מעתה סיפא דקתני, זכרים אבל לא נקבות - זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו הכי נמי משום דתרי מיני נינהו? אלא - עצה טובה קמ"ל, דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון, הכא נמי: עצה טובה קמ"ל, דליתיב להו מתרוייהו. [ה"נ - גבי שחופות ולבנות משום עצה טובה הוא דגיזת הלבנות טובה משל שחופות ויקנה מן הלוקח כשיעור השחופות ויתן לו לכהן].

ועיין בירושלמי כאן פ"ג דר"ש ס"ל דאף בצפרניו דיו, אם דומה לאדם. - ... דברי רבי עד שיהו כל הפנים דומין לאדם, ודברי חכמים אפילו אחד מן הסימנין, ודברי ר"ש בן יוחי אפילו צפרניו⁴⁰.

ועיין ברש"י בכורות דף ג' ע"ב ד"ה לא, דגם בצמרו כן - לא משום דהוה ליה שרוע - דשרוע האמור בתורה זו היא שאברו אחד גדול מחבירו, אבל שינוי אחר כגון שבצמרודומה לעז לא שמעינן דמום הוא, הלכך איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן.

ותוס' שם דף ז' ע"א. - זה אי אתה אוכל - גמל ושפן כתיבי בקרא אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, לאו בסימני טהרה איירי דממעלה גרה וממפריסי הפרסה אלא בדמי למקצת סימנין לאמו ביד וברגל ובצמרו(ולד) סימני טהרה בעי⁴¹.

אך זה רק אם השינוי הוא שנשתנה למין אחר, אבל בלא זה, רק שנשתנה - לא מקרי שינוי.

ועיין בירושלמי כלאים פ"א ה"ה גבי לפת וצנון. –

א"ר יונתן יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין. הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי. הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין. התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים?. א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי.

וע"ש במה דפליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ג דשם. –

כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין, והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין כו'.

ובהשגת הראב''ד: כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שהפרי של זה דומה לזה. א"א כבר כתבנו למעלה שזה שבוש⁴².

ועיין בירושלמי פ"ב דדמאי ה"א, הפירות לא הלכו בו לא אחר כו' ע"ש. - הפירות לא הילכו בהן לא אחר הריח ולא אחר המראה ולא אחר הטעם ולא אחר הדמים אלא אחר הרוב⁴³.

ועיין בהך דב"ק דף נ"ה ע"א גבי אווז. - אמר שמואל: אווז ואווז הבר - כלאים זה בזה. מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי טעמא? אילימא משום דהאי אריך קועיה [חרטומו] והאי זוטר קועיה, אלא מעתה, גמלא פרסא וגמלא טייעא, דהאי אלים קועיה [צוארו עב], והאי קטין קועיה, הכי נמי דהוו כלאים זה בזה, אלא אמר אביי: זה ביציו מבחוץ, וזה ביציו מבפנים.

ועיין בחולין דף ס"ב ע"ב ברש"י ד"ה תסיל, דהיכא דאם אינה מוצצת לא הוה מין יונה, אבל אם מוצצת ואח"כ מקיא, אף על גב דיונה אינה מקיאה הוה מין יונה. –

תסיל מוצץ ומקיא - ואפילו הכי מין יונה הוא דהא מוצץ ושאר עופות אין מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון כו'⁴⁴.

ועיין בהך דגיטין דף פ"ו ע"ב דיש עוד מין שמוצץ. –

וקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת. מאי קרצית? אמר אביי: דידבתא דביני כיפי. מתיב רב דניאל בר רב קטינא: כל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה, מפני שמוצצת; ואם איתא, ניתני: חוץ מיונה וקרצית? לא פסיקא ליה, דגדולה לא פסלה, וקטנה פסלה. ועד כמה? אמר ר' ירמיה, ואיתימא ר' אמי: עד כזית.

פרק י' הלכה ד'

הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה, הפילה שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים מלא בשר הואיל ואינו מרוקם אינה חוששת לולד.

לשון רבינו:

הפילה חתיכה כו'. הנה ברש"י ז"ל מבואר דיש לה גם ימי טוהר. ועיין כאן דף כ"ח ע"א ותוס' דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' י"א דרק מצטרף לרוב אברים והטעם דחיישינן שמא לא נולד עדיין שאר החתיכות, וא"כ ה"נ ניחוש כן. ועיין דף כ"ט ע"א גבי עברה בנהר ותוס' שבועות דף ח' ע"א דס"ל דרק אם הרגישה שהפילה והטעם י"ל כמו דס"ל לרבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ג דכל שלא העגיל ראש כפיקה לא פטר בבכורה י"ל דה"ה דלא הוה לידה והטעם י"ל דזה תליא בהך בעיא דחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם אם צריך ליגע וה"נ דהרי מבואר בפה"מ לרבינו בפ"ז דאהלות דכל שלא העגיל ראש כפיקה אינה מרגשת כלל בהלידה. ע"ש ובפכ"ה מהל' טומאת מת וה"נ שוב לא נגע בהכתלים ולכך ס"ל להתוס' דבעינן הרגשה וא"כ ממילא גבי יד חתוכה כיון דשאר אברים לא הרגישה לכך כתב רבינו דרק שמצטרף לשאר אברים. גם י"ל דהך דדף כ"ט הוא רק לריב"ל לשיטתיה דס"ל שם דף כ"ה ע"א דבצלול פליגי ר"י ורבנן והוא ס"ל כריב"ח מחמת הך דבכורות דף י"ט ע"ב ע"ש וא"כ שוב לא יקשה קושית הגמ' מבהמה דגבי בהמה לא פטר שפיר כמבואר שם דף כ"ה. וגם בזה יש ליישב ג"כ מאי דלא מקשה הגמ' מן הך דכריתות דף ז' ע"ב דהמפלת דבר שאינו ידוע הוה ספק ע"ש ובזה א"ש דהטעם דריב"ל משום דס"ל כריב"ח והך משנה דכריתות ע"כ לא אתיא כריב"ח דהא שם נקט דיוצא דופן אינו ולד ור"י ס"ל בבכורות דף נ"ז דיוצא דופן הוי ולד מעליא ע"ש אך רבינו לא ס"ל כן. גם י"ל כך דהנה התוס' כאן דף י"ח ע"א כתבו דהך דין אם נימוק כולו דטמאה לידה רבנן לא ס"ל כן ועיין דף כ"ז ע"ב ודף מ' ע"א. והנה באמת לפי שיטת רבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ד דאם הולד יצא חתוך ונאכל קודם שיצטרף לרובו אז לא נפטר מבכורה ג"כ ועיין כאן דף כ"ד ע"ב גבי שפיר מלא גנונים דמקשה שם שמא ולד היה ונימוח וקשה לשיטת התוס' דרבנן פליגי על נימוק ומאי קושיא דלמא אתיא כרבנן דפליגי על נימוק וצ"ל דרק בשליא אז נימוק בטל כיון דנשתנה לדבר אחר אבל בשפיר דזה הוה גוף הולד הוה כעין שלדא קיימת כהך דנדה דף כ"ח ושם דף נ"ו ע"א ועיין בהך דברכות דף ל"ח ע"ב גבי כשבא מלחם גדול ע"ש וכן ס"ל לרבינו גבי חררת דם ועיין בב"ק דף י"א גבי שליא ע"ש בתוס' ורש"י דנקט רוב, ועיין בר"ן ס"פ בהמה המקשה דחיישינן שמא נימוח אח"כ ואמאי לא ניחוש שמא נימוח תיכף כשיצא וכשיטת הרמב"ם וצ"ל דזה לא הוה כמו נאכל. ובאמת לשיטת התוס' דנימוק מטהרין רבנן ואמאי גבי יד חתוכה למה לא ניחוש שמא שאר האברים נימוקו כשיצא ולא שייך כאן לומר רוב דהא לא חזינן להו כלל וע"כ נימוק כמש"כ רש"י דף י"ח וצ"ל דכיון דנשאר היד שלם שוב גם הנימוק לא בטלה מעליו שם ולד כעין דאמרינן בהך דברכות דף ל"ח ע"ב דכשנשתייר דבר מן מה שבא ממנו החביצה אף שמחזירן לסלתן יש שם הראשון עליו וה"נ כן, ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלים בשם התוספתא ולא נשתייר ממנו אלא כפול ע"ש בהל' ד' וה"נ כן וכן גבי חתיכה כיון שנשאר דבר שממנו בא לא אבד שמו. ובאמת במה דאמר כאן בגמ' דף כ"ז ע"א היינו טעמא דר"ש מחמת כל טומאה שנתערב בה ואמר שם ר"פ היינו נמי טעמייהו כו' הוא משום דהא בתוס' בכורות ד' כ"ג ד"ה הניחא כתבו וי"ל הטעם משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל וזה רק ר"ש ס"ל גם הך מחלוקת דבכורות דף כ"ג אם טומאה שבטלה אם כמאן דאיתא דמי אם כמאן דליתא דמי באמת כעין זה פליגי תנאי בתוספתא דטהרות פ"ה גבי זב שהניח פיו על הכוס דר"ש מטהר אם הסיטו וחכמים מטמאין והטעם כנ"ל דר"ש ס"ל דבטל הדבר וחכמים ס"ל דלא בטל לגמרי, ועיין בפ"א דמקואות ג"כ פליגי כה"ג ר"ש ורבנן, ואף דשם אומר ר"ש שאני אומר טיפה של מים כו' כמבואר בתוספתא שם היינו משום דר"ש הולך לשיטתיה בפסחים דף ט"ז דספק משקין לטמא אחרים ספיקו לחומרא ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו פ"ב מהל' טומאת אוכלים הכ"ו ע"ש ולכך קאמר כאן ר"פ היינו טעמא דר"ש. ועיין בירושלמי פ"ג דכאן ה"ד אמר ר"י דר"ש היא וקאי על הך דאהלות פ"ז גבי יצא הראשון מת ע"ש במש"כ רבינו בפכ"ה מהל' טומאת מת ה"י והי"א ורבינו שם בהל' י' לא נקט הלשון דמשנה דשליא בבית רק נקט הלשון האשה שהפילה שליא משום דס"ל דאף דפסק כר"ל בפ"ג ה"ט דשפיר שטרפו במימיו טהור זה רק אחר יציאה ומשום בלבול צורה אבל בשעת יציאה או קודם משעת פה"ק אז עדיין שמו עליו ולא נתבלבל. אך י"ל דזה תליא בהך דר"ש ורבנן בזבחים דף ק"ו ע"א אם שויא חרוכא אם הוה כשרוף ממש ע"ש וא"כ י"ל דר"ש לשיטתיה, אבל אם נימא דהטעם משום דבטל לגמרי אז אין נ"מ בין בשעת יציאה בין אח"כ וזהו דאמר בירושלמי כלים שהיו בשעת יציאה מהו ופשט דטהור מחמת טעם ביטול אך אנן בזה לא קיי"ל כן וא"ש פסק רבינו:

ביאור דברי רבינו

בהלכה זו: הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה. הרשב''א ודעימיה ס''ל: הלכך כל שיש בה עצם טמאה לידה מיהו ימי טוהר לא יהבינן לה דאימור מרחקת לידתה הות וכדאמרינן בהמפלת יד חתוכה כו'.

הה''מ כאן כתב: ופשוט הוא דלדברי הכל אין כאן ימי טוהר אפילו [בחתיכה] לבנה עכ''ל.

מציין רבינו לרש''י הסובר שיש לה גם ימי טוהר⁴⁵.

וכן המפלת סנדל או שליה, יש לה ימי טוהר ומביאה קרבן ונאכל כמ''ש התוס' בדף כ''ה.

ומקשה (כמו שמקשה רשב''א ועוד) מאי שנא מהגמ' בדף כ''ח: המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: אין נותנין לה ימי טוהר – [דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא], מ"ט - אימא הרחיקה לידתה. [הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים, וכבר עברו ימי טוהר שלה]⁴⁶.

כלומר אין לה ימי טוהר משום שמא יצאו רוב האברים בעבר וכבר עברו ימי טוהר שלה.

וגם הרמב''ם לקמן הי''א: אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו. –

ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' י"א דרק מצטרף לרוב אברים, והטעם דחיישינן שמא לא נולד עדיין שאר החתיכות –

כלומר, מצטרפין לרוב אבריו פירושו שאם יצאו עוד אברים אזי יצטרפו היד והרגל להשלים לרוב גופו שיחשב ולד, (לידה זה יציאת רוב גופו), ורק אז יחשב שנולד ותהיה היולדת טמאה לידה ויהיו לה ימי טוהר, אבל לא מונים מעכשו, מחשש שעדין לא יצאו שאר החתיכות⁴⁷.

מקשה רבינו: וא"כ ה"נ ניחוש כן. גם בהפילה חתיכה לבנה שיש בה עצם, [כמו בהפילה יד ורגל חתוכה], מדוע יש לה ימי טוהר⁴⁸ ולא חוששין שמא תפיל עוד חתיכות?

מציין לגמ' נדה כ''ט: א"ר יהושע בן לוי: עברה נהר והפילה - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן.

ופירשו התוס' שמדובר שהרגישה ביציאת הולד, שאם "לא הרגישה שהפילה לאו בת קרבן היא". שלידה היא רק כשמרגישה פתיחת המקור ויציאת הולד שהוא נוגע בדופני הרחם, אבל אם לא מרגשת, דהיינו שהולד או חלק מאבריו יצאו מבלי לנגוע בדפני הרחם – אין זו לידה ואינה טמאה לידה, וכ''ש שאין לה ימי טוהר.

ולפי זה מבאר הטעם מדוע במפלת יד חתוכה כו' פוסק הרמב''ם שרק מצטרפת לשאר אבריו, משום שאנו לא חוששין לשאר אברי העובר שמא יצאו בעבר, כיון שהיו בלא הרגשה והם לא "נולדו" ולא מטמאין אותה.

ובלשונו:

וא"כ ממילא גבי יד חתוכה, כיון דשאר אברים לא הרגישה, לכך כתב רבינו דרק שמצטרף לשאר אברים.

אלא היד החתוכה מצטרפת לרוב גופו דהיינו לשאר אברים אם יצאו בעתיד בהרגשה, שתהיה מאז טמאה לידה.

אבל כאן בהלכה דידן המפלת חתיכה לבנה שיש בה עצם, זה כל גוף הנפל, והעצם שנמצא בה מורה שזה ולד, והיא הרגישה בלידתה, וע''כ טמאה לידה ולדעת רש''י אף יש לה ימי טוהר.

וכן המפלת סנדל או שליה זה כל גוף הנפל.

ועוד י''ל [על השאלה מדוע בהפילה יד חתוכה כו' אינה טמאה לידה מעכשו ואין לה ימי טוהר, ועברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל?].

שהרמב''ם סובר שהך דעברה בנהר ריב''ל היא, ולשיטתו שהוא סובר "ור' יהושע בן לוי אמר: בצלול מחלוקת". [שנחלקו חכמים ור' יהושע בשפיר שהוא מלא מים צלולין, אי הוי ולד או לא]. –

והוא ס"ל כר' יהושע בן חנניה [ששפיר שאינו מרוקם מלא מים צלולין הוי ולד] -

מחמת הך דבכורות דף י"ט ע"ב ע"ש. - אלא אמרו סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף, ובגסה - שיליא, ובאשה - שפיר [עור צורת הולד]. ושיליא. [שפיר ושליא - או שפיר או שליא, רש''י נדה כ''ה]. שאצל אשה שפיר הוא סימן של ולד גמור, ולכן ס''ל שעברה בנהר והפילה נחשבת יולדת גמורה.

ולשיטתו של ריב''ל גם "לידה דרך דופן לידה מעליא היא", ולכן עברה בנהר והפילה, אף אם לא הרגישה – טמאה לידה כיון דלא בעי יציאה דרך רחם ומגע כותלי הרחם כו'.

אבל הרמב''ם לא פוסק כריב''ל, שבהלכה דידן כתב ששפיר שאינו מרוקם לא הוי ולד, ולידה דרך דופן לא הויא לידה ולכן הפילה יד חתוכה אינה טמאה עד שיצאו רוב האברים בהרגשה כו', כי אם לא מרגישה אין זו לידה.

בדין נימוק הולד

במשנה שליא בבית הבית טמא [משום אוהל המת, דולד הוה בה ומת, רע''ב], לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד, רבי שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא. [שפעמים נמוק הולד לפני שתצא השליה. ואין הלכה כר' שמעון. רמב''ם]. [והרע''ב פי': ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב, ואין הבית טמא].

דהיינו, ר''ש סובר שאין הבית טמא טומאת מת בגלל הולד, משום שנימוק קודם שיצא לבית החיצון.

אבל האשה טמאה לידה אפילו נימוק משום שנאמר אשה כי תזריע, שאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה – טמאה.

חכמים סוברים שהמפלת שליא הבית טמא וגם האשה טמאה לידה ולא אמרינן שנימוק הולד. ("כיון דאינהו אמרי הבית טמא ולית להו נימוק הולד עד שלא יצא כדאיתא בפרק המפלת פשיטא דאמו טמאה לידה, רש''י).

כתבו ראשונים, שלפי חכמים [לא רק מפלת שליא] אלא גם אם ראינו בעיננו שנימוח הולד – אמו טמאה לידה.

"נהי נמי דלית להו במפלת שליא נימוק הולד, היכא דחזינן ודאי דנימוק מנא להו דאמו טמאה לידה"?

וביארו דלמדים זאת ממ''ש כי תזריע "לימא קרא כי תבעל מאי כי תזריע? לאשמועי' נמי דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה". (הרמב''ן וחדושי הר''ן).

מציין רבינו לתוס' בנדה י''ח דס''ל שלפי רבנן אם נימוק הולד כולו – איננה טמאה לידה –

דהך דין אם נימוק כולו דטמאה לידה, רבנן לא ס"ל כן.

פירוש הדברים, בגמ' שם אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי כו'. שליא דתנן שליא בבית הבית טמא, הקשו התוס' מדוע לא הביאה הגמ' מהרישא במשנה "המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה", שהיא טמאה? משום שרוב הולדות בשליא אינם נימוקים קודם יציאה כו'. משמע מהתוס' שאם נימוק הולד קודם יציאה – אמו טהורה.

ותירצו בתירוץ שני, שמהרישא ההיא אין ראיה שהלכו חכמים אחר הרוב, כי אפשר היה לומר שהטעם שהמפלת סנדל או שליא טמאה משום שאין שום ולד נימוק ואין שום שליא בלא ולד (לא שזה רוב אינם נימוקים אלא אין כלל מציאות של ולד נימוק). ולכן הביאה הגמ' ראיה מהסיפא דאמר ר''ש נימוק הולד עד שלא יצא, כיון דסבר ר''ש שרוב נימוקים לא מסתבר שחכמים יחלקו ויסברו שאין שום ולד נימוק, אלא ודאי ס''ל שמיעוט נימוקין והלכו חכמים אחר הרוב ואמו טמאה. משמע מפורש שאם עינינו רואות שהולד נימוק – אמו טהורה.

וכ''כ רבינו לקמן פי''א הי''ב: תליא בהך מחלוקת דירושלמי כאן פרק ג' הלכה ג', גבי שפיר שנתקלקלה צורתו, דאמר שם ר"י אמר ולד, ור"ל אמר אינו ולד. –

שפיר שנתקלקלה צורתו מהו? רבי יוחנן אמר וולד, ר"ש בן לקיש אמר אינו וולד, מתיב ר"ש בן לקיש קומי רבי יוחנן מה בינו לבין המת שנסרח ואין שלדו קיימת [שנתפזר האפר ונתבלבלה צורתו דטהור]?, א"ל תמן בדין היה אפילו שלדו קיימת יהא טהור, ולמה אמרו טמא? מפני כבודו, ברם הכא וולד הוא.

ומשמע אף לענין טומאת לידה [אינה מטמאה כיון דנימוק לא הוי ולד] לא למת בלבד. ולא ס"ל כר"ש גבי נימוק [שמטמאה משום שאפילו ילדה כעין שהזריעה – טמאה לידה], וכמש"כ התוס' די"ח ע"א.

ודין זה שנימוק הולד אין אמו טמאה לידה לרבנן לדעת התוס' זה רק אם נימוק בשליה, אבל כשהוא בפני עצמו – אפילו נימוק – טמאה לידה –

וצ"ל דרק בשליא אז נימוק בטל כיון דנשתנה לדבר אחר, אבל בשפיר דזה הוה גוף הולד, הוה כעין שלדא קיימת.

ולכן על המשנה: המפלת שפיר [עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר, רש''י כ''א ע''ב] מלא גנונים⁴⁹ - אינה חוששת לולד, מקשה הגמ': ניחוש שמא ולד הוה ונימוח? כו'.

ולפי התוס' מאי קושיא, הרי חכמים סוברים שאם נימוק אינה טמאה?

והביאור כנ''ל, שאם יצא הולד שגופו באופן "שפיר" (שלא נימוק אלא מלא גנונים) – היה עלינו לחשוש שמא ולד היה ונימוח גם אליבא דחכמים,

כמו מת שנשרף ושלדו קיימת - טמא כו'. וכן שרץ שנשרף ושלדו קיימת - טמא כו'. ורק כשנימוק הולד בשליה – בטל כיון שנשתנה.

ועוד מקשה על התוס':

ובאמת לשיטת התוס' דנימוק מטהרין רבנן, ואמאי גבי יד חתוכה [נותנים לה ימי טהרה], למה לא ניחוש שמא שאר האברים נימוקו כשיצא? -

המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה - [דאמרינן הלך אחר הרוב ורוב נשים ולד מעליא ילדן אלא שנימוק]. מדוע אמו טמאה לידה, ומחזיקין אותה ללידה ודאית, ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה, רש''י שם, ומדוע לא נחוש שכל גופו נימוק, דלפי תוס' אין טומאה לידה וכ''ש שאין לה ימי טהרה? –

וצ"ל דכיון דנשאר היד שלם, שוב גם הנימוק לא בטלה מעליו שם ולד.

רק אם נימוק הולד כולו בשליה, נתבטל ואין עליו שם ולד, אבל יד שלימה מהולד, מגלה שהולד לפנינו ולא נתבטל, וגם החלק שנימוק, לא נתבטל ועדין שם ולד עליו.

כעין דאמרינן בהך דברכות דף ל"ח ע"ב דכשנשתייר דבר מן מה שבא ממנו החביצה, אף שמחזירן לסלתן - יש שם הראשון עליו, וה"נ כן⁵⁰.

אמר רב יוסף: האי חביצא ... דלית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש... אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, [למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה, עד שמחזירן לסלתן], הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ?...

הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. [ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו, אבל אם נפרס כולו - לא חשיבי פתיתין הפחותים מכזית, ולא מברכינן המוציא, ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח].

וה"נ כן - וכן בעניננו, כיון שנשארה היד שלימה, [כמו חתיכת לחם שלא נפרסה] - אף ששאר הגוף נימוק, עדין שם ולד עליו,

וכן גבי חתיכה כיון שנשאר דבר שממנו בא, לא אבד שמו.

וכן בהלכה דידן הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה, שכיון שנשאר בה עצם מהעובר, לא אבד שם העובר, ודינה כיולדת שטמאה לידה ויש לה גם ימי טוהר.

הטעם של ר' שמעון: רבי שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא. שלכן ס''ל שהבית טהור מטומאת מת.

כל המפרשים פי', שזה משום ביטול ברוב, מכיון שהולד נעשה דם ונתערב בדם הלידה - בטל ברוב, ואין הבית טמא.

רבינו מציין לתוס' בבכורות כ''ג ע''א הסובר שר' שמעון לשיטתו שאין מאהיל וחוזר ומאהיל.

המשנה באהלות פ''ג: כל המטמאים באוהל – [כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלא תרוד רקב] - שנחלקו והכניסם לתוך הבית, ר' דוסא בן הרכינס מטהר כו', וטעמו (חולין קכ''ד ע''ב) משום שאין מאהיל וחוזר ומאהיל, היינו שהגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור, ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור, ושני אהלות הם ואין מצטרפים, רש''י. ובפי' הרמב''ם שם: אין מצטרפין לדעתו החלקים המפורדים להשלים מהן שעור הטומאה בטומאת אהל.

התוס' שם מבארים שר' שמעון ג''כ סובר שאין מאהיל וחוזר ומאהיל, ולכן הולד שנימוק בשליה, כיון שחלקיו מפורדים אינם מצטרפין להשלים שיעור הטומאה, ולכן הבית טהור.

חכמים במשנה שם חולקים וסוברים שכיון שהחלקים הם מתחת לגג אחד – מצטרפין והבית טמא.

עפ''ז מבאר רבינו אמירה "תמוהה" שאמר רב פפא שהביאה לידי חוכא...

והיא, מה שאמר:

היינו טעמייהו דר' יהודה ור' יוסי.

במה דאמר כאן בגמ' דף כ"ז ע"א - תנו רבנן, שליא בבית - הבית טמא ... דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון - מטהרין. היינו טעמא דר"ש מחמת כל טומאה שנתערב בה - ממין אחר - בטלה. [ממין אחר - אפי' ממין טומאה, אם אינה שוה לה – בטלה⁵¹].

ואמר שם ר"פ היינו נמי טעמייהו כו' - אמר להו רב פפא: היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי. אחיכו עליה: מאי שנא? פשיטא כו'. (הרי ר''י ור''י ור''ש מטהרין, ופשיטא שהטעם של ר''ש הוא הטעם של חביריו ומה מחדש רב פפא) אמר רב פפא: אפילו כי הא מילתא [דאתיא לידי חוכא], לימא איניש ולא נשתוק קמיה רביה כו'.

מבאר רבינו מדוע ס''ד שהטעם של ר''ש הוא רק לשיטתו, ולא זה טעמם של ר''י ור''י, ולזה הוצרך ר''פ לומר שטעמם שוה.

רב פפא רצה לומר שלא נאמר שטעם ר''ש המטהר בשליה הוא לשיטתו משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, וממילא ר''י ור''י (חכמים) החולקים עליו באהלות נמצאו סותרין עצמן... אלא טעמו כטעמם מחמת שכל טומאה שנתערב בה ממין אחר – בטלה, גם לדעת חכמים, משא''כ במשנה באהלות הנ''ל שלא נתבטלה במין אחר הלכך – הבית טמא לחכמים.

ועוד ביאור לדברי רב פפא –

שהיה אפשר לומר שטעמו של ר''ש ששליה בבית הבית טהור, הוא משום דס''ל לר''ש שטומאה שנתבטלה – כמאן דליתא דמי: גם הך מחלוקת דבכורות דף כ"ג אם טומאה שבטלה אם כמאן דאיתא דמי אם כמאן דליתא דמי, באמת כעין זה פליגי תנאי בתוספתא דטהרות פ"ה גבי זב שהניח פיו על הכוס דר"ש מטהר אם הסיטו וחכמים מטמאין, והטעם כנ"ל דר"ש ס"ל דבטל הדבר, וחכמים ס"ל דלא בטל לגמרי.

וע''ז אומר רב פפא שטעמו של ר''ש הוא כטעם ר''י ור''י, שאף ששם ס''ל דלא בטל הדבר לגמרי, מ''מ בשליה שטומאת מת מעורבת בטומאת דם לידה – הבית טהור.

ולכך קאמר כאן ר"פ היינו טעמא דר"ש...

בהמה שהפילה חררת דם.

הרמב''ם בפ''א משאר אבות הטומאות פוסק: בהמה ששפעה חררת דם אף על פי שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל.

מקשה רבינו בפ''ה מהלכות מאכלות אסורות: והוא להיפך מהגמ' דבכורות דף כ"ג ע"ב. - בר פדא אמר: טומאה חמורה - עד לגר, וטומאה קלה - עד לכלב, ורבי יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו עד לכלב... ואמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה (ואינה מטמאה במגע, אלא רק במשא).

וכן הקשו מפרשי הרמב''ם, ועי' במשל''מ בפ''א מהלכות מטמאי משו''מ הי''ד וז''ל: וכבר בא חילוק זה בדברי מרן סוף פ"א מהלכות אבות הטומאה בשם הר"י קורקוס כדי ליישב דברי רבינו שכתב דבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. הן אמת שדברי רבינו הם תמוהים כפי הסוגיא הנזכרת בפרק ג' דבכורות דהתם מדמו ההיא דחררת דם לההיא דנבילה שנתערבה בשחוטה...

אך כך, דהא רבינו ס"ל דהא דמטמא עד שתסרח לכלב, זה רק אם היתה כבר טמאה לא פקעה ממנה הטומאה.

וא"כ קשה מה מהני גבי ולד מה דאמר בגמ' שם דאיתחזי אגב אמו, הא לא נטמא עדיין?

וצ"ל דשם⁵² אתיא כרב חסדא דבעצם עובר מת יש עליו שם טומאה, רק משום דהשחיטה יכולה לטהר אותו⁵³. וא"כ באבר היוצא יש עליו הטומאה, ולכך חל עליו שם טומאה מעיקרא. וגם משום דס"ל דהוה כלידה כמש"כ.

משא"כ לדידן דס"ל כרבא [כרבה]. ע"כ דלא חל כלל שם טומאה על אבר מת. ואדרבא שם אבר מן החי עליו כמש"כ רבינו, והאיסור [לאוכלו] הוא רק משום יצא חוץ למחיצתו, ולכך גבי חררה טהורה לגמרי...

דברי הרב עם הפענוח:

פרק י' הלכה ד'

הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה, הפילה שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים מלא בשר הואיל ואינו מרוקם אינה חוששת לולד.

הפילה חתיכה כו'.

הנה ברש"י ז"ל מבואר דיש לה גם ימי טוהר. – כ''א ע''ב: המפלת חתיכה לבנה - קורעה, אם יש בה עצם - אמו טמאה לידה - [טמאה לידה - ויש לה ימי טוהר ותשב לזכר ולנקבה, ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר].

ועיין כאן דף כ"ח ע"א - ת"ר: המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו: אין נותנין לה ימי טוהר – [דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא], מ"ט - אימא הרחיקה לידתה. [הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה].

ותוס' דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת. - המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה - וא"ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימא הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר כדאיתא לקמן בפירקין (דף כח.) גבי המפלת יד חתוכה ...וי"ל דלא דמו דבהמפלת יד חתוכה איכא למימר דהראש או רוב הגוף כבר ילדה מקודם וכלו ימי טוהר, אבל שליא אימא הולד בתוכה או שלם או נימוק כו'.

ועיין מש"כ רבינו לקמן בהי"א דרק מצטרף לרוב אברים - אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו.

והטעם, דחיישינן שמא לא נולד עדיין שאר החתיכות, וא"כ ה"נ ניחוש כן⁵⁴.

ועיין דף כ"ט ע"א גבי עברה בנהר – א"ר יהושע בן לוי: עברה נהר והפילה – [ואינה יודעת מה, אם נפל אם רוח שהרי נפל למים] - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן.

ותוס' שבועות דף ח' ע"א דס"ל דרק אם הרגישה שהפילה - ... או לא הרגישה שהפילה דלאו בת קרבן היא כו'. –

והטעם י"ל כמו דס"ל לרבינו בהלכות בכורות פ"ד הי"ג דכל שלא העגיל ראש כפיקה לא פטר בבכורה - ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב.

י"ל דה"ה דלא הוה לידה.

והטעם י"ל דזה תליא בהך בעיא דחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם, אם צריך ליגע⁵⁵, וה"נ, דהרי מבואר בפה"מ לרבינו בפ"ז דאהלות דכל שלא העגיל ראש כפיקה אינה מרגשת כלל בהלידה. ע"ש –

אין לנפלים פתיחת קבר עד שיתעגלו ראשיהם כמו הפיקה... ואם קשתה בבית ויצאה בתוך הקושי לבית אחר והפילה בו נפל שאין לו ראש כפיקה אלא פחות מכך, הרי הבית הראשון טמא בספק ואף על פי שהלכה על רגליה מבית לבית, לפי שאנו אומרים שמא הגיח הולד בבית הראשון ומחמת קוטן ראשו יכלה להלך אחר שהגיח, וזה הוא ענין אין לנפלים פתיחת קבר, כלומר שאין בהם דין פתיחת קבר שאמרנו שאינה יכולה להלך משנפתח.

ובפכ"ה מהל' טומאת מת –

האשה שמקשה לילד ויצאה מבית לבית והפילה נפל מת בבית שני הבית הראשון טמא בספק, שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה, בד"א כשלא היה ראש הנפל כפיקה של שתי אבל אם העגיל ראש הנפל כפיקה הבית הראשון טהור שאילו נפתח רחמה שם לא היתה יכולה להלך על רגליה. –

וה"נ שוב לא נגע בהכתלים, ולכך ס"ל להתוס' [שאם לא הרגישה שהפילה לאו בת קרבן, משום] דבעינן הרגשה.

וא"כ ממילא גבי יד חתוכה, כיון דשאר אברים לא הרגישה, לכך כתב רבינו דרק שמצטרף לשאר אברים⁵⁶.

גם י"ל דהך דדף כ"ט [עברה בנהר והפילה מביאה קרבן] - הוא רק לריב"ל לשיטתיה, דס"ל שם דף כ"ה ע"א דבצלול פליגי ר"י ורבנן - המפלת שפיר שאינו מרוקם, ר' יהושע אומר ולד, וחכ"א אינו ולד... ור' יהושע בן לוי אמר: בצלול מחלוקת. [שהוא מלא מים צלולין]. –

והוא ס"ל כריב"ח.

[את זו דרש ר' יהושע בן חנניא: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, מלמד שאין הקדוש ברוך הוא עושה עור לאדם אלא א"כ נוצר. אלמא: בעור תליא מילתא, לא שנא עכור ול"ש צלול].

(ששפיר שאינו מרוקם מלא מים צלולין הוי ולד) -

מחמת הך דבכורות דף י"ט ע"ב ע"ש. - אלא אמרו סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף, ובגסה - שיליא, ובאשה - שפיר [עור צורת הולד]. ושיליא. [שפיר ושליא - או שפיר או שליא, רש''י נדה כ''ה].

וא"כ שוב לא יקשה קושית הגמ' מבהמה⁵⁷, דגבי בהמה לא פטר שפיר כמבואר שם דף כ"ה. –

נדה כ''ה ע''א: אלא אמרו, סימן ולד בבהמה דקה - טינוף, בגסה - שליא, באשה - שפיר ושליא. ואילו שפיר בבהמה - לא פטר.

וגם בזה יש ליישב ג"כ מאי דלא מקשה הגמ' מן הך דכריתות דף ז' ע"ב דהמפלת דבר שאינו ידוע הוה ספק ע"ש. – ואלו מביאות ואינן נאכלות: המפלת ואין יודע מה הפילה.

ובזה אתי שפיר, דהטעם דריב"ל משום דס"ל כריב"ח, והך משנה דכריתות ע"כ לא אתיא כריב"ח דהא שם נקט דיוצא דופן אינו ולד⁵⁸, ור"י ס"ל בבכורות דף נ"ז דיוצא דופן הוי ולד מעליא ע"ש⁵⁹.

אך רבינו לא ס"ל כן.

גם י"ל כך, דהנה התוס' כאן דף י"ח ע"א כתבו דהך דין אם נימוק כולו דטמאה לידה, רבנן לא ס"ל כן. – ד''ה שליא כו', וא"ת ואמאי לא מייתי הכא מרישא דתנן בהמפלת (שם דף כד:) המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה, אלמא דרובן אין נימוקין קודם יציאה וי"ל דאפי' נמוקין מצינן למימר דטמאה לידה ... א"נ י"ל מרישא לא מייתי דהו"א דטעמא דרבנן משום שאין שום שליא בלא ולד ואין שום ולד נימוק אפילו מיעוט לכך מייתי סיפא דאמר ר' שמעון נימוק הולד אף על פי שלא יצא וכיון דסבר רבי שמעון דרובן נימוקין ולרבנן אינם נימוקין אלא מיעוטן, דאין סברא לומר דלר"ש רובן נימוקין ולרבנן אפילו מיעוטן אין נימוקין כו'.

ועיין דף כ"ז ע"ב –

א"ר אמי אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה. [במתני' בשליא אף על גב שהבית טהור אמו טמאה לידה], אמר ההוא סבא לרבי אמי: אסברא לך טעמא דרבי יוחנן, דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' - אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה - טמאה לידה. ריש לקיש אמר: שפיר שטרפוהו במימיו – [שמחקוהו ובלבלוהו במימיו - שהדיחוהו בהן] - נעשה כמת שנתבלבלה צורתו". [נמחק כולו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת]⁶⁰.

ודף מ' ע"א. –

ור"ש, ההיא - דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה – [כגון נימוק הולד] - אמו טמאה לידה. [אבל רבנן לא צריך להו קרא להכי, דהא לדידהו כיון דאמרי הבית טמא לית להו נימוק, ופשיטא דאמו טמאה לידה⁶¹].

והנה באמת לפי שיטת רבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ד דאם הולד יצא חתוך, ונאכל קודם שיצטרף לרובו, אז לא נפטר מבכורה ג"כ – מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור.

ועיין כאן דף כ"ד ע"ב גבי שפיר מלא גנונים – משנה: המפלת שפיר מלא מים מלא דם, מלא גנונים - אינה חוששת לולד. –

דמקשה שם שמא ולד היה ונימוח - בשלמא דם ומים - לא כלום היא, אלא גנונים - ניחוש שמא ולד הוה ונימוח?.

וקשה לשיטת התוס' דרבנן פליגי על נימוק, ומאי קושיא? דלמא אתיא כרבנן דפליגי על נימוק?

וצ"ל דרק בשליא אז נימוק בטל, כיון דנשתנה לדבר אחר, אבל בשפיר דזה הוה גוף הולד, הוה כעין שלדא קיימת⁶².

כהך דנדה דף כ"ח - מת שנשרף ושלדו קיימת - טמא כו', טעמא - דשלדו קיימת, הא לאו הכי - טהור כו'.

ושם דף נ"ו ע"א - שרץ שיבש ושלדו קיימת - טמא... שרץ שנשרף ושלדו [דפוס צורתו] קיימת [שלא נשבר ונתפזר] – טמא.

ועיין בהך דברכות דף ל"ח ע"ב גבי כשבא מלחם גדול ע"ש. – ל''ז ע''ב: ... אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן [למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה] עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח... - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. [והא דקתני דחשיב למיהוי לחם - בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו, אבל אם נפרס כולו - לא חשיבי פתיתין הפחותים מכזית, ולא מברכינן המוציא, ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח]⁶³.

וכן ס"ל לרבינו גבי חררת דם – פ''א משאר אבות הטומאה: בהמה ששפעה חררת דם אף על פי שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל⁶⁴.

ועיין בב"ק דף י"א גבי שליא - שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה.

ע"ש בתוס' – [פי' אסורה אפי' מה שבפנים, דשמא באותו מקצת שיצא יצא ראשו של ולד והוי כולו כילוד, ולא קרינן ביה כל בבהמה תאכלו].

ורש"י – [דאין מקצת שליא בלא ולד - ומש"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת, ומכי נפק רוב הוי ליה כילוד כו']. –

דנקט רוב.

ועיין בר"ן ס"פ בהמה המקשה דחיישינן שמא נימוח אח"כ –

[חולין כ''ו ע''ב: לא מיבעיא היכא דאית בה ולד, אלא אפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנמוח הכל חיישינן שמא ולד היה בו ונמוח, ובאותו זמן היה ראשו קיים ויצא לחוץ אלא שנמוח הכל אח"כ, דאמרינן אין שליא בלא ולד כי היכי דאמרינן באשה לענין טומאת לידה שהשליא סימן ולד היא וטמאה לידה].

ואמאי לא ניחוש שמא נימוח תיכף כשיצא, וכשיטת הרמב"ם?⁶⁵

וצ"ל דזה לא הוה כמו נאכל⁶⁶.

ובאמת לשיטת התוס' דנימוק מטהרין רבנן, ואמאי גבי יד חתוכה, למה לא ניחוש שמא שאר האברים נימוקו כשיצא?, ולא שייך כאן לומר רוב, דהא לא חזינן להו כלל, וע"כ נימוק, כמש"כ רש"י דף י"ח. - המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה - [דאמרינן הלך אחר הרוב ורוב נשים ולד מעליא ילדן אלא שנימוק].

וצ"ל דכיון דנשאר היד שלם, שוב גם הנימוק לא בטלה מעליו שם ולד, כעין דאמרינן בהך דברכות דף ל"ח ע"ב דכשנשתייר דבר מן מה שבא ממנו החביצה, אף שמחזירן לסלתן - יש שם הראשון עליו, וה"נ כן.

ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלים בשם התוספתא, ולא נשתייר ממנו אלא כפול ע"ש בהלכה ד' - אמרו בתוספתא: השמן לא אוכל ולא משקה, ואימתי אמרו השמן תחילה לעולם? בזמן שנמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול, המשקין היוצאים ממנו מטמאין טומאת משקין⁶⁷. מלת כפול שכתבתי מצאתי אותה משובשת כתובה באיפול וחשבתי שהוא כפול ואולי היא קליפה שנמס כל הזית מאיליו עד שלא נשאר בה אלא הקליפה. –

וה"נ כן.

וכן גבי חתיכה כיון שנשאר דבר שממנו בא לא אבד שמו⁶⁸.

ובאמת, במה דאמר כאן בגמ' דף כ"ז ע"א - תנו רבנן, שליא בבית - הבית טמא ... דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון - מטהרין. היינו טעמא דר"ש מחמת כל טומאה שנתערב בה - ממין אחר - בטלה. [ממין אחר - אפי' ממין טומאה, אם אינה שוה לה - בטלה⁶⁹].

ואמר שם ר"פ היינו נמי טעמייהו כו' - אמר להו רב פפא: היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי. אחיכו עליה: מאי שנא? פשיטא כו'.⁷⁰ –

הוא משום, דהא בתוס' בכורות דף כ"ג ד"ה הניחא, כתבו וי"ל הטעם משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל - הניחא לבר פדא כו' - תימה אמאי לא פריך מההיא דר"ש דלעיל דנימוק הולד עד שלא יצא ומטעם ביטול ברוב הוא... ועוד י"ל דהוה מצי לשנויי ההיא דנדה כמאן דאמר אין מאהיל וחוזר ומאהיל.

וזה רק ר"ש ס"ל⁷¹.

גם הך מחלוקת דבכורות דף כ"ג, אם טומאה שבטלה, אם כמאן דאיתא דמי אם כמאן דליתא דמי⁷².

באמת כעין זה פליגי תנאי בתוספתא דטהרות פ"ה, גבי זב שהניח פיו על הכוס דר"ש מטהר אם הסיטו, וחכמים מטמאין. - זב שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיטו טהור שתה ממנו כל שהוא המסיטו טמא מפני משקה פיו, ר' שמעון אומר רבו משקין שבפיו. נשך מן הפת ומן הבצל המסיטו טהור, מן הקישות ומן המלפפן המסיטו טמא מפני משקה פיו, ר' שמעון אומר רבו משקין שבו על משקין שבפיהו.

והטעם כנ"ל דר"ש ס"ל דבטל הדבר, וחכמים ס"ל דלא בטל לגמרי.

ועיין בפ"א דמקואות ג"כ פליגי כה"ג ר"ש ורבנן, ואף דשם אומר ר"ש שאני אומר טיפה של מים כו' כמבואר בתוספתא שם⁷³. [והרי ר''ש ס''ל שטומאה שנתבטלה ברוב – בטל הדבר, מדוע שם מטמא כל הגבא בגלל טיפה אחת?] –

היינו משום דר"ש הולך לשיטתיה בפסחים דף ט"ז דספק משקין לטמא אחרים ספיקו לחומרא⁷⁴.

ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו פ"ב מהל' טומאת אוכלים הכ"ו ע"ש⁷⁵.

ולכך קאמר כאן ר"פ היינו טעמא דר"ש.

ועיין בירושלמי פ"ג דכאן ה"ד אמר ר"י דר"ש היא וקאי על הך דאהלות פ"ז גבי יצא הראשון מת - יצא הראשון מת והשני חי - טהור, הראשון חי והשני מת - טמא. –

ע"ש במש"כ רבינו בפכ"ה מהל' טומאת מת ה"י - האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי, חזקה הוא שאין שליא בלא ולד.

והלכה י"א - מי שילדה שני ילדים אחד חי ואחד מת, אם המת יצא ראשון החי טהור שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם, ואם החי יצא ראשון הרי הוא טמא שהרי אי אפשר שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו.

ורבינו שם בהל' י' לא נקט הלשון דמשנה דשליא בבית – כ''ו ע''א: שליא בבית - הבית טמא. –

רק נקט הלשון האשה שהפילה שליא, משום דס"ל דאף דפסק כר"ל בפ"ג ה"ט דשפיר שטרפו במימיו – טהור - וכן שפיר מרוקם שטרפו במים – טהור, שהרי נתבלבלה צורתו⁷⁶. –

זה רק אחר יציאה ומשום בלבול צורה, אבל בשעת יציאה או קודם משעת פתיחת הקבר אז עדיין שמו עליו ולא נתבלבל.

אך י"ל דזה תליא בהך דר"ש ורבנן בזבחים דף ק"ו ע"א אם שויא חרוכא אם הוה כשרוף ממש ע"ש. – תלמוד לומר: אותם, אותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין מטמאין בגדים; רבי שמעון אומר: אותם מטמאין בגדים, ניתך הבשר אין מטמאין בגדים. מאי בינייהו? אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה חרוכא.

וא"כ י"ל דר"ש לשיטתיה.

אבל אם נימא דהטעם משום דבטל לגמרי, אז אין נ"מ בין בשעת יציאה בין אח"כ.

וזהו דאמר בירושלמי כלים שהיו בשעת יציאה מהו? ופשט דטהור, מחמת טעם ביטול – פ''ג ה''ד: כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן? [אליבא דר"ש קמיבעי לה ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה ...לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותן שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו, אבל אותן הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו איכא למימר דגם לר' שמעון טמאין דאכתי לא נימק כולו, או דילמא אפי' אותן הכלים מטהר רבי שמעון] נישמעינה מן הדא דתנינן תמן רבי ליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תיקבר ונפטרה מן הבכורה, ותני עלה אינה מטמא במשא, אמר רבי יוחנן רבי שמעון ורבי ליעזר בן יעקב שניהן אמרין דבר אחד, הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין:

אך אנן בזה לא קיי"ל כן⁷⁷.

ואתי שפיר פסק רבינו.

פרק י' הלכה ו'

נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האיברים כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו, ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו, ואם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד אף ע"פ שנחתך אחר כך.

נחתך הולד כו' ואם יצא ראשו כו'. הנה נראה דאף דס"ל דלידה הוה משעה שיצא לפרוזדור עיין כאן דף מ"ב ע"ב בתוס' וביבמות דף ע"א ע"ב זה רק בלידה גמורה אבל במחותך בין באדם בין בבהמה אז לא הוי לידה עד שתצא לחוץ. והנה רבינו ס"ל דמה דאמר בגמ' כאן בשלם כ"ע לא פליגי כי פליגי במחותך ר"ל דפליגי אם הראש מחותך ורבינו פסק כר"א בזה ולכך קאמר ראשו כולו כאחת ר"ל דהראש שלם ועיין בתוס' כאן מש"כ בשם ר"ח דדוקא בר קיימא ר"ל לענין רוב ראשו וכמש"כ התוס' שם דף כ"ו ע"א ד"ה סנדל. גם י"ל דהא דאמר בגמ' דף כ"ו סנדל עד דנפיק רובו ר"ל כך דבולד גמור הראש עושה כאילו גם מה שנשאר בפנים נולד אבל סנדל אף דראשו חשוב לידה מ"מ מה שנשאר בפנים עדיין לא חשוב כמי שכבר נולד, ועיין תוס' חולין דף ס"ח ע"ב ד"ה הוציא ידו ותוס' בכורות דף מ"ו ע"ב ד"ה לאתויי ע"ש וא"כ גבי גיורת בסנדל אם יצא רק ראשו ואח"כ נתגיירה שפיר הוה לידה, ועיין בירושלמי כאן במה דאמר ר"א הראש כאחד מאבריו ואח"כ אמר שם דר"ז מחוי פדחתו וגולגלתו ע"ש, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורות פ"ד הי"ד ע"ש ובהל' תמורה פ"ד הי"ב דנקט שם ג"כ אם יציאת רוב ראשו ודלא כמו דמבואר בגמ' דילן דנקט רובו סתם, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' נחלות פ"ב ע"ש מש"כ, ועיין בתוס' חולין דף ס"ט ע"ב ד"ה ר"ה מ"ש מהך דתמורה הנ"ל דדוקא בשעת יציאה ע"ש, והטעם כך דהנה עיין ברש"י חולין דף קל"ב ע"א ד"ה ואם, ושם דף ק"ל ד"ה פטורין, ותוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת ושם דף נ"ג ע"ב יהיה קדוש ולא שכבר קדוש, י"ל כך דהטעם כיון דהוא קדוש הוה כמי שאינו וכעין דאמרינן בירושלמי פ"א דפאה הקדש לא כשרוף הוא ע"ש מחמת דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וא"כ שוב לא שייך על זה למימר קדושת הבכור חל עליו למפרע דאין על מה לחול וכעין שכ' רש"י שם דף ע' ד"ה לא מחתך ע"ש, ועיין בהך דע"ז דף ס"ג ע"א גבי קדמוה והקדישתו ע"ש והוא ג"כ תליא בזה דשוב א"א לאיסור אתנן לחול עליו, ועיין בהך דתמורה דף כ"ד ע"א גבי בשר בעל מום בקדרה ע"ש אם יש עדיין שם החטאת עליו או לא ועיין בירושלמי פאה פ"ז גבי המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות כו', ע"ש בזה. והנה י"ל ג"כ דאם הוציא הראש ביום מ' ובלילה יצא רובו י"ל דהוה לידה גמורה דכיון דפחות ממ' לא הוה ולד בו לא אמרינן ראשו כרובו וכן גבי יוצא דופן כה"ג למאן דאמר בחולין דף ס"ט ע"ב מכאן ולהבא ועיין בירושלמי נדה פ"ג ה"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ל שם דר"י ס"ל דראשו ורובו גם בלידה הזאת ור"ל ס"ל בהכרת פנים ולכאורה י"ל דזה המחלוקת דבכורות דף מ"ו. אך באמת נ"ל דפליגי על הוא בהמה ופניו אדם דר"ל ס"ל דכיון דעיקר הולד הוא משום הכרת פנים צריך דוקא הכרת פנים ולא סגי בראשו ורובו, ועיין דף כ"ט ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן וי"ל דזה ר"ל ר"י ועיין רש"י דף כ"ו ע"א ד"ה הויא לידה דפי' הך דראש אגיורת ולא פי' איוצא דרך דופן וע"כ כמו שכתבתי דהיכא דלא הויא לידה לא אמרינן בו ראשו כרובו, ועיין בתוספתא חולין פ"ד וכ"כ בזה:

ביאור דברי הרב

הרמב''ם פוסק שאם נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר - אין האשה טמאה לידה "עד שיצא רובו של הולד, ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו, ואם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד אף ע"פ שנחתך אחר כך".

מעיר רבינו שהרי מצינו שהלידה היא כשהולד "הוציא ראשו חוץ לפרוזדור". ולא בעינן עד שיצא לחוץ. ומבאר, שמתי חוץ לפרוזדור הויא לידה -

זה רק בלידה גמורה, אבל במחותך בין באדם בין בבהמה אז לא הוי לידה עד שתצא לחוץ. (עד שיצא הולד לחוץ).

ומש''כ הרמב''ם: "ואם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד", היינו שתצא רוב פדחתו לפרוזדור, וכ''כ הה''מ: וכתב הרשב"א ז"ל לא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפילו משיצא חוץ לפרוזדור, וכן מתבאר בגמרא פרק יוצא דופן, עכ''ל.

מציין למחלוקת ר' אלעזר ור''י, שר''א סובר שאם יצא מחותך, "אפי' יצא הראש אין חשוב ולד עד שיצא רובו". ור' יוחנן ס''ל שאם יצא הראש הרי הוא כילוד.

וכן מש''כ הרמב''ם: ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו, מדייק רבינו - ר"ל דהראש שלם. שיצא כולו כאחד, שאז די ביציאת הראש, אבל אם הראש היה מחותך אף שיצא הראש כולו לא הוי ולד עד שיצא רוב גופו.

מציין לר''ח בתוס': ורבינו חננאל פירש לחיים בר קיימא דדוקא בר קיימא הראש פוטר אבל לא בנפלים.

ומבאר, שגם ר''ח ס''ל שבבר קיימא "הראש פוטר" - היינו רוב הראש.

כלומר ג' דינים בלידה:

א') אם הולד בר קיימא אזי רוב הראש שיצא נחשב לידה ופוטר מבכורה.

ב') בנפל צריך יציאת כל הראש.

ג') נתחתך העובר וגם ראשו מחותך, )או סנדל) - אף שיצא כל ראשו אינו נחשב ולד, עד שיצא רוב גופו.

ומוסיף עוד לבאר -

גם י"ל דהא דאמר בגמ' דף כ"ו סנדל עד דנפיק רובו - ולד דאית ביה חיותא - מדנפיק רישיה הויא לידה, סנדל - עד דנפיק רוביה. [יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל סנדל עד דנפיק רובא דאין ראש נפל חשוב דהכי אמרינן בבכורות (דף מו:) אין הראש פוטר בנפלים⁷⁸ ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה].

הרי שגם סנדל שראשו שלם, אין יציאת ראשו נחשבת לידה, ולכן אם טבלה אמו ונתגיירה אחר יציאת ראשו, ואח''כ יצא גופו, לידת הגוף נחשבת לידה והגיורת טמאה לידה.

ומבאר:

ר"ל כך, דבולד גמור הראש עושה כאילו גם מה שנשאר בפנים - נולד, אבל סנדל אף דראשו חשוב לידה, מ"מ מה שנשאר בפנים עדיין לא חשוב כמי שכבר נולד.

כלומר, נפל וסנדל אף שראשו שיצא שלם נחשבת האשה יולדת וטמאה לידה, מ''מ שאר אבריו וגופו שעדין לא יצא – לא נחשב כילוד⁷⁹.

כמ''ש תוס' חולין ס''ח: וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה, אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד.

וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות מילה הט''ו על הרמב''ם: הוציא העובר ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת אין מלין אותו בשבת כו'.

וז''ל:

וצ"ל דמיירי דאח"כ החזירו (את ראשו) - ונהי דזה הוי כילוד כמבואר חולין דף ס"ח ע"א, אך כך, דנהי דהראש הוה כילוד מ"מ כל גופו לא מיקרי לידה כו'.

וכ''כ רבינו בפ''ט מהלכות כלאים:

וזה תליא אם מה דאמרינן דיצא ראשו או רובו הרי הוא כילוד, היינו דזה הוה לידה, או הוה כמו ששאר האברים כבר יצאו⁸⁰ ועיין חולין דף ס"ח ע"ב גבי מחותך ובכורות דף מ"ו ע"ב וכ"מ.

לפי זה:

וא"כ גבי גיורת, בסנדל אם יצא רק ראשו ואח"כ נתגיירה שפיר הוה לידה.

כלומר, גיורת שילדה ולד רגיל ויצא ראשו – הוי כילוד, ואם תתגייר עכשו קודם שיצא שאר גופו – אינה טמאה לידה כיון שילדה בגיותה, אבל אם הפילה "סנדל", אף שכבר יצא ראשו בגיותה – לא הויא לידה, ואם נתגיירה ואח''כ יצא שאר גופו – טמאה לידה.

ועי' לעיל פ''ד ה''א וז''ל:

אם הולד גורם לטומאת היולדת, או הלידה גורמת הטומאה⁸¹.

וכאן הולד (הסנדל) הוא בגדר עכו''ם כי ראשו יצא לפני הגרות, ואעפ''כ כשתלד (שכל גופו יצא), אזי הלידה תגרום לטומאה כי עכשו ישראלית היא.

לפי זה מחדש רבינו:

והנה י"ל ג"כ דאם הוציא הראש ביום מ', ובלילה יצא רובו, י"ל דהוה לידה גמורה, דכיון דפחות ממ' לא הוה ולד, בו לא אמרינן ראשו כרובו.

וכנ''ל, כמו בנפל וסנדל לא אמרינן ראשו כרובו אלא צריך יציאת כל גופו, כמו כן בתוך ארבעים שהעובר אינו בגדר ולד אלא מים בעלמא⁸², (שאם היה יוצא כולו אז לא היתה טמאה לידה), הלכך אם יצא ראשו ביום מ', לא חשיב נולד, וכישצא רוב גופו בלילה הוי ולד והיא טמאה לידה.

וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות מילה הט''ו:

וא"כ יהיה נ"מ אם פחות משיעור יצירה [יום ארבעים] - הוציא ראשו, ובגמר יצירתו יצא רובו, י"ל דהוה לידה, דפחות מיצירה לא מקריא לידה, וא"כ אין בזה הראש ככולו, וכיון דרובו יצא בשעת שנגמר יצירתו - מיקריא שפיר לידה, וגבי בהמה לא ידעינן שיעור יצירה כמבואר בבכורות דף כ"א ע"ב וכן פסק רבינו ז"ל בהל' בכורות, לכך שינתה התוספתא בלשונה⁸³.

וכן לדעת רבה בחולין ס''ט (החולק על רב הונא וסובר דאתמר, יצא שליש דרך דופן, ושני שלישי דרך רחם... רבה אמר: קדוש... רבה לטעמיה, דאמר מכאן ולהבא קדוש, ורובא דרך רחם נפיק).

שמכאן ולהבא הוא מתקדש, אם יצא שליש העובר דרך דופן, אף שיצא גם ראשו דרך דופן, לא נאמר שכבר נולד ותיפטר מבכורה, משום שרק יציאת ראש דרך רחם הויא לידה, אבל לא כשיוצא דרך דופן, לכן אם יצאו שני שלישי העובר דרך רחם – הוי בכור⁸⁴.

ועיין רש"י דף כ"ו ע"א ד"ה הויא לידה⁸⁵ דפי' הך דראש אגיורת ולא פי' איוצא דרך דופן, וע"כ כמו שכתבתי דהיכא דלא הויא לידה - לא אמרינן בו ראשו כרובו.

וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות מילה הט''ו:

ונ"ל דגם אם יצא ראשו דרך דופן, למ"ד בחולין דף ס"ט ע"ב מכאן ולהבא [הוא מתקדש] - לא מיקרי יוצא דופן, דזה דגלה לן קרא דראשו הוי כילוד זה רק במקום לידה. ובזה מדוייק לשון רש"י ז"ל בנדה ד' כ"ו ע"א ד"ה הויא דנקט שם אנתגיירה, ולמה לא נקט זה איוצא דופן לדידן?

ובזה אתי שפיר, דגבי יוצא דופן - ראש לא הוה ככולו, כיון דלא הוה לידה⁸⁶.

הקדש כשרוף -

רב הונא בחולין ס''ט: אתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים, וחזר ויצא שליש אחר; רב הונא אמר: קדוש קסבר: למפרע קדוש, וכיון דנפק ליה רוביה, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה קדוש, ומאי דזבין לא כלום זבין.

בתוס' שם מבארים שלפי רב הונא אסור לעשות מום בבכור שיצא מיעוט ראשו לחוץ, משום שאע''פ שעדין לא נולד מ''מ לאחר שיצא איגלאי מילתא שלמפרע נתקדש. ולפי זה הא דא''ל רב עמרם לרב ששת: אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, עולה הוא או בכור הוי? משמע שאם יצא רק מיעוטו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור, זה לא כרב הונא הסובר שגם ביציאת מיעוטו א''א להפקיע קדושת בכור מפני שאח''כ שיוצא כולו למפרע נתקדש⁸⁷.

מבאר רבינו שיש הבדל, וגם רב הונא מודה שבכגון דא אינו מתקדש למפרע.

והטעם:

כמ''ש רש''י חולין דף ע' ע''א: המבכרת המקשה לילד - מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח... לא, במחתך ומשליך [דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב? ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר אגלאי מלתא וחיילא למפרע ומבטלה מכירה].

וכ''פ הרמב''ם: מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור... ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האיברים צריכין קבורה, ונפטרה מן הבכורה, כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע.

כלומר, כאשר אין החלקים והאברים לפנינו, שכבר נאכלו ואינם, לא שייך לומר למפרע הוא מתקדש, כי אין על מה לחול.

וכן כשיצא מיעוט הולד והקדישו לעולה – "כיון דהוא קדוש הוה כמי שאינו", כמו ביצא מיעוט ונאכל - ולא שייך לומר למפרע נתקדש.

וכעין דאמרינן בירושלמי פ''א דפאה: קצר שיבולת הראשונה ונשרפה, מהו שיהא צריך לקצור פעם שנייה? נשמעינה מן הדא קצר חציה ומכר מה שקצר, קצר חציה והקדיש מה שקצר, נותן מן המשוייר על הכל, והקדש לאו כשרוף הוא?...

מחמת דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה⁸⁸ וא"כ שוב לא שייך על זה למימר קדושת הבכור חל עליו למפרע, דאין על מה לחול.

כמ''ש רש''י בחולין קל''ב: ומן הבכור אין נותנים (מתנות כהונה) - שאין קדושה חלה על קדושה.

וכן שם דף ק''ל, במשנה כל הקדשים שאחר שהקדישם נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה. פי' רש''י: ואף על פי שנפדו ויצאו לחולין להיתר אכילה, פטורין מן הבכורה אם ילדו, דכתיב בהו כצבי וכאיל וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב.

דהיינו, אין קדושת בכור חלה על קדשים אע''פ שנפדו, שאין קדושה חלה על קדושה.

וכן שם נ''ג, אין מעשרין קדשים קלים אע''פ שהן ממון בעלים, משום: יהיה קדש - אמר רחמנא, ולא שכבר קדוש.

וכן כאן אין קדושת בכור חלה על העובר שהקדישו לעולה בשעת יציאתו.

ועד''ז בע''ז ס''ג נתן אתנן לאשה ואמר לה שיהא אצלה עד שיבוא עליה, קדמה והקדישתו, האם יהא קדוש, מכיון שכאשר יבוא עליה לא יוכל איסור אתנן לחול על הקדש כו'.

וכ''כ רבינו בפ''ב הי''ד מהלכות גרושין:

ועיין בירושלמי דגיטין פ"ז דאמר שם נ"מ באחד שאמר הרי זו תרומה למחר ולמחר נעשה קורדייקוס, משמע בירושל' דס"ל דאף דהדבר נגמר מאליו מ"מ בעי שיהא בשעת חלות הדבר בגדר בר הרמה. ועיין בירושלמי קדושין פ"ג גבי הרי זו הקדש לאחר ל' יום, ובתוספתא פ"ג דתמורה גבי האומר שור זה הקדש לאחר ל', ושחט השור בתוך ל', הרי זה מותר [משום] דאין על מה לחול, ועיין בתמורה דף כ"ח ע"ב בשר בקדרה ע"ש, וע"ש בדברי רבינו פרק ו' מהלכות ערכין הלכה ט', והטעם משום דאין הדבר על מי לחול, וא"כ אם מת המקדיש מהו...

ובפ''א מהלכות תרומות:

וע' תמורה דף כ"ד ע"א דחד תנא ס"ל דגם על בשר בקדירה חל איסור דחטאות המתות –

היו לפניו שתי חטאות, אחת תמימה ואחת בעלת מום, תמימה - תקרב, בעלת מום - תפדה...רבי אלעזר בר"ש אמר: אפילו בשר בעלת מום בקדירה, ונזרק דמה של תמימה - יוצא לבית השריפה⁸⁹. –

אך גבי אתנן לא שייך זה, דחטאות המתות הוי גדר איסור כמבואר בכורות דף ט"ז, ושייך לחול אף על בשר, משא"כ באתנן דרק על קרבן...

ובקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

ובהך דתמורה דף כ"ד דחל שם חטאות המתות על בשר בקדרה. אך י"ל דשם רק גדר איסור עי' בכורות דף ט"ז.

פרק י' הלכה ו'

נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האיברים כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו, ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו, ואם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד אף ע"פ שנחתך אחר כך.

נחתך הולד כו', ואם יצא ראשו כו'.

הנה נראה דאף דס"ל דלידה הוה משעה שיצא לפרוזדור, עיין כאן דף מ"ב ע"ב בתוס' –

שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - אבל בפרוזדור עצמו טהורה דלא חשוב כבחוץ ואם תאמר והא אמר לעיל בפ"ק (דף יז:) דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא ויש לומר התם ספקו טמא כשיצא לחוץ ועוד יש לחלק בין לידה לדם נדה כו'.

וביבמות דף ע"א ע"ב - רב שרביא אמר: כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. [ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט) יצא ראשו הרי הוא כילוד⁹⁰] –

זה רק בלידה גמורה, אבל במחותך בין באדם בין בבהמה אז לא הוי לידה עד שתצא לחוץ.

והנה רבינו ס"ל דמה דאמר בגמ' כאן, בשלם כ"ע לא פליגי כי פליגי במחותך –

דף כ''ט: יצא מחותך או מסורס וכו'. א"ר אלעזר: אפילו הראש עמהן – [אמחותך קאי דהיכא דיצא מחותך אפי' יצא הראש אין חשוב ולד עד שיצא רובו], ור' יוחנן אמר: לא שנו אלא שאין הראש עמהן, אבל הראש עמהן. הרי הוא כילוד. לימא בדשמואל קמיפלגי, דאמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים. בשלם - דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - במחותך. דמר סבר: בשלם הוא דקחשיב, במחותך - לא קחשיב. ומר סבר: במחותך נמי חשיב. –

ר"ל דפליגי אם הראש מחותך, ורבינו פסק כר"א בזה, ולכך קאמר ראשו כולו כאחת - ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו –

ר"ל דהראש שלם.

ועיין בתוס' כאן – דף כ''ט על הגמ': יצא מחותך ומסורס - משיצא רובו הרי זה כילוד, הא כתקנו - הראש פוטר. רבי יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים. –

מש"כ בשם ר"ח דדוקא בר קיימא – (משיצא כתקנו לחיים) - ורבינו חננאל פירש לחיים בר קיימא, דדוקא בר קיימא הראש פוטר אבל לא בנפלים. –

ר"ל לענין רוב ראשו, וכמש"כ התוס' שם דף כ"ו ע"א ד"ה סנדל. –

סנדל - דלית ליה חיותא עד שיצא רובו אבל ראשו לא... ור"ח גריס ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רובי', סנדל דלית ביה חיותא מדנפיק כוליה⁹¹.

גם י"ל דהא דאמר בגמ' דף כ"ו סנדל עד דנפיק רובו, ר"ל כך, דבולד גמור הראש עושה כאילו גם מה שנשאר בפנים - נולד, אבל סנדל אף דראשו חשוב לידה, מ"מ מה שנשאר בפנים עדיין לא חשוב כמי שכבר נולד.

ועיין תוס' חולין דף ס"ח ע"ב ד"ה הוציא ידו - הוציא ידו וחתכה, וחזר והוציא וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו? - וא"ת מתני' היא בפרק המפלת (נדה כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו, וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה, אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד.

ותוס' בכורות דף מ"ו ע"ב ד"ה לאתויי ע"ש. –

לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולדה כו'⁹² - וא"ת מאי חידוש הוא זה בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ושאר דברים השנויים בפ' יוצא דופן (נדה דף מג:) וי"ל דאיצטריך הכא לאשמועינן דס"ד אף על גב דיציאת הראש חשוב לידה מ"מ לידת שאר הגוף שיצא אחרי כן בקדושה חשוב כמו כן לידה וניתיב לה ימי טומאה וימי טהרה⁹³.

וא"כ גבי גיורת, בסנדל אם יצא רק ראשו ואח"כ נתגיירה - שפיר הוה לידה⁹⁴.

ועיין בירושלמי כאן במה דאמר ר"א הראש כאחד מאבריו – פ''ג ה''ה: מחותך שיצא ראשו מהו? רבי יסא אמר איתפלגון רבי יוחנן ורבי לעזר, רבי יוחנן אמר ראשו כרובו, רבי לעזר אמר ראשו כאחד מאיבריו. [ועד שיצא רובו בעינן]. –

ואח"כ אמר שם דר"ז מחוי פדחתו וגולגלתו ע"ש. - רבי זעירא מחוי לחברייא פדחתו וגולגולתו. [כלומר לא רוב גולגלתו לחוד אלא עד שיצא גם פדחתו, פנ''מ].

ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורות פ"ד הי"ד ע"ש. –

מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור, יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה, ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האיברים צריכין קבורה, ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע.

ובהל' תמורה פ"ד הי"ב - ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי זה בכור ואינו עולה. –

דנקט שם ג"כ אם יציאת רוב ראשו, ודלא כמו דמבואר בגמ' דילן –

כ''ה ע''א: א"ל רב עמרם לרב ששת: אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה, עולה הוי או בכור הוי? –

דנקט רובו סתם.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' נחלות פ"ב ע"ש מש"כ. - בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, ואם יצאת פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים.

ועיין בתוס' חולין דף ס"ט ע"ב ד"ה ר"ה, מ"ש מהך דתמורה הנ"ל דדוקא בשעת יציאה ע"ש. –

הא דאמר רב יהודה בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לה.) דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ומפרש גדיא באזניה אימרא בשיפוותיה, אבל אימרא באזניה לא, דחיישינן כי חזי ליה לאזניה שמא יצא רוב הראש וחזר, אבל בגדי אין לחוש דמתוך דאזניו גדולות דרכו לצאת במיעוט הראש, והיינו דלא כרב הונא דלדידיה כיון דלמפרע קדוש אפי' לא יצא רוב הראש אסור להטיל בו מום, דכשיצא אח"כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דקדוש הוה... וכן הא דא"ל רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, עולה הוא או בכור הוי? ההיא נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא ליה דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור כו'.

והטעם כך:

דהנה עיין ברש"י חולין דף קל"ב ע"א ד"ה ואם –

ואם אחד שוחט את כולן - אין פוטרין אותם מאה בהמות מליתן מתנות לכהן אלא אחד, הואיל שהוא שוחט את כולן, אבל אחד יכול לפטור מן המתנות שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן, ויכול לומר זה הוא, ומן הבכור אין נותנים שאין קדושה חלה על קדושה.

ושם דף ק"ל ד"ה פטורין – נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה – [ואף על פי שנפדו ויצאו לחולין להיתר אכילה, פטורין מן הבכורה אם ילדו, דכתיב בהו כצבי וכאיל, וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב].

ותוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת –

קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות - פי' הקונטרס קדושת דמים פוטרת מן הבכורה כקדושת הגוף כדמפרש לקמן מקראי דפוטרת מן הבכורה ומן המתנות וקשה לפי' דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אף על פי דנפדו מדאיתקש לצבי ואיל והכא דוקא בלא נפדו אלא היינו טעמא בקדושת דמים משום דכתיב (במדבר ג) גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב (דברים יח) מאת העם.

ושם דף נ"ג ע"ב יהיה קדוש ולא שכבר קדוש. –

דתניא: ומעלה מעל בה' - לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים דברי רבי יוסי הגלילי; סד"א ליעשרו, קמ"ל. ואימא הכי נמי, יהיה קדש - אמר רחמנא, ולא שכבר קדוש.

י"ל כך, דהטעם כיון דהוא קדוש הוה כמי שאינו, וכעין דאמרינן בירושלמי פ"א דפאה, הקדש לא כשרוף הוא [?] ע"ש. –

קצר שיבולת הראשונה ונשרפה מהו שיהא צריך לקצור פעם שנייה? נשמעינה מן הדא קצר חציה ומכר מה שקצר, קצר חציה והקדיש מה שקצר, נותן מן המשוייר על הכל, והקדש לאו כשרוף הוא? הדא אמרה קצר שבולת הראשונה ונשרף אין צריך לקצור פעם שנייה כו'. –

מחמת דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה⁹⁵, וא"כ שוב לא שייך על זה למימר קדושת הבכור חל עליו למפרע, דאין על מה לחול.

וכעין שכתב רש"י שם דף ע' ד"ה לא מחתך ע"ש. – חולין ע' ע''א: המבכרת המקשה לילד - מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח... לא, במחתך ומשליך [דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב? ואיסורא ליכא, דהא כי שדא קמא חולין הוה, אבל ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים, וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו, איכא למימר אגלאי מלתא וחיילא למפרע ומבטלה מכירה].

ועיין בהך דע"ז דף ס"ג ע"א גבי קדמה והקדישתו ע"ש. –

נתן לה ואחר כך בא עליה, לכי בא עליה ליחול עלה איסור אתנן למפרע... אלא, דאמר לה: להוי גביך עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך קני מעכשיו. בעי רב הושעיא: קדמה והקדישתו, מהו? כיון דאמר מר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כמאן דאקריבתיה דמי, או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה בעיניה? ותפשוט מדרבי אליעזר, דא"ר אליעזר: שקדמה והקריבתו, דוקא הקריבתו, אבל הקדישתו לא, דרבי אליעזר גופיה קא מיבעיא ליה מאי? מיפשט פשיטא ליה לרבי אליעזר דהקריבתו דוקא, אבל הקדישתו לא, דהא איתיה בשעת ביאה, או דלמא הקריבתו פשיטא ליה, והקדישתו מספקא ליה? תיקו.

והוא ג"כ תליא בזה, דשוב א"א לאיסור אתנן לחול עליו⁹⁶.

ועיין בהך דתמורה דף כ"ד ע"א גבי בשר בעל מום בקדרה ע"ש –

דתניא, היו לפניו שתי חטאות, אחת תמימה ואחת בעלת מום, תמימה - תקרב, בעלת מום - תפדה. נשחטה בעלת מום, עד שלא נזרק דמה של תמימה - מותרת, משנזרק דמה של תמימה - אסורה. [דהואי חטאת שכיפרו בעליה], רבי אלעזר בר"ש אמר: אפילו בשר בעלת מום בקדירה, ונזרק דמה של תמימה - יוצא לבית השריפה. – [את בשר הבעלת מום אלמא אף על גב דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא וחטאת שכיפרו הבעלים מיקרייא]. -

אם יש עדיין שם החטאת עליו או לא.

ועיין בירושלמי פאה פ"ז גבי המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות כו', ע"ש בזה⁹⁷. –

המקדיש שדה אילן מהו שישייר לו בגדוליהן? נשמעינא מן הדא משנודעו העוללות העוללות לעניים. שניי' היא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, מעתה אפי' לא נודעו העוללות יהיו העוללות לעניים? שניא היא שהוא כרם הקדש, כהדא דתנא הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית.

והנה י"ל ג"כ דאם הוציא הראש ביום מ', ובלילה יצא רובו, י"ל דהוה לידה גמורה, דכיון דפחות ממ' לא הוה ולד, [דמיא בעלמא הוא] - בו לא אמרינן ראשו כרובו.

וכן גבי יוצא דופן כה"ג⁹⁸ למאן דאמר בחולין דף ס"ט ע"ב מכאן ולהבא. –

דאתמר, יצא שליש דרך דופן, ושני שלישי דרך רחם... רבה אמר: קדוש... רבה לטעמיה, דאמר מכאן ולהבא קדוש, ורובא דרך רחם נפיק.

ועיין בירושלמי נדה פ"ג ה"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ל שם, דר"י ס"ל דראשו ורובו גם בלידה הזאת, ור"ל ס"ל בהכרת פנים. – [המפלת כמין בהמה חיה ועוף כו'] - א"ר יוחנן הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו, וזו עד שיצא ראשו ורובו. ר"ש בן לקיש אמר משונה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה, כל הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו, וזו עד שתצא הכרת פניו. מה נפיק מביניהון? יצא מחותך או מסורס, על דעתיה דרבי יוחנן עד שיצא ראשו ורובו, על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש עד שתצא הכרת פניו.

ולכאורה י"ל דזה המחלוקת דבכורות דף מ"ו. –

אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת בכל מקום, חוץ מן הנחלה, מאי טעמא - יכיר אמר רחמנא. ור' יוחנן אמר: אפי' לנחלה. בכל מקום לאיתויי מאי? לאיתויי הא דתנו רבנן: גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית, ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה. מיתיבי: יכיר - זו הכרת פנים, ואיזו היא הכרת פנים - פרצוף פנים עם החוטם כו'.

אך באמת נ"ל דפליגי [בירושלמי] על הוא בהמה ופניו אדם, דר"ל ס"ל דכיון דעיקר הולד הוא משום הכרת פנים, צריך דוקא הכרת פנים, ולא סגי בראשו ורובו⁹⁹.

ועיין דף כ"ט ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן. - אלא אמר רב זביד, הכי קאמר: יצא מחותך ומסורס - משיצא רובו הרי זה כילוד, הא כתקנו - הראש פוטר. רבי יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים. תניא נמי הכי, יצא מחותך (או) מסורס - משיצא רובו הרי זה כילוד, הא כתקנו - הראש פוטר, ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים. [הוא דראש פוטר, אבל מחותך אפילו כתקנו בעינן רובו]. ואיזהו כתקנו לחיים - משיצא רוב ראשו.

וי"ל דזה ר"ל ר"י. – ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים, ואיזהו כתקנו לחיים? רוב ראשו, שצריך (במחותך ומסורס) דוקא הכרת פנים ולא סגי בראשו ורובו.

ועיין רש"י דף כ"ו ע"א ד"ה הויא לידה –

הויא לידה - יצא ראשו הרי הוא כילוד, אבל סנדל עד דנפיק רובא, דאין ראש נפל חשוב, דהכי אמרינן בבכורות (דף מו:) אין הראש פוטר בנפלים¹⁰⁰, ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה. –

דפי' הך דראש אגיורת ולא פי' איוצא דרך דופן¹⁰¹, וע"כ כמו שכתבתי, דהיכא דלא הויא לידה לא אמרינן בו ראשו כרובו.

ועיין בתוספתא חולין פ"ד –

[וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות מילה הט''ו:

ועי' בתוספתא חולין פ"ד מוכח דיש נ"מ גבי בהמה בין ראשו לרובו ע"ש.

בהמה המקשה לילד הוציא העובר את ראשו והחזירו ואחר כך שחטה, שחטה ואחר כך החזירה – אסור, חתכו ואחר כך שחטה היא מותרת באכילה והעובר אסור. הוציא ראשו ורובו והחזירו הרי הוא כילוד הוציא ידו וחתכה ואחר כך שחטה מה שיצא אסור טמא, ושבפנים מותר¹⁰².

וגבי בהמה לא ידעינן שיעור יצירה כמבואר בבכורות דף כ"א ע"ב¹⁰³ וכן פסק רבינו ז"ל בהל' בכורות¹⁰⁴ לכך שינתה התוספתא בלשונה: ע''כ משם].

וכ"כ בזה:

פרק י' הלכה ז'

הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד כולו או רובו כמו שאמרנו.

הוציא עובר את ידו כו'. עיין בחולין דף ס"ח ע"א גבי בהמה המקשה ושם לא גזרו מדרבנן שיהיה לידה וצ"ל דזה תליא בהך דחולין דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת אם יש לידה לאברים ר"ל אם האיסור הוא משום יוצא דהיינו בשר בשדה טרפה או משום נולד והוי כאבר מן החי אף דמהני השחיטה של האם לדידן לטהרו משום נבלה אבל לא להתירו באכילה ועיין רש"י שם דף ס"ט ע"א ד"ה אבן פקועה ושם דף ע"ה ע"ב ע"ש, רק דלגבי טומאת לידה לאבר אין עליו שם לידה, ועיין תוס' ב"ק דף י"א, ועיין בתוספתא דערכין פ"א דהוצאת יד הוה כמו התחלת לידה ועיין כאן דף ל' ע"ב דשני ידיו על שני צדעיו וכאן דף כ"ט ע"א אמר ר' יוסי משיצאו צדעיו לכך י"ל דהוה התחלת לידה אך עיין בדברי רבינו ספ"ג בהלכות מטמא מו"מ דנקט שם סתם אבר ג"כ ע"ש ועיין בה"ה כאן:

ביאור דברי הרב –

הרמב''ם כאן פוסק: הוציא העובר את ידו והחזירה – אמו טמאה לידה מד''ס. דהיינו מדרבנן הוצאת יד נקראת לידה.

בחולין ס''ח: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו - מותר באכילה. –

כלומר מחמת קישוי הוציא עובר את ידו מבית הרחם והחזירה, ואח"כ שחטו את אמו מותר העובר באכילה, דאע"ג דהוציא ידו לא חשוב יוצא חוץ ממחיצתו, אבל הוציא ראשו הרי זה כילוד אף על פי שהחזירו ואסור כולו, אף על גב דשחטו את אמו לא מעלי ליה שחיטה, רגמ''ה.

מקשה רבינו מדוע לא אסרו רבנן את העובר כולו אם הוציא יד, והרי הוצאת יד הויא [בגדר] לידה?.

מבאר דזה תליא במחלוקת שם, יש לידה לאברים או לא. רב הסובר יש לידה לאברים ס''ל שהאבר נאסר משום נולד, דהוי כאבר מן החי. ור''י ס''ל שאין זו לידה אלא אסור משום בשר בשדה טרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר - כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר.

והרמב''ם בהלכות מאכלות אסורות פ''ה ה''ט: עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם בין שחתכו קודם שתשחט אמו בין שחתכו אחר שנשחטה אמו, ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואחר כך נשחט או נולד הולד וחיה כמה שנים, הרי אותו האבר אסור משום טריפה, שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפרש מן החי שנאמר ובשר בשדה טרפה כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו.

וז''ל רבינו שם:

עובר שהוציא [ידו או רגלו] כו'. והנה רבינו פסק דלא משום גדר לידה נאסר, דא"כ הוה גדר אבר מן החי, רק משום טרפה, ולכאורה י"ל דאף לרב דס"ל יש לידה [לאברים] זה רק ביד, ומשום הך דנדה דף כ"ח ע"א דיציאת יד הוה גדר לידה¹⁰⁵, רק לא לכל¹⁰⁶, ולכך אינה טמאה מה"ת. ועי' מש"כ לעיל בהל' אס"ב.

אך לדידן אין נפ"מ [כי גם יציאת יד פסקינן] דלא הוה לידה כלל, רק [אסור באכילה] מחמת חוץ למחיצה כו'...

ור"ל כך דהך דאמר דזה מיקרי טרפה ר"ל דשוב לא שייך להבהמה או להעובר שנפרש ממנו, וגם גדר אבר מן החי לא הוה כיון דלא מיקרי לידה...

במה''ת הלכות ע''ז פ''ד כותב רבינו:

ועיין סנהדרין דף ע"ב ע"ב דרק יצא ראשו הוי נפש¹⁰⁷, ובערכין מיירי שיצא ידו כמבואר בתוספתא שם¹⁰⁸, ועיין נדה דף כ"ה דידיו על צדעיו, ועי"ש דף כ"ט דמשיראו צדעי ראשו הוי כילוד, אך שם מיירי רק בידו האחת, ועיי' נדה דף כ"ח דלא הוי ילוד רק מדרבנן, ועיי' חולין דף ס"ח ע"א אם יש לידה לאברים ור"ל אם האבר הוי כילוד או לא [כילוד אלא] רק כיוצא...

פרק י' הלכה ז'

הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד כולו או רובו כמו שאמרנו.

הוציא עובר את ידו כו'.

עיין בחולין דף ס"ח ע"א גבי בהמה המקשה ושם לא גזרו מדרבנן שיהיה לידה – במשנה: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו - מותר באכילה. –

וצ"ל דזה תליא בהך דחולין דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת אם יש לידה לאברים –

רב אמר: יש לידה לאברים, - [אבר שיצא הרי האבר כילוד, דתו לא מהניא ליה חזרה], ורבי יוחנן אמר: אין לידה לאברים. – [ומהניא ליה חזרה]. מאי בינייהו? איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים. [אם יצא רובו ונשאר מיעוט, ללישנא בתרא דנקט לשון לידה הוי ילוד ומיתסר כוליה, וללישנא קמא לא נאסר אלא היוצא]. –

ר"ל אם האיסור הוא משום יוצא, דהיינו בשר בשדה טרפה, או משום נולד והוי כאבר מן החי¹⁰⁹, אף דמהני השחיטה של האם לדידן לטהרו משום נבלה¹¹⁰, אבל לא להתירו באכילה.

ועיין רש"י שם דף ס"ט ע"א ד"ה אבן פקועה - מהו לחוש לזרעו – [של עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא על הבהמה והוליד, מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו]... לא צריכא, דאזל אבן פקועה דכוותיה - [דאין הולד טעון שחיטה אלא משום חד אבר, וההוא אבר לא מישתרי בשחיטה דלאו שחיטה היא, וחתך ליה האי אבר ושרי].

ושם דף ע"ה ע"ב ע"ש. - השוחט את הטרפה, ומצא בה בן ט' חי - טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה, ואם מת - טהור מלטמא במשא... ד' סימנים אכשר ביה רחמנא. [ומודו רבנן דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו, ולא אמר שחוט ועומד הוא].

רק דלגבי טומאת לידה, לאבר אין עליו שם לידה¹¹¹.

ועיין תוס' ב"ק דף י"א – ע''א: שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה - פי' אסורה אפי' מה שבפנים דשמא באותו מקצת שיצא יצא ראשו של ולד והוי כולו כילוד ולא קרינן ביה כל בבהמה תאכלו כו'. ובע''ב: גזירה מקצתה אטו כולה - לאו דוקא, דאיך נוכל לטעות להתיר כולה? שגם ביציאת מקצתה היוצא אסור מדאורייתא... ופי' הקונט' דבאשה לא שייך למגזר, דלא אתי למטעי, דכיון דחזו דמכי ילדה בשני מטמינא לה. וקשה דהא דחזינן דמטמאינן לה בשני אמרי משום דנפקא כולה¹¹².

ועיין בתוספתא דערכין פ"א דהוצאת יד הוה כמו התחלת לידה. - האשה שיוצאה ליהרג הוציא עובר את ידה ממתינין לה עד שתלד, שאלו ילדה את ולדותיה, נסקלין?

ועיין כאן דף ל' ע"ב דשני ידיו על שני צדעיו - דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו כו'.

וכאן דף כ"ט ע"א - אמר ר' יוסי משיצאו צדעיו - ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים. ואיזהו כתקנו לחיים - משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? ר' יוסי אומר: משיצאו צדעיו. –

לכך י"ל דהוה התחלת לידה¹¹³.

אך עיין בדברי רבינו ספ"ג בהלכות מטמאי מו"מ דנקט שם סתם אבר ג"כ ע"ש –

מעוברת שהוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה כו', ובועל יולדת מאחר שיצא האבר וחזר כולן אבות טומאות מדברי סופרים.

ועיין בה"ה כאן - הוציא העובר את ידו והחזירה וכו'. שם בהמפלת (דף כ"ח) אמר רב הונא הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד ... ויש מי שכתב דלאו דוקא יד אלא ה"ה לרגל, ויש מי שכתב דדוקא יד דאסמכוה אקרא¹¹⁴:

פרק י' הלכה ט'

אי זו היא צורת פני האדם שיהיה המצח והגבינין והעינים והלסתות וגבות הזקן כצורת האדם, אבל הפה והאזנים והאף אף על פי שהן כשל בהמה וחיה ה"ז ולד.

אבל כו' והאף כו'.

עיין בירושלמי כאן דס"ל אף החוטם ג"כ צריך להיות דומה לאדם ועיין בהך דבכורות ד' מ"ו ע"ב דס"ל דזה דתליא בהך דר"י ור"ל דאמר שם תני עד החוטם וע"ש בתוס' ד"ה מאי קרא דפליגי בזה אם חוטם הוא ג"כ בכלל פרצוף או לא, ועיין ביבמות ד' ק"כ ובתוס' שם בשם הירושלמי:

תוכן הדברים:

הרמב''ם פוסק: המפלת כמין בהמה חיה או עוף אם היו פניו כפני אדם הרי זה ולד... ואם אין פניו כצורת פני האדם אף על פי ששאר הגוף גוף אדם שלם כו' - אינו ולד ואין אמו טמאה לידה.

פני אדם היינו המצח והגבות כו', אבל הפה והאף אע''פ שהן כשל בהמה – ה''ז ולד.

מעיר רבינו שבירושלמי איתא שגם האף צריך להיות דומה לאדם. וכן בירושלמי שהביאו התוס' ביבמות נאמר שהכרת

פניהם ענתה בם הכוונה לחוטם.

ומבאר שזה תלוי במחלוקת ר''י ור''ל בבכורות, ר''י סובר שפדחת פוטרת בכל מקום וגם לנחלה, אף שנאמר בה יכיר, לא צריך יציאת כל הפרצוף פנים עם החוטם, ור''ל חולק, והרמב''ם פוסק כר''י.

ומציין למחלוקת רש''י ותוס' בגדר פרצוף פנים (הכרת פניהם ענתה בם), רש''י סובר שלא די בהכרת הפדחת אלא צריך להכיר גם את הפנים (גם החוטם), ותוס' ס''ל שהאף הוא בכלל פנים, וכוונת הפסוק היא שלא די בהכרת פנים (כולל החוטם והלחיים), אלא צריך גם פדחת.

הרמב''ם סובר כרש''י שפנים לא כולל האף, ורק לגבי נחלות סובר ר''ל שצריך גם האף. ור''י חולק והלכה כמותו.¹¹⁵

פרק י' הלכה ט'

אי זו היא צורת פני האדם שיהיה המצח והגבינין והעינים והלסתות וגבות הזקן כצורת האדם, אבל הפה והאזנים והאף אף על פי שהן כשל בהמה וחיה ה"ז ולד.

אבל כו' והאף כו'.

עיין בירושלמי כאן דס"ל אף החוטם ג"כ צריך להיות דומה לאדם. פ''ג ה''ב דנדה: ואילו הן הסימנין המצח והגבינין והעין והאוזן והלסת והחוטם והזקן וגומות הזקן.

ועיין בהך דבכורות דף מ"ו ע"ב דס"ל דזה דתליא בהך דר"י ור"ל - אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת בכל מקום, חוץ מן הנחלה [דהבא אחריו בכור לנחלה אא"כ יצא פניו של ראשון], מאי טעמא - יכיר אמר רחמנא. [והיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים], ור' יוחנן אמר: אפי' לנחלה... מיתיבי: יכיר - זו הכרת פנים, [דמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה], ואיזו היא הכרת פנים - פרצוף פנים עם החוטם [וקשיא לר' יוחנן], תני: עד החוטם. דאמר שם תני עד החוטם.

וע"ש בתוס' ד"ה מאי קראה דפליגי בזה אם חוטם הוא ג"כ בכלל פרצוף או לא. –

מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם - פירש בקונטרס דהכרת פרצוף פניהם עדותן הוא אלמא פרצוף פנים נמי בעי. ותימה דביבמות (דף קכ. ושם ד"ה הכרת) מייתי קרא דהכרת פניהם ענתה בם משמע שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת, דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא והתם ביבמות (שם) בתר האי קרא מייתי עובדא דאבא בר מרתא דהוו מסקו ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי קירא דבק בבלייתא דבק אאפותיה חלף קמייהו ולא בשקרוה.

ועיין ביבמות דף ק"כ. - תנו רבנן: פדחת ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת - אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? הכרת פניהם ענתה בם. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי, אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה, [הדביק על מצחו שעוה במעט מטלית בלויה], חלף קמייהו ולא בשקרוה.

ובתוס' שם בשם הירושלמי - הכרת פניהם ענתה בם כו', ובירושלמי דהכא משמע דאחוטם קאי.

פרק י' הלכה י''א

נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטיבורו ולמטה והרי הוא אטום, או שהיתה גלגלתו אטומה או שהיו פניו טוחות ואין בהן הכר פנים או שיש לו שני גבין ושתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה, אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו.

נברא וושט שלו כו'. עיין בגמ' ובכס"מ כאן, ועי' בירושלמי דנזיר פ"ז גבי רקב אם יש עליו שם מת שחסר ועיין בשאלתות דרא"ח פ' אמור דמחלק בין בהמה לאדם, ועיין בנזיר ד' כ"א ע"ב גבי כבדו נזירה ובהך דערכין דף כ' ע"א בתוס' שם ד"ה לאתויי ורש"י כתובות ד' מ"ו ע"א. אך כאן לא קשה דכיון דחזינן דאין החסרון האבר פועל הנטילת נשמה רק מה שניטל ממנו ושפיר יש שם ולד על השאר ואין עליו שם גוף אטום דהרי אם נחתך בסכין מלובנת יכול לחיות ועיין בתוס' עירובין דף ז' ע"א מה דמחלקי בין על ידי חולה בין ע"י אדם, ועיין בזה לקמן בדברי רבינו פי"ו ה"ח ע"ש, ועיין בהך דערכין ד' י"ט ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא כיצד אומדין ושם דף ד' ע"ב ועיין בהך דתמורה ד' י"ז ע"א אם טריפה מיקרי פסול הגוף או פסול חסרון ור"ל אם הפעולה עושה בכל הגוף או רק בזה האבר ועיין בהך דמנחות דף ו' ע"א ע"ש, ועיין כאן ד' כ"ד ע"ב כל שראוי לבריאת שמונה ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דשבת ד' קל"ו ע"א גבי מילה ע"ש גבי מילת בן שמונה ע"ש בזה ועיין בהך דמנחות ד' ל"ז ע"א גבי יש לו שני ראשין דמיקרי שפיר גדר ולד דאל"כ מה שייך פדיון עליו ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורים פ' י"א הל' י"ד דכל נפל שאין אמו טמאה לידה אינו פוטר גם לזה וגם לענין בכור בהמה כן ומ"מ גבי חררת דם פוטר ולא חיישינן שמא מגוף אטום בא וצ"ל כהך דכאן די"ח ע"א ועיין כאן ד' כ"ט ע"א ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורות פ' ד' הל' י"ג דלא הביא הך תירוץ דנדה ד' כ"ט וצ"ל או משום דכיון דקי"ל דלחומרא גבי ולד באשה עד שישעיר ה"נ גבי בהמה עיין דף כ"ה ע"א וע"ב או משום דחיישינן שמא עדיין לא נגמרה היצירה דהוא בעיא דלא איפשטא כמבואר בהל' בכורות פ"ד הל' י"ב וע"ש בהל' י' גבי טינוף ובהך דנדה ד' נ"ז ע"א דלא חיישינן דלמא לא בקיאי בטינוף אך באמת נראה דהא דחיישינן הוא רק שאין הדבר לפנינו כהך דדף כ"ט ועיין כאן דף י"ו ע"א דהוי ספק שם אם נפל הפילה או רוח ולא אזלינן בתר רובא. וצ"ל דמיירי שראינו שלא היה נפל גמור או שלא הוחזקה מעוברת או שלא הרגישה שהפילה כמש"כ התוס' שבועות דף ח' או י"ל דרוח לאו דוקא ור"ל שמא נימוק וכר"ל ד' כ"ז ע"ב גבי שפיר שטרפוה דאינו מטמא באוהל. אך יהיה נ"מ אם נברא חסר ויצא רובו כפי שהוא עכשיו שחסר בו אבריו אם אזלינן בתריה או בבתר עלמא עיין בהך דבכורות ד' מ"ה ע"א גבי רוב בנינו של מת דאזלינן בתר רובא דאינשי ועיין בהך דחולין דף צ"ב ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא בכה"ג, ועיין יומא דף פ' ע"ב גבי אכילה של יום כפור. וכן יהיה נ"מ לגבי ברהמ"ז דתליא בשביעה אם שבע בפחות מכזית כמו הך דיומא ד' ל"ט אם חייב בברהמ"ז מה"ת ועיין ברכות ד' ל"ה ע"ב גבי יין אם קבע עליו ושם דף מ"ב ע"א גבי ר"ה אכל ע"ש ברש"י ועיין בעירובין ד' מ"ח ע"א דהיכא דגבי קטן יש שיעור לא חשבינן בהך דהכל לפי מה שהוא אדם ועיין שם ד' ל' ע"ב בתוס' ד"ה תרגומא דמוכח להיפך דהא גבי ערוב יש שיעור למטה ע"ש ועיין בירושלמי בפרק כל כתבי דגבי דליקה משערין להקל לרעבתן כדי מזונו ועיין במנחות ד' כ"ו ע"ב דאין קומץ פחות משני זיתים וא"כ גבי מנחה נמי יש שיעור למטה מ"מ חשיב לה במשנה דכלים הנ"ל וצ"ל משום דמבואר בירושלמי פרק ב' דיומא דכהן שאין קומצו מחזיק שני זיתים פסול העבודה ע"ש בהל' א'. וא"כ שפיר חשיב לה דפחות הוה פסול בכהונה:

ביאור דברי הרב.

הגמרא בדף כ''ג ע''ב: ת"ר: המפלת גוף אטום - אין אמו טמאה לידה. ואיזהו גוף אטום? רבי אומר: כדי שינטל מן החי וימות. וכמה ינטל מן החי וימות? רבי זכאי אומר: עד הארכובה, רבי ינאי אומר: עד לנקביו, ר' יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע: עד מקום טבורו. בין רבי זכאי לרבי ינאי איכא בינייהו טרפה חיה, מר סבר: טרפה חיה, ומר סבר: טרפה אינה חיה. בין ר' ינאי לר' יוחנן איכא בינייהו דר"א, דאמר רבי אלעזר: ניטל ירך וחלל שלה - נבלה. ע''כ.

הסובר עד מקום טיבורו סובר שטרפה חיה, וניטל ירך וחללה – חיה, לכן גוף אטום שאינו חי הוא רק אם ניטל עד מקום טיבורו.

הרמב''ם כאן פוסק כר' יוחנן: "או שהיה חסר מטיבורו ולמטה והרי הוא אטום". מקשה הכס''מ אמאי? הרי הרמב''ם פוסק שניטל ירך וחללה – נבלה, וטרפה איננה חיה, א''כ גם אם ניטל עד לנקביו (או עד ארכובה) – אינו ולד כר' זכאי.

ומבאר:

השאלתות מחלק בין אדם לבהמה, בהמה - א"ר אלעזר ניטלה ירך וחלל שלה נבלה, אבל "אדם - כדאמרי' התם ר' יוחנן משום ר' יוסי בר יהושע אומר כל שטיבורו חתוך".

ומה שמצינו בכ''מ אף לגבי אדם אם ניטל מארכובה ולמעלה אינו יכול לחיות, ומציין לירושלמי גבי מת חסר אין לו רקב, שאם חסר מן הארכובה ולמעלן [שנקבר חסר מדבר שאינו יכול לחיות אין לו רקב] - אין לו רקב כו'.

וכן בערכין האומר ערך ראשי וערך כבידי - נותן ערך כולו... זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו כו'. לאתויי מן הארכובה ולמעלה. –

ומבאר, דזה רק אם ניטל, אבל אם נולד חסר – יכול לחיות.

כמ''ש התוס' שם לאתויי מן הארכובה ולמעלה - וא"ת אמאי נקט מן הארכובה ולמעלה טפי מכל שאר י"ח טריפות? וי"ל דאיכא רבותא בהאי טפי לאפוקי דר"ש דאמר (חולין דף מב:) יכולה היא ליכוות ולחיות.

וא''כ גם נולד חסר מארכובה ולמעלה יכול לחיות דלא גרע מאם ניטל בסכין מלובנת. שאין חסרון האבר גורם לנטילת נשמה אלא נטילת האבר וחיתוכו מהגוף, שלכן אם ינטל האבר ע''י סכין מלובנת – כשרה.

דחזינן דאין החסרון האבר פועל הנטילת נשמה, רק מה שניטל ממנו, ושפיר יש שם ולד על השאר, ואין עליו שם גוף אטום, דהרי אם נחתך בסכין מלובנת יכול לחיות.

וכ''כ התוס' שאבר שנחתך וניטל ע''י אדם, גורם למיתה יותר מחולי ורקבון באבר – "דרגילות הוא למות על ידי נטילה בחסרון מועט, מעל ידי רקיבה וחולי".

ולכן אף שפסק הרמב''ם שאם ניטל מהארכובה ולמעלה טרפה, מ''מ אם נולד חסר אינו בגדר גוף אטום, ויש עליו שם ולד, אא''כ חסר מטיבורו.

ומביא מתמורה י''ז שמום (חסרון אבר) הוא רק חסרון באותו אבר. אבל טרפה עושה פעולה בכל הגוף, שנעשית כבהמה טמאה. ומהגמ' במנחות דף ו': פרט לטריפה שאינה עוברת [משום דאין לה חיות, לא חשיב לה עוברת] כו'.

ומציין להך (נדה כ''ד) - המפלת בריית גוף שאינו חתוך, ובריית ראש שאינו חתוך, יכול תהא אמו טמאה לידה - ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול וגו' - מי שראוי לברית שמנה, יצאו אלו שאינן ראויין לברית שמנה. [מי שהוא ראוי לחיות שמנה ימים אמו טמאה לידה, ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית מילה - לא].

הרי דראש חתוך אינו בגדר ולד.

ואילו - "במנחות ד' ל"ז ע"א גבי יש לו שני ראשין דמיקרי שפיר גדר ולד, דאל"כ מה שייך פדיון עליו", אף שבהמה עם שני ראשין טרפה (יתר כנטול דמי, שאינה חיה), מ''מ נקרא ולד (מכיון שלפועל לא ניטל ראשו, הוי כחסר ראש ולא נטול ראש...¹¹⁶. ובלשון רבינו בשו''ת צפ''ו ר''כ: יש נפ''מ בין בכור שנולד טרפה או אם נטרף אח''כ¹¹⁷. ע''ש. –

וה''נ נולד אטום מארכובה וירך כו' מ''מ נקרא ולד.

בהלכות יסודי התורה פ''י ה''א:

ועי' תמורה דף י"ז מה דמחלק שם בין פסול הגוף או פסול חסרון גבי בהמה טמאה וטריפה.

בפ''ו מהלכות שחיטה ה''כ:

משא"כ גבי טרפה דהיא פועלת בכל הגוף, אז אין נ"מ בין אם ניקב או ניטל, לבד מטחול¹¹⁸.

ועיין בהך דתמורה דף י"ז ע"א דטרפה מקרי פסול הגוף, משא"כ בבעל מום דמקרי פסול חסרון ולא בגוף, ולכך אם ניטל האבר שיש בו חסרון, י"ל דלא הוה בעל מום כו'.

ע''כ משם.

ומקשה –

ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורים פי"א הי"ד, דכל נפל שאין אמו טמאה לידה אינו פוטר גם לזה – [מבכורה], וגם לענין בכור בהמה כן, ומ"מ גבי חררת דם פוטר ולא חיישינן שמא מגוף אטום בא.

מדוע "בהמה גסה שהפילה חררת דם הרי זו נפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו", ולא חיישינן שמא הולד שנימוק היה גוף אטום שאינו פוטר מבכורה?

ומתרץ –

כהך דדף י''ח: אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי; מקור, שליא, חתיכה... חתיכה - דתנן: המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה [דאמרינן הלך אחר הרוב ורוב נשים ולד מעליא ילדן אלא שנימוק]. ואין חוששין שמא מגוף אטום באת. [ואין חוששין - לומר לא יהיו לה ימי טוהר שמא אינו ולד דדילמא מגוף אטום הוא בא וקיימא לן דאינו ולד, והיינו כודאי, מדיהבינן לה ימי טוהר הואיל ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן].

מבאר עוד –

שרק אם "הדבר לפנינו", שהבהמה הטילה חררת דם והרי היא לפנינו אמרינן דאזלינן בתר רובא ורוב הולדות אינם מגוף אטום.

אבל אם אין הדבר לפנינו, כגון בהמה שיצאה מלאה וחזרה ריקנית שאין הולד לפנינו – לא נפטרה מהבכורה והבא אחריו ספק בכור.

ומה שהובא בגמ' (נדה ט''ז) - מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו כו', ה"ק: ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה, ואת"ל נפל הפילה - לידע אם זכר אם נקבה.

חכמים טהרו את הכהן שהאהיל על הנפל, ולא אמרינן רוב נפלים ולד מעליא ולא רוח כו', מדוע?¹¹⁹

משום:

שראינו שלא היה נפל גמור. (כלשון הגמ' שם: אלא כמין נפל).

או שלא הוחזקה מעוברת.

או שלא הרגישה שהפילה, כמש"כ התוס' שבועות דף ח'.

או י"ל דרוח לאו דוקא (כי רוב נשים מפילות נפל ולא רוח), ור"ל שמא נימוק, [והא דטהרו הכהן] - וכר"ל דף כ"ז ע"ב גבי שפיר שטרפוה דאינו מטמא באוהל.

חוקר רבינו:

אך יהיה נ"מ אם נברא חסר ויצא רובו כפי שהוא עכשיו שחסר בו אבריו.

הדין הוא שרוב מנין או רוב בנין עצמות – מטמא באהל (אף שאין בהם רובע הקב), מה הדין אם נולד הולד חסר אברים, ויצא רוב גופו, האם יטמא באהל משום שזה רובו, או צריך שיהיה רוב עצמות של ולד דעלמא.

אם אזלינן בתריה או בתר עלמא?

ומציין לכ''מ כה''ג, גבי ברכת המזון אם אכל רק כזית ושבע, האם חייב בברכת המזון מדאורייתא, או אזלינן בתר עלמא שאינם שבעים בשיעור זה. וכו' כדלקמן.

פרק י' הלכה י''א

נברא ושט שלו אטום, או שהיה חסר מטיבורו ולמטה והרי הוא אטום, או שהיתה גלגלתו אטומה או שהיו פניו טוחות ואין בהן הכר פנים, או שיש לו שני גבין ושתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה, אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם.

נברא וושט שלו כו'.

עיין בגמ' –

כ''ג ע''ב: ת"ר: המפלת גוף אטום - אין אמו טמאה לידה. ואיזהו גוף אטום? רבי אומר: כדי שינטל מן החי וימות. וכמה ינטל מן החי וימות? רבי זכאי אומר: עד הארכובה, רבי ינאי אומר: עד לנקביו, ר' יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע: עד מקום טבורו. בין רבי זכאי לרבי ינאי איכא בינייהו טרפה חיה, מר סבר: טרפה חיה, ומר סבר: טרפה אינה חיה. בין ר' ינאי לר' יוחנן איכא בינייהו דר"א, דאמר רבי אלעזר: ניטל ירך וחלל שלה - נבלה.

ובכס"מ כאן. –

ויש לתמוה על רבינו שפסק עד מקום טבורו, דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ל"ל טרפה אינה חיה וגם לית ליה ניטל ירך וחללה נבילה, ומש"ה לא סגי ליה בעד הארכובה או עד נקוביו, וכיון דקי"ל דטריפה אינה חיה וגם קי"ל דניטל ירך וחללה נבילה, וכ"כ רבינו בהלכות שחיטה, הו"ל לפסוק עד הארכובה וצ"ע.

ועיין בירושלמי דנזיר פ"ז גבי רקב אם יש עליו שם מת שחסר. –

ה''ב: חסר, מהו שיהיה לו רקב [חסר מן המת אבר, מהו שיהיה לו רקב?], נישמעינה מן הדא חסר אין לו רקב ואין לו תפישת קבר ואין לו שכונת קברות. רבי יוחנן בעי כמה יחסר ולא יהיה לו רקב? ייבא כיי דתנינן תמן כדי שיינטל מן החי וימות, וכא כן הגע עצמך שניקב וושטו הרי אינו חסר ואינו חיה, לית לך אלא כהדא נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה יש לו רקב [דבעינן תרתי חסר מדבר שעושה אותה טרפה, וזה אף על פי שחסר אינו עושה טרפה, ונקובת הושט אף שעושה טרפה לא חסר מידי, אבל מן הארכובה ולמעלן לצד הגוף דאית ביה תרתי אין לו רקב], מן הארכובה ולמעלן [שנקבר חסר מדבר שאינו יכול לחיות אין לו רקב] - אין לו רקב כו'¹²⁰.

ועיין בשאלתות דרב אחאי פ' אמור דמחלק בין בהמה לאדם. –

שאילתא ק''ג: וא"ר אלעזר ניטלה ירך וחלל שלה נבלה, היכי דמי אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסירה, וגבי אדם כדאמרי' התם ר' יוחנן משום ר' יוסי בר יהושע אומר כל שטיבורו חתוך¹²¹.

ועיין בנזיר דף כ"א ע"ב גבי כבדו נזירה - ידי נזירה ורגלי נזירה - לא אמר כלום, ראשי נזירה כבדי נזירה - ה"ז נזיר, זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו - ה"ז נזיר.

ובהך דערכין דף כ' ע"א - ערך ראשי וערך כבידי - נותן ערך כולו... זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו כו'. לאתויי מן הארכובה ולמעלה. –

בתוס' שם ד"ה לאתויי. –

לאתויי מן הארכובה ולמעלה - וא"ת אמאי נקט מן הארכובה ולמעלה טפי מכל שאר י"ח טריפות וי"ל דאיכא רבותא בהאי טפי לאפוקי דר"ש דאמר (חולין דף מב:) יכולה היא ליכוות ולחיות.

ורש"י כתובות דף מ"ו ע"א. - אטו ערך חציו - עלי והאומר ערך חציו עלי או ערך ראשי או לבי עלי נותן ערך שלם דהוה ליה מעריך אבר שהנשמה תלויה בו וגבי ערכין כתיב (ויקרא כז) בערכך נפשות שהמעריך אבר שהנשמה תלויה בו נותן קצבה שנתנה בו תורה.

אך כאן לא קשה, דכיון דחזינן דאין החסרון האבר פועל הנטילת נשמה, רק מה שניטל ממנו, ושפיר יש שם ולד על השאר, ואין עליו שם גוף אטום, דהרי אם נחתך בסכין מלובנת יכול לחיות¹²².

ועיין בתוס' עירובין דף ז' ע"א מה דמחלקי בין על ידי חולה [חולי] בין ע"י אדם. –

כגון שדרה וגולגולת - משמע דוכן לטרפה אתרוייהו קאי, ואם תאמר מאי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות, לב"ש נמי מיית בשיעורא דידהו, ועוד מאי קמ"ל רב יהודה דאמר וכן לטרפה לענין גולגולת כיון דמיית בה? וי"ל דרגילות הוא למות על ידי נטילה בחסרון מועט מעל ידי רקיבה וחולי.

ועיין בזה לקמן בדברי רבינו פי"ו ה"ח ע"ש. –

כל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים.

ועיין בהך דערכין דף י"ט ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא כיצד אומדין –

המשנה: דמי ידי עלי - שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד; ובגמ': היכי שיימינן ליה? אמר רבא: אומדין אותו אומד של נזקין. א"ל אביי: מי דמי? התם גברא זילא הוא [שכבר נקטעה ידו, ואפי' תחילת דמיו שאומדין עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול, שהרי רואין אותו מזולזל], הכא גברא שביח הוא [ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו שיקדיש דמיו, וכמה הוא יפה אם יחתכו ידיו], אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה בשתי ידיו. ידו אחת מאי ניהו? [כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין], ואידך פסיקא, היינו הך, אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון. [שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן כגברא שביחא].

ושם דף ד' ע"ב – אמר רבא: לומר שנידון בכבודו [שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו, שאם אמר דמי ראשו (של אנדרוגינוס) עלי, נותן דמי כולו. סד"א: נדר בערכך כתיב, כל שישנו בערכין נידון בכבודו, וכל שאינו בערכין אינו נידון בכבודו. א"ל אביי: ודלא איתיה בערכין מי נידון בכבודו? והתניא: ראש עבד זה הקדש - הוא והקדש שותפין בו, ראש עבד מכור לך - משמנין ביניהם; ראש חמור זה הקדש - הוא והקדש שותפין בו, ראש חמור מכור לך - משמנין ביניהם; ראש פרה מכור לך - לא מכר אלא ראשה של פרה, ולא עוד, אלא אפילו ראש פרה הקדש - אין להקדש אלא ראשה, וא"ר פפא: דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא; והא חמור ופרה ליתנהו בערכין, ואין נידון בכבודו [דקתני הוא והקדש שותפין בו ולא הוי כוליה דהקדש] כו'.]

ועיין בהך דתמורה דף י"ז ע"א אם טריפה מיקרי פסול הגוף או פסול חסרון –

ר' אלעזר אומר: הכלאים, והטרפה, והיוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינוס - לא קדושין ולא מקדישין... אמר רב פפא: מ"ט דר' אליעזר - כבהמה טמאה, מה בהמה טמאה - לא קרבה ולא נחתא לה קדושת הגוף, אף הנך - לא קרבי ולא נחתא להו קדושת הגוף. אמר ליה רב פפא לרבא: והרי בעל מום, דלא קריב - ונחתא ליה קדושת הגוף, א"ל: בעל מום קרב במינו. א"ה, טרפה נמי קא קרבה במינה, אלא אמר רבא: כבהמה טמאה, מה בהמה טמאה - פסול הגוף, אף כל - פסול הגוף, לאפוקי בעל מום - דפסול חסרון נינהו. –

ור"ל אם הפעולה עושה בכל הגוף או רק בזה האבר. - טרפה עושה פעולה בכל הגוף, שנעשית כבהמה טמאה, ומום הוא רק חסרון באותו אבר.

ועיין בהך דמנחות דף ו' ע"א ע"ש. – מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר, [שאין מומן פסול אלא בגלוי], תאמר בטריפה שכן אין מומה ניכר [כגון בבני מעיים], מש"ה איצטריך קרא. וטריפה מהכא נפקא? מהתם נפקא ממשקה ישראל - מן המותר לישראל, מכל אשר יעבור תחת השבט נפקא, פרט לטריפה שאינה עוברת [משום דאין לה חיות לא חשיב לה עוברת]. צריכי, דאי ממשקה ישראל, ה"א: למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר [דנטרפה ממעי אמה דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא דכתיב ביה מן הצאן כו'].

ועיין כאן דף כ"ד ע"ב כל שראוי לבריאת שמונה. - תני תנא קמיה דרב: המפלת בריית גוף שאינו חתוך, ובריית ראש שאינו חתוך, יכול תהא אמו טמאה לידה - ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול וגו' - מי שראוי לברית שמנה יצאו אלו שאינן ראויין לברית שמנה. [מי שהוא ראוי לחיות שמנה ימים אמו טמאה לידה ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית לא].

ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דשבת דף קל"ו ע"א גבי מילה, ע"ש גבי מילת בן שמונה ע"ש בזה. –

מימהל היכי מהלינן ליה? – [שום קטן ביום השמיני בשבת, דילמא נפל הוא ולא חזי למול, ועושה חבורה שלא לשם מצוה]. אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך; אם חי הוא - שפיר קא מהיל, ואם לאו - מחתך בבשר הוא. [מחתך בבשר - שחוטה הוא, ולא חבורה היא]... [דכוליה קרא דריש ליה בתורת כהנים: "מן הבהמה" - מקצת בהמה מטמאה, ומקצת אינה מטמאה, פרט לטרפה ששחטה, ומדממעיט טרפה ששחטה - מכלל דבטהורה קאי, "אשר היא לכם" - להביא בהמה טמאה, לפי שפרשה ראשונה דכתיב בה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואיננה מעלת גרה וגו' - מוקי לה התם באבר מן החי הכתוב מדבר, ופרשה זו במתה ודאי, "לאכלה" - להביא בן שמונה חדשים, שאף שחיטתו מיתה ומטמאה].

ועיין בהך דמנחות דף ל"ז ע"א גבי יש לו שני ראשין, דמיקרי שפיר גדר ולד, דאל"כ מה שייך פדיון עליו. –

בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין? א"ל: או קום גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא, א"ל: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן? אתא ההוא סבא תנא ליה: חייב ליתן לו י' סלעים. איני? והתני רמי בר חמא, מתוך שנאמר: פדה תפדה את בכור האדם, שומע אני אפילו נטרף בתוך ל', ת"ל: אך, חלק, שאני הכא, דבגולגולת תלא רחמנא. [אך פדה תפדה והאי נמי כנטרף דמי שהרי לא יחיה, רש''י. וכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי, תוס'].

ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורים פי"א הי"ד דכל נפל שאין אמו טמאה לידה אינו פוטר –

כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אמו טמאה לידה כמו המפלת כמין דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות.

גם לזה וגם לענין בכור בהמה כן, ומ"מ גבי חררת דם פוטר – פ''ד הי''א: בהמה גסה שהפילה חררת דם הרי זו נפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו, וקוברין חררה זו כמו נפל מבכרת אף על פי שאין חררה זו קדושה, ולמה קוברין אותה כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה. –

ולא חיישינן שמא מגוף אטום בא.

מדוע בחררת דם נפטרה מהבכורה ולא חיישינן שבא מגוף אטום, וכאן פוסק הרמב''ם: נברא ושט שלו אטום, או שהיה חסר מטיבורו ולמטה והרי הוא אטום כו' - כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה.

וצ"ל כהך דכאן דף י"ח ע"א –

אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי; מקור, שליא, חתיכה... חתיכה - דתנן: המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באת.

ועיין כאן דף כ"ט ע"א – בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית - הבא אחריו בכור מספק. ואמאי? הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות ולד מעליא ילדן, והאי - פשוט הוא, אמר רבינא: משום דאיכא למימר, רוב בהמות יולדות דבר הפוטר מבכורה, ומעוטן יולדות דבר שאינו פוטר מבכורה, וכל היולדות - מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה - אתרע לה רובא כו'.

ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורות פ''ד הי"ג - בהמה שיצאה מליאה ובאה ריקנית הבא אחר כן בכור מספק שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה¹²³. –

דלא הביא הך תירוץ דנדה דף כ"ט. שזה משום דהואיל ולא טנפה - אתרע לה רובא כו'.

וצ"ל [מדוע הבא אחריו בכור מספק אפילו אם לא ברור לנו שלא טינפה] –

או משום דכיון דקי"ל דלחומרא גבי ולד באשה עד שישעיר, ה"נ גבי בהמה.

עיין דף כ"ה ע"א - ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה [אחד עכור ואחד צלול] - חוששת. [ויושבת ימי טומאה ואין לה ימי טוהר, דספק ולד הוא ולא ודאי]. ואזדא שמואל לטעמיה, דכי אתא רב דימי אמר: מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא [לא טיהרו את המפלת שפיר משבועים ואפי' בלידה יבישתא].

וע"ב. - א"ל שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תעביד עובדא עד שישעיר. ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: אחת זו ואחת זו – חוששת, אמר רב אמי בר שמואל, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: לחוש - חוששת, ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר¹²⁴.

או משום דחיישינן שמא עדיין לא נגמרה היצירה, דהוא בעיא דלא איפשטא כמבואר בהל' בכורות פ"ד הי"ב. - כבר ביארנו בענין נדה שהולד באדם נגמר לארבעים יום והמפלת לפחות מארבעים אינו ולד, אבל ולד בהמה לא עמדו חכמים על מניין הימים שיגמר בו...

וע"ש בהלכה י' גבי טינוף - בהמה דקה שהפילה עובר שעדיין לא נתבאר צורתו הרבה וניכרת לכל וזהו הנקרא טינוף, אם אמרו הרועים עובר הוא אלא שנפסדה צורתו - הרי זו פטורה מן הבכורה, וצריך להראותו לרועה חכם, לפיכך הלוקח בהמה מן הנכרי אפילו היתה קטנה וילדה אצלו בתוך שנתה הרי זה ספק בכור, שמא טינוף הפילה ברשות הנכרי כו'.

ובהך דנדה דף נ"ז ע"א דלא חיישינן דלמא לא בקיאי בטינוף. - נאמנין על הבהמה וכו'. והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: בגוזז ועובד. אי הכי - מאי למימרא? מהו דתימא: לא בקיאי בטינוף, קמ"ל.

אך באמת נראה דהא דחיישינן הוא רק שאין הדבר לפנינו, כהך דדף כ"ט. – "בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית - הבא אחריו בכור מספק". שאין הולד לפנינו, אז לא אזלינן בתר רובא.

ועיין כאן דף י"ו ע"א דהוי ספק שם אם נפל הפילה או רוח, ולא אזלינן בתר רובא¹²⁵. –

מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצויים שם. והא הכא - דודאי הטילה נפל, ספק גררוהו ספק לא גררוהו, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, לא תימא הטילה נפל לבור, אלא כמין נפל. והא לידע אם זכר אם נקבה קתני, ה"ק: ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה, ואת"ל נפל הפילה - לידע אם זכר אם נקבה.

וצ"ל דמיירי שראינו שלא היה נפל גמור, או שלא הוחזקה מעוברת, או שלא הרגישה שהפילה כמש"כ התוס' שבועות דף ח'¹²⁶, או י"ל דרוח לאו דוקא ור"ל שמא נימוק, וכר"ל דף כ"ז ע"ב גבי שפיר שטרפוהו דאינו מטמא באוהל. –

ריש לקיש אמר: שפיר שטרפוהו במימיו – [שמחקוהו ובלבלוהו במימיו - שהדיחוהו בהן א"נ במי הלידה והטינוף שיוצא עמו]. נעשה כמת שנתבלבלה צורתו. [נמחק כולו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת].

אך יהיה נפ"מ אם נברא חסר, ויצא רובו כפי שהוא עכשיו שחסר בו אבריו, אם אזלינן בתריה או בבתר עלמא¹²⁷. –

עיין בהך דבכורות דף מ"ה ע"א¹²⁸ גבי רוב בנינו של מת דאזלינן בתר רובא דאינשי.

ועיין בהך דחולין דף צ"ב ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא בכה"ג. – (גיד הנשה) - ואינו נוהג בעוף. והא קא חזינן דאית ליה – [כף בשר סביבות הקולית העליונה], אית ליה ולא עגיל. בעי רבי ירמיה: אית ליה לעוף - ועגיל, אית ליה לבהמה - ולא עגיל, מאי, בתר דידיה אזלינן, או בתר מיניה אזלינן? תיקו.

ועיין יומא דף פ' ע"ב גבי אכילה של יום כפור. –

קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא... - מתקיף לה רבי זירא: וכל העולם כולו בככותבת, ועוג מלך הבשן בככותבת? אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה. מיהו, כולי עלמא - טובא, ועוג מלך הבשן - פורתא.

וכן יהיה נ"מ לגבי ברהמ"ז דתליא בשביעה אם שבע בפחות מכזית, כמו הך דיומא דף ל"ט¹²⁹ אם חייב בברהמ"ז מה"ת¹³⁰.

ועיין ברכות דף ל"ה ע"ב גבי יין אם קבע עליו - חמרא אית ביה תרתי - סעיד ומשמח כו', אי הכי נבריך עליה שלש ברכות [דזיין וסעיד, מזון הוא, ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו], לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה סעודתיה מאי? אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא, השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.

ושם דף מ"ב ע"א גבי ר"ה אכל ע"ש ברש"י. - רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך [מפת הבאה בכסנין ולא בירך אחריו]. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא, אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. [כלומר: אלו לרעבון נאכלו, ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה, אלא, כל שאחרים קובעין אכילתן בכך - טעון ברכת המזון, כך פירש רב האי. ורבותינו פירשו: תליסר ריפתי מפת שלנו, ולא בירך אחריו משום דלא שבע, וקרא כתיב (דברים ח') ואכלת ושבעת וברכת, וכך פירש רב יהודאי בהלכות גדולות, ואינו נראה לי, דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה (לעיל דף כ' ב'), ודלא כרבי מאיר ודלא כרבי יהודה].

ועיין בעירובין דף מ"ח ע"א דהיכא דגבי קטן¹³¹ יש שיעור, לא חשבינן בהך דהכל לפי מה שהוא אדם¹³². - ארבע אמות שאמרו, באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קדש יהבינן ליה? אם אמר לך אמות של קדש יהבינן ליה - עוג מלך הבשן מה תהא עליו? ואם אמר לך באמה דידיה יהבינן ליה - אימא ליה: מאי טעמא לא קתני לה גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם? כי אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה: ... לעולם באמה דידיה יהבינן ליה, ודקא קשיא לך מאי טעמא לא קתני גבי יש שאמרו - דלא פסיקא ליה, משום דאיכא ננס באבריו. [שגופו בינוני ואמתו קצרה, ולא סגי ליה באמה דידיה, ובעי למיתב ליה באמה של קדש].

ועיין שם דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה תרגומא דמוכח להיפך, דהא גבי ערוב יש שיעור למטה ע"ש¹³³ -

ועיין בירושלמי בפרק כל כתבי דגבי דליקה משערין להקל לרעבתן כדי מזונו. – ה''ג: תני מצילין לחולה ולקטן בבינונית. ולרעבתן כדי מזונו.

ועיין במנחות דף כ"ו ע"ב דאין קומץ פחות משני זיתים - ריב"ל סבר: אין קומץ פחות משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית. וא"כ גבי מנחה נמי יש שיעור למטה, מ"מ חשיב לה במשנה דכלים הנ"ל. –

פי''ז משנה י''א: ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם [בין קטן בין גדול] - הקומץ את המנחה [דכתיב וקמץ ממנו מלוא קומצו], והחופן את הקטורת כו'.¹³⁴

וצ"ל משום דמבואר בירושלמי פרק ב' דיומא, דכהן שאין קומצו מחזיק שני זיתים פסול העבודה ע"ש בהלכה א'. - ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יהושע בן לוי אין קמיצה פחות משני זתים ואין הקטרה פחותה מכזית, ר' יצחק בי רבי אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה –

וא"כ שפיר חשיב לה, דפחות הוה פסול בכהונה.

שם (פרק י' הלכה י''א)

אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו

ומצטרפין לרוב אבריו כו'. כ"כ בזה לשיטת רבינו בהלכות בכורות פ"ד הל' י"ד ע"ש וגם י"ל דהנה ר"ש ורבנן דפליגי גבי יוצא דופן דר"ש ס"ל דאזלינן בתר הולד ורבנן ס"ל דאזלינן בתר לידה ולכך אם לא הרגישה שילדה אין עליה שם לידה וזהו כונת התוס' שבועות דף ח' ע"א וה"נ כן וזהו ג"כ הטעם של פחות מהעגיל ראש כפיקה וכמש"כ:

תוכן הדברים.

הרמב''ם: אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו.

והקשה הה''מ: וכ"נ מדברי רבינו שאינה טמאה ביד זו בלבד אלא שהיא מצטרפת לרוב האברים וכוונתו צ"ע.

מדוע אינה טמאה בלידת היד, הרי חזקתה שמוולד שלם יצאה?.

מתרץ רבינו שני תירוצים.

א') - רק אם רוב אברי הולד לפנינו אז נחשב ולד, דהרמב''ם לשיטתו בבכור בהמה שרק אם רוב האברים לפנינו אז נתקדש למפרע, אבל אם היה מחתך אבר ומשליך לכלבים, שאין האברים לפנינו "לא שייך על זה למימר קדושת הבכור חל עליו למפרע דאין על מה לחול וכעין שכ' רש"י שם דף ע' ד"ה לא מחתך ע"ש". לעיל פ''י ה''ו).

וכ''כ לעיל פ''י ה''ד:

דרק מצטרף לרוב אברים והטעם דחיישינן שמא לא נולד עדיין שאר החתיכות...

ב) – מבאר מחלוקת ר''ש ורבנן מה גורם טומאת לידה וחיוב קרבן, הוולד שנולד או הלידה. לדעת ר''ש הוולד, ולכן אף יוצא דופן הרי הוא כילוד.

לדעת חכמים הלידה גורמת, עד שתלד במקום שהיא מזרעת.

ומבאר שאם לא הרגישה שילדה אין עליה שם לידה.

ולכן בלידת יד בלבד, אם לא הרגישה ביציאת רוב הוולד – אינה נקראת יולדת.

ולכן: רק מצטרף לרוב אברים, והטעם דחיישינן שמא לא נולד עדיין שאר החתיכות¹³⁵...

וז''ל רבינו לעיל ה''ד:

דרק אם הרגישה שהפילה, והטעם י"ל כמו דס"ל לרבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ג דכל שלא העגיל ראש כפיקה לא פטר בבכורה, י"ל דה"ה דלא הוה לידה.

והטעם י"ל דזה תליא בהך בעיא דחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם אם צריך ליגע, וה"נ. דהרי מבואר בפה"מ לרבינו בפ"ז דאהלות דכל שלא העגיל ראש כפיקה אינה מרגשת כלל בהלידה. ע"ש ובפכ"ה מהל' טומאת מת וה"נ שוב לא נגע בהכתלים, ולכך ס"ל להתוס' דבעינן הרגשה וא"כ ממילא גבי יד חתוכה, כיון דשאר אברים לא הרגישה, לכך כתב רבינו דרק שמצטרף לשאר אברים.

שם (פרק י' הלכה י''א)

אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו

ומצטרפין לרוב אבריו כו'.

כ"כ בזה לשיטת רבינו בהלכות בכורות פ"ד הלכה י"ד ע"ש. - מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור, יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה, ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האיברים צריכין קבורה, ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע.

וגם י"ל, דהנה ר"ש ורבנן דפליגי גבי יוצא דופן - נדה דף מ' ע''א: יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן. ר"ש אומר: הרי זה כילוד. א"ר מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן. אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר - עד שתלד במקום שהיא מזרעת. ור"ש, ההיא - דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה - אמו טמאה לידה. ור"ש מאי טעמיה? אמר ר"ל: אמר קרא תלד - לרבות יוצא דופן. –

דר"ש ס"ל דאזלינן בתר הולד, ורבנן ס"ל דאזלינן בתר לידה, ולכך אם לא הרגישה שילדה אין עליה שם לידה.

וזהו כוונת התוס' שבועות דף ח' ע"א. – ואימא יולדת כו', או לא הרגישה שהפילה דלאו בת קרבן היא¹³⁶.

וה"נ כן¹³⁷.

וזהו ג"כ הטעם של פחות מהעגיל ראש כפיקה¹³⁸ [שאינה מרגישה ולא חשיבא יולדת], וכמש"כ:

פרק י' הלכה י''ב

פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהם האדם חתיכה כמו לשון השור ותהיה כרוכה על מקצת הולד והיא הנקראת סנדל ולעולם לא יעשה סנדל זה אלא עם ולד, אבל חתיכה שנוצרה לבדה בלא ולד אינה נקראת סנדל ורוב העוברים לא יהיה עמהם סנדל, ופעמים יכה המעוברת דבר על בטנה ויפסד העובר ויעשה כסנדל זה, ופעמים ישאר בו הכר פנים ופעמים ייבש הולד וישתנה ויקפאו עליו הדמים עד שלא ישאר בו הכר פנים לפיכך המפלת זכר וסנדל עמו אף על פי שאין הכר פנים לסנדל הרי זו תשב לזכר ולנקבה שמא סנדל זה נקבה היה, וחומרא החמירו בו לטמאה בו משום ולד אף על פי שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו.

וחומרא החמירו בו כו'. עיין ברש"י ד"כ לשון מוכח דס"ל דכיון דתלינן דולד אחר גרם לזה לא בטל ממנו תורת ולד, ועיין בהך דברכות דף ס' ע"א דסנדל נעשה לאחר מ' יום שכבר היה עליו שם ולד. והנה מדברי הגמרא ד' כ"ו מוכח דסנדל הוה ולד גמור מה"ת וחייב עליו קרבן וצ"ל לשיטת רבינו דמיירי שיש עליו צורת פנים דאל"כ היאך חייב קרבן. אך י"ל דזה ג"כ תליא בהך מחלוקת דירושלמי כאן פרק ג' הל' ג' גבי שפיר שנתקלקלה צורתו דאמר שם ר"י אמר ולד ור"ל אמר אינו ולד ומשמע אף לענין טומאת לידה לא למת בלבד ולא ס"ל כר"ש גבי נימוק וכמש"כ התוס' די"ח ע"א וה"נ גבי סנדל:

תוכן הדברים.

וולד שאין עליו צורת פנים אינו וולד ואין אמו טמאה לידה. אבל המפלת סנדל טמאה (אין סנדל ללא ולד אחר שגרם לו להנמק ע''י שלחצו) לפיכך המפלת סנדל וזכר עמו, אע''פ שאין לסנדל היכר פנים – ה''ז תשב לזכר ולנקבה, שמא סנדל זה נקבה היה.

הרמב''ם סובר שדין זה הוא חומרא שהחמירו לטמאה בו משום ולד אף שאין בו צורת פנים, הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו.

רש''י מפרש שהטעם שטמאה לסנדל הוא משום שרק ולד יחידי שאין בו היכר פנים אינו ולד ואין טמאה לידה, אבל אם היה עליו שם ולד, ורק ולד אחר שעמו גרם לו להיות כך – לא בטל ממנו תורת ולד.

ומציין לגמ' בברכות שלסנדל היה שם ולד, שמארבעים יום ועד ג''ח יתפלל שלא יהיה סנדל כו'.

ובכריתות כ''ו, אם ילדה סנדל דרך רחם מביאה קרבן על הסנדל, משמע שהוא ולד גמור מה''ת.

מלשון הרמב''ם כאן מוכח דס''ל שללא היכר פנים אינו נקרא ולד כלל.

וצ''ל לדעת הרמב''ם שהגמ' בכריתות שמחייבת קרבן על סנדל מיירי שיש עליו צורת פנים¹³⁹.

מבאר רבינו שזה תלוי במחלוקת בירושלמי, ור''ל הסובר ששפיר שנתקלקלה צורתו לא הוי וולד, ה''נ נימוק לא הוי ולד לרבנן כמ''ש התוס', וה''נ סנדל, וכן פסק הרמב''ם.

פרק י' הלכה י''ב

פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהם האדם חתיכה כמו לשון השור ותהיה כרוכה על מקצת הולד והיא הנקראת סנדל, ולעולם לא יעשה סנדל זה אלא עם ולד כו'. לפיכך המפלת זכר וסנדל עמו אף על פי שאין הכר פנים לסנדל הרי זו תשב לזכר ולנקבה שמא סנדל זה נקבה היה, וחומרא החמירו בו לטמאה בו משום ולד אף על פי שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו.

וחומרא החמירו בו כו'.

עיין ברש"י ד''כ [כ''ה ע''ב] ד''ה לשון, מוכח דס"ל דכיון דתלינן דולד אחר גרם לזה, לא בטל ממנו תורת ולד. –

כ''ה ע''ב: לשון של שור הגדול - דהיינו פניו טוחות ואף על גב דאוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה, גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידה, דולד שעמו מוכיח עליו דולד הוא אלא שנימוק ע"י חברו שדחקו¹⁴⁰.

ועיין בהך דברכות דף ס' ע"א דסנדל נעשה לאחר מ' יום, שכבר היה עליו שם ולד. –

שלשה ימים הראשונים - יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים - יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים - יבקש רחמים שלא יהא סנדל כו'.

והנה מדברי הגמרא דף כ"ו מוכח דסנדל הוה ולד גמור מה"ת, וחייב עליו קרבן¹⁴¹. –

סנדל דתנן גבי כריתות למאי הלכתא? שאם תלד ולד דרך דופן, וסנדל דרך רחם - דמייתא קרבן אסנדל.

וצ"ל לשיטת רבינו דמיירי שיש עליו צורת פנים, דאל"כ היאך חייב קרבן.

אך י"ל, דזה ג"כ תליא בהך מחלוקת דירושלמי כאן פרק ג' הלכה ג', גבי שפיר שנתקלקלה צורתו, דאמר שם ר"י אמר ולד, ור"ל אמר אינו ולד. –

שפיר שנתקלקלה צורתו מהו? רבי יוחנן אמר וולד, ר"ש בן לקיש אמר אינו וולד, מתיב ר"ש בן לקיש קומי רבי יוחנן מה בינו לבין המת שנסרח ואין שלדו קיימת [שנתפזר האפר ונתבלבלה צורתו דטהור]?, א"ל תמן בדין היה אפילו שלדו קיימת יהא טהור, ולמה אמרו טמא? מפני כבודו, ברם הכא וולד הוא. [מפני כבודו של מת דלא מחשבינן ליה כבטל, ברם הכא ולד הוא ומפני שנתקלקלה צורתו במקצת עדיין ולד הוא, פנ''מ].

ומשמע אף לענין טומאת לידה לא למת בלבד¹⁴².

ולא ס"ל כר"ש גבי נימוק¹⁴³, וכמש"כ התוס' דף י"ח ע"א. – ד''ה שליא כו', א"נ י"ל מרישא לא מייתי דהו"א דטעמא דרבנן משום שאין שום שליא בלא ולד ואין שום ולד נימוק אפילו מיעוט, לכך מייתי סיפא דאמר ר' שמעון נימוק הולד אף על פי שלא יצא, וכיון דסבר רבי שמעון דרובן נימוקין ולרבנן אינם נימוקין אלא מיעוטן, דאין סברא לומר דלר"ש רובן נימוקין ולרבנן אפילו מיעוטן אין נימוקין כו'¹⁴⁴.

וה"נ גבי סנדל.¹⁴⁵

פרק י' הלכה י''ד

החותלת העבה שהיא כמו חמת שבתוכה נוצר הולד והיא מקפת אותו ואת הסנדל אם היה עמו סנדל וכשיגיע זמנו לצאת קורע אותה ויוצא היא הנקראת שליא... המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה, לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד.

המפלת שליא כו'. עיין רש"י כאן דף ל' ע"א ד"ה ולנדה דנקט שם דלמא ליכא ולד וצ"ל דחייש דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' וא"כ עדיין הוא תוך מ' והך דכריתות ד' ז' ע"ב מיירי שהיה מ"ג יום ועיין תוס' שם דף י' ע"א ד"ה ביום ונדה ד' כ"ה ע"ב ד"ה המפלת וד' ל"ח ע"א ד"ה שיפורא ותוס' יבמות ד' ל"ז ע"א ע"ש:

תוכן הדברים.

מבאר פירש''י למשנה המפלת שליה ליום מ' - אינה חוששת לולד, שלא נגמרה יצירתו עד מ' יום. ליום מ"א - תשב לזכר ולנקבה ולנדה. שיושבת ימי נדה שמא אין ולד.

ומפרש שמא נקלט הולד ביום ג' לביאתה ועדין אין מ' יום.

וכ''כ המאירי שם: וי"מ דבארבעים ואחד שמא לא נקלט עד שלשה ימים ונמצא שעדיין לא כלו ארבעים ולשיטה זו כל שמארבעים ושלשה ואילך אינה יושבת לנדה דחזקת עובר הוא.

והגרע''א שם בשם הרשב''א: וכתב בתו"ח וקשה טובא דא"כ היכי תנא בסיפא תשב לזכר ולנקבה ולנדה והא קיי"ל דאין שליא בלא ולד?, ולק"מ דיום מ"א היינו מן הטבילה. ושמא לא נקלט הזרע עד יום ג' והוי עדיין מיא בעלמא. ובאמת אחר ג"י א"צ שתשב לנדה. וכ"כ להדיא הרשב"א בתהה"א דקפ"ו ע"א. כו' ע''ש.

מקשה רבינו מהמשנה בכריתות: המפלת סנדל או שליא ... מביאה קרבן ונאכל¹⁴⁶.

וצריך לומר דהתם איירי במפלת יום מ''ג.

פרק י' הלכה י''ד

המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה, לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד

המפלת שליא כו'.

עיין רש"י כאן דף ל' ע"א ד"ה ולנדה - המפלת – [שליא] ליום מ' – [לטבילתה].

אינה חוששת לולד – [שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום]. ליום מ"א - תשב לזכר ולנקבה ולנדה. [דילמא ליכא ולד כו']. –

דנקט שם דלמא ליכא ולד¹⁴⁷.

וצ"ל דחייש דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג', וא"כ עדיין הוא תוך מ'.

והך דכריתות דף ז' ע"ב מיירי שהיה מ"ג יום. - המפלת סנדל או שיליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה, מביאה קרבן ונאכל.

ועיין תוס' שם דף י' ע"א ד"ה ביום – ביום מ' ליצירת זכר - אף שאין יכולין לידע יום ארבעים ליצירה דהלא שכבת זרע שוהה לקלוט פעמים עד שלשה ימים.

ונדה דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת – המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה - וא"ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימא הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר כדאיתא לקמן בפירקין (דף כח.) גבי המפלת יד חתוכה אף על גב דאמר בסמוך אין תולין השליא בולד יותר מג' ימים, להחמיר חוששין יותר מג' ימים כו'.

ודף ל"ח ע"א ד"ה שיפורא – כגון שילדה לרע"ג ימים לשמושה דאז מתחיל תשיעי שלה שלשים יום לפני לידתה דהזרע לא נקלט עד יום ג' לשמושה, דאי נקלט יום ראשון היתה יולדת לרע"א לשמושה דאין הולד משתהה יותר...

ותוס' יבמות דף ל"ז ע"א ע"ש. –

רוב היולדת לט' כו' - וא"ת מה מועיל המתנת ג' חדשים משום הבחנה אכתי יכול לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לו' חדשים ויום אחד או אפילו ג' ימים דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג'...

פרק י' הלכה י''ט

האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה, כגון שעברה לנהר והפילה שם, או שהפילה לבור, או שהפילה וגררתו חיה, הרי זו בחזקת שהפילה ולד ותשב לזכר ולנקבה, אבל אם לא הוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה, ה"ז ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה.

האשה כו' או שהפילה לבור כו'. עיין כאן ד' ט"ז ע"א אבל בשליא אף אם לא הוחזקה מעוברת מ"מ הוה ולד גמור דדוקא נפל אבל שליא ליכא בדבר שאינו ולד גמור כמבואר ד' כ"ו ע"ב והא דלא חיישינן שמא לא השעיר עדיין צ"ל דזה רק חומרא בעלמא ורק אם חזינן דלא השעיר. אבל בסתם לא חיישינן. ועיין בהך דיבמות דף פ' ע"א דבן ח' לא נגמר שערו וע"ש בבעל המאור:

פרק י' הלכה י''ט

האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה, כגון שעברה לנהר והפילה שם, או שהפילה לבור, או שהפילה וגררתו חיה, הרי זו בחזקת שהפילה ולד ותשב לזכר ולנקבה, אבל אם לא הוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה, ה"ז ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה.

האשה כו' או שהפילה לבור כו'.

עיין כאן דף ט"ז ע"א - מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה ... ה"ק: ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה, ואת"ל נפל הפילה - לידע אם זכר אם נקבה¹⁴⁸. –

אבל בשליא אף אם לא הוחזקה מעוברת - מ"מ הוה ולד גמור [כמ''ש הרמב''ם בהלכה לעיל: המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה] דדוקא נפל [היא ספק יולדת ותשב גם לנדה] - אבל שליא ליכא בדבר שאינו ולד גמור, כמבואר דף כ"ו ע"ב. - הכי אמר רב: אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא.

והא דלא חיישינן שמא לא השעיר עדיין [נדה כ''ה ע''ב: א"ל שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תעביד עובדא [לעשותו ולד עד שיהא לו שערות בראשו] - עד שישעיר. –]

צ"ל דזה רק חומרא בעלמא, ורק אם חזינן דלא השעיר, אבל בסתם לא חיישינן.

ועיין בהך דיבמות דף פ' ע"א דבן ח' לא נגמר שערו – והתניא: בן שמנה - הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו... הכא במאי עסקינן - כשגמרו סימניו; דתניא: איזהו בן שמנה? כל שלא כלו לו חדשיו, רבי אומר: סימנין מוכיחין עליו, שערו וצפרניו שלא גמרו; טעמא דלא גמרו, הא גמרו, אמרינן: האי בר ז' הוא, ואישתהויי הוא דאישתהי.

וע"ש בבעל המאור –

וכללו של פי' השמועה - כלו חדשיו וגמרו סימניו ולד מעליא הוא לכל מילי.

לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו נפל גמור הוא והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת.

לא כלו חדשיו וגמרו סימניו - אמרי' בהאי בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי כרבי, ולד מעליא הוא לכל מילי אפילו להקל.

כלו חדשיו ולא גמרו סימניו נמי ולד מעליא הוא לפטור אשת אביו מן היבום ולנחול ולהנחיל ולכל מילי, אלא הוא מסימני הסירוס, והוא דאמרינן לקמן כל ששערו לקוי וקמ"ל רבי אבהו דצפרניו נמי כשערו דמי וסי' אחד הוא ששניהם מודים על הסירוס והם מסימני בן ח', ולאו למימרא זה בן ח' הוא אלא בן ט' ויש לו סימני בן ח', ולענין סריס הוזכר בשמועה ולא לענין נפל¹⁴⁹...

פרק י''א הלכה י'

כל אשה שרצתה כשתבעוה להנשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת להנשא מיד ותספור מאחר שנשאתו ותטבול, שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול.

ואם נשאת לת"ח כו'. עיין בהשגות שהקשה דחופה דאיסורא היכי הוי עבדי וע' ביבמות דק"ז ע"א לא ניחא להו דתיהוי חופה כו'. ועיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהלכות אישות פ"ד הל' י"ב דאסור לקדש לכתחלה את הנדה ע"ש אך גבי חופה רבינו ז"ל לשיטתיה דס"ל דחופת נדה לא הויא חופה בהל' א' פ"י ה"ב וא"כ שוב לא עשה כלום ולכך שרי לכתחלה, ועיין בירושלמי יבמות פ' י"א ה"א או אינו אלא דרך נשואין כבר אמרנו שאין קדושין תופסין בעריות, ועיין תוס' כתובות ד' כ"ט ע"א מוכח דלמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אין נ"מ בין קידש או לא קידש ע"ש בד"ה ועל הכותית, אך עיין ביבמות ד' מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אי משמע שם קצת דגבי יבמה אינו חייב מלקות עד שיקדשה וכן מוכח בירושלמי הובא בתוס' סוטה ד' י"ח ע"ב דיבמה שזינתה אף מלקות אין בה ע"ש והטעם כמו גבי מחזיר גרושתו דקדושין דף ע"ח ע"א דרך הויה ובאמת נ"ל דלכך מחזיר גרושתו וגם יבמה לשוק אמרינן בגמ' דלא הוה זר אצלה מעיקרא דר"ל דבלא קדושין לא עבר על לאו, ומ"מ הרי מבואר ביבמות ד' צ"ז ע"א דמוקי הך לאו דלא יגלה בדודתו ובשומרת יבם ופריך ותיפוק כו' משום שומרת כו'. אף דהא לא תפסי בה קדושין וא"כ לא עבר, וע"כ צ"ל דמ"מ דרך קדושין בעיא אף דאינו כלום, ועיין בהך דגיטין ד' פ"ה ע"א גבי אבא ואביך דעבר ואינסיב ע"ש ועיין בפ' י"ב ה"ב:

ביאור דברי הרב –

הרמב''ם פוסק: כל בת שתבעוה להנשא ורצתה - שוהה שבעת ימים נקיים מאחר שרצתה ואחר כך תהיה מותרת להבעל, שמא מחמודה לאיש ראתה דם טיפה אחת ולא הרגישה בה... ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת להנשא מיד ותספור מאחר שנשאתו ותטבול, שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול.

מקשה הראב''ד הרי זו חופת איסור כיון שאסורה ביחוד משום חשש נדה, ואמאי מותר?

מבאר, שכאן הרי מדובר שהיא אינה נדה, דאם פירשה נדה לא ראוי לקדשה לכתחילה, וכל החשש הוא שמא תראה כמ''ש הראב"ד, א''כ הת''ח שנושאה וכונסה לחופה מותר, כי אם אכן תראה דם חימוד ותיטמא – הרי חופת נדה אינה חופה, ונמצא שלא עשה ולא כלום¹⁵⁰. ולכך שרי לכתחילה...

ומוסיף עוד לבאר שרק בחופה אמרינן הכי (שאם יתברר שהחופה לא חופה, נמצא שלא עשה כלום ולכך מותר), אבל בקדושין לא אמרינן הכי, שבמקום שאומרים שאינו חייב אא''כ קידש ובעל, אף שאין הקדושין תופסין מ''מ חייב, ולא נאמר שלא עשה ולא כלום, כי רק דרך קדושין בעינן¹⁵¹.

כמו שומרת יבם שאסורה להנשא לזר, ואינם חייבים מלקות על זנות אא''כ קידשה. כדמשמע מתוס' יבמות מ''ט. –

וכן מוכח בירושלמי הובא בתוס' סוטה דף י"ח ע"ב דיבמה שזינתה אף מלקות אין בה ע"ש.

ולפי זה מפרש הגמ': לאיש זר אמר רחמנא, מי שזר אצלה מעיקרא, לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא:

ובאמת נ"ל דלכך מחזיר גרושתו וגם יבמה לשוק אמרינן בגמ' דלא הוה זר אצלה מעיקרא, דר"ל דבלא קדושין לא עבר על לאו. –

כלומר הפירוש דלא הוה זר הוא שקידש אותה והיא עכשו אשתו. כי על ביאה בלא קדושין לא עובר על הלאו.

ומ''מ הגמ' ביבמות מקשה ולא יגלה כנף אביו ... בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר... ותיפוק ליה משום יבמה לשוק כו'.

וקשה הרי אין קדושין תופסין באשת אביו, ובשומרת יבם אינו עובר אא''כ קידש?

וי''ל:

וע"כ צ"ל דמ"מ דרך קדושין בעיא אף דאינו כלום. החיוב הוא רק אם "מקדש" אותה, אף דאין הקדושין כלום...

וכן מצינו בגיטין פ''ה באומר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו', הגמ' אומרת דלמא בנשואין, שכוונתו היתה שלא תינשא להם (ולא על זנות), דאף אם עבר ואינסיב ש"נישאת" להם כו', אף דאין זה כלום.

וז''ל רבינו בפ''א מהלכות תרומות:

ונפ"מ ג"כ למי שנשא אשה מחייבי כריתות, אף דאין בה גדר נשואין כלל מ"מ שם נשואין בלשון בני אדם – יש, כמבואר בגיטין דף פ"ה ע"א דעבר ואינסיב...

ועד''ז ברמב''ם באיסור גויה: "ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות", אף שלא שייך בה קדושין ונשואין.

פרק י''א הלכה י'

וכל הדברים האלו חומרא יתירה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי הגמרא ואין לסור ממנה לעולם, לפיכך כל אשה שרצתה כשתבעוה להנשא, לא תנשא עד שתספור ותטבול, ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת להנשא מיד ותספור מאחר שנשאתו ותטבול, שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול.

ואם נשאת לת"ח כו'.

עיין בהשגות שהקשה דחופה דאיסורא היכי הוי עבדי? - ואם נשאת לת"ח וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א: מה שחילק זה בין ת"ח לשאר בני אדם כו', ועוד חופה דאיסורא היכי הוו עבדי, וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה עכ"ל.

ועיין ביבמות דף ק"ז ע"א לא ניחא להו דתיהוי חופה כו'. - בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא ארוסות... רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: טעמא דבית שמאי - לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר? לא ניחא ליה דתיהוי חופה דאיסורא. [דבעילת זנות].

ועיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל בהלכות אישות פ"ד הי"ב דאסור לקדש לכתחלה את הנדה ע"ש. –

המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קידושין תופסין בערוה חוץ מן הנדה שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קידושין גמורין ואין ראוי לעשות כן.

אך גבי חופה, רבינו ז"ל לשיטתיה דס"ל דחופת נדה לא הויא חופה, בהלכות אישות פ"י ה"ב - ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין. –

וא"כ שוב לא עשה כלום ולכך שרי לכתחלה.

ועיין בירושלמי יבמות פי"א ה"א, או אינו אלא דרך נשואין, כבר אמרנו שאין קדושין תופסין בעריות. –

כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא. בכולהון כתיב שכיבה וכאן כתיב לקיחה ללמדך לעולם אינו מתחייב על השנייה עד שתהא הראשונה זקוקה לו. [דהיינו כשהיא נשואה לו חייב על השני אפי' בא עליה באונס], או אינו אלא דרך נישואין [שגם שנייה לקוחה לו] - כבר אמרנו שאין קידושין בעריות. – [אלא ודאי בנישואי הראשונה איירי קרא] -

ועיין תוס' כתובות דף כ"ט ע"א מוכח דלמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אין נפ"מ בין קידש או לא קידש, ע"ש בד"ה ועל הכותית. - אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה, ואף על גב דאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין עח) הכל מודים שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה, מ"מ לר"ע דאמר אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו, ליתני.

אך עיין ביבמות דף מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אי - אי כרב אי כשמואל - מתוך פי' הקונט' משמע דלרב ליכא לאו ביבמה, דפי' אי כרב דאמר בהאשה רבה (לקמן ד' צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה וגו' לא תהא בה הויה לזר והולד ממזר, ואי כשמואל דמספקא ליה אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או לאוקומי ללאו הוא דאתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידה בלשון הויה. ואין נראה דאמרינן בהאומר בקידושין (ד' סח. ושם) מאי יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין, אלמא איכא לאו אפילו למ"ד דלא תפסי בה קידושין כו' –

משמע שם קצת דגבי יבמה אינו חייב מלקות עד שיקדשה¹⁵².

וכן מוכח בירושלמי הובא בתוס' סוטה דף י"ח ע"ב דיבמה שזינתה אף מלקות אין בה ע"ש. –

והכי גרס התם שומרת יבם שזינתה ר"א אומר מותרת לביתה ר' יהושע בן לוי אומר אסורה לביתה, א"ר ינאי שומרת יבם שזינתה מותרת לביתה, ותני כן ונעלמה מעיני אישה ולא מעיני יבמה, רבי יעקב בן זבדי בשם ר' אבהו מעשה היה וכהנת היתה והותרה לביתה, א"ר יוסי בר בון אף לא מכות אין בה¹⁵³... –

והטעם כמו גבי מחזיר גרושתו דקדושין דף ע"ח ע"א¹⁵⁴, דרך הויה.

ובאמת נ"ל דלכך מחזיר גרושתו וגם יבמה לשוק אמרינן בגמ' דלא הוה זר אצלה מעיקרא –

יבמות ס''ט ע''א: ואימא: נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו [משנישאת לאחר, דהא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין, אלמה תניא בהחולץ (לעיל מד:) היא כשרה וולדה כשר, ואוקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה]. לאיש זר אמר רחמנא, מי שזר אצלה מעיקרא, לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא. –

דר"ל דבלא קדושין לא עבר על לאו¹⁵⁵. –

ומ"מ הרי מבואר ביבמות דף צ"ז ע"א, דמוקי הך לאו ד"לא יגלה" בדודתו ובשומרת יבם, ופריך ותיפוק כו' משום שומרת כו'. - לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, כנף שראה אביו לא יגלה... דאמר רב ענן אמר שמואל: בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, ומאי כנף אביו? כנף הראוי לאביו לא יגלה. ותיפוק ליה משום דודתו, לעבור עליה בשני לאוין. ותיפוק ליה משום יבמה לשוק, לעבור עליה בשלשה לאוין.

אף דהא לא תפסי בה קדושין¹⁵⁶, וא"כ לא עבר?

וע"כ צ"ל דמ"מ דרך קדושין בעיא, אף דאינו כלום.

ועיין בהך דגיטין דף פ"ה ע"א גבי אבא ואביך דעבר ואינסיב ע"ש. –

לאבא ולאביך; ובמאי? אילימא בנשואין, אבא ואביך בני נשואין נינהו? אלא לאו בזנות, ולאבא ולאביך הוא דלא שייר, הא לאחר שייר. דלמא בנשואין, דעבר ואינסיב¹⁵⁷.

ועיין בפי"ב ה"ב - ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות¹⁵⁸ אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס, גזירה שמא יבא להתחתן...

פרק י''א הלכה י''ח

ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימים נקיים אלו ואף על פי שהיא בכסותה והוא בכסותו, ולא יקרב לה ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יאכל עמה בקערה אחת, כללו של דבר ינהוג עמה בימי ספירה כמו שינהוג בימי נדה שעדיין היא בכרת עד שתטבול כמו שביארנו.

ואסור לאדם כו'. עיין בהשגות, עיין בירושלמי פ"ב דברכות סה"ו ואסור ליטול ממנה כוס כו'. אך י"ל דרק בימי נשואין אסור משום דטריד וכעין דאמרינן בסנהדרין די"ט ע"א גבי כה"ג אגב דמרירא חיישינן דלמא נגע אף דיש היכרא ועיין יומא ד' י"ד ע"א ובתוס' שם ד' י"ח ע"ב ע"ש וד' כ"ד ע"ב דלמא אגב חביבותיה דעבודה ע"ש. אך באמת אין הטעם משום חשש תקלה למסקנא דגמ' רק דכיון דיליף לה מאשת רעהו ס"ל דזה בעצם איסור לא מחמת תקלה וזהו המחלוקת דר' פדת דאמר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות ר"ל דס"ל דהאיסור קריבה הוא רק מחמת חשש תקלה וכמו יחוד וא"כ גבי נדה דיחוד מותר שוב אין גם בזה איסור ועיין תוס' סנהדרין ד' ל"ז ע"א ובהך דסוטה דף ז' ע"א, ועיין במה דפליגי רבינו עם הרמב"ן ז"ל לקמן פ' כ"א ה"א ע"ש ועיין בהך דע"ז דף כ' ובדברי רבינו שם בהל' ד' דלא משמע כן, ועיין בהך דנדרים דף כ' ובעירובין ד' ס"ג ע"ב ולא היא עד האידנא ועיין בהך דשבת ד' ק"מ ע"ב גבי הך דרב קטינא העומד באמצע המטה כו'. ונ"מ לדינא דמלשון הגמ' מוכח דרק זב עם זבה אבל טהור עם זבה לא חיישינן לתקלה דטומאה חמירא להו ע' פסחים ד' פ"ה ע"א וחולין ד' קכ"ב וכ"מ וכן מוכח בירושלמי כאן אבל אם נימא דזהו איסור בפ"ע אין נ"מ ועיין בירושלמי שבת פ"ג גבי הך דאבלט שאל ללוי כו' שלא תתפרץ ע"ש ועיין גיטין דף ו' ע"ב בתוס' דנדה ג"כ יש עליה שם עריות ותוס' שם רפ"א דהוה דבר שבערוה ועיין בירושלמי הובא בתוס' סוכה ד' מ"ז ע"ב מביא כהן זקן או על ידי מפה ועיין סוטה דף ח' ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן ע"ש ועי' בב"מ ד' צ"א ובע"ז דף כ' דחשש הרהור לא שייך היכא דטרוד בעבידתיה אך זה רק בשאר דברים כמו בגדי צבעונים או בהמה וחיה כו' אבל באשה אין נ"מ ובאמת זה הוה מחלוקת בזבים פ"ב דר"י ס"ל דגם בשאר דברים ראה עד שלא הרהר פועל אצלו ורבנן ס"ל דרק באשה ע"ש ועיין בהך דיבמות ד' ע"ו ע"א מעבירין לפניו בגדי צבעונים ועיין ב"ק ד' מ"ח ע"א גבי לישה דמסלקי נפשייהו כו' ע"ש ועיין בתענית ד' כ"א גבי הך דאבא אומנא. ובזה י"ל החילוק של בין ימי ליבון לנדה ע"ש בתוס' שבת ובתוס' כתובות דף ס"א דבימי נדה אז הקריבות בעצמו ג"כ איסור תורה ובגדר ערוה ובימי ליבון הוה רק משום חשש ועיין תענית ד' כ"ב ע"א ד"ה דיסתנא ברש"י וע"ז ד' י"ח ע"א דאז היא מאוסה בעיניו וי"ל דאז לא שייך חששו ועיין מש"כ ה"ה ז"ל כאן בשם הרשב"א גבי מטתה עיין שבת ד' ק"מ ע"ב ובעירובין ד' ס"ג ע"ב דלא משמע כן:

ביאור דברי הרב:

הרמב''ם פוסק שאסור לאיש לאכול עם אשתו נדה בקערה אחת. הראב''ד מחמיר שאף על שולחן אחד אסורים לאכול.

וכ''כ רב אחא ז''ל.

מציין רבינו לירושלמי: "כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה". משמע שיש להחמיר יותר ממ''ש הרמב''ם, ומבאר דהתם איירי בשבעת ימי נשואין שכיון שטרוד בשמחתו חיישינן לתקלה אף שיש היכר.

וכדמצינו שכה''ג שמת לו מת רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר ומן המקדש לא יצא. ולא סומכין על היכר וחיזוק שיעשה לזכור קדושתו ולא להיטמא - "הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי רבי מאיר", משום מרירות האבלות לא סומכין על ההיכר וחיישינן שיבוא לנגוע.

ועד''ז: רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו. ואי מייתא אשתו - עביד עבודה, ולא גזר רבי יהודה שמא יאכל... כיון דיום הכפורים הוא, דכולי עלמא לא קא אכלי - הוא נמי לא אתי למיכל... וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות? והא מיגרשא, - נהי דאנינות לא חייל עליה, אטרודי מי לא מיטריד?

כלומר אם לא היה יו''כ היה אסור לעבוד גזרה שמא יאכל קדשים, ואף שאינו אונן שהרי גרשה, מ''מ מחמת צערו אסור לאכול קדשים שצריכים להאכל בשמחה, והיינו חוששים שמא מחמת טרדתו באבלות יבוא לאכול קדשים¹⁵⁹.

וכ''כ התוס' בשם הראב''ד שרק בשבעת ימי נשואין ששמחת החתן ושושביניו מרובה חיישינן לתקלה "ואם היה אבל – הוא ישן בין האנשים" כו' שאסור ביחוד, אבל בשמחת הרגל אף שאבלות לא חלה וקל להכשל כו', מ''מ לא גזרו על יחוד.

ועד''ז סובר רב ששת שהכהנים המפיסין לעבודה היו מפיסין בבגדי קדש, שאם יפיסו בבגדי חול חיישינן שמא מחמת חביבות העבודה וההתפעלות ימהרו ויבואו לעבוד בבגדי חול.

וכל זה אם נאמר שאיסור נגיעה ודיני ההרחקות בנדה הם משום חשש תקלה. (אז היה אפשר לחלק בין ימי נשואין לשאר הימים). –

אך באמת אין הטעם משום חשש תקלה למסקנא דגמ', רק דכיון דיליף לה מאשת רעהו ס"ל דזה בעצם איסור, לא מחמת תקלה.

כלומר האשה בימי נדתה היא בגדר אשת רעהו, (אשת איש) וכל קירבה אליה זה איסור בעצם ולא מחשש תקלה.

שקדושין פועלים "דאסר לה אכ''ע כהקדש", ורק לבעלה הותרה כשהיא מותרת ע''פ תורה, אבל בזמן נדתה שהיא אסורה, יש עליה גדר אשת איש גם לגביו.

וכ''כ רבינו בצפ''ו סי' י''ח שגם באשתו של אדם יש גדר א''א לגביו וז''ל:

כי באמת הארכתי מה דמבואר בגיטין דף פ''ג ובתו''כ פר' ויקרא, דגם אשת איש לבעלה הוי גדר אשת איש רק דהותר, וכל היכי דעושה שלא כדין תורה, אז י''ל גם בזה גדר איסור א''א, וכן מוכח משיטת רש''י¹⁶⁰ ז''ל הובא בספר הישר לר''ת, דכתב שם על אשתו נדה דהוי בניה ממזרים¹⁶¹, ותמה עליו ר''ת ז''ל, אך בזה אתי שפיר¹⁶².

וכן מוכח מסנהדרין דף נ''ח ע''ב¹⁶³ וכן מסיק בירושלמי פ''א דקדושין בבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה, ואינו מובן דפנויה ודאי פטור ב''נ, רק בזה אתי שפיר ואכמ''ל.

ומבאר:

שבזה נחלקו בשבת י''ג ע''א. רבי פדת סובר לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ואם הוא בבגדו והיא בבגדה מותר אף מדרבנן. –

דס"ל דהאיסור קריבה הוא רק מחמת חשש תקלה וכמו יחוד, וא"כ גבי נדה דיחוד מותר שוב אין גם בזה איסור.

ות''ק שם ס''ל שזה איסור בעצם - ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור.

ומביא מכ''מ שמשמע שקריבה או הסתכלות הם איסור בעצם כמו: "ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל באשת איש ואפילו היא מכוערת". וכן: וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה.

ובכ''מ משמע שהאיסור הוא מחמת חשש תקלה, כמו: לא יאכל זב עם הזבה: -

דמלשון הגמ' מוכח דרק זב עם זבה, אבל טהור עם זבה לא חיישינן לתקלה, דטומאה חמירא להו... אבל אם נימא דזהו איסור בפ"ע - אין נפ"מ.

עוד מחדש רבינו, שההיתר הנזכר בכ''מ, שמותר לתת בגדי צבעונים של אשה לכובס, אף שאסור להסתכל, וכן מותר למרביעי חיה ועוף כו' כמכחול בשפופרת וכו', משום דבעבידתיה טריד: דחשש הרהור לא שייך היכא דטרוד בעבידתיה אך זה רק בשאר דברים כמו בגדי צבעונים או בהמה וחיה כו' אבל באשה אין נפ"מ¹⁶⁴.

וכמעשה דאבא אומנא מקיז דם.

ובזה י"ל החילוק של בין ימי ליבון לנדה, ע"ש בתוס' שבת¹⁶⁵ ובתוס' כתובות דף ס"א¹⁶⁶ דבימי נדה אז הקריבות בעצמו ג"כ איסור תורה ובגדר ערוה, ובימי ליבון הוה רק משום חשש.

ומבאר שאם איסור הקריבות היה רק מדרבנן, משום חשש תקלה, אזי כיון דמאוסה היא בימי ראייתה לא שייך חשש תקלה, ולא היו חכמים גוזרים, אלא שאיסור הקריבות אז הוא מהתורה בגדר ערוה. ואם טבלה לסוף ימי נדתה, סר גדר ערוה מה''ת ואסורה בימי ליבונה רק משום חשש.

פרק י''א הלכה י''ח

ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימים נקיים אלו ואף על פי שהיא בכסותה והוא בכסותו, ולא יקרב לה ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יאכל עמה בקערה אחת, כללו של דבר ינהוג עמה בימי ספירה כמו שינהוג בימי נדה שעדיין היא בכרת עד שתטבול כמו שביארנו.

ואסור לאדם כו'.

עיין בהשגות - א"א: אנו נוהגים אפילו על שלחן אחד וכן כתב רב אחא ז"ל.

עיין בירושלמי פ"ב דברכות סה"ו ואסור ליטול ממנה כוס כו'. - תני כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה דברי ר' אליעזר. –

אך י"ל דרק בימי נשואין אסור משום דטריד, וכעין דאמרינן בסנהדרין דף י"ט ע"א גבי כה"ג אגב דמרירא חיישינן דלמא נגע, אף דיש היכרא. –

מת לו מת כו'. תנו רבנן: ומן המקדש לא יצא - לא יצא עמהן, אבל יוצא הוא אחריהן... אמר לך רבי מאיר: אי הכי לביתו נמי לא, אלא הכי קאמר: מן המקדש לא יצא - מקדושתו לא יצא [כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא], וכיון דאית ליה הכירא - לא אתי למינגע. - ורבי יהודה: אגב מרריה [מרירות לבו], דילמא מקרי ואתי ונגע.

ועיין יומא דף י"ד ע"א - כהן גדול מקריב אונן, ואינו אוכל. רבי יהודה אומר: כל היום... מאי כל היום? לומר שאינו עובד כל היום, גזירה שמא יאכל... וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות? והא מיגרשא, - נהי דאנינות לא חייל עליה, אטרודי מי לא מיטריד? [ובקדשים בעינן שמחה וגדולה כו', רש''י.¹⁶⁷].

ובתוס' שם דף י"ח ע"ב ע"ש –

אבל ביסודו של רבי' אברהם ב"ר דוד זצ"ל מצאתי בספר בעלי הנפש [שער הפרישה] שכתב להיתר וז''ל: ולי נראה אי מתרמי לאיניש אבילות ברגל שאין צריך לישן בין האנשים אף על גב דקילא ליה דלא חל עליה אבילות, משום דשבעת ימי המשתה אית בהו משום אפושי שמחה לשושביניו ולכל בני החופה¹⁶⁸, אבל שמחת הרגל דלית בהו כי האי גוונא – לא, דהא גבי שבת לא אשכחן מאן דאמר דהוא ישן בין האנשים אף על גב דלא נהגא ביה אבילות עכ''ל.

ודף כ"ד ע"ב דלמא אגב חביבותיה דעבודה ע"ש. –

במה מפיסין? רב נחמן אמר: בבגדי חול, ורב ששת אמר: בבגדי קדש... דאי אמרת בבגדי חול - אגב חביבותיה מיקרו ועבדי. [עבודה בבגדי חול, אותן שזכו לפייס].

אך באמת אין הטעם משום חשש תקלה למסקנא דגמ', רק דכיון דיליף לה מאשת רעהו –

שבת י''ג ע''א: ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. –

ס"ל דזה בעצם איסור, לא מחמת תקלה.

וזהו המחלוקת, דר' פדת דאמר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות, - [שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. שבת שם], ר"ל דס"ל דהאיסור קריבה הוא רק מחמת חשש תקלה, וכמו יחוד.

וא"כ גבי נדה דיחוד מותר, שוב אין גם בזה איסור¹⁶⁹.

ועיין תוס' סנהדרין דף ל"ז ע"א –

ד''ה התורה כו', וא"ת והא אמרי' בפ"ק דשבת (דף יג.) מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור כו' ופי' שם בקונט' משום ייחוד דאשת איש אף אשתו נדה, והכא אמר סוגה בשושנים. וי"ל דהוא בבגדו והיא בבגדה אסורה באשת איש אפי' בלא ייחוד משום איקרובי דעתה שנהנין ומתחממין זה מזה כו' ע''ש.

ובהך דסוטה דף ז' ע"א - וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה; רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר.

ועיין במה דפליגי רבינו עם הרמב"ן ז"ל לקמן פכ"א ה"א ע"ש. –

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

[אבל הרמב"ן נחלק עליו בהשגות שחבר על ספר המצות ואמר שהדרשה הזאת שבספרא אינה אלא אסמכתא, ואין בכאן מלקות מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה, והאריך בזה להוכיח דעתו ז"ל, הה''מ].

ועיין בהך דע"ז דף כ' - ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת.

ובדברי רבינו שם בהלכה ד' דלא משמע כן¹⁷⁰. - ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול.

ועיין בהך דנדרים דף כ' - וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה. א"ר שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב כו'.

ובעירובין דף ס"ג ע"ב ולא היא עד האידנא. - אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה - עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה. רבא אמר: אם אשתו נדה היא - תבא עליו ברכה¹⁷¹. - ולא היא, דעד האידנא מאן נטריה.

ועיין בהך דשבת דף ק"מ ע"ב גבי הך דרב קטינא העומד באמצע המטה כו'. - אמר רב קטינא: העומד באמצע המטה - כאילו עומד בכריסה של אשה. – [דמהרהר], ולאו מילתא היא.

ונפ"מ לדינא דמלשון הגמ' מוכח דרק זב עם זבה – שבת י''ג ע''א: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו: לא יאכל הטהור עם הטמאה [מפני הערוה, לפי שלא הוצרכו לכך, שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו, ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות] - אלא: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. –

אבל טהור עם זבה לא חיישינן לתקלה, דטומאה חמירא להו.

עיין פסחים דף פ"ה ע"א – הפיגול והנותר (והטמא) מטמאין את הידים. רב הונא ורב חסדא; חד אמר: מפני חשדי כהונה - [שחשודין לפגל קרבן משום איבה, גזרו על הפיגול שיטמא את הידים כדי שיהא זה צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש, ויטריחוהו]¹⁷².

וחולין דף קכ"ב - אמר עולא: דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא - גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין. [ואף על גב דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין כו', תוס']¹⁷³.

וכ"מ¹⁷⁴.

וכן מוכח בירושלמי כאן. – שבת פ''א ה''ג: תני רבי שמעון בן לעזר אומר ראה עד איכן פרצה טהרה. שנאמר כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב. ובית אבותיהן פרצו לרוב שלא גזרו לומר שלא יאכל טהור עם הטמא. אלא אמרו לא יאכל הזב עם הזבה. [כלומר שלא הוצרכו לגזור כך לפי שבלאו הכי היו נזהרין בזה וכך הוא בתוספתא כו', פנ''מ]¹⁷⁵.

אבל אם נימא דזהו איסור בפ"ע¹⁷⁶ אין נפ"מ.

ועיין בירושלמי שבת פ"ג גבי הך דאבלט שאל ללוי כו' שלא תתפרץ ע"ש. –

ה''ג: אבלט שאל ללוי סריסא מותר לשתות [חמין שהוחמו בי"ט], ואסור לרחוץ. [ולמה אסורין לרחוץ בהן?].

א"ל אם תראה סריס מחבק עם אשתך שמא אינו רע לך?. א"ל אין. א"ל ומכי הוא לה כלום. אמר לו שלא תתפריץ¹⁷⁷. אמר ליה והכא שלא יתפרצו. [וה"נ. לגבי רחיצה חששו חכמים שירגילו עצמם לחמם אף שלא לצורך כלל, אבל לשתיה לא חששו דדבר מועט הוא וגם הוא לצורך מזונו משא"כ ברחיצה].

ועיין גיטין דף ו' ע"ב בתוס' [ברש''י] דנדה ג"כ יש עליה שם עריות. – על הגמ': אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, ושפיכות דמים, וחילול שבת. [ורש''י: גילוי עריות - כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. וכן בתוס' רי''ד].

ותוס' שם רפ"א דהוה דבר שבערוה. – דף ב' ע''ב ד''ה הוי דבר: וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסורין אפילו איתחזק איסורא ולאו בידו אמאי איצטריך וספרה לה לעצמה ויש לומר דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה.

ועיין בירושלמי הובא בתוס' סוכה דף מ"ז ע"ב מביא כהן זקן או על ידי מפה. – ד''ה כהן כו', ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה, דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור? מביא מפה, ואינו חוצץ? מביא כהן זקן, ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה.

ועיין סוטה דף ח' ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן ע"ש. –

ר' יהודה אומר: אם היה לבה וכו'. למימרא, דר' יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי, והא איפכא שמעינן להו, דתניא: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, והאשה - שני פרקים, אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה; וחכ"א: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה, אמר רבה: הכא טעמא מאי? שמא תצא מב"ד זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה, התם הא מסתלקא. וכי תימא, אתי לאיגרויי באחרנייתא, האמר רבא: גמירי, דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות.

ועיין בב"מ דף צ"א - אמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא. מאי טעמא - בעבידתיה טריד.

ובע"ז דף כ' - ולא בבגדי צבע [של] אשה... אמר רב חסדא: הני מילי בעתיקי, אבל בחדתי לית לן בה, דאי לא תימא הכי, אנן מנא לאשפורי [כובס המתקן בגדים חדשים] היכי יהבינן? הא קא מסתכל. ולטעמיך, הא דאמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, הא קא מסתכל, אלא בעבידתיה טריד, ה"נ בעבידתיה טריד. –

דחשש הרהור לא שייך היכא דטרוד בעבידתיה.

אך זה רק בשאר דברים כמו בגדי צבעונים או בהמה וחיה כו'. –

אבל באשה אין נפ"מ¹⁷⁸.

ובאמת זה הוה מחלוקת בזבים פ"ב, דר"י ס"ל דגם בשאר דברים ראה עד שלא הרהר פועל אצלו, ורבנן ס"ל דרק באשה ע"ש. - בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל במשתה ובמשא בקפיצה בחולי, ובמראה ובהרהור, הרהר עד שלא ראה, או שראה עד שלא הרהר – [במראה - ראה אשה, אפילו לא הרהר, ובהרהור - אף על פי שלא ראה]. רבי יהודה אומר אפילו ראה בהמה חיה ועוף מתעסקין זה עם זה, אפילו ראה בגדי צבע האשה¹⁷⁹.

ועיין בהך דיבמות דף ע"ו ע"א מעבירין לפניו בגדי צבעונים. - מעבירין לפניו בגדי צבעונים – [של אשה והוא מהרהר באשה ונקרי], אמר רבא: אטו כ"ע ברזילי הגלעדי הוא? [שטוף בזמה היה], אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא.

ועיין ב"ק דף מ"ח ע"א גבי לישה דמסלקי נפשייהו כו' ע"ש. –

ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית - פטור, ואם הוזקה - חייבת; טעמא שלא ברשות, הא ברשות – פטור, אמרי: לטחון חטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי, לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא, אבל למיפא כיון דבעיא היא צניעותא, מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא.

ועיין בתענית דף כ"א גבי הך דאבא אומנא. –

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי. הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא. אמרו ליה: לא מצית למיעבד כעובדיה. ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא? דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד, ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא. כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה, כי היכי דלא ניסתכל בה.

ובזה י"ל החילוק של בין ימי ליבון לנדה ע"ש בתוס' שבת – י''ג ע''ב: בימי לבוניך מהו אצלך - לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר ר"ע בפרק במה אשה יוצאה (לקמן דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים כו', ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה ואחת לסוף ימי ליבון לכך היה מיקל אותו האיש.

ובתוס' כתובות דף ס"א – ד''ה מחלפא כו', וכן מצינו בפרק קמא דשבת (שם) בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. –

דבימי נדה אז הקריבות בעצמו ג"כ איסור תורה ובגדר ערוה, ובימי ליבון הוה רק משום חשש. [תקלה, ולכך היו קצת מקילים כיון דטבלה כשפסקה].

ועיין תענית דף כ"ב ע"א ד"ה דיסתנא ברש"י. - יומא חד הוות נערה מאורסה גבן דיהבו בה נכרים עינייהו, שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה, ואמרי: דיסתנא היא. [דיסתנא - דרך נשים לה, ומאוסה היא, והוא לשון פרסי].

וע"ז דף י"ח ע"א - ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנינא בן תרדיון הואי, אמרה לו: זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות. שקל תרקבא דדינרי ואזל, אמר: אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא. אזל נקט נפשיה כחד פרשא, אמר לה: השמיעני לי, אמרה ליה: דשתנא אנא. –

דאז היא מאוסה בעיניו, וי"ל דאז לא שייך חששו¹⁸⁰.

ועיין מש"כ ה"ה ז"ל כאן בשם הרשב"א גבי מטתה. – בהלכה י''ט: וכתב הרשב"א ז"ל מדברי רבינו האיי גאון ז"ל שאסור לישן על מטתה אפילו אינה עמו במטה, ונראים הדברים שאפילו הצעת המטה בפניו אסור מפני הרגל עבירה, לשכב על מטתה ממש שיש יותר הרגל לא כ"ש? ע"כ. וכ"ד הרמב"ן והרשב"א ז"ל:¹⁸¹

עיין שבת דף ק"מ ע"ב - אמר רב קטינא: העומד באמצע המטה – [שאיש ואשתו רגילין בה לישן], כאילו עומד בכריסה של אשה - [דמהרהר], ולאו מילתא היא.

ובעירובין דף ס"ג ע"ב - אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה - עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה. רבא אמר: אם אשתו נדה היא - תבא עליו ברכה. - ולא היא, דעד האידנא מאן נטריה. –

דלא משמע כן:¹⁸²

פרק י''ב הלכה ג'

ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך.

ישראל שבעל כו' או ישראלית כו'. עיין ע"ז שם דאמר ב"ד של שם גזרו, ועיין תוס' קדושין דף ע"ה ע"ב דר"ל דהוה עשה מחמת הך דהוציאוה ותשרף ועיין רש"י מנחות ד' מ"ג ע"א ד"ה משום זונה דאמר שם דעבר על לא תתחתן ועיין רש"י סנהדרין ד' פ"ב ע"א, ובירושלמי סנהדרין פרק ב' בהך מחלוקת דרשב"י ע"ש בהל' ו' וביבמות ד' ע"ו ע"ב ע"ש. והנה אם עבד מוזהר על זה עיין תוס' יבמות ד' מ"ה ע"ב כתבו דאינו מוזהר ועיין תוס' נדה ד' מ"ז ע"א וסוף ע"ז ועיין גיטין ד' ל"ח ע"א משמע קצת גבי אמתא דר"א בר זוטרא דשפחה אסורה לנכרי וצריך לחלק דזה הוה כמו עשה לשיטת התוס' דקדושין הנ"ל ועיין תוס' כתובות ד' כ"ט ע"א בתוס' ישנים.

ביאור דברי הרב:

הרמב''ם פוסק: ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות, הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם¹⁸³.

הקשו עליו - הרי זו היא דעת רשב''י הסובר דלא תתחתן בם איירי גם בשאר האומות, דכתיב כי יסיר - "לרבות שאר המסירין", ומדוע פסק הרמב''ם כוותיה?.

ולכן חלקו עליו ראשונים, כמ''ש הטור וז''ל: ונראה לי שאינו אלא בז' אומות, דלא קי"ל כר' שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ע"כ, וכן מוכח הסמ"ג שם, הגה''מ.

ועוד מוסיף הטור¹⁸⁴, גם בשבע אומות שאסרה תורה, אין איסור לבעול גויה בגיותה, כי התורה אמרה ולא תתחתן בם, ואין קדושין לגויה, והאיסור הוא רק אם נתגיירו.

מדייק רבינו מקושית הגמ': זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ומפרש רבינו לפי התוס' שלמדים מהוציאוה ותשרף שבעילת גוי היא באיסור עשה. –

דר"ל דהוה עשה מחמת הך דהוציאוה ותשרף.

(וא''כ אמאי אמרו שם שזה מד''ס – "אתו אינהו וגזרו" כו'). -

ומציין לרש''י במנחות מ''ג ע''א: אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה. מאי טעמא? הכא תרגימו: משום זונה. ומפרש רש''י שאם הגוי ילבש ציצית תתלווה אליו זונה ישראלית שתחשוב שהוא יהודי ונמצאת עוברת על לאו דלא תתחתן. משמע שגם על בעילת זנות יש לאו.

אבל בסנהדרין פירש רש''י שאין על זנות עכו''ם לאו – "ומיהו לאו דלא תתחתן ליכא דאורייתא, דדרך חתנות משמע".

ומציין לירושלמי בענין נשי שלמה, שרשב''י סובר שעבר על זנות, וחנניה סובר שעבר על לאו דלא תתחתן (משום שנשארו נכריות ואין קדושין תופסין).

וביבמות ע''ו אמרו ששלמא לא נשאן כלל: שלמה לא נסיב מידי [אלא לזנות היה מתכוין, רש''י], ואפ''ל שזו סברת רשב''י בירושלמי ששלמה לא לקחן דרך אישות אלא רק זנות בעלמא ולכן לא עבר על לא תתחתן, וחנניה ס''ל שלקחן לשם אישות אף שאין קדושין תופסין כו' ועבר על הלאו. וכמ''ש הרמב''ם.

רבינו חוקר האם גם עבד כנעני אסור בגויה, ומביא מתוס' בכ''מ שאינו מצווה – "דשפחה כנענית מותרת בעובד כוכבים, וה"ה דעבד כנעני מותר בעובדת כוכבים ולא גזרו עליו משום נשג"ז".¹⁸⁵

ובמ''א מצינו שיש איסור, ואולי הוי כעין עשה כמ''ש התוס' מהוציאוה ותשרף...

פרק י''ב הלכה א'

ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך.

ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס, גזירה שמא יבא להתחתן.

ישראל שבעל כו' או ישראלית כו'.

עיין ע"ז שם דאמר ב"ד של שם גזרו. – ל''ו ע''ב: על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום ד"א. בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב: לא תתחתן בם...אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף.

ועיין תוס' קדושין דף ע"ה ע"ב – ד''ה הולד כו', אלא עובד כוכבים היכן מצינו לאו בביאתו? אדרבה ב"ד של שם גזרו עליו כדכתיב הוציאוה ותשרף, ואין סברא לומר דעשה מיהא אית ביה מההוא קרא דהוציאוה ותשרף... –

דר"ל דהוה עשה מחמת הך דהוציאוה ותשרף.

ועיין רש"י מנחות דף מ"ג ע"א ד"ה משום זונה - משום זונה - דלמא הויא ליה זונה ישראלית וסבורה ישראל הוא ותבעל ליה ועברין משום לא תתחתן בם. - דאמר שם דעבר על לא תתחתן.

ועיין רש"י סנהדרין דף פ"ב ע"א - בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה, שפחה, גויה, [גויה - לא תתחתן בם כי יסיר וגו' כל המסירות את הלב במשמע, ומיהו לאו דלא תתחתן ליכא דאורייתא, דדרך חתנות משמע, ובית דינו של חשמונאי גזרו דלפרוש מינה משום כל הני].

ובירושלמי סנהדרין פרק ב' בהך מחלוקת דרשב"י ע"ש בהלכה ו'. –

והמלך שלמה אהב נשים נכריות ר"ש בן יוחי אמר אהב ממש לזנות, חנניה בן אחי ר' יהושע אומר על שם לא תתחתן בם - [כלומר אף על גב שנשאן לנשים, נכריות הן, שאין הקידושין תופסין בהן, קה''ע], ר' יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה, ר' ליעזר אומר על שם [נחמיה יג כו] גם אותו החטיאו הנשים הנכריות כו'.

וביבמות דף ע"ו ע"ב ע"ש. –

שלמה לא נסיב מידי [אלא לזנות היה מתכוין], דכתיב ביה: מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם, בהם דבק שלמה לאהבה [ולא לאישות]. אלא קשיא ויתחתן, מתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה.

והנה אם עבד מוזהר על זה, עיין תוס' יבמות דף מ"ה ע"ב כתבו דאינו מוזהר. –

אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשום אנתתא - שהיה רוצה לייחדה לו והיה מטבילה כדרך כל בנות ישראל שטובלות משנתבעות לינשא, וטועה היה דבעבד לא גזרו נשג"ז כדאמרינן בנדה (דף כ).

ועיין תוס' נדה דף מ"ז ע"א. - מסר להו לערבי - משמע מכאן דשפחה כנענית מותרת בעובד כוכבים, וה"ה דעבד כנעני מותר בעובדת כוכבים ולא גזרו עליו משום נשג"ז, אף על גב דאיסור נדה ואשת איש דאורייתא שייך שפיר בעבד. וא"כ בשלהי מסכת ע"ז (דף עו:) דא"ל שבור מלכא לבטי אדכר לך מה דעבדת באורתא שקבל עובדת כוכבים זונה שמסר לו אושפיזו, (ורב) יהודה לא קבל עובדת כוכבים זונה, לא עשה בטי איסורא דמותר הוה בה דהא עבד הוה כו'.

וסוף ע"ז. - אידכר מה דעבדת באורחא - פ"ה ששיגר להם שתי שפחות, רב יהודה לא קבלה ובאטי קבלה, ונראה דלא חטא בזה שעדיין היה עבד קצת שמעוכב גט שחרור, כדאמרינן פרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) באטי בר טובי ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא.

ועיין גיטין דף ל"ח ע"א משמע קצת גבי אמתא דר"א בר זוטרא דשפחה אסורה לנכרי. –

אמתיה דרבי אבא בר זוטרא אישתבאי, פרקה ההוא תרמודאה לשום איתתא, שלחו ליה לדידיה: אי יאות עבדת, שדר לה גיטא דחירותא¹⁸⁶ כו'.

וצריך לחלק דזה הוה כמו עשה, לשיטת התוס' דקדושין הנ"ל. – "דעשה מיהא אית ביה מההוא קרא דהוציאוה ותשרף". (אין לאו דלא תתחתן אבל עובר על עשה).

ועיין תוס' כתובות דף כ"ט ע"א בתוס' ישנים. – ועבד הבא על הכותית הולד ממזר ויש לה קנס¹⁸⁷.

פרק י''ב הלכה ד'

כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.

כל הבועל כו' הרי אלו משובחים.

עיין בהשגות - כתב הראב"ד ז"ל א''א: בד"א שהתרו בו ולא פירש, אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין עכ"ל.

ועיין בירושלמי כאן ספ"ט דבקשו לנדות את פנחס ושלא ברצון חכמים היה. –

סנהדרין פ''ט ה''ז: כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, מה ראה ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגומר. –

וא"כ מוכח כשיטת הר"א ז"ל.

אך י"ל דכיון דזה לא הוה גדר דין¹⁸⁸, רק קנאים, זה לא שייך רק במי שיכול להורגו, אבל פנחס שהיה כהן, עיין זבחים דף ק"א ע"ב - דבר אחר: והלא פינחס היה עמהן... לייחס זרעו אחריו - [מימי משה נתכהן וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים שלא הי' כהנים גדולים אלא מפנחס]. –

א"כ עליו אין מוטל הדבר¹⁸⁹, ולכן בקשו לנדותו.¹⁹⁰

פרק י''ב הלכה ה'

כל הבועל כותית ... אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין... ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו.

ולא עוד אלא ונשמט הבועל כו'. דוקא נשמט אבל אם הוא בועל אז חייב אם הרג להקנאי משום דהוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו דיכול לפרוש ושוב לא יהרגהו הקנאי, ועיין בירושלמי סנהדרין ספ"ח כאן גבי רודף שנעשה נרדף דהיינו אם רודפו להרגו ובאמת יכול להצילו באחד מאבריו אם על ידי זה נעשה הרודף נרדף והרודף אחריו רודף ועיין בדברי רבינו בפ"א מהל' רוצח דפסק דאין הורגין אותו רק חייב מיתה וזהו דפשט הירוש' מקטן דאף דאין שייך בו מיתת ב"ד מ"מ מיקרי רודף. ה"נ זה דאם הרגו אין ממיתין אותו מ"מ הוי רודף וה"נ כן הא יכול לפרוש אך י"ל דעכשיו אנוס הוא דיצרו אנסו וכעין דאמרינן בכתובות ד' נ"א ע"ב וד' נ"ג ע"א וד' נ"ד ע"א ועיין תוס' שבועות ד' י"ז ע"ב דגם גבי בועל אמרינן זה ע"ש בד"ה אי וכ"כ בזה. והנה אם זה הוה רק גדר קנס או יש עליו חיוב מיתה ונ"מ אם פטור אממון כשהזיק אם יש עליו שם חייבי מיתות עיין במה דפליגי רבינו ז"ל עם הרמב"ן בס' המצות בשורש ג' ע"ש, ועיין בירושלמי ספ"ח דסנהדרין גבי רוצח שגלה לעיר מקלט והיה משבר כלים אם פטור משום דהא אם הרגו עכשיו גואל הדם פטור ומיקרי עדיין בר חיוב מיתה ואף דבעינן שיזיק בשעת שעובר זה רק גבי מיתת ב"ד דשוב כ"ז שלא נגמר דינו אין עליו חיוב מיתה עיין מש"כ רבינו פ"ג מהל' גניבה ה"א וירוש' פ"ה דגיטין ע"ש, ועיין בתוספתא ב"ק פ"ט זה הכלל כל שחלה עליו כו' משא"כ גבי גואל הדם דכל שעה ושעה כ"ז שלא נכנס לערי מקלט שייך בו מיתה ועיין בתוספתא שם דהחובל בחייבי גליות חייב ולא הוה כמו גבי חייבי מיתות ב"ד לאחר גמ"ד ועיין ערכין דף ו' ע"ב ע"ש וסנהדרין דף פ"ה והנה בירושלמי ב"ק ספ"ד הוה מחלוקת גבי עבד שיוצא ליהרג דר"י ס"ל דאם נמצאו עדיו זוממין זכה בעצמו ע"ש ועיין בגיטין ד' י"ב ע"א מבואר דעבד שהרג בשוגג עדיין שם עבד עליו ומעשה ידיו לרבו ועיין סנהדרין ד' י"ט ע"א גבי עבדא דינאי מלכא ע"ש וצ"ל דהירושלמי שר"ל דפטור מלשלם גבי שבר הוא משום דעושה ברשות עיין ב"ק דף ל' וד' ל"ב וכן גונב את הקסוה דהיינו כלי שרת דיש בזה דין מעילה ג"כ עיין למעלה דף י"ט דהוה מחלוקת אם יצא לחולין גבי כלי שרת אך י"ל דזה קאי אכהן והוה כמו גזבר לזה כמש"כ התוס' בכ"מ, ועיין בספרי פ' קרח ואתה ובניך כו' זה עון המסור לכהנים הל' כה"ג:

ביאור דברי הרב:

הגמ' בסנהדרין פ''ב: שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא. והרמב''ם כתב: אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו.

מדייק רבינו רק אם נשמט הבועל ופסק מהעבירה ואז הרג את הקנאי – פטור, אבל אם לא נשמט – אם הרג הקנאי – חייב משום דיכול לפרוש ולא יהרגהו הקנאי, והוי כמו יכול להציל הנרדף באחד מאבריו של הרודף ולא טרח והרג הרודף – "הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו".

כלומר פנחס היה רודף, ואם זמרי הרגו היה פטור, אבל אם יכול להצילו באחד מאבריו (או ע''י שיפרוש), אף שאם יהרגהו לא יתחייב מיתת ב''ד, מ''מ הוי רודף ומותר להורגו, וזהו הפירוש בירושלמי נרדף שנעשה רודף.

וכמו קטן המסכן חיי אמו, אף שאינו חייב מיתת ב''ד מ''מ נקרא רודף.

אך י"ל דעכשיו אנוס הוא דיצרו אנסו, וכעין דאמרינן בכתובות דף נ"א ע"ב - כל שתחלתה באונס וסוף ברצון - מותרת, מ"ט? יצר אלבשה.

וכ''פ הרמב''ם לעיל פ''א: ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות.

וגם באיש הבועל אמרינן כן. (תוס' בשבועות). דהיינו שגם אם לא נשמט מהעבירה, אם הרג את הקנאי – פטור¹⁹¹.

רבינו חוקר:

אם זה הוה רק גדר קנס או יש עליו חיוב מיתה¹⁹².

דין זה דקנאים פוגעים בו הוא משום שיש עליו חיוב מיתה בשעת מעשה העברה, (רק שא''א להורגו בפועל ללא עדים וב''ד), או רק גדר קנס¹⁹³.

במהד''ת הלכות ע''ז פ''ד הי''ג כותב רבינו:

וכבר כתבתי די"ל דאם עבד הרג בשוגג והרגו גואל הדם, דמ"מ משלם דמי העבד להאדון, אך י"ל דזה תלי' איך הדין דרוצח בשוגג שרדף אחריו גואל הדם להורגו, ונהפך הרוצח והרג את גואל הדם, אם יש עליו (על גואל הדם) גדר רודף.¹⁹⁴ –

וי"ל דזה כוונת הירושלמי שבת פ' ש"ש¹⁹⁵ וסנהדרין ספ"ח¹⁹⁶ גבי רודף שנעשה נרדף, ור"ל כה"ג.

ועי' בתוספתא בב"ק פ"ט החובל בחייבי גליות חייב בכל¹⁹⁷, ור"ל כגון שיש גואל הדם¹⁹⁸, ואז לא בעי גמר דין לדידן...

פרק י''ב הלכה ה'

ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו, והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.

ולא עוד אלא ונשמט הבועל כו'.

דוקא נשמט, אבל אם הוא בועל אז חייב אם הרג להקנאי, משום דהוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו, דיכול לפרוש ושוב לא יהרגהו הקנאי.

ועיין בירושלמי סנהדרין ספ"ח כאן גבי רודף שנעשה נרדף - רודף שנעשה נרדף מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף?.

דהיינו אם רודפו להרגו, ובאמת יכול להצילו באחד מאבריו, אם על ידי זה נעשה הרודף נרדף, והרודף אחריו רודף.

ועיין בדברי רבינו בפ"א מהל' רוצח דפסק דאין הורגין אותו רק חייב מיתה. – הי''ג: כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו.

וזהו דפשט הירושלמי מקטן - התיב ר' ירמיה והתנינן יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי. –

דאף דאין שייך בו מיתת ב"ד, מ"מ מיקרי רודף¹⁹⁹.

ה"נ זה, דאם הרגו אין ממיתין אותו, מ"מ הוי רודף.

וה"נ כן [הבועל ארמית], הא יכול לפרוש²⁰⁰.

אך י"ל דעכשיו אנוס הוא דיצרו אנסו, וכעין דאמרינן בכתובות דף נ"א ע"ב - דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפי' היא אומרת, הניחו לו, שאלמלא (לא) נזקק לה היא שוכרתו - מותרת, מ"ט? יצר אלבשה.

ודף נ"ג ע"א –

מכרה כתובתה לבעלה, יש לה כתובת בנין דכרין או אין לה כתובת בנין דכרין? א"ל רבא: ותבעי לך מוחלת, אמר ליה: השתא מוכרת קמיבעיא לי, דאע"ג דאיכא למימר זוזי אנסוה, דאמינא כמאן דקא מחו לה מאה עוכלי בעוכלא [השתא מוכרת - דאנוסה היא סלקא אדעתאי דפקעה זכותה ומיבעיא לי, כל שכן מוחלת דלא אנוסה.

מחו לה מאה עוכלי בעוכלא - מכין אותה מאה מכות ברצועה שבראשה ברזל כמין משקולת קטנה ששמה עוכלא].

ודף נ"ד ע"א –

אמר רב חסדא: זינתה - אין לה מזונות. אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות. מאן דאמר זינתה, כל שכן כיחלה ופירכסה; מאן דאמר כיחלה ופירכסה, אבל זינתה - אית לה, מאי טעמא? יצר אנסה.

ועיין תוס' שבועות דף י"ז ע"ב דגם גבי בועל אמרינן זה, ע"ש בד"ה אי - אי בת"ח - חדא הוא דמיחייב אף על פי שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (דף נא:).

וכ"כ בזה.

והנה אם זה הוה רק גדר קנס, או יש עליו חיוב מיתה²⁰¹, ונ"מ אם פטור אממון כשהזיק אם יש עליו שם חייבי מיתות. –

עיין במה דפליגי רבינו ז"ל עם הרמב"ן בס' המצות בשורש ג' ע"ש.

הרמב''ם:

השרש השלישי שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות... וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש... ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנה' פא ב) רמז לגונב את הקסוה לא יבואו לראות, ויש די ספוק באמרם רמז ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שהתבאר בתוספתא (זבחים ספי"ב וכריתות פ"א ה"ב) ובסנהדרין (פג א).

והרמב''ן:

וחס ושלום שבעל הלכות גדולות (לא) יטעה בזה. אבל אשר מנה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש מפני שהיא אצלו מצוה לדורות ממה שאמרו (סנה' פא ב) בגונב את הקסוה, והיכא רמיזא? דכתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. ומה שהשיב כי די לנו באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו בזה, ואינו כמו כן מכלל חייבי מיתה בידי שמים כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין, והנה בהודאה מן הרב אם יהיה מן חייבי מיתה בידי שמים ראוי הוא להביאו במניין המצות. ואני תמיה עליו ז"ל שאם אינו מכלל חייבי מיתה בידי שמים אבל הוא חמור יותר שהרי הוא חייב מיתה בידי אדם ומשנה שלימה שנינו (שם) קנאין פוגעין כו'²⁰².

ועיין בירושלמי ספ"ח דסנהדרין גבי רוצח שגלה לעיר מקלט והיה משבר כלים, אם פטור משום דהא אם הרגו עכשיו גואל הדם פטור, ומיקרי עדיין בר חיוב מיתה²⁰³.

ואף דבעינן שיזיק בשעת שעובר, זה רק גבי מיתת ב"ד, דשוב כ"ז שלא נגמר דינו אין עליו חיוב מיתה²⁰⁴, עיין מש"כ רבינו פ"ג מהל' גניבה ה"א –

כבר ביארנו בהלכות נערה שכל העושה עבירה שיש בה עון מיתת בית דין ותשלומין אינו משלם כו', במה דברים אמורים בשנתחייב בתשלומין עם עון מיתת בית דין כאחת... אבל אם נתחייב בתשלומין ואחר כך נתחייב במיתת בית דין או (שנתחייב) מיתת בית דין ואחר כך נתחייב בתשלומין הרי זה מת ומשלם.

וירושלמי פ"ה דגיטין ע"ש –

ה''ה: רב הונא בשם רב והוא שעירב, ניסך ועירבבה בתחילה והוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין. [אם בשעה שניסך לע"ז עירבבה גם כן ביין אחר אם חייב בתשלומין או לא, וקאמר בתחילה כו' כלומר דחייב דאין מיתה ותשלומין באין כאחד מיקרי, דבתחילה כשניסך חייב מיתה ולבסוף כשעירב חייב בתשלומין]. התיב ר' אבא הגע עצמך שהרג את הנפש ושיבר את הצלוחית, בתחילה והוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין. מתיב ר' יוסי הגע עצמך שהדליק גדישו של חבירו בשבת, בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין.

ועיין בתוספתא ב"ק פ"ט זה הכלל כל שחלה עליו כו' –

הרגו והרג את בהמתו כאחד, הרגו וקיטע את ידו כאחד, הרגו וסימא את עינו כאחד – פטור, שנ' ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יש אסון אין נענש. אבל הרג את בהמתו ואחר כך הרגו, קיטע את ידו ואחר כך הרגו, סימא את עינו ואחר כך הרגו – חייב, שנ' דמים לו שלם ישלם, זה הכלל כל שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחד פטור, מיתה ואחר כך תשלומין, תשלומין ואחר כך מיתה הרי זה חייב.

משא"כ גבי גואל הדם דכל שעה ושעה כ"ז שלא נכנס לערי מקלט שייך בו מיתה²⁰⁵.

ועיין בתוספתא שם דהחובל בחייבי גליות חייב, ולא הוה כמו גבי חייבי מיתות ב"ד לאחר גמ"ד. - החובל בחייבי גולות בית דין חייב בכל, בחייבי מיתות בית דין עד שלא נגמר דינו – חייב, משנגמר דינו – פטור, היוצא ליהרג וחבל באחרים חייב, חבלו בו אחרים פטורין.

ועיין ערכין דף ו' ע"ב ע"ש – הגוסס והיוצא ליהרג - לא נידר ולא נערך כו', רבי יוסי אומר: נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק - חייב... בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי, כי פליגי - באם הזיק, תנא קמא סבר: אם הזיק - אינו חייב בתשלומין, ורבי יוסי סבר: אם הזיק - חייב בתשלומין.

וסנהדרין דף פ"ה²⁰⁶ - היוצא ליהרג, ובא בנו והכהו וקיללו - חייב. בא אחר והכהו וקיללו - פטור. והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר? ואמר רב חסדא: במסרבין בו לצאת ואינו יוצא. - רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת. - אי הכי, אחר נמי, - אחר - גברא קטילא הוא. - והאמר רב ששת: ביישו ישן ומת – חייב, - הכא במאי עסקינן - בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה.

והנה בירושלמי ב"ק ספ"ד הוה מחלוקת גבי עבד שיוצא ליהרג, דר"י ס"ל דאם נמצאו עדיו זוממין זכה בעצמו ע"ש. - וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין רבי יוחנן אמר זכה עצמו, ריש לקיש אמר ייאוש טעות הוא:

ועיין בגיטין דף י"ב ע"א מבואר דעבד שהרג בשוגג עדיין שם עבד עליו ומעשה ידיו לרבו. -

עבד שגלה לערי מקלט - אין רבו חייב לזונו, ולא עוד, אלא שמעשה ידיו לרבו; ש"מ: יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, הכא במאי עסקינן - דאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך²⁰⁷.

ועיין סנהדרין דף י"ט ע"א גבי עבדא דינאי מלכא ע"ש²⁰⁸. - דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, והועד בבעליו, אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו...

וצ"ל דהירושלמי שר"ל דפטור מלשלם גבי שבר - רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק חייב לשלם, היה משבר עד שהוא מגיע לעיר - ר' זעירא ור' הושעיה חד אמר נותן דמים, וחרנ' אמר אינו נותן דמים.

הוא משום דעושה ברשות - [מצוה לנוס לעיר מקלט]. –

עיין ב"ק דף ל' - דתניא, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, מפני שהוא רשות מצוה.

ודף ל"ב. - ומודה איסי, בע"ש בין השמשות - שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. בע"ש מאי ברשות איכא? כדר' חנינא, דאמר ר' חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא; ואמרי לה: לקראת שבת כלה מלכתא.

וכן גונב את הקסוה דהיינו כלי שרת²⁰⁹, דיש בזה דין מעילה ג"כ²¹⁰, עיין מעילה דף י"ט דהוה מחלוקת אם יצא לחולין גבי כלי שרת²¹¹.

אך י"ל דזה קאי אכהן והוה כמו גזבר לזה²¹², כמש"כ התוס' בכ"מ. –

[מעילה י''ט ע''ב ד''ה מועל כו', ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו]²¹³.

ועיין בספרי פ' קרח ואתה ובניך כו', זה עון המסור לכהנים - ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם זה עון דבר המסור לכהונה, אתה אומר זה עון דבר המסור לכהונה או זה עון דבר המסור לבית דין, כשהוא אומר ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח הרי עון דבר המסור לבית דין אמור, הא מה ת"ל תשאו את עון כהונתכם, זה עון דבר המסור לכהונה²¹⁴.

הל' כה"ג:

וכ''כ רבינו בספר ההשלמה השמטה ט''ז:

ועי' בספרי פ' קרח פסקא קט"ז דיש עון המסור רק לכהנים, ר"ל הך דמבואר בסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי כהן ששימש בטומאה דפרחי כהונה כו', וכן גבי שלא רחוץ ידים ורגלים כמ"ש התוס' יומא דף ה' ע"ב, וכן מחוסר בגדים עי' מנחות דף ק"ט ע"ב וזה הוה בגדר קנאים ולמגדר מילתא וזה שייך רק לב"ד של כהנים²¹⁵.

שם (פרק י''ב הלכה ה')

והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות

והבא על בת ג"ת כו'.

עיין בפה"מ לרבינו סנהדרין פ"ט דרק עובדת ע"ז משמע אף אם לא קבלה עליה בפני ב"ד שלא לעבוד וכמו בזמן שאין היובל נוהג דאין מקבלין ג"ת כמבואר לקמן בפ' י"ד וכ"מ. והנה באמת נראה דזה ג"כ פשיטות רש"י בקדושין ד' כ"ב גבי שלא ילחצנה במלחמה וכמש"כ התוס' שם בסוף הדבור בשם הירושלמי לאחר כל המעשים ור"ל כך כר"ע דס"ל ביבמות דמ"ח ע"ב אביה זה ע"ז וכמש"כ שם הריב"ן בתוס' ור"ל שתעשה ג"ת וקודם לכן אסור משום דזה לא התירה התורה והך קיבלה עליה דשם דף מ"ז ר"ל גירות גמורה ומ"מ אין זרעה מתייחס אחריו וא"ש מ"ש התוס' בקדושין הנ"ל מהך דתמר, וגם דהא בלא קבלת ג"ת אסור לקיימה ועיין מש"כ רבינו בפ"ח מהלכות מלכים ה"ט. אך י"ל דאשה שאני כמש"כ רבינו שם בפ"ו ה"ד. וגם נ"מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין וא"כ הוה שלו ואז אסור לבוא עליה דמדברי רבינו שם משמע דהוה כעין הך דחולין ד' י"ז דאף איסורים התיר להם בשעת מלחמה וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין ד' י"ז משא"כ כשכבשה וקנה אותה אז אסור בה ועיין בדברי רבינו שם בהל' ו' דמשמע דהך לאו דלא תתעמר בה הוא אם לא רצתה להתגייר וכמבואר בספרי פ' תצא אפילו אחר מעשה יחידי ר"ל אחר ביאה דהיינו לאחר קבלת ג"ת, אך עיין במש"כ רבינו בהל' אישות פ"ו ה"י דנקט שם וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה כו' דמשמע דרק אם קידשה אז אסור להתעמר דאל"כ מה זה ענין תנאי להקדושין הא בלא הקדושין ג"כ אסור להתעמר בה ובמש"כ א"ש דאם לא נתכוון לקנותה בשעת מלחמה אז מותר לבוא עליה אף אם עדיין לא קיבלה עליה דין ג"ת ולכך אחר ביאה מותר להתעמר בה אח"כ אם לא תרצה לקבל עליה דין גירות ויכול להשהותה אצלו י"ב חודש אך מ"מ למוכרה אינו יכול דלא הויא שלו, ועיין מש"כ רבינו בהל' בכורות פ"ו ה"ה ע"ש ובהל' מלכים פ"ח רק אם קיבלה עליה גירות וקדשה אז שייך הלאו דלא תתעמר אבל אם כבשה לשם קנין אז אסור לבוא עליה עד שתקבל עליה דין ג"ת ואז שייך להך לאו דלא תתעמר בה אף שלא קידשה ועיין ביבמות ד' מ"ו ע"א אם צריך לקנין גם טבילה או די בקנין לבדו, ומש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ט ה"ה ועי' ביבמות ד' ס"ה גבי אשה דלאו בת כיבוש היא וי"ל דה"ה ג"כ דאינה נקנית בכיבוש ועי' בקדושין דף ב' ע"ב דרכו של איש כו', ועיין בהך דיבמות דף ק' ע"ב התם מאי קא מזהר ליה כו' מוכח דאף הני דלא קיבלו עליהם רק ז' מצות מוזהרין על חתנות ועי' ע"ז ד' ס"ד ע"ב גבי מגע ג"ת וע"ש ברש"י ד"ה ה"ה כנכרי מש"כ כיון דלא מל ומשמע שם דרק משום חשוד ועיין בכורות דף ל' ע"ב גבי גר שחשוד לד"א הוה חשוד לכל התורה אך כאן מה שייך זה הא אין עליו דין ישראל וצ"ל דר"ל דאין לו נאמנות, ועיין במכות דף ט' ע"א דשייך בו דין גלות אך זה רק באותו שקיבל עליו בפני ב"ד ובזמן שמקבלין וכן יש נ"מ גבי נגעים דבגד ג"ת מטמא בנגעים כמש"כ הר"ש פרק י"א מ"א ועיין ברש"י סנהדרין ד' ע"ה ע"א דלא הוה בכלל עמיתך ועי' בירושלמי ביבמות פ"ח ה"א דמצווין על אונאתו אך זה תליא בהך דב"מ ד' קי"א ע"ב גבי שכיר ע"ש, וע"ש ד' ע"א ע"א ובדברי רבינו בהלכות שבת פ"ב הל' י"ב ע"ש דאסור לחלל את השבת:

ביאור דברי הרב:

הבא על נכרית קנאים פוגעים בו, וגם היא נהרגת כמ''ש הרמב''ם לקמן ה''י: ישראל הבא על הכותית ... בזדון ה"ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה ...

אבל הבא על גיורת תושב, או על בת ג''ת – אין קנאים פוגעין בו.

גוי עובד ע''ז אסור לגור בארצנו ונהרג בב''ד.

הבא על בת גר תושב, דהיינו שקיבלה על עצמה ז' מצוות ב''נ והניחה ע''ז, היא מותרת לשבת בארצנו והבא עליה אין הקנאין פוגעים בו.

בפירוש המשנה לרמב''ם משמע שאף אם איננה גר תושב (כגון בזמן הזה שאין מקבלים ג''ת), אם קיבלה על עצמה (בלא ב''ד) להניח ע''ז – הבא עליה פטור.

אשת יפת תואר שהתירה תורה זה רק אם הניחה ע''ז (שאינה ג''ת כנ''ל) כמ''ש ובכתה את אביה זו ע''ז. (ר''ע ביבמות מ''ח). שאם לא – לא התירתה התורה [וקנאים פוגעין בו כו']. ואף אסור לקיימה כמ''ש הרמב''ם: יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז אחר השנים עשר חדש, הורגין אותה כו'.

ואף שפסק הרמב''ם: [עכו''ם] "שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים... ואין הורגין אשה ולא קטן", הרי אשה אינה נהרגת. מ''מ יפ''ת נהרגת כי אז נמצא שבא על עובדת עכו''ם ודינה שתיהרג. כמ''ש הרמב''ם.

וז''ל רבינו בקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

דבשאר אומות אם לא השלימו או לא קיבלו ז' מצות אין הורגין לא את הנשים ולא הקטנים משום דנשים לאו בנות כיבוש נינהו, עי' יבמות דף ס"ה ע"ב וקדושין דף ב' ע"ב.

והא דפסק רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דאם לא רצתה להניח ע"ז הורגין אותה, הטעם כך, דכ"כ על מ"ש התוס' קדושין דף כ"ב ויבמות דף מ"ח ע"ב [שר' יוחנן בירושלמי שאמר שאסורה על לאחר כל המעשים, דהיינו גירות גמורה] - דזה אינו, דרק פליגי אם צריכה לקבל בגדר גר תושב קודם ביאה ראשונה, ומ"מ הבנים אין מתייחסין אחריו, דרק אז ליכא הדין דקנאין פוגעין בו כמ"ש רבינו בהל' אס"ב פי"ב.

וע"ש בפה"מ ספ"ט דסנהדרין, ואנן פסקינן דחידוש הוא וא"צ לקבל. אך זה רק אם אח"כ תקבל על עצמה זה²¹⁶ ומשלחה לביתה, אבל אם אינה רוצה, א"כ נמצא שבא על עכו"ם, ופסק רבינו בהל' אס"ב פי"ב ה"י דצריך להורגה בכל זמן²¹⁷, ואתי שפיר.

וכ''כ רבינו במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ו:

ובאמת כבר כתבתי בהך דקידושין דף כ"ב ע"א דאמר שם ליקוחין יש לך בה, ר"ל לא דזה קאי לאחר שקיבלה עליה גירות גמורה, דאז בוודאי הוי א"א גמורה לאחר ביאה לשם אישות, וכמבואר קידושין דף ס"ח ע"ב במ"ש ואחר כן תבוא כו' ע"ש. רק דאף קודם זה לאחר ביאה ראשונה – [לפני שתקבל גרות גמורה כיון שהניחה ע''ז] [יש בה לקוחין].

ואף למ"ד בירושלמי הובא בתוס' שם דכ"ב לאחר כל המעשים, לא ר"ל לאחר הגירות גמורה, רק לאחר שתהי' גדר גר תושב ובכתה את אביה, וכמ"ש התוס' ביבמות דף מ"ח ע"ב בשם ריב"ן ע"ש²¹⁸.

ואז כיון שהתורה התיר זה - קנויה לו, וזה ר"ל ליקוחין יש לך בה, קנין כו' וכו' ע''ש.

עוד נפ''מ מבאר רבינו, בין אם כבש אותה לשם קנין ונעשתה שלו, אז יש חיוב הנ''ל שתניח ע''ז – מהו גדר קנין? ועיין ביבמות דף מ"ו ע"א אם צריך לקנין גם טבילה, או די בקנין לבדו כו'. ואם לא הניחה ע''ז אסורה לו.

אבל אם לקחה סתם מותר לו לבוא עליה אף שהיא עכו''ם משום דהויא בכלל שללה.

ובלשונו:

וגם נפ"מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין וא"כ הוה שלו ואז אסור לבוא עליה, דמדברי רבינו שם משמע דהוה כעין הך דחולין דף י"ז דאף איסורים התיר להם בשעת מלחמה, וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין דף י"ז - כי אשתרי להו - שלל של עובדי כוכבים, דידהו לא אישתרי.

משא"כ כשכבשה וקנה אותה אז אסור בה.

עוד מבאר רבינו פרטי האיסור להתעמר, שאסור להשתעבד בה שנא': לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.

א') - אם לא כבש אותה לשם קנין, רק בעלה סתם בשעת מלחמה, שזה התירה תורה אף שלא הניחה ע''ז כו' כיון שלא כבשה והיא עדיין שלל עכו''ם כנ''ל. ואז מותר להשתעבד בה. –

ולכך אחר ביאה מותר להתעמר בה אח"כ, אם לא תרצה לקבל עליה דין גירות ויכול להשהותה אצלו י"ב חודש.

אך מ"מ למוכרה אינו יכול, דלא הויא שלו.

ב') – לא כבש אותה לשם קנין, והיא קיבלה ע''ע גירות וקידשה לשם אישות – אסור להתעמר בה. (כמ''ש הרמב''ם) -

רק אם קיבלה עליה גירות וקדשה, אז שייך הלאו דלא תתעמר.

ג') - אבל אם כבשה לשם קנין אז אסור לבוא עליה עד שתקבל עליה דין ג"ת, ואז שייך להך לאו דלא תתעמר בה אף שלא קידשה.

עוד בענין גר תושב –

אף גר תושב אסור בחתנות שנאמר לא תתחתן בם פן יסיר את בנך וגו', שהבן נכרי כמו אמו כו'.

גר תושב בזמן שמקבלין והתקבל בב''ד מותר לגור בארץ, אך לא בירושלים²¹⁹.

ויינו אסור, וגולה לעיר מקלט, ובגדו מטמא טומאת נגעים, ורוקו טמא²²⁰, ואסור לחלל עליו שבת.

ולפי הירושלמי מצווין על אונאתו, ובסנהדרין איתא שאינו בכלל עמיתך, ומבאר דתליא במחלוקת בב''מ אם עובר עליו משום ביומו תתן שכרו כו'.

בקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז כותב רבינו:

...וכן פסק רבינו בהל' ע"ז [פ''י ה''ו], ובהל' שבת [פ''כ הי''ד], ובהל' אס"ב [פי''ד ה''ח], דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, ולאחר שעברו [את הירדן] קודם ירושה, לא נהג היובל²²¹, וא"א אז לקבל.

אבל להתגייר גירות גמורה מקבלין לעולם. וכן מבואר מדברי רש"י בסוטה דף ל"ה ע"ב²²², רק בחתנות אסור [עם הנתינים] - כמבואר ביבמות דף ע"ו²²³.

ועי' תוס' מגילה דף י"ד ע"ב וכ"מ.

אין מקבלין פירושו שיתירו לו לשבת בארץ, אבל בחו''ל מקבלין אותו שילמד וישמור שבע מצוות. -

רק לחזור בתשובה דהיינו לשמור ז' מצות, אז לר"ש דסוטה שם מקבלין הני חוץ לא"י²²⁴, ואף דאז אין מקבלין ג"ת.

כמ"ש בח"ב ובח"ג – דרבינו ס"ל דיש ג' דינים:

א') - עכו"ם - היינו אינו משמר [שבע מצוות בני נח]. ודינו כמ''ש הרמב''ם: וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג...[הל' מלכים פ''ח ה''י].

ב') - וב"נ - משמר [שבע מצוות ב''נ, אך אינו בכלל ג''ת משום] - רק בלא קבלה בב"ד, או בזמן שאין מקבלין. [עי' לקמן פי''ד ה''ז].

ג') - וגר תושב היינו בקבלה – [בב''ד, בזמן שהיו מקבלים]. מותר לו לישב בארץ, חוץ מירושלים²²⁵.

שם (פרק י''ב הלכה ה')

והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות

והבא על בת ג"ת כו'.

עיין בפה"מ לרבינו סנהדרין פ"ט דרק עובדת ע"ז - ובועל ארמית, הוא שיבעול בת עובדי עבודה זרה בפרהסיא בעשרה ישראל או יותר, ובשעת מעשה דוקא כמעשה פינחס, אבל אחר שפירש, או שלא היה בקהל מישראל, או שלא היתה עובדת עבודה זרה, אסור להרגו. –

משמע [שאם איננה עובדת ע''ז] אף אם לא קבלה עליה בפני ב"ד שלא לעבוד [ג''כ אסור לקנאים להורגו], וכמו בזמן שאין היובל נוהג דאין מקבלין גר תושב כמבואר לקמן בפ' י"ד²²⁶ וכ"מ.

והנה באמת נראה דזה ג"כ פשיטות רש"י בקדושין דף כ"ב גבי שלא ילחצנה במלחמה - שלא ילחצנה במלחמה - לבא עליה²²⁷.

וכמש"כ התוס' שם²²⁸ בסוף הדבור בשם הירושלמי לאחר כל המעשים - ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה והכי איתא התם רב אמר לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה.

ור"ל כך, כר"ע דס"ל ביבמות דף מ"ח ע"ב - אביה זה ע"ז. - ר' אליעזר אומר: אביה - אביה ממש, אמה - אמה ממש; ר"ע אומר: אביה ואמה - זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר: אומרים לעץ אבי אתה וגו'.

וכמש"כ שם הריב"ן בתוס' - וריב"ן פירש דלר"ע צריכה שתכפור בעבודת כוכבים קודם שתבעל לו²²⁹.

ור"ל שתעשה גר תושב, וקודם לכן אסור, משום דזה לא התירה התורה.

והך קיבלה עליה דשם דף מ"ז - דתניא: ובכתה את אביה ואת אמה וגו', בד"א - שלא קבלה עליה [להתגייר], אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד. –

ר"ל גירות גמורה, ומ"מ אין זרעה מתייחס אחריו²³⁰.

ואתי שפיר מ"ש התוס' בקדושין הנ"ל מהך דתמר - ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר עלי אל המלך כי לא ימנעני ממך, ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון, והרי אחותו מאביו היתה? שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת וליקוחין יש לו בה כו'²³¹.

וגם דהא בלא קבלת גר תושב אסור לקיימה²³².

ועיין מש"כ רבינו בפ"ח מהלכות מלכים ה"ט. - יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז אחר השנים עשר חדש, הורגין אותה ... שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.

אך י"ל דאשה שאני²³³, כמש"כ רבינו שם בפ"ו ה"ד. - ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן כו'.

וגם נפ"מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין, וא"כ הוה שלו ואז אסור לבוא עליה.

דמדברי רבינו שם²³⁴ משמע דהוה כעין הך דחולין דף י"ז, דאף איסורים התיר להם בשעת מלחמה - השתא דבר טמא אישתרי להו, דכתיב: ובתים מלאים כל טוב, ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי, בשר נחירה מבעיא? כו'. –

וזה רק שלל דידהו, כמבואר בחולין דף י"ז - כי אשתרי להו - שלל של עובדי כוכבים, דידהו לא אישתרי.

משא"כ כשכבשה וקנה אותה אז אסור בה.

ועיין בדברי רבינו שם בהל' ו' - וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה. –

דמשמע דהך לאו דלא תתעמר בה הוא אם לא רצתה להתגייר, וכמבואר בספרי פ' תצא²³⁵ אפילו אחר מעשה יחידי, ר"ל אחר ביאה דהיינו לאחר קבלת גר תושב.

אך עיין במש"כ רבינו בהל' אישות פ"ו ה"י - וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה הרי זו מקודשת ואין לו להתעמר בה שהרי התורה מנעה אותו מלהשתעבד בה אחר שנבעלה, ולא מפני תנאו יזכה בדבר שמנעה אותו תורה אלא תנאו בטל, וכן כל כיוצא בזה. –

דנקט שם וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה כו', דמשמע דרק אם קידשה אז אסור להתעמר, דאל"כ מה זה ענין תנאי להקדושין? הא בלא הקדושין ג"כ אסור להתעמר בה²³⁶.

ובמש"כ אתי שפיר, דאם לא נתכוון לקנותה בשעת מלחמה אז מותר לבוא עליה אף אם עדיין לא קיבלה עליה דין גר תושב, [כי היא שלל דידהו], ולכך אחר ביאה מותר להתעמר בה אח"כ, אם לא תרצה לקבל עליה דין גירות ויכול להשהותה אצלו י"ב חודש.

אך מ"מ למוכרה אינו יכול²³⁷ דלא הויא שלו.

ועיין מש"כ רבינו בהל' בכורות פ"ו ה"ה ע"ש - ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר במקומו.

ובהל' מלכים פ"ח [ה''ו].

רק אם קיבלה עליה גירות וקידשה, אז שייך הלאו דלא תתעמר, אבל אם כבשה לשם קנין אז אסור לבוא עליה עד שתקבל עליה דין גר תושב, ואז שייך להך לאו דלא תתעמר בה אף שלא קידשה.

ועיין ביבמות דף מ"ו ע"א אם צריך לקנין גם טבילה, או די בקנין לבדו, - הלוקח עבד מן העובד כוכבים, וקדם וטבל לשם בן חורין - קנה עצמו בן חורין. מאי טעמא? עובד כוכבים גופא לא קני ליה, מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל, וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה כו'.

ומש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ט ה"ה - עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו, אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל²³⁸.

ועיין ביבמות דף ס"ה גבי אשה דלאו בת כיבוש היא.

וי"ל דה"ה ג"כ דאינה נקנית בכיבוש, ועיין בקדושין דף ב' ע"ב דרכו של איש כו' - התם דבמלחמה קאי, דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כו'²³⁹.

ועיין בהך דיבמות דף ק' ע"ב התם מאי קא מזהר ליה כו' - מתקיף לה רב פפא: אלא מעתה, גבי אברהם דכתיב: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, התם מאי קא מזהר ליה רחמנא? הכי קאמר ליה: לא תנסב עובדת כוכבים ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה. – [שפחה הוולד כמוה דכתיב האשה וילדיה, עובדת כוכבים - דכתיב כי יסיר את בנך בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה].

מוכח דאף הני דלא קיבלו עליהם רק ז' מצות מוזהרין על חתנות.

ועיין ע"ז דף ס"ד ע"ב גבי מגע גר תושב - איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ... מייחדין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, שמנו כיינו. שמנו כיינו ס"ד? שמן מי קא הוי יין נסך? אלא יינו כשמנו. ולשאר כל דבר - הרי הוא כעובד כוכבים; רבן שמעון אומר: יינו יין נסך [דאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים], ואמרי לה: מותר בשתיה.

וע"ש ברש"י ד"ה ה"ה כנכרי - הרי הוא כעובד כוכבים - דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה –

מש"כ כיון דלא מל, ומשמע שם דרק משום חשוד.

ועיין בכורות דף ל' ע"ב גבי גר שחשוד לד"א הוה חשוד לכל התורה - הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לדבר אחד - הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר, נפקא מינה, דאי קדיש - קידושיו קידושין. אך כאן מה שייך זה, הא אין עליו דין ישראל?²⁴⁰ .

וצ"ל דר"ל דאין לו נאמנות²⁴¹.

ועיין במכות דף ט' ע"א דשייך בו דין גלות, אך זה רק באותו שקיבל עליו בפני ב"ד, ובזמן שמקבלין²⁴².

וכן יש נ"מ גבי נגעים, דבגד גר תושב מטמא בנגעים, כמש"כ הר"ש פרק י"א מ"א. - כל הבגדים מיטמאים בנגעים - אפילו של גר תושב ודווקא דצמר ופשתים:

ועיין ברש"י סנהדרין דף ע"ה ע"א דלא הוה בכלל עמיתך. - ואם איתא - דבן נח מוזהר על קדושת השם לא נימא ליה לך לשלום, דמשמע דהודה לו, נהי דלהוכיחו לא היה מצווה דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב ולא גר תושב, מיהו אודויי לדבר איסור לא לודויי.

ועיין בירושלמי ביבמות פ"ח ה"א דמצווין על אונאתו. - גר תושב אין מקבלין אותו עד שיכפור בע"ז כגוי. א"ר זעירא מדברי כולהון עד שיכפור בע"ז כגוי. דל כן מה אנן אמרין הואיל והוא מצוה על ע"ז לא יבטל. וגוים אינן מצויין על ע"ז ומבטלין. אמר רבי יוסה שלא תאמר והוא שוה לישראל בשלשה דברים. בלא תעשוק ולא תונה וגולה כישראל. הוא לא לבטל. לפום כן צריך מימר מבטל ע"ז כגוי.

אך זה תליא בהך דב"מ דף קי"א ע"ב גבי שכיר ע"ש. - גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין... ושאני התם דאמר קרא ולא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר - כל שפעולתו אתך. אי הכי, אפילו גר תושב נמי, - אמר קרא רעך - רעך ולא גר תושב. - אי הכי, אפילו בהמה וכלים נמי, - הא כתיב אתך. - מה ראית לרבות בהמה וכלים ולהוציא גר תושב? - מסתברא, בהמה וכלים הוה ליה לרבות - שכן ישנן בכלל ממון רעך, גר תושב אינו בכלל ממון רעך.

וע"ש דף ע"א ע"א - גר תושב האמור לענין רבית, מאי היא? דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. ורמינהי: לוין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב, אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב אל תקח מאתם? מאתו כתיב - מישראל.

ובדברי רבינו בהלכות שבת פ"ב הל' י"ב ע"ש - אין מילדין את הגויה בשבת ... אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו, ואין מחללין עליה את השבת. –

דאסור לחלל את השבת:

פרק י''ב הלכה ו'

לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר...

לא פגעו ולא הלקוהו כו'.

עי' בה"ה ומשמע מלשון רבינו דאף מכת מרדות הוה גדר כפרה ועיין בהך דברכות ד' נ"ח ע"א בהך דר' שילא ובהך דתענית ד' כ"ד ע"ב ע"ש ועיין מש"כ לעיל בהל' חמץ ומצה. אך י"ל דזה קאי על כהן דחייב מלקות מן הדין משום זונה ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ' י"ב מהלכות שבועות ה"א גבי שבועת שוא כה"ג, ועיין מש"כ רש"י מכות ד' כ"ג ע"ב בד"ה רב אשי דאי בלא התראה נשאר עליו הכרת ע"ש ובסנהדרין ד' פ"א ע"ב דגברא בר קטלא הוא ואף דלקה דנפטר ידי כרת עמש"כ רבינו בפה"מ מכות פ"ג דצריך ג"כ תשובה להמלקות ואז נפטר ומש"כ במסכת סנהדרין פ"ט במה דמחלק בין מיתה בידי שמים לכרת ע"ש ועיין מש"כ רבינו בפ' י"ח ה"ה דמ"מ מכין אותו מכת מרדות, ועיין ב"ק ד' ק"ו דרק אם ב"ד מחייבין אותו שבועה אז קונה, ועיין בהך דב"מ ד' כ"ו ע"ב ואף על גב דחזרה לאחר יאוש כו', ועיין מש"כ התוס' ב"ב ד' פ"ח ע"ב ד"ה התם דלא מהני החזרה כיון דעפ"י דין אינו מחוייב ופסול לעדות כמש"כ התוס' סנהדרין ד' כ"ה ע"ב ד"ה סתם ע"ש:

ביאור דברי הרב –

עונשי התורה הם לא לשם עונש או קנס אלא כפרה על עובר העבירה, מיתת ב''ד כשמחייבים אותו ב''ד מכפרת עליו²⁴³ וכן מחוייבי מלקות כיון שלקה הרי הוא כאחיך, שמתכפר העוון לגמרי.

וכן העובר על איסור כרת בעדים והתראה שדינו שלוקה, המלקות (והתשובה שעושה כמ''ש הרמב''ם) מכפרים עליו ונפטר מידי כרת.

אף שעונש כרת הוא חמור יותר ממלקות כמובן, מ''מ אם התרו בו ועבר שאז חייב מלקות, אם הלקוהו ב''ד – נפטר מחיוב כרת.

דהיינו משפטי ב''ד וחיוביהם הם בגדר כפרה ותשלומין על החטא.

עד''ז מצינו בב''ק ק''ו שרב סובר: מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, ונשבע ובאו עדים - פטור, שנאמר: ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון. ודין זה הוא רק אם ב''ד חייבוהו לישבע ואז נשבע – קנה את החוב, שחיוב ב''ד הוא בגדר תשלומין, אבל קפץ ונשבע מעצמו לפני שחייבוהו ב''ד – לא קונה.

וכן גזלן פסול לעדות, ואם קיים מצות התורה והשיב את הגזילה – כשר. אבל הגוזל את הרבים שאינו יודע ממי גזל, וממילא ע''פ התורה פטור מלהשיב, ואף אם יעשה תקנת חז''ל (יעשה צורכי רבים) – נשאר פסול לעדות.

וכ''כ תוס' שגבאי ומוכס אף אם יעשו צרכי רבים נשארים בפיסולם לעדות כו'.

כי רק כשהתורה מחייבת להעניש או להשבע או להחזיר כו' אז הוי גדר כפרה ומועיל, ולא כשפטור ע''פ התורה ועושה מעצמו.

לפי זה נשמע שחיוב מדרבנן מכות מרדות זה רק בגדר קנס ולמנוע מלחטוא אבל לא בגדר כפרה. (ולכן אין אומדין אותו כמה יכול לשאת אלא מכין אותו עד שתצא נפשו, כמו בתענית כ''ד). וא''כ קשה מש''כ הרמב''ם שהבא על בת ג''ת אין הקנאים פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות, ואם לא הלקוהו ב''ד הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא כרת כו', משמע וכן כתב הה''מ: שאם הלקוהו ב"ד - נפטר מעונש אחר בעולם הבא, וקשה הרי אין כאן חיוב מלקות מה''ת אלא מרדות מדרבנן²⁴⁴, מנ''ל שמכות מרדות מדרבנן פוטרו מכרת?²⁴⁵.

ומבאר:

י''ל שכאן מדובר בכהן שבא על בת גר תושב, שחייב מלקות דין תורה משום זונה, ואז המלקות פוטרים אותו מחיוב כרת²⁴⁶.

פרק י''ב הלכה ו'

והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות. לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' וגו'.

לא פגעו ולא הלקוהו כו'.

עי' בה"ה - וכתב רבינו ולא הלקוהו ב"ד, לפי שאם הלקוהו ב"ד נפטר מעונש אחר בקבלת מלקותו.

ומשמע מלשון רבינו דאף מכת מרדות הוה גדר כפרה.

ועיין בהך דברכות דף נ"ח ע"א בהך דר' שילא - רבי שילא נגדיה (הלקה) לההוא גברא דבעל נכרית. אזל אכל ביה קורצי בי מלכא, אמר: איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא דמלכא. שדר עליה פריסתקא, כי אתא אמרי ליה: מה טעמא נגדתיה להאי? אמר להו: דבא על חמרתא. אמרי ליה: אית לך סהדי? אמר להו: אין. אתא אליהו, אדמי ליה כאיניש, ואסהיד...

ובהך דתענית דף כ"ד ע"ב ע"ש - ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל נכרית, נגדיה רבא ומית. אשתמע מילתא בי שבור מלכא, בעא לצעורי לרבא, אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה: לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי, דכל מאן דבעיין ממרייהו - יהיב להו.

ועיין מש"כ לעיל בהל' חמץ ומצה²⁴⁷.

אך י"ל דזה קאי על כהן דחייב מלקות מן הדין משום זונה.

ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ' י"ב מהלכות שבועות ה"א גבי שבועת שוא כה"ג. –

אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל כו'.

והראב''ד: א"א: והרי אמרו על שבועת שוא ועל כיוצא בה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, והרי חייבי מיתות ב"ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת.

ועיין מש"כ רש"י מכות דף כ"ג ע"ב בד"ה רב אשי, דאי בלא התראה נשאר עליו הכרת ע"ש. –

רב אשי אמר אפי' תימא - מתני' דמגילה רבנן היא דאמרי חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, ואפילו הכי מודו לר' חנניא דנפטרו מידי כריתתן, ודקא אמרת מיתה וכרת בידי אדם הוא, לא דמי, דזה עיקר זדונו בידי אדם עיקר עונש של שבת בידי אדם דקאי בסקילה, ועיקר עונשו של יום הכפורים בידי שמים, דאע"ג דאיכא חיוב מלקות בחייבי כריתות, הוא אינו עיקר החיוב, דכרת חמור ממלקות, ואי מזיד בלא התראה הוא הוי בכרת כו'.

ובסנהדרין דף פ"א ע"ב - משום דלקה ושנה בית דין כונסין אותו לכיפה? אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: הכא במלקיות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא, וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה. וכיון דקא מוותר לה נפשיה - מקרבינן ליה לקטליה עילויה. –

דגברא בר קטלא הוא, ואף דלקה דנפטר ידי כרת²⁴⁸, עמש"כ רבינו בפה"מ מכות פ"ג דצריך ג"כ תשובה להמלקות, ואז נפטר²⁴⁹. – על המשנה: כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך כו'. כתב הרמב''ם: כבר אמרנו לעיל²⁵⁰ שמלקות עם התשובה מכפרין את הכרת²⁵¹.

ומש"כ במסכת סנהדרין פ"ט במה דמחלק בין מיתה בידי שמים לכרת ע"ש. –

מ''ו: וחכמים אומרים מיתה בידי שמים. וזו המיתה בידי שמים היא קלה מן הכרת, לפי שהמחוייב כרת נשאר העונש עליו אחר המות כמו שנבאר בפרק שאחר זה, ומחוייב מיתה כשמת נתכפר לו. וגם אלו המחוייבי מיתה סופגין מלקות דאוריתא אם נתבררה העבירה בעדים והתראה כמו מחוייבי כרת ובתנאי שתהא עבירתם על לאו.

ועיין מש"כ רבינו בפי"ח ה"ה –

מהלכות סנהדרין: מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין והתרו בו והרכין בראשו או שתק ולא קבל עליו התראה, אין הורגין אותו כמו שביארנו ואין מלקין אותו... וכל אלו שלא קבלו עליהן ההתראה מכין אותן מכת מרדות הואיל וחטאו מכל מקום אפילו על איסור של דברי סופרים מכין אותו מכת מרדות. –

דמ"מ מכין אותו מכת מרדות²⁵².

ועיין ב"ק דף ק"ו דרק אם ב"ד מחייבין אותו שבועה אז קונה. –

אידי ואידי בבית דין, ולא קשיא: כאן בקפץ, כאן בשלא קפץ. [ברישא דקתני משלם, כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין, וכי קאמר רב בלא קפץ והדיינין השביעוהו, וקנייה אותה שבועה, דקרא בשבועת הדיינין כתיב כו']²⁵³.

ועיין בהך דב"מ דף כ"ו ע"ב ואף על גב דחזרה לאחר יאוש כו'. - ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן; משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואף על גב דחזרה לאחר יאוש - מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד - עבד²⁵⁴.

ועיין מש"כ התוס' ב"ב דף פ"ח ע"ב ד"ה התם - אבל גזלן שתשובתו הוא שיחזיר הגזילה כדכתיב והשיב את הגזלה וגו' והיכא דגזל לרבים אינו יודע למי ישיב, דאע"ג דאמרי' (ב"ק דף צד:) יעשה בהן צרכי רבים מ"מ לאו תשובה מעלייתא היא. –

דלא מהני החזרה, כיון דעפ"י דין אינו מחוייב²⁵⁵, ופסול לעדות.

כמש"כ התוס' סנהדרין דף כ"ה ע"ב ד"ה סתם ע"ש. - וקא אתי לאשמועינן דאע"ג שהחזיר הגבאי והמוכס –פסול, דלא דמי לשאר גזלנים שהחזירו דכשרים, דהאי לא ידע למאן נהדר²⁵⁶.

פרק י''ב הלכה ז'

עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה'.

עון זה כו', אלא יש בו כו'.

נראה דהיינו מה דאמר בגמ' דעירובין דף י"ט ע"א לבר מישראל שבא כו' ע"ש. –

אלא הא דכתיב עברי בעמק הבכא - ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה. [איננו מכירו שהוא יהודי, דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול]²⁵⁷.

ע''כ דברי רבינו כאן.

ובצ''פ לאבות דרבי נתן פרק ט''ז כותב:

....[יוסף הצדיק כשבאתה אותה רשעה היתה מענה אותו בדבריה]

אמרה לו אני עושה אותך ארמאי

ר''ל בגדר הך דעירובין דף י''ח [י''ט²⁵⁸] נמשכה ערלה ובניו הולכין אחריה וכמ''ש הרמב''ם ז''ל הפסד גדול. ועיין יומא דף ל''ה ע''ב [לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה - בעולם הזה, להיות עמה - לעולם הבא], וסוטה דף ג' ע''ב [ר"א אומר: קשורה בו ככלב, שנאמר: ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, לשכב אצלה - בעולם הזה, להיות עמה - לעולם הבא], ואכ''מ.

וגם י''ל כי קודם קבלת התורה אם נמשך ערלה נעשה כמו גדר ב''נ, ואך מקדושין דף י''ח מבואר להיפך גבי עשו [עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, דכתיב: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודלמא ישראל מומר שאני²⁵⁹]. ואכמ''ל בזה.

פרק י''ב הלכה י''א

העבדים ... לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים.

העבדים כו' לפיכך השפחה כו'.

עי' בהך דקדושין ד' כ"א ע"ב ובהך דב"ק ד' כ"ח ע"א דמוכח שם דהוה איסור דאורייתא דאמר עד האידנא היתרא והשתא איסורא, ועיין ברש"י יבמות ד' נ"ה ע"א דמבואר שם דס"ל דהוה חייבי לאוין, אך רבינו לא ס"ל כן, ועיין בסנהדרין ד' נ"ח ע"ב בהך דעבד מותר באמו, ובירושלמי ביבמות פ' י"א מבואר דעבד אסור ע"ש וצ"ל דהך דגמ' דילן ר"ל דקודם שנעשה עבד הקריבות שלו מותר אחר שנעשה עבד דהוה כמו גדר גירות והירוש' ר"ל לאחר שנעשה עבד אז אסור בקרובות שלו ועיין בירושלמי דיבמות פ"ח גבי מצרי דמספקא ליה שם אם בעבדות עלו לו ג"כ לחשבון ג' דורות ועיין ברש"י חולין דף קי"ד ע"ב ד"ה עבד דדייק וכתב רק במין אמו לא באמו ממש ע"ש וכמש"כ ועי' בהך דיבמות ד' צ"ט ע"א ע"ש גבי הטבילן לשם עבדות ולקמן אבאר זה, ועיין במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ' ד' ה"ח וה"י שם נקט דאתנן לא הוה רק מחייבי לאוין ומ"מ שפחה הוה אתנן וצ"ל דכיון דאינה בת קדושין הוה דומיא דכותית דהיינו זונה ועיין בתוספתא שם בתמורה פ"ד בהך מחלוקת דר' ור' יוסי בר"י דנקט שם אתנן שביאתן בעבירה, ועיין בתמורה דף ל' ותוס' ב"ק דף ע' ע"ב ונ"מ לענין חלל הבא על הכשרה דאף דביאתו בהיתר מ"מ הא חיללה אם יש בה גדר אתנן ועיין מש"כ בזה בהל' אסמ"ז ע"ש, ועי' תוס' יבמות ד' ט"ז ע"ב וקדושין ד' ע"ה ע"ב דס"ל דשפחה הוה לאו גמור. והך דב"ק ד' כ"ח הנ"ל י"ל דס"ל דמיירי בשפחה חרופה ובהשלמת הזמן של העבדות לא פקע ממנה דין של שפחה חרופה אף לדידיה עי' בירושלמי פ"א דקדושין סה"א דהוה זה בעיא דלא איפשטא לפי גירסתנו א"כ נמצא דהעבד עברי לאחר שיצא נשאר על שפחתו לאו דשפחה חרופה אף לדידיה לעצמו ועיין רש"י סנהדרין ד' נ"ז ע"א ד"ה נהרג עליו אם עכו"ם הבא על שפחה חרופה אם נהרג משום א"א ע"ש וא"כ לפי מש"כ שפחה שילדה בן ובא על אמו חייב וכמבואר בירושלמי פרק י"א דיבמות סה"ד ואף דאמרינן בקדושין ד' ס"ט כל במעי שפחה כבמעי בהמה דמיא ועי' ביבמות ד' ע"ח ע"א זה רק לענין יחוס דידיה עיין לקמן פ' ט"ו הל' ו' ע"ש ונ"מ אם נשתחררה מעוברת וילדה אח"כ דמוכח ביבמות ד' צ"ז ע"ב דגם בשפחה מיקרי אחים ואף דהא קי"ל בקדושין ד' ס"ט ע"א דיכול לשייר העובר שיהיה עבד ועי' בירושלמי גיטין פ"ד דהוה מחלוקת אם שפחה מעוברת היוצאה בשן ועין אם הוה בניה ג"כ בני חורין ע"ש בה"ד ובירושלמי ב"ק פ"ה סה"ו מבואר דאין יוצאין העוברין בשן ועין של אמם וא"כ מוכח דהוה גדר ב' גופים לענין שחרור ע' בהך דתמורה דכ"ה ומ"מ לענין לידה מיקרי אחין וזהו דמקשה בירושלמי דיבמות הנ"ל דכיון דס"ל דגבי עבדים כ"ז שהם עבדים יש עליהם שם בן לאמם השפחה ולכשישתחררו נפקע וא"כ אמאי גבי שפחה מעוברת שנשתחררה חייבין משום אשת אח ולייבם אינם יכולים ותירץ דכמו דגבי זיקה אמרינן בפ"ב דכל שיש בהם שני צדדים א"א לייבם ומ"מ מיקרי אשת אח כמבואר שם בהל' ב' ה"נ גבי שפחה, זהו כונת הירושלמי שם:

ביאור דברי הרב –

הרמב''ם פוסק שאיסור שפחה אינו מה''ת אלא מדרבנן: "השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים".

מציין רבינו לבעיא בקדושין כ''א האם ע''ע כהן מותר בשפחה כענית, שמכיון שחידוש הוא שהתיר הכתוב שפחה כנענית לישראל, ל''ש כהן לא שנא ישראל כו', משמע שהשפחה אסורה לישראל מהתורה²⁶⁰ ורק לע''ע הותרה.

וכן מהגמ' בב''ק כ''ח – עבד נרצע שכלו לו ימיו, ומסרב לצאת ורבו חבל בו כדי שיצא – פטור, מנין? ת"ל: לא תקחו כופר כו', משום שעד עכשו היתה מותרת לו שפחה כנענית ועכשו שצריך לצאת נאסרה עליו כו', משמע שאסורה מהתורה. (שהכתוב פוטר את רבו מתשלומין).

וכן דעת רש''י כמ''ש ביבמות: שפחה חייבי לאוין היא - דכתיב בה לא יהיה קדש כו'.

וכן דעת התוס' כמפורש ביבמות וקדושין ששפחה היא לאו גמור מהתורה לא יהי' קדש ולא תהי' קדשה.

אבל הרמב''ם לא סובר כן.

ומבאר שהרמב''ם סובר שהגמ' דב''ק כ''ח - דמיירי בשפחה חרופה, ובהשלמת הזמן של העבדות לא פקע ממנה דין של שפחה חרופה אף לדידיה... א"כ נמצא דהעבד עברי לאחר שיצא - נשאר על שפחתו לאו דשפחה חרופה אף לדידיה לעצמו –

מדובר שע''ע מותר בשפחה כנענית, ועי''ז היא נעשית שפחה חרופה (מאורסת לע''ע), והיא אסורה לישראל מהתורה. וכשיוצא העבד לחרות נשארת "אשתו" השפחה בגדר שפחה חרופה גם לו עצמו... ואסורה לו (מכאן ואילך) מהתורה²⁶¹.

כמ''ש רבינו כמה פעמים שאשתו של אדם היא בגדר א''א אף לגביו במקום שאסורה עליו, עי' לעיל פי''א הי''ח²⁶². וכדלקמן.

וז''ל רבינו בפ''ד הי''ד מהלכות אישות:

ונפ"מ גבי שפחה חרופה קודם שחרור עיין לקמן בהל' י"ו לשיטת רבינו ז"ל דלא ס"ל כשיטת רש"י ביבמות דף נ"ה דלכך נקראת שפחה חרופה חייבי לאוין משום לאו דלא יהיה קדש, דס"ל לקמן בהל' א"ב פי"ב דגבי שפחה ליכא לאו זה, וע"כ [לרמב''ם מדוע שפחה חרופה אסורה בלאו?] - משום דס"ל דהויא גדר אשת איש.

וז''ל רבינו בסנהדרין נ''ח ע''ב:

בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב.

ובירושלמי פ''א דקדושין אסיק כן וצ''ל מכאן דאשת איש גם לבעלה יש עליה שם אשת איש רק מותרת לו, ושלא כדרכה גבי ב''נ אסורה לו מטעם אשת איש, ולכך נהרג, דאל''כ בודאי פנויה כה''ג גבי ב''נ פטור בכלל²⁶³.

ועיין מ''ש בגיטין דף פ''ג גבי מה דאמר א''א מותרת לבעלה²⁶⁴, וכן מבואר בתו''כ פ' ויקרא גבי קרבנו ע''ש, דנדה חמורה מאשת איש²⁶⁵, דאשת איש מותרת לבעלה עיי''ש²⁶⁶. ועיין מ''ש בזה קדושין דף ס''ב²⁶⁷ ובהך גדר דשפחה חרופה לאחר שיצא העבד עברי לחרות מה הוא לה²⁶⁸ עיי''ש²⁶⁹, אם יש עליה שם חרופה, וברמב''ם בהל' אישות בזה גבי נדה וכ''מ בזה ואכמ''ל.

עוד מבאר מה שנחלקו הבבלי והירושלמי בענין איסור עריות לעבד כנעני בקרובותיו.

שבסנהדרין נ''ח: אמר רב חסדא: עבד מותר באמו, ומותר בבתו, יצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא.

ובירושלמי ביבמות פי"א הלכה ב': עבד שבא על אמו חייב חטאת.

וצ"ל דהך דגמ' דילן ר"ל דקודם שנעשה עבד הקריבות שלו מותר אחר שנעשה עבד – הקרובות שהיו לו מקודם שנעשה עבד כגון אמו ובתו – מותר בהם כשנעשה עבד משום דהוה כמו גדר גירות. – כשטובל לשם עבדות הוי כמו גר המתגייר דהוי כקטן שנולד ומותר בקרובותיו (מהתורה).

והירושלמי ר"ל לאחר שנעשה עבד – כגון שפחה שילדה עבד שמשנולד והיה עבד היתה קרובתו - אז אסור בקרובות שלו... כמ''ש בירושלמי - שפחה שילדה בן ובא על אמו - חייב²⁷⁰...

או אם לאחר שנעשה עבד נולדה לו בת, הרי היא אסורה עליו. אבל הקרובות שהיו לו מקודם – מותרות לו כדעת הבבלי²⁷¹.

בפ''ט ה''ה מהלכות כלאים כותב רבינו (לשיטת רש''י ²⁷²):

וכן ר"ל הירושלמי דיבמות פי"א סה"ד דאמר שם נעשה צד שנשתחררה בצד שלא נשתחררה²⁷³ ר"ל דהירושלמי ס"ל שם דמה דמבואר בסנהדרין דף נ"ח ע"ב דעבד מותר באמו ובבתו ר"ל דיש בו שני השמות דנכרי וישראל, זה רק הני שנולדו בעבדות.

ועיין רש"י ב"ק דף פ"ח ע"א ד"ה יצא דדייק שם באחותו ואשת אחיו כו'. אבל מה שהי' לו קודם שנעשה עבד בזה ס"ל דאסור, ואף בהני [בתו] דב"נ שרי, דמעורב בו צד הגיורת בצד שאינו גיורת בב"א, ולא אמרינן דלשרי בבתו ממ"נ²⁷⁴...

וכ''כ רבינו לקמן פי''ד הי''ז²⁷⁵: כ"כ בזה לחלק בין אמו גויה לבין אמו שפחה. דהיינו מש''כ כאן שאם אמו גויה – פטור עליה, ואם אמו שפחה שנולד בעבדותה – חייב כמ''ש הירושלמי.

פרק י''ב הלכה י''א

העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו, לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים.

העבדים כו', לפיכך השפחה כו'.

עיין בהך דקדושין דף כ"א ע"ב - איבעיא להו: עבד עברי כהן, מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית? חידוש הוא, [שהתיר שפחה כנענית לישראל], לא שנא כהנים ול"ש ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.

ובהך דב"ק דף כ"ח ע"א - מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ת"ל: לא תקחו כופר... לשוב, לא תקחו כופר לשב כו', ר"נ בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא [דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה], והשתא איסורא. [ורשאי להלקותו ולהפרישו]. –

דמוכח שם דהוה איסור דאורייתא, דאמר עד האידנא היתרא והשתא איסורא.

ועיין ברש"י יבמות דף נ"ה ע"א - שפחה חייבי לאוין היא - דכתיב בה לא יהיה קדש כו'. –

דמבואר שם דס"ל דהוה חייבי לאוין, אך רבינו לא ס"ל כן.

ועיין בסנהדרין דף נ"ח ע"ב בהך דעבד מותר באמו - אמר רב חסדא: עבד מותר באמו, ומותר בבתו. יצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא.

ובירושלמי ביבמות פי"א מבואר דעבד אסור ע"ש – הלכה ב': רבי פינחס אמר קומי רבי יוסי בשם ר' יוסי עבד שבא על אמו חייב חטאת.

וצ"ל דהך דגמ' דילן ר"ל דקודם שנעשה עבד הקריבות שלו מותר אחר שנעשה עבד, דהוה כמו גדר גירות²⁷⁶, והירושלמי ר"ל לאחר שנעשה עבד אז אסור בקרובות שלו²⁷⁷.

ועיין בירושלמי דיבמות פ"ח גבי מצרי, דמספקא ליה שם, אם בעבדות עלו לו ג"כ לחשבון ג' דורות. – ה''ג: שמואל בר אבא בעי עבדים מהו שיעלה להם דורות. היך עבידה גר עבד עמוני שנשא לגיורת שפחה מצרית לאחר שלשה דורות נתגיירו אין תימר עבדים עלו להם דורות [מותרין מיד ואין תימר לא עלו להם דורות] זכרים אסורין איסור עולם ונקיבות מותרות לאחר שלשה דורות. [אם תאמר אף כשהן עבדים חשבינן להו דורות אף על גב דאין לעבד חייס, דורות מיהת נינהו, א"כ נקבות מותרות לאחר ג' דורות ממ"נ, אי נשדינהו בתר האב נקבות מותרות מיד, ואי נשדינהו בתר האם הרי ג' דורות כמצרית, קרה''ע].

ועיין ברש"י חולין דף קי"ד ע"ב ד"ה עבד, דדייק וכתב רק במין אמו, לא באמו ממש ע"ש²⁷⁸ - עבד בן שפחה - מותר במין אמו ואסור בבת חורין. –

וכמש"כ. [ששפחה שילדה בן, אם בא עליה חייב].

ועיין בהך דיבמות דף צ"ט ע"א ע"ש גבי הטבילן לשם עבדות²⁷⁹, ולקמן אבאר זה.

ועיין במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ''ד ה"ח - אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך, אחד זונה כותית או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין. –

והלכה י' - האומר לחבירו הא לך דבר זה ותלין שפחתך אצל עבדי העברי הרי זה אתנן –

שם נקט דאתנן לא הוה רק מחייבי לאוין, ומ"מ שפחה הוה אתנן²⁸⁰. –

וצ"ל דכיון דאינה בת קדושין הוה דומיא דכותית דהיינו זונה.

ועיין בתוספתא שם בתמורה פ"ד בהך מחלוקת דר' ור' יוסי בר"י - האומר הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר' אומר אתנן, ר' יוסי בר' יהודה אומר אין אתנן, שאין אתנן אלא מן עריות ביאתן בעברה. -

דנקט שם אתנן שביאתן בעבירה.

ועיין בתמורה דף ל' - האומר לחבירו הא לך טלה זה כו': והא שפחה לעבד מישרא שריא, אמר רב הונא: אצלו קאמר, [אצל הישראל עצמו, ולדידיה אסורה שפחה]. והא דקתני [עבד] - לישנא מעליא קאמר.

ותוס' ב"ק דף ע' ע"ב – ד''ה אתנן כו', וא"ת דלמא כי אסר הכתוב אתנן כגון שאמר לה אדם אחר הא לך טלה זה ושכבי עם בנך דבההוא לא מחייב מיתה, ושייך אתנן כה"ג כדתנן בפרק כל האסורים (שם דף כט. ושם:) האומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זה אתנן כו'.

ונ"מ לענין חלל הבא על הכשרה, דאף דביאתו בהיתר מ"מ הא חיללה, אם יש בה גדר אתנן²⁸¹.

ועיין מש"כ בזה בהל' אסמ"ז ע"ש.

ועיין תוס' יבמות דף ט"ז ע"ב – ד''ה אמוראי כו', דלר"ע דוקא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הוא דהוי ממזר מעובד כוכבים ועבד כדמוכח בפרק עשרה יוחסין כו'. וד''ה בשלמא למ"ד משום עבדי שלמה קסבר כו' - וא"ת ל"ל למיתלי טעמא משום ממזרות הוה ליה למימר משום עבדי שלמה דעבדים אסורין בישראלית. וד''ה עכו''ם כו', ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מעובד כוכבים ועבד והוא הדין הבא על שפחה ועובדת כוכבים כו'.

וקדושין דף ע"ה ע"ב – ד''ה ור' ישמעאל, וא"ת היכא אשכחן דקסבר ר"ע עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר? לא אשכחן בשום דוכתא אלא משום דאמר (יבמות דף מט.) יש ממזר מחייבי לאוין, בשלמא עבד אית ביה לאו דלא יהיה קדש כו' - דס"ל דשפחה הוה לאו גמור.

והך דב"ק דף כ"ח הנ"ל [בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא והשתא איסורא]²⁸².

י"ל דס"ל דמיירי בשפחה חרופה, ובהשלמת הזמן של העבדות לא פקע ממנה דין של שפחה חרופה אף לדידיה. –

עיין בירושלמי פ"א דקדושין סה"א - דרבי ישמעאל אמר שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר אם נישואי תורה הן אם אדוניו יתן לו אשה לא צורכה דלא, מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלים שש וכמאן דאמר אין עבד עברי עובד את היורש – [לא קמיבעיא ליה לר' ישמעאל אלא למ"ד לקמן בפרקין שאף העבד עברי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וקמיבעיא ליה כיון שהעבד עברי יוצא במיתת האדון ובשש ואז היא אסורה לו מהו שתחזור היא להיתירה הראשון כדין פנויה או לא, קרה''ע]. –

דהוה זה בעיא דלא איפשטא לפי גירסתנו.

א"כ נמצא דהעבד עברי לאחר שיצא נשאר על שפחתו לאו דשפחה חרופה אף לדידיה לעצמו.

ועיין רש"י סנהדרין דף נ"ז ע"א ד"ה נהרג עליו, אם עכו"ם הבא על שפחה חרופה אם נהרג משום א"א ע"ש. - נהרג עליו... נכרי בישראל - שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי, ובא עליה נכרי – נהרג.

וא"כ לפי מש"כ, שפחה שילדה בן ובא על אמו – חייב.

וכמבואר בירושלמי פרק י"א דיבמות סה"ד. רבי פינחס אמר קומי רבי יוסי בשם ר' יוסי עבד שבא על אמו חייב חטאת.

ואף דאמרינן בקדושין דף ס"ט כל במעי שפחה כבמעי בהמה דמיא. - ורבנן? כל ולד במעי שפחה כנענית, כולד במעי בהמה דמי. –

ועיין ביבמות דף ע"ח ע"א - רבי טרפון אומר: יכולין ממזרים ליטהר, כיצד? ממזר נשא שפחה - הולד עבד, שחררו - נמצא בן חורין; אלמא, בתר דידה שדינן ליה? שאני התם, דאמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה. –

זה רק לענין יחוס דידיה²⁸³. –

עיין לקמן פט"ו ה''ו ע"ש. - עכו"ם הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד, ועבד שטבל שבא על עכו"ם הולד עכו"ם, הלך אחר האם.

ונפ"מ אם נשתחררה מעוברת וילדה אח"כ, דמוכח ביבמות דף צ"ז ע"ב - שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים - לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה - לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח [כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים].

דגם בשפחה מיקרי אחים.

ואף דהא קי"ל בקדושין דף ס"ט ע"א דיכול לשייר העובר שיהיה עבד. - האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד - הולד כמותה, דברי ר' יוסי הגלילי; וחכ"א: דבריו קיימים.

ועיין בירושלמי גיטין פ"ד דהוה מחלוקת אם שפחה מעוברת היוצאה בשן ועין, אם הוה בניה ג"כ בני חורין ע"ש בה"ד. - היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין. [בניו של אלו היוצאין לחירות מה הן וקאמר היוצא בשן ועין בניו עבדים דלא זכתה התורה אלא לו, פנ''מ].

אמר רבי יוסי בי רבי בון לא מסתברא חילופין היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין. והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים.

ובירושלמי ב"ק פ"ה סה"ו מבואר דאין יוצאין העוברין בשן ועין של אמם. –

ר' יסא בשם ר' יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין. [וקס"ד בשלהן קאמר כגון שהושיט ידו למעי שפחה כו']. ניחא בשן. [כלומר דלא שייך שן בעוברין והיינו דקאמר אין יוצאין דלא משכחת לה], ועין. [בתמיה, אמאי לא? הא שפיר משכחת לה בעוברין], א"ר יסא בי ר' בון כיני מתניתין עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן [דלא מהני להו שן ועין דאמן, ובשלהן לא מיירי].

וא"כ מוכח דהוה גדר ב' גופים לענין שחרור –

עיין בהך דתמורה דכ"ה. - האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין, אם היתה עוברה - זכתה לו [ויצא הולד לחירות]... האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד - ולדה כמוה - דברי ר' יוסי הגלילי, וחכמים אומרים: דבריו קיימין, משום שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה.

ומ"מ לענין לידה מיקרי אחין²⁸⁴.

וזהו דמקשה בירושלמי דיבמות הנ"ל²⁸⁵, דכיון דס"ל דגבי עבדים כ"ז שהם עבדים יש עליהם שם בן לאמם השפחה²⁸⁶, ולכשישתחררו נפקע, וא"כ אמאי גבי שפחה מעוברת שנשתחררה חייבין משום אשת אח, ולייבם אינם יכולים?

ותירץ, דכמו דגבי זיקה אמרינן בפ"ב דכל שיש בהם שני צדדים א"א לייבם, ומ"מ מיקרי אשת אח, כמבואר שם בה''ב²⁸⁷, ה"נ גבי שפחה.

זהו כוונת הירושלמי שם:

פרק י''ב הלכה כ'

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני, מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה²⁸⁸.

מצרית מעוברת כו' או מצרי כו'.

כן מבואר בירושלמי ביבמות כאן בשם ר"ע ע"ש. –

פ''ח ה''ב: תני רבי אבהו קומי רבי יוחנן, אמר ר' יודה, בנימן גר מצרי היה מתלמידיו של רבי עקיבה, אמר אני גר מצרי נשוי לגיורת מצרית. בני בן גר מצרי ואני משיאו לגיורת מצרית – (שהיא מצרית ראשונה) - נמצא בן בני כשר לבוא בקהל. אמר לו רבי עקיבה לא בני, אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית, - (למצרית שניה) - כדי שיהו שלשה דורות מיכן ושלשה דורות מיכן.

פרק י''ב הלכה כ''א

גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני, גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי, זה הכלל באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפחות.

גר עמוני כו'. עיין בה"ה –

ורבינו כתב הולד עמוני ור"ל ולד זכר ולא ביאר הדבר וסמך לו על מ"ש הלך אחר הפחות שבשניהם שלעולם הולכין להחמיר. –

אך באמת נראה דט"ס הוא וצ"ל גוי עמוני²⁸⁹, וא"ש:

פרק י''ב הלכה כ''ב

מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל

מי שנתגייר כו'.

עיין בה"ה בשם הרמב"ן דס"ל דאף עכשיו מי שנתגייר מן גרגשי אסור מה"ת בלאו דלא תתחתן ע"ש במלחמות פ"ח דכאן, ועי' בה"ג בהלכות נחלות דמבואר שם דעליהם לא אמרינן הך היתר דבא סנחריב ובלבל כל האומות דלקמן הל' כ"ה ע"ש והטעם נראה כך דנ"מ אם האיסור הוא על האומה וכיון שנתבלבלה האומה הותרה כולם משא"כ היכא דהאיסור הוא על כל יחיד אז לא שייך הך גדר דנתבלבל, ועיין בירושלמי דמאי פ"ב ה"א מה דמקשה שם על הך דאמר ר"א חש למיעוט מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו שמא מעמון כו' ר"ל כך דהני מינים דתיקנו להפריש מהם דמאי הוה גדר תקנה אף אם אנו יודעים בבירור שכבר נפרש מהם או להיפך, ועי' בירושלמי שם פ"ג הל' ד' דע"י קופה אחת נעשה כל פירות העכו"ם דמאי ועי' בתוספתא פ"א דדמאי דאפילו כולה עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכה נעשה כולה דמאי ועיין בפ"ב דמכשירין ה"י מבואר שם ג"כ כן ור"ל דזה הוה כך תקנה להפריש דמאי בכגון זה ור"א ס"ל בירושלמי שם דלעשות תקנה אף למיעוט שלא לחוש אין עושין דרק ע"י סיבה אז אמרינן דלא חיישינן למיעוטא ולא לעשות תקנה ועיין מש"כ התוס' כתובות ד' כ"ח ע"ב גבי בית הפרס ועיין בתוס' ע"ז ד' ל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת ובמש"כ הר"ן ז"ל שם בשם הראב"ד, ועל זה יקשה דא"כ איך מקבלין גר ר"ל כך דנהי דאם נתגייר מותר לו לישא אשה ישראלית דאזלינן בתר רוב אך מ"מ היאך מקבלין אותו לכתחלה דע"י זה יהיו נצרכים לומר דלא חיישינן למיעוטא דכ"ז שלא נתגייר אין עליהם שם עמוני כלל דגבי עכו"ם אין שום נ"מ וכן כה"ג גבי מעשרות דכ"ז שהם ביד עכו"ם לא שייך עליהם כלל זה השם דודאי או דמאי ולכך על ידי שתקנו דהלוקח מן העכו"ם מפריש דמאי בזה עושים לבטל המיעוט וגם מה שמפרישין תחלה תרומת מעשר כמו גבי דמאי וה"ה להיפך לשיטת חכמים בזה לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא דכ"ז שהוא ביד העכו"ם אין שום נ"מ, ועי' בהך דברכות ד' כ"ח ע"א דאמר שם דאזלינן בתר רובא. והנה בתוספתא דדמאי הנ"ל אמר שם רק על אוצר ע"ש וזהו ג"כ משום דשם עדיין אין עליו שם של חיוב למעשרות וגם הוא מקום העשוי למכור משא"כ בדבר שיש עליו נ"מ קודם שנפסק הדין כמו גבי כנענים דיש נ"מ עד שלא נתגייר וגם יש פסול עליו קודם הגירות לשיטת רבינו בזה שפיר י"ל דאזלינן בתר רובא ומיעוטא בפרטים ועיין במה דפליגי במס' מכשירין פ' ב' ר"י ורבנן אם אזלינן בתר רוב המין או בתר רוב הפרט גבי תינוק מושלך וגבי פת קיבר ע"ש דחכמים ס"ל דבזה לא אזלינן בתר רוב הפרט רק בתר רוב המין וה"נ אזלינן רק בתר רובא דעלמא ומהם יכולים להתגייר ולישא אשה אף דרוב הפרטים י"ל דרובא מהני דאסורים לבוא בקהל וכן ס"ל לר"י בדמאי פרק א' הל' א' גבי שיתין ורימין דאזל בתר הפרט וע"ש בירושל' מה דמקשה על ר"ל דס"ל דהמשנה לא קאי רק על מקום דהוה רק דמאי ושם התקנה לא הוה על הפרט רק על המין כמבואר שם בפ' ב' הל' א' א"כ אמאי אזלינן בתר רוב פרטים ועי' בשביעית פרק ה' מ"א דר"י ס"ל ג"כ כזה גבי הפרסאות ע"ש בירושלמי והרי עמך בטבריה כו' ור"ל ג"כ כה"ג דאזלי לשיטתייהו במכשירין ובדמאי ועיין בירושלמי עירובין פרק ה' הל' א' מה דאמר שם ר"ש יכולני לעשות כו' ע"י מערות ובורגנין ואמר שם דזה רק להילוך ר"ל לענין סיבה שיכולים להלך ע"י זה והוה כתוך התחום אבל לעבר ר"ל לעשות את העיר ולעברה ע"י זה דזה הוה בגדר תקנה זה אין עושין ע"י הני דברים וא"ש מש"כ רבינו בהלכות שבת פרק כ"ז הל' י"א ואם כלתה מדתו במקצת דהיאך אפשר זה כיון שהחשיך חוץ לתחום המדינה ובזה א"ש דלהלך שפיר מצרפינן הני מערות ובורגנין אבל לא לעברם ועיין בירושלמי שם דיש מ"ד דאין העיבור יכול להיות גדול מהעיר עצמה ע"ש ובזה י"ל כונת הגמ' עירובין ד' נ"ט ע"א ובלבד שלא ירבה כו', ועי' בירושלמי ביבמות פ' ז' הל' ז' דרב דס"ל עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר מ"מ אם הוא פסול לבוא בקהל מודה הרי דגם קודם גירות יש נ"מ. אך י"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל כס"ד כאן ד' ע"ו דהאיסור הוא קודם גירות:

ביאור דברי הרב –

הרמב''ם פוסק שאיסור חתנות עם שבע אומות שאסרה תורה – לא תתחתן בם, הוא רק כשהם בגיותם, אבל אם נתגיירו – מותרים לבוא בקהל.

הרמב''ן חולק, וכן מביא בשם הבה''ג שבגיותן לא שייך איסור חתנות שהרי אין קדושין תופסים בם, וזה רק זנות בעלמא, אלא האיסור הוא רק אם נתגיירו, שאסורים לבוא בקהל²⁹⁰.

רבינו מציין להבה''ג שסובר שאף בזמן הזה אם ידוע לנו שגוי זה הוא משבע אומות – אם נתגייר נשאר באיסור דלא תתחתן בם, ולא אמרינן שבא סנחריב ובלבל את העולם.

כלומר, בשאר ד' האסורים בקהל – מצרי ואדומי עד ג' דורות, ועמוני מואבי עד עולם, סובר הבה''ג דאמרינן שבא סנחריב ובלבל את העולם, והיום כל גוי המתגייר מותר מיד, וכמ''ש הרמב''ם לקמן, אבל בשבע אומות נשאר האיסור אף היום.

וטעמו, משום דס''ל שבשבע אומות האיסור הוא על כל יחיד מהם ולא על האומה בכללה, ואם ידוע לנו על אחד שהוא מהם – אסור, אבל בד' אומות האיסור הוא על האומה בכללה, וכיון שבטלה האומה – בטל האיסור מהיחידים.

בקונטרס ההשלמה השמטה א' כותב רבינו:

וכן נפ"מ במה דמבואר בברכות דף כ"ח וכ"מ דבא סנחריב ובלבל, אם ר"ל דשוב בטל הדין [שעמוני ומואבי אסור לבא בקהל] - דהאיסור לא הוה רק על האומה, וכיון דנתבלבלו שוב ליכא אומה דעמון ומואב, ואף אם אנו יודעין בודאי שהוא מזה האומה ג''כ מותר. או שכל גר מותר לבא בקהל רק מחמת רוב. והרוב אינם עמונים, אך אם ידעינן בודאי שהוא מעמון – אסור.

ועי' יבמות דף ט"ז ע"ב במה דאמר שם ציוה ד' כו' כגון הומניא כו' ע"ש ברש"י.²⁹¹.

ובאמת ר"ל הך דקדושין דף ע"ב דר' אמר עליהם שם עמונים²⁹². ואף הא לפי מ"ש כיון שנתבלבל אין נפ"מ²⁹³, עי' תוס' יבמות דף ע"ו²⁹⁴ וכ"מ.

אך י"ל דהם כבר נתגיירו קודם בלבול ואסורים²⁹⁵.

וכ"כ בהל' אס"ב דגבי כנענים לא אמרינן כן, דהם אסורים בגדר פרט, וכן לגבי עמלק ...

עוד מבאר רבינו בגדר תקנות חז''ל שלדעת ר' אלעזר: דלעשות תקנה אף למיעוט שלא לחוש - אין עושין דרק ע"י סיבה אז אמרינן דלא חיישינן למיעוטא ולא לעשות תקנה.

אף שתמיד הולכין אחר הרוב ולא חוששין למיעוט, מ''מ לדעת ר' אלעזר חכמים לא מתקנים תקנה באופן שנצטרך באופן קבוע לא לחשוש למיעוט²⁹⁶.

כלומר, "ע''י סיבה", במקרה שיש רוב ומיעוט, גם לדעת ר''א לא חיישינן למיעוט, אבל לעשות תקנה שתגרום שלא נחוש למיעוט – לא עושים.

כמו במקום שלא שייך רוב ומיעוט, כגון גוי עמוני שנתערב בגוים אחרים, הרי לגבי הגוים אין שום נפ''מ ביניהם, ולא שייך לומר ביטול, ורק כשמתגייר אז מתעוררת השאלה אם מותר לבוא בקהל, ואז נצטרך לומר שיתבטל ברוב גוים, זה לא אמרינן.

וכמו כן לגבי פירות דמאי של נכרי, שכל זמן שהם אצלו אין שום נפ''מ כלל אם מעושרים או לא, ואין עליהם שם ודאי או דמאי... ורק אחר שלקחם ישראל חל עליהם שם דמאי, ואז נתיר משום רוב ע''ה מעשרים.

ע''ז אומר הירושלמי שלדעת ר' אלעזר, דין דסומכין על הרוב הוא רק אם נתערב ע''י סיבה, אבל אין היתר לקנות מהנכרי פירות, ולהחיל עליהם שם דמאי, ואז להתיר ברוב...²⁹⁷. ומקשה הירושלמי לפי''ז לר''א לא נקבל שום גר שמא הוא מזרע עמון כו' כדלקמן.

ועד''ז, מה שאמר ר' שמעון בן יוחי יכול אני לעשות שיהו מהלכין מצור לצידון מטיבריה לציפורין על ידי מערות ועל ידי בורגנין. כאן להילוך וכאן לעיבור.

אף שמותר להלך מחוץ לעיר אם יש בורגנים וכו' סמוכים לעיר ע''ב אמה, שמודדין מהבורגנים ולהלן אלפיים אמה, מ''מ לא מצרפין אותם לעיר, למתוח חוט לכל אותה הרוח²⁹⁸.

כלומר, מתירין לו להמשיך בדרכו מאותם הבורגנים אבל א''א לעשות תקנה ולצרף אותם לעיבור העיר.

פרק י''ב הלכה כ''ב

מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי, תלה הרחקתם במקדש.

מי שנתגייר כו'.

עיין בה"ה בשם הרמב"ן דס"ל דאף עכשיו מי שנתגייר מן גרגשי אסור מה"ת בלאו דלא תתחתן –

דעת רבינו בזה כדעת קצת המפרשים ז"ל שאמרו שבכ"מ שהזכירו בגמרא נתינה אצל ממזרת הוא אגב גררא דומיא דחלוצה אצל גרושה ואין איסור הנתינה אלא מדבריהם... וזה דעת קצת המפרשים ז"ל, אבל י"מ אחרים שסוברין דשבעה עממין שנתגיירו אסורין הן מן התורה וכדרבא, אבל בניהם שנולדו אחר גירותן מותרין גמורין ד"ת שלא אסרן הכתוב לעולם ולא מנה בהם דורות לאסור, ובאו יהושע ודוד וגזרו עליהן, ודקתני נתינה בכל דוכתא היא אחת משבעה עממין שנתגיירה שהיא מן התורה בלאו דלא תתחתן בם וכדרבא, וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל: -

ע"ש במלחמות פ"ח דכאן. –

דף כ''ד ע''ב: אמר הכותב וכן היו הדברים מראין כפשטן אלא שהקושיות מתרבות עלינו עד שלא נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש דתנינן להו לנתינים בהדי חייבי לאוין בכולהו דוכתא כדתנן אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית... ברם נראין דברי האומר שלא אסרה תורה בגירותן אלא אחד משבע אומות שנתגייר לפי מעשיהם מקולקלים מכל האומות ואינם ראויים לידבק באומה זו, אבל זרע שנולד להם בקדושה משנתגיירו הרי הוא כישראל כשר שהרי לא מנה בהם הכתוב דורות ולא נאמר בהם עד עולם כדרך שנאמר בעמוני ומואבי, ובא דוד וגזר עליהם דורות הא מפני ששנינו במשנתינו ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם... ומכלל דברינו נתברר, זו ששנינו בגירי וחרורי ממזרי שתוקי ואסופי שמותרין בנתינה שאע"פ שישנן בכלל לאו דלא תתחתן בם, הני מילי בגיותן דנתרבו מכי יסיר שאלו כולן בני ברית הן, אבל בגירותן פסולי יוחסין הן וקהל אלו אינו בכלל יוחסין, וכן מי שגזר עליהם עבדות לא גזר אלא שלא ידבקו במשפחות המיוחסות שבישראל ולהרחיקן מהם, אבל בפסולין לא גזר כמו שפירשתי למעלה, ובעל הלכות נמי כסברא בתרא דרבא פסק בגירותן אית להו חתנות:

ועיין בה"ג בהלכות נחלות דמבואר שם דעליהם לא אמרינן הך היתר דבא סנחריב ובלבל כל האומות דלקמן הלכה כ"ה ע"ש. - ושבעה גוים נמי כל היכא דידיעי, באיסורייהו קיימי ולא אמרינן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, דקאמרינן בימי רבי בקשו להתיר את הנתינין ואף על גב דמיגיירי קיימי בלא תתחתן בם הא קאמרינן (יבמות עו א) הדר אמר רבה בגיותן לית להו חתנות זנות בעלמא, נתגיירו אית להו חתנות ואסיר לאיחתוני בהו.

והטעם נראה כך, דנפ"מ אם האיסור הוא על האומה, וכיון שנתבלבלה האומה הותרה כולם, משא"כ היכא דהאיסור הוא על כל יחיד, אז לא שייך הך גדר דנתבלבל²⁹⁹.

ועיין בירושלמי דמאי פ"ב ה"א מה דמקשה שם על הך דאמר ר"א חש למיעוט, מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו שמא מעמון כו'. –

רבי לעזר סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד עכו"ם. רבי יוחנן סבר מימר רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל ואפילו יסבור ר' לעזר כרבי יוחנן רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל רבי לעזר חש למעוט³⁰⁰. כהדא סורקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו היום הוכח לכל הימים. רבי יוסי בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא. ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים. [ונעשה אותו הגר דספק הוא הוכיח לכל הגרים? בתמיה, והשתא לא יקבלו לשום גר מהאי חששא].

ר"ל כך דהני מינים דתיקנו להפריש מהם דמאי³⁰¹, הוה גדר תקנה, אף אם אנו יודעים בבירור שכבר נפרש מהם או להיפך³⁰².

ועי' בירושלמי שם פ"ג ה''ד³⁰³, דע"י קופה אחת נעשה כל פירות העכו"ם דמאי.

ועי' בתוספתא פ"א דדמאי דאפילו כולה עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכה - נעשה כולה דמאי. –

אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוים – ודאי... דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אפילו כולו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו - דמיי.

ועיין בפ"ב דמכשירין ה"י מבואר שם ג"כ כן³⁰⁴.

ור"ל דזה הוה כך תקנה להפריש דמאי בכגון זה³⁰⁵.

ור"א ס"ל בירושלמי שם דלעשות תקנה אף למיעוט שלא לחוש אין עושין³⁰⁶, דרק ע"י סיבה אז אמרינן דלא חיישינן למיעוטא ולא לעשות תקנה³⁰⁷.

ועיין מש"כ התוס' כתובות דף כ"ח ע"ב גבי בית הפרס. - ובית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברשות הרבים, אף על גב דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר, היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי, ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע, אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר, אף על גב דמדאורייתא טהור.

ועיין בתוס' ע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת –

אי אמרת רוב איכא מיעוט - תימה כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמעוטא כיון דאיכא רובא וחזקה להיתר? רובא בהמות שאינן נשחטות לעבודת כוכבים, ואותם עגלים עצמם נעמידם בחזקת היתר שהיו הקיבות בחזקת היתר שאינם לעבודת כוכבים קודם שחיטה... וי"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו לאחר שחיטה בספק עבודת כוכבים קיימי... כיון שמיעוט הקיבות אסורות יש כאן חשש מיעוט של איסור.

ובמש"כ הר"ן ז"ל שם בשם הראב"ד. –

דף י''ג ע''ב מדפי הרי''ף³⁰⁸: אבל הראב"ד ז"ל כתב דבלאו הכי לא אזלינן בה בתר נותן טעם, דבכל דבר של עובדי כוכבים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם, ואין מטעימין אותן לקפילא, אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותן לעולם כדי שלא יפרצו. שהרי למ"ד מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין הולכין בה אחר נ"ט, וכן בשמן של עובד כוכבים למאן דאמר זליפתן של כלים אסורין [אוסרתן], וכן בקורט של חלתית, אלמא בכל דבר של עובד כוכבים אין הולכין בהן אחר נותן טעם.³⁰⁹

ועל זה יקשה, דא"כ איך מקבלין גר? –

ר"ל כך, דנהי דאם נתגייר מותר לו לישא אשה ישראלית דאזלינן בתר רוב, אך מ"מ היאך מקבלין אותו לכתחלה, דע"י זה יהיו נצרכים לומר דלא חיישינן למיעוטא, דכ"ז שלא נתגייר אין עליהם שם עמוני כלל, דגבי עכו"ם אין שום נפ"מ³¹⁰.

וכן כה"ג גבי מעשרות, דכל זמן שהם ביד עכו"ם לא שייך עליהם כלל זה השם דודאי או דמאי, ולכך על ידי שתקנו דהלוקח מן העכו"ם מפריש דמאי, בזה עושים לבטל המיעוט³¹¹, וגם מה שמפרישין תחלה תרומת מעשר כמו גבי דמאי, וה"ה להיפך לשיטת חכמים³¹², בזה לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא, דכ"ז שהוא ביד העכו"ם אין שום נפ"מ³¹³.

ועיין בהך דברכות דף כ"ח ע"א דאמר שם דאזלינן בתר רובא. –

בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל; אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבא בקהל. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: ואסיר גבלות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים, וכל דפריש - מרובא פריש.

והנה בתוספתא דדמאי הנ"ל אמר שם רק על אוצר ע"ש. – אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו אם רוב גוים – ודאי, ואם רוב ישראל דמאי, מחצה על מחצה ודאי דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אפילו כולו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו – דמיי.

וזהו ג"כ משום דשם עדיין אין עליו שם של חיוב למעשרות, וגם הוא מקום העשוי למכור.

משא"כ בדבר שיש עליו נפ"מ קודם שנפסק הדין, כמו גבי כנענים דיש נפ"מ עד שלא נתגייר, וגם יש פסול עליו קודם הגירות לשיטת רבינו³¹⁴, -

בזה שפיר י"ל דאזלינן בתר רובא ומיעוטא בפרטים.

ועיין במה דפליגי במס' מכשירין פ''ב ר"י ורבנן אם אזלינן בתר רוב המין או בתר רוב הפרט, גבי תינוק מושלך וגבי פת קיבר ע"ש. מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם, ואם רוב ישראל ישראל, מחצה למחצה ישראל, רבי יהודה אומר הולכין אחר רוב המשליכין: מצא בה פת הולכין אחר רוב הנחתומין, ואם היתה פת עיסה הולכים אחר רוב אוכלי פת עיסה, רי"א אם היתה פת קיבר הולכין אחר רוב אוכלי פת קיבר:

דחכמים ס"ל דבזה לא אזלינן בתר רוב הפרט רק בתר רוב המין³¹⁵.

וה"נ אזלינן רק בתר רובא דעלמא ומהם יכולים להתגייר ולישא אשה, אף דרוב הפרטים י"ל דרובא מהני דאסורים לבוא בקהל³¹⁶.

וכן ס"ל לר"י בדמאי פרק א' ה''א גבי שיתין ורימין דאזל בתר הפרט. - ר' יהודה אומר כל השיתין פטורות חוץ משל דיופרא, וכל הרימון פטורין חוץ מרימי שיקמה, וכל בנות שיקמה פטורות חוץ מן המוסטפות:

וע"ש בירושלמי מה דמקשה על ר"ל דס"ל דהמשנה לא קאי רק על מקום דהוה רק דמאי, ושם התקנה לא הוה על הפרט רק על המין, כמבואר שם בפ''ב ה''א, א"כ אמאי אזלינן בתר רוב פרטים?

ועיין בשביעית פרק ה' מ"א, דר"י ס"ל ג"כ כזה גבי הפרסאות –

בנות שוח שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים, רבי יהודה אומר הפרסאות [פרסיות] שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים, אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח:

ע"ש בירושלמי, והרי עמך בטבריה כו' - אמרו לו והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת, אמר להן והרי עמכם בציפורין והן עושות לשתי שנים:³¹⁷ -

ור"ל ג"כ כה"ג, דאזלי לשיטתייהו במכשירין ובדמאי³¹⁸.

ועיין בירושלמי עירובין פרק ה' ה''א מה דאמר שם ר"ש יכולני לעשות כו' ע"י מערות ובורגנין –

דמר ר' שמעון בן יוחי יכול אני לעשות שיהו מהלכין מצור לצידון מטיבריה לציפורין על ידי מערות ועל ידי בורגנין. כאן להילוך וכאן לעיבור. – [דעד כאן לא קאמר רבי שמעון אלא שיהא מותר להלוך על ידי בורגנין ומערות שהן בתוך שבעים אמה ושיריים אבל לעשות עיבור על ידן ולמשוך החוט על פני כל העיר ולמדוד לכל העיר מכל הצדדין משם ולהלן אלפים אמה לא אמר, קרה''ע].

ואמר שם דזה רק להילוך, ר"ל לענין סיבה שיכולים להלך ע"י זה והוה כתוך התחום, אבל לעבר ר"ל לעשות את העיר ולעברה ע"י זה, דזה הוה בגדר תקנה, זה אין עושין ע"י הני דברים.

וא"ש מש"כ רבינו בהלכות שבת פרק כ"ז הי"א ואם כלתה מדתו במקצת, דהיאך אפשר זה, כיון שהחשיך חוץ לתחום המדינה?³¹⁹

ובזה א"ש דלהלך שפיר מצרפינן הני מערות ובורגנין³²⁰, אבל לא לעברם.

ועיין בירושלמי שם דיש מ"ד דאין העיבור יכול להיות גדול מהעיר עצמה ע"ש. –

עירובין פ''ה: רבי אחא אמר איתפלגון רבי חייה רובה ובר קפרא חד אמר הדא דאת מר בעיר גדולה אבל בעיר קטנה לא תהא התוספת יתירה על העיקר, וחורנה אמר בין גדולה בין קטנה דו ואלפים.

ובזה י"ל כונת הגמ' עירובין³²¹ דף נ"ט ע"א ובלבד שלא ירבה כו'. –

ריבה אחד ומיעט אחד - שומעין לזה שריבה. אמר אביי: ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונא³²².

ועי' בירושלמי ביבמות פ''ז ה''ז דרב דס"ל עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר, מ"מ אם הוא פסול לבוא בקהל - מודה³²³, הרי דגם קודם גירות יש נפ"מ³²⁴.

אך י"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל, דס"ל כס"ד כאן דף ע"ו דהאיסור הוא קודם גירות. –

...לא תתחתן בם. אמר רבא... [התם טעמא] דלמא מוליד בן ואזיל פלח לעבודת כוכבים; וה"מ בהיותן עובדי כוכבים, כי מגיירי בישראל שרו כו'³²⁵.

פרק י''ג הלכה ד'

וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ... צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן

וכן לדורות כו' והרצאת קרבן כו'.

עי' במש"כ רבינו בהל' מחוסרי כפרה פרק א' הל' ב' שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל ועי' בפה"מ בכריתות שם ריש פ' ב' דרק לכתחלה וכאן ס"ל לרבינו דרק לקדשים לא מיקרי עדיין ישראל גמור אבל לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר וא"כ בזמן הזה לא מחסר כלל בשביל הקרבן ומה דבעי שם דף ט' ע"א קרא דאף בזמן דליכא קרבן יכולים לקבל זה דלא נימא כמו בהך דקדושין ד' ל"ח ע"ב גבי שילוח עבדים דרק בזמן שיש בארץ ישראל ע"ש ואמר בכריתות שם דהא בספרי מרבינן מן הך בתוככם דאף אם כבר נתגייר צריך להביא קרבן אח"כ ע"ש פ' שלח פסקא ק"ח וא"כ חזינן דיכול להתגייר אף בזמן שאין קרבן ועי' תוס' יבמות ד' מ"ו ע"ב וקדושין ד' ס"ב ע"ב ועי' בתוספתא פ' א' דכריתות דאמר שם הביא לצרעתו יחזור ויביא לכפרתו ע"ש הרי דמטמא בצרעת אף דעדיין לא הביא קרבנו, ועי' בתוספתא פ"ג דשקלים ע"ש ועי' בדברי רבינו בהל' ק"פ פרק ד' הל' ט' גבי הפריש פסחו עד שלא נתגייר כו' והא לאו בר הפרשה הוא כלל כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות וע"כ צ"ל כנ"ל דהיינו קודם הבאת קרבן דחייב במצות ומ"מ לגבי אכילת קדשים אין עליו דין ישראל:

ביאור דברי הרב –

הרמב''ם פוסק: וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.

האם בזמן הזה שאין קרבן, חסר משהו ביהדות הגר?

מציין לרמב''ם בהל' מחוסרי כפרה: גר... אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו... שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל, ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים.

ובפירוש המשנה כותב הרמב''ם: תנא קמא אומר משמל וטבל מותר לו לאכל בקדשים, והקרבן מצוה בעלמא, ור' אליעזר אומר שהוא אסור לאכל בקדשים עד שיזרק עליו הדם אם הוא הביא בהמה לכפרתו, או עד שיביא קרבן העוף ... ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב.

הרי שרק לכתחילה, מצוה בעלמא להקריב קרבן הגר, ואילו כאן פוסק הרמב''ם³²⁶, שאסור בקדשים עד שיקריב קרבנו. עכ''פ זה רק לאכילת קדשים, אבל לשאר הדברים הרי הוא ישראל גמור.

וא''כ בזמן הזה שאין קרבן ולא אכילת קדשים – אין הגר מחוסר כלום.

ולפי זה מה שואלת הגמ': אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים? הרי הקרבן שייך רק לאכילת קדשים ומה השאלה?

מבאר, שלא נאמר כמו בקדושין ל''ח גבי שילוח עבדים דרק בזמן שיש בארץ ישראל – "בזמן שהדרור נוהג בארץ - נוהג בחוצה לארץ, אין דרור נוהג בארץ - אינו נוהג בחוצה לארץ". ועכשו שאין קרבן אולי לא נקבל גרים. קמ''ל מספרי פ' שלח - וכי יגור אין לי אלא המתגייר, שנתגייר מנין? ת"ל או אשר בתוככם לדורותיכם: -

וא"כ חזינן דיכול להתגייר אף בזמן שאין קרבן. ולכשיבנה ביה''מ יביא קרבנו.

ומביא כמה ראיות לזה, שהכתוב לדורותיכם מלמדנו שלדורות עולם מקבלים גרים, אף בזמן הזה שאין מקדש ואין ב''ד סמוכים³²⁷.

מציין לרמב''ם המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר כו', והרי גוי לא שייך בכלל להקדיש?³²⁸ .

ומבאר דאיירי כה''ג שהגוי מל וטבל וקיבל מצוות כו', ועד שלא נתגייר פירושו שעדין לא הקריב קרבן גרות כו'.

דלגבי אכילת קדשים אין עליו דין ישראל.

פרק י''ג הלכה ד'

וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.

וכן לדורות כו', והרצאת קרבן כו'.

עיין במש"כ רבינו בהל' מחוסרי כפרה פרק א' ה''ב שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. –

גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אף על פי שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל, ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים.

ועי' בפה"מ בכריתות שם ריש פ''ב דרק לכתחלה –

ואין בין ר' אליעזר בן יעקב וחכמים מחלוקת בענינים זולתי בגר, שתנא קמא אומר משמל וטבל מותר לו לאכל בקדשים, והקרבן מצוה בעלמא, ור' אליעזר אומר שהוא אסור לאכל בקדשים עד שיזרק עליו הדם אם הוא הביא בהמה לכפרתו, או עד שיביא קרבן העוף ... ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב. ואמר ארבעה ואף על פי שהוא מונה אותם לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב שאומר גר מחוסר כפורים³²⁹.

וכאן ס"ל לרבינו דרק לקדשים לא מיקרי עדיין ישראל גמור, אבל לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר.

וא"כ בזמן הזה לא מחסר כלל בשביל הקרבן.

ומה דבעי שם דף ט' ע"א קרא [צריך פסוק לומר], דאף בזמן דליכא קרבן יכולים לקבל - אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב: וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו'. –

זה דלא נימא כמו בהך דקדושין דף ל"ח ע"ב גבי שילוח עבדים, דרק בזמן שיש בארץ ישראל ע"ש. - שילוח עבדים חובת הגוף היא... וכתיב וקראתם דרור בארץ... אם כן, מה תלמוד לומר בארץ? בזמן שהדרור נוהג בארץ - נוהג בחוצה לארץ, אין דרור נוהג בארץ - אינו נוהג בחוצה לארץ.

ואמר בכריתות שם דהא בספרי מרבינן מן הך בתוככם, דאף אם כבר נתגייר צריך להביא קרבן אח"כ, ע"ש פ' שלח פסקא ק"ח - וכי יגור אין לי אלא המתגייר, שנתגייר מנין? ת"ל או אשר בתוככם לדורותיכם:

וא"כ חזינן דיכול להתגייר אף בזמן שאין קרבן.

ועיין תוס' יבמות דף מ"ו ע"ב – דאין הזאה כו', ואין לתמוה כיון דבעי הזאה היאך מקבלים גרים בזמן הזה, דבפ' [ארבעה] מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן.

וקדושין דף ס"ב ע"ב. – גר צריך כו', עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אף על גב שאינן מומחין, דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין, ולדורותיכם משמע לדורות עולם.

ועי' בתוספתא פרק א' דכריתות דאמר שם הביא לצרעתו יחזור ויביא לכפרתו ע"ש - כל חייבי קינין שבתורה חציין חטאת וחציין עולות, חוץ מקינו של גר, שאף על פי שהן חובה - שתיהן היו עולות, רצה להביא חובתן מן בהמה יביא. הביא עולות בהמה לכפורים יצא מנחות ונסכים לא יצא לא אמרו קן אלא להקל עליו הביא לצרעתו יחזור ויביא לכפרתו לנזירותו יחזיר ויביא לכפרתו. -

הרי דמטמא בצרעת אף דעדיין לא הביא קרבנו.

ועי' בתוספתא פ"ג דשקלים ע"ש - קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית וצריך להביא מעכשיו רבי שמעון אומר אין צריך להביא מעכשיו מפני תקלה.

ועי' בדברי רבינו בהלכות ק"פ פרק ד' ה''ט גבי הפריש פסחו עד שלא נתגייר כו' - המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר... הרי זה מקריבו לשם פסח שאין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

והא לאו בר הפרשה הוא כלל, כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות³³⁰.

וע"כ צ"ל כנ"ל דהיינו קודם הבאת קרבן, דחייב במצות [כבר מל וטבל וקיבל מצוות ויכול להפריש קרבן] ומ"מ לגבי אכילת קדשים אין עליו דין ישראל³³¹.

ע''כ ההלכה וביאורה.

וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות תרומות:

וכ"כ בזה בח"ג ובח"א בכוונת הר"א ז"ל בהל' ק"פ פ"ט ה"ז גבי המאכיל לבן נכר דעובר האוכל³³² ור"ל כגון שמל וטבל ולא הביא קרבן, דאז בזמן המקדש לענין קדשים ופסח עדיין אינו ישראל גמור, ולכך לוקה משום לאו דבן נכר.

וכן מש"כ רבינו שם בפ"ד ה"ט גבי הפריש פסחו עד שלא נתגייר, וע"כ ר"ל ג"כ כה"ג [שמל וטבל ולא הביא קרבן], דאל"כ לא הוי כלל בגדר הפרשה, כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות ה"ב, וזבחים דף מ"ה³³³ וכ"מ.

וז''ל בפי''ג מהל' נדרים:

מש"כ רבינו בהל' קרבן פסח פ"ד ה"ט גבי עכו"ם שהפריש ק"פ ומבואר בירושלמי דהוי דיחוי, רק דרבינו משום דפסק דבעלי חיים אינם נידחים, ואף דלא חלה שום קדושה על ק"פ אם הפרישה עכו"ם, עי' בירושלמי פ"א דתרומות, ועי' מש"כ תוס' קדושין דף ז' ע"ב, וכ"מ.

אך י"ל דשם מיירי בגר שמל וטבל אך עדיין לא הביא הקרבן דמעכבו לענין זה והוה כמו שאינו בן מנין, וכ"כ בזה.

פרק י''ג הלכה ו'

גר שמל ולא טבל ... אינו גר ... וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה, ואם הטבילוהו ה"ז גר.

הואיל והדבר צריך ב"ד כו'.

עיין בכסף משנה. אך באמת לפי המבואר בירושלמי פ"ג דקדושין וברש"י דף מ"ד ע"ב דטבילת גירות בעי כוונה לא שייך בזה להקר וגם בעי דאני יודע שמכוון וכמ"ש התוס' דיבמות ד' ק"ב ע"ב ד"ה עד וא"ש מ"ש התוס' ד' מ"ז ע"א ד"ה יש לך עדים ע"ש ד' ק"ה ע"ב ועיין ביצה ד' י"ח ע"א ואף דתרומה וקדשים ג"כ בעי כונה זה רק מדרבנן ודרבנן לא מיקרי תיקון כמבואר ביצה שם ועי' ברש"י חולין ד' ל"א ע"ב כגון שירדו להקר פי' שם שלא להטביל כל הגוף משמע אבל לטבול כולה לא הוי בגדר להקר והוה סתם וי"ל דמהני גם גבי גירות ועי' בהך דפסחים דס"ה וס"ט דמבואר שם דהזאה אסור משום מתקן גברא ע"ש ברש"י ואמאי לא נימא ג"כ גדר להקר כמו בר"ה דכ"ח וצ"ל משום דבעי כוונה עי' רש"י סוטה ד' ל"ט ותוס' ישנים יומא דמ"ב ועי' בדברי רבינו בהל' פ"א. אך י"ל ולחלק בין גר דכבר מלו אותו י"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה עי' זבחים דף ב' ע"ב, ועי' בירושלמי עירובין פרק ד' ה"ה ר"נ בר יעקב בעי גר שטבל לאחר שהאיר המזרח וקאי אשבת, ועיין בירושלמי קדושין פרק ד' הל' ז' דמשמע שם דהך דאמר ר"י מטבילין גר בשבת ר"ל דכיון דחזינן דס"ל לר"י דבחו"ל א"צ להביא ראיה וע"כ משום דס"ל כך. דהנה בגמ' יש ב' פסוקים על גר שצריך ב"ד אחד ממשפט ואחד אמר ר"י מן ושפטתם צדק וס"ל לר"י כך דצריך שני דברים אחד להגירות בעצמו והיינו מן ושפטתם ואחד לפסוק עליו שהוא גר והיינו מהך משפט ועי' תוס' שבת ד' ס"ח ע"א וסנהדרין דף ס"ח ע"ב בתוס' ע"ש בסוף הדבור ועי' בה"ג הל' מילה חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותם שאין כשרים להתנות עליהם ר"ל קבלת המצות והגירות כמש"כ התוס' בסנהדרין שם ע"ש וס"ל לר"י דלפסוק עליו שהוא גר דא"א לעשות זה בלא עדים כיון דבעי ב"ד זה רק בא"י אבל בחו"ל לא בעי זה, והטעם משום דשם נ"מ גם לקדשים בעי פסק ופעולה כמו גבי בכור בעל מום עי' בכורות ד' ל"ו ע"ב וכ"מ ולכך יסבור ג"כ דטבילה א"צ כוונה בחו"ל כיון דבחו"ל הוה זה רק גדר דין לא גדר פעולה ולכך מטבילין בשבת ועי' בתוס' כאן ד"ה משפט די"ל דזה תליא בשנים שדנו דיניהם דין ועי' תוס' גיטין ד' ל"ב ע"ב ובירושלמי רפ"ז דברכות גבי זימון ועיין בנדרים ד' ע"ז ע"א ובירושלמי ביבמות פ' י"ב מבואר דלמ"ד חליצה ביחיד ובלילה מותר אפילו בשבת ע"ש וא"כ י"ל דהירושלמי דעירובין הנ"ל הוא לר"נ לשיטתיה וכמש"כ:

ביאור דברי הרב –

ביבמות מ''ו ע''ב אומר ר' יוסי שאין מטבילין גר בשבת משום דמתקן גברא. הרמב''ם כותב הטעם הואיל וצריך ב''ד – אין מטבילין בשבת ולא בלילה כו'. מקשה הכס''מ מדוע הרמב''ם לא כתב הטעם דמתקן גברא, ומבאר שאין זה תיקון ניכר משום דמחזי כמיקר, שמטעם זה מותר לטמא לטבול בשבת.

וכ''כ בב''י יו''ד רס''ח: אף על גב דבגמרא יהבינן טעמא משום דתיקוני גברא בשבתא לא מתקנים - לא כתבו הרמב"ם, משום דמשמע ליה דההוא טעמא לאו דוקא, דהא לגבי טומאה שרי משום דנראה כמקר [כדאיתא בביצה יח.] ואף על גב דהכא צריכים תלמידי חכמים לעמוד על גביו מ"מ מידי מיחזי כמקר לא נפיק אלא עיקר טעמא משום דאין דנין בשבת (ביצה לו:) וגר משפט כתיב ביה.

מבאר רבינו שטבילת גר צריכה כוונה לשם גרות כדאיתא בירושלמי קדושין ורש''י ביבמות. וגם צריך שידעו הדיינים העומדים על גביו שהוא טובל לשם גרות, הלכך לא שייך לומר שנראה יורד להקר, וע''כ אסור גם משום תיקוני גברא.

דין זה שהעדים צריכים ידיעה שהגר טובל בכוונה, כתבו התוס' ביבמות ק''ב גבי חליצה , שאם עדים ראו את היבמה חולצת לאחד מן האחים חליצתה פסולה משום: "דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה".

ועפ''ז מתרץ קושית התוס' ביבמות מ''ז על הך מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל רבי יהודה: יש לך עדים? (האם יש לך עדים שנתגיירת בינך לבין עצמך) שהקשו הרי אם יש עדים אין זה בינו לבין עצמו ומדוע אינו גר?

וכ''כ התוס' רי''ד: "פי' שאם היו עדים מעידים שלא נתגייר בבית דין אלא בפניהם בלבד, אז לא היה גירותו גירות וגם בניו היו פסולין".

מבאר רבינו כנ''ל שנתגיירתי ביני לבין עצמי פירושו שהעדים ראוהו טובל (שאם לא ראו אינו גר כלל), אבל לא ידעו אם כוונתו לגרות, וצריך שידעו.

וכ''כ בפ''ג ה''ח מהלכות אישות - וזה ר''ל לקבלת הגירות שמתרצה להיות גר [שלזה צריך בפני שלשה ולא מהני רואין אותו מבחוץ] ע''ש.

ואף שגם טבילה לתרומה או לקדשים צריכה כוונה, וא''כ מדוע מותר לטמא לטבול בשבת ויו''ט הרי אינו נראה כמיקר?

ומתרץ משום שכוונת הטבילה שם היא רק מדרבנן³³⁴, וזה לא נחשב תיקון גברא. כמ''ש רש''י בביצה י''ח שרק בכלי הטמא בדאורייתא גזרו משום דנראה כמתקן ולא בטומאה מדרבנן³³⁵.

ודין זה שצריך ב''ד וכוונה לגרות כו' הוא רק בגר המתגייר בא''י (בזמן הבית), שלאחר שטובל צריך "פעולה"³³⁶ מצד הב''ד לגיירו, כיון דנ''מ לענין קדשים, לכן א''א להטבילו בשבת, אבל המתגייר בחו''ל הטבילה היא רק מצד הדין ולא בגדר פעולה של הב''ד, לכן מותר לטבול בשבת.

ועוד סברא להתיר להטבילו בשבת, משום דמחזי כמיקר, כיון שטבילה זו אף אם איננה בכוונה גמורה, מ''מ כיון שמל מקודם אמרינן שעל דעתו הראשונה טובל.

משא''כ גיורת שטבילתה היא כל מעשה הגרות, צריכה דעת וכוונת וידיעת ב''ד וממילא אסור להטבילה בשבת וכמ''ש רבינו בהלכה הבאה.

פרק י''ג הלכה ו'

גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה, ואם הטבילוהו ה"ז גר.

הואיל והדבר צריך ב"ד כו'.

עיין בכסף משנה. - גר שמל ולא טבל וכו'. מ"ש שאין מטבילין אותו בשבת פשוט בפרק החולץ דלמ"ד אינו גר עד שימול ויטבול אין מטבילין אותו בשבת ואף על גב דבגמרא יהיב טעמא משום דתקוני גברא בשבתא לא מתקנינן, לא כתבו רבינו משום דמשמע ליה דה"ט לאו דסמכא הוא, דהא לענין טומאה שרי משום דמיחזי כמיקר. ואף על גב דהכא צריכים ת"ח לעמוד עליו מ"מ מידי מיחזי כמיקר לא נפיק, אלא עיקר טעמא משום דאין דנין בשבת וגר משפט כתיב ביה:

אך באמת לפי המבואר בירושלמי פ"ג דקדושין – הביאו המאירי ביבמות מ''ה ע''ב: וזהו שאמרו בתלמוד המערב קדושין פ"ג הי"ב גר שמל ולא טבל כשר אין לך גר שלא טבל לקירויו, וקשי עלה לית טומאה חמורה מטומאה קלה? כלומר והיאך תעלה טבילה לדבר חמור דהיינו גרות בכלל טבילה הצריכה לדבר קל דהיינו קרי? אמר ר' יוסה מכיון שזו וזו לקדושת ישראל עלתה לו כו'. –

וברש"י דף מ"ד ע"ב - עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא – [לשם טבילת נדה ולא לשם טבילת גירות³³⁷] - דטבילת גירות בעי כוונה, לא שייך בזה להקר.

וגם בעי דאני יודע שמכוון, וכמ"ש התוס' דיבמות דף ק"ב ע"ב ד"ה עד. - ודקתני תנא בעי כוונה כו' - ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד, משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה.

וא"ש מ"ש התוס' דף מ"ז ע"א ד"ה יש לך עדים –

יש לך עדים - פירוש שנתגיירת בינך לבין עצמך, ותימה מיהא אי הא דבעינן ג' היינו דוקא לכתחלה אבל דיעבד חד נמי כשר א"כ אם יש לו עדים לאו בינו לבין עצמו הוא³³⁸.

ע"ש דף ק"ה ע"ב –

ק''ד ע''ב: וי"ל שב"ד עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתיקנה, דהכי נמי אמרינן בפרק ב' דגיטין (דף כב: ושם) דחש"ו שכתבו גט וגדול עומד על גבם דכשר. ומיהו לענין חליצה, שוטה לא חליץ אף על גב דב"ד עומדים ע"ג, כדאמר בתוספתא לפי שיש בחליצה רבויי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב"ד, אבל גבי גט שנוח לעשות כי גדול עומד ע"ג כשר, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכותב הגט לשמה שכותב שם האיש והאשה והזמן ושם עירו ושם עירה. והא דאמר בפ"ק דחולין (דף יב: ושם) גבי וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה ומוקי לה כר' נתן דלא בעי כוונה לשחיטה משמע דלרבנן דבעו כוונה לשחיטה לא מהני גדול עומד ע"ג, דהתם אחרים אין מלמדים אותו אך שראוהו שלא קלקל וגם אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו חליצה, דאין מתכוין אלא לחיתוך בשר בעלמא כדאמר בפ"ק דחולין (דף יג.) דבעינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו.

ועיין ביצה דף י"ח ע"א. - כלי שנטמא מערב יום טוב - אין מטבילין אותו ביום טוב... מפני שנראה כמתקן כלי. - אי הכי אדם נמי, - אדם נראה כמיקר.

ואף דתרומה וקדשים ג"כ בעי כוונה? זה רק מדרבנן, ודרבנן לא מיקרי תיקון³³⁹, כמבואר ביצה שם. - כלי שנטמא באב הטומאה - אין מטבילין אותו ביום טוב – [דכיון דטמא מן התורה - הוה ליה כמתקן], בולד הטומאה – [אין כאן תקון, דמדאורייתא טהור מעליא הוא] - מטבילין אותו ביום טוב.

ועי' ברש"י חולין דף ל"א ע"ב כגון שירדה להקר - היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה? ... - שירדה להקר [ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים] –

פי' שם שלא להטביל כל הגוף³⁴⁰, משמע אבל לטבול כולה לא הוי בגדר להקר, והוה סתם³⁴¹.

וי"ל דמהני גם גבי גירות.

ועי' בהך דפסחים דף ס"ה – ע''ב: הזאה תוכיח ... והזאה שבות הוא, דמאי מלאכה היא, אלא מתחזי כמתקן גברא.

וס"ט - אלא ודאי הזאת פסח אגמריה - ומאי גזירת שבות איכא בהזאה - גזירה שמא יעבירנה בידו כו'. –

דמבואר שם דהזאה אסור משום מתקן גברא, ע"ש ברש"י ³⁴².

ואמאי לא נימא ג"כ גדר להקר כמו בר"ה דף כ"ח? - ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. [דאיכא הנאת הגוף]³⁴³. וא''כ נתיר הזאה בשבת משום דמחזי כמיקר.

וצ"ל משום דבעי כוונה.

עי' רש"י סוטה דף ל"ט - דתנן: נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו, לאחריו והזה לפניו - הזאתו פסולה – [דבעינן כוונה לטהרה כדכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו].

ותוס' ישנים יומא דף מ"ב. – ע''ב: י"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסול בה היסח הדעת, שאם הזה על הטמא ולא נתכוון לטהרו שלא תועיל הזאה. ה"ר יוסף.

ועי' בדברי רבינו בהל' פ"א. – פ''י ה''ז: המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה.³⁴⁴

אך י"ל ולחלק בין גר דכבר מלו אותו, י"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה³⁴⁵ -

עי' זבחים דף ב' ע"ב. - כיצד לשמן ושלא לשמן? לשם פסח ולשם שלמים, טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים, הא לשם פסח וסתמא – כשר – [שלא חישב אחריו לשם שלמים – כשר, ואף על גב דסוף שחיטה סתמא אישתחיט]. אלמא סתמן כלשמן דמי; דילמא שאני התם, דאמר: כל העושה - על דעת ראשונה הוא עושה. [אבל היכא דשחטיה כוליה סתמא, אימא לך דפסול]³⁴⁶.

ועי' בירושלמי עירובין פרק ד' ה"ה ר"נ בר יעקב בעי גר שטבל לאחר שהאיר המזרח –

רב נחמן בר יעקב בעא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מאחר שאילו היה ער היה קונה לו שביתה. –

וקאי אשבת³⁴⁷.

ועיין בירושלמי קדושין פרק ד' הל' ז' דמשמע שם דהך דאמר ר"י מטבילין גר בשבת –

מתניתא פליגא על רבי אבהו גר שמל ולא טבל והיו לו בנים ואמר מלתי ולא טבלתי נאמן ומטבילין אותו בשבת. משם מה נכייה דברי רב יודה מה עבד לה. רבי אבהו פתר לה משם מה בכך: [וה"ק לכך מטבילין אותו בשבת דבמילה סגי לי' ולא מתקני גברא בטבילה זו: קרה''ע]. –

ר"ל דכיון דחזינן דס"ל לר"י דבחו"ל א"צ להביא ראיה³⁴⁸, וע"כ משום דס"ל כך:

דהנה בגמ' יש ב' פסוקים על גר שצריך ב"ד, אחד ממשפט³⁴⁹, ואחד אמר ר"י מן ושפטתם צדק³⁵⁰. –

וס"ל לר"י כך, דצריך שני דברים, אחד להגירות בעצמו והיינו מן ושפטתם, ואחד לפסוק עליו שהוא גר, והיינו מהך משפט.

ועי' תוס' שבת דף ס"ח ע"א - גר שנתגייר בין הנכרים - בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ.

וסנהדרין דף ס"ח ע"ב בתוס' ע"ש בסוף הדבור –

דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות, ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה.

ועי' בה"ג הל' מילה חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותם שאין כשרים להתנות עליהם³⁵¹, ר"ל קבלת המצות והגירות, כמש"כ התוס' בסנהדרין שם ע"ש.

וס"ל לר"י דלפסוק עליו שהוא גר, דא"א לעשות זה בלא עדים כיון דבעי ב"ד, זה רק בא"י, אבל בחו"ל לא בעי זה³⁵².

והטעם, משום דשם נפ"מ גם לקדשים, בעי פסק ופעולה כמו גבי בכור בעל מום, עי' בכורות דף ל"ו ע"ב³⁵³ וכ"מ.

ולכך יסבור [ר' יהודה] ג"כ דטבילה א"צ כוונה בחו"ל, כיון דבחו"ל הוה זה רק גדר דין לא גדר פעולה.

ולכך מטבילין בשבת.

ועי' בתוס' כאן ד"ה משפט – יבמות מ''ו: משפט כתיב ביה - ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, אי נמי משפט אחד יהיה לכם ולגר. ואפי' למ"ד בסנהדרין דף ג' דבר תורה חד נמי כשר, הכא מדמין לגזילות וחבלות דבעינן שלשה לכ"ע, ור' יוחנן דהכא אית ליה בהדיא בירושלמי דשנים שדנו אין דיניהם דין. –

די"ל דזה תליא בשנים שדנו דיניהם דין³⁵⁴.

ועי' תוס' גיטין דף ל"ב ע"ב – ד''ה ורב נחמן... ועוד אמר בירושלמי דסנהדרין רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו שנים שדנו אין דיניהם דין ובהחולץ (שם דף מו:) נמי א"ר יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה.

ובירושלמי רפ"ז דברכות גבי זימון. –

ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם אבא בר ירמיה ג' חובה שנים רשות. אמרה רבי זעירא קומי רבי יסא א"ל אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהן דין אלא שהוא נקרא ב"ד חצוף. רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש תרויהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דינן דין.

ועיין בנדרים דף ע"ז ע"א –

סבר רב יוסף למימר: נשאלין נדרי' בשבת - ביחיד מומחה אין, בשלשה הדיוטות לא, משום דמתחזי כדינא, א"ל אביי: כיון דסבירא לן: אפי' מעומד, אפי' בקרובים, ואפי' בלילה, לא מיתחזי כדינא.

ובירושלמי ביבמות פי"ב מבואר דלמ"ד חליצה ביחיד ובלילה מותר אפילו בשבת ע"ש. –

ה''א: אחוי דאימיה דרב כהנא חלץ בלילה ביחיד בלילי שבת בסנדל של שעם ומעומד.

וא"כ י"ל דהירושלמי דעירובין הנ"ל רב נחמן בר יעקב בעא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח [בשבת] - הוא לר"נ לשיטתיה –

בגיטין ל''ב: בפני כמה הוא מבטלו? רב נחמן אמר: בפני ב', רב ששת אמר: בפני ג'. רב ששת אמר: בפני ג', ב"ד קתני; ורב נחמן אמר: בפני ב', לבי תרי נמי ב"ד קרי להו. –

וכמש"כ –

כיון דלא צריך ב''ד מותר לטבול גם בשבת כנ''ל³⁵⁵.

שם - פרק י''ג הלכה ו'

וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר.

ואם הטבילוהו כו'.

הנה עי' בירושלמי פ"ח דיבמות מבואר שם דמחלק בין גר לגיורת דגר י"ל כיון דהיתה מילה קודם הוה כמו גמר דין ושפיר דמי בלילה משא"כ גבי גיורת ע"ש בירוש' ובתוס'. והנה בדברי רבינו אינו מבואר כאן די"ל דרק על גר, ועי' ביבמות ד' ע"ב ע"א גבי גר שנתגייר כשהוא מהול וכ"כ בזה דהיכי ר"ל שם דמטיפין ממנו דם ברית בלילה אם נימא דזה ג"כ משום גדר גירות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' סוטה פ' ד' הל' ז' טעם אחר לפסול מגילת סוטה שכתב בלילה ולא משום משפט ועיין בהך דיבמות ד' ק"ד ע"א דפסקינן דפסולה בלילה דהוה תחלת דין ועיין ברש"י ותוס' סוטה ד' י"ז ע"ב ע"ש, אך י"ל כך דהנה כבר כתבתי בשם בה"ג הל' מילה דס"ל דקבלת המצות מעכב דהיינו ר"ל שיקבל עליו הגירות וזהו כוונת הגמ' יבמות ד' מ"ז ע"ב קס"ד לקבל עליו עול מצות ר"ל שיתרצה בזה לקבל הגירות ולא בע"כ ואח"כ מסיק שם ד' מ"ח דאחד גר ואחד לוקח עבד מן הנכרי דאז אין בו קנין הגוף בלא מילה וטבילה כמבואר שם ד' מ"ו לכך צריך לקבל דהיינו שיתרצה משא"כ בעבד שלקח מישראל שהוא כבר קנוי לו קנין הגוף או בלוקח נכרי עצמו דאז יש לו קנין הגוף מאז א"צ קבלתו ודעתו וביפת תואר זה תליא אם קונה אותה בכבוש מלחמה וכמש"כ לעיל. והנה רש"י ז"ל בכתובות ד' י"א ע"א דייק גבי גר קטן ואמו הביאתו להתגייר ובלא זה לא וגם דייק שם בד"ה על דעת ב"ד דהם נעשים לו אב ובלא זה אינם יכולים משום דצריך קבלה אך נ"ל דזה רק ב"ד סמוכים יכולים לעשות זה דהוה כמו גזילות וחבלות ולא שייך כאן שליחותייהו קעבדינן כמש"כ התוס' ביבמות ד' מ"ז וגיטין דפ"ח והא דלא הביאו ראיה בכתובות דף י"א מהך דשם דף מ"ד ע"א גבי הגיורת שנתגיירה בתה עמה וע"כ שם מיירי שפחותה מבת ג' ע"ש בתוס' דשם מיירי שגם היא נתגיירה ונעשה ב"ד לה וממילא מהני גם על בתה כעין הך דיבמות ד' מ"ו ע"א גבי הך דבלוריא הגיורת, עוד י"ל דלכך לא הביא ראיה משום דר"ה קמ"ל אף בזמן שאין לנו ב"ד סמוכים כמש"כ ולכך כתב רש"י ביומא ד' פ"ה ע"א גבי מצא בה תינוק דצריך להמתין עד שיתגדל דוקא אך באמת זה הוה מחלוקת בירוש' פ"ח דיבמות דר"י ור' אושעיא דר"י ס"ל דרק בן איש דהיינו בן גדול אין מוהלין בע"כ ר"ל אין מגיירין אותו בע"כ אבל קטן שפיר מגיירין ור"א פליג שם ורבינו פסק בס' פ"ח מהלכות עבדים כר"י ולכך פסק ג"כ דקבלת המצות לא מעכב ולכך פסק ג"כ דבדיעבד גם בלילה הוה גירות, אך רש"י ובה"ג ז"ל לא ס"ל כן וכמש"כ ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' סנהדרין ד' ס"ח הנ"ל מהנך גרים דגבי מדין ע"ש ועי' בירושלמי רפ"ד דקדושין אין בה דעת לטבול ע"ש אך שם הא קנו אותם בכבוש מלחמה וגם שם גם נשים בכלל דהוה גדר מלחמות חובה ולכך א"צ קבלה לדעת וא"ש:

ביאור דברי הרב –

הרמב''ם פוסק: וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד - אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר.

בירושלמי מחלק בין גר לגיורת, שגר כבר מל לשם גרות, והטבילה שלו היא בגדר גמר דין, שמותר לגמור הדין בלילה, מותר להטבילו בלילה, אבל גיורת שטבילתה היא הכל – אין דנים בלילה, וא''א להטבילה בלילה.

הרמב''ם לא מפרש כאן שמדובר בגר ולא גיורת.

מציין ליבמות, גר שנתגייר כשהוא מהול, לדעת ר' אלעזר ב''ר שמעון נימול (הטפת דם) ביום ובלילה.

מהו גדר הטפת דם, אם זה גדר גירות איך אפשר שיהיה בלילה, הרי הוא לא נימול לשם גרות, ודינו כגיורת דהוה תחילת דין כו'. אלא ודאי הטפת דם היא לשם מצות מילה ולא לגירות.

וכ''כ בפ''א ה''ז מהלכות מילה:

וראיה לזה מהך דיבמות דע"ב ע"א גבי גר שנתגייר כשהוא מהול אם יכול להטיף דם ברית בלילה, ותיפוק ליה משום דזה הוה גירות, וגירות צריך ביום, כמבואר שם דף מ"ו ע"ב.

ועיין בירוש' שם פ"ח מה דס"ל דגבי גיורת ודאי אסור להטבילה בלילה משום דגבה הוה כתחילת דין, ולגבי גר מבעי ליה שם משום דכבר מל.

ועי' בתוס' ד"ה אין מטבילין ע"ש וא"כ כ"ש דמילה דהוה קודם טבילה לכו"ע אסור בלילה מטעם גירות, וע"כ צ"ל דהטפת דם ברית גבי גר שנתגייר כשהוא מל הוה רק משום מצות מילה ולא לגירות...

מבאר רבינו – שדעת רש''י והבה''ג גר צריך רצון וקבלת מצוות, וא''א לגיירו שלא מדעתו ורצונו.

עבד דהיינו גוי שמכר עצמו לישראל, או שקנה עבד מישראל – גופו קנוי לאדון ולא צריך דעתו ורצונו וקבלת מצוות, אלא כופהו ומטבילו.

הקונה עבד מהגוי, כיון שאין הגוי קונה את גוף העבד, כך אינו יכול למכור לישראל מה שאין לו, הלכך אין גופו קנוי לישראל, וצריך דעתו ורצונו להתגייר ואז מטבילין אותו.

קבלת מצוות צריך דוקא ע''י ב''ד.

גר קטן מטבילין אותו על דעת ב''ד, מפרש רש''י שזה רק אם מתגייר עם אמו או שזה ברצון אביו ואמו, ואם לאו – אין ב''ד יכולים לגיירו. אא''כ הם ב''ד מומחים וסמוכים כו'.

וכיון שצריך ב''ד לקבלת המצוות אי אפשר להטבילו בלילה.

וכ''ז לדעת הבה''ג ורש''י.

אבל הרמב''ם סובר דקבלת המצות לא מעכב ולכך פסק ג"כ דבדיעבד גם בלילה הוה גירות, אך רש"י ובה"ג ז"ל לא ס"ל כן וכמש"כ...

ולכן לא מחלק הרמב''ם בין גר לגיורת, דס''ל שגם גיורת שהטבילוה בלילה, הויא גיורת.

וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות תרומות:

ועי' בכתובות דף י"א גבי הך דגר קטן ע"ש ברש"י, ובאמת כ"כ דלא דנ"מ בין אב לאם, רק דהנ"מ אם הגדול ג"כ מתגייר או שמגייר רק את הקטן לבד. ועי' ביבמות דף מ"ח ע"א מוכח מרש"י דמה"ת גר יכול להתגייר עם בניו הקטנים, וכן גם גיורת עם בתה, וכמבואר הך דכתובות דף מ"ד ע"א הגיורת שנתגיירה ובתה עמה ע"ש בתוס'. ע''כ משם.

הרמב''ם פוסק שאפשר לגייר גר קטן ללא קבלת מצוות. מבאר רבינו דלדעת הרמב''ם אין קבלת מצוות מעכבת בגר קטן.

מחלוקת רש''י (והבה''ג והתוס') והרמב''ם היא מחלוקת תנאים בירושלמי, והרמב''ם פוסק כר' יוחנן שם.

לכן לדעת הרמב''ם שקבלת מצוות לא מעכבת ומספיק מילה וטבילה (ואח''כ יקבל מצוות), אפשר להטבילו (בדיעבד) גם בלילה. משא''כ לדעת רש''י והבה''ג.

וז''ל בפ''ו מהלכות יסודי התורה:

דמבואר בכתובות דף י"א גבי גר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד, ע"ש בתוס' ובסנהדרין דף ס"ח ע"ב, דהא צריך קבלת המצוות שיקבל עליו המצוות עי' תוס' שבת דף ס"ח ע"א ועי' בס' הלכות גדולות בה' מילה דמבואר שם גבי חש"ו דכיון דאין בו דעת אין מקבלים אותו, רק בקטן עפ"י אבותיו, דזהו כשיטת רש"י כתובות דף י"א ע"א דדווקא שאמו הביאתו להתגייר ובלא זה - לא.

וכן מוכח מרש"י יומא דף פ"ה ע"א גבי תינוק שנמצא, דאין מגיירין אותו עד אחר שיגדיל, ובאמת זה הוי מחלוקת בירוש' פ"ח דיבמות גבי קטן אם יכולים לגיירו בע"כ, ורבינו פסק בהל' עבדים פ"ח ה"כ דמהני גבי קטן.

ועי' בירושלמי רפ"ד דקידושין, במה שהקשו התוס' בסנהדרין דף ס"ח ע"ב גבי קטנה לר"ש פחותה מבת ג', אף דיכולה לחזור בה, מ"מ אח"כ לכשנתרצית נעשית גיורת למפרע ע"ש³⁵⁶.

אך זה רק בלא זכה בה ישראל, אבל אם תקף בה - שוב איננה יכולה לחזור³⁵⁷, וזה ל' רבינו בהל' עבדים הנ"ל וכהירושלמי בפ"ח דיבמות הנ"ל.

ועי' כתובות דף מ"ד ע"א גבי גיורת שנתגיירה בתה עמה, אך שם כיון דגם אמה שנתגיירה מהני שפיר, וע"ש בתוס'.

וגם כיון שצריך לעשות ב"ד, לכך מהני הב"ד שעשתה אמה בעבורה.

וזה ר"ל הך דכתובות דף י"א דניחא לי' במה דעביד אבוה, ר"ל כיון שגם הוא בעצמו נתגייר, והך דרב הונא ר"ל שהאם הביאתה להתגייר אבל היא בעצמה לא נתגיירה.

אך מ"מ כיון דצריכה כוונה וקבלה, איך מהני?, וצ"ל כאן ג"כ דזה נפ"מ גם במי שגיירו אותו, ומהני כוונת האחרים עליו³⁵⁸...

שם - פרק י''ג הלכה ו'

וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר.

ואם הטבילוהו כו'.

הנה עי' בירושלמי פ"ח דיבמות מבואר שם דמחלק בין גר לגיורת, דגר י"ל כיון דהיתה מילה קודם - הוה כמו גמר דין ושפיר דמי בלילה, משא"כ גבי גיורת, ע"ש בירושלמי –

רבי יהושע בן לוי היה בלדוקיא והוה תמן ר' יודן נשייא בעא מיקרוץ. – [רצה להשכים לצאת לדרך], אמר ליה המתן ואנו מטבילין את הגיורת הזו למחר. רבי זירא שאל לר' יצחק בר נחמן למה?. מפני כבוד הזקן. או משום שאין מטבילין את הגיורת בלילה?. אמר ליה משום שאין מטבילים את הגיורת בלילה. [דכתיב ביה משפט וה"ל תחלת דין ואינו אלא ביום, קרה''ע]. אתא עובדא קומי דרבי יוסי מהו להטביל את הגרים בלילה? ולא הורו.

ובתוס'. – [לפי מש''כ רבינו בהלכות מילה כנראה כוונתו לתוס'] ביבמות מ''ו ע''ב: אין מטבילין גר בלילה - דמשפט כתיב ביה ואף על פי שכבר מל חשיב ליה כתחילת דין.

והנה בדברי רבינו אינו מבואר כאן די"ל דרק על גר³⁵⁹.

ועי' ביבמות דף ע"ב ע"א גבי גר שנתגייר כשהוא מהול - משוך, ונולד כשהוא מהול, וגר שנתגייר כשהוא מהול – [כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו וצריך להטיף ממנו דם ברית], וקטן שעבר זמנו, ושאר כל הנימולים, לאיתויי מי שיש לו שתי ערלות - אינן נימולין אלא ביום... –

וכ"כ בזה דהיכי ר"ל שם דמטיפין ממנו דם ברית בלילה, אם נימא דזה ג"כ משום גדר גירות³⁶⁰.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' סוטה פ''ד ה''ז טעם אחר לפסול מגילת סוטה שכתב בלילה, ולא משום משפט. - מגילת שוטה שכתבה בלילה פסולה שנ' וכתב וגו' והשקה וגו' והקריב, כשם שקרבנה ביום כך כתיבת המגילה והשקייתה ביום.

ועיין בהך דיבמות דף ק"ד ע"א דפסקינן דפסולה בלילה דהוה תחלת דין - דכ"ע לא מקשינן ריבים לנגעים, דאי מקשינן, אפילו גמר דין בלילה נמי לא, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: חליצה כתחלת דין דמיא, ומר סבר: חליצה כגמר דין דמיא.

ועיין ברש"י ותוס' סוטה דף י"ז ע"ב ע"ש - אמר רבא: מגילת סוטה שכתבה בלילה - פסולה, מ"ט? אתיא תורה תורה, כתיב הכא: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, וכתיב התם: על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט, מה משפט ביום, [רש"י פי' מה משפט ביום בסנהדרין נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו. ולא מסתברא ... אלא מוהוקע אותם לה' נגד השמש נפקא לן התם דביום כו', תוס'], אף מגילת סוטה ביום³⁶¹.

אך י"ל כך, דהנה כבר כתבתי בשם בה"ג הל' מילה³⁶² דס"ל דקבלת המצות מעכב, דהיינו ר"ל שיקבל עליו הגירות, וזהו כוונת הגמ' יבמות דף מ"ז ע"ב קס"ד לקבל עליו עול מצות³⁶³, ר"ל שיתרצה בזה לקבל הגירות ולא בע"כ³⁶⁴.

ואח"כ מסיק שם דף מ"ח דאחד גר ואחד לוקח עבד מן הנכרי³⁶⁵, דאז אין בו קנין הגוף בלא מילה וטבילה, כמבואר שם דף מ"ו³⁶⁶ לכך צריך לקבל דהיינו שיתרצה.

משא"כ בעבד שלקח מישראל שהוא כבר קנוי לו קנין הגוף, או בלוקח נכרי עצמו דאז יש לו קנין הגוף מאז³⁶⁷ – אין צריך קבלתו ודעתו.

וביפת תואר זה תליא אם קונה אותה בכבוש מלחמה, וכמש"כ לעיל.

והנה רש"י ז"ל בכתובות דף י"א ע"א דייק גבי גר קטן, ואמו הביאתו להתגייר – אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין – [אם אין לו אב, ואמו הביאתו להתגייר]. –

ובלא זה – לא.

וגם דייק שם בד"ה על דעת ב"ד דהם נעשים לו אב - על דעת בית דין - שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן. –

ובלא זה אינם יכולים משום דצריך קבלה.

אך נ"ל דזה רק ב"ד סמוכים יכולים לעשות זה³⁶⁸, דהוה כמו גזילות וחבלות, ולא שייך כאן שליחותייהו קעבדינן, כמש"כ התוס' ביבמות דף מ"ז - וא"ת ואנן היכי מקבלין גרים הא בעינן מומחין וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדמשמע נמי בשילהי המגרש (גיטין דף פח: ושם) וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים.

וגיטין דף פ"ח. - במילתא דשכיחא כו' - כמו בהודאות והלואות ומה שאנו מקבלים גרים אף על גב דגר צריך ג' מומחין כדאמרי' בהחולץ (יבמות מו:) משפט כתוב ביה אור"י דעבדינן שליחותייהו דחשיב כשכיחא, ובהחולץ (גז"ש) נמי משמע שהיו מקבלים גרים בבבל, וא"ת היכי עבדינן שליחותייהו והא עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות? וי"ל דשליחות דקמאי עבדינן.

והא דלא הביאו ראיה בכתובות דף י"א³⁶⁹ מהך דשם דף מ"ד ע"א גבי הגיורת שנתגיירה בתה עמה - הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה - הרי זו בחנק. וע"כ שם מיירי שפחותה מבת ג'. –

ע"ש בתוס'. –

הגיורת שנתגיירה בתה עמה - הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא, משום דאיירי בפחותה מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה, ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב"ד שאין מטבילין גר קטן על דעת ב"ד אא"כ הוא תובע להתגייר, וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע, להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה³⁷⁰.

דשם מיירי שגם היא נתגיירה ונעשה ב"ד לה, וממילא מהני גם על בתה.

כעין הך דיבמות דף מ"ו ע"א גבי הך דבלוריא הגיורת. - מעשה בבלוריא הגיורת, שקדמו עבדיה וטבלו לפניה, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: קנו עצמן בני חורין כו'.³⁷¹

עוד י"ל דלכך לא הביא ראיה, משום דר"ה קמ"ל אף בזמן שאין לנו ב"ד סמוכים כמש"כ³⁷².

ולכך כתב רש"י ביומא דף פ"ה ע"א גבי מצא בה תינוק דצריך להמתין עד שיתגדל דוקא³⁷³.

אך באמת זה הוה מחלוקת בירושלמי פ"ח דיבמות דר"י ור' אושעיא, דר"י ס"ל דרק בן איש דהיינו בן גדול אין מוהלין בע"כ³⁷⁴, ר"ל אין מגיירין אותו בע"כ, אבל קטן שפיר מגיירין, ור"א פליג שם, ורבינו פסק בס' פ"ח מהלכות עבדים כר"י³⁷⁵, ולכך פסק ג"כ דקבלת המצות לא מעכב, ולכך פסק ג"כ דבדיעבד גם בלילה הוה גירות.

אך רש"י ובה"ג ז"ל לא ס"ל כן³⁷⁶ וכמש"כ.

ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ח הנ"ל מהנך גרים דגבי מדין ע"ש³⁷⁷.

ועי' בירושלמי רפ"ד דקדושין אין בה דעת לטבול ע"ש³⁷⁸. אך שם הא קנו אותם בכבוש מלחמה³⁷⁹, וגם שם גם נשים בכלל, דהוה גדר מלחמות חובה, ולכך א"צ קבלה לדעת, ואתי שפיר.

פרק י''ג הלכה ח'

היה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בבית דין.

היה נשוי כו' וחוזר וטובל כו'.

עי' בירושלמי קדושין פ"ד דאמר שם דמטבילין אותו ומה בכך אך רבינו ז"ל כאן דייק דצריך לטבול בב"ד דוקא משמע כדין גירות ממש והא דנקט לפסול את הבנים נראה דר"ל דס"ל כשיטת הני דס"ל ביבמות ד' מ"ה ע"א דאם היתה בת פסולה לכהונה ועי' לקמן פרק ט"ו הל' ג' בה"ה ז"ל ובירושלמי פ' ג' דקדושין ועי' רש"י יבמות דמ"ה ע"א ד"ה בת מינך דס"ל דבן הנולד מעכו"ם שבא על בת ישראל אסור לישא ממזרת אף דרש"י ס"ל בכ"מ עי' קדושין ד' ס"ח ודף ע"ה דהולד צריך גירות מ"מ ס"ל דאסור בממזרת ועי' תוס' יבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי ובירושלמי פ' ד' דקדושין דאמר שם חד מכשיר וחד מקבל ר"ל די"ל דלא תליא זה בזה דאף אם הכתמים טהורים מ"מ י"ל דבאו עליהם וצריכים גירות ועי' בירושלמי פ' א' דבכורים הל' ד' דעכו"ם שבא בעבירה על ב"י שפיר יכול ליקרא בבכורים אך צ"ל דרש"י ס"ל דיש בו צד ישראלית אף דבעי גירות ולכך אסור בממזרת דאזלינן בתר לידה ג"כ ולא הוה כמו גבי שפחה דשם כמו בהמה דמי כמבואר בקדושין ד' ס"ט וזה ר"ל הך דיבמות דף ע"ח ע"א מה דמקשה מן הך דיכולים ממזרים ליטהר ולא הקשה מן ולדה כמותה דשם י"ל דהטעם משום דאזלינן אחר הפגום לכן הקשה משפחה דאזלינן בתר דידה אף דבה לא שייך כלל הבא מב' עממים דהולכין אחר הפגום עי' תוס' קדושין ד' ס"ז ע"א ד"ה בנה ע"ש ועי' רש"י יבמות ד' ט"ז ע"ב דס"ל בד"ה נכרי דלמ"ד דגוי הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה ישראל הבא על נכרית ועי' בדברי רבינו ז"ל לקמן פ' ט"ו הל' ו' גבי עכו"ם שבא על השפחה ובפ' ט' מהל' עבדים ע"ש, וס"ל לרש"י דגבי ישראל ג"כ יש בהולד צד ישראלית ולכך אסור בממזרת ומ"מ צריך גירות ועי' תוס' קדושין ד' ע"ד ע"ב ד"ה והרי ומש"כ בזה לקמן פ' ט"ו הל' ט':

ביאור דברי הרב

גר שמל ואומר שטבל בינו לבין עצמו בלא ב''ד, והיה נשוי לישראלית ויש לו בנים, נאמן לפסול עצמו וחוזר וטובל בב''ד, ואינו נאמן לפסול את הבנים.

בירושלמי נאמר שטבילה זו משום מצווה מן המובחר, מטבילין אותו ומה בכך?, אבל מהרמב''ם משמע שצריך לטבול בפני ב''ד כדין גרות ממש³⁸⁰.

וז''ל רבינו בקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

וזהו ג"כ מה דאמר שם דף מ"ו ע"ב מלתי אבל לא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך, ואמר שם דמטביל בשבת ע"ש. אך הירוש' בקדושין שם מפרש כך, דר"י דס"ל דגר א"צ להביא ראי' בחו"ל, וס"ל דדי במילה לבד, וא"כ נאמן וא"צ להטבילו רק למצוה מן המובחר, עי' בדברי רבינו בהל' אס"ב פי"ג ה"ט וזה מותר בשבת³⁸¹...

ואינו נאמן לפסול את הבנים, מה פסול שייך בבנים הרי האמא היא ישראלית?

ומבאר, שהרמב''ם סובר שאם ישראלית ילדה בת מגוי, הבת פסולה לכהונה³⁸². (יבמות מ''ה). כמ''ש הה''מ לקמן פט''ו: ויש מי שכתב שאם ילדה בת שהיא פסולה לכהונה. וכן בירושלמי קדושין: אף על גב דר' שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון בן יוחי גוי ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר, מודה שאם היתה נקבה שהיא פסולה מן הכהונה.

ומציין לרש''י ביבמות, שגוי הבא על בת ישראל וילדה בן, אסור לישא ממזרת, ומקשה, הרי רש''י ס''ל בכ''מ שהבן צריך להתגייר, וא''כ אם הוא גר אמאי אסור בממזרת?³⁸³.

בפ''ט מהלכות כלאים מבאר רבינו ששיטת רש''י שגר שנשא ישראלית הבן מותר בממזרת³⁸⁴, ואילו גוי שבא על ישראלית הבן אסור בממזרת³⁸⁵. (אף שצריך גרות)...

לכאורה תמוה איך אפשר שבן גר צדק ובת ישראל – הבן לא איקרי קהל ומותר בממזרת, ואילו גוי גמור שבעל בת ישראל הבן כשר ואיקרי קהל ה' ואסור בממזרת...

והטעם משום דס"ל דזה הוה כמו שני דברים נפרדים, ולא נעשה מין בפ"ע³⁸⁶.

גר שנשא ישראלית הוולד הוא גר כאביו ומותר בממזרת, אבל גוי הבא על ישראלית, הבן אינו מין בפ''ע שמורכב משני הוריו, שהרי אין לו שום שייכות וקשר לאביו, ולכן אסור בממזרת ככל ישראל. ואף כשר לדון לדעת רש''י, משא''כ אם אביו גר שבא על ישראלית³⁸⁷.

וז''ל רבינו שם בהלכה ה' קטע שני:

אך י"ל דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל, דגם גר שנשא ישראלית הולד מותר בממזרת³⁸⁸, עיין יבמות דף נ"ז³⁸⁹ וקדושין דף ע"ד ורבינו לא ס"ל כן³⁹⁰ וכ"כ בזה בח"א.

וכן ס"ל לרש"י שם דף מ"ה ע"א דאף דס"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד צריך גירות, מ"מ ס"ל דאסור בממזרת³⁹¹, וגרע מגר שנשא בת ישראל.

ואף דמהך דקדושין דף ע"ה ע"ב לא משמע כן ע"ש בתוס', והטעם משום דס"ל דזה הוה כמו שני דברים נפרדים, ולא נעשה מין בפ"ע.

ועיין בירושלמי פ"א דביכורים ה"ד גבי גוי הבא על בת ישראל אם הולד יכול לומר אלהי אבותינו³⁹² ובירוש' פי"א דיבמות ה"ב אמר שם דמעוברת שנתגיירה ס"ל ריה"ג דבנה חייב על קללתה³⁹³ והוה כישראל, משא"כ אם הורתו ולידתו בקדושה ומ"מ הוא גר, והיכי משכחת לה? ע"כ בגוי הבא על בת ישראל גם ריה"ג מודה דפטור על קללתה דמעורב בו ג"כ צד גוי.

ולכך³⁹⁴ ס"ל לרש"י ז"ל ביבמות דף מ"ו ע"ב³⁹⁵ ועיין תוס' שבת דף קנ"ד ע"א³⁹⁶ דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר לדון ע"ש³⁹⁷...

פרק י''ג הלכה ח'

היה נשוי לישראלית או לגיורת ויש לו בנים ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בבית דין.

היה נשוי כו' וחוזר וטובל כו'.

עי' בירושלמי קדושין פ"ד – ה''ז: גר שמל ולא טבל והיו לו בנים ואמר מלתי ולא טבלתי - נאמן ומטבילין אותו בשבת. משם מה נכייה דברי רב יודה מה עבד לה. רבי אבהו פתר לה משם מה בכך³⁹⁸: -

דאמר שם דמטבילין אותו ומה בכך, אך רבינו ז"ל כאן דייק דצריך לטבול בב"ד דוקא, משמע כדין גירות ממש.

והא דנקט לפסול את הבנים³⁹⁹, נראה דר"ל דס"ל כשיטת הני דס"ל ביבמות דף מ"ה ע"א דאם היתה בת - פסולה לכהונה. - משום רבינו אמרו: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר. רבי יהושע בן לוי אומר: הולד מקולקל. למאן? אילימא לקהל, הא אמר רבי יהושע: הולד כשר, אלא לכהונה, דכולהו אמוראי דמכשרי, מודו שהולד פגום לכהונה. [...משום בתה נקט דאם תלד בת פסולה לכהונה].

ועי' לקמן פרק ט"ו ה''ג בה"ה ז"ל. - והלכתא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. ויש מי שכתב שאם ילדה בת שהיא פסולה לכהונה, והרמב"ן ז"ל העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו, והולד ספק חלל:

ובירושלמי פ''ג דקדושין. – הי''ב: ר' חמא בר חנינה הוה אזיל מיסוק לחמתה דגדר אתא לגבי אבוי א"ל הב דעתך דאית תמן מן אינון פסולייא דלא תפגע בהון. אף על גב דר' שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון בן יוחי גוי ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר מודה שאם היתה נקיבה שהיא פסולה מן הכהונה.

ועי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"א ד"ה בת מינך – (עכו''ם הבא על בת ישראל מה דין הוולד) - דכי אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל: זיל איטמר [לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנוה לך], או נסיב בת מינך. וכי אתא לקמיה דרבא, א"ל: או גלי, או נסיב בת מינך. [בת ישראל מן העובד כוכבים הכשרה כמותך, אבל ממזרת ושפחה לא תשא, אלמא כשר הוא]. –

דס"ל דבן הנולד מעכו"ם שבא על בת ישראל אסור לישא ממזרת, אף דרש"י ס"ל בכ"מ [שהוולד צריך להתגייר] –

עי' קדושין דף ס"ח – ע''ב: לימא קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר גרסי' - דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר עובד כוכבים דנימא עובד כוכבים הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל⁴⁰⁰, אלא בתר ישראלית שדינן ליה וכיון שבעבירה נולד הוה ליה ישראל פסול כשאר נולדים ממי שאין עליו קידושין.

ודף ע"ה – ע''ב: ור' ישמעאל סבר לה כר' עקיבא כו' - דהא חייבי לאוין הן הילכך כותי לא ישא כותית דתרוייהו ספיקי ממזרים הם דיש לומר בכל אחד מהם הוא בא מישראלית הנישאת לעובד כוכבים והרי הוא ממזר כו'.⁴⁰¹. –

דהולד צריך גירות, מ"מ ס"ל דאסור בממזרת.

ועי' תוס' יבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי - ועוד דמתני' דנדה אלימא טפי לאקשויי מינה משום דהתם מוכח דלא באו עליהן עובד כוכבים ועבד, דאי באו עליהם אמאי כתמיהן טהורים? וליכא למימר משום דסברה דהולד כשר דבתר עובד כוכבים ועבד שדינן ליה .

ובירושלמי פ''ד דקדושין דאמר שם חד מכשיר וחד מקבל - ר' אבהו בשם ר' יוחנן מתניתא אמרה כן שגירי תדמור כשירין דתנינן תמן כל הכתמים הבאין מרקם טהורים. הא גירי תדמור כשירין. ר' יעקב בר אחא אמר שמועתא. רבי חנינה רבי יהושע בן לוי חד מכשיר [כתמיהן, פנ''מ⁴⁰²] וחד מקבל [גרים מהן], מאן דמכשיר [דמחזיק להו כנכרים] – מקבל, ומאן דמקבל [מהן גרים] - לא מכשיר. – [לא מכשיר כתמיהן דס"ל דמספקינן להו בנכרים שבאו על בנות ישראל, וכמ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכתמן טמא].

ר"ל די"ל דלא תליא זה בזה, דאף אם הכתמים טהורים מ"מ י"ל דבאו עליהם, וצריכים גירות⁴⁰³.

ועי' בירושלמי פ''א דבכורים ה''ד דעכו"ם שבא בעבירה על ב"י שפיר יכול ליקרא בבכורים. –

הגר מביא ואינו קורא, שאין יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא... בגוי שבא בעבירה על בת ישראל היא מתניתא.

אך צ"ל דרש"י ס"ל דיש בו צד ישראלית אף דבעי גירות, ולכך אסור בממזרת, דאזלינן בתר לידה ג"כ, ולא הוה כמו גבי שפחה, דשם כמו בהמה דמי - כמבואר בקדושין דף ס"ט - ר' טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר, כיצד? ממזר שנשא שפחה - הולד עבד, שיחררו - נמצא הבן בן חורין... אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' טרפון⁴⁰⁴.

וזה ר"ל הך דיבמות דף ע"ח ע"א - אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה - בנה שלישי הואי. אלמא קסבר: בתר דידיה שדינן ליה. מתיב רב יוסף, רבי טרפון אומר: יכולין ממזרים ליטהר, כיצד? ממזר נשא שפחה - הולד עבד, שחררו - נמצא בן חורין; אלמא, בתר דידה שדינן ליה? שאני התם, דאמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה. –

מה דמקשה מן הך דיכולים ממזרים ליטהר, ולא הקשה מן ולדה כמותה?⁴⁰⁵ –

דשם י"ל דהטעם משום דאזלינן אחר הפגום⁴⁰⁶. –

לכן הקשה משפחה דאזלינן בתר דידה, אף דבה לא שייך כלל הבא מב' עממים דהולכין אחר הפגום. עי' תוס' קדושין דף ס"ז ע"א ד"ה בנה ע"ש - ודקדק הר"ם דלא תימא דוקא ישראל שנשא מצרית שייך לומר הלך אחר פסולן לפי שאין שניהם פסולין, אבל בשניהם פסולין לא שייך לומר הלך אחר פסולן דשניהם פסולים, שהרי עמוני ומצרית שניהם פסולים והולכים אחר הפגום, אלא הדבר תלוי בזה כשהם משני עממים שייך לומר כן דקרא בשני עממים איירי וקאמר הלך אחר הפסול שבכל עם ועם, אבל כששניהם מעם אחד לא שייך לומר כן.

ועי' רש"י יבמות דף ט"ז ע"ב, דס"ל בד"ה נכרי⁴⁰⁷ - עבדי שלמה - שנשאו בנות ישראל מחמת עושרן ודרין שם בחזקת עובדי כוכבים וקסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר... מעשרת שבטים הוא - שנשאו עובדות כוכבים וקסבר דעובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר. –

דלמ"ד דגוי הבא על ב"י הולד ממזר, ה"ה ישראל הבא על נכרית.

ועי' בדברי רבינו ז"ל לקמן פט"ו ה''ו גבי עכו"ם שבא על השפחה - גוי הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד, ועבד שטבל שבא על גויה - הולד גוי הלך אחר האם, אבל גוי הבא על שפחה גויה, או עבד גוי שבא על גויה בת חורין, הלך אחר הזכר.

ובפ''ט מהל' עבדים ע"ש. –

אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני, שנאמר אשר הולידו בארצכם, אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד, שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס.

וס"ל לרש"י דגבי ישראל ג"כ יש בהולד צד ישראלית, ולכך אסור בממזרת, ומ"מ צריך גירות.

ועי' תוס' קדושין דף ע"ד ע"ב ד"ה והרי - ונראה לפרש הרי גר שנשא בת ישראל שהבת מותרת לכהן ומותרת בממזר, כר"א בן יעקב. –

ומש"כ בזה לקמן פט"ו ה''ט:

פרק י''ג הלכה ט'

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק.

גיורת שראינו כו'.

הנה רבינו ס"ל דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה, ועי' מש"כ רבינו בהל' מכירה פ' א' הל' י"ו גבי קנין שדה כה"ג ובהל' עבדים פ' ח' הל' י"ז גבי הפרה ע"ש בהשגות ומש"כ התוס' יבמות ד' מ"ה ע"ב ד"ה מי בשם י"מ ועי' ב"ב ד' קמ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אם אמרו דבעיא דוקא ב"ד ומ"מ ר"ס כיון דגברא רבא הוה כמו שאמר בפני ב"ד ותוס' ב"ק ד' ק"ד ע"א ד"ה רבה ע"ש ג"כ כן דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים אף דהוה גדר פעולה לא גדר בירור וע"ש ד' ע"א ע"ב דאמר שם כיון שמת אביו כמו שהודה כו' אף דבעי דוקא ב"ד בהודאה בקנס מ"מ אומדנא הוה כמו זה ועי' מש"כ הבעל המאור ז"ל ביצה דף כ' ע"א גבי תנאי כפול דאומדנא הוה כתנאי כפול ע"ש ולכך נקט רבינו כאן רק הני דברים דלא שייכי רק בישראל ובעכו"ם לא הוה פעולה כלל כמו טבילה דמבואר בנזיר ד' ס"א דלא שייך כלל גבי גוי וכמו תרומה מעיסתה דהיינו חלה דלא שייכא כלל בגוי כמבואר במנחות ד' ס"ז ע"א וכן קרי כמבואר בנדה ד' ל"ד וכמבואר בירושלמי פ' ג' דקדושין דזו וזו לשם קדושת ישראל ע"ש:

ביאור דברי הרב:

על הלכה זו בנה רבינו יסוד⁴⁰⁸ שלפיו דנים דיני תורה על סמך חזקה, כפי שהתחזקה המציאות בעינינו אף אם אין בירור מוחלט.

כמ''ש בפ''ב מהלכות אישות הכ''ג:

ועיין בקדושין דף פ' ע''א גבי מלקין וסוקלין על החזקות – דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מלקין על החזקות – [על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר]. סוקלין ושורפין על החזקות.

ומש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות איסורי ביאה פ''א ע''ש –

ועיין בקדושין דף פ' ע''א גבי מלקין וסוקלין על החזקות – דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מלקין על החזקות – [על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר]. סוקלין ושורפין על החזקות.

ומש''כ רבינו ז''ל לקמן בהלכות איסורי ביאה פ''א ע''ש –

ה''כ: מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב, ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו, כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל, ואע"פ שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד, ומעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלוה, ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה.

וכן בהלכה זו ברמב''ם:

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו.

וכותב רבינו:

הנה רבינו ס"ל דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר - מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה.

פי', שמש''כ הרמב''ם הרי אלו בחזקת גרי צדק, קיום המצוות הוא העדות על הגרות בגדר עצם ולא בגדר הוכחה וראיה שמסתמא התגיירו כדבעי.

וכן כותב רבינו בהרבה מקומות שאם הוחזקו איש ואשה, אזי זה עצמו – עושה את האישות. גם אם לא היו קדושין בכלל, ושניהם מודים שמעולם לא התקדשה, אם הוחזקו בעינינו שהם איש ואשה – זה עצמו הנשואין והורגים (אותה ואת בועלה) בב''ד ככל אשת איש.

וכן בירושלמי קדושין פ''ד ה''י:

תני איש ואשה שבאו ממדינת הים. הוא אומר אשתי היא. והיא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהן משום אשת איש. הוחזקו הורגין עליהן משום אשת איש. עד כמה היא חזקה?. ר' יונה ר' בא רבי חייה בשם רבי יוחנן עד שלשים יום.

וז''ל הריטב''א נדה מ''ט ע''א: שהרי הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, ובירושלמי דקדושין (עי' פ"ד ה"י) אמרינן דאיש ואשה שהיו יושבין בבית בחזקת איש ואשתו הויא חזקה מעלייתא, ע"כ דברי רבותינו הצרפתים ז"ל, ודברי עיקר הם.

ועפ''ז פסק הרמב''ם בפ''א הכ''א מהלכות איסורי ביאה:

איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה אבל בתוך הל' יום אין הורגין עליה משום אשת איש. וכן פסק הטור סי' י''ט⁴⁰⁹.

ובשו''ת הגרע''א מה''ק קכ''א ביאר דעת הרמב''ם: "משמע דאפילו הוחזקו רק מחמת דיבורם ולא ראינו מהם מעשה התנהגות אישות, מ"מ כיון דאתחזק בעיר שהיא אשתו הורגין עליה, דמחזיקין כן לודאי" ע''ש.

ולכן פשוט הדבר שאף אם "נישאו" ע''י ראבאי ריפורם כו', אף "שהקדושין" אינם כלום וללא עדים⁴¹⁰ וכו', מ''מ אם אח''כ עברו להתגורר במקום שיש ישראלים כשרים והוחזקו בשכונתם (ל' יום) שהם איש ואשה, זה עצמו הנשואין והיא אשת איש גמורה וצריכה גט מדאורייתא להתירה⁴¹¹.

וכ''כ דעת רבינו בזה בכ''מ, וז''ל בפ''א מהלכות איסורי ביאה ה''כ:

אך באמת כך דגבי אישות החזקה הוא עושה האישות לא בגדר בירור, וזה כונת רבינו כאן בסוף פ' "או תוחזק", ועיין תוס' ב"ק דף ע' ע"ב מוכח ג"כ זה דזהו גופא הוה גדר א"א, לא מחמת דהוה כמו בירור שנתקדשה לו. וכ''כ בהרבה מקומות, והדבר פשוט⁴¹².

ואף בדיני ממונות החזקה קובעת בתורת עצם ולא ראיה. כמו המוכר שדה לחברו, "אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו". אף שלא החזיק בקרקע כדין (נעל גדר ופרץ כו').⁴¹³

וכן בע''כ שנדר, שדינו שהאדון צריך לכופו ולא להפר נדרו, ואם אמר לו "מופר לך יצא לחירות, שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו".

גם כאן כשהפר את הנדר אין זו הוכחה וראיה שמסתמא שחררו מקודם אלא זה עצמו הוא השחרור.

ועד''ז בב''ק ע''א: דאמר שם כיון שמת אביו כמו שהודה כו' - גנב משל אביו וטבח ומכר, ואח"כ מת אביו - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; והא הכא כיון דמת אביו, כמו שקדם והודה לאחד מהן [על חלקו, ומודה בקנס פטור] דמי כו'. –

אף דבעי דוקא ב"ד בהודאה בקנס, מ"מ אומדנא הוה כמו זה. הרי דין מודה בקנס ואח''כ באו עדים – פטור זה רק אם הודה בב''ד, מ''מ במקרה זה שהוא גם הנגנב, ויודע "ומודה" לעצמו שהוא הגנב, הוי כמודה לאחד מן האחים בב''ד.

ביתר ביאור כותב רבינו בפ''ד מהלכות ערכין ה''ה:

ועי' ב"ק דף ע"א ע"ב דאמר שם גבי אחד מן האחין דהוה כמו מודה בקנס ע"ש אף דהא בעי דוקא בפני ב"ד וע"כ צ"ל כיון דלעצמו הוא הוה כמו הודאה בב"ד ואנן ידעינן.

וכ''כ בפ''ג ה''ח מהלכות אישות:

ועיין ב''ק דף ע''א ע''ב גבי מודה בקנס, כיון דמת - כמאן דהודה דמי, ואף דהודאת קנס בעי בפני ב''ד כו'.

וכן מצינו ברב ספרא, שהדין הוא שאם אחד מן האחים היורשים נשא ונתן והרויח – הרווח לאמצע – מתחלק בין כל האחים. ואם חלק לעצמו ואמר לפני ב''ד ראו מה שהניח לנו אבא, והריני נוטל חלקי ונושא ונותן לעצמי – הרווח שלו, ורב ספרא נטל חלקו והרויח לעצמו, אתו אחי תבעוהו בדינא קמיה דרבא, אמר להו: רב ספרא גברא רבה הוא, לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. – כלומר, אף שלא אמר כן בפני ב''ד –

מ''מ כיון שידוע עפ''י סברא - הויא כאילו התנו בפני ב''ד. –

המורם מכל זה:

דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים, אף דהוה גדר פעולה לא גדר בירור.

הרמב''ם נקט כאן שראינוהו עושה מצוות ששייכות רק בישראל ואין לגוי שום שייכות אליהם.

טבילה לנדתה או לקריו, שייך רק בישראל: אמר קרא: והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה כו'.

וכן הפרשת חלה לא שייכת כלל לגוי: חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ - מודיעין אותו שהוא פטור, חלתו נאכלת לזרים.

ולכן אם ראינוהו נוהג כן, אף שזה בגדר פעולה לא גדר בירור, זה עצמו מחזיקו להיות גר צדק.

ועתה נדפס צ''פ לקדושין, ושם הובא מש''כ רבינו על הגליון לירושלמי קדושין פ''א ה''ב:

"אני פלוני קידשתי בתו של פלוני אמר ליה ומה בכך" כו'.

וז''ל רבינו:

ואף דלא מהני בגדר קדושין מציאות, אבל מהני כמו גדר הודאה, וזה גופה הוה דין של קדושין וכמו במוחזק ועיין ב''ק דף ע' ע''ב וקדושין דף נ' ע''ב בשיטת רש''י גבי סבלונות⁴¹⁴ ומ''ש בזה הרמב''ם רפ''א ופ''ג מהל' אישות דשוב הוה זה גופה מציאות, וכן הדין גבי יעוד היכי דנמכרה בשטר ועיין בשיטת הרמב''ם גבי גירות אם עשה מעשה שנתגייר ע''ש בהל' אס''ב וכן גבי שחרור גבי הפר לנזירותו וכן גבי קנין דין אי דלה לו צנא דפירא ועיין בגיטין דף מ' ע''ב ובר''ן כאן על דף כ''ז ע''ש בזה.

פרק י''ג הלכה ט'

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו.

גיורת שראינו כו'.

הנה רבינו ס"ל דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר - מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה.

ועי' מש"כ רבינו בהל' מכירה פ''א הל' י"ו גבי קנין שדה כה"ג - המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו, וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו.

ובהל' עבדים פ''ח הי"ז גבי הפרה - וכן אם נדר נדר שכופין עליו את העבדים כמו שביארנו בנדרים ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו. –

ע"ש בהשגות - א"א נ"ל שיבוש הוא נשתבש בלשון המשנה פרק הכותים אין להם נזירות הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כך אני שונה בוא"ו והוא שונה יצא לחירות ומשלים נזירותו וחיי ראשי לא אדע על אי זה דרך יוכל לפרש כי מאחר שהוא מפר איך גילה דעתו שהפקיע שעבודו אדרבה גילה דעתו שיש לו רשות עליו להפר נדרו.

ומש"כ התוס' יבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה מי בשם י"מ - מי לא טבלה לנדותה - תימה דאמר לקמן (דף מו:) דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה?... ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי.

ועי' ב"ב דף קמ"ג ע"ב – על הגמ': רב ספרא שבק אבוה זוזי, שקלינהו עבד בהו עיסקא; אתו אחי תבעוהו בדינא קמיה דרבא, אמר להו: רב ספרא גברא רבה הוא, לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. –

בתוס' ד"ה אם אמרו, דבעיא דוקא ב"ד, ומ"מ ר"ס כיון דגברא רבא הוה כמו שאמר בפני ב"ד. –

ושמא להכי צריך בפני ב"ד כדי שיתעצמו בדבר לתקן להם שיטריח בשבילם, ומדלא תקנו להם ודאי לא מצאו להם תקנה לחלק ומחלו הכל, ורב ספרא נמי ידוע היה לב"ד אף על פי שלא אמר.

ותוס' ב"ק דף ק"ד ע"א ד"ה רבה ע"ש - וי"ל דשאני התם דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוי כאילו א"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור, ולפי מה שפירשתי דדוקא שאמר ליה בפניו אית לן למימר דכיון דנתן הפונדיון הוי כאילו אמר ליה בפניו שלח –

ג"כ כן דמעשה המוכיח הוה כאמירה בפני עדים, אף דהוה גדר פעולה⁴¹⁵ לא גדר בירור.

וע"ש דף ע"א ע"ב דאמר שם כיון שמת אביו כמו שהודה כו' - גנב משל אביו וטבח ומכר, ואח"כ מת אביו - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; והא הכא כיון דמת אביו, כמו שקדם והודה לאחד מהן [על חלקו ומודה בקנס פטור] דמי כו'. - אף דבעי דוקא ב"ד בהודאה בקנס, מ"מ אומדנא הוה כמו זה.

ועי' מש"כ הבעל המאור ז"ל ביצה דף כ' ע"א גבי תנאי כפול, דאומדנא הוה כתנאי כפול ע"ש –

י' ע''א: אף על פי שיש הרבה מן החכמים שאמרו דלא בעי' תנאי כפול ותנאי קודם למעשה בממון אלא באיסורא בלחוד כגון גיטין וקידושין, שהרי אנו הולכין בממון אחר אומדן דעתא, ומה לנו לדקדק בכל לשון שהוציא בו תנאו, לא יהא אלא שיהא גלויי דעתא בעלמא. ולי לא נראה כן, דשאני היכא דהוציא התנאי בשפתיו ממי שלא הוציאו בשפתיו וגלה בדעתו, שזה שגלה בו דעתו יש לומר אם היה מוציאו בשפתיו היה מוציאו כהלכה, וזה הוציאו בשפתיו ולא הוציאו כהלכה כו'.

ולכך נקט רבינו כאן רק הני דברים דלא שייכי רק בישראל, ובעכו"ם לא הוה פעולה כלל, כמו טבילה דמבואר בנזיר דף ס"א דלא שייך כלל גבי גוי - אלא, אמר קרא: לאביו ולאמו לא יטמא, במי שיש לו טומאה, יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה. מנלן דלית להו טומאה? דאמר קרא: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, במי שיש לו קהל, יצא זה שאין לו קהל ... אמר קרא: והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה כו'.

וכמו תרומה מעיסתה דהיינו חלה דלא שייכא כלל בגוי, כמבואר במנחות דף ס"ז ע"א. –

עובד כוכבים שהפריש פטר חמור וחלה - מודיעים אותו שהוא פטור, וחלתו נאכלת לזרים... חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ - מודיעין אותו שהוא פטור, חלתו נאכלת לזרים, ותרומתו אינה מדמעת... חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ - מודיעין אותו שהוא פטור, חלתו נאכלת לזרים, ותרומתו אינה מדמעת;

וכן קרי כמבואר בנדה דף ל"ד. - דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב - בני ישראל מטמאין בזיבה - ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה... קריו טהור אפי' לב"ה... ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מן העובד כוכבי' - טהורה.

וכמבואר בירושלמי פ''ג דקדושין, דזו וזו לשם קדושת ישראל ע"ש –

הי''ב: דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר. שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה. אמר רבי יוסי בי ר' בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלת לו⁴¹⁶.

בקונטרס ההשלמה השמטה א' כותב רבינו:

ונ"מ ג"כ לשיטת הראשונים דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד צריך גירות, אם כה"ג מהני במעוברת אם ירדה לטבול לשם נדה, אם עי"ז מועיל טבילה להולד שיהא גר.

עי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקדושין שזו וזו לשם קדושת ישראל.

וכ"כ בזה איך מהני הב"ד, ועי' שם בתוס' יבמות שם⁴¹⁷ ולשיטת רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד⁴¹⁸ דיש להאשה זכות בהולדות בזמן שהיא מעוברת⁴¹⁹.

שם. פרק י''ג הלכה ט'

ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם.

ואעפ"י כן כו'.

עיין בירושלמי כתובות פ' ב' הל' ח' דאמר שם דליתן למעשר עני צריך להביא ראיה עכ"פ בעד אחד שהוא ישראל ע"ש משמע דלזה ג"כ צריך להביא ראיה וע' תוס' יבמות ד' מ"ז ע"א ופסחים ד' ג' ע"ב וכ"מ ועי' בהך דיבמות דף ק' ע"א אם נותנים לעבד ג"כ מעשר עני ועיין בגיטין ד' י"ב ע"א בהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן ותוס' ב"ק ד' פ"ח ע"א ד"ה דכתיב ע"ש וע' תוספתא פ"ד דפאה דנותנים לעניי כותים ע"ש ועי' גיטין ד"ל ע"ב דהוא מחלוקת דר"א ורבנן אם נותנים מעשר עני לכותים ועיין בקדושין ד' ע"ו ע"א דעבד ושפחה נתערבו בהם ועי' תוס' כתובות ד' כ"ט וכ"מ, ועיין ביומא ד' פ"ה ע"א גבי להחיותו ע"ש בתוס':

ביאור דברי הרב:

אף שהוחזקו גרי צדק כשנוהגים מנהג ישראל כנ''ל אף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים, או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם.

מציין רבינו לתוס' ביבמות ופסחים שזה רק אם הוחזקו אבותיו שהם גוים, דאי לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני.

ובירושלמי כתובות איתא שכשבא ליטול מעשר עני צריך להביא עד אחד לפחות שהוא ישראל.

האם ניתן להוכיח מכאן שמעשר עני נותנים רק לישראל ולא לעבד או כותי או גוי עני? והאם מצוות צדקה ופדיון שבוים הם רק לישראל, או גם לעבד?.

ומסיק שלכותי ועבד כן נותנים, ולא לגוי⁴²⁰ (מהתוספתא).

בפ''א מהלכות מתנות עניים ה''ט כותב רבינו:

ועיין ביבמות דף ק' ע"א אם נותנים לעבד מתנות עניים⁴²¹ ובירושלמי פ"ב דכתובות ה"ו גבי לישראל עפ"י עד אחד ע"ש⁴²². ובגיטין דף י"ב ע"א, ודף ל"ז ע"ב גבי פדיון שבויים⁴²³.

ותוס' ב"ק דף פ"ח ע"א גבי צדקה וריבית לעבד⁴²⁴ ובמה דמבואר ביומא דף ע"ה ע"א אוכל מה שרבו אוכל⁴²⁵ ובמ"ש רבינו בהלכות עבדים פרק ט' הלכה ח' ע"ש⁴²⁶ ונדה דף מ"ז ע"א לעבודה נתתיו כו'⁴²⁷ וכ"כ בזה בהל' אס"ב.

שם פרק י''ג הלכה ט'

גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק כו'.

ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם.

ואעפ"י כן כו'.

עיין בירושלמי כתובות פ''ב ה''ח דאמר שם דליתן למעשר עני צריך להביא ראיה עכ"פ בעד אחד שהוא ישראל ע"ש - מעלין לכהונה ללויה לישראל עפ"י עד אחד, ניחא לכהונה ללויה לישראל, ולא לעניין משפחה? [בתמיה וכי לא איירי לענין משפחה שמשיאין בתו לכהן ע"פ ע"א], ליתן לו מעשר עני - שמעיד עליו ע"א שהוא ישראל עני ונותנין לו מעשר עני כלומר מצווין להחיותו. ליתן לו מעשר עני. [הוא דקאמר דעד א' נאמן ולא לענין משפחה]. –

משמע דלזה ג"כ צריך להביא ראיה.

ועי' תוס' יבמות דף מ"ז ע"א - במוחזק לך - אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא, דאי לא הוה ידעינן – מהימן, מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע בריש מסכת פסחים כו'.

ופסחים דף ג' ע"ב – תוד''ה ואנא כו', והא דאמר בהחולץ (דף מו:) מי שבא ואמר גר אני, יכול נקבלנו? תלמוד לומר אתך במוחזק לך, התם מיירי במוחזק לן באבהתיה שהם נכרים, דאי לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני⁴²⁸.

וכ"מ.

ועי' בהך דיבמות דף ק' ע"א אם נותנים לעבד ג"כ מעשר עני. - תנו רבנן: העבד והאשה - אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ובמקום שחולקין - נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מיד. מאי קאמר? [קתני אין חולקין והדר קתני במקום שחולקין], הכי קאמר: במקום שחולקין מעשר עני - נותנין לאשה תחלה; מ"ט? משום זילותא.

ועיין בגיטין דף י"ב ע"א בהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן. –

רבן שמעון בן גמליאל אומר: יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות, וחכמים אומרים: הרשות ביד רבו... הכא במאי עסקינן - דאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך, ובשני בצורת לא ספק, רשב"ג סבר: או פרנסני או הוציאני לחירות, כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין עלי; ורבנן סברי: מאן דמרחם אבני חרי, אעבד נמי רחומי מרחם.

ותוס' ב"ק דף פ"ח ע"א ד"ה דכתיב ע"ש. - ומיהו קצת משמע בפרק קמא דגיטין (דף יב.) דאין כל כך חובה ליתן צדקה לעבד, דאמר דרשב"ג סבר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי עלאי.

ועי' תוספתא פ"ד דפאה דנותנים לעניי כותים ע"ש. - עניי כותים כעניי ישראל, אבל עניי גוים אין מאמינים להם בכל דבר.

ועי' גיטין דף ל' ע"ב דהוא מחלוקת דר"א ורבנן אם נותנים מעשר עני לכותים. –

תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד, ומתו - מפריש עליהן בחזקת אותו השבט; ואת העני בבית דין, ומת - מפריש עליו בחזקת עניי ישראל, ר' אחי אומר: בחזקת עניי עולם. מאי בינייהו? איכא בינייהו: עניי כותיים. [שאם אין עני ישראל בעיר ויש עניי כותיים מפריש לצורכם ויעכבם לעצמו שאף הם זוכים בהן דכותיים גרי אמת הם ולתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל יפריש בכל מקום שהם].

ועיין בקדושין דף ע"ו ע"א דעבד ושפחה נתערבו בהם. - ורבא אמר: עבד ושפחה נתערבו בהן. [עבד נשא מבנותיהם ושפחה נשאת לאחד מהם ואין אותה משפחה ידועה].

ועי' תוס' כתובות דף כ"ט –

וא"ת למ"ד בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו.) דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהן אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקילי ... ויש לומר דכל אחת מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהיו כותים אף על גב דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה, לענין קנס מוקמינן להו שלא יהא חוטא נשכר.

וכ"מ.

ועיין ביומא דף פ"ה ע"א גבי להחיותו - אם רוב ישראל - ישראל, למאי הילכתא - להחזיר לו אבידתו. –

ע"ש בתוס' - להחזיר לו אבידתו - הא דלא קאמר להחיותו כדקאמר רב לעיל... דרבותא נקט אפילו להחזיר לו אבידה דאיכא עבירה גדולה כדאמרי' (סנהדרין דף עו:) המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה וגו', ואפי' הכי מחזירין היכא דאיכא רוב ישראל, וכל שכן להחיותו דליכא עבירה כולי האי דמפרנסין עניי כותים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.

פרק י''ג הלכה י''א

הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו

הלוקח עבד כו'.

והנה מה דאמרינן בגמ' שם אבל עכו"ם גופו קנה לא הביא זה רבינו רק כתב הלוקח עבד מן הכותי וכן כתב בהל' עבדים פ"ח הל' י"ט וע"ש בפ"ט ה"ה דכתב שם אעפ"י כן ע"ש בכ"מ דר"ל אם מכר עצמו ועי' בהך דנזיר ד' ס"א ע"ב ברש"י שם ד"ה ר"א בר יעקב ע"ש ובאמת לכך אמרינן דעכו"ם לא קנה חבירו רק למעשה ידיו הוא משום זה דאינו מורישו לבניו כמו גבי ע"ע כמבואר בקדושין ד' י"ז ע"ב וכ"מ, ועי' בהך דגיטין דף ל"ז ע"ב ד"ה למעשה ידיו ברש"י שם דכתב אבל עבד משתעבד לעולם אך י"ל דהך לעולם לאו דוקא רק כל ימי חייו ועיין בתוס' שם בד"ה בין כך ואף דהא נתייאש ממנו וא"כ שוב הוה עליו דין ישראל ועי' בר"ן שם ותוס' שם ד' מ"ג ע"ב ד"ה אבל, ועיין בר"ן נדרים ד' כ"ט ע"א דכל קנין דהוא רק לזמן לא מיקרי קנין עצמיי ועי' תוס' מגילה ד' כ"ח ע"ב דכתב כה"ג גבי ביהכ"נ ועי' בהך דב"ק ד' קי"ג דאמר שם דע"ע גופו קנוי גם לעכו"ם וע"כ צריך לומר כמש"כ דמ"מ כיון דלא קנוי לעולמות להורישו לבניו מהני השחרור לאפקועי משא"כ ביד ישראל דמורישו לבניו שוב יש עליו קנין הגוף:

ביאור דברי הרב –

ביבמות מ''ו למדים מהפסוק: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם, ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה. שגוי הקונה גוי לעבדות אינו קונה את גופו אלא רק מעשה ידיו, לכן אם מכר עבדו לישראל – אינו יכול למכור מה שאין לו, ואין הישראל קונהו אלא רק למעשה ידיו ולא גופו, לכן אם קדם וטבל לשם בן חורין – קנה עצמו ויצא לחרות.

וכ''ז רק בקונה עבד מן הגוי אבל אם גוי מכר עצמו לישראל לעבדות, הרי גופו קנוי, ולכן אף אם יטבול לשם בן חורין לא הועיל כלום וישאר עבד⁴²⁹.

מעיר רבינו⁴³⁰ שהרמב''ם לא הזכיר דין זה של גוי המוכר עצמו, ורק הביא דין הקונה עבד מהגוי.

ולא עוד אלא שבהלכות עבדים כותב, גוי שקנה גוי לעבדות לא קנה גופו, ואין לו בו אלא מעשה ידיו, אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל. –

ומביא תירוץ הכס''מ ש"מכרו לישראל" היינו שמכר עצמו לישראל⁴³¹.

ומבאר, שבאמת גם נאמר [ב''ק קי''ג] שע''ע וגם ע''כ קנוי לגוי קנין הגוף, מ''מ מכיון שאינו מורישו לבניו, דהיינו שזה קנין לזמן – אינו קנין עצמי אלא כמו שקנהו רק למעשה ידיו, ואם מוכרו לישראל אזי הוי גופו קנוי לגמרי לישראל כיון שמורישו לבניו.

וכן בפ''ד מהלכות ערכין כותב רבינו:

וכמו גבי עבד אף דקי"ל דעכו"ם קונה קנין הגוף מ"מ אינו מורישו לבניו, כמבואר בנזיר דף ס"א וקדושין דף י"ז ע"ב, ה"נ גבי שדה כן, ולכך אמרינן בגיטין דף ל"ח ע"א דא"ל קנין הגוף להורישו לבניו, וע"ע וע"כ [ועבד עברי ועבד כנעני] הם שוים לענין זה.

פרק י''ג הלכה י''א

הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו, והוא שיאמר בעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות, ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו.

הלוקח עבד כו'.

והנה מה דאמרינן בגמ' שם אבל עכו"ם גופו קנה – יבמות מ''ו ע''א: אמר רב אויא: לא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים, אבל עובד כוכבים גופיה קני, דכתיב כו'. [עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל קנהו ישראל לגופיה, ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין] –

לא הביא זה רבינו, רק כתב הלוקח עבד מן הכותי.

וכן כתב בהל' עבדים פ"ח הי"ט. - הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות, שלא בפני רבו צריך לפרש לפיכך צריך רבו לתקפו במים.

וע"ש בפ"ט ה"ה דכתב שם אעפ"י כן - גוי שקנה גוי לעבדות לא קנה גופו, ואין לו בו אלא מעשה ידיו, אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל. –

ע"ש בכ"מ - וי"ל דה"ק גוי שמכר עצמו לגוי לא קנה הגוי גופו, ואעפ"כ אם הגוי מכר עצמו לישראל הרי גופו קנוי לישראל כדאמרינן בגמרא אתם קונים מהם –

דר"ל אם מכר עצמו.

ועי' בהך דנזיר דף ס"א ע"ב ברש"י שם ד"ה ר"א בר יעקב ע"ש. –

רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא - גבי נזירות טעמא מאי אימעיטו להו עובדי כוכבים מנזירות? כתיב הכא לאביו ולאמו לא יטמא, והתם כתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, כל מי שיש לו נחלה להוריש לבניו את עבדיו, דבר לך הכתוב גבי נזיר שיש לו אב ואם כדכתיב לאביו ולאמו יש להם טומאה, והני עובדי כוכבים הואיל ואין להם נחלה כדי להוריש עבדו לבנו כדכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ואמרינן במס' (גיטין דף לח) אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה - לא הוי להו טומאה וכל שאין לו טומאה אין לו תורת נזירות.

ובאמת לכך אמרינן דעכו"ם לא קנה חבירו רק למעשה ידיו, הוא משום זה דאינו מורישו לבניו כמו גבי ע"ע, כמבואר בקדושין דף י"ז ע"ב - ... והנמכר לעובד כוכבים - אינו עובד לא את הבן ולא את הבת... נמכר לעובד כוכבים מנין? אמר חזקיה, אמר קרא וחשב עם קונהו - ולא עם יורשי קונהו.

וכ"מ.

ועי' בהך דגיטין דף ל"ז ע"ב ד"ה למעשה ידיו ברש"י שם - למעשה ידיו - וישראל קני ליה מידו למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטבילה לשם עבדות ... דהא אפי' ישראל נמי מיקני ליה לעובד כוכבים למעשה ידיו, ונהי דישראל נפיק מיניה ביובל, אבל עבד משתעבד לעולם. –

דכתב אבל עבד משתעבד לעולם.

אך י"ל דהך לעולם לאו דוקא, רק כל ימי חייו. [של האדון].

ועיין בתוס' שם בד"ה בין כך - בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה - פירש בקונטרס לרבו ראשון, וכן מגיה ר"ת. דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני, יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה, דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו...

ואף דהא נתייאש ממנו וא"כ שוב הוה עליו דין ישראל⁴³².

ועי' בר"ן שם –

רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון. זו היא גירסת הרי"ף ז"ל וכן גרס רש"י ז"ל, דאע"ג דמדינא הוה לן למימר דלשם עבד ישתעבד לרבו שני דהא קנייה שבאי בחזקה וישראל קני ליה מיניה, ולשם בן חורין הוה לן למימר דלא ישתעבד מהאי טעמא, אפ"ה ישתעבד לרבו ראשון כדי שלא יהא מפיל עצמו לגייסות וכדחזקיה, דאפילו אי אמרי' דלשם עבד ישתעבד לרבו שני כדיניה אכתי איכא למיחש שמא יפיל עצמו לגייסות כדי שיציל עצמו מידי אדונים קשה... מיהו רבו ראשון נותן דמיו לשני והכי איתא בתוספתא [פ''ג ה''ז] דגרסינן התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו, לשם בן חורין לא ישתעבד, רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו, והך תוספתא בלפני יאוש מיתוקמא ומשום הכי לתנא קמא משתעבד לרבו ראשון.

ותוס' שם דף מ"ג ע"ב ד"ה אבל –

אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו - וא"ת הא דאמר אמימר לעיל (דף מ.) המפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה לא מצי מקני ליה, וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר, ועל כרחך לא משחרר ליה עד שיברח, דאי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין ליה ומסר ליה לעובד כוכבים להשתעבד בו? וי"ל דלא דמי למפקיר, דעובד כוכבים לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואכתי פש ליה גבי ישראל ממונא דקני ליה לקנס ולוולדות, ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור.

ועיין בר"ן נדרים דף כ"ט ע"א דכל קנין דהוא רק לזמן לא מיקרי קנין עצמיי. –

אמר ליה אביי... וסבירא ליה דהאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי... מודה דלמחר לא נפקא בלא גט, והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית - קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח בסוף פ' השולח (גיטין מח) גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג הלכך גבי הקדש כיון דודאי חייל עליה הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא נמי דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע בלבד, שאפי' לא תהא אותה קדושה אלא קדושת דמים הרי מצינו קדושת דמים גבי הקדש, אבל באשה כיון דאי לא הויא אשתו לעולם לא קני ביה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחן אי אפשר שתהיה אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה אינו קנין גוף כו'.

ועי' תוס' מגילה דף כ"ח ע"ב דכתב כה"ג גבי ביהכ"נ. –

בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין - רוצה לומר כל זמן שהן בטלין ... והכא מיירי כשחרב דאז מהני התנאי, ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן, אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת.

ועי' בהך דב"ק דף קי"ג דאמר שם דע"ע גופו קנוי גם לעכו"ם⁴³³. - אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו. [שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו], א"ל אביי: עבד עברי - הפקעת הלוואתו הוא [שהלוהו על עבודתו ואפי' הכי אמר ר' עקיבא לא יצא על כרחו], רבא לטעמיה, דאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי - [כל שש שנים, ונמצא שגזלו ממש].

וע"כ צריך לומר כמש"כ, דמ"מ כיון דלא קנוי לעולמות להורישו לבניו - מהני השחרור לאפקועי⁴³⁴. משא"כ ביד ישראל דמורישו לבניו, שוב יש עליו קנין הגוף:

פרק י''ג הלכה י''ב

כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.

כשישתחרר העבד כו' וא"צ לקבל כו'.

כבר כתבתי דהטעם משום דאז א"צ דעתו ובזה א"ש מה דאמרינן בגיטין דף ט' גבי שכ"מ שכתב כו' דאינו חוזר בעבד וכתב רש"י שם הטעם דכבר קדשו השם ועי' בתוס' שם ד' ע"ז ע"א ד"ה דין בשם ר"ת ע"ש ואמאי לא הוה כמו הך דאמרינן בכתובות ד' י"א הגדילו יכולין למחות לא אמרינן שם ג"כ זכה בו שמים וע"כ כנ"ל דשם צריך קבלה מדעת ועי' ירושלמי ריש פרק ד' דקדושין דכשנתגדל אי הוה גירות למפרע ע"ש ותוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב וכמש"כ לעיל וגם אם נימא דשוב אין יכול לחזור בו שוב לא הוה זה זכות ועי' ב"ב ד' פ"ח ע"א גבי גמר בלבו דאינו אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו - וא"ת הא דאמר אמימר לעיל (דף מ.) המפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה לא מצי מקני ליה וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר ועל כרחך לא משחרר ליה עד שיברח דאי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין ליה ומסר ליה לעובד כוכבים להשתעבד בו וי"ל דלא דמי למפקיר דעובד כוכבים לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואכתי פש ליה גבי ישראל ממונא דקני ליה לקנס ולוולדות ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרוריכול לחזור בו לענין מעשרות ולשיטת רבינו ז"ל בהל' מעשרות פ' ה' הל' א' הוה זה לענין לקבוע למעשר ומבואר שם ג"כ ברמב"ן הטעם משום דהוה גדר זכה בו שמים ועי' בהך דב"מ דף ו' ע"א גבי תקפו כהן דאם אין מוציאין, אף דאחר אם תקפה זוכה מ"מ חל ההקדש ושוב לא פקעה וצ"ל דגבי גירות הך מה שלא מיחה הוה כמו קבלה ושם צריך לבטל הדבר ועיין תוס' ב"ב ד' קי"ג וברשב"ם שם דהיכא דיכול לחזור בו לא הוה עלייהו שם ב"ד ע"ש בד"ה ברשב"ם רצו עושין דין ותוס' שם ד' קי"ד ד"ה ניחוש וא"כ ה"נ גבי גירות כיון דיכול לחזור בו שוב אין עליהם שם ב"ד וא"כ לא הוה גירות וצ"ל דאם חוזר בו שוב אינו זה שנעשה ולא מיקרי חזרה דחזרה לא הוה רק אם הדבר כמו שהוא נפקע אבל שיהיה דבר חדש זה לא מיקרי חזרה וכעין שכתב התוס' פסחים ד' מ"ד ע"ב ד"ה וה"ה גבי ערלה דילדה בזקנה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ על הך דגיטין ד' י"א ע"ב גבי אמרו לו מפני שהוא קנינו דכיון שזה אינו בעצמיית לא מיקרי לא מעלה ולא חסרון ע"ש וכן הוא בירושלמי שם וה"נ כל דבר שבעצם לא שייך בו זה רק שיהיה דבר אחר זה לא מיקרי בידו, ועי' תוס' פסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכ"מ בזה ועי' קדושין ד' ס"ב ע"ב גבי שפחה כה"ג ולא אמר כן גבי גר מעיקרא בהמה וצ"ל משום דגר בא הגירות על ידו והוא גורם לזה משא"כ בעבד:

ביאור דברי הרב –

כשמשתחרר העבד טובל בפני שלשה ואז נגמרת גירותו ויהיה ישראל גמור, ואין צריך לקבל עליו מצוות. מבאר רבינו (לעיל ה''ו), שכיון שהוא קנוי לאדון קנין הגוף לא צריך את דעתו. ומציין לרש''י ששכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד מחוליו, חוזר בנכסיו אבל העבד בן חורין, מטעם שקדשו השם. וכן "כמו שמפרש ר"ת דזכו ביה שמיא",

משא''כ בקטן שגיירוהו ב''ד, צריך את דעתו שיקבל עליו מצוות כשיגדל ולא אומרים שכבר קדשו השם וזכו בו שמיא.

ומציין לדעת חכמים בירושלמי הסוברים שרק מאז והלאה הוא גר ולא למפרע כדעת ר''ש⁴³⁵.

ועוד טעם אמאי צריך לקבל ע''ע כשיגדל ויכול למחות ולבטל הגרות, משום שהגרות מועילה רק מטעם זכין לאדם (כתובות י''א), ואם לא תהיה לו ברירה ואינו יכול למחות – אין זו זכות.

[וכ''כ רבינו בספר ההשלמה השמטה ג':

דלכך תיקנו קדושין בקטנה משום דתיקנה [שתקנו] בה שתוכל למאן, ובלא זה לא הוה מתקני כלל, וכה"ג בהך דכתובות דף י"א גבי גר קטן דמטבילין על דעת ב"ד ע"ש בתוס', זה ג"כ משום דיכולין למחות. ע''כ משם].

מקשה מהרשב''ם האומר שאין ב''ד עושים דין שיוכל להתבטל: "שאין להן לדיינין לעשות דין בדבר שאפשר להבטל". "כיון דיכול לחזור ויבטל הדין לא הוי דין". – ובלשונו: דהיכא דיכול לחזור בו לא הוה עלייהו שם ב"ד. וא''כ אם יכול למחות כשיגדל, יוצא שלא היה על המגיירים אותו בקטנותו שם ב''ד, ונמצא שלא נתגייר כלל.

ומבאר:

וצ"ל דאם חוזר בו, שוב אינו זה שנעשה, ולא מיקרי חזרה, דחזרה לא הוה רק אם הדבר כמו שהוא נפקע, אבל שיהיה דבר חדש זה לא מיקרי חזרה.

דהיינו, אותו קטן שגיירוהו ב''ד אינו יכול לחזור כמו כל מעשה ב''ד שאין בהם חזרה, ואם מוחה וחוזר בו אין זו חזרה מדבר שהיה אלא שנעשה דבר חדש לגמרי... (אין מיש)⁴³⁶.

וע''ד מש''כ התוס' לגבי ערלה שילדה שביטלה בזקנה אין זה גדר יש היתר לאיסורו – "וילדה בזקינה דבטלה אין זה אילן דערלה, דפנים חדשות באו לכאן".

וה"נ כל דבר שבעצם לא שייך בו זה, רק שיהיה דבר אחר, זה לא מיקרי בידו.

אין זה נקרא בידו לחזור, כי בעצם לא שייך חזרה, אלא יכול להשתנות ולהיות מציאות אחרת לגמרי.

ומבאר ההבדל בין גר לעבד שמשתחרר, שעבד משתחרר נעשה מציאות אחרת, מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת.

וז''ל בפ''ו מהלכות ערכין הי''ח:

והטעם כך דהנה עי' בנזיר דף ס"ב ע"ב⁴³⁷ מבואר שם דעבד אין שייך בו כלל גדר עצם, רק הוא קנין ואין נפשו קנויה לו, ר"ל דאין הוא שם דבר בפ"ע.

וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דקדושין דף ס"ב ע"ב מעיקרא בהמה, ר"ל דע"י השחרור הוא נעשה דבר, וקודם לזה אינו כלום, ולא דמי לגר, דאף דנעשה כקטן שנולד מ"מ זה נעשה דבר מדבר, משא"כ גבי עבד דמתחילה אין שם דבר עליו כלל... וכן הוא בפהמ"ש ר"ל דאין שייך גדר חוב רק לדבר, אבל זה דמתחילה היה אוכל בתרומה מחמת שאינו כלל, וע"י השחרור נעשה דבר. וזהו ג"כ כוונת רש"י בגטין דף ט' ותוס' שם דף ע"ז דזכה בו שמיא...

וכ''כ רבינו בפ''ו הכ''ח מהלכות ערכין:

ועי' רשב"ם ב"ב דף קי"ג ע"ב ד"ה רצו דהיכא דיכול לחזור אין עליהם שם דיינים ואין דיניהם דין ותוס' שם דף קי"ד ע"א ד"ה ניחוש ע"ש. ואף דבכתובות דף י"א ע"א גבי גר קטן דיכול לחזור בו התם שאני... וה"נ גבי עבד דאף אם נימא דיכול לחזור בו מ"מ נשאר הוא תחת האדון הראשון, משא"כ גבי גר קטן דלאחר שהגדיל נשתנה לגמרי ונעשה דבר חדש, לכך לא שייך בו זכו בו שמיא.

ובזה א"ש מה דגבי מיאון קי"ל דדי במיאון בזמן שהיא קטנה, עי' יבמות דף ק"ז ע"ב וגבי מחאה דגירות צריך דוקא לכשיגדיל וכמש"כ...

במיאון אין היא נעשית דבר חדש אלא רק עוקרת קדושין דרבנן והולכת, משא''כ בגר שרוצה למחות ולהשתנות לגמרי ולהעשות דבר חדש, צריך דוקא לכשיגדיל.

ובפ''ו מהלכות יסודי התורה:

ועי' בהך דכתובות דף י"א גבי גר קטן דכשיגדל יכול לבטל את הגרות, ודוקא לכשיגדל וע"ש בר"ן⁴³⁸, ולא דמי למיאון משום דגרות הוי מעשה ב"ד, והוי בגדר מעשה.

וכן כותב רבינו בפ''ה מהלכות יסודי התורה:

ועיקר הגדר תליא אם עבד יש בו מציאות פרטי לדין, משום דמבואר בנזיר דף ס"ב ע"ב דאין נפשו קנויה לו⁴³⁹, ועיין קדושין דף ס"ב ע"ב מה דמקשה שם גבי נתן פרוטה לשפחתו ואמר מעקרא בהמה ואמאי לא מתרץ כן גבי גיורת?

וצ"ל דגם דב"נ הגרות עושה אותו כפנים חדשות, גר שנתגייר כקטן שנולד, מכ"מ המציאות נעשה ע"י דעתו ורצונו. ועיין ביבמות דף ס"ב⁴⁴⁰.

משא"כ בעבד כיון דזה נעשה בע"כ וא"צ דעתו כלל הוי כמו שאינו, ונעשה בריה חדשה.

ולכך מבואר בגיטין דף ט' חוזר בנכסים אינו חוזר בעבד, ע"ש ברש"י וכבר קדשו שמים.

וע"ש בתוס' דף ע"ז ע"א ובירוש' גיטין פ"ד ופסחים פ"ב לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד, וגבי גרות מבו' בכתובות די"א גבי גר קטן דאם הגדילו יכולים למחות, ולא אמרי' כבר קדשו השם.

וע"כ משום דגר אף שנשתנה מכ"מ הוא עצמו גרם לזה, מה שא"כ בעבד⁴⁴¹.

ועיין במה דפליגי בגיטין דף י"א ע"ב גבי אם חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו מחמת אכילת התרומה מפני שהוא קנינו, ע"ש בפי' המשנה ובירוש' שם דר"ל כך דמה שאוכל בתרומה מתחילה לא משום עצם, דבאמת אינו בגדר מציאות כלל, רק מחמת שהוא קנין האדון, וא"כ לא שייך על זה גדר חוב...

ר''ל, אשת כהן אוכלת תרומה משום עצם, שהיא נעשית כהנת (כמ''ש רבינו בכ''מ), משא''כ העבד אוכל תרומה משום שהוא לא מציאות לעצמו אלא קנין האדון, כמו בהמת כהן שאוכלת תרומה. וכשהוא יוצא לחרות ואסור בתרומה זה משום שעכשו נעשה מציאות (ולא שהיתה לו מעלה ועתה ירד ממעלתו).

פרק י''ג הלכה י''ב

כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.

כשישתחרר העבד כו' וא"צ לקבל כו'.

כבר כתבתי דהטעם משום דאז אין צריך דעתו⁴⁴².

ובזה אתי שפיר מה דאמרינן בגיטין דף ט' גבי שכ"מ שכתב כו' דאינו חוזר בעבד –

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד; חוזר בנכסים - מתנת שכיב מרע הוא, ואינו חוזר בעבד - שהרי יצא עליו שם בן חורין. –

וכתב רש"י שם הטעם דכבר קדשו השם – התם כו', ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם.

ועי' בתוס' שם דף ע"ז ע"א ד"ה דין בשם ר"ת ע"ש - דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום - כל הני לישני לא מהני כלום משום דמדין ודברים ומעסק ידיו ורגליו סליק נפשיה ולא מגופה דשדה... והא דמהני גבי עבד אין לי עסק בך, לא כמו שמפרש ר"ת דזכו ביה שמיא, דא"כ היכי מייתי ראיה לקמן בפ"ב (דף פה.) דבאשה מהני הרי את לעצמך מק"ו מעבד? אלא היינו טעמא דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך וזה לא שייך בשדה.

ואמאי לא הוה כמו הך דאמרינן בכתובות דף י"א הגדילו יכולין למחות, לא אמרינן שם ג"כ זכה בו שמים? וע"כ כנ"ל דשם צריך קבלה מדעת⁴⁴³.

ועי' ירושלמי ריש פרק ד' דקדושין דכשנתגדל אי הוה גירות למפרע ע"ש. - דרבי שמעון אמר גיורת שנתגיירו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא היה בה דעת לטבול או משהטבילה אותה מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשום קדושת ישראל כל אחת גיורת היא וגיורת כזונה היא אצל הכהונה⁴⁴⁴.

ותוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב – קטן כו', ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עד.) אמר ר"ש דגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש כשירה לכהונה שנזרעו בתוליה בישראל ומייתי ראיה מדכתיב בשלל מדין וכל הטף בנשים וגו' והרי פנחס היה עמהן ואף על גב דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה.

וכמש"כ לעיל.

וגם אם נימא דשוב אין יכול לחזור בו, שוב לא הוה זה זכות.

ועי' ב"ב דף פ"ח ע"א גבי גמר בלבו דאינו יכול לחזור בו לענין מעשרות. –

הלוקח ירק מן השוק, ובירר והניח אפילו כל היום כולו - לא קנה ולא נתחייב במעשר, גמר בלבו לקנותו - קנה ונתחייב במעשר, להחזירו אי אפשר - שכבר נתחייב במעשר, ולעשרו א"א - שכבר מפחיתן בדמים, הא כיצד? מעשרו ונותן לו דמי מעשר. אטו משום דגמר בלבו לקנות, קנה ונתחייב במעשר? אמר רב הושעיא: הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו.

ולשיטת רבינו ז"ל בהל' מעשרות פ''ה ה''א הוה זה לענין לקבוע למעשר - הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו, ומאימתי יקבעו, משיתן את הדמים אף על פי שלא משך, הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו ואף על פי שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר, ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר. –

ומבואר שם ג"כ ברמב"ן הטעם משום דהוה גדר זכה בו שמים. בחדושי הרמב''ן שם: אלא מעשרו ונותן לו דמי מעשר. משום דכיון דגמר בלבו לקנותו זכו בו שמים במעשר שהמקח קובע למעשר.

ועי' בהך דב"מ דף ו' ע"א גבי תקפו כהן דאם אין מוציאין, אף דאחר אם תקפה זוכה, מ"מ חל ההקדש ושוב לא פקעה⁴⁴⁵. - אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו - הקדישה בלא תקפה מהו? כיון דאמר מר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי - כמאן דתקפה דמי, או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה, וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו' מה ביתו ברשותו - אף כל ברשותו, לאפוקי האי דלא ברשותו.

וצ"ל דגבי גירות הך מה שלא מיחה הוה כמו קבלה, ושם צריך לבטל הדבר⁴⁴⁶.

ועיין תוס' ב"ב דף קי"ג וברשב"ם שם, דהיכא דיכול לחזור בו לא הוה עלייהו שם ב"ד, ע"ש בד"ה ברשב"ם רצו עושין דין - רצו עושין דין - דהא שלשה נינהו ודנין ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום ... והני מילי דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת ודאיכא קנין דתו לא מצי הדר ביה כדאמרן לקמן (דף קנא:) אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן שאין להן לדיינין לעשות דין בדבר שאפשר להבטל כו'. –

ותוס' שם דף קי"ד ד"ה ניחוש - ... ומיהו בקונטרס פי' דהכי פריך כיון דיכול לחזור ויבטל הדין לא הוי דין ואף על גב דלא חזר חיישינן שמא יחזור. ואין נראה לר"י דא"כ הוה ליה למיפרך והא מצי הדר ביה ונראה לפרש דאמאי עושים דין ניחוש שמא יחזור והוי כמו אטרוחי בי דינא בכדי.

וא"כ ה"נ גבי גירות כיון דיכול לחזור בו שוב אין עליהם שם ב"ד, וא"כ לא הוה גירות.

וצ"ל דאם חוזר בו, שוב אינו זה שנעשה ולא מיקרי חזרה, דחזרה לא הוה רק אם הדבר כמו שהוא נפקע, אבל שיהיה דבר חדש זה לא מיקרי חזרה.

וכעין שכתב התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב ד"ה וה"ה גבי ערלה דילדה בזקנה. - ויש היתר לאיסורו יש לפרש כפ"ה, שנזיר תוך זמנו יש לו היתר על ידי שאלה, וחדש נמי לר' יהודה דאמר יום הנף כולו אסור יש לו היתר תוך זמנו על ידי עומר, וערלה אין לה היתר תוך זמנה, וילדה בזקינה דבטלה אין זה אילן דערלה דפנים חדשות באו לכאן.

ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ על הך דגיטין דף י"א ע"ב גבי אמרו לו מפני שהוא קנינו, דכיון שזה אינו בעצמיית לא מיקרי לא מעלה ולא חסרון ע"ש. –

ומה שהשיבוהו חכמים מפני שהוא כקנינו, ענינו שזה העבד שאוכל תרומה או שבועל כנענית⁴⁴⁷ אין זה מפני שנוספה לו מעלה [עצמיית שנתעלה בעצם] כדי שתאמר ששחרורו חובה הוא לו, אלא הרי הוא בזה כמו שאוכלת בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו, לא שהיתה לו מעלה והפסידה⁴⁴⁸.

וכן הוא בירושלמי שם – גיטין פ''א ה''ה: מפני שהוא קנינו. אמר רבי אבין קנינו הוא אלא שהוא פוסלו מן התרומה. - [מפני שהוא קנינו. כלומר הא דאוכל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קנינו של כהן כו', פנ''מ]⁴⁴⁹.

וה"נ כל דבר שבעצם לא שייך בו זה, רק שיהיה דבר אחר, זה לא מיקרי בידו⁴⁵⁰.

ועי' תוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל –

הואיל אי בעי מיתשיל עלה - תימה לרשב"א אמאי אמר בפרק כל שעה (לעיל דף לח.) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם, הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה מחשבינן [ליה] כשלו? ועוד דאמר לעיל (דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה? ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אף על גב דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה, ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל עלה, והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן, דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה?...

וכ"מ בזה.

ועי' קדושין דף ס"ב ע"ב גבי שפחה כה"ג - אלא מעתה, הנותן פרוטה לשפחתו, ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך, ה"נ דהוו קידושין, הכי השתא, התם מעיקרא בהמה, השתא דעת אחרת. –

ולא אמר כן גבי גר מעיקרא בהמה - איתיביה: האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - אינה מקודשת; בשלמא כולהו לאו בידו, אלא גר הוי בידו כו'⁴⁵¹.

וצ"ל משום דגר בא הגירות על ידו והוא גורם לזה, משא"כ בעבד.

פרק י''ג הלכה י''ג

ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים, וכל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.

ובמקוה הכשר לטבילת נדה כו'.

ר"ל דלא נימא דכיון דגזרו על עכו"ם שיהיו כזבים לכל דבריהם וזב בעי דוקא מים חיים וא"כ יהיה מדרבנן ג"כ בגירות צריך מים חיים קמ"ל דהוה כטבילת נדה ועיין בהך דע"ז ד' נ"ב ע"א ע"ש ברש"י דלגבי טומאת ע"ז הביטול מועיל כמו מקוה ועי' בהך דפסחים ד' צ"ב ע"א גבי פורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומבואר שם בירושל' ובתוספתא דבעי הזאה ג' וז' לקדשים מדרבנן אך רבינו לא הביא זה, ועי' בתוספתא כריתות פרק א' דנקט שם גבי קרבן גר מהול ע"ש דלמאי נ"מ זה וצ"ל דס"ל דהא א"א לו להביא קרבן עד אחר ז' ימים לכך אמר דוקא כשנתגייר שהוא מהול דס"ל דוקא הפורש מן הערלה אך עי' בתוספתא פסחים שם דלא משמע כן דנקט גם אשה ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ו הל' ז' ועי' תוס' זבחים דף ע"ה ובכורות דף ל"ד ע"ב ד"ה מי קמייתא גם הא כאן סגי בעוף וכ"כ בזה:

ביאור דברי הרב:

הרמב''ם פוסק שגר ועבד טובלים במקוה הכשר לטבילת נדה, מבאר רבינו שכוונתו לומר שלא צריך מים חיים, אף שחז''ל גזרו על הגוים שיהו מטמאים כזבים, וס''ד שיצטרכו מים חיים מדרבנן כמו זב, קמ''ל שמקוה ג''כ כשר.

מציין למשנה בפסחים: ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ובתוספתא וירושלמי איתא שצריך הזאה שלישי ושביעי כמו טמא מת, וא''כ הגר כיון שאינו יכול להקריב קרבן גרות עד שבעת ימים אחר הברית, ואסור לאכול קדשים עד ז' ימים.

ולפי זה מובנת התוספתא בכריתות – גוי שהיה מהול ונתגייר מביא קרבנו ונאכל. "למאי נפ''מ זה"? מה ההבדל אם היה מהול לפני הגרות או אחריה?, וי''ל שאם לא צריך למול כשמתגייר לא צריך להמתנה והזאה שבעה ימים אלא טובל ומקריב לאלתר. אך אם מל כשמתגייר אינו יכול להקריב עד שיטהר שהפורש מהערלה כפורש מן הקבר.

וא''כ גיורת אינה צריכה להמתין שבעה, אך בתוספתא בפסחים משמע להיפך שגם שפחה דינה כנכרי: "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אחד נכרי שמל ואחת שפחה שטבלה".

אבל הרמב''ם לא פוסק כן, אלא רק הגר שמל צריך להמתין שבעה כפורש מן הקבר אבל לא גיורת. וג''כ לא הביא סברת הירושלמי והתוספתא שצריך הזאה. (אלא רק ממתין שבעה (משום גזירה כו', עד שיבריא ויטבול).

מביא מהתוס' שהדין שטמא וערל משלחין קרבנם ע''י שליח אף שא''א לעשות סמיכה, זה רק אם הערל לא יכול למול כו', אבל כשאפשר יש לו להמתין עד שימול ויקריב בעצמו.

אבל כאן בקרבן הגר הרי יכול להקריב עוף שלא שייך בו סמיכה ולשולחו ע''י שליח מיד לאחר שמל ולמה ליה להמתין שבעה?

א''כ מוכח מכאן דלא קי''ל שהטעם בתוספתא שצריך שבעה והזאה כדי שיוכל להקריב קרבן גרות, שהרי יכול להקריב עוף כנ''ל.

בפ''ד מהלכות מתנות עניים ה''ו כותב רבינו:

ובאמת יהי' ג"כ נפ"מ למה דס"ל שם דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר גבי גר, וא"כ י"ל דאסור לכנוס למקדש ולאכול קדשים ג"כ עד ז' ימים. ובירוש' פסחים ספ"ח מבואר דצריך הזאה, אך רבינו לא הביא זה.

וא"כ [לפי הירושלמי] י"ל דשוב אינו יכול להביא הקרבן גירות שלו ג"כ, עיין תוס' זבחים דף ע"ה וחגיגה דף ד' ע"ב⁴⁵² ושם דף כ"א ע"א⁴⁵³ וכ"מ.

וי"ל דלכך מבואר בתוספתא דמס' כריתות פ"א גר שנתגייר כשהוא מהול, ל"ל זה?.

אך י"ל דנ"מ לענין דא"צ להמתין ז' ימים, דס"ל דדוקא הפורש מן הערלה, אך בתוספתא פסחים פ"ז מוכח להיפך דגם גבי שפחה כן, ובאמת רבינו בהל' ק"פ פ"ו ה"ז לא משמע כן, דבה לא שייך הטעם שכ' רבינו דימתין עד שיתרפא מן המילה, ר"ל דהיינו ז' ימים כמו הבראה, וס"ל דהתוספתא אזלא למ"ד דאשה בראשון רק טפלה ולא חיוב גמור. [והרמב''ם פוסק שאשה חייבת, ולכן גיורת אינה ממתנת ז' ימים].

אך י"ל דיעכב שלא תביא הקרבן גירות⁴⁵⁴, ואז לענין קדשים הוה כמו שלא נתגיירה, כמ"ש רבינו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה. וכ"כ בזה בהל' אס"ב ואז לא יהי' כלל בגדר מינוי⁴⁵⁵...

פרק י''ג הלכה י''ג

ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים, וכל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.

ובמקוה הכשר לטבילת נדה כו'.

ר"ל דלא נימא דכיון דגזרו על עכו"ם שיהיו כזבים לכל דבריהם, וזב בעי דוקא מים חיים, וא"כ יהיה מדרבנן ג"כ בגירות צריך מים חיים, קמ"ל דהוה כטבילת נדה.

ועיין בהך דע"ז דף נ"ב ע"א - בעי מיניה ר' יוחנן מר' ינאי: תקרובת עבודת כוכבים של אוכלים, מהו? מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא? ותיבעי ליה כלים, כלים לא קמיבעיא ליה, כיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה. –

ע"ש ברש"י דלגבי טומאת ע"ז הביטול מועיל כמו מקוה. – [כיון דאית להו טהרה - כשאר טומאות במקוה, הכא דמקוה דידיה היינו ביטול, כיון דאיסורא בטיל מינייהו טומאה ודאי נמי סלקא].

ועי' בהך דפסחים דף צ"ב ע"א גבי פורש מן הערלה כפורש מן הקבר - על מה נחלקו - על ערל נכרי. שבית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. –

ומבואר שם בירושלמי – פ''ח ה''ח: מה טעם דב"ה אתם ושביכם מה אתם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי אף שביכם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי.

ובתוספתא – פ''ז: אמר ר' לעזר בי ר' צדוק מודין בית שמיי ובית הלל בערל זכר שמקבל הזאה ואוכל, על מה נחלקו על ערל גוי, שבית שמיי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אחד נכרי שמל ואחת שפחה שטבלה –

דבעי הזאה ג' וז' לקדשים מדרבנן, אך רבינו לא הביא זה.

ועי' בתוספתא כריתות פרק א' דנקט שם גבי קרבן גר מהול ע"ש - ... וגר שנתגייר מהול ותינוק שעובר זמנו וחרש ושוטה וקטן שהיו מחוסרי כפרה מביאין קרבן ונאכל: -

דלמאי נפ"מ זה?

וצ"ל דס"ל דהא א"א לו להביא קרבן עד אחר ז' ימים, לכך אמר דוקא כשנתגייר שהוא מהול, דס"ל דוקא הפורש מן הערלה [צריך להמתין ז' ימים ולהקריב, אבל נתגייר מהול מביא קרבנו מיד].

אך עי' בתוספתא פסחים שם דלא משמע כן, דנקט גם אשה. - הובאה לעיל: ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אחד נכרי שמל ואחת שפחה שטבלה.

ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ו הל' ז' – רמב''ם:... אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר ומל וטבל אין שוחטין עליו שאינו אוכל לערב והרי הוא כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר, גזירה שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר ויטבול ויאכל לערב ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב⁴⁵⁶.

ועי' תוס' זבחים דף ע"ה – ע''א: ד''ה והא בעי ... כיון דאפשר לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה ...ויש לתמוה ערל וטמא מ"ש משלחין קרבנותיהם הא אפשר לערל עד שימול, ולטמא עד אשר יטהר, ויעשו סמיכה? ונראה לומר דבאותם שאין להם תקנה איירי כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה דא"א למולו בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע דאין רפואתן תלויה בעצמן כו'.

ובכורות דף ל"ד ע"ב ד"ה מקמייתא - א"נ אפילו מוחלט נהי דכי קצץ טמא מדרבנן מ"מ שרי לעשות תגלחת וצפרים ולמנות ימי ספורו וליטהר מן התורה ומיהו כפרתו א"א להביא דאינו יכול להכניס ידיו לבהונות כל זמן דטמא מדרבנן ... דלא התירו אלא משום פסח.

גם הא כאן סגי בעוף. שלא צריך סמיכה.

וכ"כ בזה:

פרק י''ג הלכה י''ד

אל יעלה על דעתך ששמשון...או שלמה ... נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא... ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין...

אלא סוד הדבר כך הוא כו'.

עי' בירושל' סנהדרין פ' ב' דהוה זה מחלוקת דתנאי דר"ש ור"י ע"ש ועיין בירושלמי קדושין פ' א' הל' א' דאותם גרים אם אח"כ באו להתגייר מקבלין אותם מיד ואין דוחין אותם וזהו כונת רבינו כאן בהל' ט"ו ועי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה בא ע"ש ומדברי רבינו כאן משמע דאם אח"כ עובד ע"ז בטלה הגירות מעיקרא והוה כמו הוכיח סופן על תחלתן ועי' תוס' ב"ק ד' ל"ח ע"ב וכ"מ ולכך אמרינן בבכורות דף ל' ע"ב דגבי גר הוה מומר לדבר אחד מומר לכל התורה לכו"ע, ועי' בהך דגיטין ד' מ"ה ע"ב גבי חזר לסורו מחמת יראה דכשר לכתוב ס"ת ובלא מחמת יראה מיקרי מין ועי' ע"ז דף ס"ה ע"א דאם קיבל עליו למול ולא מל יש עליו דין מין ועי' בדברי רבינו פ"ח מהל' מלכים הל' י' דלא פי' כן ואף דבאמת קשה הא אף אם חזר לסורו מחמת יראה מ"מ עכ"פ עבר על הך דמס"נ עי' תוס' ע"ז ד' נ"ד ע"א וסנהדרין ד' ע"ה ע"א וא"כ נקרא עכ"פ חשוד לדבר אחד וגבי גר הוה חשוד לכל התורה וצ"ל דמ"מ לאונסו שאני ועי' בה"ג הל' מילה דאם חזר לסורו יינו יי"נ כו' כמו הני דברים דחולין דף י"ג ע"א גבי מין ע"ש:

ביאור דברי הרב:

ב''ד בודקין את הגר או הגיורת הבאים להתגייר, אם הוא מתגייר באמת מאהבת השם או שמא רצונו לישא אשה יהודית, או הגיורת רוצה לישא בחור יהודי, ואם נמצא כך – אין מגיירים אותם.

מציין רבינו לירושלמי שאם נתגיירו לשם אישות איש מפני אשה ואשה מפני איש כו' ע''י הדיוטות - "רב אמר הלכה גרים הם ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם".

ועפ''ז פסק הרמב''ם: שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

ומבאר, שמלשון הרמב''ם כאן, ובהלכה הבאה בענין נשי שלמה שנתגיירו שלא לש''ש: "ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות ע''ז שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה".

משמע שאם יעבדו ע''ז תיעקר הגרות מעיקרא⁴⁵⁷.

במ''א מבאר רבינו שכן הדין להיפך, אם נתגייר לשם אישות וללא קבלת מצוות וכו', אם כעבור זמן יחזור בתשובה – ייעשה גר למפרע משעה שטבל⁴⁵⁸.

ועפ''ז מבאר את מעשה מחלון וכליון שנשאו נשים מואביות, ורק הטבילום לשם גרות אבל לא היתה קבלת מצוות, ובפרט שאז לא היה ידוע הדין מואבי ולא מואבית, שהיו סבורים שבכלל אינן מותרות לבוא בקהל ואעפ''כ גיירום, וכן לא הביאו קרבן גר, שבזמן ההוא היה מעכב כו'.

ומ''מ לאחר פטירת מחלון חזרה רות וקבלה מצוות בשלימות כו', ונחשב למחלון שנשא אשה כשרה כיון שחלה הגרות למפרע, ולכן נקראת אלמנה אף שהיתה נכרית, וע''כ נקרא שמו מחלון שנמחל לו כו', משא''כ כליון שאשתו ערפה עזבה וחזרה לגילוליה – נקרא כליון.

וז''ל בהלכות יסודי התורה פ''ה בהשמטה:

וכן הדין גבי גיורת, היכי דטבלה ולא קיבלה המצוות דזה מעכב ובפרט בגיורת⁴⁵⁹.

וע' תוס' שבת דף ס"ח וביבמות דף מ"ד ודף מ"ה וכ"מ ותוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ובל' רבינו בהל' איסו"ב פי"ג הל' י"ז⁴⁶⁰ נראה שם שמחלק בין גר לגיורת⁴⁶¹, אך אם קיבלה המצוות אח"כ בב"ד נעשית גיורת למפרע, ועי' בירושלמי קידושין פ"ד גבי גרים שנתגיירו משום ד"א, אף אי נימא דלא הוו גרים מ"מ אם נתגיירו אח"כ לש"ש צריך לקבלם תיכף, דהוו גרים למפרע.

ובזה א"ש מה שהקשו התוס' כתובות דף ז' ע"ב ד"ה והא⁴⁶², מה דאמר שם דרות המואביה הוה אלמנה דהרי הוה נכרית? עי"ש. ועי' בספרי פ' בהעלותך⁴⁶³ גבי הך דב"ב דף צ"א ע"ב⁴⁶⁴ נקט ששרפו בניהם לע"ז, ר"ל דמבואר בספרי פ' שופטים דבא על הנכרית הוה כן⁴⁶⁵.

עי' מגילה דף כ"ה⁴⁶⁶ ובירושלמי שם⁴⁶⁷, עכ"פ הוה בגדר ב"נ. ואף דמבואר בב"ב דף צ"א דהוו גדולי הדור⁴⁶⁸.

אך משום דמבואר בירוש' יבמות פ"ח⁴⁶⁹ וקידושין דעדיין לא ידעו ההלכה דמואבי ולא מואבית, וזהו מן ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משרע"ה, דתמורה דף ט"ז⁴⁷⁰ ואח"כ נתחדשו אז בימי בועז.

והנה מבואר במסקנא ביבמות דף ע"ו יע"ש דף ע"ט וכתובות דף כ"ט דהלאו דלא יבא עמוני וכו' הוא רק לאחר שנתגיירה (ועי' בד' רבינו בהל' איסו"ב וכבר כתבתי בזה בח"א) והטבילו אותן בלא קבלת המצוות ויצאו מכלל עכו"מ ולכלל ישראל לא באו. ובפרט אז דצריכים להביא קרבן גירות ואז [היה] מעכב⁴⁷¹. ועי' כריתות דף ט'⁴⁷² ותוס' קידושין דף ס"ב⁴⁷³ וכ"מ וברמב"ם פ"א מהל' מחוס"כ⁴⁷⁴.

א"כ אח"כ שקיבלה רות ע"ע כל המצוות. [נעשית גיורת למפרע] -

ועיין יבמות דף מ"ז⁴⁷⁵ וגם בבית מדרשו של בועז עיין ירושלמי כתובות פ"א⁴⁷⁶, דאז מינה בועז זקנים מקרא ד"ויאמר להם שבו", א"כ נעשית גיורת למפרע, והוה קידושי מחלון קידושין גמורים אף לאחר מיתה.

עי' בירושלמי קדושין פ"ג⁴⁷⁷ ותו"י יומא דף י"ג⁴⁷⁸. ולא דמי להירושלמי הנ"ל, [דרות ובועז], דלהירושלמי עי"ז היא נעשית זקוקה ליבם ושפיר נעשית מקודשת למפרע, וה"נ כן.

וזה דכתיב בסוף רות דנעשית למפרע אשת המת ולא יכרת שם המת כו', ר"ל משום דמבואר ערובין דף י"ט דבא על הנכרית אין אאע"ה מעלה אותו שנמשך כו'⁴⁷⁹ ול"ל⁴⁸⁰ כמ"ש בהל' איסו"ב פי"ב דזה הפסד גדול שאין כמוהו כו'⁴⁸¹ משום דאין זרעו מתייחס אחריו, אך כאן נעשית למפרע אשתו של מחלון ואין נכרת, וע"כ נקראת אלמנה וא"ש.

לשלימות הענין אעתיק מש''כ רבינו בענין זה בביאוריו למגילת רות בסופה, על הפסוק:

וגם את רות וגו' אשת מחלון וגו' להקים שם המת וגו' ולא יכרת שם המת וגו'. וז''ל:

ר''ל כך, דעיין מ''ש כתובות דף ז' ע''ב⁴⁸² דהם לא גיירו אותם גירות גמורה בטבילה כדת, והוה שלא בב''ד, מחמת דאז לא נתברר הדין של מואבית ואסור לישא אותה [וגם נתגיירו לשם אישות ועיין ברמב''ם הל' איסו''ב פי''ג]. אך זה רק בנתגיירו⁴⁸³ ולכך באמת קבלה עליה כל המצוות רק בלא טבילה⁴⁸⁴.

וזה הארכתי דאם אח''כ טבל נעשה גר משעת קבלה. [עיין בירושלמי פ''ד דקדושין ועמ''ש בזה ברמב''ם בהל' איסו''ב וכ''מ בזה].

ואח''כ דאז נתברר הדין דמואבי מותרת וטבלה – הוה גיורת למפרע והוה אשת המת, ולכך שוב לא בא על הנכרית, ועיין סנהדרין דף פ''ב לא יהיה ער כו' ולכך נקרא מחלון, עיין ב''ב דף צ''א ע''ב ובספרי פ' בהעלותך, ואח''כ נמחל לו.

אבל כליון [שנשא ערפה] - כיון דלא טבלה הוה עכו''ם, וכליון כי נכלה לגמרי, ועמ''ש בספרי דהוה כמו מקריב למולך, עיין מגילה דף כ''ה ובירושלמי שם ובספרי, ואתי שפיר הכל.

וא''כ אח''כ כשקבלה גרות גמורה [וטבלה] – הוה אשת מחלון, דחל עליה קדושין למפרע⁴⁸⁵.

ועמ''ש בהלכות עבדים בזה, ועיין חולין דף ע' ע''ש⁴⁸⁶ ובירושלמי דיבמות רפ''ד⁴⁸⁷ וכ''מ בזה.

וזה להקים שם המת כנ''ל.

פרק י''ג הלכה י''ד

אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.

אלא סוד הדבר כך הוא כו'.

עי' בירושלמי סנהדרין פ''ב דהוה זה מחלוקת דתנאי דר"ש ור"י ע"ש. – ה''ו: והמלך שלמה אהב נשים נכריות ר"ש בן יוחי אמר אהב ממש לזנות... ר' יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה⁴⁸⁸.

ועיין בירושלמי קדושין פ''א ה''א – פ''ד ה''א: המתגייר לשם אהבה וכן איש מפני אשה. וכן אשה מפני איש. וכן גירי שולחן מלכים. וכן גירי אריות. וכן גירי מרדכי ואסתר אין מקבלין אותן. רב אמר הלכה גרים הם ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם. –

דאותם גרים אם אח"כ באו להתגייר מקבלין אותם מיד ואין דוחין אותם.

וזהו כונת רבינו כאן בהל' ט"ו. - לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

ועי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ד"ה בא ע"ש. - בה כדרב אסי - ... ל"א לשם אנתתא לשם אישות, וטבילת גירות הוה אלא שאינה טבילה, דאמר בכיצד (דף כד:) אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש אינן גרים, יכילנא לאכשורי בה ע"י טבילות אחרות שטבלה אח"כ לנדותה, כך שמעתי וקשיא לי חדא דקבעינן הלכתא התם הלכה כולן גרים, ואפי' למשנה ראשונה נמי אי קמייתא לא סלקא לה - בתרא נמי לא סלקא לה דלאו לשם שמים נתגיירה, ולשון ראשון עיקר ונראה בעיני.

ומדברי רבינו כאן⁴⁸⁹ משמע דאם אח"כ עובד ע"ז, בטלה הגירות מעיקרא, והוה כמו הוכיח סופן על תחלתן⁴⁹⁰.

ועי' תוס' ב"ק דף ל"ח ע"ב - גרי אריות הן - ואף על גב דפסקינן בסוף פ"ק דיבמות (דף טז.) הלכה דגרי אמת כולן הני מילי היכא שמתגיירים לגמרי אבל גרי אריות דהכא לא נתגיירו לגמרי כדכתי' בקרא את ה' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין ומ"ד גרי אמת סבר דלבסוף נתגיירו לגמרי.

וכ"מ.

ולכך אמרינן בבכורות דף ל' ע"ב - הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לדבר אחד - הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר, נפקא מינה, דאי קדיש - קידושיו קידושין. - דגבי גר הוה מומר לדבר אחד מומר לכל התורה לכו"ע.

ועי' בהך דגיטין דף מ"ה ע"ב גבי חזר לסורו מחמת יראה דכשר לכתוב ס"ת⁴⁹¹, ובלא מחמת יראה מיקרי מין. - ומעשה בעובד כוכבים אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רשב"ג ליקח ממנו... אמר רבה בר שמואל: בגר שחזר לסורו. [רע, וההוא דצידן גר הוה וחזר לסורו, ויודע דבעי לשמן], לסורו, כ"ש דהוי ליה מין, אמר רב אשי: שחוזר לסורו משום יראה. [וירא לנפשו שלא יהרגוהו הכותים].

ועי' ע"ז דף ס"ה ע"א דאם קיבל עליו למול ולא מל, יש עליו דין מין. - והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל, הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים, התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל.

ועי' בדברי רבינו פ"ח מהל' מלכים ה''י דלא פי' כן. - וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות⁴⁹².

ואף דבאמת קשה, הא אף אם חזר לסורו מחמת יראה, מ"מ עכ"פ עבר על הך דמס"נ?

עי' תוס' ע"ז דף נ"ד ע"א - כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה - פי' אנסוהו שאמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו... תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מכל מקום לכתחלה הוא חייב למסור עצמו למיתה ואם כן למה לא יאסר מטעם נעבד כו'.

וסנהדרין דף ע"ה ע"א - בעו מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם? ... הא - בצנעה, הא - בפרהסיא. [נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם, וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב, ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הנכרים אלא בתוך ישראל]⁴⁹³. –

וא"כ נקרא עכ"פ חשוד לדבר אחד, וגבי גר הוה חשוד לכל התורה? –

וצ"ל דמ"מ לאונסו שאני⁴⁹⁴.

ועי' בה"ג הל' מילה דאם חזר לסורו יינו יי"נ כו'. - גר שחזר לסורו, יינו יין נסך פתו פת כותים פירותיו טבלים ספריו ספרי קוסמים ושמנו כיינו ושאר כל דבריו כגוי. –

כמו הני דברים דחולין דף י"ג ע"א גבי מין ע"ש. - דת"ר: שחיטת מין - לעבודת כוכבים, פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלין, וי"א: אף בניו ממזרין⁴⁹⁵.

פרק י''ג הלכה י''ז

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו⁴⁹⁶, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.

גר כו'.

עי' שבת דף ס"ח ע"א - רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים [ולא ידע שבת מעולם] וגר שנתגייר לבין הנכרים.

וכריתות דף ג' ע"ב - רב פפא אמר: משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים, דידע דאסירא עבודת כוכבים, והני עבודת כוכבים לא ידע דאסירן. –

ובתוס' שבת דף ע"ב ע"ב ד"ה עד כאן. - דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו כדפי' לעיל, דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ז אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"ז, דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה לבין העכו"ם.

נ''ל שרבינו רוצה לומר, שמש''כ הרמב''ם שלא הודיעוהו המצוות כו', אפשר שלא הודיעוהו שבת ושאר מצוות, אבל איסור ע''ז מוכרח שידע, דאם לאו אינו ישראל כלל כמ''ש התוס'⁴⁹⁷.

שם פרק י''ג הלכה י''ז

אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.

ומצוה להחזיר אבדתו כו'.

עיין בדברי ה"ה – ומ"ש רבינו ומצוה להחזיר אבידתו הוא ממה שנתבאר פרק י"א מהלכות גזילה ואבידה שמחזירין אבידת המומר והוא שיהיה מומר לתיאבון לאכול נבילות כמו שנזכר שם:

וכ"כ בזה דגר שאני⁴⁹⁸.

ועי' במכילתא פ' משפטים גבי פריקה וטעינה, דמוכח שם כמש"כ ה"ה ע"ש. – פרשה כ': שור אויבך. זהו גוי עובד אלילים, דברי רבי יאשיה ... רבי אליעזר אומר, בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר. - רבי יצחק אומר, בישראל משומד הכתוב מדבר.

ע''כ ההלכה.

וז''ל רבינו בהל' תשובה פ''ג ה''ט:

הרמב''ם: מומר לכל התורה כולה כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה וידבק בהם ויאמר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה, הרי זה מומר לכל התורה כולה.

כגון החוזר לדתי כו'.

עיין בהשגות⁴⁹⁹.

ועי' בגיטין דף מ"ה ע"ב כש"כ דהוי ליה מין⁵⁰⁰, ועי' ע"ז דף ס"ה ע"א כמין שבאומות⁵⁰¹ ונ"ד ע"א ע"ש⁵⁰². ועי' בהל' גדולות בהל' מילה מה שכתב על גר שחזר לסורו יינו יין נסך ע"ש⁵⁰³,

ועי' בירושלמי פ"ב דע"ז⁵⁰⁴ דסבירא ליה כס"ד דגמרא בגיטין שם⁵⁰⁵.

ועי' מה שכתב רבינו ז"ל בהל' א"ב פי"ג הי"ז ומצוה להחזיר ע"ש. [הלכה דידן].

ועי' במכילתא פרשת משפטים גבי פריקה פ' כ', ר"א אומר במי שחזר לסורו ע"ש⁵⁰⁶, אך גר י"ל דגרע טפי משום דמומר לד"א הוי מומר לכה"ת כולה גבי גר, ע"ש בבכורות דף ל' ע"ב⁵⁰⁷.''

ורבינו ז"ל ס"ל דזה ר"ל הך דר"ה דף י"ז ע"א שפירשו מדרכי ציבור⁵⁰⁸.

ועי' סנהדרין דף מ"ז ע"א יכול אף שפירשו אבותיו מדרכי ציבור⁵⁰⁹ ומה שכתב רבינו שם בפ"א מהל' אבל הלכה י' ע"ש⁵¹⁰.

ועיין מנחות דף ק"ט ע"ב⁵¹¹:

וכ''כ רבינו בשו''ת צפ''ד ח''ב סי' י''ח:

ועיין ברמב''ם בהל' מלכים דגר שחזר לסורו ואין רוצה שיהיה רק ג''ת הורגין אותו⁵¹² ובהל' איסו''ב פי''ג הי''ז ע''ש בה''ה גבי אבידה, ובגיטין דף מ''ה ע''ב מבואר דגר שחזר לסורו הוה מין ע''ש, וכ''כ בה''ג ז''ל, ועי' במכילתא פרשת משפטים פ''כ דכי תראה שור אויבך מיירי בגר שחזר לסורו ע''ש בזה ואכמ''ל.

פרק י''ד הלכה ה'

ואם קיבל אין משהין אותו אלא מלין אותו מיד, ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלימה, ואחר כך מטבילין אותו.

ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית כו'.

הנה לפי מש"כ בהל' מילה דזה רק משום מצות מילה ולא בדין גירות א"כ קודם טבילה לא שייך זה וכמש"כ בהך דציצין שאינם מעכבים דאף דקי"ל דמצוה בחול ליטלן מ"מ קודם טבילה א"צ זה כמבואר כאן ד' מ"ז ע"ב וא"כ צ"ל דרבינו ס"ל דזה ג"כ נוגע לגירות וצ"ל דנהי נמי דלגירות אין זה עושה פעולה אך מ"מ זה הוה בגדר קבלת המצות והגירות ולכך קאמר בגמ' שם הטעם דשהוי מצוה לא משהינן דאף דהא כתב התוס' שם דעפ"י דין צריך להיות המילה קודם הטבילה ועי' בה"ה כאן בשם הרמב"ן ועי' בתוס' ישנים יומא דף ח' ע"א ד"ה ור"י רק דזה קאי גם אכה"ג דאם היה מהול ומזה יליף זה רבינו. והנה בענין הברכה עי' לעיל פרק י"ג בה"ה ובדברי רבינו פ' י"א מהל' ברכות הל' ז' ותוס' פסחים וכ"מ אך נ"ל דרבינו שם ר"ל על טבילת גיורת דכיון דהמצוה מתחלת רק בשעת טבילה אז מברך אבל גבי גר י"ל דדי במה שמברך בשעת מילה ולכך דייק בגמ' רק גבי אשה שמושיבין אותה במים עד צוארה ולא גבי איש דהא קי"ל לבו רואה את הערוה אסור ואם משום שצריך להשמיע לו את המצות וערום אסור עיין ב"מ ד' קי"ד ושבת ד' כ"ג ע"א וד' ק"ן ושם ד' ק"כ ע"ב וכ"מ בזה, ועי' ברכות דכ"ה ע"ב, ועי' יומא ד' ע"ח ע"א מכאן רמז לנדה ע"ש. אך י"ל דלכך נקט יושבת כמו הך דברכות ד' כ"ד ע"א דבאשה אם יושבת נכסה ולא באיש גם י"ל לפי מש"כ מחמת הברכה דהאשה מברכת ולא האיש או דגבי איש רק לאחר עליה כמו לשון הגמ' בברכות דף נ"א ועי' בהך דחגיגה ד' י"ט ע"א דכ"ז שהוא לח יכול להחזיק עצמו לכל מה שירצה לפי גירסת התוס' שם וה"נ כן וכמו שכ' התוס' בפסחים דף ז' ע"ב גבי קודם ניגוב ועי' תוס' נדה ד' נ"א ע"ב וכ"מ ע"ש:

ביאור דברי הרב:

הרמב''ם פוסק שאם היה הגר מהול, מטיפין ממנו דם ברית ומשהין אותו עד שיתרפא רפו''ש ואח''כ מטבילין אותו.

בהלכות מילה באר רבינו מה טיבה של הטפת דם, האם זה משום מצוות מילה, שכיון שלא קיימה לשם מצוה כשמל בגיותו, לכך כשמתגייר צריך להטיף דם, או משום גדר גרות. כי אם זה משום מצוות מילה הרי צריך שיטבול קודם וייעשה ישראל ואח''כ ימול לשם מצוה. ואם משום גרות אזי צריך הטפת דם קודם.

בהלכות מילה פ''ג ה''ה כותב רבינו:

לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו. הנה מלשון רבינו משמע דאף לא לשם גירות רק לשם מצוה ואף דעכו"ם לא נצטוה על זה... ולא דמי להך דערבי מהול⁵¹³ דשם המנהג אצלם כן ולא משום מצוה... י"ל דחשש שמא נימול לשם מורנא, אבל אם נימול לשם מצוה אף דפטור - א"צ לכשיתגייר להטיף ממנו דם ברית כו'.

אם נאמר שזה משום השלמת מצוות מילה, הרי צריך קודם להטבילו שיהיה ישראל ואח''כ לקיים המצוה. וכמו שפי' רבינו שם בנוגע לציצין שאינם מעכבים, אף שמצוה בחול ליטלם, מ''מ בגר לא צריך ליטלם קודם טבילה אלא אחריה, לאחר שיהיה ישראל.

לאחר הטבילה צריך להוריד על הציצין אף אותם שאין מעכבין⁵¹⁴. –

[וכ''כ רבינו בפ''א ה''ז מהלכות מילה וז''ל:

רק הטעם דהטפה בידים הוא מצוה, אך זה לא דחי שבת, ונ"ל דה"ה גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה לכמה שיטות דס"ל דזה רק בשבת אבל בחול מחוייב, והך דיבמות דף מ"ז ע"ב⁵¹⁵ דאמר שם גם גבי גר דעל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר, וע"כ שם בחול (שם), ר"ל לענין גירות דשם הוא עדיין קודם טבילה, ומשום דמילה דגירות קודם לטבילה אמרינן שם דגבי ציצין שאינן מעכבין – לא, אבל ודאי אחר טבילה צריך למול אותם בגדר מצוה השייך לכל ישראל כו' ע''כ משם].

מהרמב''ם כאן שהמצריך הטפת דם לפני הטבילה משמע לכאורה שההטפה היא )גם) חלק מהגרות ולא ממצוות מילה.

וצ"ל דנהי נמי דלגרות אין זה עושה פעולה, אך מ"מ זה הוה בגדר קבלת המצות והגרות, ולכך קאמר בגמ' שם הטעם דשהוי מצוה לא משהינן.

ז''א שהטעם שמלין קודם משום שלא משהים המצוה, מקשה רבינו הרי ע''פ דין צריכה המילה להיות קודם טבילה כמ''ש התוס'. וכן הה''מ כאן בשם הרמב''ן: ודקדקו קצת המפרשים למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן? ותירץ הרמב"ן ז"ל דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש נפרוש, מיהו אם טבל תחלה הרי זה גר והביא ראיה לזה שאין קדימת המילה לטבילה מעכבת:

מבאר רבינו, שתמיד מילה קודמת ע''פ דין, ולא משום שהויי מצוה כו', ומה שהזכירה הגמ' טעם זה משום דאיירי שהגר כבר מהול דאז עושים לו הטפת דם מיד משום שהויי מצוה לא משהינן, ומכאן למד הרמב''ם שהטפה קודמת לטבילה. משום דהויא חלק מקבלת מצוות והגרות.

עוד מחדש רבינו, לדעת הרמב''ם רק גיורת מברכת על הטבילה, שאצלה הטבילה היא כל הגרות, טבילת גיורת דכיון דהמצוה מתחלת רק בשעת טבילה אז מברך, אבל גבי גר י"ל דדי במה שמברך בשעת מילה".

גר מברך בשעה שמל ולא כשהוא טובל⁵¹⁶, משום שאסור לברך כשלבו רואה את הערוה וכן אסור לדבר איתו אז על חיובי מצוות כו'.

ולכך דייק בגמ' רק גבי אשה שמושיבין אותה במים עד צוארה, ולא איש...

אך י"ל דלכך נקט יושבת... דבאשה אם יושבת נכסה (מכוסה ומותרת לברך) ולא באיש.

הגמ' לא הזכירה איש משום שאינו יכול לברך, או אפ''ל שלדעת הרמב''ם גם גר מברך לאחר שעולה מן המקוה ומתכסה, שכ''ז שהוא עדין לח ממי המקוה יכול להחזיק עצמו לכל.

וכ''כ רבינו בספר ההשלמה השמטה ט''ז:

ועי' בחגיגה דף י"ט ע"א דיכול להחזיק עצמו אף שיצא מן המים כ"ז שהוא לח, וביבמות דף מ"ו ע"א במה דהניחו על ראשו זילטא דטינא ע"ש, ור"ל ג"כ שלא יחזיק עצמו לגר כ"ז שהוא לח.

עי' בספרי צ''פ על סוטה פ''ג ה''י.

פרק י''ד הלכה ה'

ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהן רוב פורענות כדי שלא יאבדו, אלא כל העכו"ם כלין והן עומדין, ומאריכין בדבר הזה כדי לחבבן, אם חזר בו ולא רצה לקבל הולך לדרכו, ואם קיבל אין משהין אותו אלא מלין אותו מיד, ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלימה, ואחר כך מטבילין אותו.

ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית כו'.

הנה לפי מש"כ בהל' מילה דזה רק משום מצות מילה, ולא בדין גירות, א"כ קודם טבילה לא שייך זה. וכמש"כ בהך דציצין שאינם מעכבים, דאף דקי"ל דמצוה בחול ליטלן, מ"מ קודם טבילה א"צ זה, כמבואר כאן דף מ"ז ע"ב.

וא"כ צ"ל דרבינו ס"ל דזה ג"כ נוגע לגרות, וצ"ל דנהי נמי דלגרות אין זה עושה פעולה, אך מ"מ זה הוה בגדר קבלת המצות והגרות, ולכך קאמר בגמ' שם הטעם דשהוי מצוה לא משהינן.

דאף דהא כתב התוס' שם דעפ"י דין צריך להיות המילה קודם הטבילה – יבמות מ''ז: מטבילין אותו מיד - משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול כו'. –

ועי' בה"ה כאן בשם הרמב"ן. – ודקדקו קצת המפרשים למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן ותירץ הרמב"ן ז"ל דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש נפרוש מיהו אם טבל תחלה הרי זה גר והביא ראיה לזה שאין קדימת המילה לטבילה מעכבת:

ועי' בתוס' ישנים יומא דף ח' ע"א ד"ה ור"י. – וע"כ כסדר מונה אותם שהרי אמרינן בהחולץ (יבמות דף מז ב) מל ונתרפא מטבילין אותו מיד שהויי מצוה לא משהינן ואם היתה מועלת טבילה לפני מילה היו עושין אותה מיד דשהויי מצוה לא משהינן כו'.

רק דזה קאי גם אכה"ג דאם היה מהול, ומזה יליף זה רבינו.

והנה בענין הברכה, עי' לעיל פרק י"ג בה"ה – הי''א: עוד כתב הרמב"ן ז"ל כתב הרב ברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד, ולאו מילתא היא שהרי העבד הוא שעושה המצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות והוא צריך לברך עכ"ל:

ובדברי רבינו פ' י"א מהל' ברכות הל' ז' - אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.

ותוס' פסחים. – ז' ע''ב: לא סגי דלאו איהו מהיל - דעל האב מוטל כדפירש הקונטרס, אבל המל גרים מברך למול את הגרים שהמברך חייב למול כמו האב המל.

וכ"מ⁵¹⁷.

אך נ"ל דרבינו שם ר"ל על טבילת גיורת, דכיון דהמצוה מתחלת רק בשעת טבילה אז מברך, אבל גבי גר י"ל דדי במה שמברך בשעת מילה.

ולכך דייק בגמ' רק גבי אשה שמושיבין אותה במים עד צוארה, ולא גבי איש, דהא קי"ל לבו רואה את הערוה אסור, ואם משום שצריך להשמיע לו את המצות וערום אסור. –

עיין ב"מ דף קי"ד - מנין לערום שלא יתרום? - דכתיב ולא יראה בך ערות דבר.

ושבת דף כ"ג ע"א - הדמאי ... ומפרישין אותו ערום ובין השמשות. ואי אמרת: כל מדרבנן בעי ברכה, הכא כי קאי ערום, היכי מברך? והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא, - אמר אביי: ודאי דדבריהם - בעי ברכה, ספק דדבריהם - לא בעי ברכה.

ודף ק"ן - הכא נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר, - ההוא מיבעי ליה לכדרב יהודה, דאמר רב יהודה: נכרי ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו. מאי איריא נכרי, אפילו ישראל נמי? - לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא ישראל דאסור; אבל נכרי כיון דכתיב ביה אשר בשר חמורים בשרם - אימא שפיר דמי, קא משמע לן. - אימא הכי נמי, - אמר קרא וערות אביהם לא ראו.

ושם דף ק"כ ע"ב - הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה - כורך עליה גמי ויורד וטובל.

וכ"מ בזה.

ועי' ברכות דף כ"ה ע"ב - ואם לאו - יתכסה במים ויקרא. והרי לבו רואה את הערוה, - אמר רבי אלעזר, ואי תימא רבי אחא בר אבא בר אחא משום רבינו: במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא, שלא יראה לבו ערותו.

ועי' יומא דף ע"ח ע"א מכאן רמז לנדה ע"ש. –

כיון שמגיע לפתח בית דוד - נעשה כנחל שוטף, שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות, שנאמר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד ולישבי ירושלים לחטאת ולנדה. אמר רב יוסף: מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים. [מכאן רמז לנדה - מדלא קרי ליה ראוי לנדה עד שמתגבר כנחל שוטף שמגיע לפתח בית דוד, רמז שצריכה לטבילת מים עמוקים שתשב בהן עד צוארה, ואף על גב דלא רמיז קרא עד צוארה רמיז מיהא דניהוו עמוקים עומק הראוי, וזה כראוי].

אך י"ל דלכך נקט יושבת כמו הך דברכות דף כ"ד ע"א דבאשה אם יושבת נכסה ולא באיש⁵¹⁸.

גם י"ל לפי מש"כ מחמת הברכה, דהאשה מברכת ולא האיש⁵¹⁹, או דגבי איש רק לאחר עליה, כמו לשון הגמ' בברכות דף נ"א. - דתניא: טבל ועלה, אומר בעלייתו: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה.

ועי' בהך דחגיגה דף י"ט ע"א דכ"ז שהוא לח יכול להחזיק עצמו לכל מה שירצה –

אמר רבי אלעזר: טבל ועלה - מחזיק עצמו לכל מה שירצה. –

לפי גירסת התוס' שם - טבל ועלה כו' - ועודנו לח ובכמה ספרים כתיב בהדיא לח. –

וה"נ כן.

וכמו שכתבו התוס' בפסחים דף ז' ע"ב גבי קודם ניגוב - אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו, וכן בנטילת ידים לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא דלא מצי לברך קודם, מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב כדאמרינן (סוטה ד' ד:) האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא...

ועי' תוס' נדה דף נ"א ע"ב - כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו - וברכת טבילה דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז:) דמברך אחר טבילה התם נמי דינה להיות לפניה אלא משום דגברא דלא חזי הוא.

וכ"מ ע"ש:

פרק י''ד ה''ז

אי זה הוא גר תושב זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע''ז עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם.

איזהו גר תושב כו'.

עיין במש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ח הי"א ובהל' עדות ספי"א אך זה רק בקבלה בב"ד אבל בלא זה או בזמן שאין היובל נוהג אז הוה בגדר ב"נ המבואר בפ"י שם ה"י ועיין מש"כ רבינו בהל' שבת פ"כ הי"ד ע"ש ובהל' ע"ז ספ"י ובהשגות שם ועיין במש"כ רבינו בהל' בית הבחירה פ"ז הי"ד דאסור לדור לו בירושלים וזהו כונת הראב"ד ז"ל כאן מש"כ בעיר עצמה, ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"ב גבי ארונה אך י"ל דשם עדיין לא נתקדשה ירושלים ועיין בספרי פ' תצא פסקא רנ"ט דגם בעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו ועיין ביבמות דף מ"ח ע"ב דאמר שם טעם שמא ישמע כו' ועיין בסנהדרין דף ט"ז ע"ב גבי עיר הנדחת ובירושלמי פ"י דסנהדרין גבי גרים ותושבים מהו שישלימו לרוב גבי עיר הנדחת ועיין בהך דמכות דף ט' ע"א דמקשה שם אם ג"ת גולה לעיר מקלט ואמאי לא משני כך. דהנה עיין מש"כ רבינו ז"ל פ"ד מהל' ע"ז ה"ד דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת ועיין בירושלמי סוטה פ"ט לגבי אם מביאין עגלה ערופה זה תליא בהך דמכות דף י"ג ע"א אם יש להם קנין ללוים בעריהם או לא ע"ש בירושלמי ספ"ב דמכות וא"כ לפי זה יש חילוק להני שש ערי מקלט למ"ב כמבואר בגמ' שם וא"כ שש ערי מקלט הוה כירושלים דלא מקרי עריך וא"כ שם אסור לג"ת לדור בהם ואמאי לא מתרץ כן הגמ' במכות שם, ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"א מה דמקשה שם דלמא מע"ז לחודא כו' וצ"ל דזה אתיא כמ"ד שם דף ס"ד ע"ב דבזה ג"כ נקרא ג"ת, ועיין בירושלמי שם רפ"ב דעתידים לקבל מצות ועיין חולין ד' צ"ב ע"א אלו ל' מצות ובע"ז ד' ג' ע"ב דגם תפילין קבלו עליהם, ועיין תוס' גיטין ד' מ"ו ע"א גבי גבעונים ד"ה כיון דכתב שם שלא באו להתגייר ע"ש ולשיטת רבינו בהל' מלכים ע"כ צריכים לקבל עליהם דין ג"ת ואז לא היה היובל נוהג ועיין בסוטה ד' ל"ה ע"ב דר"י ס"ל דאין יכולים לקבלם בלא גירות ע"ש בתוס'. אך נראה דעבד תושב כמבואר בכריתות ד' ט' ובירושלמי יבמות פ"ח מקבלין לעולם ועיין בירושלמי פ"ו דעירובין ה"א. אך מלשון רבינו ספ"כ מהל' שבת לא משמע כן, וכן כאן כתב להדיא להפך. והנה הר"א ז"ל כתב כאן בהשגות דקונה ע"ע כעכו"ם ובאמת עיין בב"מ ד' ע"א ע"א מבואר דגם גבי ג"צ כן דאינו מורישו לבנו וצ"ל דר"ל כמו שכ' הר"א ז"ל בפי' לתו"כ פ' בהר דרק מבן נח אינו יכול לגרוע בפחות מש"פ משום דכיון דאין לו קנין הגוף רק למעשה ידיו כו' צריך לקנות עצמו בדמים דהיינו פרוטה משא"כ בישראל דדי במחילה ועכו"ם לאו בר מחילה כן כתב הראב"ד, ועיין קדושין ד' י"א ע"ב דמבואר להיפך וגם גבי ישראל כן ותוס' שם ד' ד' ע"ב ובירושלמי שם. אך ר"ל כך דהנה הא מבואר בעירובין ד' ס"ב דגבי עכו"ם הוה פחות מש"פ קנין גמור וקונין ממנו בזה ע"ש. ואף דהא קנין הוה בגדר דין ולא משום שויא ועיין קדושין ד' י"ג ע"א ובירושלמי בעירובין שם הוה מחלוקת בזה וע"כ צ"ל דזה תליא אם בתר מקבל אזלינן עיין בקדושין דף ז' ע"ב בד"ה שתי בנותיך ועיין ב"מ ד' צ"ו ע"א גבי שאל שתי פרות ובכתובות ד' מ"ו ע"א גבי שכרם שניהם בפרוטה ע"ש וא"כ קשה למה גבי נמכר לעכו"ם צריך דוקא פרוטה בפדיונו וצ"ל כך דבאמת עיין בקדושין ד' ט"ז מוכח דזה שני דברים אחד מה שיוצא בגרעון כסף זה הוה כמו גדר ביטול המקח והשני שקונה א"ע מן האדון בכסף וזה הוה כמו קנין חדש לכך אם היה שייך דין גרעון כסף גם בנמכר לעכו"ם אז כיון דגבי עכו"ם פחות מפרוטה ג"כ הוה ממון היה די בכך דכדיניהם דיינינן כמבואר בב"ק ד' קי"ג ור"ל הדינין של תורה שפסקה בהם כמו בהך דבכורות ד' י"ג ע"א, ועיין תוס' ב"ב ד' נ"ד ע"ב אבל בגדר קנין חדש אז לא מהני בפחות מפרוטה גם מב"נ כיון דצריך להקנות לו להישראל בזה וזהו כונת התוס' קדושין ד' י"ו ע"א ד"ה בנכרי ע"ש. אך בעכו"ם דלאו בני מחילה פי' דבלא קנין אינו יכול לסלק עצמו ואף דהא מבואר בגיטין ד' מ"ז ע"א דעכו"ם בר הפקר הוא י"ל דזה ג"כ הוה בגדר קנין לכל העולם ואפשר דבזה כ"ע מודו לר"י בנדרים ד' מ"ג דעד דאתו לרשות זוכה ועיין תוס' יבמות ד' מ"ח ע"א ד"ה המפקיר דלא כתבו כן רק היכא דנקנה הגוף אז הסילוק הוה כמו שמקנה להעבד הגוף שלו משא"כ גבי עכו"ם דאין לו קנין בגוף העבד ולכך לא מהני סילוקו ולכך י"ל דלכך לא מהני ביטול רשות גבי עכו"ם משום דזה לא הוה רק גדר סילוק כמבואר בעירובין ד' ע"א ע"א וזה לא שייך בעכו"ם, וא"ש מש"כ הירושלמי דאינו מועיל ביטול רשות משום דחוזר בו אבל אם משכיר אינו יכול לחזור בו ומקרי גזלן, ועיין שם ד' ס"ח ע"ב דהוה מחלוקת אם תיכף בביטול קנה ומ"מ גבי עכו"ם לא מהני וכמש"כ, ועיין בדברי רבינו בהלכות עירובין דמבואר שם דמה שמועיל השכירות בפחות מש"פ הוא ג"כ רק בגדר סילוק ומשום היכר ע"ש בפ"ב הי"ב ונ"מ לענין מומר אם די בפחות מש"פ וכ"כ בזה. אך באמת עיין בירושלמי פ"ד דב"מ מבואר דגם בב"נ פחות מש"פ אינו יוצא בדיינים ע"ש בהל' ב' ועיין בסנהדרין ד' ק"ט וד' נ"ט ע"א ע"ש ודלא כתוס' בכ"מ וצ"ל דאף דממון חשוב הוא לגבייהו מ"מ לעשות ישיבת הדיינים על זה א"א דגם ב"נ צריך דיין, ועיין בב"מ ד' נ"ה ע"א ישיבת הדיינים ע"ש, ועיין במש"כ בהל' זכיה דהיכא דצריך כסף לא בגדר שויא אז גם לב"נ פחות מש"פ לא כלום, ועיין בירושלמי פ"א דקדושין דיליף דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ מן קרא דלאשמה בה ע"ש, וזה ר"ל הר"א ז"ל כאן גבי ע"ע ועיין בתוס' ב"מ שם ד"ה אינו דהקשה למה נקט בת הא גם בישראל אינו עובד את הבת. אך י"ל דהא רש"י ביבמות ד' ס"ב ע"א כתב דגבי ב"נ בן ובת שוין וכן אין להם בכורה והוה ס"ד דיעבוד גם הבת, ועיין שבת ד' קט"ז ע"ב גבי הך דר"ג ע"ש ובירושלמי ב"ב פ"ח חכמי עכו"ם אומרים כו' ועיין בירושלמי ספ"י דשביעית גבי גר שמת אם רוצה להחזיר לבניו אם שייך בזה בן קודם ע"ש:

תוכן דברי הרב –

דין גר תושב.

גר תושב הוא גוי שקיבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, הוא מחסידי אומות העולם ומותר לנו להושיבו בינינו בא''י ולכן נקרא שמו תושב.

ודוקא אם קיבל בפני ב''ד, "והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב". אלא סתם בן נח⁵²⁰.

וזה רק בזמן שהיובל נוהג, ורק אם מקבל עליו המצוות בפני ב''ד סמוכין. אבל בזמן הזה שאין היובל נוהג, או בזמן ההוא אם קיבל ע''ע בלא ב''ד – אז הוה בגדר בן נח שאם רצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו כו'.

דירת גר תושב.

גם בזמן שקיבלו גר תושב והיה רשאי לדור בא''י, לא היה רשאי לדור בירושלים, כדתניא בתוספתא: ואלו דברים שנאמרו בירושלים: אין מלינין בה את המת... ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב⁵²¹.

היום שלא מקבלים גר תושב, לדעת הרמב''ם אסור להושיבו בכל א''י, ולדעת הראב''ד מותר אפילו בירושלים כיון דאין קדושתה עליה כשהיתה.

לפני שנתקדשה ירושלים היה מותר לגר תושב לגור בה, כמו ארונה שהיה גר תושב.

וגם ג''ת שמותר לדור בארץ, אסור סמוך לספר: ובעיר הסמוכה לספר - אין משהין אותו כל עיקר, שמא ישמע דבר וילך ויאמר לחברו עובד כוכבים. כמו שאין עושין עיר הנדחת סמוך לספר: מאי טעמא - שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל.

בעיא בירושלמי אם גרים תושבים משלימים לרוב בעיר הנדחת – [אין העיר נעשית עיר הנדחת עד שידיחו רובה] –

במה''ת פ''ד דע''ז גבי עיר הנדחת כותב רבינו:

ועי' בתוספתא פי"ד דסנהדרין מבואר שם דרק הני שיש להם חלק בארץ, אבל אם דרים שם גרים ומשוחררים דאין להם חלק בגוף הארץ אין עליה דין עיר הנדחת.

וע' בדברי רבינו לקמן הלכה ד' גבי ערי מקלט דכיון דאין להם חלק עצמיי כמבואר מכות דף י"ג דרק לדירה ניתנה - לא נעשית עיר הנדחת...

ועיי' בירושלמי כאן דמספקא ליה אם עכ"פ הגרים והתושבים משלימים לרוב, אבל רובא גרים ודאי לא נעשית העיר עיר הנדחת שתהא תל עולם, דאינם יכולים לאסרה עולמית. ע''כ.

האם יש מקום לגר תושב בעיר מקלט?

הגמ' במכות ט': - איכא דרמי קראי אהדדי, כתיב: לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים, וכתיב: והיו לכם הערים למקלט, לכם - ולא לגרים כו'. –

מחלק רבינו בין שש ערי מקלט שדינם כירושלים שאין ללוים חלק בעיר עצמה, ושם אין נותנין לדור לגר תושב, לבין שאר מ''ב ערי הלוים שבהם רשאי לגור.

וזה תליא אם יש קנין ללוים בעריהם או שהן כמו ירושלים לא מקרי עריך. "דכל פרט יש לו חלק בהעיר אבל העיר עצמה אין עליה גדר עריך", מהד''ת שם.

וז''ל רבינו על הגליון במכות שם:

לכם ולא לגרים כו' כאן בגר תושב וכו'. עיין מש''כ בזה דלפמ''ש הרמב''ם בהלכות ע''ז [פ''ד ה''ד: אין אחת מערי המקלט נעשית עיר הנדחת כמו ירושלים], ובירושלמי פ''ט דסוטה [ה''ב דאי לבית דירה ניתנו אינן מביאות עגלה ערופה, כמו ירושלים], דשש ערי מקלט הוה כמו ירושלים, א''כ י''ל ששם אין נותנין מקום לגר תושב כמו בירושלים, כמ''ש רבינו בהלכות בית הבחירה [פ''ז הי''ד: ואין נותנין [בירושלים] מקום לגר תושב], אבל במ''ב עיר – שפיר יש מקום להם. עכ''ל שם.

וא"כ לפי זה יש חילוק להני שש ערי מקלט למ"ב כמבואר בגמ' שם, וא"כ שש ערי מקלט הוה כירושלים דלא מקרי עריך, וא"כ שם אסור לגר תושב לדור בהם, ואמאי לא מתרץ כן הגמ' במכות שם?⁵²².

ביאור דברי הראב''ד.

מבאר דברי הראב''ד, שאומר שגר תושב גם בזמנינו יכול לקנות עבד עברי כמו שגוי יכול לקנות.

מה כוונתו כמו שגוי קונה.

מנסה רבינו לתרץ, אולי נאמר שכמו שהגוי אינו קונה גופו אלא רק מעשה ידיו, ולכן אינו מורישו לבנו, כמו כן גר תושב.

ודוחה, משום שגם גר צדק אינו מורישו לבנו.

א''כ מה פירוש קונה כגוי?

ואולי יש לומר, [כמ''ש הראב''ד במ''א] שמישראל יכול לצאת אף כשמגרע פחות משוה פרוטה משום מחילה, אבל גוי דלאו בר מחילה הוא, אינו יוצא בגרעון פחות משו''פ וכן מגר תושב.

ודוחה, - ועיין קדושין דף י"א ע"ב דמבואר להיפך, וגם גבי ישראל כן –

אמר קרא והפדה, מלמד, שמגרעת מפדיונה ויוצאה: אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר, היינו דמגרעה ואזלה עד פרוטה, אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה, מפרוטה מי מגרעה?. ודלמא ה"ק רחמנא: היכא דיהב לה דינר - תיגרע עד פרוטה, היכא דיהב לה פרוטה - לא תיגרע כלל.

הרי שאף מישראל אינה גורעת בפחות משו''פ.

וצ"ל כך, דבאמת עיין בקדושין דף ט"ז - בגרעון כסף. אמר חזקיה, דאמר קרא: והפדה, מלמד, שמגרע פדיונה ויוצאה. תנא; וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף. –

מוכח דזה שני דברים: אחד - מה שיוצא בגרעון כסף, זה הוה כמו גדר ביטול המקח, והשני שקונה א"ע מן האדון בכסף, וזה הוה כמו קנין חדש.

לענין גרעון כסף שהוא ביטול המקח, מכיון שאצל בן נח גם פחות משו''פ הוי ממון [ומועיל גם לקנין כדמוכח בעירובין], היה אפשר לפדות אף בפחות משו''פ.

אבל לענין לקנות את עצמו, א''א בפחות משו''פ.

משא''כ הנמכר לישראל יוצא אף בפחות משו''פ מדין מחילה כמ''ש הראב''ד בפירושו לספרי.

אך בעכו"ם דלאו בני מחילה, פי' דבלא קנין אינו יכול לסלק עצמו.

ואף דהא מבואר בגיטין ד' מ"ז ע"א דעכו"ם בר הפקר הוא, [ואם הפקר מטעם סילוק מוכח דיכול להסתלק אף בלי קנין⁵²³], י"ל דזה ג"כ הוה בגדר קנין לכל העולם, ואפשר דבזה כ"ע מודו לר"י בנדרים ד' מ"ג דעד דאתו לרשות זוכה.

ישראל המפקיר יכול לסלק עצמו דבר מחילה הוא, אבל גוי אינו מסתלק ללא קנין עד דאתי לרשות זוכה כר' יוסי.

פרק י''ד ה''ז

אי זה הוא גר תושב זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע''ז עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות ע''ז.

איזהו גר תושב כו'.

עיין במש"כ רבינו בהל' מלכים פ"ח הי"א - כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

ובהל' עדות ספי"א - המוסרין והאפיקורוסין והמומרים ... אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא. –

אך זה רק בקבלה בב"ד, אבל בלא זה או בזמן שאין היובל נוהג אז הוה בגדר ב"נ, המבואר בפ"י שם ה"י. – הלכות מלכים: בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי גוים.

ועיין מש"כ רבינו בהל' שבת פ"כ הי"ד ע"ש –

עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת אבל לעצמו עושה, ואפילו היה זה הגר עבדו הרי זה עושה לעצמו.

ובהל' ע"ז ספ"י - אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.

ובהשגות שם. –

השגת הראב"ד: אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ. ובהלכה ח' כתב: שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה.

ועיין במש"כ רבינו בהל' בית הבחירה פ"ז הי"ד דאסור לדור לו בירושלים –

ואלו דברים שנאמרו בירושלים: אין מלינין בה את המת... ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב. –

וזהו כונת הראב"ד ז"ל כאן מש"כ בעיר עצמה⁵²⁴.

ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"ב גבי ארונה - אמר רב נחמן: ארונה גר תושב היה.

אך י"ל דשם עדיין לא נתקדשה ירושלים⁵²⁵.

ועיין בספרי פ' תצא פסקא רנ"ט דגם בעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו - ...אשר ינצל אליך מעם אדוניו, לרבות גר תושב. (יז) עמך ישב, ולא בעיר עצמו. בקרבך, ולא בספר.

ועיין ביבמות דף מ"ח ע"ב דאמר שם טעם שמא ישמע כו' - הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול... - ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין משהין אותו בארץ ישראל, מפני הפסד טהרות, ובעיר הסמוכה לספר - אין משהין אותו כל עיקר, שמא ישמע דבר וילך ויאמר לחברו עובד כוכבים.

ועיין בסנהדרין דף ט"ז ע"ב גבי עיר הנדחת - אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל, אבל עושין אותם שתים... וסמוכה לספר - אפילו אחת אין עושין. מאי טעמא - שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל. ובירושלמי פ"י דסנהדרין גבי גרים ותושבים מהו שישלימו לרוב גבי עיר הנדחת – ה''ו: ר' יהודה אומר ממאה ועד רובו של שבט... היו שם גרים ותושבין מהו שישלימו לרוב?

ועיין בהך דמכות דף ט' ע"א דמקשה שם אם ג"ת גולה לעיר מקלט –

איכא דרמי קראי אהדדי, כתיב: לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים, וכתיב: והיו לכם הערים למקלט, לכם - ולא לגרים כו'. –

ואמאי לא משני כך?⁵²⁶.

דהנה עיין מש"כ רבינו ז"ל פ"ד מהל' ע"ז ה"ד - אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנאמר באחד שעריך, ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת לפי שלא נתחלקה לשבטים. –

דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת.

ועיין בירושלמי סוטה פ"ט לגבי אם מביאין עגלה ערופה –

ערי מקלט מה הן. [מיבעיא ליה אם נמצא סמוך לערי מקלט מביאין עגלה או לא], אין תימר למחלוקת ניתנו מביאות עגלה ערופה. אין תימר לבית דירה ניתנו אינן מביאות עגלה ערופה. [דפליגי ר' מאיר ורבי יוסי במסכת מכות חד אמר ערי מקלט השבטים נתנו מחלקיהם וחד אמר ערי מקלט לא נתחלקו לשבטים אלא ניתנו לבית דירה לכל השבטים וקאמר דלמ"ד דנחלקו לשבטים היו מביאין עגלה ערופה ולמ"ד לא נתחלקו לשבטים אין מביאין עגלה ערופה כמו ירושלים דלא קרינן בהו לרשתה, קרה''ע] –

זה תליא בהך דמכות דף י"ג ע"א אם יש להם קנין ללוים בעריהם או לא –

מעלים היו שכר ללוים, דברי רבי יהודה: רבי מאיר אומר: לא היו מעלים להן שכר... אמר רב כהנא: מחלוקת - בשש, דמר סבר: לכם - לקליטה, ומר סבר: לכם - לכל צרכיכם, אבל בארבעים ושתים - דברי הכל היו מעלין להם שכר.

ע"ש בירושלמי ספ"ב דמכות –

תני ר' יודה אומר למחלוקת ניתנו רבי אומר לבית דירה ניתנו ותייא דרבי יוסי כר' יודה ודר' מאיר כדעתיה דתנינן מעלות היו שכר ללוים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר לא היו מעלות שכר ללוים. –

וא"כ לפי זה יש חילוק להני שש ערי מקלט למ"ב כמבואר בגמ' שם, וא"כ שש ערי מקלט הוה כירושלים דלא מקרי עריך, וא"כ שם אסור לגר תושב לדור בהם, ואמאי לא מתרץ כן הגמ' במכות שם?⁵²⁷.

ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"א מה דמקשה שם דלמא מע"ז לחודא כו' - אמר להן ר"א: כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא. [מעצמן נגררין להתגייר אף על פי שאין מקבלין אותן], אמר רב יוסף: מאי קרא? כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו'. אמר ליה אביי: ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו [כדכתיב לקרוא כולם בשם ה', אבל מרביעה לא הדרי], אמר ליה רב יוסף: לעבדו שכם אחד כתיב. –

וצ"ל דזה אתיא כמ"ד שם דף ס"ד ע"ב דבזה ג"כ נקרא ג"ת - איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ, וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות כו'.

ועיין בירושלמי שם רפ"ב דעתידים לקבל מצות - דמר רב הונא בשם רב [זכריה יא יב] וישקלו את שכרי שלשים כסף, אילו שלשים מצות שעתידין בני נח לקבל עליהן... רבי חייה בר לולייני בשם רבי הושעיה כל המצות עתידין בני נח לקבל עליהם, ומה טעם? [צפניה ג ט] כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'.

ועיין חולין דף צ"ב ע"א אלו ל' מצות - וישקלו את שכרי שלשים כסף. רבי יהודה אומר: אלו שלשים צדיקי אומות העולם, שאומות העולם מתקיימים עליהם, עולא אמר: אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה כו'.

ובע"ז דף ג' ע"ב דגם תפילין קבלו עליהם - אין מקבלין גרים לימות המשיח... אלא שנעשו גרים גרורים - [מאיליהן מתגיירין ואנן לא מקבלינן, דמשום גדולתן דישראל קא עבדי], ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם כו'.

ועיין תוס' גיטין דף מ"ו ע"א גבי גבעונים ד"ה כיון, דכתב שם שלא באו להתגייר ע"ש –

וא"ת בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר כדאמרינן לעיל (דף מה.) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי... הא למדת שאם חוזרין בתשובה שמקבלין אותן וההוא קרא בז' אומות כתיב וי"ל ... ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן.

ולשיטת רבינו בהל' מלכים ע"כ צריכים לקבל עליהם דין ג"ת, ואז לא היה היובל נוהג.

ועיין בסוטה דף ל"ה ע"ב דר"י ס"ל דאין יכולים לקבלם בלא גירות ע"ש בתוס'. –

ד''ה לרבות כו', ואי הוה מצינו למימר דאם היו חוזרין אז בתשובה בשעה שכתבו את התורה אפילו כנענים שבתוכה היו מקבלין, ואפילו לר' יהודה ולמען אשר לא ילמדו אתכם לעשות קאי נמי אשבעה אומות, והכי משמע נמי לשון הספרי בפרשת שופטים ושוטרים למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות [מלמד] שאם עושין תשובה אין נהרגין, אין מקבלין אותן לא קתני אלא אין נהרגין, משמע אותם שצוה הקדוש ברוך הוא לא תחיה כל נשמה אין נהרגין ולא נאמר לא תחיה כל נשמה אלא לאחר שהתחיל יהושע במלחמה כו'.

אך נראה דעבד תושב כמבואר בכריתות דף ט' - רש"א: אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.

ובירושלמי יבמות פ"ח – ה''א: עבד תושב לעולם. – [אם רוצה להיות עבד ישראל על מנת לקיים שבע מצות אבל לא שאר מצות שעבדים חייבין בהן, מותר להשהותו לעולם, קרה'''ע] - מקבלין לעולם⁵²⁸.

ועיין בירושלמי פ"ו דעירובין ה"א. -

גר תושב, ועבד תושב, מומר בגילוי פנים, הרי הוא כעכו"ם לכל דבר.

אך מלשון רבינו ספ"כ מהל' שבת לא משמע כן - עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג⁵²⁹. –

וכן כאן כתב להדיא להפך. –

העבד הנלקח מן העכו"ם ... מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות ועונשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר, ומודיעין אותו כשהוא במים, ואם לא רצה לקבל מגלגלין עליו כל שנים עשר חדש ומוכרו לעכו"ם, ואסור לקיימו יותר על כן, ואם התנה עליו מתחלה שלא ימול ולא יטבול אלא יהיה גר תושב מותר לקיימו בעבודתו כשהוא גר תושב ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל.

והנה הר"א ז"ל כתב כאן בהשגות דקונה ע"ע כעכו"ם – ומה הן מצות גר תושב, והוא שאין מושיבין אותו בתוך העיר דדרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה, ומצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך, וקונה עבד עברי כעכו"ם⁵³⁰ כו'. שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה וקונה ע"ע עד זמן שירצה שאין זמן מיוחד...

ובאמת עיין בב"מ דף ע"א ע"א מבואר דגם גבי גר צדק כן, דאינו מורישו לבנו. –

ואין אשה וגר קונין עבד עברי, אשה - לאו אורח ארעא. גר נמי, גמירי דמקני - קני, דלא מקני - לא קני. אמר רב נחמן בר יצחק: אינו קונה ודינו כישראל, אבל קונה ודינו כנכרי. דתניא: הנרצע והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת.

וא''כ מה כוונת הראב''ד שקונה ע''ע כגוי?

וצ"ל דר"ל כמו שכתב הר"א ז"ל בפי' לתו"כ פ' בהר, דרק מבן נח אינו יכול לגרוע בפחות מש"פ, משום דכיון דאין לו קנין הגוף רק למעשה ידיו כו', צריך לקנות עצמו בדמים דהיינו פרוטה, משא"כ בישראל דדי במחילה, ועכו"ם לאו בר מחילה⁵³¹, כן כתב הראב"ד. –

וז''ל: והא דאמרינן דאינו נגאל בפחות משוה פרוטה, משום דעבד עברי קנוי לגוי למעשה ידיו, הלכך אינו קונה עצמו מידו אלא בדמים, דכיון דגוי לא קני לא מקנה אלא חוב על עצמו כדי לצאת מתחת ידו אינו יוצא אא''כ קונה את עצמו בפרוטה או בשו''פ ואילו היה גבי ישראל כי האי גונא הוה אמר ליה באנפי תרי זיל, דבנ''י בני מחילה נינהו אבל הגוי דאינו בר מחילה אין שום דבר נקנה מידו אלא בכסף.

ועיין קדושין דף י"א ע"ב דמבואר להיפך, וגם גבי ישראל כן –

אמר קרא והפדה, מלמד, שמגרעת מפדיונה ויוצאה: אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר, היינו דמגרעה ואזלה עד פרוטה, אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה, מפרוטה מי מגרעה?. ודלמא ה"ק רחמנא: היכא דיהב לה דינר - תיגרע עד פרוטה, היכא דיהב לה פרוטה - לא תיגרע כלל⁵³².

ותוס' שם דף ד' ע"ב – מעיקרא כו', וי"ל דאי מהיקש לחוד ה"א דלא סגי בפרוטה עד שיהא ב' פרוטות כדבעינן באמה העבריה כדמוכח לקמן.

ובירושלמי שם. – פ''א ה''ב: אמר רבי חייה בר אדא הכל מודין בעבד עברי עד שיהא שם שוה פרוטה. - [שאם לא נשתייר שו"פ שאינו יכול לגרע, קרה''ע].

אך ר"ל כך, דהנה הא מבואר בעירובין דף ס"ב דגבי עכו"ם הוה פחות מש"פ קנין גמור, וקונין ממנו בזה ע"ש. - ורב ששת אמר: שכירות רעועה. מאי רעועה, מאי בריאה? אילימא: בריאה - בפרוטה, רעועה - פחות משוה פרוטה, מי איכא למאן דאמר מנכרי בפחות משוה פרוטה לא? והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: הוו יודעין ששוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה.

ואף דהא קנין הוה בגדר דין ולא משום שויא, [קנין מועיל מצד הדין ולא משום שווי הכלי⁵³³], ועיין קדושין דף י"ג ע"א –

הכי א"ר אסי א"ר מני: כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ, כך אין קרקע נקנית בפחות מש"פ. אמרו ליה, והתניא: אף על פי שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה, קרקע נקנית בפחות מש"פ, א"ל: כי תניא ההיא - בחליפין, דתניא: קונין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה. [קונין – בחליפין, שלף איש נעלו].

ובירושלמי בעירובין שם הוה מחלוקת בזה –

פ''ו ה''ג: הלכה ישראל מבטל והעכו"ם משכיר... עד איכן [כמה יתן להעכו"ם בשכירת רשותו]? ייבא כיי דמר רבי יסא בשם ר' מנא בר תנחום ר' אבהו בשם ר' יוחנן אין קרקע נקנה בפחות מש"פ – [אם כן הוא הדין שכירות קרקע אינה בפחות מש"פ], מילתיה דרבי יעקב בר אחא אמר אפילו באגוז אפילו בתמרה. – [שהן פחותין מש"פ משכיר בהן מעכו"ם דבן נח נהרג בפחות מש"פ, קרה''ע].

וע"כ צ"ל דזה תליא אם בתר מקבל אזלינן⁵³⁴, עיין בקדושין דף ז' ע"ב בד"ה שתי בנותיך –

בעי רבא: שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, מהו? בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא, או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא? תיקו⁵³⁵.

ועיין ב"מ דף צ"ו ע"א גבי שאל שתי פרות - שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה, מהו? מי אמרינן: זיל בתר שואל ומשאיל - ואיכא, או דלמא: זיל בתר פרות, וכל חדא וחדא ליכא ממונא?

ובכתובות דף מ"ו ע"א גבי שכרם שניהם בפרוטה ע"ש. - בעי רבי ירמיה: שכרן בקרקע, מהו? בפחות משוה פרוטה, מהו? שניהם בפרוטה, מהו? –

וא"כ קשה למה גבי נמכר לעכו"ם צריך דוקא פרוטה בפדיונו? [נאמר שבתר מקבל אזלינן ואצלו (האדון הגוי) גם פחות משו''פ הוי ממון].

וצ"ל כך, דבאמת עיין בקדושין דף ט"ז - בגרעון כסף. אמר חזקיה, דאמר קרא: והפדה, מלמד, שמגרע פדיונה ויוצאה. תנא; וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף. –

מוכח דזה שני דברים:

אחד - מה שיוצא בגרעון כסף, זה הוה כמו גדר ביטול המקח, והשני - שקונה א"ע מן האדון בכסף, וזה הוה כמו קנין חדש.

לכך אם היה שייך דין גרעון כסף⁵³⁶ גם בנמכר לעכו"ם, אז כיון דגבי עכו"ם פחות מפרוטה ג"כ הוה ממון, היה די בכך דכדיניהם דיינינן, כמבואר בב"ק דף קי"ג - ישראל וכנעני (אנס) שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל - זכהו ואמור לו: כך דינינו, בדיני כנענים - זכהו ואמור לו: כך דינכם כו'.

ור"ל הדינין של תורה שפסקה בהם, כמו בהך דבכורות דף י"ג ע"א. –

ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך - קנה וחייבת בבכורה; ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך - קנה, ופטור מן הבכורה. מאי בדיניהם?... אלא אמר אביי: בדיניהם - שפסקה להם תורה, או קנה מיד עמיתך, מיד עמיתך הוא דבמשיכה, הא מיד עובד כוכבים בכסף כו'.

ועיין תוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב. –

ד''ה עובד כוכבים כו', אבל בעלמא אור"ת דאדרבה אין קנינו של עובד כוכבים בכסף אלא במשיכה וכדר' יוחנן קי"ל דדריש (בכורות דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא מיד עובד כוכבים במשיכה.

אבל בגדר קנין חדש אז לא מהני בפחות מפרוטה גם מב"נ, כיון דצריך להקנות לו להישראל בזה.

וזהו כוונת התוס' קדושין דף ט''ז ע"א ד"ה בנכרי ע"ש. –

בעובד כוכבים שישנו תחת ידך - פי' בקונטרס אם לא יגאל ישתעבד בו עד היובל ואין אתה רשאי לבא עליו בעקיפין... בעובד כוכבים שישנו תחת ידך... שאפילו יכול להוציאו בעל כרחו לא תבא עליו בעקיפין ולא יצא אא"כ ישלם כסף...

אך בעכו"ם דלאו בני מחילה, פי' דבלא קנין אינו יכול לסלק עצמו.

ואף דהא מבואר בגיטין דף מ"ז ע"א דעכו"ם בר הפקר הוא - הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים חייבין במעשר - אלא א"כ הפקיר; היכי דמי?... אלא לאו דעובד כוכבים וליקטינהו ישראל, טעמא דהפקיר, הא לא הפקיר - חייב. –

י"ל דזה ג"כ הוה בגדר קנין לכל העולם⁵³⁷, ואפשר דבזה כ"ע מודו לר"י בנדרים דף מ"ג דעד דאתו לרשות זוכה. – המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל... היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחד לשום מתנה והלה מותר בה; אם אין עמהם אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר. גמ'. אמר ר' יוחנן: מ"ט דר' יוסי? קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה.

ועיין תוס' יבמות דף מ"ח ע"א ד"ה המפקיר דלא כתבו כן⁵³⁸. –

המפקיר עבדו יצא לחירות ... אבל הפקר שמסלק רשותו מועיל אפי' בעל פה לשמואל⁵³⁹.... והפקר אינו אלא סילוק בעלמא שהרב מסלק עצמו מן העבד ...–

רק היכא דנקנה הגוף אז הסילוק הוה כמו שמקנה להעבד הגוף שלו, משא"כ גבי עכו"ם דאין לו קנין בגוף העבד ולכך לא מהני סילוקו⁵⁴⁰.

ולכך י"ל דלכך לא מהני ביטול רשות גבי עכו"ם, משום דזה לא הוה [אלא] רק גדר סילוק, כמבואר בעירובין דף ע"א ע"א⁵⁴¹ וזה לא שייך בעכו"ם. [אינו יכול לסלק עצמו, כי אין לו קנין גמור בגוף החצר, אלא רק זכות בחלקו בחצר].

וא"ש מש"כ הירושלמי דאינו מועיל ביטול רשות משום דחוזר בו, אבל אם משכיר אינו יכול לחזור בו ומקרי גזלן. –

עירובין פ''ו ה''ג: ישראל מבטל והעכו"ם משכיר. ויבטל הוא העכו"ם [דהא מסלק נפשיה מהך רשותא לגמרי]? חזר הוא בו [חיישינן שמא יחזור בו], מעתה אפילו משכיר חזר הוא בו [ופריך מעתה אפי' משכיר. נחוש שמא יחזור בו], מיכן והילך בגזל הוא משתמש. [אם משתמש בו לאחר שהשכיר הרי הוא כגזל ולא חיישינן ליה].

ועיין שם דף ס"ח ע"ב דהוה מחלוקת אם תיכף בביטול קנה –

אמר מר הוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה שאתם מכניסין עד שלא יוציא התועב הזה ויאסר עליכם. למימרא דכי מפקי אינהו, והדר מפיק איהו לא אסר? והתנן: מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג בין במזיד - אוסר, דברי רבי מאיר, - אמר רב יוסף: אימא אינו אוסר. אביי אמר: לא קשיא; כאן - שהחזיקו בני מבוי במבוי, כאן - שלא החזיקו בני מבוי במבוי. –

ומ"מ גבי עכו"ם לא מהני וכמש"כ.

ועיין בדברי רבינו בהלכות עירובין דמבואר שם דמה שמועיל השכירות בפחות מש"פ הוא ג"כ רק בגדר סילוק ומשום היכר, ע"ש בפ"ב הי"ב - שוכרין מן הגוי אפי' בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה כו'. –

ונ"מ לענין מומר אם די בפחות מש"פ⁵⁴², וכ"כ בזה⁵⁴³.

אך באמת עיין בירושלמי פ"ד דב"מ מבואר דגם בב"נ פחות מש"פ אינו יוצא בדיינים.

ע"ש בהל' ב' - א"ר אחא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ומה היה חמסן? הוה בר נש נפיק טעין קופה מלאה תורמוסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה דבר שאינו יוצא בדיינין. –

ועיין בסנהדרין דף ק"ט – ע''ב: דהוה ליה [דרא] דלבני - אתי כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי. דהוה שדי תומי או שמכי, אתו כל חד וחד שקיל חדא, [מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומים או בצלים ליבשן כל אחד ואחד היה נוטל אחת], אמר ליה: אנא חדא דשקלי. [אומר לו - לנגזל: מה חסרתי לך לא לקחתי ממך אלא שום אחד, ונמצא קרח מכאן ומכאן].

ודף נ"ט ע"א ע"ש - ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור. - ולא? ... והרי פחות משוה פרוטה, - התם משום דלאו בני מחילה נינהו. –

ודלא כתוס' בכ"מ⁵⁴⁴. –

וצ"ל דאף דממון חשוב הוא לגבייהו, מ"מ לעשות ישיבת הדיינים על זה אי אפשר, דגם ב"נ צריך דיין⁵⁴⁵.

ועיין בב"מ דף נ"ה ע"א ישיבת הדיינים ע"ש. - וכן תני לוי במתניתיה; חמש פרוטות הן: האונאה פרוטה, וההודאה פרוטה, וקדושי אשה בפרוטה, וגזל בפרוטה, וישיבת הדיינין בפרוטה – [למי שיש לו עדים, או שחייב מודה ודוחהו מלשלם, ישבו הדיינין ויכופו אותו].

ועיין במש"כ בהל' זכיה דהיכא דצריך כסף לא בגדר שויא, אז גם לב"נ פחות מש"פ לא כלום⁵⁴⁶, ועיין בירושלמי פ"א דקדושין דיליף דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ מן קרא דלאשמה בה ע"ש. – ה''א: כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב [ויקרא ה כו] לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה.

וזה ר"ל הר"א ז"ל כאן גבי ע"ע⁵⁴⁷.

ועיין בתוס' ב"מ שם ד"ה אינו – ע''א ע''א: אגב בן נקט בת דאפילו נמכר לישראל אינו עובד את הבת. –

דהקשה למה נקט בת הא גם בישראל אינו עובד את הבת?.

אך י"ל דהא רש"י ביבמות דף ס"ב ע"א כתב דגבי ב"נ בן ובת שוין, וכן אין להם בכורה, והוה ס"ד דיעבוד גם הבת. – בנכריותן - לאו בני דין נחלה נינהו, דבת כבן, ובכור כפשוט, אבל ירושה נהגא בהו כדאמרינן בקדושין (דף יז:) עובד כוכבים יורש אביו דבר תורה. –

ועיין שבת דף קט"ז ע"ב גבי הך דר"ג ע"ש - אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון... –

ובירושלמי ב"ב פ"ח חכמי עכו"ם אומרים כו' - חכמי העכו"ם אומרים בן ובת שוין כאחת דאינון דרשי ובן אין לו הא אם יש לו שניהן שוין⁵⁴⁸.

ועיין בירושלמי ספ"י דשביעית גבי גר שמת אם רוצה להחזיר לבניו אם שייך בזה בן קודם ע"ש: -

הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו... רבי לעזר אומר ובלבד לבניו רבי יוסי בעי מהו ובלבד לבניו אם יש לו בנים מחזיר לבנים ואם אין לו בנים מחזיר לבנותיו שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו.

שם [פרק י''ד הלכה ז']

הראב''ד בהשגות: שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה, שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה.

בהשגות - שאין קדושת הארץ עליה.

אזיל לשיטתיה דס"ל כן בסוף פ"ו מהל' בית הבחירה ע"ש: -

... ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

שם פרק י''ד הלכה ז'

ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו.

אבל בזמן הזה כו'.

הנה רבינו לא סיים לשון הגמ' מד"ס, והטעם דר"י בר"י אזיל לשיטתיה בהוריות דף י"א דמומר להכעיס אף בדבר אחד מד"ס הוה מין ואנן לא ס"ל כן, ועיין מש"כ רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"י, ועיין ברש"י בעירובין ד' ס"ט ע"א ע"ש בתוס' ועיין ברש"י סוכה ד' כ"ט ע"א דקדוקי סופרים. והנה באמת מהך דשבת ד' ל"א ע"א קשה היאך קבלו הלל וכבר עמד שם רש"י על זה, ועיין במנחות ד' י"ח ע"ב גבי כל כהן שאינו מודה וכתב שם התוס' לאפוקי הפשט ונתוח וקשה הא הוה מין עיין מש"כ רבינו בהל' תשובה ולקמן בהל' שחיטה פ"ד ובפה"מ לרבינו לחולין פ"א ע"ש, ועיין מש"כ רבינו בפ"א מהל' בכורים הל' א' ע"ש, ובהך דחולין ד' ק"ל ע"ב כל המחזיק וצ"ל דנ"מ לענין אשתו אם יכולין ליתן להם מתנות כהונה ועיין בתוספתא פ"ד דפאה ופ"ב דדמאי דהוה מחלוקת אם גבי קדשי הגבול כן ע"ש ורבינו פסק דלא שנא לכך שינה לשון הגמ' בהל' בכורים הנ"ל:

תוכן דברי הרב.

בגמ' בכורות נאמר: עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים. הרמב''ם השמיט "מדברי סופרים", דס''ל שרק מומר להכעיס בדבר אחד מן התורה[נבלה או שעטנז להכעיס] הוי מומר, ולא על ד''ס. וכן לענין גרות אם אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו. דוקא בדקדוק מצוה דאורייתא אבל אם לא קיבל דקדוק של דברי סופרים – מקבלין אותו⁵⁴⁹.

מציין לרש''י בעירובין ותוס' דס''ל שאף המטלטל בחצר בלא עירוב דהוי מדרבנן – הוי מומר, וחשיב כעכו''ם שאינו יכול לבטל רשות אלא צריך לשכור ממנו.

מקשה על רש''י משבת דף ל''א נכרי שבא להתגייר לפני הלל ואמר שעל תורה שבע''פ איני מאמינך, ואעפ''כ קבלו הלל,

ומבאר:

וכבר עמד שם רש"י על זה – גייריה, וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד - שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו.

מקשה על תוס' במנחות י''ח ע''ב, על הגמ': רבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה - אין לו חלק בכהונה... מודה בעבודה יש לו חלק בכהונה, שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. שכתבו שאם אינו מודה בשחיטה והפשט וניתוח שהיא עבודה שאינה מסורה לבני אהרן - לא חיישינן אם אינו מודה.

מקשה רבינו – הא הוי מין?⁵⁵⁰.

ומציין לכמה מקומות שהכופר בתורה שבע''פ הוי מין.

ומיישב, שאה''נ דהוי מין ולא נותנין לו שום מתנה ממתנות כהונה, אלא שאם אינו מאמין בעבודות המסורות לבני אהרן, והן ט''ו עבודות המנויות שם היציקות, והבלילות, והפתיתות, כו'. אין לו שום חלק בכהונה ואף לאשתו לא נותנין מתנות, אבל בעבודות שאינן מסורות לבני אהרן כגון שחיטה הפשט וניתוח, אף שאין נותנין לו מתנות כיון דהוי מין, מ''מ לאשתו נותנין⁵⁵¹.

שם פרק י''ד הלכה ז'

ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו.

אבל בזמן הזה כו'.

הנה רבינו לא סיים לשון הגמ' מד"ס – בכורות ל' ע''ב: עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים. –

והטעם דר"י בר"י אזיל לשיטתיה בהוריות דף י"א דמומר להכעיס אף בדבר אחד מד"ס הוה מין –

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף הלובש כלאים. [הרי זה מומר], מאי בינייהו? איכא בינייהו כלאים דרבנן, מר סבר: מדאורייתא הוי מומר, דרבנן לא הוי מומר; ומר סבר: כלאים כיון דמפרסם אסוריה, אפי' בדרבנן הוי מומר. [ור' יוסי - סבר אף הלובש נמי כלאים דרבנן הוי מומר].

ואנן לא ס"ל כן⁵⁵².

ועיין מש"כ רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"י - המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין.

ועיין ברש"י בעירובין דף ס"ט ע"א - עד שלא נתן רשותו, הוציא בין בשוגג בין במזיד - יכול לבטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג - יכול לבטל, במזיד - אינו יכול לבטל. [אף על גב דמומר הוא לחלל שבת, יכול לבטל].

ע"ש בתוס' - כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא - לפירוש הקונט' שהוציא במזיד דלעיל חשיב מומר אפי' במילי דרבנן⁵⁵³, וכן משמע מדלא משני הא והא בפרהסיא הא בדאורייתא הא בדרבנן כו'⁵⁵⁴.

ועיין ברש"י סוכה דף כ"ט ע"א דקדוקי סופרים. – כ''ח ע''א: דקדוקי סופרים - שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות, ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה, וגזרו גזרות להרחיק את האדם מן העבירה, ודכוותה בבכורות (ל, ב): גר הבא לקבל תורה עליו חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי אומר: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים.

והנה באמת מהך דשבת דף ל"א ע"א –

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב - אני מאמינך, ושבעל פה - איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. [דתניא: הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו]. בא לפני הלל - גייריה, יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי. –

קשה היאך קבלו הלל?

וכבר עמד שם רש"י על זה – גייריה, וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד - שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו. ועיין במנחות דף י"ח ע"ב גבי כל כהן שאינו מודה - כל כהן שאינו מודה בעבודה - אין לו חלק בכהונה ... ואין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות ט"ו עבודות: היציקות, והבלילות, והפתיתות, כו'. –

וכתב שם התוס' לאפוקי הפשט ונתוח - ומכל מקום צריך ליתן טעם מניינא למעוטי מאי? ושמא תנא מניינא למעוטי שחיטה והפשט וניתוח שהיא עבודה שאינה מסורה לבני אהרן, ולא חיישינן אם אינו מודה. –

וקשה הא הוה מין?

עיין מש"כ רבינו בהל' תשובה – פ''ג ה''ח: שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס.

ולקמן בהל' שחיטה פ"ד – הי''ד: ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה. ובהט''ז: אלו הצדוקין והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינן מאמינין בתורת השחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו.

ובפה"מ לרבינו לחולין פ"א ע"ש –

ויש לכך תנאים ואז תהיה שחיטתו מותרת, האחד שלא יהא עובד עבודה זרה, לפי שאמרו משומד לעבודה זרה משומד לכל התורה כולה. והשני שלא יהא מחלל שבת בפרהסיא לפי שהכלל אצלינו מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו. ושלא יהיה מין... והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את שכלם והחשיכו התאוות את נפשם ופקפקו בתורה ובנביאים עליהם השלום מתוך סכלותם... וכן מתנאי המשומד הזה שמותר לאכל משחיטתו שלא יהא צדוקי ולא ביתוסי והם שתי הכתות אשר החלו להכחיש את התורה שבעל פה ... והם שקוראים אותם אנשי זמנינו היום מינים בסתם, ואינם מינים לפי אמונתם אלא דינם לענין ההריגה ...שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם המבוא אל המינות האמתית.

ועיין מש"כ רבינו בפ"א מהל' בכורים הל' א' ע"ש. - עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכולן מפורשין בתורה, ועל כולן נכרתה ברית לאהרן, וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהנים ואין נותנין לו מתנה מהן.

ובהך דחולין דף ק"ל ע"ב כל המחזיק –

וזה יהיה משפט הכהנים, מלמד שהמתנות דין, למאי הלכתא, לאו להוציאן בדיינין? לא, לחולקן בדיינין, וכדרב שמואל בר נחמני, דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע"ה - שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' - כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת.

וצ"ל דנפ"מ לענין אשתו אם יכולין ליתן להם מתנות כהונה, ועיין בתוספתא פ"ד דפאה - נשים ועבדים אין חולקין להם על הגורן אבל נותנין להם מתנות כהונה ולויה לשם טובה.

ופ"ב דדמאי⁵⁵⁵ - דהוה מחלוקת אם גבי קדשי הגבול כן ע"ש. –

בן לוי שקבל עליו כל עבודות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו שנאמר המקריב את דם השלמים וג' אין לי אלא זריקות דם והקטר חלבים מניין ליציקות ובלולות ... ונשיאות כפים מבפנים ומבחוץ? ת"ל בני אהרן כל עבודה שהיא בבני אהרן. אמר ר' שמעון יכול אין דוחין אתם אלא ממתנות מקדש בלבד, מניין אף ממתנות גבולין? ת"ל ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' מפני מה כי בו בחר ה' וגו', כל המקבל עליו שירות יש לו במתנות, כל שאין מקבל עליו שירות אין לו במתנות.

ורבינו פסק דלא שנא, לכך שינה לשון הגמ' בהל' בכורים הנ"ל⁵⁵⁶.

פרק י''ד הלכה י''ד

שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח

שני אחים כו'.

הנה כאן מבואר דהם עצמם אין עליהם שם גרים מדחשיבי אחים, ועיין ברש"י כאן ד' צ"ח ד"ה לא תימא דלא שייך בזה כקטן שנולד ועיין ד' מ"ב ע"א מבואר ג"כ כן אך כאן ד' ע"ח ע"א מוכח דהם בפ"ע מקרי ג"כ גדר גרים ע"ש ובתוס' ד' מ"ז ע"ב ד"ה מטבילין משמע דהמילה שלהם הוא בגדר גירות ועיין בנמוקי יוסף שם. והנה בירושלמי כאן פי"א בהך מחלוקת דריה"ג ור"ע אם חייב על אמו על קללתה אמר שם מה פליגין בגר שהיתה הורתו כו' אבל הורתו ולידתו כו' גם ריה"ג מודה וצ"ל דר"ל כגון עכו"ם הבא על ב"י וס"ל כשיטת רש"י שכתבתי לעיל דיש בו שני הצדדין צד ישראלית וצד גירות ועי' בבכורות ד' מ"ו ע"א בתוס' ד"ה נתגיירה ושם ד' מ"ז ע"א גבי לויה שנבעלה מעכו"ם או כהנת דמבואר דבשעה שנולד יש עליו שם ישראל דאל"כ מה שייך בו גדר פדה"ב כלל ונ"מ אם מילה שלו דוחה שבת אם נימא דהוה בגדר גירות לא ידחה ואם הוה בגדר ישראל ידחה ובאמת זה ר"ל בהך דשבת ד' קל"ה ע"ב בהך דר"ח ורבנן עיין מש"כ שם בדברי רבינו ועיין בכתובות ד' מ"ד ע"ב דמשמע דלא הוה גדר ישראל גמור. והנה תוס' כתובות דף י"א ס"ל דאם מת אמו יורשתו ע"ש בד"ה מטבלינן. אך באמת נ"ל דמה שכ' התוס' ב"ב ד' קי"ד ע"ב ד"ה אך מטה דפי' שם דבגיורת קאמר ר"ל כה"ג דהיינו מעוברת שנתגיירה וא"כ נמצא דזה הוה מחלוקת. וכן נ"ל דמה שכ' התוס' ביבמות רפ"א בשם הירושלמי למעט אשת אחיו מאמו מכרת היינו ג"כ כה"ג ופליג על הך דגמ' דידן דקאמר וחייבין והטעם כיון דמעורב בו שתי כחות כמש"כ לכך נתמעט מכרת ועיין בתוס' בכורות ד' מ"ו ע"א דלא גרסי כגירסא דידן דטעמא דאפקר ליה לזרעיה קאי אנתגיירה מעוברת ע"ש. ועיין במש"כ רבינו לקמן פי"ט הי"ב אם בדיעבד לא תצא אם נשאת לכהן ומש"כ שם בזה ומדברי התוס' בכורות הנ"ל מבואר כשיטת רבינו דשאר האב לא גזרו אף מדרבנן יעו"ש. ובשיטת רבינו דס"ל דב"נ אסור מה"ת באחותו אף דבגמ' מבואר להיפך אליבא דר"ע נראה דס"ל דאינו נהרג על אחותו אבל מוזהר עליה ולא ס"ל הך דכל שב"ד של ישראל ממיתין ב"נ מוזהר ואזהרתן זו היא מיתתן רק ס"ל דלא בכל הדברים שב"נ מוזהר חייב עליה מיתה וס"ל דאחותו ג"כ כן וכמו גבי אבר מן החי של עוף וכה"ג ובזה א"ש ובהלכות מלכים אבאר זה:

תוכן דברי הרב⁵⁵⁷.

מעוברת שנתגיירה והעובר נולד בקדושה, האם הוא נקרא גר, דהוי כקטן שנולד או ישראל גמור?⁵⁵⁸

רבינו מציין לרש''י (שם) שמשמע שאף שלא היתה הורתו בקדושה - אינו גר אלא ישראל גמור ונחשב לאח לאחיו שיוולד אחריו, אף שתהא הורתו בקדושה. ואף מייבם לאשתו כי הוא אחיו גמור. (אלא שלפועל לא אמרינן כן כי סתם גויה מזנה ושמא לאו אביו הוא).

אבל בדף ע''ח משמע שהעובר נחשב גר – נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה [לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה, רש''י].

וכ''כ רבינו בפי''ב מהלכות שחיטה ה''י:

ועיין בהך דיבמות דף ע"ח דמבואר שם דלמ"ד עובר לאו ירך אמו, מעוברת שנתגיירה הוה כמו שגם העובר נתגייר וטבל.

וכ''כ בהלכות מילה פ''א ה''י:

אך באמת כך דהנה מבואר ביבמות דע"ח ע"א דמעוברת שנתגיירה העובר הוה גר בפ"ע⁵⁵⁹.

ע''כ משם.

מדייק מהתוס' יבמות מ''ז, שמוכיח שהמילה תמיד קודמת לטבילת הגר, ומקשין ממעוברת שטבלה בנה אינו צריך טבילה, והרי הטבילה שלו קודם למילה כו'. משמע שגם המילה של הוולד שנולד בקדושה היא בגדר גרות...

וכ''כ בפ''א מהלכות תרומות הכ''ג:

גבי מעוברת שנתגיירה דאז המילה יש בה ב' גדרים גדר גירות וגדר מצות מילה אז ודאי צריך לברך גם על המילה.

מציין לירושלמי תמוה ביבמות פי''א, שר' יוסי הגלילי סובר שגר חייב על קללת אמו ואינו חייב על אביו [ר' עקיבא פוטר בשניהם], ומודה ריה''ג לר''ע בגר שהורתו ולידתו בקדושה שהוא פטור אף על אמו... ואיך אפשר זה?⁵⁶⁰

וצ"ל דר"ל כגון עכו"ם הבא על בת ישראל, וס"ל כשיטת רש"י שכתבתי לעיל דיש בו שני הצדדין, צד ישראלית וצד גירות⁵⁶¹.

וכ''כ רבינו בפ''ט מהלכות כלאים:

ובירושלמי פי"א דיבמות ה"ב אמר שם דמעוברת שנתגיירה ס"ל ריה"ג דבנה חייב על קללתה והוה כישראל, משא"כ אם הורתו ולידתו בקדושה [שהוא פטור] ומ"מ הוא גר [ומשום כך פטור], והיכי משכחת לה?

ע"כ בגוי הבא על בת ישראל, גם ריה"ג מודה דפטור על קללתה, דמעורב בו ג"כ צד גוי.

ולכך ס"ל לרש"י ז"ל ביבמות דף מ"ו ע"ב ועיין תוס' שבת דף קנ"ד ע"א דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר לדון⁵⁶² ע"ש.

פרק י''ד הלכה י''ד

שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח

שני אחים כו'.

הנה כאן מבואר דהם עצמם אין עליהם שם גרים מדחשיבי אחים, ועיין ברש"י כאן דף צ"ח ד"ה לא תימא, דלא שייך בזה כקטן שנולד. – יבמות: לא תימא משום דשטופי זימה הוא ולא ידעינן - אבוה מנו, אבל היכא דידיע כגון היו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דלא נבעלה לאחר - חיישינן, ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד, ליהוי ליה נמי שאר אב דהא ודאי אבוה הוא.

ועיין דף מ"ב ע"א מבואר ג"כ כן –

גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים; הכא מאי להבחין איכא? ה"נ איכא, להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה. [וגבי גר וגיורת לחדא מהני הוא דאיכא למיחש כגון לשמא ייבם אשת אחיו מאמו שמא מעוברת היתה וכשתלד סבורה היא שבן ז' הוא ובקדושה נזרע ותחזור ותלד בן אחריו וישא אשה וימות בלא בנים וייבם זה את אשתו דסבור שגם הוא נזרע בקדושה וכיון שזה נזרע שלא בקדושה וסתם עובדת כוכבים זונה היא איכא למימר שמא אינו בנו של זה ונמצא נושא אשת אחיו מאמו⁵⁶³].

אך כאן דף ע"ח ע"א מוכח דהם בפ"ע מקרי ג"כ גדר גרים ע"ש - דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה [לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה⁵⁶⁴], אמאי אין צריך טבילה? כו'.

ובתוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה מטבילין משמע דהמילה שלהם הוא בגדר גירות - מטבילין אותו מיד - משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול, ותימה דאמר בהערל (לקמן דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה. –

[וכ''כ רבינו בפ''א מהלכות מילה: וע' בתוס' יבמות דמ"ז ע"ב משמע דהמילה לאחר שנולד הוא בגדר גירות ולא בגדר ישראל לדידן דס"ל דמילה מעכב. ע''כ משם].

ועיין בנמוקי יוסף שם. – ט''ז ע''א: אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה והביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרק הערל (דף עח א) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה ואמרינן לה עלה התם אפילו למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא וכן כתבו קצת מן המפרשים ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל דחה ראיה זו דשאני התם דכשהוא במעי אמו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגיא לה בטבילה, וכשנולד ומלין אותו אינו אלא כמו שמלין ישראל שהוא ערל, דבלאו הכי נמי ישראל הוא, הא כל שצריך מילה בשעת גרותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל:

והנה בירושלמי כאן פי"א בהך מחלוקת דריה"ג ור"ע אם חייב על אמו על קללתה, אמר שם מה פליגין בגר שהיתה הורתו כו', אבל הורתו ולידתו כו', גם ריה"ג מודה - והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו כדברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבה אומר [ויקרא כ''ט] אביו ואמו קלל, את שהוא חייב על אביו חייב על אמו. ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו. מודה ר' עקיבה בשתוקי שהוא חייב על אמו אף על פי שאינו חייב על אביו. רבי יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' יוחנן מה פליגין בגר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אבל בגר שהיתה הורתו ולידתו בקדושה אף ר"י הגלילי מודה⁵⁶⁵. –

וצ"ל דר"ל כגון עכו"ם הבא על בת ישראל, וס"ל כשיטת רש"י שכתבתי לעיל דיש בו שני הצדדין, צד ישראלית וצד גירות.

ועי' בבכורות דף מ"ו ע"א בתוס' ד"ה נתגיירה - נתגיירה מעוברת - פי' בקונטרס ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם בישראל הוא ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא דזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ובחנם פי' טעם זה דבלא"ה לאו בר נחלה הוא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו חשוב אביו כו'. –

ושם דף מ"ז ע"א גבי לויה שנבעלה מעכו"ם - אמר רב אדא בר אהבה: לוייה שילדה - בנה פטור מה' סלעים. דאיעבר ממאן? ... אמר רב פפא: דאיעבר מעובד כוכבים... - לוי פסול מיקרי. –

או כהנת - בדיק לן רבה: כהנת שנתעברה מעובד כוכבים מהו?... אלא כהנת, כיון דאי בעיל לה - הויא זרה [וכיון דזרה היא בנה חייב בה' סלעים]. –

דמבואר דבשעה שנולד יש עליו שם ישראל⁵⁶⁶, דאל"כ מה שייך בו גדר פדה"ב כלל?

ונפ"מ אם מילה שלו דוחה שבת, אם נימא דהוה בגדר גירות - לא ידחה, ואם הוה בגדר ישראל ידחה.

ובאמת זה ר"ל בהך דשבת דף קל"ה ע"ב בהך דר"ח ורבנן –

ויש יליד בית שנימול לשמנה, כיצד? לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה. רבי חמא אומר: ילדה ואחר כך הטבילה - זהו יליד בית שנימול לאחד, הטבילה ואחר כך ילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה. ותנא קמא לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה, בין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב דאין אמו טמאה לידה - נימול לשמנה. –

עיין מש"כ שם בדברי רבינו⁵⁶⁷.

ועיין בכתובות דף מ"ד ע"ב דמשמע דלא הוה גדר ישראל גמור. –

על המשנה: היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - הרי זו בסקילה, ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע... מנא הני מילי? אמר ר"ל, דאמר קרא: ומתה, לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. אי הכי, מילקא נמי נילקי, ומאה סלע נמי לשלם, אמר קרא: ומתה, למיתה נתרבתה ולא לקנס. ואימא: לרבות הורתה ולידתה בקדושה, ההיא ישראלית מעלייתא היא.

והנה תוס' כתובות דף י"א ס"ל דאם מת - אמו יורשתו, ע"ש בד"ה מטבילין. –

והא דאמרי' בריש בן סורר (סנהדרין דף סח: ושם) גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל, איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו', משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד.

אך באמת נ"ל דמה שכתבו התוס' ב"ב דף קי"ד ע"ב ד"ה אף מטה, דפי' שם דבגיורת קאמר –

אף מטה האם האשה יורשת את בנה כו', ונראה לרבינו תם ולר"י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה, ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר.

ר"ל כה"ג דהיינו מעוברת שנתגיירה⁵⁶⁸, וא"כ נמצא דזה הוה מחלוקת.

וכן נ"ל דמה שכתבו התוס' ביבמות רפ"א בשם הירושלמי למעט אשת אחיו מאמו מכרת – ד''ה אשת אחיו כו', ועוד דבירושלמי דפרק כלל גדול קאמר דאחותו יצאת לחלק ודודתו יצאת לידון בערירי, והדר פריך מאשת אח למה יצאת, ומשני לידון בערירי, והדר קאמר ר' יוסי דודתו לצורך יצאתה למעט אשת אחיו מאמו, דמה דודתו באשת אחי אביו מאביו, כדיליף התם ערות דודו מדודו או בן דודו דאיירי באחי אביו [מאביו], אף אשת אחיו באחיו מאביו, ובתר הכי דריש לה מנדה היא כמו בת"כ משמע בהדיא דלמעט אשת אחיו מאמו אתא –

היינו ג"כ כה"ג ופליג על הך דגמ' דידן⁵⁶⁹ דקאמר וחייבין, והטעם כיון דמעורב בו שתי כחות כמש"כ, לכך נתמעט מכרת.

ועיין בתוס' בכורות דף מ"ו ע"א דלא גרסי כגירסא דידן⁵⁷⁰ דטעמא דאפקר ליה לזרעיה קאי אנתגיירה מעוברת ע"ש.

ועיין במש"כ רבינו לקמן פי"ט הי"ב אם בדיעבד לא תצא אם נשאת לכהן - גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה.

ומש"כ שם בזה.

ומדברי התוס' בכורות הנ"ל מבואר כשיטת רבינו, דשאר האב לא גזרו אף מדרבנן יעו"ש.

ובשיטת רבינו דס"ל דב"נ אסור מה"ת באחותו, אף דבגמ' מבואר להיפך אליבא דר"ע⁵⁷¹, נראה דס"ל דאינו נהרג על אחותו אבל מוזהר עליה, ולא ס"ל הך דכל שב"ד של ישראל ממיתין ב"נ מוזהר ואזהרתן זו היא מיתתן, רק ס"ל דלא בכל הדברים שב"נ מוזהר חייב עליה מיתה, וס"ל דאחותו ג"כ כן. –

וכמו גבי אבר מן החי של עוף - אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה, אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו. וכה"ג⁵⁷².

ובזה אתי שפיר.

ובהלכות מלכים אבאר זה:

פרק י''ד הי''ז

העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד כו'

העבד מותר כו'.

כ"כ בזה לחלק בין אמו גויה לבין אמו שפחה ואף דעבד אין לו יחס כלל כמבואר ביבמות ד' ס"ב זה רק למשפחה אבל מ"מ שם אב יש עליו עיין תוס' ב"ק ד' פ"ח דמחויב למול את בניו ועיין בהך דנזיר ד' ס"א ע"ב ברש"י א"ה בעבדים נמי ע"ש דהוא תמוה דהא לא הוי גדר ירושה עיין גיטין ד' מ"ג ע"א דמנליה יורשים וע"ש בתוס' ד"ה ואי אמרת אך זה רק בחציו עבד וחציו בן חורין אבל עבד גמור שפיר קרוי בנו על שמו אף דאין לו יחס ועיין בירושלמי פ"ד דשם גבי היוצא בשן ועין בניו עבדים ובפסקי תוס' סוטה על הך דסוף פ"ז ע"ש. אך אין הפי' כן בירושלמי וכמש"כ לעיל דר"ל אשפחה מעוברת ועיין תוס' יבמות ד' ט"ז ע"ב ד"ה בשלמא דמשמע דס"ל דעבד הבא על ב"י יש שם עבד על הולד ועיין שם ד' מ"ה ע"ב וד' ע"ח דלא משמע כן, ועיין בהך דקדושין ד' ע"ו ע"א דאמר שם איסור משום מאי משום שפחה מוכח דאין על הולד שם עבד. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דבכורות ד' מ"ז אם מזהמין את הולד ע"ש ברש"י ותוס', ובאמת ר"ל הך מחלוקת דיבמות דף מ"ה וירושלמי קדושין פ"ג אם בתה פסולה לכהונה או כשרה וכן קרא לה בירושלמי שם לשון מזוהם ע"ש ועיין בירושלמי פ"ח דיבמות דהוה בעיא שם אם עבד מצרי שנשא שפחה עמונית אחר מי מהם הולכין הזרע ואף דבכל מקום אזלינן בתר שפחה זה רק אם אינם שוים אבל כאן שגם הוא עבד י"ל דאזלינן בתריה ובזה א"ש הך דגיטין ד' מ"ג הנ"ל מהך דנזיר ד' ס"א ע"ב הנ"ל ועיין מש"כ רבינו בפ"ט מהלכות עבדים:

ביאור דברי הרב –

לעיל פי''ב הי''א מחלק רבינו בין עבד שאמו גויה, שאז אין לו יחס אליה כלל ולכן פטור אם בא עליה, משא''כ שפחה שילדה בן עבד, הרי הוא אסור באמו.

וז''ל שם: ועיין בסנהדרין דף נ"ח ע"ב בהך דעבד מותר באמו, ובירושלמי ביבמות פ' י"א מבואר דעבד אסור ע"ש, וצ"ל דהך דגמ' דילן ר"ל דקודם שנעשה עבד הקריבות שלו מותר אחר שנעשה עבד דהוה כמו גדר גירות והירושלמי ר"ל לאחר שנעשה עבד אז אסור בקרובות שלו".

מבאר רבינו שאף שעבד אין לו יחס כלל, מ''מ יש עליו שם אב, ומציין לתוס' בב''ק שמחוייב למול את בניו.

ומסיק, שחציו עבד וחציו בן חורין אין בנו נקרא על שמו ונחשב שאין לו יורשים כמ''ש התוס', אבל עבד גמור – בנו קרוי על שמו.

ובזה מיישב רבינו רש''י תמוה לכאורה בנזיר ס''א שפי' שעבדים אינם בתורת נחלה להוריש לבניהם משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו, והרי בגיטין מ''ג נאמר שחציו עבד וחציו ב''ח – יורשין מנא ליה?, שכיון שאינו בר קדושין אין בנו מתייחס אחריו ומנין לו יורשין?⁵⁷³.

ומחלק כנ''ל בין חציו עבד וחציו בן חורין (דבהא איירי בגיטין מ''ג) שאין בנו מתייחס אחריו כלל ולכך אין לו יורשין, לבן עבד גמור שאף שאין לו יחס מ''מ בנו נקרא על שמו.

פרק י''ד הי''ז

העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל עכו"ם ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים.

העבד מותר כו'.

כ"כ בזה לחלק בין אמו גויה לבין אמו שפחה, ואף דעבד אין לו יחס כלל, כמבואר ביבמות דף ס"ב זה רק למשפחה, אבל מ"מ שם אב יש עליו. –

עיין תוס' ב"ק דף פ"ח דמחויב למול את בניו. –

מה לאשה שכן אינה ראויה למילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה? כתבו התוס': וי"מ דאין מצווה למול את בנה כו'. משמע מהתוס' שהעבד כן מצווה למול את בניו⁵⁷⁴.

ועיין בהך דנזיר דף ס"א ע"ב ברש"י א"ה בעבדים נמי ע"ש - אי הכי עבדים נמי - לא ליהוו בתורת נזיר לפי שאינן בתורת נחלה להוריש לבניהם דכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא הן קונין זה את זה דהא לאו ישראל נינהו. –

דהוא תמוה דהא לא הוי גדר ירושה, עיין גיטין דף מ"ג ע"א דמנליה יורשים –

המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין, נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו; ואי אמרת קידושיו לאו קידושין, יורשין מנא ליה? -

וע"ש בתוס' ד"ה ואי אמרת - ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא ליה - תימה דמה תולה יורשין בקידושין והלא בנו מן הפנויה יורשו? ... וי"ל דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו, ולא דמי לעריות דתפסי בה קדושין לעלמא אבל האי דלאו בר קדושין הוא בשום מקום, אין הבן מתייחס אחריו.

אך זה רק בחציו עבד וחציו בן חורין, אבל עבד גמור שפיר קרוי בנו על שמו, אף דאין לו יחס.

ועיין בירושלמי פ"ד דשם גבי היוצא בשן ועין בניו עבדים – גיטין פ''ד ה''ד: היוצא בשן ועין בניו עבדים [דלא זכתה התורה אלא לו]. –

ובפסקי תוס' סוטה על הך דסוף פ"ז ע"ש⁵⁷⁵. – היוצא משום יאוש בניו עבדים, ולהכי אף כי מלך הורדוס, בניו עבדים ואע''פ שאביהם בן חורין. –

אך אין הפי' כן בירושלמי⁵⁷⁶. וכמש"כ לעיל דר"ל אשפחה מעוברת.

ועיין תוס' יבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה בשלמא - בשלמא למ"ד משום עבדי שלמה קסבר כו' - וא"ת ל"ל למיתלי טעמא משום ממזרות הוה ליה למימר משום עבדי שלמה דעבדים אסורין בישראלית? וי"ל דמסתמא נתייאשו הבעלים מהם ואיכא למ"ד בפ' השולח (גיטין לט:) נתיאשתי מפלוני עבדי אינו צריך גט שחרור. –

דמשמע דס"ל דעבד הבא על ב"י יש שם עבד על הולד.

ועיין שם דף מ"ה ע"ב - והלכתא: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש. רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל, ואף על גב דאמר מר: שום תשים עליך מלך, כל משימות שאתה משים - אל יהו אלא מקרב אחיך, האי כיון דאמו מישראל, מקרב אחיך קרינן ביה.

ודף ע"ח דלא משמע כן - רבי טרפון אומר: יכולין ממזרים ליטהר, כיצד? ממזר נשא שפחה - הולד עבד, שחררו - נמצא בן חורין; אלמא, בתר דידה שדינן ליה? שאני התם, דאמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה⁵⁷⁷.

ועיין בהך דקדושין דף ע"ו ע"א דאמר שם איסור משום מאי משום שפחה –

ורבא אמר: עבד ושפחה נתערבו בהן. [עבד נשא מבנותיהם ושפחה נשאת לאחד מהם ואין אותה משפחה ידועה], איסורא משום מאי? משום שפחה, [דע"כ עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר אלא שפחה וולדה עבד], ניתני חדא, [שפחה לחודה], מעשה שהיה כך היה. –

מוכח דאין על הולד שם עבד.

אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דבכורות דף מ"ז אם מזהמין את הולד - אמר רב פפא: דאיעבר מעובד כוכבים; ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד, אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד [דשדינן ליה בתר עובד כוכבים] - לוי פסול מיקרי.

ע"ש ברש"י - במס' יבמות (דף מה) דאיכא למ"ד עובד כוכבים הבא על בת ישראל הוולד כשר דבתר אימיה שדינן ליה ומשום הכי פטור מחמש סלעים.

ותוס' - ומ"ד מזהמין היינו מאן דשדי ליה בתר עובד כוכבים כדפי' בקונט' דקרי ליה מזהמין משום דעובדי כוכבים מזוהמין הם כדאמרן שבת (דף קמו.) בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ולא פסקה זוהמא מן העובדי כוכבים, ומ"ד עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, שדי ליה בתר דעובד כוכבים.

ובאמת ר"ל הך מחלוקת דיבמות דף מ"ה - משום רבינו אמרו: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר. רבי יהושע בן לוי אומר: הולד מקולקל. למאן? אילימא לקהל, הא אמר רבי יהושע: הולד כשר, אלא לכהונה, דכולהו אמוראי דמכשרי, מודו שהולד פגום לכהונה; מק"ו מאלמנה כו'.

וירושלמי קדושין פ"ג אם בתה פסולה לכהונה או כשרה – הי''ב: אף על גב דרב אמר גוי ועבד שבאו על בת ישראל הוולד כשר מודה שאם היתה נקיבה שפסולה מן הכהונה. אמר ר' יעקב בר אחא תניי תמן הפוסל פוסל בפנויה והמכשיר מכשיר אפילו באשת איש.

וכן קרא לה בירושלמי שם לשון מזוהם ע"ש⁵⁷⁸. - רבי ינאי בשם רבי עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הוולד ממזר. רבי יוחנן ורשב"ל תריהון אמרין הוולד ממזר. רבי יעקב בר אחא ר' שמעון בר אבא ר' יהושע בן לוי בשם ר' ינאי בר' הוולד אינו כשר ולא פסול אלא מזוהם. [דאם ילדה בת פסולה לכהונה, קרה''ע].

ועיין בירושלמי פ"ח דיבמות דהוה בעיא שם אם עבד מצרי שנשא שפחה עמונית אחר מי מהם הולכין הזרע – ה''ג: היך עבידה גר עבד עמוני שנשא לגיורת שפחה מצרית [כלומר עמוני שנתגייר להיות עבד ונשא לשפחה מצרית] - לאחר שלשה דורות נתגיירו אין תימר עבדים עלו להם דורות [מותרין מיד ואין תימר לא עלו להם דורות] זכרים אסורין איסור עולם ונקיבות מותרות לאחר שלשה דורות. אמרו לו אם הלכה נקבל. אם לדין יש תשובה...

ואף דבכל מקום אזלינן בתר שפחה⁵⁷⁹, זה רק אם אינם שוים, אבל כאן שגם הוא עבד י"ל דאזלינן בתריה.

ובזה א"ש הך דגיטין דף מ"ג הנ"ל מהך דנזיר דף ס"א ע"ב הנ"ל⁵⁸⁰, ועיין מש"כ רבינו בפ"ט מהלכות עבדים⁵⁸¹.

פרק י''ד הלכה י''ח

ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם

ויראה לי כו'.

עיין בהשגות, ועיין תוס' ב"ב ד' י"ג מה שכ' בשם ר"ת גבי ממזר דמ"מ מוזהר על זכר גם נראה לי דכונת רבינו דנ"מ יהיה אם הורגין את הבהמה אם בא עליה עבד דהרי גבי ב"נ פסק בהל' מלכים פ"ט דאין הורגין את הבהמה דהוא בעיא דלא איפשטא והטעם משום דגבי ב"נ לא חיישינן לקלון כמבואר בסנהדרין ד' נ"ה ע"א א"כ גבי עבד י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דב"ק ד' פ"ז ע"א אם יש לעבדים בושת ועיין תוס' נדה ד' מ"ז ע"א ומש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ט ה"ח לא לבושה אך מלשון רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ג משמע קצת דאינה נסקלת ע"ש בזה:

ביאור ההלכה –

הרמב''ם אומר: ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו. מקשה הראב''ד: זה לא צריך אפילו לתינוקות וכי משום קורבה נאסרו אלו שיהיו אלו מרוחקים? מה מחדש הרמב''ם באומרו "ויראה לי".

מציין רבינו שגם התוס' כתבו כזה "חידוש" בב''ב י''ג שגם ממזר (דלא מיתסר בלאו דלא יהיה קדש) אסור בזכור ובהמה...

וה''נ גם עבד שאינו אסור בלאו דלא יהיה קדש משום שהוא "קדש ועומד", הו''א דלא יאסר בזכור ובהמה למאן דמפיק לה מלא יהיה קדש, קמ''ל שחייב מיתה.

ולכאורה היה אפ''ל דכוונת הרמב''ם באומרו יהרגו היא שיהרגו שניהם העבד והבהמה, שגוי הבא על הבהמה אין הורגין את הבהמה משום דלית להו קלון, אבל לעבד יש מ''ד דיש לעבדים בושת, והתורה חסה על קלונו.

וכ''כ רבינו במה''ת הלכות יסודי התורה פ''ה:

והנה גבי עבדים הוה מחלוקת בב"ק פ"ז וסנהדרין דף פ"ה אם יש לעבדים בושת. ועי' נדה דף מ"ז ע"א ע"ש בתוס', ובדברי רבינו סוף הל' עבדים, וזהו דקמ"ל קרא דגם בעבדים חיישינן לקלון. וכ"כ דזה ר"ל רבינו בה' איס"ב ס"פ י"א, דעבד שבא על הבהמה יהרגו, ור"ל הבהמה ג"כ, דהתורה חסתה על הקלון שלהם, עי' סנהדרין דף נ"ה...

אבל מלשון הרמב''ם בהל' איסורי מזבח משמע דאין הבהמה נסקלת. שאם גוי או עבד רבע בהמה בעד אחד, אע''פ שנהרג מ''מ הבהמה לא נהרגת ופסולה למזבח.

פרק י''ד הלכה י''ח

ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם

ויראה לי כו'.

עיין בהשגות - כתב הראב"ד ז"ל א"א: זה לא צריך אפילו לתינוקות וכי משום קורבה נאסרו אלו שיהיו אלו מרוחקים וכל עונשים שבתורה הרי הן מוזהרות כישראל הנקבות עכ"ל.

ועיין תוס' ב"ב דף י"ג מה שכתב בשם ר"ת גבי ממזר דמ"מ מוזהר על זכר – ד''ה כופין כו', ואור"ת משום דממזר קדש ועומד לפי שנולד מאיסור חמור דלא תפסי קדושין ולכך לא מיתסר בלאו דלא יהיה קדש, ומיהו בזכור ובהמה אין להתירו אפי' למאן דמפיק להו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) מולא יהיה קדש דאין להתירו בקדישות אלא באותן שהוא בא ממנו ומקדישות דזכור ובהמה לא בא.

גם נראה לי דכוונת רבינו דנפ"מ יהיה אם הורגין את הבהמה אם בא עליה עבד⁵⁸², דהרי גבי ב"נ פסק בהל' מלכים פ"ט דאין הורגין את הבהמה – בן נח... וחייב ... ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה, והוא נהרג לבדו, ואין הורגין את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל. דהוא בעיא דלא איפשטא.

והטעם משום דגבי ב"נ לא חיישינן לקלון, כמבואר בסנהדרין דף נ"ה ע"א⁵⁸³.

א"כ גבי עבד י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דב"ק דף פ"ז ע"א אם יש לעבדים בושת. – במשנה: החובל בעבד כנעני של אחרים - חייב בכולן, רבי יהודה אומר: אין לעבדים בושת.

ועיין תוס' נדה דף מ"ז ע"א - בדק באמתיה ויהיב ד' זוזי דמי בושתה - להנצל מעונש היה נותן לה, דהא ר' יהודה אמר בהחובל (ב"ק דף פז.) אין לעבדים בושת, ואפילו למ"ד יש לעבדים בושת הוי לרבו.

ומש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ט ה"ח לא לבושה. - וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה.

אך מלשון רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ג משמע קצת דאינה נסקלת ע"ש בזה: -

אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע עד שיהיה האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד, בין ישראל⁵⁸⁴ בין עכו"ם [בין] עבד הואיל ורבעה אדם נפסלה⁵⁸⁵.

פרק ט''ו הלכה ב'

אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר.

אחד ממזר כו' בעל כו'.

עיין בהשגות, ועיין בהך דיבמות ד' ע"ו ע"ב שלמה לזנות בעלמא וע' בירושלמי פ"ב דסנהדרין ובמש"כ רבינו לעיל פי"ג שגיירן אך בלא קדושין לא עבר ועיין בהך דיבמות ד' ס"ט ע"א ואימא עד דאיכא הויה וביאה ר"ל דכיון דבלא הויה לא לקי בחייבי לאוין לא איפסל ג"כ ותירץ דומיא דכה"ג באלמנה דשם הלאו בביאה לחוד וכן ר"ל בהך דתמורה ד' כ"ט ע"ב גבי אתנן ומבואר שם ג"כ בדברי רבינו דשאר חייבי לאוין בלא קדושין לא הוה אתנן רק ביאה ראשונה משום דעל ידה נעשה זונה אבל ביאה שניה לא אבל על ידי קדושין הוה אתנן בכל הביאות כיון שהוא עובר ע"ש מש"כ ולכך נקט שם בגמ' ג"כ כגון אלמנה לכה"ג. אך באמת נ"ל למ"ד דס"ל בקדושין ד' ע"ח דיש לאו בפ"ע משום לא יחלל זרעו י"ל דגם בממזרת כן וכמ"ש הר"א ז"ל בהשגה אך זה יהיה רק בגמר ביאה וא"כ י"ל אם נימא כשיטת רבינו דליכא קנס רק בגמר ביאה ה"נ איכא לאו בממזרת וא"ש קושית הראב"ד מהך דכתובות, ועיין לקמן בפי"ז דאנן לא ס"ל הך דר"י וא"ש שיטת רבינו:

ביאור דברי הרב:

הרמב''ם פוסק שהבא על ממזרת אינו לוקה משום ממזרות אא''כ קידש ובעל. הראב''ד חולק ומה אם איסור כהונה דכתיב ביה "לא יקח" אפ''ה לוקה על הבעילה לחודא גם אם לא קידש, "הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן? והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל, ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה"⁵⁸⁶.

מציין רבינו מקור לרמב''ם מהך דשלמה שגייר נשותיו אבל לא קידשן כדאיתא ביבמות וירושלמי שגיירן לזנות בעלמא, וממילא אינו עובר, שהרמב''ם שם כתב: ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות עכ''ל. כלומר, כיון דאיגלאי מילתא שהגירות מלכתחילה לא היתה גרות⁵⁸⁷, וממילא הקדושין שקידשן מקודם – בטלו ונפקעו, נמצא שלא עבר כו'.

וכ''כ האור שמח כאן, דמכאן ראיה לשיטת הרמב"ם דכל מקום שאסרה תורה ביאה בלאו או בעשה היינו רק ע"י קידושין, אבל בעל ולא קידש, אם אינה מופקרת, מותר. דאל"כ קשה מאי משני שלמה לא התחתן את בת פרעה, רק דרך אהבה, דסו"ס כיון דבא עליה, וכמ"ש רש"י לזנות היה מתכוין, אכתי קשה דהא היא מצרית ראשונה ואסורה לו. אלא מוכח דבעל לחודיה בלא קידושין ליכא איסור מצרית, ורק במופקרת איכא איסור משום לא תהיה קדשה, אבל באינה מופקרת מותר.

שיטת הרמב''ם בענין אתנן זונה - מבאר רבינו כאן ובכ''מ.

וז''ל בפ''ה מהלכות מתנות עניים:

ובזה יש לבאר דברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ח גבי אתנן ע"ש מה דמחלק בין בלא נשואין חייבי לאוין, או בנשואין וע"ש בה"ט. –

הרמב''ם בה''ח: אי זהו אתנן? האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך, אחד זונה כותית או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין. ובה''ט: נשא אחת מחייבי לאוין כל שיתן לה מחמת בעילה הרי זה אתנן ואסור.

רבינו מפרש דעת הרמב''ם, שהבא על אחת מחייבי לאוין, בביאה ראשונה הוי אתנן ולא בביאה שניה, ואם נשא אחת מחייבי לאוין, כל בעילה ובעילה הוי אתנן.

ובאמת המעיין בדברי הגמ' דתמורה דף כ"ט ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא ודברי הגמ' שם אינם מובנים כלל⁵⁸⁸ במה דאמר שם ללישנא קמא ולרבא כו' ...וכן מה דקאמר שם סד"א הואיל ובנין אב כו', וע"ש ברש"י ותוס'.

אך לפי הנראה דרבינו ז"ל מפרש כך, דהנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' אס"ב פט"ו ה"ב ופי"ז ה"ב ג' דכל חייבי לאוין לבד מאלמנה לכה"ג אין בהם מלקות רק בקדושין וביאה.

ולשיטתי' מפרש דזה הוה מחלוקת דאביי ורבא בקדושין דף ע"ח, דלאביי אף בביאה לחוד ג"כ לוקה, ולרבא רק בקדושין [רק אם קידש ובעל], חוץ מאלמנה לכה"ג.

וזהו כוונת הגמ' ביבמות דף ס"ט ע"א מה דיליף שם מאלמנה לכה"ג דמיפסלה בביאה, ופריך ואימא עד דאיכא הויה וביאה?

ר"ל כך, דרק גבי אלמנה דלוקה בביאה לבד - נפסלת בביאה לבד, אבל שאר חייבי לאוין דלא לקי עד דמקדשה, אינה נפסלת ג"כ עד דמקדש והדר בעיל. ודחי שם דילפינן בבנין אב מאלמנה, ור"ל דלענין פסול די בלא קדושין רק בביאה לבד.

אך זה לרבא, אבל לאביי... אך רבא ס"ל כך, דבאלמנה לכה"ג דלוקה אף בלא קדושין אז כל פעם שבועלה ונותן לה הוה אתנן, אבל שאר חייבי לאוין לפי שיטת רבינו כך: דבלא קדושין פעם ראשונה הוה אתנן משום דפסלה, ושוב – לא, אבל אם נשא אותה - אז בכל פעם שנותן לה משום הביאה הוה אתנן משום דחייב מלקות...

ר''ל, רבא ס''ל שרק אלמנה לכה''ג נפסלת ולוקה על ביאה לחוד, אף אם לא קידש.

ממנה נלמד בבנין אב שכל חייבי לאוין נפסלות בביאה לחוד, אבל אין מלקות אא''כ קידש ובעל.

לכן בכל חייבי לאוין (שאין מלקות על ביאה לחוד אלא רק נפסלת), בביאה ראשונה הוה אתנן משום שפסלה, ואם בא עליה שוב – לא הוי אתנן. ואם נשאה – כיון שחייב מלקות על כל ביאה, אם נותן לה אתנן – הוי אתנן.

ואלמנה לכה''ג בכל בעילה הוה אתנן כי חייב מלקות אף אם לא קידש.

וכן כותב בהלכה דידן:

וכן ר"ל בהך דתמורה דף כ"ט ע"ב גבי אתנן ומבואר שם ג"כ בדברי רבינו דשאר חייבי לאוין בלא קדושין לא הוה אתנן רק ביאה ראשונה, משום דעל ידה נעשה זונה, אבל ביאה שניה - לא, אבל על ידי קדושין הוה אתנן בכל הביאות כיון שהוא עובר, ע"ש מש"כ ולכך נקט שם בגמ' ג"כ כגון אלמנה לכה"ג.

ועל קושית הראב''ד –

בהשגתו על תחילת ההלכה⁵⁸⁹, מש''כ הרמב''ם שאינו לוקה על בעילת ממזרת אא''כ קידש, מהגמרא בכתובות, וכן הקשו חכמי לוניל וז''ל המגיד: וכבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל: נמצא כתוב בספר קדושה בכמה מקומות ובשאר הספרים שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם כן קדשה, ויגענו הרבה ולא מצאנו מנין לו רק מצאנו קושיא גדולה באלו נערות שיש להן קנס דמקשינן ... אי רבי יצחק קשיא ממזרת, הא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם? ולדברי הספר מעולם לא שייך ביה מלקות כלל, יורנו רבינו.

מיישב רבינו, לפי המ''ד בקדושין ע''ח שכה''ג באלמנה לוקה שתים, אחת משום לא יקח, ואחת משום לא יחלל, שחילל אותה, ואם גמר ביאתו לוקה אף משום ולא יחלל זרעו. –

י"ל דגם בממזרת כן, שאם גמר ביאתו אף שאינו לוקה משום ממזרת כיון דלא נשאה, לוקה משום לא יחלל זרעו (לדעת ר' יצחק), וכמ"ש הר"א ז"ל בהשגה - והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל כו'.

וע''ז מקשה הגמרא בכתובות אי רבי יצחק קשיא ממזרת, שאם נחייב קנס רק אם גמר ביאתו (כמ''ש התוס'), הרי אז לוקה משום לא יחלל זרעו, והלא אין לוקה ומשלם?.

אבל הרמב''ם לשיטתו בפי''ז שאין כהן הדיוט לוקה משום לא יחלל זרעו (אף בשגמר ביאתו, וע''ז חולק עליו הראב''ד שם ה''ב), וכמו כן לדעת הרמב''ם גם הבועל ממזרת ללא קדושין אף בגמר ביאתו, לא לוקה משום לא יחלל זרעו.

פרק ט''ו הלכה ב'

אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר.

אחד ממזר כו' בעל כו'.

עיין בהשגות - אלא כהן גדול באלמנה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: א"א לא נתבאר ולא יתבאר והאומרה לא יתפאר כי טעות גדול היא, השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרי' בעל ולא קידש לוקה, הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן? והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל, ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל.

ועיין בהך דיבמות דף ע"ו ע"ב שלמה לזנות בעלמא. - אמר רב פפא: אנן משלמה ליקו ונתיב? שלמה לא נסיב מידי - [אלא לזנות היה מתכוין], דכתיב ביה: מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה - [ולא לאישות], אלא קשיא ויתחתן, מתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה.

ועיין בירושלמי פ"ב דסנהדרין - אמר רבי אחא אמר שלמה שלשה דברים ששחקה עליהן מידת הדין חיללתים לא ירבה לו נשים וכתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות ר"ש בן יוחי אמר אהב ממש לזנות, חנניה בן אחי ר' יהושע אומר על שם לא תתחתן בם [כלומר אף על גב שנשאן לנשים נכריות הן שאין הקידושין תופסין בהן] כו'.

ובמש"כ רבינו לעיל פי"ג שגיירן - אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן... ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין.

אך בלא קדושין לא עבר.

ועיין בהך דיבמות דף ס"ט ע"א ואימא עד דאיכא הויה וביאה - ... אי הכי, חלל דלאו זר הוא מעיקרא - לא לפסול, [דהא חלל מותר אפילו בכהנת], אמר קרא: לא יחלל זרעו בעמיו, מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל, אף זרעו נמי פוסל. ואימא: משעת הויה [מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה], דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה, אף האי נמי בביאה. ואימא: עד דאיכא הויה וביאה, דומיא דכ"ג באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה, אף האי נמי בביאה לחודה. –

ר"ל דכיון דבלא הויה לא לקי בחייבי לאוין, לא איפסל ג"כ, ותירץ דומיא דכה"ג באלמנה דשם הלאו בביאה לחוד.

וכן ר"ל בהך דתמורה דף כ"ט ע"ב גבי אתנן - דאמר אביי: זונה עובדת כוכבים - אתננה אסור, מ"ט ...ה"נ - אין קדושין תופסין בה. וכהן שבא עליה - אין לוקה עליה משום זונה, מ''ט... דאין זרעו מיוחס אחריו. זונה ישראלית - אתננה מותר, מה טעם - דהא קדושין תופסין בה; וכהן שבא עליה - לוקה משום זונה, מ"ט - דהא זרעו מיוחס אחריו.

ורבא אמר: אחד זה ואחד זה - אתננה אסור, וכהן הבא עליה - לוקה משום זונה; מ"ט - ילפי מהדדי.

ומבואר שם ג"כ בדברי רבינו דשאר חייבי לאוין בלא קדושין לא הוה אתנן רק ביאה ראשונה משום דעל ידה נעשה זונה, אבל ביאה שניה – לא.

אבל על ידי קדושין הוה אתנן בכל הביאות, כיון שהוא עובר –

פ''ד ה''ח מאיסורי מזבח: אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך, אחד זונה כותית או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין... נשאאחת מחייבי לאוין כל שיתן לה מחמת בעילה הרי זה אתנן ואסור. –

ע"ש מש"כ.

ולכך נקט שם בגמ' ג"כ כגון אלמנה לכה"ג. – אחד זונה עכו''ם כו' כגון אלמנה לכה''ג. (סיום הברייתא, רבינו גרשום שם).

אך באמת נ"ל, למ"ד דס"ל בקדושין דף ע"ח דיש לאו בפ"ע משום לא יחלל זרעו - אמר רב יהודה: כהן גדול באלמנה - לוקה שתים, אחת משום לא יקח, ואחת משום לא יחלל. [שחילל אותה], ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו, בשלא גמר ביאתו. [דליכא חילול זרע אבל היא נתחללה בהעראה]. –

י"ל דגם בממזרת כן, וכמ"ש הר"א ז"ל בהשגה - והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל⁵⁹⁰, ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. –

אך זה יהיה רק בגמר ביאה.

וא"כ י"ל אם נימא כשיטת רבינו דליכא קנס רק בגמר ביאה⁵⁹¹ ה"נ איכא לאו בממזרת.

וא"ש קושית הראב"ד מהך דכתובות – על מש''כ הרמב''ם: אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה. כתב הראב''ד: אין זה מחוור וקשיא ליה ממזרת דאלו נערות וכו' דפריך התם אי רבי יצחק קשיא ממזרת והמבין יבין עכ"ל.

ורבינו מיישב, שאכן בממזרת לוקה [אליבא דרבי יצחק] אע''פ שלא קידש, אבל לא משום לאו דממזרת אלא לאו דלא יחלל, ואיירי שגמר ביאה.

ועיין לקמן בפי"ז דאנן לא ס"ל הך דר"י⁵⁹² – בה''ב: כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה כו'. והראב''ד השיג: וטעות הוא בידו והטעהו מה שראה בגמרא כהן גדול באלמנה לוקה שתים אחד משום לא יקח ואחד משום לא יחלל והוא סבר דוקא כהן גדול ולא היא אלא משום דלא מיתני ליה בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חילול זרע עכ"ל⁵⁹³.

ואתי שפיר שיטת רבינו⁵⁹⁴.

שם (פרק ט''ו הלכה ב')

המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה

המחזיר גרושתו כו'.

ר"ל אף לכהונה מותרת הבת⁵⁹⁵, ועיין מש"כ רבינו לקמן פי"ט ה"ה: -

כהן הבא על ערוה מן העריות חוץ מנדה או על אחת מחייבי לאוין השוין בכל עשה אותה זונה כמו שביארנו, חזר ובא עליה ביאה שנייה בין הוא בין כהן אחר נעשית חללה וזרעו ממנה חללים, לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ונעשית זונה, חזר ובא עליה ביאה שנייה נתעברה וילדה היא חללה וולדה חלל לפי שהוא מאיסורי כהונה⁵⁹⁶.

פרק ט''ו הלכה ו'

גוי הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד

עכו"ם הבא על השפחה כו'.

כן מבואר בירושלמי פ"ג דקדושין הט"ו ע"ש, ועיין ביבמות ד' צ"ט ע"א דגרס שם הטבילן לשם עבדות משמע דוקא שניהם. אך לפי שיטת רש"י שם ד' ט"ז ע"ב דלמ"ד עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה להיפך ע"ש בתוס' ד"ה נכרי ה"ה גבי שפחה כן, וכאן אתיא כמ"ד הולד ממזר ולכך נקט טבל שניהם. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"א ור"ט בקדושין ד' ס"ט ע"א ע"ש. גם יהיה נ"מ בשפחה המחוסרת גט שחרור עיין תוס' יבמות ד' ס"ו ע"א ותוס' גיטין דף מ' ע"א דס"ל דלענין גוף שם שפחה עליה ומ"מ מוכח בדברי התוס' גיטין ד' מ"ג ע"ב ד"ה אבל דהולדות לא שייך להאדון, וע"ש ד' מ' ע"א אי אתה מודה שבניה עבדים, ובירושלמי שם דמשמע דעבדים שייכין לו ועיין בדברי רבינו פ"ו מהל' עבדים ה"ד דנקט שם ג"כ לשון הגמ' רק שפחה והטעם משום דס"ל דזה הוה גדר הפקר וס"ל דהמפקיר עבדו אסור בשפחה כנענית דלא כהתוס' וא"כ בעבד ע"כ כופין מחמת קושית התוס' הנ"ל ולכך נקט שפחה דאין שייך בה הדין של כפיה. ועיין תוס' ערכין דף ב' ע"ב ד"ה כמשנה ראשונה, ובירושלמי פ"ד דגיטין דאף דמחוסר גט שחרור מ"מ אינו מעכבו מלאכול בפסח דאין רשות רבו עליו ע"ש, וא"כ אף לשיטת התוס' דס"ל דהגוף הוא עבד מ"מ הולדות אינו שלו ואך לא שייך הך דהאשה וילדיה אבל אם נימא כבמעי בהמה דמי אז אין נ"מ, ועיין מש"כ רבינו בהלכות עבדים פ"ט הלכה ג' ובדברי השגות שם:

ביאור דברי הרב:

הרמב''ם פוסק גוי הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד.

מציין רבינו שכך מבואר בירושלמי, ומדייק מהגמ' ביבמות צ''ט שמשמע שרק עבד הבא על שפחה הוולד עבד, ולא גוי הבא על שפחה. כלומר רק עבד ושפחה שטבלו לשם עבדות – הולד עבד⁵⁹⁷. ולמה לא פסק הרמב''ם כן?

מבאר רבינו - שהגמ' ביבמות היא למ''ד גוי הבא על שפחה או עבד הבא על גויה הוולד ממזר (כדאיתא התם), לכן נקט "והטבילן" שהטביל את שניהם. שאז הולד עבד, ואם אח''כ שיחרר אחד מהם הולד ממזר, אבל לדידן דקי''ל דגוי ועבד הבא על השפחה הולד כשר, ה''ה שהטביל רק אחד מהם.

הרמב''ם פוסק כר' טרפון במשנה קדושין פ''ג, שישראל (ממזר) הבא על השפחה הולד עבד, וכמו כן גוי הבא על שפחה הבן עבד⁵⁹⁸, דאזלינן בתר האם, ולא כר' אליעזר הסובר שהבן עבד וממזר⁵⁹⁹. [בפה''מ שם: לא חלק ר' טרפון בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר לפי שאין חייס לעבדים. ואין חלוק בין שהיתה שפחתו או שפחת חברו. ור' טרפון מתיר את זה לכתחלה. והלכה כר' טרפון].

כלומר, לפסק הרמב''ם אין הבדל בין עבד הבא על שפחה שטבלו שניהם לשם עבדות, או גוי הבא על שפחה – הולד עבד. לא משגיחין על האב.

מתי יש נפ''מ בין אם האב גוי או עבד שטבל?

אם השפחה איננה שפחה גמורה, אלא שחררה ועדין לא קבלה גט שחרור, שהדין הוא שגופה עדין לאדון והפירות דהיינו מעשי ידיה שלה, שאם האב עבד – הולד עבד, מה הדין אם האב גוי?

האם כשגופה קנוי לאדון אזי גם ולדותיה שלו (ואז הולד עבד), או לא?

מציין לתוס' בגיטין מ''ג שהמפקיר עבדו (אם נגחו שור), אין משלם לאדון קנס, והולדות (במפקיר שפחתו) שייכים לעבד (לשפחה) ולא לאדון. מוכח דאין שם עבדים עליהם, וא''כ אם האב גוי – אין הולד עבד.

ובגיטין דף מ': א"ר יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי, כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור; אמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי: רבי, אי אתה מודה שבניה עבדים?⁶⁰⁰ –

כלומר, המעוכבת גט שחרור בניה עבדים.

וכן בירושלמי: "והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שיחררתו התורה - בניו עבדים".

והירושלמי בגיטין, המפקיר עבדו אף שלא נתן לו גט שחרור, מ''מ אם אינו נימול אינו מעכבו מלאכול קרבן פסח, שנאמר וכל עבד איש ומלתה אותו אז יאכל בו, אבל מי שאינו עובד (אף שעדין קנוי לרבו) – אינו מעכבו.

וא"כ אף לשיטת התוס' דס"ל דהגוף הוא עבד, מ"מ הולדות אינו שלו, ואך לא שייך הך דהאשה וילדיה. ואם האב גוי הולד אינו עבד. –

אבל אם נימא כבמעי בהמה דמי אז אין נפ"מ. – אם נאמר שולד שפחה הוא עבד לא משום שקנויה לאדון אלא משום דמעי שפחה כמעי בהמה הוי, אזי כל זמן שמעוכבת גט שחרור – הולד עבד.

עוד מדייק רבינו בלשון הגמ' והרמב''ם מי שצווה לפני מותו ואמר פלונית שפחתי שחררוה, כופין היורשים לכתוב לה גט שחרור, מדוע נקטו שפחה ולא עבד.

משום שהמשחרר עבדו ולא נתן לו גט שחרור, לדעת הרמב''ם אסור לישא שפחה⁶⁰¹ וגם אסור בבת חורין עד שיקבל גט שחרור. ולכן אם אמר כן על עבדו פשיטא שחייבים היורשין לכתוב לו גט שחרור (גם ללא מצוה לקיים דברי המת), כמו בחציו עבד וחציו בן חורין כופין האדון לשחררו משום מצות פו''ר. אבל בשפחה שאינה מצווה, אלמלא מצווה לקיים דברי המת לא כופין היורשין לשחררה.

ומציין למחלוקת הרמב''ם והראב''ד בזה: בהלכות עבדים, שהרמב''ם פוסק כמ''ש כאן שגוי הבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם, אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס. –

והראב''ד שם חולק ופוסק שגוי הבא על שפחה הולד גוי, שהרי אמרו באומות הלך אחר הזכר.

פרק ט''ו הלכה ו'

גוי הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד, ועבד שטבל שבא על הגויה הולד גוי הלך אחר האם, אבל גוי הבא על שפחה גויה, או עבד גוי שבא על גויה בת חורין - הלך אחר הזכר.

גוי הבא על השפחה כו'.

כן מבואר בירושלמי פ"ג דקדושין הט"ו ע"ש - אמר ר' זעירא הדא אמרא גוי שבא על שפחה והוליד בן הוולד עבד.

ועיין ביבמות דף צ"ט ע"א דגרס שם הטבילן לשם עבדות משמע דוקא שניהם. –

תניא, היה ר"מ אומר: איש ואשה פעמים שמולידין חמש אומות. כיצד? ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק, ולהן שני בנים ונתגייר אחד מהן - נמצא אחד גר ואחד עובד כוכבים; הטבילן לשם עבדות ונזקקו זה לזה - הרי כאן גר, ועובד כוכבים, ועבד⁶⁰².

אך לפי שיטת רש"י שם דף ט"ז ע"ב דלמ"ד עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר –

קסבר: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר. ה"ה להיפך – [ישראל הבא על גויה ושפחה הולד ממזר] –

ע"ש בתוס' ד"ה נכרי - ונראה דלא קשיא ... ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מעובד כוכבים ועבד, והוא הדין הבא על שפחה ועובדת כוכבים –

ה"ה גבי שפחה כן, וכאן אתיא כמ"ד הולד ממזר, ולכך נקט טבל שניהם⁶⁰³.

ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"א ור"ט בקדושין דף ס"ט ע"א ע"ש. – משנה: ר' טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר, כיצד? ממזר שנשא שפחה - הולד עבד, שיחררו - נמצא הבן בן חורין; רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר⁶⁰⁴.

גם יהיה נפ"מ בשפחה המחוסרת גט שחרור, עיין תוס' יבמות דף ס"ו ע"א –

וקצת יש להביא ראיה דבתרומה אזלינן בתר קנין הגוף, דבריש פרק בתרא דכריתות (דף כד:) אמר גבי המפקיר עבדו יצא לחירות דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אף על פי שאין לרב פירות אלא הגוף, ואפילו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אתיא⁶⁰⁵.

ותוס' גיטין דף מ' ע"א - דסבר רשב"ג המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה, ולכך נראה דאין לו תקנה בבת חורין קאמר, אבל בשפחה שרי. –

דס"ל דלענין גוף שם שפחה עליה. –

ומ"מ מוכח בדברי התוס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה אבל, דהולדות לא שייך להאדון. - וי"ל (דמוכר עבדו לגוי) - דלא דמי למפקיר, דעובד כוכבים לא קני ליה אלא למעשה ידיו ואכתי פש ליה גבי ישראל ממונא דקני ליה לקנס ולוולדות, ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור⁶⁰⁶.

וע"ש דף מ' ע"א אי אתה מודה שבניה עבדים - כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי, כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור; אמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי: רבי, אי אתה מודה שבניה עבדים? –

ובירושלמי שם דמשמע דעבדים שייכין לו. – פ''ד ה''ד: היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין. אמר רבי יוסי בי רבי בון לא מסתברא, חילופין (אלא להיפך) היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין. והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים⁶⁰⁷. [היוצא משום ייאוש אף על פי שאינו רשאי לשעבדו מ"מ אינו מפורש בקרא שיוצא לחירות בניו עבדים, קרה''ע].

ועיין בדברי רבינו פ"ו מהל' עבדים ה"ד דנקט שם ג"כ לשון הגמ' רק שפחה - מי שצוה בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשי הרי זו שפחה כשהיתה ואסור ליורשים להשתעבד בה ... צוה ואמר שחררוה כופין את היורשין לשחרר אותה.

והטעם משום דס"ל דזה הוה גדר הפקר, וס"ל דהמפקיר עבדו אסור בשפחה כנענית, דלא כהתוס', הנ''ל בגיטין שמתיר בשפחה. –

וא"כ בעבד ע"כ כופין מחמת קושית התוס' הנ"ל - ומאי קא משמע לן פשיטא דכופין אותו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין כמו חציו עבד וחציו בן חורין. –

ולכך נקט שפחה דאין שייך בה הדין של כפיה⁶⁰⁸.

ועיין תוס' ערכין דף ב' ע"ב ד"ה במשנה ראשונה –

במשנה ראשונה - קודם שהודו ב"ה היה בחזקת עבד אבל לאחר שחזרו להודות הואיל ובידינו לשחררו כמשוחרר דמי שאין רשות לרבו עליו ולא קרינן ביה אדון אחר ל"ה והא דמיבעיא ליה (גיטין דף מב:) במעוכב גט שחרור גבי קנס או דילמא כיון דמעוכב גט שיחרור אדון קרינא ביה יש לחלק דגבי עולה לרגל אינו אדונו שאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו אבל מכל מקום אדונו מיקרי.

ובירושלמי פ"ד דגיטין דאף דמחוסר גט שחרור מ"מ אינו מעכבו מלאכול בפסח, דאין רשות רבו עליו ע"ש. - המפקיר את עבדו אינו רשאי לשעבדו... כהדא דתני וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו. בשעה שהוא עובד את רבו [חייב למול אותו ואם לאו] - הוא מעכבו לוכל בפסח, ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלוכל בפסח.

וא"כ אף לשיטת התוס' דס"ל דהגוף הוא עבד, מ"מ הולדות אינו שלו, ואך לא שייך הך דהאשה וילדיה⁶⁰⁹, אבל אם נימא כבמעי בהמה דמי אז אין נפ"מ.

ועיין מש"כ רבינו בהלכות עבדים פ"ט הלכה ג' - אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם, אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס. –

ובדברי השגות שם - אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו וכו'. א"א זהו בהיפך ממה שאמרו בגמרא שהרי אמרו באומות הלך אחר הזכר ולענין לא תחיה כל נשמה איתמר אם רשאי לקיימו בעבד או לא ואם הוא כנעני אינו רשאי לקיימו אבל הוא מהפך הלשונות ומבלבל העניינים, וכתב בכאן עבד כנעני לקיים העבד לעשות תורה חדשה, מעתה מה שאמר אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס אם אינו עבד כנעני אינו רשאי לקיימו קאמר וזהו טעות גדולה אף לדבריו.

הכס''מ מפרש: בפרק הערל ... אמר ר' יוחנן באומות הלך אחר הזכר... ומפרש רבינו דלענין אם הולד עבד או בן חורין איתמר, אבל רש"י פירש דלענין אם יש לולד דין ז' עממין והוא בכלל לא תחיה כל נשמה או לא איתמר... והראב"ד מפרש כפירוש רש"י ולפיכך השיג על רבינו...⁶¹⁰

פרק ט''ו הלכה ט'

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת, הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת

גר שנשא בת ישראל כו'.

עיין בהך דיבמות דף נ"ז ע"א בהך דאיבעיא שם אי כשרות איתוספא בה אי קדושה איתוספא בה ע"ש ברש"י מבואר לחד לישנא כשיטת רבינו, ועיין תוס' קדושין דף ע"ד ע"ב מבואר שם לפי שיטת התוס' דאף לראב"י מותרת בממזר אף דמותרת לכהן וא"כ יקשה מהך דדף נ"ז הנ"ל וצ"ל דר"ל כמו הך דשם דף ע"ז ע"א גבי עמוני שנשא בת ישראל דקיי"ל דבתו כשרה לכהונה ומ"מ מותרת לממזר וכמו לר"י שם בקדושין דס"ל קהל גרים אקרי קהל רק באותן המותרות לבוא בקהל ודלא כשיטת הירושלמי ביבמות פ"ח ובקדושין פ"ד ע"ש ועיין בתוס' יבמות דף ע"ה ע"א ד"ה מצרי שני דמוכח שם ג"כ כן דהקשה שם דישא שתוקית ע"ש ועיין תוס' יבמות דף פ"ד ע"ב ד"ה אי נסיב דס"ל דבת מצרי שני מישראלית מותרת בממזר ע"ש. והנה באמת אף למ"ד דבת גר וגיורת פסולה לכהונה, זהו לא מטעם פסול בעצם רק מטעם הך דקדושין דף ע"ח, ועיין לקמן פי"ח ה"ג דפליגי בזה רבינו והראב"ד אגיורת עצמה אם הטעם משום זונה או משום גזיה"כ ע"ש, ועיין בהך דיבמות דף ס"א בתוס' ד"ה אין זונה ובע"ז דף ל"ו ע"ב וכ"מ דס"ל ג"כ משום זונה ע"ש אך בתוס' סנהדרין דף פ"ב ע"א כתבו דזונה לאו דוקא ע"ש. אך באמת בירושלמי פ"ח דיבמות ופ"ד דקדושין ה"א וה"ו מבואר כך דגיורת עצמה הוה פסול בעצם משום זונה אבל בת גר וגיורת אף אם נימא דאסורה לכהן מ"מ אין הפסול עליה בעצם רק לכהן וא"ש מ"ש התוס' ביבמות שם דף נ"ז ע"א ד"ה ואי ע"ש, והוא כך דגיורת עצמה יש עליה שם זונה ואסורה לאכול בתרומה אף לר"ש ודלא כהתוס' שם ד"ה והא וע"ש דף ע"ד ע"ב ד"ה ושפחה. ובזה א"ש גם למ"ד בקדושין דף כ"א ע"ב דכהן מותר ביפ"ת אף בביאה שניה מ"מ בתרומה אסורה דהויא זונה ועיין ביבמות דף מ"ד ע"ב גבי היא כשרה וולדה כשרה ובתוס' שם ד"ה ה"נ דזונה פסול לתרומה. ועיין בתוס' שם דף ס"ט ע"א ד"ה לא דכתבו שם דלר"א לא מיפסלה בתרומה אף דמקריא זונה. אך באמת בירושלמי שם מבואר להיפך דלר"א אסורה בתרומה וע"ש ד' ס"ח ע"ב ברש"י ותוס' ושם ד' ל"ה ע"א ד"ה אעפ"י בסוף הדבור דס"ל להתוס' דאין שם זונה פוסל בתרומה וע"ש ד' י"ג ע"ב ד"ה ב"ה ע"ש וכ"מ, ועיין סוטה ד' כ"ט ע"א דשם מוכח דלא מפסל מטעם זונה ועיין בירושלמי יבמות פ"ד הי"ג דמחזיר גרושתו משנשאת נפסלה מלאכול בתרומה ע"ש וע"ש בפ"ט ה"ה דלא משמע כן ושם בפ"ה ה"ד דהבא על חלוצתו אינו פוסלה מלאכול בתרומה כשיטת גמ' דידן ביבמות ד' מ"ד ע"ב וגבי יבמה ס"ל להירושלמי הובא בתוס' סוטה ד' י"ח ע"ב דלא מפסלה לכהונה ועיין מש"כ רבינו פי"ח ה"ד דס"ל דהויא זונה יבמה שבא עליה זר ועיין ביבמות ד' פ"א ע"א מוכח דיבמה לא נפסלה לכהונה ע"ש, וע"ש ד' צ"ו ע"א בהך מחלוקת דרב ושמואל וצ"ל משום דמספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה לשוק ולכך עבדי הולד כשר מ"מ יש עליה שם זונה אך יש לחלק בין אם נעשה זונה בעצם או יש עליה שם זונה רק להנשא לכהן ונ"מ ג"כ לענין איילונית לר"י דס"ל דזונה היא אם היא מותרת לאכול בתרומה אם היא בת כהן ולכאורה מלשון הגמ' כאן דף פ"א משמע דאסורה לאכול בתרומה מדקאמר דלא כר"י ע"ש אך י"ל דר"ל לכהונה אבל לתרומה כשרה ואין עליה שם פסול בעצם והוה כמו בת גר וגיורת להני דאסרי לכהן דמ"מ אין עליה שם זונה בעצם ועיין מש"כ רבינו בפי"ט ה"ה דולד ראשון דיבמה יש עליו שם כהן אף לדידן דס"ל דיבמה עצמה הויא זונה ולא הויא כמו לר"י בחייבי כריתות ועיין בירושלמי קדושין פ"ג הי"ד הרי יבמה שזינתה ועיין ביבמות ד' ט"ו ע"ב גבי הך דבני צרות לב"ש דמבואר שם דכשרים אף לכהונה וע"ש בתוס' ד' פ"א ע"א ד"ה לימא, וצ"ל לפי"ז דשם זונה ביבמה שנשאת לאחר ג"כ לא בעצם ואם בת כהן היא מותרת לאכול בתרומה רק לכהונה אסורה משום זונה, ועיין במש"כ הרי"ף ז"ל בפ"י דיבמות בשם בה"ג דאם היה בעלה כהן ממתין עד שימות היבם ומותרת לו הרי מבואר דלא כרבינו:

ביאור דברי הרב:

הרמב''ם פוסק שגר מותר בממזרת וכן בן גרים ששני הוריו גרים מותר, אבל אם אביו גר ואמו ישראלית – אסור וז''ל: גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ"ל.

והקשה עליו הר"ן בפ' עשרה יוחסין, גר שנשא ישראלית, כיון שהבן מתייחס אחר אביו, מדוע לא יהא דינו כגר ויהיה מותר בממזרת?

וז"ל: ולא ידעתי מנין לו, דאע"ג דנכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת, התם היינו טעמא משום שאי אפשר לו להתיחס אחר אביו, "דלמשפחותם לבית אבותם" בישראל הוא דכתיב, אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו, ויהא נידון כגר דמותר בממזרת?, והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר, וצ"ע עכ"ל.

מציין רבינו לרש''י ביבמות נ''ז, על ראב''י: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה - עד שתהא אמה מישראל, שגר שנשא בת ישראל מותרת לכהונה, וקמיבעיא לן אם זה משום דכשרות נוספה בה ע''י אמה ולכן מותרת. ופירש''י שאם אמה מישראל היא נקראת "קהל", משא''כ בת גר וגיורת לא נקראת קהל. מוכח כדעת הרמב''ם שאם אמה מישראל נקראת קהל ואסורה בפסולי קהל.

וכ''כ הגר''ח וז''ל⁶¹¹: ובאמת היא סוגיא ערוכה ביבמות דף נ"ז ע"א בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה וכו' כשרות מיתוספא בה ואכלה או דילמא קדושה מיתוספא בה ולא אכלה, ת"ש כי אתא רבי אחא בר חיננא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש וגו' יאכל בו וכו' וש"מ כשרות איתוספא בה ואכלה ש"מ, ופירש"י שם ... אכן בלשון שני פירש"י שם דהא דכשרות איתוספא בה היינו לאיקרויי קהל, אלא דהגמ' מוכיח דכיון דהא דאמה מישראל שריא לכהונה הוא משום דאיתוספא בה כשרות לאיקרויי קהל ש"מ דבלא אמה מישראל לאו קהל היא ומותרת לפצוע דכא ומאכילה בתרומה...וללשון אחרון של רש"י הסוגיא מבוארת כדעת הרמב"ם דבאמו מישראל חשוב קהל ואסור בפסולי קהל. עכ''ל.

מעיר לתוס' בקדושין ע''ד: גר שנשא בת ישראל, שהבת מותרת לכהן ומותרת בממזר, כר"א בן יעקב.

והרי אם אמה מישראל כשרות נוספה בה ומותרת לכהן, משום דנקראת קהל, א''כ אמאי מותרת בממזר?

ומיישב [דעת התוס'], שאכן נקראת קהל ולכך מותרת לכהן, ומה שמותרת לממזר ופצ''ד, משום שלגבי מי שאסור לבוא בקהל – אינה נקראת קהל. ע''ד ההיא דקדושין ע''ד: אף על פי שרבי יהודה אוסר גר בממזרת הני מילי גר דראוי לבא בקהל, אבל גר עמוני ומואבי דאין ראויין לבא בקהל לא.

כלומר, אע''פ שגר אסור בממזרת משום דאיקרי קהל, זה משום שהוא ראוי לבא בקהל, שישא אשה כשרה, אבל גר עמוני שהוא אסור לבא בקהל לעולם – מותר בממזרת. וכן ממזר ופצוע דכא שאסור לבוא בקהל – מותר בגיורת, אף שהיא נקראת קהל ומותרת לכהן.

איסור גיורת לכהן.

רבינו מבאר כאן ובכ''מ את מחלוקת הרמב''ם והראב''ד - דפליגי בזה רבינו והראב"ד אגיורת עצמה אם הטעם משום זונה או משום גזיה"כ - האם גיורת שאסורה לכהן משום זונה, יש עליה שם זונה בעצם או גזירת הכתוב.

כמ''ש התוס' ביבמות: אפי' נתגיירה פחותה מבת ג' שנים אסורה מטעם זונה... וטעמא לפי שבאה מן העובדי כוכבים השטופים בזימה. אף על גב דבפרק בתרא דקידושין (דף עח.) דריש לה מקרא דיחזקאל, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כו'.

ומחדש שיש בזה שני גדרים:

וז''ל בקונטרס ההשלמה השמטה א':

וגם נפ"מ היכא דאין עליה שם זונה, דזונה הוה פסול הגוף לתרומה, דלא כרש"י יבמות דף י"ג ע"ב⁶¹² וע"ש דף ט"ו⁶¹³ ודף ל"ה⁶¹⁴ ודף מ"ד ע"ב⁶¹⁵ ודף נ"ז ע"א בתוס' ורש"י יבמות ד' פ"ז ע"ב ועי' בירוש' יבמות פ"ח דהיכא דהיא זונה אף שמותרת להנשא לו מ"מ אסורה לאכול בתרומה.

אך יש בזה ב' גדרים: דיש דאין עליה שם זונה אלא רק לענין נשואין לכהן⁶¹⁶.

ויש דיש עליה שם זונה בעצם.

וכמש''כ כאן:

דגיורת עצמה הוה פסול בעצם משום זונה, אבל בת גר וגיורת אף אם נימא דאסורה לכהן מ"מ אין הפסול עליה בעצם, רק לכהן.

נפ''מ לענין אכילת תרומה –

זונה אסורה בתרומה, מחדש רבינו שגיורת היא פסולה בעצם משום זונה, ולכן אף שאפשר שתהיה מותרת לכהן (כגון פצוע דכא או יפת תואר) – אסורה בתרומה, אבל בת גרים אף אם נאמר שאסורה לכהן, מ''מ אם נשאת למותר לה (פצוע דכא) – אוכלת תרומה:

והנה זה ודאי אף למ"ד קדושין דף כ"א ע"ב דיפת תואר מותרת לכהן לעולם, מ"מ בתרומה ודאי אסורה, כדמוכח ביבמות דף ע"ד ע"ב גיורת בת מיכל בתרומה?. (בהשמטה שם).

ונפ''מ גם לאיילונית, אף שלדעת ר' יהודה היא זונה ולכך אסורה לכהן, מ''מ בת כהן שהיא איילונית – מותרת בתרומה – כיון שאין היא זונה בעצם (לפועל לא זינתה).

ונ"מ ג"כ לענין איילונית לר"י דס"ל דזונה היא, אם היא מותרת לאכול בתרומה אם היא בת כהן...

אבל לתרומה כשרה ואין עליה שם פסול בעצם, והוה כמו בת גר וגיורת להני דאסרי לכהן, דמ"מ אין עליה שם זונה בעצם. אלא רק אסורה משום דאינה מזרע ישראל ואם נשאת לא תצא. עי' לקמן פי''ח ה''ג.

וזה מש''כ בצ''פ על סוטה ונע''ב במבוא, בדין גיורת לכהן:

ועיין בירושלמי יבמות פ"ו⁶¹⁷ דגיורת שנשאת לכהן פצוע דכא אי נימא דשרי, מ"מ אינה יכולה לאכול בתרומה מחמת שיש עליה שם זונה⁶¹⁸.

עיין יבמות דף נ"ז⁶¹⁹ ודף ע"ו⁶²⁰ ולכך נקט שם רק בת גרים. ע"ש בגמרא.

וכן מורה לשון רבינו בהלכות תרומות פ"ז הל' י"ג⁶²¹ ואף דהא רבינו פסק בהל' איסורי ביאה פט"ז דכהן פצוע דכא מותר בגיורת, ולמה נקט דווקא בת גרים?, חזינן ס"ל כשיטת הירושלמי דמ"מ אסורה מלאכול בתרומה דיש עליה שם זונה⁶²².

פרק ט''ו הלכה ט'

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת, הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת

גר שנשא בת ישראל כו'.

עיין בהך דיבמות דף נ"ז ע"א בהך דאיבעיא שם אי כשרות איתוספא בה אי קדושה איתוספא בה ע"ש ברש"י מבואר לחד לישנא כשיטת רבינו - לישנא אחרינא מפי המורה, בת גר וגיורת קמיבעיא ליה אליבא דראב"י מאי? כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל (ואסורה בממזר), אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא כו'.

ועיין תוס' קדושין דף ע"ד ע"ב, מבואר שם לפי שיטת התוס' דאף לראב"י מותרת בממזר, אף דמותרת לכהן. והרי גר כו', ונראה לפרש הרי גר שנשא בת ישראל שהבת מותרת לכהן ומותרת בממזר כר"א בן יעקב.

וא"כ יקשה מהך דדף נ"ז הנ"ל⁶²³.

וצ"ל דר"ל כמו הך דשם דף ע"ז ע"א גבי עמוני שנשא בת ישראל דקיי"ל דבתו כשרה לכהונה ומ"מ מותרת לממזר⁶²⁴ וכמו לר"י שם בקדושין [דף ע''ד ע''ב] דס"ל קהל גרים אקרי קהל רק באותן המותרות לבוא בקהל - ה"ק: אף על פי שרבי יהודה אוסר גר בממזרת, הני מילי גר דראוי לבא בקהל, אבל גר עמוני ומואבי דאין ראויין לבא בקהל - לא.

ודלא כשיטת הירושלמי ביבמות פ"ח – ה''ב: בשם רבי שמעון בן לקיש דברי רבי יהודה ממזר לא ישא ממזרת כדי שיתכלו ממזרין מן העולם. ודכוותה עמוני לא ישא עמונית. אמר רבי יוסי בי ר' בון על דרבנין נצרכה. דאין יסבור רבי יודה גרין פסולין קהל ה' אינון. לישא עמונית אינו יכול שהוא קהל ה' אצלה. לישא מצרית אינו יכול שהוא קהל ה' אצלה.

ובקדושין פ"ד ע"ש. – ה''ג, כנ''ל.

ועיין בתוס' יבמות דף ע"ה ע"א ד"ה מצרי שני, דמוכח שם ג"כ כן דהקשה שם דישא שתוקית ע"ש – ע''ח ע''א: מצרי שני במה יטהר - וא"ת ישא שתוקית דהא ר' יהודה אית ליה בפ' עשרה יוחסין (קדושין עג.) בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא והבן נמי יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ויש לומר דשתוקין לא שכיחי.

ועיין תוס' יבמות דף פ"ד ע"ב ד"ה אי נסיב, דס"ל דבת מצרי שני מישראלית מותרת בממזר ע"ש. - ...וי"ל דבן הישראלית ממצרי שני אין חשוב ישראל לענין קהל אלא חשיב קהל גרים.

והנה באמת אף למ"ד דבת גר וגיורת פסולה לכהונה, זהו לא מטעם פסול בעצם, רק מטעם הך דקדושין דף ע"ח - רבי אליעזר בן יעקב אומר... גר שנשא גיורת - בתו פסולה לכהונה... וכולן מקרא אחד דרשו: אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל - רבי יהודה סבר: עד דאית כל זרע מישראל, רבי אליעזר בן יעקב סבר: מזרע - ואפילו מקצת זרע (שיהיה אביו או אמו מישראל)... ומיום שחרב בית המקדש, נהגו כהנים סילסול בעצמן, כרבי אליעזר בן יעקב. –

ועיין לקמן פי"ח ה"ג דפליגי בזה רבינו והראב"ד אגיורת עצמה אם הטעם משום זונה או משום גזיה"כ ע"ש - וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן. והראב''ד: וכן הגיורת וכו'. א"א אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקידושין עכ"ל.

ועיין בהך דיבמות דף ס"א בתוס' ד"ה אין זונה - אין זונה אלא גיורת ומשוחררת - אפי' נתגיירה פחותה מבת ג' שנים אסורה מטעם זונה כדאמר לעיל (דף ס:) גבי עיר אחת שהיתה בא"י כו' וטעמא לפי שבאה מן העובדי כוכבים השטופים בזימה אף על גב דבפרק בתרא דקידושין (דף עח.) דריש לה מקרא דיחזקאל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מ"מ בין למר ובין למר אסירא מטעם זונה ואתא יחזקאל ואסמכה אקראי.

ובע"ז דף ל"ו ע"ב - והקשה הרב רבי משה מפושטוי"ש דאמר הכא בבית דין של חשמונאי גזרו בעובדת כוכבים משום זונה ותנן בפרק הבא ביבמות (דף סא:) וחכ"א אין זונה אלא גיורת או משוחררת ושנבעלה בעילת זנות וזו היא זונה האמורה בתורה ומפרש טעמא לפי שבאין עליה בנכריותה, אלמא בעובדת כוכבים שייך זנות. ויש לדחות דהתם בגיורת שאני משום דהשתא היא בת קיחה וקיימא באיסור חללה וזונה לא יקח, אבל בעובדת כוכבים דלית בה קיחה ליה בה משום זונה לא יקח ולא משום חילול זרעו שאינו מתייחס אחריהן.

וכ"מ⁶²⁵. –

דס"ל ג"כ משום זונה ע"ש.

אך בתוס' סנהדרין דף פ"ב ע"א כתבו דזונה לאו דוקא ע"ש. - ונראה לפרש דהך שמעתא במשומרת שלא נבעלה ואפילו אינה משומרת לא לקי מדאורייתא מספיקא אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא כרבא בתמורה וההיא דקדושין אף על גב דמדאורייתא אסורה לאו משום זונה מיתסרה אלא גזירת הכתוב כו'.

אך באמת בירושלמי פ"ח דיבמות – ה''ב: רהט ר' יוחנן ולחש ליה באודנא דרבי הושעיה רובה, פצוע דכא כהן מהו שישא בת גרים. אמר ליה מה אמר לך. אמר ליה מילה דנגר בה נגרין לא מפריק ליה. לא אמר לי גיורת שהיא כזונה אצלו. ולא בת ישראל שהיא כחללה. לא אמר לי אלא בת גרים. ובת גרים לא כישראל היא?. פתר לה כרבי יודה דר' יודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. –

ופ"ד דקדושין ה"א וה"ו – כנ''ל. –

מבואר כך דגיורת עצמה הוה פסול בעצם משום זונה, אבל בת גר וגיורת אף אם נימא דאסורה לכהן מ"מ אין הפסול עליה בעצם, רק לכהן.

וא"ש מ"ש התוס' ביבמות שם דף נ"ז ע"א⁶²⁶, ד"ה ואי ע"ש. –

ואי לאו בקדושתיה קאי לא אכלה כו' תימה ... דהא אפילו לא בקדושתיה קאי לא אכלה נמי מטעם דבת גר זכר כבת חלל זכר, דהרי היא כחללה וחללה אינה אוכלת בתרומה... ולפי זה אית לן לשוייה כחללה לגמרי.

והוא כך, דגיורת עצמה יש עליה שם זונה ואסורה לאכול בתרומה אף לר"ש⁶²⁷, ודלא כהתוס' שם ד"ה והא - ור' שמעון אפשר דמאכיל בבת גרים דר"ש מכשיר גיורת פחותה מבת ג' לכהן ודלמא סבר נמי דקהל גרים לא מיקרי קהל. –

וע"ש דף ע"ד ע"ב ד"ה ושפחה. - ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו? - הך סוגיא דלא כרבי שמעון דשרי לעיל בפרק הבא על יבמתו (דף ס:) גיורת פחותה מבת ג' לכהן.

ובזה א"ש גם למ"ד בקדושין דף כ"א ע"ב דכהן מותר ביפ"ת אף בביאה שניה, מ"מ בתרומה אסורה דהויא זונה.

ועיין ביבמות דף מ"ד ע"ב גבי היא כשרה וולדה כשרה - המחזיר גרושתו, והנושא חלוצתו, והנושא קרובת חלוצתו ... וחכ"א... והיא כשרה, וולדה כשר; למאן? לאו לכהונה, לא, לקהל. אי הכי, היא כשרה - למאן? אילימא לקהל, פשיטא, משום דזניא אפסלה לקהל? אלא לאו לכהונה, ומדהיא לכהונה, ולדה נמי לכהונה, מידי איריא? הא כדאיתא, והא כדאיתא. –

ובתוס' שם ד"ה ה"נ דזונה פסול לתרומה. - הכא נמי כיון דבא עליה עשאה זונה - משמע הכא דזונה פסולה לתרומה דמתחללת כמו אלמנה... והיה נראה לר"י דמכי תהיה לאיש זר הוא דנפקא לן דזונה אסורה בתרומה ...ואפי' מחזיר גרושתו דלא הוי זר אצלה מעיקרא.

ועיין בתוס' שם דף ס"ט ע"א ד"ה לא, דכתבו שם דלר"א לא מיפסלה בתרומה אף דמקריא זונה. –

לא פוסלין ולא מאכילין ... ואפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נראה דלא מיפסלה בתרומה, דאין זה לאיש זר⁶²⁸.

אך באמת בירושלמי שם מבואר להיפך דלר"א אסורה בתרומה – פ''ז ה''ה: הדא מסייעא לההוא דתני רבי חייה אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת. ודלא כרבי לעזר דר' לעזר אומר אף הפנוי שבא על הפנויה שלא לשם אישות הרי זו בעילת זנות. [וזונה אסורה בתרומה, קרה''ע] –

וע"ש דף ס"ח ע"ב ברש"י – עבד כנעני כו', ועוד הא אמרינן בעשרה יוחסין (קדושין דף עז) דכהן הבא על אחותו עשאה זונה וכיון דזונה היא בעילתו פוסלתה דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת, לויה אין אבל תרומה לכהנת לא כו'.

ותוס' - ונראה לר"י דפשיטא ליה להש"ס דעיקר קרא דלאיש זר איירי בחייבי כריתות ... מ"מ כיון דחמירי חשיבי לאיש זר ואפי' אותם חייבי כריתות דלא הוו זר אצלה מעיקרא ... ומיהו חייבי לאוין כיון דלא חמירי בעינן דליהוי זר אצלה מעיקרא כדלקמן כו'.

ושם דף ל"ה ע"א ד"ה אעפ"י בסוף הדבור דס"ל להתוס' דאין שם זונה פוסל בתרומה –

ולפי פר"י אין פסולה זונה לתרומה מקרא דבת כהן אלא שמא מטעם דכלליה קרא בהדי חללה פסולה לתרומה כמו חללה ובפרק החולץ (מד: ד"ה הכא) כתב ר"י מזה.

וע"ש דף י"ג ע"ב ד"ה ב"ה ע"ש - בית הלל פוסלים - פי' בקונטרס מכהונה ולא מתרומה, וא"א לומר כן, דמחייבי כריתות זונה היא כדאמרינן בהחולץ (לקמן מד:) גבי הנושא את חלוצתו, וזונה אסורה בתרומה כמו שנפרש שם בע"ה (ד"ה הכא). ורש"י עצמו חזר בסוף פירקא (דף טו: ד"ה היא עצמה) גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת.

וכ"מ.

ועיין סוטה דף כ"ט ע"א דשם מוכח דלא מפסל מטעם זונה - ורבי ישמעאל תלתא קראי כתיבי: חד לבעל, וחד לבועל, וחד לתרומה, וכהונה אתיא בקל וחומר. ורבי ישמעאל, ממאי דאיצטריך קרא לתרומה, וכהונה אתיא בקל וחומר? דילמא כי אצטריך לכהונה, ותרומה שריא כו'.

ועיין בירושלמי יבמות פ"ד הי"ג דמחזיר גרושתו משנשאת נפסלה מלאכול בתרומה ע"ש –

ר' חייה בשם ר' יוחנן המחזיר את גרושתו משנישאת פסלה מן הכהונה.

וע"ש בפ"ט ה"ה דלא משמע כן – ה''ד: מה נפק מן ביניהון? המחזיר את גרושתו משנישאת, מאן דאמר אילו על ידי שהן דברי תורה. וזו הואיל והוא דבר תורה לפיכך יש להן כתובה. ואית דבעי מימר אילו על ידי שקנסן בידן וביד הוולד. וזה הואיל ואין קנסה בידה וביד הוולד לפיכך אין לה כתובה. [דאי למיפסלה לכהן לא מיפסלה בהך חזרה דהא פסולה וקיימא משעת גירושין ואי למיפסלה מתרומה לא מיפסלא בהכי דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא וזו אין זר אצלה מעיקרא כו', קרה''ע].

ושם בפ"ה ה"ד דהבא על חלוצתו אינו פוסלה מלאכול בתרומה - אלא פסולה מלוכל בתרומה, הבא על חלוצתו חלוצתו פסולה מלאכל בתרומה? – [הא כתיב כי תהיה לאיש זר, בעינן שתהא זר אצלה מעיקרא כו'].

כשיטת גמ' דידן ביבמות דף מ"ד ע"ב - המחזיר גרושתו, והנושא חלוצתו, והנושא קרובת חלוצתו - וחכ"א: יש לו בה קדושין... והיא כשרה ...לכהונה.

וגבי יבמה ס"ל להירושלמי הובא בתוס' סוטה דף י"ח ע"ב דלא מפסלה לכהונה - והכי גרס התם שומרת יבם שזינתה ר"א אומר מותרת לביתה ... רבי יעקב בן זבדי בשם ר' אבהו מעשה היה וכהנת היתה והותרה לביתה א"ר יוסי בר בון אף לא מכות אין בה לפי הירושלמי משמע כו'.

ועיין מש"כ רבינו פי"ח ה"ד דס"ל דהויא זונה יבמה שבא עליה זר –

...וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה, ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה, וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה.

ועיין ביבמות דף פ"א ע"א מוכח דיבמה לא נפסלה לכהונה ע"ש – הסריס שחלץ ליבמתו - לא פסלה כו'. טעמא דבעלה הוא, הא אחר לא, [טעמא דבעלה הוא - דהויא זונה דנבעלה לאחי בעלה שלא במקום מצוה והיא היתה עליו בכרת]. לימא, תיהוי תיובתא דרב המנונא, דאמר: שומרת יבם שזינתה - פסולה ליבמה [כאשת איש שזינתה שאסורה לבעלה וכיון דזונה היא אסורה לכהונה] כו'⁶²⁹.

וע"ש דף צ"ו ע"א בהך מחלוקת דרב ושמואל - ובדרב המנונא קמיפלגי, דאמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה, דרב אמר: הרי היא כאשת איש ומיפסלא בזנות, ושמואל אמר: אינה כאשת איש ולא מיפסלא בזנות –

וצ"ל משום דמספקא ליה⁶³⁰ אי קדושין תופסין ביבמה לשוק, ולכך עבדי הולד כשר, מ"מ יש עליה שם זונה.

אך יש לחלק בין אם נעשה זונה בעצם, או יש עליה שם זונה רק להנשא לכהן.

ונ"מ ג"כ לענין איילונית לר"י דס"ל דזונה היא, אם היא מותרת לאכול בתרומה אם היא בת כהן. ולכאורה מלשון הגמ' כאן דף פ"א משמע דאסורה לאכול בתרומה - וכן איילונית שחלצו לה אחין כו'. טעמא דבעלוה, הא לא בעלוה - לא, כמאן? דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה, האמר: איילונית זונה היא. –

מדקאמר דלא כר"י ע"ש⁶³¹.

אך י"ל דר"ל לכהונה, אבל לתרומה – כשרה, ואין עליה שם פסול בעצם, והוה כמו בת גר וגיורת להני דאסרי לכהן, דמ"מ אין עליה שם זונה בעצם.

ועיין מש"כ רבינו בפי"ט ה"ה דולד ראשון דיבמה יש עליו שם כהן - לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר, לפי שאינה מאיסורי כהונה, ונעשית זונה, חזר ובא עליה ביאה שנייה נתעברה וילדה היא חללה וולדה חלל לפי שהוא מאיסורי כהונה⁶³². –

אף לדידן דס"ל דיבמה עצמה הויא זונה⁶³³, ולא הויא כמו לר"י בחייבי כריתות⁶³⁴.

ועיין בירושלמי קדושין פ"ג הי"ד הרי יבמה שזינתה - התיב רבי שמואל בר אבא על ההיא תנייא קדמייא הרי יבמה שזינת הרי אין לה עליו ולא על אחרים קידושין והוולד כשר.

ועיין ביבמות דף ט"ו ע"ב גבי הך דבני צרות לב"ש, דמבואר שם דכשרים אף לכהונה –

שאלו את ר' יהושע: צרת הבת, מהו? אמר להם:... אבל אני מעיד לכם, על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות, ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח⁶³⁵.

וע"ש בתוס' דף פ"א ע"א ד"ה לימא - לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא כו' - וא"ת לעיל בפ"ק (דף טו:) דקאמר צרות מתיירא אני, בני צרות מעיד אני לכם, לרב המנונא מבני צרות לפשוט שהצרות פטורות מחליצה ומן היבום שאם היו זקוקות לאחין א"כ היו בני צרות פסולות מק"ו דאלמנה, דליכא למפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת שגם היבמה שזינתה מתחללת לרב המנונא ואמר ר"י דמה דפשט להם בני צרות בזה לא היה מתיירא שאם יקפידו עליו יאמר שאין הלכה כרב המנונא.

וצ"ל לפי"ז דשם זונה ביבמה שנשאת לאחר ג"כ לא בעצם, ואם בת כהן היא מותרת לאכול בתרומה, רק לכהונה אסורה משום זונה.

ועיין במש"כ הרי"ף ז"ל בפ"י דיבמות בשם בה"ג דאם היה בעלה כהן ממתין עד שימות היבם ומותרת לו - ואיתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל שומרת יבם שנשאת בלא חליצה אם אין לה בנים תצא מזה ומזה מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית ... ואם היה בעלה כהן ויש לה בנים ממנו אינה חולצת אלא פורש ממנה ואסור לו לבא עליה כל ימיו של יבם ואם מת היבם מותרת לבעלה⁶³⁶ -

הרי מבואר דלא כרבינו. – פי''ט ה''ה שבביאה ראשונה נעשית זונה ואסורה לכהן ואף אם יש לה בנים חייב לגרשה.⁶³⁷. וכ''פ בשו''ע הלכות אישות פ''ז הי''ד⁶³⁸.

פרק ט''ו הלכה י''ב

פנויה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה אם אמרה ... לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר.

פנויה שנתעברה.

עיין בה"ה על מה שכתב רבינו דאף שאמרה לפלוני נבעלתי והוא ממזר וגם פלוני מודה הוה רק ספק וכתב הטעם מחמת דכיון דמה"ת מותר אינה נאמנת כו' והוא תמוה דהא כמו דמותר בישראל כך מותר בממזרת וצ"ל דס"ל כך לשיטת רבינו דכל הספיקות לקולא מה"ת. והנה עיין בכתובות ד' ע"ג ע"ב גבי נמצאו עליה נדרים דרבה אמר דהגט הוא רק מדרבנן ורבא אמר משום ספק ולכאורה לשיטת רבינו מאי נ"מ הן בין כך וכך רק מדרבנן, ועיין בר"ן פ"א דקדושין על הך דדף ה' ע"ב דכל ספק קדושין הויא רק מדרבנן ע"ש וצ"ל כך דס"ל דזה הוה גדר מין בפ"ע לא שהיא פנויה ונ"מ כגון אם אחר קידשה ואח"כ מת הראשון אם תפסי בה קדושין אחרים דאם היא מתחלה משום גדר פנויה אז קדושין השני קדושין ודאין וקדושין השלישי אינם קדושין ואם הוא מחמת ספק אז גם קדושי השלישי הוה ספק קדושין וזהו כונת רשב"ם ב"ב ד' נ' ע"ב גבי ספק נפשות להקל משום ושפטו ע"ש בתוס' ר"ל דשוב הוה ודאי אינו מחייב ולא הוה כמו ממון דהוה גדר ספק ועיין תוס' חולין ד' כ"ב ע"ב וכ"מ וכן להיפך יש ספק ועל ידי ספיקו נתחייב ודאי ועיין בנדרים ד' י"ט ע"א גבי אנשי גליל ויהודה וחולין ד' קכ"א ע"ב גבי והרובעה חייב ע"ש ברש"י ותוס', ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ח ה"י גבי אשם תלוי בחוץ אם חייב ודאי או רק ספק ע"ש והטעם הוא ג"כ כן אם זה הוא ודאי חיוב או רק ספק חיוב שהתורה צותה לו להביא על ספק וזה תליא אם חולין בעזרה דאורייתא דאז י"ל דהתורה התירה לנו להביא קרבן אבל אי לאו דאורייתא אז א"כ דהתורה צותה להביא בתורת ודאי דהא באמת ספק כפרה לחומרא כמש"כ רבינו ז"ל בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה ע"ש רק משום דכאן הוא מחמת חשש חולין בעזרה כמש"כ רבינו פי"א מהל' שגגות ה"ב יראה לי שאלו כו', ועיין תוס' זבחים דף ס"ח ע"א ד"ה אומר ותוס' שבועות דף ח' ע"א ועיין במש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ב ה"ה, וא"כ למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא ולמה לן קרא ע"כ לחייבו בגדר ודאי ועיין תוס' פסחים ד' קט"ו ע"א כתבו כעין זה בד"ה אלא וכו' והנה כאן גבי שתוקי עיין מש"כ רבינו בהל' כ"ז ס"ל דלא הוה בגדר ודאי דס"ל דאשתו אינו ודאי א"א, ועיין ביבמות ד' ל"ז ע"א בהך מחלוקת דראב"י ורבנן וס"ל דרק שם כיון דהספק סיבה לא נולד בו מקרי ספק בעצם ולכך א"ש מה דאמרינן בקדושין ד' ע"ג דטעם דשתוקי פסול שמא ישא אחותו כו' וקשה הא בהך דיבמות ד' ל"א לא שייך זה הטעם ומ"מ אסור וע"כ כמש"כ דכאן דכיון דהספק הוא בו יצא מגדר פסול ונעשה כמו ודאי כשר משא"כ בהך דיבמות הנ"ל ועיין כזה בדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג גבי טומטום ואנדרוגינוס ובהל' עדות פ"ט ה"ג וכ"כ בזה. והנה כאן לא חילק רבינו בין רוב העיר כשרים לרוב העיר פסולים ובין תרי רובי לחד רוב כמש"כ לקמן פי"ח הי"ו וצ"ל דס"ל דרק גבי אשה עצמה מהני זה אבל בולד נותר עליו שם שתוקי אף לדידן דקיי"ל דהיא נאמנת על הולד כר"י ועיין בירושלמי ספ"א דכתובות בהך מעשה דתינוקת והקשה שם מן ר"י דמתניתין דאזיל בתר רובא צ"ל דזה תליא בהך דקדושין ד' ע"ה דהכל מודים בבת אלמנת עיסה דפסולה ע"ש והירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל דמקשינן להו להדי הדדי, ועיין שם בתוס' כתובות דף י"ד ד"ה בת והך דתינוק מושלך דשם ד' ט"ו ע"ב כבר פרש"י שם דמיירי דאין בה חשש אסופי וגם שתוקי ליכא כיון דאין לה אם, ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ט דמדמה בתה של עיסה לבתה דדף י"ג גבי לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אך אנן לא ס"ל כן וא"ש דברי רבינו:

ביאור דברי הרב:

בספרי צ''פ על הלכות סוטה, במבוא לספר ערך "ספיקא דאורייתא לחומרא", הבאתי ביאור ההלכה וליקוט דברי רבינו בכמה מקומות מספריו, ע''ש.

ובקצרה:

הרמב''ם סובר שספיקא דאורייתא מן התורה לקולא.

מקשין על הרמב''ם, א''כ מדוע צריך פסוק להתיר ספק ממזר, לא יבא ממזר בקהל ה', ממזר ודאי ולא ספק, הרי בלאו הכי ספיקא דאורייתא לקולא.

ומבאר, שיש שני מיני ספקות, יש ספק שנשאר בגדר ספק, ויש ספק שהתורה פוסקת דינו באופן ודאי. שאף שהיינו מתירין ספק ממזר מספק, הפסוק מגלה שספק ממזר מותר ודאי, שהפסק עושה את המציאות, שספק ממזר מותר ודאי⁶³⁹, וכן ספק נפשות להקל הוי זכאי מוחלט בגדר פסק, וכן כהן אסור להיטמא לספק ולד, ואם נטמא לוקה מהתורה כו'. כלומר לא נשאר ספק אלא גדר ודאי.

משא''כ שתוקי, שאף שגם הוא ספק, ומה''ת מותר לישא אשה, מ''מ נשאר בגדר ספק. וז''ל רבינו בפ''ו דיסה''ת:

ובשיטת רבינו בהל' איס"ב פ' ט"ו גבי אשת שתוקי דהוה רק ספק – [הכ''ה: קידש אשה צריכה גט מספק], אף דמה"ת מותר לישא אשה, דס"ל דאזלינן בתר המציאות...עכ''ל.

וזה מה דבמבואר בהרבה פוסקים דספק במציאות הוה גדר ודאי פסק ברור, כמו ספק נפשות להקל⁶⁴⁰, וכן ספק לילה דלא דחי שבת, דשבת דף קל''ה⁶⁴¹. וכן דכהן אינו מטמא לספק, וכמה דברים.

וא''כ נמצא כך, דע''י הספק⁶⁴² נעשה המציאות.

עמ''ש הרמב''ם בהלכות איסורי ביאה גבי ספק ממזר שמותר, ע''ש וזה דאמר... ר''ל דהפסק גורם שיהיה הדבר גדר בירור לא ספק, ואם מל בשבת ספק – חייב סקילה אם התרו בו, וכן אם כהן נטמא לולד ספק – ג''כ חייב מלקות ואכמ''ל.

כלומר, גם לשיטת הרמב''ם אם יש ספק במציאות כגון חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן – היא נשארת בגדר ספק⁶⁴³, וכמו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם, ואין ידוע איזהו הטמא ונכנס למקדש, וטהר וטבל ועבר בשביל השני ונכנס למקדש שחייב ממ''נ, ואין אומרים שהספק הראשון כבר הופתר באופן ודאי ע''י הכלל שספק טומאה ברה''ר טהור, אלא אמרינן רק "ספקו טהור", והספק נשאר בעינו⁶⁴⁴.

וכן ביבמות ל''א: רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו, דהוה ליה ספיקא דאורייתא, ומתניתין דהכא בכת אחת, דה"ל ספיקא דרבנן⁶⁴⁵.

וכן ספק בדיני ממונות אף שפוסקים לפטור את הנתבע מספק מ''מ הספק נשאר.

וז''ל רבינו בפ''ט מהלכות נזיר:

וכן הדין גבי ספק נפשות להקל, דהוה בגדר פטור ודאי, ולא מצד ספק.

ובזה א"ש מ"ש התוס' ב"ב דף נ' ע"ב⁶⁴⁶ וכ"מ.

וזהו באמת כוונת הגמ' בסנהדרין דף מ"ב ע"א גבי מד"א שם נזדקן הדין דרק בדיני נפשות כן ולא בד"מ, ע"ש ברש"י⁶⁴⁷.

אך כך דהנה זה ודאי בד"מ אם היה ספק לב"ד ופסקו דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולאח"כ כשיתברר [הספק, אזי] חוזר הדין, ולא הוי כמו הך דטעה בשיקול הדעת וכדומה, דזה⁶⁴⁸ אינו פסק כלל גבי ממונות...

וזהו באמת מה דפליגי אם ספק של תורה להחמיר מן התורה ר"ל אם זה הוי גדר דין שאסור מן התורה או רק בגדר חסרון ידיעה...

משא''כ ספק ממזר, פסק דין התורה "ממזר ודאי ולא ספק" – מתירו באופן ודאי היתר, וכן ספק נפשות להקל הוי ודאי זכאי.

בפ''ו דיסה''ת דן רבינו בספק טמא שנדחה לפסח שני, אם ספק טומאה דינו כודאי טמא במציאות, או שרק דינו שטמא ונשאר ספק.

וז''ל:

ולגבי ספק טומאה ברה"י אף אם נימא דטמא וודאי, הוי מחלוקת בירוש' פסחים בפ"ז ובפ"ט אי מאי דנדחה מפסח ראשון הוא בגדר טמא נפש, אם לא עשה פסח שני פטור אף במזיד כמ"ש רבינו בהלכות קר"פ, ואם רק מחמת דין ולא מציאות אז אם לא עשה במזיד חייב...

וז''ל רבינו בהלכות מאכלות אסורות פ''ד הכ''ב: ועיין בהך דיבמות דף ל"א ע"א גבי תרי ותרי דהוה ספיקא דרבנן או דאורייתא כו' ע''ש. ועיין תוס' עירובין דף ל"ו ע"א דהוה זה מחלוקת תנאים⁶⁴⁹...

פרק ט''ו הלכה י''ב

פנויה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר, ואף ע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים.

ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר וזה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי.

פנויה שנתעברה.

עיין בה''ה⁶⁵⁰ על מה שכתב רבינו⁶⁵¹ דאף שאמרה לפלוני נבעלתי והוא ממזר, וגם פלוני מודה – הוה רק ספק, וכתב הטעם, מחמת דכיון דמן התורה מותר – אינה נאמנת כו'.

והוא תמוה, דהא כמו דמותר בישראל, כך מותר בממזרת⁶⁵².

וצ''ל דס''ל [להה''מ] כך, לשיטת רבינו דכל הספיקות לקולא מן התורה –

והנה עיין בכתובות דף ע''ג ע''ב גבי נמצאו עליה נדרים, דרבה אמר דהגט הוא רק מדרבנן, ורבא אמר משום ספק⁶⁵³.

ולכאורה לשיטת רבינו מאי נפ''מ? הא בין כך וכך רק מדרבנן?

ועיין בר''ן פ''א דקדושין על הך דדף ה' ע''ב דכל ספק קדושין הויא רק מדרבנן ע''ש⁶⁵⁴.

וצ''ל כך, דס''ל דזה הוה גדר מין בפני עצמו, לא שהיא פנויה⁶⁵⁵.

כלומר, הרמב''ם סובר שהיא ספק מקודשת, שגם מדאורייתא היא מקודשת מספק, כי זה ספק בעצם ולא חסרון ידיעה.

ונפ''מ אם אחר קידשה ואח''כ מת הראשון, אם תפסי בה קדושין אחרים. דאם היא מתחילה משום גדר פנויה אז קדושין השני קדושין ודאין, וקדושין השלישי אינם קדושין, ואם הוא מחמת ספק, אז גם קדושי השלישי הוה ספק קדושין⁶⁵⁶.

וזהו כוונת רשב''ם ב''ב דף נ' ע''ב גבי ספק נפשות להקל, משום ושפטו ע''ש בתוס'.⁶⁵⁷

ר''ל דשוב הוה ודאי אינו מחוייב, ולא הוה כמו ממון דהוה גדר ספק –

ועיין תוס' חולין דף כ''ב ע''ב⁶⁵⁸ וכ''מ.

וכן להיפך, יש ספק ועל ידי ספיקו נתחייב ודאי, ועיין בנדרים דף י''ט ע''א גבי אנשי גליל ויהודה⁶⁵⁹. וחולין דף קכ''א גבי והרובעה חייב ע''ש ברש''י ותוס'⁶⁶⁰.

ועיין במה דפליגי רבינו והראב''ד ז''ל בהלכות מעשה הקרבנות פי''ח ה''י גבי אשם תלוי בחוץ אם חייב ודאי, או רק ספק חיוב שהתורה ציוותה לו להביא על ספק⁶⁶¹.

וזה תליא אם חולין בעזרה דאורייתא, דאז י''ל דהתורה התירה לנו להביא קרבן, אבל אי לאו דאורייתא אז ע''כ דהתורה ציוותהלהביא בתורת ודאי, דהא באמת ספק כפרה לחומרא, כמש''כ רבינו ז''ל בהלכות נזקי ממון פ''י ה''ה ע''ש⁶⁶².

רק משום דכאן הוא מחמת חשש חולין בעזרה כמ''ש רבינו פי''א מהלכות שגגות ה''ב יראה לי שאילו כו'⁶⁶³.

ועיין תוס' זבחים דף ס''ח ע''א ד''ה אימר⁶⁶⁴, ותוס' שבועות דף ח' ע''א⁶⁶⁵.

ועיין במש''כ רבינו בהלכות מעילה פ''ב ה''ה⁶⁶⁶.

וא''כ למ''ד חולין בעזרה לאו דאורייתא⁶⁶⁷ ולמה לן קרא? ע''כ לחייבו בגדר ודאי.

ועיין תוס' פסחים דף קט''ו ע''א כתבו כעין זה בד''ה אלא וכו'⁶⁶⁸.

והנה כאן גבי שתוקי, עיין מש''כ רבינו בהלכה כ''ז ס''ל דלא הוה בגדר ודאי, דס''ל דאשתו אינה ודאי אשת איש⁶⁶⁹.

ועיין ביבמות דף ל''ז ע''א בהך מחלוקת דראב''י ורבנן⁶⁷⁰ וס''ל דרק שם כיון דהספק סיבה לא נולד בו⁶⁷¹ - מקרי ספק בעצם⁶⁷².

ולכך אתי שפיר מה דאמרינן בקדושין דף ע''ג דטעם דשתוקי פסול שמא ישא אחותו כו'⁶⁷³ וקשה הא בהך דיבמות דף ל''א⁶⁷⁴ לא שייך זה הטעם, ומ''מ אסור.

וע''כ כמו שכתבתי, דכאן דכיון דהספק הוא **בו,**יצא מגדר פסול ונעשה כמו ודאי כשר, משא''כ בהך דיבמות הנ''ל (דף ל''ז) - שהספק אם קרוב לו או לה נשאר ואין להתירה בוודאות.

ועיין בזה בדברי רבינו בהלכות איסורי מזבח פ''ג ה''ג גבי טומטום ואנדרוגינוס⁶⁷⁵ ובהלכות עדות פ''ט ה''ג⁶⁷⁶ וכ''כ בזה⁶⁷⁷.

והנה כאן לא חילק רבינו בין רוב העיר כשרים לרוב העיר פסולים, ובין תרי רובי לחד רוב כמ''ש לקמן פי''ח הט''ז⁶⁷⁸.

וצ''ל דס''ל דרק גבי אשה עצמה מהני זה, אבל בוולד, נותר עליו שם שתוקי אף לדידן דקי''ל דהיא נאמנת על הוולד כר''י.⁶⁷⁹

ועיין בירושלמי ספ''א דכתובות בהך מעשה דתינוקת⁶⁸⁰ והקשה שם מן ר''י דמתניתין דאזיל בתר רובא⁶⁸¹,

צ''ל דזה תליא בהך דקדושין דף ע''ה דהכל מודים בבת אלמנת עיסה דפסולה ע''ש⁶⁸², והירושלמי לשיטתיה אזיל דס''ל דמקשינן להו להדי הדדי⁶⁸³. [כדלקמן].

ועיין שם בתוס' כתובות דף י''ד ד''ה בת⁶⁸⁴.

והך דתינוק מושלך דשם דף ט''ו ע''ב⁶⁸⁵. כבר פרש''י שם דמיירי דאין בה חשש אסופי⁶⁸⁶ וגם שתוקי ליכא, כיון דאין לה אם⁶⁸⁷.

ועיין בירושלמי כתובות פ''א ה''ט דמדמה בתה של עיסה לבתה דדף י''ג גבי לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, אך אנן לא ס''ל כן⁶⁸⁸.

ואתי שפיר דברי רבינו.

שהרמב''ם סובר שנאמנת כשאומרת מאיש פלוני וכשר, ואם לא נבדקה או חרשת ויש לה רוב כשרים – היא עצמה בחזקת כשרה, אך הולד הוא בגדר שתוקי, וספק ממזר, וגם אם אומרת מממזר פלוני הוא – אינה נאמנת להתירו בממזרת כנ''ל.

שם (פרק ט''ו הלכה י''ב)

ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר וזה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי.

אפילו אותו פלוני כו'.

עיין לקמן בהל' ט"ו ובהל' י"ז דאב נאמן לומר שהוא ממזר אך כל זה דוקא בהוחזק שהוא אב אז נאמן לומר שהוא ממזר ועיין בש"ג בקדושין פ"ד דרק אם אומר שבנו הוא ונולד מחייבי כריתות אבל אם אומר שאינו בנו אינו נאמן אך מדברי רבינו בהל' י"ז לא משמע כן, ועיין ביבמות ד' מ"ז גבי הך דאמר לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם משמע דזה הוה גדר עדות לא גזיה"כ, ועיין בגיטין ד' ע"א דאמר שם דדי בזה בהרכנה משמע דלא הוה גדר עדות ועיין ברשב"ם ב"ב דף קכ"ז ע"ב דלא מהני שם חזרה תכ"ד משמע דלא הוה עדות רק גזיה"כ. אך באמת כך דהנה רבינו עם הרשב"ם ז"ל פליגי אם הא דאב נאמן להכיר גבי בכורה אם רק במוחזק שהוא בנו ואמר שהוא בכור אז נאמן כן ס"ל לרשב"ם ד' קל"א ע"ב וע"ש ד' קכ"ז ע"ב ודף קכ"ח ע"ב, ורבינו ס"ל בהל' נחלות דאף אם אין אנו יודעין שהוא בנו כלל מ"מ לבכורה נאמן ע"ש בפ"ב ה"ד, וע"ש בפ"ד ה"א דמשמע דגם בירושה הוה בגדר עדות לא כשיטת רשב"ם שם. אך זה נ"מ דהנה בתו"כ פ' בהר יליף שם מקרא דוהתנחלתם לבניכם אחריכם דגבי ירושה א"צ לידע בודאי שהוא בנו אלא די בחזקה שהוא בנו ועיין במש"כ רבינו פ"ד מהל' נחלות ה"ז ולכך מהני מה שהוא אומר שהוא בנו כדי להחזיקו וממילא יורשו ולכך אמרינן בירושלמי דקדושין פ"ד ובב"ב פ"ח דאם מת הבן אין האב יורשו דזה לא הוה בגדר בירור רק בגדר חזקה ולא מהני לאחזוקי לעצמו ועיין בתוס' כתובות ד' כ"ה ע"ב ד"ה שבידו ע"ש ועיין בירושלמי ב"ב פ"ג ה"א דפריך שם וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו ותירץ בנכסי הגר ור"ל דהיינו אם הם גרים דאין להם יורשים ואומרים שזה הבן שלהם הוא וכיון דהם לאו בר ירושה אינם נאמנים לומר שהוא בנו כעין דאמרינן ב"ב דף קמ"ט ע"א. או אפשר דר"ל כך דעיקר הטעם משום דאמר בנו וא"כ גבי גר די"ל שיש לו בן ובאמת אינו בנו עפ"י דין דהיינו שהיה לו קודם שנתגייר לגביה ליכא נאמנות, וזהו כונת הירושלמי פ"ד דקדושין ה"ז גבי היו מחזיקין בו שהוא בנו כו' ואמר שם היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו ר"ל דאף דהוא בנו מ"מ אינו בנו עפ"י דין אבל גבי בכורה ופסלות משפחה אז הוה עדות גמורה שהוא בנו או שהוא ממזר ואז אף אם יש נ"מ להיפך או לדבר אחר כמו גבי לפסול אחר אף דבחזקה לא פסל כמבואר לקמן פ"כ הי"ג אבל כאן פוסל, ועיין בדברי הרי"ף ז"ל בפ"ח דב"ב דמוכח דס"ל דהא דנאמן להכיר בכור אחר זה רק כשזה הבכור רק מוחזק ע"י קול וכדומה אבל אם יש עדים שזה בכור אין האב נאמן לומר על אחר אך מדברי הרשב"ם בב"ב ומדברי רבינו לא משמע כן וכן מדברי התוס'. אך באמת נראה דזהו כונת הירושלמי ב"ב פ"ח ה"ה העבודה שיכול אלא שאינו רשאי ר"ל כה"ג דאף אם יש עדים על אחר שהוא בכור מ"מ האב נאמן אך עבר על ל"ת ועיין בירושלמי קדושין פ"ד וב"ב פ"ג אביו ואמו כשני עדים הם אך זה רק אם היא מוחזקת שהיא אשתו אבל בהך דיבמות דף מ"ז כיון דלדבריו נכרי הוא ואין בו צד אישות אינו נאמן וזהו דקאמר אין עדות לנכרי ר"ל הך דין דהוה בגדר עדות זה לא שייך בנכרי משום דאין בו אישות. ובזה א"ש דברי הירושלמי ביבמות פי"ג גבי היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אם נאמן לעשות הולד שתוקי ע"ש ואמאי לא מהימן על בנו אך דלפי דבריו אינה אשתו כלל כיון דלא יבמה אינו נאמן. גם י"ל דכיון דאף לפי דבריו לא נעשה ממזר אינו נאמן דרק היכא שעל ידי עדותו נפסל הבן אז נאמן, ועיין לקמן בהל' י"ט וי"ל דכונת רבינו מש"כ שם ואם אמרה מכותי כו' הולד כשר ר"ל ואז י"ל דהוה בנו דכיון דלא מהני דבריו לפוסלו שוב אין מאמינים לו להוציאו מחזקת בנו ואפשר לומר גם לענין ירושה ואף דרבינו בהל' נחלות פ"ד ה"ב ס"ל דאף אם יש להבן בנים דאינו נאמן לפוסלו מ"מ אינו נוטל ירושה הרי ס"ל דלא תליא זה בזה. הנה באמת בדברי רבינו כאן בהל' י"ו משמע דאם יש לבן בנים דאינו נאמן לפוסלם מ"מ הוא עצמו נפסל ולא מטעם חתיכה דאיסורא כמש"כ התוס' רק בגדר נאמנות והנה בירושלמי קדושין פ"ד הוה פלוגתא שם בהך דנאמן אתה לפסול עצמך דוקא אם נאמן לפסול אשתו ר"ל אם זה הוה כמו גוף אחד וכעין דאמרינן ב"ב ד' קל"ד ע"ב בחד גופא לא פלגינן דבורא ה"נ כן, ועיין בהך דמנחות ד' ע"ט ע"ב דמחלק שם בין שמן ליין דכיון דגופא דמנחה היא לא שייך לב ב"ד מתנה ע"ש, ועיין רש"י כתובות ד' י"ד ע"א גבי הך דאמר שם דהוה ס"ס משמע דהוה כמו שני פסולים לא פסול אחד ע"ש ובמש"כ רבינו לקמן פ"כ הי"ג, ולכך גבי נחלה דכיון דהטעם דבני בנים יורשים הוא דבמקום אביהם קיימי עיין ב"ב ד' קנ"ט ע"א ודף קכ"ה ע"ב גבי לירתי ע"ש וכ"מ לכך נאמן עליו לענין ירושה:

ביאור דברי הרב.

בקדושין ע''ד ויבמות מ''ז: דתניא: יכיר - יכירנו לאחרים, מכאן א"ר יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, וכ''פ הרמב''ם לקמן: וכשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה ממזר או בן גרושה או בן חלוצה.

בהלכה דידן: [פנויה שנתעברה] שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר כו'.

מדוע אין האב נאמן?

מדייק הרמב''ם "האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן". וכן: "ארוסה שנתעברה... ואמרה מארוסי נתעברתי נאמנת והולד כשר, ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר, שאפילו היה בחזקת בנוואמר בני זה ממזר נאמן"

נאמנות האב היא רק אם הוחזק שזה בנו, אבל פנויה שנתעברה והוא אומר שזה בנו, כיון דלא הוחזק אינו נאמן.

מציין לשה''ג, שנאמנות האב היא רק כשאומר בני הוא זה, וממזר הוא שנולד מחייבי כריתות, "אבל אם הוא אומר שאשתו זנתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו - אינו נאמן עליו, שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו".⁶⁸⁹

אבל מלשון הרמב''ם דלעיל (הי''ז), לא משמע כן, שאומר: "הכחישה הארוס ואמר לא באתי עליה הרי הולד ממזר", הרי אף כשאומר שמאחר נבעלה ואין זה בנו – נאמן.

האם נאמנות האב היא בגדר עדות, או גזירת הכתוב דכתיב "יכיר".

מהגמ' ביבמות משמע שזה מטעם עדות: מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי... א"ל: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול את בניך... ה"ק ליה: לדבריך עובד כוכבים אתה, ואין עדות לעובד כוכבים.

אך בגיטין ע''א: [מי שנשתתק] כשם שבודקין אותו לגיטין, כך בודקין אותו למשאות ולמתנות, ולעדיות [עדות אשה] ולירושות... ירושת בנו הבכור. [שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור וקא משמע לן דנאמן לכך על ידי הרכנה, תוס']. – משמע שאין זה בגדר עדות. שבעדות אמרינן: אם לא יגיד - פרט לאלם שאינו יכול להגיד כו'.

ומהרשב''ם בב''ב: [האומר בני הוא] וחזר ואמר עבדי הוא - בין בתוך כדי דיבור ...אינו נאמן - במאי דאמר השתא עבדי... דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד⁶⁹⁰. –

משמע דלא הוי עדות אלא גזירת הכתוב.

אך באמת כך – מחלוקת הרשב''ם והרמב''ם:

הרשב''ם סובר, שהאב נאמן לומר זה בני בכורי רק על מי שהוחזק שהוא בנו ולא על סתם אדם מן השוק.

והרמב''ם סובר שנאמן אף על זר לומר שהוא בנו.

יש הבדל בין עדות האב האומר פלוני הוא בני, או שאומר פלוני הוא בני בכורי.

להעיד סתם על זר שלא הוחזק בנו, כשאומר זהו בני, אין צורך לעדות גמורה, אלא מספיק רק להחזיקו כבנו, ואז אם הוחזק כבנו הרי הוא יורשו.

ואף שהנאמנות של האב לענין ירושת הבנים היא בגדר עדות לדעת הרמב''ם (ולא מטעם הרשב''ם שנאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה מתנה).

דהנה בתו"כ פ' בהר יליף שם מקרא ד"והתנחלתם לבניכם אחריכם", דגבי ירושה א"צ לידע בודאי שהוא בנו אלא די בחזקה שהוא בנו... ולכך מהני מה שהוא אומר שהוא בנו כדי להחזיקו, וממילא יורשו.

הנאמנות לומר זה בני בנוגע לירושה אינה בגדר בירור אלא מהניא רק להחזיקו שהוא בנו, שאותו המחוזק לבנו יירשנו, ולכן אם מת אותו בן – אין האב יורשו, כי אין אדם יכול להחזיק את עצמו.

אבל גבי בכורה – שאומר זה בני בכורי, ופסלות משפחה שמעיד שהוא חלל או ממזר⁶⁹¹ - אז הוה עדות גמורה שהוא בנו או שהוא ממזר⁶⁹². [ולא די ב"להחזיקו"].

ואז אף אם יש נפ"מ להיפך שאותו בכור מת אזי יירשנו האב. –

או לדבר אחר, כמו גבי לפסול אחר – האומר על בכורו שהוא חלל או ממזר – נאמן לפסול את הנבעלת לו.

אף דבחזקה לא פסל כמבואר לקמן פ"כ הי"ג – האומר על עצמו שהוא כהן ונשא גרושה, אינו נאמן לעשותה חללה אלא רק ספק חללה. אבל כאן – אם אומר על בנו שהוא חלל, שנולד לו מגרושה - פוסל. את הנבעלת לו⁶⁹³.

אם יש עדים שזה הוא הבכור.

האם נאמן האב לומר שאחר הוא הבכור. הרי''ף פוסק שלא נאמן, הנאמנות של האב היא רק אם הבכור שלפנינו הוחזק בכור ע''י קול, אבל במקום עדים אין האב נאמן.

הרשב''ם והרמב''ם סוברים שנאמן אף נגד עדים. (וכ''כ הנמוקי יוסף ב''ב נ''ו בפירוש: אפי' יש עדים שזה בכור שנולד ראשון מזה שאביו אומר עליו בכור הוא, אפ"ה האב נאמן דרחמנא הימניה כדכתיב יכיר, וממילא האחר הוא ממזר, עכ''ל).

מציין רבינו לירושלמי בב''ב "העבודה שיכול אלא שאינו רשאי", ומפרש, שהאב נאמן אף להכחיש את העדים ולהפקיע חלק בכורה מהבכור אלא שעובר על לאו⁶⁹⁴.

וכ''כ רבינו בפ''ו מהלכות ערכין:

ועיין בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ה דאמר שם העבודה שיכול ואינו רשאי ע"ש, ור"ל כך, דהא קיי"ל נאמן האב גבי בכור, ולפי המבואר בדברי רבינו בהל' נחלות פ"ב הי"ד נקט מוחזק, וע"ש בדברי הרי"ף ורשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"ב נקט מוחזק, ואם יש עדים שזה בכור חייב מלקות, ומהני...

מדוע הגר שאמר לר''י נתגיירתי ביני לבין עצמי לא נאמן לפסול את בניו?

ועיין בירושלמי קדושין פ"ד וב"ב פ"ג אביו ואמו כשני עדים הם, וא''כ אמאי אינו נאמן? אך זה רק אם היא מוחזקת שהיא אשתו, אבל בהך דיבמות דף מ"ז כיון דלדבריו נכרי הוא ואין בו צד אישות - אינו נאמן. וזהו דקאמר אין עדות לנכרי, ר"ל הך דין דהוה בגדר עדות זה לא שייך בנכרי משום דאין בו אישות⁶⁹⁵.

אבל על עצמו נאמן לפסול, ולא מטעם שויה אנפשי'⁶⁹⁶ אלא מטעם נאמנות, כדמשמע מלשון הרמב''ם לקמן: והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו, ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו.

וכן הביאור בירושלמי דין יבמה האומרת נבעלתי ליבם והוא אומר לא בעלתי, האם נאמן האב לעשות את הולד שתוקי? ומסיק שאינו נאמן לחוב לבנו כמו שאין הצרה נאמנת לומר לא נבעלתי ולחייב צרתה חליצה.

ואמאי לא מהימן על בנו?

אך דלפי דבריו אינה אשתו כלל כיון דלא יבמה - אינו נאמן.

גם י"ל דכיון דאף לפי דבריו לא נעשה ממזר - אינו נאמן, דרק היכא שעל ידי עדותו נפסל הבן אז נאמן.

גדר עדות באמירת האב אין זה בני, היא רק כשפוסל את הבן, אבל במקום שהבן לא נפסל – אין אמירתו בגדר עדות וממילא אינו נאמן.

ועיין לקמן בהל' י"ט - אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה אינו מבעלי וגם האב אומר אינו בנין, אם אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה.

וי"ל דכוונת רבינו מש"כ שם ואם אמרה מכותי כו' הולד כשר, ר"ל ואז י"ל דהוה בנו, דכיון דלא מהני דבריו לפוסלו שוב אין מאמינים לו להוציאו מחזקת בנו, ואפשר לומר גם לענין ירושה.

עדות הויא רק כשיש נפקותא למעשה, אך כשאין בדבריו בכדי לפוסלו, אין זו עדות אלא סתם דיבור בעלמא.

ולכן נשאר הבן בחזקת שהוא בנו והוא אף יירש אותו.

וכ''כ רבינו לקמן הי''ט:

דטעם דרבנן פליגי אר"י כאן גבי ממזר משום דאזלי לשיטתייהו דר"י ס"ל בכ"מ דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר וא"כ לפי דבריו שאמר אינו בני הוה ממזר ולכך נאמן, אבל רבנן ס"ל דהולד כשר וא"כ אין נ"מ בדבריו לפסול הולד ולכך אינו נאמן כלל.

שם (פרק ט''ו הלכה י''ב

ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר וזה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי.

אפילו אותו פלוני כו'.

עיין לקמן בהלכה ט"ו - אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן ואם יש לבן בנים אינו נאמן, שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים.

ובהל' י"ז - ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת, ואם נבדקה אמו ואמרה מארוסי נתעברתי נאמנת והולד כשר, ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן. –

דאב נאמן לומר שהוא ממזר.

אך כל זה דוקא בהוחזק שהוא אב, אז נאמן לומר שהוא ממזר. ועיין בש"ג בקדושין פ"ד דרק אם אומר שבנו הוא ונולד מחייבי כריתות, אבל אם אומר שאינו בנו אינו נאמן. – דף ל''ב ע''א מדפי הרי''ף, לשון ריא''ז: ואף בשהאמינתו תורה לאב לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול, שאמו היתה אסורה עליו משום איסור אחר ושמא לא הכיר בה עד עתה, אבל אם הוא אומר שאשתו זנתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו - אינו נאמן עליו, שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו, והואיל והוא בחזקת כשרות לאו כל הימנו לפוסלו⁶⁹⁷.

אך מדברי רבינו בהל' י"ז לא משמע כן.

ועיין ביבמות דף מ"ז גבי הך דאמר לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם - מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל רבי יהודה: יש לך עדים? אמר ליה: לאו. יש לך בנים? א"ל: הן. א"ל: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול את בניך... ה"ק ליה: לדבריך עובד כוכבים אתה, ואין עדות לעובד כוכבים. –

משמע דזה הוה גדר עדות לא גזיה"כ⁶⁹⁸.

ועיין בגיטין דף ע"א דאמר שם דדי בזה בהרכנה משמע דלא הוה גדר עדות⁶⁹⁹. – [מי שנשתתק] כשם שבודקין אותו לגיטין, כך בודקין אותו למשאות ולמתנות, ולעדיות ולירושות... אמר רבי אבהו: ירושת בנו הבכור.

ועיין ברשב"ם ב"ב דף קכ"ז ע"ב דלא מהני שם חזרה תכ"ד - וחזר ואמר עבדי הוא - בין בתוך כדי דיבור בין לאחר זמן אמר כן על אותו שאמר עליו מתחלה בני. אינו נאמן - במאי דאמר השתא עבדי... דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. –

משמע דלא הוה עדות רק גזיה"כ.

אך באמת כך, דהנה רבינו עם הרשב"ם ז"ל פליגי אם הא דאב נאמן להכיר גבי בכורה, אם רק במוחזק שהוא בנו ואמר שהוא בכור אז נאמן, כן ס"ל לרשב"ם דף קל"א ע"ב – קל''ד ע''ב ליורשו כו', ה"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו אך אינו ידוע אם בכור הוא אם לאו, ואתא קרא למימר דכיון דידעינן דבנו הוא נאמן לומר בכורי הוא, אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה כו'.

וע"ש דף קכ"ז ע"ב - נאמן אדם לומר - ואף על פי שמחזיקין אחר בבכור... וחכ"א אינו נאמן - לא בבכור ולא בחלל וכגון שמוחזקין באחר שהוא בכור, וקרא מוקי בצריך היכרא כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט, התם ודאי אב מהימן...

ודף קכ"ח ע"ב - נאמן - כר' יהודה, ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור אפילו הכי אב נאמן והכי הלכתא ... וש"מ אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אף שלא אמר האב כי בני בכורי הוא נוטל פי שנים, שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחר בכור ואמר אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור כו'⁷⁰⁰.

ורבינו ס"ל בהל' נחלות דאף אם אין אנו יודעין שהוא בנו כלל, מ"מ לבכורה נאמן ע"ש בפ"ב ה"ד - הי''ד: שלשה נאמנין על הבכור... אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן⁷⁰¹.

וע"ש בפ"ד ה"א דמשמע דגם בירושה הוה בגדר עדות - האומר זה בני או זה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשין אותו, אף על פי שהודה באנשים שאינן מוחזקין שהן קרוביו הרי זה נאמן ויירשנו בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא שכיב מרע, אפילו נשתתק וכתב בכתב ידו שזה יורשו בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין. –

לא כשיטת רשב"ם שם⁷⁰².

אך זה נפ"מ דהנה בתו"כ פ' בהר יליף שם מקרא דוהתנחלתם לבניכם אחריכם דגבי ירושה א"צ לידע בודאי שהוא בנו, אלא די בחזקה שהוא בנו. – פרשה ו': ומניין לכל המוחזק אחריו בנו שהוא בנו? תלמוד לומר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם.

ועיין במש"כ רבינו פ"ד מהל' נחלות ה"ז - כל היורשין יורשין בחזקה, כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני או אחיו, אף על פי שאינן עדי יחוס ולא ידעו אמתת היוחסין הרי אלו יורשין בעדות זו.

ולכך מהני מה שהוא אומר שהוא בנו כדי להחזיקו, וממילא יורשו.

ולכך אמרינן בירושלמי דקדושין פ"ד – ה''ז: תמן תנינן האומר בני זה נאמן. רבי אבהו בשם רבי יוחנן לתת לו [ליתן לו ירושה], אבל לא ליקח ממנו – [לירשו אם מת זה שאמר עליו שהוא בנו].

ובב"ב פ"ח - עד כדון בן את האב האב את הבן מה אם הבן שאינו בא אלא מכח האב הרי הוא יורשו האב שאין הבן בא אלא מכוחו אינו דין שיורשו. אמר קרא קרוב קרוב קודם. [א"כ מהאי ק"ו יהא האב קודם אף להבן של המת? הלכך מסיים אמר קרא הקרוב קרוב קרוב קודם]. –

דאם מת הבן אין האב יורשו, דזה לא הוה בגדר בירור, רק בגדר חזקה, ולא מהני לאחזוקי לעצמו.

ועיין בתוס' כתובות דף כ"ה ע"ב ד"ה שבידו ע"ש. - הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא - נאמן להאכילו בתרומה... שבידו להאכילו בתרומה. – [שהרי הוא כהן והכל חולקין לו תרומה, רש''י]. ובתוס': תימה איך נאמין אותו על תרומה בהאי מגו, הא אין בידו להאכילו אחר מיתה וא"כ אין זה מגו... דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור כו' למאי הלכתא, אי לתת לו פי שנים אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה? לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, אלמא אי לאו קרא לא הוה נאמן לפי שאין בידו. וי"ל דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו סברא הוא דנאמן אפילו לאחר מיתה.

ועיין בירושלמי ב"ב פ"ג ה"א דפריך שם וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו? ותירץ בנכסי הגר. - תינוק כל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו מעידין עליו נאסף מן השוק צריך שני עדים, ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. א"ר אבהו וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו? [מ"ט דאביו לבדו אינו נאמן וכי חשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו ... ומה לו לשקר בכך?]. דילמא בניכסי הגר איתאמר'.⁷⁰³ –

ור"ל דהיינו אם הם גרים דאין להם יורשים, ואומרים שזה הבן שלהם הוא, וכיון דהם לאו בר ירושה אינם נאמנים לומר שהוא בנו.

כעין דאמרינן ב"ב דף קמ"ט ע"א. - דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה - לאו בר ירושה הוא [כגון רב מרי ליתיה נמי בדין מתנת שכיב מרע].

או אפשר דר"ל כך, דעיקר הטעם משום דאמר בנו, וא"כ גבי גר די"ל שיש לו בן ובאמת אינו בנו עפ"י דין, דהיינו שהיה לו קודם שנתגייר - לגביה ליכא נאמנות⁷⁰⁴.

וזהו כוונת הירושלמי פ"ד דקדושין ה"ז גבי היו מחזיקין בו שהוא בנו כו' ואמר שם היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו (מהשפחה שלו) - היו מחזיקין בו ... שאינו בנו, ובשעת מיתתו אמר בני הוא נאמן. אית תניי תני על קדמייתא נאמן. ר' חזקיה ר' זריקן בשם רבי הונא היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו נאמן. [שהיו מחזיקין אותו שהוא משפחתו והיו מחזיקין אותה במשוחררת ובנו הוא והוא אומר שלא שחררה ואין זה בנו בהא הוא דנאמן⁷⁰⁵ משום דלא מפיק ליה מחזקתו לגמרי אלא שטעו וקסברי שהוא שחררה ואין זה אלא גלוי מילתא בעלמא ועוד דלא משוי ליה לממזר אלא לעבד ואפי' לרבנן הוא נאמן, פנ''מ⁷⁰⁶] –

ר"ל דאף דהוא בנו מ"מ אינו בנו עפ"י דין, אבל גבי בכורה ופסלות משפחה אז הוה עדות גמורה שהוא בנו או שהוא ממזר⁷⁰⁷. –

ואז אף אם יש נ"מ להיפך או לדבר אחר כמו גבי לפסול אחר, אף דבחזקה לא פסל, כמבואר לקמן פ"כ הי"ג⁷⁰⁸ אבל כאן פוסל⁷⁰⁹.

ועיין בדברי הרי"ף ז"ל בפ"ח דב"ב, דמוכח דס"ל דהא דנאמן להכיר בכור אחר, זה רק כשזה הבכור רק מוחזק ע"י קול וכדומה –

דף נ''ו ע''ב: וגרסינן בגמ' בשלמא לר' יהודה היינו דצריך יכיר לאשמועינן דאבא מהימן אף על פי דמוחזק באחר דבכור הוא ע"י קול, מ"מ נאמן על זה לומר בכור הוא אלא לרבנן מאי יכיר כו', -

אבל אם יש עדים שזה בכור - אין האב נאמן לומר על אחר. –

אך מדברי הרשב"ם בב"ב⁷¹⁰ - דף קכ''ח: נאמן - כר' יהודה ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור אפילו הכי אב נאמן והכי הלכתא כו'. ומדברי רבינו לא משמע כן ⁷¹¹, וכן מדברי התוס'⁷¹².

אך באמת נראה דזהו כוונת הירושלמי ב"ב פ"ח ה"ה העבודה שיכול אלא שאינו רשאי –

ר' לא השווה את הבכורה לאחין [ר' אילא עביד עובדא והשוה את הבכור לאחין], אמר לון רבי חגיי ולא קרייא היא לא יוכל לבכר. אמר רבי לעזר העבודה שיכול אלא שאינו רשאי. –

ר"ל כה"ג דאף אם יש עדים על אחר שהוא בכור, מ"מ האב נאמן אך עבר על ל"ת⁷¹³.

ועיין בירושלמי קדושין פ"ד – ה''ב, וב"ב פ"ג – ה''א - אביו ואמו כשני עדים הם - תינוק כל זמן שהוא מושלך בשוק או אביו או אמו מעידין עליו. נאסף מן השוק צריך שני עדים אביו ואמו כשני עדים הן. –

אך זה רק אם היא מוחזקת שהיא אשתו, אבל בהך דיבמות דף מ"ז כיון דלדבריו נכרי הוא שאמר נתגיירתי ביני ובין עצמי, ואין בו צד אישות - אינו נאמן.

וזהו דקאמר אין עדות לנכרי - ה"ק ליה: לדבריך עובד כוכבים אתה, ואין עדות לעובד כוכבים. –

ר"ל הך דין דהוה בגדר עדות, זה לא שייך בנכרי משום דאין בו אישות.

ובזה א"ש דברי הירושלמי ביבמות פי"ג גבי היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אם נאמן לעשות הולד שתוקי ע"ש – הי''ד: ר' ירמיה בעי מהו שיהא נאמן לומר על דר' מאיר העמדתי עצמי שלשים יום בשביל לעשות הוולד שתוקי. [לדברי ר"מ אם אדם נאמן נמי לומר לא בעלתי בתוך ל' יום כדי לפסול את בנו לעשותו שתוקי דהרי לא ידעינן אבוה מנו], ואמאי לא מהימן על בנו?⁷¹⁴

אך דלפי דבריו אינה אשתו כלל כיון דלא יבמה - אינו נאמן.

גם י"ל, דכיון דאף לפי דבריו לא נעשה ממזר - אינו נאמן. דרק היכא שעל ידי עדותו נפסל הבן אז נאמן.

ועיין לקמן בהל' י"ט - אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה אינו מבעלי אינה נאמנת לפסלו, והרי הבן בחזקת כשרות, שלא האמינה תורה אלא האב, אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במדינת הים הרי זה בחזקת ממזר, ואם אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה.

וי"ל דכוונת רבינו מש"כ שם ואם אמרה מכותי כו' הולד כשר, ר"ל ואז י"ל דהוה בנו, דכיון דלא מהני דבריו לפוסלו שוב אין מאמינים לו להוציאו מחזקת בנו, ואפשר לומר גם לענין ירושה.

ואף דרבינו בהל' נחלות פ"ד ה"ב ס"ל דאף אם יש להבן בנים דאינו נאמן לפוסלו מ"מ אינו נוטל ירושה - אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא יירשנו, ויראה לי שאפילו היו לבן בנים אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו, נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו. –

הרי ס"ל דלא תליא זה בזה⁷¹⁵.

הנה באמת בדברי רבינו כאן בהל' י"ו משמע דאם יש לבן בנים דאינו נאמן לפוסלם מ"מ הוא עצמו נפסל - והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו, ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו.

ולא מטעם חתיכה דאיסורא כמש"כ התוס' –

יבמות כ''ה ע''ב ד''ה לימא כו' ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כו'⁷¹⁶. ובדף מ''ז ע''א: נאמן אתה לפסול עצמך כו' - היינו דוקא במילי דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא כו'. –

רק בגדר נאמנות.

והנה בירושלמי קדושין פ"ד הוה פלוגתא שם בהך דנאמן אתה לפסול עצמך דוקא אם נאמן לפסול אשתו – ה''ז: תני נאמן על הגדול ואינו נאמן על הקטן. אי זהו גדול רבי זעירא אמר כל שיש לו אשה ובנים. רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל שיש לו אשה⁷¹⁷. ר"ל אם זה הוה כמו גוף אחד⁷¹⁸.

וכעין דאמרינן ב"ב דף קל"ד ע"ב בחד גופא לא פלגינן דבורא –

והא א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: בעל שאמר גרשתי את אשתי – נאמן, לא קשיא: כאן למפרע, כאן להבא. איבעיא להו: אמר למפרע, מהו להימוניה להבא? מי פלגינן דבורא, או לא פלגינן דבורא? רב מארי ורב זביד, חד אמר: פלגינן, וחד אמר: לא פלגינן. מאי שנא מדרבא, דאמר רבא: איש פלוני בא על אשתי - הוא ואחר מצטרפין להורגו, להורגו ולא להורגה? בתרי גופי פלגינן, [בועל ואשה פלגינן דלגבי בועל אנו מאמינין כל העדות], בחד גופא לא פלגינן. [למפרע ולהבא באשה אחת].

ה"נ כן.

ועיין בהך דמנחות דף ע"ט ע"ב דמחלק שם בין שמן ליין, דכיון דגופא דמנחה היא - לא שייך לב ב"ד מתנה ע"ש. - אמר מר: אם יש זבח אחר יקרבו עמו. והא אמר רב חסדא: שמן שהפרישו לשום מנחה זה, פסול לשום מנחה אחרת, אמר רבי ינאי: לב בית דין מתנה עליהם, אם הוצרכו - הוצרכו, ואם לאו - יהו לזבח אחר. אי הכי, שמן נמי [יהא לב בית דין מתנה עליו שיהא כשר למנחה אחרת], שמן גופה דמנחה הוא. [ובגופה דמנחה אין יכול להתנות שתבא לשם מנחה אחרת אבל נסכים אינן גופיה דזבח כולי האי דהא אמרינן (מנחות דף מד:) מנחת נסכים אפילו למחר, ויכולין להתנות בהן.]

ועיין רש"י כתובות דף י"ד ע"א גבי הך דאמר שם דהוה ס"ס משמע דהוה כמו שני פסולים לא פסול אחד ע"ש⁷¹⁹. - הכא - גבי אלמנת עיסה. תרי ספיקי - אמו של ספק חלל זה בה נולד הספק והיא עצמה לא נאסרה אלא מספק וזו שבאה מחמת בנה קרי לה ספק ספיקא.

ובמש"כ רבינו לקמן פ"כ הי"ג –

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת לו ספק חללה.-

ולכך גבי נחלה, דכיון דהטעם דבני בנים יורשים הוא משום דבמקום אביהם קיימי, עיין ב"ב דף קנ"ט ע"א - איתמר: בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, ומת - בנו מוציא מיד הלקוחות, וזו היא שקשה בדיני ממונות, ולימרו ליה: אבוך מזבין ואת מפיק? ומאי קושיא? דלמא מצי אמר: מכח אבוה דאבא קאתינא; תדע, דכתיב: תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ.

ודף קכ"ה ע"ב גבי לירתי ע"ש - דההוא דאמר להו: נכסי לסבתא ובתרה לירתאי, הויא ליה ברתא דהוה נסיבא, שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא, בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע... הלכת' כוותיה דרב ענן - דבעל לא ירית, ולאו מטעמיה - דאילו רב ענן סבר: אף על גב דהוה לי' ברא לברתיה לא ירית, ולא היא, דאילו הוה ליה ברא לברתיה ודאי ירית.

וכ"מ.

לכך נאמן עליו לענין ירושה.

פרק ט''ו הלכה י''ד

פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא, אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני, ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק, ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו אלא יהיה ספק ממזר.

ויראה לי שחוששין כו'.

עיין מש"כ לעיל בפ"ט מהל' אישות הל' ט"ו והל' י"ט – על ההלכה: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה, השליח אומר לעצמי קידשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי, אם לא עשה השליח בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה. ואילו כאן פוסק הרמב''ם פנויה שזינתה ואמרה בן פלוני הוא חוששין לדבריה והבן אסור בקרובות אותו פלוני. –

ע"ש בזה. –

שם כותב רבינו:

אך י"ל דכאן שאני שהשליח מכחיש אותה. ולכן אין המשלח חושש לדבריה ומותר בקרובותיה. אבל בהלכה דידן שאין מי שמכחישה – חוששין לדבריה⁷²⁰.

פרק ט''ו הלכה ט''ו

אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן

אבל האב שהוחזק כו'.

הנה כאן כתב רבינו רק אם הוחזק ולגבי בכורה בהל' נחלות פ"ב הי"ד פסק דאף אם אינו מוחזק שהוא בנו נאמן האב בבכורה וצ"ל דכאן כיון שלפי דבריו ג"כ אינו בנו אינו נאמן אך נ"מ אם אמר שהוא בנו רק שאשתו היא חייבי כריתות אם נאמן דבאמת לכל הדברים השייך בגדר אשתו ובניו אם אף היכא דעפ"י דין אינה אשתו או בנו מ"מ י"ל דיש עליהם שם זה ועיין בעירובין ד' פ' ע"א דיליף שם דאשת נכרי יכולה להשכיר בלא דעתו מהך דאשתו של אדם מערבת שלא לדעתו אף דזו לא הויא עפ"י דין אשתו כלל, ועיין בתוס' יבמות ד' פ"ה ע"ב ד"ה ולר"ע גבי פירות ובלאות של אותה דאין בה קדושין ועיין בהך דסנהדרין ד' ע"א ע"א דמקשה שם גבי בן סורר ומורה מה שקנתה אשה קנה בעלה ואמאי לא מוקי לה שם כשהיה מחייבי כריתות דג"כ יש שם בן סורר ולא שייך מה שקנתה אשה, וע"כ דאין נ"מ וכעין דאמרינן בב"מ ד' ס"ז ע"א, ועיין בסנהדרין שם גבי בננו זה דמשמע שאביו ואמו נאמנים עליו לומר שזהו הבן שלקה בפניכם, ונ"מ אם ישראל הבא על הנכרית וילדה לו בן אם שייך בו הך דכתובות ד' י"א ע"א דניחא ליה במה דעביד אבוה:

ביאור דברי הרב:

מבאר דעת הרמב''ם, שאם הוחזק האב שזה בנו, ואמר אין זה בני וממזר הוא – נאמן. ואם לא הוחזק שזה בנו אלא אמר על פלוני שאמו היתה אשתי ומאיש אחר נולד ואין הוא בני – אינו נאמן כיון דלא הוחזק ואף לפי דבריו אינו בנו...

מה הדין אם לא הוחזק, ואמר האב בני הוא ואשתי מחייבי כריתות וממזר הוא, האם נאמן? הרי אין קדושין תופסין בחייבי כריתות וממילא אין היא אשתו, ואולי לא יהא נאמן על הולד.

ומחדש:

דבאמת לכל הדברים השייך בגדר אשתו ובניו, אם אף היכא דעפ"י דין אינה אשתו או בנו, מ"מ י"ל דיש עליהם שם זה. שאיש ואשה הנשואים, אף אם היא מחייבי כריתות או נכריה שאין קדושין תופסין, מ''מ יש עליהם שם איש ואשה⁷²¹.

ומציין לגמ' בערובין דף פ': דיליף שם דאשת נכרי יכולה להשכיר בלא דעתו, מהך דאשתו של אדם מערבת שלא לדעתו, אף דזו לא הויא עפ"י דין אשתו כלל.

כ''כ בפי''א ה''ז מהלכות ע''ז במה''ת:

מ"מ מוכח מהלכות תרומות הנ"ל דזרע מן הנכרית אף דבגדר הדין לא נחשב זרעו כלל, מ"מ לענין תרומה פוסל ומאכיל כו'⁷²².

פרק ט''ו הלכה ט''ו

אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן, ואם יש לבן בנים אינו נאמן, שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים.

אבל האב שהוחזק כו'.

הנה כאן כתב רבינו רק אם הוחזק, ולגבי בכורה בהל' נחלות פ"ב הי"ד פסק דאף אם אינו מוחזק שהוא בנו נאמן האב בבכורה. - אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן⁷²³.

וצ"ל דכאן כיון שלפי דבריו ג"כ אינו בנו, אינו נאמן⁷²⁴. אך נפ"מ אם אמר שהוא בנו רק שאשתו היא חייבי כריתות אם נאמן. –

דבאמת לכל הדברים השייך בגדר אשתו ובניו, אם אף היכא דעפ"י דין אינה אשתו או בנו, מ"מ י"ל דיש עליהם שם זה⁷²⁵.

ועיין בעירובין דף פ' ע"א דיליף שם דאשת נכרי יכולה להשכיר בלא דעתו, מהך דאשתו של אדם מערבת שלא לדעתו, אף דזו לא הויא עפ"י דין אשתו כלל⁷²⁶.–

ההוא טורזינא [נכרי היה] דהוה בשיבבותיה דרבי זירא, אמרו ליה: אוגיר לן רשותך. לא אוגיר להו. אתו לקמיה דרבי זירא, אמרו ליה: מהו למיגר מדביתהו? אמר להו: הכי אמר ריש לקיש משמיה דגברא רבה, ומנו - רבי חנינא: אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו.

ועיין בתוס' יבמות דף פ"ה ע"ב ד"ה ולר"ע גבי פירות ובלאות של אותה דאין בה קדושין. –

ולרבי עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה - וא"ת ומאי קשיא ליה, דלר"ע כיון דלא תפסי בה קידושין א"כ אינה אשתו ואין שייך לקונסו שיתן לה כתובה, דאפילו גט לא בעיא מיניה, כדאמר בהחולץ (לעיל דף מט. ושם) וי"ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך, אלא משום פירות ובלאות שאין לה להפסיד כיון דלא מרגלא ליה.

ועיין בהך דסנהדרין דף ע"א ע"א דמקשה שם גבי בן סורר ומורה מה שקנתה אשה קנה בעלה –

רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. אמו מנא לה? מה שקנתה אשה קנה בעלה?

ואמאי לא מוקי לה שם כשהיה מחייבי כריתות, דג"כ יש שם בן סורר, ולא שייך מה שקנתה אשה, וע"כ דאין נפ"מ. שגם בחייבי כריתות שאין קדושין תופסין, אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה –

וכעין דאמרינן בב"מ דף ס"ז ע"א –

חזיתן איילונית, הרי איילונית דמחילה בטעות היא - והויא מחילה... ולא איילונית מסייע ליה - דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות. [ואפילו יודעת שאין נשואיה נשואין, רצונה להאכילו].

ועיין בסנהדרין שם גבי בננו זה, דמשמע שאביו ואמו נאמנים עליו לומר שזהו הבן שלקה בפניכם - ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים, שנאמר "בננו זה" זהו שלקה בפניכם⁷²⁷. –

ונפ"מ אם ישראל הבא על הנכרית וילדה לו בן, אם שייך בו הך דכתובות דף י"א ע"א דניחא ליה במה דעביד אבוה -

לימא מסייע ליה: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד; מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין, לא, הכא במאי עסקינן - בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון⁷²⁸.

פרק ט''ו הלכה י''ט

ואם אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה

ואם אמרה מכותי ועבד כו'.

עיין מש"כ רבינו בפה"מ כאן ד' ע"ח ע"ב ולפי מש"כ לעיל י"ל דלכך כתב רש"י שם דרבנן לא פליגי אבכור משום דס"ל דטעם דרבנן פליגי אר"י כאן גבי ממזר משום דאזלי לשיטתייהו דר"י ס"ל בכ"מ דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר וא"כ לפי דבריו שאמר אינו בני הוה ממזר ולכך נאמן אבל רבנן ס"ל דהולד כשר וא"כ אין נ"מ בדבריו לפסול הולד ולכך אינו נאמן כלל משא"כ גבי בכורה גם הני רבנן מודו:

תוכן ההלכה.

האב נאמן לומר בני זה בכור או בני זה ממזר, מטעם יכיר, גם לפי חכמים, וזה רק כשפוסל את בנו, אבל אם אומר שנולד מגוי או עבד, שאז לדעת חכמים הוולד כשר, אין האב נאמן, ואם הוחזק שהוא בנו – הרי הוא יורשו.

ולדעת ר' יהודה שסובר שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, אם אומר אין זה בני תמיד נאמן כי בכל אופן אף אם נולד מגוי הוה ממזר.

פרק ט''ו הלכה י''ט

ואם אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבריה

ואם אמרה מכותי ועבד כו'.

עיין מש"כ רבינו בפה"מ כאן דף ע"ח ע"ב – קדושין פ''ד על המשנה: האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים רבי יהודה אומר נאמנים:

הלכה כר' יהודה, ודוקא שלא היו בנים לאותו הבן הממזר, אבל אם היו לו בנים אין האב נאמן לפסול בן בנו, לפי שכל נאמנות האב רק על הבן לפי שאמר ה' יכיר יכירנו לאחרים, ואין האם נאמנת. ואיני צריך לומר שאם אמר האב אין זה בני אלא ממזר הוא, ואמרה האם שהוא מגוי או עבד שהיא נאמנת והולד כשר, וכך נתבאר בתחלת כתובות.

ולפי מש"כ לעיל בהלכה י''ב: ואם אמרה מכותי כו' הולד כשר ר"ל ואז י"ל דהוה בנו דכיון דלא מהני דבריו לפוסלו שוב אין מאמינים לו להוציאו מחזקת בנו ואפשר לומר גם לענין ירושה. –

י"ל דלכך כתב רש"י שם דרבנן לא פליגי אבכור –

רבי יהודה אומר: נאמנים. כדתניא: יכיר - יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור; וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, וחכמים אומרים: אינו נאמן. [אפסולא קיימי אבל לענין בכור לא פליגי] –

משום דס"ל דטעם דרבנן פליגי אר"י כאן גבי ממזר, משום דאזלי לשיטתייהו דר"י ס"ל בכ"מ דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר, וא"כ לפי דבריו שאמר אינו בני הוה ממזר, ולכך נאמן.

אבל רבנן ס"ל דהולד כשר, וא"כ אין נפ"מ בדבריו לפסול הולד, ולכך אינו נאמן כלל והוא נחשב בנו אף לענין ירושה. –

משא"כ גבי בכורה גם הני רבנן מודו – שהאב נאמן לומר זה בני בכור כר' יהודה כמ''ש רש''י.

פרק ט''ו הלכה כ''ה

הראב''ד: האסופי שנמצא בעיר שיש בה גוים... אם רוב עכו"ם ונתגייר קרוב אני להכשיר, גוי הוא ונתגייר.

האסופי כו'.

עיין בהשגות דאם רוב עכו"ם כו' עיין בהה"מ, ועיין בהך דכתובות ד' ט"ו דאין זה קבוע וברש"י יבמות ד' ט"ז ע"ב ע"ש. אך באמת כונת הר"א ז"ל משום דהוה תרי רובי דהא מבואר בתוספתא דמכשירין דרוב המשליכין הם נכרים ע"ש בר"ש פ"ב דמכשירין מ"ז ובתרי רובי ס"ל להר"א דגם בולד מכשירין, ורבינו אזיל לשיטתיה כמש"כ לעיל בהל' י"ב ועיין בתוספתא דטהרות פ"ו בהך דהנבלות והשחוטות בהך דרשב"ג ורבנן והוא ג"כ מטעם זה דרוב המושלכין באשפה הם נבלות, ועיין בהך דב"מ ד' כ"ד ע"ב גבי אשפה ובירושלמי ספ"א דכתובות דהמשליכין הם פסולים ועיין בתוספתא שקלים פ"ד מצא באשפה אסור כו'. ולקמן בהל' שחיטה פ"ד ה"ח:

תוכן ההלכה.

הראב''ד פוסק שבאסופי הנמצא מושלך בעיר שיש בה רוב גוים, אם נתגייר – כשר ככל הגרים.

מקשה הה''מ איך אפשר להתירו בממזרת, הרי מיעוט ישראל הדרים שם הוי קבוע, וכמחצה על מחצה דמי ושמא ישראל הוא.

מציין רבינו לגמ' שאין זה קבוע.

ומבאר דעת הראב''ד שכאן יש תרי רובי, רוב גוים, ורוב המשליכין [חשודים להשליך] תינוקות – גוים.

ובתרי רובי הולד כשר לדעת הראב''ד.

והרמב''ם פוסק שהוא ספק גוי, ואם קידש אשה צריכה גט מספק.

והביאור כמ''ש לעיל הי''ב, שדבר שהוא ספק בעצם הספק נשאר לעולם, ולכן שתוקי נשאר לעולם בגדר ספק., וז''ל לקמן פט''ז ה''א: דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים וישאר הספק לעולם...

לכן גם ברוב גוים אסופי נשאר בספק ואם קידש אשה מקודשת בספק.

פרק ט''ו הלכה כ''ה

האסופי שנמצא בעיר שיש בה גוים בין שהיה רוב גוים או רוב ישראל ה"ז ספק גוי לענין יחוסין, קידש אשה צריכה גט מספק, מי שהרגו לא היה נהרג עליו.

האסופי כו'.

עיין בהשגות דאם רוב גוים כו' - קידש אשה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א: אם רוב גוים ונתגייר קרוב אני להכשיר, גוי הוא ונתגייר עכ"ל.

עיין בהה"מ - והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א אם רוב עכו"ם ונתגייר קרוב אני להכשיר עכו"ם הוא ונתגייר ע"כ. ואין כן דעת רבינו והטעם משום דכל קבוע כמע"מ דמי וכיון שכן מיעוט ישראל שהיו שם הרי הם כמחצה וכיון דשאר אסופי ספק האי נמי ספק, ולדברי הר"א ז"ל היאך מחזיקים אותו בגר ומתירין אותו בממזרת, והא שמא מישראל הוא דכל קבוע כמע"מ הוא...

ועיין בהך דכתובות דף ט"ו - מצא בה תינוק מושלך – [משנה היא בסדר טהרות גבי עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה]. אם רוב עובדי כוכבים - עובד כוכבים, אם רוב ישראל - ישראל, מחצה על מחצה – ישראל.

דאין זה קבוע⁷²⁹.

וברש"י יבמות דף ט"ז ע"ב ע"ש. - בדוכתא דקביעי - בני עשרת השבטים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והיכא קביעי כדכתיב וינחם בחלח ובחבור. –

אך באמת כוונת הר"א ז"ל משום דהוה תרי רובי, דהא מבואר בתוספתא דמכשירין דרוב המשליכין הם נכרים פ''א ה''ח: מצא בה בשר הולכין אחר הרוב הטבחין מחרוזות הולכין אחר הרוב אוכלי בשר מצא בה תינוק מושלך מחצה על מחצה מטילין עליו שני חומרין, ר' יהודה אומר אם היתה שם גויה אחת או שפחה אחת היא חשודה להשליך: -

ע"ש בר"ש פ"ב דמכשירין מ"ז – על המשנה: מצא בה תינוק מושלך כו', רבי יהודה אומר הולכין אחר רוב המשליכין: פי' ר''ש: - דהיינו כותים ואף על פי שהם מיעוט כדקתני בתוספתא (שם), ר' יהודה אומר אם היתה שם כותית אחת חשודה להשליך:⁷³⁰ -

ובתרי רובי ס"ל להר"א דגם בולד מכשירין.

ורבינו אזיל לשיטתיה כמש"כ לעיל בהל' י"ב. –

ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר וזה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי.

ועיין בתוספתא דטהרות פ"ו בהך דהנבלות והשחוטות בהך דרשב"ג ורבנן - הנבלות ושחוטות בעיר הולכין אחר הרוב רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו נבלה אחת נמכרת בעיר כל הנמצא בעיר הרי הוא של נבלה מפני שהנבלות מצויות.

והוא ג"כ מטעם זה דרוב המושלכין באשפה הם נבלות.

ועיין בהך דב"מ דף כ"ד ע"ב גבי אשפה –

רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו. אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה - כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה - כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי. דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו הלך ומצאן שחוטין - רבי יהודה אוסר, ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה, ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית. – [בפ"ק דחולין (ד' יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק, שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית, ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית. רש''י].

ובירושלמי ספ"א דכתובות דהמשליכין הם פסולים –

מעשה בתינוקת שראו אותה מושלכת לאישפה אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בי ר' יוסי ואמר תיטפל לעיסה רבי ירמיה סבר מימר לעיסה כשירה רבי ישמעאל בי רבי יוסי חלוק על אביו אמר רבי יוסי ואפי' תימא לעיסה פסולה לית רבי ישמעאל בי רבי יוסי חלוק על אביו למה כשירים מזנין ופסולין משליכין: [מי שמשליך התינוק לאשפה ודאי פסול הוא, לכך מודה ר' יוסי שתטפל לעיסה פסולה התינוקת הנמצאת, קרה''ע].

ועיין בתוספתא שקלים פ"ד מצא באשפה אסור כו'. - בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותר שאין בשר הקדש מחרוזות, שעל גבי אשפה בכל מקום אסור.

ולקמן בהל' שחיטה פ"ד ה"ח. - אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט - בבית מותר, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, מצאו בשוק אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך⁷³¹, וכן אם מצאו באשפה שבבית אסור.

[שם כותב רבינו:

אבד לו גדי או תרנגול כו'. עי' בכ"מ - וכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' שחיטה דמצאן באשפה שבבית וכן בשוק אסורין הרי שפסק כר' יהודה, וצריך טעם למה כיון דעבדו עובדא כר"ח בנו של ריה"ג ע"כ⁷³².

ועיין בתוספתא פ"ו דטהרות בהך מחלוקת דרשב"ג ורבנן, ובתוספתא פ"ד דשקלים ובהך דחולין דף צ"ה - נמצא בגבולין, אברים – נבלות [משנה היא במסכת שקלים בשר הנמצא בעזרה אברים עולות שכן דרך לנתחה לנתחים, נמצא בגבולין אברים נבלות שכן דרך לחתכה לאברים ולהשליכה לאשפה]. חתיכות – מותרות... רב אמר: מותרות משום נבלה – [דלא מטמאי ואי אכיל לה לא לקי דספק הוא, ומיהו באכילה אסורה, ואילו אברים נינהו מחזקינן להו בודאי נבלה ולקי]⁷³³.]

פרק ט''ו הלכה כ''ו

האסופי שנמצא בעיר שיש בה גוים... היה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות, היה רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל, מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת...

מחצה על מחצה מצוה להחיותו כו'. עיין בכ"מ אך באמת רבינו ז"ל ס"ל דהך להחיותו הוא כמו לפקח עליו את הגל וזה תליא בהך דר"י אם בפ"נ אזלינן בתר רוב וס"ל דרב סבר כר"י דרק במחצה על מחצה מפקחין וה"ה להחיותו ושמואל פליג על זה ואנן קיי"ל כרב ור"י, ועיין מש"כ בזה בהל' שבת פ"ב ובהל' שביתת עשור:

ביאור דברי הרב.

הרמב''ם פוסק, אסופי שנמצא העיר שיש בה גוים, שאין ידוע אם הוא ישראל, אם יש בעיר מחצה גוים ומחצה ישראל – מצוה להחיותו (לפרנסו) ומפקחין עליו את הגל בשבת.

חלקו עליו ראשונים, הסוברים שאין דין להחיותו ופקוח נפש (מפקחין הגל בשבת) – שוים. שבמחצה על מחצה אין מצוה להחיותו, אלא רק ברוב ישראל, ואילו להציל נפשו אפילו ברוב גוים – מפקחין הגל בשבת כי לא הולכין בפקוח נפש אחר הרוב.

הרמב''ם סובר שלהחיותו ומפקחין הגל – דינם שוה, רק במחצה על מחצה, וכי הרמב''ם לא סובר שמחללין שבת אף על ספק פקו''נ?

מבאר רבינו בהלכות שבת, שאין הספקות שוות... שבמקום שיש כאן ישראל ודאי או ספק שקול (מחצה על מחצה) מחללין אפי' אם ההצלה בספק. אבל ברוב גוים – לא. ע''ש בפ''ב.

וראה בהגהות רע''א על השו''ע שכ''ט: הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים כו', משמע דוקא בידוע שיש בה ישראל אבל ברואה ספינה מטורפת בים ואינו יודע מי הם האנשים שבתוכה – אין מחללין דאזלינן בתר רובא דעלמא דהוי נכרים והוי כמו תינוק נמצא מושלך בעיר שרובה נכרים וצ''ע לדינא, עכ''ל .

בהלכות שביתת עשור מביא את דברי הרי''ף בפי''ד דשבת (דף מ' ע''א מדפי הרי''ף, לשון הבה''ג פכ''ג דשבת) וז''ל: ומנא לן דספק נפשות להקל? [יומא פ"ה ע"ב] דאמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחי בהם ולא שימות בהם ואי חיישינן לספיקא זימנין דלא מקיים וחי בהם, הלכך נציל מספיקא כי היכי דניקיים וחי בהם ולא שימות בהם וכן הלכה. עכ''ל.

מקשה רבינו:

וקשה דהא גם להיפך, אם תאמר דוחה, לפעמים מבטל האיסור בחנם?⁷³⁴.

ונ"ל כך כעין דאמר שבת דף קל"ז ע"ב⁷³⁵, ועי' חולין דף פ"ח ע"א⁷³⁶ דכל היכא שצריך שיהיה הדבר אז ספק עדיין לא קיים בודאי, וכל היכא שלא יהיה להיפך אז ספק הוא כמו קיום⁷³⁷.

ועי' קידושין דף נ' ע"א ובתשובת הרשב"א וכו' סימן תתקע"ו וכבר הבאתי זה לעיל...

ז''ל הרשב''א: עוד השיב. ראובן שנשא אשה וכתב שטר שיור ליורשיה אם לא ישאר לו ממנה ולד של קיימא. ומתה האשה ונשאר ולד ומת תוך ל' יום, ויורשי האשה תובעים ממנו השיור. וראובן טען ולד של קיימא הוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. שאין זה נאמן ליפטור עצמו [מהטעם הזה]. אלא [משום] דכל שלא שהה שלשים יום באדם אינו ודאי. שלא קאמר רבן שמעון בן גמליאל כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, אלא כל ששהה שלשים יום אינו נפל. הא לא שהה ספיקא הוי וכדאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה (דף קל"ה).

ואלו היה התנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראיה. לפי שלא זכה בשיור אלא אם כן ישאר ממנה ולד של קיימא שעליו להביא ראיה. אבל כאן הבעל כבר זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר ממנה ולד של קיימא שיחזיר. אם כן מי שאמר שלא היה ולד של קיימא עליו להביא ראיה. דאף על גב דמת תוך שלשים ספיקא הוי כדאמרינן.

מה דמחלק בין לעבור בין לקיים.

כלומר, הוולד עד שלשים יום הוא ספק נפל ספק ולד, לכן אם אמר "כל שישאר ולד של קיימא", על הבעל להביא ראיה שהוא היה בן קיימא. אבל אם אמר "שאם לא ישאר וולד של קיימא", הרי הממון בחזקתו ושאר היורשים צריכים להביא ראיה שהיה נפל.

פרק ט''ו הלכה כ''ו

האסופי שנמצא בעיר שיש בה גוים... הטבילוהו בית דין לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל, היה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות, היה רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל, מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה.

מחצה על מחצה מצוה להחיותו כו'.

עיין בכ"מ - מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל וכו'. בזה חלוקים עליו הרבה מן המפרשים ז"ל שסוברים דבמע"מ אין מצווין להחיותו אלא דוקא ברוב ישראל, ולפקח עליו את הגל אפילו ברוב עכו"ם מפקחין, וקי"ל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. וכבר נשאל רבינו על דין זה דפקוח נפש שנראה מדברי רבינו שאין מפקחין ברוב עכו"ם, והשיב דאדברי רבי יוחנן סמכינן כו'.

אך באמת רבינו ז"ל ס"ל דהך להחיותו הוא כמו לפקח עליו את הגל⁷³⁸.

וזה תליא בהך דר"י אם בפ"נ אזלינן בתר רוב, וס"ל דרב סבר כר"י דרק במחצה על מחצה מפקחין וה"ה להחיותו, ושמואל פליג על זה, ואנן קיי"ל כרב ור"י.

ועיין מש"כ בזה בהל' שבת פ"ב ובהל' שביתת עשור:

בפ''ב הכ''א מהלכות שבת, כתבתי על דברי רבינו:

שמואל אומר שאין הולכין בנפשות אחר הרוב, האם הלכה כמותו?

מהגמרא דכתובות משמע שיש הבדל בין "להחיותו" לבין "לפקח עליו את הגל", שלדעת שמואל תינוק שנמצא מושלך בעיר שדרין בה עכו''ם וישראל, אם רוב עכו''ם – התינוק בחזקת עכו''ם ואין מצוה להחיותו ולפרנסו, אבל בנוגע להציל את נפשו "אם נפל עליו הגל בשבת" – מפקחין עליו את הגל אפילו אם רוב העיר עכו''ם, משום דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב.

ואם תושבי העיר הם מחצה על מחצה, אין מצוה להחיותו, אך ודאי שמפקחין עליו את הגל.

הרמב''ם פוסק לכאורה כשמואל שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב: היתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל. אבל מההלכה הבאה ברמב''ם נראה שכן הולכין אחר הרוב, שכתב שאם אין רוב ישראל, ונעקרו כולם לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פירש אחד מהם ונפלה עליו מפולת – אין מפקחין עליו הגל.

וכן כתב הרמב''ן בכתובות ט''ו ע''ב: אנן כר' יוחנן נקטינן (ולא כשמואל) הילכך באותה חצר מפקחין משום קבוע, בחצר אחרת אין מפקחין, והולכין בפקוח נפש אחר הרוב, וזהו דעת הר"מ הספרדי ז"ל כו'.

ולדעת הרמב''ן (והרמב''ם) הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אפילו לענין להחיותו, שברוב גוים אין מצוה להחיותו וכ''ש שאין מחללין שבת באיסור סקילה עבורו.

וז''ל הרמב''ן בתורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה:

ואיכא מאן דאמר לית הלכתא כשמואל מסוגיא דשמעתא, דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא איתמר מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים גוי ואם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל, ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא, ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, ופרקינן כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן.

חזינן השתא דרב פליג עליה דשמואל ואזיל בפקוח נפש בתר רובא, דהשתא להחיותו דאיכא פקוח נפש ולית ביה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה, הא רוב גוים גוי הוא ואין עליו להחיותו, לגבי פקוח גל בשבת דאיכא איסור סקילה לא כ"ש דרוב גוים אין מפקחין, וכיון דהא דרב פליגא אדשמואל הלכתא כותיה, דקיי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. ומימרא דר' יוחנן תשעה גוים ואחד ישראל וכו' בפשטא כרב אתיא דהולכין בפקוח נפש אחר הרוב, והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין, באותה חצר הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועוד כיון דאסיקנא דשמואל ארישא איתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן, ש"מ לשמואל לא שנא פרוש כולהו ולא שנא פרוש מקצתיהו מפקחין, דהא תינוק מושלך בעיר לעולם מפקחין, ואדרבה בדפרוש מקצתיהו הוי, דאורחא דמילתא התינוק הזה הוא שמושלך בפלטיא והשאר קבועין במקומן בעיר, ואפי' הכי אמר שמואל מפקחין, ואלו לר' יוחנן למאי דתרצינן נמי אין מפקחין, וכיון דהכי הוא על כרחין דשמואל פליגא אדר' יוחנן, ולית להו פירוקא, והדרינן במימרא דר' יוחנן אפשטא כדסליק אדעתין, באותה חצר מפקחין משום קבוע, בחצר אחרת אין מפקחין לעולם, והולכין בפקוח נפש אחר הרוב, וזו היא שיטתו של רבינו שלמה ז"ל בפירושיו. ובדרך זו כתבה ה"ר משה בר מימון ז"ל בחבורו. עכ''ל.

ובשו''ת הרמב''ם סי' ש''ג כותב בפירוש:

...שכך הם דברי שמואל דסבר שאפילו רוב העיר גוים מפקחין עליו. אבל אנן אדברי ר' יוחנן סמכינן דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ט' גוים וישראל אחד ביניהם באותו החצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. ואוקמינא בשפירשו כולם שלא נשאר שם קבוע. ולפיכך אם פירש א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש. וה"ה לזה שפירש מן עיר שרובה גוים שאין מפקחין עליו גם רב חלק על שמואל בדיוקא זו שדק מעיר שהיא מחצה על מחצה שאמרנו שתינוק הנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפקוח נפש כו' ע''ש.

ועוד הקשו על הרמב''ם שפוסק כאן: לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין. משמע שצריך דוקא רוב ישראל אבל במחצה על מחצה אין מפקחין, מדוע? הרי באיסורי ביאה פסק הרמב''ם גבי תינוק המושלך בשוק שבמחצה על מחצה כן מחללין. "מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת"

ועוד תמה עליו הכס''מ שם מדוע פסק שבמחצה על מחצה מצוה להחיותו "והשתא יש לתמוה על רבינו היאך כתב דמחצה על מחצה מצוה להחיותו, דהא לא אמרו כן בגמ' אלא ברוב ישראל".

מבאר רבינו (צ''פ איסורי ביאה פט''ו הכ''ו) שהרמב''ם פוסק כרב ור' יוחנן שרק במחצה על מחצה מפקחין את הגל וגם מצוה להחיותו, ואם רוב גוים כמו בפלטיא (שאין שם קבוע, כי אם יש קבוע כמו בחצר - כל קבוע כמחצה על מחצה, ואפילו ישראל אחד ואלף גוים - מפקחין) – הולכין אחר הרוב ואין מצוה להחיותו ולא מפקחין עליו את הגל.

ואם בפלטיא יש רוב ישראל ונפל עליהם הגל – מחללין, ואם הם מחצה על מחצה – אין מחללין.

כלומר לדעת הרמב''ם גם בפקוח נפש צריך שיהיה רוב ישראל, ומדוע א''כ בתינוק הנמצא מושלך כו', גם במחצה על מחצה מפקחין הגל?.

מבאר רבינו:

"והטעם - דבהלכות איסורי ביאה שם הוחזק התינוק בספק עכו''ם ספק ישראל, ובספק מחללין שבת, משא''כ כאן לא הוחזק שום אדם בספק לא ניתנה שבת לדחות אצלו מספק"⁷³⁹... "ואף דקי''ל דכל מקום ספק נפשות דוחה, זה רק למי שנתנה לדחות".

פרק ט''ו הלכה כ''ז

יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד, כשישא הגיורת כמו שביארנו הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור, שאין הורגין על ספק.

יראה לי שכל כו'.

עיין בהשגות מש"כ מהך דסנהדרין ור"ל הך דסנהדרין ד' ס"ט ע"א דהוה שם מחלוקת דאמוראי אם אף בדבר דלהגוף אין נ"מ רק דמפרשינן כונת התורה אם התורה ר"ל מסתמא כמו מנהג הרוב ואז הוה זה כמפורש בתורה דזמן בן סורר הוה ג' חדשים ואף אם זה הבן תיכף כשהביא שתי שערות נשא אשה ואיתרמי ליה שאשתו הרתה לבן ז' חדשים וממילא ניכר עוברה לב' חדשים ומ"מ נעשה בן סורר ומורה או לא כן הוא הפירוש בגמ' שם וכן ר"ל שם בהך דאחד אומר בב' בחודש ואחד אומר בג' ר"ל אף דמיירי שבאמת הם יודעים בעבורו של חודש וא"כ הם מכחישים זא"ז אך מ"מ התורה לא עשתה זה לחקירה כיון דרוב ב"א טועין בכה"ג ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ג דלא ס"ל כן דאמר שם דאם חכמים אומרים זה העדות דאינם טועים בטלה העדות ועיין במה דמבואר בירושלמי יומא פ"ה גבי מחתה בימין וכף בשמאל דאף דזה רק משום סברא דחמה וצוננת מ"מ אם החליף פסולה דהוה כמו מפורש בתורה כן ועיין במה שכ' בזה בדברי רבינו בהל' עבודת יוהכ"פ ע"ש וכן להך דאמרינן ביבמות ד' ע"ט ע"ב דסריס חמה לא חולץ ואף אם אח"כ נזדמן שנתרפא מ"מ אינו בר חליצה עיין בתוס' שם דף קי"א ע"ב ע"ש. והנה ה"נ אף דאנן אמרינן דהולכין בתר רוב והוה ישראל ס"ל לרבינו דזה רק לענין היתר אבל לומר דאשתו יהא א"א גמורה א"א כאן לומר זה דהרי אם נתברר שהיה עבד או נכרי ודאי אינה א"א ועל זה בשעה שנולד הספק לא היו דנין עליה לענין א"א ולכך לא מקריא הוחזקה א"א וזהו ג"כ מה דמבואר בתוספתא דמאי פ"א ובירושלמי שם פ"ג ובתוספתא דמכשירין דישראל אחד עושה כל הפירות של האוצר דמאי משום דבשעה שהיה באוצר דהוה של עכו"ם ובעכו"ם לא שייך דין תרומות ומעשרות אז לכך לא שייך בזה גדר רוב ומיעוט וכ"כ בזה ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"א הרוג בין טבריה לציפורי חזקה ישראל ועיין ב"מ ד' כ"ד ע"ב:

ביאור דברי הרב.

בכ''מ מספריו כותב רבינו מש''כ כאן:

הך דסנהדרין דף ס"ט ע"א דהוה שם מחלוקת דאמוראי אם אף בדבר דלהגוף אין נ"מ רק דמפרשינן כוונת התורה אם התורה ר"ל מסתמא כמו מנהג הרוב ואז הוה זה כמפורש בתורה. -

דזמן בן סורר הוה ג' חדשים, ואף אם זה הבן תיכף כשהביא שתי שערות נשא אשה ואיתרמי ליה שאשתו הרתה לבן ז' חדשים וממילא ניכר עוברה לב' חדשים, ומ"מ נעשה בן סורר ומורה, או לא? כן הוא הפירוש בגמ' שם⁷⁴⁰.

וז''ל בפ''ט מהלכות כלאים:

וכן לגבי בן סורר ומורה המבואר בסנהדרין דף ס"ט ובדברי רבינו בהל' ממרים פ"ז ה"ו דימיו של בן סורר ומורה הוה ג' חדשים, אם בהבן זה אירע שנשא אשה והוכר עוברה קודם ג' חדשים דילדה לשבעה כמבואר בגמ' שם, או להיפך דאישתהי בה כהך דרבה תוספאה, מכל מקום אין נפקא מינה, דזה הוה שיעור.

ובספר ההשלמה:

וזה ר"ל הגמ' בסנהדרין דף ס"ט ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא, ר"ל אם זה הוא פסק ברור, אם מחמת רוב. ונ"מ אם אח"כ נתברר שבן סורר זה נשא אשה והוכר העובר לב' חדשים, או להיפוך כגון שלא נתעברה כלל, או לרבה תוספאה ביבמות דף פ' דאישתהי⁷⁴¹, כמה הוה הכרת העובר?

ועי' נדה דף ח' ע"ב⁷⁴² וביבמות דף ל"ז⁷⁴³ ודף מ"ב⁷⁴⁴.

וכן נ"מ במה דמבואר בברכות דף כ"ח וכ"מ דבא סנחרב ובלבל, אם ר"ל דשוב בטל הדין, דהאיסור לא הוה רק על האומה וכיון דנתבלבלו - שוב ליכא, ואף אם אנו יודעין בודאי שהוא מזה האומה, או רק מחמת רוב.

ועי' יבמות דף ט"ז ע"ב במה דאמר שם ציוה ד' כו' כגון הומניא כו' ע"ש ברש"י. לעיל פי''ב הלכה כ''ב.

וז''ל בפ''ט הל''ג מהלכות גרושין:

ועי' בהך דיומא דף מ"ז ע"א גבי הולכת כף ומחתה, דהטעם משום דזו חמה וזו צוננת⁷⁴⁵, ומ"מ מבואר שם בירושלמי דאם החליף פסול, הרי חזינן דהתורה כשאמרה סתם הוה ג"כ כמו הרגילות, וכאילו מפורש בתורה וצריך לעשות כן, והוה קפידא.

וז''ל בפ''ט ה''ז מהלכות כלאים:

וזהו ג"כ טעם הירושלמי יומא פ"ה גבי כף ומחתה דאם החליף ולקח המחתה בשמאלו פסול, אף דהטעם הוא משום דזו חמה, ואם כן למה פסול? רק דר"ל כך דכיון דמסברא ידעינן דעושה כך, והוה כמו שמפורש בתורה כן, וקאי על זה חוקה.

וכהאי גונא כתבו התוס' במנחות דף ל"ח ע"ב גבי לבן מין לבן⁷⁴⁶, מחמת דסתמא הוא כן והוה כמו שמפורש בתורה כך גבי כנף, ושם דף ל"ז ע"א מדסתם כתיבה בימין סתם קשירה ג"כ בימין וא"כ הנחה בשמאל ע"ש.

ובפ''ד ה''ח מהלכות מתנות עניים:

ובירושלמי פי"א דתרומות ה"ה גבי לוג שמן של מצורע אם הרכינה⁷⁴⁷ דכל היכא דהדבר רגיל שיהי' כן הוה כאילו ציותה התורה שיעשה כך. וכעין מ"ש התוס' מנחות דף ל"ח ע"ב גבי ציצית דכיון דרוב בגדים הם לבן, הוה כאילו ציותה התורה בפירוש שהציצית יהיה לבן.

ועיין בהך דבכורות דף מ"ה ע"ב גבי איטר ע"ש ברש"י⁷⁴⁸ דהטעם משום דמבואר במנחות דף ל"ד⁷⁴⁹ דכי עקר אינש כרעא דימינו, וכיון דרגילות הוא כן, הוה כמו דכתיב בקרא זה.

וע"ש דף מ"ה ע"א גבי רוב אברים, דאף דיש לו כמה אברים⁷⁵⁰, מכל מקום די בקכ"ה ומיקרי רובו⁷⁵¹ ועיין חולין דף צ"ב ע"ב גבי ג"ה⁷⁵² ובמ"א הארכתי בזה.

וזהו גם כן טעם הירושלמי ביומא פ"ה גבי מחתה וכף, דאם החליף ונטל הכף בימין והמחתה בשמאל פסול, אף דהוא מטעם חמימות, מכל מקום הוה כמו שכתוב בתורה כן...

פרק ט''ו הלכה כ''ז

יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד, כשישא הגיורת כמו שביארנו הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור, שאין הורגין על ספק, וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק אשת איש שאין קידושין תופסין בעריות.

יראה לי שכל כו'.

עיין בהשגות - יראה לי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א: מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, ובמס' מכשירין ר' יהודה היא שאמר כן, שאם היתה שם שפחה או עכו"ם היא חשודה להשליך עכ"ל. –

מש"כ מהך דסנהדרין.

ור"ל ["מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב", כוונתו ל] - הך דסנהדרין דף ס"ט ע"א - אמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד⁷⁵³ שמע מינה מדרבי כרוספדאי אמר רבי שבתי: יולדת לשבעה - אין עוברה ניכר לשליש ימיה. דאי סלקא דעתך עוברה ניכר לשליש ימיה - למה לי שלשה? בתרי ותילתא סגיא, - אמר ליה: לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה - זיל בתר רובא. –

דהוה שם מחלוקת דאמוראי, אם אף בדבר דלהגוף אין נפ"מ⁷⁵⁴ רק דמפרשינן כוונת התורה, אם התורה ר"ל מסתמא כמו מנהג הרוב ואז הוה זה כמפורש בתורה, דזמן בן סורר הוה ג' חדשים, ואף אם זה הבן תיכף כשהביא שתי שערות נשא אשה ואיתרמי ליה שאשתו הרתה לבן ז' חדשים, וממילא ניכר עוברה לב' חדשים, ומ"מ נעשה בן סורר ומורה, או לא.

כן הוא הפירוש בגמ' שם.

וכן ר"ל שם - אמר ליה: ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא? והתנן: אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה - עדותן קיימת, שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע. ואי סלקא דעתך לא אמרינן זיל בתר רובא - נימא הני דוקא קא מסהדי, ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי. אלא לאו - משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא. –

בהך דאחד אומר בב' בחודש ואחד אומר בג', ר"ל אף דמיירי שבאמת הם יודעים בעבורו של חודש, וא"כ הם מכחישים זא"ז, אך מ"מ התורה לא עשתה זה לחקירה, כיון דרוב ב"א טועין בכה"ג⁷⁵⁵.

ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ג דלא ס"ל כן, דאמר שם דאם חכמים אומרים זה העדות דאינם טועים - בטלה העדות. –

עד היכא ר' יסא בשם ר' יוחנן עד רוב החדש. א"ר יוחנן כגון העירנין הללו וחכמים אומרים אינן כלום. - [וה"פ מתני' בשהעדים הם בני עיירות שאין שם ב"ד ואינן יודעין כל כך בעיבורו של חדש אבל בני כרכים אמרו חכמים אין עדותן כלום וה"ל כמכחישין זא"ז שלעולם יודעין בעיבורו של חדש קרה''ע]⁷⁵⁶.

ועיין במה דמבואר בירושלמי יומא פ"ה גבי מחתה בימין וכף בשמאל, דאף דזה רק משום סברא דחמה וצוננת, מ"מ אם החליף פסולה. - נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ... ויחליף [מיבעיא ליה אם החליף ונתן הכף בימינו והמחתה בשמאלו מהו], סברין מימר אם החליף פסול. –

דהוה כמו מפורש בתורה כן.

ועיין במה שכתבתי בזה בדברי רבינו בהל' עבודת יוהכ"פ ע"ש.

וכן להך דאמרינן ביבמות דף ע"ט ע"ב דסריס חמה לא חולץ, ואף אם אח"כ נזדמן שנתרפא מ"מ אינו בר חליצה. - אמר רבי יהושע: שמעתי, שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ואין לי לפרש. א"ר עקיבא, אני אפרש: סריס אדם - חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר; סריס חמה - לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר. ר' אליעזר אומר: לא כי, אלא סריס חמה - חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה⁷⁵⁷.

עיין בתוס' שם דף קי"א ע"ב ע"ש. - קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא - ואף על פי שיבא לכלל הקמת שם לא מהניא כיון שלא היה לו שעת הכושר כי היכי דפסלינן בהערל (לעיל דף עט:) סריס חמה שלא היה לו שעת הכושר אף על פי (לעיל פ.) שבמינו מתרפאים באלכסנדריא של מצרים ומשני אמר קרא כו' ולא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה לבוא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות⁷⁵⁸.

והנה ה"נ אף דאנן אמרינן דהולכין בתר רוב, והוה ישראל, ס"ל לרבינו דזה רק לענין היתר אבל לומר דאשתו יהא אשת איש גמורה - א"א כאן לומר זה, דהרי אם נתברר שהיה עבד או נכרי ודאי אינה אשת איש, ועל זה בשעה שנולד הספק לא היו דנין עליה לענין א"א⁷⁵⁹, ולכך לא מקריא הוחזקה אשת איש.

וזהו ג"כ מה דמבואר בתוספתא דמאי פ"א –

אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוים – ודאי, ואם רוב ישראל דמאי, מחצה על מחצה ודאי דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אפילו כולו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו – דמיי. –

ובירושלמי שם פ"ג - אמר רבי יהושע בן קבסוי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה [במדבר יט יט] והזה הטהור על הטמא טהור א' מזה על טמא א' עד שלמדתיה מאוצרה של יבנה וחכמים אומרים אפילו כולו עכו"ם וישראל א' מטיל לתוכו דמאי הדא אמרה שטהור א' מזה על כמה טמאים⁷⁶⁰: -

ובתוספתא דמכשירין – כנ''ל בתוספתא דדמאי –

דישראל אחד עושה כל הפירות של האוצר דמאי, משום דבשעה שהיה באוצר דהוה של עכו"ם, ובעכו"ם לא שייך דין תרומות ומעשרות, אז לכך לא שייך בזה גדר רוב ומיעוט, וכ"כ בזה. לעיל פי''ב הכ''ב.

ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"א הרוג בין טבריה לציפורי חזקה ישראל⁷⁶¹. –

מכירין אתם אותו? מה היה עכו"ם או ישראל היה? נישמעינה מהדא דמר ר' יוחנן נהרג מטיבריא לציפורי חזקה שישראל היה.

ועיין ב"מ דף כ"ד ע"ב: - רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו. אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה - כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה - כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי... מדהתירוהו לו משום שחיטה - רובא ישראל נינהו כו'⁷⁶².

פרק ט''ו הלכה ל''ב

נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי ... אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס.

אבל אם ערער כו'.

עיין בה"ה והנה רבינו ז"ל ר"ל דאינו מערער לומר שהיא משקרת בזה הולד רק דר"ל שקרא ערעור בדבר אחר ואמר שהחיה משקרת ועיין מש"כ רבינו בפה"מ פ"ח דעדיות מ"ג על הך שהאשה כשרה ע"ש בפירושו:

ביאור דברי הרב.

בברייתא קדושין ע''ג: תנו רבנן: נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר; במה דברים אמורים - שלא קרא עליה שם ערער, [שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר], אבל קרא עליה ערער - אינה נאמנת... לעולם אימא לך ערער חד, וכי אמר רבי יוחנן אין ערער פחות משנים, הני מילי היכא דאיתא חזקה דכשרות, אבל היכא דליכא חזקה דכשרות - חד נמי מהימן. לעולם אימא לך ערער חד, וכי אמר רבי יוחנן אין ערער פחות משנים, הני מילי היכא דאיתא חזקה דכשרות, [שהיו מוחזקין בו בחזקת כשר], אבל היכא דליכא חזקה דכשרות – [שלא נודע לבריות מי הוא הכשר ולא יצא אחד מהם ידי ספק] - חד נמי מהימן.

פשטות הסוגיא, אם יש מערער על הוולד, שאומר שהוא פסול, אין המיילדת נאמנת והוולד פסול.

הרמב''ם כאן: בד"א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת. כלומר שהערעור הוא לא על הוולד, שאומר שהוא פסול, אלא מערער על המיילדת שבשקר מעידה.

מפרש המ''מ, שאין הבדל, והרמב''ם נקט "עליה" ולא "עליו", כי פעמים אין הערעור על הוולד אלא עליה, שהיא אומרת שהוא ממזר, והמערער מערער על דבריה ואומר שהוולד כשר, וגם בזה המערער נאמן.

המאירי שם כותב: וגדולי המחברים גורסים כאן שלא קרא עליה ערער ר"ל על החיה כלומר שהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפילו אחד לומר ששקר העידה אינה נאמנת והרי הבן כשר ואין לו יחוס והדברים מתמיהים הן לענין פירוש הן לענין פסק שאם אין לו יחוס למה הוא כשר? והרי יש כאן ספק ממזרות עכ''ל.

הר''ן⁷⁶³ ועוד מפרשים⁷⁶⁴ אומרים שנאמנות החיה היא משום דא''א אחרת, שהרי אין עדים מצויים בשעת לידה כו', ולכך הימנוה רבנן, ואם יש ע''א המכחישה – בטלה נאמנותה.

מבאר רבינו, שאכן אם ע''א מכחישה – אינה נאמנת כלל, אלא שכאן מדבר הרמב''ם שאין העד מכחיש אלא רק מעיד שאשה זו שקרנית היא מתמול שלשום, ואז הוי כמי שלא אמרה כלום, והבן כשר ואין לו ייחוס.

וכדפירש בספר המקנה ועוד: אלא נראה דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן כל דפריש מרובא פריש⁷⁶⁵ ולכך אינו ממזר וגם אין לו יחוס כהונה דמיעוט הוא לגבי כהונה.

מדוע אין לו ייחוס לענין כהונה? מציין רבינו לפיה''מ לרמב''ם בעדויות, שאלמנת עיסה אף שיש בה ספקות הרבה מ''מ אסורה לכהן כר''ג, ופסק שם: ופסק ההלכה באלמנת עיסה שלא תנשא לכתחלה לכהונה ואם נשאת לא תצא.

פרק ט''ו הלכה ל''ב

נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן, בד"א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס.

אבל אם ערער כו'.

עיין בה"ה - נאמנת חיה לומר וכו'. ברייתא שם ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד"א שלא קרא עליו שם ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת וכו', ורבינו כתב קרא עליה ערער והכל עולה לטעם אחד שזה המערער מכחישה מדיבורה ומערער על הולד שאינו כדבריה ואז אינה נאמנת לא להכשיר ולא לפסול, ולפי שהדין הוא אפילו באומרת זה ממזר והלה מכחישה, כתב רבינו קרא עליה ערער ולא כתב קרא עליו ערער על הולד:

והנה רבינו ז"ל ר"ל דאינו מערער לומר שהיא משקרת בזה הולד, רק דר"ל שקרא ערעור בדבר אחר, ואמר שהחיה משקרת.

ועיין מש"כ רבינו בפה"מ פ"ח דעדיות מ"ג על הך שהאשה כשרה ע"ש בפירושו. –

ז''ל הרמב''ם⁷⁶⁶:

עיסה, הוא הבצק, ודימה את המשפחה המעורבבת ביוחסין בעיסה שנתערבו חלקיה. ותערובת זו שהעידו עליה היא משפחה שנתחתן בה ספק חלל ואינו ידוע אי זה הוא, ואחר כך מת איש מאותה המשפחה והניח אשה והיא הנקראת אלמנת עיסה, ויש בה ספק על ספק, הספק הראשון אפשר שהיא אשר נשאת לאיש שהיה ספק חלל, או שהיא נשאת לזולתו, והספק השני ואפילו אלו היתה אשתו האם הוא חלל באמת ותהיה היא זונה ואסורה לכהן כמו שנתבאר בקדושין, או שהוא כשר כיון שאותו האיש ספק חלל היה. ולפיכך מכשיר ר' יהושע לכהונה, אבל רבן גמליאל אומר כיון שיש שם ספק ואינה יכולה לטעון בריא ולומר לכשר נבעלתי לא ישאנה כהן. ואחר כך העידו עדות אחרת ואמרו שמשפחה זו אשר נתערב בה ספק חלל היא בחזקת כשרות כשאר המשפחות, ויכולים לומר זו טמאה וזו טהורה כלומר נבעלה לגוי או לא נבעלה, וירחיקו אותה הטמאה מהם כמו שקדם באמרו וריחקוה בני משפחתה, ויקרבו את שנתברר להם שהיא טהורה, ואין לנו לומר להם כיון שיש בכם ספק אין לכם להרחיק את זו, וכבר גזר רבן יוחנן בן זכאי שלא ישב בית דין להתיר אלמנת עיסה לכתחלה וזהו ענין אמרו שלא להושיב בית דין על כך. ואמרו לרחק אבל לא לקרב, כלומר אם העדתם שזו אלמנת עיסה מרחיקים אותה ולא ישמעו לכם באמרכם כשרה, כמו שעשו בתינוקת שהורהנה שהאמינו להם עליה לטמא אבל לא לטהר. ופסק ההלכה באלמנת עיסה שלא תנשא לכתחלה לכהונה ואם נשאת לא תצא. עכ''ל.

נ''ל דר''ל, שמשפחה שנתערב בה ספק חלל היא בחזקת כשרות כשאר המשפחות, שנאמנים לומר ולהעיד על אשה מהם אם טהורה או לא. ואם אירע לאחת מהן ספק שמא נבעלה לגוי, רשאים להרחיקה מהם, ולא נאמר להם שכיון שיש בכם ספק אין לכם להרחיקה, כי המשפחה נשארה בחזקת כשרות.

אבל בעניננו, אם יש ערעור שהמילדת שיקרה פעם, איבדה חזקת כשרות ואינה נאמנת לא להכשיר ולא לפסול לאף ולד אחר.

פרק ט''ז הלכה א'

פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ומותרין לישא גיורת ומשוחררת. ואפי' כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו.

[א] אפילו כהן שהוא פצוע דכא כו'.

עיין בהשגות ועיין בה"ה ועיין בהך דכאן ד' נ"ז ע"א ע"ש ועיין בסנהדרין ד' נ"א ע"ב דיש ריבוי על בעלי מומים ובהך דהוריות ד' י"ב ע"ב דמשוח שנצטרע אסור באלמנה וצ"ל דפצ"ד שאני כיון דפסולו הוא לא מחמת קדושת כהונה וגם בישראל הוה פסול זה ופקע קדושת כהן מיניה, אך איסור כהונה נשתייר בו ונ"מ דמ"מ גרושה אסור לישא אף כהן פצ"ד אם היא גיורת ועיין בתו"כ פ' אמור והיו קודש להגיד מה גרם וכן גבי כי אני אמר שם להגיד מה גרם ר"ל כי יש ב' איסורים על כהן בנשים אחד משום איסור ואחד משום קדושה ונ"מ דאף דקיי"ל דהיא ג"כ מוזהרת עליו עיין יבמות דף פ"ד ע"ב זה רק בדבר שהוא משום איסורי כהונה אבל דבר שהוא משום קדושת כהונה וכעין שכ' התוס' בחגיגה ד' י"ד ע"ב גבי בעולה לכה"ג וכן נ"ל דהעשה של קדושים תהיו עיין תוס' ב"מ ד' ל' ע"א היא אינה עוברת ואף דמדברי התוס' שם לא משמע כן וביבמות ד' ה' ע"א ד"ה אכתי ובאמת קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בהל' אבל דגם ישראל המטמא כהן עובר ע"ש בפ"ג ה"ה א"כ טומאה ג"כ הויא כמו זה, ועיין ביבמות ד' פ"ה ע"א וכ"מ דקרי אינו שוה בכל וצ"ל ג"כ דהך עשה דקדושים המטמא אינו עובר וכן גבי המקיף את הנזיר כן. וכן נ"ל דהך דין דיבמות ד' פ"ח ע"ב שאם לא רצה דפנו ואמר שם דאיסור כהונה שאני זה רק עליו אבל הנשים אין כופין. ובזה יש ליישב שיטת התוס"י נדרים ד' צ' ע"ב גבי טמאה אני לך דשם ג"כ הוא רק משום איסור כהונה שאני וכן נ"ל הך דבכורות ד' מ"ה ע"ב גבי הנושא נשים פסולות דמדירין אותו כו' וכבר עמדו הראשונים היאך נאמן בנדר הא חשוד אך שם ר"ל רק כה"ג דיבמות ד' פ"ח ע"ב דהפסול הוא רק משום איסור כהונה ובזה די בנדר ועיין מש"כ רבינו בפה"מ סוטה ספ"ג דמשמע שם מדבריו דכל זמן שיש לו האשה פסול לעבודה מן הדין ע"ש ועי' יבמות ד' פ"ה ע"א דפליגי בזה רש"י ותוס' ע"ש בד"ה וכל מקום וע"ש ד' ק' ע"א גבי נושא אשה שאינה הוגנת:

ביאור דברי הרב.

כהן פצוע דכא, לדעת הרמב''ם מותר בגיורת ואסור בממזרת.

לדעת הראב''ד מותר גם בממזרת.

וז''ל המ''מ: והמפרשים חלוקים בזה יש מי שסובר שהוא מותר אפי' בממזרת וזהו דעת הראב"ד בהשגות וכ"כ הרשב"א ז"ל. ובעל המאור אוסרו בגיורת כשהוא כהן, וכסברא קמייתא דרבא דדחייה לפשיטותיה דרב ששת, וכ"ש שכל פצוע דכא אסור בממזרת, וזהו דעת רבינו.

מבאר רבינו, התורה מרבה כהן בעל מום שאף שאינו בקדושתו לגבי עבודה מ''מ בקדושתו הוא שאסור ליטמא ולישא איסורי כהונה, וכן כה''ג שנצטרע אסור באלמנה אף שאינו בקדושתו, מדוע א''כ פצוע דכא מותר בגיורת?

ומחדש, שיש שני איסורים לכהן בנשים, משום קדושה ומשום איסור כהונה.

גיורת אסורה משום קדושה, ולכן פצוע דכא דאזלא קדושתיה – מותר. אבל איסורי כהונה נשארו עליו, ומשום כך אסור לישא גיורת גרושה⁷⁶⁷, כי איסור גרושה הוא מאיסורי כהונה. (איסור פצוע דכא הוא לא מאיסורי כהונה שהרי גם לישראל אסור).

וכ''כ במה''ת פ''ו מיסודי התורה:

וכן הדין מה דכהן פצוע דכא מותר לישא גיורת לדידן יבמות דף ע"ו, וכהן בעל מום אסור, כמבואר בסנהדרין דף נ"א וכ"מ. וע"כ דזה השינוי דבע"מ פועל שינוי רק ע"י שהיה כהן, [שבישראל אין המום פועל שינוי, ורק למעלת כהן המום פועל בו שינוי, וא''א שהמעלה תגרום לחסרון שיהיה לגמרי לא כהן ויותר בגיורת, כי אם הוא לא כהן אזי אין המום חסרון כו'⁷⁶⁸], משא"כ פצוע דכא... ע''כ.

כהן הנושא נשים בעבירה:

האם הוא פסול לעבודה ולאכילת תרומה מן הדין:

דעת רש''י והרמב''ם שהוא פסול מן הדין כמו חלל, ותוס' סוברים שפסול משום קנס, לא מן הדין.

בפ''ד מהלכות שחיטה הי''ד כותב רבינו:

ועיין בהך דבכורות דף מ"ה ע"ב דהמטמא למתים והנושא נשים פסולות פסול לעבודה מדרבנן עד שיקבל, ועיין בפיהמ"ש לרבינו במס' סוטה על דף כ"ג⁷⁶⁹ דמשמע דזה הוה פסול גמור. [ולא בגדר קנס].

ועיין בתוס' יבמות דף פ"ה ע"א דלא ס"ל כן⁷⁷⁰, וכן מדברי רבינו בהל' ביאת מקדש⁷⁷¹.

ומשמע דרק הני דברים דשייכי לכהונה, אבל בשאר עבירות לא איכפת לן. –

אך שם י"ל משום דהוה לתיאבון⁷⁷².

ובאמת י"ל דכהן המטמא עצמו או הנושא נשים כו' אסור לאכול גם בתרומה, אך זה יהיה תליא בהך מחלוקת דתוספתא דדמאי פ"ב אם גם במתנות גבולין אין לו חלק ע"ש, דהוה פלוגתא דר"ש ורבנן. ובאמת זה ר"ל הגמ' דיבמות דף ק' ע"א גבי טמא ונושא אשה שאינה הוגנת⁷⁷³ ור"ל כה"ג.

וז''ל רבינו במה''ת פ''ג ה''ג מהלכות ע''ז:

וכן סבירא לרבינו בפי' המשניות ספ"ג דסוטה דכהן שיש לו אשה פסולה, ג"כ כל זמן שהיא תחתיו פסול לעבודה לא בגדר קנס, וכן י"ל דס"ל לרבינו בחיבורו כן, רק דיעבד עבודתו כשירה כמו בחלל.

ועי' באבל רבתי פ"ד ה"ד דאיתא שם דאלמנה לכה"ג אינו מטמא, והוא תמוה הא בלא"ה אין כה"ג מטמא לאשתו?

אך הגדר דלשיטת רבינו אתי שפיר דכיון שנשאה נעשה בגדר פסול מה"ת, ואף דקיי"ל בהוריות דף י"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע דנשאר עליו גדר כה"ג לאיסורים במ"א⁷⁷⁴ הארכתי בזה ...אבל כאן כיון שנעשה בגדר חלל שוב אין עליו שם כה"ג עד שיגרשנה וימנו אותו עוד, ולכך נקט דמ"מ אין מטמא לה כיון שנתחללה ופסולה עכשיו גם לכהן הדיוט⁷⁷⁵.

ויש להאריך בזה לשיטת רבינו הנ"ל, כה"ג שנשא אלמנה דפסול לעבודה, אם רק לעבודה של כה"ג או גם מכהן הדיוט, ועי' גיטין דף ס' גבי ס"ת שחסר יריעה⁷⁷⁶ ושם דף נ"ט ע"ב⁷⁷⁷ ובכורות מ"ז ע"א וכתובות דף כ"ו ע"א דחלל אין עליו גם שם לוי. אך הירושלמי ביבמות פ"ו לא ס"ל כן בזה ואכמ"ל. ובתו"כ פרש' אמור משמע כדברי רבינו בפירוש המשניות.

ועי' רש"י יבמות דף פ"ה ע"א ס"ל ג"כ כזה, ועי' יבמות ד"ק גבי נושא אשה שאינה הוגנת דאין חולקין בתרומה ג"כ, אך שם רק בגדר חלוקה...

פרק ט''ז הלכה א'

פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ומותרין לישא גיורת ומשוחררת. ואפי' כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו.

הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה.

אפילו כהן שהוא פצוע דכא כו'.

עיין בהשגות – [אסור] בממזרת ודאית וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א: וברייתא זו הביאהו לומר כך פצוע דכא מותר בנתינה ולא אמר בממזרת אלמא אסור בממזרת, והאי סברא לא נהירא חדא דמתני' קתני ואינן אסורים אלא מלבא בקהל וממזרת לאו קהל הוא, ועוד פצוע דכא כהן שמותר בגיורת דרב ששת הכי פשט להו והלא גיורת לכהן אסורה מדאורייתא היא ושריא ליה דלאו בקדושתיה קאי וה"ה לישראל פסול בממזרת. ואי אמרת אמאי קאמר בנתינה ליתני בממזרת? אימא לך רבותא קמ"ל דאפילו לרבי יהודה דאמר קהל גרים אקרי קהל גר כשר אבל הני דפסולים לא וכ"ש ממזרת דלאו קהל הוא כלל עכ"ל.

ועיין בה"ה - ...מ"מ קי"ל כהיתרא ומותרין בגיורת ופשטא דמתניתין הכי הוא דקתני מותרין בגיורת סתם לא שנא כהן ולא שנא ישראל זה דעת רבינו אבל בממזרת סובר רבינו שהוא אסור. דאי לא אדתני מתני' ומותרין בגיורת ליתני בממזרת דהויא רבותא טפי, אלא מתניתין לא תנא אלא גיורת דקהל גרים לא אקרי קהל, אבל לענין ממזרת בקדושתיה קאי, ואף על גב דכהן לאו בקדושתיה קאי, ולא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בקרא ואין איסורו שוה בכל, ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חכמים זהו דעתו ז"ל.

ועיין בהך דכאן דף נ"ז ע"א ע"ש - מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים, שמאכילה בתרומה? שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' יאכל בו כו'.

ועיין בסנהדרין דף נ"א ע"ב דיש ריבוי על בעלי מומים –

ורבי ישמעאל, האי בת ובת מאי דריש ביה? - מיבעי ליה לכדתני אבוהי דשמואל בר אבין: לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים בין תמימים לבעלי מומין, [לענין עבודה, יכול אף בנות בעלי מומין יצאו מכלל קדושתן, ויהיה דינם כבנות ישראל אם זנו] - תלמוד לומר בת ובת. - ורבי עקיבא: מוהם מקריבם והיו קדש, נפקא. [לרבות אף בעלי מומין לקדושה]. - ורבי ישמעאל: אי מההיא - הוה אמינא: הני מילי אינהו, [הכהנים עצמן נתרבו לקדושה, שלא תאמר הואיל ופסולין לעבודה יהיו מותרין לטמא למתים], אבל בנותיהן - לא, קא משמע לן.

ובהך דהוריות דף י"ב ע"ב דמשוח שנצטרע אסור באלמנה. – [בעא מיניה רבא מרב נחמן: משיח שנצטרע מהו באלמנה? מידחא דחי או מיפטר פטר? ...תנינא: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומין מנין? ת"ל: והוא. [דאינו חוזר לעבודתו מפני המום מנין שמצווה על הבתולה תלמוד לומר והוא... וכי נצטרע אין לך מום גדול מזה ושמעי' מינה דאפילו הכי אסור באלמנה].]

וצ"ל דפצוע דכא שאני, כיון דפסולו הוא לא מחמת קדושת כהונה, וגם בישראל הוה פסול זה ופקע קדושת כהן מיניה, אך איסור כהונה נשתייר בו, ונפ"מ דמ"מ גרושה אסור לישא אף כהן פצ"ד אם היא גיורת⁷⁷⁸.

ועיין בתו"כ פ' אמור והיו קודש להגיד מה גרם – כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש להגיד מה גרם הם מקריבים לא הלוים והיו קודש לרבות בעלי מומים:

וכן גבי כי אני אמר שם להגיד מה גרם - כי שמן משחת אלהיו עליו אני ה' להגיד מה גרם: -

ר"ל כי יש ב' איסורים על כהן בנשים, אחד משום איסור ואחד משום קדושה.

ונפ"מ דאף דקיי"ל דהיא ג"כ מוזהרת עליו, עיין יבמות דף פ"ד ע"ב - לא יקחו לא יקחו - מלמד, שהאשה מוזהרת על ידי האיש, אמר רבא: כל היכא דהוא מוזהר - היא מוזהרת, [שלא לינשא לכשרים שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח זונה וחללה כך היא מוזהרת שלא תשאנו], וכל היכא דהוא לא מוזהר - היא לא מזדהרא.

זה רק בדבר שהוא משום איסורי כהונה, אבל דבר שהוא משום קדושת כהונה. אין האשה מוזהרת⁷⁷⁹.

וכעין שכתבו התוס' בחגיגה דף י"ד ע"ב גבי בעולה לכה"ג – ד''ה בתולה כו', ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב [והוא אשה בבתוליה יקח] קרי ביה יקיח נאמנת.

וכן נ"ל דהעשה של קדושים תהיו עיין תוס' ב"מ דף ל' ע"א – הא אין כו', ובפ' כ"ג (סנהדרין דף יט.) לא חשיב אלמנה לכהן גדול אלא לא תעשה גרידא ואמאי והא איכא עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה. - היא אינה עוברת⁷⁸⁰, ואף דמדברי התוס' שם לא משמע כן⁷⁸¹.

וביבמות דף ה' ע"א ד"ה אכתי. - וכן שם גבי פלוגתא דר' אחא ור' אלעזר (לקמן כא.) בביאת כ"ג באלמנה קאמר מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואר"י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכ"ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי ליה עשה דיבום אף על גב דאינו שוה אלא בכהנים.

ובאמת קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בהל' אבל דגם ישראל המטמא כהן עובר, ע"ש בפ"ג ה"ה - המטמא את הכהן... היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה. –

א"כ טומאה ג"כ הויא כמו זה.

ועיין ביבמות דף פ"ה ע"א וכ"מ דקרי אינו שוה בכל - והרי טומאה דלאו שאין שוה בכל [והרי לאו דטומאה - דאין שוה בכל דאין ישראל מוזהרין שלא ליגע דכתיב אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ולא ישראל].

וצ"ל ג"כ דהך עשה דקדושים, המטמא אינו עובר⁷⁸², וכן גבי המקיף את הנזיר כן⁷⁸³.

וכן נ"ל דהך דין דיבמות דף פ"ח ע"ב שאם לא רצה דפנו - מנין שאם לא רצה דפנו? ת"ל: וקדשתו, בעל כרחו; היכי דמי? אילימא דלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה ברי לי, צריכא למימר דדפנו? אלא לאו דניסת לאחד מעדיה [ואח"כ באו עדים שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה], וקאמרה ברי לי, וקתני דפנו, אלמא מפקינן לה מיניה, איסור כהונה שאני. –

ואמר שם דאיסור כהונה שאני, זה רק עליו, אבל הנשים אין כופין⁷⁸⁴.

ובזה יש ליישב שיטת התוס"י נדרים דף צ' ע"ב גבי טמאה אני לך - חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר - וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא, כדאמר בקידושין פרק האומר (דף סה.) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו?

דשם ג"כ הוא רק משום איסור כהונה שאני⁷⁸⁵.

וכן נ"ל הך דבכורות דף מ"ה ע"ב גבי הנושא נשים פסולות דמדירין אותו כו'. - והנושא נשים בעבירה – [גרושה וחלוצה] - פסול עד שידירנה הנאה.

וכבר עמדו הראשונים היאך נאמן בנדר הא חשוד?⁷⁸⁶.

אך שם ר"ל רק כה"ג דיבמות דף פ"ח ע"ב דהפסול הוא רק משום איסור כהונה⁷⁸⁷, ובזה די בנדר.

ועיין מש"כ רבינו בפה"מ סוטה ספ"ג דמשמע שם מדבריו דכל זמן שיש לו האשה פסול לעבודה מן הדין ע"ש. - ואותו הכהן כל זמן שהוא עמה הרי הוא פסול לעבודה. ואם גרשה ונדר שלא ישא נשים בעבירה כמו שיתבאר בשביעי דבכורות חזר לכשרותו. ולשון ספרא להחלו, בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין.

ועי' יבמות דף פ"ה ע"א דפליגי בזה רש"י ותוס'⁷⁸⁸ ע"ש בד"ה וכל מקום. רש''י ה''ג כו' וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו רבנן כתובה, והכי פירוש' מפני שהוא פסול כדתנן בבכורו' (מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והיא פסולה על ידו.

ותוס': ור"ת מפרש דהוא פסול דקאמר אולד קאי, ובפסלות דידה לחוד אפילו במקום שהולד כשר לא מרגלא ליה כו'.

וע"ש דף ק' ע"א גבי נושא אשה שאינה הוגנת. – הנושא אשה שאינה הוגנת לו - [שאינה הוגנת - פסולה לכהונה]⁷⁸⁹.

שם - פרק ט''ז הלכה ב'

ואפי' כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו.

ואפילו כו' מן הספיקות כו'.

הנה לכאורה קשה כיון דסבירא ליה לרבינו דממזרת אסורה לפצ"ד וגם ישראלית אסורה וא"כ אסור ממ"נ אך לפי מש"כ לעיל דספיקות הוה כמו מין בפ"ע יש ליישב זה ועיין מש"כ בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ט ה"ה גבי כוי ובהך דנדרים ד' ז' גבי ספק צדקה מהך משנה דפאה פ"ז מ"ד גבי עוללות דאם ספק לעניים לד"ה והטעם דשם הספק הוא בעצם לא ע"י סיבה, ועי' בירושלמי רפ"א דברכות דיליף ספק קרא ק"ש ספק לא קרא מהקורא בהש"מ הרי דס"ל דגם בהש"מ הוה רק ספיקא לדידן ולא ספק עצם, ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ב גבי הזורק דם חטאתו ספק ביום כו' ובהך דהוריות ד' ד' ע"א על הך דסומכוס ע"ש ובירושלמי שם פ"ג ה"ג ע"ש, ועיין בירושלמי נדה פ"א ה"א דבעיא שם אם ראתה ראיה שהוא ספק טומאה אם מטמא מעל"ע למפרע ויליף שם מטומטום ואנדרוגינוס דמבואר בתוספתא דדיין שעתן הרי מבואר דס"ל דדמי להדדי משום דס"ל דטומטום ואנדרוגינוס הוה ספיקן רק גדר סיבה ועיין תוס' יבמות ד' פ"ג ע"א ד"ה בריה וכ"מ בזה ועיין ירושלמי כלאים פ"ח ה"ה דחשיב שם ששה ספיקות וכו' אנדרוגינוס באדם וכוי בבהמה ר"ל דהספיקות לא הוה גדר סיבה רק בגדר עצם דהוה מין שהוא כך וצ"ל דהראיה דירושלמי דנדה הנ"ל הוא מטומטום וכמו הך דבכורות ד' מ"א ע"ב וכמש"כ התוס' בכ"מ ובאמת זה ר"ל הגמ' ביומא ד' מ"ח ע"ב בהך בעיא דבין הבינים ופשטוהו ספק ע"ש בתוס' ר"ל כך דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים וישאר הספק לעולם והוי כהני ספיקות דירושלמי דכלאים הנ"ל. ועיין בפאה פ"ד ה"ז גבי הך מחלוקת דר"י ור"ע גבי ראש היד והוא ר"ל ג"כ כה"ג וס"ל להירושלמי דרק באדם הוה אנדרוגינוס גדר מין ולא בבהמה ועיין בכורות ד' מ"א וכ"מ, אך ביהש"מ ס"ל דהספק הוא רק גדר סבה וע"ש בפ"א דברכות הנ"ל גבי לכשיבוא אליהו ואמר שם מאן תנא ראיה נחלקת לשנים ר"י ור"ל חדא דס"ל דהוה רק כהרף עין דאל"כ הוה ראיה מרובה וכמש"כ התוס' שבת וגם משום דס"ל בכריתות ד' י"ט ע"ב דאף חלק קטן יכול להתחלק לשנים ע"ש גבי הגביה בהש"מ וכ"כ בזה. אך באמת י"ל דהך אחד מן הספיקות שכ' רבינו היינו כגון מצא תינוקת במקום שמחצה על מחצה כמבואר לעיל פט"ו הכ"ו:

ביאור דברי הרב.

הרמב''ם פוסק שפצוע דכא מותר לישא גיורת ואפילו נתינה או אחת מן הספיקות. מקשה רבינו כמו שהקשו אחרונים, ז''ל הב''ש סי' ה' ס''ק ב': לכאורה תימה למה מותר בספקות הא קי"ל ממזר ודאי אסור בספק ממזרת ולמה ספק ממזרת מותרת בפ"ד כו'. ועמק המלך וז''ל: לכאורה יש לתמוה דהא מ"מ אסורה לו, אם היא ישראלית אסורה מצד איסור פצוע דכא, ואם היא ממזרת אסורה מצד איסור ממזרת לישראל כמ"ש רבינו בסמוך, ועיין בזה בתשו' נוב"י חאה"ע סי' ו' באורך⁷⁹⁰ ובשער המלך למעלה בפט"ו ה''ט.

ומבאר:

לפי מש"כ לעיל דספיקות הוה כמו מין בפ"ע, יש ליישב זה.

הספקות שאסרו חז''ל לבא בקהל, אינן ספק של חסרון ידיעה אלא ספק בעצם והוו כמו מין בפני עצמו.

החילוק בין טומטום לאנדרוגינוס, טומטום הוא "ספק סיבה", שבגלל שהוא אטום ומכוסה לא ידוע לנו מה הוא, אבל אנדרוגינוס הוא ספק בעצם דהיינו מין בפני עצמו.

ר"ל כך דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים וישאר הספק לעולם, והוי כהני ספיקות דירושלמי דכלאים.

וע''כ אחת מן הספיקות אין איסורה בגדר ספק אולי ישראלית אולי ממזרת כו', אלא מין בפ''ע, ולכך הותרה לפצוע דכא.

ועוד י''ל:

דהך אחד מן הספיקות שכתב רבינו היינו כגון מצא תינוקת במקום שמחצה על מחצה, כמבואר לעיל פט"ו הכ"ו:

האסופי שנמצא בעיר שיש בה מחצה [גוים] על מחצה [ישראל] - מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת כו', שהספק הוא רק אם ישראל היא או גויה, אבל בספק ממזרת אסור.

ולפי זה אסור לפצוע דכא לישא ספק ממזרת שהרי היא אסורה עליו ממ''נ, בין אם היא ישראלית כשרה בין אם ממזרת, אלא רק אסופית שהיא ספק גויה ספק ישראלית כנ''ל.

רבינו מאריך בביאור ספק בעצם כו' כדלקמן, וכתבתי במבוא לצ''פ הלכות שבת ע''ש.

שם - פרק ט''ז הלכה ב'

ואפי' כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו.

ואפילו כו' מן הספיקות כו'.

הנה לכאורה קשה כיון דסבירא ליה לרבינו דממזרת אסורה לפצ"ד, וגם ישראלית אסורה, וא"כ אסור ממ"נ.

אך לפי מש"כ לעיל דספיקות הוה כמו מין בפ"ע, יש ליישב זה.

ועיין מש"כ בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ט ה"ה גבי כוי - אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד ...והכוי אף על פי שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות, צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה, תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות⁷⁹¹.

ובהך דנדרים דף ז' גבי ספק צדקה - יש יד לצדקה, או אין יד לצדקה? ...אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי, מאי? הדין נמי צדקה קאמר, או דלמא לנפקותא בעלמא קאמר. מהך משנה דפאה פ"ז מ"ד גבי עוללות דאם ספק -לעניים לד"ה, והטעם דשם הספק הוא בעצם לא ע"י סיבה⁷⁹².

ועי' בירושלמי רפ"א דברכות דיליף ספק קרא ק"ש ספק לא קרא מהקורא בין השמשות –

ספק קרא ספק לא קרא, נישמעינה מן הדא: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. וקודם לכן לאו ספק הוא? ואת אמר צריך לקרות. –

הרי דס"ל דגם בהש"מ הוה רק ספיקא לדידן ולא ספק עצם⁷⁹³.

ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ב גבי הזורק דם חטאתו ספק ביום כו' - אמר רבי יודן כל הספיקות, דרבי נתן אינון, חוץ מן הזורק דם חטאתו ודם אשמו ספק בלילה זרק ספק ביום זרק, נעשה כספק כפרה, וספק כפרה כיפר. ובהך דהוריות דף ד' ע"א על הך דסומכוס ע"ש - משל דסומכוס למה הדבר דומה? לאדם שהביא כפרתו בין השמשות, ספק מבעו"י נתכפר לו [ספק מבעוד יום נתכפר לו - והיא כפרה מעליא]. ספק משחשכה נתכפר לו, [- ולא הוי כפרה מעליא, דביום צוותו כתיב] שאין מביא אשם תלוי [דקיימא לן דפטור דאין צריך להביא קרבן אחר, ואע"פ שהוא קרב אחר תמיד של בין הערבים אין בו שום פסול כו'].

ובירושלמי שם פ"ג ה"ג ע"ש - אכל ספק כזית ואין ידוע אם ביום הכיפורים אכלו אם קודם יום הכיפורים אכלו - ספק כפרה כיפר. [אכל כזית ספק חלב ספק שומן והיה חייב אשם תלוי, אלא שאכלו בין השמשות שאין ידוע לו אם קודם יום הכפורים אכלו, שבין השמשות הוא יום, או שביום הכפורים אכלו כי בין השמשות הוא לילה – כ''ע מודים שספק כפרה כיפר, שהרי ממ''נ יום הכפורים מכפר עליו].

אם ביום הכיפורים אכלו אם לאחר יום הכיפורים אכלו – [אכלו בבין השמשות של מוצאי יום הכפורים] - חברייא אמרין ספק כפרה כיפר כו'.

ועיין בירושלמי נדה פ"א ה"א⁷⁹⁴ דבעיא שם אם ראתה ראיה שהוא ספק טומאה, אם מטמא מעל"ע למפרע, ויליף שם מטומטום ואנדרוגינוס דמבואר בתוספתא דדיין שעתן.

הרי מבואר דס"ל דדמי להדדי, משום דס"ל דטומטום ואנדרוגינוס הוה ספיקן רק גדר סיבה.

ועיין תוס' יבמות דף פ"ג ע"א ד"ה בריה - בריה בפני עצמה כו' - אר"י דהאי בריה לא הוי פירושו כגון בריה שבמקומות אחרים שאינו ספק, אלא בריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמר ולא הכריעו בו כו' דהתם ה"פ אבל טומטום אינו כן כמו אנדרוגינוס שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה משום שיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אבל טומטום אינו כן אלא ספק שהוא איש ודאי או אשה ודאית אלא שהוא מכוסה ואין ניכר ואם קדש ונקרע ונמצא זכר אגלאי מילתא דמתחלה היה זכר ודאי כו'.

וכ"מ בזה.

ועיין ירושלמי כלאים פ"ח ה"ה דחשיב שם ששה ספיקות וכו'⁷⁹⁵ אנדרוגינוס באדם וכוי בבהמה, ר"ל דהספיקות לא הוה גדר סיבה רק בגדר עצם, דהוה מין שהוא כך.

וצ"ל דהראיה דירושלמי דנדה הנ"ל הוא מטומטום⁷⁹⁶, וכמו הך דבכורות דף מ"א ע"ב –

וחכ"א אינו בכור כו'. אמר רב חסדא: מחלוקת באנדרוגינוס, אבל בטומטום - דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא; א"ל רבא; אלא מעתה - בערכין יערך, אלמה תניא: הזכר - ולא טומטום ואנדרוגינוס? סמי מיכן טומטום. – [מקרא לא ממעט אלא אנדרוגינוס ומשום בריה, אבל טומטום נערך ולחומרא נערך כזכר].

וכמש"כ התוס' בכ"מ⁷⁹⁷.

ובאמת זה ר"ל הגמ' ביומא דף מ"ח ע"ב בהך בעיא דבין הבינים ופשטוהו ספק –

אמר רבי יוחנן: בעי רבי יהושע בן עוזאה: בין הבינים של מלא קומצו מהו? [- הנכנס בין האצבעות, מהו, קומץ הן או שיריים הן] אמר רב פפא: דגואי - לא תיבעי לך דודאי קומץ הוא, דבראי - לא תיבעי לך דודאי שירים הוא, כי תיבעי לך - דביני ביני, מאי? אמר רבי יוחנן הדר פשטה יהושע בן עוזאה: בין הבינים ספק נינהו. היכי עביד? אמר רבי חנינא: מקטיר קומץ לחודיה תחלה, והדר בין הבינים.

ע"ש בתוס' - הדר פשטה בין הביניים ספק - לא ידענא מאי קאמר הדר פשטה, הא מעיקרא נמי כי הוה מיבעי ליה ספק הוא? ושמא יש לומר דמעיקרא מספקא והוה סלקא דעתך למיפשט האי בכלל קומץ הוא או בכלל שיריים והדר פשטה דספק הוא, ואינו בא לחזור ולפשוט הבעיא אי ודאי קומץ אי ודאי שיריים, אלא בודאי ספק הוא ואין אדם יכול לעולם לעמוד עליו. –

ר"ל כך דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך, רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים, וישאר הספק לעולם, והוי כהני ספיקות דירושלמי דכלאים הנ"ל.

ועיין בפאה פ"ד ה"ז גבי הך מחלוקת דר"י ור"ע גבי ראש היד – והנופל מראש היד ומראש המגל - והנופל מקצה היד וקצה המגל והוא מה שכנגד הקצוות שאי אפשר לומר עליו לא תוך ולא אחר, הוא שנחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבה, והלכה כר' עקיבה. רמב''ם בפיהמ''ש שם. –

והוא ר"ל ג"כ כה"ג⁷⁹⁸.

וס"ל להירושלמי דרק באדם הוה אנדרוגינוס גדר מין, ולא בבהמה.

ועיין בכורות דף מ"א וכ"מ.

אך ביהש"מ ס"ל דהספק הוא רק גדר סיבה⁷⁹⁹.

וע"ש בפ"א דברכות הנ"ל גבי לכשיבוא אליהו ואמר שם מאן תנא ראיה נחלקת לשנים? ר"י –

תנינן תמן ראה אחת ביום ואחת בין השמשות ואחת למחר, אם יודע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר - ודאי לטומאה ולקרבן, ואם ספק שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה וספק לקרבן. רבי חייא בר יוסף בעא קומי רבי יוחנן מאן תנא ראיה נחלקת לשנים רבי יוסי אמר לה קשתה על דעתך דאת אמר כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דרבי נחמיה ספק הוא למה אמר ליה קשתיה לכשיבוא אליהו ויאמר זהו בין השמשות מאן פליג.

ור"ל שתי סברות מדוע מאן תנא שראיה נחלקת לשתים –

א') חדא - דס"ל דהוה רק כהרף עין דאל"כ הוה ראיה מרובה וכמש"כ התוס' שבת⁸⁰⁰.

ב') וגם משום דס"ל בכריתות דף י"ט ע"ב דאף חלק קטן יכול להתחלק לשנים, ע"ש גבי הגביה בין השמשות – הכי א"ל: הגביה בין השמשות, מהו? אמר להו: דקדקתם אחרי. ונימא להו: מקצת הגבהה היתה מהיום ומקצתה למחר, הכי נמי קאמר להו: דקדקתם אחרי ולא העליתם בידכם כלום.

וכ"כ בזה⁸⁰¹.

אך באמת י''ל דהך אחד מן הספיקות שכתב רבינו היינו כגון מצא תינוקת במקום שמחצה על מחצה – אסופית שהיא ספק ישראלית, אבל ספק ממזרת אסורה עליו ממה נפשך.

כמבואר לעיל פט''ו הכ''ו - האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהיה רוב עכו"ם או רוב ישראל ה"ז ספק עכו"ם לענין יחוסין קידש אשה צריכה גט מספק כו', מחצה על מחצה - מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה.

ולפי זה אסור לפצוע דכא לישא ספק ממזרת שהרי היא אסורה עליו ממ''נ, אלא רק ספק גויה ספק ישראלית כנ''ל.

פרק ט''ז הלכה ד'

כיצד נפצע הגיד או נדך או שנכרת העטרה או למעלה מעטרה פסול, ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר.

ואם ניכרת כו' מוקף לכל כו'.

הנה בגמ' דילן אמר דדי ברובא אך באמת כך דהך נחתך מעטרה ר"ל דנחתך מהעובי דאף אם ניטלה כל העטרה היינו שנעשה שוה להגיד ולא שניקף ואמר דצריך שישתייר חוט שיהיה גבוה משאר הגיד והחוט צריך שיהיה על שטח רוב העטרה אך מ"מ צריך שיהא מקיף לכל הגיד ועיין שם ביבמות ד' ע"א ע"ב גבי רוב גובהה ובהך דחולין ד' מ"ד ע"ב גבי קנה ושם ד' נ"ב ע"ב גבי גולגלת וד' ע"ו ע"ב גבי מן הארכובה ולמעלה אך למטה אף אם נחתך לגמרי כשר והך כחוט השערה ר"ל שדי שיהיה העטרה גבוה מן הגיד כשיעור חוט השערה:

ביאור דברי הרב.

הרמב''ם פוסק: ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר.

וקשה שבגמ' נאמר: מלא החוט על פני רובה כשר.

הב''י באה''ע ה' כתב: וכתב הרב המגיד ודוקא שמקיף החוט לכל הגיד אבל לרובו בלבד פסול כדאיתא התם עד כאן. נראה שהיו גורסים בגמרא מלא החוט שאמרו על פני כולה, וכן מצאתיה בפסקי הרא"ש ז"ל (סי' ב). ע''כ.

ורבינו מחלק בין רוב גבהה לרוב הקפה. שחוט מקיף גבוה משאר הגיד צריך שיהיה מסביב לכולה, והחוט הזה אף שגבוה רק כחוט השערה סגי, אבל צריך שיהיה על רוב השטח.

(עי' בט''ז אה''ע ה' סק''ב).

פרק ט''ז הלכה ד'

כיצד נפצע הגיד או נדך או שנכרת העטרה או למעלה מעטרה פסול, ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר, נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר.

ואם נכרת כו' מוקף לכל כו'.

הנה בגמ' דילן אמר דדי ברובא. –

ואם נשתייר מעטרה כו'. יתיב רבינא וקמיבעיא ליה: מלא החוט שאמרו, על פני כולה או על פני רובה? אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: מלא החוט על פני רובה וכלפי רישא.

אך באמת כך, דהך נחתך מעטרה, ר"ל דנחתך מהעובי, דאף אם ניטלה כל העטרה היינו שנעשה שוה להגיד ולא שניקף⁸⁰², ואמר דצריך שישתייר חוט שיהיה גבוה משאר הגיד, והחוט צריך שיהיה על שטח רוב העטרה אך מ"מ צריך שיהא מקיף לכל הגיד.

ועיין שם ביבמות דף ע"א ע"ב גבי רוב גובהה. - דתנן, אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את [רוב] העטרה, ואין אוכל בתרומה. אמר רבינא, ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב: בשר החופה את רוב גובהה של עטרה. - [אף על גב דאין רוב הקיפה].

ובהך דחולין דף מ"ד ע"ב גבי קנה. - תנא, כמה פסוקת הגרגרת - ברובה. וכמה רובה? רב אמר: רוב עוביה, - [בשיעור זה נמדד עובי התנוך, וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל]. ואמרי לה: רוב חללה. – [אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב].

ושם דף נ"ב ע"ב גבי גולגלת. - וגולגולת שנחבסה ברובה: [בעי רבי ירמיה רוב גובהה או רוב היקיפה תיקו].

ודף ע"ו ע"ב גבי מן הארכובה ולמעלה. - ת"ר: נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו - מותר, אם לאו - אסור. וכמה רובו? כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן: רוב עוביו, [שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה], ואמרי לה: רוב הקיפו. [עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפי' הכי טרפה]. אמר רב פפא: הלכך, בעינן רוב עוביו, ובעינן רוב הקיפו.

אך למטה אף אם נחתך לגמרי כשר⁸⁰³.

והך כחוט השערה, ר"ל שדי שיהיה העטרה גבוה מן הגיד כשיעור חוט השערה:

פרק ט''ז הלכה ח'

כל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים.

אבל אם נולד כו' או שחלה כו'.

הנה רבינו ס"ל דכל שנעשה פצ"ד על ידי איזה פעולה אף שלא בידי אדם אסור לישא אשה ועיין בתוספתא כאן פ"י באחד שעלה לראש הזית ונפל ונפצע ומבואר שם דפוסל את אשתו ועיין בהך דכתובות ד' י"א ע"ב בהך מחלוקת דמוכת עץ ע"ש דהוה פלוגתא דר"מ ורבנן ועי' תוס' עירובין ד' ז' מה דמחלק שם בין ע"י חולה בין ע"י אדם ע"ש ועיין בחולין ד' נ"ה ע"ב גבי צמקה הריאה ע"ש ועיין בירושלמי כאן פ"ח ה"ה גבי סרסו מבפנים ע"ש דס"ל דהוה סריס בידי אדם וע"ש בהל' ב' דאמר שם דהוה מחלוקת גבי בידי שמים אם פסול או לא אך לבסוף מסיק שם דהמחלוקת הוא רק היכא דתחלתו בידי שמים ואח"כ נגמר ע"י אדם אבל היכא דנולד כך אז גם לרבנן שרי ע"ש ועיין בהך דבכורות ד' מ' ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ע גבי יש לו שני כיסין אם הוה מום או לא ומשמע שם דחסר ביצה אחת לא הוה מום אם נימוק וע"ש בע"ב דדי שתהא השניה רק כפול אך י"ל דנ"מ כך דאם אין לו רק כיס אחד אז הוה גדר בעל מום אבל אם יש לו ב' כיסים רק שנימוק אז הוה רק גדר חסרון וע"ש ד' ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה אלא דאמר שם דכו"ע ס"ל חסרון מבפנים שמיה חסרון וא"כ ע"כ צ"ל דפליגי לענין פדיון, וע"ש ד' מ"ד ע"ב גבי הך מחלוקת דר"י ור"ע דר"י אומר כל שנמחו האשכה. אך רבינו ז"ל בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ח פסק דאם אין לו אלא ביצה אחת הוה בעל מום והך דנימוק האשכה פי' שם בפ"ט הי"ב דקאי על כיס של ביצים ולא על ביצה ממש ועיין בתוס' בכורות ד' מ"ג ע"א ד"ה הא איכא ורבינו ז"ל בפה"מ בכורות ד' מ' ע"ב ס"ל דהך דאמר שם די שיהיה אחת כפול קאי אאוזן ולא אביצה ועיין בתוספתא בכורות מבואר שם דבין סריס חמה ובין סריס אדם פסול לעבודה וא"כ הך דמרוח אשך למאי הלכתא לפרש"י וצ"ל דנ"מ לחילול העבודה. והנה רבינו ז"ל כאן לא הביא הך דנימוקו עיין ברש"י דהפי' הוקטן ועיין חולין ד' מ"ז ע"ב ברש"י ד"ה נימוקו אך אם נימא כשיטת רש"י בבכורות דגם אם אחת קטנה כפול כשרה א"ש. אך באמת זה כך דאם המום הוה שע"י זה נעשה חסרון בלידה או שזה גופא הוה מום ועיין בתו"כ פ' אמור דאמר שם דאין הנקבות בסירוס ופי' בס' יראים דאם ניטל האם של נקבה אינה נפסלת לקרבן ואמאי הא הוה עכ"פ חסרון מבפנים וצ"ל דאין על אברי הלידה שם אבר בפ"ע ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' עבדים פ"ה ה"ד דס"ל דאינו יוצא לחירות בסירוס, ואף דגבי קרבן פסק דהוה בעל מום, ועיין תוס' ב"ק דף צ"ח ד"ה מותיב כתבו דדי שהאבר שיש בו חסרון יהא ניכר וא"כ צ"ל דרבינו ס"ל דהביצים אינם פועלים בעצם בהלידה רק דהוה גרמא ומ"מ לענין קדשים הוה מום דהוה כמו הך דאמרינן בבכורות ד' ל"ז כל מום רע ועמש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ח ע"ש ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורות פ"ג ה"ה גבי הך דין דנמצא השניה דבוקה כו' ולא הביא דין זה בהל' איסורי מזבח. ונ"ל די"ל דאף דלאחר המיעוך לא יצתה הביצה מ"מ כיון שחזינן שישנה י"ל דאפשר שיש מציאות שתחזור רק הוה כמש"כ התוס' בכורות דף ל"ח ע"ב דאף דבר שחוזר ע"י רפואה מ"מ הוה מום קבוע רק דבר שחוזר ע"י נסיון זה לא הוי מום וה"נ אם חוזר ע"י מיעוך זה הוה גדר נסיון אבל אינו חוזר ע"י מיעוך אף די"ל דיש לו רפואה וכעין דאמר ר"א ביבמות ד' ע"ט ע"ב גבי סריס חמה וע"ש בתוס' דף קי"א ע"ב ד"ה קרי. והנה עיין בתוספתא בכורות פ"ד דיבלת שיש בה עצם אף אם חתיכה הוה מום לשחוט עליו ונראה דזה רק גבי בכור דלא בעי פדיה ומיד כשנולד חלה עליו הקדושה והוא בעל מום אבל גבי קדשים דצריך פדיה וזהו מה דאמרינן בגמ' בכ"מ דבעי העמדה וכיון שיש פעולה שיתרפא המום א"א לזה גדר העמדה לפדיון לכך י"ל לגבי קדשים אם נמצא הביצה דבוקה לא הוה פדיון ולחוש לזה א"צ דזה לא שכיח וכעין שכתבו התוס' ביבמות הנ"ל ולכך לא הביא זה רבינו גבי קדשים ועיין רש"י בכורות ד' מ' ע"א ד"ה והתיר דהטעם משום דאינו במקומו וא"כ משמע דס"ל דהביצה עצמה הוה בגדר אבר ועי' תוס' חולין ד' מ"ז ע"ב ד"ה אבל ע"ש ונ"מ לבעל שלש ביצים אם הוה כמו גבי כליות שם ד' ל"ט ע"א ע"ש. וכן נ"מ לענין פסול בקהל אם היה לו ג' ביצים וחתך אחד מהם ועיין בקדושין ד' כ"ה ע"א גבי היתה לו יתרת ובהך דבכורות ד' מ"ה ע"א ע"ש ברש"י ד"ה אם ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש:

ביאור ההלכה.

כרות שפכה ופצוע דכא פסול לבא בקהל, אבל אם היה בידי שמים – כשר. "לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול⁸⁰⁴, וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי". ולדעת הרמב''ם גם מי "שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותו או כרתן, הרי זה כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים"⁸⁰⁵.

מציין רבינו שלדעת הרמב''ם רק אם לא נעשתה בגופו שום פעולה [רק חלה או נולד בהם שחין כו'] – כשר, אבל אם נעשתה פעולה אף לא ע''י אדם, כגון הכהו קוץ או כלב – אסור לישא אשה.

וכן הוא בתוספתא, עלה לראש הזית ונפל ונפצע – פסול ופוסל אשתו, אף שלא היה בידי אדם.

וזו סברת חכמים במוכת עץ שכתובתה מנה, אף שלא נעשה בידי אדם מ''מ נעשתה בה פעולה. משא''כ בוגרת כתובתה מאתים.

וכן בדיני טריפות, שנטילה מהגוף (שדרה או גולגלת ע''ש), אפי' חסרון מועט – טריפה, משא''כ חולי ורקבון [בידי שמים] שגרם לחסרון אין הבהמה מתה בחסרון מועט.

וכן צמקה הריאה בידי שמים כשרה.

ומסיק ע''פ הירושלמי, שאם כולו בידי שמים מותר לכ''ע, לא נחלקו אלא אם תחילתו בידי שמים וסופו בידי אדם.

כגון שעלו בו חטטין בביציו וחיכך עד שנמסו.

שם בירושלמי מדובר בביאור המשנה: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת, ורבינו מבאר הגמ' בבבלי מ' ע''א: אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד כו'. שמשמע שאם חסרה ביצה אחת (שהשניה נפצעה או נימוקה או יבשה), לא הוי מום אם הביצה השניה גדולה כמו פול.

ומבאר:

אם אין לו אלא כיס אחד – הוה בגדר בעל מום.

ואם שתי כיסין ונימוקה ביצה אחת, הוה רק בגדר חסרון ולא מום.

ואף שמ''מ פסול להקרבה כיון שלכ''ע גם חסרון מבפנים הוי חסרון⁸⁰⁶, ואין מקריבין חסר, א''כ במאי פליגי ר''ע ור''י במשנה הנ''ל?

צ''ל דפליגי לענין פדיון.

מום שבגלוי מתיר לפדות את הבכור ויצא לחולין, וחסרון בפנים פוסלו להקרבה אך לא מתיר לפדותו.

מקשה על רש''י הסובר שחסרון ביצה הוי חסרון בפנים ופסול לעבודה⁸⁰⁷, א''כ מה בינו לבין מרוח אשך שחסרונו ניכר? ומבאר, שמרוח אשך פסול וגם מחלל עבודה.

הרמב''ם חולק.

פוסק מפורש שחסרה ביצה הוה בעל מום. ומה שאמרו: "אפילו אינה לשניה אלא כפול – כשירה". לא איירי בביצה שנימוקה אלא באוזן, כפי שכתב בפיה''מ "אפי' אזנו אחת כפול – כשרה".

הרמב''ם כאן בדין פצו''ד לא הביא הגמ': "איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן, ואפי' ניקבו, ואפילו נמוקו [מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן], ואפילו חסרו".

ולא אומר מה הדין בנימוקו⁸⁰⁸.

וזה תליא אם פסול דפצ''ד הוא משום שאינו יכול להוליד, [שאז גם נימוקו פסול] או משום שזה מום.

ומבאר שאין על אברי הלידה שם אבר בפני עצמם, ממילא לא שייך בהם מום, ואם נימוקו – כשר.

כמו המסרס עבדו בביצים, לא יוצא לחרות, וכן בהמה שניטל רחמה כשרה לקרבן, שחסרון אברי הלידה לא נחשב חסרון אבר.

והא דפסול לקרבן (מי שאין לו אלא ביצה אחת פסול לקרבן), זה משום שלענין קדשים הוה מום כדכתיב כל מום רע.

דעת רש''י.

הביצה עצמה בגדר אבר.

הנפ''מ, בהמה בעלת שלש ביצים, לדעת רש''י פסולה לקרבן כמו בעל ג' כליות, דהויא יתירת אבר, ולרמב''ם – כשר.

וכן לענין פסול קהל, אם היה בעל ג' בצים וחתך אחת מהן, לרש''י פסול.

פרק ט''ז הלכה ח'

כל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים.

אבל אם נולד כו' או שחלה כו'.

הנה רבינו ס"ל דכל שנעשה פצ"ד על ידי איזה פעולה, אף שלא בידי אדם - אסור לישא אשה.

ועיין בתוספתא כאן פ"י באחד שעלה לראש הזית ונפל ונפצע, ומבואר שם דפוסל את אשתו. –

אמר ר' יוסה מעשה באחד בכפר מנדון שעלה לראש הזית ונפל ונפצעה אחת מביציו, ובא ובעל את אשתו ומת, ובאו ושאלו את ר' יוחנן בן נורי אשתו מהו שתתיבם? אמר להם עד שאתם משאלין אותי מהו שתתיבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה, שנפסלה מן הכהונה ופסולה מלאכול בתרומה.

ועיין בהך דכתובות דף י"א ע"ב בהך מחלוקת דמוכת עץ ע"ש דהוה פלוגתא דר"מ ורבנן. –

ומוכת עץ - כתובתן מאתים, דברי ר"מ; וחכמים אומרים: מוכת עץ - כתובתה מנה... אמר רמי בר חמא: מחלוקת - כשהכיר בה, דר"מ מדמי לה לבוגרת, ורבנן מדמו לה לבעולה, אבל לא הכיר בה - דברי הכל ולא כלום. ור"מ אמאי מדמי לה לבוגרת? נדמייה לבעולה, בעולה איתעביד בה מעשה בידי אדם, הא לא איתעביד בה מעשה בידי אדם. ורבנן, אדמדמו לה לבעולה, נדמייה לבוגרת, בוגרת לא איתעביד בה מעשה כלל, הא איתעביד בה מעשה⁸⁰⁹.

ועי' תוס' עירובין דף ז' מה דמחלק שם בין ע"י חולי בין ע"י אדם ע"ש. –

כגון שדרה וגולגולת כו', וי"ל דרגילות הוא למות על ידי נטילה בחסרון מועט, מעל ידי רקיבה וחולי⁸¹⁰.

ועיין בחולין דף נ"ה ע"ב גבי צמקה הריאה ע"ש. - תנו רבנן איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה, בידי שמים - כשרה, בידי אדם - טרפה, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות⁸¹¹.

ועיין בירושלמי כאן פ"ח ה"ה גבי סרסו מבפנים ע"ש, דס"ל דהוה סריס בידי אדם. - הושיט ידו וסירסו מבפנים דברי הכל אסור לבוא בקהל ואינו לא חולץ ולא מייבם. נותנין עליו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה במחלוקת⁸¹².

וע"ש בה''ב דאמר שם דהוה מחלוקת גבי בידי שמים אם פסול או לא, אך לבסוף מסיק שם דהמחלוקת הוא רק היכא דתחלתו בידי שמים ואח"כ נגמר ע"י אדם, אבל היכא דנולד כך - אז גם לרבנן שרי ע"ש. - עוד הוא יליף לה מממזר לא יבא ממזר לא יבא פצוע דכא. מה ממזר בידי שמים. אף פצוע דכא בידי שמים. וממזר בידי שמים. יצירתו בידי שמים... מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול כרבנן. אמר רבי אחא בר פפי קומי ר' זעירא כולה דרבנן. הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים⁸¹³.

ועיין בהך דבכורות דף מ' ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ע גבי יש לו שני כיסין, אם הוה מום או לא. –

אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, א"נ שתי כיסין וביצה אחת - הרי זה מום, ר' ישמעאל אומר: יש לו ב' כיסים - בידוע שיש לו ב' ביצים, אין לו אלא כיס אחד - כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי, ואתא ר"ע למימר: בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו וממעך, אם יש ביצה סופו לצאת.

ומשמע שם דחסר ביצה אחת לא הוה מום אם נימוק, וע"ש בע"ב דדי שתהא השניה רק כפול. –

ורבנן עד כמה? תניא, אחרים אומרים: אפילו אינה לשניה אלא כפול - כשירה. [ורבנן - דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חבירתה קטנה דמכשרי]⁸¹⁴.

אך י"ל דנ"מ כך, דאם אין לו רק כיס אחד אז הוה גדר בעל מום, אבל אם יש לו ב' כיסים רק שנימוק, אז הוה רק גדר חסרון⁸¹⁵.

וע"ש דף ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה אלא - אלא הכא במומין שבגלוי פליגי - דכולי עלמא חסרון מבפנים שמיה חסרון, מאן דפסיל בביצים לאו משום חסרון אלא משום מום. –

דאמר שם דכו"ע ס"ל חסרון מבפנים שמיה חסרון, וא"כ ע"כ צ"ל דפליגי לענין פדיון⁸¹⁶.

וע"ש דף מ"ד ע"ב גבי הך מחלוקת דר"י ור"ע, דר"י אומר כל שנמחו האשכה. - מרוח אשך האמור בתורה; רבי ישמעאל אומר: כל שנימוחו אשכיו, ר"ע אומר: כל שרוח באשכיו כו'.

אך רבינו ז"ל בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ח פסק דאם אין לו אלא ביצה אחת הוה בעל מום -

מי שאין לו אלא ביצה אחת אף על פי שיש לו שני כיסין. –

והך דנימוק האשכה פי' שם בפ"ט הי"ב דקאי על כיס של ביצים, ולא על ביצה ממש. –

פ''ח הי''ב: מי שנמרחו אשכיו והם הכיס של ביצים.

ועיין בתוס' בכורות דף מ"ג ע"א ד"ה הא איכא. –

דקאמר ת"ק לקמן בפירקין אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה וילפינן בהמה מאדם בג"ש דבסמוך תינח לת"ק אלא לרבי ישמעאל ור"ע דאמרי חסר אשך מיבעי ליה מנא להו דאינהו גופייהו חשבי ליה מומא בפירקין דלעיל ואי נפקא לן ממומין שבגלוי ואינן חוזרין א"כ לת"ק למה לי קרא להכי... ושמא י"ל בכי האי גוונא שייך לומר דנשנה בשביל דבר שנתחדש בה כדר' ישמעאל דבסמוך וניחא נמי השתא אפי' יש מומין שנכתבו אף על גב דהוו נפקי ממום שבגלוי ואינו חוזר⁸¹⁷.

ורבינו ז"ל בפה"מ בכורות דף מ' ע"ב ס"ל, דהך דאמר שם די שיהיה אחת כפול, קאי אאוזן ולא אביצה. – "ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפול כשרה"⁸¹⁸.

ועיין בתוספתא בכורות מבואר שם דבין סריס חמה ובין סריס אדם פסול לעבודה -

מומין אלו בין קבועין ובין עוברין פסולין באדם... סריס אדם וסריס חמה פצוע דכה וכרות שפכה השכניה והסגריס⁸¹⁹.

וא"כ הך דמרוח אשך למאי הלכתא לפרש"י?⁸²⁰ וצ"ל דנפ"מ לחילול העבודה⁸²¹.

והנה רבינו ז"ל כאן לא הביא הך דנימוקו, עיין ברש"י דהפי' הוקטן. יבמות ע''ה ע''א: נמקו - מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן.

ועיין חולין דף מ"ז ע"ב ברש"י ד"ה נימוקה - נימוקה - נתרוקנה מאליה מקצתה ואינה נשפכה כקיתון אך במקצתה לא נשאר כלום.

אך אם נימא כשיטת רש"י בבכורות דגם אם אחת קטנה כפול כשרה אתי שפיר⁸²².

אך באמת זה כך, דאם המום הוה שע"י זה נעשה חסרון בלידה, שאינו יכול להוליד, או שזה גופא הוה מום.

ועיין בתו"כ פ' אמור דאמר שם דאין הנקבות בסירוס – [משחתם בהם מום בם] רבי יהודה אומר בהם אין נקיבות בסירוס. ופי' בס' יראים דאם ניטל האם של נקבה אינה נפסלת לקרבן⁸²³. ואמאי? הא הוה עכ"פ חסרון מבפנים?

וצ"ל דאין על אברי הלידה שם אבר בפ"ע.

ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' עבדים פ"ה ה"ד - אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי. –

דס"ל דאינו יוצא לחירות בסירוס, ואף דגבי קרבן פסק דהוה בעל מום. – הובא לעיל מהלכות ביאת המקדש פ''ז ה''ח ע''ש⁸²⁴.

ועיין תוס' ב"ק דף צ"ח ד"ה מותיב – [הכהו...על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות] וא"ת ואמאי עבד יוצא בהן לחירות הא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי?... ועי"ל דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי. –

כתבו דדי שהאבר שיש בו חסרון יהא ניכר.

וא"כ צ"ל דרבינו ס"ל דהביצים אינם פועלים בעצם בהלידה, רק דהוה גרמא⁸²⁵, ומ"מ לענין קדשים הוה מום, דהוה כמו הך דאמרינן בבכורות דף ל"ז כל מום רע. –

אף כל - מומין שבגלוי, ובוטל ממלאכתו, ואינו חוזר; אלמה תנן נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור? [דהדר בריא ולא הוי מומא], כל מום רע - ריבויא הוא.

ועמש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ח ע"ש. - יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה, לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר מבחר נדריך, ואלו הן: מי שבלובן עינו יבלת שאין בו שער, אם נגממו קרניו אף ע"פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר, אם נפגמו חיטיו הפנימיות כו'.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורות פ"ג ה"ה גבי הך דין דנמצא השניה דבוקה כו'. –

בכור שהיתה לו ביצה אחת ושני כיסים, ובדקו המומחה והושיבוהו על הרגוזו ומעכו ולא יצאת ביצה שנייה והתירו המומחה ונשחט ונמצא השנייה דבוקה בכסלים הרי זה מותר הואיל ומעכו, אבל אם לא נמעך אף על פי שנשחט על פי מומחה הרי זה יקבר.

ולא הביא דין זה בהל' איסורי מזבח⁸²⁶.

ונ"ל די"ל דאף דלאחר המיעוך לא יצתה הביצה, מ"מ כיון שחזינן שישנה, י"ל דאפשר שיש מציאות שתחזור, רק הוה כמש"כ התוס' בכורות דף ל"ח ע"ב, דאף דבר שחוזר ע"י רפואה מ"מ הוה מום קבוע. –

ד''ה וסימניך ברקא כו', ועוד יש לתרץ דהיכא דאין מתרפא מאליו חשיב מום, והא דקאמר לקמן גבי מים הקבועים דאם עובר כשמאכילין אותו לח ויבש של גשמים לא הוי קבוע, אין זו רפואה ממש אלא בדיקה ונסיון אם הם קבועים אם לאו, אבל רפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע כו' ע''ש.

רק דבר שחוזר ע"י נסיון, זה לא הוי מום⁸²⁷.

וה"נ אם חוזר ע"י מיעוך זה הוה גדר נסיון, אבל אינו חוזר ע"י מיעוך, אף די"ל דיש לו רפואה, וכעין דאמר ר"א ביבמות דף ע"ט ע"ב גבי סריס חמה - דתניא, רבי אליעזר אומר: סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים.

וע"ש בתוס' דף קי"א ע"ב ד"ה קרי. –

קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא - ואע"פ שיבא לכלל הקמת שם לא מהניא כיון שלא היה לו שעת הכושר כי היכי דפסלינן בהערל (לעיל דף עט:) סריס חמה שלא היה לו שעת הכושר אע"פ (לעיל פ.) שבמינו מתרפאים באלכסנדריא של מצרים ומשני אמר קרא כו' ולא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה לבוא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות.

והנה עיין בתוספתא בכורות פ"ד דיבלת שיש בה עצם אף אם חתכה הוה מום לשחוט עליו. –

(בכור) היתה בו יבלת וחתכה, אם יש בו עצם – ישחט, ואם לאו לא ישחט.

ונראה דזה רק גבי בכור דלא בעי פדיה, ומיד כשנולד חלה עליו הקדושה והוא בעל מום, אבל גבי קדשים דצריך פדיה⁸²⁸. וזהו מה דאמרינן בגמ' בכ"מ דבעי העמדה, וכיון שיש פעולה שיתרפא המום א"א לזה גדר העמדה לפדיון, לכך י"ל לגבי קדשים אם נמצא הביצה דבוקה לא הוה פדיון, ולחוש לזה אין צריך, דזה לא שכיח.

וכעין שכתבו התוס' ביבמות הנ"ל⁸²⁹.

ולכך לא הביא זה רבינו גבי קדשים.

ועיין רש"י בכורות דף מ' ע"א ד"ה והתיר - והתיר ר"ע - דהוי מום הואיל ואינה במקומה. –

דהטעם משום דאינו במקומו.

וא"כ משמע דס"ל דהביצה עצמה הוה בגדר אבר.

ועי' תוס' חולין דף מ"ז ע"ב ד"ה אבל ע"ש – [עינוניתא דורדא] ואם שינתה מקומה היה נראה להתיר מדממעט גבה דוקא, ואף כי רבינו שלמה מטריף בתרי עינוניתא אף על פי שאחת אינה עומדת במקומה, לא היה אוסר אם לאו דאיתא שנים, אך מורי הרב דודי ז"ל אמר שהיה מקובל לאסור ואפשר דטעמא משום דלאו אורחיה בהכי⁸³⁰.

ונפ"מ לבעל שלש ביצים אם הוה כמו גבי כליות, שם דף ל"ט ע"א ע"ש. - ואת שתי הכליות - ולא בעל כוליא אחת, ולא בעל שלש כוליות⁸³¹.

וכן נ"מ לענין פסול בקהל אם היה לו ג' ביצים וחתך אחד מהם⁸³².

ועיין בקדושין דף כ"ה ע"א גבי היתה לו יתרת - היתה לו יתרת [אצבע יתירה] וחתכה - עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב הונא: והוא, שנספרת על גב היד. [שהיתה בשורת שאר אצבעות].

ובהך דבכורות דף מ"ה ע"א ע"ש ברש"י ד"ה אם - אם יש בה עצם פסול - הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו, ואם לאו כשר דלא חשיב אלא תלתול בעלמא.

ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש. - מי שיש בידו אצבע יתירה באצבעות ידיו אפילו היו שש ושש, ואם חתך את היתירה כשר, ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול.

לדעת רש''י אם משאיר את האצבע היתרה ויש לו שש אצבעות – כשר, ואם חתכה – פסול⁸³³. ולדעת הרמב''ם אם משאירה ודאי פסול, שש אצבעות זה מום, ואפילו חתכה – פסול⁸³⁴.

ע''כ ההלכה.

בפ''ג דמתנות עניים כותב רבינו:

והנה גבי ביצה מבואר בבכורות דף ל"ט ע"ב דאם אינו ניכר מבחוץ לא הוה מום, ואף דלמה לא נימא שיהי' כמו מחוסר אבר מבפנים ונפסל? מיהו וי"ל משום דביצה אחת לא הוה אבר רק שניהם אבר אחד.

ובזה י"ל דלכך בבכורות דף מ', לא פליגי ר"י ור"ע רק בשני כיסין וביצה אחת, משמע דאם יש לו שני כיסים ובלא ביצים כלל גם ר"י מודה.

והטעם משום דאז הוה כמו מחוסר אבר, דאף מבפנים שמו חסרון ופסול. וזה רק כשנימוק אבל לא הי' לו מתחילת הבריאה שוב ע"כ אין לו כיסין וזה הוה בגדר מרוח אשך.

ויהי' נ"מ אם יש לו שלש ביצים בב' כיסין, אם הוה בע"מ, דבגמרא מוכח דאף היכא דחסר מתחילת ברייתו כשרה מ"מ יתר פסולה, וה"נ משום דהוה כניטל, עיין בכורות דף ל"ט ע"א כו' וכו' ע''ש.

פרק ט''ז הלכה ט'

אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ.

אסור להפסיד כו'.

עי' בתוספתא מכות פרק ד' דהוה שם מחלוקת דר"י ורבנן גבי סירוס בנקבות ע"ש דרבנן מחייבי ועי' בתוספתא יבמות פ"ח ועי' בהך דב"ב דף פ' ע"א גבי דבורים אך י"ל דזה הוה רק כמו גרמא ולא גרמא בעצם האברים רק כמו גבי כרבלתא דתרנגולא דשבת שם דס"ל דכוס עיקרין גורם שינוי בעצם אברי הלידה ולכך אסור, ועי' תוס' בכורות ד' ל"ט ע"ב ד"ה כולם ותוס' סוטה ד' כ"ו ע"א ד"ה אשת ע"ש דפליגי על רש"י ועי' בהך דקדושין ד' כ"א ע"ב ד"ה מיעוט סם דכתב שם דזה הוה מאיליו ועי' בהך דנזיר דף מ' ע"א דכל היכא דבעינן לגלח ולא שיהא מגולח אז בסם לא מהני ועי' במכות דף כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בנשא והטעם דכיון דחזינן דיש שני איסורים גבי קרחה וכן גבי זקן אחד שלא ישחית וזה בין עליו בין על חבירו, ואחד שלא יהא מושחת וזה רק עליו, ונמצא כך דהוא בעצמו חייב אף בסם כיון דעל ידי זה נעשה המעשה ועל אחרים אינו חייב רק בידים ועי' בנזיר שם ד' נ"א ע"ב בתוס' דנשא אינו עוקר השרשים של השער וע"ש ד' ס"א ע"א גבי הך דבעיא שם אם יכול לגלח בנשא ובירושלמי שם ספ"ח דמחלק בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ונ"מ לענין הקפת זקן בנשיא ועי' בריטב"א פ"ג דמכות ע"ש ונראה דה"ה כאן גבי סירוס כן עי' שבת ד' ק"כ ע"ב וד' קל"ג ע"א ובירושלמי פ"א דמגילה הל' י"ג מוכח שם דכל היכא דכתיב עשיה גרמא שרי, ועי' קדושין ד' כ"ד ע"ב אך זה רק אם האיסור הוא משום הפעולה אבל שלא יהא הדבר נפעל אז אין נ"מ ועי' ב"מ דף צ' ע"ב ובדברי הירוש' פ"ט דכלאים מה דמחלק שם בין לדעתה בין בע"כ גבי בהמה ובדברי רבינו פ"ט מהל' כלאים הל' א' דמחלק בין הרבעת כלאים בין הנהגת כלאים דגבי הרבעה פטור בקול וגבי הנהגה חייב בקול וזה כמו שכ' וגם י"ל משום דאין קושי אלא לדעת גם בבהמה, ועי' ב"ק דף מ' ע"ב ע"ש. אך נ"ל דכאן גבי מסרס אחר מסרס הנה לכאורה אין האיסור רק משום הפעולה לא משום שיהא נפעל דהא כבר הוא סריס וא"כ מה הקשה הגמ' בשבת שם על הך דמוקי דמיירי בסריס מה דמיון מסרס אחר מסרס לכוס עקרין וצ"ל דהאיסור שם הוא משום השותה ולא משום המשקה וא"כ נ"מ דלשאר מינים מותר להשקות כוס עיקרין אם היה סריס כבר וא"ש מ"ש התוס' בכורות ד' ל"ט ע"ב ע"ש:

ביאור דברי הרב.

אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ... והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור. וכ''פ בשו''ע אבה''ע ה' י''א. וביאר הגר''א שם דאסור מדאורייתא ("כי משחתם"), אלא דאין בהם מלקות כיון דלא נכללו בל"ת דלא תעשו.

מבואר מלשון הרמב''ם דסרוס בידים בזכר חייב מלקות ובנקבה פטור אבל אסור, ובגרם סרוס ע"י כוס עיקרין בזכר פטור אבל אסור, ובנקבה מותר לגמרי. (שו''ת חת''ס אה''ע כ').

מבאר רבינו, שיש שני סוגי גרם סירוס, יש כוס של עיקרין שגורם שינוי בעצם אברי הלידה, וזה אסור, ויש שאינו גורם שינוי בעצם, כמו חרדל הגורם סירוס לדבורים וזה מותר (ב''ב פ'), וכדאיתא בשבת: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו. [ואף על גב דסירוס אסור בידים, רש''י].

פעולה הנעשית ע''י הנחת סם – נחשבת לגרמא ולא מעשה, לכן רציעת אוזן צריכה ע''י מרצע ולא ע''י סם המנקב.

וכן גילוח תגלחת נזיר או מצורע צ''ל גילוח ולא ע''י סם המשיר שער. כי המצוה היא לגלח ולא להיות מגולח, כלומר הפעולה ולא הנפעל.

אבל באיסור קרחה על מת, יש שני איסורים, שלא יקריח ושלא יהא מקורח.

הקורח עצמו אף אם ע''י נשא (סם) – אסור משום שלפועל הוא מקורח. אבל הקורח לחברו ע''י סם – פטור. ואינו חייב אא''כ קרחו בידים.

וכן המשחית זקן עצמו עובר על שתים, שאסור להשחית ואסור להיות מושחת, אבל המשחית זקן חברו עובר רק על האיסור להשחית.

וכ''כ בפ''ו ה''ג מהלכות ברכות:

ועיין במכות דף כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בנשא, וצ"ל דגבי קרחה יש ב' דברים אחד שלא יקריח והשני שלא יהיה מקורח.

ונפ"מ דאי על חבירו אם קרחו בנשא פטור.

ועיין בתוספתא פ"ג דמכות⁸³⁵.

ועיין בגיטין דף כ' ע"ב ע"ש⁸³⁶.

פרק ט''ז הלכה ט'

אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ אף על פי שנאמר ובארצכם לא תעשו מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום, וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים, וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה.

אסור להפסיד כו'.

עי' בתוספתא מכות פרק ד' דהוה שם מחלוקת דר"י ורבנן גבי סירוס בנקבות ע"ש, דרבנן מחייבי. - והמסרס את האדם ואת הבהמה ואת החיה ואת העופות בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקיבות הרי זה חייב, ר' יהודה אומר מסרס זכרים חייב, מסריס נקבות פטור:

ועי' בתוספתא יבמות פ"ח. - ר' יהודה אומר המסרס את הזכרים חייב ואת הנקבות פטור.

ועי' בהך דב"ב דף פ' ע"א גבי דבורים. פירות כוורת - נוטל ג' נחילין ומסרס. במה מסרסן? אמר רב יהודה אמר שמואל: בחרדל.

אך י"ל דזה הוה רק כמו גרמא, ולא גרמא בעצם האברים, רק כמו גבי כרבלתא דתרנגולא דשבת שם, - ק''י ע''ב: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו. [ואף על גב דסירוס אסור בידים].

דס"ל דכוס עיקרין גורם שינוי בעצם אברי הלידה ולכך אסור⁸³⁷.

ועי' תוס' בכורות דף ל"ט ע"ב ד"ה כולם - כולן בגיד ולא בביצים - ומיהו סיפיה דקרא דבארצכם לא תעשו איירי אפי' בביצים בכ"מ שמסתרס דאפי' ע"י שיתייחם אסרי' בפ' שמונה שרצים (שבת דף קי:).

ותוס' סוטה דף כ"ו ע"א ד"ה אשת ע"ש דפליגי על רש"י - אשת סריס - רש"י פי' בסריס חמה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה, ולא ידעינן מנלן דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה? אי משום האי ברייתא דמייתי בפרק שני דיבמות (דף כ:) ובפרק הערל (שם דף פט:) פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן וכו' עד אסור לקיימה, הא קתני נמי זקן וכי זקן אסור לקיים? כו'.

ועי' בהך דקדושין דף כ"א ע"ב ד"ה מיעוט סם דכתב שם דזה הוה מאיליו - מיעט סם - שלא יתן סם על אזנו וינקבנה, דהא לא דמי למרצע שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו.

ועי' בהך דנזיר דף מ' ע"א דכל היכא דבעינן לגלח ולא שיהא מגולח, אז בסם לא מהני. –

תנן התם, שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה: נזיר, ומצורע, ולוים, וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו ולא כלום. אמר מר: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. פשיטא, מ"ד משום עבורי שער הוא, ואפילו סך נשא, קמ"ל דלא⁸³⁸.

ועי' במכות דף כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בנשא - לא צריכא, דסך חמש אצבעותיו נשא [סם שמשיר את השיער והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו], ואותבינהו בבת אחת, דהויא ליה התראה לכל חדא וחדא. –

והטעם דכיון דחזינן דיש שני איסורים גבי קרחה, וכן גבי זקן, אחד - שלא ישחית, וזה בין עליו בין על חבירו, ואחד - שלא יהא מושחת וזה רק עליו. –

ונמצא כך, דהוא בעצמו חייב אף בסם כיון דעל ידי זה נעשה המעשה, ועל אחרים אינו חייב רק בידים⁸³⁹.

ועי' בנזיר שם דף נ"א ע"ב בתוס', דנשא אינו עוקר השרשים של השער - וסכיא נשא - פי' רש"י להשיר השער ושלקו במי טבריא תחלה קודם שסכו בנשא להשיר שער הראש ושער הגוף ע"י שסכו נשא נשרו (השער) עקרי השערות, דאי סכו מעיקרא בנשא אכתי שרשי השער העוברים דרך העור לבשר לא היו עוד נושרים מן הנשא משום דשער חלחולי מתחלחל ומחובר לבשר הראש שתחת העור כו'.

וע"ש דף ס"א ע"א גבי הך דבעיא שם אם יכול לגלח בנשא - בעי רמי בר חמא: הני ארבע תגלחיות דקאמר, משום מצוה או משום אעבורי שיער טומאה? למאי נפקא מינה? לעבורי בנשא, אי אמרת משום מצוה - לעבורי בנשא לא, ואי אמרת משום אעבורי שיער טומאה - אפילו סכיה נשא נמי.

ובירושלמי שם ספ"ח דמחלק בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה - אלא כדאמר רבי יעקב בשם רבי יוחנן נטלן מלמטן למעלן אסור [דוקא שנטלן בפני עצמן והקיף הפאות והדר מגלח הראש, אבל גלח כל הראש והקיף הפאות – לא, דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה, פנ''מ]. רבי יוסי בר אבין אמר לא שנייא היא למטן למעלן היא למעלן למטן [בין נטלן מלמטן למעלה בין מלמעלן למטה ה"ל השחתה]⁸⁴⁰.

ונפ"מ לענין הקפת זקן בנשא⁸⁴¹, ועי' בריטב"א פ"ג דמכות ע"ש. –

כ''א ע''א.

ונראה דה"ה כאן גבי סירוס כן. –

עי' שבת דף ק"כ ע"ב - הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו ... רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף, - שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור, גרמא - שרי.

ודף קל"ג ע"א - השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות, לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה.

ובירושלמי פ"א דמגילה הי"ג - אנטונינוס שאל לרבי מהו לבנות מזבח א"ל בניהו וגנוז אבניו מהו לעשות לו קטורת א"ל חסר בה אחת מסממניה לא כן תני [שמות ל לז] לא תעשו לכם, לכם אין אתם עושין אבל עושין הם אחרים לכם.

מוכח שם דכל היכא דכתיב עשיה גרמא שרי⁸⁴².

ועי' קדושין דף כ"ד ע"ב – [הכהו] נגד עינו - ואינו רואה, כנגד אזנו - ואינו שומע, [שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש], אין עבד יוצא בהן לחירות... למימרא, דקלא לאו כלום הוא, והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם... א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה⁸⁴³. –

אך זה רק אם האיסור הוא משום הפעולה, אבל שלא יהא הדבר נפעל - אז אין נפ"מ. [וגם גרמא אסור].

ועי' ב"מ דף צ' ע"ב - החוסם את הפרה והמזווג בכלאים – פטור.

ובדברי הירושלמי פ"ט דכלאים מה דמחלק שם בין לדעתה בין בע"כ גבי בהמה. –

בהמה עם בהמה כו'. יכול לא יהא מעמיד זכרים אצל הנקבות ונקבות אצל הזכרים תלמוד לומר בהמתך לא תרביע אין את אסור אלא מלהרביע, אבל מעמיד את זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים. וכי מה עשה מעשה לא בשהטיל [בידים והכניס כמכחול בשפופרת כו'] ולפי דעתו הוא מטיל. (הבהמה רובעת מדעתה⁸⁴⁴).

ובדברי רבינו פ"ט מהל' כלאים ה''א - דמחלק בין הרבעת כלאים בין הנהגת כלאים דגבי הרבעה פטור בקול - ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות. –

וגבי הנהגה חייב בקול. – ה''ז: אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר יחדיו מכל מקום.

וזה כמו שכתבתי⁸⁴⁵.

וגם י"ל משום דאין קושי אלא לדעת, גם בבהמה, ועי' ב"ק דף מ' ע"ב ע"ש. - רובע - עשה בו אונס כרצון. ובתוס': רובע עשה בו אונס כרצון - וא"ת רובע באונס היכי משכחת לה הא אין קישוי אלא לדעת, וי"ל כגון שנתקשה למינו ותקפתו והביאתו עליה.

אך נ"ל דכאן גבי מסרס אחר מסרס, הנה לכאורה אין האיסור אלא רק משום הפעולה, לא משום שיהא נפעל, דהא כבר הוא סריס. וא"כ מה הקשה הגמ' בשבת שם על הך דמוקי דמיירי בסריס, מה דמיון מסרס אחר מסרס לכוס עקרין?⁸⁴⁶

וצ"ל דהאיסור שם הוא משום השותה ולא משום המשקה.

וא"כ נפ"מ דלשאר מינים מותר להשקות כוס עיקרין אם היה סריס כבר, ואתי שפיר מ"ש התוס' בכורות דף ל"ט ע"ב ע"ש. - כולן בגיד ולא בביצים - ומיהו סיפיה דקרא דבארצכם לא תעשו איירי אפי' בביצים בכ"מ שמסתרס דאפי' ע"י שיתייחם אסרי' בפ' שמונה שרצים כו'⁸⁴⁷.

פרק ט''ז הלכה י''ב

אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר, ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אינו מוכרה לו ולא נותנה לו.

אסור לומר כו'.

עי' בה"ה, והנה רבינו ז"ל דייק כאן דלבנו הגדול רק מותר למכור משמע אבל לא ליתן ועי' מש"כ רבינו בפ' י"ב מהל' זכיה ומתנה הל' י' דגם בבנו הגדול הוה כעצמו אך שם כתב אף מכרן ועי' בהך דגיטין דף מ' ע"א גבי קמקניה לבנו קטן, ועי' בהך דבכורות ד' ל"ה ע"ב דהוה מחלוקת דרשב"ג ור"י אם בנו ובתו הוה כגופו או לא ועי' בהך דכתובות ד' כ"ז ע"ב גבי שבויה דהוה ג"כ מחלוקת בזה אם בנו ובתו כגופו דמי, ועי' רש"י כתובות ד' מ"ט ע"ב ד"ה מבעי דגבי בנו לא אמרינן מתנה כמכר ע"ש:

פרק ט''ז הלכה י''ב

אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר, ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אינו מוכרה לו ולא נותנה לו.

אסור לומר כו'.

עי' בה"ה - א"ל אביי דיין שקנסת עליהן מכירה. פשיטא בנו הגדול כי אחר דמי, בנו קטן מאי? רב אחי אסר ורב אשי שרי ... ורבינו פסק דאע"ג דלא קי"ל כמ"ד בן נח מצווה על הסירוס, אסור לומר לעכו"ם לסרס דבכל המצות איכא שבות דאמירה לעכו"ם, וכמו שכתבתי פי"ג מהלכות שכירות, ובבנו קטן פסק כרב אחי דאסר כו'.

והנה רבינו ז"ל דייק כאן דלבנו הגדול רק מותר למכור, משמע אבל לא ליתן.

ועי' מש"כ רבינו בפ' י"ב מהל' זכיה ומתנה ה''י דגם בבנו הגדול הוה כעצמו –

[נכסי לפלוני ואחריו לפלוני... אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אסור לראשון למכור וליתן גופו ... ואם עבר הראשון ומכר ונתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות שאין לשני לא מן הגוף ולא מן הפירות אלא הנשאר ...] במה דברים אמורים בשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים אבל אם מכרן הראשון או נתנן לבנו מתנה או לאחד מיורשיו לא עשה כלום.

אך שם כתב אף מכרן⁸⁴⁸.

ועי' בהך דגיטין דף מ' ע"א גבי אקנייה לבנו קטן. - ההוא עבדא דבי תרי, קם חד מינייהו ושחררי' לפלגי', אמר אידך: השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי, אזל אקנייה לבנו קטן; שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא, שלח ליה: כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו, אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי, מוקמינן ליה אפוטרופוס, ומקרקיש ליה זוזי, וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה.

ועי' בהך דבכורות דף ל"ה ע"ב דהוה מחלוקת דרשב"ג ור"י אם בנו ובתו הוה כגופו או לא. –

רבי יהושע בן קפוסאי אומר: בכור בי כהן - צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר: אפי' בנו אפי' בתו, ר' יוסי אומר: אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו.

ועי' בהך דכתובות דף כ"ז ע"ב גבי שבויה דהוה ג"כ מחלוקת בזה, אם בנו ובתו כגופו דמי. –

זו עדות - איש ואשה, תינוק ותינוקת, אביה ואמה, ואחיה ואחותה, אבל לא בנה ובתה, לא עבדה ושפחתה, ותניא אידך: הכל נאמנין להעיד, חוץ מהימנה ובעלה.

ועי' רש"י כתובות דף מ"ט ע"ב ד"ה מבעי, דגבי בנו לא אמרינן מתנה כמכר ע"ש. –

מיבעיא - ואף על גב דמתנה כמכר לענין שעבוד, התם הוא דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה, אבל בנו ליכא למימר הכי.

פרק י''ז הלכה א'

שלש נשים נאסרו על כל הכהנים, גרושה זונה וחללה

שלש נשים כו'.

ואם גבי גרושה יש גם עשה דקדושים, עי' תוס' ב"מ דף ל' ע"א ד"ה הא –

דף ל' ע''א: הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה - וא"ת דבפ"ב דיבמות (דף כא.) ובפ' כ"ג (סנהדרין דף יט.) לא חשיב אלמנה לכהן גדול אלא לא תעשה גרידא, ואמאי והא איכא עשה דקדושים יהיו? וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה⁸⁴⁹.

ותוס' יבמות דף פ"ד ע"א ד"ה והא –

והא כוליה פירקין לא תעשה הוא - פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן, ואין נראה, דבחללה נמי איכא עשה דקדושים יהיו, אלא אאיסור ממזרות קאי שנזכר בכמה בבות.

ועי' תוס' מכות דף ט"ז ע"א דמבואר שם דגבי גרושה יש גם עשה. – ט''ו ע''א: אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר - וליכא למימר דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, דהא אי אמרה לא בעינא ליה ליכא עשה כלל⁸⁵⁰.

שם [פי''ז הלכה א']

אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה או המרובה בגדים ואחד כהן העובד ...כולן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה.

אחד כה"ג כו'. עי' בקדושין ד' ע"ז ע"ב לא יאמר גרושה כו'. והנה באמת י"ל דנ"מ דאם נעשה כה"ג עובר משום שני לאוין אחד משום כה"ג ואחד משום כהן הדיוט ועי' מש"כ התוס' נזיר דמ"ט ע"ב כה"ג גבי כה"ג ברחוקים ע"ש בד"ה על דס"ל דחייב שנים, ועי' שם דף מ' ע"א ד"ה רבי ע"ש ובירושלמי שם פ' ו' גבי אכל חרצן שיש בו כזית חייב שתים אך עי' בס' המצות לרבינו מצות ל"ת ק"ע מבואר שם להיפך ועי' בהך דמנחות ד' ע"ח ע"א גבי מנחת חינוך דהיכא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט צריך ג' מנחות ע"ש ועיין בהך דפסחים ד' ק"ה ע"א אמרי כהנים לוים כו':

ביאור דברי הרב.

כהן אסור בגרושה וחללה, התורה מוסיפה עוד פסוק לאסרן על כהן גדול, (אלמנה וגרושה וחללה גו', בקדושין ע''ז), מה דינו של כהן גדול שנשא גרושה, האם עובר על שני לאוין, אחת משום כהן ואחת משום כהן גדול?

מציין לספר המצוות לרמב''ם שאומר במפורש שאינו חייב אלא אחת.

ומציין לתוס' בנזיר, שכהן גדול שנטמא למת סתם (שלא מהקרובים) - עובר על שני לאוין, אחת משום שגם כהן הדיוט אסור, ואחת משום כהן גדול.

וכן נזיר המגלח בתער, חייב אחת על עצם הגילוח דהיינו העברת השער "לרבות כל המעבירים", ואחת על התער...

וכן בפסחים סדר הבדלות, אמרי כהנים ולוים תרי מילי נינהו, כלומר אף שהכהנים הם משבט לוי, מ''מ המעלה שנוספה להם עושה אותם כשני דברים, וכן כה''ג שנבדל ונתעלה מכהן הדיוט הוה כמציאות אחרת וחייב שתים כו'⁸⁵¹.

בשו''ת צפ''ו סי' ב':

והארכתי הרבה גבי כהן גדול שנטמא לקרובים אם חייב ג''כ משום כהן הדיוט אם התרו בו. עי' תוס' נזיר מ''ח ע''א ודף מ''ט ע''ב וכן אם בא על גרושה בלי קדושין לשיטת הרמב''ם ועי' קדושין ע''ז ע''ב אם מחוייב ג''כ משום כהן הדיוט⁸⁵².

בכ''מ מספריו כותב רבינו בענין זה ודוגמתו, וז''ל בפ''ב ה''ז ממאכלות אסורות:

ובירושלמי דנזיר פ"ו ה"א דר"ל שם דאם אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים כאילו הוא שני איסורים, וא"כ מוכח דבריה לא הוה במקום שיעור, רק אין צריך שיעור⁸⁵³, דאל"כ הוא הוה כמו דבר אחד, ואמאי ילקה שתים.

ועיין בתוס' נזיר דף מ' ע"א דס"ל דאם גילח בתער יש בו שני מלקות משום חד לאו, אף דהוא פעולה אחת.

וכן יהיה נ"מ להך דתמורה דף ז' ע"ב גבי בל תקטירו כולה ובל תקטירו מקצתה⁸⁵⁴ אם נאבד האימורים ולא נשאר רק כזית והקטירו, אם חייב שתים משום כולה ומשום מקצתה

ועי' תוס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב גבי העביר כל זרעו⁸⁵⁵...

שם [פי''ז הלכה א']

אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה או המרובה בגדים ואחד כהן העובד ואחד כהן גדול שמנוהו ועבר, וכן כהן משוח מלחמה כולן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה.

אחד כה"ג כו'.

עיין בקדושין דף ע"ז ע"ב לא יאמר גרושה כו'. - לא יאמר גרושה בכהן גדול ותיתי בקל וחומר מכהן הדיוט, ואנא אמינא: השתא לכהן הדיוט אסורה, לכהן גדול מיבעיא? למה נאמרה? כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה [האמורות אצל כהן הדיוט שייחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכ"ג אף על פי שנאמרו בו בלאו אחד]. בכהן הדיוט, כך חלוקה בכהן גדול. פשיטא, מיגרע גרעה? [בתמיה וכי מפני שנעשה כ"ג נתמעטה קדושתו הלא מהדיוטותו נחלקה עליו לשני לאוין], אלא, כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט, כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה זונה בכהן גדול. [שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת].

והנה באמת י"ל דנפ"מ דאם נעשה כה"ג עובר משום שני לאוין, אחד משום כה"ג ואחד משום כהן הדיוט.

ועי' מש"כ התוס' נזיר דף מ"ט ע"ב כה"ג גבי כהן גדול ברחוקים - על כל לאפוקי רחוקים - דלא ליטמא. –

ע"ש בד"ה על, דס"ל דחייב שנים. - ויש לתמוה למה ליה לר"ע גבי כ"ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק"ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין.

ועי' שם דף מ' ע"א ד"ה רבי ע"ש - ומשני לעבור עליו בב' לאוין לכך כתב תער, דמגלח בתער עובר בשני לאוין משום תער ומשום מעבירין, דהלאו קאי אתער וקאי נמי אשאר מעבירין, והוי כאילו כתב תער לא יעבור דאותו לשון [קאי] לפניו ולאחריו והשתא נפקי תרוייהו מתער לרבי...

ובירושלמי שם פ''ו גבי אכל חרצן שיש בו כזית חייב שתים⁸⁵⁶ - אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים אף בצירופי נזיר כן ... אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים.

אך עי' בס' המצות לרבינו מצות ל"ת ק"ע מבואר שם להיפך –

ואם יאמר אומר כי כן גם כן יהיה ראוי שימנו, הנה נאמר לו כי בהכרח יהיה כהן גדול בגרושה חייב שתים, אחת משום שהוא כהן והגרושה אסורה עליו ושנית משום שהוא כהן גדול והיא גם כן אסורה עליו בלאו אחר, וכבר התבאר בגמר קדושין (עז א) שאינו חייב אלא אחת.

ועי' בהך דמנחות דף ע"ח ע"א גבי מנחת חינוך, דהיכא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט צריך ג' מנחות ע"ש - אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה - צריך שתי עשרונות האיפה, אחת להמשחו ואחת לחינוכו; מר בר רב אשי אמר: שלש. ולא פליגי: הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט⁸⁵⁷. ועיין בהך דפסחים דף ק"ה ע"א אמרי כהנים לוים כו'. –

סדר הבדלות היאך? אומר המבדיל בין קודש לחול... אמרי: כהנים לוים וישראלים תרי מילי נינהו, בין לוים לישראלים - דכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. בין הכהנים ללוים - דכתיב בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.

שם [פרק י''ז הלכה א']

ואחד כהן העובד ואחד כהן גדול שמנוהו ועבר, וכן כהן משוח מלחמה כולן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה.

ואחד כה"ג כו'.

ואף אם עבר מחמת מומין כמבואר בהוריות ד' י"ב ע"ב ע"ש והנה בגמ' שם נקט רק משוח ומשמע אבל מרובה בגדים כיון שמסתלק בפה אין עליו שם כה"ג לאחר שמסלקין אותו עיין תוס' יומא ד' י"ב ע"ב וכ"מ וכן משמע בפה"מ לרבינו בהוריות שם שכתב לפי ששמן המשחה שנמשח אינו מבטל כו' משמע דהמשיחה פועל בו לעולם קדושת הגוף וכן משמע לשון המשנה מכות ד' י"א ע"א וכן בכ"מ דנקט רק משוח שעבר אך מדברי הרמב"ם בהל' רוצח פ"ז לא משמע כן ע"ש ועיין תוס' נזיר ד' מ"ז ע"א, וכן כתבו כה"ג התוס' יומא ד' מ"ד ע"א לחלק בין משכן למקדש דגבי משכן אף אם נתפרק אסור לטמא ליגע בו ועיין מש"כ רבינו פ"א מהל' כלי המקדש הי"ג ובהך דנדרים דף ס"ב ע"א דאמר שם דשייך בה פריצים וחללוה אף בכלי שרת ועיין במלחמות בע"ז פ"ד על הך דד' נ"ב ע"ב ובמאור שם דמחלקים בין מזבח לכלי שרת ע"ש ועיין בזבחים ד' כ"ז ע"ב דמזבח לא הוה רק רצפה רק זה אותו שלא נמשח כמש"כ רש"י שם וע"ש ד' נ"ט ע"א וד' ס' ע"א דנין כלי מכלי ושם ד' פ"ז ועיין בתוספתא מנחות פי"א מנורה של משה לא היתה צריכה כו', ועיין בהך דסוטה ד' ט' ע"א לא שלטה שונאיהם במעשיהם ר"ל דהקדושה לא נסתלקה מהם דשמן המשחה יש עליו שם קודש לעולם כמבואר בהך דכריתות ד' ז' ע"א שמן משחת קדש כו', ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ב מה אני בקדושתי כו' והך דנדרים ד' ס"ב הנ"ל קאי על אותם שהיה עבודתם מחנכתם ועיין ברש"י ע"ז ד' נ"ב ע"ב דמשמע דע"י ע"ז פקעה קדושת שמן המשחה וצריך שמן אחר ועיין בהך דמנחות ד' ק"א ע"א דלא משמע כן רק דדי בטבילה אך באמת כך דהנה עיין ברש"י הוריות שם ד' י"ב ע"ב ד"ה עבר כתב שם וכי נצטרע כו' אין לך כו' והלשון אינו מדוייק. והנה עיין מו"ק ד' י"ד ע"ב מבואר שם דגם גבי כה"ג בעל מום אמרינן כולא שתא גביה כרגל דמי, ועיין בכורות ד' מ"ה ע"ב דגם בעלי נגעים טהורים הוה בעל מום אך לא מחללי עבודה, אך כך דהנה עיין בירושלמי בפ"א דיומא ופ"ג דהוריות מבואר שם דיש ג' מיני כה"ג אחד בריבוי בגדים ואחד במשיחה ואחד בפה ועיין בהך דיומא ד' ה' ע"א ובמה דפליגי רבינו עם הר"א בהל' כלי המקדש פ"ד הי"ג אם קודם ריבוי בגדים ז' מותר לכתחלה לעבוד, ועיין בתוספתא שקלים פ"ג דמשמע כשיטת רבינו ע"ש. והנה הא צריך להביא גם מנחת חינוך, ועיין במנחות ד' ע"ח ובדברי רבינו ספ"ה מהל' כלי המקדש דעל מנחת כהן הדיוט מבואר שם דמקריב בידו ובשל כה"ג לא כתב ומקריב בידו והטעם משום דעדיין אינו כה"ג דלא נתרבה שבעה לכך מקריבה אחר כמו המשוח וכדומה וא"כ כך כיון שנתמנה בפה נעשה שם כה"ג לענין איסור ואח"כ כשנתרבה נעשה עליו שם קדושת כה"ג לענין קרבנות וכדומה ואח"כ כשנמשח נעשה עליו קדושת הגוף לעולם. והנה עיין במנחות ד' מ"ז דהיכא דאינו קדוש גמור אין בו גדר פדיון ועיין רש"י נדרים ד' ע"ט גבי אין נשאלין על הפר דהיכא דקליש הדבר אין בו כח לסלקו ועיין גיטין ד' מ' גבי המפקיר עבדו אין לו תקנה ג"כ כזה דהיכא דיש איסור וממון מיגו דמועיל הפקעה לממון מועיל נמי להאיסור אבל היכא שיש איסור לבד לא מהני, ועיין בהך דב"ק ד' קי"ז דכיון דהראה תחלה אף אם אח"כ נשא ונתן ביד פטור דמקלי קליא והנה גבי כה"ג ג"כ אם רוצים ב"ד לסלק המרובה בגדים מיגו דמהני לסלק הקדושה מהני נמי לסלק האיסור אבל כיון שנצטרע אף קודם ההורדה מיד נעשה בעל מום ושוב לא מהני ההורדה של ב"ד וזהו כונת רש"י כאן:

ביאור דברי הרב.

מינוי וסילוק כהן גדול.

כשממנים כהן גדול, המינוי נעשה בשלשה אופנים⁸⁵⁸:

בתחילה ממנים אותו "בפה", שאומרים שהוא כהן גדול, ואז כבר חלין עליו איסורי קדושה של כהן גדול, לענין איסור לישא אלמנה כו'.

אח''כ מרבים אותו בבגדי כהן גדול, ואז נעשה כה''ג גם לענין קרבנות.

ואח''כ נמשח בשמן המשחה וחלה עליו קדושת הגוף לעולם⁸⁵⁹.

כהן גדול שנפסל והעבירוהו, אם המינוי היה רק בפה או מרובה בגדים⁸⁶⁰ – נסתלקה קדושתו ואין עליו שם כה''ג ומותר באלמנה.

אבל כהן משיח נשאר בקדושתו לעולם⁸⁶¹.

דהיינו, כהן גדול מצווה על הבתולה ואסור באלמנה, גם אם העבירוהו מלהיות כה''ג נשאר באיסורו.

מציין לגמ' בהוריות שגם אם העבירוהו מחמת מום או מחמת שנצטרע, עדין הוא בקדושתו ואסור באלמנה.

מבאר רבינו שזה רק בכה''ג שנמשח בשמן המשחה, שהמשיחה פועלת בו קדושת הגוף לעולם ואינה מתבטלת⁸⁶², אבל כה''ג שנתרבה בבגדים, כיון שהמינוי היה רק בפה, כמ''ש התוס': דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה כו'. שאם סילקוהו – אין עליו שם כהן גדול ומותר באלמנה.

ומדייק כן מלשון המשנה: אחד משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו - מחזירין את הרוצח. –

וכ''כ רבינו על הגליון במכות י''א:

משמע רק עבר מן משיחה ולא מרובה בגדים, עיין מ''ש הרמב''ם בפירוש המשנה פ''ג דהוריות [ששמן המשחה אינו בטל לעולם], וכ''כ בזה במקום אחר.

וזה בכהן גדול שסילקוהו מהיות כה''ג, דמיגו דמהני סילוק הקדושה ממנו מהני לסלק האיסור, אבל אם כה''ג נצטרע, כיון שפקעה קדושתו – אף אם העבירוהו אח''כ – נשאר באיסורו. ומביא כמה דוגמאות. כמו המפקיר עבדו כו' כדלהלן.

שמן המשחה פועל קדושה נצחית, גם בכה''ג וגם בכלי השרת.

וכן המשכן כיון שנמשח בשמן המשחה, עצי המשכן אף לאחר שפרקוהו – אסור ליגע בהם בטומאה, משא''כ מקדש שנשרו אבניו – פקעה קדושתן – "אבני היכל שנשרו מותר ליגע בהם בטומאה" כמ''ש התוס', כיון שלא נמשח.

כלי שרת שנטלום עכו''ם.

הגמ' בע''ז נ''ב: מזרחית צפונית - בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת: ששקצו לעבודת כוכבים אמר רב פפא: התם קרא אשכח ודרש, דכתיב: ובאו בה פריצים וחללוה. – [מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו, וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו].

וכן מטבעות זהב של הקדש שהיו במקדש, בשעה שנטלום הגוים נתחללו ויצאו לחולין, והגוים שעשו מהם מטבעות ע''ש מלכי רומי אדריאנוס וטוריאנוס – אינם אסורות ומצאו להם מקרא מן התורה ובאו בה פריצים וחללוה.

מה דין כלי השרת שנטלו הגוים, האם יצאו לחולין?

מציין רבינו - למחלוקת בעה''מ והרמב''ן במלחמות.

בעל המאור סובר ש"כלי שרת שאני", אינם מתחללין לעולם, ולכן "כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו". שעבד בהם אחז ע''ז – נגנזו דבני מעילה נינהו. ולא כמו אבני מזבח ומעות הקדש ושאר הקדשות, שאע''פ שאינם יוצאים לחולין ע''י גוים, אבל יוצאים לחולין ע''י פריצי ישראל, שכיון שמעלו בהם יצאו לחולין.

הרמב''ן חולק וסובר שאין כלי שרת יוצאים לחולין ע''י ישראל לעולם, "וכ''ש אבני מזבח דהיינו כלי שרת ממש",

אבל ע''י גוים יוצא הכל לחולין גם הכלים וגם אבני מזבח וגם "בית המקדש עצמו יצא מקדושתו על ידם ונעשה חול דהא בבית כתיב ובאו בה פריצים וחללוה".

מקשה רבינו:

איך כתבו: דלגבי כלי שרת ליכא הך דובאו בה פריצים וחללוה, והנה בנדרים דף ס"ב ע"א מבואר להיפך.

ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול, שנאמר: ובאו בה פריצים וחיללוה, כיון שפרצום נעשו חול כו'.

מכאן שגוים מחללין כלי שרת.

וקשה על בעה''מ שכתב שאין כלי שרת מתחללין, וגם על הרמב''ן למה לא הקשה עליו. ואין להקשות מאבני מזבח שנתחללו, כי מזבח החיצון לא נמשח ודינו כמו רצפת בית המקדש, ומזבח הזהב שנמשח דינו כשאר כלי שרת שנמשחו שאין יוצאין מקדושתם לעולם.

ומבאר:

שבנדרים ס''ב מדובר בכלי שרת שלא נמשחו, אלא רק נתקדשו ע''י "עבודתן מחנכתן", שהם מתחללין ע''י עכו''ם, אבל (בעה''מ והרמב''ן מדברים ב)כלי שרת שנמשחו בשמן המשחה, שהם אינם יוצאים מקדושתם לעולם.

וכדאיתא בירושלמי סנהדרין פ"ב מה אני בקדושתי כו' - א"ר מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. דהיינו שמן המשחה פועל קדושה נצחית, שאינה בטילה לעולם.

דשמן המשחה יש עליו שם קודש לעולם.

ולכן כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו – חייב. אף שהשמן על ראשו "וכבר עשה שליחותו" – לא נתחלל ונשאר בקדושתו, שאם נתנו על בני מעיו חייב.

כלי שרת שנעבדו לע''ז.

ועיין ברש"י ע"ז דף נ"ב ע"ב - כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו...שחזרו ומשחום בשמן המשחה –

דמשמע דע"י ע"ז פקעה קדושת שמן המשחה, וצריך שמן אחר.

ועיין בהך דמנחות דף ק"א ע"א דלא משמע כן, רק דדי בטבילה. –

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו - אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה... כלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה – לא.

וכ''כ רבינו בצפ''ד סי' פ':

ועיין רש''י ע''ז דף נ''ב ע''ב גבי כלים של אחז לס''ד⁸⁶³ דצריך משיחה חדשה, ולכאורה הא מבואר שבועות דף ט''ו דלדורות ליכא משיחה ע''ש⁸⁶⁴.

ועמ''ש הרמב''ם ז''ל בסה''מ מ''ע ל''ו⁸⁶⁵ והוא מספרי פ' נשא, שע''י משיחה של כלי שרת של אהל מועד נתקדשו כל הכלים ע''ש.

ולכך ס''ל לס''ד שם, דכיון דנעבדו לע''ז פקע מהם קדושת הגוף אף של המציאות מכלים של משה רבינו. –

דאף דפסק רבנו הרמב''ם ז''ל בהלכות כלי המקדש פ''א הי''ג דכלים שנשברו דאין מתקנים אותם, מ''מ אם לאחר שהתיכן – כשרים, ואין צריך קדושה אחרת רק הם כלי שרת ע''ש.

ור''ל דאף דע''כ נעשו פנים חדשות, דהא הם פסולים מתחילה, וע''י התכה הוה חדשים⁸⁶⁶, מ''מ הצורה נשארה בהם ולכך הם קדושים.

ועיין בתו''כ פ' צו דכהן גדול לאחר תחיית המתים אי''ה לא יהיו צריכים משיחה אחרת⁸⁶⁷ דהצורה נשארה לעולם, מ''מ ע''י ע''ז פקע הצורה הראשונה וצריך משיחה אחרת....

וכ''כ רבינו במה''ת פ''ח ה''ט מהלכות ע''ז:

ולכך לא מהני ג"כ פדיון גבי כלי שרת פסולים, דשם ג"כ הגניזה הוא בגדר דין. ואף דהא בע"ז דף נ"ד ע"ב ע"ש ברש"י גבי כלי שרת שנפסלו מהני פדיון, שם ע"י ע"ז פקע מהם קדושת הגוף⁸⁶⁸, ורק קדושת דמים, ולכך מפרש רש"י שם דף נ"ב ע"ב וס"ד דריב"ש דצריך טבילה ואח"כ משיחה אחרת, משום דהא דקיי"ל בכלי שרת של מקדש אין צריך משיחה, זה רק במשחה שמשח מרע"ה כלים של משכן מהני לכל הכלים הבאים אחריהם, כמבואר בספרי פ' נשא ובסה"מ לרבינו. –

וכמו דקיי"ל מלך בן מלך אין טעון משיחה בכריתות דף ו', וע"י ע"ז פקע מהם זה המציאות, כמבואר בספרי פ' שלח ולכך צריך משיחה אחרת...⁸⁶⁹.

בפ''ט הי''א מהלכות כלאים כותב רבינו:

וכ"כ בזה גם אם נימא דגם בקדושת הגוף י"ל דבאו פריצים וחללוה, עיין במלחמות ע"ז פ"ד, ועיין נדרים דף ס"ב ע"א דאמר שם גם על כלי שרת. ומאבני מזבח אין ראיה, [משום] דהוה רק ריצפה ולא כלי שרת, כמבואר בזבחים דף כ"ז ע"ב:

בפ''ד הי''ט מהלכות מתנות עניים:

וכן נ"ל בהך דף ע"ז דף נ"ב ע"ב גבי הך דבאו פריצים וחללוהו, דלא נקט זה רק על עכו"ם ולא על אחז, ע"ש בבעל המאור ובמלחמות.

ולמה אחז המלך שעבד ע''ז בכלים לא הפקיעם מקדושתם?

אך באמת כך כמש"כ כאן, דנהי דההקדש פקע גדר האיסור⁸⁷⁰, מ"מ הממון של הקדש לא פקע וכמו דבר של רבים דאינם נאסרים⁸⁷¹, והנה לכך אנשי אחז לא היו יכולים לאסור את הכלי שרת אף אם נימא דגם בהם שייך הך ובאו פריצים כו', מ"מ הא הממון אינו שלהם.

אך הנכרים, אף דבהקדש כל היכא דאיתא בבי גזא כו', כמבואר חולין דף קל"ט וכ"מ, מ"מ ע"י ובאו פריצים נסתלק מהם ההקדש, וקי"ל בגיטין דף ל"ח⁸⁷² וסנהדרין דף צ"ד ע"ב⁸⁷³ דממון של ישראל כיון כו' נטהר וה"נ כן, ושפיר מצי אסרי...

ובפ''א מהלכות תרומות:

אך כך דהנה עי' ברמב"ן ז"ל במלחמות ע"ז פ"ד דלגבי כ"ש ליכא הך דובאו בה פריצים וחללוה, והנה בנדרים דף ס"ב ע"א מבואר להיפך.

וע' בירוש' יומא פ"ג ה"ו דכ"ש צריך שיהא עשייתם בקודש, ובתמורה דף ל"א ע"ב יליף שם מקרא ועשו לי משלי.... עכ"פ היכא דהוי גדר כלי שרת צריך לעשותן בקדושה, ולכך אין בהם הך דובאו בה פריצים וחללוה, משא"כ גבי בנין כיון דקי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישין - שייך בהו ובאו בה כו' דהוי כקודם ההקדש...

ובמה''ת הלכות יסודי התורה פ''ו:

אך י"ל דגם בארון שייך לומר ובאו פריצים וחללוה, עי' ע"ז דף נ"ג ובנדרים דף ס"ב, ואף דכבר כתבתי די"ל דגבי כלי שרת הנמשחים בשמן המשחה לא שייך בהם זה, וזה ר"ל הך דיומא דף ע"ג לא בטל סיכוים, וכן זה ר"ל הך דערכין דף י' ע"ב גבי מכתשת וצילצול מימות משה היה⁸⁷⁴, ור"ל דבזה א"ש מה שהקשו התוס' בשבועות דף י"א⁸⁷⁵ ובפסקי תוס' שם הא כ"ש שנפגמו אין מתקנין אלא גונזין? דזה רק בכ"ש של שלמה דהוי ע"י עבודה [עבודתם מחנכתם], אבל כ"ש של מרע"ה שהיו ע"י משיחה לא פקעה מהם הקדושה לעולם, דזה עצם קדושה.

וזה ר"ל בסוטה דף ט' לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם.

אך מ"מ נראה דהארון אף שנמשח בשמן המשחה מ"מ לא הוה בגדר כ"ש [כלי שרת] של משכן ומקדש, ואין מעכב, ולכך רבינו ז"ל לא הביא כלל גדר עשית הארון וכפרת...

ועוד שם:

...דנקט השורף עץ מן המקדש ר"ל אף מן המשכן די"ל דשם לא פקע הקדושה לעולם אף אם הוא פסול, מחמת דנמשח בשמן המשחה וכמ"ש התוס' יומא דף מ"ד. וכבר כתבתי בהך דערכין דף י' גבי חליל ומכתשת דלכך נקט שם ומימות מרע"ה הי', משום דאף דקיי"ל דאין מתקנין כלי שרת כמבו' בזבחי' דף פ"ח וכבר עמדו בזה התוס' שבועות דף י"א וע"ש בפסקי תוס' ערכין שם, אך זה רק בכלי שרת של מקדש דכשנפסלו נידחו, משא"כ של מרע"ה דנמשחו, והמציאות לעולם קיים...

ובעוד כ''מ כותב רבינו בענין זה, עי' במה''ת הלכות ת''ת פ''ג ה''ד.

ולסיום אעתיק מש''כ בצ''פ פר' מטות:

כ''כ בזה, דישראל, [קודש ישראל לה', דהם הוה קדושת כלי שרת דנמשחו בשמן המשחה, צ''פ שמות ל' י'] וכן ציץ דכתיב עליו קודש, וכן פרוכת דנקרא קודש, זה ר''ל עצם הצורה הקדושה, לא מי שנתקדש⁸⁷⁶. עיין קדושין דף נ''ז ע''ש. וזה עיקר הדבר לדידן הצורה הוה העיקר ובזה ליכא ח''ו ובאו בה פריצים וחללוה כו', רק כלי שרת הם רק קדוש ובזה שייך שפיר, וכן הני שנמשחו בשמן המשחה ליכא, וכן בכלים של משה רבינו שנמשחו בשמן המשחה לא פקעה הקדושה לא ע''י גלות ולא ע''י פגם, ועמ''ש ערכין דף י' ע''ב גבי מכתשת וצלצל.

כלומר, "קודש" פירושו קדושה בעצם, אף ללא משיחה אין קדושתו פוקעת לעולם.

כלי שרת הם רק "קדוש", שצריכים לקדשם, הלכך שייך בהם שינוי אא''כ נמשחו בשמן המשחה שאז מתקדשים לעולם⁸⁷⁷.

שם [פרק י''ז הלכה א']

ואחד כהן העובד ואחד כהן גדול שמנוהו ועבר, וכן כהן משוח מלחמה כולן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה.

ואחד כה"ג כו'.

ואף אם עבר מחמת מומין, כמבואר בהוריות דף י"ב ע"ב ע"ש. - והוא אשה בבתוליה יקח ...רבי עקיבא אומר: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, מחמת מומין מנין? ת"ל: והוא. בעא מיניה רבא מרב נחמן: משיח שנצטרע מהו באלמנה? מידחא דחי או מיפטר פטר? לא הוה בידיה. זימנין הוי יתיב רב פפא וקמבעיא ליה, א"ל הונא בריה דרב נחמן לרב פפא, תנינא: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומין מנין? ת"ל: והוא.

והנה בגמ' שם נקט רק משוח, ומשמע אבל מרובה בגדים כיון שמסתלק בפה אין עליו שם כה"ג לאחר שמסלקין אותו.

עיין תוס' יומא דף י"ב ע"ב - וי"ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה, ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים כדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא.) דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואמר בתוספתא [פ"א] ובירושלמי ביוסף בן אלם מציפורי שאירע פסול בכהן גדול ושימש תחתיו ולאחר שיצא אמר, אדוני המלך פר ושעיר שקרבין היום משל מי משלי או משל כהן גדול? אמר לו המלך לא דייך ששימשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם וכו' עד וידע שהוסע מן הכהונה. [וידע שהוסר מן הכהונה. תוס' זבחים י''ח ע''א]. (ועי' במפרשי הרמב''ם פרי האדמה ושרשי הי''ם ועוד, לפ''א דעבודת יוה''כ ה''ג אם שימש בד' או בח' בגדים, ואנצ''ת כ''ז ערך כה''ג הערה 230 והלאה, ואג''מ חו''מ א' מ''ה).

וכ"מ.

וכן משמע בפה"מ לרבינו בהוריות שם שכתב לפי ששמן המשחה שנמשח אינו מבטל כו' –

פ''ג מ''ב: כהן גדול אף על פי שעבר מחמת מום או זקנה או כיוצא בהם הרי הוא נשאר בקדושתו, לפי ששמן המשחה אשר ניתן עליו אין פעלו בטל. –

משמע דהמשיחה פועל בו לעולם קדושת הגוף.

וכן משמע לשון המשנה מכות דף י"א ע"א - אחד משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו - מחזירין את הרוצח. –

וכן בכ"מ דנקט רק משוח שעבר⁸⁷⁸, אך מדברי הרמב"ם בהל' רוצח פ"ז לא משמע כן ע"ש. –

אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים ואחד הכהן הגדול העובד ואחד הכהן שעבר כל אחד מארבעתןשמת מחזיר את הרוצח.

ועיין תוס' נזיר דף מ"ז ע"א –

והשתא משוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור א'⁸⁷⁹, כגון שנמשח א' לכ"ג ובתוך כך נגנז שמן המשחה ואירע בו קרי בכהן המשוח ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים לעשות עבודה ביה"כ. וקשה דא"כ הל"ל משוח חזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה, דראשון חוזר לעבודתו כדקאמר גבי משוח שעבר.

ונראה לומר כגון שכהן גדול גלה, ומינו אחר תחתיו ברבוי בגדים כגון שנגנז השמן כבר, ושימש כמה שנים שאם אף הראשון שב אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים, והרי שניהם מהלכין בדרך כו'.

וכן כתבו כה"ג התוס' יומא דף מ"ד ע"א לחלק בין משכן למקדש, דגבי משכן אף אם נתפרק אסור לטמא ליגע בו. –

דאי כתב מקדש ה"א דין הוא דטמא שנכנס למקדש חייב שהרי איסורו איסור עולם, ואפילו בתר דנפיל מחיצה חייבין על המקום משום טומאה, אבל במשכן לאחר שנסעו משם ופירקוהו והעמידוהו במקום אחר אין חייבין על מקומו הראשון. ואי כתב משכן ה"א דין הוא שחייב עליו לפי שנמשח בשמן המשחה ואסור ליגע בו בטומאה אפילו כשהוא מפורק, אבל אבני היכל שנשרו מותר ליגע בהם בטומאה כו'.

ועיין מש"כ רבינו פ"א מהל' כלי המקדש הי"ג –

הכפות והקערות שמקבלין בהם המנחות וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם ושאר כלי השרת ... וכולן מתקדשין במלאכתן, ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.

ובהך דנדרים דף ס"ב ע"א, דאמר שם דשייך בה פריצים וחללוה אף בכלי שרת. –

כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול, שנאמר: ובאו בה פריצים וחיללוה, כיון שפרצום נעשו חול - נעקר מן העולם, דכתיב: בה בליליא קטיל בלשצר, המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם - על אחת כמה וכמה.

ועיין במלחמות בע"ז פ"ד על הך דדף נ"ב ע"ב ובמאור שם דמחלקים בין מזבח לכלי שרת ע"ש. –

המאור ע''ז כ''ד ע''ב:

ואי קשיא לך מאי שנא אבני מזבח דנפקו להו לחולין ע"י פריצי ישראל, וכלים דאחז לא נפקי לחולין על ידי ישראל? דבני מעילה נינהו. (עדין המועל בהם חייב).

(וי''ל) כלי שרת שאני, כי ההיא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בהמה וכלי שרת וכו', כיצד היה שותה בכוס של זהב בא חבירו ושתה בא חבירו ושתה כולן מעלו וכו', אבל שאר הקדשות כגון אבני מזבח וכספה וזהבה של ירושלים יכולין היו לצאת לחולין על ידי ישראל דבני מעילה נינהו... וכיון דמעל נפקו להו לחולין, אבל ע"י עובדי כוכבים דלאו בני מעילה נינהו - לא כו'.

ובמלחמות שם:

אמר הכותב אין זה נכון, דאבני מזבח נמי לא נפקי לחולין דקדושת הגוף נינהו, ותנן כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ואין לך כלי שרת גדול מאבני מזבח... ותניא נמי במס' מגילה בתוספתא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להן פדיון וטעונין גניזה, מדקא תני אין להם פדיון ש"מ קדושת הגוף הן, וכ"ש אבני מזבח דהיינו כלי שרת ממש, ועוד שהרי בית המקדש עצמו יצא מקדושתו על ידם ונעשה חול, דהא בבית דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה והתם אין בו מעילה, אלא ודאי על ידי עובדי כוכבים יצאו לחולין, דקרא בעובדי כוכבים כתיב, שהרי נביא מתנבא על המקדש שיחרב ואמר שיצא לחולין על ידם, וגזירת הכתוב היה הכל...

וכלים דאחז לא יצאו לחולין דלא בישראל כתיב קרא...

ועיין בזבחים דף כ"ז ע"ב דמזבח לא הוה רק רצפה, רק זה אותו שלא נמשח⁸⁸⁰ כמש"כ רש"י שם. –

קטרת זרה שעלתה למזבח החיצון תרד, שאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא הראוי לו, והפנימי - בין ראוי לו בין שאין ראוי לו; מאי טעמא? האי רצפה – [בבנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו בזה חמורה], והאי כלי שרת. [ונמשח עם המשכן].

וע"ש דף נ"ט ע"א - דברים ככתבן – [שקדש את הרצפה כולה לשם מזבח להקטיר עליה לפי שהיה המזבח קטן מהכיל עולות ושלמים שהקריבו לחנוכת המזבח ואמרינן לקמן לרבי יהודה הכי משמע קרא כי מזבח אבנים אשר תחת מזבח הנחושת קטן היה]. –

ודף ס' ע"א דנין כלי מכלי –

בשלמא לרבי יוסי, [דאמר של שלמה גדול ושל משה קטן], היינו דכתיב קטן, [אמזבח הנחשת והכי קאמר העמיד מזבח אבנים כי מזבח הנחשת קטן], אלא לרבי יהודה מאי קטן? הכי קאמר: מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת קטן הוה. במאי פליגי? [ר' יוסי דגמיר רבוע רבוע ממזבח הזהב ורבי יהודה דגמיר לה משל יחזקאל], מר סבר: דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מפנים, ומר סבר: דנין כלי מכלי [מזבח הנחשת והזהב כלים הם], ואין דנין כלי מבנין.

ושם דף פ"ז –

לינה מועלת בראשו של מזבח, או אינה מועלת בראשו של מזבח? היכי דמי? אילימא דלא ירדו, השתא לנו בעזרה אמרת דלא ירדו, בראשו של מזבח מיבעיא? ואלא דירדו, לשלחן מדמינן לה, דתנן: אפילו הן על השלחן ימים רבים אין בכך כלום, או דילמא לקרקע מדמינן? [דהא רצפת בנין היא כמותה ולא כלי שרת כשלחן].

ועיין בתוספתא מנחות פי"א מנורה של משה לא היתה צריכה כו' –

עשרה מנורות זהב עשה שלמה שנ' ויעש מנורות זהב עשר, אף על פי כן לא היו מדליקין אלא בשל משה, שנ' את המנורה ונרותיה לבער מבערב בערב, מה מנורה שעשה משה לא היתה צריכה שמן המשחה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

ועיין בהך דסוטה דף ט' ע"א לא שלטו שונאיהם במעשיהם - רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה? אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם; דוד - דכתיב: טבעו בארץ שעריה, משה - דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל. –

ר"ל דהקדושה לא נסתלקה מהם, דשמן המשחה יש עליו שם קודש לעולם, כמבואר בהך דכריתות דף ז' ע"א שמן משחת קדש כו'. –

מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב? שנאמר: על בשר אדם לא ייסך. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי, מ"ש מהא דתניא: כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש? א"ל: התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב, כיון דחלליה הא איתחיל, אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר גו' אלהיו עליו, שמן משחה קרייה רחמנא, דאע"ג דאיתא עליו - לא איתחיל.

ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ב מה אני בקדושתי כו' - א"ר מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו.

והך דנדרים דף ס"ב הנ"ל⁸⁸¹ קאי על אותם שהיה עבודתם מחנכתם.

ועיין ברש"י ע"ז דף נ"ב ע"ב - כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו, מאי לאו הכנו - דאטבלינהו, הקדשנו - דאקדישננהו [והקדשנום דאקדישננהו - שחזרו ומשחום בשמן המשחה] –

דמשמע דע"י ע"ז פקעה קדושת שמן המשחה, וצריך שמן אחר.

ועיין בהך דמנחות דף ק"א ע"א דלא משמע כן, רק דדי בטבילה. –

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו - אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה... כלי שרת נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה – לא⁸⁸².

אך באמת כך, דהנה עיין ברש"י הוריות שם דף י"ב ע"ב ד"ה עבר, כתב שם וכי נצטרע כו' אין לך כו' - משיח שנצטרע מהו באלמנה? מידחא דחי או מיפטר פטר?... תנינא: אין לי אלא שעבר מחמת קריו עבר מחמת מומו מנין? [דאינו חוזר לעבודתו מפני המום, מנין שמצווה על הבתולה?] . תלמוד לומר והוא – [דאפילו עבר ראשון מחמת מומו אסור באלמנה, וכי נצטרע אין לך מום גדול מזה, ושמעי' מינה דאפילו הכי אסור באלמנה]. –

והלשון אינו מדוייק⁸⁸³.

והנה עיין מו"ק דף י"ד ע"ב מבואר שם דגם גבי כה"ג בעל מום, אמרינן כולא שתא גביה כרגל דמי –

והצרוע - לרבות כהן גדול [שנוהג בו צרעת]. והא כהן גדול, דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי, דתנן: כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל. [כולי עלמא בשאר ימות השנה - אונן אינו משלח קרבנותיו... כדאמרינן ...ולא בזמן שהוא אונן, וברגל משלח, וכהן גדול אונן מקריב כל השנה, אלמא: כל השנה לדידיה כרגל דמי, וקתני דנוהג בו צרעת], שמע מינה: נוהג צרעתו ברגל, שמע מינה.

ועיין בכורות דף מ"ה ע"ב דגם בעלי נגעים טהורים הוה בעל מום, אך לא מחללי עבודה –

והחרש, והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים טהורים [כגון ספחת, דאי נגעים טמאים לא איצטריך למימר דאפילו אכניסה דעזרה הוי חייב כרת] - פסולין באדם וכשרים בבהמה⁸⁸⁴.

אך כך, דהנה עיין בירושלמי בפ"א דיומא⁸⁸⁵ ופ"ג דהוריות. –

מבואר שם דיש ג' מיני כה"ג:

אחד בריבוי בגדים, ואחד במשיחה, ואחד בפה.

ועיין בהך דיומא דף ה' ע"א - דתניא: וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אין לי אלא נתרבה שבעה ונמשח שבעה, נתרבה שבעה ונמשח יום אחד, נתרבה יום אחד ונמשח שבעה מניין? תלמוד לומר: אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו - מכל מקום. אשכחן ריבוי שבעה לכתחלה, משיחה שבעה לכתחלה מנא לן? איבעית אימא: מדאיצטריך קרא למעוטה, ואיבעית אימא: דאמר קרא ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם - איתקש משיחה לריבוי, מה ריבוי - שבעה, אף משיחה - שבעה. –

ובמה דפליגי רבינו עם הר"א בהל' כלי המקדש פ"ד הי"ג אם קודם ריבוי בגדים ז' מותר לכתחלה לעבוד –

הרמב''ם: וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן שבעה יום אחר יום, ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה, או קודם שימשח כל שבעה עבודתו כשירה, הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כ"ג לכל דבר.

השגת הראב"ד: ואם עבד קודם. א"א נראה מדבריו ימים שהיה בהם המשיחה לא היה עובד ואין זה מן החכמה, אלא כשאמרו נתרבה שבעה ונמשח שבעה דבעינן שבעה לכתחלה, ה"מ לעבודת יה"כ אבל לעבודת אותן הימים בכל יום עובד בשמונה בגדים.

ועיין בתוספתא שקלים פ"ג דמשמע כשיטת רבינו ע"ש. –

כהן גדול אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן נמשח שבעה ונתרבה שבעה, אף על פי שלא נמשח שבעה ונתרבה שבעה ועבד עבודתו כשירה.

והנה הא צריך להביא גם מנחת חינוך⁸⁸⁶.

ועיין במנחות דף ע"ח - אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה - צריך שתי עשרונות האיפה, אחת להמשחו ואחת לחינוכו; מר בר רב אשי אמר: שלש. ולא פליגי: הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט. –

ובדברי רבינו ספ"ה מהל' כלי המקדש דעל מנחת כהן הדיוט מבואר שם דמקריב בידו, ובשל כה"ג לא כתב ומקריב בידו –

אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשירה.

והטעם משום דעדיין אינו כה"ג, דלא נתרבה שבעה, לכך מקריבה [כהן גדול] אחר, כמו המשוח וכדומה⁸⁸⁷.

וא"כ כך, כיון שנתמנה בפה, נעשה שם כה"ג לענין איסור [לישא אלמנה ולהטמא לקרובים], ואח"כ כשנתרבה נעשה עליו שם קדושת כה"ג לענין קרבנות וכדומה, ואח"כ כשנמשח נעשה עליו קדושת הגוף לעולם.

והנה עיין במנחות דף מ"ז דהיכא דאינו קדוש גמור אין בו גדר פדיון. –

כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה... שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן - הלחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי... מאי קדוש ואינו קדוש? אביי אמר: קדוש ואינו גמור... לאביי לא תפיס פדיונו - [בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור]⁸⁸⁸.

ועיין רש"י נדרים דף ע"ט גבי אין נשאלין על הפר, דהיכא דקליש הדבר אין בו כח לסלקו. –

אר"י: נשאלין על ההקם [שאם קיים לה לנערה המאורסה אביה או בעלה והלך השני ונשאל לו על נדרה של זו ואח"כ הלך זה שקיים ונשאל על הקמתו], ואין נשאלין על ההפר. [אם הפר לה אחד מהן והלך חבירו ונשאל לחכם על חלקו אין זה שאלה לפי שאין נשאלין על נדר שאינו נדר כגון זה שמופר במקצת הוי נדר ואין נדר].

ועיין גיטין דף מ' גבי המפקיר עבדו אין לו תקנה - אמר אמימר: המפקיר עבדו - אותו עבד אין לו תקנה; מ"ט, גופיה לא קני ליה, איסורא הוא דאיכא גביה, ואיסורא לא מצי מקני ליה. –

ג"כ כזה, דהיכא דיש איסור וממון, מיגו דמועיל הפקעה לממון, מועיל נמי להאיסור, אבל היכא שיש איסור לבד - לא מהני.

ועיין בהך דב"ק דף קי"ז דכיון דהראה תחלה, אף אם אח"כ נשא ונתן ביד – פטור, דמקלי קליא⁸⁸⁹.

והנה גבי כה"ג ג"כ, אם רוצים ב"ד לסלק המרובה בגדים, מיגו דמהני לסלק הקדושה מהני נמי לסלק האיסור⁸⁹⁰, אבל כיון שנצטרע, אף קודם ההורדה מיד נעשה בעל מום⁸⁹¹, ושוב לא מהני ההורדה של ב"ד. –

וזהו כוונת רש"י כאן⁸⁹².

פרק י''ז הלכה ב'

כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה, ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול.

כל כהן כו' ואם בא עליה דרך כו'.

עיין לעיל פט"ו ה"ב ע"ש רק דכאן דייק רבינו וכתב דרך זנות משמע דלא דהפטור הוא מטעם שהקדושין ג"כ לא היה בעבירה רק משום דהביאה הוה רק דרך זנות ולכך פסק לעיל פ"א הכ"ב דאשת כהן שזנתה אם אח"כ בא עליה בעלה חייב משום זונה אף דהנשואין היו בהיתר מ"מ לוקה משום דלא הוה ביאת זנות רק ביאת בעל משא"כ במחזיר גרושתו אז חייב משום שגם הקדושין היו בעבירה ונ"מ ללאו דסוטה גבי ישראל דאינו לוקה רק אם גירשה וקידשה אח"כ עוד הפעם עיין לעיל פי"א מהל' גירושין הי"ד ע"ש בכס"מ. ובזה א"ש הך דקדושין ד' ע"ח ע"א גבי דרך ליקוחין ע"ש בתוס' וזה ר"ל דגם הנשואין יהיו באיסור וגם יהיה נ"מ אם הקדושין היו בשוגג עמש"כ התוס' ב"מ ד' י' ע"ב ד"ה דאמר ע"ש. וגם עיין מש"כ רבינו לעיל פי"ב ה"ג דהיכא דלא הוה בת קדושין אז לוקה משום חייבי לאוין אף בלא קדושין אך י"ל דזה רק בכותית דאינה בת קדושין לכו"ע אבל גבי ישראלית לא ובזה מדוייק לשון הגמ' בקדושין דף ע"ז ע"ב פרט לכה"ג שבא על אחותו אלמנה ולמה לא נקט כהן הדיוט שבא על אחותו גרושה משום דכהן הדיוט אינו עובר רק בקדושין ואין קדושין תופסין באחותו ולא שייך בזה לאו דגרושה כלל ולכך נקט כה"ג באלמנה דא"צ קדושין ועיין בתוס' קדושין ד' ס"ח ע"א ד"ה הכל, ובדברי רבינו לקמן בפ' י"ט ה"ה דלכאורה לא משמע כן דהא יבמה הוה רק ספק קדושין ומ"מ פסק דהוה זונה. אך י"ל דלכך לא כתב רבינו שעובר עליה משום חללה רק כתב דנ"מ לענין ולדה ולא כמש"כ רש"י שם וא"ש וכ"כ בזה, ועיין תוס' כתובות ד' כ"ט ע"א ד"ה ועל גבי מחזיר גרושתו לר"ע ע"ש:

ביאור דברי הרב.

הרמב''ם (פט''ו ה''ב) פוסק: "אין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה", כל חייבי מלקות בעריות הם רק אם קידש ובעל, שגם הקדושין הם באיסור, כמו כהן שנשא ובעל גרושה, שגם הקדושין הם באיסור לא יקח.

א''כ מדוע אשת כהן שזינתה שנאסרה על בעלה, אם בא עליה חייב מלקות, הלא הנשואין היו בהיתר?

מבאר רבינו שהרמב''ם מדייק בהלכה דידן: כהן שנשא אחת מהג' נשים ובעל – לוקה, ואם בא עליה דרך זנות – אינו לוקה. דהיינו הפטור ממלקות הוא משום דרך זנות והתורה אמרה לא יקחו, עד שיקח ויבעול, כלומר הסיבה שהוא פטור משום דהוי דרך זנות.

משא''כ כהן שנטמאה אשתו, אם בעלה – לוקה משום דהוי ביאת בעל ולא דרך זנות.

אבל מחזיר גרושתו לוקה משום שגם הקדושין הם עבירה.

הנפ''מ בין טעמים אלו⁸⁹³, שישראל שזינתה אשתו ברצון ונאסרה עליו, אינו לוקה אם עבר ובעלה אא''כ גירשה והחזירה.

כמ''ש הה''מ והכס''מ שהכהן לוקה: "וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה". הכהן לוקה משום שאשתו בדין זונה, משא''כ ישראל שאינו באיסור זונה, ואשתו נאסרת עליו אם זנתה ברצון משום טומאה, אינו חייב מלקות אא''כ גרש והחזיר.

עיין לעיל פי"א מהל' גירושין הי"ד ע"ש בכס"מ. –

הכס''מ תמה על הרמב''ם אמאי לא הזכיר בשום מקום חיוב מלקות לבא על אשתו אחרי אשר הוטמאה,

וז''ל שם:

ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ"ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה, כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר, וזו (סוטה) אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה, ע''כ. שאם לא גרשה אינו לוקה.

רבינו מעיר שמדברי התוס' בקדושין ס''ח בשם ה''ר שלמה: אין לומר דמשום שגרשה יהא איסור נוסף, דמה גריעותא יש בה אחר הגירושין יותר מלפני הגירושין?

משמע לא כנ''ל⁸⁹⁴.

וכן מלשון הרמב''ם: [כהן שבעל זקוקה ליבם] חזר ובא עליה ביאה שנייה נתעברה וילדה, היא חללה וולדה חלל לפי שהוא מאיסורי כהונה. –

דלכאורה לא משמע כן, דהא יבמה הוה רק ספק קדושין ומ"מ פסק דהוה זונה.

אך י"ל דלכך לא כתב רבינו שעובר עליה משום חללה, רק כתב דנ"מ לענין ולדה, ולא כמש"כ רש"י שם...

וז''ל רבינו שם:

והנה כן מוכח לקמן מדברי רבינו ז"ל דכמו דגבי מחזיר גרושתו צריך שיהיה הקדושין והנשואין בעבירה, כן גבי סוטה אינו לוקה עד שיהא גם הקדושין בעבירה, אבל בשאר חייבי לאוין לדברי רבינו רק בלא קדושין אינו לוקה, אבל מ"מ אף אם היו הקדושין בהיתר אין נ"מ [והוא לוקה]...

ובזה נחלקו רש''י ותוס' בקדושין ע''ח:

ז''ל רבינו שם:

ובאמת זה נ"מ בשינוי הגירסות שבין רש"י לתוס' בקדושין דף ע"ח ע"א אם יליף מן דרך לקוחין אסרה תורה או מן דרך הויה אסרה תורה, דזה [רש''י] ר"ל שהעבירה ג"כ בלקוחין ושניהם גומרין העבירה, וזה [התוס'] ר"ל דצריכה רק שתהא לקוחה, אף דהלקוחין היו בהיתר וכמש"כ:

כלומר, רש''י סובר שדרך לקוחין אסרה תורה פירושו שגם מעשה הקדושין היה בעבירה ובזדון, אז חייב על הבעילה, [וכן דעת הרמב''ם⁸⁹⁵], אבל התוס' ס''ל שהתורה הקפידה רק על בעילה דרך אישות, שמחזיר גרושתו אינו חייב על הבעילה אא''כ היא אשתו, ואפילו אם נשאה בהיתר כגון סוטה שנטמאה ונאסרה ולא גרשה – חייב ולוקה על בעילתה.

ועוד נפ''מ:

אם הקדושין היו בשוגג, לדעת רש''י פטור ולדעת התוס' חייב.

בב''מ דף י' ע''ב תוס' ד''ה דאמר, כותב רבינו (על הגליון) וז''ל:

דהך דכהן בגרושה, עיקר הגדר בזה אם הקידושין הוא החיוב, או משום מה שהיא מקודשת לו ובא עליה. והארכתי בזה הרבה⁸⁹⁶, דלמה לא אמר כאן ממזר שעשה שליח לקדש אשה ישראלית, או להיפך, לשיטת הרמב''ם ז''ל דצריך קדושין בכל חייבי לאוין?

אף [עוד] נפ''מ אם החיוב על קדושין וביאה, או החיוב על שבעל המקודשת לו?

והרבה הארכתי בזה.

ועיין מה שכתבתי תמורה דף ה' בזה, גבי הא דנקיט אלמנה דוקא, דשם אין זה גורם האיסור⁸⁹⁷ ואכמ''ל.

ונפ''מ אם כהן גירש אשה בריח הגט, אם בא עליה אם לוקה, או אם קידש בביאה אם חייב גבי ממזרת, ועמ''ש ברמב''ם...

וז''ל רבינו בהלכות תרומות:

ובאמת י"ל דהא דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה, זה רק אם אין עליו שם שליח רק במה שעי"ז יעבור המשלח, משא"כ היכא דפעולתו א"א לעשות רק ע"י שליחות לא שייך לאמר זה⁸⁹⁸ ...

והך דב"מ דף י' ע"ב גבי כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה ואף דבלא שליחות ליכא קדושין כלל⁸⁹⁹, באמת כך לפי שי' רבינו דס"ל דכל חייבי לאוין בלא קדושין ליכא מלקות, עי' פי"ז מהל' איסו"ב ופט"ו שם.

אך באמת המעיין שם יראה דיש חילוק בין חייבי לאוין סתם לח"ל דכהונה, דבח"ל דכהונה החיוב הוא על ביאה של אישות [החיוב הוא רק על הביאה שבעל את המקודשת לו] ולא על האישות והביאה, ובשאר ח"ל החיוב הוא על האישות יחד עם הביאה.

וא"כ חזינן דהקדושין גבי כהנים הוא רק משום הפעולה, וגבי חייבי לאוין הם מצד הפועל.

ובזה מדויק לשון הגמ' דב"מ שם, דלמה לא אמר ישראל שאמר לממזר קדש לי ממזרת לשיטת רבינו? אך כיון דהחיוב הוא רק על פועל⁹⁰⁰, בזה לא שייך שליחות, רק אם החיוב הוא על הפעולה⁹⁰¹ כמו בחייבי לאוין דכהנים, וכה"ג מה דמבואר...

באותו ענין, על הגליון שם:

הנה באמת כבר כתבתי בהא דהחיוב של גרושה לכהן אם הוא משום הקדושין או מה שהיא מקודשת, והנה על הפעולה בזה ודאי חייב, דמה לנו בזה, מ''מ היא על ידו מקודשת לו, ונפ''מ לאביי דס''ל דקידש לוקה, דהא בודאי גם האשה מוזהרת על לאו זה כמו דמבואר ביבמות דף פ''ד ע''ב. אם קידש אב את בתו נערה הגרושה מאירוסין לכהן והיא לא ידעה כלל, מי לוקה על זה? האב רק גרם, דהוא לא נתקדש, והיא לא ידעה כלל, וא''כ מה היא יכולה לעשות בזה?. ואם נימא דהחיוב על הקדושין יש לומר דהאב חייב, אבל אם על הפעולה, מ''מ הא הבת מקודשת. וכן נפ''מ להיפך אם כהן גירש אשתו בריח הגט לשיטת רש''י והרמב''ם דפסול לכהן מן התורה, אם בא עליה, אם לוקה⁹⁰²...

ובפ''ב דמתנות עניים:

והנה לפי שיטת רבינו בהל' אס"ב פי"ז ה"ב וג' דגבי גרושה לכהן הדיוט אינו חייב רק ע"י קדושין ונישואין ובאלמנה לכה"ג גם בלא זה חייב, ולכך גבי גרושה לכהן הדיוט ודאי אם לא הכיר בה יהי' קדושי טעות משא"כ באלמנה לכה"ג, וא"ש לשון הגמרא.

בפ''ו דיסה''ת כותב:

במ"ש רבינו בה' איס"ב פ' י"ז ה"ג דלכך דאלמנה לכה"ג לוקה בלא קידושין משום דהוא חיללה משא"כ גרושה היא מחוללת ועומדת, ואף דגם גרושה נתוסף בה חילול שאם היא בת כהן ובא עלי' כהן אסורה לאכול בתרומה עי"ז, וצ"ל דזה רק חילול לא בעצם, אבל מ"מ בגרושה הגירושין עושה בה מעשה לפסול משא"כ באלמנה וכה"ג דאין פסול בגופה כלל, ונ"מ בביאה שניה דאלמנה לכה"ג צריך דווקא קידושין ואז לוקה...

פרק י''ז הלכה ב'

כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה, ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול.

כל כהן כו', ואם בא עליה דרך כו'.

עיין לעיל פט"ו ה"ב ע"ש. - אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר.

רק דכאן דייק רבינו וכתב דרך זנות, משמע דלא דהפטור הוא מטעם שהקדושין ג"כ לא היה בעבירה⁹⁰³, רק משום דהביאה הוה רק דרך זנות.

ולכך פסק לעיל פ"א הכ"ב דאשת כהן שזנתה אם אח"כ בא עליה בעלה חייב משום זונה –

המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה. –

אף דהנשואין היו בהיתר, מ"מ לוקה משום דלא הוה ביאת זנות רק ביאת בעל⁹⁰⁴, משא"כ במחזיר גרושתו אז חייב משום שגם הקדושין היו בעבירה.

ונ"מ ללאו דסוטה גבי ישראל דאינו לוקה רק אם גירשה וקידשה אח"כ עוד הפעם.

עיין לעיל פי"א מהל' גירושין הי"ד ע"ש בכס"מ. - שמ"ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר, וזו (סוטה שנטמאה) אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה.

ובזה א"ש הך דקדושין דף ע"ח ע"א גבי דרך ליקוחין ע"ש בתוס'. –

מ"ט דרך ליקוחין אסרה תורה - פי' דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כתיב ה"ג בקונט'. ול"ג דרך הויה אסרה תורה לפי דמהאי קרא דהויה מפיק לעיל דבעי ביאה להתחייב המחזיר גרושתו והשתא הויה מפיק מינה שאין חייב במחזיר גרושתו אלא א"כ קידש ושמא י"ל דנוכל לגרוס דרך הויה אסרה תורה לפי דלעיל דריש ליה מלאשה דמשמע דרך של אישות דהיינו ביאה והכא דריש מלהיות דמשמע הויה שהן קידושין.

וזה ר"ל דגם הנשואין יהיו באיסור.

וגם יהיה נ"מ אם הקדושין היו בשוגג, עמש"כ התוס' ב"מ דף י' ע"ב ד"ה דאמר ע"ש. –

וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד ...לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה כו'⁹⁰⁵.

וגם עיין מש"כ רבינו לעיל פי"ב ה"ג דהיכא דלא הוה בת קדושין אז לוקה משום חייבי לאוין אף בלא קדושין. - אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה, ואחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית, ובבעילה בלבד לוקה שהרי אינה בת קידושין.

אך י"ל דזה רק בכותית דאינה בת קדושין לכו"ע, אבל גבי ישראלית – לא.

ובזה מדוייק לשון הגמ' בקדושין דף ע"ז ע"ב פרט לכה"ג שבא על אחותו אלמנה, - כל שהוא ביקח - הרי הוא בלא יקח - [והוא אשה בבתוליה יקח וסמיך ליה אלמנה וגרושה וחללה זונה לא יקח כל שאתה קורא בה כשהיא בתולה יקח דראויה לכ"ג ישנו בבל יקח אם היתה אלמנה], כל שאינו ביקח - אינו בלא יקח, פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה. [שאינו לוקה עליה משום איסור כהונה אלא משום איסור אחותו]. –

ולמה לא נקט כהן הדיוט שבא על אחותו גרושה?

משום דכהן הדיוט אינו עובר רק בקדושין, ואין קדושין תופסין באחותו, ולא שייך בזה לאו דגרושה כלל, ולכך נקט כה"ג באלמנה דאין צריך קדושין⁹⁰⁶.

ועיין בתוס' קדושין דף ס"ח ע"א ד"ה הכל –

הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר - פי' בקונטרס ...ובא על הסוטה כו' כגון אשתו שזינתה דאסורה לבעלה ... שהרי הויא עליו בלאו ... ואם כן הוה לן למימר דהולד ממזר אליבא דר"ע, מ"מ מודה הכא בסוטה דאין הולד ממזר שהרי עדיין קידושין תופסין בה. משמע מתוך לשון הקונטרס שאינו מודה אלא בסוטה שלא יצאת מתחת בעלה ...אבל מחזיר סוטתו כלומר שגרשה וחזר וכנסה לא מיירי, דבהא לא מודה ר"ע דודאי הולד ממזר. וקשה... לכך אומר ר"י דידעינן בסוטה דתפסי בה קידושין אף במחזיר סוטתו ואין הולד ממזר... לכך אומר ה"ר שלמה מדריו"ש דיש ליישב פי' הקונט' דכיון דכל זמן דלא גרשה לא יהא הולד ממזר כדפי', אין לומר דמשום שגרשה יהא איסור נוסף דמה גריעותא יש בה אחר הגירושין יותר מלפני הגירושין?...

ובדברי רבינו לקמן בפי"ט ה"ה - לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ונעשית זונה, חזר ובא עליה ביאה שנייה נתעברה וילדה היא חללה וולדה חלל לפי שהוא מאיסורי כהונה. –

דלכאורה לא משמע כן⁹⁰⁷, דהא יבמה הוה רק ספק קדושין ומ"מ פסק דהוה זונה.

אך י"ל דלכך לא כתב רבינו שעובר עליה משום חללה⁹⁰⁸, רק כתב דנפ"מ לענין ולדה, ולא כמש"כ רש"י שם, וא"ש, וכ"כ בזה.

ועיין תוס' כתובות דף כ"ט ע"א ד"ה ועל, גבי מחזיר גרושתו לר"ע ע"ש. - אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה, ואף על גב דאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין עח) הכל מודים שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה, מ"מ לר"ע דאמר אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו, ליתני.

וכ''כ רבינו לעיל פי''א ה''י:

ועיין תוס' כתובות ד' כ"ט ע"א מוכח דלמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אין נ"מ בין קידש או לא קידש ע"ש בד"ה ועל הכותית, אך עיין ביבמות ד' מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אי משמע שם קצת דגבי יבמה אינו חייב מלקות עד שיקדשה, וכן מוכח בירושלמי הובא בתוס' סוטה דף י"ח ע"ב דיבמה שזינתה אף מלקות אין בה ע"ש. והטעם כמו גבי מחזיר גרושתו דקדושין דף ע"ח ע"א דרך הויה.

ובאמת נ"ל דלכך מחזיר גרושתו וגם יבמה לשוק אמרינן בגמ' דלא הוה זר אצלה מעיקרא דר"ל דבלא קדושין לא עבר על לאו...

פרק י''ז הלכה ד'

אינו לוקה כו'. ואף דלקמן פי"ט ה"ג ולעיל בהלכות אישות ובהל' נ"ב פוסק דנשואין לבד הוה כבעולה לכל דבר מה"ת ע"ש צ"ל דזה רק לגופה דמקרי נשתנה אבל ללקות לא לקי עד דבעל ממש וכ"כ בזה וזהו דר"ל בהך דיבמות ד' ס"ט ע"א ואימא משעת הויה לא ר"ל בקדושין לבד רק בנשואין בלא ביאה. אך רבינו לא ס"ל כן כמש"כ:

פרק י''ז הלכה ד'

ובין כהן גדול ובין כהן הדיוט שנשא אשה מן הארבע ולא בעל אינו לוקה

אינו לוקה כו'.

ואף דלקמן פי"ט ה"ג ולעיל בהלכות אישות ובהלכות נערה בתולה פוסק דנשואין לבד הוה כבעולה לכל דבר מה"ת ע"ש - אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה.

ובהלכות אישות פי''א: הנושא בתולה ... אם מן האירוסין ... כתובתה מאתים, ואם מן הנישואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה⁹⁰⁹. הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וחזקת השפחה והנכרית והשבויה שתבעל תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כבעולות לכל דבר. ובהלכות נע''ב פ''א ה''ט: ואלו שאין להן קנס ... והמתגרשת מן הנישואין ועדיין היא נערה בתולה. –

צ"ל דזה רק לגופה דמקרי נשתנה⁹¹⁰, אבל ללקות לא לקי עד דבעל ממש, וכ"כ בזה.

וזהו דר"ל בהך דיבמות דף ס"ט ע"א ואימא משעת הויה, לא ר"ל בקדושין לבד, רק בנשואין בלא ביאה. - ואימא משעת הויה – [מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה]. דומיא דכ"ג באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה, [כהן גדול בביאה הוא דפסיל - כדכתיב לא יחלל זרעו כשיש זרע חילל], אף האי נמי בביאה לחודה.

אך רבינו לא ס"ל כן – אלא פוסק שבנשואין אף בלא ביאה – נתחללה, כמ''ש כאן: ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה – נתחללה.

כמש"כ:

פרק י''ז הלכה ז'

כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשרה וולדה כשר

כהן שנשא ספק כו'.

הנה רבינו דייק דוקא נשא אבל קידש לא, ועיין בירושלמי פ"ב דיבמות ה"י ע"ש. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בהך דיבמות ד' כ"ד ע"א מהך דשם דף ל"ו ע"ב דמשמע שם דאם חלצו אסורה לכהן ע"ש משום דשם לא נקט רק נתקדשה וכ"כ בזה:

ביאור דברי הרב.

כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו, אבל אם רק קידש ועדין לא נשא – חייב לגרשה.

במה''ת פ''ד מהלכות ע''ז כותב רבינו:

אך באמת שמואל ס"ל דהתקנה הוא על האדם⁹¹¹, רק על הוודאי ולא על הספק... עכ"פ לשיטת הירושלמי אם מעיקרא כשתיקנו הני תקנות אמרו דאם יהיה כך וכך - לא יהיה כן.

וכן במאי דקי"ל ביבמות כ"ד ובדברי רבי' בהלכות יבום פ"ה הכ"א ובהל' איסורי ביאה פי"ז ה"ז שלא גזרו על ספק חלוצה ר"ל ג"כ כן.

ועי' ביצה דף י"ט ובמרדכי ביבמות שם⁹¹². וא"כ לפ"ז כך, בגדר דתיקנו חכמים נישואין לחרש תקנו דכשיתן גט לא יהי' הנישואין מכאן ולהבא כלום, ולכך מהני הגט.

ולכך ג"כ פסק רבינו בפי"א מה' גירושין הנ"ל דאשתו של פקח שנתגרשה ונשאה חרש וגירשה מותרת לחזור להפקח דכך תקנו...

פרק י''ז הלכה ז'

כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשרה וולדה כשר, מפני שלא גזרו על ספק חלוצה אלא על חלוצה ודאית.

כהן שנשא ספק כו'.

הנה רבינו דייק דוקא נשא, אבל קידש – לא.

ועיין בירושלמי פ"ב דיבמות ה"י ע"ש. - מתו לזה אח ולזה אח זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן. בכל אתר את אמר אין חליצה אחר חליצה. והכא אמר אכין. כאן בוודאי כאן בספק.

ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בהך דיבמות דף כ"ד ע"א - קדמו וכנסו - אין מוציאין כו'. תני שילא: ואפי' שניהם כהנים. מ"ט? חלוצה דרבנן היא, וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן. –

מהך דשם דף ל"ו ע"ב - ואיתמר: מת בתוך ל' יום, ועמדה ונתקדשה - רבינא משמיה דרבא אמר: אם אשת ישראל היא - חולצת, ואם אשת כהן היא - אינה חולצת. –

דמשמע שם דאם חלצו אסורה לכהן ע"ש. - וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן - הקשה הר"ר משה ברבי יעקב מביה"ם דאמר בהחולץ (לקמן דף לו:) מת בתוך ל' יום אם אשת ישראל היא חולצת, ואם אשת כהן היא אינה חולצת, ולמה לא תחלוץ כיון דספק חלוצה מותרת לכהן?

משום דשם לא נקט רק נתקדשה⁹¹³.

וכ"כ בזה:

פ''י ה''ג מהלכות גרושין.

פרק י''ז הלכה י''ג

מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו והוא אשה בבתוליה יקח, אשה לא קטנה, בבתוליה ולא בוגרת.

מצות עשה כו' לא קטנה כו'.

הנה מלשון רבינו כאן משמע דקטנה לא דהוה איסור רק שעובר על המצוה ובוגרת הוה גדר איסור גם נ"מ בזה דלקדש את הקטנה בלא נשואין שרי אבל לקדש את הבוגרת אסור והטעם דקטנה יכול להמתין עד שתגדיל, ועיין לקמן בהל' י"ז משמע כן וכעין זה מבואר בירושלמי פ"ה דנזיר דאף דקיי"ל דגבי הקרבה אין נ"מ בין מום קבוע למום עובר ולוקה וכן פסק רבינו בהל' אסמ"ז פ"א מ"מ על הקדישו על בעל מום קבוע הוא דלקי אבל לא על בעל מום עובר משום דהא יכול להמתין עד שיתרפא וכן דייק שם לשון רבינו פ"א ה"ה דנקט אם הקריבו דוקא וא"ש:

ביאור דברי הרב.

כה''ג מצווה לישא נערה בתולה ולא קטנה, מ''מ אם נשא קטנה, לא עבר על איסור אלא על מ''ע (משא''כ בוגרת שהיא אסורה עליו). ולכן מותר לכתחילה לקדש קטנה ולהמתין עד שתהיה נערה וישאנה. אבל בוגרת אסור לקדש.

וכן לגבי המקדיש בעל מום עובר, אינו עובר על לאו כיון שיכול להמתין עד שיעבור המום ויקריב, ומדייק כן מלשון הרמב''ם, וכן הביא הכ''מ מספר המצוות לרמב''ם (מצוה צ''ה) שכתב: ונתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעברוהקריבו עכ"ל. הרי שאם לא הקריבו אינו עובר.

משא''כ המקריב בעל מום לוקה גם על מום עובר.

ודלא כמ''ש הכס''מ: ואף על גב דבקרא דדריש מיניה בעל מום, לא כתיב אלא לא תזבח, איכא למימר דכיון דחזינן דקפיד קרא בבעל מום עובר לענין זביחה כמו בבעל מום קבוע, ילפינן מיניה דה"ה לשאר לאוין. ע''כ. הרי שס''ל שגם המקדיש בעל מום עובר – עובר לא לאו.

פרק י''ז הלכה י''ג

מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו והוא אשה בבתוליה יקח, אשה לא קטנה, בבתוליה ולא בוגרת, הא כיצד יצאת מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה זו נערה.

מצות עשה כו', לא קטנה כו'.

הנה מלשון רבינו כאן משמע דקטנה לא דהוה איסור, רק שעובר על המצוה, ובוגרת הוה גדר איסור. גם נ"מ בזה, דלקדש את הקטנה בלא נשואין שרי, אבל לקדש את הבוגרת אסור.

והטעם דקטנה יכול להמתין עד שתגדיל, ועיין לקמן בהלכה י"ז משמע כן. - אירס את הקטנה ובגרה תחתיו קודם נישואין ה"ז לא יכנוס מפני שנשתנה גופה ואם כנס לא יוציא.

וכעין זה מבואר בירושלמי פ"ה דנזיר, דאף דקיי"ל דגבי הקרבה אין נפ"מ בין מום קבוע למום עובר ולוקה - אלא במקדיש בעל מום עובר. [לא עשה בו שוגג כמזיד במוקדשין משא"כ בתמורה], ופריך ומחובר הוא למכות? בתמיה, [הא אפילו המקדיש במזיד בעל מום עובר אינו לוקה]. –

וכן פסק רבינו בהלכות איסורי מזבח פ"א – ה''ה: אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר אם הקריבו עובר בכל אלו שנאמר לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, מפי השמועה למדו שזה אזהרה לבעל מום עובר, כגון שהיה בבהמה גרב לח או חזזית אם הקריבה לוקה.

מ"מ על הקדישו על בעל מום קבוע הוא דלקי, אבל לא על בעל מום עובר⁹¹⁴, משום דהא יכול להמתין עד שיתרפא.

וכן דייק שם לשון רבינו פ"א ה"ה דנקט אם הקריבו דוקא.

ואתי שפיר.

שם [פרק י''ז הלכה י''ג]

ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים

ואינו נושא שתי נשים כו'.

עיין בה"ה, ועיין מש"כ רבינו בהל' כלי המקדש פ"ה ה"י דאין כופין אותו להוציא ע"ש. כבר ידוע הקושיא על דברי רבינו מהך דקדושין ד' ס"ח ע"א דכיון דמוקי לה בכה"ג וא"כ למה ליה לאוקמא בבעילה תיפוק ליה דהא אסור לישא ב' נשים וא"כ הראשונה אהובה והשניה שנואה וצ"ל דלא שהאיסור לישא שתי נשים רק במה שיש לו שתי נשים וא"כ לאחר שנשא השניה גם הראשונה נקראת שנואה והוי כהך דאמרינן בזבחים ד' צ"א ע"א כמאן דשחיטין תרווייהו דמי ע"ש, ועיין ב"ב ד' קנ"ז ע"ב למהדורא בתרא דרב אשי דפסק שם יחלוקו ושניהם שוים, ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ע"א מי גרם לשניה שלא כו' ע"ש ברש"י ועיין מש"כ רבינו בהל' פסולי המוקדשין פ"ג הי"ג דמשמע שם דאף אם העלה אימורים של הך שאח"כ יזרוק דמה יוריד ע"ש בהשגות והוא ג"כ מחמת זה דאז כל אחד הוה כמו גוף אחר, ועיין בירושלמי קדושין פ"ב ה"ז ע"ש, ועיין בהך דמנחות ד' מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת, ובדברי רבינו שם בהל' ציצית פ"א הט"ו דאם נתכון להוסיף גם הראשונה נתבטלה העשיה שלה ע"ש:

ביאור דברי הרב.

על מ''ש הרמב''ם שכה''ג אינו נושא שתי נשים, מבאר רבינו שאין האיסור בפעולה כשנושא אשה שניה, אלא הנפעל שאסור שיהיו לו שתי נשים, ומטעם זה הגמ' בקדושין ס''ח, כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, שנואה בנישואיה, כגון כה''ג שנשא אשה שניה שהיתה בעולה שאסורה עליו והיא הנקראת שנואה, הרי גם אם היתה בתולה אסורה היא עליו משום אשה שניה, והיא השנואה בנישואיה⁹¹⁵.

אלא מכאן מוכח כנ''ל, שהאיסור הוא להיות לו שתי נשים, ואז שתיהן אסורות עליו בשוה, שתיהן שנואות בנישואיהן...

ועד''ז מצינו בעוד כמה מקומות.

בפירושו לספר המצוות מצוה כ''ז מבאר רבינו:

ועיין בהך דזבחים דף צ"א ע"א דקאמר שם כמאן דשחיטו תרוייהו, ולשיטת התוס' שם דזה רק אם נשחטו בבת אחת, אבל אם שחטן בזא"ז - אותו שנשחט ראשון קודם, ועיין ברמב"ם בהל' תמידין ומוספין פ"ט הל' ד' דסבירא ליה כן דלא כרש"י⁹¹⁶, ע"כ צ"ל דס"ל דתפלה כל שעה ושעה הוי חיוב חדש אם לא התפלל, לא בגדר השלמה...

בהשמטות לפ''ה ה''ו ממתנות עניים כותב רבינו:

למ"ש לעיל גבי דבר הנמשך אם כל שעה ושעה הוה עליו חיוב חדש: ועי' ב"ב דף קנ"ז ע"ב דהוה מחלוקת בזה אם לוה ולוה ואח"כ קנה אם הם שוים בהשיעבוד, והוה כמו הך דזבחים דף צ"א כמאן דשחיטין תרוייהו דמי⁹¹⁷ ור"ל בב"א, ע"ש דפליגי בזה רש"י ותוס', ובדברי רבינו פ"ט מהל' תמידין ומוספין ה"ד...

שם [פרק י''ז הלכה י''ג]

ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים

ואינו נושא שתי נשים כו'.

עיין בה"ה - ... ובהשגות כתוב כאן א"א לא מתחוורא זאת הסברא וכו' וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות ע"כ. ואפשר שיהוידע נשא זו אחר מיתת זו או גרושיה או שהיו לו קודם שנתמנה להיות כ"ג ולדעת הר"א ז"ל בכל ערב יו"כ היה מגרש אחת מהן⁹¹⁸. -

ועיין מש"כ רבינו בהל' כלי המקדש פ"ה ה"י דאין כופין אותו להוציא⁹¹⁹ ע"ש. - וכבר ביארנו בספר קדושה שהוא אסור באלמנה ומצווה על הבתולה, ואינו נושא שתי נשים, ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת.

כבר ידוע הקושיא⁹²⁰ על דברי רבינו מהך דקדושין דף ס"ח ע"א דכיון דמוקי לה בכה"ג –

אמר רב פפא, חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו: כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום? אלא אהובה - אהובה בנישואיה, שנואה - שנואה בנישואיה, וקאמר רחמנא: כי תהיין. ולר"ע, דאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, כי תהיין במאי מוקים? באלמנה לכ"ג... הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מדר' סימאי קאתי - שפיר, אלא אי טעמא דנפשיה קאמר ואפי' חייבי עשה, במאי מוקים לה? בבעולה לכ"ג. כו'. –

וא"כ למה ליה לאוקמא בבעולה, תיפוק ליה דהא אסור לישא ב' נשים, וא"כ הראשונה אהובה והשניה שנואה?

וצ"ל דלא שהאיסור לישא שתי נשים, רק במה שיש לו שתי נשים, וא"כ לאחר שנשא השניה גם הראשונה נקראת שנואה, והוי כהך דאמרינן בזבחים דף צ"א ע"א כמאן דשחיטין תרווייהו דמי ע"ש. - ת"ש, ד"א: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. [ואף על גב דשאינו תדיר קדם ובא שכבר קדש היום ועדיין יין לא בא כו'], ה"נ דכיון דאתיין, כמאן דשחיטי תרוייהו דמי. [כיון דאתא השתא יין קמן ומזומן לברכה כמאן דשחיטי תרוייהו לגבי קדשים דמי].

ועיין ב"ב דף קנ"ז ע"ב למהדורא בתרא דרב אשי דפסק שם יחלוקו ושניהם שוים. –

לוה ולוה וחזר וקנה, מהו? לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד?... מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן: יחלוקו. [כל אחד לפי מעותיו, דבבת אחת נשתעבדו להם, שהרי אחר ב' ההלואות קנאה, ובאותה העת שקנאה מיד נשתעבדו לשניהן, שאין קדימה לאחד מהן], והלכתא: יחלוקו.

ועיין בהך דשבועות דף כ"ח ע"א מי גרם לשניה שלא כו' ע"ש ברש"י⁹²¹. –

ועיין מש"כ רבינו בהל' פסולי המוקדשין פ"ג הי"ג –

הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם, וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה, הרי אלו ירדו. – [ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה, ואח"כ זרק הדם דאשם שלא קרבו אמורים, אי אתה מודה שאם עלו באותן אימורים שירדו? דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורים דלאו דידיה, משום דמגופא אחרינא נינהו עכ"ל המפרש, הכס''מ קוראו פירש''י].

דמשמע שם דאף אם העלה אימורים של הך שאח"כ יזרוק דמה – יוריד⁹²². –

ע"ש בהשגות - א"א והוא שזרק דם האחר ולא נזרק דמו של זה, ומשום מחוסר זמן קאתי ליה. –

והוא ג"כ מחמת זה, דאז כל אחד הוה כמו גוף אחר.

ועיין בירושלמי קדושין פ"ב ה"ז ע"ש - היך עבידא שחט שתי חטאות לשם חטאת אחד המזבח בורר את הראוי לו שתיהן אסורות באכילה. שחט שני אשמות לשם אשם אחד המזבח בורר את הראוי לו שניהן אסורין באכילה.

ועיין בהך דמנחות דף מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת –

והאמר ר' זירא: הטיל למוטלת – כשרה, [שהיה בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשרה בהני בתראי ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו]. אמר רבא: השתא בבל תוסיף קאי, מעשה לא הוי. – [לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוו מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הלכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי עשיה].

ובדברי רבינו שם בהל' ציצית פ"א הט"ו דאם נתכוון להוסיף, גם הראשונה נתבטלה העשיה שלה ע"ש: -

הטיל ציצית על הציצית, אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה, שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי, שעשייתו הראשונה פסולה היתה⁹²³.

פרק י''ז הלכה י''ד

כהן גדול לא ישא מוכת עץ אף על פי שלא נבעלה

כה"ג לא ישא כו'. עיין בירושלמי כאן דס"ל דכ"ע מודו בזה ולא כרש"י ותוס' דף נ"ט ע"ב ד"ה כשרה, ועיין שם דף ס' ע"א וע"ב מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל. אך י"ל דר"מ לשיטתיה בכתובות דף י"א דמוכת עץ יש לה כתובה מאתים. והנה עיין בפי"ח ה"א גבי נרבעת לבהמה לא כתב רבינו אם הוה מוכת עץ או לא, ובגמ' מבואר דיש עליה שם מוכת עץ, וע"ש ברש"י ד"ה כשרה. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דרב ושמואל בכתובות דף י"א ע"ב אם יש מוכת עץ בבשר ע"ש ור"י קאמר שם בגמ' ביבמות זה אליבא דרב ורב לשיטתיה והא דכשרה לכה"ג זה אמר שמואל ושמואל ג"כ לשיטתיה וא"ש, ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ג דמקשה שם ממוכת עץ ע"ש:

ביאור דברי הרב.

כהן גדול מצווה לישא אשה בבתוליה, והרמב''ם פוסק שאסור לו לישא מוכת עץ.

מציין רבינו שהמקור הוא בירושלמי דס''ל שלכ''ע אסור במוכת עץ.

רש''י ותוס' ס''ל, שלדעת ר''מ שמוכת עץ כתובתה מאתים – דינה כבתולה ומותרת לכה''ג.

בפי''א ה''ג מהלכות אישות כותב רבינו:

ועיין רש''י ביבמות שם דס''ל דלר''מ מוכת עץ כשרה לכה''ג ולכך ס''ל דכתובתה מאתים, ועיין שם דף ס' ע''ב אך בירושלמי ביבמות שם מבואר להיפך אליבא דר''מ ע''ש בפ''ו ה''ד⁹²⁴, ועיין מש''כ בזה לקמן בהלכות א''ב פי''ז הי''ד ע''ש.

פרק י''ז הלכה י''ד

כהן גדול לא ישא מוכת עץ אף על פי שלא נבעלה

כה"ג לא ישא כו'.

עיין בירושלמי כאן דס"ל דכ"ע מודו בזה – יבמות פ''ו ה''ד: לא ישא את הבוגרת, ר' לעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת, שוין שלא יקח את מוכת עץ... אחות מוכת עץ [אחות כהן שהיתה מוכת עץ ומתה], ר"מ ור"ש אומר לא יטמא לה, וחכ"א יטמא לה...מחלפתה שיטתין דרבנן תמן אינון אמרין נערה לא בוגרת בתולה לא מוכת עץ והכא אינון אמרין הכין. ר' הילא כל מדרש בעניינו תמן ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ולמפותה. או יכול שאינו מוציא את מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש. את שהיתה בידי איש. לא שהיתה על ידי אחר [שנאבדו בתוליה ע"י איש הלכך אמרו רבנן דמטמא לה אבל בכהן גדול לא כתיב אשר לא היתה לאיש, בעינן בתולה ממש ולא מוכת עץ, קרה''ע].

ולא כרש"י ותוס' דף נ"ט ע"ב ד"ה כשרה. - כשרה לכהונה - אפי' לכהן גדול דמוכת עץ בעלמא היא, ומאן דשרי במוכת עץ שרי בה.

ועיין שם דף ס' ע"א וע"ב מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל. - ורבי יוסי מדשבקיה לבר זוגיה, [דגבי מוכת עץ לא פליג אלא ר' שמעון לחודיה ושבקיה ר' יוסי דהוה בר זוגיה בארוסה מכלל דבמוכת עץ כר' מאיר סבירא ליה לר' יוסי דמטמא לה]. מכלל דבמוכת עץ כרבי מאיר סבירא ליה.

אך י"ל דר"מ לשיטתיה בכתובות דף י"א דמוכת עץ יש לה כתובה מאתים. - מתני': הגדול שבא על הקטנה, וקטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ - כתובתן מאתים, דברי רבי מאיר.

והנה עיין בפי"ח ה"א גבי נרבעת לבהמה - הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם. –

לא כתב רבינו אם הוה מוכת עץ או לא, ובגמ' מבואר דיש עליה שם מוכת עץ. - אמר רב יוסף: כגון שנבעלה לבהמה, דהתם משום בעולה איכא, משום זונה ליכא. אמר ליה אביי: ממה נפשך? אי בעולה הויא, זונה נמי הויא, ואי זונה לא הויא, בעולה נמי לא הויא, וכי תימא, מידי דהויא אמוכת עץ שלא כדרכה...

וע"ש ברש"י ד"ה כשרה. – כשרה לכהונה - אפי' לכהן גדול דמוכת עץ בעלמא היא ומאן דשרי במוכת עץ שרי בה⁹²⁵.

אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דרב ושמואל בכתובות דף י"א ע"ב אם יש מוכת עץ בבשר ע"ש –

אמר רב יהודה אמר רב: קטן הבא על הגדולה - עשאה מוכת עץ [נהי דאין ביאתו ביאה מיהו לא גרע מעץ הנתקע, ולרבנן דפליגי אמוכת עץ כתובתה מנה, וכן לענין כהן גדול דתנן (יבמות דף נט) לא ישא את מוכת עץ, הא נמי אסירא ליה], כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: אין מוכת עץ בבשר. [ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי ליתא]. –

ור"י קאמר שם בגמ' ביבמות זה אליבא דרב⁹²⁶, ורב לשיטתיה.

והא דכשרה לכה"ג זה אמר שמואל - מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית, ורבעה כלב כופרי מאחריה, והכשירה רבי לכהונה. אמר שמואל: ולכהן גדול. –

ושמואל ג"כ לשיטתיה ואתי שפיר.

ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ג, דמקשה שם ממוכת עץ ע"ש -

בוגרת לא בטל חינה בתולה מן הנישואין בטל חינה מה פליגין במוכת עץ דר"מ אמר לא בטל חינה ורבנין אמרין בטל חינה (מה פליגין) בתולה הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כשירה לכהונה תני ר' חלפתא בר שאול כשירה אפי' לכ"ג ר' ירמיה ור' אמי מקשי מה בינה לבין הנבעלת באצבע אילו הנבעלת באצבע שמא אינה פסולה לכהונה אמר ר' חגי תיפתר שבא עליה שלא כדרכה.

שם [פרק י''ז הלכה י''ד]

כהן גדול לא ישא מוכת עץ אף על פי שלא נבעלה [נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלה כדרכה, נבעלה לבהמה ה"ז מותרת].

נבעלה כו'. עיין בגמ' כאן דמבואר דמ"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה פליג אבוגרת וס"ל דבוגרת כשרה ע"ש ורבינו פסק לתרווייהו. ונראה כך דהנה יש ב' מצות גבי כה"ג אחד שישא בתולה והב' שלא ישא שאינה בתולה שלא כדרכה לא מקריא שאינה בתולה וגם לא מקריא בתולה נמצא דלא עבר על שנשא שאינה בתולה רק על שלא נשא בתולה וכן גבי בעולת עצמו ג"כ כן ועיין במש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"ט ה"ד דאם בעל כה"ג בלא נשואין בעולה לא חיללה ואף דרבינו ס"ל דכל חייבי לאוין לא יעברו רק בקדושין ומ"מ פסלי בביאה לבד כמבואר בגמ' בכ"מ וצ"ל דכאן רק הנשואין משוי לה שם איסור עליה וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול, ועיין תוס' פסחים ד' מ"א ע"ב ד"ה אכל כזית, לכך י"ל דגם גבי בעולת עצמו וכן גבי נבעלה שלא כדרכה אם בא עליה אף דמוציאה בגט מ"מ לא חיללה, אך מ"מ זה לא שייך לומר סופה להיות בעולה תחתיו דזה לא שייך רק היכא שהאיסור הוא מה שיש בה חסרון אבל היכא שהאיסור הוא מחמת שאין בה המעלה הרי מ"מ המעלה לא היה בה, וכעין זה י"ל בהך דסוכה ד' י"ז וד' י"ח גבי פסול אויר אם מה שאין כאן הסכך כשר או זה בעצם הוי פסול ונ"מ להך דלבוד דזה לא שייך לומר רק אם זה פסול אבל מה שאין כאן סכך ע"י לבוד לא יהיה סכך אחר ועיין בירושלמי דעירובין פ"א ופ"ב מוכח בכ"מ דר"מ ס"ל כרשב"ג דפחות מד' הוי לבוד ומ"מ מוכח דס"ל דאויר ג' פוסל ע"ש ד' י"ד ע"א בהך מחלוקת דנסרים משמע מלשון הגמ' להיפך וע"ש ד' י"ג ע"ב גבי ירקות דפוסלים משום אויר ע"ש ועיין תוס' ב"ב ד' קס"ב ע"ב וכ"כ בזה, ובירושלמי דסוכה פ"א, וגבי בוגרת ומוכת עץ הטעם הוא דנשא שאינה בתולה ומ"מ הך דאשה בתולה קיים כיון דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם ולכך שייך לומר זה הטעם דסופה להיות בוגרת תחתיו כמש"כ וא"ש:

ביאור דברי הרב.

הרמב''ם פוסק שכה''ג אסור לישא בוגרת, ז''ל בהלכה י''ג: מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו. ובהלכה דידן פוסק שאסור לו לישא נערה שנבעלה שלא כדרכה. "נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלה כדרכה".

מקשה רבינו שמהגמרא משמע ששתי דעות הן, ר''מ אוסר בבוגרת ומתיר בבעולה שלא כדרכה, ור''א ור''ש מכשירין בבוגרת ואוסרין בעולה שלא כדרכה ואיך פסק הרמב''ם כתרווייהו?

ומבאר:

ונראה כך, דהנה יש ב' מצות גבי כה"ג, אחד שישא בתולה, והב' שלא ישא שאינה בתולה.

שלא כדרכה לא מקריא שאינה בתולה, וגם לא מקריא בתולה, נמצא דלא עבר על שנשא שאינה בתולה, רק על שלא נשא בתולה.

וכן גבי בעולת עצמו ג"כ כן.

בעולת עצמו איננה נקראת בתולה, וגם לא בעולה, שהרי לא נבעלה לאחר, וכן בעולה [שנבעלה לאחר] שלא כדרכה, איננה בתולה וגם לא בעולה.

אין הכה''ג עובר על שנשא בעולה שהרי אינן בעולות, אלא עובר על מה שלא נשא בתולה.

בשתי אלו סובר רבינו שאע''פ שאם נשאן חייב לגרש, מ''מ לא נעשית חללה⁹²⁷.

מדוע נשא בעולת עצמו לא נעשית חללה?

מאותו טעם שכה''ג שבעל בעולה בלא נשואין – לא חיללה⁹²⁸, מדוע, מ''ש משאר חייבי לאוין שאם בעלו פנויה נתחללה?.

מפני שאין איסור לאו לכה''ג לבעול בעולה, אלא שלא ישא בעולה, רק כשנושא בעולה ובועל עובר על הלאו ונתחללה, אבל בעולת עצמו שאינה בגדר בעולה כנ''ל, והאיסור לקיימה הוא משום שלא נשא בתולה, בזה לא שייך חילול.

הגמ' ביבמות דף ס': אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא, ואם נשא – נשוי... אמר רב הונא אמר רב: ומוציא בגט...והא רב ור' יוחנן דאמרי תרוייהו: בוגרת ומוכת עץ לא ישא, ואם נשא - נשוי; אלמא, סופה להיות בוגרת תחתיו, סופה להיות מוכת עץ תחתיו, הכא נמי, סופה להיות בעולה תחתיו, קשיא.

ואעפ''כ פסק הרמב''ם שאם עבר ונשא בוגרת או מוכת עץ – יקיים (דסופה להיות בוגרת תחתיו), ואם נשא בעולה, אפי' בעולת עצמו – יוציא בגט ולא אמרינן סופה להיות בעולה תחתיו.

ומ''מ אף שחייב להוציאה בגט, אין היא נעשית חללה.

יש שפירשו שלא נתחללה משום דאמרינן סופה להיות בעולה תחתיו⁹²⁹.

ורבינו מבאר (הטעם שאינה מתחללת):

הדבר תלוי בגדר איסור כה''ג לישא בעולה, האם זה החסרון שאיננה בתולה, או שאין לה את המעלה של בתולה. אם זה רק חסרון אז אפ''ל סופה להיות בעולה תחת בעלה, החסרון אינו חסרון אמיתי כי בין כך סופה להיות כך, ולכן בוגרת או מוכת עץ או בעולת עצמו כו', אבל אם האיסור בבעולה הוא מצד מעלת הבתולה, הרי לפועל אין לה את המעלה.

לדעת הרמב''ם כיון שלפועל כשנשאה איננה בתולה, אין לה את המעלה של בתולה לכן חייב לגרשה.

אם אומרים סופה להיות בעולה תחתיו ולכן מותר לקיימה, א''כ מה ההבדל בין בעולת עצמו לבעולת אחרים, מדוע בבוגרת ומוכת עץ מותר לקיימה ובעולת עצמו לא?

לדעת רבינו, בעולה יש בה שני האיסורים, גם איננה בתולה וגם היא בעולה, משא''כ בעולת עצמו כנ''ל. שעובר על כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, וכן בוגרת ומוכת עץ אסור לישא משום שאיננה בתולה, אבל עבר ונשא מותר לקיימה, כי לא עבר על בתולה מעמיו כו' כי לפועל לא נבעלה בידי אדם, ולכך אמרינן סופה להיות בוגרת תחתיו כו'.

וגבי בוגרת ומוכת עץ הטעם הוא דנשא שאינה בתולה, ומ"מ הך דאשה בתולה קיים, כיון דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם, ולכך שייך לומר זה הטעם דסופה להיות בוגרת תחתיו כמש"כ וא"ש:

וכמו שבענינו החילוק אם בעולה זה העדר או מציאות -

עד''ז:

האם אויר פוסל בסוכה משום שחסר סכך, או שאויר פסול בעצם?

נפ''מ, אם זה רק חסרון סכך אמרינן לבוד ואז כאילו מלא, אך אם פסול בעצם לא מהני לבוד להכשירו⁹³⁰.

ונראה שהביאור ברמב''ם הוא, שאם נשא בעולת עצמו או בעולה שלא כדרכה – יוציא בגט, משום שנעשה בה מעשה בידי אדם, והיא לא בתולה, כדעת ר''א ור''ש.

ובבוגרת ומוכת עץ סובר הרמב''ם, שלכתחילה לא ישא משום שלפועל היא לא בתולה, (אף שאיננה בעולה), ואם נשא יקיים כיון דסופה להיות בוגרת תחתיו⁹³¹.

שם [פרק י''ז הלכה י''ד]

כהן גדול לא ישא מוכת עץ אף על פי שלא נבעלה [נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלה כדרכה, נבעלה לבהמה ה"ז מותרת].

נבעלה כו'.

עיין בגמ' כאן דמבואר דמ"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה - פליג אבוגרת, וס"ל דבוגרת כשרה ע"ש. - ולא ישא את הבוגרת. תנו רבנן: והוא אשה בבתוליה יקח - פרט לבוגרת שכלו לה בתוליה, דברי ר' מאיר, ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת. במאי קא מיפלגי? רבי מאיר סבר: בתולה - אפילו מקצת בתולים משמע, בתוליה - עד דאיכא כל הבתולים, בבתוליה - בכדרכה אין, שלא כדרכה לא; ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי: בתולה - בתולה שלימה משמע, בתוליה - ואפי' מקצת בתולים, בבתוליה - עד שיהיו כל בתוליה קיימין, בין בכדרכה, בין שלא כדרכה.

ורבינו פסק לתרווייהו⁹³².

ונראה כך, דהנה יש ב' מצות גבי כה"ג, אחד שישא בתולה, והב' שלא ישא שאינה בתולה.

שלא כדרכה לא מקריא שאינה בתולה, וגם לא מקריא בתולה, נמצא דלא עבר על שנשא שאינה בתולה רק על שלא נשא בתולה.

וכן גבי בעולת עצמו ג"כ כן⁹³³.

ועיין במש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"ט ה"ד דאם בעל כה"ג בלא נשואין בעולה לא חיללה –

כהן גדול שנשא בוגרת או מוכת עץ לא חיללה, וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חיללה. –

ואף דרבינו ס"ל דכל חייבי לאוין לא יעברו רק בקדושין⁹³⁴ ומ"מ פסלי בביאה לבד⁹³⁵, כמבואר בגמ' בכ"מ.

וצ"ל דכאן רק הנשואין משוי לה שם איסור עליה, וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה, אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול.

ועיין תוס' פסחים דף מ"א ע"ב ד"ה אכל כזית. - אכל כזית נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש דהוי כאילו כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש - הקשה הרר"י דאורלינ"ש אמאי חשבי' בריש אלו נערות (כתובות דף ל.) בעולה לכהן גדול בעשה גרידא דכי אם בתולה מעמיו כתיב, הא כי היכי דחשבינן הכא כי אם צלי אש בלאו ה"נ ה"ל לאיחשובי בעולה לכהן גדול בלאו, דהוי כאילו כתיב לא יקח כי אם בתולה? וי"ל דכי אם בתולה לא חשיב לאו משום דסיפא דקרא מוכח עליו דהוי עשה, דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה.

לכך י"ל דגם גבי בעולת עצמו, וכן גבי נבעלה שלא כדרכה אם בא עליה, אף דמוציאה בגט מ"מ לא חיללה⁹³⁶.

אך מ"מ זה לא שייך לומר "סופה להיות בעולה תחתיו"⁹³⁷, דזה לא שייך רק היכא שהאיסור הוא מה שיש בה חסרון, אבל היכא שהאיסור הוא מחמת שאין בה המעלה, הרי מ"מ המעלה לא היה בה.

וכעין זה י"ל בהך דסוכה דף י"ז ודף י"ח גבי פסול אויר –

י''ז ע''א: אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: אויר פוסל בשלשה, סכך פסול פוסל בארבעה. ואמינא להו אנא: אויר דפוסל בשלשה מנא לכו - דתנן: הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים - פסולה, סכך פסול נמי - לא ליפסיל אלא בארבע אמות כו' ואמינא להו אנא: האי מאי? בשלמא לדידי, דאמינא ארבע אמות.

וע''ב: משום שיעורא ולאו שיעורא הוא, האי - לאו שיעורא הוא כיון דלא שוו שיעורייהו להדדי - לא מצטרפי. אלא לדידכו, דאמריתו שיעור משום הפלגה - מה לי איתפלג בסכך פסול, מה לי אתפלג בסכך פסול ואויר...⁹³⁸.

ובדף י''ח: אמר אביי: אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין - הוי מעוט. בסוכה קטנה, בקנים - הוי מיעוט, בשפודים - לא הוי מיעוט. והני מילי [דאויר פחות משלשה לבוד ואינו פוסל בסוכה] מן הצד. אבל באמצע - פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר: יש לבוד באמצע, וחד אמר: אין לבוד באמצע... –

אם מה שאין כאן הסכך כשר, או זה בעצם הוי פסול.

ונפ"מ להך דלבוד, דזה לא שייך לומר רק אם זה פסול⁹³⁹, אבל מה שאין כאן סכך, ע"י לבוד לא יהיה סכך אחר.

ועיין בירושלמי דעירובין פ"א ופ"ב מוכח בכ"מ דר"מ ס"ל כרשב"ג דפחות מד' הוי לבוד⁹⁴⁰, ומ"מ מוכח דס"ל דאויר ג' פוסל.

ע"ש דף י"ד ע"א בהך מחלוקת דנסרים משמע מלשון הגמ' להיפך⁹⁴¹.

וע"ש דף י"ג ע"ב גבי ירקות דפוסלים משום אויר ע"ש. - אמר רבי אבא אמר שמואל: ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - מביאין את הטומאה, ואין חוצצין בפני הטומאה, ופוסלין בסוכה משום אויר. מאי טעמא - כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי, כמאן דליתנהו דמי.

ועיין תוס' ב"ב דף קס"ב ע"ב – על הגמ': דאמר חזקיה: מלאהו בקרובים - כשר; ואל תתמה, שהרי אויר סוכה פוסל בשלשה, סכך פסול פוסל בארבעה. בתוס': וא"ת מה שייך טעם פסול אויר הגט לפסול אויר סוכה? וי"ל ה"ק מלאהו בקרובים כשר ואף על גב דאויר פסול אין לגזור מילוי קרובים אטו אויר, שהרי אויר פסול בשלשה ופסול לא פוסל אלא בארבעה אבל בשלשה לא פסלי ולא גזרינן אטו שלשה דאויר פסול.

וכ"כ בזה.

ובירושלמי דסוכה פ"א –

רב הושעיא בעי. היתה הסוכה גבוה מכ' אמה והביא נסר שכשר לסכך בו ונתנו למקצת הנסר על גבי חולייא של עמוד, [שבנה עמוד גבוה עשרה ונתון על החולייא אחת ומקצת הנסר נמשך להלן מחוץ של אותה חולייא של העמוד, שברור שאם ימוד מן הנסר הנמשך לחוץ מאותה חולייא של העמוד יש כאן עשרים אמה עד תחתיתה של הסוכה, ואותו נסר הנמשך הוא למעלה מעשרים, ואם ימוד מן הקרקע והיינו מאותה הקרקע של חוליית העמוד אין כאן עשרים אמה שהרי אותה החולייא של העמוד מיעטתה לגובה עשרים. והשתא הבעיא היא מה את עביד לה לאותו מקצת הנסר הנמשך חוץ להחולייא, אם דינו כאויר פסול או כסכך פסול? דאם תעבדיניה לאותו הנסר שהוא למעלה מעשרים כאויר הפוסל בסוכה, א"כ דינו כדין האויר הפוסל בסוכה אם יש בו שלשה טפחים, ואם תעבדיניה כסכך פסול וא"כ למ"ד שאין הסכך הפסול אלא בד' אמות האי נמי בד' אמות הוא שפוסל ומהו, פנ''מ].

וגבי בוגרת ומוכת עץ הטעם הוא דנשא שאינה בתולה, ומ"מ הך דאשה בתולה – קיים, כיון דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם, ולכך שייך לומר זה הטעם דסופה להיות בוגרת תחתיו כמש"כ.

ואתי שפיר.

פרק י''ז הלכה י''ח

אבל הממאנת אפילו גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו ה"ז מותרת לכהן

אבל הממאנת כו'.

ואם לא נבעלה מותרת אף לכה"ג כו' כמבואר בגמ' ובירושלמי אך זה צריך עיון למ"ד דבעילה שלא כדרכה כשרה לכה"ג ואנן קיי"ל בכ"מ דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כמבואר בקדושין ד' ט' ע"ב וכ"מ כה"ג מאי דאם בא עליה בעל שלא כדרכה ואח"כ מיאנה בו אם משוי לה כמו שלא היה בעלה מעולם וא"כ מותרת לכה"ג או לא וכ"כ די"ל דזהו פי' הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ב מהו שתמאן בבעלה ותיטול קנס מאחר ועיין בכתובות ד' ל"ה ע"ב הממאנת ע"ש ברש"י ותוס' וכ"כ בזה:

פרק י''ז הלכה י''ח

אחת גרושה מן האירוסין או מן הנישואין, אבל הממאנת אפילו גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו ה"ז מותרת לכהן, כמו שביארנו בהלכות גירושין.

אבל הממאנת כו'.

ואם לא נבעלה מותרת אף לכה"ג כו', כמבואר בגמ' –

יבמות נ''ט: אלא אמר רבי זירא: בממאנת. [משכחת לה להא דרב אליבא דרבי אלעזר דהויא בעולה ולא זונה ולא אלמנה ולא גרושה, בקטנה יתומה הנישאת לבעל ובעלה שלא כדרכה ומיאנה בו, דאין כאן פסול זנות ואלמנות וגירושין ואשמעינן רב דיש כאן פסול בעולה לכהן גדול⁹⁴².]

ובירושלמי. – פ''ו ה''ד: לא ישא את הקטנה אבל נושא את הממאנת.

אך זה צריך עיון למ"ד דבעילה שלא כדרכה כשרה לכה"ג, ואנן קיי"ל בכ"מ דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, כמבואר בקדושין דף ט' ע"ב - א"ל אביי: עד כאן לא פליגי רבי ורבנן - אלא באחר, אבל בעל, דברי הכל אם בא עליה שלא כדרכה - עשאה בעולה.

וכ"מ.

כה"ג מאי? דאם בא עליה בעל שלא כדרכה ואח"כ מיאנה בו, אם משוי לה כמו שלא היה בעלה מעולם וא"כ מותרת לכה"ג, או לא?⁹⁴³.

וכ"כ די"ל דזהו פי' הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ב מהו שתמאן בבעלה ותיטול קנס מאחר⁹⁴⁴.

ועיין בכתובות דף ל"ה ע"ב הממאנת ע"ש ברש"י - הממאנת - בבעלה כגון יתומה קטנה שהשיאתה אמה ומיאנה בבעלה. אין לה קנס - שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת.

ותוס'. - הממאנת אין לה לא קנס - פירש בקונט' לפי שהיא בחזקת בעולה וקשה לר"י... ומיהו אין להקשות אמאי נקט ממאנת ה"ל למינקט כל אשה שניסת ונתגרשה, דהא איכא למ"ד לקמן (דף לח.) דאפי' אם נתארסה ונתגרשה אין לה קנס ונראה לר"י דה"פ אין לה לא קנס ולא פיתוי אם אנסה בעלה או פיתה אותה כשהיתה תחתיו קודם מיאון, אף על גב דכשמיאנה איגלאי מילתא שלא היתה אשתו... אבל קשה לר"י כו'⁹⁴⁵.

וכ"כ בזה:

הלכות נערה בתולה פ''א ה''ט:

אך נ''ל דבירושלמי דיבמות הנ''ל ר''ל אם בעלה הבעל שלא כדרכה, דקי''ל דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כמבואר בקדושין דף ט' ע''ב וכ''מ, ואח''כ מיאנה בו, אם נימא דעוקרת למפרע הנשואין וא''כ לא הוה בעלה כלל, וא''כ אינה בעולה ויש לה קנס.

כלומר, לדעת הירושלמי נשואה איננה כבעולה ודאי ע''פ דין, שאם לא בעלה בעלה וגרשה ונאנסה יש לה קנס, והא דנקט ממאנת (ולא סתם נשואה), משום שמדובר שבעלה בעלה שלא כדרכה, (ואם יגרשנה אין לה קנס משום שבעל עושה אותה בעולה גם כך), וע''ז הבעיא אם המיאון עוקר הנשואין למפרע וא''כ לא היה בעלה, וממילא איננה בעולה ויש לה קנס.

ובאמת נ''ל דזהו ג''כ כוונת הגמרא יבמות דף נ''ט ע''ב - אמר רב יהודה אמר רב: נבעלה שלא כדרכה - פסולה לכהונה. מתיב רבא... אלא אמר ר''ז בממאנת. –

ור''ל דרב לא ס''ל כר''א גבי בעולה שלא כדרכה [ר' אלעזר סובר שנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה, משום "בתולה שלימה משמע", רב חולק וסובר שאם נבעלה לאחר שלא כדרכה כשרה, אלא רק בעלה עושה אותה בעולה כך, ולכן ממאנת שנבעלה ע''י בעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה] –

רק משום דס''ל דמ''מ יש עליו שם בעל, ובעל עושה אותה בעולה אף שלא כדרכה. ע''ש בספרי מש''כ שם.

וכ''כ רבינו במה''ת פ''ו מהלכות יסודי התורה:

ובאמת בירושלמי דיבמות שם פי"ג הוי זה בעיא אם המיאון עושה כמי שלא היה שום דבר לעולם, ונפ"מ אם יכול לתבוע קנס ממי שמיאנה בו לר"א.

וכן נפ"מ לר' יהושע אם יש לה קנס מאחר.

ועי' בהך דכתובות דף ל"ה ע"ב ד"ה הממאנת.

וגם נפ"מ אם חל עליה הדין דמבואר בקדושין דף ט' ע"ב מה דנפ"מ בין בעל לאחר, דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה.

וזה רצה לומר הגמ' ביבמות דף נ"ט ע"ב במה דמתרץ שם בממאנת, ור"ל רק משום דעדיין הוי עליה גדר בעל גם בזה...

פרק י''ז הלכה י''ט

יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו או נתן גט לאשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו, אין מוציאין אותה מתחת בעלה, ואם נשאת לכהן אחר תצא מן השני.

יצא עליה קול כו'.

עיין לקמן בהל' כ"א גבי יצא עליה שם מזנה דאף אם מת בעלה מותרת להנשא לכהן, והטעם דהנה רבינו פי' שם דמיירי בא"א והטעם כך דאף דגבי כהונה חיישינן אף לקלא זה רק היכא דאין נ"מ רק לכהן אבל אם ע"י זה אסורה גם לבעלה ישראל מותרת אף לכהן ועיין בהך דיבמות ד' פ"ח ע"ב בהך דדפנו וע"ש ברש"י ד"ה אלא דרק אם העדים העידו שכבר מת דאז אין נ"מ מה"ת רק לכהן ועיין בהך דסוטה ד' כ"ז ע"א גבי דומה ולעיל פט"ו ה"כ, אך שם משמע דהקול יצא אחר שמת בעלה דאז אין נ"מ רק לגבי כהן ועיין בירושלמי סוטה פ"א ה"ז ע"ש ובתוספתא פי"ב דיבמות האשה שיצא עליה שם רע ולדותיה כשרים משום דקיימי בחזקת הבעל. אך באמת למה לגמ' ולתוספתא לומר טעם אחר היה להם לומר משום דגבי ולדות נ"מ גם לישראלים. אך י"ל דר"ל דלא חיישינן לולדות כגון אם הוא כהן ויצא עליה שם רע דאז אף הבנות שהם שלו אסורות לכהנים ולכך נקט לשון הגמ' בת ובתוספ' נקט רק ולדותיה ולכך לא הביא הגמ' דברי התוספ' דשם י"ל דקאי על בנים, ועיין בהך דכתובות ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה השבתנו דכ' שם דשבויה בחזקת בעולה ר"ל דהתקנה הוא לכהן דסתם שבויה הויא בעולה אך זה רק לכהן אבל לישראל י"ל שלא זנתה כלל ועיין כתובות ד' נ"א ע"ב מה דמקשה שם משבויה ואמר שם דהקילו אך שם כיון דהוה א"א ונ"מ גם לישראל שוב לא הוה שבויה אף לכהן בחזקת ודאי בעולה ועיין שם ד' כ"ז ע"ב גבי הך דר' זכריה בן הקצב ובר"ן שם ולקמן אבאר ועיין בהך דנדרים ד' צ' ע"ב אך שם נ"מ ג"כ רק לכהן דמיירי בנאנסה ועיין לקמן פי"ח ה"ט, ועיין מש"כ לקמן ספי"ט:

ביאור דברי הרב.

יצא קול על אשת כהן שבעלה נתן לה גט, והיא יושבת תחתיו ומשמשתו – אין מוציאין אותה מתחת בעלה, ואם מת בעלה ונשאת לכהן אחר – תצא מן השני.

אבל אם יצא קול בעיר על אשת איש שהיא מזנה, אין חוששין לה, ואם מת בעלה מותרת לכהן.

מה ההבדל?

מבאר רבינו שרק בכהן חיישינן לקלא, וזה רק כשזה נוגע רק לכהן, דהיינו גרושה אסורה רק לכהן ולא לישראל, לכן אם יצא עליה שם גרושה, אף שלא תצא מבעלה מ''מ אסורה לכהן אחר.

משא''כ אשה שזינתה שנאסרת גם אם בעלה ישראל, הלכך כשם שלא חוששין לקול והיא מותרת לבעלה, כך מותרת גם לכהן.

ומציין ליבמות פ''ח ע''ב: שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת... ואם ניסת - לא תצא... מנין שאם לא רצה דפנו? ת"ל: וקדשתו, בעל כרחו כו', שאם היה הבעל כהן כופין אותו להוציא כי איסור כהונה שאני, ופירש''י שמתי כופין הכהן, רק אם באו שני עדים והעידו שבעלה חי היה בשעה שנישאת ועכשו מת, שלישראל מותרת משום שאנוסה היתה כשנישאת כו', ולכהן אסורה. אבל אם אינם מעידים שמת, שאז האיסור של כהן וישראל שוים, אין חיוב יתר על הכהן מישראל.

וכ''כ תרומת הדשן פסקים וכתבים רכ''ב וז''ל: ותו נראה לומר דדוקא אאיסורי כהונה דלגבי ישראל שרי כדפרישת התם, דאיירי כה"ג שאתו תרי ואמרו לא מת באותו שעה שנשאה זה ואח"כ מת ונמצא אסורה לו משום זונה, כה"ג אמרינן איסור כהונה שאני, דכיון דלישראל שרי ודוקא לכהן קדשתו תורה לאסור לו, הקפידה תורה לקדשו כדי לברר קדושתו ולהחמיר על המצות שנצטוו לו יותר מישראל. אבל מילתא דלישראל נמי הוי איסור לא שייך התם וקדשתו, ולכך קאמר איסור כהונה שאני ולא קאמר לכהן שאני, משמע דוקא איסור דליתיה אלא בכהונה, עכ''ל.

וכל זה שיצא עליה קול שהיא מזנה, בזמן שהיא תחת בעלה, שאז לא משגיחין בקול וכשם שמותרת לבעלה, מותרת להנשא לכהן אחר מות בעלה. אבל אם אחר מות בעלה יצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה, דאז האיסור לשאתה הוא רק על כהן, חוששין לקול ולא תינשא לכהן.

פרק י''ז הלכה י''ט

יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו או נתן גט לאשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו, אין מוציאין אותה מתחת בעלה, ואם נשאת לכהן אחר תצא מן השני.

יצא עליה קול כו'.

עיין לקמן בהל' כ"א גבי יצא עליה שם מזנה, דאף אם מת בעלה מותרת להנשא לכהן. –

יצא קול על ... יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה, ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן כו'.

והטעם, דהנה רבינו פי' שם דמיירי באשת איש, והטעם כך דאף דגבי כהונה חיישינן אף לקלא, זה רק היכא דאין נפ"מ רק לכהן [ואם נשאת לכהן אחר תצא מן השני], אבל אם ע"י זה אסורה גם לבעלה ישראל - מותרת אף לכהן.

ועיין בהך דיבמות דף פ"ח ע"ב בהך דדפנו. - מתיב רבא: מנין שאם לא רצה [כהן להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות] דפנו? [הכהו וקדשו בעל כרחו], ת"ל: וקדשתו, בעל כרחו; היכי דמי? אילימא דלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה ברי לי, צריכא למימר דדפנו? אלא לאו דניסת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי – [אלא לאו כה"ג - דנשאת תחלה לאחד מעדיה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותה שעה ומת, ולא רצה להוציא משום זונה]. וקתני דפנו, אלמא מפקינן לה מיניה, איסור כהונה שאני. [פי' דמשום מעלת כהונה נאסרה עליו, ריטב''א].

וע"ש ברש"י ד"ה אלא, דרק אם העדים העידו שכבר מת, דאז אין נפ"מ מה"ת⁹⁴⁶ רק לכהן⁹⁴⁷.

ועיין בהך דסוטה דף כ"ז ע"א גבי דומה - נושא אדם דומה [נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה], אמר רבא: ותסברא נושא לכתחלה? אלא אם נשא... והלכתא: ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה. –

ולעיל פט"ו ה"כ - אשת איש שיצא עליה קול שהיתה זונה תחת בעלה והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה ... אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה⁹⁴⁸. –

אך שם משמע דהקול יצא אחר שמת בעלה, דאז אין נפ"מ רק לגבי כהן⁹⁴⁹.

ועיין בירושלמי סוטה פ"א ה"ז ע"ש - שמואל אמר פורשים מן המזנה. ואין פורשין מבתה. ואתייא כיי דמר רבי יוחנן אשת איש שזינתה הוולדות לבעל מפני שרוב בעילות מן הבעל.

ובתוספתא פי"ב דיבמות, האשה שיצא עליה שם רע ולדותיה כשרים משום דקיימי בחזקת הבעל. - האשה שיצא עליה שם רע ולדות כשרין מפני שהן בחזקת הבעל.

אך באמת למה לגמ' ולתוספתא לומר טעם אחר, היה להם לומר משום דגבי ולדות נפ"מ גם לישראלים.

אך י"ל דר"ל דלא חיישינן לולדות, כגון אם הוא כהן ויצא עליה שם רע, דאז אף הבנות שהם שלו אסורות לכהנים⁹⁵⁰.

ולכך נקט לשון הגמ' בת, ובתוספתא נקט רק ולדותיה, ולכך לא הביא הגמ' דברי התוספתא דשם י"ל דקאי על בנים⁹⁵¹.

ועיין בהך דכתובות דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה השבתנו דכתבו שם דשבויה בחזקת בעולה - השבתנו על המעוברת כו', ופר"י בדוחק מדברת היינו שבויה דכמו ששבויה בחזקת בעולה כך מדברת בחזקת בעולה⁹⁵² לענין שאם אמרה לכשר נבעלתי שאינה נאמנת במיגו כו'. –

ר"ל דהתקנה הוא לכהן דסתם שבויה הויא בעולה, אך זה רק לכהן, אבל לישראל י"ל שלא זנתה כלל.

ועיין כתובות דף נ"א ע"ב מה דמקשה שם משבויה - אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה - אסורה לבעלה, חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. איתיביה רב לאבוה דשמואל: אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו, אישתיק. קרי רב עליה דאבוה דשמואל: שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם. מאי אית ליה למימר? בשבויה הקילו. –

ואמר שם דהקילו.

אך שם כיון דהוה אשת איש ונפ"מ גם לישראל, שוב לא הוה שבויה אף לכהן בחזקת ודאי בעולה⁹⁵³.

ועיין שם דף כ"ז ע"ב גבי הך דר' זכריה בן הקצב –

אמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו. גמ'. תנא: ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה - יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת - נכנסת בסוף בניה. בעי אביי: מהו לעשות בגרושה כן? התם הוא דבשבויה הקילו כו'.

ובר"ן שם - תניא אף על פי שאסרוה עליו לפי שהיה כהן, היה מקל בה וייחד לה בית בחצרו⁹⁵⁴.

ולקמן אבאר.

ועיין בהך דנדרים דף צ' ע"ב - איבעיא להו: אמרה לבעלה טמאה אני, מהו שתאכל בתרומה? רב ששת אמר: אוכלת... ומודה רב ששת, שאם נתארמלה שאינה אוכלת, מידי הוא טעמא אלא משום תוציא לעז על בניה, נתארמלה ונתגרשה, אמרי: השתא דאיתניסא⁹⁵⁵. –

אך שם נפ"מ ג"כ רק לכהן דמיירי בנאנסה.

ועיין לקמן פי"ח ה"ט. - אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף ע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה.

ועיין מש"כ לקמן ספי"ט:

ז''ל שם:

רק הפי' דכיון דעיקר הטעם משום מעלות כהונה, זה רק היכא דהפסול לא שייך רק לכהנים, אבל פסול ממזר כיון דשייך גם בישראלים לא עשו בה מעלה אף לכהנים, ומותרת לכתחלה משום ס"ס כו'.

פרק י''ז הלכה כ'

יצא שמה בעיר שנתקדשה ונתגרשה מן הקידושין חוששין לה כמו שביארנו בהלכות גירושין, אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה.

אבל אם יצא כו'.

עיין כאן דף פ"ט דאמר שם עיינו בה רבנן ולא הוה ש"פ – גיטין פ''ט ע''א: ההיא דנפק עלה קלא דאיקדשה באציפא דתוחלא בעינא דבי שיפי, שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי: כי האי גוונא מאי? אמר ליה: אפי' למאן דאמר לא מבטלינן קלא, בהא מבטלינן קלא, מימר אמרי: עיינו בהו רבנן בקידושיה ולא הוה בהו שוה פרוטה. – [כשתניסת לאחר לא יאמרו ראו אשת איש שניסת, דמימר אמרי עיינו רבנן בההוא אציפא ולא הוה ביה שוה פרוטה, דסתמיה לא חשיב, דהא דלא מבטלי' קלא אינו אלא מפני החשד, והכא ליכא חשד].

ואף דמדרבנן גם בפחות מש"פ חיישינן לקדושין⁹⁵⁶, וע"כ צ"ל כשיטת רבינו, דלרבנן לא חיישינן לקלא⁹⁵⁷.

פרק י''ז הלכה כ''א

יצא קול על הבתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכהן גדול

יצא קול כו'.

עיין בהשגות והנה רבינו לא ס"ל החילוק של הראב"ד וא"כ למה גבי בעולה לכה"ג לא חייש לקול וצ"ל דכיון דרבינו ז"ל פסק לקמן בפי"ט ה"ד דאין שם איסור על בעולה כל זמן שלא נשאה וא"כ הוה כמו קול שלא הוחזק דכיון דבעצמה אין שום איסור כ"ז שלא נישאת ולא שייך בזה גדר קול עליה ולכך ס"ל להתוס' בחגיגה ד' י"ד ע"ב דהיא אינה מוזהרת משום דהוא גורם האיסור וכעין זה הסברא י"ל בתוס' שבת ד' צ"ד ע"א בד"ה ר"ש דגבי הוצאה די שיהא צריך לגופו של העושה ולא לגופו של המלאכה ולא כשאר מלאכות והטעם משום דשם בלא המוציא אין שם מלאכה עליה כלל ואימתי יש עליה שם מלאכה בזמן שעושין אותה ולכך די במה שהוא צריך הדבר משא"כ שאר מלאכות ולכך כתבו התוס' בכ"מ דהוצאה הוה מלאכה גרועה:

ביאור דברי הרב.

הרמב''ם פוסק: יצא קול על הבתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכהן גדול. הראב''ד חולק וסובר שקול שהוחזק בב''ד חוששין לו והיא אסורה לכהן. מהו טעם הרמב''ם שלא חושש לקול?

ומבאר:

קול פירושו שאומרים על האשה שהיתה מקודשת ונתגרשה , כשיחוזק הקול בב''ד יחששו לה. כי גרושה בעצם אסורה לכהן שאם בא עליה אף בלא קדושין – נתחללה. ואף היא מוזהרת להנשא לכהן כמ''ש הרמב''ם פי''ז ה''ד ה', שאף היא לוקה כמוהו. אבל בעולה לכהן גדול איננה מתחללת אא''כ נשא ובעל. [בפי''ט: "אם בעל בעולה בלא נישואין לא חיללה"]. כלומר, הכהן גדול הנושא אותה הוא גורם האיסור, [ולפי מש''כ התוס': "ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור", משמע שהיא איננה מוזהרת⁹⁵⁸], ולכן הוה כמו קול שלא הוחזק.

וע''ד מש''כ התוס' בכ''מ שהוצאה מלאכה גרועה. פי': דשם בלא המוציא אין שם מלאכה עליה כלל ואימתי יש עליה שם מלאכה בזמן שעושין אותה ולכך די במה שהוא צריך הדבר...

וכן הבעולה, דבלא נשואי הכהן אין עליה שם איסור כלל, ואימתי נעשית חפצא דאיסורא בזמן שנושא אותה...

פרק י''ז הלכה כ''א

יצא קול על הבתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכהן גדול, יצא עליה קול שהיא שפחה אין חוששין לה ותנשא אפילו לכהן, יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה, ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה.

יצא קול כו'.

עיין בהשגות⁹⁵⁹ - א"א: אין הפרש בקולות בין גרושה לחלוצה ולא בין שאר הקולות חוץ משם מזנה דתלינן בפריצותא ואינשי קרו לה מזנה משום פריצותא, ושאר הקולות אם הוחזקו בבית דין שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני, עד שהגיעו קרוב לדברים ברורים חוששין להם עכ"ל.

א"א: ... אמת הוא שאם הוחזק קול בבית דין אסורה לכהן, וכן כל קול שהוחזק בבית דין שלא יהא קול הברה חוששין לה ובלבד שלא תהא בתר אירוסין עכ"ל. –

והנה רבינו לא ס"ל החילוק של הראב"ד, וא"כ למה גבי בעולה לכה"ג לא חייש לקול?

וצ"ל דכיון דרבינו ז"ל פסק לקמן בפי"ט ה"ד דאין שם איסור על בעולה כל זמן שלא נשאה –

כהן גדול ... וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חיללה. –

וא"כ הוה כמו קול שלא הוחזק, דכיון דבעצמה אין שום איסור כ"ז שלא נישאת, ולא שייך בזה גדר קול עליה.

ולכך ס"ל להתוס' בחגיגה דף י"ד ע"ב דהיא אינה מוזהרת, משום דהוא גורם האיסור. –

בתולה שעיברה מהו לכהן גדול - ופרש"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיחא דשמואל מהימנא וקשה להר"י דהא פרק קמא דכתובות (דף יג.) תנן היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא וכו' רבי יהושע אמר לא מפיה אנו חיין כו' והכא משמע דקבעיא אליבא דכ"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור⁹⁶⁰ כדכתיב [והוא אשה בבתוליה יקח] קרי ביה יקיח - נאמנת.

וכעין זה הסברא י"ל בתוס' שבת דף צ"ד ע"א בד"ה ר"ש דגבי הוצאה די שיהא צריך לגופו של העושה, ולא לגופה של המלאכה, ולא כשאר מלאכות. –

ר' שמעון כו', דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע, ואף על גב דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס"ת להגיה אף על פי שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים, במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן, ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה. והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעו תרוייהו בכלל לגופה היא. אבל לגבי מר וס"ת כיון דלא בעי אלא לגופו דהא לא בעי במר לעשות בו טס וס"ת כדי להגיה בו לא הוי בכלל לגופה, ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי במשכן כמו שפיר' הוצרך להשמיענו במר דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהיה במשכן.

והטעם, משום דשם בלא המוציא אין שם מלאכה עליה כלל, ואימתי יש עליה שם מלאכה בזמן שעושין אותה⁹⁶¹, ולכך די במה שהוא צריך הדבר, משא"כ שאר מלאכות.

ולכך כתבו התוס' בכ"מ דהוצאה הוה מלאכה גרועה:

פרק י''ח הלכה א'

מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל...

מפי השמועה למדנו כו'.

עיין מש"כ ה"ה לענין מחזיר גרושתו משנשאת, אך באמת רבינו ס"ל כשיטת הירושלמי בסוף פ"ד דיבמות דמחזיר גרושתו משנשאת נפסלת לאכול בתרומה רק דבתה כשרה ומה דמבואר בגמ' בכ"מ דאינה מתחללת ר"ל דאין עליה שם חללה אבל מ"מ אסורה בתרומה משום זונה והא דנקט ביבמות ד' מ"ד כשרה לכהונה נ"ל כך. דהנה רבינו פסק לקמן בפ' י"ט ה"ג דבנשואין בלא ביאה משוי לה חללה ע"ש וכ"כ בזה משום דס"ל דזה הוה דין דנשואין כביאה אך זה רק לענין דינא אבל ללקות פסק רבינו לעיל פי"ז ה"ד דאין לוקין והטעם משום דשם בעי שיעשה פעולה וכ"ז שלא עבר אינו לוקה וס"ל דכאן גבי מחזיר גרושתו וכדומה לא פסלה עד שבא עליה ולא נפסלה בנשואין בלבד ועיין ביבמות ד' ס"ט ע"א וגבי קרובת חלוצתו וחלוצתו שם גם בא עליה לא פסלה עיין לקמן בהל' ד' והטעם משום דס"ל דהוה רק מדרבנן דהולך לשיטתיה וכן מבואר בירושלמי פ"ה ה"ד הבא על חלוצתו כו' ועיין כאן ד' פ"ה ע"ב ובירושלמי שם פ"ט דאמר מחזיר גרושתו איכא בינייהו:

ביאור דברי הרב.

בבבלי יבמות מ''ד שנינו שהמחזיר גרושתו אע''פ שעבר על לאו, לא נפסלה מאכילת תרומה, משום דלאו זר הוא אצלה מעיקרא כו'.

בירושלמי נאמר שנפסלה מתרומה.

מבאר רבינו שהרמב''ם סובר שכל הנושא אחת מאיסורי כהונה נעשית חללה ונפסלת מיד לתרומה אע''פ שלא נבעלה, משום שהנשואין דינם כביאה. אבל לחייב מלקות א''א לחייב אא''כ יש עדים שבא עליה בפועל.

לכן מחזיר גרושתו דהיינו שנשאה – לא פסלה מתרומה כדעת חכמים, כי הנשואין אינם כביאה לענין זה, מ''מ אם בעל – פסלה משום זונה...

וזה מה שנאמר בגמ' בכ''מ שמחזיר גרושתו אינה מתחללת כיון דלאו זר הוא אצלה, מ''מ נעשית זונה ונפסלה מתרומה.

פרק י''ח הלכה א'

מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו כו'.

מפי השמועה למדנו כו'.

עיין מש"כ ה"ה לענין מחזיר גרושתו משנשאת - ודע שרבינו כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו לא הוצרך להוציא המחזיר גרושתו משנשאת, דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, לפי שלא אמרו כן אלא לתרומה⁹⁶² אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה, ומ"מ עדיין היה לו לבאר עכ''ל. -

אך באמת רבינו ס"ל כשיטת הירושלמי בסוף פ"ד דיבמות דמחזיר גרושתו משנשאת נפסלת לאכול בתרומה⁹⁶³, רק דבתה כשרה. –

הי''ג: ר' חייה בשם ר' יוחנן המחזיר את גרושתו משנישאת פסלה מן הכהונה. בלא כך אינה פסולה מן הכהונה?. אלא פסולה מלוכל בתרומה. רבי זעירה ר' חייה בשם ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנישאת בתה כשירה לכהונה. ומאי טעמא כי תועבה היא. היא תועבה ואין הוולד תועבה.

ומה דמבואר בגמ' בכ"מ דאינה מתחללת, ר"ל דאין עליה שם חללה, אבל מ"מ אסורה בתרומה משום זונה.

והא דנקט ביבמות דף מ"ד כשרה לכהונה - המחזיר גרושתו... וחכ"א: יש לו בה קדושין, וצריכה הימנו גט, והיא כשרה, וולדה כשר; למאן? ... אלא לאו לכהונה.

נ"ל כך. –

דהנה רבינו פסק לקמן בפי"ט ה"ג דבנשואין בלא ביאה משוי לה חללה ע"ש –

אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה – נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה.

וכ"כ בזה. –

משום דס"ל דזה הוה דין דנשואין כביאה, אך זה רק לענין דינא, אבל ללקות פסק רבינו לעיל פי"ז ה"ד דאין לוקין.

והטעם משום דשם בעי שיעשה פעולה, וכ"ז שלא עבר אינו לוקה, וס"ל דכאן גבי מחזיר גרושתו וכדומה לא פסלה עד שבא עליה, ולא נפסלה בנשואין בלבד.

ועיין ביבמות דף ס"ט ע"א וגבי קרובת חלוצתו וחלוצתו, שם גם בא עליה לא פסלה עיין לקמן בהלכה ד' - הבא על אחת מהשניות וכיוצא בהן, כגון הבא על קרובת חלוצתו או על חלוצתו לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו מן התורה כמו שביארנו בהלכות יבום. –

והטעם משום דס"ל דהוה רק מדרבנן⁹⁶⁴, דהולך לשיטתיה⁹⁶⁵.

וכן מבואר בירושלמי פ"ה ה"ד הבא על חלוצתו כו'. - הבא על חלוצתו פסולה מלאכל בתרומה? [בתמי' הא כתיב כי תהי' לאיש זר בעינן שתהא זר אצלה מעיקרא וזו לאו זר אצלה מעיקרא, קרה''ע]⁹⁶⁶.

ועיין כאן דף פ"ה ע"ב – איכא דאמר: רבי קתני לה, וחלוצה קא קשיא ליה, והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה, הדר אמר: כיון דפסיל לה מדרבנן, זהו מרגילה וזו היא מרגילתו.

ובירושלמי שם פ"ט דאמר מחזיר גרושתו איכא בינייהו: -

ה''ד: מה בין אילו לאילו?. אלא על ידי שהן דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק לפיכך יש להן כתובה. ואילו על ידי שהן דברי סופרין ודברי סופרין צריכין חיזוק לפיכך אין להן כתובה. אית דבעי מימר אילו על ידי שקנסן בידן וביד הוולד ולא קנסו בהן דבר אחר - לפיכך יש להן כתובה. ואילו על ידי שאין קנסן בידן וביד הוולד וקנסו בהן דבר אחר לפיכך אין להן כתובה. מה נפק מן ביניהון? המחזיר את גרושתו משנישאת, מאן דאמר אילו על ידי שהן דברי תורה. וזו הואיל והוא דבר תורה לפיכך יש להן כתובה. ואית דבעי מימר אילו על ידי שקנסן בידן וביד הוולד [דהן נקנסו שנפסלות וכן ולדן, ולפיכך לא קנסו בהן שוב דבר אחר ויש להן כתובה]. וזה הואיל ואין קנסה בידה וביד הוולד (שלא נפסלה מתרומה) - לפיכך אין לה כתובה⁹⁶⁷.

שם [פרק י''ח הלכה א']

והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה⁹⁶⁸, שהרי אינה אסורה להנשא לו.

והבא על הנדה כו'.

עיין בהך דתמורה דף כ"ט ע"ב דמבואר כן להדיא דלאו זונה היא –

אמר רב: אחד אתנן זכר, ואחד אתנן כל עריות - אסור חוץ מאתנן אשתו נדה, מ"ט - זונה כתיב והא - לאו זונה היא.

פרק י''ח הלכה ג'

וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן.

וכן הגיורת כו'. עיין בהשגות וכ"כ בזה ועי' בירושלמי פ"ד דקדושין ה"א דקרא לה זונה אך יהיה נ"מ לדידן דס"ל לקמן פי"ט הי"ב דגר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. והנה שם משמע מדברי רבינו דמעוברת שנתגיירה בתה אסורה לכהונה ועיין בבה"ג דמבואר שם ג"כ כן ע"ש בהל' מיאון בה י"ל דאינה אסורה משום זונה רק מטעם מזרע ישראל וכ"כ בזה:

פרק י''ח הלכה ג'

וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן.

וכן הגיורת כו'.

עיין בהשגות - א"א: אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקידושין עכ"ל.

וכ"כ בזה. לעיל פט''ו ה''ט ועוד.

ועיין בירושלמי פ"ד דקדושין ה"א דקרא לה זונה - דרבי שמעון אמר גיורת שנתגיירו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא היה בה דעת לטבול או משהטבילה אותה מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשום קדושת ישראל כל אחת גיורת היא וגיורת כזונה היא אצל הכהונה. –

אך יהיה נפ"מ לדידן דס"ל לקמן פי"ט הי"ב דגר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה⁹⁶⁹. –

גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה, אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחלה.

והנה שם משמע מדברי רבינו דמעוברת שנתגיירה בתה אסורה לכהונה. – שכתב גבי גר שנשא גיורת: ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה⁹⁷⁰.

ועיין בבה"ג דמבואר שם ג"כ כן ע"ש בהל' מיאון. - נתגיירה מעוברת וילדה בנה אין צריך טבילה דסגי ליה בטבילת אמו, ולענין נחלה לא ירית ליה דלאו בריה מקרי, ואי נקיבה היא בין מן הנכרית ובין מן השפחה כשירה לישראל ואסירה לכהן.

בה⁹⁷¹ י"ל דאינה אסורה משום זונה, רק מטעם מזרע ישראל.

וכ"כ בזה:

עי' לעיל פט''ו ה''ט.

פרק י''ח הלכה ט'

אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אף ע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה.

אשת כהן שאמרה לבעלה כו'.

עיין בהשגות דס"ל דמהני אמתלא ועיין בה"ה וכ"כ בזה אם היכא דזה הוה גדר עדות אם מהני אמתלא, ועיין בהך דסוטה ד' כ' גבי אמרה איני שותה אם מצי למיהדר ועיין בסנהדרין ד' מ"ד ע"ב ובדברי רבינו בהל' עדות ובתוס' יבמות ד' קי"ח ע"א ד"ה סד"א ושם בע"ב ד"ה אמר ליה דמבואר שם דלא מהני אמתלא ע"ש והוא מטעם זה ועיין בתוספתא דמאי פ"א כל דבר ששתיקתו כו' ושם בירושלמי פ"ו הי"א דיש נ"מ היכא ששתיקתו אוסר או שצריך להתיר ועיין מש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ב ע"ב ד"ה אין לך דהיכא דאין הדבר מתקיים רק על ידי פיהם הנאמנות לא הוי בגדר מיגו ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל ב"ב ד' ל"ג על הך דקרובו דרב אב"א ומש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ו דדמאי מי"א ומש"כ וכן כל מי שחייב נפשו שום חיוב ע"ש ובהך דכתובות ד' כ"ד ע"ב אם אתה מאמינו כו' ובירושלמי שם ה"ח דאמר ויעשה כהרחק עדות כו'. והנה גבי אשת ישראל אם אמרה שזנתה ברצון דאין מאמינים אותה אם מת בעלה אם מותרת להתייבם וי"ל דזה תליא בהך דפליגי ביבמות דף קי"ב אם יבם הרי הוא כבעל או לא ע"ש ברש"י ותוס' וע"ש דף קי"ח ע"ב גבי ניתן לי בן במדה"י וכ"כ בזה:

ביאור דברי הרב.

האשה שאמרה מקודשת אני ועמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. שם אין אמירתה בגדר עדות כי לא אמרה למי מקודשת, אבל כשהנאמנות היא בגדר עדות לא מהני אמתלא, שאם תאמר התקדשתי לפלוני לא תועיל שום אמתלא להתירה לעלמא, כשם שלא מועילה אמתלא לעדים שחוזרים מעדותם, משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

וז''ל בפ''ט הל''א מהלכות אישות על הרמב''ם:

אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה. אמרה מקודשת אני כו' ולאחר זמן כו', הנה נראה דזה רק אם אמרה סתם מקודשת אני דאז לא נקראת הוחזקה אשת איש כיון דאמרה סתם, אבל אם אמרה שהיא אשת פלוני - אז נקראת הוחזקה אשת איש, ולא מהני אמתלא...

ומבאר שמטעם זה בהלכה דידן הרמב''ם פוסק שאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אינה נאמנת משום שמא עיניה נתנה באחר ומותרת לבעלה, מ''מ אם מת בעלה אסורה לכל כהן שבעולם, דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ואף אם תיתן אמתלא לדבריה שאמרה כן רק משום קטטה שהיתה לה עם בעלה ורצתה שיגרשנה – אין אמתלא מועילה. משום שאמירת נאנסתי אינה סתם אמירה בעלמא שאינה פועלת כלום, וע''כ לא נתייחס אליה כלל (כדלקמן באשת ישראל שאמרה) - דהא מועילה לאוסרה בתרומה אחר מיתת בעלה, לכן הויא בגדר עדות, כלדקמן.

וז''ל רבינו בפ''ד ה''ג מהלכות סוטה:

אבל אמרה כו'. - אמרה איני שותה והיא בריאה ואינה יראה ולא פוחדת אינה יכולה לחזור ולומר הנני שותה. - ומשמע דאפילו אמתלא לא מהני בזה – [אם אמרה טמאה אני - אינה שותה], ועי' במש"כ הראב"ד ז"ל לקמן פי"ח מה' אס"ב ה"ט דס"ל שם דמהני אמתלא, אך כאן לאחר קינוי וסתירה הוה כמו עדות לאחר גמר דין, דלא מהני אמתלא כמבואר בסנהדרין ד' מ"ד ע"ב ע"ש...

ובפ''ט מהלכות אישות הלכה ל''א:

ועי' בהך דב"ב דף קכ"ז ע"ב גבי בני הוא ע"ש⁹⁷², ובהך דסנהדרין דף מ"ד ע"ב דלאחר גמר דין לא מהני אמתלא⁹⁷³ ועי' סוטה דף כ' ע"א דלאחר קינוי וסתירה אמרה טמאה אני לד"ה לא מהניא אמתלא... והטעם דהוה כמו הוחזקה בטמאה...

ואף דגבי נדה דנאמנת בגדר עדות, כמבואר בכתובות דף ע"ב ובקדושין דף פ' ומ"מ מהני אמתלא, נראה דרק בשאמרה טמאה אני, אבל אם אמרה שראתה נדה אז שפיר מקרי הוחזק ולא מהני... ע''ש בספרי.

הטעם שנאמנת באומרה נאנסתי לאסור עצמה להנשא לכהן אחר מיתת בעלה ולא תועיל אמתלא, זה רק מכיון שעדותה מועילה לאוסרה בתרומה כמ''ש הה''מ, אבל אם אין כלום בדבריה כגון אשת ישראל אזי אין זה בגדר עדות אלא סתם אמירה, ואם מת בעלה מותרת להנשא לכהן גם לדעת הרמב''ם.

ז''ל רבינו בפ''ד מהלכות מתנות עניים:

וכ"כ בזה בהך דסוטה דף כ' ע"א דמוכח שם דאם אמרה טמאה אני לא מהני אם תתן אמתלא, דהוה בגדר עדות, וזה ר"ל התוספ' ב"מ פ"א הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי כו'⁹⁷⁴, דר"ל דאז לא מהני אמתלא לחזור וכמו שלא להשביע⁹⁷⁵ עי' סנהדרין דף כ"ט וכ"מ... ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' אס"ב פי"ח ה"ט אם מהני אמתלא היכא דבשעת הודאתה לא היה פועל ההודאה שלה, אך נראה דרבינו ז"ל ס"ל דשם שפיר מהני ההודאה שלה לענין שאסורה לאכול בתרומה, כמו שפסק רבינו בהל' תרומות פ"ח הט"ו כרבא.

ונ"מ לפי"ז דאם אשת ישראל שאמרה נטמאתי באונס או ברצון, אף לשיטת רבינו אם מת בעלה מותרת להנשא לכהונה אם חזרה בה, כיון דלא פעלה כלום בההודאה שלה.

בקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז כותב רבינו:

אך מ"מ אם אומר שנתגייר שלא כדין, אז מסלקין אמירתו לגמרי וכמו שלא אמר כלום. וכמבואר בירוש' דמאי פ"ו ובתוספתא דמאי פ"א ופ"ד גבי כל ששתיקתו פטור נאמן כו' לפיכך כו'.

ועי' תוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב גבי גדר דהפה שאסר וב"ב דף ל' ע"א בתוס' מ"ש מהך דכתובות דף ק"ט ע"ב גבי חזרתי ולקחתי ע"ש.

ושם כותב עוד:

ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' אס"ב פי"ח ה"ט גבי אשת כהן להנשא לכהן אם הוה חד"א, ואם באשת ישראל כה"ג אם אמרה נאנסתי כיון דאז אין לנו שום נפ"מ בזה י"ל דאם מת מותרת לכהן⁹⁷⁶.

ועי' כתובות דף כ"ג ע"ב גבי אם יש עדים שנשבית ואומרת טמאה אני, אף אם אח"כ באו עדים שהיא טהורה אמרינן דשויא חד"א, אף דאז בשעה שאמרה לא הי' נ"מ כלל באמירתה דכיון שיש עדים שנשבית...

הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

מציין לתוס', שגדר נאמנות של הפה שאסר כו', הוא לא בגדר מיגו, "דהיכא דאין הדבר מתקיים רק על ידי פיהם הנאמנות לא הוי בגדר מיגו". ולכן אף שמיגו בתרי לא אמרינן "מ''מ שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים, האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם" כו'.

ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל ב"ב ד' ל"ג על הך דקרובו דרב אידי בר אבין...

בהלכות נערה בתולה פ''א מבאר רבינו שהחיוב בהודאת בע''ד הוא לא מטעם נאמנות אלא בגדר חיוב חדש שהוא מחייב את עצמו, ולפי''ז מבאר הך "דרב אידי בר אבין דר"ח ס"ל דא"צ לשלם הפירות של קודם ההודאה משום דס"ל דזה הוה רק חיוב חדש ורק מכאן ולהבא ואביי ורבא לא ס"ל כן", כו' ע''ש.

פרק י''ח הלכה ט'

אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אף ע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה.

אשת כהן שאמרה לבעלה כו'.

עיין בהשגות דס"ל דמהני אמתלא - א"א: אף על פי שאמר דבר חכמה אין שמועתו מתכוונת, שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת, והלא לא הודת על עצמו הודאה לאסור, ולא נתקבלו דבריה כלל, והרי אשה שאמרה א"א אני ואחר כך אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת, אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל.

ועיין בה"ה - בפירוש אמרו בנדרים פרק אחרון (דף צ':) שהאומרת טמאה אני לך אף על פי שאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה כמו שנתבאר אם נתארמלה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה לכ"ע, וה"ה ודאי לינשא לכהן דמאי שנא.

וכ"כ בזה אם היכא דזה הוה גדר עדות אם מהני אמתלא.

ועיין בהך דסוטה דף כ' גבי אמרה איני שותה אם מצי למיהדר - איבעיא להו: אמרה איני שותה מחמת בריותא, וחזרה ואמרה שותה אני, מהו? כיון דאמרה איני שותה - טמאה אני קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה - לא מציא הדרה בה, או דילמא כיון דאמרה שותה אני, גליא דעתה דמחמת ביעתותא הוא דאמרה? תיקו. –

[משמע: דלאחר קינוי וסתירה אמרה טמאה אני לד''ה לא מהניא אמתלא, רק אם אמרה איני שותה בזה הויא בעיא דלא איפשטא - לשון רבינו בהל' אישות שם].

ועיין בסנהדרין דף מ"ד ע"ב – דלעיל: ... וכי הדרי בהו מאי הוי? כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד, - לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו.

ובדברי רבינו בהל' עדות – פ''ג ה''ה: כל עד שנחקרה עדותו בבית דין בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו, כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו.

ובתוס' יבמות דף קי"ח ע"א ד"ה סד"א –

(אם אומרת "לא מת", ס''ד להתירה) - סד"א כו'. וא"ת מכל מקום היכי סלקא דעתא למישרייה כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא? וי"ל דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ולא דמיא לאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה.

ושם בע"ב ד"ה אמר ליה - אמר ליה תנינא וחוששין לדבריה - וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא⁹⁷⁷ וי"ל דדייק מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין ... דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה. –

דמבואר שם דלא מהני אמתלא ע"ש.

והוא מטעם זה.

ועיין בתוספתא דמאי פ"א כל דבר ששתיקתו כו'. - היה מוכר פירות בערב שביעית ואמר של מוצאי שביעית הן פטור מן המעשר ופטור מן הביעור, שכל ששתיקתו פטורה נאמן להחמיר לפיכך פירושו להקל פטור. [דאע''ג דאינו נאמן להקל מ''מ לא תהא אלא כשתיקה, חס''ד].

ושם בירושלמי פ"ו הי"א⁹⁷⁸ דיש נ"מ היכא ששתיקתו אוסר או שצריך להתיר.

ועיין מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין לך, דהיכא דאין הדבר מתקיים רק על ידי פיהם, הנאמנות לא הוי בגדר מיגו. –

ואור"י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ... והא דאמר בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם) שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם כו'.

ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל ב"ב דף ל"ג על הך דקרובו דרב אב"א⁹⁷⁹ - (בע''ב): וא"ת הא אמרן דהיכא דליכא סהדי דאכל מהימן לומר אכלי ודידי אכלי מגו דאי בעי אמר לא אכלי מעולם ומפסיד ארעא? ... וי''א... דהתם כיון דליכא סהדי דאכל ואי שתיק איהו מפטר, כי אמר אכלי ודידי אכלי הוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואף על גב דכי טעין לקוחה היא בידי אלומי אלמה לטענתיה מהימן, שהרי כל עצמך אינך יכול לתובעו פירות אלא על פי הודאתו, אבל היכא דצריך טענה כגון באו עדים שאכל לא אמרינן בה מתוך שיכול לגרע טענתו יהא נאמן.

ומש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ו דדמאי מי"א ומש"כ וכן כל מי שחייב נפשו שום חיוב ע"ש –

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא כלל נכון שתסמוך עליו בכל התורה, בכל האסורים החמורים והקלים, וכן בדיני ממונות, שכל מי שחייב עצמו במשהו ואח"כ כלל בדבריו מה שמבטל אותו החיוב שחייב עצמו הרי הוא נאמן בכל דבריו, הואיל ואין עליו בירור.

ובהך דכתובות דף כ"ד ע"ב אם אתה מאמינו כו' –

הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא - נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי; אמר לו ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה - תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה - לא תאמינו לאכול בתרומה, א"ל: אני מאמינו להאכילו בתרומה - שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה - שאין בידו להשיאו אשה.

ובירושלמי שם ה"ח דאמר ויעשה כהרחק עדות כו'. –

א"ר אבין אכין א"ל אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן ואם אין את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו⁹⁸⁰ כו'.

והנה גבי אשת ישראל אם אמרה שזנתה ברצון, דאין מאמינים אותה, אם מת בעלה אם מותרת להתייבם?⁹⁸¹.

וי"ל דזה תליא בהך דפליגי ביבמות דף קי"ב אם יבם הרי הוא כבעל או לא - איבעיא להו: נטולה אני מן היהודים, ליבם מהו? מי מסקה אדעתה דמיית בעלה ונפלה קמי יבם, או לא? רב אמר: יבם אינו כבעל, ושמואל אמר: יבם הרי הוא כבעל. –

ע"ש ברש"י ותוס'. –

פי' בקונטרס מי אסורה ליבם משום נדר זה דמסקה אדעתה דמית בעלה ונפלה קמיה ואסורה לו או לא מסקה אדעתה ולא אסרה נפשה איבם.

וקשה לר"י ... על כן נראה לו לפרש דמיבעיא ליה אי מסקה אדעתה לאסור נפשה על היבם ומבקשין לחלוץ, או שמא לא עשתה כדי לאסור עצמה על יבמה כמו על בעלה, וקאמר רב יבם אינו כבעל דלא מסקה אדעתה לאסור עצמה איבמה כמו על בעלה ולכך כופין שיחלוץ לה, ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומבקשין שיחלוץ דמסקה אדעתה לאסור עצמה על יבמה.

וע"ש דף קי"ח ע"ב גבי ניתן לי בן במדה"י. - ניתן לי בן במדינת הים, ואמרה מת בני ואחר כך מת בעלי - נאמנת, מת בעלי ואחר כך מת בני - אינה נאמנת, וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.

בהלכות אישות פ''ט הל''א כותב רבינו:

ובאמת שם גבי ניתן לי בן במדינת הים, י"ל ג"כ דלאו כל כמינה להפקיע השיעבוד של היבם, כמו הך דנדרים דף צ' ע"ב גבי טמאה אני לך. –

בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה.

וכ"כ בזה:

עי' בספרי על יבום וחליצה פ''ג הי''ג:

במהד''ת ס''ב טור ד' כותב רבינו:

וכן נפ''מ אם האשה לאחר מיתת בעלה בלא בנים, אמרה שנטמאת בחיי בעלה, אם נאמנת שתאסור עצמה על היבם... עכ''פ הך בעיא דיבמות קי''ח תליא, אם היבום הוא זכות הנולד בשעת מיתת הבעל, או זה נובע מתחילה, ונפ''מ אם שייך בזה לומר כהך דנדרים דף צ' ע''ב כמ''ש דאינה נאמנת לבטל זכותו של היבם, ועיין ביבמות דקי''ב ע''א בהך דרב ושמואל אם יבם הרי הוא כבעל לה ופשט מדחזינן במשנה דיכולה לעשות עצמה חתיכה דאיסורא על היבם, חזינן דזה לא שעבוד, אלא רק ממילא ע''ש.

ע''ש בספרי.

פרק י''ח הלכה י''ז

השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יתר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם. ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה הרי זו כשרה לכהונה, ואפי' עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו.

השבויה שנפדית כו'.

עיין לעיל בהל' אישות פי"א ה"ב דכתב דהטעם דשבויה משום דחזקתה שתבעל אף אם לא נבעלה הוה כבעולה ר"ל דזה בגדר תקנה ולכך אף אם אנו יודעים שלא נבעלה כ"ז שאין לה עד המעיד שלא נתייחדה לא מהני לדידן דלא ס"ל כר"י ור' דוסא בכתובות ד' ל"ו ע"ב אבל אם יש עד או מחבואה כמבואר בכתובות ד' כ"ז ע"א אז שוב ליכא עליה שם שבויה כלל וזהו דאמרינן בירושלמי כתובות פ"ב ה"ב גבי שנים אומרים נשבית וטהורה כו', אמר שם דהוה כמו שאומרים לא נשבית ר"ל דשוב אינה בגדר שבויה, וכן אם יש מחבואה שוב לא הוו הנשים בגדר שבויות כיון שיכולין להטמין עצמן וע"ש בר"ן ובדברי רבינו לקמן ובהך בעיא דרב אשי שם ורבינו פסק שם להקל והטעם ג"כ כך דשוב אין דין שבויה עליהם וכעין זה ג"כ בהך דשבועות דף מ"ה ע"ב גבי שכיר דשכרו שלא בעדים ליכא דין שכיר ע"ש בתוס' ור"ל ג"כ כן דזה הוה תקנות קבועות דשכיר נאמן ולא חלקו וכמו דאמרינן בגיטין ד' י"ז ובכתובות ד' ק"ד יתד היא שלא תמוט וזהו דקאמר קבועות, אך כל זה אם ידעינן שהוא שכיר אבל כיון שאין אנו יודעים שהוא שכיר אין עליו זה הדין והתקנה ומקשה שם דא"כ גבי שומר נמי דהא זה גזיה"כ דשומר א"צ הודאה וא"כ נימא דאם אין שם עדים שהוא שומר שוב לא שייך עליו זה הדין כלל והך להד"ם דקאמר שם י"ל דר"ל על השמירה דלא קיבל עליו דין שמירה ועיין במש"כ רבינו בהל' שכירות פ"ב ה"י וי"א היכא שיש שם הכחשה בשמירה גופא ועיין שם בפ"ו ה"ב וג' ובדברי הראב"ד שם בהשגות, ולכך בכתובות שם ד' כ"ז ע"ב גבי עובדא דר"ז בן הקצב לא נתייחד עמה אף דהוא עצמו ידע שהיא טהורה. וכן יהיה נ"מ במה דמבואר בכתובות ד' ל"ו ע"ב דהמעיד על השבויה לא ישאנה, וא"כ למה ליה לומר שם ד' כ"ז ע"ב מחמת דאין אדם מעיד על עצמו תיפוק ליה דלא גרע מהך דהמעיד בה לא ישאנה וצ"ל דהא מבואר בתוספתא דיבמות דאם נשא לא תצא ע"ש בפ"ד וה"נ כדיעבד דמי ועיין כאן ד' י"ד ע"א גבי ארוס כו':

ביאור דברי הרב.

תקנת חכמים היא ששבויה אסורה לבעלה כהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו''ם, וגם אם יודעים בבירור שלא נבעלה, ואף אם בעלה מעיד עליה שלא זזה ידו מתוך ידה והוא יודע שהיא טהורה מ''מ אסורה עליו, (כי אין אדם נאמן על עצמו) כמעשה בר''ז בן הקצב בכתובות שנאסר אפילו ביחוד עימה, "וכשהיא יוצאה - יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת - נכנסת בסוף בניה".

ואם יש לה עד אחד המעיד שהיא טהורה – מותרת לכהונה, "אפילו עבד ואפילו שפחה – נאמנין".

וכן אם יש מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן.

אם חזקת השבויה שתיבעל ואנו דנין אותה כודאי נבעלה, אמאי ע''א או מחבואה אחת מצלת ומתירה אותן?

מבאר רבינו:

כי "אז שוב ליכא עליה שם שבויה כלל. וזהו דאמרינן בירושלמי כתובות פ"ב ה"ב גבי שנים אומרים נשבית וטהורה כו', אמר שם דהוה כמו שאומרים לא נשבית ר"ל דשוב אינה בגדר שבויה, וכן אם יש מחבואה שוב לא הוו הנשים בגדר שבויות כיון שיכולין להטמין עצמן".

וזה בגדר תקנה קבועה שכל שבויה היא בחזקת שנבעלה ואסורה לכהן, ואין יוצא מן הכלל, אא''כ אינה בגדר שבויה כנ''ל.

עד''ז שבועת שכיר: "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר כו', השכיר כיצד? אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר: נתתי, והלה אומר: לא נטלתי - הוא נשבע ונוטל.

ובגמ' שם: מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל? ... אלא אמר רב נחמן אמר שמואל: תקנות קבועות שנו כאן, עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום כדי חייו... בעה"ב טרוד בפועליו הוא.

תקנה זו היא קבועה, שלא חילקו רבנן בין בעה''ב הטרוד בפועליו או לא, בכ''מ השכיר נשבע ונוטל.

וכ''ז ששכרו בעדים, אז יש לו דין שכיר ובו תיקנו חכמים, אבל שכרו שלא בעדים – אין עליו דין שכיר ואינו נשבע ונוטל, מתוך שבעה''ב נאמן במיגו דלא שכרתיך מעולם.

וכמו בשבועת השומרים, השומר נשבע רק אם יש עדים שהוא שומר, והמפקיד טוען שקיבלת ע''ע לשמור, והשומר אומר להד''ם, כלומר אמרתי לך רק הנח לפניך, או התניתי במפורש שאיני מקבל עלי חיובי שומר, אבל אם אין עדים שהפקיד אצלו, והוא אומר להד''ם מעולם לא הפקדת אצלי, אינו בגדר שומר ולא שייך להשביעו כלל. (וכן בעניננו אם יש מחבואה אחת או עד אחד, אין שום אשה בגדר שבויה, ולא שייך בה תקנה).

פרק י''ח הלכה י''ז

השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יתר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם. ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה הרי זו כשרה לכהונה, ואפי' עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו.

השבויה שנפדית כו'.

עיין לעיל בהל' אישות פי"א ה"ב דכתב דהטעם דשבויה משום דחזקתה שתבעל אף אם לא נבעלה הוה כבעולה - ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וחזקת השפחה והנכרית והשבויה שתבעל תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כבעולות לכל דבר. –

ר"ל דזה בגדר תקנה, ולכך אף אם אנו יודעים שלא נבעלה, כ"ז שאין לה עד המעיד שלא נתייחדה לא מהני לדידן, דלא ס"ל כר"י ור' דוסא בכתובות דף ל"ו ע"ב. - רבי יהודה אומר: שבויה שנפדית - הרי היא בקדושתה אף על פי שגדולה. רבי דוסא, דתניא: שבויה אוכלת בתרומה, דברי ר' דוסא, אמר רבי דוסא: וכי מה עשה לה ערבי הלז, וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה?

אבל אם יש עד או מחבואה, כמבואר בכתובות דף כ"ז ע"א אז שוב ליכא עליה שם שבויה כלל. –

עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה - פסולות; ואם יש להן עדים, אפילו עבד אפי' שפחה - הרי אלו נאמנין. אם יש שם מחבואה אחת, מצלת על הכהנות כולן.

וזהו דאמרינן בירושלמי כתובות פ"ב ה"ב גבי שנים אומרים נשבית וטהורה כו', אמר שם דהוה כמו שאומרים לא נשבית, ר"ל דשוב אינה בגדר שבויה. - שנים אומרים נשבית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה לא תינשא ואם נישאת לא תצא א"ר יוסי מאחר שאילו אומרים טהורה ואילו אומרים טמאה כמי שאילו אומרים נשבית ואילו אומרים לא נשבית ואנן חיים מפיה.

וכן אם יש מחבואה שוב לא הוו הנשים בגדר שבויות כיון שיכולין להטמין עצמן.

וע"ש בר"ן – י''א ע''ב: כיון שיש שם מחבואה אחת איכא למימר שלא היתה כהנת זו בדין עיר שכבשה כרקום כלל כו'. ואפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת, בעיא היא בגמרא ולא איפשטא וכיון דבדרבנן היא אזלינן בה לקולא... ול"נ דכל שיש שם מחבואה אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן לקולא כו'.

ובדברי רבינו לקמן ובהך בעיא דרב אשי שם - בעי רב אשי: אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו? מי אמרינן מה לי לשקר, או דלמא לא אמרינן? –

ורבינו פסק שם להקל – הכ''ח: כיצד מצלת שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת, ואף על פי שאין לה עד מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי. –

והטעם ג"כ כך דשוב אין דין שבויה עליהם.

וכעין זה ג"כ בהך דשבועות דף מ"ה ע"ב גבי שכיר, דשכרו שלא בעדים ליכא דין שכיר –

לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך. –

ע"ש בתוס'. - מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם - תימה מה מועיל כאן מגו דאין שייך מגו אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד אבל הכא שפיר מהימנינן ליה דודאי הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו משום מגו יהא נזכר יותר ואין שייך כאן מגו כלל כו'. וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית ליה מגו אבל כשאין לו מגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אף על פי שמסופק. –

ור"ל ג"כ כן, דזה הוה תקנות קבועות דשכיר נאמן, ולא חלקו⁹⁸².

וכמו דאמרינן בגיטין דף י"ז - טעמא דאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם, הא גט יוצא מתחת ידי שניהם - מכשרי רבנן? אמר ליה: אין. והא זמנין לא אמרת לן הכי, אמר ליה: יתד היא שלא תמוט.

ובכתובות דף ק"ד יתד היא שלא תמוט - כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים... אמר ליה אביי לרב יוסף: אתאי קודם שקיעת החמה - גובה כתובתה, לאחר שקיעת החמה - לא גביא, בההיא פורתא אחילתא? אמר ליה: אין, כל מדת חכמים כן היא, בארבעים סאה - טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן. –

וזהו דקאמר קבועות. – שבועות מ''ה ע''א: תקנות קבועות שנו כאן, עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום כדי חייו.

אך כל זה אם ידעינן שהוא שכיר, אבל כיון שאין אנו יודעים שהוא שכיר [ששכרו שלא בעדים] - אין עליו זה הדין והתקנה.

ומקשה שם דא"כ גבי שומר נמי - לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך... א"כ, שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה [שיהא צריך שבועה?] מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, יכול לומר לו נאנסו. –

דהא זה גזיה"כ דשומר א"צ הודאה⁹⁸³, וא"כ נימא דאם אין שם עדים שהוא שומר, שוב לא שייך עליו זה הדין כלל, והך להד"ם דקאמר שם י"ל דר"ל על השמירה דלא קיבל עליו דין שמירה⁹⁸⁴.

ועיין במש"כ רבינו בהל' שכירות פ"ב ה"י - טען זה שהיה שם תנאי והשומר אומר לא היה שם תנאי נשבע השומר שבועת השומרין ומגלגל בה שלא היה שם תנאי.

והלכה י"א - טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זו וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם.

היכא שיש שם הכחשה בשמירה גופא.

ועיין שם בפ"ו ה"ב וג' שאלה ופקדון פ''ו ה''ב: טען השומר שתנאי היה בינינו ובעל הפקדון אומר לא היה שם תנאי, אף על פי שהפקיד אצלו בעדים מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרין ונאנסתי, נאמן לומר שהיה ביניהן תנאי, לפיכך ישבע שלא שלח יד בו ושאינו ברשותו ושהיה ביניהן תנאי כו'. –

ובדברי הראב"ד שם בהשגות –

א"א זהו תימה, וכי העדים לא שמעו התנאי? ואיך נאמן לומר תנאי היה בינינו? וכיון שהפקיד סתם בפניהם הרי נעשה שומר גמור, והוא מודה שפשע, ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן עכ"ל.

ובהלכה ג' ברמב''ם: שומר חנם שהביא ראייה שלא פשע בה פטור משבועה, ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שיאבד, ובעל הפקדון שהביא ראייה שפשע - השומר משלם, ואם טען ואמר תנאי היה בינינו אינו נאמן, שהרי יש עדים שפשע.

ובהשגות: א"א תימה גדול יש בזה, ואם טען ואמר לא הייתי שומר אלא הא ביתא קמך אמרתי, כי יש עדים שפשע מאי הוי? אלא נשבע היסת שלא היה שומר, ואם בשהפקיד אצלו בעדים קאמר דאינו יכול לומר תנאי היה קשיא רישא, דמה לו לשקר במקום עדים כמו שכתבתי עכ"ל.

ולכך בכתובות שם דף כ"ז ע"ב גבי עובדא דר"ז בן הקצב לא נתייחד עמה, אף דהוא עצמו ידע שהיא טהורה⁹⁸⁵.

וכן יהיה נ"מ במה דמבואר בכתובות דף ל"ו ע"ב דהמעיד על השבויה לא ישאנה, וא"כ למה ליה לומר שם דף כ"ז ע"ב⁹⁸⁶ מחמת דאין אדם מעיד על עצמו, תיפוק ליה דלא גרע מהך דהמעיד בה לא ישאנה.

וצ"ל דהא מבואר בתוספתא דיבמות דאם נשא לא תצא ע"ש בפ"ד - המעיד את השבויה הרי זה לא יכנס ואם כנס לא יוציא. –

וה"נ כדיעבד דמי. וסד''א שלא יוציא את אשתו, אמרו לו אין אדם מעיד ע''ע והיא אסורה מתקנת חכמים.

ועיין כאן דף י"ד ע"א גבי ארוס כו'. - ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה, והוא אמר אין, מינאי, אמר רב יוסף: למאי ניחוש לה? ... והאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא הלכה כר"ג, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה, והכא רוב פסולין אצלה, וליטעמיך, תקשי לך היא גופא, הלכה ואת לא תעביד עובדא, אלא מאי אית לך למימר? הא לכתחלה – [אם בא כהן לימלך לבית דין לא שרינן ליה לכונסה אא"כ היו רוב כשרים אצלה], הא דיעבד, והא נמי כדיעבד דמי. [שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס דאם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה].

פרק י''ח הלכה י''ח

וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן, מעשה באחד שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין העכו"ם אני ואמי יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו.

וכן קטן שהיה מסיח כו'.

עיין בה"ה, ועיין ב"ק ד' קי"ד ע"ב מבואר דעובדא הוה בקטן ועיין בהך דבכורות ד' ל"ה ע"ב דבנו ובתו כאחר דמי ע"ש ועיין בהך דב"מ ד' צ' ע"ב וכ"כ בזה. אך באמת בירושלמי כאן הוה זה מחלוקת אם תרתי קטן וקרוב אם מהני או לא וס"ל לרבינו דלא מהני וקאי רק אקטן קרוב, ויהיה נ"מ ג"כ אם כאן צרה נאמנת אם כאן שייך לומר מקלקלה לה אך י"ל דכיון דבעלה לא מהימן דהויא כעצמו ה"ה אשתו וכעין דאמרינן בבכורות ד' ל"ה ע"ב דכל מקום שהוא אינו נאמן אשתו אינה נאמנת דגם היא בכלל התקנה, ועיין בהך דשבועות ד' מ"ו ע"ב גבי אשתו של שומר נשבעת ועיין בסנהדרין ד' י"ד ע"ב גבי שומא אם אשתו ג"כ נחשבת כו' ובירושלמי דע"ז פ"א אם נשיא דפלחין כפלחין ובירושלמי פ"ב דדמאי מבואר דאם הוא ע"ה ואשתו חבירה מתארחין אצלה ועיין בכורות ד' ל' ע"ב אם אשת חבר שנשאת לע"ה דהוה מחלוקת אם צריכה לקבל דברי חברות עוד הפעם או לא, ועיין בתוספתא דע"ז פ"ג אם נותנים להם בנות חבר וצריך לפסוק עמו שלא תעשה טהרות ע"ש דהוה מחלוקת ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ פ"י ה"ו, ועיין בשאלתות דר"א פ' בא שפי' דלכך בהך דבכורות הנ"ל אשתו כגופו משום דצריך ליתן לה מזונות, ועיין בירושלמי פ"א דסוטה גבי משקה על פיו מי קרוב מבעלה:

ביאור דברי הרב.

הרמב''ם פוסק: השבויה שנפדית כו' אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם, ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה הרי זו כשרה לכהונה, ואפי' עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו כו', וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו – נאמן.

הר''ן והה''מ⁹⁸⁷ מקשין שהרי מהברייתא משמע שרק בנה ובתה הקטנים ועבדה ושפחתה אינם נאמנים אלא רק במסיחין לפי תומם, אבל סתם קטן שאינו קרוב אף שאינו מסל''ת נאמן.

מציין רבינו לירושלמי בכתובות, ולבבלי ב''ק קי''ד שמשמע שכל קטן נאמן רק במסל''ת. כדברי רבינו כתבו עוד אחרונים⁹⁸⁸, ובעיקר האריך הברכ''י בביאור הסוגיא וז''ל:

...ואפשר לומר דאע"ג דמברייתא זו מוכח דקטן דעלמא אף אם מכוין להעיד מהימן, מ"מ הרי"ף והרמב"ם משמע להו דלא קי"ל כי הך ברייתא, וטעמייהו מכח מאי דאתמר בירושלמי עלה דהך מתניתין (פ"ב ה"ט), ואפילו קטן, ר' אמי בשם ר' יהושע בן לוי אפילו קטן אפילו קרוב אפילו קטן וקרוב?, נשמיעיניה מן הדא תנינה קרתיסאה אשתבאי הוא ובניה ואתתיה, אתון לגבי ר' חנינה ולא קבלון, אתון לגבי ריב"ל וקבלון, הדא אמרה אפילו קטן וקרוב. והנה בעובדא דמייתי בבבלי (כז ב) דאמר אני ואמי נשבינן לבין העכו"ם וכו', קאמר בגמרין דהוה עובדא קמיה דרבי יהושע בן לוי, ואמרי לה דר' יהושע בן לוי משתעי מעשה בא לפני רבי, וקאמרי דהוה מסל"ת... וסברי הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דכיון דאיבעי לן לאשווי התרי תלמודי, בבלי וירושלמי כי הדדי בכל מאי דמצינן, הכא נמי אמרינן דהאי עובדא דמייתי בירושלמי דחנניה קתיסאה דקבלון ריב"ל, הוה במסל"ת, וילמד סתום שבירושלמי מן המפורש שבבבלי. ואפשר דהאי עובדא דמייתי בירושלמי איהו ניהו עובדא דבבלי גופיה⁹⁸⁹... וכיון דמהירושלמי משמע דקטן דעלמא בעי מסל"ת, לא חיישי הרי"ף והרמב"ם לברייתא דתינוק ותינוקת דמוכח מינה דאפילו מכוין קטן להעיד שפיר דמי כו' וכו'.

האם צרתה נאמנת להעיד לה?

הרמ''א: ואפילו נשים שאינן נאמנות בעדות אשה, כגון חמותה וכו', נאמנת בשבויה (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות). וביאר הגר''א שהטעם דפסולים (להעיד לה שמת בעלה) משום דמתכוונה לקלקולה משא"כ כאן דלא מקלקלא מידי שם.

הח''מ חולק ומקשה, הלא הרא''ש סובר שאע''פ שכותית מסל''ת כשרה להעיד לה שמת בעלה, מ''מ אינה נאמנת לעדות שבויה (אף במסל''ת⁹⁹⁰), וא"כ כ"ש אותן הנשים שאינן נאמנות בעדות אשה כגון חמותה וכו', למה תועיל עדותן בשבויה?.

כל הדיון הזה הוא רק בשאר נשים שאינן נאמנות להעיד דהיינו חמותה וגיסתה כו', שרוב הפוסקים ס''ל דנאמנות בשבויה, אבל צרתה י''ל שפסולה להעיד לכ''ע (אף שלא שייך לקלקולי קא מכוונה), כשם שבעלה לא מעיד לה, [שאין אדם נאמן על עצמו], וכל שהבעל פסול גם נשותיו פסולות דאשתו כגופו.

ומציין לכ''מ בש''ס כדלקמן.

בפ''ד הי''א מהלכות מתנות עניים כותב רבינו:

ועיין בכורות דף ל"ה ע"ב ובכ"מ, מה דאמר שם אשתו כגופו דמי, ואינה נאמנת גם כן על מומי בכור. וכבר הארכתי בזה בח"א, אם ר"ל שהיא ג"כ בגדר תקנה שהיא חשודה כמו גבי כהנים, אף דקי"ל דאשת חבר שנשאת לע"ה אין עליה שם ע"ה לענין חברות⁹⁹¹, עיין בכורות דף ל' ע"ב⁹⁹², וע"ז דף ל"ט ע"א⁹⁹³ ובתוספתא שם פ"ג דהיא צריכה לקבל על עצמה שלא תעשה טהרות עמו⁹⁹⁴, ושם הוה בזה מחלוקת.

ועיין בשאלתות פרשת בא דמשמע קצת דהטעם משום דצריך ליתן לה מזונות [ראה לקמן], וזה תליא בהך דעירובין דף ע"ג ע"א⁹⁹⁵, ותוס' שם דף פ' ע"ב⁹⁹⁶ גבי מקבלי פרס, ובמ"א כ' בזה.

פרק י''ח הלכה י''ח

וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן, מעשה באחד שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין העכו"ם אני ואמי יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו.

וכן קטן שהיה מסיח כו'.

עיין בה"ה - ודין הקטן שם (דף כ''ז) תניא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה, אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה וכו' ותניא אידך הכל נאמנין להעידה ...שאפילו שפחתה מהימנא במסיחה לפי תומה וכן בבנה ובתה ... ומדברי רבינו נראה שבכל קטן צריך מסיח לפי תומו. וזהו קצת תימא דברייתא קמייתא לאו במסיח לפי תומו היא דא"כ אפילו שפחתה היתה נאמנת וכמו שנתבאר ואעפ"כ קתני תינוק ותינוקת כו'.

ועיין ב"ק דף קי"ד ע"ב מ בואר דעובדא הוה בקטן - מעשה בא לפני רבי, בתינוק אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם, יצאתי לשאוב מים - דעתי על אמי, ללקוט עצים - דעתי על אמי, והשיאה רבי על פיו לכהונה⁹⁹⁷.

ועיין בהך דבכורות דף ל"ה ע"ב דבנו ובתו כאחר דמי ע"ש - דתניא, רבי יהושע בן קפוסאי אומר: בכור בי כהן - צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר: אפי' בנו אפי' בתו [ר"ש לטעמיה דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו היינו נמי חבירו [דאין כהן נחשד אלא על של עצמו]]... והלכתא כרשב"ג, ודוקא בנו ובתו, אבל אשתו - לא, מ"ט? אשתו כגופו דמי.

ועיין בהך דב"מ דף צ' ע"ב - דשלחו ליה לאבוה דשמואל: הלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון [ומסרסין אותם, ואחר כך מחזירין לבעלים, ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו, ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה], מהו? - שלח להו: הערמה אתעביד בהו, אערימו עלייהו ויזדבנון... פשיטא, בנו גדול - כי אחר דמי [ודיו אם מכרו לו], בנו קטן מאי? רב אחי אסר, ורב אשי שרי.

וכ"כ בזה.

אך באמת בירושלמי כאן הוה זה מחלוקת אם תרתי קטן וקרוב אם מהני או לא – כתובות פ''ב ה''ט: ר' אימי בשם ר' יהושע בן לוי אפילו קטן אפילו קרוב, אפילו קטן וקרוב? נשמעינה מן הדא חנניה קרתיסיה אישתבאי הוא ובניה ואיתתיה, אתון לגבי רבי חנינא ולא קבלון, אתון לגבי רבי יהושע בן לוי וקבלון, הדא אמרה אפילו קטן וקרוב. וס"ל לרבינו דלא מהני, וקאי רק אקטן קרוב⁹⁹⁸.

ויהיה נפ"מ ג"כ אם כאן צרה נאמנת, אם כאן שייך לומר מקלקלה לה⁹⁹⁹.

אך י"ל דכיון דבעלה לא מהימן דהויא כעצמו, ה"ה אשתו.

וכעין דאמרינן בבכורות דף ל"ה ע"ב דכל מקום שהוא אינו נאמן אשתו אינה נאמנת, דגם היא בכלל התקנה. הובא לעיל: ודוקא בנו ובתו, אבל אשתו - לא, מ"ט? אשתו כגופו דמי.

ועיין בהך דשבועות דף מ"ו ע"ב גבי אשתו של שומר נשבעת. - אמר רבא: אפילו שומר נשבע [אמתני' קאי בראוהו שנים שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות אפי' שומר הבית נאמן לשבע וישלם זה], אפי' אשתו של שומר נשבעת.

ועיין בסנהדרין דף י"ד ע"ב גבי שומא, אם אשתו ג"כ נחשבת כו'. - תנו רבנן: מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות... איש ושתי נשיו - פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין.

ובירושלמי דע"ז פ"א אם נשיא דפלחין כפלחין. - רבי יוחנן אמר בין קלנדס בין סטרנלייה אינה אסורה אלא לפלחין בה. חברייא בעי, נשי דפלחין כפלחין.

ובירושלמי פ"ב דדמאי מבואר דאם הוא ע"ה ואשתו חברה מתארחין אצלה. - אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו, אבל אמרו תבוא מאירה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן.

ועיין בכורות דף ל' ע"ב אם אשת חבר שנשאת לע"ה, דהוה מחלוקת אם צריכה לקבל דברי חברות עוד הפעם או לא. - אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ - אין צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, ר"מ אומר: אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה כו'.

ועיין בתוספתא דע"ז פ"ג אם נותנים להם בנות, וצריך לפסוק עמו שלא תעשה טהרות ע"ש, דהוה מחלוקת. - לוקחין מעם הארץ עבדים ושפחות ...ולוקחין מהן בנות קטנות אבל לא גדולות דברי ר' מאיר. וחכמם אומרים גדולה ומקבלת עליה, ואין נותנין להן בנות לא גדולות ולא קטנות דברי ר' מאיר, וחכמם אומרים נותן לו גדולה ופוסק עמו על מנת שלא תעשה טהרות על גביו:

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ פ"י ה"ו. - אשת ע"ה או בתו שנשאת לחבר וכן עבדו שנמכר לחבר הרי אלו צריכין לקבל עליהן דברי חבירות כבתחילה, אבל אשת חבר או בתו שנשאת לע"ה וכן עבדו שנמכר לע"ה אין צריכין לקבל דברי חבירות כבתחילה.

ועיין בשאלתות דרב אחאי פ' בא, שפי' דלכך בהך דבכורות הנ"ל אשתו כגופו, משום דצריך ליתן לה מזונות. – שאילתא מ''ד: ברם צריך בנו ובתו מהו לאסהודי עילוי בכור, מי אמרינן כיון דאכלין עימיה הוו להו כבעלים ומשקרין, או דילמא כיון דאי בעי סאפי להו ואי בעי לא ספי להו כאחרים דמי ולא אתו לשקורי. ת"ש דתניא ר' יהודה בן קרפוסי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר אפי' בנו אפי' בתו כו', והילכתא כרשב"ג דאמר אפי' בנו אפי' בתו אבל אשתו לא, מאי טעמא? אשתו כגופו דמיא.

ועיין בירושלמי פ"א דסוטה גבי משקה על פיו, מי קרוב מבעלה. - קרוב מהו שישקה? מי קרוב מבעלה?. [ואפילו הכי תנן במתני' שמשקה על פי עצמו, כל שכן קרוב אחר].

פרק י''ח הלכה כ'

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה, ואם פדאה והעיד בה הרי זה ישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו.

כהן שהעיד כו' שאלו לא ידע כו'.

עיין בהך דע"ז ד' מ' ע"ב גבי הבא מן האוצר מותר ובהך דבכורות ד' כ"ט ע"ב גבי עורות עבודים והוה כעין דאמרינן בגיטין ד' ס"ז דיבורא אמרי מעשה לא קעבדי בשביל חשש נגיעה ע"ש:

ביאור ההלכה:

אדם עשוי לומר דיבור ועדות שקר בשביל חשש נגיעה, אבל לא מעשה.

וכ''כ רבינו גבי נשואין אזרחיים בשו''ת ריש צפ''ד: "כי לפי ששמעתי הם צריכים לחתום עצמם שהיא אשתו והוא בעלה והוה בגדר דאמרינן ב''ב דף ל' ע''ב דיבורא אמרי מעשה לא עבדי" כו'.

וגם להיתר עגונה, שכתב המפקד באיגרת שמת הבעל במלחמה, סמך רבינו להתירה, וז''ל בצפ''ד ססי' ל''ג: "עכ''פ אם העכו''ם כתב להפאלקאווניק והשיב לו שמת באיגרת, נוכל להתירה, ועי' ג''כ ב''ב דף ל' ע''ב גבי דיבורא אמרי מעשה לא עבדי ולא חיישינן מחמת איזו טעם או נגיעה עשה כן, וה''נ בכתוב האיגרת כן".

פרק י''ח הלכה כ'

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה, ואם פדאה והעיד בה הרי זה ישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו.

כהן שהעיד כו' שאלו לא ידע כו'.

עיין בהך דע"ז דף מ' ע"ב גבי הבא מן האוצר מותר - אמר רב ששת: וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין - לפניו הוא דאסור, אבל הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה - מותר, אירתותי מירתת, סבר: שמעי ביה רבנן ומפסדו לי' מינאי.

ובהך דבכורות דף כ"ט ע"ב גבי עורות עבודים - ולא עורות שאינן עבודים - הא עבודים זבנינן, אם איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר: אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי.

והוה כעין דאמרינן בגיטין דף ס"ז דיבורא אמרי, מעשה לא קעבדי בשביל חשש נגיעה ע"ש. –

אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, אמר רב הונא אמר רב: כשר, ולא תעשה זאת בישראל. אמר ליה עולא לרב נחמן, ואמרי לה רב נחמן לעולא: מאחר דכשר, אמאי לא תעשה זאת בישראל? א"ל: חיישינן שמא תשכור עדים. ומי חיישינן? והתניא: עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה, לא חשו חכמים לדבר זה [מאחר שמכירין חתימתן לא חשו לומר שקר חתמו], מעשה לא עבדי [שיחתמו שקר או יעידו שקר], דבורא קאמרי. [אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה]¹⁰⁰⁰.

פרק י''ח הלכה כ''א

היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה עכו"ם עד שנפדית, אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אשה או שפחה הרי זו מותרת.

היו שם שני עדים כו' הרי זו מותרת כו'.

הנה בתוספתא מבואר דלכתחלה לא תנשא ועיין בירוש' פ"ב ה"ב מבואר שם ג"כ כן, וצ"ל כך דס"ל לרבינו דדוקא שם דהני דאמרי שנשבית הם העידו שהיא טמאה ולכך קיבלו עדותם ולכך לכתחלה לא תנשא אבל רבינו ז"ל מיירי שכבר באו עדים שנשבית וא"כ זה שמעיד שנטמאה א"צ ב"ד לקבלו כלל דאין נ"מ בעדותו כעת ולכך אם אח"כ עד או אשה מעידים שטהורה היא מאמינים אותם אף לכתחלה וכה"ג מבואר בירושלמי דסוטה פ"ו דאם מתחלה באה צרה ואמרה שראתה שנטמאת ואח"כ בא עד אחד ואמר ג"כ כן אין מקבלין אותו לענין הפסד כתובתה ע"ש, ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"י דסנהדרין דעדים שאין פועלים שום דבר בעדותם אין עליהם שם עדים כלל ע"ש ועיין מש"כ רבינו בפ"ט מהל' עדות ה"ג גבי ספק כשר ספק פסול ג"כ כה"ג דכיון דאין מועיל בעדותו אין מקבלין אותו בב"ד כלל ואין שם עד עליו, ועיין בהך דכתובות ד' כ"ו ע"ב גבי ההוא מעשה דאשקלון ועיין בפי' הראב"ד במס' עדיות פ"ח מ"ב דמיירי בפסולי עדות דאל"כ מאי טעמא דבני משפחתה. אך באמת שם כך דכבר כתבתי דשבויה הוא תקנה והוה בגדר ודאי בעולה וכמש"כ התוס' כתובות ד' י"ג ע"ב רק אם עד אחד מעיד שלא נטמאה הוה כמו שאומר שלא נשבית וזה נ"מ אם אומר שלא נסתרה או שאומר שגם הוא היה שם בשעת סתירה ועיין בירושלמי גיטין פ"ז גבי נתייחד עמה דבעי שידעו עדים שהעבד ושפחה היו שם אך אם הם אומרים שלא נסתרה כלל שוב לא שייך זה ועיין כאן ד' כ"ז ע"ב הכא דשתיקתה אוסרתה ע"ש משמע דעיקר הפעולה מועיל שיעידו שיודעין שטהורה היא אבל זה שמעידין שלא נסתרה ס"ל בני משפחתה דזה לא מהני ועיין בתוס' יבמות ד' קי"א ע"ב ד"ה לא נסתרה ע"ש:

ביאור דברי הרב.

ב''ד מקבלים עדות רק אם יש נפ''מ למעשה, ואם לאו אין מקבלים ואין עליו שם עד כלל.

אבל רבינו ז"ל מיירי שכבר באו עדים שנשבית, וא"כ זה שמעיד שנטמאה א"צ ב"ד לקבלו כלל, דאין נ"מ בעדותו כעת, ולכך אם אח"כ עד או אשה מעידים שטהורה היא - מאמינים אותם אף לכתחלה.

הדין הוא ששבויה אסורה לבעלה כהן משום שהיא בחזקת זונה שנבעלה לעכו''ם, מיד שבאו שני עדים ואמרו שנשבתה – נאסרה על בעלה, אם בא ע''א אח''כ והעיד שראה שנטמאה, אין עדותו מוסיפה דבר כי היא בין כך אסורה, וע''כ אין ב''ד מקבלין אותו ואין עליו שם עד וכאילו לא אמר כלום, לכן אם בא אח''כ איש או אשה ומעידים שהיא טהורה – מותרת להנשא לכהן לכתחילה.

וכ''כ רבינו בהלכות גירושין פ''ז ה''י:

ועי' בירושלמי סוטה פ"ו דרק היכא דהב"ד הימנוהו אז מהני אח"כ ממילא לגבי כתובה דלא תיטול, אבל בלא זה לא מהני, ע"ש גבי עד אחד בסוטה.

שני עדים שהעידו על סוטה שנטמאת, אינה שותה ותצא בלא כתובה. ואם רק עד אחד מעיד שנטמאת אינה שותה אבל מקבלת כתובתה. בירושלמי שם איירי שבאה אשה והעידה שנטמאת, וממילא אינה שותה, ואח''כ בא ע''א ואמר ראיתיה שנטמאת, "מה בא להעיד? אם להשקותה כבר נראית שלא לשתות. אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה, שאין מפסידין ממון על פי עד אחד". כיון שאינו מוסיף כלום למעשה, והתוספת היחידה בעדותו היא להפסידה כתובתה – אין מוציאין ממון ע''פ ע''א.

בביאור המשנה עדויות פ''ח: "העיד רבי יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב, על בת ישראל שהורהנה באשקלון וריחקוה בני משפחתה, ועדיה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה". מדוע רחקוה בני משפחתה?

מבאר רבינו¹⁰⁰¹, שכשהעדים העידו שהורהנה ביד עכו''ם, דינה ככל שבויה, שנאסרת על בעלה כהן "בגדר תקנה", שאנו אומרים שודאי נסתרה וודאי נבעלה. העדים המתירים אותה צריכים להעיד לומר שהיו עמה כל הזמן וראו שלא נטמאת, אבל אם אומר רק שלא נסתרה¹⁰⁰² ס''ל לבני משפחתה דלא מהני.

וכמו בירושלמי גיטין פ''ז על המשנה: הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ... לא תתייחד עמו אלא בפני עדים [שמא יבא עליה ותהא צריכה גט שני דחיישינן שמא בעל לשם קידושין], אפילו עבד אפי' שפחה. הקשו שם: ועבד ושפחה נאמנין? ומתרץ: יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו שהיה שם עבד ושפחה. לא סומכים על עבד ושפחה שיעידו שלא התייחדו, אלא עדי היחוד אומרים שלא היה יחוד כי היו עמם עבד ושפחה. כלומר צריך ידיעה ועדות ברורה שהעדים יודעים שלא היה יחוד.

וכ''כ בהלכות גירושין פ''ב ה''ג:

ועיין בירושלמי גיטין פ''ז גבי דאמר שם בהלכה ד', ועבד ושפחה נאמנין? כו', - דצריך שידעו העדים שהיו שם עבד ושפחה בשעה שהיו מתיחדים ע''ש¹⁰⁰³.

פרק י''ח הלכה כ''א

היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה עכו"ם עד שנפדית, אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אשה או שפחה הרי זו מותרת.

היו שם שני עדים כו', הרי זו מותרת כו'.

הנה בתוספתא מבואר דלכתחלה לא תנשא. – כתובות פ''ב: עד אומר נשבית וטמאה היא ועד אומר נשבית וטהורה היא ... הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא.

ועיין בירושלמי פ"ב ה"ב מבואר שם ג"כ כן. - שנים אומרים נשבית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה לא תינשא ואם נישאת לא תצא, א"ר יוסי מאחר שאילו אומרים טהורה ואילו אומרים טמאה כמי שאילו אומרים נשבית ואילו אומרים לא נשבית ואנן חיים מפיה.

וצ"ל כך, דס"ל לרבינו דדוקא שם, דהני דאמרי שנשבית הם העידו שהיא טמאה, ולכך קיבלו עדותם, ולכך לכתחלה לא תנשא. אבל רבינו ז"ל מיירי שכבר באו עדים שנשבית, וא"כ זה שמעיד שנטמאה א"צ ב"ד לקבלו כלל, דאין נפ"מ בעדותו כעת¹⁰⁰⁴, ולכך אם אח"כ עד או אשה מעידים שטהורה היא -מאמינים אותם אף לכתחלה.

וכה"ג מבואר בירושלמי דסוטה פ"ו, דאם מתחלה באה צרה ואמרה שראתה שנטמאת, ואח"כ בא עד אחד ואמר ג"כ כן, אין מקבלין אותו לענין הפסד כתובתה ע"ש. – ה''ב: ר' בון בר חייה בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שניטמאת [ובא אחד ואמר אני ראיתיה שניטמאת], מה בא להעיד? אם להשקותה כבר נראית שלא לשתות. אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה, (ואין מקבלין אותו מפני) שאין מפסידין ממון על פי עד אחד¹⁰⁰⁵.

ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"י דסנהדרין, דעדים שאין פועלים שום דבר בעדותם אין עליהם שם עדים כלל ע"ש. - ...ואי איהו לא לקי, אינהו היכי לקו? אפי' לא תענה נמי ליכא, דחצי דבר לאו כלום הוא, והיכי סלקא אדעתא דלקו אי איהו לא לקי? סהדי מאי עביד? אינהו אמרי גנב נפשא ולא נגמר דינו על פיהם לכלום, דלאו ממונא מחייבינן ליה אפומייהו, ולא קטלא ולא מלקות, ואין עדים זוממין לוקים בעקימת פיהם בלבד אא"כ הרשיעו צדיק כו'¹⁰⁰⁶.

ועיין מש"כ רבינו בפ"ט מהל' עדות ה"ג גבי ספק כשר ספק פסול ג"כ כה"ג, דכיון דאין מועיל בעדותו אין מקבלין אותו בב"ד כלל, ואין שם עד עליו. - וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין מפני שהן ספק אשה, וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק דין תורה.

ועיין בהך דכתובות דף כ"ו ע"ב גבי ההוא מעשה דאשקלון. - העיד רבי יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב, על בת ישראל שהורהנה באשקלון וריחקוה בני משפחתה, ועדיה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואמרו להם חכמים: אם אתם מאמינים שהורהנה - האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אי אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה - אל תאמינו שהורהנה.

ועיין בפי' הראב"ד במס' עדיות פ"ח מ"ב, דמיירי בפסולי עדות, דאל"כ מאי טעמא דבני משפחתה. – הא דקתני ועדים מעידין אותה, בפסולי עדות קא מיירי כגון עבד ושפחה העידו שהורהנה כשבויה דמיא ובעיא עדים שלא נטמאת¹⁰⁰⁷.

אך באמת שם כך, דכבר כתבתי דשבויה הוא תקנה, והוה בגדר ודאי בעולה, וכמש"כ התוס' כתובות דף י"ג ע"ב.

רק אם עד אחד מעיד שלא נטמאה, הוה כמו שאומר שלא נשבית.

וזה נפ"מ אם אומר שלא נסתרה, או שאומר שגם הוא היה שם בשעת סתירה¹⁰⁰⁸.

ועיין בירושלמי גיטין פ"ז גבי נתייחד עמה, דבעי שידעו עדים שהעבד ושפחה היו שם, אך אם הם אומרים שלא נסתרה כלל, שוב לא שייך זה. - ועבד ושפחה נאמנין?. [להעיד שלא בעל? בתמיה, הואיל וראו עדים כשרים שנתייחדה איך נאמר שאלו נאמנין לומר שלא בעל], יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו שהיה שם עבד ושפחה. [עדים הרואים הייחוד יודעים שעבד ושפחה שם א"כ אין זה ייחוד, נמצא שאין אלו סותרים עדות הכשרים וקמ"ל מתני' דבכה"ג אין עדותן עדות].

ועיין כאן דף כ"ז ע"ב הכא דשתיקתה אוסרתה ע"ש. –

אם יש עדים, אפילו עבד ואפילו שפחה - נאמנין. ואפילו שפחה דידה מהימנא; ורמינהי: לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים, ואפילו ע"פ עבד וע"פ שפחה, חוץ משפחתה, מפני שלבה גס בשפחתה... רב אשי אמר: הא והא בשפחה דידה, ושפחה מיחזא חזיא ושתקה, התם דשתיקתה מתירתה – [שאינה צריכה שתעיד לומר לא שמשה אלא שתאמר אני הייתי עמה] - לא מהימנא – [להיות זו מותרת על ידה דאי נמי חזיא לא מסהדא], הכא דשתיקתה אוסרתה [גבי שבויה דשתיקותה דשפחה אוסרתה - לגבירתה דכל כמה שאינה מעידה לומר טהורה היא מחזקינן לה בטמאה, כי מסהדא ואמרה טהורה היא מהימנא, דלשקורי לאו אורחא אלא למשתק]. - מהימנא.

משמע דעיקר הפעולה מועיל שיעידו שיודעין שטהורה היא, אבל זה שמעידין שלא נסתרה, ס"ל בני משפחתה דזה לא מהני.

ועיין בתוס' יבמות דף קי"א ע"ב ד"ה לא נסתרה ע"ש. - לא נסתרה אפי' אחר כמה שנים - כלומר שאין אנו יודעין שנסתרה אף על פי שנכנסה לחופה, ור"מ סבירא ליה דלא מוקי איניש אנפשיה שלא יסתר ויבעול בעילת מצוה. אי נמי לא נסתרה שאנו יודעין בודאי שלא נסתרה, ובהא לא פליג רבי מאיר.

---

Footnotes

1. להעיר שבפ''י מהלכות כלאים כותב רבינו שזו דעת רש''י, ומביא פירוש אחר וז''ל: ובשבת דף קט"ז גבי גליונים אף אם נמחק מ"מ אסור לשורפן ועדיף ממקום הכתב עצמו, כן ס"ל לרש"י, אך באמת אין הפי' שם כן, רק דר"ל דהיכא דיש הכתב בעין - אף דהגליונים נחתכו ממנו מ"מ הם מטמאין את הידים ומצילין מפני הדליקה, אך אם הכתב נמחק אז גם הגליונים אין מצילין, וכעין הך דברכות דף ל"ז ע"ב בבא מלחם גדול אז יש גם על הפירורין שם לחם. ועי' נזיר דף מ"ג ע"ב גבי מת ואכמ"ל. עכ''ל ועי' לקמן פ''י ה''ד. ↩︎

2. הגר''א סי' תרפ''ח פירש שאם: "רובה עובדי גילולים דבטלה קדושת החומה וע' תוס' דכתובות מ"ה ב' ד"ה על" ע''כ. כלומר שקורין בה בי''ד ע''ש ובשו''ת זרע אברהם סי' י''א, ואפשר שזו דעת הריטב''א הנ''ל. ↩︎

3. הביאו הגרצ''פ פראנק ז"ל במקראי קודש על פורים (סי' כ"ה). וראיתי להגרא"צ פרומר בספר ארץ - צבי (בפתיחה) שהביא דברי הירושלמי ופירושו של הריטב"א הנ"ל, וכתב שכעין סברא זאת יש בשבת (דף קטז) דאיתא שם: "הגליונין - פרש"י: שנמחק כתבו ונעשה חלק - של ספר תורה - מצילין אותן מפני הדליקה או לא וכו' מקום הכתב לא קמיבעיא לי, דכי קדוש אגב כתב הוא קדוש, אזל כתב אזלא לה קדושתיה, כי קמיבעיא לי של מעלה ושל מטה". ופירש"י: דכיון דשם ליכא שנוי, אפשר דאף דמקום הכתב נמחק לא פקע קדושתו. הנה כאן מבואר ג"כ כסברת הירושלמי דאע"ג דעיקר קדושת הגליונים הוא משום דמחובר (ומשתמשין) למקום הכתב, מ"מ אף על גב דמקום הכתב נמחק הגליונים אפשר שישארו במעלתן, עכ''ל דף על הדף שבת קט''ז. ועי' בחשוקי חמד כתובות מ''ה שהביא הדעות בזה בנוגע לירושלים והסמוך לה, מש''כ הברכ''י והביאור הלכה והגרי''ז ע''ש. ועי' בשו''ת הר צבי סי' קל''א. ובדברי יציב סי' רצ''ה. ↩︎

4. כדאמרינן התם: אי מחמת בריותא יתירא - תרווייהו בעי למיברא, אי מחמת כחישותא יתירא; תרווייהו בעי מיכחש. ↩︎

5. בשלמא תורה איכא יגר שהדותא - וקשה אמאי מפסלא בהכי, והלא אילו היה חסר כל אלו השלש תיבות לא מפסיל בהכי, כדאמרינן בגיטין (דף ס.) ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו, משמע דווקא יריעה אחת אבל פסוק אחד לא. ודחק הקונטרס לומר דגרע טפי כשהוא כתוב תרגום מכשהוא לא נכתב כלל. ↩︎

6. ז''ל המאירי בנדה כ''א ע''ב: "אלא שיש פוסקין שכל שאין בה חתוך אצבעות חזקה מגוף אטום באתה, וכן הכריעו בה גדולי הדור". ↩︎

7. כן הקשה המאירי בנדה כ''ג: ולדעת הפוסקים שאין טמאה לידה אלא במצח וגבינים ועינים ולסתות המפלת נחש אמו טהורה לידה, וגדולי המחברים פסקו צורת הפנים באיברים שהזכרנו, ובנחש פסקו שטמאה, והוא תמה. ↩︎

8. (לכן: "המפלת כמין בהמה חיה או עוף אם היו פניו כפני אדם הרי זה ולד", אף שיש לו ידים ורגלים, הרי גם לבהמות יש ידים ורגלים, ולכך מסתכלים רק על מראה פניו, אבל פני נחש ויש לו ידים ורגלים – טמאה לידה משום שודאי אינו נחש ויש בו צורת פני אדם). ↩︎

9. הרמב''ם ס''ל כתוס', שאם כל המין כך – אין זה סימן, ולכן הולד הגמל הנ''ל אסור, והולד בדמות נחש אף שיש לו סימן אדם בגלגל עיניו – אינו ולד כיון דכל הנחשים כך הם. ↩︎

10. וכ''כ בשו''ת צ''פ נ''י ד': אם מה שיש שינוי בצמר לא מקרי שינוי שיהיה ב' מינים, וב''ק נ''ה דזוטר קועיה וכו' לא הוי ב' מינים. ↩︎

11. אמר רחבה אמר רבי יהודה: תסיל - פסול משום תורין, וכשר משום בני יונה... מתיב רב דניאל בר רב קטינא: כל העופות פוסלין מי חטאת, חוץ מן היונה - מפני שמוצצת, ואם איתא, ליתני חוץ מיונה ותסיל, א"ר זירא: זה מוצץ ומקיא – תסיל מוצץ ומקיא - ואפילו הכי מין יונה הוא דהא מוצץ, ושאר עופות אין מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון, וכיון דתסיל מקיא - פוסל מפני הקיאה המעורבת, והוה ליה כרוק בעלמא, אי נמי משום מלאכה. וזה מוצץ ואינו מקיא. (דהיינו תסיל כשר לקרבן ופוסל מי חטאת). ↩︎

12. אז היה פסול לקרבן, אבל מכיון שאינו דומה למין אחר כי הוא מוצץ כיונה, אע''פ ששונה מהיונה מפני שמקיא – כשר. ↩︎

13. וקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת. מאי קרצית? אמר אביי: דידבתא דביני כיפי. מתיב רב דניאל בר רב קטינא: כל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה, מפני שמוצצת; ואם איתא, ניתני: חוץ מיונה וקרצית, לא פסיקא ליה, דגדולה לא פסלה, וקטנה פסלה. ועד כמה? אמר ר' ירמיה, ואיתימא ר' אמי: עד כזית. ↩︎

14. ובפרט למש''כ הגר''א שאין הגפן אוסרת אא''כ יש בה פירות שהגיעו לסמדר, "ואם נטע גפן עם פירות כשהן סמדר אצל התבואה כשהשריש מקדש אחרים, אבל כשעדיין לא הוציא כלל בודאי הוי כעץ בעלמא ואינו אוסר". הובא במקדש דוד כלאים ל''ז שהקשה עליו: והנה יש לעיין איך יפרנס הספרי (פרשת כי תצא) דאמרינן אין לי אלא כרם שעושה פירות שאינו עושה פירות מנין ת"ל כרם, הא להגר"א ז"ל גפן שאינו עושה פירות הוא כעץ, ואפילו גפן שעדיין לא הגיע לעשות פירות אינו אוסר, וכל פירושי הר"ש ז"ל (פ"ז מ"ז) על הספרי, חדא דהיינו לאסור הזרעים אוסר אפילו אינו עושה פירות, א"נ דמיירי בזרוע מעיקרא חטה ושעורה וחרצן ע"ש, להגר"א ז"ל א"א לפרש כן דהא ס"ל דאף לאסור אחרים ואף בזרוע מעיקרא חטה ושעורה וחרצן גם כן בעינן עכ"פ סמדר וצ"ע. עכ''ל. ↩︎

15. בפירוש המשניות לרמב''ם שם וז''ל: ואמרו גפן שיבשה, ר"ל שנבלו עליה בתחלת החורף כדרך הגפנים, ואין הכוונה בזה שיבשה עד שלא תעשה פרי כלל. (ועי' רדב''ז כלאים פ''ה שפירש: דהתם איירי בכרם שהוא לח ויש לו עלין כשאר גפנים אלא שאינו עושה פרי או מצד בחרותו או מצד זקנותו או מצד טבעו מ"מ כרם מקרי ומקדש את התבואה ואת העצים אם הוסיף מאתים... ועי' אנצ''ת כלאי הכרם הערה 770 ואילך). ↩︎

16. פ''ט ה''א: ועיין תוס' עירובין ד' צ"ב ע"ב גבי גפנים בגדולה ע"ש דאף אם אין גפנים כיון שיש שם כרם נאסר וזה ר"ל הספרי פרשת תצא כרם אף שאין עושה פירות... ↩︎

17. "גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת", שאסורה מה''ת. ↩︎

18. אמר רבי יוסי הדא אמרה שאסור ליטע בצד קמה יבישה גפן יבש. מהו לזרע בצד גפנים יבשות. נשמעינה מן הדא גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת ואמר רבי לעזר דרבי מאיר היא, דרבי מאיר אמר אפילו גפן הצמר אסור ואינו מקדש. הדא אמרה שמותר לזרע בצד גפנים יבשות ואם צמחו מותרות לשעבר ואסורות לעתיד לבוא. ש"מ מותר לזרוע בצד גפנים יבשות אליבא דרבנן, פנ''מ. ↩︎

19. תני אין עולין באילן בין לח בין יבש ניחא לח יבש כך אנו אומרין אסור לדוש על גבי זמורה בשבת אלא כר"מ דרבי מאיר אמר גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי הכל אסרו אילן יבש מפני אילן לח. ↩︎

20. ד''ה שיעור ...אבל פחות מכאן לא חשיב גמר פרי אף על פי שאין סופו ליגדל יותר דיש דברים הרבה שלעולם לא יבואו לידי בישול פרי ומצוי הוא בענבים שיש מהם שלעולם בוסר. ↩︎

21. תני פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים. ↩︎

22. וא''כ מדוע הוא ולד גמור? ↩︎

23. הגמ' בכריתות מדברת באשה שהפילה יד ללא חיתוך אברים שאין עליה צורת יד, אזי מוכח שאין זה ולד ואין היא טמאה, וכאן מדובר שהפילה לאחר ארבעים ימי עיבור שפיר מרוקם, אף שאין לו חיתוך ידים – טמאה, משום שהוא ולד גמור, והסיבה שאין לו חיתוך ידים ורגלים זה משום שלא הגיע הזמן שהאברים נגמרים. וז''ל רבינו בפ''ט דכלאים ה''ז: וכמו דמשמע מדברי התוס' שם (סוכה) דף ל"א ע"ב, דאתרוג הבוסר אף אם אין בו שיעור כביצה מ"מ כשר לאתרוג... וכן הוה הדין בנדה דף כ"ה גבי שפיר מרוקם ואין עליו דין של גוף אטום כיון דדרך ברייתו הוא כן. ↩︎

24. ובפירוש המשנה לרמב''ם פירש לא כרש''י, שגם אם אין מגיע לערקוב, כיון שמרבית עגלים כן לא הוי מום וז''ל: "ומה שאמרו חכמים כל מרבית עגלים כן, נכון ואינו מום, לפי שהם מתארכין אחר כך". והקשה ב"י סי' ש"ט למה לא מנה רבינו מום זה? ונראה דמפרש דמרבית עגלים להיות קצרים ואח"כ כשהן מגדילין נחתכות ול"ה מומא, ופלא שכ"כ רבינו עצמו בפי' המשניות... מעשי למלך פ''ב מהלכות איסו''מ). ואולי רוצה רבינו לומר, שקביעת מום היא לפי מראה מרבית העגלים, שלא יהיה בו שום שינוי ואפילו לא באורך הזנב. ↩︎

25. עיין בספרי צ''פ על סוטה פ''ד ה''ז. ↩︎

26. בפ''ד מהלכות מתנות עניים כותב רבינו: ובתוס' תמורה דף כ"ד ע"ב ד"ה קסבר גבי נדמה אם הוה כמו בע"מ כמו שרוע בבכורות דף ג' ע"ב. ↩︎

27. "עוף הצועק בלילה ופניו דומה לחתול ועיניו לפניו". לבין שאר עופות שעיניהם מהצד, משום שהרמב''ם סובר כתוס', שמה בכך שעיניו לפניו כמו אדם הלא כל קירא וקיפופא נראים כך, ולא יצא מתורת עוף כלל. וממילא אין אמו טמאה לידה, וכן ולד מעין כוס וינשוף שיש להם לסת כאדם, לא יצא מתורת ינשוף כמ''ש התוס' שם: "דלסתות לא מפיק ליה כלל מתורת כוס וינשוף". ↩︎

28. מכאן ואילך מציין רבינו לתוס' דלא ס''ל כנ''ל, כלומר גם בהפילה נחש למשל, טמאה משום דגלגל עינו דומה לשל אדם, אף שכל הנחשים כן. ↩︎

29. כלומר, אף שאין לו ידים ורגלים כמו נחש ופניו כפני נחש, מ''מ אמו טמאה לידה כי גלגל עיניו דומה לשל אדם. ↩︎

30. כלומר, ולד ללא ידים ורגלים ודמות נחש, אינו ולד כלל ואינו מטמא את היולדת אף שגלגל עיניו עגול כשל אדם כו', אבל ולד עם ידים ורגלים ופניו כדמות נחש – הוי ולד גמור ואמו טמאה לידה, כי הוא אדם שגופו כאדם וגלגל עיניו כאדם, רק הדמות כנחש. ↩︎

31. הראב''ד ג''כ סובר דאיירי שיש לו ידים ורגלים, מ''מ אם דמות פניו כנחש, אף דגלגל עיניו כאדם לא מטמא, כי צריך כל צורתו שתהא כאדם. ↩︎

32. הרמב''ם סובר שהעיקר שלא יראה כבהמה, לכן אם יש בו קצת סימנים (גלגל עינו כאדם) – מהני, והראב''ד סובר שצריך צורת אדם לגמרי. ↩︎

33. תוס' מסיק שם: אבל אין נראה לר"י כו', אבל רבינו נתכוון רק להנ''ל. ↩︎

34. נחתכה הרגל עדיף מרגל שלימה הפוכה, וכן בעניננו ולד בצורת בהמה לגמרי נקרא ולד, ואם דומה קצת לאדם במקצת אברים – אינו נקרא ולד. ↩︎

35. לפי פי' רש''י שבת קט''ז דגייז ושדי ע''ש, מקום הכתב שנמחק, כיון שנשתנה פקעה קדושתו, אבל הגליון החלק שלמעלה ושלמטה ובין ספר לספר – כיון דלא השתנה, אף שאין כתוב בו כלום – נשאר בקדושתו. ↩︎

36. בט''ו כדינו שהיה מקודם שחרב הכרך, כן מפרש רבינו ולא כמפרשים שם שפירשו שזה בתמיה. ↩︎

37. מקום פנוי י''ב אמה בסוף הכרם נשתנה משאר הכרם ונפרד ומותר לזרוע בו, אבל חצר קטנה שבצדו בטלה לכרם ודינה ככרם. ↩︎

38. מהו כרם שאינו עושה פירות ומדוע אוסר? מבאר רבינו דאיירי בחצר קטנה הפתוחה לכרם שאף שאין בה פירות – דינה ככרם. ↩︎

39. תני אין עולין באילן בין לח בין יבש ניחא לח יבש כך אנו אומרין אסור לדוש על גבי זמורה בשבת אלא כר"מ דרבי מאיר אמר גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי הכל אסרו אילן יבש מפני אילן לח. ↩︎

40. נראה שרבינו מפרש צפרניו כפשוטו ולא כמ''ש הפנ''מ שזה לשון פרצוף כו'. ↩︎

41. בשו''ת צפנ''י סי' ד' כותב רבינו": הנה עיין רש''י בכורות ג' ד''ה לא, מוכח דשינוי צמר הוי שינוי גבי נדמה, ותוס' שם דף ז' ד''ה זה, משמע ג''כ. ועיין חולין קל''ו אם מה שיש שינוי בצמר לא מקרי שינוי שיהיה ב' מינים. ↩︎

42. הרמב''ם מפרש: שהלכו אחר הפרי להקל, דצנון ולפת שוין בפרי ואפשר שהוא מין לפת אחר או מין אחר שדומין בפרי. ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקלו... והראב''ד ס''ל כפי' ר"ש (במשנה) שהלכו אחר הפרי להחמיר וכן אחר העלין ואחר הטעם הכל להחמיר... מהר''י קורקוס שם. ↩︎

43. כלומר שאין הולכין אחר אלו הדברים לומר שניכרים הן שבאו מא"י או מחו"ל מפני הריח או המראה או הטעם שבהן, שאלו הם כך ואלו כך, או שנלך אחר הדמים שהבאין מכאן משתלמין כך והבאין מכאן משתלמין בפחות, בכל כיוצא בזה אין הולכין אחריהן אלא אחר הרוב, אם רוב הפירות שבשוק מא"י הן באין חייבין בדמאי, ואם רוב מחו"ל פטורין, פנ''מ. ↩︎

44. ולכן תסיל כשר לקרבן דהוי מין יונה, אף שמקיא לא הוי שינוי. וכן פסק רבינו בשו''ת צפ''י סי' ד': ע''ד התרנגולים שצווארם ארוך וחלק בלי נוצות, אם זה הוי שינוי לומר שהוא מין אחר. הנה עי' רש''י בכורות ג' ד''ה לא, מוכח דשינוי צמר הוי שינוי גבי נדמה, ותוס' שם ד''ה זה משמע ג''כ, ועיין חולין קל''ו אם מה שיש שינוי בצמר לא מקרי שינוי שיהיה ב' מינים, וב''ק נ''ה דזוטר קועיה וכו' לא הוי ב' מינים. ובירושלמי פסחים פ''ט דמבואר שם דשה חלק בלי גיזה לא איכפת לן לפסול לקרבן. אך העיקר כך, דהיכי דעי''ז הוא דומה למין אחר אז הוי נדמה, ולענין טמאים אם הוי עופות טמאים בדומה לזה בנוצות – שפיר יש חשש. אבל שזה יהיה שינוי – לא. עיין בכורות ו' גבי חמור שילד מין סוס אימא חמור אדום ע''ש בזה, ושם י''ז צמרו קשה, ע''כ דזה לא הוי שינוי דלימא שהוא מין אחר. ועיין חולין ס''ב גבי תסיל דכיון שהיא ג''כ מוצץ אף דאח''כ מקיאה, ויונה אינה מקיאה - ל''ה שינוי. ורק גבי מדברי וישובי דאם אין בהם שינוי הוי חד מינא, ואם יש בהם שינוי הוי תרי מיני. וכמו הך דב''ק נ''ה ועי' ברמב''ם פ''ט דכלאים ה''ה אבל לעשות עי''ז שיהיה ב' מינים – לא. עי' ירושלמי מגילה פ''א דממעט מן צפור כל כנף פרט למרוט, אבל בלי קרא הוי בכלל צפור, ודוחק לומר שנמרט אח''כ. לכן כיון שהוא ג''כ מין ישובי, משום שינוי הנוצות אין שום חשש בזה. ועי' ירושלמי נדה פ''ג דהוי מחלוקת דר''ש ורבנן אם צפרניו דומים לאמו הוי מין אדם ע''כ ע''י כן כיון דאינו בגופו עי' נדה נ''ה. וכ''כ רבינו בשו''ת החדשות יו''ד סי' י': ע''ד כשרות התרנגולים שיש להם חמש אצבעות. ... ועיין בכורות דף מ''ב גבי עז שאין לו קרנים דלא הוי שינוי עי''ז... ועי' ברש''י חולין דף נ''ז גבי צינא דאינקרא ע''ש ברש''י דאנקורי כו' ובתשובת הגאונים מצאתי עוף שחור הוא ושל מים הוא ובמצחו חברבורות לבנות ועל שם כך נקרא אינקורי שהוא מנומר כמו ניקוב פינטור"א ובעיר הזאת יש מהן. מוכח דלא חיישינן לשינוי ע''י שינוי מראה. והך דבכורות ברש''י ותוס' שם ר''ל כך דרק אם נשתנה מין אחר עי''ז דכן מראה של מין אחר שפיר י''ל דהוי גדר נדמה עי''כ אבל שינוי בעלמא לא הוי שינוי. וראיה, דהנה בחולין דף ס''ב אמר שם גבי תסיל דהוא מין יונה והקשה... ותירץ דאף דמשונה בהקאה מ''מ לא דמי למין אחר ואף דלא דמי ליונה לא איכפת לן, וה''נ כן. ועיין בחולין דף ק''מ גבי יונה על ביצי תסיל ע''ש בזה ברש''י. לכן כך, אם ע''י השינוי הוא דומה למין אחר טמא, יש בזה חשש וצריך מסורת לאכול, ואם לא דמי למין טמא רק שאינו דומה למינים שיש להם מסורת, לא איכפת לן אם יש להם סימני טהרה המקובל לנו כבר. ↩︎

45. וכן תמה הערוך לנר בנדה כ''א ע''ב: שכתב הרב המגיד דפשוט הוא שאין לה ימי טוהר, ותימא שלא הזכיר דרש"י כ' דיש לה ימי טוהר, ע''ש. ↩︎

46. ושם כתב בחדושי הר''ן, שלא רק שאין לה ימי טוהר אלא אף טומאתה היא רק מספק, וז''ל: המפלת יד חתוכה ורגל חתוך אמו טמאה לידה, נ"ל דמאי דקאמר טמאה לידה דמשמע טמאה ודאי, היינו לומר שאינה טהורה עד שתטבול, אבל לא שיהו לה ז' ימי טומאה ודאין כזכר, דמההוא טעמא גופיה דאין נותנין לה ימי טוהר כ"ש שאין נותנין לה ימי טומאתה ודאי, דאימר הרחיקה לידתה וכבר עברו, ומיירי נמי כגון שהיתה יודעת בעצמה שהיא עכשו ריקנית דאי לא אמאי טמאה ודאי שמא עדיין לא השלימה להפיל רוב אבריה עכ''ל. (וזה לא כרש''י דף י''ח ע''א: אמו טמאה לידה כו' דמחזקינן לה בלידה ודאית ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה כו'. וכ''כ המאירי שם: הפילה יד חתוכה ר"ל בחתוך האצבעות או רגל חתוכה אמו טמאה לידה שחזקתו שמולד גמור הוא בא ונותנין לה ימי טוהר כו'. והגרע''א השאיר בצ''ע מהגמרא הזו). ↩︎

47. וכ''כ מרכבת המשנה על הרמב''ם שם: ובזה נתבארו דברי רבנו דודאי אין לה לא ימי טוהר ולא ימי טומאה ודאין, אלא א"כ ע"י צירוף לרוב אברים, אז הוית ודאי טמאה לידה ומביאה קרבן ונאכל. ולא כמ''ש נחל איתן לקמן הי''א וז''ל: וכתב הרב המגיד שלא נתברר לו למה לא הזכיר רבינו הא דאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא בגמ' (דף כ"ח) דאין נותנין לה ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה?. ונראה דטעמו של רבינו מבורר שסמך עצמו על מימרא דר' יוחנן (דף י"ח) דקחשיב הך דמפלת יד חתוכה בג' מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, וא"כ משמע דסבר דיש לה ימי טוהר וכן פרש"י שם. ושוב ראיתי שכן כתב בס' סדרי טהרה כו' ע''ש. ↩︎

48. וגם לפי מש''כ הה''מ דלכ''ע אין לה ימי טוהר, ג''כ יקשה אמאי טמאה לידה מעכשו, וביד חתוכה חיישינן שלא יצאו רוב החתיכות. ↩︎

49. הרמב''ם בפי' המשנה: שפיר גוף של בשר. וגנינים מיני תולעים כאלו הן בשר שנתחתך כצורת התולעים. ורש''י: גנונים - גוונים. ובתוס' י''ט: מלא גנונים - פי' הר"ב מלא גוונים הרבה. ולכך לא חיישינן דילמא ולד היה ונימוח. דאם איתא דאיתמוחי אתמח. כולה בחד גוונא הוה קאי. גמרא עכ''ל. (רב אדא בר אהבה אמר: גוונים תנן כו'). ↩︎

50. וכ''כ רבינו בהלכות חמץ ומצה פ''ד ה''ט: עוד י"ל דגבי חמץ דס"ל לרבינו דהיכא דאין צורת החמץ עומדת נסתלק שם חמץ מעליו, זה רק היכא שלא נשתייר הדבר מהיכן הוא בא, אבל אם נשתייר יש שם הראשון עליו, וכמו דאמרינן בברכות דף ל"ז ע"ב בבא מלחם גדול ע"ש. וזה ג"כ ר"ל הגמ' בע"ז דף ס"ו ע"ב שאני התם דמיקליה איסורא ר"ל דאף דריחא מילתא הוא זה רק כשעיקר האיסור קיים אז ריחו ג"כ אסור אבל אם העיקר איסור נשרף אז אין ריחו אסור כו' וכו'. ↩︎

51. ובשליא התערב דם הלידה במיחוי הולד, ולכן בטלה טומאת המת של הולד. ↩︎

52. חולין ע''ד ע''א: אמר רב חסדא: מחלוקת באבר דעובר חי, אבל באבר דעובר מת - דברי הכל: שחיטה עושה ניפול, ורבה אמר: כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה. (שגם עובר מת הנמצא במעי אמו נחשב כחי אגב אמו, וגם אבר היוצא אינו מטמא משום נבילה אף שאסור באכילה משום יצא חוץ למחיצתו). ↩︎

53. לכן אינו מטמא ואף מותר באכילה. אבל אבר היוצא לפני שחיטת אמו – מטמא. ↩︎

54. כמו במפלת יד חתוכה אין לה ימי טוהר, שמא לא נולדו שאר החתיכות, ה''נ מפלת חתיכה לבנה ובה עצם אין ימי טוהר, כמ''ש הרמב''ם וקשה על רש''י. ↩︎

55. לידה הויא רק אם נוגע הולד בכתלי הרחם, אבל פחות מפיקה אינה מרגישה ביציאתו כיון דאינו נוגע ולא נחשבת לידה. ↩︎

56. רק אם יצאו (בעבר או בעתיד) שאר אברים בהרגשה, תהיה טמאה לידה, ואם לא תרגיש – אינה טמאה כי אין זו לידה. ↩︎

57. הגמ' בנדה כ''ט מקשה על ריב''ל שאמר: עברה נהר והפילה - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן... ת"ש: בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית - הבא אחריו בכור מספק. ואמאי? הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות ולד מעליא ילדן כו'. מבאר רבינו שריב''ל ס''ל כריב''ח ששפיר שאינו מרוקם הוי ולד, אבל אצל בהמה אכן שפיר לא הוי ולד, ולכן הבא אחריו הוי בכור מספק, ולא קשה קושית הגמ', הגמ' מקשה רק על הדין שאמר ריב''ל כאן, מאליבא דהלכתא שהלכה כחכמים שאין חילוק בין אשה לבהמה ושפיר לא הוי ולד לא אצל בהמה ולא אצל אשה, אבל באמת ריב''ל ס''ל כריב''ח ששפיר הוי ולד באשה ולא בבהמה, ועליו עצמו לא קשה קושית הגמ'. ↩︎

58. אלו שאין מביאות: המפלת שפיר מלא מים ... המפלת יום ארבעים, ויוצא דופן. ↩︎

59. ... משום ר' יהושע, אמר ר"ע: אני שמעתי הימנו אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום. ↩︎

60. בתוס' רי''ד ג''כ מדמהו לנימוק וז''ל: אמר ריש לקיש שפיר שטרפו במימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור פי' ויש לומר דהיינו טעמא דר"ש דמתני' בנימוק משום דנתבלבלה צורתו א"ל ר' יוחנן לריש לקיש מת שנתבלבלה צורתו דטהור מנלן. פי' דאי מנימוק דר"ש יש לומר משום דבטל ברוב אבל שפיר שטרפו במימיו דקאי בעיניה ולא נתערב בדבר אחר מנין: עכ''ל. ↩︎

61. ובחדושי הרמב''ן שם: נימוק הולד ... פשיטא דאמו טמאה לידה, זה כתב רש"י ז"ל, וק"ל נהי נמי דלית להו במפלת שליא נימוק הולד, היכא דחזינן ודאי דנימוק מנא להו דאמו טמאה לידה? ... ואיכא למימר נמי לרבנן ממילא ש"מ דא"כ לימא קרא כי תבעל וילדה, מאי כי תזריע? דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה. ↩︎

62. פ''ג ה''ט מטומאת מת: המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות ה"ז מטמא כמת שלם. וכן בהלכות שאר הטומאות: שרץ שיבש ושלדו קיים או שנשרף ושלדו קיים הואיל ותבנית כולו עומדת ה"ז מטמא. ↩︎

63. וכ''כ רבינו בפ''ח ה''ב מהל' ברכות: והנה באמת לפי המבואר בגמ' דברכות ד' ל"ז ע"ב דהיכא שבא מלחם גדול אז אף אם אין שמו עליו כיון שניכר מהיכן בא צריך לברך עליו הברכה כמו הדבר. וזהו באמת כוונת התוספתא הובא בראב"ד ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"א בזמן שנמחה ונשתייר ממנו כפול. וא"ש מה שהקשה הר"ש ז"ל בפ"ג דטהרות הל' א' מהך דפסחים ד' ל"ג ע"ב וכי טומאה שבהם להיכן הלכו דשאני התם משום דנשאר הדבר שממנו בא... ↩︎

64. עי' לעיל פ''ח הי''ד בהשמטות: ולכך א"ש פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות פ"א הט"ז דגבי חררת דם פסק דטהורה אף ממשא, והטעם דלא היה עליה שם טומאה מעולם כו'. וכ''כ בהלכות מאכלות אסורות פ''ה: ובזה א"ש מה שפסק רבינו ז"ל בפ"א מהלכות אבות הטומאות גבי חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, והוא להיפך מהגמ' דבכורות דף כ"ג ע"ב. אך כך דהא רבינו ס"ל דהא דמטמא עד שתסרח לכלב, זה רק אם היתה כבר טמאה לא פקעה ממנה הטומאה כו'. ↩︎

65. דלעיל: דאם הולד יצא חתוך, ונאכל קודם שיצטרף לרובו, אז לא נפטר מבכורה ג"כ – מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור. וא''כ ה''נ ניחוש שמא נימוח מיד כשיצא, וכמו בנאכל שהבא אחריו בכור? ↩︎

66. בנאכל לא נשאר שום דבר במציאות משא''כ בנימוח. ↩︎

67. הראב''ד סובר שהתוספתא מדברת בשמן שיוצא מעצמו מהזית (מוחל, עי' שם בהי''ט שחולק על הרמב''ם שפירשה בשמן קרוש), שאינו אוכל ולא משקה, אבל אם נשאר עוד כפול מהזית אזי שמו עליו והוא משקה. ↩︎

68. בהלכה דידן הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה, שכיון שנשאר בה עצם מהעובר, לא אבד שם העובר ודינה כיולדת שטמאה לידה ויש לה גם ימי טוהר. ↩︎

69. טומאת דם לידה בטומאת מת של הולד שנימוק. ↩︎

70. מה מחדש רב פפא באומרו שהטעם של ר''י ור''י הוא כטעם ר''ש, מדוע היה אפשר לחשוב שזה רק טעמו של ר''ש? ומתרץ שרק ר''ש סובר שאין מאהיל וחוזר ומאהיל, והיה אפ''ל שלכן ס''ל שאם נימוק הולד הבית טהור, וע''כ אמר ר''פ שלא כן, אלא ר''ש מטהר מחמת כל טומאה שנתערב בה כו'. ↩︎

71. נדה כ''ז ע''ב: מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא - טמא, ור' שמעון מטהר. מלא תרוד רקב שנתפזר בבית - הבית טמא, ורבי שמעון מטהר. וצריכא. דאי אשמעינן קמייתא - בההיא קאמרי רבנן - משום דמכניף אבל נתפזר - אימא מודו לו לרבי שמעון דאין מאהיל וחוזר ומאהיל. כל המטמאים באוהל - כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלא תרוד רקב - שנחלקו והכניסם לתוך הבית, ר' דוסא בן הרכינס מטהר, שאין מאהיל וחוזר ומאהיל, היינו שהגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור, ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור, ושני אהלות הם ואין מצטרפים. ↩︎

72. במשנה כ''א ע''ב: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תקבר, ופטורה מן הבכורה... למימרא דולד מעליא הוא, ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא? אמר רבי יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה... רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד. ר' שמעון מאי היא? דתנן: השליא בבית - הבית טמא, לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד. רבי שמעון אומר: ולד נימוק עד שלא יצא כו'. ובדף כ''ג: איתיביה: אפר כשר שנתערב באפר מקלה - הולכין אחר הרוב לטמא, ואי רובא אפר מקלה הוא - לא מטמא, ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי, נהי דבמגע לא מטמא, לטמא במשא כו' ע''ש. הרי שר''ש ס''ל שטומאה שבטלה כמאן דליתא דמי. ↩︎

73. בפירוש המשנה לרמב''ם: וכלל מוסכם הוא שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון חוץ מן המים הללו שבקרקע כמו שבארנו. אומר ר' שמעון הואיל וטומאת המים הללו אינה אלא מחמת משקין טמאין שהן מטמאין לרצון ושלא לרצון יהיו כל מי הגבא כך, ויטמא לרצון ושלא לרצון, ולפיכך אומר בין הדיח בין שלא הדיח טמא. ובתוספתא נתן ר' שמעון טעם לדבריו ואמר שאני אומר לסוף שטיפת מים טמאין נוגעין בככר. ↩︎

74. ספק משקין ליטמא - טמא, לטמא אחרים - טהור, דברי רבי מאיר... רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: לאוכלין - טמאין, אם נולד ספק זה באוכלים, כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הככרות, ספק נגעו ספק לא נגעו - טמאין, דקא סברי משקין מטמאין אוכלין מדאורייתא, הלכך ספק נמי ברשות היחיד טמא, לכלים - טהורין. ↩︎

75. ז''ל הרמב''ם: מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה, ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים מחצה למחצה הכל טמא בין בכלים בין בקרקעות, אימתי בזמן שקדמו מי שפיכה אבל קדמו מי גשמים וירדו עליהן כל שהוא ממי שפיכות - הכל טמא, שמשקין טמאין שירדו לטהורים מטמאין בכל שהוא. בפי''ב ה''א דמאכ''א מבאר רבינו: יש מין יי"נ דכל יין שנגע בו נעשה עליו ג"כ שם יי"נ ולכך פסקינן שם ד' ע"ד ע"א דלגבי יי"נ גמור אם נתערב אסור למכור הכל חוץ מדמי יי"נ שבו וכמו שכ' רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הכ"ו גבי מי שפיכות וכן הדין גבי ג' לוגין מים שאובין שנפלו למקוה פחות ממ' סאה שנעשה כל המים שם שאובין. ובמה''ת ע''ז פ''ד ה''י: ועי' במה שדייק רבי' ז"ל בה' מ"א פט"ז ה' כ"ח וכ"ט דס"ל דיי"נ ממש אוסר כל היין שנתערב שם בגדר עצם, ורק בזמן שההיתר נפל להאיסור אבל להיפך אז ג"כ כל היין אסור רק בגדר תערובות ולא בגדר עצם ונ"מ דשם מהני הולכת הנאה לים המלח או ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו... ועי' בשו''ת צפ''ו קי''ט אות ה'. ↩︎

76. הלח''מ הל' בכורות פ''ד הי''א: קשה לי טובא דבפ' הלוקח בהמה אמרו ... וכן ר"ש דאמר גבי אשה שהפילה שליא שאין הבית טמא מפני שהולד נימוק עד שלא יצא ובטל ברוב הם דבר אחד וכיון שרבינו ז"ל בהל' שאר אבות הטומאה פסק כר"א בן יעקב דאינה מטמאה איך פסק בסוף הלכות טומאת מת דלא כר"ש שכתב שם האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי חזקה הוא שאין שליא בלא ולד ע"כ. ולכאורה נראה דבריו סותרים... ע''כ. ולדברי רבינו ניחא. ↩︎

77. לא קי''ל כר''ש, אלא כחכמים שהאשה שהפילה שליה הבית טמא, אבל "שליה בבית", דהיינו אם הוציאוה לחדר אחר – טהורה משום דנימוח. ↩︎

78. והרמב''ן נדה כ''ו כתב: דאפילו למ"ד הראש פוטר בנפלים ה"מ בולד שלם או אפילו במחותך שנגמרה צורתו, אבל סנדל שלא נגמרה לו צורה לא חשיב רישיה למיהוי ביה לידה. עכ''ל. ↩︎

79. ויש נפ''מ כמבואר להלן, כגון יצא ראש הנפל ונתגיירה ויצא כל גופו – טמאה לידה, (כי יציאת הראש הנפל שיצא בגויותה לא הוי כלידת כל הגוף) - כי לידת הגוף הויא כשהיא ישראלית. ↩︎

80. האם יציאת הראש כבר נקרא שהולד נולד, או שזה נחשב כאילו כל הגוף נולד. בדף על הדף בכורות מ''ו הביא המרחשת שכתב: דאע"ג דשמואל ס"ל דאין הראש פוטר בנפלים, זהו דוקא לענין בכורה וכדו', דהתם בעינן שיהא דין ילוד לכל הגוף, ובנפל אין חשיבות לראש לאשוויי דין ילוד על הכל כו' ע''ש. ↩︎

81. "וזה תליא בהך פלוגתא דר"ש ורבנן בנדה דף מ' גבי יוצא דופן דר"ש ס"ל דהולד גורם ורבנן ס"ל דהלידה גורם, וע"ש ד' כ"ו ע"א דמשמע שם דאף אם הולד הוא עכו"ם עדיין אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה"... ↩︎

82. יבמות ס''ט ע''ב: עד ארבעים מיא בעלמא היא. ↩︎

83. שם: ועי' בתוספתא חולין פ"ד מוכח דיש נ"מ גבי בהמה בין ראשו לרובו ע"ש. התוספתא מחלקת בין הוציא ראשו להוציא ראשו ורובו ע''ש. ↩︎

84. הצל''ח שם פירש: דלפי המציאות הוא דבר קשה כיון שיצא שלישו דרך דופן איך יצאו אח"כ שני שלישים דרך רחם, ומאין נפרד שליש זה שיצא דרך דופן מהנך שני שלישים שיצאו דרך רחם... אלא ודאי דמיירי בנחתך הך שליש שיצא דרך דופן. ↩︎

85. הויא לידה - יצא ראשו הרי הוא כילוד, אבל סנדל עד דנפיק רובא, דאין ראש נפל חשוב, דהכי אמרינן בבכורות (דף מו:) אין הראש פוטר בנפלים, ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה. ↩︎

86. לכאורה לא כמ''ש האבני נזר יו''ד שצ''א: ... נמצא דאגלי מילתא דשליש ראשון שיצא דרך דופן לבד הוי לידה. ואין השני שלישים שיצאו אח"כ מועילים כלום. למה זה דומה ליצא ראשו דרך דופן ואח"כ יצא שאר גופו דרך רחם דודאי אינו קדוש. ע''ש. הרי דס''ל דיצא ראשו דרך דופן הויא לידה גמורה. ונפ''מ אם מצילין האם בנפש העובר שהוציא ראשו בניתוח קיסרי, לדעת רבינו מצילין כיון דלא חשיב נולד. ↩︎

87. קדושת הבכור חלה רק בשעת יציאה, אבל כשכולו עדין בפנים מותר להטיל בו מום אפי' לרב הונא, דאכתי לא יצא כלל, תוס' שם. ↩︎

88. בשעה שהקדישו לעולה הו''ל ברשות שמים וכאילו אינו כאן, כאילו נשרף. ↩︎

89. דהיינו אפי' שבשר החטאת שהיתה בע''מ ונפדית מתבשל בקדרה והוי כמי שאינו לפנינו, מ''מ אם אח''כ נשחטה התמימה – הויא כחטאת שכיפרו בעליה, והבשר שבקדרה ישרף, וא''כ זה לכאורה סתירה לנ''ל שאם אינה לפנינו אין לקדושה על מה לחול, ומ''ש מאתנן? מבאר רבינו שזה רק איסור על הבשר ולא קדושה. משא''כ אתנן. ↩︎

90. וז''ל המאירי: ורב שרביא פירשה כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור שמנה ימים קודם הפסח, ונמצא שמיני שלו בארבעה עשר, שמשיצא ראשו הוה ליה כילוד למנות מאותה שעה שמנה ימים, ובשעת עשייה לא נולד כלו עדיין ואינו ראוי למול ולא עכב, ונולד כלו בין עשייה לזמן אכילה ונמצא ראוי לימול, ואף זו הלכה ולמדת שכל שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור מונין לו שמנה משעת יציאתו ואם לא נולד כלו עד השמיני מלין אותו מיד וכן הלכה: ↩︎

91. פי' רוביה רוב הראש, כוליה כל הראש, אבל כל הגוף פשיטא דלא צריך, דרובו ככולו. ↩︎

92. גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית, ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה. ↩︎

93. בחדושי הגרי''ז שם כתב על התוס': וצ"ע מכיון שהוי ילוד מיציאת ראשו, א"כ איך הוי שוב לידה, וצ"ע. ע''כ. ורבינו מפרש התוס' כנ''ל, שהאשה נחשבת יולדת ביציאת הראש, וטמאה לידה כו', אבל הילוד עדין לא "גמר" להיולד: "מה שנשאר בפנים עדיין לא חשוב כמי שכבר נולד"... ↩︎

94. כי רוב הגוף יוצא אח''כ כשהיא כבר גיורת. ↩︎

95. וכאילו הוא לא לפנינו כאן. ↩︎

96. שאינו כאן אלא בי גזא דרחמנא איתיה. ואין לאיסור אתנן על מה לחול. ↩︎

97. בפ''ב ה''ח דמתנות עניים כותב רבינו: בירוש' פיאה פ"ז ה"ח נקט שם הנוטע כרם להקדש פטור מן העוללות כו' ומשמע שם דאף אם פדה קודם קצירה פטור. והנה זה כ"כ דגבי פיאה אם הקדישה קודם שהביאה שליש ופדאה לאחר שהביאה מ"מ חייבת בפיאה, ולגבי עוללות הנה בפ"ז מ"ח אמר שם דאם הקדיש קודם שנודעו העוללות פטור מן העוללות ולכאורה נראה דר"ל דלא פדאן רק אחר הבצירה ומיירי שהקדישן אף אחר שהביאו שליש והפטור הוא משום כרם הקדש... ושם בפ''ד הכ''ב: במקדיש לאחר שנודעו העוללות ודאי דא"צ כלום, משום דהקדש הוה כשרוף כמבואר בירוש' פ"א דכאן והוה כמו אכלתן חיה... ↩︎

98. יצא שליש גופו עם ראשו דרך דופן, לא נחשב כילוד, (כי רק יציאת רוב ראש דבר קיימא דרך רחם הויא לידה), ולכן אם יצא שאר גופו דרך רחם הויא לידה והוא קדוש. ↩︎

99. כלומר, בכל הלידות דעלמא יציאת ראשו ורוב הויא לידה, אבל כאן שהוא בהמה ופניו אדם, כל הטומאה היא רק משום הפני אדם שאנו מכירין בפניו פני אדם, לכן ס''ל לר''ל שצריך דוקא הכרת פנים ולא סגי בראשו ורובו. ↩︎

100. רש''י בכורות מ''ו: אין הראש פוטר בנפלים - בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו, וקדמו אחיו ויצא, הוי בכור לכהן, שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו. ↩︎

101. רש''י לא פירש "מדנפיק רישיה הויא לידה", שאם יצא ראשו של הולד דרך דופן, והסנדל יצא דרך רחם – חייבת קרבן משום הסנדל, והטעם שלא פירש כן, משום שיציאת ראש דרך דופן לא נחשבת לידה עד שיצא כולו, ואם יצא רק ראשו דרך דופן וחזר ויצא דרך רחם חייבת קרבן. לכן מפרש רש''י שיצאו ראשי שניהם הולד והסנדל דרך הרחם, והולד נחשב נולד כבר (בגיותה כשיצא ראשו), והסנדל כשיצא רוב גופו אחר שנתגיירה הויא לידה וחייבת קרבן כנ''ל. (המאירי שם פי': מ"מ למדנו שאם יצא האחד דרך דופן שאין בו טומאת לידה ולא טעונה קרבן, מביאתו מצד הסנדל עכ''ל. יצא האחד כוונתו שיצא כולו דרך דופן, כי ראשו ורובו לא מהני כנ''ל). ↩︎

102. פירוש התוספתא עי' בחס''ד שם שהאריך. ורבינו ר''ל רק שצריך יציאת ראשו ורובו כדי שיחשב ילוד. ↩︎

103. אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה - ארבעים יום, בעי רב חסדא: בבהמה בכמה? אמר ליה רב פפא לאביי: לאו היינו דזעירי? דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום; ההוא - לקבל איתמר. ↩︎

104. פ''ד הי''ב: כבר ביארנו בענין נדה שהולד באדם נגמר לארבעים יום והמפלת לפחות מארבעים אינו ולד, אבל ולד בהמה לא עמדו חכמים על מניין הימים שיגמר בו, אבל אמרו שהמפלת טינוף אינה מתעברת אחריו ולא מקבלת ולד אחר לפחות משלשים יום. ↩︎

105. אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה - אמו טמאה לידה. שנאמר: ויהי בלדתה ויתן יד. אלמא לידת יד קרויה לידה. (וכ''כ הרשב''א בתוה''ב, יובא לקמן). וז''ל רבינו בצ''פ על התורה שם: ויתן יד ותקשור – נדה דף כ''ח ע''ש ועיין חולין דף ס''ח אם יש לידה לאברים. ↩︎

106. מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו - אין אמו חוששת לכל דבר, אמר רב נחמן: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא, לחוש - חוששת, ימי טוהר - לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה. והא אין אמו חוששת לכל דבר קאמר, אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר - מדאורייתא, אבל מדרבנן - חוששת. ↩︎

107. יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ↩︎

108. פ''א ה''ד: האשה שיוצאה ליהרג הוציא עובר את ידה ממתינין לה עד שתלד. ↩︎

109. בפ''א דמאכ''א: בהך דאבר היוצא דקיי"ל דאסור, אם משום אבר מן החי מחמת דאין לו תקנה בשחיטה כמש"כ רש"י בחולין ד' ס"ט, או משום הך דבשר בשדה טריפה... ↩︎

110. שחט את אמו ואחר כך חתכו - הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה. שאבר היוצא עדיין הוא מחובר בשעת שחיטה אף על פי שאין שחיטה מתירתה באכילה, מטהרתה מידי נבילה כטרפה ששחיטתה מטהרתה כו'. ↩︎

111. אף "אם נימא יש לידה לאברים רק דמה"ת אין האשה טמאה עד שיהי' לידה גמורה", רבינו בהשמטה ט''ז. ↩︎

112. משמע דלגבי איסור אכילה, אפי' מקצת שליה שיצאה אסורה מדאורייתא, ואילו טומאת לידה לא הויא אלא שכיוצאת כל השליה. וז''ל תלמיד דר''ת על ב''ק שם: אבל גבי אשה דכשיצתה מקצתה לא חשיבא לידה לגמרי מדאורייתא אפילו לאותו מקצת שיצא, הילכך לא גזרינן מקצתה אטו כולה. ↩︎

113. ידיו על שני צדעיו, לכן אם הוציא יד הוי כהתחלה ליציאת צדעיו שהיא לידה. ↩︎

114. וז''ל הרשב''א בתוה''ב ב''ז ש''ו: ומסתברא דוקא הוציא ידו אבל הוציא רגלו לא, דיד כתיב. ויש מרבוואתא ז"ל שאמרו אפילו במפלת לאיברים משהפילה אבר אחד טמאה לידה מדבריהם ומצרפין האברים לרוב לדבר תורה. וראוי להחמיר בדבריהם. ↩︎

115. בפ''ב מהלכות נחלות: בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, ואם יצאת פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים. ↩︎

116. ובחודשי הגרי''ז שם: "ואמר הגר"ח דצריך לומר דבאמת לא הוי טריפה וזה באמת צ"ע למה לא הוי טריפה בתרי ראשי כיון דיתר כנטול דמי, אך מה דמדמה הגמרא לטריפה הוא בזה דבעינן לחיובי מטעם התרי ראשי תרי דיני פדיון, לזה מייתינן דהרי טריפה פטור מחמש סלעים" כו' ע''ש. וביאר בשעורי ר' דוד לב''ק י''א: וביארו בשם הגרי"ז, דאיכא תרי גוונא טריפה, טרפה במציאות וטרפה בדין, דטריפה דכל יתר כנטול דמי לא הוי טרפה במציאות אלא טריפה בדין, והא דאמרינן דטריפה אין יכול לחיות, היינו דוקא טריפה במציאות, אבל טריפה בדין, יכול לחיות. וכן לענין פדיון הבן הא דאמרינן דטריפה פטור היינו רק בטריפה דמציאות, אבל בטריפה דדינא ליכא פטור מפדיון הבן, עכ''ל. ע''ש. ↩︎

117. וז''ל המאירי ב''ק י''א ע''ב: ומעתה מה שפירשו גדולי קדמונינו דדוקא בשנתחדש לו טרפות זה מעתה, אבל אם נולד בסמני טרפות - חייב לפדותו לאחר שלשים, שהרי שני ראשים טרפות הוא שכל יתר כנטול דמי, ופרשו עלה במסכת מנחות שנותן עשר סלעים לכהן, מפני שהכתוב תלאן בגולגולת. יראה משמועה שהזכרנו שלא נאמר כן אלא בטרפה של שני ראשים ומטעם דבגלגולת תלא רחמנא, הא בשאר טרפות – לא, ומ"מ הם מפרשים שאני התם דכיון דהכי איתיליד, ולא נטרף לאחר שנולד – חייב, דהא בגלגולת תלא רחמנא והוא הדין לשאר טרפיות: ↩︎

118. שאם ניטל כשרה, ואם ניקב בראש העבה נקב מפולש טרפה, הל' שחיטה פ''ו הי'ט כ'. ↩︎

119. פשיטא שאם היה נפל גמור - א''א לטהרו מספק. ולא כמ''ש בשו''ת אדמת קדש יו''ד י' להוכיח מכאן להיפך וז''ל: הרי לך כאן שהטומאה היא בספק והטהרה ג"כ היא ספק וספק טומאה זו היא מדאורייתא דהכהן מוזהר שלא ליטמא אפילו לנפלים מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם ואפ"ה אתי ספק חולדה וברדלס ומוציא מידי ספק טומאה מדאורייתא דמטעם זה טהרוהו חכמים. הרי מכאן הוכחה גמורה שלא כדעת התוס' הנז' שכתבו דאי הוי ספק וסתות דאורייתא דודאי חשבינן ליה ואין ספק מוציא מידי ודאי. עכ''ל. ↩︎

120. בפ''ב דמאכ''א הכ''ב מבאר: והנה גבי רקב דמבואר בנזיר דף נ"א דאם חסר אין לו רקב, מבואר בירושלמי דרק אם חסר דבר שהנשמה תלויה בו ע"ש. וכ''כ בפ''ד דע''ז ה''י: ואף לשיטת הירושלמי שם והתוספתא באהלות ובדברי רבינו בהלכות טומאת מת גבי תפוסה ושכונת קברות דרק אם חסר דבר שהנשמה תלויה בו... וביתר ביאור הירושלמי בהל' יסוה''ת פ''ט ה''ג: ועי' בירוש' נזיר פ"ז ובגמ' שם דף נ"א גבי רקב דגדר הנ"מ דמן הארכובה ולמטה להארכובה ולמעלה זה רק לאחר שנחתך מן המת אבל בלא נחתך הוי הכל מציאות האדם ואין נ"מ בין מן הארכובה כו'. ↩︎

121. החת''ס בחידושיו לנדה כ''ג כ''כ מסברא דנפשי' וז''ל: נ"ל לומר דוקא גבי בהמה ס"ל נשמט הירך טריפה וניטל הירך וחלל שלה ניכר נבילה אבל באדם אפשר דניטל הירך וחלל שלל ניכר טריפה נמי לא הוי ומכ"ש דלא הוי נבילה... חתם סופר מסכת נדה דף כג עמוד ב וזה נ"ל ברור בדעת הרמב"ם דפסק עד מקום טבורו והקשו עליו הא איהו ס"ל טריפה אינה חיה ועוד הא איהו ס"ל ניטל ירך וחלל שלה ניכר נבילה. והא"ש דגבי בהמה הוי נבילה ובאדם אפי' טריפה נמי לא הוי. וסעד מצאתי לדברי שהרי בהלכות שחיטה מנה ניטל הירך בהדי נבילה ומטמא מחיים וכן ברפ"ב מאבות הטומאה מני ליה ע"ש ואלו ספ"א מהל' טומאת מת דמני התם המטמאים באהל מחיים לא מנה הא דירך אלא ע"כ כמ"ש דגבי אדם לא הוי נבילה ד"ז מצאתי ביש"ש דחולין. ↩︎

122. חולין מ''ב ע''ב: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה – טרפה, סבר ליה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר: יכולה היא ליכוות ולחיות. ↩︎

123. וכן העיר האור שמח: שמא דבר שאינו פוטר בבכורה כו': בגמרא נדה (כ"ט ע"א) הגירסא לפנינו רוב היולדות מטנפות וזו הואיל ולא טינפה איתרע רובא כו'... לכן רואה אנכי מתוך סידור דברי רבינו גירסתו הי' בגמ' כל היולדות חולבות, וזו הואיל ולא חלבה איתרע רובא... ↩︎

124. ה''נ בבהמה, לא פוטרין הבא אחריו אא''כ הראשון היה ולד גמור שהשעיר. ↩︎

125. הרי הרוב מפילות נפל ולא רוח. ושם דכ''ט: א"ר יהושע בן לוי: עברה נהר והפילה - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן. "ותמה הגאון מהר"ש בנו של הנו"ב בנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קפח) דאם כן למה בסוגיין אמרינן דהוי ספק ספיקא שמא הוי רוח, הרי יש לנו רוב דאינה יולדת רוח", דף על הדף שם ט''ז ע''א. ותירץ דאיירי בלא הוחזקה מעוברת כמ''ש רבינו. ↩︎

126. ד''ה ואימא יולדת כו', כגון ספק אם נפל הפילה אם רוח הפילה ולא הוחזקה עוברה דאי הוחזקה בתר רובא אזלינא כדמוכח בפרק המפלת (נדה דף כט.) או לא הרגישה שהפילה דלאו בת קרבן היא כו' וכמ''ש רבינו לעיל ה''ד. ↩︎

127. האם זה נקרא רוב בנין ומנין כיון שזה רוב הנפל, או אזלינן בתר עלמא ואינו מטמא באוהל. ↩︎

128. רוב בנינו ורוב מנינו של מת, אף על פי שאין בו רובע - טמאין. איזהו רוב בנינו - שני שוקיים וירך אחד הואיל ורוב גובהו בגדול, איזהו רוב מנינו - קכ"ה. א"ל רבינא לרבא: תנא מניינא אתא לאשמועינן? קמ"ל כדתניא: חסר שאין בו אלא מאתים, ויתר שיש בו מאתים ושמונים וא', כולן עולין למנין קכ"ה; זיל בתר רובא דאינשי. ↩︎

129. ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. ↩︎

130. בביאור הלכה קפ''ד ו' כתב: ודע עוד דאף לשיטת רוב הפוסקים דבעינן שביעה ממש, מ"מ בחולה או זקן או שכבר אכל מקודם והוא שבע ע"י כזית או בכביצה - לכו"ע מחויב מן התורה לברך, כיון דמ"מ הוא שבע רדב"ז חלק ששי סימן ב' אלפים רכ"ד ומובא בשערי תשובה סימן קצ"ז עכ''ל. ועי' שו''ת בית שערים או''ח סי' ע''ח. ↩︎

131. "קטן" כוונתו לננס באבריו כבהערה הבאה. ↩︎

132. כלומר, אע''פ שאין שיעור מוגבל של ד' אמות של קדש, אלא לפני מה שהוא אדם, שאם הוא גדול יש לו ד' אמות שלו, ואם קטן – ד' אמות שלו, הדין הוא שגם לקטן יש ד' אמות שלו, כמ''ש הרמב''ם פי''ב: ובאמה שלו מודדין, ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות כבינוניות של כל אדם, ובטור סי' שמ''ט, וכ''פ בשו''ע הרב: הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שהרי בד' אמות שלו יש בהן כדי פשיטות אורך גופו וידיו ורגליו ואם הוא ננס באיבריו דהיינו שאמתו קטנה וגופו גדול ונמצא שלא יספיקו לו ד' אמותיו נותנים לו ד' אמות בינוניות של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים. וכן במ''ב שם, ועי' חזו''א קונטרס השיעורים ל''ט ט''ו). מ''מ כיון שלננס באבריו (גדול גוף וקצר זרוע) השיעור הוא ד' אמות – אין המשנה כוללת בכלל "הכל לפי מה שהוא אדם". ↩︎

133. תרגומא אחולה ואזקן - וא"ת ולוקמא נמי כרבנן דסומכוס, והכל לפי מה שהוא אדם אחולה ואזקן, דלרבנן מערבין חולה וזקן כדי מזונן דמקילי טפי מסומכוס... וי"ל דלרבנן אין מערבין לחולה ולזקן כדי מזונן, אלא בסעודה בינונית, דהא כיון דלא בעו מידי דחזי ליה, אם כן לחולה וזקן מערבין נמי אפי' במאכל דלא חזי להו אלא לבריא, ובמידי דלא חזי לדידהו ע"כ שיעורו בסעודה בינונית, וא"כ גם במידי דחזי להו בעינן שיעור סעודה בינונית, דאין סברא שיהא לרבנן ב' שיעורין לחולה ולזקן כו'. הרי אף שהשיעור הפחות הוא שתי סעודות בינוניות, מ''מ אמרה המשנה: "הכל לפי מה שהוא אדם... ובמזון שתי סעודות לעירוב". וזה להיפך מהנ''ל. ↩︎

134. מקשה רבינו הרי השיעור הפחות ביותר הוא שני כזיתים, מדוע א''כ כוללת המשנה הכל לפי מה שהוא, הרי יש שיעור למטה?. ומתרץ שכהן שאין בקומצו שני זיתים, הכהן פסול לעבודה, לכן אין זה "שיעור למטה" בקמיצה, כי הכהן בעצמו פסול... והמשנה מדברת בכהן כשר דהיינו שקומץ יותר משני זיתים, ובקמיצה אין שיעור אלא הכל לפי מה שהוא אדם, שקומץ מלא חפניו, בין קטן בין גדול. ↩︎

135. לעיל ה''ד ע''ש. ↩︎

136. לרבנן אם לא הרגישה לא הויא לידה. ↩︎

137. רק אם תרגיש ביציאת רוב אבריו אז תצטרף היד לרוב. ↩︎

138. אהלות פ''ז: אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה: ↩︎

139. וכ''כ האור שמח: ולפ"ז הא דתני סנדל צריך צורת פנים הוא לענין שמביאה קרבן ונאכל (משנה דכריתות פ"א מ"ג) דלשויא ולד ודאי צריך שיהא בו צורת פנים, ופשוט. ↩︎

140. עי' כ''ג ע''ב: סנדל - צורה פחותה שאין צורת פניו ניכרת, שאין סנדל בלא ולד אחר, ומתוך דוחק חבירו הוא נמעך כדמפרש בפירקין (לקמן דף כה:) משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו, ואם יוצא סנדל ראשון פוטר את אחיו מפדיון כהן. ↩︎

141. ואיך אומר הרמב''ם שזו רק חומרא? ומתרץ שבגמ' שם מדובר שהיה לו צורת פנים. ↩︎

142. מהלשון הוי ולד או לא, משמע דאף לענין טומאת לידה נחלקו. וז''ל מראה הפנים: והשתא שפיר שנתבלבלה צורתו ג"כ טהור כדסיים שם בהל' ט', וה"ה הכא דאינו ולד: ↩︎

143. ר''ש סובר שאם נמוק הולד אמו טמאה לידה, ור''ל סובר שאינו ולד כלל (אליבא דרבנן) – ואינה טמאה לידה, ועי' לעיל פ''י ה''ד במבוא להלכה בדין נימוק הולד. ↩︎

144. משמע שאם ברור לנו שנימוק הולד אמו טהורה לרבנן, וכ''כ רבינו לעיל פ''י ה''ד: דהנה התוס' כאן דף י"ח ע"א כתבו דהך דין אם נימוק כולו דטמאה לידה, רבנן לא ס"ל כן... ↩︎

145. סנדל ונימוק אף שאין צורת פנים ס''ל לר' יוחנן דהוי וולד גמור ומביאה עליו קרבן כהך דדף כ''ו, והרמב''ם כאן פוסק כר''ל דלא הוי וולד אי אין עליו צורת פנים, ורק חומרא החמירו בו לטמאה בו משום ולד, אף על פי שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו. ↩︎

146. וכן הקשה השפ''א שם: במשנה המפלת שליא כו' דאין שליא בלא ולד מיהו הא דלא מספקינן שלא הי' בו צורת אדם צ"ל דרוב נפלים יש בהם צורת אדם ולכן צ"ע מ"ש רש"י בא"י מה הפילה שמא לא הי' צורת אדם ובנדה כ' רש"י עצמו דשמא רוח הי' ולא ולד. ↩︎

147. והלא אין שליה בלא ולד. ↩︎

148. ואיירי בלא הוחזקה מעוברת ולכן אמרינן אפשר רוח הפילה, ובדף כ''ט: א"ר יהושע בן לוי: עברה נהר והפילה - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן... כשהוחזקה עוברה. ↩︎

149. והעיר עליו במלחמת ה': ואילו בא רבי אבהו ללמד דצפרניו נמי כשערו לענין סריס, בלשון אחר היה אומרה ואין הפיל הגדול הזה יכול ליכנס בנקב של מחט סדקית הזאת עכ''ל. ↩︎

150. עי' מרכבת המשנה: ודברי הכ"מ בכאן תמוהין במ"ש דהטעם שאסור לישא נדה משום איסור ייחוד דמקפידין לכתחלה אפילו ע"י שמירה הוא בין אנשים והיא בין הנשים. דהא קי"ל פ"י מהל' אישות ה"ב דלא מהני חופת נדה והיא כארוסה, ועדיין מוכרח שאין זה משום גזרת שמירה אלא דכיון דצריך שמירה הו"ל ייחוד שאינו ראוי לביאה ולאו שמה חופה דעיקר חופה היינו יחוד הראוי לביאה דהיינו דליכא שמירה... ↩︎

151. וכן הלאו דלא תתחתן בם, אף שאין נשואין לעכו''ם מ''מ אם דר עמה כדרך נשואין חייב. ↩︎

152. אף שאין קדושין תופסין ביבמה לשוק (יבמות צ''ב) מ''מ דרך קדושין בעינן, כנ''ל. ↩︎

153. וכ''כ המהרש''א שם: דלא מחייבה מלקות דרך זנות דלא תהי' וגו' דרך הוי' וקידושין קמיירי ומש"ה קאמר אף יבמה כהן מותרת לביתה דקיי"ל פנוי הבא על הפני' לא עשאה זונה עכ"ל, וכן פירש קרה''ע בירושלמי פ''ב ה''ה דסוטה: שומרת יבם שזינתה אינה לוקה דדוקא אם ניסת לשוק לוקה דכתיב לא תהיה אשת המת וגו' בהויה הוא דאיכא לאו אבל לא בזנות, עכ''ל. ולא כחידושי ר' מאיר שמחה סוטה י''ח שם (ובאו''ש פי''ח ה''ב) שפי': פירוש בתמיה אטו גם מלקות ליכא בה?... ↩︎

154. ושניהם מודים, במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש - שאינו לוקה, דרך ליקוחין אסרה תורה. ↩︎

155. כלומר, מחזיר גרושתו משנישאת לאחר אינו פוסלה מתרומה, משום שאינו זר אצלה, דהיינו עכשו שקידש אותה. כי אם לא קידש (שהוא נקרא "זר" אצלה) – אינו עובר על לאו ופשיטא דאינו פוסלה. ↩︎

156. אין קדושין תופסין בדודתו, ואם אין לאו בזנות יבמה ללא קדושין, מדוע עובר? ↩︎

157. שאמר לה ע''מ שלא תינשאי לאבא כו', אם "נישאת", אע''פ שאין אלו נשואין כלל מ''מ דרך נשואין בעיא אף דאינו כלום, וז''ל המהרש''א שם: מיהו לא מיקרי בהו נשואין, דלא חלו, כמו שכתבו התוספות לעיל בשם התוספתא באמר לה לא תנשאי לאבא ולאביך דהרי זה גט אפילו נשאת להם וק"ל: ↩︎

158. עיין בשעה"מ מה שהקשה לדעת רבינו והרשב"א ז"ל דאין אישות לעכו"ם מדאורייתא כלל... ↩︎

159. הרי שטרדת שמחה או אבלות עלולות לגרום שמא יכשל. ↩︎

160. ראה לקוטי הפרדס ה' ע''ב: וכבר היו אנשים שחלקו על רבינו שלמה בר' יצחק נ"ע בכך שהיו אומרים מיום שפוסקת בו סופרתו למניין ז' נקיים. והשיב להם רבינו שלמה אם כן כאשר אמרתם לי בניכם ממזרים. ↩︎

161. דהיינו, הבא על פנויה נדה הולד פגום ולא ממזר, אבל הבן מאשתו נדה הוי ממזר כיון שעושה איסור הויא אשתו בגדר א''א. ↩︎

162. בתשובות והנהגות ח''ד העתיק דברי רבינו וז''ל: דהנה ראיתי חידוש פלא ב"צפנת פענח" ליישב מש"כ רש"י בספר הפרדס שאם בא על אשתו נדה הולד הוי ממזר, ודבריו הם נגד כל הפוסקים, ועוד גמרא מפורשת היא בקידושין (סז ב) הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר, ומפרש שבעצם אשה היא כהקדש רק דהותרה לו לבעל, והיינו דוקא בזמן שהיא טהורה, אבל כשנטמאה שאסורה לו, הדרן לאיסור אשת איש גם עליו, ולהכי הוולד ממזר משום אשת איש, ומביא לזה כמה דוגמאות. עכ''ל לעניננו. ↩︎

163. אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה - חייב, שנאמר ודבק - ולא שלא כדרכה. ומחדש רבינו שהדיוק הוא "שבא על אשתו" אז דוקא חייב כי היא בגדר א''א גם לגביו והויא כאשת חבירו, אבל אם בא על פנויה שלא כדרכה ודאי פטור. ↩︎

164. רבו המתירים לאשה להבדק אצל רופא משום דבעבידתיה טריד, וראה אג''מ אה''ע ח''ד ס''ה ועוד ועוד, ולדברי רבינו צ''ע להתיר. רק בסכנה כותב רבינו בשו''ת בשלמת יוסף עמ' י''א: במה שמצטרך לרופא, ויעי' ביומא דבמקום פקו''נ אין עושין ע''י נשים, שבפיקוח נפש אין עושים ע''י נשים וכו' אלא ע''י גדולי ישראל, ראה בספרי איסו''ב ח''ג בשו''ת בסוף הספר. ↩︎

165. י''ג ע''ב: בימי לבוניך מהו אצלך - לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר ר"ע בפרק במה אשה יוצאה (לקמן דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים... ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה, ואחת לסוף ימי ליבון (שאסורה מדרבנן והקריבה היא משום חשש שמא יבעול) - לכך היה מיקל אותו האיש. ↩︎

166. ע''א: וכן מצינו בפרק קמא דשבת (שם) בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. ↩︎

167. "והקשו עליו בתוספות חדא דלא אסר רחמנא אכילת קדשים למצטער שאינו אונן, אטו טבעה ספינתו בים הכי נמי דאסור בקדשים"? (ריטב''א). (וי"ל לפי שטת רש"י ז"ל דמצטער בעלמא אינו אסור בקדשים אבל זה שהצער בא לו מחמת מיתת שארו שהיתה כבר, כיון שלבו דוה עליה שהרי מחמת הצורך גירשה, שפיר קרינא ביה אנינות, ריטב''א). ורבינו מפרש שמחמת טרדתו גזרינן שמא יאכל, כמו בזמן שמחה כו' כנ''ל. ↩︎

168. מכאן שרק בשבעת ימי נשואין שטרוד בשמחתו חיישינן לקלקול. ↩︎

169. הוא בבגדו והיא בבגדה לר' פדת מותר. אבל בשאר עריות שיחוד אסור מחשש תקלה גם קריבה אסורה. (וז''ל ערכי תנאים ואמרואים, רב יצחק בר חנינא (לא' מבעלי התוס'): וי"ל דדוקא כי א"ר פדת ופליג אהאי הקישא, לענין אשתו נדה, אבל שאר עריות ליכא למאן דפליג אההיא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק רמז ליחוד מן התורה...). וזה פשוט, וכמ''ש רבינו. ↩︎

170. נראה דר''ל דלא ס''ל לרמב''ם כההיא דשבת י''ג: מקיש אשתו נדה לאשת רעהו כו', שזה איסור בעצם אלא רק חשש תקלה. ↩︎

171. הרי שרבא חייש ביחוד נדה שלא יפרצו, ולכן אמר תבא עליו ברכה, ומסיק שלא חיישינן לתקלה. ↩︎

172. ובתוס': משום חשדי כהונה - וא"ת כמו כן לא יחושו לעשות בטומאה? י"ל דאף לרשעים חמירא להו טומאה כדאמרינן ביומא (דף כג.) ללמדך שחמורה עליהן טהרת כלים יותר משפיכות דמים. ↩︎

173. אף שהכהן חשוד שיעבור על איסור של מחשבת פיגול – (לא יחשב גו'), אינו חשוד שיעבוד בטומאת ידים, וכן אף שחשוד ליהנות מעור המת – אינו חשוד כשגזרו על טומאת העור. כי טהרה היתה חמורה להם יותר מאיסורי תורה. ↩︎

174. ברכות כ''ב ע''א: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא, יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש. יומא כ''ג ע''א: תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו... בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. ↩︎

175. הירושלמי מסיים: הא זב עם מצורעת מותר. ואינו שייך לעניננו, עי' פנ''מ, ושבת של מי שבת י''א ע''א. ↩︎

176. איסור בעצם, ולא משום חשש תקלה, אזי אין נפ''מ בין טהור לזב, שניהם אסורין לאכול עם הזבה. ↩︎

177. אולי מדייק רבינו שזו פריצות בעצם אף שאין חשש תקלה בסריס. או כוונתו כפשוטו שהאשה לא תתפרץ עם אחרים. וביב''א ח''ג אה''ע ז': וע' במדרש ש"ר (פ"ל סי' כא) משל לבת מלכים ששיחקה לסריס כעס עליה המלך. אמרו לו והלא לסריס שיחקה. אמר לא כעסתי אלא על שהרגילה עצמה לשחוק ולזנות... ע''ש). ↩︎

178. אף אם טרוד בעבודתו יש דעה שאסור בקריבה לא''א, כאבא אומנא לקמן. משום שהקריבה היא איסור בעצם ולא מחשש תקלה. ↩︎

179. כלומר לכ''ע ראה אשה אף שלא הרהר – הראיה עצמה פועלת, חכמים סוברים שרק אשה אבל בגדי צבעונין אם לא הרהר אין ההסתכלות פועלת ולכן כובס הטרוד מותר, ור''י סובר שאפילו בגדי צבעונין או בהמה וחיה כו' המראה לבד פועל ולכן אף אם טרוד בעבודתו – אסור. ↩︎

180. בימי ראייתה היא מאוסה בעיניו ולא שייך תקלה ולא היו חכמים גוזרים, אלא איסור הקריבה הוא איסור בעצם מגדר ערוה, ולאחר שהיתה טובלת (שפסקה לראות, קודם ימי ליבונה), נשאר איסור קריבה בימי ליבונה מדרבנן מחשש תקלה. ואותו תלמיד לא נזהר בזה. ↩︎

181. ובטור סי' קצ''ה: ולא ישב במטה המיוחדת לה אפי' שלא בפניה. ↩︎

182. "דלא משמע כן", נראה שכוונתו לומר שמהגמ' בשבת משמע שלא גוזרים על מטתה, ומעירובין משמע דלא בעי נטירה כו', ולא כרשב''א. וצ''ע. ועי' לקמן פכ''א ה''ב: וזה ר"ל הך דסנהדרין ד' צ"ב ע"א בהך דאמר ר"א כל המסתכל כו', ור"ל דלא שייך כאן גדר מתעסק ועיין בעירובין דף י"ח ע"ב כל העובר כו' ושם ד' ס"ג ע"ב כל הישן כו' ושבת דף קל"ט ע"ב בהך דרב קטינא ע"ש ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' ד' ואעפ"י שהיא ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואף על פי שהיא ערוה כו'. ולכאורה ר"ל דגם כאן שייך איסור קריבה לא משום תקלה... והמאירי נדה ס''א כתב: וכן גאוני הראשונים מחמירים שלא לישן על מטתה אף כשאינה עמו במטה ואף שלא בפניה, אלא שהיא חומרא יתרה. (ומ''מ להלכה נקטינן כהרמב''ן והרשב''א והרא''ש וכו', שו''ע קצ''ג ועי' ביב''א ח''ב יו''ד סי' ט''ז). ↩︎

183. פסק כרשב''י בע''ז ל''ו: ולר"ש בן יוחי דאמר: כי יסיר את בנך מאחרי - לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. ↩︎

184. כדביאר הכס''מ וז''ל: ביאור דבריו שהוא מקשה על דברי רבינו שתי קושיות חדא על מ"ש דעל שאר אומות נמי לקי דהיינו כר"ש ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי לא נאמר לא תתחתן אלא בשבעה אומות דוקא ועוד דאפי' בשבעה אומות אסיק רבא בפרק הערל דבגיותן לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא. ↩︎

185. וכ''כ הראשונים (רשב''א ריטב''א המאירי) בנדה מ''ז שאין גויה אסורה לעבד. ↩︎

186. נראה שרבינו מפרש שבקשו לשחררה ולפדותה כדי שלא תעבור על איסור זנות עם הנכרי, אבל המאירי שם פירש: מי שנשבית שפחתו ושמע שפדאה גוי אחד לשם אשה ונמצא שהיא מיטמעת ונעשית גויה גמורה ע''כ. היינו לא משום איסור זנות אלא כדי שלא תהיה גויה גמורה. ↩︎

187. אם הולד ממזר הרי שיש איסור. ↩︎

188. למעט אם היה מחוייב מיתת ב''ד, ועדיו היו כהנים שעליהם מוטל להורגו שנא' יד העדים תהיה בו, ופשוט דאינם נפסלים משום כהן שהרג את הנפש. ↩︎

189. ברכות ד' ל"ב. אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנא' (ישעיה א') ידיכם דמים מלאו, ע''כ. (וכ"ש שפסול לעבודה, תוס' יו''ט בכורות פ''ז, ועוד). וברמב''ם פט''ו מהלכות תפילה: כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר כו'. וגם שאסור להיטמא למת – לא מוטל עליו להרגו. ↩︎

190. ובצפנת פענח כתב... שכיון שאין דין הריגה בבועל, כלומר שאינו חייב מיתה, וזה רק דין בקנאין שיכולים לפגוע בו, וזה לא שייך רק במי שיכול להרגו, ופינחס שהיה כהן א"כ לא היה מוטל עליו להרגו, ולכן בקשו לנדותו. (דף על הדף סנהדרין פ''א ע''ב). ↩︎

191. המשל''מ בפ''א מהלכות רוצח כתב: וכן יש לדקדק מדברי רי"ו ז"ל במישרים נל"א ח"ב שכתב ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג כי רודף היה הקנאי כי אינו מצוה להרגו אלא ברשות בעלמא ע"כ. ↩︎

192. עי' חדושי הר''ן לסנהדרין פ''א: יש לדקדק בזו ובכל השנוי' במשנתינו בכיפה ובקנאין פוגעין בו אם הם מתקנת חכמים כענין שאמרו ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. או אם הם הלכה למשה מסיני. ומשמע ודאי דהלכה למשה מסיני הם דהא אמרינן בבועל ארמית שהיא הלכה למשה מסיני כדאמר ליה פנחס למשה דאם נאמר שם מדבריהם מטעם מכין ועונשין א"א דטעם מכין ועונשין ליתיה אלא לצורך שעה למראית הב"ד אבל לעשות תקנה קבועה אין לנו שאין נביא רשאי לחדש דבר ומצוה עולמית וכ"ש לחדש מיתה למי שאינו מחויי' לה תקנה עולמי'. לפיכך נראה דע"כ כל אלו השנוית במשנתינו הלל"מ... ↩︎

193. עי' שרידי אש למכות סי' ל''ז: בענין החקירה במי שהרג בפני בית דין, שנהרג מדין ובערת הרע מקרבך (דברים י"ג, ו'), כדאיתא בסנהדרין ע"ח, א' דטריפה שהרג בפני בית דין חייב משום ובערת ושלא בפני בית דין פטור, עיין שם, אם יש בזה דין דקים ליה בדרבה מיניה אם שיבר כלים. לכאורה היה אפשר לדמות לבא במחתרת, שאינו אלא רשות להורגו ואין כאן חיוב בית דין למיתה, כמש"כ התוס' בסנהדרין ע"ג, א' ד"ה אף רוצח. וכן במי שבעל ארמית שקנאין פוגעין בו (משנה סנהדרין פ"א, ב), אינו אלא רשות, שאם בא לשאול אין מורים לו (גמ' שם פ"ב, א'), ובכל זאת כתבו הגאון ר' עקיבא איגר ובעל ההפלאה, בכתובות כ"ט, א' על תוס' ד"ה על הכותית, שיש בו משום קים ליה בדרבה מיניה... ובדף על הדף לכתובות כ''ט: והנה הגרע"א בדרוש וחדוש כאן כתב לדבר פשוט, דכמו דקי"ל ברודף ששובר כלים פטור מדין קלב"מ כיון דהותר להרגו בשעת רדיפתו ונמצא כמחויב מיתה דפטור מן התשלומין כן גם בבועל ארמית דקי"ל קנאים פוגעים בו אם יפסיד ממון חברו בשעה שהוא בועל הארמית בפרהסיא דרק בעושה העבירה בפרהסיא יש דין דקנאים פוגעים בו ג"כ יהיה פטור מלשלם מדין קלב"מ... ↩︎

194. וז''ל המשנה למלך פ''א הט''ו מהלכות רוצח: נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדברי זמרי דאמרינן סנהדרין פ"ב. נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה, עכ''ל. ועי' או''ש פ''ח הי''ב מהלכות רוצח שהסיק: ...אך באמת ניחא, דאם חזר הרוצח והרג את גואל הדם ג"כ אינו נהרג, וכמש"כ המשל"מ פרק א' מהלכות רוצח (הט"ו), א"כ לא מיקרי מחויב מיתה טפי מגואל הדם, ופשוט, עכ''ל. ↩︎

195. שבת פי''ד ה''ד: רב חסדא בעי מה להציל נפשו של גדול בנפשו של קטן. התיב ר' ירמיה ולא מתני' היא יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. ר' יוסה בי ר' בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הורג את מי. ↩︎

196. ה''ט: רודף שנעשה נרדף מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף גדול שנעשה קטן מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן. התיב ר' ירמיה והתנינן יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חסדא דף מד עמוד ב שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי. ↩︎

197. ולא הוה כמו גבי חייבי מיתות ב"ד לאחר גמ"ד. (לשון רבינו בהלכה דידן). ↩︎

198. כי אם אין גואל הדם נחלקו תנאים (מכות פ''ב מ''ז) אם רשות ביד כל אדם להורגו. וכאן מדובר שיש גואל הדם שמצווה להורגו, ומ''מ אינו אלא בהריגה ולא בחבלה. ↩︎

199. כלומר, רודף נהרג לא בגלל שהוא רשע ורוצח וחייב מיתת ב''ד, שהרי גם קטן הנולד שמסכן חיי אמו - נהרג. ↩︎

200. ואם אינו פורש ומנסה להרוג את רודפו, הוא עצמו רודף. ↩︎

201. האם זה שקנאים פוגעים בו הוא רק בגדר קנס, או חיוב מיתה, ונפ''מ אם שיבר כלים אז האם פטור כמו חייבי מיתות ששיברו כלים. ↩︎

202. דהיינו, הרמב''ם סובר שהדין של קנאים פוגעין בו אין זה חיוב מיתה אלא קנס, והרמב''ן סובר שזה דין חיוב מיתה, ובב''י יו''ד קנ''ז: אי נמי ישראל הבא על הגויה דמחייבי מיתות הוא דהא קנאים פוגעים בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב (סנהדרין פ''ב) דהא אדכריה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה עכ''ל. ונפ''מ אם חייב על נזקי ממון שעשה בשעת מעשה, לדעת הרמב''ם חייב, ולדעת הרמב''ן פטור ככל חייבי מיתה שהזיקו. ↩︎

203. פשיטא דא מילתא, רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק חייב לשלם, היה משבר עד שהוא מגיע לעיר - ר' זעירא ור' הושעיה, חד אמר נותן דמים, וחרנ' אמר אינו נותן דמים. ↩︎

204. רצה לומר, שחייב מיתת ב''ד, לאחר שעשה העבירה אינו בגדר חייב מיתה עכשו אלא אחר גמ''ד, לכן אם עושה נזק ממון אח''כ – חייב לשלם לכ''ע כבתוסתא וירושלמי להלן. (כלומר חיוב מיתה הוא רק בשעה שעובר על העבירה ולא אחר כך, לאחר שעבר לא שייך בו מיתה עד שיגמר דינו), משא''כ חייב גלות כל זמן שהוא בדרך לעיר מקלט הוא בגדר אין לו דם ושייך בו מיתה, ונחלקו בירושלמי אם חייב על כלים ששבר או לא. ↩︎

205. וז''ל האו''ש בספ''ח מהלכות רוצח: ודוקא רוצח דבר עונש הוא מב"ד וכבר נתחייב מיתה שפיר חייב אח"כ בנזיקין, אבל רוצח שוגג שאינו בר עונשין בב"ד, רק כל זמן שהגואל הדם מוצא אותו שלא בגבול עיר מקלטו אין לו דמים, א"כ ל"ש לומר דכבר נתחייב, דכל רגע שהוא חוץ לעיר מקלטו חיובא בפ"ע הוא, ולא משום שהיה קודם חוץ למקלט מצי להרגו עכשיו, רק משום שעכשיו הוא חוץ לעיר מקלטו, אם כן בכל שעה חיוב מיתה מחדש אתי... ↩︎

206. בפ''ט ה''ב מהלכות שבועות כותב רבינו: ועי' מש"כ רבינו בהל' ממרים פ"ז ה"ט דכתב שם דכיון דנגמר דינו הרי הוא כהרוג, ואף דבעי ב"ד להורגו כמו בשאר חייבי מיתות לבד מרוצח שמיתתו בכל אדם. משום דזה גופא שדינו כהרוג הוה דין. ועי' בערכין דף ו' ע"ב, ודף ז' ע"א. ובסנהדרין דף פ"ה ע"א ובתוספתא דב"ק פ"ט: ובהלכות ערכין פ''ז ה''א כותב: ועי' בסנהדרין דף פ"ה ע"א דהוי גברי קטילא, וא"כ ל"ל הך קרא דכל חרם? וכן מבואר כאן דף ו' ע"ב גבי אחרים שחבלו בו, ועי' בתוספתא ב"ק פ"ט מבואר שם ג"כ כן. וזהו באמת כוונת הגמ' דסנהדרין דלכך לוקה משום דפטור מממון, ור"ל דאין עליו חיוב חבלה, והוה כמו הכהו הכאה שאין בה ש"פ שלוקה כיון דאינו משלם... ובפ''א מהלכות תרומות: וזה ר"ל ג"כ הגמ' דסנהדרין דף פ"ה ע"א בשהכהו הכאה שאין בה ש"פ ר"ל דגבי יוצא ליהרג כל הכאות הוי כאין שו"פ בהן, כיון דלאו בר דמים הוא, כמבואר בערכין דף ו' ע"ב ↩︎

207. בפ''ב מהלכות תרומות מפרש רבינו: וכן נפ"מ דעבד שהרג בשוגג אין רשות לגואל הדם להרגו משום דממונו דאדון הוא וכ"כ בזה: ↩︎

208. שם כותב רבינו: וע' תוס' סנהדרין דף י"ט גבי עבדא דינאי מלכא דכ' שם דהוי דיני נפשות אף דבאמת לגבי ינאי לא הוי ד"נ רק ד"מ - דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא ... שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, והועד בבעליו, אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך. ובתוס' - והא דאמרינן פרק שבועת העדות (דף ל. ושם) שאם רצו להושיב שניהם מושיבין דאינו אסור אלא אחד עומד ואחד יושב ואם כן לא היה המלך צריך לעמוד ובלבד שישב אותו שכנגדו וי"ל דדיני נפשות שאני. ומ"מ משמע דבעי דוקא בפני הבעלים, ואם היו טריפה מאי?... ↩︎

209. משנה סנהדרין פ''א ע''ב: הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו. ↩︎

210. אולי רוצה להקשות מדוע קנאים פוגעים בו הרי הוא חייב משום מעילה, ולמה יהרג? ומתרץ דאיירי בכהן שגנב כלי שרת שאינו מועל כ''ז שלא יצא מרשותו, וזה עוון המסור לכהנים שפוגעים בו. ↩︎

211. דתניא: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, ר' נחמיה אומר בהמה וכלי שרת. ↩︎

212. גונב את הקסוה מדובר בכהן שגנב, שאינו עובר על מעילה בהקדש כל זמן שלא יצא מרשותו. ↩︎

213. ובחגיגה י''א ע''א ד''ה עד שידור כו', וכן פי' הר"י ההיא דהמשאיל קרדום של הקדש לחברו בקע בו וחזר חברו ובקע בו כולן מעלו והיכי דמי הא תנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת אלא ודאי בגזבר המסורות לו קרדומות של הקדש ולא מכוין להוציאן לחולין רק כנגד בקועה לפיכך כולן מעלו כו'. וכן בקדושין נ''ה ע''א ד''ה אין מועל. ובמנחות ק''א ע''א ד''ה אע''ג. וב''מ צ''ט ע''א ד''ה וחבירו. ובמעילה כ' ע''א: נתנה לחברו הוא מעל - פירוש גזבר לפי שיצא לחולין מכי נתנה לחברו שהוציאה מרשותו. ↩︎

214. בפ''ד מהלכות יבום וחליצה כותב רבינו: גבי חוניו דנכנס בצלצול בין אולם ולמזבח ורצו להורגו משום ביאה ריקנית במחוסר בגדים, וזהו הוה רק שייך לב''ד של כהנים, כעין דמבואר בסנהדרין דף פ''א ע''ב - כהן ששמש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין. ופ''ב ע''ב. ועיין בספרי פרשת קרח פסקא קט''ז - עוון המסור לכהנים. ↩︎

215. בפ''י מהלכות כלאים כותב רבינו: ועיין בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א הי"ד שדייק שם כדרך שקורעין על המת - יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס. – ור"ל דאם הי' קריעה גדולה דאז שוב נפסל מלעבוד עבודה דהוה מחוסר בגדים, אז אם נכנס כך פטור, דאינו ראוי לעבודה. ועיין תוס' סנהדרין דף פ"ג ע"א וביומא דף ה' ע"ב. וזהו כוונת הגמ' מנחות דף ק"ט ע"ב גבי חוניו דנכנס בצלצול בין אולם ולמזבח ורצו להורגו משום ביאה ריקנית במחוסר בגדים, וזהו הוה רק שייך לב"ד של כהנים (כי אינו ראוי לעבודה לבוש צלצול ואינו חייב מיתה ע''פ דין אלא רק בדין הכהנים) - כעין דמבואר בסנהדרין דף פ"א ע"ב ופ"ב ע"ב, ועיין בספרי פ' קרח פסקא קט"ז עון המסור לכהנים. ↩︎

216. להניח ע''ז כמ''ש בפירוש המשניות או להיות גר תושב כמ''ש הרמב''ם כאן. ↩︎

217. וכ''כ רבינו בהלכות יסודי התורה שם: ומבואר בספרי פ' תצא דאם אינה רוצה לקבל עלי' גירות גמורה אז צריכה גט, ור"ל משום הקנין שיש לו בה מחמת הביאה, ותשאר גדר גר תושב, ואם אינה רוצה הורגין אותה כמ"ש רבינו בהל' מלכים. ואף דבשאר אומות אין הורגים נשים אם אינם רוצים לקבל ז' מצוות, אבל כאן ביפת תואר הורגין מהטעם שכתב רבינו בהלכות איסו"ב - ישראל הבא על הנכרית עובדת ע"ז הורגין אותה. ↩︎

218. רבי אליעזר אומר אביה כו' - וריב"ן פירש דלר"ע צריכה שתכפור בעבודת כוכבים קודם שתבעל לו. ↩︎

219. כ''כ רבינו בהל' תענית פ''ה הט''ז: ולפי מה דמבואר בשבועות דף ט"ז ע"א דעליונה שהוסיפו אבא שאול אומר: שני ביצעין היו בהר המשחה, תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים לא היה בה קדושה כל כך, לכך מבואר בירושלמי שקלים פ"ח ה"א קצרן של גוים היה שם ר"ל דבשוק העליון היה מותר לגרי תושב לישב משום דהא קיי"ל והובא בדברי רבינו בהל' בית הבחירה פ"י הי"ד וכ"מ דאין גר תושב מותר לדור בירושלים ע"ש ולכך מבואר בסנהדרין ד' ק"א ע"ב דשלמה בנה בית לבת פרעה בהשערים של ירושלים והוא משום דהיא לא היתה גיורת גמורה עי' יבמות ד' ע"ו וירושלמי פרק ב' דסנהדרין ואסורה לדור בירושלים אך קיי"ל פסחים ד' פ"ה ע"ב דשערי ירושלים לא נתקדשו ולכך עשה להם שם בית וא"ש... וכן הקברים של מלכי בית דוד וחולדה דמבואר בירושלמי סוף נזיר ותוספתא ב"ב היה שם בעליונה של הר הזיתים ובמקדש ראשון לא היה שייך כלל לירושלים רק בשני הוסיפו... ↩︎

220. שם: ועי' בתוספתא זבים הובא בר"ש דגם רוק של גר תושב מטמא ע"ש. ↩︎

221. פ''י מהלכות שמיטה ויובל ה''ב: ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו ושבע שנים עשו בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק. (ולכן אז אי אפשר היה לקבל גר תושב). ↩︎

222. להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין וה"ג לה בהדיא בתוספתא (פ"ח) אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם. ↩︎

223. נתגיירו אית להו חתנות. דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה היא. ↩︎

224. ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן... דתניא: ושבית שביו - לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן. ↩︎

225. ולקמן פי''ד ה''ז: וא''כ שש ערי מקלט הוה כירושלים דלא מקרי עריך וא"כ שם אסור לג"ת לדור בהם... ע''ש. ↩︎

226. ה''ז: אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם... ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו. ↩︎

227. אם עדיין עובדת ע''ז, אבל אם פסקה – מותר אף שעדיין לא נתגיירה, כי לא התירה תורה אלא כנגד יצה''ר כמ''ש התוס', ולא קשיא קושיית התוס', כדלקמן. ↩︎

228. שלא ילחצנה במלחמה - פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר, ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים. ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך? אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים כו'. עכ''ל. ורבינו מיישב כדלעיל בהערה, וז''ל על הגליון קדושין כ''ב ע''א: ר''ל רש''י, דצריכה לקבל גדר ג''ת דאז אין קנאים פוגעין כמ''ש הרמב''ם ז''ל בפה''מ סנהדרין ובהל' איסו''ב דרק בעל בת כו'. (אבל בעל גויה – קנאים פוגעין), וזה ר''ל הריב''ן בתוס' יבמות דף מ''ח אבל אין קדושין תופסין בה... רק...ג''ת...כמבואר.. .. ערכין דף כ''ט, וכ''כ בזה ואכמ''ל. ↩︎

229. לפי' הריב''ן הא דקתני בד''א שלא קיבלה עליה אבל קיבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד, לא אתי כר''ע. ולרבינו כוונת הריב''ן דלר''ע רק צריכה לכפור בע''ז גדר ג''ת להלן פי''ד ה''ז: ועיין בהך דע"ז דף כ"ד ע"א ...וצ"ל דזה אתיא כמ"ד שם דף ס"ד ע"ב דבזה ג"כ נקרא ג"ת. אבל אם קיבלה עליה גרות גמורה, מטבילה ומותר בה מיד, כדלקמן. ↩︎

230. דהיינו, יפת תאר מותרת כשקיבלה עליה ז' מצוות, ויש לו בה לקוחין (כמ''ש לעיל), ואם תקבל אח''כ גרות גמורה מטבילה ומותר בה מיד ועי' בכס''מ ובשאר המפרשים גבי המתנת ג''ח. ולכן אין זרעה מתייחס אחריו. ואולי לרש''י אף אם נתגיירה גירות גמורה קודם שיבא עליה, אין זרעה מתייחס אחריו משום דילמא מגוי נתעברה. עי' חדושי הרשב''א ועוד. ↩︎

231. ורבינו מיישב דעת רש''י, שביאה ראשונה מותרת מיד שהניחה ע''ז וזהו "אחר כל המעשים", כי לא דיברה תורה אלא כנגד יצה''ר. ומה שאמר ר' יוחנן בירושלמי שמותרת רק לאחר כל המעשים, אין פירושו גירות גמורה כמ''ש התוס', אלא רק עזבה ע''ז. וז''ל בשו''ת: הך מחלוקת בירושלמי מכות אשר הביאו התוס' קדושין דף כ''ב, לא כן ר''ל הירושלמי שהתגיירה גירות גמורה, וקודם לכן אסור לבא עליה - רק דר' יוחנן ס''ל דצריכה לקבל עכ''פ שלא תעבוד ע''ז, אבל לשאר דברים כעכו''ם היא. וכן ר''ל ריב''ן בתוס' יבמות מ''ח לר''ע כן ס''ל לר' יוחנן דכיון דאם עבדה ע''ז קנאים פוגעין, א''א להתיר זה ביפ''ת. והוי גדר ע''ז סנהדרין פ''ב כל הבא על הכותית כאילו מתחתן בע''ז כו', אבל לאחר שקיבלה עליה שלא תעבוד ע''ז ליכא דין של קנאים פוגעין, וכ''כ הרמב''ם בפה''מ סנהדרין פ''ט וברמב''ם בהל' איסו''ב גבי בת גר תושב, ולא כהתוס' שם בקידושין וסנהדרין, ואכ''מ: עי' שו''ת צפ''ד סי' ג' ד' ועוד כמה מקומות. קודם נעשתה גר תושב שקבלה עליה איסור ע''ז, ואז בא עליה דוד ונתעברה, ואח''כ נתגיירה גרות גמורה כדין ונשאה לאשה. וכיון שנתעברה מקודם אין זרעה מתייחס אחריו, ומותרת לאמנון. ↩︎

232. לא רק שאסורה, אסור אף לקיימה, כי גוי שלא קיבל עליו מצוות בני נח יהרג מיד, ומש''כ הרמב''ם שיפ''ת נהרגת אחר י''ב חודש י''ל דאשה שאני כנ''ל, אבל איש גוי העובד ע''ז יהרג מיד. ↩︎

233. שאף אם לא קיבלה ז' מצוות - אינה נהרגת, אבל זכר חייב לקבל כל ז' מצוות. ומדוע אשת יפ''ת שלא הניחה ע''ז י''ב חדש נהרגת? כי אז נמצא שבעל עכו''ם, ודינה שתיהרג כמ''ש הרמב''ם בהלכות מלכים כדלעיל. ↩︎

234. פ''ח: חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן. וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו כו'. ↩︎

235. פיסקא רי''ד: לא תתעמר בה, שלא תשתמש בה... תחת אשר עניתה, אפילו לאחר מעשה יחידי. ↩︎

236. עי' או''ש שם שנתקשה ונשאר בצ''ע. ↩︎

237. פ''ח ה''ו: ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, ואם מכרה אינה מכורה ומחזיר הדמים. ↩︎

238. ובכס''מ שם: עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קנה גופו וכו'. קשה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החולץ (דף מ"ו) דלוקח עבד מן העכו"ם לא קנה גופו משום דעכו"ם לא מצי מקנה לישראל אלא מאי דאית ליה ביה דהיינו זכות מעשה ידיו וכתבו רבינו בפרק שקודם זה והיאך כתב כאן עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות וכו' אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל ... ויותר נ"ל דה"ק עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קנה גופו אעפ"כ אם בא העכו"ם הקונה הזה ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל אחר שיטבילו לשם עבדות דלא אמרו דאין גופו קנוי לישראל אלא קודם שיטבילנו לשם עבדות אבל אחר שהטבילו לשם עבדות קני ליה לגופיה, עכ''ל. וע'י מרכבת המשנה פ''ח הט''ו ואכמ''ל. ↩︎

239. ביבמות (ס"ה ע"ב), דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש. ↩︎

240. אם לא מל הרי הוא גוי, ופשיטא שיינו אסור, אלא ר''ל שאינו נאמן לומר שלא נגע ביין לא הוא ולא גוי אחר משום שאין לו נאמנות. ↩︎

241. רש''י ר''ל, שכיון שהגר תושב לא מל, אינו נאמן לשום דבר. בפ''ד מהלכות שחיטה מבאר רבינו: דאף דקי"ל חולין ד' י"ג ע"ב דאין מינים באומות לענין קרבן, מ"מ זה (ג''ת שלא מל) - שפיר יש עליו זה הדין. ועיין בכורות ד' ל' ע"ב גבי גר שנחשד לדבר אחד כו', ועיין רש"י שבת ד' ל"א ע"א מש"כ שם גבי שבע"פ איני מאמינך גייריה - וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד - שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה. פי' דברי רש''י ראה מהר''ל בס' גור אריה לשבת שם, ושו''ת אג''מ יו''ד ח''ג ק''ו וח''ה מ''א, ואה''ע ח''ב ב' ד'. ומרבינו משמע שהגוי קיבל עליו תורה שבע''פ כולה ולא היה כופר בה, אלא האמין שחכמים אמרוה ואנו חייבים לקבל דבריהם. ועיין בהך דסנהדרין ד' מ"ד ע"א מהו דתימא במצוה דגופו לא פקר ע"ש - עכן מושך בערלתו היה, כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר. – פשיטא, - מהו דתימא: במצוה גופיה לא פקר, קא משמע לן... ↩︎

242. רק גר תושב שקיבל עליו איסור ע''ז או ז' מצוות בפני ב''ד ובזמן שהיו מקבלים גר תושב. ↩︎

243. פי''ג מהלכות סנהדרין: אם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. ↩︎

244. ועי' דברי יציב אה''ע סי' כ''ו בארוכה בענין זה. ↩︎

245. יש מי שתירץ דאיירי בבא עליה בפרהסיה ודרך אישות שלוקה משום לא תתחתן בם, (לבב דוד שם), ועי' ביאור על סה''מ לרס''ג (הרב פערלא) מנין ע''א. וז''ל האו''ש בפי''ז מהלכות סנהדרין ה''ז: וזה למדנו מדברי רבינו דמכת מרדות מדברי סופרים אם נלקה נפטר מן הכרת דכתוב בדברי קבלה, מדברי רבינו הלכות איסורי ביאה פרק י"ב הלכה ו', לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד, משמע דגם בבועל דרך זנות מיירי רבינו, דשם אין מלקות מדברי תורה רק מדברי סופרים, ואפילו כן אם הלקוהו מכת מרדות נפטר מן הכרת דדברי סופרים, כמו שפירש ההמ"ג שם, כן נראה לדעתי, ודוק: ↩︎

246. ועד''ז כתב חלקת מחוקק אה''ע ט''ז: מלשון זה משמע דעונש דקרא לא קאי רק על דבר שהוא אסור מן התורה כגון דרך אישות או פרהסיה אבל לא בצנעא ולשון כי חלל יהודה משמע ג"כ פרהסיא עכ''ל. והב''ש שם: ולא הלקוהו ב"ד - כתב בדרישה וב"ח אפי' בעל בצנעה מ"מ כיון דלא קיבל דינו אז עונשו מפרש בקבלה כהנ"ל, ובח"מ לא כ"כ עכ''ל. ועי' לבב דוד על הרמב''ם שם. ועי' אב''מ שתמה מה חילוק יש בין צנעה לפרהסיה כו'. ונראה שלא ראה פיה''מ לרמב''ם הובא בהלכה לעיל: עיין בפה"מ לרבינו סנהדרין פ"ט דרק עובדת ע"ז - ובועל ארמית, הוא שיבעול בת עובדי עבודה זרה בפרהסיא בעשרה ישראל או יותר, ובשעת מעשה דוקא כמעשה פינחס, אבל אחר שפירש, או שלא היה בקהל מישראל, או שלא היתה עובדת עבודה זרה, אסור להרגו. – ↩︎

247. פ''ו הי''ב: דר"ל כך דכל מלקות דבר תורה הוה דין וצריך אומד, כמבואר במכות דף כ"ב ועיין סנהדרין דף י' והאומד מעכב בו... אבל גבי מכת מרדות הוה רק גדר קנס ולא בעי אומד, ועיין תענית ד' כ"ד גבי הך דרבא דנגדיה ומית, ואמאי לא אמדוהו?... הרי שמכות מרדות זה גדר קנס ולא כפרה, (ועוד, שהרמב''ם אומר הלקוהו ולא הכוהו, משמע שזה מלקות). ↩︎

248. הרי כבר לקה ונפטר מכרת, ואמאי נקרא בר קטלא? ומתרץ שאין המלקות מכפרין אא''כ עשה תשובה כמ''ש רש''י והרמב''ם. ↩︎

249. וכאן שעבר ושנה לא עשה תשובה כראוי, וכ''כ רבינו בפ''ב דתרומות: וכן בהך דחייבי כריתות שלקו אי עי"ז נפסלו לעדות ולפמש"כ רבינו בפה"מ פ"ג דמכות דרק עם התשובה אז נפטרו מידי כריתתן וזה ר"ל רש"י מכות דף י"ג ע"ב דגבי חייבי כריתות משמע שם דאף לאחר שלקו צריך תשובה וע"ש בבעה"מ ובמלחמות וראיה לזה דאל"כ למה הם נכנסים לכיפה כיון שלקו דנפקע הכרת וע"כ משום דכיון דשנה באותה עבירה דוקא כמבואר בגמ' שם לא הוי תשובה מעלייתא ע' ע"ז דף ז' ונשאר הכרת עליהם... ↩︎

250. פ''ג מ''א: שכל מחוייב כרת בלבד או מיתה בידי שמים, ויהיה אותו החיוב בלא תעשה אם היה הדבר בעדים והתראה סופג מלקות, ואם ספג מלקות ועשה תשובה נפטר מן הכרת. ↩︎

251. בצ''פ מכתבי תורה כותב רבינו: דאף דהרמב''ם ז''ל בהל' תשובה פ''א ה''א: וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן א במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. ופהמ''ש פ''ט דסנהדרין ופ''ג דמכות כתב דצריך תשובה עם המלקות, ובפרט בחייבי כריתות, זה רק על העבר על הדברים, אבל עצם האדם בחייבי מלקות בלבד נכשר לעדות בלא תשובה, כמ''ש הרמב''ם בהל' עדות פי''ב ה''ג רמב"ם הלכות עדות פרק יב שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה מאלו העבירות ובאו שנים והעידו שעשה תשובה וחזר בו או שלקה הרי זה כשר. וה''ז כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו. ע''ש. ↩︎

252. נראה דר''ל דאף מכות מרדות כשניתנו ע''י ב''ד הוי בגדר כפרה. ↩︎

253. וכ''כ רבינו בפי''א מהלכות שבועות ה''ח: אך נ"ל כך דהנה עיין בב"ק דף ק"ו ע"א אמר שם דאף לרב דאמר שבועה קונה זה רק בזמן שב"ד משביעין אותו ולא בקופץ ע"ש כו'. ↩︎

254. וכ''כ רבינו בהלכות שחיטה פ''א: דהתקנה הוא שלא ישחוט בלא בדיקת סכין ולא משום חשש, וא"כ מה מועיל הבדיקה אח"כ? דמ"מ לא קיים התקנה. ועי' ב"מ ד' כ"ו ע"ב גבי אף על גב דאהדריה לאחר יאוש כו'. ↩︎

255. כי אינו למי גזל וגם הנגזל לא יודע שגזלו, וע''פ דין פטור מלהחזיר, הלכך לא מהני אף כשיחזיר לרבים. (חזרה מועילה רק כשהתורה מצווה להחזיר). ונשאר פסול לעדות. ↩︎

256. וא''כ ישאר לעולם בפיסולו ולא תועיל תשובה? וי''ל שם יפסיק גבאותו לגמרי, אפי' שאינו נוטל יותר מהראוי כו', הויא תשובה מעלייתא. וראה בשיעורי הרב לסנהדרין שם אות ע''א. ↩︎

257. וכדפי' הערוך ערך בשקר: בר מאן דבעיל גויה ומשיך ערלתיה, ולא מבשקר ליה, פי' ולא ניכר הברית. ובאלשיך משלי פ''ב: והוא מאמרם ז"ל בב"ר שלעתיד לבא אברהם יושב בפתח גהינם ואינו מניח אדם מהול ליכנס, ומי שחטא יותר מדאי נוטל ערלת תינוק שלא הגיע למילה ומדבק אותה בו ומוריד אותו לגהינם, וארז"ל במסכת ערובין שהוא ישראל שבא על ארמית דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה... ובב''י יו''ד ר''ס: ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו בר מישראל הבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה, כלומר משכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול ולפיכך אינו מכירו שהוא יהודי. ובפי' ספר יצירה לר' יהודה בן ברזילי ברצלוני: "כי אברהם אבינו כיון שרואה מי שבא על הגויה ורואה כאילו בגופו ערלה משוכה, אינו מכירו שהוא מבניו ואינו מוציאו מגיהנם". ↩︎

258. ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה. איננו מכירו שהוא יהודי, דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול, רש''י. מפרש באלפא ביתא דרבי מכיר: דהיינו ערלות בנים קטנים שמתו קודם שמלו, שנוטלין אותן מהן, ומחברין להם למי שבא על הגויה - רבינו פרץ. (ובתו''ש פר' וישב שם נשאר בצ''ע כי לא ראה דברי רבינו כאן). ↩︎

259. הרי שאפי' עשו קודם מ''ת שנשא מבנות כנען כו' היה בגדר ישראל מומר ולא בגדר בן נח. ↩︎

260. לכהן ודאי שאסורה מהתורה, ולמסקנא ע''ע כהן מותר בשפחה כנענית, כיון דהותרה לישראל הותרה לכל. ↩︎

261. שפחה פנויה מותרת מהתורה, ואם קידשה נאסרה עליו מהתורה משום א''א, וע''ד בן נח שמותר בביאת פנויה בין כדרכה בין שלא כדרכה, ובאשתו אסור שלא כדרכה ונהרג ע''ז, משום שלענין זה הויא אשת איש. ↩︎

262. בצ''פ על מס' קדושין בהערות הביא כן מאבודרהם הל' ברכת ארוסין: והר"א ברבי יצחק אב"ד פי' ואסר לנו הארוסות מדכתיב חופה באוריי' מדדרשינן ...ש"מ דארוסה אכתי מיחסרא מסירה לחופה וכיון דבעינן מסירה לחופה ש"מ לא קניא ליה לגמרי הילכך הויא ליה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש. (וכן הוא בשיטה מקובצת כתובות ז' ע''ב בשם הרא''ה והרשב''א. ובשיעורי ר' דוד שם ביאר: ... דנחלקו בגדר איסור ארוסה לבעלה, אי הוי אותו איסור כקודם אירוסין, או דהוי איסור חדש. דבשטמ"ק כתב בשם הרא"ה והרשב"א, דאיסור ארוסה הויא ליה כארוסת אחר לגביה, ואסירא ליה כדין אשת איש, והיינו דהוי איסור חדש כמו אשת איש של אחר. עכ''ל. וברשימות שיעורים של הגריד''ס ליבמות ג' ע''ב כתב על דברי הרא''ה והרשב''א: "והוא פלא"). ↩︎

263. אם בא על פנויה שלא כדרכה ודאי פטור. ↩︎

264. היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה? האסור אסור לכל, והמותר מותר לכל. ולא? ... הרי אשת איש. מותרת לבעלה ואסורה לכל אדם. ↩︎

265. פרשה א' פ''א: שיש באשת איש מה שאין בנדה ובנדה מה שאין באשת איש, אשת איש חייבין עליה מיתות בית דין והנדה אין חייבין עליה מיתות בית דין, אשת איש מותרת לבעלה והנדה אסורה לכל אדם: ↩︎

266. כלומר גם לבעלה היא בגדר א''א אלא שמותרת לו. ↩︎

267. ע''ב: הנותן פרוטה לאשתו, ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך - אינה מקודשת, ה"נ לר' יוחנן דהוו קידושין, נהי דבידו לגרשה, בידו לקדשה? אשת איש אינה בגדר קדושין אפי' לבעלה.... וז''ל רבינו שם על הגליון: ר''ל דעכשו אין בה גדר קדושין כלל, דהוה ג''כ גדר אשת איש, וכמבואר גיטין דף פ''ג ע''א דלגבו הוה ג''כ א''א, וכן מבואר בתו''כ פ' ויקרא דא''א לגבי בעלה ג''כ יש בה זה השם, ועמ''ש ראיה מהך דסנהדרין דף נ''ח ע''ב לס''ד, ובירושלמי פ''א דקדושין ס''ל כן, דב''נ שבא על אשתו שלא כדרכה חייב, וזה ודאי אם בא על פנויה פטור, וע''כ דזה ג''כ א''א, וכבר כתבתי בזה לגבי שפחה חרופה, דע''ע שבא עליה לאחר שש אף על חרופתו חייב עליה אם נימא דלא יצאה ג''כ מהחרופתו, עי' בירושלמי פ''א דקדושין בזה, והארכתי בזה ברמב''ם בהל' אישות גבי נדה דבאשתו חמור מן פנויה מחמת זה דכיון דזה לא מותר בדין הוה גדר א''א, וא''ש לשון רש''י ז''ל בתשובה שבספר הישר דגבי סופרת יום שראתה שכתב בניכם ממזרים וכבר תפס עליו ר''ת ז''ל ובזה א''ש, וכן מ''ש רבינו הרמב''ם ז''ל בהל' איסו''ב דהוה פגם ועיין בנדרים דף ...כ''א ע''ש בזה ואכמ''ל. ↩︎

268. האם פקעו קדושיה ויצאה "מהחרופתה", לשון רבינו לקמן, או שנשארה בגדר שפחה חרופה אף לע''ע ואסור בה מה''ת. ↩︎

269. בהל' אישות שם כותב רבינו: מירושלמי קדושין פ''א דמיבע''ל אם ביציאת עבד עברי לחרות פקעי קדושין של שפחה חרופה. ↩︎

270. עי' שעורי ר' דוד לסנהדרין נ''ח ע''ב מש''כ בענין זה מהמנ''ח ועוד. ↩︎

271. ולדעת הבבלי גם על קרובות אלה, שפחה שילדה בן ובא עליה – פטור, כי אין ביניהם שום קירבה. וכמ''ש בקונטרס הראיות לריא''ז: הכל מודים בעבד שאין לו חייס, שנאמר שבו לכם פה עם החמור, ואפילו בתו שהוליד לאחר שטבל לשם עבדות מותר בה, שאינה קרויה בתו, והיינו דקאמר יצא מכלל גוי, וכן מותר באמו שפחה שילדתו בעבדות. עכ''ל ועי' בהערות שם, ובהערה דלקמן. ↩︎

272. וז''ל מרכבת המשנה לקמן פי''ד הי''ח: ותו דלא מהני טעם יצא מכלל כותי רק לבתו שהיתה לו בגיות משא"כ בתו שנולדה לו כשהוא עבד אמאי פטור עליה? ... ובהכרח הא דפטור על בתו שנולדה בעבדות הוא משום דיצא מכלל דין בן נח אפילו לקולא ולא בא לכלל ישראל לחומרא... ↩︎

273. ה''ב: מה מצינו בזיקת אם שעשה בה צד שנתגיירה כצד שלא נתגיירה. אף שפחה נעשה בה צד שנשתחררה כצד שלא נשתחררה בעבד שבא על אמו שפחה או על אמו גיורת כיון שיש בעבד צד שנתגייר שהרי חייב במקצת המצות וצד שלא נתגייר שהרי אינו חייב בכולן נעשה בו צד שנתגייר כצד שלא נתגייר...קרה''ע. ↩︎

274. גוי מותר לישא בתו, וגם אם נתגייר מותר דהוי כקטן שנולד, אבל העבד אסור בבתו שנולדה קודם עבדותו, ולא אמרינן ממ''נ, אם הוא גוי מותר ואם הוא גר מותר, אלא מעורבים בו שני הכחות יהדות וגויות בבת אחת ואסור... ↩︎

275. וז''ל המנחת חינוך מצוה א' (ב – א): והנה להר"מ יצא דין זה דעבד אין לו שאר כלל, מסנהדרין נ"ח אר"ח עבד מותר באמו ומותר בבתו דיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא כמבואר שם בהה"מ, ולהר"מ הפירוש דאינו חייב על אמו אפי' נולד בעבדותה לאחר שטבלה, וכן א"ח על בתו אפי' נולדה בעבדותו. והמעיין שם ברש"י יראה פירוש אחר בדברי ר"ח, דהנה שם מבואר לפני זה דעכו"ם בעודו בגיותו אמו אסורה עליו, וכ"פ הר"מ בה' מלכים, וכן מבואר שם עוד דעכו"ם אסור בבתו והיינו קודם שנתגייר, ומבואר שם בפ"י וכן ביבמות דעכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר בכל העריות משום שאר אפי' באמו ושאר כל עריות שנאסרו עליו בעודו בגיותו כי הוא לגמרי כקטן שנולד ואין לו קורבה כלל, אך אותן עריות שנאסרו עליו בגיותו אסורין מדרבנן בגירותו, כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ...אך אם לא נתגייר לגמרי להיות ישראל גמור רק לעבד שמל וטבל וקיבל עליו מצות, ע"ז אמר ר"ח דעבד מותר באמו ובתו והיינו שהעבד נולד מאמו בגיותו וכן בתו ואח"ז מלו וטבלו לשם עבדות, ע"ז קאמר ר"ח דיצא מכלל ב"נ דדינו כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא דהיינו שיאסרו עליו אפי' בגירותו מדרבנן כדי שלא יאמרו באנו וכו' כיון דהי' אסורה עליו קודם מ"מ לא גזרו עליו רבנן כיון דלכלל ישראל לא בא כו' ע''ש. ↩︎

276. גוי אסור באמו, ואם נעשה עבד כנעני שטבל וקיבל מצוות הוה כגר, כקטן שנולד ומותר בקרובותיו גם באמו. דיצא מכלל העכומ"ז ופקע שם בן נח מיניה ולכלל ישראל לא בא דליגזר שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, פנ''מ בימבות פי''א ה''ב. ↩︎

277. דהיינו שפחה שילדה בן, הבן עבד ואם בא על אמו חייב כדלקמן. ↩︎

278. עי' באנצ''ת כ''ד ערך יחס הערה 303. ↩︎

279. ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק, ולהן שני בנים ונתגייר אחד מהן - נמצא אחד גר ואחד עובד כוכבים; הטבילן לשם עבדות ונזקקו זה לזה - הרי כאן גר, ועובד כוכבים, ועבד כו'. ↩︎

280. הרי שפחה אינה מחייבי לאוין אלא רק מדרבנן, ומדוע אתננה אסור? ועי' מפרשי הרמב''ם שם. ↩︎

281. בפ''ה ה''ד מהלכות מתנות עניים כותב: וזה כוונת הגמ' בתמורה שם, דהנה מבואר בתמורה שם דר' ס"ל דאין אתנן אלא הבאות בעבירה, ור"ל דאף היכא דפסל לה בהביאה כגון חלל שבא על הכשרה דחיללה, ומ"מ כיון דקי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים לא הוה אתנן. ↩︎

282. קשה על הרמב''ם דס''ל שרק מדרבנן אסורה. וי''ל דסתם שפחה מדרבנן, אבל שפחה חרופה שהיא מקודשת לע''ע אסורה מדאורייתא כמובן, ועד האידנא מותרת שהיתה מקודשת לעבד, והשתא אסורה כי נקראת שפ''ח גם לעבד עצמו. ↩︎

283. לענין יחוס אינו מתייחס לא לאביו ולא לאמו, שכל במעי שפחה כמעי בהמה דמי, אבל בא על אמו חייב, כי הוא בנה והיא אמו. (עי' מנ''ח בתחילתו אות ב', וציץ אליעזר ח''ד סי' ט''ז י''ב). וכ''ז רק אם ילדה כשהיא שפחה, אבל אם נשתחררה מעוברת וילדה שני אחים תאומים, נקראים אחים וחייבים משום אשת אח. ↩︎

284. אע''פ שהשפחה והעובר הם שני גופים נפרדים, מ''מ תאומים שלידתן בקדושה - חייבין משום אשת אח. ↩︎

285. פי''א ה''ב: רבי אידי אמר קומי ר' יוסי בשם רב חסדא עבד מותר באחותו. אמר ליה שמעת אפילו מאם. אמר ליה אין. אמר ליה והתנינן וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה לחליצה ולייבום. רבי פינחס אמר קומי רבי יוסי בשם ר' יוסי עבד שבא על אמו חייב חטאת. ויקרא א ב ואמרת אלהם לרבות עבדים. או נאמר לחלבין אית אמרת. מה מצינו בזיקת אם שעשה בה צד שנתגיירה כצד שלא נתגיירה. אף שפחה נעשה בה צד שנשתחררה כצד שלא נשתחררה: ↩︎

286. שאם בא על אמו חייב כדלעיל. ↩︎

287. כמה דרבנן אמרו המאמר קנה ומשייר. כן אמר זיקה קונה ומשיירת. וקשיא צד שקונה זיקה כנגדו אסור בצרה. צד שלא קנה זיקה כנגדו היתר בצרה. אמר שמי וכי מה נפשך בעריות מה כדון כהיא דאמר ר' אחא בשם ר' בון בר חייה כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה: ↩︎

288. עי' הה''מ שנדחק מהו המקור לרמב''ם והסיק דאזלינן לחומרא: "וסובר רבינו דכי אמר ר"ד דשדינן ליה בתר אימיה היינו דוקא כי הוי לחומרא אבל במצרי ראשון שנשא מצרית שנייה שדינן ליה בתר האב להחמיר והלך אחר הפחות שבשניהם"... ע''ש. (דזה לא כרש''י ורמב''ן כו'). וגם לא מובן מהו הכתוב תלאן בלידה, הרי אם המצרית שניה הלידה שמולידה הוא שלישי? ומבאר רבינו שהכתוב תלאן בלידה מש''כ הרמב''ם הוא הטעם שמצרית מעוברת (שכבר היתה מעוברת מקודם) שנתגיירה בנה שני, ולא נאמר שהוא ראשון. והמקור שצריך שיהיה שלישי גם לאביו וגם לאמו הוא מדר''ע בירושלמי. ↩︎

289. באנצ''ת (ערך גוי טור רפ''ו בהערה 54) ציין ליש''ש ביבמות פ''ח סכ''ה, שכתב ג''כ שהמילה גר עמוני היא ט''ס וצ''ל עמוני כמ''ש רבינו, וז''ל שם: ובמיימוני (רמב"ם ה' איסורי ביאה פי"ב הכ"א) כתב וז"ל גר עמוני שנשא מצרי', הולד עמוני, גר מצרי שנשא עמונית, הולד מצרי, זה הכלל, באומות הלך אחר הזכר, נתגיירו, הלך אחר (הפגום) הפחות, ונראה שטעות סופר הוא גר עמוני, אלא עמוני, כמו שמשמע מן זה הכלל שכתב אח"כ, ועוד, אי בגרים איירי, מה שייך לומר הולד עמוני, דמשמע סתם, בין זכרים בין נקבות, הלא נקבה עמונית מותרת לגמרי, מאחר שנתגיירו, ואדרבה, מצרית הוה, והמגיד משנ' (שם) דחק לישבו, שקאי הולד עמוני דוקא על הזכר, ואין הלשון משמע כלל כן, אלא ט"ס הוא, וכן בטור (סימן ד') להדיא כו'. וכ''כ האו''ש וז''ל: ולבי אומר לי, שבדברי רבינו נפל ט"ס וצ"ל עו"ג עמוני שנשא מצרית הולד עמוני, עו"ג מצרי שנשא עמונית הולד מצרי, זה הכלל באומות הלך אחר הזכר, דלפי הגירסא שלפנינו א"כ הא דנקיט הולד עמוני על זכר לחודיה קאי, והא דמסיים הולד מצרי על נקבה קאי, והו"ל בשניהן דהזכר עמוני והנקבה מצרית, וברור דצ"ל עו"ג, ולפלא על המגיד שקיים הגירסא הישנה, והאמת יורה דרכו ודו''ק, עכ''ל. (ובילקוט שנויי נוסחאות ברמב''ם פרנקל כ': "בכתה''י שלפנינו בכולם גר אבל מצינו בכמה מקומות שמתחלפת תיבת גר עם גוי...). ↩︎

290. הרמב''ן מחלק בין הגר בעצמו משבע אומות שהוא אסור משום שמעשיהם מקולקלים ביותר כו', אבל בנו שנולד בקדושה – מותר שהרי לא נאמר בתורה עד עולם. ↩︎

291. צוה ה' ליעקב סביביו צריו - אמר רב: כגון הומניא לפום נהרא. בהומניא יונים הם ומצירין לבני פום נהרא שהם ישראל עניים. ↩︎

292. כי הוה ניחא נפשיה דרבי, אמר: הומניא איכא בבבל, כולה עמונאי היא. ורש''י שם: צוה ה' ליעקב סביביו צריו - צרים שהיו סובבים אותם בארצם דהיינו עמון ומואב שהצירו להם יותר מן הכל כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דירושלים היו אותם צוה שיהיו סובבים אותם אף בגלותם כגון הומניא דכולה דעמונאי היא כדאמרי' לעיל הושיבם סנחריב בבבל והיו מצירים לישראל שבפום נהרא. וכן העיר על הסתירה ברש''י, ערוך לנר ביבמות ט''ז: ברש"י ד"ה הומניא. בהומניא יוונים. קשה דהא בקידושין (עב א) אמרינן דעמונים הם ושם פירש רש"י בעצמו כן, ואולי הכא ט"ס הוא. ↩︎

293. ומה רצה רבי להזהיר באומרו שהומניא כולם עמונים. ↩︎

294. ע''ב: מנימין גר מצרי כו' - וא"ת ולמה לא היה מותר לבא בקהל והלא אין מצריים במקומן שכבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומטעם זה התיר ר' יהושע את יהודה גר העמוני... וכן משמע נמי בחלק שבמקומם היו בימי נבוכדנצר דאמר התם (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו. ונראה לר"י דגבי יהודה גר עמוני אחורבן דנבוכדנצר סמיך דנבוכדנצר נמי בלבל, אף על גב דאין מזכיר בסוטה (דף מו: ושם) אלא סנחריב דקאמר עלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה, היינו משום דסנחריב לא היה מחריב אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ולכך לא הזכיר בו חורבן, אבל נבוכדנצר בלבל והחריב, ואינו תולה הבלבול בסנחריב בברכות ובמסכת ידים אלא משום שהתחיל הבלבול ומשום דבלבל כל העולם... ↩︎

295. כלומר, לאחר סנחריב שבלבל העולם, אין אומה דעמון וממילא אין איסור, אפי' אם יודעים בבירור שזה עמוני, ומה שאמר רבי שהומניא עמונים ר''ל שנתגיירו קודם שבא סנחריב והיו אסורים לקהל, וא''כ נשארו אסורים לעולם. וכ''כ רבינו על הגליון ביבמות ט''ז: באמת מבואר בקדושין דף ע''ב דרבי אמר דהם עמונים ע''ש ואף דבא סנחריב ובלבל ור''ל דאף שיהיה לנו בירור שזה מהם מ''מ כיון דהאומה נתבלבל חשיב ליכא הדין, אין הדין דאסורים לקהל, רק דר''ל דהם גרים שנתגיירו בזמן שלא בלבל וא''כ אסורים לעולם כנ''ל. (כלומר, נתגיירו והיו יהודים ולא נתערבו באומות שבלבל סנחריב, ונשארו באיסור לקהל). ↩︎

296. ראה מש''כ השואל ומשיב מה''ק קי''א: דהענין הוא דבאמת בכל מקום אזלינן בתר רובא, אך זהו כשאנו דנין על איש פרטי אזלינן בתר רוב, אבל אם אנו עושין תקנה בשביל העולם ובכל העולם יש מיעוטים דלא בקיאים לכך אצרכו לומר בפני נכתב כדי לתקן את המיעוט ג"כ. ומעתה נלפע"ד דבדבר שהוא כולל כל אדם ויש בהם שאינם בקיאים וכל אחד צריך לשמוע קול שופר שפיר חשו חז"ל ועשו תקנה כוללת שלא לתקוע בשבת כדי שיתקנו את מי שאינו בקי בהלכה שיוציא ד' אמות ברה"ר וז"ב. ובזה נלפע"ד מה שהחמירו במיני קטניות בפסח והרחיקו משום חשש שמא יתחלף בחמשת המינים משום דכיון דלכל מסור והוא מידי שנה בשנה ולכך חשו גם על המיעוט המצוי שאחד יכשל באיסור חמץ ולכך הרחיקו חז"ל שלא לאכול מיני קטניות אף שהוא חששה רחוקה כנלפע"ד, עכ''ל. ובדובב מישרים ח''ג סי' מ''ט כותב עד''ז: וכבר נודעים דברי הישועות יעקב יו"ד סי' ט"ו פירוש הארוך סק"א דתקנה שעושים לתמידיות יש לחוש גם למיעוטי דמיעוטי. והוא כעין דברי הרמב"ן שכתב בישוב קושית התוס' בריש כתובות ד"ה שאם שהקשו על דתקנו חכמים דבתולה נישאת ליום הרביעי משום חששא דזנות, הא זנות לא שכיח עי"ש, ותירץ הרמב"ן עי' רמב"ן גיטין י"ז ע"ב ד"ה זנות דבתקנה חוששין גם למיעוט, והוא כסברא הנ"ל משום דברוב ימים יזדמן גם המיעוט... ↩︎

297. עי' צהר י''ד שערי הלכה לאו''ח תרע''א. ↩︎

298. פכ''ח ה''ג מהל' שבת: וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנין ... והבורגנין והבית הבנוי בים ושתי מחיצות שיש עליהן תקרה ומערה שיש בנין על פיה ויש בה בית דירה, כל אלו מצטרפין עמה אם היו בתוך שבעים אמה ושירים, ומאותו הבית היוצא רואין כאילו חוט מתוח על פני כל המדינה ומודדין חוץ לאותו החוט אלפים אמה. ↩︎

299. לדעת הבה''ג בז' אומות (וכן עמלק) האיסור הוא על כל יחיד, ולכן "כל היכא דידיעי, באיסורייהו קיימי ולא אמרינן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות", אם ידוע שהגוי מז' אומות – אסור אף משנתגייר, אף בזמן הזה. ↩︎

300. וקאמר ר' אלעזר דלא שנו אלא בלוקח מן העכו"ם דאיכא למימר שמא משלו הן ואיכא למיחש דשמא העכו"ם לקחן מישראל ומוכר לו, והואיל וספיקא הויא לפיכך מעשרין דמאי, אבל בלוקח מישראל מעשרן ודאי שהרי ידוע הוא שממקום החיוב הן באין, פנ''מ. וע''ש בהמשך ששינה הגירסא ופירושו שפירש: אבל נראה שצריך להגיה ביותר בדברי ר"א וכצ"ל ל"ש אלא הלוקח מישראל אבל הלוקח מן העכו"ם ודאי. דר"א מוקי להמתני' דאמרו דמעשרן דמאי בלוקח מישראל דוקא ומשום דאינו נאמן על המעשרות לפיכך הוא דמאי אבל בלוקח מן העכו"ם צריך לעשר ודאי משום דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות והרי העכו"ם לא עישרן לפיכך הלוקח ממנו מעשרן ודאי... (ולא כך גורס רבינו כדלהלן). ↩︎

301. דמאי פ''ב: אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון. ↩︎

302. ר''ל אם אם ידוע בבירור שלא הופרש מהם, מ''מ לא מפריש מעשר ודאי אלא דמאי, כי כך היא התקנה שבין אם ידוע שהופרש או להיפך – מעשר דמאי. "דהתקנה שאמרו רוב ע"ה מעשרין בגדר דין" כו', פ''ד מהלכות מתנ''ע. ↩︎

303. אמר רבי יהושע בן קבסוי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה: והזה הטהור על הטמא, טהור א' מזה על טמא א', עד שלמדתיה מאוצרה של יבנה וחכמים אומרים אפילו כולו עכו"ם וישראל א' מטיל לתוכו – דמאי, הדא אמרה שטהור א' מזה על כמה טמאים. ↩︎

304. אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי ואם רוב ישראל דמאי מחצה למחצה ודאי דברי ר"מ וחכמים אומרים אפי' כולם עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי: ↩︎

305. שגם במקום שכולם גוים, ורק ישראל אחד – הפירות דמאי, חכמים עשו תקנה שבספק דמאי אין הולכין אחר הרוב כו'. ↩︎

306. ר''א סובר שאין לעשות תקנה שתוכנה הוא לא לחשוש כלל למיעוט. ↩︎

307. ולכן אסור לקנות פירות כאלו מהגוי. ↩︎

308. הר''י מגאש הובא ברמב''ם מבאר שגבינת עכו''ם אסורה מפני שמעמידים אותה בקיבת נבילה, ואף שאין בה בנותן טעם, מ''מ דבר המעמיד לא בטל, משמע דבלא דבר המעמיד כן הולכין אחר הטעם ואם אין נ''ט מותר, וע''ז פליג הראב''ד. ↩︎

309. מכאן, שכשחז''ל תיקנו תקנה, כמו איסורים הנ''ל, נעשה האיסור בעצם ולא אזלינן בתר נותן טעם, שלא נאמר שמא אין טעם השומן חזיר בגבינה שהוא רק מיעוט כו', אלא הכל אסור. ↩︎

310. הירושלמי מקשה לדעת ר''א דחייש למיעוט א''כ איך מקבלים גר ולא חוששין שהוא עמוני, כלומר בזמן שהוא גוי אין עליו שם עמוני ולכך לא שייך לומר שמתבטל ברוב הגוים "דגבי עכו''ם אין שום נפ''מ" ולא שייך ביטול כי אין מה לבטל, ורק כשהוא מתגייר, אם בן עמון הוא חל עליו שם עמוני, ואז נתיר אותו משום ביטול ברוב עכו''ם, וע''ז מקשה אמאי מקבלין אותו לכתחילה ולהזדקק להתירו על סמך שלא נחשוש למיעוט. (וכ''כ רבינו לקמן בכמה הלכות, שלכן לא גיירו מחלון וכליון את נשותיהן כו' כדלקמן). ↩︎

311. איך אפשר לעשות תקנה שהקונה מעכו''ם יפריש דמאי ונגרום למיעוט (חברים או ע''ה שכן הפרישו מעשר) להתבטל, הרי לדעת ר''א לא עושים תקנה הגורמת למיעוט להתבטל. ↩︎

312. נ''ל דכוונתו לירושלמי דלעיל הלוקח מישראל (דמאי) אבל הלוקח מן העכו"ם ודאי, לפי הגרסאות בפנ''מ שהבאתי בהערה לעיל, ור''ל איך שיהיה דין הלוקח מן העכו''ם, אם דינו שיפריש קודם תרומת מעשר כדין דמאי, או מעשר ואח''כ תרומת מעשר (משום דאמרינן דהוי ודאי אינו מעושר, וא''כ צריך לעשרו מקודם כדין טבל ואח''כ תרומת מעשר), מ''מ אין זה מטעם רוב, כיון שכ''ז שהם ברשות העכו''ם אין שום נפ''מ, כנ''ל. (ועדין לא נתחוור לי מה כוונת רבינו לומר). ↩︎

313. כל זמן שהפרות ביד העכו''ם לא שייך בהם לא גדר ודאי ולא דמאי וממילא אין ביטול מיעוט ברוב כו', ורק כשלוקח מהעכו''ם אזי נולד הספק ומזדקקין לבטל ברוב. (פירוש רבינו מיישב קושיות השואל ומשיב ח''ג סי' ב' שנשאר בצע''ג ע''ש). ↩︎

314. הכנענים כמו כל שבע אומות דינם שונה משאר עכו''ם, וז''ל רבינו בהשמטה ט''ז שם: וגם נ"מ במה דס"ל לרבינו בהל' מלכים פ"ו דנ"מ בין ז' אומות ועמלק לשאר אומות. א' דבשאר אומות אם לא השלימו או לא קיבלו ז' מצות אין הורגין לא את הנשים ולא הקטנים משום דנשים לאו בנות כיבוש נינהו ... אבל גבי ז' אומות ועמלק אינו כן, רק אלא אם אינם משלימין ואינם מקבלין ז' מצות צריך להרוג כולם. גם נפ"מ דבשאר אומות א"צ לעשות מלחמה ומותר לכרות עמהם ברית, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' , רמב''ם שם. אא''כ השלימו וקבלו ז' מצוות... ↩︎

315. לדעת ר' יהודה אם מצא תינוק מושלך במקום שהרוב ישראלים, אם רוב המשליכים תינוקות הם גוים – התינוק גוי, כי מסתכלים על המין ולא על רוב הפרטים. ↩︎

316. גם במקום שרוב האנשים שם הם מצרים או אדומים, גר שנתגייר מותר מיד לבוא בקהל משום שהאומה מצרי או אדומי מתבטלת ברוב אומות. (ועי' לקמן מש''כ רבינו בפט''ו הכ''ה). ↩︎

317. וע' טורי אבן ר''ה ט''ו ע''ב: וזה תימה שנחלקו במציאות ומכחישין זא"ז בדבר הנראה לעינים... ↩︎

318. שלדעת חכמים הולכין אחר המין, כל בנות שוח, ולא על פרטים, כיון שתקנו במין זה, התקנה חלה ללא הבדל מקום ורוב פרטים כו', ור''י אזיל בתר הפרט. ↩︎

319. וכן הקשה הה''מ: ואם כלתה מדתו בחצי העיר וכו', הוא דבר מתמיה בפשט המאמר שהיאך תכלה מדתו במקצת העיר ואפילו לתחלת העיר אינה מגעת שהרי רחוק הוא מסוף תחום העיר אמה?... לפיכך י"ל שכך היה כוונת הלשון ואם החשיך תוך התחום וכלתה מדתו במקצת העיר וכו'... וחפשתי כל צדדי לשון זה ולא מצאתי דבר נאות לפרש בו כזה, עכ''ל. ועי' כס''מ ומעשה רקח ורדב''ז סי' קל''ד ועוד. ↩︎

320. כלומר, בע''ש היה מחוץ לתחום, כי המערות והבורגנים כו' לא נכללות בעיבור העיר, ואם הולך לכיוון העיר והגיע למערות כו', מותר להמשיך ולהלך ואם נכנס לתחום – מהלך עד סוף מדתו. ↩︎

321. וכ''כ תוס' הרא''ש עירובין נ''ז ע''א לתווך בין הירושלמי לבבלי וז''ל: הדא דתימר בעיר גדולה אבל בעיר קטנה לא שלא תהא התוספת יתירה על העיקר וחורנא אמר בין בעיר גדולה בין בעיר קטנה דין אלפים, ומיהו בתלמודא דידן קאמר דהוו אזלינן מברניש לבי כנישתא דדניאל על ידי בורגנין תלתא פרסי, ושלא יחלוק תלמודא דידן על הירושלמי איכא למימר דברניש היתה עיר גדולה מהלך תלתא פרסי וא"כ אין לעשות עיבור על ידי בורגנין יותר מאורך העיר כר' חייא, כנ"ל. עכ''ל. ועי' שו''ת הרב''ז ח''ב אה''ע סי' ע'. ↩︎

322. כן גרס רש''י, ופירושו שאף שמותר ללכת כמו אלכסונה של עיר שזה יותר מתחום שבת, מ''מ א''א לעבר את העיר בשיעור אלכסונה אלא אלפיים מרובעות... וע''ש גירסת התוס': ובספרים גרסי' ואלכסונה בוי"ו, ופי' ר"ת ז"ל שאם האחרון הרחיק הציון יתר מן הראשון כמדת העיר ואלכסונה אפי' הכי שומעין לו, שאני אומר כשמדד הראשון היתה העיר מצער ועכשיו נתוספו בה דיורין ובתים ולפיכך הרחיק השני את הציון כפי תוספת מדת העיר, וכן נתלה עוד טעות במדידה כפי שיעור האלכסון שהראשון טעה והשני כיון את המדה עכ''ל. ↩︎

323. לית הדא פליגא על רב דרב אמר גוי ועבד שבא על בת ישראל הוולד כשר. פתר לה בגוי פסול ובעבד פסול: ↩︎

324. ולא כאמור לעיל שהאיסור של עמוני (שמצריך ביטול ברוב גוים) זה רק כשמתגייר. ↩︎

325. זו הס''ד כמ''ש רבינו, ולמסקנא: הדר אמר רבא: לאו מילתא היא, בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות (ולא שייך הלאו "לא תתחתן בם"), נתגיירו אית להו חתנות. ↩︎

326. ראב''י אומר שהגר נקרא מחוסר כפורים עד שיקריב קרבנו, והרמב''ם לא פוסק כך. ↩︎

327. ונעשה גר מה''ת ולא רק מדרבנן. שו''ת אחיעזר ח''ג סי' כ''ו: וילה"ע בזה למש"כ הראשונים בס"פ המגרש בזה"ז דליכא סמוכין הגירות מדרבנן ויש כח ביד חכמים בדבר גדול לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ולפ"ז י"ל דמה"ת הוה נכרית ואין בזה איסור נדה וכרת דהא אין זו גיורת אלא מדרבנן. אולם הא הרשב"א ביבמות פ' החולץ מסיק דילפינן מקרא דלדורותיכם דבכל הדורות מקבלים אף בזה"ז דליכא מומחים כמו דילפינן בכריתות מזה דלא בעינן הרצאת דמים ולדבריהם הוי גר מה"ת ואיסור נדה בכרת. עכ''ל, ע''ש. ↩︎

328. אב''נ יו''ד ר''צ וז''ל: שאילו הקדיש גוי פסח ולא אמר לכשאתגייר פשיטא דלא אמר כלום. כיון שאין הגוי מחויב בפסח ואין פסח בא בנדבה ובנדרים (דף ו' ע"א) ה"ז לחטאתי אם הי' מחויב חטאת דבריו קיימים אבל אם לא הי' מחויב אין בדבריו כלום. מ"מ כשאמר לכשאתגייר חל ההקדש מעכשיו כיון שהשה בעולם אף שתלה בדשלב"ל... ועי' אבן האזל פ''א ממעשה הקרבנות ה''ו בתשובתו לרש''ז אוירבאך ז''ל. ↩︎

329. עי' באר שבע לכריתות ב' ע''ב. ובשו''ת חיים שאל ח''א סי' פ'. ↩︎

330. ה''א: גוי ... ר' יודה בשם ר' הילא שם לב ולא תשאו עליו חטא את שהוא בנשיאת עון תורם ואת שאינו בנשיאת עון אינו תורם... רבי אחא רבי חיננא בשם רב כהנא כדברי מי שהוא אומר אינו תורם אינו מקדיש כו'. ↩︎

331. עי' אבן האזל מעשה הקרבנות פ''א ה''ו. ↩︎

332. המאכיל כזית מן הפסח וגו' עד תושב ושכיר לא יאכל בו. א"א ואפילו לישראל שאינו ממונה עמו אף על פי שהוא תושבו או שכירו ולכך בא מדרשו ואין צורך לגר תושב שהוא ערל. וכתב הה''מ: ומ"ש ואין צורך לגר תושב שהוא ערל כלומר דמכל ערל לא יאכל בו נפקא. (משמע שהאיסור הוא על הגוי וזה תימה כמ''ש המפרשים שם, וז''ל פתח הבית: המאכיל כזית וכו'. עי' כ"מ הנה מלשונו יראה דעכו"ם ג"כ מוזהר שלא יאכל מפסח רק דלא חייש למאי דמזהיר קרא, וצ"ע הרי אין מוזהר רק על שבע מצות?. ולדברי רבינו ניחא, דאיירי בגר שמל וטבל ולא הביא קרבנו. ↩︎

333. קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין. לא נהנין - מדרבנן, ולא מועלין - דגמר מעילה חט חט מתרומה, דבתרומה כתיב בני ישראל - ולא עובדי כוכבים כו'. ↩︎

334. רמב''ם הלכות שאר אבות הטומאה פי''ג ה''ב: וכן עשו חכמים מעלות בטבילה, כיצד מי שטבל בלא כוונה ה"ז טהור לחולין ואסור במעשר שני עד שיתכוון לטבול למעשר, טבל למעשר הרי זה בחזקת טהרה למעשר ואסור בתרומה, טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור בקדש כו'. ↩︎

335. בפ''א מהלכות תרומות מפרש רבינו שאיסור דאורייתא הוא איסור חפצא, ודרבנן הוא איסור גברא וז''ל: וזהו ג"כ כוונת הגמ' ביצה דף י"ח ע"א, דולד הטומאה מותר להטביל ביום טוב משום דלא הוי מתקן, כיון דאין האיסור על הגוף. איסורים מדרבנן אינם איסור חפצא "על הגוף", אלא איסור גברא ולכן אינו נקרא מתקן, כמ''ש האחרונים וגם רבינו בכ''מ. ↩︎

336. כמו פסק שפוסק מומחה המתיר את הבכור כשקובע שזה מום קבוע, שאין זה רק הודעה וגילוי הדין אלא הפסק הוא המתיר בגדר פעולה. וכן טבילת הגר בפני ב''ד צריך פסק ופעולה כדי להתירו בקדשים. ↩︎

337. ובריטב''א שם בהמשך דבריו: ההיא דאטבלה לשם אינתתא ואותה טבילה בפני ב"ד היתה כראוי אלא שהזכירו לשם אינתתא דנדות ולא הזכירו לשם גירות... ↩︎

338. תוס' מקשין מהי השאלה האם יש עדים שראו שנתגיירת בינך לבין עצמך, הרי אם יש עדים אין זה בינו לבין עצמו. ומתרץ רבינו שהעדים רק ראוהו טובל אבל לא ידעו אם נתכוון לגרות ולכן חשיב בינו לבין עצמו. וז''ל לבב דוד על הרמב''ם ה''ז: דאיירי שהוא מל וטבל בינו לבין עצמו ולא ייחד שום אחד לקבל הגירות בפניהם, אלא שראו אותו העדים מרחוק שהוא מל וטבל וקיבל הגירות בפני עצמו, ובודאי שבכי האי גוונא שלא ייחד בי"ד לקבל הגירות בפניהם לא מהני אפי' היו שלשה שראו אותו שנתגייר בינו לבין עצמו כיון שהדבר צריך בי"ד דמשפט כתוב ביה. עכ''ל. ↩︎

339. שאין האיסור על הגוף, כלומר איסור דרבנן הוא איסור גברא ולא חפצא, וולד הטומאה הוא לא חפץ טמא בעצם כו', לכך אין בו משום תיקון כלי, כדלעיל. ↩︎

340. וכן דייק הרש''ש שם: "ד"ה כשירדה להקר. ונפלה כולה כו'. משמע דלא נתכוונה להקר אלא מקצת הגוף במים". דהיינו אם נכנסה כולה למים – לא נקראת נתכוונה להקר אלא טבילה סתם, שמהני לכ''ע דטבילה לא בעי כוונה. ↩︎

341. אם חשבה להכנס כולה למים, אף שלא לשם טבילה, מהני גם לר' יוחנן, וז''ל רבינו בפ''ד הכ''ב דמאכ''א: והנה לכך פרש"י בחולין ד' ל"א ע"ב שם גבי להקר כתב שם ונפלה כולה, ר"ל כך דאם להקר היינו שתהיה כולה בנהר אז גם לר"י מהני זה דהיינו טבילה, דלטהרה לא בעי כונה, לכך פי' דר"ל דכוונה למים רק לא לגדר טבילה דהיינו שלא תהא כולה במים... וכ''כ במה''ת פ''ד הי''ג דע''ז: וגבי טבלה דאמר שם להקר ע"ש ברש"י, דר"ל לא שתהא כולה במים דאז היינו טבילה, רק שיהא במים... ↩︎

342. והמאירי בדף ס''ה: ושאין בהזאתו אלא שבות שנראה כמתקן גברא שכך נאמרה בפרק האשה מגזירה שמא יעביר מי חטאת והאגד שמזין בו ארבע אמות ברה"ר. ↩︎

343. והמאירי: וטעם איסור מעיין בימות החמה הוא שאף לאחר המצוה משיג הגוף הנאה ממנה מצד מה שנתקרר. ↩︎

344. ובהשגות שם: ולהזות על הטמא לטהרו. א"א זה אינו, שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה, אבל בעינן שיתכוין לו. עכ''ל. הרמב''ם ס''ל כרש''י, והראב''ד כתוס''י. ↩︎

345. כיון שמל לשם גרות, הטבילה שטובל אח''כ על דעת ראשונה עושה, ואף אם טבל סתם – הוי גר. משא''כ הזאה שצריכה כוונה, אסור להזות בשבת דלא שייך מחזיר כמיקר. ↩︎

346. עד''ז בפ''י מהל' תפילה ברמב''ם: מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך כו'. כותב רבינו: כמו דאמרינן בזבחים ד' ב' ע"ב כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ועי' תוס' גיטין דף ה' ע"ב ד"ה אפילו אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת כו' - פירוש שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה. וחולין דל"ט ע"ב ע"ש. הוכיח סופו על תחילתו כו'. ↩︎

347. שטבל בשבת וכ''כ בשיירי הקרבן שם: כתב הסמ"ג בשם בה"ג דמטבילין גר בשבת ויו"ט, ובש"ע סי' רס"ח כתב דאין מטבילין אותו ביום טוב ע"ש, וכאן משמע דמטבילין אותו בשבת, ודוחק לומר דאיבעיא ליה אם עבר וטבל דהא בעינן ב"ד ואיך יטעו ב"ד בכך עכ''ל. וכ''כ המפרשים, עי' מרכבת המשנה שבת י''ב הט''ו, שמדובר בשבת וכפשוט. ↩︎

348. יבמות מ''ו ע''ב: ת"ר: מי שבא ואמר גר אני, יכול נקבלנו? ת"ל: אתך, במוחזק לך. בא ועדיו עמו, מנין? ת"ל: וכי יגור אתך גר בארצכם. אין לי אלא בארץ, בח"ל מנין? תלמוד לומר. אתך, בכל מקום שאתך; אם כן, מה ת"ל בארץ? בארץ - צריך להביא ראיה, בח"ל - אין צריך להביא ראיה, דברי ר' יהודה כו'. ↩︎

349. יבמות מ''ו ע''ב: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך ג', משפט כתיב ביה. ↩︎

350. יבמות מ''ז ע''א: ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו - מכאן א"ר יהודה: גר שנתגייר בב"ד - הרי זה גר, בינו לבין עצמו - אינו גר. ↩︎

351. חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותן, מפני שאינן כשרין להתנות עליהן, וכל מי שאין כשר להתנות אין מקבלין אותו, אבל קטן, אעפ"י שאין בו דעת, מלין אותו על פי אבותיו. ↩︎

352. כלומר, גם בחו''ל צריך לטבול בפני ג', אבל אינו צריך שיפסקו עליו שהוא גר אלא נתגייר ממילא. ↩︎

353. התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ובמומין מובהקין. (אפי' במום מובהק צריך פסק ופעולה להתירו, גדר פסק דין ולא רק גילוי הדבר. וכמו כן גר בא''י צריך לפסוק שהוא גר כדי להתירו בקדשים). ↩︎

354. ועי' שעורי ר' שמואל לסנהדרין דף ב' ע''א: הרי בגירות אין צריך לפסוק דין, אלא דבעינן גרות בפני בי"ד, ואיך הקשו תוס' דיועיל בפני אחד? ...ומוכח לכאורה דס"ל דלמ"ד דיחיד יכול לדון חשיב בי"ד... ע''ש. וכ''כ בפ''ה דיסה''ת: ולכך י"ל דס"ל לשמואל דשנים שדנו דיניהם דין דס"ל דהוה רק גדר בירור, לא דבר חדש... כלומר, שבדבר חדש דהיינו פסק דין שהוא פעולה צריך ג', וגילוי ובירור רק לברר הדין סגי בתרי. ↩︎

355. ועי' ביאור הלכה סי' שכ''ו סק''ח, וכן העידו על הח''ח עצמו שנהג כן למעשה. ↩︎

356. דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה עכ''ל. משמע דהוו גרים למפרע. ↩︎

357. התוס' שם: ואף על גב דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה. עכ''ל. ולשיטת רבינו כיון שקנו את קטני מדין בכיבוש, גם הטף בנשים - גופם קנוי כעבד ולא צריך דעתם ואינם יכולים למחות כשיגדלו. ↩︎

358. וכבר כתבו האחרונים דהוי כמו הטובל כלי, שמהני כוונת המטביל. עי' חת''ס גיטין כ''ב ע''ב ועוד הרבה. וכ''כ רבינו בהשמטות: וכן בהא דחולין דף ל"א ע"ב דכוונת חברתה כוונה מעליתא היא. ר"ל להפעולה שעולה לה ע"י הטבילה. וזה נ"מ גם לחברתה ולכך מועילה כוונתה וכמו בטבילת כלים וגבי הזאה דאף לד' רבינו דס"ל בפ"י מהל' פרה ה"ז דהמזה בעי כוונה לטהרה בשעת הזאה אבל הניזה א"צ... ↩︎

359. הרמב''ם לא מחלק בין גר לגיורת, משמע ששניהם אינם טובלים לכתחילה בשבת ויו''ט, ובדיעבד אם הטבילום – הרי הם גרים. ↩︎

360. בפ''א דמילה ה''ז כתב: וע"כ צ"ל דהטפת דם ברית גבי גר שנתגייר כשהוא מל מהול הוה רק משום מצות מילה ולא לגירות. שאם היה לגירות לכ''ע א''א בלילה, ע''ש. ↩︎

361. וכן העיר הכס''מ: מגילת סוטה שכתבה וכו'. בפ"ב דסוטה (דף י"ז) אלא דהתם מייתי לה מקרא אחרינא. ↩︎

362. הובא לעיל וז''ל הבה''ג: חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותן, מפני שאינן כשרין להתנות עליהן, וכל מי שאין כשר להתנות אין מקבלין אותו, אבל קטן, אעפ"י שאין בו דעת, מלין אותו על פי אבותיו. ↩︎

363. טבל ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו... אחד גר ואחד עבד משוחרר. קסלקא דעתך לקבל עליו עול מצות, דהאי דאקיש שיחרור של עבד לגירות העובד כוכבים לקבל קאמר, שבשעת טבילת שחרור העבד צריך להודיעו מקצת מצות. ורמינהו: במה דברים אמורים - בגר, אבל בעבד משוחרר - אין צריך לקבל... ↩︎

364. וז''ל פסקי רי''ד שם: קס"ד לקבל. פי' כמו שהגר צריך לקבל מרצונו ואין מטבילין אותו בעל כרחו, כך עבד משוחרר כששיחררו וצריך להטבילו כדי להתירו בבת ישראל צריך העבד לקבל עליו מרצונו, ואם לא קיבל עליו מרצונו אין מטבילין אותו בעל כרחו... ↩︎

365. דתניא: אחד גר ואחד לוקח עבד מן העובד כוכבים - צריך לקבל; הא לוקח מישראל - אין צריך לקבל כו'. ↩︎

366. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלוקח עבד מן העובד כוכבים, וקדם וטבל לשם בן חורין - קנה עצמו בן חורין. מאי טעמא? עובד כוכבים גופא לא קני ליה, מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל... (עבד של גוי לא קנוי קנין הגוף לגוי, ורק אחר מילה וטבילה וקבלת מצוות מרצונו - נקנה גופו לישראל). ↩︎

367. מיד כשמוכר הנכרי את עצמו להיות עבד לישראל – נקנה גופו לישראל ומטבילו בע''כ. יו''ד רס''ז ט': אבל עובד כוכבים שמוכר את עצמו לישראל, קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין. ↩︎

368. לדעת רש''י גר קטן שאין לו אב ואם, אין ב''ד (בזמנינו שאין לנו סמוכים) יכולים להטבילו. ↩︎

369. ראיה לרב הונא שאמר: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. ↩︎

370. מדוע הגמ' בכתובות י''א לא הביאה ראיה לרב הונא שמגיירין גר קטן ממשנה זו גיורת שנתגיירה בתה עמה? ומתרץ שרב הונא איירי שגם אם אין אמו מתגיירת אפשר לגייר הבן אם היא מסכימה. וגם אם אין ב''ד סמוכין כו'. ↩︎

371. לעבדיה אין אפשרות להתגייר ללא הסכמתה, וגם ללא הסכמת הב''ד, אך כיון שנתגיירה גם היא והביאתם עמה להתגייר (להיות עבדים כנענים) – ב''ד שגיירוה מהני גם לעבדים. (עי' אג''מ יו''ד ח''ג ק''ח, איך היתה קבלת המצוות של עבדיה). ↩︎

372. ובמשנה מדובר בזמן הסנהדרין כמ''ש שם "הרי זו בחנק". ורב הונא מדבר בזמן הזה, שאין ב''ד סמוכין. ↩︎

373. להאכילו נבילות - עד שיגדל, ויקבל עליו גירות. והשפת אמת שם כתב: ועי' בשטמ"ק בכתובות שהביא בשם הרשב"א דגם בקטנותו אם אפשר להטבילו ע"י ב"ד מטבילין אותו, אבל מלשון הרמב"ם (פט"ו מה' א"ב ה' כ"ו) והשו"ע אה"ע (סי' ד' סעי' ל"ג) לא משמע כן ע"ש, עכ''ל. וכ''כ רבינו שא''א לב''ד היום להטביל גר קטן (ללא אביו ואמו). וז''ל בפ''א מהלכות תרומות: ע"ז צריך רק ב"ד מומחים, ולא שייך בזה מ"ש התוס' ביבמות דף מ"ז וכ"מ שליחותייהו קעבדינן, דמי עשאן ב"ד לזה? ובפרט לשיטת רבינו בהל' אס"ב פ' י"ג ה' י' דיש מעלה בא"י מחו"ל דבחו"ל דוקא צריך ראיה מבוררת לגירות... ↩︎

374. ה''א: עבד איש את מוהלו בעל כורחו. בן איש אין את מוהלו בעל כורחו. רבי יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו על כורחו. אפילו כבנו של אורכניס... רבי אבהו ורבי אלעזר בשם ר' הושעיה לא אמר כן אלא וכל עבד איש מקנת כסף. עבדך איש את מוהלו על כורחו. בנך איש אין את מוהלו על כורחו. ↩︎

375. ה''כ: ישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד, לשם בן חורין הרי זה בן חורין. ובאבן האזל שם: הלח"מ הקשה על דברי הרמב"ם דמשמע מדבריו אפי' תקפו בע"כ ואמאי נהי דקטן הוא מ"מ צריך שיהי' מדעתו ולא בע"כ? ... ובאור שמח הראה מקום לדברי הרמב"ם מהירוש' דיבמות פ' הערל ה''א: בן איש אי את מוהלו בע"כ, ר' יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו בע"כ ואפי' כבנו של ארכינוס, ר' חזקי' בשם ר' בא הא כיני מצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד הרי את מוהלו לשם עבד, הטבילו לשם בן חורין את מוהלו לשם בן חורין, ופי' האור שמח דדוקא בתקף עכו"ם קטן שבידו לתקוף בו ומסור בידו לעבוד בו לכן יכול להטבילו לשם גר, אבל מי שאינו תחת ידו כבנו של ארכינוס אינו מוהלו ומטבילו בלא דעת האב... ↩︎

376. אלא כר' אושעיא שצריך להמתין עד שיגדל ויקבל מצוות. ↩︎

377. ע''ב: אבל אי קטן לית ליה זכייה מדאורייתא ודאי קשה היאך נתגייר? וי"ל כגון שנתגיירה אמו... ומיהו קשה מההיא דפ"ק דכתובות (דף יא. ושם) דאמרי' גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולכל מילי חשיב גר... ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה... ואפילו בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר, מדמייתי מקטנה פחותה מבת שלשה שהזכייה בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו ...ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עד.) אמר ר"ש דגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש כשירה לכהונה שנזרעו בתוליה בישראל ומייתי ראיה מדכתיב בשלל מדין וכל הטף בנשים וגו' והרי פנחס היה עמהן, ואף על גב דאמרינן בכתובות (דף יא.) הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסירים אלא קבלת מצות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה. ולדברי רבינו, דעת הרמב''ם שב''ד יכולים לגייר גר קטן ולא צריך דעתו ולא קבלת מצוות, כנ''ל. ↩︎

378. דרבי שמעון אמר גיורת שנתגיירו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא היה בה דעת לטבול או משהטבילה אותה מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשום קדושת ישראל כל אחת גיורת היא... וכן פירש מראה הפנים שם: וי"ל שהטבילוה על דעת ב"ד וטבילה קמייתה לשם גירות הויא וכדאמר רב הונא בבבלי כתובות פ"ק דף י"א ומשמע דאפילו בקטן שאין בו דעת מיירי דסתמא קאמר מפני שזכות היא לו וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ם בפ' י"ג מהל' א"ב הלכה ז' גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכות הוא לו וזה דלא כדעת התוספות בפרק נערה דף מ"ד ד"ה הגיורת שנתגיירה בתה עמה שכתבו דבדוקא קתני נתגיירה עם אמה דאין מטבילין גר קטן על דעת בית דין אלא א"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע.... ↩︎

379. גרי מדין שאני כי גופם היה קנוי כמו עבד שמטבילין אותו בע''כ כנ''ל. ↩︎

380. ולכן אסור לטבול בשבת. ↩︎

381. ע''ש מש''כ באריכות. ↩︎

382. וכ''כ המשל''מ כאן: ועלה סיים ואינו נאמן לפסול את הבנים. ואפשר שדעת רבינו כמ"ש ה"ה בפט"ו דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דיש מי שכתב דאם ילדה בת פסולה לכהונה ועל זה כתב כאן ואינו נאמן לפסול את הבנים לענין שאם ילדה בת. עכ''ל. (כאן כתב "אפשר שדעת רבינו", ולקמן פט''ו כתב שהדבר נראה מוכרח ברמב''ם). ↩︎

383. להלכה שפוסקים שהנולד מישראלית הוי ישראל כשר ולא צריך להתגייר מובן שאסור בממזרת. וז''ל הר''ן בפ''ד דקדושין דף ל' ע''ב: "דגוי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום לפי שא"א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב". אבל לרש''י שצריך גרות אמאי אסור בממזרת? ↩︎

384. קדושין ע''ד ע''ב: והרי גר שנשא בת ישראל כו' – ומותר לבא בממזרים דהא אמר קהל גרים לאו קהל הוא. ↩︎

385. יבמות מ''ה ע''א: דההוא דאתא - בן עובד כוכבים מישראלית. אמר ליה: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, מהו? אמר לו: הולד כשר... ואף רב יהודה מורה בה להיתירא, דכי אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל: זיל איטמר, או נסיב בת מינך. בת מינך - בת ישראל מן העובד כוכבים הכשרה כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא. ↩︎

386. כלומר, שני דברים המתערבים זב''ז יוצא משניהם מין בפ''ע שמורכב מקצתו מזה ומקצתו מזה – הרכבה מזגית בלשון רבינו, אבל שני נפרדים לגמרי, מציאויות שונות (ע''ד "חיבור" דומם עם מדבר כגון אבן עם בן אדם) – כיון שלא שייך לערבם זב''ז – אזי היוצא מהם אינו מין בפ''ע אלא כולו כמו אחד מהם, או מין זה או מין שני. וכמבואר לעיל שריחוק הערך בין גוי לדומם – לא דומה לריחוק הגוי מיהודי שזה לא בערך כלל, כמו שאין ערוך הנברא לגבי הבורא. ובלשון ר''א בשאלתות סי' כ''ה: "דבהמה בעלמא אינון"... ↩︎

387. וכ''פ הר''ן בקדושין (ל' ע''ב מדפי הרי''ף) כרש''י ולא כרמב''ם וז''ל: דאע"ג דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום לפי שאי אפשר לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש דף סו ב קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע. (על הרמב''ם). (וע' שעורי ר' דוד ליבמות נ''ז ע''א). ↩︎

388. כשרות איתוספא בה - וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא כו'. דהיינו בת גר וגיורת אסורה לכהן ומותרת לממזר (ולפצוע דכא) כי אינה קרויה קהל. ואם אמה ישראלית – כשרות נוספה לה ומותרת לכהן, אבל קדושה לא נוספה לה ואינה נקראת קהל ומותרת לממזר. ↩︎

389. לקמן פט''ו ה''ט כותב רבינו: גר שנשא בת ישראל כו'. עיין בהך דיבמות דף נ"ז ע"א בהך דאיבעיא שם אי כשרות איתוספא בה אי קדושה איתוספא בה ע"ש ברש"י מבואר לחד לישנא כשיטת רבינו - לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קמיבעיא ליה אליבא דראב"י מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושה קאי דתיתסר עליה משום כהונה. עכ''ל. הפי' הראשון ברש''י הובא בהערה הקודמת, לא כרמב''ם. – ועיין תוס' קדושין דף ע"ד ע"ב מבואר שם לפי שיטת התוס' דאף לראב"י מותרת בממזר אף דמותרת לכהן... ↩︎

390. פט''ו ה''ט: גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת. והה''מ בהלכה ח' שם כתב וז''ל: וזה פשוט שאם גר הוא שבא על בת ישראל לא גרע הבן מעכו"ם שבא על בת ישראל שהולד כשר ואסור בממזרת. ↩︎

391. הובא לעיל: בת מינך ... אבל ממזרת ושפחה לא תשא ... ↩︎

392. אלא רבי שמע לאילין דבי בר עשתור דאינון גרים בני גרים אומרים אלהי אבותינו. והא תנינן אם היתה אמו מישראל (מביא בכורים וקורא) אומר אלהי אבותינו הא גרים בני גרים לא?... בגוי שבא בעבירה על בת ישראל היא מתניתא. רבי זריקן אמר רבי זעירא בעי כלום הוא מתכווין לא לאברהם יצחק ויעקב, מאי מהני אמו מישראל לכך, וכי אברהם יצחק ויעקב אבותיהם היו? כלום נשבע הקדוש ברוך הוא אלא לזכרים, שמא לנקיבות?. דלזכרים נשבע הקדוש ברוך הוא לתת הארץ, שמא לנקבות? בתמיה. כלומר, גר בן גרים אינו יכול לומר אלקי אבותינו, אבל גוי הבא על בת ישראל בעבירה, הרי הוא לגמרי כאמו ויכול לומר אלקי אבותינו. (ורק מכיון שלא ניתנה הארץ לנקבות – אינו אומר כשמביא בכורים, (ועי' בספר הרוקח הלכות סעודה סי' של''א). ↩︎

393. והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו כדברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבה אומר אביו ואמו קלל את שהוא חייב על אביו חייב על אמו. ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו... מה פליגין? בגר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, (נתגיירה מעוברת, ריה''ג סובר שהבן חייב על קללתה), אבל בגר שהיתה הורתו ולידתו בקדושה (א''כ אינו גר, אלא ע''כ איירי שנולד מגוי בא על אמו, שצריך גרות לכמה שיטות) - אף ר"י הגלילי מודה. - (שפטור על קללתה כיון שמעורב בו צד גוי). (פירוש רבינו הוא לא כמ''ש מפרשי הירושלמי שם). ↩︎

394. כפי שפירש לעיל שרש''י לא ס''ל כריה''ג, אלא שגוי הבא על בת ישראל, אין הבן קשור לאביו כלל, שאין הבן נעשה מין בפ''ע, ממילא הוה כלל ישראל וכשר לדון. ↩︎

395. מ''ה ע''ב: רב מרי בר רחל - מעובד כוכבים הבא על ישראלית הוה. רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל - גבאים ממונים על ישראל ואף על גב דגר בעלמא אסור למנותו פרנס על ישראל דאמר מר כו' האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. ↩︎

396. ד''ה ואמרי כו', רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסיה דבבל וקאמר כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה... צריכא למימר דאיסור גיורא בא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר דהא קאמר התם דהורתו שלא בקדושה הוה כו'. ↩︎

397. לכאורה לפי זה אפשר ליישב קושיית התוס' ביבמות מ''ה ע''ב: מכאן קשה לפי' הקונטרס דפירש באלו נאמרין (סוטה דף מא. ושם) גבי אגריפס המלך שאמרו לו אחינו אתה וקאמר בגמרא דבאותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה שהחניפו לאגריפס, ופי' בקונטרס שקראוהו אחינו לפי שהיתה אמו מישראל, ולפירושו אמאי נענשו הא אמרינן הכא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה? כו'. ואולי י''ל כיון שאביו היה גר (מבני הורדוס שהיה עבד) שבא על אמו הישראלית הלכך פסול למלוך, ורש''י מדבר רק בגוי הבא על ישראלית. ↩︎

398. וה"ק לכך מטבילין אותו בשבת דבמילה סגי לי' ולא מתקני גברא בטבילה זו, קרה''ע. ↩︎

399. הרי האם היא ישראלית או גיורת כדין, ואף אם הוא גוי איך נפסלים הבנים? ↩︎

400. במשמרות כהונה שם כתב: רש"י ד"ה לימא וכו' ואם נתגייר יהיה מותר וכו' עכ"ל. מתבאר מדבריו דכי אמרי' נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר היינו כשיתגייר ודבריו סתראי למ"ש לקמן דע"ו גבי מאי פריך איסורה מאי משום שפחה וכבר העיר ע"ז מהרש"א לקמן דע"ה ע"ב בתוס' בד"ה וריש' ע"ש והשע"ה בפט"ו מה' א"ב תמה עוד ממ"ש רש"י גופיה לקמן ד"ע ע"ב גבי מאי דאמרי' כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוי ע"ש ואפ"ל דגבי עבד מודה רש"י דלא בעי שחרור כיון דאין לו חייס כדאמרי' בס"פ ודוקא בנכרי דאית ליה חייס הוא דכ' רש"י לכשיתגייר כו'. ↩︎

401. והמהרש''א שם: וכן הוא לשון פסקי תוספות עובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד כשר והוי עובד כוכבים עכ"ל. והפנ''י שם: ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו שדבריו דחוקין אלא דקושטא דמילתא לא ברירא להו להתוס' הך מילתא ובקושייתם הוי משמע להו בפשיטות דהולד כשר לגמרי ודינו כישראל, ובתירוצם על כרחך רוצין לומר מסוגיא דהכא שדינן כעובד כוכבים עד שיתגייר, ועיין מה שכתבתי בזה בסוף פרק האומר דרש"י ז"ל נמי לא כתב שם שצריך להתגייר אלא דעיקר פירושו שם אליבא דרבינא כמו שהארכתי שם ע"ש ודוק היטב: ↩︎

402. קרה''ע פי' חד מכשיר - לבוא בקהל וכ''פ ביבמות חד מכשיר. - וולד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל. ועי' ביאור לס' המצוות לרס''ג (הרב פערלא) ל''ת רס''ג. ↩︎

403. צ''ע מאי קאמר ואולי ט''ס ור''ל מאן דמקבל לא מכשיר. כלומר אע''פ שהכתמים טמאים כי בנות ישראל הן, מ''מ צריכים גרות. ↩︎

404. גוי הבא על ישראלית הוולד אסור בממזרת כי בתר לידה אזלינן והאם ישראלית, אבל ממזר הבא על השפחה הוולד כשר דכמו בהמה הויא. ↩︎

405. קדושין ס''ח ע''א: שפחה כנענית מנלן? אמר רב הונא, אמר קרא: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. אשכחן דלא תפסי בה קדושי, ולדה כמותה (בנה עבד) מנלן? דאמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה. וקשה על מ''ד דבתר דידיה אזלינן. ↩︎

406. ולדה עבד כמותה משום דהיא הפגומה. ↩︎

407. לקמן פט''ו כותב רבינו: אך לפי שיטת רש"י שם ד' ט"ז ע"ב, דלמ"ד עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה להיפך, ע"ש בתוס' ד"ה נכרי, ה"ה גבי שפחה כן. ↩︎

408. מובן שאין זו רק סברתו אלא דעת וחוקת התורה כדלהלן. ↩︎

409. בפסקי דין רבניים ח''ד הביא המהרי''ק שורש פ''ז ע''ש שכתב כן, ובשו"ת מהר"י בי רב סי' נ"ו: ובנדון שלפנינו היתה כ"כ זמן ארוך ומעשה המעיד על החזקה שהיתה יושבת תחת בעלה, ואפילו לא היו שם עידי נשואין וחופה היו ממיתין על אותה חזקה. ע''כ. והכנסת הגדולה כ': הוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו כו'. נ"ב: אפילו חזרו מדיבורם. חכמי ויניצייאה הובאו דבריהם בתשובה למורי הרב ז"ל ח"א סימן קמ"ח. עכ''ל. ואסיים בדברי זכרון יוסף סי' ח': והנה מפשטות דבריהם ולשונם משמע דלא בעינן מעשה המוכיח על החזקה כמהרי"ק הנ"ל וכן משמע לכאורה מדברי בית שמואל סי' י"ט ס"ק א' ע"ש אלא דאם הוחזקו ע"י אמירתם כך בעיר שלשים יום אפי' בלי שום מעשה לראי' על אמיתת דבריהם נעשים מוחזקים כדבריהם וסוקלין ושורפין עלי' וכ"מ מדברי הח"מ שם סק"ג. עכ''ל. ובשו''ת בית אפרים מ''א: דהרי מבואר במהרי"ק שורש פ"ז על מה שהעידו הקרובים שלא נתקדשה אלא בפניהם אין זה כלום דכיון שאנחנו היינו מחזיקים אשה זו עד כה בחזקת א"א ואין פוצה פה והרי קי"ל דמלקין על החזקות אף על פי שאין כאן עדים כו' ועי' שם באורך עכ''ל לעניננו. והדברים פשוטים ביותר ואין צורך לגבב עוד ועוד סופרים וספרים. ↩︎

410. ואם תתקדש מיד לאחר בפני עדים כשרים – מקודשת לשני, אבל אם מתגוררת עם הראשון והוחזקה אשת איש – אין קדושי שני כלום. ביטול קדושין של ריפורם כו' מה שדנו רבני אמריקה בדור האחרון, הוא רק באופן שהם התגוררו במקום גוים, או שהישראלים הדרים שם כשרים לעדות כמו "רבניהם", או במקום שכל רואיהם יכירום מה ומי הם כו', שמעולם לא הוחזקו איש ואשה בעיני יהודים הכשרים לעדות. אבל אם יעברו להתגורר בשכונת ישראל כשרים ויוחזקו שהם נשואים – אין שום מקום להתירה. ↩︎

411. וכמו הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה ע''י, שהחזקה עושה את הדין, ומלקין והורגין על החזקות. וכמ''ש ה"רב פעלים" (יור"ד לז), שבהוחזקה נדה בשכנותיה לא מועילה אמתלא לעקור את החזקה, אף על פי שהיא יודעת בעצמה ובטוחה שאינה נדה. וכתב ה"רב פעלים" שעליה לטבול וגם לברך על הטבילה, ואין זו ברכה לבטלה, כיון שהחזקה יוצרת מציאות משלה. (ראה פס''ד רבניים המקוון סי' ק''ל). ↩︎

412. לא נעלם ממני המהלך של יחידים מרבני זמננו, שאף במקום שהוחזקו איש ואשה כמה שנים, מחפשים למצוא פסול בעדי קדושין כו' ולעקור הנשואין מעיקרא... ולשם כך אף לא נמנעו לגרוע להוסיף ולדרוש בדברי האחרונים כו' וכו'. ראה למשל מש''כ אחד בשו''ת וז''ל: "ויש להוסיף מ"ש בשו"ת דבר אברהם ח"ג (סי' כט אות ג) בדין נישואין אזרחיים שע"פ הערכאות" כו' וכו'. הוסיף על דבריו והתעלם ממסקנת הדבר אברהם בהמשך דבריו שם באות ד' ז''ל: ולא התרנוה משום דאפי' תאמר שקידשה רק בערכאות כו', הכא שאני דהוחזקה פה מכבר כא''א סתם, ואמרינן ע''פ החזקה דמסתמא נישאת כדין (או דבחזקה לבד סגי), ומה שמביאה עדים שלא היו חו''ק – אינו כלום... ע''ש שהעתיק גם תשובת רבינו שכותב כנ''ל, ובעל התשובה הנ''ל התעלם לחלוטין מהתשובה ההיא וגם מענין הוחזקו, ורק חוזר שוב ושוב על אין אדם עושה בעילתו כו'. וכמה מהמ''מ שציין (להוכיח ולסייע לפסקיו) שם מדובר שהיו רק קדושין בפני פסולים (למשל מציין לתורת חסד אה''ע סי' ו', והמעיין שם יראה וישפוט), או בבעל פנויה אי חיישינן שמא לשם קדושין בעל כו' וכו', וכל הדיון בכל הפוסקים שמביא הוא רק באופן שלא הוחזקו איש ואשתו, או שרק קידש וברח ולא דרו יחד כו', או קידש ונמצא שכיזב לה ונעלם מיד אחר החופה כו' וכו', שאז אם העדים פסולים איננה מקודשת. וז''ל בעוד שו''ת: והנה בנישואין אזרחיים ... אם צריכה גט, שי"ל שהואיל והם מתיחדים זע"ז כבעל ואשה בפרסום רב, חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובעל לשם קידושין, ע''כ... פתח "בכבעל ואשה בפרסום רב", שהיא חזקת אישות שהוחזקו שהם נשואים בעל ואשה, וסיים בחזקה שהיא חזקת כשרות דאין אדם עושה כו', הקיש חזקה לחזקה, ואז קל הדבר להאריך לקעקע ולפקפק בחזקת הכשרות: "ועוד שזו היתה בחזקת נדה שלא היה להם מקוה טהרה, ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה". וכו' וכו'... וכי זו היתה השאלה? האם נשאל מה דין פנוי הבא על פנויה נדה, אם יש להצריכה גט משום אין אדם עושה בעילתו ב''ז??? או שמא נשאל על זוג המוחזק כבעל ואשה בפרסום רב? נראה ברור מכמה וכמה שו''ת דרבני דורנו בזה, שחשבו שדין חזקה שמלקין והורגין על החזקות, וחזקה דהוחזקה א''א, קשור לחזקה שאין אדם עושה בעילתו... ואף שגם כמה מהמשיבים יודעים שמלקין ושורפין על החזקות כפי שציטט ... ואחריהם נגררו ונגררים עוד "בעלי תשובה", העוקרים קדושין ונשואין על ימין ועל שמאל, עד שקם ההוא שביטל נשואין שהבעל היה במצב צמח כו', על סמך מקח טעות... ולפי דבריו בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא כו' כל רבותינו לדורותיהם שהתיגעו למצוא מזור בשו''ת להתיר עגונות...וה' ירחם וישיב שופטינו כבראשונה. ↩︎

413. וכפי שהשיג הראב''ד: לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ"ל. ↩︎

414. וז''ל רבינו בה' אישות פ''ט הכ''ח: מקום שנהגו לשלוח סבלונות כו'. עיין ברש"י בגמ' דס"ל דסבלונות גופא חשש הקדושין וע"ש בתוס'. אך באמת רש"י ז"ל ר"ל כעין מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב פי"ג ה"ט דכל היכא שעושה מעשים המוכיחים שכבר נעשה הדבר הוה כמו הדבר בעצמו... ↩︎

415. ראינוהו רק עושה פעולה כגון טבילה או הפרשת חלה, שאין פעולה זו שמוכיחה שהתגייר, מ''מ הרי הוא בחזקת גר צדק, "בגדר עצם לא בגדר ראיה". ↩︎

416. וכן ציין הגר''א לירושלמי זה, סי' רס''ח ס''ק כ''ג ע''ש. רבינו מדייק מהרמב''ם שרק מצוות שלא שייכות לגוי כלל, כמו טבילה נדה וקרי והפרשת חלה, מחזיקות אותו כגר, אבל לא סתם מצוה ששייכת גם לגוי. (והה''מ: וכי קאמרינן מי לא טבלה הכי קאמרינן היכי אפשר שלא נתגיירו כראוי והרי הם נוהגים בכל המצות כישראלים גמורים וטובלים מטומאתם וטבילה דנקט לאו דוקא ואפשר ג"כ שרבינו סובר שצריך ג"כ שיודע ודאי שטבלו לאיזה דבר שהטבילה אחת מענייני הגירות. ובשו''ע שם כ': ואם ראינום נוהגין כדרכי ישראל ועושים כל המצות, הרי אלו בחזקת גרי צדק ואף על פי שאין שם עדים... ↩︎

417. יבמות מ''ה ע''ב: מי לא טבלה לנדותה - תימה דאמר לקמן (דף מו:) דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה ואפילו למאן דאמר בריש סנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר מכל מקום אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון... ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי. ↩︎

418. ה''ב: ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה. וכ''כ האור שמח שם שלמעוברת יש זכות בוולדות וז''ל: דאם נאמר דהולדות הם של בעל, וכממונו הוא להורישן ליורשיו, א"כ כשהאשה עצמה נגפה עוברה או נטלה סם כדי להפיל תשלם דמי ולדות לבעל, וזה לא שמענו, וצ"ל דכגופה דמי, והן של עצמה, אלא דבשעת החבלה זכתה רחמנא הדמים לבעל, ואימתי חייבה תורה רק בנגפו בה אחרים, אבל בחובלת היא בעצמה לא חייבתה תורה לשלם לבעל. ודו"ק. ↩︎

419. ולכן אם טבלה לנדתה כשהיתה מעוברת, מהני הטבילה לולד, למ''ד שצריך גיור. ↩︎

420. כ''כ בהת' מתנ''ע שם: דאם גוים מלקטים אותם לא חל עליהם מתנות עניים למפרע והוה כמו לעורבים ולעטלפים וא"כ נמצא לא נתן להם כלל מתנות עניים. ↩︎

421. העבד והאשה ... במקום שחולקין מעשר עני - נותנין לאשה תחלה. ↩︎

422. לישראל עפ"י עד אחד... ליתן לו מעשר עני. ↩︎

423. עבד שנשבה ופדאוהו, אם לשום עבד - ישתעבד, אם לשום בן חורין - לא ישתעבד; רשב"ג אומר: בין כך ובין כך ישתעבד... קסבר: כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים. ↩︎

424. תימה דתקשה ליה לרבי יהודה מרבית ואונאה וגונב נפש דבכולהו כתיב אחיו ובצדקה נמי כתיב אחיך האביון, ומיהו קצת משמע בפרק קמא דגיטין (דף יב.) דאין כל כך חובה ליתן צדקה לעבד. ↩︎

425. בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם... קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה. מ"מ מזונותיו מצוין אצל רבו והיינו כמ"ד שלא יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, מהרש''א. ↩︎

426. מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ↩︎

427. דאמר שמואל: לעולם בהם תעבודו - לעבודה נתתים ולא לבושה. ↩︎

428. כ''כ כל הפוסקים, שו''ע ונו''כ סי' רס''ח. ↩︎

429. והרמב''ן בחדושיו ליבמות מ''ו כתב דישראל הלוקח מן העכו"ם א"צ שחרור ויכול לומר לו באפי בי תרי זיל כיון דלא קנה גופו, אבל עכו"ם המוכר עצמו כיון דקנה גופו צריך גט שחרור. ↩︎

430. עי' לח''מ ואבן האזל שם. ↩︎

431. ואבן האזל שם העיר שהוא דוחק. ↩︎

432. ומדוע כשיחזור לראשון תהיה גם מציאתו ומתנתו לאדון הרי הוא כבר נתייאש ממנו והוה עליו דין ישראל. ↩︎

433. בפ''י דכלאים כותב: ועיין מ"ש התוס' קדושין דף י"ט ע"א ד"ה מלוה גבי משכון כה"ג ומש"כ שם התוס' משום דע"ע גופו קנוי ועיין תוס' יבמות דף ע' ע"ב וב"מ דף צ"ט ע"א ע"ש ובאמת עיקר הטעם דגופו קנוי הוא ממה שהתורה חידשה לנו שיכול למסור לו שפחה כנענית ובזה יש ליישב הך דב"ק דף קי"ג גבי ע"ע הנמכר לגוי דשם אין כל כך גופו קנוי... ↩︎

434. כמ''ש הרמב''ן דלעיל, אם משחררו לא צריך גט שחרור, משא''כ אם מכרו לישראל. ↩︎

435. בהלכות יסוה''ת פ''ו כותב רבינו: ובאמת יש לחלק בין זכר לנקבה גבי מחאה, די"ל בגדר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה של המילה, עי' גיטין דף ל"ב ודף נ"ח ודף ס"ו וב"ב דף ל' ע"ב גבי אמתלא ודף מ"ט ע"א גבי מודעה ע"ש, אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן בהל' מלכים... ↩︎

436. דורשי רשומות מבארים על מה שכתבו הקדמונים לחלק את סוגי וגדרי הנבראים בעוה''ז לארבע קבוצות מדורגות זו למעלה מזו, שהם דומם צומח חי ומדבר, מדוע לא כללו הקדמונים גדר חמישי שהוא יהודי, שהרי הוא נעלה מסתם מדבר?, וביארו שגדר יהודי שהוא בעל נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל, זה באין ערוך משאר הנבראים כמו שאין ערך לנברא לגבי הבורא כו', דהיינו שהחילוק בין יהודי לסתם מדבר (גוי) הוא הרבה יותר מהחילוק בין מדבר לדומם... שהמדבר והדומם שניהם נבראים ובגדרי העולם, משא''כ ישראל (דתנינן ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, זוהר אח''מ ע''ש) כו' וכו'. וכן בעניננו אם הגר הלז מוחה וחוזר גוי, נעשה בו שינוי יותר מאם היה נהפך לאבן... ובלשון רבינו: "דבר חדש". ↩︎

437. ת"ר: למה רבו כופו? לנזירות... דאמר רחמנא: לאסור איסר על נפשו, במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. ↩︎

438. ד' ע''א מדפי הרי''ף: ומיהו אמרינן בגמרא דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וכ"ת והא מדקאמר אם הגדילה יכולה למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן דכיון שהגדילה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות היאך אפשר לצמצם שתמחה מיד שתגדיל יש לומר דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצת אחר כך אין מחאתה כלום אפ"ה מהניא לענין דלאחר שהגדילה אם עמדה במחאתה מהני... ↩︎

439. דאמר רחמנא: לאסור איסר על נפשו, במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. ↩︎

440. היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה כו', אמר רב: הכל מודין בעבד - שאין לו חייס, דכתיב: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. וכ''כ בפי''א מהלכות ע''ז: החיוב הוא שיהיו לו בנים ולא שיוליד בנים, ולכך כיון דיש לו – נפטר, ולא מהני כלל מה שיהיה לו עוד, אבל גבי עבד אף אם היו לו בנים בהיותו נכרי ואח"כ נעשה עבד ואח"כ נשתחרר מ"מ צריך לקיים פו"ר, דאף דגר שנתגייר כקטן שנולד ועבד שנשתחרר כקטן שנולד וכן שנעשה עבד כקטן שנולד, עי' סנהדרי' דנ"ח ע"ב, אך נ"מ דגבי גר השינוי הוי על ידו בדעתו וברצונו, ואף דהוי פנים חדשות, עי' ע"ז דע"ה ותמורה דל"א ובשבת דקי"ב ע"ב, מ"מ הצורה עדיין קיימת עליו. וכ"כ דמ"ש רבינו גבי כ"ש שנשברו דאם התיכן הוה כחדשים מ"מ קדשים חזינן דהצורה נשארה עליהם ושמן עלי', וזה נקרא גדר שינוי הדרגי, אבל עבד הוא בא בגדר פתאומי דכל זמן שהוא עבד כמו שאינו. ↩︎

441. גר הוא מציאות בפ''ע בעל בחירה ורצון, אף שנשתנה בשעה שגיירוהו בקטנותו וקידשו השם, מ''מ בגדלותו יכול לחזור בו, משא''כ עבד. ועי' צ''פ בפרקי מבוא לחומש שמות עמ' 50: "כיון שהעבד נמצא במצב סביל ביחס לשחרורו – חל עליו שם שמים (ולא תלוי כלל ברצונו), אבל גר מאחר שהוא מופיע בגירות, אי אפשר שתחול עליו הגירות משהוא מוציא את רצונו – הופעתו... ע''ש. ↩︎

442. לעיל ה''ו: משא"כ בעבד שלקח מישראל שהוא כבר קנוי לו קנין הגוף, או בלוקח נכרי עצמו דאז יש לו קנין הגוף מאז – אין צריך קבלתו ודעתו. ↩︎

443. תינוק שגיירוהו ב''ד כשיגדל צריך המשכיות קבלת מצוות מדעת, ואם אינו רוצה יכול למחות, משא''כ עבד של''צ דעתו. ↩︎

444. ר''ש סובר שגיורת שטבלה פחותה מבת ג' כשרה לכהונה, שכשתגדל ולא תמחה נעשית גיורת למפרע, וחכמים ס''ל שכשתגדל צריכה טבילה שנית (או כשתטבול לנדותה, פנ''מ) ומאז נחשבת כגיורת והו''ל כזונה. קרה''ע ופנ''מ שם. ↩︎

445. כמ''ש התוס' שם והא הכא כו': וכיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהיא בידו מסתמא תו לא פקע אפי' חזר חבירו ותקפה ממנו, כי הקדישה בלא תקפה נמי הוי הקדש... (היינו, "גדר זכו בו שמים"). ↩︎

446. שם בתקפו כהן אין מוציאין מידו, אף שהאחר אם יתקוף יכול להוציאו ממנו מ''מ עתה הוא שלו, והקדשו הקדש, ואחר יכול רק "לבטל את הדבר", (וכן מעשר שזכו בו שמים), וזה אי אפשר שכבר זכו בו שמים. משא''כ בגר קטן צריך קבלה מדעת שיקבל על עצמו מצוות כשיגדל ואם לא מוחה הוה כמקבל כנ''ל. ↩︎

447. וכן מה שהיה מותר בעבדותו לבעול כנענית, אין זה חסרון בעצם וכשמשתחרר ונאסר – נתעלה בעצם, אלא כו'. וז''ל רבינו בפי''א מהל' ע''ז: ע' נזיר דס"ב ע"ב אין נפשו קנוי' לו, והא דאוכל בתרומה ובפסח, זה רק מחמת אדון וכמו שכתבתי בזה דבטל לרבו וכן בעירוב עי' ערובי' דע"ט ע"ב ודפ"ב ע"א, ונ"מ דגבי עירוב תחומין אין צריך עבורו ב' סעודות עי"ש ולכך אין עליו שם מציאות כלל ונעשה בריה חדשה ממש ועי' גיטין דמ"ג ובירושלמי קדושין פ"א גבי שפחה חרופה ובמ"א אבאר זה, ולכך לא קיים פו"ר. (ע''ש שהאריך עוד). ↩︎

448. ראה קובץ הערות יבמות מ''ז אות א' ב', ובשעורי ר' דוד גיטין י''ג ע''א. ↩︎

449. וכדלעיל בהלכות יסודי התורה פ''ה: דר"ל כך, דמה שאוכל בתרומה מתחילה לא משום עצם, דבאמת אינו בגדר מציאות כלל, רק מחמת שהוא קנין האדון, וא"כ לא שייך על זה גדר חוב. ↩︎

450. אין זה נקרא בידו לחזור, כיון שבעצם אינו חוזר אלא שנהפך לדבר אחר לגמרי. ↩︎

451. מדוע הגמ' לא אומרת שהגר מעיקרא בהמה כו'. ↩︎

452. תוד''ה דכתיב כו', והתם הארכתי בדבר לפרש מההיא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ולא בעינן סמיכה כמו בההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים דכל הגט (גיטין דף כח: ושם) דפריך לה והא בעי סמיכה ומוקי לה בקרבן נשים או בחטאת העוף דהתם בערל שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כמו מצורע או זב דאין טהרתו תלויה רק ברפואה ואפשר שלא יתרפא לעולם והוה ליה מחוייב קרבן הלכך טוב לנו שיביא בלא סמיכה אבל התם בגיטין יש לנו להמתין עד שיביא עוד הארכתי התם בפרק ג' דגיטין. ↩︎

453. והכי מפרש הר"י בריש תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים שטובל ואוכל בקדשים לערב דלא נקט ערב משום הערב שמש אלא לפי שאינו עומד לעולם על קרבנו כדפי' וסומך על חזקת כהנים וכן יש לפרש ההיא דכריתות בריש פרק מחוסרי כפרה (דף ח:) גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב דרבותא נקט כו'. ↩︎

454. התוספתא שאומרת שצריכה להמתין ז''י, שאומרים לה לא להקריב קרבן גירות, ואז ממילא אינה חייבת ואינה בגדר מינוי, כי לגבי קדשים אינה בגדר ישראל. ↩︎

455. להמנות על קרבן פסח. ↩︎

456. משמע רק גר ולא גיורת, ולא פסק כתוספתא. ↩︎

457. ומש''כ הרמב''ם בהלכה הבאה להיפך: "ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין". תירץ באג''מ יו''ד ח''ג ק''ח ששם איירי שעבר זמן רב מגירותו, וכאן מדובר שעבדו לאחר גרותן ע''ש. ובדברי יציב אה''ע סי' ס''ג: ומ"ש ואפילו חזר ועבד כו"מ הרי הוא כישראל מומר, כוונתו כשאחר שנתבאר צדקותו חזר ועבד, אבל אם חזר ועבד כו"מ כל עוד שלא נתבאר צדקותו הרי דינו כעכו"ם גמור כיון שנתברר דאין גרותו גירות ודו"ק. עכ''ל. ועי' ברשימת שיעורים לגרי''ד סולובייצ'יק יבמות מ''ה ע''ב. ↩︎

458. במה''ת פי''א מהלכות ע''ז כותב רבינו: וכבר כתבתי דאם מל לשם גרות ובא על אשה ולאחר זמן רב טבל הוי גר למפרע ולא נפסלה, והך דע"ז דף נ"ט וכ"מ, שם מיירי שלא טבל כלל - ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא, חזא בנות ישראל דמיעברן מעובדי כוכבים שמלו ולא טבלו... אתא לקמיה דרבי יוחנן, א"ל: צא והכרז על בניהם שהן ממזרים... ר' יוחנן לטעמיה, דא"ר יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל - עובד כוכבים הוא, ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר. ↩︎

459. הגר עושה ברית מילה, אבל היא במה היא מתגיירת אם לא בקבלת מצוות. ↩︎

460. גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן. ↩︎

461. מלשון הרמב''ם "מל וטבל"... הואיל ומל וטבל... קדושיו קדושין. מדייק רבינו שמדבר בגר שמל לשם גרות כו', ולא בגיורת, שאם רק טבלה וללא קבלת מצוות לכאורה לא עשתה ולא כלום. ↩︎

462. והא בועז אלמון שנשא אלמנה הוה - לאו דוקא אלמנה דכשנשאת למחלון היתה נכרית אלא כיון דבעולה היא כאלמנה חשיב לה. ↩︎

463. פיסקא ע''ח: ויואש ושרף אשר בעלו למואב, יואש ושרף זה מחלון וכליון יואש שנתייאשו מן הגאולה, יואש שנתייאשו מדברי תורה, שרף ששרפו בניהם לעבודה זרה אשר בעלו למואב שנשאו נשים מואביות. ↩︎

464. ויואש ושרף - אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן יואש ושרף? יואש - שנתיאשו מן הגאולה, שרף - שנתחייבו שריפה למקום; אשר בעלו למואב - שנשאו נשים מואביות. ↩︎

465. פיסקא קע''א: דבר אחר מעביר בנו ובתו באש זה הבועל ארמית ומעמיד ממנה בן אויב למקום. ↩︎

466. האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך - לא תתן לאעברא בארמיותא - לא תבא על הנכרית ותוליד בן לעבודה זרה. משתקין אותו בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהן לאש כו'. ובמהרש''א: ומזרעך לא תתן להעביר למולך פירוש בת"י ומזרעך לא תתן בתשמישת' לצד בת עממין למעבר' לפולחנא וגו' שזה הפך משנתינו בשמעתין כו'. ↩︎

467. פ''ד ה''י: מזרעך לא תתן להעביר למולך מזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא תני רבי ישמעאל זה שהוא נושא ארמית ומעמיד ממנה בנים מעמיד אויבים למקום ע''כ. וראיתי בדברי יציב אה''ע סי' כ''ו וז''ל: ובענין האזהרה ראיתי באוצה"פ סקי"א שהביאו מיפה ללב (ואינו תח"י) בשם הרב אבן עזרא שעובר ג"כ משום ומזרעך לא תתן להעביר למולך. והוא בפרשת קדושים כ' א', ושם קאי על העונש אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, וכתב וז"ל, והטעם לשכב עם עכו"ם וטעם עם הארץ ארץ שהוא דר בה אזרח או גר וזה בפרהסיא עכ"ל. ↩︎

468. רות וערפה היו בגדר בני נח ואיך מחלון וכליון שהיו גדולי הדור נשאום לנשים? ↩︎

469. ה''ג: ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב זו היא ששבה משדה מואב תחלה. שאז נתחדשה ההלכה עמוני ולא עמונית אחורי אמר לה שם ב יא ותעזבי אביך ואמך אמר לה אילו באת אצלינו מאתמול שלשום לא היינו מקבלין אותך. שעדיין לא נתחדשה ההלכה. ↩︎

470. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו כו'. ↩︎

471. לא היה לאו דלא תתחתן בם כי יצאו מכלל עכו''ם ע''י טבילה (ללא קבלת מצוות, או קבלת מצוות ללא טבילה כ''כ בביאורים למגילת רות דלקמן, שלא היתה טבילה אלא רק קבלת מצוות). ולא היה לאו דלא יבוא מואבי כיון דלא היתה גירות מושלמת, כי לא קיבלו (את כל ה)מצוות ולא קרבן גירות, לא באו לכלל ישראל. ↩︎

472. רבי אומר: ככם - כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים... ↩︎

473. ע''ב: גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין - נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות... וד''ה אלא כו'. עבד אין חייב בקבלת מצות לאחר שחרור לפי שהיה חייב קודם שחרור במצות אשה א"כ בשעת קניינו היו מטבילין אותו כדי לקבל המצות וטבילה דלאחר שחרור היינו טבילת גר וההיא לא בעי שלשה. (ועי' תוס' ר''י הזקן). ↩︎

474. גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אף על פי שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. ↩︎

475. ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו. אמר רבי אלעזר: מאי קראה? דכתיב: ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, אמרה לה: אסיר לן תחום שבת, באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד, באשר תליני אלין. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות, עמך עמי... ↩︎

476. טעונה ברכה מבועז דכתיב רות ד ב ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו כו'. (קיבלה מצוות בפני נעמי חמותה וב''ד של בועז). ולא סוף דבר בחור לבתולה אלא אפילו אלמון לאלמנה מבועז שהיה אלמון ורות היתה אלמנה כו'. ↩︎

477. האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני... לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה חלו עליה קידושי ראשון לאחר שלשים יום, מת לאחר שלשים או גירש - לא חלו עליה קידושי הראשון. הדא דתני רבי חייה כל תנאי שנתקיים אף על פי שבטל לאחר מיכן הרי זו מקודשת. וכל תנאי שבטל בשעת קידושין אף על פי שמתקיים לאחר מיכן אינה מקודשת. (משמע שלא אמרינן יחולו קדושין למפרע כו'). ↩︎

478. אולי כוונתו לד''ה: כי חזי דבעי למימת קדים ועייל וכו'. ואם תאמר לאחר מיתה נמי אם ילך לבהכ"נ מגורשת למפרע דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף עו ב) הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט כו'. ↩︎

479. אלא הא דכתיב עברי בעמק הבכא - ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה. איננו מכירו שהוא יהודי, דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול. ↩︎

480. ול''ל? אולי ר''ל דליכא למימר דמ''מ עבר מחלון על הפסד גדול כו', משום דהתם אין זרעו מתייחס אחריו (רמב''ם בהערה הבאה), והכא נעשתה גיורת למפרע. ↩︎

481. רמב''ם פי''ב: עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ↩︎

482. ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה... ההוא מיבעי ליה למידרש: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית, דאי סלקא דעתך לברכה, לא סגיא דלאו זקנים? ↩︎

483. לפני הגרות אין עליה איסור עמונית או מואבית, אלא רק אחר הגיור כמ''ש למעלה כמה פעמים. וע''כ רות וערפה לא טבלו אבל רק קבלו מצוות, שאז יצאו מכלל עכו''ם, ולכלל ישראל לא הגיעו. ואח''כ כשהוברר שמואבית מותרת – טבלה רות והגרות חלה למפרע משעה שקבלה מצוות לפני קדושי מחלון. ↩︎

484. וכן פי' רש''י שלא גיירום, ונחלק עליו הראב''ע עי' מש''כ ציץ אליעזר שבהערה הבאה. ↩︎

485. עי' בציץ אליעזר חי''ז מ''ב באריכות בענין מחלון וכליון, ושם הביא מהרי''ט ע''ד פירוש רבינו וז''ל: וכותב המהרי"ט לתרץ, די"ל שבתחי' נתגיירו בשעת נשואין אלא שלא סמכה דעתה של רות ע"ז שמא נתגיירה כמ"ש בשלמה ושמשון ...לכך א"ל בועז ידעתי כי מתחלת בואך דהיינו שידעה טיבן של ישראל באת לחסות לש"ש ולא לשם דבר אחר, ועפי"ז מוסיף המהרי"ט לבאר דזה דאמרינן בסו"פ הספינה שרף שנתחייבו שרפה למקום אשר בעלו למואב שנשאו נשים מואביות, דיראה דמחלון לא היה לו עון כי אם שנתייאש מן הגאולה ויצא לחו"ל ונעשה חולין, אבל עון נשואין לא הי"ל לפי שרות לש"ש נתגיירה והוכיח סופה על תחילתה עיין שם... ↩︎

486. ס''ט ע''ב: אתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים, וחזר ויצא שליש אחר ... רב הונא אמר קדוש, קסבר: למפרע קדוש, וכיון דנפק ליה רוביה, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה קדוש, ומאי דזבין לא כלום זבין. ↩︎

487. בשעבר הא בתחילה לא די מתניתא היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהא לה שלשה חדשים. ותחלוץ מיד מה נפשך אם בן קיימא הוא לא נגע בה חליצה. אם אינו בן קיימא הוא הרי חליצתה בידה. רבי זעירה רבי חייה בשם רבי בון בשם רבי יוחנן שלא תהא צריכה כרוז לכהונה. ↩︎

488. אשכח תימר. נמצאת אומר רשב"י וחנניא ור"ל אמרו דבר אחד כולהו ס"ל דשלמה חטא בנשואי נשים נכריות ור' יוסי פליג אשלשתן וסובר דלא חטא וכוונתו היתה לשמים כדי להכניסו תחת כנפי השכינה, קרה''ע. ↩︎

489. בהט''ז: ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה. ↩︎

490. וראה בפרישה רס''ח ל''ו שלדעת הבה''ג בגר שחזר לסורו שיינו נסך וכו': ומפרשין מ"ש הכא יין נסך ר"ל דאסרינן יינו למפרע אפילו מה שעשה קודם שחזר לסורו. עכ''ל. ↩︎

491. עי' שו''ע הרב ל''ט ע''פ המ''א: גר שחזר לדתו מחמת יראה וכותב תפילין לשמן יש מכשירים הרא''ש, ויש פוסלים הרי''ף והרמב''ם - מפני שאינו בקשירה שהרי אפשר לו להניח תפילין בצנעא ואינו מניח, ויש להחמיר כדבריהם בשל תורה: עכ''ל. ועיין בביאור הגר"א שמסכים ג"כ להמ"א. (משנ''ב שם). ↩︎

492. וכ''כ הלח''מ: הרי זה כמן האומות וכו'. בפרק בתרא אמרו הרי הוא כמין שבעכו"ם כלומר כאחד מן המינים שבעכו"ם אבל לשון רבינו הוא כמן האומות דמשמע דר"ל כסתם עכו"ם: עכ''ל. אבל בכת''י תימן ורומי הגירסא: "הרי זה כמין מן האומות", וא''כ פסק כמו בגמרא שיש עליו דין מין. ↩︎

493. והתוס' שם: ולעולם אימא לך דבן נח מצווה על קדוש השם כגון פרהסיא... ↩︎

494. וכ''כ המשנ''ב שם: מחמת יראה - שלא יהרגוהו ואף דבאמת הי"ל למסור נפשו על אמונת ה', מ"מ לא יצא מכלל ישראל עי"ז, כיון דהיה באונס. ↩︎

495. ובטור סוף סי' רס''ח כתב: כתב בעל הלכות גר שחזר לסורו יינו יין נסך ופתו פת כותי ופירותיו טבלים וספריו ספרי קוסמין ושמנו ויינו ובשאר כל דבריו כעובד כוכבים, ונראה לאו לכל מילי קאמר דהוי כעובד כוכבים שהרי אם קדש בת ישראל קדושיו קידושין אלא לענין להרחיקו קאמר, עכ''ל. ועי' אג''מ יו''ד ח''ג ק''ו. ותחומין חלק כ', בענין זה. אולי היה אפשר לחלק בין גר שהתגייר כדבעי ע''י ב''ד וחזר לסורו - דינו כישראל מומר, אבל אם נתגייר לשם אשה כו' ע''י הדיוטות, אם חזר לסורו הוי גוי לגמרי דהוכיח סופו על תחילתו. אבל הרמב''ם כותב בהדיא בהלכה הבאה לא כן... (ודנו בזה הרבה בפס''ד רבניים המקוון סי' ק''ל). ובדברי יציב חו''מ ב' כתב: ואעתיק כאן גרגיר אחד ממה שאמרתי לבאר דברי הפרישה יו"ד סו"ס רס"ח אות ל"ה, במ"ש הטור מבה"ג דגר שחזר לסורו יינו יין נסך, שרצ"ל דאסרינן יינו למפרע אפילו מה שעשה קודם שחזר לסורו. ובט"ז שם ס"ק ט"ז דזה דבר שאינו אמת דכיון שבא לכלל ישראל הוחזק לכל דבר כישראל וכו' עיין שם. וי"ל דבזמה"ז שהגירות רק בשליחותייהו דקמאי ובהסכמתם, בכה"ג שמתברר שהגירות היה ללא תועלת אדעתא דהכי לא נתנו הסכמתם, וכיון שלא היה בשליחותייהו דמומחין ממילא בטל הגירות לגמרי ונמצא שלמפרע דינו כעכו"ם ודו"ק היטב. עכ''ל. (אבל הרשב''א ביבמות מ''ו כתב דבזמן הזה לא בעינן מומחים לגייר, ולא שצריך מומחים ואנן שליחותייהו קעבדינן, וז''ל: וי"ל דכי גמירי שלשה גמירי, מומחין לא גמירי, ואפשר דנפקא להו דלשלשה בלחוד כתב ביה רחמנא משפט ולא למומחין, מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם, לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילו בזמן הזה דליכא מומחין, עכ''ל. אבל בחדושין לגיטין פ''ח כתב שצריך מומחים ואנן שליחותייהו קעבדינן, וז''ל: וא"ת היאך מקבלים גרים בזמן הזה דהא בעי שלשה וכדאיתא בהחולץ דמשפט כתיב ביה... י"ל דהא נמי תקנה היא כתקנת הודאות והלואות ומצינו האמוראים. בפרק החולץ שהיו מקבלים גרים ואף אנו שלוחי הראשונים אנו. עכ''ל, וכמ''ש הדברי יציב. ועי' חו''מ סי' א' ומפרשיו. ובתוס' קדושין ס''ב ע''ב הביא ב' דעות וז''ל: וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות? ויש לומר דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין (דף פח:) עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אף על גב שאינן מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם. עכ''ל. ונפ''מ בין הדעות הביא בדף על הדף לכריתות דף ט': וראה בהערות על הריטב"א יבמות מ"ו ע"ב (אות רס"ג) מחלוקת אי מ"לדורותיכם" ילפינן גילוי דאף בזמן הבית, לא בעי מומחים לגבי גרות, או רק בזה"ז שאין מומחין סגי בהדיוטות.) ↩︎

496. להסבר הדברים כתב ציץ אליעזר חט''ז ס''ו: אלא שיש להבין מה התכוין הרמב"ם בקטע הנוסף שכותב בזאת ההלכה "דחוששין לו עד שיתבאר צדקותו", לענין מה הנפקא מינה אם חוששין לו, והא אפילו אם יתבאר להיפך גם כן הא פוסק הרמב"ם שנשאר ישראל וכפי שפוסק בהדיא מיד לאחר מיכן שאפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוי כישראל מומר שקדושיו קדושין וכו'. ונראה לי לפרש עפי"מ שמבאר הכ"מ דזה שממשיך הרמב"ם וכותב "ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל", שזה לא מוסב אחזר ועבד כו"ם, אלא זה קאי למ"ש הואיל ומל יצא מכלל עכו"ם, וע"ז קאמר דמצוה להחזיר אבידתו, שמאחר שמל וטבל נעשה כישראל, והוא שלא יחזור לעבוד עכו"ם ע"ש. וא"כ זהו הנפ"מ במה שחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, והיינו דעד אז לא מורין לרבים לא להחזיר אבידתו ולא לא להחזיר אבידתו, אלא חוששין לו עד שיתברר מצבו, דאם יתבאר צדקותו ולא יחזור לעבוד כו"ם אזי יורו דמצוה להחזיר אבידתו, ואם יתבאר להיפך שחזר ועבד עכו"ם אזי יורו שלא להחזיר אבידתו... ↩︎

497. ובדברי יציב כתב: והתבוננתי ונפלאתי מאוד, דבאמת במחבר שם סי"ב כתב או שלא הודיעוהו שכר המצות ועונשן, ולהדיא ברור מללו בשיח קדשו שרק שכר המצות ועונשן אינו מעכב אבל הודעת המצות מעכב... עכ''ל, ע''ש. ↩︎

498. לעיל הלכה י''ד: ולכך אמרינן בבכורות דף ל' ע"ב - הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לדבר אחד - הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר כו'. דגבי גר הוה מומר לדבר אחד מומר לכל התורה לכו"ע. (ולא מחזירין אבידתו, והפירוש ברמב''ם: אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ואם עבד ע''ז או נעשה מומר לדבר אחד, לא מחזירין אבידתו כו' ורק חוששין לקדושין אם קידש אשה). והכס''מ: ומ"ש פה רבינו שמצוה להחזיר אבידתו לא על חזר ועבד עכו"ם קאי, אלא למ"ש הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"ם, וקאמר דמצוה להחזיר אבידתו שמאחר שמל וטבל נעשה כישראל, והוא שלא יחזור לעבוד עכו"ם. (ועי' מנחת אלעזר ח''ד ס''ד, ולא כמ''ש פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' ס''א שאף עם עבד ע''ז לתיאבון – מחזירין אבידתו). דהיינו, דעת המפרשים שאם עבד ע''ז או מומר לשאר עבירות להכעיס לא מחזירין, ומומר לתיאבון מחזירין. ודעת רבינו כדלעיל שאפילו מומר לדבר אחד, לא רק ע''ז, הוי מומר לכל. ומהמכילתא משמע כמ''ש הה''מ. ↩︎

499. א"א ומי שחוזר לדת העובדי כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם והרי הוא מין. ↩︎

500. ומעשה בעובד כוכבים אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רשב"ג ליקח ממנו. ורשב"ג, עיבוד לשמן בעי, כתיבה לשמן לא בעי?... אמר רבה בר שמואל: בגר שחזר לסורו. ויודע דבעי לשמן. לסורו, כ"ש דהוי ליה מין, אמר רב אשי: שחוזר לסורו משום יראה. ↩︎

501. גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל, הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים, התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל. ↩︎

502. בימוסיאות של עובדי כוכבים בשעת הגזרה, אף על פי שהגזרה בטלה - אותן בימוסיאות לא בטלו. אמר להו: אי משום הא לא תסייען, אימר ישראל מומר הוה ופלח לה ברצון. רב אשי אמר: לא תימא אימר, אלא ודאי ישראל מומר הוה ופלח לה ברצון. דא"א בכל העובדין שלא יהא בהן אחד מומר אחרי שרואה את ישראל ידם מטה נוטה לבו לעבודת כוכבים. ↩︎

503. גר שחזר לסורו, יינו יין נסך פתו פת כותים פירותיו טבלים ספריו ספרי קוסמים ושמנו כיינו ושאר כל דבריו כגוי. לעיל הי''ד. ↩︎

504. סוף ה''ב: מעשה בנכרי אחד בצידן שהיה מוכר ספרים תפילין ומזוזות ובא מעשה לפני חכמים ואמרו מותר ליקח ממנו רבי שמואל בר נתן בשם רבי חמא בר חנינה בגר שחזר לשיאורו היה. ↩︎

505. לא נזכר מסקנת הבבלי בגיטין: "שחוזר לסורו משום יראה". ↩︎

506. שור אויבך ר' אליעזר אומר בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר, ר' יצחק אומר בישראל מומר הכתוב מדבר. ↩︎

507. הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לדבר אחד - הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר, נפקא מינה, דאי קדיש - קידושיו קידושין. ↩︎

508. אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות. ↩︎

509. דתני רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור אביו ואמו של כהן, כגון שנשתמדו יטמא - תלמוד לומר: בעמיו - בעושה מעשה עמיו. ↩︎

510. כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן כשאר האומות וכן האפיקורוסין והמומרים והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא. ↩︎

511. הודה לעבודת כוכבים אמר לה אלי אתה. - רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח, ורב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח. בפ''ד דמתנות עניים כותב רבינו: והך דמנחות דף ק"ט ע"ב גבי הודה לע"ז לא ר"ל דאמר בלשון עבודה רק דר"ל בגדר הודאה ומ"מ ס"ל לרבינו בהל' ביאת מקדש דזה גרע משוחט לעכו"ם דשם רק במזיד פסול וכאן גם בשוגג... ↩︎

512. פ''י ה''ג: בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג. ↩︎

513. שבת קל''ה ע''א: על מה נחלקו - על גר שנתגייר כשהוא מהול כגון ערבי מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית. וברמב''ם כאן: ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית. ↩︎

514. הרמב''ם בפ''ב מהלכות מילה פוסק: המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על הציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין, פירש על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר. ובהג''מ שם: זהו במל בשבת שבזמן שמתעסק במילה חוזר על כולם אבל אם פירש ממנה אינו חוזר אלא על המעכבין, אבל בחול חוזר על כולם אפילו פירש, ולשון הברייתא מפורש בסמ"ג וכן בטור כו'. ובבית הלוי (ח''ב מ''ז) הקשה על הטור מהברייתא הנ''ל ותירץ שיש לנו למהר המילה והטבילה משום דשהויי מצוה לא משהינן, דהא ציצין שאין מעכבין הוי רק הידור מצוה, ואם יחזור עליהם הרי ישתהה הרפואה והטבילה, ונמצא שיהיה שיהוי על המצוה עצמה, וטפי עדיף שלא ישתהה הטבילה. אך כתב דלפי"ז נמצא דלאחר הטבילה יהא מחוייב הגר עצמו לחזור למול הציצין שאין מעכבין משום הידור מצוה, לדעת הטור. ועי' בשעורי ר' דוד ליבמות מ''ז. ↩︎

515. נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה, חוזרים ומלין אותו שניה. ↩︎

516. נחלקו ראשונים כדלהלן מי מברך בשעת טבילת העבד, הוא או האדון, ולדעת הרמב''ם אין ברכה כלל בשעת טבילה אלא רק כשנימול. ↩︎

517. שבת קל''ז ע''ב תוד''ה אבי הבן כו', ועוד דגבי גר דבסמוך גרס ברישא המל כו' והדר המברך אומר אקב"ו למול את הגרים ונראה הוא שזהו כנגד ברכת אבי הבן כו'. ↩︎

518. יושבת במים עד צווארה כדי שתוכל לברך. ↩︎

519. גם אם המים עד צווארו והוא יושב אסור לברך שלבו רואה את הערוה. ↩︎

520. אין לו חלק לעוה''ב, כמ''ש הרמב''ם. ואם מקבל מצוות ב''נ כהלכתן מפני שה' צוה כו', אלא שאין ב''ד סמוכין, יש לו חלק לעוה''ב. "נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו", ואם לא שומר מצוות ב''נ כלל - "אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי גוים". ולא מעלין ולא מורידין כו'. ↩︎

521. אף שבבבלי ב''ק פ''ב לא נזכר זה, מ''מ כך פסק הרמב''ם (בית הבחירה פ''ז הי''ד). ↩︎

522. הקשו על רבינו, הרי בפסוק נאמר בפירוש לבנ''י ולגר ולתושב תהיינה שש הערים וגו', וי''ל ע''פ מש''כ משך חכמה בפר' מסעי, ששש הערים קולטות ישראל אפי' שלא לדעת משא''כ ג''ת וז''ל: ולכן אמר (פסוק יג) "שש ערי מקלט תהיינה לכם". אבל בגר תושב, רק אם בא לשם להמלט על נפשו. ולכן אמר (פסוק טו) "לבני ישראל ולגר ולתושב (בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט"), במכוון מדעת דוקא, שבא להמלט נפשו. עכ''ל. (שכיון שאסור לדור אינו קולט שלא לדעת, הובא בצ''פ מכות לרמ''מ כשר בהערות בסוף הספר, וראה להלן בהערה). ↩︎

523. בפ''ד דמתנות עניים מבאר "אם הפקר הוה גדר סילוק או גדר קנין לכל העולם". ↩︎

524. שלרמב''ם בירושלים אסור להושיב גר תושב, ובשאר הארץ – מותר. והראב''ד מתיר אף בירושלים כמ''ש בהלכה ח': שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה. וז''ל הה''מ שם: ומ"ש שבזמן שאין היובל נוהג מותר לישב בעיר עצמה אין נראה כן מדברי רבינו פ"י מהלכות ע''ז כו'. ועי' מרכבת המשנה שם. ↩︎

525. ולכן הותר לארונה לישב שם, אבל לאחר שנתקדשה, אף בזמן שאין היובל נוהג, אסור לג''ת לגור בה לדעת הרמב''ם. ↩︎

526. מדוע הגמ' לא תירצה, כאן בשש ערי מקלט שדינם כמו ירושלים שאסור לגר תושב לגור בם, וכאן בשאר מ''ב ערי מקלט שג''ת יכול לנוס ולדור שם. (רבינו מבאר את קושיתו זו עד "ואמאי לא מתרץ כן הגמ' במכות שם"). ↩︎

527. עי' לעיל במבוא להלכה, לכאורה רבינו לא מתרץ כאן קושיא זו. ובשו''ת צפ''ו סי' נ''ד הובאה בצ''פ על התורה במדבר ל''ה תירץ: וצ''ל דנפ''מ על מ''ב עיר ע''ש בירושלמי דסוטה וברמב''ם גבי עיר הנדחת בהל' ע''ז עכ''ל. ובל' ע''ז פ''ד ה''ד כתב: עי' בירושלמי פ"ט דסוטה גבי עגלה ערופה אם ערי מקלט מביא דאמר שם דתליא בהך דמכות די"ג א"כ י"ל דכאן רק בהני ששה ולא במ"ב וגם י"ל דכיון דאין להם קבורה בערי מקלט כמבואר מכות די"ב לא מיקרי אחוזה... ובמכתבי תורה רכ''ט כותב רבינו: אך באמת ר''ל דאין נותנין להם עיר בפ''ע וגבי ערי מקלט כ''כ בזה בהלכות איס''ב בהך דמכות דף ט' דלמא נ''מ בין שש ערי מקלט ושאר, דשש ערי מקלט אין מושיבין בו גר תושב מחמת דהוה בגדר ירושלים ועי' במ''ש הרמב''ם בהל' ע''ז גבי עיר הנדחת ובירושלמי סוטה גבי עגלה ערופה ע''כ. ואין להקשות על רבינו מקרא מפורש: "לבני ישראל ולגר ולתושב כו' תהיינה למקלט", דאדרבא משם ראיה לרבינו, שרק למקלט להמלט על נפשו מותר הג''ת, אבל לא לדור בה. (הוספות לצ''פ על מכות ט', הערת הר''מ כשר בשם רמ''ב פירוטינסקי ע''ש, ומש''כ בשם המשך חכמה פר' מסעי: עפ''מ דמבואר בגמ' מכות י' ע''א דשש ערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, ומ''ב ערים רק לדעת, זה דוקא בישראל ולכן אמר הכתוב שש ערי מקלט תהיינה לכם, אבל בגר תושב רק אם בא לשם להמלט על נפשו, ולכן אמר הכתוב לבני ישראל ולגר ולתושב כו' למקלט, במכוון מדעת דוקא שבא להמלט על נפשו ע''כ. וגם מה שהקשה הר''מ כשר מדברי רבינו בהל' תרומות: "ובערי מקלט אסור שיהי' שם גר תושב וכמש"כ בזה בהל' איסו"ב דהוי כמו ירושלים", משמע שאסור לג''ת אפי' לנוס שמה לדעת רבינו שכ' "אסור שיהיה" וזה היפך הפסוק, לא קשיא שרבינו אומר דהוי כמו ירושלים, דהיינו שאסור לדור בה אבל לא נאסר לנוס לשם עראי עד שיוכל לנוס אל אחת ממ''ב ערי הלוים. כמ''ש הר''מ כשר שם, שבתחילה כל רוצח אפי' מזיד נס לעיר מקלט עד שב''ד מחזירין אותו לדונו, כמו כן גם גר תושב היה נס לשם עד שידינוהו ויושיבו אותו באחת ממ''ב הערים ולא בשש). ↩︎

528. עבד תושב מקבלין לעולם גם בזמן שאין יובל, כן מפרש רבינו דלא כקרה''ע. וע''ז אומר שהרמב''ם לא פסק כן. ↩︎

529. משמע מהרמב''ם שכשם שאין מקבלין ג''ת בזמן שאין יובל, כך אין מקבלין עבד תושב. ובהלכה הבאה שמציין רבינו, כותב הרמב''ם הכי להדיא. ↩︎

530. ותמהו על הראב''ד: שהרי "דבגיטין דף ס"ה שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומשמעות הסוגיא דאינו נמכר כלל ולא נקנה אפילו לישראל וכ"ש שאינו נקנה כשמכר עצמו לעכו"ם או לגר תושב, עיין פ"ב מהל' עבדים ועיין פ"א מהל' עבדים ה"י ושם ה"ו דהאיך יהיה כח עכו"ם שכבוש תחת ידינו יפה מכח ישראל, שאנו אין אנו יכולין לעבוד בישראל בזמן הזה כי עבדי הם ומסתמא דמלתא דאין דין עבד עברי כלל בזמן הזה אפילו מכר עצמו לעכו"ם כל שיד ישראל תקיפה". מרכבת המשנה. ורבינו מפרש הראב''ד, שקונה ע''ע כגוי שאין לו קנין הגוף אלא רק מעשה ידיו ואינו מורישו לבנו, וע''ז מעיר שהרי אף גר צדק אינו מורישו לבנו. וא''כ מהו כגוי? ↩︎

531. כלומר, כוונת הראב''ד באומרו כעכו''ם, שע''ע הנמכר לגר צדק או לישראל יכול לצאת אף ללא פרוטה כסף משום שהוא מוחל, אבל גר תושב כעכו''ם דלאו בר מחילה הוא, ואין גרעון כסף בפחות משו''פ. ↩︎

532. אינה מגרעת אלא נותנת פרוטה שלימה, הרי שגם מישראל לא מהניא גרעון כסף בפחות משו''פ. ↩︎

533. ומה גם שהכלי חוזר לבעליו (הקונה) ולא נשאר שום שוויות ביד המקנה (המוכר), ואם נותן לה כלי פחות משו''פ בתורת קדושין (לא חליפין) - נסתפק הרשב''א בשבועות ועי' קצוה''ח סי' פ''ח ג', ובשיעורי ר' דוד ב''מ מ''ז. ↩︎

534. אי בתר מקבל (הגוי) אזלינן, שוכרין ממנו בפחות מש''פ, שאצלו חשיב ממון. ↩︎

535. ובתוס' שם: שתי בנותיך לשני בני - אומר ר"י דמיירי בבנות קטנות דקידושין דאב נינהו דאי בגדולות ואב מקבל קידושין בתורת שליחות פשיטא דבעי פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו דבתר נותן דקאמר לאו דוקא שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא בא ואי בתר נותן אזלינן הוי בעי שתי פרוטות כאילו הבנים בעצמם מקדשין אבל הבעיא היא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל שוה פרוטה. עכ''ל. ובתוס' הרא''ש: והא דקאמר בתר נותן ומקבל אזלינן, לאו דוקא נותן אלא העיקר בשביל המקבל, כיון שבו תלוי קידושיהן הוו כחד גופא. ↩︎

536. שזה גדר ביטול מקח. ↩︎

537. אם האדון הגוי יפקיר את עבדו, העבד ישאר בגדר שהוא קנוי לכל העולם, ואינו יוצא מידי האדון עד דאתי לרשות זוכה, וכיון שצריך קנין חדש לקנות את גופו מהאדון – לא מהני, ולכן צריך דוקא שיקנה עצמו לחרות בכסף. ↩︎

538. שורה זו היא מאמר מוסגר, וכאן מסתיים, ואח''כ ממשיך רבינו לשיטתו "רק היכא דנקנה הגוף" כו', ולא כמו שהבנתי בטעות בהוצאה ראשונה שההמשך הוא לשיטת תוס'... והכל בגלל המילה "רק" שרבינו מרבה להשתמש בה, באידיש "נאר", המשמשת שני מובנים, "אלא" או "רק", ולא תמיד מובנת כוונתו... ↩︎

539. כלומר, רבינו מפרש לשיטה שהפקר היינו שמקנה לכל העולם, והתוס' ס''ל שהפקר הוא סילוק. ↩︎

540. וז''ל רבינו בפ''ב דתרומות: גם י"ל כמש"כ רבינו בפה"מ פ"ו דערובין "כלל הוא אצלינו דירת הגוי לאו שמה דירה. ומן הדין היה שאין צריך עמו ערוב שהרי אין לו קנין כדי שנצטרך לקחת ממנו רשות, אבל עשו דירתו דירה ואמרו שהוא אוסר ואי אפשר לערב עמו אלא עד שישכיר רשותו" כו' - דלכך דירת עכו"ם לאו שמה דירה משום דאין להם קנין גמור בחצר רק זכות...וי''ל דלכן אינו יכול לבטל. ↩︎

541. דבית שמאי סברי: ביטול רשות מיקנא רשותא הוא, ומיקנא רשותא בשבת - אסור. ובית הלל סברי: אסתלוקי רשותא בעלמא הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי. ↩︎

542. אם זה סילוק – די בפחות משו''פ ואם קנין צריך דוקא שו''פ. ↩︎

543. בהל' עירובין פ''ב: ישראל שהוא מחלל שבת כו' אלא שוכרין ממנו כו'. והנה לכאורה דכאן ודאי צריך לשכור בשוה פרוטה דלדידיה פחות משוה פרוטה לאו כלום. וכן פסק הט''ז "בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחות מש"פ דלאו ממון הוא כלל" ושו''ע הרב ומ''ב סי' שפ''ב. אך מלשון רבינו ז"ל לא משמע כן כן הסתפק בתוס' שבת: "מיהו לא סגי לשכור ממנו בפחות מפרוטה דאע"פ שחטא ישראל הוא ולא מקרי ממון לגבי ישראל, ואפשר שלא חלקו וכ"מ מסתימת הפוסקים" ↩︎

544. נ''ל דכוונתו לעירובין ס''ב ע''א ד''ה בן נח כו', ואי בגוזל מעכו"ם איירי א"כ אפי' בפחות משוה פרוטה ממון חשוב הוא לגבי עכו"ם דלא מחיל על פחות משוה פרוטה ובדין הוא שיהרג... אבל מהא דנהרג על גזל פחות משוה פרוטה מישראל דייק שפיר כדפרשתי, ומשמע ליה דאיירי בגוזל מישראל מדקתני ולא ניתן להשבון, כלומר דאינו חייב להחזיר, ובגוזל מעכו"ם היה חייב כיון דקפיד... ע''כ. ורבינו ר''ל שפחות משו''פ בגוי חשיב ממון ממש וחייב להחזיר, אלא שאין ישיבת דיינים בפחות מש''פ, ולכן אינו ניתן להשבון. ↩︎

545. ז''ל הריטב''א בע''ז ע''א ע''ב: ויש לומר דהכי קאמר דגבי ישראל לאו ממונא הוא כלל ומשעת גזלה מחלי עליה ולא חשיב גזל כלל, אבל לגבי גוי ממונא הוא דאינהו לא מחלי אהדדי וישראל נמי קפיד עליה למיחשביה גזל, אלא דלבתר הכי מחיל עליה דלא לוקמיה בדינא עליה. ↩︎

546. פחות מש''פ לא חשיב כסף גם אצל גוי במקום שצריך כסף, רק במקום שצריך שווי וחשיבות, אזי אצל הגוי זה חשוב ממון והוא נענש על גזלתו. ↩︎

547. שג''ת דינו כגוי, שאם ירצה הע''ע לצאת בגרעון כסף, צריך שיהיה ש''פ, כי היציאה היא בגדר קנין שקונה את עצמו, ובמקום שצריך כסף לשם קנין לא לשם שוויות, גם הגוי אינו יכול להקנות. כי לגוי אין קנין בגופו ולכן אינו יכול להפקירו ולא מהני סילוק רשותו, ולאו בר מחילה כו'. ↩︎

548. ראה הקדמה לספרי צ''פ אישות ח''ב מש''כ רבינו בענין זה שאצל גוי בן ובת שוין בירושה, כיון שיורשין מחמת קורבה הרי שניהם שוים, אבל בישראל שהבן יורש מטעם דהוה עצם המוריש כו', ואצל גוי לא שייך עצם כיון דיכול להתגייר ולהתנתק מאביו, ועצם בלתי משתנה ע''ש. ↩︎

549. וז''ל היכל יצחק אה''ע י''ט: אבל הדעת נוטה שאם הוא בדאורייתא אין הגירות מועילה כיון שיש חסרון בקבלת המצוות, אבל אם האיסור רק בדרבנן וכנ"ל אולי מן התורה הר"ז גר ורק מדרבנן אינו גר, וכמו גר שטבל במקוה שאינה פסולה אלא מדרבנן שמן התורה הוא גר. או דילמא שאני הכא כיון שהתורה ציוותה על דרבנן בלא תסור הר"ז כמשייר בדבר תורה. ולכאורה מהלשון דקדוק אחד מדקדוקי סופרים משמע דקדוק במדרש הכתובים שהוציאו חז"ל מדקדוק לשון הכתוב, שזהו דאורייתא אלא שאינו מפורש, אבל בדרבנן ממש אפשר שאין זה מעכב בדיעבד. ובהרמב"ם לא נאמר לשון הנ"ל אלא חוץ מדקדוק אחד, אבל עכ"פ הלשון דקדוק משמעו דין המיוסד על מדרש הכתובים, וצ"ע. ↩︎

550. וכ''כ הריטב''א חולין קל''ב: ר"ש בן אלעזר אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. פרש"י ז"ל שאומר בלבו דבר הבל הוא, ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו. ולא נהירא לי דאם כן מאי אין לו חלק, הא מיחייב מיתה שכופר בתורת משה, אלא הכי פירושו שאינו מודה במקצת עבודות, שאומר שאינם צריכות ואינם חובה, אף על פי שאמרם משה מפי הגבורה, אינם לעכב, כנ"ל. עכ''ל. כ''כ המאירי: אבל כהן שאינו מודה בהן אלא שלבו נוטה למינות אין לו חלק בכהונה כלל לא במתנות אלו ולא בשום חלק שהכהנים זוכים בו כו'. ↩︎

551. כדאיתא התם: ת"ל: מבני אהרן, עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה - אין לו חלק בכהונה. כלומר התורה מיעטתו שאין לו וממילא גם לאשתו שום חלק בכהונה, ואם נוטל הוי גזלן, אבל בשחיטה כו' שאינה עבודה המסורה לכהן, יש לו חלק כי בעצם הוא כהן ומגיע לו מתנות אלא שאנו לא ניתן לו כיון שהוא מין כמו מחלל שבת. אבל לאשתו נותנין. ↩︎

552. כמ''ש הרמב''ם ושו''ע, וז''ל המאירי שם: וכל שהוא להכעיס במצוה מדברי סופרים יראה מכאן שאינו בכלל משומד להכעיס... ↩︎

553. ובאג''מ או''ח ג' נ' מחלק בין איסור דרבנן בשבת דחמיר טפי משאר איסורים וז''ל: והחלוק נראה מתרי טעמי חדא משום דאיסורי שבת חמירי דהא חשוב מומר גם במילי דרבנן של שבת לרש"י ותוספות עירובין דף ס"ט עיין שם... ↩︎

554. ובתוס' רי''ד: כמאן כר' יהודא פי' אבל לר"מ אף על גב דמחלל שבת בפרהסיא באיסור תורה אינו כגוי ויכול לבטל רשות ולר"י אף על גב דמחלל באיסור דרבנן כגון לטלטל בחצר בלא עירוב הרי הוא כגוי. ↩︎

555. וכן ציין לתוספתא שם קרית מלך על הרמב''ם. ↩︎

556. כוונתו לתרץ קושית הכס''מ: וכל כהן שאינו מודה בהן וכו'. בפ' הזרוע ובפרק הקומץ רבה (דף י"ח:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, ואיני יודע למה שינה רבינו הלשון וכל שכן במקום שאפשר שיבא ממנו שינוי הבנת ענין, עכ''ל. דהרמב''ם פוסק שאף בקדשי הגבול אין לו חלק. ↩︎

557. עי' לקמן פי''ט הי''ב. ↩︎

558. יש להעיר מפירוש המאירי ביבמות מ''ב ע''א: גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, ויש מפרשים בה כדי לידע אם יאסר בממזרת אם לאו. ע''כ. משמע שאם נזרע שלא בקדושה אף אם נולד בקדושה הוי גר ומותר בממזרת. ↩︎

559. למ''ד עובר ירך אמו הוה כאבר מאבריה ולא צריך גרות בפ''ע, כי אינו עצם בפני עצמו. ושם רבא סובר שאין בנה צריך טבילה אפילו לר' יוחנן דס''ל עובר לאו ירך אמו כמ''ש התוס' שם ד''ה הא, וכן שאר ראשונים כמ''ש הריטב''א שם: התם משום דר' יצחק. פי' דלאו משום דעובר ירך אמו אלא משום דטבילת אמו עולה לו, ולא הויא חציצה כו'. ובתוס' הרא''ש: ור"ת מפרש דרבא סבר דעובר לאו ירך אמו הוא כדמשמע בפ' בהמה המקשה כו'. וכ''כ נמוקי יוסף שמציין רבינו לקמן. ונפ''מ לענין אם פונדקית, ואכמ''ל. ↩︎

560. וכי זה קרוי גר? ולמה פטור? מכח תמיהה זו שינו המפרשים הגירסא שם, וגרסי מודה ריה''ג בגר שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה ע''ש. ↩︎

561. לעיל פי''ג ה''ח: וס"ל לרש"י דגבי ישראל ג"כ יש בהולד צד ישראלית ולכך אסור בממזרת ומ"מ צריך גירות כו' ע''ש. ↩︎

562. אף שבן גרי צדק פסול לדון ומותר בממזרת, מ''מ גוי הבא על בת ישראל הבן כשר לדון ואסור בממזרת כדעיל פ''ג ה''ח, אף שצריך גרות לדעת כמה ראשונים כרש''י. ↩︎

563. פי', הבעיה של מעוברת שנתגיירה, שמא נתעברה מאחר, משום שסתם גויה מזנה, אבל אם ברור לנו שנתעברה מהגר בעלה, היה הבן חייב ביבום ככל בר ישראל כיון שנולד בקדושה. אבל במהרש"א הקשה מדוע הוצרך רש"י לומר וסתם עכו"ם זונה היא, והלא אפי' ודאי בנו הוא מ"מ כיון שלא נזרע בקדושה ליכא ביה יבום שהוא מצד אב וחייב משום אשת אחיו מאמו. וכתב דאולי איזה תלמיד טועה כתבו ברש"י. ע''כ. אבל עי' בתוס' ישנים שם שג''כ פירש כרש''י. ↩︎

564. משמע שהוא ג''כ נקרא גר אלא שעלתה לו טבילת אמו. ובמאירי שם: ולא מפני שנחשוב את העובר כנטבל בפני עצמו ולא תהא חציצת כריסה של אמו מונעתו... אלא טעם הדבר מפני שטבילת האם עלתה לו כשאר האיברים הנסתרים בה. ↩︎

565. לפי גרסתנו זו, אין שום הבנה בירושלמי ולכן שינו הגירסא עי' במפרשים שם. ורבינו מפרש: בגר שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, פירוש בבן שנולד לישראלית שנבעלה לגוי, הבן נקרא גר (לדעת כמה ראשונים צריך גרות), ואם קילל אמו – פטור אף לריה''ג, כיון שאין לו אב, פטור גם על אמו. (אבל בגר וגיורת – הבן שהורתו שלא בקדושה – מחלוקת ר''ע וריה''ג). וכ''כ רבינו בפי''א דע''ז: עכ"פ מצינו שיהי' צד יהדות וצד נכרית בב"א ... וזה ר"ל הירוש' פ"א דקידושין גבי ב"נ ע"ש, וכן ס"ל לרש"י בקידושין דף ע"ה גבי נכרי הבא על בת ישראל דיש בזה שני הגדרים. ועי' בירוש' יבמות פי"א גבי הך דר"ע ור' יוסי הגלילי גבי נתגיירה מעוברת אם חייב על אמו, דגבי נכרי הבא על בת ישראל גם ר' יוסי הגלילי ס"ל דפטור משום דיש בו צד גירות ג"כ, ובמ"א כתבתי בזה. ↩︎

566. כי אמו ישראלית, אף שצריך גיור לדעת כמה ראשונים, מ''מ בעצמותו הוא ישראל גמור משעת לידה (ולא בגדר גר) וחייב בפדיון. ↩︎

567. פ''א ה''י מהלכות מילה: ולכך לא דחי שבת כאן דזה הוה כמו גירות ואף דא"כ למה נימול לשמונה י"ל משום הטפת דם ברית דמיד כשמל נעשה ישראל למפרע כיון שכבר טבל וצריך הטפת דם ברית כדינו ביום השמיני, עכ''ל. ↩︎

568. כי סתם גיורת פשוט שאינה יורשת את בנה, וכ''פ הרמ''א בחו''מ רע''ו ד': ואפילו שתוקי שאין לו יורשין מן האב, אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר עכ''ל. ↩︎

569. הירושלמי שהביא התוס' סובר שמעוברת שנתגיירה הבן פטור על אשת אחיו מאמו, משום שמעורב בו שני כחות הלכך פטור מכרת, וחולק על תלמוד דידן שסובר שחייב. ↩︎

570. אולי ר''ל שלגירסתנו ביבמות צ''ח ע''א: אמר רבא: הא דאמור רבנן אין אב למצרי, לא תימא משום דשטופי בזמה, דלא ידיע, אבל ידיע חיישינן, אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן, דהא שני אחין תאומים, דטפה אחת היה ונחלקה לשתים, וקתני סיפא: לא חולצין ולא מייבמין, ש"מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה כו'. ובתוס' בבכורות: ומיהו בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צח.) אמרינן הא דאמור רבנן אין אב למצרי לאו משום דשטופי בזימה ולא ידיע דהא שני אחין תאומים דטיפה אחת היה ונחלקה לשתים וקתני ואין חייבים משום אשת אח ש"מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה דמצרי, דצריך לטעמא דאפקריה אף על גב דנתגיירו ולא סגי בטעמא דכקטן שנולד דמי ודבר תימה הוא כו'. כלומר, אם המדובר במעוברת שנתגיירה צ''ל חייבים משום אשת אח (כדעת הבבלי), ואכן בגרסתנו איתא שאין חולצין ואין מייבמין אבל חייבים משום אשת אח. ↩︎

571. כוונתו ליישב את הצ''ע של הכס''מ בפ''ט מהלכות מלכים ה''ה שהקשה מדוע פסק הרמב''ם כר''א שאחות אסורה לגוי מה''ת, ולא כר''ע בסנהדרין נ''ח, וז''ל: ואעפ"כ פוסק רבינו בהא כר' אליעזר משום דפשטיה דקרא מסייע ליה ואף על גב דשני ר' עקיבא לא ניקום ונסמוך אשינויא דחיקא. ועם כל זה נשאר לי מקום עיון והוא שברייתא זו הובאה שם אהא דתני ר' מאיר התם כל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה וסבר ר"מ הכי... ופירש"י דהא דקתני דכל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אתיא כר' עקיבא ...ומעתה ה"ל לרבינו לפסוק כר"מ אליבא דר' עקיבא דכל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליהם כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר"מ למימר דלא סבר ר' עקיבא הכי וצ"ע: ↩︎

572. אע''פ שהגוי מוזהר ע''ז – אינו נהרג, כי לא בכל הדברים שמוזהר – נהרג, וכן באחותו אע''פ שאסורה מה''ת אינו נהרג עליה. וכ''כ בתשובה מיראה (הרב אדרת) בפ''ט הי''א דהל' מלכים: ולענ"ד י"ל דהאיסור כמו שאין מניחין לעשות צורות כמ"ש שם ה"ב והרבה כיו"ב אבל מ"מ אסורים הם, ואתו שפיר כל הקושיות על זה. ↩︎

573. בספר מזל שעה (לר''ש הכהן) בהלכות זכיה ומתנה פ''א העיר על רש''י שא''כ אם יתן אדם מתנה לעבד ע''מ שאין לרבו רשות בה, האם יורישנה לבניו? ↩︎

574. ועי' בשטמ''ק שם: והקשה ר"מ אם כן לפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח. ותירץ משום דלאו פירכא היא דהא עבד נמי אינו מצווה לימול את בנו, דמהיכא תיתי כיון דאשה פטורה. הרא"ש ז"ל. והגרע''א שם פירש: והנה מדברי תוס' ד"ה שכן אינה במילה כו' וי"מ דאינה מצוה למול בנה, א"כ משמע דמה דאמרי' תאמר בעבד שהוא ראוי למול היינו שהוא מצווה במצות מילה... ובפשוטו תמוה מאוד דא"כ איך רצו לפרש דפירכת הש"ס היא דאשה אינה מצווה למול בנה, הא גם עבד אינו מצווה למול בנו. א"ו כדברינו הנ"ל, דתוס' עצמם היו מסופקים בזה אם עבד מצווה למול בנו, ולזה רצו לפרש דפירכת הש"ס מה לאשה דאינה מצווה למול בנה והי' באמת מוכרח דעבד חייב למול בנו, ודחו דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח, אע"כ דפירכת הש"ס היא רק דאין באשה בגופה מצות מילה. ואי דקשה דמ"מ אמאי לא פרכינן באמת מה לאשה דאינה מצווה, מוכח מזה באמת דאין עבד מצווה למול בנו, ודו"ק. ↩︎

575. שהחניפו לאגריפס, דאע"ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד היה וזילא מילתא, רש''י. ↩︎

576. משום דלכאורה מילתא דפשיטא היא שהיוצא בשן ועין בניו עבדים, מדוע שיצאו לחרות? וכן תמה בספר מזל שעה על הרמב''ם פ''ה דק''פ ה''ה ע''ש. ורבינו מפרש שאם הוציא לשפחתו שן ועין בניה עבדים משום דתרי גופין נינהו, וכמ''ש לעיל פי''ב הי''א: ועיין בירושלמי גיטין פ"ד דהוה מחלוקת אם שפחה מעוברת היוצאה בשן ועין, אם הוה בניה ג"כ בני חורין ע"ש בה"ד. ובירושלמי ב"ק פ"ה סה"ו מבואר דאין יוצאין העוברין בשן ועין של אמם. – ר' יסא בשם ר' יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין. וקס"ד בשלהן קאמר כגון שהושיט ידו למעי שפחה כו'. ניחא בשן. כלומר דלא שייך שן בעוברין והיינו דקאמר אין יוצאין דלא משכחת לה, ועין. בתמיה, אמאי לא? הא שפיר משכחת לה בעוברין, א"ר יסא בי ר' בון כיני מתניתין עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן דלא מהני להו שן ועין דאמן, ובשלהן לא מיירי. – וא"כ מוכח דהוה גדר ב' גופים לענין שחרור ע''ש. ↩︎

577. אם האמא שפחה הבן עבד כמוה, משמע שעבד הבא על ב''י הוולד ישראל כאמו. ↩︎

578. וכ''כ הגרי''ז בבכורות מ''ז בשם הרמב''ן וז''ל: הנה הרמב"ן בחומש פרשת אמור (ויקרא כ"ד י') ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וכו', כתב וז"ל ואף על פי שפסקנו בגמ' דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר וכו' הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה וכ"ש שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי לשמות מטות אבותם כתוב בהן וכו' ע"ש. ↩︎

579. משנה פ''ג דקדושין ולדה כמותה, וברמב''ם לקמן פט''ו: עכו"ם הבא על השפחה שטבלה הרי זה עבד... ובפה''מ שם משנה י''ב: ואמר ה' בשפחה האשה וילדיה, ולדה כמוה. ומפרש רבינו שזה בסתם גוי, אבל עבד הבא על שפחה הולד כמו האב. ↩︎

580. שבנזיר ס''א אמר שאין העבד בתורת נחלה להוריש לבניו, וקשה מגיטין מ''ג שאין העבד בגדר ירושה כלל כי אין הבן מתייחס אחריו, ומבאר רבינו שעבד הבא על שפחה הבן קרוי על שמו, והוא כן בגדר בן אלא שאינו בתורת נחלה כנ''ל. ↩︎

581. ה''ג: אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם, אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס. ואולי ר''ל שלרמב''ם עבד שבא על שפחה הולד עבד שמתייחס לאביו, ועי' בראב''ד ומפרשי הרמב''ם שם. ↩︎

582. מש''כ הרמב''ם שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, ר''ל שהורגים גם את הבהמה. ↩︎

583. וכ''כ הכס''מ: ואין הורגין הבהמה וכו'. שם (דף נ"ה:) בעיא דלא איפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא: ↩︎

584. כפי שפירש הרמב''ם שם ה''ב: הרובע והנרבע ... אם היו שם שני עדים הרי הבהמה או העוף נסקלין ובשרן אסור בהנאה, ואין צריך לומר באלו שהן אסורין לגבוה, ובמה אמרו שהן אסורין למזבח? כשהיו מותרין להדיוט, כגון שהיה שם עד אחד בלבד והבעלים שותקין, או על פי הבעלים אף על פי שאין עד כלל. היה שם עד אחד והבעלים מכחישין אותו הרי אלו מותרין אף למזבח. עכ''ל. משמע קצת שאם הרובע היה גוי או עבד, אף שנהרג בעד אחד פ''ט הי''ד מהלכות מלכים: ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין - מ''מ אין הורגין את הבהמה, והיא פסולה למזבח. ↩︎

585. ובהר המוריה על הרמב''ם שם: ישראל בין עכו''ם בין עבד וכו'. עבד פשיטא כיון דחייב במצות והרי איכא תקלה וקלון, ובעכו"ם היא איבעיא דלא איפשיטא בסנהדרין שם, ואף על גב דפסק רבינו בפ"ט מה' מלכים ה"ו דאינה נהרגת על ידו מ"מ הא מספיקא אסורה למזבח עכ''ל. וברמב''ם שם מדובר בב''נ שאינה נהרגת, אבל בעבד אפ''ל שנהרגת. ↩︎

586. עי' חת''ס אה''ע א' סי' י''ז ביאר דעת הראב''ד וז''ל: ולפ"ד מעולם לא עלה על דעת הראב"ד לגלות טעמי תורה ולדון על פיהם אלא כלפי שס"ל לרמב"ם לא יבוא בקהל פירושו לקדש אשה בתוך קהל ה' והראב"ד מפרש ביאה בקהל בעילת איש באשה וקאמר הראב"ד שכן ראוי שתאסר התורה בעילת זנות של ממזר אפי' בלא קידושין כדי שלא ירבו ממזרים בישראל כו' ע''ש. ↩︎

587. כמ''ש רבינו לעיל פי''ג הי''ד: ומדברי רבינו כאן משמע דאם אח"כ עובד ע"ז בטלה הגירות מעיקרא והוה כמו הוכיח סופן על תחלתן. ↩︎

588. ז''ל הלח''מ בה''ח: ...ובאמת כל אלו הם דברים דחוקים אבל הקושיות עצומות עביד לן דעיילנא נפשאי בקופא דמחטא... ובאבן האזל כתב עליו: ולפי מה שבארתי הדברים ברורים ומבוררים... לכן נראה להגיה לדעת הרמב"ם ובמקום "ובנין אב" לגרוס "בנשואין"... ↩︎

589. וחזר והשיג בפי''ט סה''ד מהלכות סנהדרין וז''ל: פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל. א"א לא ידעתי נשואין מה צורך והרי מצינו על הממזרת משלם קנס, והקשו בגמרא על רבא קשיא ממזרת לדעת רבי יצחק היאך לוקה ומשלם? אלמא בביאה לחודה לוקה. ↩︎

590. וחילול זרע זה רק בשגמר ביאתו, וכ''כ הראב''ד (שמביא רבינו לקמן) פי''ז ה''ב: ... אלא משום דלא מיתני ליה בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חילול זרע עכ"ל. ↩︎

591. כן היא שיטת התוס' דליכא קנס בהעראה אלא בגמר ביאה, אבל אינני יודע מנין שהרמב''ם סובר כך, וכ''כ חדושי מים חיים פ''א ה''ח מהלכות נע''ב: אין האונס וכו' עד שיבא עליה וכו'. אף על פי שהתוספות ביבמות דף נ"ט ובסנהדרין דף ע"ג כתבו בשם י"מ דלענין קנס לא אתרבאי העראה כגמר ביאה מדסתם רבינו משמע ודאי דסגי ה"נ בהעראה דהיינו הכנסת ראש עטרה וכן משמע בירושלמי דכתובות כמ"ש התוספות לשם ודוק: עכ''ל. וז''ל קובץ על יד: ולא נתבאר בדברי רבינו אם יש בהעראה קנס ולמ"ד העראה זו נשיקה לא מחייבי קנס ויש בזה שיטות חלוקות עי' במל"מ פי"ז מהל' א"ב. עכ''ל וצ''ע. אבל הראב''ד ודאי חולק דס''ל שאפי' שלא כדרכה חייב בקנס, עי' הלכות נע''ב פ''א ה''ח: וכתב הרב מגדל עוז וז"ל כתב הראב"ד ז"ל טעות הוא ומפורש בגמ' דאפי' שלא כדרכה חייב בקנס ע"כ. ולאחר זמן מצאתי בצ''פ על סנהדרין עמ' קל''ח ע''ב כותב רבינו: שיטת רש''י (דפטור מקנס על העראה כיון דלא היה השרת בתולין) והרמב''ם (דפטור שלא כדרכה) – צ''ל דרק לרבי כיון דס''ל לדענין סקילה נעשה בעולה, שפיר משלם ג''כ על העראה, אבל לרבנן דלא כלום עשה בה – אין לה קנס. ↩︎

592. לא קי''ל כר' יצחק דכתובות ל''ה ע''ב: ואי כרבי יצחק – תוקמה דאמר במסכת מכות (דף יד) אין חייבי כריתות בכלל מלקות מ' ולית ליה האי דאלו הן הלוקין הבא על אחותו ומשום הכי חייבין בתשלומין. וגם לא קי''ל כרב יהודה בקדושין ע''ח שבגמר ביאה חייב מלקות משום לא יחלל זרעו. ↩︎

593. וכ''כ הרב המגיד שם: ומשמע שאם גמר ביאתו שיש כאן ג' מלקיות לאו הלכתא היא חדא דהוה להו שתי מלקיות מלאו דלא יחלל ותו דאביי ורבא לא מפלגי בין גמר ביאתו ללא גמר וקאמרי לוקה משום לא יחלל ומשמע לוקה אחת ותו לא, וטעמא משום דחילול זרעו אינו אלא לכשיולד הזרע... ↩︎

594. שרק אם קידש ובעל לוקה, ובמרכבת המשנה פירש הטעם: גם הטעמים של הראב"ד חלושים די"ל דוקא דרך נישואין הממזרות רבה ולא דרך זנות במקרה. ובפצוע דכא אדרבא דרך נישואין חוששין שתזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה ואין בדבריו הכרע, עכ''ל. ↩︎

595. וכ''כ בקרית ספר: ולכהונה נמי כשרים דכתיב תועבה היא, מיעוטה הוא, היא תועבה ואין בניה תועבין. עכ''ל. וכן בחדושי ר' נחום ליבמות ט''ו וז''ל: אמנם מדסתם הרמב''ם וכתב דבנה כשר משמע דכשר גם לכהונה וכמסקנת סוגיין דבת מחז"ג כשרה לכהונה. ↩︎

596. אולי ר''ל שאם כהן החזיר ובא על גרושתו ביאה שניה הוולד פסול כמו ביבמה לשוק, או דהכא שאני, ועי' בדרך אמונה פ''ו מהלכות תרומות ה''ז שמחלק ביניהם, וצ''ע. ועי' לקמן ה''ט ולהלן פי''ט ה''ה. ↩︎

597. וכ''כ הקרן אורה ליבמות צ''ט וז''ל: "הטבילן לשם עבדות ונזקקו זה לזה הרי כאן גר וגוי ועבד", משמע דלא הוי עבד אלא אם הטביל שתיהם לשם עבדות. אבל אם הגוי לא טבל עדיין לשם עבדות אף על פי שהיא שפחה אין הולד עבד. ואם כן אמאי לא קאמר דהא נמי קמ"ל דגוי שבא על השפחה אין הולד עבד?. ונראה דלאו דווקא קתני הכי, והוא הדין אם שיחרר את השפחה לבדה הולד עבד. ועי' בירושלמי סוף פרק האומר (קידושין פ"ג הי"ג). עכ''ל. ↩︎

598. כ''כ הה''מ: גוי הבא על השפחה וכו'. זה בכלל מה שאמרו בשפחה ונכרית שהולד כמוה עכ''ל. שאין הבדל בין גוי לישראל הבא על שפחה – הולד כמוה לדעת הרמב''ם. הראב''ד בהלכות עבדים פ''ט ה''ג חולק וסובר שבאומות הולכין אחר הזכר והולד גוי, כדלקמן בסוף ההלכה. ועי' שעורי ר' דוד ליבמות מ''ו ע''א בענין גוי הבא על שפחה. ↩︎

599. עבד מצד האם ומדין וולדה כמוה, וממזר מפני שפסול ממזרות אינו נפקע לעולם דכתוב עד עולם כלומר הלך אחר פסולו לעולם, המאירי. ↩︎

600. אי אתה מודה - דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתה אבל וולדות היוצאין ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא, שלא צוה אביהם כן. רש''י. משמע שאם אמר מפורש לשון שחרור או לשון הפקר חייבים היורשים לכתוב גט שחרור משום מצוה לקיים דברי המת, וכל זמן שלא כותבין גט שחרור הולדות שלהם. ↩︎

601. התוס' חולקין ומתירין שפחה כדלקמן. ↩︎

602. ולפי הרמב''ם מספיק אם הטביל השפחה, אף שנבעלה לגוי שלא טבל לשם עבדות – הולד עבד. ↩︎

603. שאז הם עבד ושפחה והולד עבד, (שאם לא היה טובל לשם עבדות, הולד היה ממזר ולא עבד, כי גוי הבא על שפחה הולד ממזר כדעת רש''י), וכשמשחרר אחד מהם נעשה ישראל ואם נבעלה לו הולד ממזר (כדאיתא התם: מאי קמ"ל? עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר, ובזה איירי הגמ' שם שהרי כאן חמש אומות כו'). אבל לדידן דקי''ל שהולד כשר, גוי הבא על שפחה שטבלה הולד עבד. ↩︎

604. לפי ר' אליעזר לא היה צריך לנקוט בגמ' והטבילן שטבל גם הגוי לשם עבדות, כי גם אם נשאר גוי, הולד היה עבד ממזר. ↩︎

605. ובתו''י שם: וה"נ אמרינן מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה אף על גב דאין להאדון בו שום פירות ששחררו, מ"מ כיון דגופו קנוי דצריך גט - אוכל בתרומה: ↩︎

606. אבל מפקיר עבדו אין לאדון קנס וולדות. ↩︎

607. בשו''ת אור זרוע תשנ''ט: א"ר יוסי בר בון לא מסתברא אלא חילופא היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה בניו בני חורין והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שחררתו תורה בניו עבדים וה"נ אמרינן בגמ' גבי שפחתי עשתה לו קורת רוח אי אתה מודה שבניה עבדים ונראה דעבדות בניו תלוי בעיכוב גט אם צריך גט בניו עבדים ובהא פליגי ר' יוסי ור' מנא דכל היכא דלא פקע איסורא עבדות כדקאי קאי ואינו חייב במצות ומותר בשפחה מן התורה ואם שפחה היא בניה עבדים ואסור בבת ישראל ופסול לעדות דכל כמה דצריך גט שיחרור קרינא ביה או חופשה לא ניתן לה כו' ע''ש. ↩︎

608. כלומר המפקיר עבדו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין כופין רבו לשחררו, אבל שפחה שאינה מצווה על פו''ר אין כופין. בפ''ו דיסה''ת כותב רבינו: דבלשון רבינו בהל' עבדים פ"ו משמע רק בשפחה דאין בה דין שבת ע"ש. אא''כ ציוה ואמר שחררוה דהוי כמו שהפקירה – כופין היורשים לכתוב גט שחרור. כי לכך נתכוון בצוואתו כמובן. ↩︎

609. אף שהאשה עדין גופה לאדוניה, אין הולדות לאדון. ↩︎

610. עי' ברדב''ז ומרכבת המשנה שם, בביאור דעת הרמב''ם. ↩︎

611. וכ''כ המקנה בקדושין ע''ד, יובא לקמן. ↩︎

612. וב"ה פוסלין - דזונה היא ופסולה לכהונה אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת אלא בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות סח:). עכ''ל. וכן הקשו התוס' שם: פי' בקונטרס מכהונה ולא מתרומה וא"א לומר כן דמחייבי כריתות זונה היא כדאמרינן בהחולץ... ורש"י עצמו חזר בסוף פירקא (ט''ו ע''ב) כו'. ↩︎

613. ע''ב ד''ה: היא עצמה מתחללת... בתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' בפ' אלמנה לכה"ג דאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא... הוא ולעיל גבי חייבי כריתות בני צרות ... התם נמי כיון דנבעלה לחייבי כריתות עשאה זונה ומתרומה דבי נשא מיפסלא, כדאמרינן בפ' אלמנה לכה"ג ולהנשא לכהן נמי מיפסלה כו'. ↩︎

614. ע''א: נפסלו מתרומה דבי נשייהו - שאם ימות בעלה וזרע אין לה אינה שבה אל בית אביה כנעוריה דפסיל לה האי זנות כדתניא לקמן (דף סח) כהנת לויה וישראלית שבא עליה גר עמוני כו' הא הדר מייתינא התם קרא אחרינא כי תהיה אלמנה וגרושה למעוטי כותי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה ומההוא קרא נמי נפקא לן חייבי כריתות דהא אין לו אלמנות וגירושין בה כו'. ↩︎

615. שכן היא עצמה מתחללת כו', תאמר במחזיר גרושתו שאין היא עצמה מתחללת דאי למפסלה לכהן לא מפסלה בהאי חזרה דהא פסולה וקיימא משעת גירושין ואי לתרומה לא מתסרא בהכי כדאמר בפרק אלמנה לכהן גדול. ↩︎

616. עי' בספרי צ''פ אישות פ''ג ה''ה: וס"ל לבה"ג דהא דנשואה כבעולה הוא רק משום דין אבל היכא דבעי פעולה אז אין הדין כן... אבל לגבי כהן שפיר מיקריא זונה דאז רק משום דין ולא משום פעולה כו'. ↩︎

617. פ''ח ה''ב: דלמה מעשה רבי יהושעיה רובה ורבי יודה נשייא הוון יתיבין, רהט ר' יוחנן ולחש ליה באודנא דרבי הושעיה רובה פצוע דכא כהן מהו שישא בת גרים. אמר ליה מה אמר לך. אמר ליה מילה דנגר בה נגרין לא מפריק ליה. לא אמר לי גיורת שהיא כזונה אצלו. – לא שאל מהו שישא גיורת להאכילה בתרומה שגיורת עצמה כזונה היא אצלו דגיורת פסולה לכהונה וכזונה דמיא, קרה''ע. ולא בת ישראל שהיא כחללה. – ולא. שאל על בת ישראל כשרה שודאי אינו מאכילה בתרומה שנעשית חללה בביאתו וחללה אסורה בתרומה, לא אמר לי אלא בת גרים. ובת גרים לא כישראל היא? כו'. ↩︎

618. גם למ''ד שכהן פצוע דכא אינו בקדושתו ומותר לישא גיורת, מ''מ היא אסורה לאכול בתרומה מדין זונה. ↩︎

619. ע''א: גופא, בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא: פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, מהו שיאכילנה בתרומה? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי... ↩︎

620. כהן - כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה מקודם רש''י. בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא כהן, שאסור בישראלית מהו בגיורת ומשוחררת? בקדושתיה קאי ואסיר, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי? (איני יודע מה כוונת רבינו, אולי שגיורת אסורה משום זונה בעצם ולכן פשוט שאסורה בתרומה, ובדף נ''ו בעי ר' יוחנן רק לגבי בת גרים אם אוכלת). ↩︎

621. פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהן אוכלין, ונשיהן לא יאכלו, ואם לא ידע את אשתו משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו, וכן אם נשא בת גרים ה"ז אוכלת. ↩︎

622. כלומר, אף שכהן פצוע דכא מותר לישא גיורת מ''מ אסורה לאכול בתרומה מדין זונה, כיון שלא היתה הורתה בקדושה אף שנולדה בקדושה מ''מ יש עליה גדר זונה, ורק בת גרים, שהורתה ולידתה בקדושה – אוכלת. ↩︎

623. אם מותרת לכהן פצוע דכא (וממזר) משום שדינה כגיורת ואינה נקראת קהל והוא לא בקדושתו, אזי צ''ל אסורה לכהן כשר. וכן הקשה המהרש''א: אין זה מדוקדק דהא תלמודא לא קאמר הכי אלא בגר גופיה קאמר שמותר בממזרת ומותר בכהנת כו'. ↩︎

624. וכ''כ המקנה בקדושין ע''ד: ויש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל מסוגיא דביבמות דף ע"ז דקאמר שם אי כר"י הא אמר וכו' ואי כר' יוסי פשיטא וכו' ולא קאמר אי כראב"י דס"ל גר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה דקיי"ל כותי' דהיינו שנשא עמוני גיורת שאמה מישראל דלפי דברי התוס' היא מותרת בעמוני ומותרת לכהונה כו' ע''ש. ↩︎

625. סנהדרין פ''ב ע''א ד''ה ואידך נשייהו. ותמורה כ''ט ע''ב ד''ה ורבא כו' וא"ת לאביי דאמר כהן הבא על העובדת כוכבים אינו לוקה משום זונה הא תנן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט: וסא:) אין זונה אלא גיורת ושנבעלה בעילת זנות אלמא דעובדת כוכבים היא זונה וי"ל דבנתגיירה ודאי היא זונה אבל בעודה עובדת כוכבים לא הוי זונה. ↩︎

626. ורבינו מבאר שאף שחללה לא אוכלת תרומה, מ''מ בת גרים אף שאסורה להנשא לכהן מ''מ אין עליה דין זונה בעצם, אם נשאת לפצ''ד כהן - אוכלת תרומה. משא''כ גיורת דחשיבא זונה בעצם אף שמותרת להנשא לכהן פצ''ד – אינה אוכלת בתרומה. ↩︎

627. וכ''כ בחדושי ר' מאיר שמחה שם, שאף שמותרת להנשא לכהן אסורה בתרומה ע''ש. ↩︎

628. ובגיטין ע''ג ע''ב ד''ה נתן לה כו' משמע לכאורה מהתוס' להיפך שלר''א נפסלה מתרומה וז''ל: ולתרומה לא מיפסלא בת כהן אלא בביאת עבירה שנבעלה לכותי חלל נתין ממזר... ומיהו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נקט נמי שפיר חוששין בזנות. ולזה נתכוון הגרע''א שם: תוד"ה נתן לה כספים וכו' עשאה זונה עי' יבמות דף ס"ט ע"א תד"ה לא פוסלין, עכ''ל. ובהמשך דבריו שם: ולענ"ד נראה דלכאורה קשה איך כ' התוס' דלר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ניחא והיינו ע"כ לתרומה דאי לכהונה בלא"ה פסול משום גרושה. והרי באמת כ' תוס' יבמות (דף ס"ט) דמודה ר"א דלענין תרומה לא מפסלא וכנ"ל. וא"כ דברי התוס' סתרי אהדדי. וזה איזה ימים שעבר פה איש חכם ואמר שהראה לו הגאב"ד דק"ק ליסא שחכם א' כ' לו קושיא זו. והשיב החכם הנ"ל דכוונת תוס' לענין כהונה. והיינו אף דבלא"ה אסורה משום גרושה מ"מ נ"מ לענין דאם ניסת לכהן לוקה ב' משום גרושה ומשום זונה וכדאית' בקידושין (דף ע"א) ודבריו נכונים. עכ''ל. (לפי''ז מובן מדוע לא ציין רבינו לתוס' זה). ועי' קובץ ביאורים גיטין אות מ'. ↩︎

629. ובריטב''א שם: אבל לדידן אף על גב דחייבי לאוין היא לא הויא זונה ליפסל לכהונה דלא חשיב זר אצלה מעיקרא אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה. ונראה דהא דאמרינן הכא לימא תהוי תיובתא דרב המנונא ואף על גב דלית הלכתא כותיה כו'. ↩︎

630. לרמב''ם, כדהתם בגמ': וא"נ, בקדושין תופסין ביבמה קמיפלגי, דרב אמר: הרי היא כאשת איש ולא תפסי בה קדושין, ושמואל אמר: אינה כאשת איש ותפסי בה קדושין. וברמב''ם הלכות אישות פ''ד ה''ד: חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה. ולכן פסק הרמב''ם שולדה כשר ולא ממזר והיא אסורה בתרומה כדין זונה. ↩︎

631. ובספר ההשלמה שם כותב רבינו: ונ"מ כגון איילונית לר"י ביבמות דף ס"א דזונה היא לענין נשואין לכהן, אם היא בת כהן אם אסורה לאכול בתרומה. ועי' יבמות דף פ"א משמע דאסורה, דאל"כ למה לא אמר שם נ"מ שנפסלה מתרומה דבי נשא. ↩︎

632. על ההלכה ההיא כותב רבינו: לפיכך כהן כו'. עיין כאן ד' פ"א ע"א וברי"ף פ"י דיבמות דלא משמע כן וכ"כ בזה, וכדלקמן. ↩︎

633. פי''ח ה''ג: וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה. ↩︎

634. בתוס' יבמות ס''ח ע''ב: ונראה לר"י דפשיטא ליה להש"ס דעיקר קרא דלאיש זר איירי בחייבי כריתות... ↩︎

635. אף לב''ש שצרת הבת צריכה חליצה, אם נשאת לזר ללא חליצה כדעת ב''ה – בניה כשרים אף לכהונה גם לב''ש, מכאן מוכיח רבינו שיבמה לזר אינה זונה בעצם. כמ''ש הרי''ף להלן שאם נשאת לכהן ללא חליצה – ימתין עד שימות היבם ותחזור אליו, לא כמ''ש הרמב''ם. ↩︎

636. ובהמשך שם: אלו הדברים שנאמרו רב יהודאי גאון ז"ל ואיכא מאן דאמר דהני מילי לאו דסמכא הן דליתיהון בגמרא ועוד דגרסינן בהדיא בתלמוד ארץ ישראל בזה המקום ובמסכת גיטין בפרק הזורק כו'. והתוס' רי''ד סובר כר' יהודאי גאון ולא כרמב''ם וז''ל ביבמות פ''א: אבל יבמה שנבעלה מאחד מן השוק אף על גב דקימא עליה בלאו לא פסלה לכהונה, שאין זה זר אצלה, שהרי אם תחלוץ תהיה מותרת לו, ולא כרב המנונא דחשיב ליה זנות ופוסלה ליבמה כדין אשת איש שזינתה... ↩︎

637. ובמנחת יצחק ח''ט סי' קמ''ג וז''ל: ובהנ"ל הי' ניחא לי מה שהביאו הפוסקים את שיטת הבה"ג הנ"ל, ממש"כ בה"ג (הלכות יבום וחליצה) וז"ל ושומרת יבם דמזניא אף על גב דיבם דילה כהן הוא לא תימא כא"א דמיא ואסורה אלא פנוי' היא ושריא לי' וכו' עכ"ל, ולא הביאו ממש"כ הרי"ף (יבמות צ"ב) איתמר משמי' דרב יהודאי גאון (דהוא בעל הלכות גדולות כנדפס על שער הספר ה"ג תקע"א) וז"ל שומרת יבם שנשאת בלא חליצה וכו', ואם הי' בעלה כהן אינה חולצת אלא פורש ממנה וכו' ואם מת היבם מותרת לבעלה וכו' עכ"ל, הרי דלא נאסרת לכהן משום זונה... אמנם בחז"א שם (סוף אות י"ב) הביא מדברי בה"ג ברי"ף הנ"ל, דמבואר דביבמה לשוק לא נעשה זונה כו'. עכ''ל לעניננו ע''ש ובסי' קמ''ד. ובח''ה סי' קט''ו. ↩︎

638. וכ''כ המאירי יבמות פ''א: שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה ומכל מקום לכהונה מיהא נפסלה שהרי נבעלה לפסול לה ואחר שכן אם היתה שומרת יבם של כהן נפסלה לו ואף על פי שאין זה זר מעיקרו כו'. ↩︎

639. משמע מדברי רבינו שספק ממזר שנשא ממזרת ודאית – לוקה מן התורה... כיון שהוא לא נשאר בגדר ספק אלא כשר ודאי. ↩︎

640. משא''כ ספק בדיני ממונות כלדקמן. ↩︎

641. ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת. נולד בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו. ↩︎

642. הספק נעשה לפסק. ↩︎

643. אף שהאוכלה פטור, מ''מ זה רק מחסרון ידיעה, ולא שנעשתה היתר בגדר ודאי. ↩︎

644. המדות לחקר ההלכה ח''ב עמ' נ''ו. מביא גם ספק ערלה בחו''ל מותר הלמ''מ, שההלכה עושה אותו מותר ודאי ולא ספק. ↩︎

645. בדף על הדף שם: בתשוב מיימוני (ספר נשים סי' א') כתב לחדש דדוקא היכי דאיכא כת אחת שאומרת שהקידושין הי' קרוב לו וכת אחת אומרת שהקידושין היו קרוב לה בכה"ג הו"ל ספק דאורייתא, אבל אם יש רק כת אחת שלהכת גופי' מספקא להו אי הקידושין היו קרובים לו או היו קרובים לה, אין כאן עדות כלל כיון דמספקא להו גופייהו, ואזלינן בתר חזקת פנוי' ואינה מקודשת. ↩︎

646. וספק נפשות להקל - פי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, ואין נראה, דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא. (ולרש''י י''ל שספק נפשות הוא פטור ודאי הנלמד מהפסוק, משא''כ ספק ממונות). ↩︎

647. בקונטרס ההשלמה השמטה ז' מבאר: לבד מד"נ ששם גם ספק הוי הוראה להקל, וזהו כוונת הגמ' בסנהדרין דף מ"ב דאמרינן בד"נ נזדקן הדין ר"ל דהוי הוראה היכא שלא נתברר הדין ואזלינן להקל דהוי כמו יצא מב"ד זכאי ואין מחזירין לחובה: ↩︎

648. ספק לב''ד ופסקו שעל המוציא להביא ראיה, אין זה פסק. ↩︎

649. הכא בשתי כיתי עדים - דר' מאיר לית ליה אוקי תרי בהדי תרי כו' אף על גב דבפרק שני דכתובות (דף כ.) אמרינן אוקי תרי בהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא. ובשערי יושר שער החזקות פ''ה כתב: הרי מפורש בדבריהם דסברי דמה"ת יש חילוק בין תרי ותרי לספק דעלמא דהיכא דאיתרע לא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ולא ראיתי מי שהעיר בזה. ע''ש. ↩︎

650. המגיד מבאר, שלהכשיר את הוולד נאמנת משום שמה''ת ספק ממזר מותר, אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת ודאית – לא. וז''ל: ... ואף על פי שנאמנת להכשיר, והיה נראה שכ"ש לפסול, לא היא, דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה, דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל, אלא דרבנן גזרו עליהן, והאמינוה בשל דבריהם, אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות.. ↩︎

651. לקמן הלכה י''ד: פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא... ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שביארנו אלא יהיה ספק ממזר. ↩︎

652. ספק ממזר מותר גם בכשרה וגם בממזרת משום דספיקא דאורייתא לקולא, והדרא קושיא מדוע נאמנת לומר לכשר נבעלתי ולהכשירו ואינה נאמנת לומר לממזר נבעלתי ולפוסלו ולהתירו לישא ממזרת? וכן הקשה הב''ש סי' ד' סקל''ט וז''ל: מיהו קשה לדברי הר"ן והמגיד הנ"ל למה היא נאמנת להכשיר הולד ואינה נאמנת לומר ממזר הוא, דהא כשם דנאמנת להכשיר משום בלא דיבורה הוא ספק ממזר וכשר מדאורייתא לבוא בקהל לכן נאמנת להכשירו, כן הוא בלא דיבורה ספק ממזר מדאורייתא יכול לישא לממזר, דהא בספק קהל יבוא א"כ למה אינה נאמנת לעשותו לממזר ודאי לישא ממזרת, ומ"ש להכשירו ומ"ש לפוסלו?, וא"ל הטעם הוא דאינה נאמנת לעשותו ממזר ודאי משום דיש לחוש שישא שפחה ואיכא איסור דאורייתא לדעת כמה פוסקים, דהא הרמב"ם ס"ל בשפחה ליכא א"ד כמ"ש בסי' ט"ז, א"כ לישא שפחה ליכא א"ד ולמה אינה נאמנת, והמגיד כתב דאינה נאמנת לעשות אותו לממזר ודאי שמא ישא ממזר ודאי ואיכ' קולא באיסור דאורייתא ודבריו תמוהים. וראיתי בפרישה דהרגיש בזה וכתב דאינה נאמנת לעשותו אותו לממזר שמא ישא ממזרת וירבה ממזרים בישראל ודוחק וצל"ע, עכ''ל. ובפנים מאירות דברים י''ז כתב: והתוס' כתבו בביצה דף י"ד ע"א ד"ה איכא בינייהו דאפילו בספיקא דרבנן דקי"ל לקולא, כל היכא דאיכא קולא מצד אחד וחומרא מצד אחד לא אזלינן ביה לקולא כיון דסתרי אהדדי, וכן כתבתי בספר המקנה בקידושין דף ע"ג לדעת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא לקולא מן התורה, הא דהוצרך התורה לאשמעינן דספק ממזר מותר לבוא בקהל, וגם דבקהל ודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבא, היינו משום דתרי מילי סתרי אהדדי שיהיה ממזר מותר לישא ישראלית וממזרת... אבל המהרי''ט ח''ב יו''ד סי' א', לא כן עמו וז''ל: אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שרייה מתורת ודאי ולא מתורת ספק, ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת, דאי מחמת ספיקא הוו תרתי דסתרן אהדדי ואי נסיב ישראלית תו לא מצי נסיב ממזרת אפילו מתה ישראלית או נתגרשה, כמו שכתבו הראשוני' נוחי נפש גבי פלג המנחה דאמרינן בפרק תפלת השחר מאן דעבד כר"י עבד, מ"מ אין לו להתפלל מנחה בההיא שעתא כיון שהתחיל להתפלל בו ערבית. ודמי לשתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן שאסור לאכול את שתיהן ואעפ"כ התורה התירתו וגזרת הכתוב היא דקהל ה' לא משמע אלא קהל ודאי כו' ע''ש. והאריכו האחרונים לדון בהא, הש''ש ועוד ועוד ואכמ''ל. ↩︎

653. המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים - אינה מקודשת, קידשה סתם וכנסה סתם - תצא שלא בכתובה, כתובה הוא דלא בעיא, הא גיטא בעיא. ומאי שנא כתובה דלא בעיא? דאמר אי אפשי באשה נדרנית, אי הכי, גט נמי לא תיבעי?, אמר רבה: צריכה גט מדבריהם. וכן אמר רב חסדא: צריכה גט מדבריהם. רבא אמר: תנא ספוקי מספקא ליה, על סתם אדם שקידש אשה ולא התנה, אם אפשי באשה נדרנית אם לאו גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא. ומקשה רבינו, שלפי דעת הרמב''ם שמהתורה ספיקא לקולא, כלומר כל הספקות מותרים מהתורה ואסורים רק מדרבנן, א''כ במאי פליגי רבה ורבא (רבה מצריך גט מדבריהם, ורבא מצריך גט מספק), הרי גם ספק הוא מדבריהם ועל מה נחלקו? ↩︎

654. דף א' ע''ב מדפי הרי''ף: ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא, דאפשר דמדאורייתא שריא משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה, דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו, והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו, הכא נמי מדינא אית לן למימר הכי ושתהא מותרת להנשא, אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן, ומשום הכי אמרינן הכא דספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. ↩︎

655. הר''ן שם: והרמב''ם ז"ל כתב בפרק הנזכר נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק ולא הזכיר מדרבנן כלל אלא ספק קידושין ע''כ. וע''ז מפרש רבינו שאין זה ככל הספקות שמהתורה מותרין ורק רבנן החמירו, אלא זו אף מהתורה אסורה מספק. מקודשת בספק היא מין בפ''ע ולא בגדר פנויה מדאורייתא. ↩︎

656. מבאר רבינו שלדעת רבה צריכה גט מדבריהם פירושו שמהתורה היא פנויה לגמרי, ורק חכמים הצריכוה גט, ולדעת רבא מהתורה היא בגדר ספק. ונפ''מ אם בא אחר וקידשה ואח''כ מת הראשון, ובא שלישי וקידשה. לדעת רבה קדושי השני הם קדושין ודאיין, כי מהתורה היא בגדר פנויה לגמרי, ואם מת הראשון ובא שלישי וקידשה – אין קדושיו כלום כי היא מקודשת לשני מדאורייתא. ולדעת רבא שמהתורה היא בגדר ספק, אזי קדושי שני ג''כ בספק וכן קדושי שלישי. עי' במבוא לספרי צ''פ על הלכות שבת בגדרי ספק כו'. ↩︎

657. וספק נפשות להקל - פי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ואין נראה, דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא. כלומר, לדעת הרשב''ם אין זה כשאר ספקות שכמו שלא מפקינן ממון מספק כך לא קטלינן מספק, אלא זה דין ודאי שהוא פטור מצד גזירת הכתוב – ושפטו. כלומר, ספק נפשות הוא דין ודאי שהוא פטור, מין בפ''ע ולא ספק של חסרון ידיעה כו', וכן בעניננו ספק מקודשת היא מין בפ''ע - ספק בעצם. ↩︎

658. איצטריך קרא למעוטי ספיקא - תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש פ"ק דב"מ (דף ו:) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם דרשינן בסוף נזיר (דף סה:) דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו... וי"ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר, דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר, שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק, אבל הכא אפשר לברר ספקא זו דכל תחלת הציהוב שוין, וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים, וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם ספק, שאינו ספקא קמי שמיא... ↩︎

659. רבי יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה אסורה, ובגליל - מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה; טעמא דאין מכירין, הא מכירין – אסורין. (האומר הרי זה עלי כתרומה, ולא פירש איזו תרומה, אם תרומת הלשכה שהיא דבר הנדור – אסור ואם תרומת גורן שהיא דבר אסור – אין זה נדר, ואם אנשי הגליל היו מכירין תרומה הלשכה היה אסור ודאי - (אף שסתם ולא פירש ויש להסתפק בכוונתו, כי אנשי גליל רגילים בשתיהן בשוה, רש''י ור''ן שם. כלומר זה גדר ודאי ולא ספק. ועי' מש''כ רבינו בהלכות נדרים פ''ב ה''ז וה''ח). ↩︎

660. בהמה טהורה שנשחטה ע''י גוי, או בהמה טמאה שנשחטה ע''י ישראל והיא עדיין מפרכסת - אמר אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה - דהא מטמאה טומאת אוכלין, והרובעה חייב – לחומרא, רש''י - דהא אינה מטמאה טומאת נבלה. ובתוס': אביי אמר אינה מצלת כו' - וטעמא משום דכי חיה היא לכל דבריה ולכך רובעה חייב, ומ"מ מטמא טומאת אוכלין כיון דבת אכילה היא, ובקונט' פירש משום דלחומרא, ותימה אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב. מכאן שאף שהיא ספק חיה מ''מ הרובעה חייב ודאי כי היא מין בפני עצמו כנ''ל. ↩︎

661. אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור... והראב''ד: ... אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה הילכך הוי ככל הקרבנות הראויים בפנים ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב חטאת. כלומר חיוב התורה להקריב אשם תלוי אם ספק חטא ואכל חלב או אכל שומן, הוא משום דספיקא דאורייתא לחומרא, אבל אין זה דין ודאי, אלא רק משום ספק, כיון דאין אנו יודעים אם עבר או לא – יקריב קרבן. הקרבן נשאר בגדר ספק, ולכן אם הקריבו בחוץ – פטור, מפני שאולי אינו חייב בקרבן, והאשם הזה הוא חולין. אך הראב''ד חולק, וס''ל שספיקא דאורייתא לחומרא הוא דין ודאי, והקרבן אשם הוא חיוב ודאי ולא ספק. ↩︎

662. ושור של שני שותפין שהרג, כל אחד מהן משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה. ↩︎

663. יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה. וכ''כ רבינו בפ''י מהלכות כלאים: והנה הטעם דהא פסק רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה להחמיר רק דגבי קרבן מחמת חולין בעזרה אינו יכול להביא בלא קרא, ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב ע"ש דרק משום תיקוני גברא כו'. ↩︎

664. ...ואי נמי קסבר חולין בעזרה דאורייתא חיה ועוף לאו דאורייתא...וא"ת למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטריך קרא לחטאת העוף באה על הספק, דהא ר' יוסי בר חנינא דאמר לאו דאורייתא כדמוכח בנזיר ומצריך קרא לחטאת העוף באה על הספק? וי"ל דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי. ↩︎

665. ד''ה ואימא ודאי... לכך נראה לרבינו תם דהכא מספק יולדת פריך, כגון ספק אם נפל הפילה אם רוח הפילה ... או לא הרגישה שהפילה דלאו בת קרבן היא, ואף על גב דמייתא חטאת העוף על הספק כדאמרינן בסוף נדה (דף עב.) לא חשיב בר קרבן, מידי דהוה אחייבי אשמות תלויין דלא חשיבי בני קרבן בפרק בתרא דכריתות (דף כה:) כיון דאין באין אלא על הספק... ↩︎

666. וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר, אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא... והקשה הכס''מ: ומ"ש רבינו אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית, קשה דמאי אף על פי, אטו קדשי בדק הבית מי לא מעלי בהו?. ואפשר דה"ק אף על פי שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית אלא דומה לקדשי בדק הבית, וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה, אלא דקרייה רחמנא חטאת. נראה דר''ל, שאף שלא היה מן הדין שימעלו בה, וא''כ איך יקריב אשם מעילות ולא חיישינן לחולין בעזרה? אלא דקרייה רחמנא חטאת, התורה מחייבתו להקריב, ולמ''ד חולין בעזרה לאו דאורייתא, התורה אומרת שחייב בגדר ודאי, כנ''ל. ↩︎

667. ומי שספק חטא, צריך כפרה ספק כפרה לחומרא, ברור שיקריב קרבן מספק ולמה צריך פסוק, אלא ע''כ שהקרבן בגדר ודאי ולא ספק. וכ''כ בהלכות כלאים כ' טור א': לפי''ז אם נימא דספק כפרה להחמיר וחולין בעזרה לאו דאורייתא ... וא''כ למה לן קרא דצריך להביא? וע''כ דזה הוה בגדר ודאי לא בגדר ספק. ועיין מש''כ התוס' בכורות דף י''ז ע''ב דצריך להביא ב' עגלות מספק אף דליכא קרא ע''ש וכ''מ. וכבר הארכתי בזה בח''ב היכא דאזלינן לקולא, אם זה הוה בגדר ודאי או בגדר ספק. וזהו כוונת הגמרא סנהדרין דף מ''ב ע''א דגבי דיני נפשות שייך לומר נזדקן הדין דהיינו קש דינא. ר''ל כך, דכיון דקי''ל גבי דיני נפשות יצא לזכות אין מחזירין אותו לחוב, ה''ה אם נסתפק להם דאז הוה לקולא לא מחמת ספק, רק כמו שנפסק לזכות, משא''כ בדיני ממונות ושאר דברים.... ↩︎

668. וא"ת מנא לן דסבר הלל דאין מבטלות, דילמא שאני הכא דגלי קרא? ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא וי"ל מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך אם כן בעלמא אין מבטלות, דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי, והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא. כלומר, הפסוק על מצות ומרורים יאכלוהו, לדעת הלל לכתחילה יש לכרוך מצה ומרור, כי לדעתו מצוות אין מבטלות זו את זו, וגם לולא הפסוק היה מותר לכרוך, א''כ הפסוק בא לחייב לכתחילה לכרוך, אבל לרבנן ס''ל שבעלמא מצוות מבטלות זא''ז והפסוק בא לומר שבדיעבד אם כרך – יצא ולא אמרינן מצוות מבטלות זא''ז. וה''נ בעניננו, שכיון שמותר מהתורה להקריב חולין בעזרה, אזי חיוב התורה להקריב אשם תלוי וספק חטאת, זה חיוב בעצם מדין ודאי כו'. ↩︎

669. יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד כשישא הגיורת כמו שביארנו הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור שאין הורגין על ספק, וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק אשת איש שאין קידושין תופסין בעריות. ↩︎

670. יבמה שנתייבמה בתוך ג' חדשים והולד ספק מבעלה ספק מיבמה - ת"ר: ראשון ראוי להיות כהן גדול, ושני ממזר מספק; רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין ממזר מספק. מאי קאמר? אמר אביי, הכי קאמר: ראשון ראוי להיות כהן גדול, ושני ספק ממזר ואסור בממזרת; ר' אליעזר אומר: אינו ספק ממזר אלא ודאי ממזר, ומותר בממזרת.... ולדעת רבא להיפך, שחכמים ס''ל שהוא מותר בממזרת כו'. ↩︎

671. אלא באמו אם היא בת יבום או לא, לכן הוא ספק בעצם. ↩︎

672. ראב''י או חכמים לדעת רבא המתיר בממזרת ודאי, ס''ל, שהוא ספק בעצם, "ר''ל כך, דלא הוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך, רק דהוא ספק בעצם, ויש בו שני הצדדים, וישאר הספק לעולם" (לשון רבינו עי' כללי התורה לר''מ כשר ערך ספיקות). כלומר, אם היה זה ספק סיבה, חסרון ידיעה כו' היה הולד אסור בממזרת, אך כיון שהוא ספק בעצם, כמו מין בפני עצמו כו', אזי התורה אמרה שספק ממזר מותר כו'. ↩︎

673. לא יבא ממזר - ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא, בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא, ומה טעם אמרו שתוקי פסול? גזירה שמא ישא אחותו מאביו. ↩︎

674. נראה דכוונתו להך דשתי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת כו', קיימי עדים וקאמרי קרוב לה ואת אמרת תתייבם ואין בכך כלום? וז''ל רבינו בהלכות מאכלות אסורות פ''ד הכ''ב: ועיין בהך דיבמות דף ל"א ע"א גבי תרי ותרי דהוה ספיקא דרבנן או דאורייתא כו' ע''ש. וז''ל בפ''ד מה' אישות ה''ו: ועי' בהך דכתובות דע"ג ע"ב מבואר שם מדברי הגמ' דהיכא דהוו ספק קדושין הוו מה"ת ועי' מש"כ הר"ן ז"ל פ"א דקדושין על הך דד' ה' ע"ב דס"ל דהוי רק דרבנן היכא דהוה ספק בדין ועי' יבמות ד' ל"א ע"א ע"ש. כלומר מספק (שמא נתגרשה) - היבמה אסורה לגמרי, וכאן בשתוקי היה כשר אי לאו חשש שישא אחותו. ומבאר רבינו, שהספק דשתי כתי עדים הוא ספק דחסרון ידיעה, ספק ע''י סיבה ולא ספק בעצם, לכן ספיקא דאורייתא לחומרא. משא''כ בשתוקי שהוא ספק בעצם והוא כשר לקהל בודאי אי לאו חששא דאחותו כו'. ↩︎

675. הטומטום והאנדרוגינוס אף ע"פ שאין לך מום גדול מהן הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהן ספק זכר ספק נקבה הרי הן כמין אחר, ובקרבנות נאמר זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח. ↩︎

676. וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין מפני שהן ספק אשה, וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק דין תורה. ↩︎

677. הלכות שבת פי''ט ה''כ בספרי צ''פ: ובזה א''ש מה שהקשו התוס' חולין דף י''א ע''א ד''ה כגון דקיימי, דלמה לנו זה ע''ש – כהן יכול להסגיר את נגע הבית גם בבואו לביתו, מנין לו שהנגע לא חסר שיעורו? כגון דקיימי דרא דגברי – רש''י - האחד עומד במפתן ורואה ומגיד לזה וזה לזה עד הכהן דלא בציר. וכתבו התוס': דקיימי דרא דגברי - בלא זה היה יכול לומר כגון שהיה אדם אחד עומד לשם בשעת הסגר וראה שלא חסר, אלא רוצה לפרש באותו ענין שאף הכהן עצמו היה יכול לידע. משום דדבר דתליא בפעולת האדם צריך הוא לידע בשעת מעשה בירור הדבר – (כלומר, לפי' התוס' אע''פ שאין הכהן יודע כעת את מצב ושיעור הנגע – הוא יכול לפסוק, ואם יתברר שבשעה שפסק הנגע אכן היה באותו שיעור – הסגרו הסגר. אבל רבינו מפרש, שבשעה שהוא פוסק צריך שתהיה לו ידיעה ברורה מה מצב הנגע עכשו, וזו כוונת הגמרא שעומדת שורת אנשים מהבית עד בית הכהן ומעידין שהנגע לא השתנה). כעין מש''כ הראב''ד ז''ל בהלכות גניבה פ''ב הי''ב ע''ש – השגת הראב"ד: גנב וקטע ממנה אבר וכו' ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו. א"א לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא, דכיון דיותר ממה שהזיק הוא, אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלא ספק, וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו. ועיין מש''כ רבינו ז''ל בהלכות עדות פ''ט ה''ג דכל מי שהוא ספק פסול גבי עדות, הרי הוא בודאי פסול דאין עליו גדר עדות כלל ע''ש – וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין מפני שהן ספק אשה, וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק דין תורה. וע''כ צריך לחלק בין ספק ע''י סיבה ובין ספק בעצם דספק בעצם הוי ודאי פסול, וספק סיבה נשאר בספק מחוסר ידיעה. לקמן פט''ז מבאר: דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים וישאר הספק לעולם כו' ע''ש. וה''ה כאן לגבי טלית שהוא ספק אם חייב בציצית אם מותר לצאת בשבת. כו' וכו' ע''ש. ↩︎

678. היתה אלמת או חרשת או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול הרי זו ספק זונה, ואם נשאת לכהן תצא, אלא אם כן היו שני הרובין המצויין אצלה כשרים. ↩︎

679. האשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי ומותרת לכהונה, ואף על הולד נאמנת לומר מאיש פלוני וכשר הוא כר''ג ור''א (כתובות י''ג וקדושין ע''ד, דקי''ל כר' יוחנן שלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה), ואעפ''כ על הולד יש שם שתוקי, (שאם היתה חרשת או אלמת לא סומכים על תרי רובי והוולד שתוקי, או אם אומרת לממזר נבעלתי – אסור בממזרת). וז''ל המאירי בקדושין ס''ט ע''א: הא מכל מקום אם נבדקה אמו יש לה דין אחר, והוא שאם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וכשר לכל דבר ואף ברוב העיר פסולין אצלה, אפילו היתה ארוסה ואמרה מארוס נבעלתי, ואם אמרה לממזר נבעלתי אינה נאמנת לעשותו ממזר ודאי, ואף כשהוא מודה, אלא שהוא ספק ממזר, ועל שם דבר היה קורא אבא שאול לשתוקי בדוקי כמו שהתבאר בגמרא). ↩︎

680. מעשה בתינוקת שראו אותה מושלכת לאישפה אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בי ר' יוסי ואמר תיטפל לעיסה – תהא נטפלת למשפחה שיש בה ספק, רבי ירמיה סבר מימר לעיסה כשירה רבי ישמעאל בי רבי יוסי חלוק על אביו – למימר שתהא נטפלת לעיסה כשרה קאמר ר' ישמעאל ב''ר יוסי, דאל"כ יהא פליג על אביו דתנן במתני' דכשרה לכהונה אפילו דאזלינן בתר רובא. אמר רבי יוסי ואפי' תימא לעיסה פסולה, לית רבי ישמעאל בי רבי יוסי חלוק על אביו, למה? כשירים מזנין – אף כשרים מזנין הלכך במתני' אזלינן בתר רובא, ופסולין משליכין – מי שמשליך התינוק לאשפה ודאי פסול הוא לכך מודה ר' יוסי שתטפל לעיסה פסולה התינוקת הנמצאת, קרה''ע. ↩︎

681. אמר ר' יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה, אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה. ↩︎

682. אמר רב חסדא: הכל מודים באלמנת עיסה - שפסולה לכהונה, מאן מיקל בהני תנאי? רבן שמעון בן גמליאל, וקאמר: כל שאתה נושא בתו - אתה נושא אלמנתו, וכל שאי אתה נושא בתו - אי אתה נושא אלמנתו, למעוטי מאי? למעוטי אלמנת עיסה - שפסולה לכהונה כו'. ↩︎

683. לדעת הבבלי בת אלמנת עיסה פסולה לכ''ע, והמחלוקת היא באלמנת עיסה עצמה וכדפי' הריטב''א שם: והא דפשיטא ליה בבתו טפי מאלמנתו משום דבתו לית לה חזקת כשרות ואלמנתו אית לה חזקת כשרות, וכ''ה בתוד''ה אלמנת עיסה בכתובות י''ד ע''א. ולדעת הירושלמי האלמנה ובתה שוות כתובות פ''א ה''ט המכשיר בה מכשיר בבתה כו', ולכן הירושלמי משווה דין תינוק הנמצא לאלמנת עיסה כדאמר: תיטפל למשפחה שיש בה ספק. ↩︎

684. סוף ד''ה אלמנת: ואם תאמר דבפרק עשרה יוחסין (שם דף עה.) משמע דאפילו מאן דמכשר אלמנת עיסה מודה בבת דפסולה גבי הא דאמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהונה כו' ולאפוקי מהני תנאי דתנן העיד רבי יהושע כו' ומה לי אלמנה מה לי בת, דבת נמי הוי ספק ספיקא כמו באלמנה וי"ל דבת העיסה אין לה חזקה דכשרות ואף על גב דבעלמא מקילין בספק ספיקא הכא מעלה עשו ביוחסין כי היכי דמצריך לקמן תרי רובי להכשיר אף על גב דבעלמא סגי בחד רובא. ↩︎

685. מצא בה תינוק מושלך, אם רוב עובדי כוכבים - עובד כוכבים, אם רוב ישראל - ישראל, מחצה על מחצה - ישראל; ואמר רב: לא שנו אלא להחיותו, אבל ליוחסין לא. ופי' רש''י דאם היא בת – אסורה לכהן. וקשה שהרי יש לחוש שהוא ממזר ואסור לבא בקהל, קדושין ע''ג כו'. ↩︎

686. מפרש רש''י שהמדובר כאן הוא בתינוק שטיפלו בו כראוי ורצו להחיותו: ואפי' ליכא למיחש משום אסופי כגון הנך דאמרינן בעשרה יוחסין (קדושין עג:) משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא כו'. ↩︎

687. אם היתה אם לפנינו ואיננה יודעת מי הוא כו' חיישינן שמא ממזר ופסול הוא, אא''כ נבדקה אמו כו'. ↩︎

688. הירושלמי משווה בת אלמנת עיסה למשנה בדף י''ג וז''ל הירושלמי: אמר ליה רבי לעזר הרי אלמנת עיסה היא כשירה ובתה פסולה אמר ליה כדברי שהוא מכשיר בה מכשיר בבתה כו'. לדידן בדף י''ג רק בראוה מדברת או מעוברת, ואמרה איש פלוני וכהן הוא... תרתי למה לי? חדא להכשיר בה, וחדא להכשיר בבתה. דהיינו שנבדקה אמו, אבל אלמנת עיסה בתה פסולה. ↩︎

689. ועי' רע''א מה''ק רכ''א מש''כ בנו: וכבוד אאמ"ו נ"י השיג ואמר דלא מצינו שהאמינה התורה לאב אלא לומר בני זה בן גרושה, דהרי זה אביו של זה הבן, אלא שאומר מה הוא ומה טיבו, אבל כשאמר מפלוני נתעברה, הרי כבר אמר שאינו בנו והרי הוא כאיש אחר, ואינו נאמן לומר ממי הוא אלא דנאמן דאינו בנו אבל לא ממי נתעברה, ע"כ דבריו הקדושים. ↩︎

690. בעדות יכולים העדות לחזור בהם בתוך כדי דיבור. חו''מ כ''ט: אחר שהעיד העד בבית דין (והוא לאחר כדי דבור) אינו יכול לחזור בו. עי' בנו''כ. וע' באור שמח פ''ד ה''ג מהלכות נחלות שביאר מדוע העדים יכולים לחזור בתוכ''ד והאב לא, ובשעורי ר' דוד לב''ב קכ''ז. ↩︎

691. עי' שו''ת הראנ''ח סי' מ''ה: ונמצא לפי זה הן רבים עתה ג"כ אשר יסברו בנדון דידן שאינו נאמן, אי משום דאינו פוסלו ע"י הכרת בכור כו' ע''ש. שאינו נאמן אא''כ פוסלו ע''י שאומר שאחיו הקטן הוא הבכור, שכיון שהאמינתו תורה ע''ז ממילא נפסל הגדול כו'. ↩︎

692. הנמוקי יוסף ב''ב נ''ו ע''א כתב: וכתבו האחרונים דלרבי יהודה נמי נאמן האב לומר בני זה ממזר אפילו בלא גררה דבכור כו' ע''ש. (אבל התוס' ביבמות וב''ב וקדושין ע''ד שנאמן רק ע''י גררא דבכור: דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שזה בכור ואפ"ה נאמן ואף על גב שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים ורבינו אליהו מפרש דהיינו טעמא דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר כו'. ↩︎

693. רבינו מחלק בין נאמנות האב לומר זה בני, לאומר זה בכורי, או בן זה ממזר, שהתורה נתנה לו נאמנות יתירה מדין יכיר. וכ''כ בשעורי ר' דוד לב''ב קכ''ז וז''ל: ואפשר דאה"נ באמת לרבנן אין דין יכיר על פשוט, רק על בכור, ואי נימא כן, פשוט יותר חילוק הנ"ל, דדוקא לר"י שייך נאמנות לומר זה בני אפי' לא הוחזק, אבל לרבנן ליכא כלל נאמנות לומר שהוא בנו, דכל נאמנות דיכיר הוי רק על בכור, ולא על נאמנות בנו. ↩︎

694. ר''ל אף שברור שהוא משקר נגד העדים מ''מ גזירת הכתוב "יכיר" שעושים כדברי האב, (הבכור לא יקבל חלק בכורה) והוא עובר על לאו. (לא יוכל לבכר את בן השנואה וגו'). ↩︎

695. ואם הוא ישראל גמור ואומר על אשתו שנתגיירה בינה לבין עצמה האם נאמן לפסול את בנו? בשו''ת רע''א מה''ק רכ''א כתב בנו (הרש''א) שנאמן וז''ל: והנה מה דנשמע מהנ"י דאלו הי' ישראל ממש ואמר על אשתו גיורת דנתגיירה בינה לב"ע לבין עצמה דהיה נאמן על בנו, דאל"כ למה אמר לדבריך נכרי וכו', הא בלא"ה כיון דא"נ עליה כיון דמוחזקת לגיורת ממילא יהיה הבן כשר, אע"כ דנאמן לפסול הבן עכ''ל. ועי' שם סי' רכ''ב מש''כ הגרע''א, אבל מדברי רבינו לכאורה משמע שאינו נאמן משום שלדבריו אין לו אישות. ↩︎

696. כמ''ש התוס' יבמות מ''ז: נאמן אתה לפסול עצמך כו' - היינו דוקא במילי דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא כו'. וכן הה''מ: והאומר על עצמו וכו'. זה ברור דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא ודנין בו להחמיר כו'. ורבינו ס''ל שזה מטעם נאמנות. ↩︎

697. עי' שער המלך על הלכה י''ז, בתירוץ סתירת הריא''ז למש''כ בספ''ק דכתובות. ואב''מ סי' ד' ס''ק י''ט, שהשיג על הריא''ז מהגמ' דיבמות מ''ז לקמן, וקצה''ח סי' רע''ז ב'. ושו''ת פרי יצחק (לר' יצחק בלזר) ח''ב ל''ח, שיישב השגת האב''מ. ↩︎

698. ומהרמב''ם משמע שזה גזירת הכתוב: שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. ↩︎

699. מנחת אליעזר ח''ג ל' כתב: וי"ל בפשיטות כיון שאינו מטעם עדות רק שהתורה האמינו מטעם יכיר, ע"כ הוי כמו בדיני ירושה והוא מזכות האב לבנו, ואין נ"מ בין אם האב כשר לעדות או פסול מחמת עבירה וצ"ע. וראה מש''כ אחד מח''ד בשו''ת וז''ל: וכבר ידוע שהגאון רעק"א בתוספותיו (ספ"ב דיבמות אות כו) מסתפק אם האב רשע האם נאמן בכל זאת לומר בני זה ממזר, או שמא אינו נאמן אלא משום עדות, ורשע פסול לעדות. אכן בשו"ת אור גדול (ס"ס ב) כתב, שבכל אופן י"ל שנאמן מגזרת הכתוב, ושוב הביא דברי הגרע"א, והניח בצ"ע. ע"ש. והגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג (סי' ל) צידד בדבר, ונטה לומר שנאמן. וסיים בצ"ע. ע"ש. והגרי"מ טולידאנו בס' משיב נפש (עמוד יז) פשיטא ליה שאב רשע אינו נאמן, ולמד כן מדברי החתם סופר (סי' עו) בדין נוגע שאינו נאמן. ע"ש... עכ''ל. הגע בעצמך... רעק''א מסתפק, ובאור גדול נשאר בצ''ע, וכן הגאון ממונקאטש, עד שבא אותו משיב נפש דפשיטא ליה... ממש קילורין לעינים... (ועי' בחת''ס שם שכלל לא שייך לנדו''ד, שפשיטא שאם האב נוגע בעדות דהיינו שיש לו טובת הנאה – אינו נאמן, וכי יש מי שחולק או מצריך עיון בהא?. כדרך שמצינו בעובר על בית המכס, שאם אמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא נאמן, שלא אמר בני הוא אלא להבריחו מן המכס...). ואכ''מ. ↩︎

700. על הסתירה בדברי הרשב''ם (שלזה מרמז רבינו), עי' בשעורי ר' דוד לב''ב קכ''ז שהביא תירוצי הרש''ש האור שמח הקצות ורע''א, ע''ש. ↩︎

701. וז''ל האור שמח שם: הרשב"ם (ב"ב קל"ד ע"ב ד"ה ליורשו) והתוספות (שם ד"ה ליורשו) פירשו בהך דקאמר על משנה דה"ז בני נאמן אי ליורשו פשיטא, דעל מי שהוא אינו מוחזק שהוא בנו אינו נאמן לומר בכור הוא, רק על מי שמוחזק שהוא בנו עליו אמר דנאמן לעשותו בכור, וברא"ש (ב"ב פ"ח סימן ל"ט) בשם הר"מ שפליאה גדולה לומר כן, שאם בא אחד ממדינת הים ואמר על אחד שהוא בנו לא יהיה נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, ושאר בניו ינחלו, יעו"ש. ↩︎

702. קל''ד ע''ב הסובר שאין זה מטעם עדות אלא מיגו: דמגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא ויירשני נאמן כו'. ↩︎

703. דילמא בניכסי הגר איתאמרת. שמא לא אמרו אלא בגר שאין לו יורשין ובהא הוא דאיכא למימר שאוסף לו אחד מן השוק ולומר עליו בנו הוא כדי שירשנו ולפיכך הוא אינו נאמן לפי שחב לאחרים הוא דנכסי הגר שמת ואין לו יורשין כל הקודם זכה, פנ''מ. ונראה דרבינו ס''ל דבהא פשיטא שאינם נאמנים לרשת את האסופי, אלא אף להוריש לו נכסיהם לא נאמנים משום דגרים הם ולאו בר ירושה, (כי רק על מי שיורש ומוריש אמרה תורה שנאמן על בנו משום יכיר), אלא נאמנים רק משום דנעשים כשני עדים עליו. (וז''ל או''ש הל' נחלות פ''ב הי''ד: הימנותא דיכיר דאמר רחמנא הוא דוקא בכה"ג, שבהימנותו מעביר נחלה מן הראוים ליורשו, אבל בגר שאין לו יורשים כלל וכלל, ובהימנותו אינו מפקיע מיורשיו, שבנכסיו אם יזכו לאו מכחו קא זכו, רק מהפקירא קא שקלו, ע"ז לא אמר רחמנא יכיר, וכמו דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כו' יכיר, הא באין לו יורשים כלל ע"ז לא אמרה רחמנא יכיר שנאמן להעיד עליו שהוא בנו, ולפ"ז הא דאמר הירושלמי דילמא בנכסי הגר אתאמרת הוא כפשוטו, דעל זה לא כתבה רחמנא יכיר, ודוק כי הוא חדש: עכ''ל ועי' בשעורי ר' דוד ב''ב קל''ד ע''ב אות קנ''ה). ↩︎

704. לכן להירושלמי אין לגר נאמנות לומר על בנו שהוא בנו שנולד לאחר שנתגייר (כי אז צריך נאמנות על הזמן מתי נתגייר, ומתי נולד הבן כו', ולזה לא נתנה התורה נאמנות לאב) אא''כ יש עדים שהוא בנו, וע''ז אומר הירושלמי שאביו ואמו נעשים שני עדים ונאמנים. ↩︎

705. וכ''כ קרה''ע: היו מחזיקין בו שהוא בנו משפחתו וסברו שמסתמא שחררה קודם הבעילה והרי הוא בנו ואומר קודם מיתתו שאינו בנו אלא עבדו שלא שחרר השפחה נאמן. ↩︎

706. ובירושלמי פ''ח ה''ז דב''ב פירש הפנ''מ להיפך וז''ל: היו מוחזקין בו שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר שהוא בנו נאמן וקאמר ר' חזקיה בשם ר' הונא כגון שהיו מחזיקין אותו שהוא משפחתו ולא היו מחזיקין בו לבנו ועכשיו אומר ששחררה והוא היפוך הפירוש שפירשתי שם ונכון הוא...ע''ש במראה הפנים. ↩︎

707. נאמן לענין פסול משפחה שאם אומר שהוא ממזר אזי יפסול בת ישראל בביאתו. אף שמי שמחזיק עצמו בכהונה אינו פוסל את הנבעלת לו. ↩︎

708. מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת לו ספק חללה. ↩︎

709. אם אומר על הבכור שאינו בנו – הבן ממזר ודאי. ↩︎

710. והטור חו''מ סי' רע''ז כתב להיפך וז''ל: וכן אם אמר על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן פי' רשב"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא... ועי' שו''ת מהרשד''ם חו''מ סי' ש''ד. ↩︎

711. בהלכה ט''ו אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן כו', ועי' מטה אפרים שם. ↩︎

712. אולי קכ''ז ע''ב ד''ה נאמן. ↩︎

713. כיון דיש עדים שאחר הוא הבכור, צריך האב להורישו פי שניים, ואם מכחיש את העדים אע''פ שנאמן מצד גזיה''כ – עובר על ל''ת. ↩︎

714. כן הקשה בשיירי הקרבן: ותימא הא אפי' לומר על בנו שהוא ממזר נאמן כדתנן פ"ד דקידושין כ"ש לעשותו שתוקי? ↩︎

715. כלומר, הרמב''ם סובר שאין קשר בין יחוס לירושה, יש שאינו נאמן לענין יחוס אך נאמן לגבי ירושה, ויש שאינו נאמן לשניהם כבהלכה דידן שאומר שאין זה בנו והיא אומרת מעכו''ם ועבד, והבן כשר ובחזקת בנו ואף יורשו. ↩︎

716. ותמה על התוס' הערוך לנר שם: אכן בעיקר דברי התוס' שכתבו לאסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורא צ"ע דהיכן מצינו דבן נח אסור בבת ישראל? ובשלמא לקמן (מז א ד"ה נאמן) שכתבו התוס' סתמא דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא זה יש לפרש לענין לאסור במפרכסת או בגזל פחות מש"פ, אבל הכא דכתבו לאוסרו בבת ישראל צ"ע: ↩︎

717. ר' יוחנן סובר שאם יש לו אשה אינו נאמן לומר ע''ע שהוא פסול ולפסול אותה. רבינו מפרש שאם יש לו אשה היינו אשת האומר ע''ע, ולא אשת בנו כמ''ש המפרשים שם, וז''ל שיירי הקרבן שם: וי"ל דכי היכי דהאמינו התורה לפסול אשתו מן הכהונה נאמן נמי לפסול אשת בנו. מיהו היא גופא צ"ע מנ"ל דנאמן לפסול אשתו?. ובתו' פ' החולץ דף מ"ז בד"ה נאמן וכו' מפורש דאינו נאמן וצע"ג: עכ''ל. ↩︎

718. וכמו שנאמן ע''ע נאמן עליה. ↩︎

719. בפ''י מהלכות כלאים כותב רבינו: ועיין רש"י כתובות דף י"ד ע"א ד"ה הכא מ"ש דהבן לא מיקרי רק ספק ספיקא, והטעם ג"כ דנוכל לומר דרק ודאי פוסל ולא ספק, דזה שם אחר, וכעין זה כתבתי בהל' אס"ב. ↩︎

720. האור שמח והקרית מלך על הרמב''ם ציינו שכ''כ הרי''ף בשו''ת סי' ל''ח וז''ל הרי''ף: אבל יש על הבן אם הודיעתו אמו שהוא אביו שלא ישא מקרובותיו. ↩︎

721. בדף על הדף לעירובין ד''פ. הביא משבות יעקב ח''א סי' כ' שכותב כדברי רבינו ומציין ג''כ לגמ' הנ''ל, דן שם בענין ישראל הנשוי לנכרית, אם החמץ שלהם דינו כחמץ שעבר עליו הפסח משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה. וז''ל: "ואין סברא לחלק ולומר דנכרית שאני כיון דאין קידושין תופסין בה"... ומה"ט נמי אמרינן דאין אישות לנכרית מ"מ נראה דיש בה מנהג אישות לענין הרבה דברים וכדאית' בסנהדרין פ"ד מיתות ודבק בו ולא באשת חבירו וכן גבי יפת תואר אמרינן פ"ק דקדושין דף כ' אשת אפי' אשת איש ש"מ דאית להו אישות..."וכן נראה להביא ראי' ברורה מהא דאיתא בעירובין דף פ' ע"א טורזינא (פרש"י נכרי הממונה על כלי זיין) א"ל אוגיר לן רשותא לא אוגיר להו אתיא לקמיה דר' זירא אמר ליה מה למיגר מדביתהו אמר ליה הכי אמר ריש לקיש משמיה דגברא רבה ומנו ר' חנינא אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו, הרי דמדמה אשת נכרי לאשת ישראל דיכולה להקנות רשותו ש"מ דלענין קניית ממון היא כאשתו לכל דבר... ואם יאמר האומר דמ"מ יש לחלק בין נכרי שנשוי נכרית משא"כ ישראל הנשוי נכרית דיש עבירה ואין קידושין לא קנה בה בעלה כלום גם זה אינו"... ע''ש. ↩︎

722. אולי יש מקום לס''ד לומר גבי מוסר מזרעו למולך שגם בנו מן הנכרית אע''פ שבגדר הדין אינו נחשב זרעו כלל מ''מ אם העבירו – חייב. (עי' משפטי עוזיאל שאלות הזמן ס''ד, זכר לדבר מדאמרינן: ומזרעך לא תתן להעביר למולך, בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן, הכתוב מדבר, מגילה כ"ה ע"ב), אבל ביד רמ''ה לסנהדרין ס''ד כותב להיפך: אבל זרע הבא מן השפחה ומן הנכרית לא מיחייב עילויה דלאו זרעו הוא. וכ''כ מדנפשי' המנחת חינוך מצוה ר''ח ח': "ופשוט דאם יש לו זרע משפחה ונכרית אינם נקראים זרעו ופטור". ובשו''ת צפ''ד פ''ה כותב רבינו: ובתו''כ פ' קדושים מרבה גבי מולך גם עבדים, חזינן דמ''מ נקרא גדר זרעו איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך כו', בישראל, לרבות נשים ועבדים. (היינו, עבד שנותן מזרעו למולך חייב, הרי שנחשב בנו אף שעבד אין לו חייס). ↩︎

723. וכן העיר בשעורי ר' דוד לכתובות כ''ה ע''ב: דהרמב"ם (פט"ו מאיסו"ב) כתב, אבל האב שהוחזק שזה בנו, ואמר בני זה ממזר הוא, נאמן, וכן לומר אינו בנו והוי ממזר. ומוכח דרק על מוחזק שהוא בנו נאמן לפוסלו, אבל באינו מוחזק שהוא בנו אינו נאמן. ובהל' - נחלות (פ"ב ה"א) כתב הרמב"ם, דאפי' לא הוחזק שזה בנו, נאמן לומר בני זה... ע''ש. ובאג''מ אה''ע ח''ד סי' כ''ג. ↩︎

724. באג''מ שם: אבל לומר על אחד מן השוק שהוא בנו והוא ממזר ליכא נאמנות דיכיר דהרי לא שייך כלל לו, ומה שהוא בעצמו אומר שהוא אביו ודאי אינו כלום על זה שלא ידוע שהוא שייך לו... ↩︎

725. ז''ל רבינו בהל' תרומות: ונ"מ ג"כ למי שנשא אשה מחייבי כריתות אף דאין בה גדר נשואין כלל מ"מ שם נשואין בלשון בנ"א יש, כמבואר בגיטין דף פ"ה ע"א דעבר ואינסיב, וכן מוכח בתוספתא הובא בתוס' גיטין שם דף פ"ג ע"א ד"ה ועמדה מדתניא בתוספתא על מנת שלא תינשאי לאבא ולאביך ה"ז גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אינו גט חוששין שמא תבעל להם כו', ובתוספתא דילן שם הגירסא אחרת גיטין פ''ד: על מנת שתנשא ותבעל לאבא ולאחי הרי זה לא תנשא לא תצא כו', ומוכח שם דהוי ביטול התנאי לפי גירסא דילן אם תינשא לאביו אין זה גט אף שלא שייך נשואין, ומ"מ מבואר בתוספתא דיבמות פ"ב דא"ל שום זכות השייך בנשואין, וע' יבמות דף פ"ה ע"ב בתוס' גבי פירות שאכל אי מוציאן מידו, ושם דף מ"ד ע"ב וכ"כ בזה במק"א ראיה להיפך, מדלא מוקי בסנהדרין דף ע"א ע"א מה דמקשה שם דאשה מנין לה מעות, דילמא מיירי כגון שהיו מחייבי כריתות כמבואר שם בגמ', ויש לדחות. (אולי ר''ל משום שדוחק גדול לאוקמי מתני' בכגון דא). ↩︎

726. דאין אישות לגוי, הל' מלכים פ''ח ה''ג. ↩︎

727. עדותם זו מחייבת אותו סקילה, נאמנות גמורה. ↩︎

728. ישראל הבא על נכרית וילדה בן, האם האב יכול לגיירו לבדו משום דניחא ליה במאי דעביד אבוהי, אע''פ שע''פ דין אין הוא אביו, מ''מ שם אביו נקרא עליו, או לא. ↩︎

729. ז''ל הרמב''ן בתורת האדם (שער המיחוש ענין הסכנה) שתינוק מושלך לא הוי קבוע אלא פרוש וז''ל: ודקאמרי נמי משום מימרא דשמואל לגבי תינוק מושלך אני אומר תינוק בפלטיא דיניה כמאן דפרוש כולהו, דהא הוינן עלה מי אמר שמואל הכי מן מצא בה תינוק מושלך, ולא מפרקינן לה התם בדפרוש מקצתיהו אבל פרוש כולהו כיון דאיתחזק ישראל הכא מפקחין כדאמרן, אלא משמע דתינוק מושלך פרוש כולהו הוא, דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו... וכן בבית יצחק שער הקבוע סי' כ': ומה שהקשה ההמ"מ שם על הראב"ד בהשגות שכתב יראה לי אם רוב עובדי כוכבים ונתגייר קרוב אני להכשיר כו' והקשו עליו הא הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי, דבריו תמוהים דהוא עצמו גבי פיקוח גל כתב דמקרי פירש מקבוע, וכבר כתבנו בזה למעלה באריכות, עכ''ל. ↩︎

730. אחר רוב המשליכין. דכנענים אורחייהו בהכי ואפילו אין שם רק כנעני א', תפא''י. (עי' אג''מ אה''ע ח''ד סי' כ''ו). ↩︎

731. הושלך בשוק אף לא באשפה – אסור. והרמב''ם למד "מעשה רב" דר' חנינא מצא גדי שחוט בדרך והתירוהו לו, כמ''ש הפרי תואר ועוד לחלק בין דרך לשוק. עי' בזבחי שלמים על הרמב''ם. ↩︎

732. מדוע בשוק אסורין הרי לדעת ר''ח רק באשפה שבשוק אסורים? מבאר רבינו שכיון שמצאם מושלכים, רוב המושלכים נבלות. ↩︎

733. וכ''כ החת''ס ח''ג אה''ע סי' ט': והנה עי' במתני' דמס' מכשירי' פ"ב משנה ז' מצא בה תינוק מושלך וכו' ע"ש, ת"ק אזיל בתר רוב בני העיר ור' יהודא אזיל בתר רוב משליכים, פי' אפי' רוב העיר ישראלים מ"מ אזלי' בתר רובא שדרכן להשליך, ואין אותן שאינם משליכי' נכנסים לספק כלל, ות"ק נמי לא פליג אלא משום דישראל נמי דרכו להשליך בשעת רעבון כמ"ש ברע"ב ותוי"ט. וסברא זו מוכח נמי בש"ס ופוסקים לענין רוב טבחי ישראל דלא אזלי' בתר רוב ישראל או גוים. ועי' עוד מתני' דמכשירי' פ"ב משנה ח' ט' וכן אזלי' בתר רוב גנבי' אפי' רוב העיר כך או כך, מ"מ לענין גניבה אזלי' בתר מי שרגילי' לגנוב. ועש"ך י"ד סי' א' ס"ק י"ט וע"ש עוד ס"ק י"ז וי"ח. ויפה דקדק בתה"א סוף שער ד' וז"ל: ומסתברא אפי' בעיר שרובה נכרי' ואינו ידוע אם גנבי' נכרים או ישראלים, אם ישראלי' שבאותה העיר דרים בשכונה וכו'. מבואר דאם הי' יודעי' שרוב הגנבי' המה נכרים, אפי' הי' להישראל שכונה בפ"ע מ"מ הי' הולכי' אחרי הגנבי' ולא תלינן שמא ישראל מהדרים בשכונה גנב, כי הולכי' אחר המצוי לגנוב ברוב הזמנים, ומניחי' רובא ישראל דאיתא קמן. עכ''ל. ↩︎

734. "אם רופא אחד אומר צריך וא' אומר אינו צריך מחללין", ואמאי אולי באמת לא צריך ונמצאנו מחללין שבת או מאכילין איסור בחינם? ↩︎

735. אמר שמואל: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו, כל זמן שמתקשה ונראה מהול - אינו צריך למול, ואם לאו - צריך למול. במתניתא תנא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: קטן המסורבל בבשר רואין אותו, כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול - צריך למולו, ואם לאו - אינו צריך למולו. מאי בינייהו? איכא בינייהו: נראה ואינו נראה. - לשמואל, נראה מהול - הוא דאין צריך למולו, הא נראה ואינו נראה - צריך, למתניתא, אינו נראה - הוא דצריך, הא נראה ואינו נראה - אינו צריך. לפי שמואל צריך שיראה מהול דהיינו שהוא ודאי מהול, ואם נראה ואינו נראה דהיינו שנראה במקצת מהול ובמקצת כאינו מהול - צריך למולו. ↩︎

736. גמ'. היכי דמי חול הדק? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שאין היוצר צריך לכתשו. ואיכא דמתני לה אסיפא: אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס היכי דמי חול הגס? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל שהיוצר צריך לכתשו. מאי בינייהו? איכא בינייהו: דצריך ולא צריך, דמיפריך איפרוכי. ביד. ללישנא קמא דאמר אין צריך קרי חול הדק ומותר האי נמי בכלל אין צריך הוא ותורת חול הדק עליו ומותר, וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור כל שצריך לכותשו, האי נמי בכלל צריך לכותשו הוא וחול הגס שמו ואסור. כלומר, למ''ד כל שלא צריך לכותשו נקרא דק, גוש עפר כיון שצריך קצת כתישה ביד – אין מכסין בו, ולמ''ד כל שצריך כתישה אסור, גוש עפר כיון שאינו צריך ממש כתישה – מותר. וזה על דרך שכתב לעיל בענין בין השמשות, בחילוק בין דבר צריך יום דוקא, או דבר שהלילה פוסל כו'. עי' בספרי צ''פ על שבת פ''ה ה''ד. ↩︎

737. כלומר, צריך להציל נפש "שיהיה הדבר", לכן אם מצד הספק לא עשה כלום – הרי בודאי שלא קיים. משא''כ חילול שבת צריך שלא יהיה הדבר, ואם זה ספק – הוי קיום. ↩︎

738. קצת משמע מלשונו שהפירוש להחיותו הוא לרמב''ם - להציל את חייו כמו מפקחין עליו את הגל, וז''ל בפ''ו דמת''ע: הך דין דלהחיותו ור"ל בפיקוח נפש לא הביא רבינו דאיש קודם, וכן גבי להשיב אבדה ולקמן אבאר זה. ולא כמו שפירשו כולם שלהחיותו היינו לפרנסו רש''י כתובות ט''ו ע''ב. וז''ל הרמב''ן שם: ויש לי לפרש דלהחיותו לאו בפקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומש"ה אמר רב לא שנו רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ולא איירי איהו בפקוח נפש כלל.... ויותר נראה דרבינו ר''ל שהדין של להחיותו שוה לדין של מפקחין הגל לדעת רב ור' יוחנן (שהרמב''ם פוסק כמותם), וכמ''ש הר''ן שם: וכי אמר רב להחיותו לאו לאפוקי פיקוח הגל דבמחצה על מחצה נמי מפקחין אלא שאף להחיותו צריך מחצה על מחצה... ↩︎

739. עד''ז כותב רבינו בהלכות תפילה פ''ו ה''ט: וזה תליא אם הך דספק נפשות, אם ספק דאין כאן דבר המסכן כלל, אם הוי פ"נ אם דוחה... ע''ש. ↩︎

740. וביד רמ''ה שם הסיק: והני מילי היכא דלא נסיב דאיכא למימר אלו הוה נסיב לא הויא מתרמיא ליה איתתא אלא מרובא, אבל אי נסיב ואינכר עובר בבציר מתלתא ירחי נמי מיפטר לרבינא דעל כרחיך הא אינכר וראוי לקראו אב. עכ''ל. והיינו דאם באמת לקח אשה והוכר עוברה בפחות מג' חדשים, לא יהיה בו דין בן סו"מ, ורק דבעלמא אזלינן בתר רוב, ואמרינן דאיתתא דהוי נסיב, הוי מתרמיא ליה מהרוב שיולדות לתשעה. ↩︎

741. אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא, ואכשריה, כמאן? כרבי, דאמר: משתהא כו'. ↩︎

742. מעוברת משיודע עוברה. וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום רבי מאיר: שלשה חדשים, ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר , ויהי כמשלש חדשים וגומר. זכר לדבר? קרא כתיב, וראיה גדולה היא, משום דאיכא דילדה לט', ואיכא דילדה לשבעה. ↩︎

743. הכי קאמינא: רוב נשים ילדן לתשעה, ומיעוט - לשבעה, וכל היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה, וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה - איתרע ליה רובא. ↩︎

744. בשלמא תמתין ב' חדשים ותנשא - לא, דהיינו ספיקא, אי בר תשעה לקמא אי בר שבעה לבתרא, אלא תמתין חדש אחד ותנשא, ואי לשבעה ילדה - האי בר שבעה לבתרא הוא, ואי לתמניא ילדה - האי בר תשעה לקמא הוא, אי נמי לתמניא ילדה, איכא למימר דבתרא הוא, דלמא אישתהויי אישתהא חדש אחד ואיעבר... ↩︎

745. הל' יום הכפורים פ''ד: כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות, ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון, לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו. ↩︎

746. מידי ציבעא קא גרים - משמע שרוצה בקונטרס לפרש משום דקרא ברוב טליתות איירי שהן לבנות ואינן צבועות תכלת, וכיון דכתיב הכנף מין כנף הוי כאילו כתב בהדיא תן שני חוטי לבן תחילה ואח"כ פתיל תכלת. ↩︎

747. תמן תנינן הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר, א"ר יוחנן לית כאן של מוכר אלא של לוקח והכא את אמר הכין? א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש ואף בקודש כן... והדין לוג שמן של מצורע לא כקדשים שיש להן מתירין הן ותימר צריך להחזיר, הדא אמרה צריך להחזיר ולא החזיר עובר משום חסרון. ↩︎

748. איטר ברגל - שכשמהלך עוקר רגל השמאל תחלה מה שאין דרך בני אדם כך איטר ביד פסול דכתי' וטבל אצבעו כל מקום שנא' אצבע וכהן אינו אלא ימין (זבחים דף כד) ואיטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתי' כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין. ↩︎

749. דתניא: ביתך - ביאתך מן הימין; אתה אומר: מן הימין, או אינו אלא משמאל? ת"ל: ביתך. מאי תלמודא? אמר רבה: דרך ביאתך מן הימין, דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר. ↩︎

750. ת"ר: איזהו רוב בנינו - שני שוקיים וירך אחד הואיל ורוב גובהו בגדול, איזהו רוב מנינו - קכ"ה. א"ל רבינא לרבא: תנא מניינא אתא לאשמועינן? קמ"ל כדתניא: חסר שאין בו אלא מאתים, ויתר שיש בו מאתים ושמונים וא', כולן עולין למנין קכ"ה; זיל בתר רובא דאינשי. ↩︎

751. בפ''ח מהלכות שחיטה הכ''ג כותב רבינו: ועי' מש"כ רבינו בהל' טומאת מת פ"ב ה"ז והל' ח' דמשמע שם דס"ל דיתר באבריו אז צריך רוב לפי אברים שיש בו, וכ"כ בזה, וזה אם אזלינן בתריה או בתר מינו, וכמו הך דחולין ד' צ"ב ע"ב... ↩︎

752. ואינו נוהג בעוף. והא קא חזינן דאית ליה, אית ליה ולא עגיל. בעי רבי ירמיה: אית ליה לעוף - ועגיל, אית ליה לבהמה - ולא עגיל, מאי, בתר דידיה אזלינן, או בתר מיניה אזלינן? תיקו. ↩︎

753. והכי קאמר: בן ולא הראוי להיות אב, והיינו לאחר שלשה חדשים אחר שהביא שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת. ↩︎

754. קביעות התורה היא כללית אף שאין נפ''מ לגוף פרטי זה או אחר, או תלויה במציאות הפרטית של כל אחד, מהי כוונת התורה באומרה בן ולא הראוי להיות אב, האם אזלינן לפי הרוב, וגם אם בפועל ניכר עובר אשתו לפ''ז – הוי בן סורר ומורה או לא. והראב''ד ס''ל דאזלינן בתר רובא דעלמא, וכן בעניננו כיון שרוב המשליכין גוים, אם יש גויה אחת, היא נחשבת לרוב, והתינוק בחזקת גוי גמור ואין חוששין לקדושיו. ↩︎

755. עי' תוד''ה שזה, שם מ''א ע''ב. ↩︎

756. להבבלי, גם חכמים שבקיאין בעיבור החדש אם הוכחשו עדותן קיימת, כיון שרוב ב''א טועין כו', ולהירושלמי – עדותן בטילה אף שכיוונו היום (שלישי או רביעי) משום כיון שהגיד כו' כמ''ש התוס' שם. ↩︎

757. בפ''ה ה''ה דיסה''ת מבאר: דלדינא אין נ"מ לנו, כ"ז שלא נתרפא אסור לבוא בקהל ולאחר שנתרפא מותר, רק נ"מ למ"ד ביבמות דף ע"ט ע"ב דסריס אדם לא חולץ ולא מיבם וסריס חמה מיבם מחמת שיש לו רפואה ע"ש, אך אנן לא פסקי' כן מחמת דס"ל דרפואה רק מכאן ולהבא ולא למפרע ... אבל הרפואה מכאן ולהבא כי זה סיבה ולכך אם הסריס חמה נתרפא קודם שמת הבעל ודאי מיבם אבל לאחר מיתת הבעל פקע הזיקה דבשעת נפילה היתה פטורה, אך לר' אלעזר ס"ל דזה רק גדר נסיון ואם נתרפא –למפרע... ↩︎

758. וזה ר"ל ביבמות דף קי"א ע"ב ע"ש החלוק בין קטן משום דקטן כן הוא המציאות והזמן של קטנות מצטרף להגדלות אבל הרפואה מכאן ולהבא... שם. ↩︎

759. אלא עליו היינו דנין אם הוא איש או לא. ↩︎

760. ...עד שלמדתיה מאוצרה של יבנה שחכמים אומרים אפילו כלים שמטילים באוצרה הם גוים ורק ישראל אחד מטיל לתוכו הרי הטהור האחד מטהר כל האוצר מטבל וודאי ומכאן עשיתי לי סימן ואסמכתא להלכה המקובלת שטהור אחד מזה על כמה טמאים בב"א אף שהם המרובים... פי' עלי תמר על הירושלמי שם. ↩︎

761. וכ''כ בפ''א מהלכות נע''ב: כמבואר בירושלמי דסנהדרין ריש פ' ד' דאף דשואלין אותו אם ישראל הרג או עכו"ם הרג, מ"מ אם הרג בין טבריה לציפורי דשם רוב ישראל לא חיישינן לעכו"ם, וזהו מטעם דין... ↩︎

762. במה''ת פ''ה דע''ז כותב: וכבר כתבתי בזה דשיטת הירוש' דס"ל דגבי נרצח די אם הרוצח הרג א' בדרך מטברי' לציפורי ג"כ חייב דשם מקום שרוב ישראל ב"מ דכ"ב אך רבינו לא ס"ל כן וס"ל דזה תלי' ג"כ בהך דר"א דשבועות הנ"ל... ↩︎

763. בפ''ב ה''כ מהלכות אישות מציין רבינו לר''ן זה וז''ל: ועי' מש"כ הר"ן ז"ל פ"ד דקדושין על הך דדף ע"ג ע"ב גבי נאמנת חיה לומר ע"ש. ↩︎

764. עי' בב''ש אה''ע סי' ד' ס''ק ס' וס''א. ↩︎

765. שאר היולדות שהיו עמה, לפי' המפרשים שם, ואינני יודע אם גם הרמב''ם מדבר באופן זה. ↩︎

766. כפי שהוא בהוצאת קאפח. בפיה''מ הנדפס יש שיבוש ע''ש ובמסורת הש''ס, ולעניננו אין נפ''מ, המשפחה של אלמנת עיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב. ↩︎

767. לא כמ''ש הח''מ אה''ע ס' ה': פצוע דכא מותר בגיורת לפי שאינו בקדושתו - משמע דה"ה גרושה וחללה (דמה לי זונה מה לי גרושה וחללה דהא בחד קרא כולהו כתיבי אשה זונה וחללה וגרושה מאישה לא יקחו וגיורת זונה היא ...וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמא למתים ולישא כפיו דמאחר שאתה מתירו בגיורת שהיא זונה דקרא ה"ה שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמא... ע''כ. וחלק עליו הב''ש שם, ועי' מעשה רוקח על הרמב''ם כאן. ↩︎

768. עי' במבוא לספרי אישות ח''ב: "שינוי בדבר בא מחוץ לדבר". ↩︎

769. פ''ג מ''ה: ואמר לא יחלל זרעו, זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל. וענין אינו מתחלל, שאינו נעשה חלל לעולם, אלא שהוא פסול כל זמן שהוא נשאר עם אותה האשה שעשאה חללה, כגון שנשא כהן גרושה... כל זמן שהוא עמה הרי הוא פסול לעבודה. ואם גרשה ונדר שלא ישא נשים בעבירה כמו שיתבאר בשביעי דבכורות חזר לכשרותו. ולשון ספרא להחלו, בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין. ↩︎

770. וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה... ואמאי מרגלא ליה והא הוא נפסל על ידה שנושא נשים בעבירה ויראה להרגילו? ור"ת מפרש דהוא פסול דקאמר אולד קאי כו'. ↩︎

771. פ''ו ה''ט: כהן שהיה נושא נשים בעבירה אינו עובד עד שידירוהו ב"ד על דעת רבים כדי שלא יהיה לו הפרה שלא יוסיף לחטוא ועובד ויורד ומגרש... ואם עבר ועבד קודם שידיר או שיקבל אף על פי שהוא נשוי בעבירה לא חילל עבודה. ולקמן מיישב רבינו: "וכן י"ל דס"ל לרבינו בחיבורו כן כמו בפיה''מ שפסול גמור - רק דיעבד עבודתו כשירה כמו בחלל". שפסול לעבודה ומ''מ בדיעבד עבודתו כשרה. ↩︎

772. כהן שעובר על דברים האסורים רק לכהן – פסול מכהונה, גם אם עובר לתיאבון, ועל שאר עבירות רק אם עובר להכעיס פסול, ע''ש. ↩︎

773. עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות...וכולן משגרין להם לבתיהם, חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו... ערל וטמא - משום דמאיסי, נושא אשה שאינה הוגנת לו - משום קנסא. ↩︎

774. לקמן פי''ז ה''א בקטע השני. ↩︎

775. כלומר, אף שאין עליו שם כה''ג, מ''מ החללה אסורה אף לכהן הדיוט ולכן לא יטמא לה. כשם שכהן הדיוט אסור להטמא לאשתו הפסולה, פ''ב מהלכות אבל: "אשתו הפסולה אינו מטמא לה". ↩︎

776. ס"ת שחסר יריעה אחת - אין קורין בו. ולא היא, התם מחסר במילתיה שקורין לו ס"ת וחסר הוא. ↩︎

777. כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון... הכא נמי אמרי גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה, מקדושת כהונה והרי הוא כישראל, סוף סוף לוי מי קא הוי?. הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא, דאי ס"ד חלל הוא סוף סוף לוי מי הוי שיקרא במקום לוי? הלכך על כרחך כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון. ↩︎

778. כלומר, פצ''ד כהן מותר בגיורת לא מהטעם שישראל פצ''ד מותר משום שקהל גרים אינו קהל, אלא משום שאינו בקדושתו, אבל איסור כהונה נשאר עליו, ואם הגיורת נישאה ונתגרשה – אסורה עליו. (ולא אמרינן דלא איקרי קהל). ↩︎

779. אולי לדעתו אשת כהן שנאנסה שנאסרה עליו משום זונה, אין היא לוקה. ↩︎

780. אשה אינה מצווה על קדושים יהיו ואינה עוברת על עשה אם נישאת אלמנה לכה''ג או אם טימאה את הכהן, וכ''כ בהל' נזירות פ''ה ה''כ: דרק גבי ישראל חייב אם טימא כהן, אבל אשה פטורה כיון דבה ליכא טומאה כלל אף אם היא כהנת... ↩︎

781. וכ''כ רבינו בפ''ה דנזירות ה''כ: ועי' מש"כ התוס' יבמות דף ה' וב"מ דף ל' ע"ב דלכך מקרי אלמנה לכה"ג שוה בכל משום דגם היא מוזהרת, ואם כן לכאורה קשה גבי טומאה נמי לשיטת רבינו שפסק: בהל' אבלות פ"ג ה"ה גבי כהן דהמטמא אותו אם היה כהן שוגג לוקה... וצ"ל דעל עשה לא עבר האחר אם טימא את הכהן... ↩︎

782. המטמא לוקה דעבר על לאו אבל אינו עובר על עשה דקדושים יהיו. ↩︎

783. המגלח את הנזיר לוקה: "אחד המגלח ואחד המתגלח שנאמר תער לא יעבור על ראשו", אך אינו עובר על עשה של גדל פרע שער ראשו. ↩︎

784. באה''ע סי' ו' סעיף ו' פסק שגם את האשה כופין וז''ל: כהן שנשא אחת מהפסולות, מחרימין אותם ומחרימין כל הנושא ונותן עמהן וכיוצא בחומרות אלו, עד שיגרשנה. ↩︎

785. שאנוסה אסורה לכהן משום קדושה, אבל היא לא מוזהרת. בתוס' שם הביאו: ותירץ הרב רבי אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו... עכ''ל, ודחו דבריו, ורבינו מיישב לשיטתו. ↩︎

786. עי' חכם צבי סי' ל''א. ובתשובות הרא''ם מצריכו לגרש וז''ל: ...כשלא גרשה וישב עמו בבית אחד מבעיא הא ודאי פשיטא שהוא בחזקת בא עליה כל זמן שעודה עמו, ואף על פי שנדר הנאתו ממנה והרי הוא עובר על כל ביאה וביאה בבל יחל דברו, נוסף על אסור חלוצה שבה אפילו הכי הרי הוא בחזקת בא עליה כו'. ↩︎

787. כדפירש''י גרושה וחלוצה, אבל חשוד לשאר עריות אינו נאמן בנדר. ↩︎

788. רש''י סובר שכ''ז שהכהן עם אשה פסולה – הוא פסול לעבודה מן הדין, ותוס' ס''ל שהוא אינו פסול רק הוולד פסול דהוי חלל. ↩︎

789. וקשה, הרי הנושא פסולה לכהונה פסול ואסור לאכול תרומה מן הדין לפי רש''י, ומה נאמר שם שרק אינו חולק ולא משלחין לביתו משום קנסא? ובדף על הדף הביא מש''כ ר' בעריש צוקרמן... שוב ראיתי בספר מנחת פתים או"ח (סי' קכ"ח) שהביא דברי הרא"ם דס"ל ג"כ דהוא חלל מה"ת כל זמן שהוא עמה, והעיר המנחת פתים מהש"ס דכאן (שזה רק קנס), וכתב די"ל דלא מיירי בנשא מפסולי כהונה רק בנושא ממזרת וכדומה יעו"ש, ויפלא שנעלם ממנו פרש"י (כאן) דמיירי בפסולי כהונה... אבל כוונתם (רמב''ם ורש''י ודעימהון) היא, דמה שאין מחלקין להם עכשיו תרומה. אף שהתרומה תהי' ראוי לו אחר שידור הנאה ממנה ויגרשנה דחוזר אז לכשרותו ולכהונתו. מ"מ אין חולקים להם תרומה גם כעת משום דקנסו אותו עד שיגרשנה, דמ"מ מאוס הוא ליתן לו כעת תרומה במקום שיש כהנים כשרים כמ"ש המאירי גבי טמא. ונראה שזהו כוונת הגאון (בצפנת פענח פ"ד דשחיטה הי"ד) שכתב וז"ל אף שם (ביבמות כאן) רק בגדר חלוקה ודו"ק. ↩︎

790. ז''ל: ונוכל לומר הטעם דבשלמא שאר ספיקות כגון ספק קדושין או ספק גירושין או חתיכה ספק חלב ספק שומן שייך להחמיר ולומר אשת איש היא וחתיכה זו חלב היא וכן כל כיוצא בזה שאין לנו דבר המנגד לחומרא זו אבל בשתוקית אם נרצה להחמיר בספק צריכין אנו לחוש לכל צד לחומרא לאסור אותה לישראל שמא ממזרת היא ולאסור אותה לממזר שמא כשירה היא והנה תרתי חומרי הללו סתרי אהדדי ולא רצה קודשא בריך הוא לגזור תרי חומרי דסתרי... ולכך התיר שניהם. ↩︎

791. הרמב''ם סובר שכוי הוא מין בפ''ע כמ''ש מהר''י קורקוס שם: דכוי זה היינו בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו אם חיה אם בהמה והוא הכוי שאמרו בו חכמים בשני מבכורים שחייב בכל המתנות. (כי אם נאמר שהכוי הוא צבי הבא על התיישה או תייש הבא על הצבייה, היה פטור מהמתנות). ↩︎

792. עי' במבוא לספרי צ''פ על שבת "מתי ספק נחשב כודאי". ↩︎

793. הירושלמי סובר שגם ספק בין השמשות הוה ספק סיבה כמו ספק אם קרא ק''ש, ולא ספק בעצם, שבין השמשות אינו מין בפני עצמו אלא ספק יום ספק לילה כו'. ↩︎

794. בדקה ומצתה ספק - פשיטא אינה כפקידה למעט מעת לעת, הוא עצמו מהו שיטמא בספק? נישמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן מה את שמע מינה. ↩︎

795. רבי חייה בשם רבי יוחנן ששה ספיקות הן הצלף באילן כבית שמאי. כלי חרס בכלי נתר כבית שמאי. חולדת הסנאים בשרצים כבית שמאי. פול מצרי בזרעים. ואנדרוגינוס באדם. כוי בחיה דברי הכל. "ר''ל דהספיקות לא הוה גדר סיבה רק בגדר עצם, דהוה מין שהוא כך". "דכיון דיש שינוי בעצם הבריאה הרי הוא כמין אחר". עי' בספרי צ''פ על שבת פי''ט ה''כ. ↩︎

796. "טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן", הראיה היא מטומטום שהוא ספק סיבה, ולא מאנדרוגינוס שהוא ספק עצם, שהוא מין בפ''ע. ↩︎

797. שבת קל''ו ע''ב, יומא ע''ד ע''א, חולין כ''ב ע''ב ועוד. ↩︎

798. בהלכות כלאים פ''ט מאריך רבינו בביאור ענין ספק בעצם, "דבר כלול משני הדברים" שהוא "כולו לזה וכולו לזה". ↩︎

799. לירושלמי ברכות שמשווה דין ספק קרא שמע לקורא בין השמשות. ↩︎

800. סוף ד''ה ספק לטומאה כו', ועוד י"ל דמיירי כשראה כל בין השמשות דר' יוסי תני לה דאמר בין השמשות כהרף עין וליכא ביה שיעור שלשה ראיות. ↩︎

801. ובמהדורא תניינא דף ע''ח טור ד' מבאר רבינו: וזה ר''ל הירושלמי מאן תנא ראיה גבי בין השמשות של כהרף עין נחלקת לשנים – ר' יוסי, רצה לומר דפליגי בזה אם יש גדר נקודה שיהיה עליו שם בפני עצמו ושם כותב רבינו: דבאמת מלבד הספק בהשטח של בין השמשות, וגם בהדין שלו יש בו מציאות שהוא זמן בגדר נקודה הנעשה משני הזמנים בלתי מתחלק, ויש בו שני השמות כו'. ועיין ב''ב דף ק' ע''ב דאמטייהו כו' - מיתיבי, אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן; ואי אמרת בבית הקברות וביום א', בית הקברות בשבת מאי בעי? בעיר הסמוכה לבית הקברות, דאמטיוהו בין השמשות. והרשב''ם: ומשני בעיר הסמוכה לבית הקברות והוא דאמטיוהו כו' - ולאחר שהחשיך היה להם לעשות מעמד ומושב בחזירתן דאכתי יום ראשון קרינא ביה דהא לענין אנינות נמי אמרינן אנינות לילה דרבנן שהלילה הולך אחר היום. לאחר שהחשיך זה כבר שבת, ומ''מ עדין יום הוא לעשות מעמד ומושב, כי בין השמשות כלול משניהם מים ולילה. ושבת דף קל''ג ע''ב גבי מילה בין השמשות ובירושלמי שם. וזהו ההסבר ברמב''ם מדוע פצוע דכא מותר לישא ספיקות, כי הספק הוא ספק בעצם והוה מין בפני עצמו, כלומר, שאין היא ספק אולי ממזרת אולי ישראלית אלא היא מורכבת משני הצדדים והיא מין בפני עצמו לגמרי כנ''ל. ↩︎

802. גם "ניטלה כל העטרה", אין פירושו שנחתך הגיד לרוחבו, אלא שהעטרה נחתכה כקולמוס, (ונעשה כל הגיד באותו עובי) - אם נשתייר גובה כחוט השערה משאר הגיד – כשר. ואף אם רק על רוב גובה העטרה (גובה החוט מכסה רוב העטרה כלומר רוב שטח העטרה גבוה משאר הגיד, ולא כולה) – סגי, אבל אותו חוט מקיף לכל הגיד. כן נ''ל כוונתו. ↩︎

803. תוס' שם: ואם לאו זה וזה אסור - והא דקתני רישא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ה"ה נמי נשבר העצם ואין רוב בשר קיים ואגב סיפא נקט נחתכו דלמטה אפי' נחתכו לגמרי כשרה. וכן בעטרה, כמ''ש רבא תוספאה שם שפסול רק "וכלפי רישא". שאם מקיף כל הגיד חוץ מכלפי מטה – כשר. ↩︎

804. עי' עין יצחק ח''א אה''ע ט', "דע"י חולי חשוב בידי אדם דטעמם עפ"י מש"כ הרמב"ם ה' דיעות ה' ט"ו כ' דרוב חלאים באים ע"י פשיעת האדם ברוב אכילה ותשמיש. מה"ט מקרי ע"י חולי ביד"א וכדמצינו בכתובות (דף ל') דצינים ופחים בידי אדם נינהו". ↩︎

805. שו''ע אה''ע סי' ה'. ↩︎

806. כגירסתינו ולא כמסורת הש''ס ועי' בתלמוד ארצקרול הערה 22. ↩︎

807. לפי הרמב''ם, חסרה ביצה הוי מום ופסול, ומרוח אשך הוא שנמרחו הכיס של ביצים. ↩︎

808. לפי רש''י אם נימוקה אחת לגמרי, ובשניה נשאר כפול – כשר, אבל לרמב''ם דלית ליה שיעור כפול (רק באוזן) מאי? ↩︎

809. וכ''כ לרבנן בנפל מן העץ ונעשה פצ''ד, אף שלא בידי אדם מ''מ נעשתה בו פעולה ופסול. ↩︎

810. הרי שאם ניטל, אף שלא בידי אדם מ''מ טריפה אף בחסרון מועט, ואם ע''י חולי דהיינו רק בידי שמים, אפשר שיחיה. (וה''נ גבי פצ''ד). ↩︎

811. עי' אג''מ אה''ע ד' כ''ט: ואגב עיוני בספר אוצר הפוסקים ראיתי שהביא משם ספר צמח צדק החדש שכותב לחדוש דבנסתרס ע"י פחד מכלב ואין בו שום חסרון בהאברים - מכשיר, משום דחשיב כביד"ש ופוסל כשנסתרס ע"י פחד מאדם, אך הביא מס' תפארת למשה דמכשיר אף בנסתרס מפחד אדם כשלא עשה חסרון בגוף האברים. כו' ע''ש. ↩︎

812. הובא במאירי יבמות פ' ע''א: בתלמוד המערב אמרו הושיט ידו וסירסו מבפנים דברי הכל אסור לבא בקהל ואינו לא חולץ ולא מיבם נותנין לו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה: ↩︎

813. פי' הירושלמי כמ''ש האחרונים וז''ל הצ''צ אבה''ע ט''ו: כגון שעלה לו חטטין בביציו וכשהוא מחכך נימס כיון שתחלתו על ידי חולי שהוא בידי שמים קורא לו הך תנא בידי שמים. אבל ר' ישמעאל אפילו בידי אדם מכשיר). הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים עכ"ל הירושלמי עם פי' הקה"ע. ותוכן פירושו דמה שאומר הירושלמי הרי שעלת חטטין כו' דתחלתו ע"י חולי ונקרא בידי שמים וסופו על ידי אדם שמחכך בה ונימס עי"ז. בכה"ג פליגי שני הברייתות שבירושלמי. היינו מ"ד שבידי שמים כשר. ומאן דאמר בידי שמים פסול. דאין הפלוגתא בתחלתו וסופו בידי שמים כגון שנימס הכל ע"י החולי לבד לא על ידי חיכוך כלל דזה כשר לשניהם ולא פליגי כ"א שתחלתו בידי שמים היינו אף על ידי חולי נקרא בידי שמים רק סופו ע"י חיכוך האדם ממש. בזה חד מאן דאמר מכשיר כיון שמ"מ תחלתו בידי שמים ובתר תחלתו אזלינן. וא"ש דיליף לה מממזר דתחלתו על ידי אדם... ↩︎

814. בפ''ג הי''ז דמתנות עניים כותב: והנה באמת לר"י דאמר שם דף מ' דאם יש לו שני כיסים בידוע שיש לו שני ביצים מה ר"ל? אם ר"ל דודאי ישנו בכסלים ולא מהני המיעוך אבל אם אינו שם י"ל דגם לר"י הוה בגדר מום, או לא? ובאמת לפי גירסא דידן שם דף מ' ע"ב דאם ביצה אחת גדולה רק כפול ג"כ לא הוה מום, או י"ל דיש נ"מ בין אם מתחילה לא היתה או נימוק אח"כ עיין יבמות דף ע"ה... דלכך בבכורות דף מ' לא פליגי ר"י ור"ע רק בשני כיסין וביצה אחת משמע דאם יש לו שני כיסים ובלא ביצים כלל גם ר"י מודה, והטעם משום דאז הוה כמו מחוסר אבר דאף מבפנים שמו חסרון ופסול וזה רק כשנימוק אבל לא הי' לו מתחילת הבריאה שוב ע"כ אין לו כיסין וזה הוה בגדר מרוח אשך... ↩︎

815. ופסול להקרבה אך אין פודין אותו. ↩︎

816. וז''ל בפ''ו ה''כ דשחיטה: ועי' בבכורות ד' ל"ט ע"ב דאף דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון מ"מ כיון שעושה פעולה דע"י זה ניכר מבחוץ מקרי מבחוץ ובאמת שם בגמ' בבכורות משמע דלמסקנא חסרון מבפנים שמיה חסרון ומ"מ פליגי גבי ביצים שם וי"ל דנ"מ גבי קדשים לענין פדיון. גם י"ל כמש"כ דגבי ביצים ג"כ אם החסרון הוא משום הביצים עצמן או משום דהוה חסרון בהאבר כולו וע"ש ד' מ' ע"א גבי יש לו שני כיסין דמשמע דאף דהביצה אינה לא מקרי מום וע"ש דף מ' ע"ב גבי אחת גדולה ואחת קטנה דאף עד כפול כשרה ... כלומר, לכ''ע הבהמה פסולה להקרבה כי אין מקריבין חסר כלל, והמחלוקת היא האם ניתן לפדות את הבכור (שיצא לחולין ולשחטו בכל מקום) משום שמומין כאלה בביצים נחשבים גם מום שבגלוי, או שהם נחשבים מומין שבסתר ולא ניתן מחמתם לפדות את הבהמה, כמבואר שם ל''ט ע''א שחסרון מבפנים אינו מתיר קדשים לפדיון. ↩︎

817. אין לו ביצים או רק ביצה אחת הוי מום משום מומין שבגלוי ואינם חוזרים. ↩︎

818. וכ''כ בהלכות מתנות עניים פ''ג: והנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ב דזה קאי אאוזן, ומשום דס"ל דאוזן בעצם לא הוה אבר... ↩︎

819. במה''ת פי''ב הט''ו מהלכות ע''ז מבאר: וכן נ"מ במה דמבואר בתוספתא דבכורות פ"ה דסריס חמה הוה פסול בכהן, ולמה? י"ל משום דאין לו זקן, והוה כמו אינו שוה בזרעו של אהרון, ואף דזה (זקן) לא הוה מלידה כו' ע''ש. ובשו''ת צפ''ד סי' צ''ד. ↩︎

820. רש''י דס''ל דלכ''ע חסרון מבפנים הוי חסרון ופסול לעבודה, א''כ מה בינו לבין מרוח אשך (שניכר מבחוץ) שפסול לעבודה? ↩︎

821. בפ''ג ה''יז דמתנ''ע כותב: ועיין בתוספתא כאן פ"ה דחשיב שם סריס אדם וסריס חמה במומין שבאדם ולא בבהמה והיכי משכחת לה? וי"ל כגון שנפצע או ניקב ביצה אחת, וכשיטת רבינו דס"ל דהני שמיוחדים רק באדם אף שמפורש בקרא כמו גבי מרוח אשך מ"מ לא מחלי עבודה, ולכך גרס בבכורות דף מ"ג דלאו יש דהא מפורש בקרא ומ"מ לא מחלי עבודה. ↩︎

822. רק אם לא נשאר כלום הוי מום, אבל נשאר כפול – כשר. וז''ל בפ''ו ה''כ דשחיטה: וע"ש ד' מ' ע"א גבי יש לו שני כיסין דמשמע דאף דהביצה אינה לא מקרי מום וע"ש דף מ' ע"ב גבי אחת גדולה ואחת קטנה דאף עד כפול כשרה. אך רבינו לא ס"ל שם כן עי' בהל' ביאת מקדש פ"ז ה"ח אך משום דפסק כר"ע כמבואר בהל' בכורות פ"ג ה"ד ומש"כ בפ"ח ה"ד שם קאי אכיס של ביצים והוא מטעם מרוח אשך ולא מחמת מום דחסר אבר... ↩︎

823. סי' שמ''ב: ובתורת כהנים תניא מניין שאף הנקבות בסירוס ת"ל כי משחתם בהם מום בם פי' שאף הנקבות פסולות במשמע לקרבן בסירוס שלא נאמר בזכרים משתעי קרא דכתיב ומעוך וכתות ת"ל כי משחתם בהם מום בם והאי קרא אאיסור הקרבה מיירי ע''כ. ובמשך חכמה שם: הסמ"ג פירש דלענין הקרבה גם כן פליגי אם פסול נקבה מסורסת וכדמשמע פשטא דקראי כו'. ↩︎

824. כל המפרשים עמדו על סתירה זו, וז''ל הצ''צ יו''ד רכ''ו: הן אמת שהרא"ש שם רס"י ל' כתב ובסירוס דביצים פליגי כשכרתן ועודן תלויים בכיס אבל אם נתקן מן הכיס לגמרי לכ"ע הוה מומין שבגלוי עכ"ל. והב"י סי' רס"ז כתב דע"כ צ"ל דאין חולק בזה דמאי שנא מהיתה עינו סמויה וחטטה דיוצא לחירות עכ"ל. אבל בכ"מ פ"ה מה"ע דין ד' כתב וכתב הרא"ש בפסקיו ובסירוס דביצים כו' לכ"ע הוי מום שבגלוי ורבינו לא חילק עכ"ל. הרי הבין הכ"מ דלהרמב"ם י"ל דבכל ענין לא חשוב סירוס שבביצים מום שבגלוי לגבי עבד, ע''כ, ע''ש בארוכה. ↩︎

825. ולכן המסרס עבדו בביצים אין העבד יוצא לחרות , כי זה לא חסרון אבר רק גרמא שלא יוכל להוליד. ↩︎

826. בהלכות ביאת המקדש דלעיל: "מי שאין לו אלא ביצה אחת אף על פי שיש לו שני כיסין", דהוי מום קבוע, מדוע לא נחשוש שמא ביצה שניה דבוקה לכסלים, שיש לה רפואה ואין זה מום קבוע? (והרמב''ם בהל' איסורי מזבח פ''ב לא הזכיר את הבדיקה להושיבו כו'), וי''ל שרק אם חוזר לבוריו ע''י נסיון (להושיבו על ערכוזו, או מים קבועים בעין, הל' איסורי מזבח פ''ב הי''ג כו') – אז אין זה מום קבוע, אבל אם חוזר רק ע''י רפואה – הוי מום קבוע. וההבדל בין בכור בע''מ לשאר קדשי מזבח, (אם נרפא המום ע''י רפואה) מבאר רבינו בפ''י ה''ד מהלכות מאכלות אסורות: וצ"ל כך דגבי קדשים שהם נפרדים אם פדאן קודם שיתרפא המום שוב לא חל עליהם קדושה עוד, אבל בבכור וכדומה אז י"ל כיון דעבר מומן חל עליהם הקדושה למפרע כו' ע''ש. ↩︎

827. וכ''כ רבינו בפ''י הכ''ה מהלכות שבת: ועיין תוס' בכורות דף ל''ח ע''ב אם מום שיש לו רפואה הוה מום ע''ש, מה דמחלקי בין רפואה לנסיון. ע''ש. ↩︎

828. אי אפשר לפדות קדשי מזבח אא''כ ברור שזה מום קבוע שאין לו רפואה. ואם נשחט ומצאו ביצה דבוקה בכסלים – לא הוי פדיון, (ודינו כקדשים שנשחטו בחוץ), אלא שאין צריך לחוש לזה כיון דלא שכיח. ↩︎

829. שאין הרפואה ברורה לבוא. ↩︎

830. משמע שרק מה שבגדר אבר פסול אם שינה מקומו. ומדפסל ביצה שלא במקומה משמע שביצה בגדר אבר. ובפ''ג דמתנות עניים כותב: ועיין תוס' חולין דף מ"ז ע"ב גבי שינתה מקומה דמוכח שם דלא דהחסרון הוא משום דאינו במקום שצריך שיהי', רק משום דישנו במקום שאינו צריך, ונ"מ אם יש לו ב' וכ"כ בזה במ"א. ↩︎

831. אם הביצה בגדר אבר אזי בעל שלש ביצים פסול כמו בעל שלש כוליות. ועי' לקמן מש''כ פ''ג הי''ז דמתנות עניים. ↩︎

832. אם לא חתך אחת מהן פשיטא לרבינו שמותר לקהל דאף אי נימא כל יתר כנטול, מ''מ הוי כנולד בלא ביצים שהוא מותר (דהוי בידי שמים, וע' שו''מ מה''ק ח''א קצ''א, וחת''ס אה''ע א' ט''ו.), אבל אם נטל אחת צ''ע אי מותר או לא. ↩︎

833. כדפירש משמרות כהונה שם: פירש"י בד"ה אם וכו' הואיל וחתכה לר"י דמכשיר ביתרת דהכא מודה דפסול הואיל וחתכה, אבל לרבנן פסלי בלא חתכה כיון דיתרת היא ועיין להתי"ט עכ''ל. ↩︎

834. וע' רע''ב דארכביה אתרי רכשי, כמו רש''י "הואיל וחתכה", וכמו הרמב''ם ששש אצבעות פסול, וכבר תמה עליו תוי''ט פ''ז דבכורות וז''ל: וחתכה אם יש בה עצם פסול - פי' הר"ב דהואיל וחתכה כו' וכ"כ רש"י. ותימה דלקמן מפרש הר"ב כ"ש אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו'. והיאך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והרמב"ם בפ"ח מה' ב"מ אם חתך את היתירה כשר. ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול ע"כ ולדבריו פי' וחתכה כלומר אפי' אם חתכה, עכ''ל. ועי' שפת אמת בכורות מ''ה ע''א. ↩︎

835. המקיף פאת ראשו של חבירו שניהם חייבין ...וחייב עליו שתים אחת בראש הצידעה מיכאן ואחת בראש הצדעה מיכאן ואינו חייב עד שיקיפנו בתער ... והמקיף פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין ...וחייב עליו חמש שתים מיכאן ושתים מיכאן ואחת למטה. ר' אלעזר אומר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת מגביה ונוטל מגביה ונוטל חייב על כל אחת ואחת ואינו חייב עד שיטלנו בתער, נטלו במספריים וברהיטני פטור, רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר ליקטו במלקטות הרי זה חייב... הקורח קרחה בראשו של חבירו שניהם חייבין. ואולי כוונתו לזה: הכותב כתובת קעקע בבשרו של חבירו שניהם חייבין... הרושם על עבדו שלא יברח פטור. ↩︎

836. על היד של עבד... בכתובת קעקע. ובתוס': מדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ...ומיהו איסורא דרבנן איכא הכא דאפי' אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע כו'. ותירץ הנו"ב הובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' ק"פ ס"ק ב') דבקרא כתיב וכתובת קעקע לא תתנו "בכם", ובישראל הזהיר הכתוב, אבל בגוי אין איסור לישראל לקעקע בבשרו, ואם כן י"ל דמיירי הכא בשעבד שעדיין לא מל ולא טבל, ועבד זה דינו כגוי לכל דבר, ושרי לקעקע בבשרו, כמו דשרי להקיף ראשו של כותי. דהא דאיתא בתוספתא מכות (פ"ג ה"ט) דהרושם על עבדו שלא יברח פטור, וכתב הרמ"א שם דעכ"פ איסור איכא, לפי הנו"ב איירי דוקא בעבד שמל וטבל, דאם לא מל ולא טבל דינו כגוי, ושרי לקעקע בו. ע''כ. ולדברי רבינו אפשר י''ל בין כותב על בשרו לכותב על חברו, שאם עושה רק גרמא כמו נותן אפר מקלה על מכת חברו – מותר. (דעה''ד שם). ↩︎

837. שבת ק''י ע''ב: לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר. ומי שרי? לשתות כוס עיקרין, והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור - תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו - בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא, הני מילי - היכא דקא מיכוין כו'. ↩︎

838. וז''ל רבינו בהלכות ברכות פ''ו הי''ג: ובאמת נ"ל דזה ר"ל הך דנזיר דף מ' ע"א גבי ותגלחתם מצוה פשיטא כו', ר"ל כך דזהו קמ"ל דלא נימא דהמצוה רק העברת השער, וא"כ אף בסם נמי דהוא אינו מעביר השער בידים ע"י מעשה, רק הסם מעביר וכמבואר בקדושין דף כ"א ע"ב למעוטי סם ע"ש, קמ"ל דבעי שיגלח ולא די בסם... ↩︎

839. וז''ל בפי''ב דע''ז הט''ו: אחד הקורח בידו או בסם כו'. בראשו כבר כתבתי דרבינו ז"ל דייק כאן דגבי סם החיוב רק אם עשה כן בראש עצמו אבל בראש חבירו אינו חייב רק בידו ממש דסם לא הוי מעשה ממש אלא רק פעולה שהדבר יהיה, לא פועל בעצם. ולכך מבואר בנזיר ד"מ ע"א דדבר שהמצוה היא התגלחת, לא שיהי' מגולח רק עצם הפעולה אז סם לא מהני לזה, וכן בקדושי' דף כ"א ע"ב גבי רציעה מיעט שם סם, והטעם דבעי שיהא הוא מרצע לא שעל ידו יהי' נרצע, ולכך מבואר בירושלמי פ"ב מקדושין דלא מהני לזה שליחות... ↩︎

840. בפי''א דע''ז הט''ז כותב רבינו: ובירוש' נזיר בפ"ח משמע שם דגבי סריס ליכא לאו דהשחתת זקן ומשום דאין השער מהגוף רק כמו שומא של קטן, וזה ר"ל שם מלמטן למעלן, עי' בנזיר דף ל"ט דהשערות שהם באים מגוף האדם מלתתא רבי האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל, וראשו כדקאי קאי, וגבי סריס הוי כמו שומא וזה ר"ל מלמטה למעלה... ↩︎

841. אינני יודע מהי הקפת זקן, (רק בבן סו''מ), אם ר''ל השחתת זקן, כוונתו לריטב''א כ' ע''א: והא דקתני ר"א אומר אם נטלן כולם כאחת אינו חייב אלא אחת, לא כאחת ממש קתני דהא לא אפשר, וכי תימא דסך אצבעותיו נשא, לא אמרו דמחייב בנשא אלא לגבי קרחה, אבל לגבי זקן דבעינן גלוח, נשא לאו גלוח היא, אלא מאי כאחת דאמר ר' אליעזר שלא הפסיק ביניהם כו'. ואם ר''ל הקפת הראש אולי כוונתו לריטב''א שם: ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחתת הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתיב ביה גלוח והשחתה, אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפילו במספרים, דהא לא תקיפו כתיב ביה, ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחוד, אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משום דכיון דהקפה היא השוואת הצדעים ואחורי אזנים ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלוח תער, ולפי טעם זה כש"כ דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספרים דשרי, או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש, ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה, וזה נראה יותר לפי פשוטה של תוספתא... ע''ש. ↩︎

842. וכ''כ בפ''א מהלכות כלאים: ועיין שבת דף קי"א גבי סירוס ודף ק"כ גבי שבת ומחיקת השם ודף קל"ג גבי צרעת דמבואר שם דכל היכא דכתיב עשיה - גרמא שרי, ובירושלמי פ"א דמגילה גבי קטרת יליף לה מלשון עשיה, דמותר לומר לעכו"ם לעשות... ↩︎

843. פי' ואידך גרמא בנזקין הוא דעבד ולפיכך פטור מדיני אדם. ריטב''א. וכ''כ רבינו בפ''ב הי''א מהלכות שחיטה: וקדושין דף כ"ד ע"ב מה דמחלק שם בין בר דעת או לא וכ"כ בזה. ↩︎

844. וז''ל עלי תמר כלאים פ''ח: ולפי דעתו של הזכר הוא מטיל. כלומר, לפי רצונו וטבעו הוא מטיל אבל המעמיד אינו עושה שום מעשה. עכ''ל. וכ''כ האור שמח בפ''א הי''ט דאיסורי ביאה: פירוש דהבהמה מטיל לפי דעתו ולא עבר האדם על הלאו. ↩︎

845. הרבעת כלאים המעשה הפועל הוא האיסור ולא הנפעל, ובהנהגת כלאים הנפעל אסור אע''פ שלא פעל אלא רק גרם. ↩︎

846. לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר. ומי שרי? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור - תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו ... אלא בסריס. והא הכל מודים ... במסרס אחר מסרס - שהוא חייב, כו', מקשה רבינו הרי השותה גורם לתוצאה (לנפעל), ומסרס אחר מסרס האיסור הוא הפועל. וי''ל שהאיסור הוא משום השותה היינו הפועל לא הנפעל. ↩︎

847. ולפי רבינו א''ש שרק באדם אסור לשתות כוס עיקרין אפילו לסריס, שהאיסור הוא משום הפועל השותה, ולא לשאר בהמה (שהיתה סריס), שרק הנפעל אסור. וז''ל רבינו בהשלמה השמטה א': ועי' במ"ש רבינו בהל' טו"צ פ"י ה"א דהתולש סימני טומאה לא לקי אם לא פעל עי"ז טהרה, דעיקר הלאו הוא מה שנטהר עי"ז, ועי' שבת דף קל"ג דגרם מותר בנגע, אך זה גרם שיחתוך אבל לא גרם חיתוך. ועי' מכות ד' כ"ב ע"א ע"ש ברש"י וכן הדין גבי מחיקת השם. ועי' קדושין ד' כ"א ע"ב גבי רציעה דממעט סם ע"ש ברש"י. וכ"כ בזה בגרם סירוס במסרס אחר מסרס: ↩︎

848. וא''כ אין להביא משם ראיה לעניננו. ↩︎

849. דהיינו טומאת כהנים וזונה וחללה ולא כתיב אלמנה. ↩︎

850. ובשעורי ר' שמואל: וזהו שהקשו דה"נ הכא נהי דאיכא בגרושה לכהן משום ל"ת ועשה דקדושים יהיו... דהיינו דעת התוס' שבגרושה וחללה איכא נמי עשה. והריטב''א ביבמות כ' ע''ב על הגמרא: אלמנה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא, דכתיב: קדושים יהיו לאלהיהם. ממזרת ונתינה מאי איכא למימר? כתב הריטב''א: "דה"נ מצי למיפרך מגרושה". כלומר גם בגרושה אין עשה דקדושים, והקשה עליו במשמרות כהונה שם: והוא תימה דבגרושה איכא עשה דקדושים, ואף למסקנא דליכא באלמנה עשה דקדושים, בגרושה איכא עשה דקדושים, כמ"ש התוס' במציעא דף ל', ונר' דט"ס הוא בדברי הריטב"א וצ"ל חלוצה, ועיין להשע"ה ה' יבום דק"י ע"ש, עכ''ל. ↩︎

851. ואולי להיפך... כמו שהכהן נבדל לגמרי והוא כבר לא לוי, כמו כן הכהן גדול כבר נבדל ונפרד מכהן הדיוט (שאפי' עבר מכה''ג מחמת מומין אסור באלמנה), ויתחייב רק אחת... אין לומר כן, כמ''ש התוס' שם בנזיר מ''ט: "איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל"... ↩︎

852. מנ''ח מצוה רע''א: ודע דבדיני טומאה וכן גרושה זו"ח דבאו לאוין כפולים בכה"ג מ"מ אין לוקין לכה"ג שני מלקיות משום כה"ג ומשום כה"ד כי הלאוים הנוספים בכה"ג באו לתשלום דין וזה מבואר בס' המצות להר"מ ומביא ראיות כאן בדיני טומאה ועוד בהרבה מקומות ע"ש וע' תוס' נזיר דמ"ט ע"ב ד"ה על כל כתבו שם לר"ע דהתורה כתבה עוד לאו בכה"ג לעבור עליו בשני לאוין וסיימו בצ"ע נראה מדבריהם דאפשר דלוקין ב' מלקיות ואפשר לדבריהם גם בגוזו"ח לוקה כה"ג ב' מלקיות וצ"ע. ↩︎

853. בשיירי הקרבן שם: (נמלה אחת) והוא לרבותא, אף על גב דאין שיעורין שוה דכשהוא שלם אפי' בכל שהוא חייב עליו משום בריה -מצטרפין לענין כזית: ↩︎

854. איתמר המעלה אברי בעלי מומין לגבי מזבח – הנתחים כמשפט עולה, אמר רבא: עובר משום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטירו מקצתו. ↩︎

855. העביר כל זרעו - פטור, שנאמר מזרעך ולא כל זרעך, ובתוס': העביר כל זרעו פטור - וא"ת מקמא מיחייב ליה? וי"ל כגון שאין לו אלא בן אחד, או שהעבירם בבת אחת. (שהוא פטור, אבל אם העביר אחד אף על פי שדעתו להעביר את כלם כבר נתחייב משהעביר אחד, המאירי שם. וז''ל רבינו בספר ההשלמה: ובאמת נ"ל דהא דאמרינן בתמורה דף ו' ע"ב ודף ז' ע"ב לאו דבל תקטירו מקצתן. מה ר"ל? וגם נפ"מ היכא דנאבד כל הזבח ולא נשאר רק כזית אי עובר ב' לאוין. ועי' סנהדרין דף ס"ד ע"ב ובתוס' שם גבי העביר כל זרעו כו'. בפ''ג מהלכות מתנות עניים כותב רבינו: וכן נ"מ למ"ד בב"ב דף ק"ל ע"א דגם בת במקום בן דבריו קיימין רק במקום דאיכא בכור לא אם הי' לו רק בן ובת והבן הי' הבכור אם יש עליו שם בכור כיון דאין אחריו בן ויהי' נ"מ להך דין אם אמר שתורישנו בתו ועיין מש"כ הרשב"ם ב"ב דף קכ"ה ע"ב ד"ה אמר ר"פ דמשמע שם דגם אז יש עליו שם בכור ועיין תוס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב דאם אין לו אלא בן אחד מיקרי כל זרעו ע"ש. ↩︎

856. וכ''כ רבינו לעיל פ''א ה''א: ועיין תוס' נזיר ד' מ' ע"א ד"ה רבי, גבי תגלחת בתער ובירושלמי שם פ"ו דאם אכל ענבה ויש בו כזית חייב שתים אף דהוא פעולה אחת ולאו אחד: ↩︎

857. וכ''פ הרמב''ם הלכות כלי המקדש פ''ה הי''ז: כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כ"ג, ה"ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח"כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כ"ג, ואח"כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ"ג שמקריב בכל יום. ↩︎

858. לקמן יובאו דברי רבינו בפ''ד דמתנות עניים: ועיין תוס' נזיר דף מ"ז ע"א דשפיר משכחת מרובה בגדים במקדש ראשון ע"ש... (ראה הערה הבאה). ↩︎

859. כ' שהם וישפה בפ''ז מהל' רוצח ה''ט: ועי' בגמרא ובפרש"י ז"ל דמבואר דאפשר שיהיו כולם יחד. והקשה מהרש"ל איך אפשר שיהיה משוח ומרובה בגדים ביחד דהא מרובה בגדים הוא לאחר שנגנז שמן המשחה. ומהרש"א ז"ל תירץ דאף קודם שנגנז אם נתרבה בבגדים דינו ככ"ג ע"כ. ודבריו רוח הקודש שהן דברי הרמב"ן ז"ל בפרשת אחרי מות וז"ל דאמרינן בגמרא במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהם הוא חוזר שכולם נמצאים בזמן אחד... ↩︎

860. כ''כ רבינו כאן: - אבל מרובה בגדים כיון שמסתלק בפה אין עליו שם כה"ג לאחר שמסלקין אותו – וכ''כ להלן: אם רוצים ב"ד לסלק המרובה בגדים מיגו דמהני לסלק הקדושה מהני נמי לסלק האיסור אף שמהרמב''ם בהלכה דידן לא נראה כך, וז''ל במה''ת פ''ג ה''ג מהלכות ע''ז: ואף דקיי"ל בהוריות די"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע דנשאר עליו גדר כה"ג לאיסורים, במ"א הארכתי בזה די"ל דרק כהן משוח ולא מרובה בגדים, ועי' בפי' המשניות לרבינו במס' הוריות שם דדוקא כן, וכן דייק לשון המשנה מכות די"א, אך רבינו בהאס"ב ובהל' רוצח שינה הלשון וס"ל דגם מרובה בגדים שעבר נשאר עליו שם כה"ג לאיסורין... ↩︎

861. אך מדברי הרמב"ם בהל' רוצח פ"ז לא משמע כן ע"ש. – שכותב מפורש שגם מרובה בגדים שעבר מכהונתו ומת – מחזיר את הרוצח. (וכ''כ הריטב''א על המשנה שם: ומיהו ממשיחתו לאו דוקא אלא לרבויו קרי הכי כדמתרגמינן הכהן המשוח דמתרבא. הערת הר''מ כשר שם). – כן מעיר רבינו בכ''מ, אך מ''מ נראה שרבינו דבק בשיטתו... ↩︎

862. מציין לתוס' שכהן משוח שגלה ומינו אחר תחתיו בריבוי בגדים, כששב הכה''ג מגלותו, אף שלא פקעה קדושתו מ''מ אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים. ↩︎

863. ההו''א היתה שקדשום והטבילום, ולמסקנא שם שגנזום, והקדישו כלים אחרים תחתיהם. ↩︎

864. דאמר קרא: וימשחם ויקדש אותם, אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה כו'. ↩︎

865. מ''ע ל''ה: וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו. ולא ימשחו בו הכלים לדורות כי בבאור אמרו בסיפרי (נשא עה"כ וימשחם) שבמשיחתן שלאלו כלומר כלי המשכן הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמר יתעלה ויתברך שמו (ר"פ תשא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. ↩︎

866. הטעם שהפסול הלך מהם הוא משום שהם כלים חדשים, וא''כ אמאי לא צריך לקדשם שוב? ומבאר, שרק גוף הכלי שנשבר נפסל, אבל צורתו וקדושתו משמן המשחה נשארו. ↩︎

867. ספרא צו פר' י''א פי''ח: רבי יהודה אומר יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא תלמוד לומר זאת משחת אהרן ומשחת בניו. ↩︎

868. שלא נמשחו אלא נתקדשו רק ע''י עבודה – עבודתם מחנכתם, הלכך נסתלקה מהם קדושת הגוף ונשארה רק קדושת דמים ומהני להם פדיון. ↩︎

869. אבל כלי שרת שנפסלו או נשברו (ולא נעשו לע''ז), נשארו בקדושתם ואסור ליגע בהם בטומאה. ↩︎

870. בהקדש יש שני דברים, שהכלי קדוש ואסור בהנאה, והממון (השווי) קדוש. ושם כתב: ועי' בירוש' תרומות פ"ט ה"ה גבי גידולי הקדש בדבר שזרעו כלה פודה אותם במה שזרע, וערלה ספ"א גבי ביצת הקדש שנעשית אפרוח דאף למ"ד מותרת זה רק האיסור, אבל ממון הקדש לא בטל וצריך לשלם כמו שהיה שוה הביצה, אך זה לא הוה גדר פדיון רק גדר ממון הקדש כו' ע''ש. ור''ל שאחז ע''י ע''ז הפקיע את גדר האיסור שבכלים אך לא את הממון שבהקדש. משא''כ הגוים הוציאום לחולין לגמרי. ↩︎

871. דאמרינן בירושלמי ע"ז פ"ב ותרומות פ"י אין דבר של רבים נאסר" צ''פ פ''ג דמא''א. ורמב''ם פ''ח דע''ז: עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין מתחלתן לפירות ואת המעיינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה... ↩︎

872. אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון. אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים, עובד כוכבים מישראל מנלן? דכתיב: וישב ממנו שבי. מדקרי ליה שבי דידיה, ש"מ קנייה בחזקה. ↩︎

873. אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם... כל אחד ואחד לעצמו. אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו, - אמר להם: כמשק גבים שקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה - אף ממונם של ישראל, כיון שנפל ביד גוים מיד טיהר, (כדרב פפא. דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון). ↩︎

874. צלצול היה במקדש, של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה. מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת את הבשמים, נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה. ↩︎

875. מכל מקום קשיא - תימה אי מכתשת מיקדשא קדושת הגוף א"כ היכי אמר בערכין (דף י:) גבי מכתשת שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה האמר בזבחים (דף פח.) כלי שרת שנשברו אין מתקנין אותן ושניקבה אין מתיכין לתוכה אבר דאין עניות במקום עשירות וי"ל דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר כו'. ↩︎

876. אין הקדושה דבר נוסף על עצם הפרוכת או הציץ או ישראל (שאז היה שייך לקדושה להסתלק), אלא הם עצמם קדושים בעצם. וזה החילוק בין קדוש לקודש ע''ש. ↩︎

877. וכן הוא בזוהר ח''ג צ''ד, ב': ...בין קדש לחול, מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין כו'. ומבאר בלק''ת פר' נשא: קדוש הוא ענין המשכה מקדש עליון, וקודש הוא מלה בגרמיה שהוא ענין עצמיות קדושת אור א''ס ב''ה. ↩︎

878. כיון דנשאר בקדושתו אף שעבר, מחזיר במיתתו את הרוצח, אבל כה''ג שלא נמשח ועבר – אינו מחזיר כיון שנסתלקה קדושתו. ↩︎

879. בפ''ד דמתנות עניים: וכן יהי' נ"מ גבי כה"ג אם נימא דאין משיחה מעכב ועי' יומא דף ה' ע"א ובתו"י שם דמשמע דס"ל דאף בזמן שיש שמן לא מעכב משיחה, אך מדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ד וכן מדברי הירושלמי הוריות פ"ג ומכות פ"ב משמע דרק בזמן דליכא שמן המשחה אז די בריבוי בגדים אבל בזמן דאיכא מעכב, ואז י"ל דגם המנחת חינוך מעכבת דהמנחה שייך להמשיחה, ועי' בדברי רבינו ספ"ה מהל' כלי המקדש וכ"כ בזה, ועיין תוס' נזיר דף מ"ז ע"א דשפיר משכחת מרובה בגדים במקדש ראשון ע"ש... ↩︎

880. מזבח החיצון שלא נמשח הוה רק כרצפה ולא כלי שרת. ↩︎

881. שאף על כלי שרת שייך באו פריצים וחיללוה שנעשו כלי חול, זה רק בכלים שלא נמשחו בשמן המשחה. ↩︎

882. על הקושיא הזו מתרץ רבינו שטומאת ע''ז שאני שמפקיעה את הקדושה ולכך צריך משיחה אחרת, עי' צ''פ על הל' בית הבחירה פ''א הט''ו. ↩︎

883. ראה תוס' הרא''ש ומסורת הש''ס שם. ↩︎

884. הלכות ביאת המקדש פ''ו ה''ו: כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה, וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד אף ע"פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו. מכאן מוכח שכה''ג בעל מום נשאר כה''ג, וגם בעל נגע טהור שאסור לעבוד, ואפי' כשנצטרע אמרינן שאצלו כל השנה כרגל, ואינו יורד מקדושתו. ↩︎

885. וכפר הכהן אשר ימשח אתו מה ת"ל לפי שכל הפרשה אמורה באהרן אין לי אלא אהרן עצמו ומניין לרבות כהן אחר ת"ל אשר ימשח אתו משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים מניין ת"ל ויקרא טז לב ואשר ימלא את ידו ומניין לרבות כהן אחר המתמנה כגון זה דתנן במתני' שמתקינין תחתיו שלא נתרבה בבגדים ולא נמשח, ת"ל וכפר הכהן במה הוא מתכפר רבנין דקיסרין בשם ר' חייה בר יוסף בפה א"ר זעירה הדא אמרה שממנין זקנים בפה. ע''כ וכנ''ל בהוריות פ''ג וכן במגילה פ''א ה''י. ↩︎

886. אם מינוהו בפה להיות כה''ג ולא נתרבה בבגדים או נמשח כל שבעה – עבודתו כשרה, אבל איך יביא מנחת חינוך (חביתין) בתחילת עבודתו, כמו כהן גדול הרי עדין לא נתרבה שבעה? ↩︎

887. אהרן הכהן הקריב ביום שנמשח, אבל כה''ג אחר שלא נמשח אינו יכול להקריב ביום שנתמנה, וצריך כה''ג אחר להקריב מנחתו. ↩︎

888. ובתוס': לאביי לא אלימא קדושתא כולי האי שיהא נפדה וכה"ג איכא קצת פ"ב דבכורות (דף טו:) גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי ליעבד ליקרבינהו מכח קדושה דחוייה אתיין ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן כו'. ↩︎

889. בפ''ז דהל' מזוזה וס''ת: ועי' בהך דהוריות ד' י"ב ע"ב גבי משיח שנצטרע ע"ש ברש"י ועי' כתובות ד' נ"ב ע"א בהך פלוגתא דאביי ורבא גבי אלמנה לכה"ג ועי' ב"ק ד' קי"ז ע"א גבי שאני התם דמיקלי קלי, ובירושלמי קדושין פ"א גבי חלה ואח"כ ברח, ובירושלמי גיטין פ"ה גבי ראובן שגזל שדה משמעון. ↩︎

890. איסור אלמנה, כיון שנפקעה קדושת כה''ג ממנו לגמרי. ↩︎

891. מינוהו בפה או מרובה בבגדים אפשר לסלקו בפה, אבל זה שנצטרע ונעשה בע''מ, הוא כבר ירד מעצמו במקצת מכהונה גדולה, ושוב אין סילוקו ע''י ב''ד מהני להתירו באלמנה. (ונשאר כל השנה כרגל כו'). ↩︎

892. הוריות י''ב ע''ב: דאפילו עבר ראשון מחמת מומו אסור באלמנה, וכי נצטרע אין לך מום גדול מזה, ושמעי' מינה דאפילו הכי אסור באלמנה. (אף שאינו משוח אלא רק מרובה בגדים, גם אם העבירוהו ב''ד נשאר באיסורו). ↩︎

893. אם לוקה בגלל שגם הקדושין בעבירה ואם אין קדושין אין מלקות, או שלוקה כאשר הבעילה היא בעילת אישות ולא זנות. ובלשונו לקמן שאיסורי כהונה הקדושין הם לא חלק מהאיסור אלא רק פעולה שע''י הקדושין הביאה ביאת אישות אסורה, ובחייבי לאוין הקדושין הם הפועל, שהם והביאה – מחייבים. (בענין זה דנו רבים עי' בספר המפתח כאן, אם החיוב על ביאת אישות או שהקדושין מעצם האיסור ונפ''מ אי לקי אביאה שניה שאחר קדושין ועוד נ''מ, ע''ש למקומות שציין). ↩︎

894. וכן הקשה במראות הצובאות אה''ע י''ז על הכס''מ הנ''ל: ולפי דברי הכ"מ, הקושיא במקומה, דהא קודם הגירושין, לא היה בה אלא איסור עשה לחוד, ולא שייך בה ממזרות כלל, דהא אפילו בעלמא אין הולד ממזר מחייבי עשה, וא"כ אחר גירושין דאיכא לאו דאחרי אשר הוטמאה, ולא שייך טעמא דתפיסת קדושין, למה לא יהיה הולד ממזר, כמו גבי מחזיר גרושתו משנשאת, דאי' בהחולץ מ"ד א', דלר"ע הולד ממזר, והא מחזיר גרושתו משנשאת, וסוטה ודאי שגירשה והחזירה, בחד לאו כתיבי, כמו שהקשו התוספת שם, א"ו דגבי סוטה ודאי אין חילוק בין קודם גירושין לאחר גירושין, ודלא כהי"מ שהביא בכ"מ שם, וצ"ע: עכ''ל. ↩︎

895. באיסור סוטה שאינו חייב אא''כ גרשה והחזירה באיסור, אבל שאר חייבי לאוין כגון ממזר, אף אם קדשה בשוגג (שלא עבר על האיסור) – לוקה אם בעל. ↩︎

896. ראה לקמן בסמוך מהלכות תרומות. ↩︎

897. עי' לעיל פט''ו ה''ב: ועיין בהך דיבמות ד' ס"ט ע"א ואימא עד דאיכא הויה וביאה ר"ל דכיון דבלא הויה לא לקי בחייבי לאוין לא איפסל ג"כ, ותירץ דומיא דכה"ג באלמנה דשם הלאו בביאה לחוד, וכן ר"ל בהך דתמורה ד' כ"ט ע"ב גבי אתנן ומבואר שם ג"כ בדברי רבינו דשאר חייבי לאוין בלא קדושין לא הוה אתנן רק ביאה ראשונה משום דעל ידה נעשה זונה אבל ביאה שניה לא, אבל על ידי קדושין הוה אתנן בכל הביאות כיון שהוא עובר ע"ש מש"כ, ולכך נקט שם בגמ' ג"כ כגון אלמנה לכה"ג. ↩︎

898. וכן בפ''ט מיסודי התורה: וכן גבי גדר אין שליח לדבר עבירה, כ"כ דרצה לומר ג"כ בדבר דבלא החיובים לא הוי צריך כלל שליחות, שהאחר יכול לעשות זה מדעתו, רק דנימא דהוי שליח כדי שהמשלח יתחייב לחיוב בעלמא - לא אמרינן שליחות... כלומר, במקום שצריך רשות וכח המשלח לעשות הפעולה, כגון גרושין או קדושין או הפרשת תרומה, בזה שייך לדון אם יש שליח לדבר עבירה או לא, אבל במקום שלא צריך כח המשלח, כגון השולח את חבירו לגנוב, הרי השליח יכול לעשות זאת מדעתו ואינו זקוק ליפוי כח ורשות מהמשלח, ואין עליו גדר שליח, אלא מאי? רצונך לכנותו שליח רק כדי לחייב את המשלח בדבר העבירה, בזה לא אמרינן שליחות. דהיינו אין שליח כשזה נוגע רק לייחס לו דבר עבירה... ↩︎

899. וז''ל שם בהמשך דבריו: וגבי קדושין בב"מ דף י' ע"ב - כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה.- אף דשם ע"כ צריך שליח, זה בודאי אם עשה שליח לקדש לאשה סתם, וקידש לגרושה - בודאי חל השליחות חלה והיא מקודשת, ולא שייך לומר שהוא יעבור, שהרי לא אמר לו שיעשה כן. (ופלא על משמרות כהונה נדרים ל''ה ע''ב שכתב להיפך וז''ל: ... לכהן שעשה שליח לקדש לו אשה סתם והלך וקדש לו אשה גרושה דודאי אין קידושיו קידושין...). וכן נ"מ אם האב קדש לבתו קטנה שנתגרשה מן הארוסין שעדין היא ברשותו ויכול לקדשה - וקדשה לכהן, מי עבר... ↩︎

900. הקדושין הם חלק מהעבירה, ואין שלד''ע. ↩︎

901. אין איסור על הפועל דהיינו הקדושין, אלא החיוב הוא על הפעולה שבועל את המקודשת לו, דאז יש מקום לחייב את המשלח, וכ''כ רבינו במה''ת הלכות יסו''ה פ''ה שגם חיוב של רוצח הוא בגלל הפעולה, (שנהרג אדם), וז''ל: והטעם משום דגבי רוצח גלי רחמנא בסנה' דף ע"ו ע"ב דגם מצמצם חייב, וא"כ חזינן דהחיוב הוא על הפעולה שנפעל ע"י לא הפועל, ולכך ג"כ הוי ס"ד בקדושין דף מ"ג ע"א לשמאי דגבי רוצח יש שליח לדבר עבירה וחייב המשלח... וכ''כ בפ''א הכ''ג דתרומות (עמ' 44) דלא מהני שליחות לרציעה שצריך פועל של רציעה ולא נפעל, וכן חיוב הניקף כו'. שהנפעל אסור, ע''ש. ושם בפ''ו: וכן זה הגדר דאין שליח לדבר עבירה, וזה רק במקום שהחיוב הוא על הפועל אבל במקום שהחיוב על הנפעל כמו גבי מעילה חייב. כמבו' בקדושין דף מ"ג וכ"מ, ולכך הוי ס"ד דשמאי שם לומר גבי הריגת הנפש דיש שליח לדבר עבירה משום דקיי"ל דגבי רציחה גם מצמצם חייב, כמבו' סנהד' דף ע"ו ע"ב ,חזינן דלא הפועל חייב, רק משום הפעולה והנפעל, אך אנן לא ס"ל כן משום דאדעתא דנפשו קעביד, ולומר ע"ז גדר שליח - לא... ע''ש. ↩︎

902. כי היא עדין אשתו מן הדין ולא צריך לקדשה, במה''ת פ''ו מהלכות יסודי התורה כותב רבינו: וכן נ"מ אם נימא דהא דריח הגט פוסל בכהונה הוי מן התורה, ומכ"מ אף לאחר שגרשה בריח הגט עדיין היא אשתו לכל דבר לאביי דס"ל בקדושין שם דקדש לוקה, אם ילקה ע"ז, כיון שע"י זה שגרשה הכהן בריח הגט נמצא שהוא גרם שיש לו אשה גרושה... ↩︎

903. הכתוב אומר לא יקחו, כלומר שלא ישא גרושה ויבעול, אם בעל בלא קדושין – פטור, אפשר לומר דהפטור הוא משום שלא עבר על עבירה של קדושין, כי תנאי החיוב הוא שיקדש ויבעל באיסור (כדעת רש''י), ואפ''ל שטעם הפטור הוא משום דהביאה היתה רק דרך זנות ולא דרך אישות, אבל בדרך אישות אף שאין עבירה של קדושין – חייב כנ''ל. ↩︎

904. ביאת זנות בגרושה אינו לוקה, ואם היא אשתו – לוקה. ↩︎

905. אם המלקות משום הקדושין אינו חייב אלא אם קידש במזיד, ואם טעם החיוב משום דלא הוי דרך זנות – חייב. ↩︎

906. וכ''כ רבינו על הגליון לקדושין ע''ז ע''ב, צ''פ על קדושין: פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה. וכ''ה וכהן הדיוט על אחותו גרושה לא נקט ונראה דזה ראיה לשיטת הרמב''ם דרק בקדשי, ולא שייך זה. אין קדושין תופסין באחותו ולא עובר על לאו בביאה לחוד. ↩︎

907. לפי האמור לעיל אין לאו אא''כ קידש ובעל, וא''כ אמאי נעשית זונה הרי היא רק ספק אי תפסי בה קדושין. ובטור סי' ו' כתב: אבל הבא על חייבי לאוין אפילו חייבי לאוין דשאר לא עשאה זונה כיון דתפסי בהו קידושין חוץ מהבא על יבמה שעשאה זונה דאיהי נמי לא תפסי בה קידושין לפיכך נעשית זונה בביאת זר. והעיר הב''י: בפרק האשה רבה (יבמות צב:) אמר רב דלא תפסי קידושין ביבמה לשוק וכיון שתלה הרא"ש עשיית זונה באין קידושין תופסין בה ממילא משמע דנעשית זונה אבל קשה דכיון דאסיקנא התם דהלכה כשמואל דאמר צריכה גט מספק הוה ליה לכתוב שהבא על היבמה עשאה ספק זונה, עכ''ל. ועי' ב''ח שם. ורבינו מיישב הרמב''ם שאכן אינו לוקה עליה משום חללה, משום דהויא רק ספק. ↩︎

908. כי היא רק ספק זונה. ↩︎

909. ושם כותב רבינו: והך דכתובות דף י"א ע"ב דמבואר שם דאף אם יש עדים שלא בא עליה מ"מ הויא נשואה כו' ע''ש. ↩︎

910. הדין עושה אותה כבעולה שחזקה שנבעלה, אבל אין מלקין את בעלה אא''כ עדים מעידין שבעל. ↩︎

911. תיקנו איסור גברא לכהן שלא ישא ספק חלוצה, אך אין היא איסור חפצא ולכן אם עבר ונשא לא יוציא. ↩︎

912. ואפילו בספיקא דרבנן אנו מוצאין דאזלינן לחומרא בפ"ב דביצה כלי שנטמא בעיו"ט אין מטבילין אותו בין השמשות פי' משום דבין השמשות שמא לילה הוא ויו"ט הוא, ובודאי ביום טוב אין אסור להטביל אלא מדרבנן משום דמיחזי כמתקן מנא ופרק אין צדין פליגי בספק מוכן ופסקינן הלכה כמאן דמחמיר ואמנם כשלמדנו שבת תמהנו על הא דאמר אם אשת כהן היא אינה חולצת אמאי כיון דאמרינן ביבמות פ"ב דספק חלוצה לא גזרו בה רבנן? ותירצנו דהיינו היכא דחלצה כבר אבל תחת הכהן לא תחלוץ דחיישינן שמא יפסלו הבנים. ↩︎

913. התוס' רי''ד שם בדף ל''ו הקשה כן ותירץ כמ''ש רבינו וז''ל: אי נמי התם דיעבד כדקתני אם קדמו וכנסו אבל הכא לכתחלה. עכ''ל. וכ''כ הערוך לנר שם: בגמרא אם אשת ישראל היא חולצת. בשבת כתב רש"י חולצת מן הספק ואח"כ תנשא עכ"ל ולענ"ד שבזה רצה רש"י ליישב מה שהקשה ה"ר משה מפיהם שם ולעיל (כד א) למה באשת כהן אינה חולצת הרי ספק חלוצה לא אסורה לכהן ע"ש וגם בגמרא יש לדקדק למה נקט עמדה ונתקדשה ולא עמדה ונשאת כמו דאמר לענין מעוברת ומינקת חבירו לשון ואם נשא, ולכן י"ל דרש"י סובר דנקט הש"ס כן שלא יקשה קושית התוס' (שבת קלו ב ד"ה ואם) דדוקא דאם כנס הכהן כבר ספק חלוצה בזה אמרינן דאין צריך להוציא דעל מה שאמר קדמו וכנסו אין מוציאין מידם תני שילא (שם) ואפילו שניהם כהנים אבל בנתקדשה ועדיין לא כנסה לא אמרינן לכתחלה לכנוס, וכ"נ מדברי התוס' בשבת שם גופא שכתבו בד"ה ואם דספק חלוצה היכי דנכנסה שריא עכ"ל משמע דוקא היכי דנכנסה כבר, וזהו מה שדייק רש"י חולצת ואח"כ תנשא לאפוקי כהן דלא אמרינן לי' שתחלוץ ואח"כ תנשא לו אבל ספק חלוצה הנשאת כבר לכהן באמת לא תצא ולכן נקט נתקדשה דוקא, ויהי' נפקותא טובא לענין דינא דלפ"ז בנשאת באמת אמרינן שתחלוץ, אכן שאר הפוסקים לא חלקו בזה: עכ''ל. ולדברי רבינו גם הרמב''ם חילק כן. ↩︎

914. וכ''כ אברהם יגל על הרמב''ם שם: או בעל מום עובר אם הקריבו עובר וכו'. מדקדוק לשונו יראה דאינו עובר בבעל מום על בל תקדישו כי אם משעת הקרבה ואילך, וכן משמע מדלא כתב בריש הפרק אפי' מום עובר ע''כ ע''ש. וז''ל מעשי למלך שם: אך קשה לי לדברי רבינו מדברי הירושלמי פ"ה דנזיר דף כ' דפריך ומחובר הוא למכות מוכח דאין לוקין אמום שעובר, ובס' שירי קרבן כ' דירושלמי סובר דהא דיליף בספרי לא תזבח לד' שור או שה אשר יהי' בו מום לרבות בעל גרב שהוא מום עובר היינו לאיסור זביחה, אבל איסור הקדש – לא, ודלא כמש"כ הכ"מ כיון דחזינן דקפיד קרא אזביחה ה"ה דעובר בלאו דבל תקדישו, ורק כתב ליישב דברי רבינו דבספרא איתא אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין? ת"ל כל אשר יהי' בו מום, ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו בבל תקדישו. עכ''ל. ↩︎

915. בדף על הדף הביא בשם הגרב''ש שניאורסון, ע''ד מש''כ רבינו וז''ל: בגמ' מנסים ליישב אליבא דר"ע בגוונא דאחת מהנשים אהובה בנישואיה והשניה שנואה ואילו בגוונא דקושיין דהשנואה בנישואיה היא משום היותה שניה, א"כ כשנשא הכה"ג אשה שניה הויא גם הראשונה שנואה, דמאן יימר דדווקא השניה שנואה, והלא שי' הרמב"ם דאסור לכה"ג לשאת ב' נשים כאחת, וא"כ כשנשא את השניה הויא אף הראשונה בגדר האיסור, ומעתה בניהם אשר יוולדו להם לאחר הנישואים השניים הרי הם בני שנואות, ומהיכי תיתי שיבכר את הבן של הראשונה על השניה והא היא עצמה בכלל האיסור. ↩︎

916. הרמב''ם: ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם עד שיזרק דם התדיר או דם המקודש. ורש''י: היכי דמי דשחטינהו לתרוייהו - אף על גב דשחטיה לחטאת אחר השלמים ושניהן עומדין כו'. ↩︎

917. ת"ש: דא"ר יוחנן, הלכה: מתפלל אדם של מנחה ואח"כ של מוספין. ה"נ כיון דמטי זמן תפלת מנחה, כמאן דשחיטי תרוייהו דמי. ↩︎

918. ותמה עליו פני מנחם על הגליון כאן: ולא זכיתי להבין שותא דרבינו המגיד משנה ז"ל, הלא אם גירשה פעם אחת הוה לה גרושה ואסורה לחזור לכהן, וא"כ היאך היה מגרשה בכל יום כפור, וכי אחר כל יום כפור יקח אחרת. והשי"ת יאיר עיני בתורתו הקדושה (וכנראה שהלשון כאן אינו מדויק, ואולי צריך לומר 'עד ערב יוה"כ היה מגרש', וצ"ע, ע''כ). עכ''ל. ובבקע לגולגולת כאן: ואפשר לי לומר שטעות נפל בדברי הה"מ ז"ל וצ"ל ולדעת הראב"ד ז"ל בערב יוה"כ גירש אחת מהם ורצונו לומר שיהוידע היו לו שתי נשים שנים רבות קודם שנתמנה לכ"ג וכשנתמנה לכ"ג והגיע ערב יוה"כ הראשון למנויו גירש אחת מהם כדי שלא יהיו לו שתי נשים ביוה"כ מטעם ביתו אחת אמר רחמנא וכו'... ↩︎

919. בשמחת עולם על הרמב''ם שם: "דאף שאינו נושא ב' נשים אם נשא אין מוציאין מידו", ע''ש. ואטו בכה''ג רשע עסקינן שנשא באיסור? נראה כרבינו ר''ל כמ''ש האור שמח, שאם היה נשוי מקודם שנעשה כה''ג שתי נשים אין כופין אותו להוציא ע''ד יום הצום. וז''ל האור שמח כאן: ולפי זה אתי שפיר מש"כ רבינו בפ"ה מהלכות כלי המקדש ואינו נושא שתי נשים, ואם נשא שתי נשים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת, דזה פלא לשיטת רבינו עובר כל השנה כולה בלאו הבא מכלל עשה דאשה אחת ולא שתים, ולפ"ז הכוונה, דאם קידש בעודו כהן הדיוט שתי נשים, שאז מותר לישא אותן ולבוא עליהן, וביום הצום צריך לגרש לאחת, וז"פ בכוונתו, ודוק בכ"ז עכ''ל. ↩︎

920. עי' ביאור הרב פערלא לרס''ג לאוין רס''ד. וחלקת יעקב ענינים שונים י''א. ↩︎

921. בספרי צ''פ על יבום וחליצה פ''א הי''ב: ועיין בהך דשבועות דף כ''ח ע''א גבי הך דאמר רב אשי מי גרם – אמר רבא נשבע על ככר, ואכלה, אם שייר ממנה כזית – נשאל עליה כו', מיתיבי מי שנדר שתי נזירות, ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן, ואח"כ נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה בראשונה כו' אלמא, אע''ג דאזלא לה כולה נשאל עליה, אמר רב אשי: נזירות קא רמית? מי גרם לשניה שלא תחול? כלומר מי גרם לך לומר שהימים המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך ראשונה היתה גורמת לך לומר כן - ראשונה, ואינה. – והרי גלה החכם לך שחרטתו של זה חרטה ועקר את הראשונה מעיקרא, ונמצא מנין המנוי של שניה נמנה, וכולה ראשונה אכתי הוה קיימא כשנשאל כו'. ע''כ. בהלכות נדרים י''ב טור ב' מפרש רבינו: במה דאמר רב אשי, מי גרם לשניה שלא תחול? ראשונה כו' ע''ש ברש''י, ר''ל דכיון דאמרינן ליה שימנה עוד נזירות, והרי כבר מנה? אך המנין שעבר היה מחמת הראשונה, וא''כ נמצא שישנה עדיין לראשונה. כלומר, ככר הלחם שנאכלה כולה – עברה לגמרי ואיננה, אבל בנזירות, אע''פ שהנזירות הראשונה כבר עברה, מ''מ כיון שהיא פועלת לדחות את השניה לזמן שלאחריה, נחשבת היא כעדיין קיימת ונשאלין עליה. ועפ''ז מיישב רבינו בפירושו על התורה, הא דאמר יהודה ליוסף "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער והנער יעל עם אחיו", אם נחשב זה כאילו קיים שבועתו לאביו והא לא הוא הביאו כו'. – "אך כיון דע''י שיהודה ישב אצל יוסף תחתיו, שלחו יוסף – הוה כמו שהוא הביאו". וציין לגמרא זו, כלומר כיון שבזה שישב יהודה תחת בנימין, שבנימין גרם שיהודה לא יבא, נחשב בנימין במקום יהודה, עי' בכלל התורה והמצוות לר''מ כשר ח''א בסופו "ר' יוסף רוזין ותורתו" מש''כ הרב שמואל קרויזר באריכות, ע''כ משם. ↩︎

922. לפי פירש''י, שחט שניהם והעלה אמורים של אחד, וזרק דם של האשם השני על המזבח, הרי אמורים של ראשון ירדו, משום שלא מועיל זריקת דם זה לאמורין של אשם אחר דגופא אחרינא הוא. אבל מהרמב''ם משמע שאפילו אם זרק דם האשם הראשון שהעלה אמוריו – ירדו, משום שבשעה ששחט שנים נעשה כל אחד מהם בגדר גוף אחר, וכנ''ל. ↩︎

923. הקרן אורה שם: אבל הרמב"ם ז"ל (ה' ציצית פ"א הט"ו) כ' שיטה אחרת בזה, אם נתכוין להוסיף שניהם פסולין, דנפסלו ע"י איסור בל תוסיף ולא מהני עוד אפילו יחתוך אחד מהם, כיון דכבר נפסלו שוב אין חוזרין להכשירן, דהוי תעשה ולא מן העשוי, אבל אם נתכוין לבטל הראשונות וחתך הראשונות האחרונות כשרים, וכבר עמד הראב"ד ז"ל ע"ד, וכתב דאין הראשונות נפסלין ע"י איסור ב"ת... ↩︎

924. ושוין שלא יקח מוכת עץ. ↩︎

925. בפי''א מהלכות אישות ה''ג הבאתי: וז''ל המאירי יבמות נ''ט בענין הנרבעת לבהמה כשרה לכה''ג: ויש אומרים אף בכדרכה, וכי תימא מי גרעא ממוכת עץ? הם סוברים דמוכת עץ לא נאסרה אלא מדברי סופרים מגזירת בעולה, ומשום דמוכת עץ שכיחא, אבל ביאת בהמה לא שכיחא, וסתם אמרו בראשון של כתובות י"א ב' אין מוכת עץ בבשר אלא שלא נאמר אלא באיש, עכ''ל. ובמנחת חינוך מצוה רע''ב: אכן דעת הרמב''ם נ''ל דהוא כסברת השט''מ כו' א''כ בנבעלת לקטן או לבהמה אפילו כדרכה ובהשרת בתולים, מ''מ כשרה לכהן גדול כו' כן נ''ל ברור, עכ''ל. ושם הביא שכתובתה מאתים משום דאין מוכת עץ בבשר אפילו בהשרת בתולים ע''ש. ↩︎

926. רב יוסף מפרש דברי רב שאמר שם נ''ט א': אמר רב יהודה אמר רב: נבעלה שלא כדרכה - פסולה לכהונה... ↩︎

927. זו דעת רבינו ברמב''ם (פי''ט ה''ג), אף שהרמב''ם שם לא חילק וכ': כה''ג שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הולד חלל כו', ורבינו סובר דאיירי בבעולת אחרים, וכ''כ מעשה רוקח שם: הדבר פשוט דבעולה זו שהזכיר רבינו היא שנבעלה לאדם אחר דוקא... ↩︎

928. ומותרת לכהן הדיוט. ↩︎

929. עי' רמב''ן כתובות ל' ע''א ועוד. הריטב''א ביבמות דף ס': וא"ת א"כ אפילו בעולת אחרים תהא מותרת לו בדיעבד דסופה להיות בעולה תחתיו. י"ל דלא אתמר האי טעמא אלא בפסול שאין גנאי שלו גנאי גדול כגון בוגרת ומוכת עץ ובעולת עצמו כו'. ולדעה זו כה''ג שנשא בעולת עצמו מותר לקיימה, (יבמות ס' ע''א: "דמותר לקיימה הואיל ולעצמו נבעלה וסופה להיות בעולה לו". רש''י שם. אך הרמב''ם פוסק שחייב להוציאה בגט ואעפ''כ לא נתחללה). ↩︎

930. עי' חדושי רח''ה הל' סוכה פ''ה הי''ט אריכות גדולה בענין. ↩︎

931. ר''מ סובר שאסורות מדאורייתא, והרמב''ם שפוסק כר''א ור''ש ס''ל דרק מדרבנן, ועי' שער המלך על הי''ג. ↩︎

932. כן הקשה שער המלך: וא"כ מאחר שרבינו ז"ל פסק כר"מ דלא ישא את בוגרת, איך פסק דנבעלה שלא כדרכה פסולה והוה ליה תרתי דסתרין כו'. ↩︎

933. שעובר על מה שלא נשא בתולה. אף שלגביו "לא מקריא שאינה בתולה". ↩︎

934. פט''ו ה''ב: שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה. ↩︎

935. לקמן פי''ח: הזונה האמורה בתורה היא... בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו כו', בבעילה בלבד נפסלה. ↩︎

936. ברמב''ם לא מפורש אם בעולת עצמו נעשית חללה, המל''מ לקמן הט''ו מאריך בזה ע''ש, ורבינו ס''ל שלא נעשית חללה. ↩︎

937. ביבמות ס' ע''א: בוגרת ומוכת עץ לא ישא, ואם נשא – נשוי, אלמא, סופה להיות בוגרת תחתיו, סופה להיות מוכת עץ תחתיו, הכא נמי, סופה להיות בעולה תחתיו, קשיא. ולהלכה לא אמרינן הכי אלא חייב לגרש, משום שאם היה האיסור מחמת חסרונה שאין לה בתולין, היינו אומרים חסרון זה היה עתיד לעבור, אבל כיון שהאיסור הוא מחמת שאין לה מעלה של בתולה, המעלה הזו לעולם לא תבוא... ↩︎

938. בקונטרס ההשלמה כותב רבינו: עכ"פ דבר מציאות א"א לומר שאינו, ועי' סוכה דף י"ד ע"א דמוכח שם דגם לר"מ אויר פוסל בג'. ושם דף י"ג ע"ב גבי ירקות כיון דכי יבשי נפלי פוסל משום אויר, חזינן דזה מציאות ולא משום העדר, וע"ש דף י"ז אם מצטרפי אויר וסכך פסול ר"ל דשניהם יש עליהם שם פסול עצם, לא העדר כו' ↩︎

939. מסתבר שכוונתו לומר שאם האויר הוא העדר ולכן פסול ("אם זה פסול" כלומר החלל והעדר סכך) אז שייך לומר לבוד, "אבל מה שאין כאן סכך" אלא דבר הפסול, דהיינו אם האויר הוא מציאות של סכך פסול, לא שייך שדין לבוד יהפכנו לסכך כשר, (אע''פ שלכאורה משמע כוונתו להיפך), וכן כותב רבינו בקונטרס ההשלמה, וז''ל: והנה כ"כ בזה דהא דאויר פסול בסוכה אי משום דאין כאן סכך או משום דיש על האויר גופה שם פסול. ונ"מ אף לרשב"ג דס"ל בעירובין דף ט' וכ"מ דאמרינן לבוד עד ד', וכן ס"ל לר"מ בירוש' פ"א דעירובין, אם לדידי' פוסל אויר בג', אם זה העדר – לא יפסול בג', אבל דאם נימא דזהו פסול עצמיי - אין שייך בו לבוד דמ"מ ישנו... וכעין דכתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דנדרים דף כ"ד דגבי קום ועשה לא שייך לומר הריני כמו שלא עשיתי. עי' בספרי צ''פ על סוטה פ''א ה''ז:– בר''ן הריני כאילו התקבלתי... וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי, דכיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך, דאפוכי מטראתא למה לי, אבל בבטול מעשה כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני, לא שייך למימר הכי לומר לו הרי הוא כאילו לא הלכת שאי אפשר, ע''ש. – וה"נ אם נימא דאויר הוה עצם לא מהני לומר לבוד. ↩︎

940. עירובין ט' וי''ד ע''ב ועוד. ↩︎

941. כי פליגי - משלשה עד ארבעה. מר סבר: כיון דליתנהו שעור מקום - דאין רשות בפחות מארבעה - לא גזרינן, ומר סבר (ר' מאיר): כיון דנפקי להו מתורת לבוד - גזרינן. שאם היה אויר במקום אחד מהם לא מצי למימר לבוד - חשיבי להיות דומות לתקרה, וגזרינן. ↩︎

942. ואם לא נבעלה כלל מותרת אף לכה''ג. ↩︎

943. כבר קדם הרשב''א לידון בזה והסיק שאסורה לכה''ג וז''ל: ואוקמה במסקנא בממאנת. ויש לי לפרש דרב פסולה לכהונה דקאמר משום דשויא בעולה הוא וכמו שכתבתי, ואף על גב דלאו ביאת בעל הוא דאורייתא וכאחר דמי (דנישואיה מדרבנן), לית ליה כרבי ומחלוקתו דאמרי דאחר לא משוי לה בעולה בשלא כדרכה, כו' יבמות נ''ט. ↩︎

944. על דעתיה דר' יהושע מהו שתמאן בו ותיטול קנס מאחר. בעלה בא עליה שלא כדרכה ועדין בתולה, ומיאנה בו ואנסה אחר בנערותה, האם יש לה קנס? ↩︎

945. ורבינו מפרש כנ''ל, דאיירי בממאנת ועדין בתולה, שנבעלה שלא כדרכה כו'. ↩︎

946. אבל מדרבנן גם אשת ישראל אסורה וכ''כ הצ''צ אה''ע רצ''ה: ומדאורייתא ודאי אין שייך איסור זה רק בכהן ולא לישראל כיון דאנוסה היתה שנשאת ע"פ שני עדים, א"כ אף לדברי עדים האחרונים שהיה חי באותה שעה כיון שעכשיו מת הרי אנוסה שריא לישראל, רק לכהן אסירא משום זונה דהוי איסור דאורייתא אפילו הבעילה באונס כדאיתא פ"ו דיבמות (דנ"ו ע"ב). אבל לדידן מדרבנן י"ל אפילו באשת ישראל אסורה לבעלה, ע''כ ע''ש. ↩︎

947. אם נשאת לישראל או אף לכהן על סמך העדים שאמרו מת, והיא אומרת ברי לי שמת ונשאת לאחד מעדיה, ובאו שנים ואמרו שבעלה חי – אין מוציאין אותה מן השני, אבל אם מעידין שהראשון חי היה בשעה שנשאת ואח''כ מת, אם נשאת לישראל פשוט שלא תצא כיון שהיתה שוגגת, אך אם נשאת לכהן שנאסרה עליו משום זונה – תצא. כלומר, הדין של "וקדשתו" בע''כ הוא רק באיסור כהונה בלבד, ולא כשנאסרת גם לישראל. ↩︎

948. משום זונה פירוש וכהן חושש לה מדין תורה, וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור כו', הה''מ. והמשל''מ: אבל ממ"ש רבינו והטור חוששין לה משום זונה משמע דלגבי כהן איירי, דוקא דזונה לישראל מישרא שריא. ↩︎

949. אבל אם יצא הקול בעודה תחת בעלה, כיון דלא משגחינן בקול היתה מותרת אף לכהן כנ''ל, דבעודה תחת בעלה אין הבדל בין כהן לישראל. ↩︎

950. בתה מותרת לישראל ואינה בחזקת ממזרת משום: אשה מזנה - בניה כשרין, רוב בעילות אחר הבעל סוטה כ''ז, אבל אשת כהן נאסרת עליו אם זינתה וס''ד דבתה (ספק) חללה ואסורה לכהן, קמ''ל התוספתא שמותרת. ↩︎

951. בסוטה כ''ז ישא אדם בת דומה ובירושלמי אין פורשים מבתה, ולא הביאו ראיה מהתוספתא משום דאיכא למימר שבתוספתא מדובר שבניה מותרין, אבל הבת אולי אסורה לכהן. ↩︎

952. ועוד יותר מפורש בר''ן: דכשם שא"א דשבויה לא נבעלה, מדברת נמי א"א שלא נבעלה, דאין אפטרופוס לעריות. ולאו לגמרי מדמי לה לשבויה, שהרי שבויה אפי' בדיעבד פסלי' לה, ואם נשאת תצא והוולד חלל, משום דמחזקי' לה דודאי נבעלה, כו'. ↩︎

953. התקנה ששבויה בחזקת בעולה היא רק לכהן בלבד, אבל אם נצטרך משום הך לאסור אשת איש ישראל (שנאמר שודאי נבעלה וסופה ברצון כו' לפי הס''ד) – אזי אין התקנה קיימת כלל ואפילו לכהן, (אלא אמרינן ספק שמא נבעלה, ולישראל מותרת מטעם ס''ס) - ולכן הקילו לייחד לה בית בחצרו כו', כי אם היתה בחזקת ודאי בעולה היה דינה כגרושה, שאסורה לדור עמו במבוי. ↩︎

954. ובריטב''א שם: בשבויה הקלו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו. ↩︎

955. ולכאורה קשה הרי גם אשת ישראל שאמרה טמאה אני אינה נאמנת, ומדוע אשת כהן תיאסר בתרומה כשתתאלמן? ומתרץ ששם מדובר רק לכהן דאיירי שנאנסה, עי' רש''י שם. ↩︎

956. וז''ל הריטב''א שם: ואי קשיא לך והא אמרינן בקדושין (י"ב א') דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, איכא למימר דהא לא קשיא דכ"ע לאו דינא גמירי. ↩︎

957. ולכן לא חיישינן לקדושין כי לא חוששין לקלא, אלא רק מפני החשד שמא יאמרו כו', לכן בסברא כל שהיא מבטלין הקול. ↩︎

958. עי' ברכי יוסף אה''ע ו' א' שתמה על התוס': וזו ברייתא מפורשת ותלמוד ערוך דאצטריכו תרי לא יקחו, שהאשה מוזהרת, כמדובר. וגם דרשא זו דקרינן לא יקיח, לא ידעתי היכא איתא, בקשתיה ולא מצאתיה. וגם לשון התוס' שכתבו כי יקח איש אשה, נראה דהוא ט"ס. ועיין בקרבן אהרן דף רס"ט ע"א, שכתב שהבעולה מוזהרת לינשא לכהן גדול מלא יקחו... אבל נ''ל דרבינו לומד התוס' כפשוטו. ועי' עין יצחק אה''ע י''ד. ↩︎

959. על ההלכה ברמב''ם: יצא שמה בעיר שנתקדשה ונתגרשה מן הקידושין חוששין לה כמו שביארנו בהלכות גירושין, אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה. ↩︎

960. לפי' רבינו כוונת התוס' שהיא אינה מוזהרת (שרק באיסורי ביאה השווה הכתוב אשה לאיש, וכאן האיסור הוא לא על הבעילה אלא רק אם נשא ובעל), אלא היא רק בכלל האיסור. ↩︎

961. אין זו פעולת יצירה אלא פעולת עשיה, לא נוצר דבר המקיים את עצמו לאחר ההיפעלות אלא קיים רק אם האדם העושה, ולאחר עשייתו לא נשאר כלום, כלומר כל מלאכה אחרת קיימת כשלעצמה אף לאחר הסתלקות הפועל, אולם מלאכת הוצאה היא מלאכה רק בשעה שהמוציא פועל... (לשון הר''מ כשר בפרקי מבוא לבמדבר עמ' 26). ↩︎

962. שאינה נפסלת מתרומה כדעת חכמים יבמות מ''ד ע''ב דכשרה לכהונה וכ''ש לתרומה (רש''י ס''ט ע''א: תניא בהחולץ היא כשרה וולדה כשר ואוקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה. ↩︎

963. וכ''כ רבינו בפ''א הי''ב מהלכות יבום וחליצה: ואף דהירושלמי ס''ל שם פ''ד הי''ג דגבי פסול תרומה לא בעי זר אצלה מעיקרא - רבי חייה בשם רבי יוחנן המחזיר את גרושתו משנישאת פסלה מן הכהונה כו', אלא פסולה מלוכל בתרומה. אף שאינו זר מעיקרא מ''מ פסלה, ↩︎

964. וקרא דאשר לא בנה שוב לא יבנה אסמכתא בעלמא, ולא כמ''ש ראשונים דהוי לאו מדאורייתא, כדמוכח מיבמות מ''ד דלר''ע הולד ממזר. (עי' תוס' כתובות ל' ע''א ד''ה אי לאפוקי, ועי' שיירי הקרבן ליבמות פ''ד ה''ה). ↩︎

965. וכ''כ האור שמח כאן ה''ד: משום דאיהי חלוצתו שלו, דעבר בלא יבנה מדברי סופרים זה אינו מאיסור כהונה, דשוה לכל ישראל, ולא נעשית מאתו חללה, וזונה אינה נעשית ג"כ, דהוא איסור דרבנן כו'. ↩︎

966. ובאור שמח שם: והפירוש, דסובר הירושלמי דאינו חייב אף מלקות בחלוצה לחולץ, וכן לאחין לר' יוחנן, ואינה נעשית זונה בפסול דרבנן, וגם בכהן הבא על צרת חלוצתו, דלמשויא נפשה זונה לא נפק"מ לענין כהן כו'. ↩︎

967. וכ''כ רבינו לעיל פט''ו ה''ט: ועיין בירושלמי יבמות פ"ד הי"ג דמחזיר גרושתו משנשאת נפסלה מלאכול בתרומה ע"ש, וע"ש בפ"ט ה"ה דלא משמע כן, ושם בפ"ה ה"ד דהבא על חלוצתו אינו פוסלה מלאכול בתרומה כשיטת גמ' דידן ביבמות ד' מ"ד ע"ב כו' ע''ש. ↩︎

968. מנין שלא נעשית זונה? כתב הה''מ: והבא על הנדה וכו'. זה מתבאר ממה שאמר שם מאלה אתה עושה חלל ואין אתה עושה חלל מנדה ואם איתא דהבא על הנדה זונה משוי לה הרי הולד חלל ממנה ובכלל אלה היא וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה (ח''א סי' אלף ר') והאריך להוכיח כן, עכ''ל. והכס''מ: והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה. הרא"ש האריך בזה בתשובה כלל כ"ט, עכ''ל. וזה לשון הרא"ש: מורי רבי שארי ה"ר ידידיה, יפה כתבת והבאת ראיה מספר ר"ס, דהבא על הנדה לא עשאה זונה. והכי איתא בתמורה (כט:): אמר רב: אחד אתנן זכר ואחד אתנן מכל העריות, אסורין, חוץ מאתנן אשה נדה, מאי טעמא: זונה כתיב ולא נדה, והאי לאו זונה היא. אלמא, בא על אשתו נדה לא עשאה זונה ושריא לכהן. כו' ע''ש. ↩︎

969. קדושין ע''ח: הלכה כרבי יוסי; ומיום שחרב בית המקדש, נהגו כהנים סילסול בעצמן, כרבי אליעזר בן יעקב. (שלא תנשא לכתחילה, ורק אם נשאת לא תצא). ↩︎

970. וכ''כ רבינו שם: הואיל והורתה ולידתה בקדושה כו'. וא"כ מוכח מלשון רבינו דאם נתגיירה מעוברת הבת יש עליה שם גיורת. ולכן אף אם נשאת – תצא. וכ''פ הב''י סי' ז': הואיל והורתה ולידתה בקדושה ופשוט הוא דאם לא כן אפילו נשאת תצא כו'. וכ''כ רבינו בפ''ד מהלכות ע''ז: וכן מעוברת שנתגיירה וילדה בת דמבוא' בדברי רבי' בה' אסו"ב פי"ט הי"ב ע"ש, דמוכח דאף דיעבד אם נישאת לכהן תצא דאסורה לכהן. וכן מבו' בה"ג. (וכן בח"מ ס"ק כט: הרמב"ם אסורי ביאה פי"ט הי"ב מסיים הואיל והורתה ולידתה בקדושה, משמע הא הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בתר הריון אזלינן ואסורה לכהונה. עכ''ל. ועי' קובץ הערות יבמות סו"ס ע''ג שאם היתה טבילת האמא בתוך ארבעים יום ליצירת העובר לכו"ע אין העובר צריך גיור בפ"ע, כיון שמיא בעלמא הוא. ועי' בפס''ד ירושלים ד' עמ' שכ''ב, ולא נ''ל לסמוך ע''ז להתירה לכהונה. וע''ש פס''ד ירושלים ו' עמ' רל''ד). ↩︎

971. הבת של המעוברת שנתגיירה, שאין הורתה בקדושה, הואיל ונולדה בקדושה אינה אסורה משום זונה, אלא משום שאינה מזרע ישראל כו'. ↩︎

972. אמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא - אינו נאמן – אין לנו לילך אחר טענה אחרונה, דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ↩︎

973. מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון זה - לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא: יהרג, ויהא קולר תלוי בצואר עדים. – פשיטא, כל כמיניה? - לא צריכא, דקא הדרי בהו סהדי. - וכי הדרי בהו מאי הוי? כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד, - לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו. ↩︎

974. בקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז מבאר: ועי' סנהדרין דף מ"ד ע"ב דלאחר גמר דין לא מהני אמתלא ובתוספ' פ"א דב"מ הודאת בע"ד כו' אימתי בזמן שתבעו ר"ל טענה שלא להשביע וזה ג"כ אמתלא ובב"ד לא שייך זה דהוה כמו מעשה כו'. ↩︎

975. התוספתא: הודאת בעל דין כמאה עדים, אימתי? בזמן שטענו והודה, אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כלומר הודה מעצמו יכול לחזור בו ע''י אמתלא ולומר שלא להשביע (לא להראות עצמי בעל ממון) נתכוונתי, אבל טענו והודה לו – אין יכול לחזור. וכ''כ רבינו שם: וזה ר"ל ג"כ התוספ' ב"מ פ"א גבי הודאת בע"ד כמאה עדים אימתי כו' הפה שאסר כו' ור"ל דבלא תביעה יכול לטעון טענה אף דמבטל ההודאה וסותר ההודאה כמו שלא להשביע עי' סנהדרין דף כ"ט... ↩︎

976. אם תיתן אמתלא לדבריה למה אמרה טמאה אני, כי אם באמת נטמאה פשיטא דאסורה לכהן וכמ''ש הגר''ש שקאפ לכתובות סי' ח' שהאשה עצמה שיודעת האמת שנטמאה מחוייבת לפרוש ממנו ולמסור נפשה שלא לשמוע לב"ד כו'. עי' מנח''ש תניינא ק''ל. ↩︎

977. אמרה מת בני ואח''כ מת בעלי חולצת ולא מתייבמת, אם אנו חוששין שמשקרת משום שאוהבת את יבמה, א''כ תהא מותרת לשוק אף בלא חליצה, אלא מכאן שספק הדבר אם אוהבת או שונאת את היבם, מקשין התוס' אולי אסורה לשוק משום שויא לנפשה חתיכה דאיסורא? ↩︎

978. תמן תנינן נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפיאה בשעתן והכא את אמר הכן?. תמן שתיקונו ששתיקתו פטור, ברם הכא שתיקונו חייב, אם שותק הוא מחייב דהא אי לאו דיבורא דידיה חייבין הן הפירות לתקנן מכיון שידוע שיש לו שדה והלכך לא סמכינן אדיבורא דידיה ואינו נאמן לומר מעושרין הן היכא דליכא מיגו דאי בעי הוי שתק: פנ''מ. ותני כן את שתיקונו פטור נאמן להחמיר ברם הכא פירושו להקל. ותני כן. בתוספתא דמייתי לקמיה דאת שתיקונו פטור נאמן הוא להחמיר כלומר והכא נמי אלו היה אומר זה לאו משל לקט שכחה ופאה הוא היה נאמן בזה להחמיר ולחייבו במעשרות: פנ''מ. כלומר, בכל מקום ששתיקת המוכר פוטרת פשיטא שנאמן המוכר להחמיר ולכן נאמן אף להקל שהרי היה יכול לשתוק. אבל במקום ששתיקתו אוסרת והוא צריך לומר שזה מותר – אינו נאמן. ↩︎

979. בגמ': קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא, רב אידי בר אבין אמר: אנא קריבנא טפי, וההוא גברא אמר: אנא קריבנא טפי, לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי, אוקמה רב חסדא בידיה. א"ל: ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא עד השתא, אמר: זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא? אמאן קא סמיך מר? אהאי, הא קאמר: דאנא מקרבנא טפי. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, כיון דאודי - אודי. הרמב''ן שם בע''א האריך וכ' כמה פירושים, ונ''ל שרבינו מתכוון למש''כ שם ע''ב כנ''ל. ↩︎

980. הרמב''ן בכתובות כ''ה פירש: ומן הירושלמי למדתיה דגרסינן התם חד בר נש אתא לקמיה דרבי אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל רבי חייא רובה וכו' א"ל אבא כן אמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו האמינהו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו, פי' כיון שאין לך עדים שהוא בנו יעשה כמי שהוא רחוק דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן עליו כו'. עכ''ל וכן ברשב''א ועוד. ועי' בשיירי הקרבן שכ' דלא משמע בירושלמי שזה מטעם מיגו, ובחדושי הגר''ש שקאפ לכתובות סי' מ''ד. ובאור שמח לקמן פ''כ הט''ו. ↩︎

981. אם תיתן אמתלא לדבריה למה אמרה שזנתה ברצון, כמ''ש לעיל. ↩︎

982. אם שכרו בעדים השכיר נשבע ונוטל, זו תקנה קבועה אף אם בעה''ב לא טרוד בפועליו, (בתוס' שם: ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר עסקיו מרובין), ושכרו שלא בעדים אין לו דין שכיר, ואינו נשבע ונוטל. (ז''ל הרשב''א שם: "דמה שחייבו חז"ל את בעה"ב אינו מן הדין, שלא לעולם שוכח מחמת טרדא, אלא תקנה בעלמא תקינו"). ↩︎

983. הלכה כמו דאמר ר' חייא בר יוסף: עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה - אמלוה הוא דכתיב. ב''ק ק''ו ע''ב. פ''ב ה''ח מהלכות שכירות: ואין אחד מן השומרים צריך להודייה במקצת. וזו שבועה שחידשה תורה בשומר, א''כ אם אומר להד''ם לא שייך דין זה ואינו נשבע, שם הי''ב: זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם, או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר. ↩︎

984. כלומר, אם איננו יודעים שהוא שומר והוא טוען להד''ם לא שייך כלל דין שבועת שומר כו', עי' יד המלך פ''ב ה''ח שהאריך בזה: "בכל זאת בכופר הכל דטענת להד"ם כ"ע סוברים דגם בפיקדון אין בו שבועת התורה"... ע''ש. רק אם ידוע לנו שהוא שומר והוא טוען להד''ם דהיינו לא קבלתי ע''ע חיוב שומרים אז נשבע שבועת השומרים כו'. ↩︎

985. כדלעיל: "אף אם לא נבעלה הוה כבעולה ר"ל דזה בגדר תקנה ולכך אף אם אנו יודעים שלא נבעלה כ"ז שאין לה עד המעיד שלא נתייחדה לא מהני". ועדותו של ר' זכריה לא מועילה משום שאין אדם מעיד על עצמו. ואף שידע שהיא טהורה מ''מ אסורה מחמת התקנה. ↩︎

986. שאמר ר' זכריה המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי כו', ואמרו לו אין אדם מעיד ע''ע. ↩︎

987. הובאו באה''ע סי' ז': ויש שכתב שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד. ↩︎

988. מרכבת המשנה והגר''א יובאו לקמן. ולא כמ''ש מפרשי הירושלמי, וז''ל שו''ת חיים שאל ח''ב מ''ה: ומתוך אמרי קדוש הרא"ש ז"ל הללו קשה לי ההדיוט על רבנן בתראי שני גדולי הדור האחרון הרב קרבן העדה והרב פני משה בביאור הירושלמי דכתובות בתוספות שלהם שהוכיחו מהירושל' הזה כהר"ן והרב המגיד שחלקו על הרמב"ם וסברי דקטן דעלמא לא בעי מסל"ת... ↩︎

989. כ''כ מרכבת המשנה דלקמן. וכבר קדמם בשו''ת מהר''ח או''ז סי' רכ''א: ועוד בירושלמי פ"ב גם אתה הזכרתו ר' אמי בשם ר' יוחנן אפילו קרוב אפילו קטן. מיהו מצינו למימר קרוב גדול או קטן שאינו קרוב היינו תרי קולי דאכשר. ואף על גב דבגמ' שלנו מעמידו במסיח לפי תומו? מכל מקום לגבי שאר פסולים דלא בעינן מסיח לפי תומו דינו כבן לאמו במסיח לפי תומו. דהך קרוב דמייתי בירושלמי זה היה בבן לאמו כדאיתא פ"ב דכתובות (כ"ז ב'). רבי חנינא דקרטיגנן משתעי מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו פעם אחת נשבה הוא ואמו וכו'. ↩︎

990. משום דשאני עדות מיתה דהיא עצמה נאמנת משא"כ בשבויה דאינה נאמנת. ועי' הרא''ש בכלל כ''ט: מעשה ביום הרג רב, שנאנסו כהן וזוגתו והמירו, והיתה עמה בת אחותה והעידה שלא נתיחדה עם כותי, אך בעלה בא עליה בנדותה. ופסק מורי, ה"ר ידידיה, שלא עשאה זונה, ובת אחותה נאמנת להעידה ע''כ. ↩︎

991. ע''ה לא נאמן על טהרות, ואשתו אם היתה אשת חבר מקודם – נאמנת. על מומי בכור (להעיד שמום זה נפל מאליו) - שניהם לא נאמנים, משום שאשתו כגופו, האם הפי' הוא שכשם שהוא פסול היא פסולה (לא שחשודה, וכן בעניננו כשם שהבעל לא מעיד לאשתו השבויה כך צרתה לא מעידה אף שאין חשד שתשקר), או משום שכך היתה התקנה שגם אשת כהן חשודה להטיל מום בבכור. (וכאן בשבויה – תהא צרתה נאמנת). ↩︎

992. וכאן כותב: ועיין בכורות דף ל' ע"ב אם אשת חבר שנשאת לע"ה, דהוה מחלוקת אם צריכה לקבל דברי חברות עוד הפעם או לא. ↩︎

993. אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ - אינן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה, דברי ר"מ; ר' יהודה אומר: אף הן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה. ↩︎

994. ואין נותנין להן בנות לא גדולות ולא קטנות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נותן לו גדולה ופוסק עמו על מנת שלא תעשה טהרות על גביו: מעשה ברבן גמליאל הזקן שהשיא את בתו לשמעון בן נתנאל הכהן ופסק עמו על מנת שלא תעשה טהרות על גביו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין צריך שאין כופין את החבר שיעשה טהרות על גב עם הארץ. ↩︎

995. האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן וישנים בבתיהן - צריכין עירוב לכל אחד ואחד... אמר רב יהודה אמר רב: במקבלי פרס שנו. ↩︎

996. ע''ט ע''ב: ועל ידי אשתו - בסוף נדרים (דף פח:) מוקי לה שיש לה בית באותו מבוי דמגו דזכייה לנפשה זכייה נמי לאחריני אבל אין לה בית – לא, דיד אשה כיד בעלה. ואם תאמר אי במקבלת פרס הא אינה צריכה לזכות לעצמה... וי"ל דהכא כשנותן לה הבעל מעות למזונות וכי האי גוונא לא חשיבא מקבלת פרס אלא אם כן הביאה המאכל והמשתה מתוך ביתו ואוכלת, אי נמי הכא במספקת במעשה ידיה ולענין מציאה ולכל דבר הוי ידה כיד בעלה דכסמוכה על שלחנו דמיא ולענין מקבלת פרס לא דמיא כו'. ↩︎

997. ובשטה מקובצת שם: כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל: ונראה לומר בשבויה ובעדות אשה שאם האשה בת דעת ונתכוונה להעיד נאמנת כדאמרינן התם שתי נשים שנשבו אבל בקטן או בגוי הוא דמכשרינן מסיח לפי תומו כו'. ↩︎

998. אבל גדול קרוב מהני, וקטן קרוב לא מהני בגלל שאינו מסיח לפי תומו. (וקטן נאמן רק במסל''ת), ועד''ז כתב הגר''א אה''ע סי' ז' וז''ל: אבל הרמב"ם סמך עצמו על הירושלמי כדרכו, שאמר שם ואפילו קטן, רב אמי בשם ריב"ל אפי' קטן אפילו קרוב, אפילו קטן וקרוב? נשמיענה מן הדא חנניא קרסותיה אשתבאי הוא ובניה ואתתיה אתון לגבי ר"ח ולא קבלין אתון לגבי ריב"ל וקבלין, וסובר שהוא המעשה שאמרו בגמ' מעשה בא לפני ריב"ל וקטן הוי כמ"ש בירושלמי ומשום הכי אצריכינהו מסל"ת, אבל בקרוב אין חילוק כמ"ש שם דכלל לכל הקרובים בהדדי, וכן הרמב"ם כללן. עי' מרכבת המשנה כאן הביא ג''כ הירושלמי הנ''ל ופירש ג''כ כן: ולפ"ז נראה דמ"ש רבנו וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו היינו קטן וקרוב, דעלה מייתי רבנו הך עובדא דחנן. ואולי סובר רבנו דה"ה קטן ולא קרוב בעינן מסיח לפי תומו כפי ריהטא דסוגיא דב"ק (קי''ד) הנ"ל. ↩︎

999. כי הרי השבויה בלא''ה אסורה לבעלה כהן, ואם הצרה תעיד שלא התייחדה עם עכו''ם תהיה מותרת, א''כ מה מרוויחה הצרה אם תעיד בשקר. ↩︎

1000. וגם בעניננו הכהן חשוד שיאמר שהיא טהורה, אבל מעשה לפדותה בכסף – לא עביד. נסתפק הנו''ב מה הדין היכא דמעיד דטהורה ועבר וכנסה, אם חייב להוציא או לא, ולכאורה אולי לדעת רבינו דהיכא דעביד מעשה לא חיישינן לנגיעה כו' וצ''ע. ועי' בשו''ת ר' יוסף מסלוצק סי' נ''ז: אבל באמת נעלם מעיני כבוד הגאון הנ"ל (הנו''ב) לפי שעה תוספתא מפורשת וז"ל בפרק ד' דיבמות, הפודה את השבויה מותר לישא אותה המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, והביא תוספתא זו הרשב"א בחידושיו ביבמות דף כ"ה ע"ב... ↩︎

1001. לא כמ''ש הראב''ד שם, דאיירי בפסולי עדות כו'. ↩︎

1002. הוי כאומר לא נשבית, והרי יש עדים שנשבית ואיך נאמין לו? אלא צריך להעיד שאכן נשבית ונסתרה כפי שהעדים מעידין אלא שאני הייתי עמה בשעת סתירה וראיתי שלא נטמאת. (כך סברו בני משפחתה ולכך ריחקוה). ↩︎

1003. ושם כתבתי: כלומר העדים יודעים שלא היה יחוד כי היו שם עבד או שפחה. ואם אין העדים יודעים שהיו עבד ושפחה - צריכה גט, כי אמרינן הן עדי יחוד הן עדי ביאה, ואין הבעל נאמן לומר שהיו שם עבד או שפחה ולא היה יחוד, כיון שנוגע להתירה לאחרים. ↩︎

1004. כי היא כבר אסורה לבעלה ואין העד מוסיף כלום. ↩︎

1005. ועל זה אין ראוי להאמינו דאין ע"א נאמן להפסיד ממון, בשלמא אם גם שלא לשתות בא להעיד, אמרינן מגו דנאמן שלא להשקותה נאמן נמי להפסידה כתובתה, אבל השתא שאין עדותו מהני להשקאה שהרי כבר נראת שלא לשתות, אינו נאמן להפסידה כתובתה, קרה''ע. ↩︎

1006. עי' שרידי אש על מכות סי' מ''ח העתיק הרמב''ן הנ''ל וגם מחדושי הר''ן: דכיון דגנבה אתחלתא דמכירה היא, הרי לא הועילה עדותן כלום ואינו כדאי שילקו עליו, ואף על גב דאמרינן בעדים זוממין שהם לוקין בעדות בן גרושה ובן חלוצה, זהו כשהעידו עדות של כלום, אבל אלו לא העידו עדות של כלום, דגנבה בלא מכירה לאו כלום היא למאן דאמר דגנבה אתחלתא דמכירה היא. ע''כ. ופירש דבריהם: אלא שהם לא דנו בזה מצד לאו שאין בו מעשה, אלא שאין עדות כלל, דכיון שלא נגמר שום דין על פיהם ולא נתחייב הנדון בשום דבר אין זו עדות, שגדר העדות הוא שהעדות מחייבת לנידון באיזה חיוב או פסול. עכ''ל. ↩︎

1007. שו''מ ח''ג קמ''ה: דכתב התומים בכללי מיגו להביא ראיה מהא דתנן בעדיות פ"ח גבי תינוקת שמצאוה באשקלון ורחקוה בני משפחתה ואמרו חכמים אם אתם מאמינים לעדים שהורהנה תאמינו שלא נטמאה ע"ש ופירש הראב"ד ז"ל דאיירי בעדים פסולים וע"ז הקשה דאיך ס"ד דנאמין לפסולים וע"כ משום דיש לה מיגו שלא הורהנה והו"ל מיגו להכחיש פסולים דאל"כ למה רחקוה בני משפחתה. ע''ש, וקצה''ח סי' פ''ב. ↩︎

1008. יש עדים שנשבית – אסורה לכהונה שחזקתה שנסתרה ונטמאה, עד המעיד שלא נסתרה לא מהני, אא''כ מעיד שהיה איתה גם בשביה כל הזמן ולא נטמאה. ↩︎