איסורי ביאה חלק שלישי.

Footnotes

1. כבר חקרו ודנו בזה גדולים וטובים, ראה פמ''ג או''ח ח''ג פתיחה כוללת אות ז': ויש לי לחקור חקירה אחת וגדולה היא, והוא מצות עשה שמחויב האדם לעשותה ונקרא חובה כו' והנה יצויר דמן התורה יוצא בה וחז"ל אמרו שצריך לעשותה על צד בחינה שיוצא אף מדרבנן. המשל בזה סוכה מן התורה יוצא בסכך שגידולו מן הארץ ואין מקבל טומאה, וחז"ל פסלי סיככה באניצי פשתן או בחבלים מדרבנן... או נסרים משום גזירת תקרה וכדומה, אי אין לו סככים כי אם הנך, מיבעיא לי אם יקיים על כל פנים מצות עשה דסוכה מן התורה, כהאי גוונא לא גזרו לעקור מצות סוכה, ואפשר ברוכי לא מברכינן כי כל הברכות כהאי גוונא דרבנן והם אמרו דפסולה, אלא אי יתובי יתבינן בה עכ"פ או לאו, ואיסורא נמי יש בה דלא לייתי למסרך ולעשות כן תמיד, או דלמא במקום ביטול מצוה לא גזרו כו'. (המ''א ושו''ע הרב הכשירום בשעת הדחק, בסי' תרכ''ט: ובשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפילו יש בהם ארבעה טפחים אם אי אפשר בענין אחר והוא הדין בכל דבר האסור משום גזרה עכ''ל. הרי שאף שגזרו שהנסרים נעשו כשפודין של מתכת, מ''מ בדיעבד יוצא י''ח כדין תורה. ולאידך גיסא שם בסעיף ב' גבי כלים שנשברו שנטהרו מה''ת וכשרים לסיכוך ורק חכמים פסלום, כתב: כל אלו כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה גזרו חכמים עליהם שלא לסכך בהן לעולם ואם עבר וסיכך סוכתו פסולה כמו המסכך בסכך שהוא פסול מן התורה. עכ''ל. וכ''ז מבואר בדברי הריטב''א בחדושין לסוכה י''ד ע''ב וז''ל: פי' לדברי הכל אין עושין סוכה בדבר הפסול בגופו מן הדין, אפי' בשעת הסכנה, דהא למאי מהני הרי אינה סוכה כלל, אבל בנסרים שפסולן אינן בגופן אלא מדרבנן משום גזירה, אמרו רבנן דבשעת הסכנה לא גזרו כדי שלא תשתכח תורת סוכה ואוקמוה אדינא, אבל רבי יהודה סבר שאילו גזרו בהם חכמים כלל היו עושין לדבריהם חיזוק אפילו בשעת הסכנה כאילו היו פסולין מן התורה ומכיון שסיככו בהם אלמא לא גזרו בהם כלל, וכיון דקיימא לן דנסרים שיש בהם ארבעה פסולין (מן התורה) קיימא לן בטעמא דסככו בה בשעת הסכנה כרבי מאיר, ושמעינן מינה שכל שפסולו מדבריהם משום גזירה מסככין בו בשעת הסכנה דלא אפשר בכשרות ומברכין על ישיבתה, דאלו לא היו מברכין בה בשעת הסכנה מה ראיה מייתי מינה רבי יהודה הא ודאי מכיון דלא מברכין בה כלל ש"מ דפסולה מדרבנן, אלא ודאי כדאמרן כו' עכ''ל. וכ''פ בשו''ע הרב ססי' תרכ''ט, ועי' משנ''ב סוף הסימן בשם חדושי הרשב''א). ובריש ברכות ברבינו יונה ד"ה ויש, דאם אמרו חז"ל לאחר חצות לא יצא אף מן התורה לא יצא כו' ע''ש. (ועי' בית הלוי א' ל''ד: והעיקר כמו שכתב הש"א שם (סי' ד') דהרמב"ם ס"ל כדעת תר"י בריש ברכות דהא דאמרי חכמים עד חצות הוי גם לענין דיעבד, דאם לא קרא שוב לא יקרא, דיש כח ביד חכמים לתקן כן בשב ואל תעשה משום סייג). וכן אם היה אנוס ואין לו יין ולא פת ועבר וקידש בלא כוס, יצא מן התורה כו'. ע''ש בפמ''ג. (בענין זה דן בחזון עובדיה (שבת ח''ב עמ' ע''ה), אם נזדמן לו יין אח''כ, האם יחזור ויקדש או לא. והביא מהאחרונים שדנו בזה. וז''ל שו''ע הרב סי' רע''א סכ''ח: אבל אם קידש על כוס מלא מים כסבור שהוא יין צריך לחזור ולקדש על היין אף אם הוא בענין שאין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן כגון שהיה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש וכמו שנתבאר בסימן ר"ט דכיון שתקנו חכמים לומר הקידוש על היין וזה אמרו על המים צריך לחזור ולקדש, עכ''ל, וא''כ ה''ה אם קידש ללא כוס). ↩︎

2. וכ''כ השואל ומשיב ב' ק''ו: "והאוכל קדש אחר שטבל קודם שהעריב שמשו או קודם שיביא קרבנותיו לוקה"... והמל"מ תמה שם על שניהם מהא דאמרו כאן (פסחים ל''ה: טבל ועלה - אוכל במעשר. העריב שמשו - אוכל בתרומה. בתרומה – אין) בקדשים – לא, אמאי, טהור הוא? אלא מעלה, וצ"ע עכ"ל. (מדוע כתב הרמב''ם דלוקה), והוא תימה גדולה באמת על הרמב"ם והראב"ד. ולפמ"ש הדבר ברור דפירושו כמ"ש רש"י דרבנן עבדו מעלה שלא יהי' הטבילה עולה ונשאר ממילא לענין קדשים בטומאתו וז"ב ...שיש להם כח לעשות הטבילה כמי שאינו, שוב הוא עוד בטומאתו, וז"ב מאד לפענ"ד ע''ש. ואין לדייק מלשון המשנה והרמב''ם: "כאילו לא טבלה", שבגלל החציצה נחשב לה שלא טבלה. כי אין זה משום חציצה, כמ''ש רבינו בהלכות מתנות עניים: וכן משמע מלשון המשנה מקואות פ"ח מ"ה דנקט שם גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאילו לא טבלה וע"ש בדברי רבינו ובר"ש שם ובסוף פ"י והטעם לא משום חציצה רק משום דזה לא בא במים כלל כו'. וכן בהלכות יסוה''ת פ''ו: משום דיש ב' מיני חציצה אם יש על הגוף דבר המקפיד אז י"ל דהלכה דלא נטהר ע"י הטבילה אבל היכא דנותן דבר בכוונה על איזה מקום בגוף שלא יגעו המים במקום זה אז הוי כמו שלא טבל כלל, וכן מוכח מלשון המשנה דמקואות ספ"ח גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאלו לא טבלה ור"ל כה"ג ושם אין נ"מ בין מיעוט לרוב כו'. ↩︎

3. וכן הא דתנן פ''י מ''ה: רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. האם לא יצא מדאורייתא, או רק מדרבנן. וראה בהגדה עם לקוטי טעמים ומנהגים לאדמו''ר מליובאוויטש שכתב: שלא יצא ידי חובתו – כראוי אבל יצא מן התורה (ר''ן פסחים שם. וכ''מ דעת הרי''ף רשב''א אבודרהם ועוד – שכתבו שבדיבור בעלמא יוצא מ''ע של סיפור יצי''מ, ראה לעיל פיסקא מצוה עלינו לספר), עכ''ל. (וכ''כ הריטב''א ועוד בסוכה כ''ח, כדלקמן. אבל התוס' ס''ל שמה''ת לא יצא, וז''ל ערוך לנר לסוכה כ''ח: אכן התוס' לעיל (ג א ד"ה דאמר) כתבו שהפירוש הכא דמדאורייתא לא קיים מצות סוכה, והנה התוס' בזה לשיטתם אזלו דגם שם בפסחים (ד"ה ואמרתם) נראה כוונתם דמן התורה לא יצא ידי חובתו דכתבו דאתיא מואמרתם זבח פסח דע"י אמירה נעשה פסח ואתקש מצה ומרור לפסח... ועוד נ''ל להוסיף מלשון הרמב''ם בפי''א הי''ז מהלכות איסורי ביאה: כל ז' ימים נקיים שבזמן הזה, אף על פי שהן ספק - אם טבלה בהן כאילו לא טבלה. משמע קצת שנשארה בטומאתה כמקודם. אבל עי' תוס' שבת י''ג ע''ב ד''ה בימי לבוניך כו': ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה, (ואינה אסורה אלא מדרבנן), ואחת לסוף ימי ליבון, לכך היה מיקל אותו האיש. (ועי' שואל ומשיב קמא ח''ב ק''ו). ↩︎

4. טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן, והא הכא דודאי טבל, ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי... ומבאר רבינו שודאי טבל היינו שהטומאה הראשונה חלפה, ועכשו חלה עליו טומאה חדשה מדרבנן. ↩︎

5. רובו ומקפיד עליו חוצץ - לא כמו שפירש בקונטרס בפ"ק דסוכה (דף ו: ושם) דהיינו דוקא בשערו אבל בגופו חוצץ אפילו מיעוטו שאין מקפיד... ↩︎

6. דודאי טבל פירושו שהטבילה הועילה לו מדאורייתא אף שהיתה חציצה על מיעוט גופו, ורבנן גזרו עליו טומאה חדשה. ↩︎

7. אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות אם התיכו חזר לטומאתו הישנה עד שיטביל, נטמא במת והזה עליו בשלישי ואחר כך התיכו ועשאהו כלי אחר והזה עליו בשביעי והטבילו הרי זה טמא ואין הזייה שקודם היתוך מצטרפת להזאה שאחר היתוך ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה, או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו. השגת הראב"ד: ויטביל כשהוא כלי. א"א אני לא הכרתי דבריו לא מן המשנה... ולעולם אם היזה עליהם בשלישי ונשברו והתיכן בו ביום מזה עליהן פעם שנייה בשביעי וטהורים, שהרי מטהרין ג' וז' כשהם שלמים כו'. בהלכות יסודי התורה פ''ו ה''ב כותב רבינו: וזה תלי' בהך מחלוקת דרבינו והראב"ד ז"ל בה' כלים פי"ב גבי כלי מתכת שנטמאו והזה עליהם ביום הג' ואח"כ נשברו ותקנן אם מצטרף הזאה ראשונה של ג' או צריך הזאה מחדש, ור"ל אם זה הוה כמו טומאה חדשה או זה נשאר מהקודם... בפ''א מהלכות תרומות מוסיף: וזה תליא בהך מחלוקת דפי"ד מ"ז דכלים גבי שברי כלי מתכת דחזרו לטומאתן ישנה, אי מצטרף הזאת ג' של קודם שבירה להזאת ז' שלאחר שבירה, או לא, וכ"כ בזה. וכן נפ"מ אם לא תיקנם לגמרי, ע' תוס' שבת דף מ"ח ע"ב ונדה דף כ"ו ע"ב דלהפקיע טומאה ישנה לא מהני, וטומאה חדשה אינה מקבלת, ויהיה זה נ"מ כאן וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס פט"ו הי"ז. ↩︎

8. שבירת כלי מתכת מטהרת מדאורייתא, ואם התיכו ועשה כלי חדש, הוי כמו ודאי טבל, שהטומאה הראשונה ודאי חלפה לה, ורבנן גזרו טומאה חדשה, לכן לדעת הרמב''ם צריך שוב להזות שלישי ושביעי. משא''כ אם נאמר שטומאה זו מדרבנן היא "המשך" לקודמתה (שהיתה קודם שנשבר הכלי), היתה הזאת שלישי שקודם ההתכה מצטרפת להזאה שאחר ההתכה כדעת הראב''ד. ובפ''ב ה''ב ממאכלות אסורות כותב רבנו: ועי' בהך דב"מ דף נ"ג ע"א דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי, ועי' במה דפליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל בהל' כלים פי"ב ה"ג אם הזיה שקודם שבירה מצטרף להזיה שאחר שבירה ע"ש. ↩︎

9. טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שנייה אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד, ואם לאו צריכה לחוף פעם שנייה ולטבול. ועי' ראב''ד וכס''מ. ↩︎

10. תניא נמי הכי: חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול - הטובל שם לא עלתה לו טבילה, חיישינן לשלשה לוגין שאובין שלא יהו במקום אחד, וכן ככר של תרומה שנפל שם - טמא. מאי וכן? מהו דתימא: התם אוקי גברא אחזקיה וגבי גברא הוא דאמרינן לא עלתה לו טבילה אוקי גברא אחזקיה והוא טמא היה ובטבילת ספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק, הכא אוקי תרומה אחזקה, קמ"ל. ושם על הגליון כותב רבינו: ואף דזה טומאה חדשה לשיטת רש''י ותוס' כאן, מ''מ זה בא מחמת דהוה מתחילה טמא, דבלא זה דוקא נפל על ראשו ורובו...דגבי טבול יום אף אם בא רק בג' לוגין – טמא, אבל בטהור צריך שיעור גמור לא פחות מט' קבין. עיין ריש פ''א דעדויות – מ''ג: מים שאובין פוסלין המקוה ... ושמאי אומר תשעה קבין. פי' הראב''ד: כיון דט' קבין הם ראויים לטבילת בע''ק ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו לא פחות מכאן, הלכך הם חשובין לפסול את המקוה בשאובין דשיעור טבילה פוסלת, בציר מהכי – לא, ע''כ, הערת ר''מ כשר שם. וכ''מ כו' וכו' ע''ש. ↩︎

11. ה''א: ר' בנימין בר גידל בעי זרע תרומת כרשינין זרע תרומת חוצה לארץ? א"ל גזירה היא ואין גזירה לגזירה הדא אמרה שהקדושה חלה עליה כשהוא מחובר, הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו. (רבינו מפרש הבעיא, האם גדולי תרומה שאסורים מדרבנן, זה רק כשתלשן, חל עליהם איסור חדש מדרבנן, או אף כשהם במחובר נשארה בהם קדושת תרומה מה''ת. שחכמים גזרו שלא תיפקע לגמרי גם כשזרעה). ↩︎

12. פ''ט ה''א כמ''ש לעיל. ↩︎

13. על התוספתא: שני מקואות של ארבעים ארבעים אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות – טהורות... בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות, במה דברים אמורים בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות: וכתב הר''ש: אלו ואלו תלויות השתא מחמרינן בטומאה קלה טפי מטומאה חמורה, דאטומאה חמורה אמרי' הראשונות תלויות ושניות טהורות, והיינו טעמא משום דהכא מעיקרא טומאה קלה ה"ל, דאם במים שאובין טבל בסוף אכתי טומאה קלה אית ביה שהרי בא ראשו ורובו במים שאובין, הילכך שתיהן תלויות, אבל גבי טומאה חמורה ספיקא דטומאה חמורה אזלא לה, ומספיקא לא מחתינן ליה לטומאה קלה. (מכאן שטומאה קלה היא טומאה חדשה, וחזקת טומאה חמורה שהיתה לו כבר איננה, ולכן מספיקא לא מחתינן לו לטומאה קלה. ולא ס''ל כרש''י שהטובל טמא בגלל חזקת טומאה שהיתה לו קודם שטבל. הר''מ כשר מכות שם. וז''ל רבינו על הגליון שם: ועיין בר''ש כו' דכיון דיצא מטומאה חמורה אפילו אם טבל בשאוב, מדאורייתא טהור, בודאי לא הוי חזקה). ↩︎

14. פ''כ ה''כ: כיצד עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל שהרי הולד כהן ודאי ואף על פי כן הואיל ואינו יודע אביו שיתייחס לו משתקין אותו מדין כהונה, ואינו עובד ולא אוכל ולא חולק ואם נטמא למתים או נשא גרושה לוקה שאין כאן ספק היתר. שם חז''ל לא הטילו עליו גדר פסול כמו חלל מדבריהם, אלא רק אינו עובד משום מעלה שעשו בכהונה. ↩︎

15. תרם חבית של יין ונמצאת מגולה שאסור לשתותה תרומה ויחזור ויתרום שנייה, ואין אחת משתיהן מדמעת בפני עצמה, והאוכל אחת משתיהן אינו חייב חומש. כיצד נפלה אחת מהן על החולין אינה מדמעת, נפלה שנייה למקום אחר אינה מדמעתה, נפלו שתיהן למקום אחד מדמעות בקטנה שבשתיהן, וכן אם אכל זר שתיהן משלם בקטנה שבשתיהן וחומשה, וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה. ↩︎

16. רבי חייה בר אדא בעי קומי רבי מנא ניטמא בולד הטומאה ופדאו וחזר וניטמא באב הטומאה. נאמר אם היו המעות הראשונות קיימות מחלל עליהן ואם לאו אינו מחלל עליהן ואין לוקין לא על המעות הראשונות ולא על המעות השניות. ר' יונה בעי אף ללוקח כן. ע''כ. הפדיה הראשונה של פרות שנטמאו בוולד הטומאה – אינה פדיה, ואין המעות תופסות קדושת מעשר, והפרות עדיין קדושות מדאורייתא. ואעפ''כ אם נטמאו שוב באב הטומאה ופדאן – אינו מועל במעות השניות. אע''פ שמהתורה הן קדושות. ↩︎

17. בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם, נטמא חוץ לעזרה כיצד יעשה, קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים, וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת לפי שנאמר בגד צריך לכבס בגד, ואף על פי שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כיון שנקרע רובו טהור מן התורה ומותר להכניסו למקדש לכבס הדם. ↩︎

18. וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה מכניסו ומורקו ושוטפו בפנים, נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים, ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה שנאמר ואם בכלי נחשת וגו' אין מוריקן בפנים אלא כלים. ↩︎

19. הרי הכלי מתכת חוזר לטומאתו מדרבנן וצריך שוב הזאה ג' וז' כו', וא''כ מה הועילה שבירתו בחוץ? מכאן מוכח שאין זו טומאתו הראשונה דהיתה מדאורייתא אלא טומאה חדשה מדרבנן. ↩︎

20. וכ''כ הפמ''ג שם: ועיין מה שכתבו התוספות סוכה ג' א' ד"ה דאמר, דכל היכא דחז"ל גזרו אף מדין תורה לא יצא. עכ''ל. וז''ל הריטב''א בסוכה כ''ח: לא קיימת מצות סוכה מימיך. לאו דוקא, דהא סוכה גדולה וכשרה היא... אלא פירושו לא קיימת מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים, ודכוותה בפרק ערבי פסחים מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, שפירושו שלא קיים מצותו כראוי אבל ודאי אינו מעכב, וכן רבים. ↩︎

21. ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן שיר השירים א' ו' בני אמי נחרו בי וגו'. מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים על שם כרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא על שלא הפרשתי חלה אחת בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. ↩︎

22. העושה סוכתו על גבי בהמה, רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל. מאי טעמא דרבי יהודה - אמר קרא חג הסכת תעשה לך שבעת ימים - סוכה הראויה לשבעה - שמה סוכה, סוכה שאינה ראויה לשבעה - לא שמה סוכה. - ורבי מאיר: הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא, ורבנן הוא דגזרו בה. ↩︎

23. ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה... לא בדק מאי? ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר: טרפה ואסורה באכילה; במתניתא תנא: נבלה ומטמאה במשא. הבדיקה היא מדרבנן, במתניתא תנא שאם לא בדק – הבהמה נבלה מהתורה ומטמאה במשא, וראב''י סובר שרק טריפה ואסורה באכילה מדרבנן. כלומר אף שבדיקת סימנים דרבנן, אם לא בדק – נבלה מהתורה. ↩︎

24. אמר רב: חלב טהור - סותם, טמא - אינו סותם... חימצא ובר חימצא, חד סתים וחד לא סתים... הי חימצא והי בר חימצא? ת"ש דאמר רב נחמן: אינהו – בני א"י מיכל אכלי, דקסברי חלב טהור הוא, ולדידן אפילו מיסתם נמי לא סתים? – בתמיה, לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזקינן ליה בחלב טהור להיות סותם. (הרי שאיסור דרבנן לא משווה דינו להיות כחלב טמא דאורייתא). ↩︎

25. (נסרים שיש בהם ד''ט פסולים משום גזרת תקרה). אתמר הפכן על צידיהן. רב הונא אמר: פסולה ... נעשו כשפודין של מתכת. דכיון שיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן, שו''ע הרב תרכ''ט ל'. ואעפ''כ בשעת הדחק שאין לו סכך אחר, פסק שם כמו המ''א שכשרים. ↩︎

26. כתבו על דבר שהוא איסור הנאה... מאן דאמר מגורשת מקודשת איסור הנייה מדבריהם ומן דמר אינה מגורשת מקודשת איסור הנייה מדבר תורה, הא באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן לית הדא פליגא על רב דרב אמר דברי רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה ולא כלום, תמן בגופו קידש וחמץ משש שעות ולמעלן טב הוא כלום, ברם הכא בתניים שבו קידש, מעתה אפי' באיסור הנייה דבר תורה תהא מקודשת מה בינה לשטר שאינו יפה שוה פרוטה תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא ראוי הוא להשלים עליו. ↩︎

27. דבר האסור בהנאה מה''ת - אין בו "ממש" - שום ממשות, ואיסור הנאה מדרבנן יש בו משהו, "ממש יש בהדבר"... ↩︎

28. המקדש בתורת כסף אין הבדל בין אסור בהנאה מדאורייתא או מדרבנן – אינה מקודשת, אבל המקדש בשטר שאסור בהנאה מדרבנן – מקודשת, ולא הוי כאומר הרי זה גיטך והנייר שלי, משום שאיסור הנאה מדרבנן הוי ממשות קצת... ↩︎

29. הרי זה גיטך והנייר שלי כל הנייר אני מעכב לעצמי - אינה מגורשת. דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר, רש''י. ↩︎

30. בעא מיניה רב יוסף מרבה: עשאו לאילן סולם מהו? תיבעי לרבי, תיבעי לרבנן; תיבעי לרבי: עד כאן לא קאמר רבי התם כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו הני מילי - בין השמשות, אבל כולי יומא - לא. תיבעי לרבי דאמר : הנותן עירוב תחומין באילן - קנה עירוב, דהתם טעמא משום מיקנא שביתה בין השמשות הוא ודבר שהוא משום שבות כגון שמוש במחובר - לא גזרו עליו בין השמשות, אבל לגבי עירובי חצירות - טעמא משום דפתח משוי להו חד על ידי עירוב, ואי לא חזי לתשמישתיה כולי יומא - לאו פתחא מיקרי, הלכך לא שרא להו עירובייהו בין השמשות. או דילמא: אפילו לרבנן, פיתחא הוא ואריא הוא דרביע עליה. איסור שבות אומר לנו סורו, ומכל מקום פתח (הוי) שמיה, ומשוי להו חד להשתמש דרך חורין, ודיו. ↩︎

31. ממשקה ישראל - מן המותר לישראל. מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל. יכול לא יביא מן המוקצה, אמרת: מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו - אף כל שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר שבת גרם לו. ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא - מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר? ↩︎

32. רש''י: אין מסככין בהן, ולא קתני: אינה סוכה, משמע: מדאורייתא סוכה היא, הלכך, על כרחך במניחן עכשיו לשם סכך קאמר, ומדרבנן, ולא בנמלך על המונחין ועומדין, דפסולה מדאורייתא, וגבי חוטט בגדיש קתני אינה סוכה - משמע לגמרי אינה סוכה, דפסולה מדאורייתא, אלמא: בשלא נענע הסכך לשם סוכה קאמר, אבל נענע - כשר, דהא אסיק אדעתיה, ותיקן, וליכא למיגזר בה משום זימנא אחריתי - שהרי המעוות תיקן, וכל שכן שלא יעוות. והתוס': אין מסככין בהן - בתחילה משום גזירת אוצר, לא גרסינן לכתחילה דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן, מדקאמר הא מדאורייתא שפיר דמי משמע אבל מדרבנן לא. וא"ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתניתין (לעיל דף יא.) אין מסככין בו אף על גב דדיעבד נמי אינה סוכה אפילו מדאורייתא? וי"ל דשאני התם דליכא למיטעי, ומהא דקתני מתניתין ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי, דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתן כאלו הוא נענוע דלעיל. ↩︎

33. דאורייתא תני פסולה - דאי הוה תני ימעט חיישינן דילמא טעי איניש לומר ימעט לכתחילה, ודיעבד כשרה, ודקדק בלשונו דלמא אתי לידי איסורא דאורייתא ותני פסולה, אף על גב דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט, אבל במבוי דרבנן לא חייש. ↩︎

34. על המשנה ק''ס: גט פשוט - עדיו בשנים, ומקושר - בשלשה. פשוט שכתב בו עד אחד, ומקושר שכתב בו שני עדים - שניהם פסולין. מקשה הגמ': בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ובעלמא כשר הכא נמי כשר, קמ"ל דפסול, אלא פשוט שכתוב בו עד אחד – פשיטא. מתניתין הא קא משמע לן, דשנים במקושר כעד אחד בפשוט, מה התם פסולא דאורייתא, אף הכא נמי פסולא דאורייתא. כתב הרא''ש: מה התם פסולא דאורייתא אף ה"נ פסולה דאורייתא וכתב רב אחא משבחא דאפילו תפס מפקינן מיניה, ע''כ. וז''ל הריטב''א: פסולא דאורייתא. והטעם משום דמקושר מתקנתא דרבנן הוא דמהני, דאלו מדינא כיון דעדיו מאחוריו על מה שכתוב בפני הגט אינו עדות, אלא דלבתר דתקנוה רבנן וידעי עלמא במילתא ניכר שמעידין עליו כשר מן התורה, כי ענייני גיטין ושטרות מסור לחכמים, וכיון דכן כל שלא נעשה כתיקון חז"ל אזדא תקנה דידהו ונפסל מן התורה. ↩︎

35. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה – ב"ש פוסלין, וב"ה מכשירין. דרך הליכתה אינה קורעת לבית הלל מפני שראשיה כפופים מאד. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אף כשהכשירו ב"ה, לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבילה, אבל באכילה אסורה... אלא, פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין חדא מילתא היא. לשון פסול והכשר אשחיטה קאי לבית שמאי פסולה שחיטתו ונבלה היא ולב"ה שחיטתו כשרה אף באכילה. ↩︎

36. סי' נ''א מענה לשאלת הרמ''מ כשר: גדר י"ט שני אם הוא מציאות חדשה או דאפשר דמדרבנן לא קיים המצוה של י"ט כדת עד שיעשה עוד יום ליו"ט ואז נגמרה המצוה בהלכתה, וכן כל תק"ח שהוסיפו על דין של תורה אם זה הוי מציאות חדשה או שרבנן אמרו דעדיין נשאר מדרבנן בגדר העבר. ↩︎

37. ואמר רבא: טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה - אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו - צריכה לחוף ולטבול. איכא דאמרי: אם באותו יום שחפפה טבלה - אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו - צריכה לחוף ולטבול. מאי בינייהו? איכא בינייהו: למסמך לחפיפה טבילה, למיחף ביממא ולמטבל בליליא. ↩︎

38. פ''ב הי''ז: טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שנייה אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד, ואם לאו צריכה לחוף פעם שנייה ולטבול. השגת הראב"ד: אם באותו היום שחפפה. א"א הא קי"ל כלישנא בתרא דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ומ"ש הוא אינו כלום דאפילו לא בעינן סמוך לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן אא"כ סמוך לחפיפה טבלה. וכמו שבאר הכס''מ: ונראה עוד שהראב"ד גורס כלישנא קמא אינה צריכה לחוף ולטבול ובלישנא בתרא גורס אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינו פוטרה אלא מחפיפה ולא מטבילה ה"ל למפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה... ↩︎

39. כלי נחשת כו' פוחתו וכו'. והא לאו כלי הוא, דרציף מרציף אחר שפוחתו מכין עליו בקורנס ומחברו וחזר שם כלי עליו. ↩︎

40. וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה מכניסו ומורקו ושוטפו בפנים, נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים, ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה שנאמר ואם בכלי נחשת וגו' אין מוריקן בפנים אלא כלים. ↩︎

41. אתמר, שני ימים טובים של גליות, רב אמר: נולדה בזה מותרת בזה, ורב אסי אמר: נולדה בזה אסורה בזה. לימא קא סבר רב אסי קדושה אחת היא? והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה, - רב אסי ספוקי מספקא ליה, ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא. אמר רבי זירא: כותיה דרב אסי מסתברא, דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא וקא עבדינן תרי יומי כו'. ↩︎

42. ר''א ור''ז בקיאים בחשבון והחמירו לחומרא, משום שמא לא היתה הראיה כפי החשבון, או שלא נראה הירח ועיברו את החדש, ובסוף החדש באו עדי ראיה ואיימו עליהם כו' וב''ד חזרו בהם כמ''ש הרמב''ם שבהערה הבאה. ↩︎

43. רמב''ם הל' קדוה''ח פ''ג הט''ו עד סוף הפרק. ↩︎

44. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראייה או קודם לו ביום או אחריו ביום, וזה שיהיה אחר הראייה ביום פלא הוא ובארצות שהן למערב ארץ ישראל. ↩︎

45. ומתכוונין לעולם בחשבונם שאם יראה הירח בחדש הבא יראה בזמנו או בליל עיבורו, לא שיראה קודם זמנו שהוא ליל שמונה ועשרים, ובחשבונות הראייה האלו שבארנו יתבאר לך ותדע מתי אפשר שיראה ומתי אי אפשר שיראה... ↩︎

46. אמר רבי זירא אמר רב נחמן: כל ספיקא - לקמיה שדינן אין אנו צריכין להקדים פסח או סוכות בארבעה עשר ליום שלשים של אדר ושל אלול מחמת ספק שמא קדשו בית דין את החדש ביום עשרים ותשעה, אבל צריכין אנו לעשות יום טוב שני ביום ששה עשר, מספק שמא עיברו בית דין את האדר וקבעו ניסן ביום שלשים ואחד, וכן באלול, רש''י. היינו ר''ז לשיטתו להחמיר ולעשות יו''ט ב' כנ''ל. ↩︎

47. ואנן דאית לן תרי יומי, שני ימים טובים אחרונים, שמיני ספק שביעי, ותשיעי ספק שמיני, לרבי יהודה דאמר מיום טוב האחרון, באיזה מהן מזכיר? היכי עבדינן? אמר רב: מתחיל במוספין, ופוסק במנחה ערבית ושחרית, וחוזר במוספין. אמר להו שמואל: פוקו ואמרו ליה לאבא: אחר שעשיתו קודש תעשהו חול? אלא אמר שמואל: מתחיל במוספין ובמנחה, ופוסק ערבית ושחרית, וחוזר ומתחיל במוספין. ↩︎

48. ואף רב הדר ביה, דאמר רב חננאל אמר רב: מונה עשרים ואחד יום כדרך שמונה עשרה ימים מראש השנה עד יום הכפורים, ומתחיל. וכיון שהתחיל - שוב אינו פוסק. והלכתא: כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ↩︎

49. ז''ל: אך באמת כך דהנה רבינו ז"ל ס"ל לקמן בהלכות קידוש החודש דמקדשין למפרע וכ"ש בניסן ותשרי ע"ש בסוף פ"ג, רק דנ"מ הוא לקרבן דהקרבן מקריבין ביום ב'... ↩︎

50. מבאר הירושלמי אם זמן החורבן בט' או י' אב וז''ל: ור"ל כך דבאמת היו עדים שראו את הלבנה בזמנו רק שלא יכלו לבוא לב"ד אז מפני המלחמה ועברו את החודש ואח"כ כשחרב העיר באו עדים והעידו שראו את הלבנה בזמנה וקדשו החודש למפרע ונמצא שהחורבן היה בעשירי לפי החשבון שאחר הקדוש ובתשיעי לפי חשבון הראשון ולכך נאמר בפסוק באחד לחדש משום שאז נתקדש ונתקדש למפרע וזהו דאמר קלקל חשבונות ובזה י"ל הך דתענית ד' כ"ט הך דר"י דקבעתיה בעשירי, ועי' בירושלמי שם ובפ"א דמגילה: (כמ''ש בהערה הקודמת). ↩︎

51. ה''ט: בני אמי נחרו בי וגו'. מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים על שם כרמי שלי לא נטרתי מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא על שלא הפרשתי חלה אחת בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת כו'. ↩︎

52. ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא, דאתציד ביום טוב ראשון של גליות, ואשתחיט ביום טוב שני, רב נחמן ורב חסדא אכלו, ממה נפשך אי אתמול חול הרי מותר ואי אתמול קודש הרי היום חול והרי המתננו בכדי שיעשה, רב ששת לא אכל. משום דקא סבר קדושה אחת היא. ↩︎

53. במשנה: כיצד מבדילין? בין שבת ליום טוב כשהוא במוצאי שבת המבדיל בין קודש לקודש, ר' דוסא אומר: בין קודש חמור לקודש הקל. ↩︎

54. ביצה ד' ע''ב: אמר רבי זירא: כותיה דרב אסי מסתברא, דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא וקא עבדינן תרי יומי כו', והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? - משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי. ↩︎

55. מ''ז ע''א, כתובות נ''ז וס' ע''ב – הלכה כר''מ בגזירותיו. ↩︎

56. הל' יו''ט פ''ו הט''ו: ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב יום טוב בלבד. וכ' הראב''ד שם: א"א אף על פי שיש בדבריו כעין טעם לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכל שכן הוא שהרי השני עתה חול גמור הוא שהרי אדר ואייר ואלול חסרים הם ואינן אלא יום אחד ראשי חדשים הסמוכין להם ואם יאמר בשני אם אתמול קדש והיום חול אין בדברי של אתמול כלום והיום תהיה זו תרומה על זו כל שכן שיכול לומר (מאתמול), שהמעשה אינו נגמר אלא בשני ודבורו בראשון לא יעשה כלום. ↩︎

57. אמר ליה אביי: אטו ביצה במנין מי הואי? ביצה בעדות תליא מלתא, אתסר עדות אתסר ביצה, אשתרי עדות אשתרי ביצה. ↩︎

58. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן. ↩︎

59. אם יו''ט שני הוא "המשך" לראשון חייב שתי מכות מרדות, ואם הוא מציאות חדשה מדרבנן חייב רק אחת. ↩︎

60. דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא. נכרים, אף על פי שאופיהו יום זה שעבר, והוא פסח. ↩︎

61. אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא - עד תלתין יומין לא הוי חזקה, בתר תלתין יומין הוי חזקה; ואי סוכה דמצוה היא - עד שבעה יומין לא הוי חזקה, בתר שבעה יומין הוי חזקה. ובתוס': לאו דוקא שבעה דבשמיני עצרת לא יוכל לסתור. ↩︎

62. אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא דגזולה, עבדי ליה רבנן תקנתא משום תקנת מריש. - פשיטא, מאי שנא מעצים? - מהו דתימא: עצים שכיחי, אבל האי לא שכיחא, אימא לא - קא משמע לן. הני מילי - בגו שבעה, אבל לבתר שבעה - הדר בעיניה. ואי חברו בטינא, ואפילו לאחר שבעה נמי - יהיב ליה דמי. ↩︎

63. ד''ה כאן כו', ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון, ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כו'. (ובגליון הש''ס: וקשה לי דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח. ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על. אח"ז מצאתי שהקשה כן הר"ן...). ↩︎

64. הקשה על תוס': ועוד ברכת מצה של יום טוב ב' של פסח מאי איכא למימר כו'. ↩︎

65. והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ↩︎

66. במועדים בהלכה באר הגרש''י זוין את דברי רבינו וז''ל: שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, על פסוק זה אמרו בירושלמי מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים על שם כרמי שלי לא נטרתי מי גרם לי להיות משמרת שני ימים טובים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחד. למה באמת לא מקבלים שכר על יו"ט שני של גלויות כדרך שמקבלים על כל מצוה של דברי סופרים? בצפנת פענח אחרי שהאריך בענין אם תקנות חכמים פועלות על דינים של תורה סיים: "וזהו כוונת הירושלמי ספ"ג דעירובין, והטעם באמת דר"ל דעל ידי דרבנן נתגרע הדאורייתא ולא קיים עדיין המצוה בשלימות ונמצא השניה משלמת לראשונה". במקום אחר השתמש בירושלמי האמור לשם חקירה זו, לפי המבואר בביצה שאצלנו אין שום ספק בקביעות החודש אלא שמשום תקנה עושים יום טוב שני של גלויות איך יהיה הדין אם ביו"ט אחרון של פסח עשה מי שהוא מלאכה וגם אכל חמץ אם חייב פעמיים מכת מרדות או פעם אחת, כלומר אם עיקר התקנה היה על יום טוב בלבד, אלא שממילא מסתעף מזה נפקא מינה אף לחמץ בפסח, ונמצא שעבר על תקנה אחת, או שהם ענינים נפרדים. האריך בדבר ועמד אף על "שיטת הירושלמי סוף פ"ג דעירובין דלדידן יו"ט שני הוה השלמה ליו"ט ראשון, לא מציאות פרטית". ויש להעיר: מבחינת ההלכה קשה אמנם להבין לכאורה הגרעון שיש ביום טוב דאורייתא על ידי תקנת יו"ט שני, אבל הדבר מתאים למה שאמרו חכמי הרז בלקוטי תורה להרב בעל התניא מבאר באריכות, שבחו"ל אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד כמו שמקבלים בארץ ישראל, ולכן איני מקבלת שכר אלא על יום אחד שהרי באמת אותה ההארה המאירה בחו''ל בשני ימים מאירה בארץ ישראל ביום אחד, עכ''ל הגרש''י זוין. ↩︎

67. אין שום חסרון בכהונתו, אלא משתקין אותו מדין כהונה כיון שאינו יודע אביו שיתייחס לו, דהיינו אין לו מעלה דכהונה, משא''כ חלל דדבריהם שיש חסרון ופגם בכהונתו. ↩︎

68. מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם... ↩︎

69. מי שטבע בנהר או מי שאכלתו חיה רעה משנתיאשו לבקש, מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתיאשו מלבקש. ובכ''מ: כתוב בעיטור בשם תשובת הרי"ף מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת קיים מסתברא דלא נהיג אבילותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו לבקש, איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ"ל: ↩︎

70. ומוסיף שם: ולהתירה להנשא אין יכולין רק בודאי מת, וכן הוא הגדר גבי אבלות עי' בד' הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ד ע"ש בכ"מ בשם הרי"ף דא"צ להתאבל על מים שאל"ס, והגדר דכיון דעיקר אבלות תליא בשמיעה, ושמיעה לא נקרא אלא בדבר ברור כו'. ↩︎

71. לא בגלל החומרא שלא תינשא, נחזיק להקל שהבעל חי ותהיה מותרת ממ''נ. (אם חי הגט כשר ואם מת ה''ה מותרת). וחוזר ע''ז בהמשך שם: וכ"כ די"ל דאם שלח גט ביד שליח וקודם שהגיע הגט לידה נטבע במים שאל"ס דשם דא"א ליתן לה הגט ולהתירה ממנ"פ, דגט כיון דאין חי אין נותנין. (הבעל לא חי ולכן א''א לתת הגט, וא''א להתירה כי לא ידוע שמת). ↩︎

72. בפ''ב דתרומות: וע' מש"כ ה"ה ז"ל בהל' גרושין פי"א הי"ז דלא מהני מיאון לאחר מיתה היכא דליכא יבם ואסורה על קרוביו, דאין על מה לחול המאון, ואיסור קרובים הוא ממילא כמש"כ לעיל בשם הירוש'... ↩︎

73. במים שאל''ס אסורה להנשא רק מדרבנן, והאישות פקעה כיון דידוע שאינו חי, ואינה יכולה עוד למאן. דאין למיאון על מה לחול... ↩︎

74. איסורא מממונא - וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין אנו הולכים בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ... וי"ל דמ"מ באשת איש החמירו, דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה אף על פי שרובם מתים. ↩︎

75. ד''ה חלב... וכן י"ל בההיא דיבמות (דף קכא:) דמים שאין להם סוף דדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת אשת איש ומה שהחמירו שם לכתחלה משום חומרא דאשת איש כו'. ↩︎

76. תאנא: באותה שעה נצטרע אבדן, וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו. ↩︎

77. דכלתיה דאבדן אימרוד, שדר רבי זוגי דרבנן למיבדקינהו אי הוו מיהדרין ממרדייהו, אמרי להו נשי: חזו גברייכו דקאתו, אמרי להו: ניהוו גברייכו דידכו... (משמע שלא נשות הנטבעין מיאנו אלא כלותיו האחרות. מכאן שנשות הנטבעין במשא''ס אף שאסורות להנשא מדרבנן מ''מ לא מהני מיאון (להתירן להנשא לקרובים כו') דאין למיאון על מה לחול, כדלעיל). ↩︎

78. ירושלמי עירובין פ''י הי''א: א"ר יוסי בי ר' בון לא כל שבות התירו במקדש. ופסחים פ''ה ה''ח. ↩︎

79. שהעובר רק על גזרה דרבנן שמא יבוא לעשות כו', אינו בגדר מומר. ↩︎

80. אלא רק חלל זמני, כ''ז שהוא עמה. ושם בהערות הרב קאפח העיר שאחר התיקון היה צריך למחוק תיבת "לעולם". ראה הערה הבאה ושאחריה. ↩︎

81. במה''ק היה "חלל", ותוקן "פסול", וכ''פ בהל' ביאת המקדש. (הערת הרב קאפח שם). ↩︎

82. "פסול לעבודה" בכ''י א. כתובים על המחק, יש להניח שהיה כתוב שהוא חלל. (קאפח שם). ↩︎

83. המאירי שם העתיק לשון הרמב''ם בפי' המשנה ולא העיר שהרמב''ם חזר בו. וכן נראה דעת רש''י ביבמות פ''ה: וכ"ן מצאת"י בתשוב"ת הגאוני"ם מפני שהוא פסול והיא פסולה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו רבנן כתובה, והכי פירוש' מפני שהוא פסול כדתנן בבכורות (מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והיא פסולה על ידו. וכן דעת הרא''ם בשו''ת סי' נ''ח: וכתב הרא"ם דכיון דדרשינן מ"וקדשתו" (פ' אמור) דפנו דב"ד יקדשהו בעל כרחו, ש"מ שכל זמן שהוא בנישואיו עם איסורי כהונה, פקע ממנו קדושת כהונה, וממילא פסול לכל דבר שבכהונה מן התורה. ואף דאמרינן - זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל, היינו שהוא אינו מתחלל עולמית כזרעו, שהרי יש לו תקנה שיקבל ע"ע לגרשה, אבל כ"ז שלא קיבל ע"ע לגרשה, פסול הוא מן התורה. ↩︎

84. וכן העיר בספר שוהם וישפה על הרמב''ם: ובפי' המשנה לרבינו ז"ל הביא תורת כהנים להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין, ובפי' הראב"ד ז"ל לתו"כ פירש התו"כ לענין אחר, ובפי' הר"ש כתב פי' אחד כרבינו ז"ל. ↩︎

85. מסכת שמחות: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מתאבל ואונן ולא מטמא. ↩︎

86. הל' אישות פ''ג ה''ה, והל' יבום וחליצה פ''ב ה''ה, עי' במה שבארתי דבריו שם. ↩︎

87. וחלק עליו הרא''ש בפ''ב דיבמות סי' ח' וז''ל: כתב בעל הלכות דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת, והא ליתא דהא אפי' לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים (דף צ''א א'), ואמרינן נמי בספ"ק דמכות (דף ז א) ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר במנאפים עד שיראו כרך כדרך מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת, וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה. וכן פסק ר"ח ז"ל מראיה זו... ובטור אה''ע קע''ח: כתב בה"ג שאין מוציאין על ידי עדי טומאה עד שיראה כמכחול בשפופרת ור"ח כתב שאין צריך, רק שיראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגין כדרך מנאפין וכ"פ רב אלפס ביבמות פרק כיצד, וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל... ↩︎

88. כלומר, אם יש שני עדים שראו אותם כדרך המנאפים – נאסרה על בעלה, כי זה הדין שאומדנא מספקת, ואף נהרגין בב''ד כדיליף בספרי, אבל אם הבעל לבדו ראה, אינה נאסרת עליו אא''כ ראה כמכחול בשפופרת, ולא מהני כדרך המנאפים כי זו רק אומדנא. ↩︎

89. חלל שנשא כשרה – חיללה, זה רק אם נשא ובעל, גם לדעת הרמב''ם, כי אין איסור בנשואין. ↩︎

90. הלכות איסורי מזבח פ''ד ה''ח: אי זהו אתנן? האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך, אחד זונה כותית או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין, אבל הפנויה אפילו היה כהן אתננה מותר. חוקר רבינו מה הדין בחלל שמחלל כשרה בביאתו, אם הוי אתנן. ובהלכות מתנות עניים פ''ה ה''ד כותב רבינו: דהנה מבואר בתמורה שם כ''ט ע''ב דר' ס"ל דאין אתנן אלא הבאות בעבירה, ור"ל דאף היכא דפסל לה בהביאה כגון חלל שבא על הכשרה דחיללה, ומ"מ כיון דקי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים לא הוה אתנן. ↩︎

91. וכמ''ש רבינו לעיל פי''ז: ואף דרבינו ס"ל דכל חייבי לאוין לא יעברו רק בקדושין, ומ"מ פסלי בביאה לבד כמבואר בגמ' בכ"מ, וצ"ל דכאן רק הנשואין משוי לה שם איסור עליה, וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה, אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול. ↩︎

92. וז''ל הגרע''א בשו''ת קמא סי' רכ''א: דהנה גוף הדין דהרמב"ם לא נודע מהיכן הוציאו, והמ"ל כתב דהוציאו מסוגיא דכתובות (דף ל' ע"א) איכא בינייהו בעולה לכה"ג ופירש שם הרשב"א דר"ל בתולה לכה"ג, דהא בעולה בלא"ה אין לה קנס, וע"ז הקשה הרשב"א, הא מ"מ כשהערה נעשית בעולה וכשגמר ביאתו ונתחללה וליכא נ"מ, ותירץ דביאה אחת לא מחלקינן, והרמב"ם לא ניחא ליה בתירוצו של הרשב"א והוליד מכח קושיא זו דבלא נשואין לא חיללה, אלו דבריו. כו' ע''ש. ↩︎

93. הלשון "בקדושין לא לקי" אין לה הבנה. ונ''ל דר''ל דביאה בלא קדושין לא לקי. ואעפ''כ נעשית חללה, ומקשה מאי שנא בעולה שלא חיללה? וכ''כ במפורש לעיל פי''ז הלכה י''ד קטע שני: ואף דרבינו ס"ל דכל חייבי לאוין לא יעברו רק בקדושין, ומ"מ פסלי בביאה לבד כמבואר בגמ' בכ"מ, וצ"ל דכאן רק הנשואין משוי לה שם איסור עליה, וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה, אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול. ולעיל שם הכ''א: דאין שם איסור על בעולה כל זמן שלא נשאה, וא"כ הוה כמו קול שלא הוחזק, דכיון דבעצמה אין שום איסור כ"ז שלא נישאת, ולא שייך בזה גדר קול עליה. ע''ש. ↩︎

94. ואף שאינו לוקה בלא קדושין מ''מ נעשית חללה, ומ''ש בעולה לכה''ג? ומתרץ שאין עליה שם בעולה כו'. ↩︎

95. אולי ר''ל, שגרושה חללה וזונה יש עליהן שם איסור (גם לפני שתינשא לכהן, וגם עליה חל איסור להנשא לכהן), אבל אין שם איסור שנקרא "בעולה", רק אם כה''ג נושא אותה אז חל עליה שם "בעולה". והכה''ג עובר על מה שנשא מי שאינה בתולה, כמ''ש והוא אשה בבתוליה יקח (עי' בהערה הקודמת). שאז רק הוא עובר, והיא אינה עוברת. וכ''כ רבינו לעיל פט''ז ה''א: אבל דבר שהוא משום קדושת כהונה ... גבי בעולה לכה"ג וכן נ"ל דהעשה של קדושים תהיו עיין תוס' ב"מ דף ל' ע"א היא אינה עוברת. וז''ל לעיל פי''ז הי''ד: ועיין במש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"ט ה"ד דאם בעל כה"ג בלא נשואין בעולה לא חיללה. ואף דרבינו ס"ל דכל חייבי לאוין לא יעברו רק בקדושין ומ"מ פסלי בביאה לבד כמבואר בגמ' בכ"מ וצ"ל דכאן רק הנשואין משוי לה שם איסור עליה וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול. ושם הל' כ''א: וא"כ למה גבי בעולה לכה"ג לא חייש לקול וצ"ל דכיון דרבינו ז"ל פסק לקמן בפי"ט ה"ד דאין שם איסור על בעולה כל זמן שלא נשאה וא"כ הוה כמו קול שלא הוחזק דכיון דבעצמה אין שום איסור כ"ז שלא נישאת ולא שייך בזה גדר קול עליה ולכך ס"ל להתוס' בחגיגה ד' י"ד ע"ב דהיא אינה מוזהרת משום דהוא גורם האיסור... בפ''א מהלכות תרומות הכ''ו כותב רבינו: וע' נדה דף ח' ע"ב גבי ג' בתולות הן, ואמר בתולת אדם כ"ז שלא נבעלה כו', וזה ודאי, מאי קמ"ל? אך דר"ל אף אם עדיין נשארה בתולה בדין, כמו שלא כדרכה והעראה, מ"מ אסורה לכ"ג וכתובתה מנה... ע''כ. ↩︎

96. משא''כ בשאר חייבי לאוין שלוקה אף בלא ביאת נשואין ולכן מתחללת. ↩︎

97. ז''ל הריטב''א: פרש"י ז"ל משום דנפסלה לכהונה שהרי נבעלה לחייבי כריתות והויא לה זונה, הא לאחר כשרה לכהונה ודלא כרב המנונא, דאילו לדידיה הויא כאשת איש שזינתה וזונה פסולה לכהונה, אבל לדידן אף על גב דחייבי לאוין היא לא הויא זונה ליפסל לכהונה דלא חשיב זר אצלה מעיקרא אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה... ↩︎

98. הה''מ כתב: כהן שנשא גרושה וכו'. זה מבואר בעשרה יוחסין (דף ע"ז) שאמרו חלל יצירתו בעבירה, עכ''ל. וע''ז כותב רבינו (וכ''כ האו''ש) שזה יותר מפורש ביבמות. וכ''כ האור שמח וז''ל: ומפורש כן בסוף פרק נושאין על האנוסה (יבמות ק' ע"ב) ואלא בגרושה כו', בשלמא לשני לא ליטמא כו' שמא בן הראשון כשר הוא רש"י שם (ד"ה בשלמא), הרי דמפורש דאין העובר חלל במה שאמו נתחללה ע"י ביאת כהן בגרושה, ומזה מפורש דספק חלל אסור לטמא למתים, כמו"ש בה"י, ופשוט. ↩︎

99. וכ''כ הפרישה הובא במשל''מ: א"ה סי' ז' סל"ו שכתב דאינו לוקה, והטעם דחכמים השוו מדותם ואם ילקו אותו יאמרו שהוא כהן גמור ויבאו להאכילו בתרומה ע"כ. אבל המשל''מ והח''מ חולקין, וז''ל: דפשיטא דחלל של דבריהם אם נטמא או נשא אשה שאינה ראויה לכהן שלוקה שהרי מדין תורה כהן גמור הוא, ונהי דחכמים החמירו עליו לעשותו חלל שלא יאכל תרומה ככהן מ"מ לענין אם נטמא או נשא אשה אסורה פשיטא לי דלקי ככהן גמור. ↩︎

100. מעש''ש פ''ג ה''ה פי' הרידב''ז: פי' אם אכל המעות הראשונות והשניות בחוץ לחומה אין לוקין עליהן, על הראשונות אינו לוקה משום דלא נתפס הפדיון והחילול עליהן רק מדרבנן, ועל השניות אין לוקין כיון דיש כח ביד חכמים שיחול הפדיון הראשון ולבטל בשב ואל תעשה מצות פדיון לאחר שנטמא באב הטומאה, א"כ לפ"ז כשפדה אח"כ הוי פדיון דלא צריך ואינו לוקה: ↩︎

101. כלומר טומאת נבילה היא דמאורייתא, וע''י השחיטה לא תיקן כלום כי עדיין טמאה מדאורייתא משום תקרובת ע''ז, כי אם היתה תקרובת טמאה רק מדרבנן, היה השוחט בשבת חייב משום שתיקן בשחיטתו להוציאה מטומאת נבלה לטומאת תקרובת שהיא מדרבנן. ↩︎

102. כלומר טומאה דאורייתא ודאי אסור אף שאינו לוקה, האם בטומאה דרבנן מותר לגמרי, (כי לדברי חכמים הוא חלל ואיך יחול עליו איסור דרבנן שהטילו רק על כהן). ↩︎

103. לדעת רבי בעניננו חלל דרבנן דוחה טומאה דרבנן (מותר להיטמא), כמו שבנזיר חינוך דרבנן (אב מדיר בנו בנזיר) יהיה עד שיביא ב' שערות, אף שהוא בן י''ג ומדרבנן יצא מרשות אביו שיכול לנדור בעצמו) ולדעת ריבר''י אסור להיטמא. ↩︎

104. מי אמר שערבה חיובה מדאורייתא שתדחה מעלות דרבנן (רש''י: כהנים בעלי מומין - אף הם דוחקים ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם, ואי אפשר להקיף שלא יכנסו בין האולם למזבח, וכל השנה אסורים ליכנס שם, (מדרבנן). ↩︎

105. ג' יבמות, ונתן לאחת גט, ובעל צרתה ועשה מאמר בשלישית. ↩︎

106. מכאן, שלטומאה דאורייתא דהיינו בית הקברות, מותר רק לחלל גמור להיטמא, (כי אינו כהן כלל), אבל לטומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן, גם חלל דרבנן שנולד מאשה שאינה הגונה – מותר להיטמא. (אבל לטומאה דאורייתא אסור כיון דכהן כשר הוא מה''ת). ↩︎

107. ר''ל, לא חיישינן שמא הדמאי שלוקח מהשוק היה ודאי מתוקן ונמצא מפריש מן הפטור על החייב, (כמו אם מפריש מהתערובת עצמה), אלא דמאי חייב במעשר מדרבנן, שגזרו בו גדר טבל ודאי מדרבנן. ועי' במבוא להל' איסו''ב ערך טומאת כתמים ע''ש. ↩︎

108. בחדושי הגר''ש שקאפ כתובות סי' כ''א: ונלענ"ד דבאמת במעוברת שנתגיירה אינו נעשה גר על ידי הטבילה אלא דממילא הוא ישראל מחמת אמו, דכיון שנולד מאם ישראלית ראוי להיות ישראל ככל זרע ישראל, ורק כיון שהיתה הורתו שלא בקדושה צריך גוף העובר טבילה כדי שיהיה גופו מוכשר להתקדש על ידי הלידה, וכל זמן שלא נטבל גופו אין הלידה מקדשתו, אבל כשנטבל כראוי אינו צריך שוב גירות להקדישו כשאר גרים דעלמא, אלא כיון דגופו מוכשר להתקדש בקדושת ישראל יתקדש על ידי הלידה... ↩︎

109. עי' בפסקי דין ירושלים ד''מ ובירורי יהדות ד' עמ' שכ''ב: ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' שעב כתב שלדעת ר' יוסי (במשנה קדושין עז א, וגמ' שם עח א משום שנאמר מזרע בית ישראל, מי שנזרעו בישראל), פסולה אינו משום זונה אלא משום שצריך שנזרע בישראל, וע"כ גם מי שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה פסולה אף על פי שאינה בכלל זונה. וכתב הח"מ ס"ק כט שאם היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בתר הריון אזלינן ואסורה לכהונה כו'. ↩︎

110. בפס''ד ירושלים שם: ויסוד השאלה תלוי בביאור דברי התוס' כתובות י''א א' ד"ה מטבילין שכתבו דמשכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה שבנה אינו צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא. ועי' צפנת פענח אסו"ב פי"ט הי"ב וחזון איש אבהע"ז סי' ד' אות ט' האם מעשה הגיור הוא אחד שמועיל על האמא ועל העובר, או שיש כאן שני מעשים נפרדים. ועי' שו"ת הר צבי יו"ד סי' רכג – ד' אימתי חלה הגירות על העובר. וכתבו באבני מלואים סי' י''ג ס"ק ד' וקובץ שעורים כתובות אות ל''ה שלמ"ד עובר ירך אמו הועילה לו טבילת אמו והוא כמי שנולד מישראלית, אבל להלכה דקיי"ל עובר לאו ירך אמו דינו כמי שטבל בעצמו, וכשיגדל יוכל למחות (ועי' אחיעזר ח"ב סי' כ''ט אות ו' וח"ד סי' מ''ד שהביא בשם פסקי הלכה של הגר"ד מקארלין ח"א ד"ז האם כשיגדל יוכל למחות).... ע''ש. ↩︎

111. בת גרים שהורתה בקדושה אסורה לכהן ואם נשאת לכהן לא תצא, אבל בת של מעוברת שנתגיירה דינה כגיורת ואם נשאת לכהן תצא. ואם הוא פצוע דכא מותרת לו לכתחילה ואוכלת בתרומה. וגיורת עצמה אף שמותרת לכהן פצוע דכא – אינה אוכלת בתרומה. ↩︎

112. כי לגיורת יש דין זונה, וכהנת שזינתה אסורה לאכול תרומה, אבל בתה אף שהורתה שלא בקדושה ולכן אסורה לכהן מ''מ אין עליה דין זונה ואם נישאה לכהן פצ''ד - מותרת בתרומה. ↩︎

113. אלא הא דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה, (ואם עובר לאו ירך אמו הוא) - אמאי אין צריך טבילה?... שאני עובר, דהיינו רביתיה. פי' דלאו משום דעובר ירך אמו אלא משום דטבילת אמו עולה לו, ולא הויא חציצה דא"ר יצחק רובו שאין מקפיד עליו בהיותו עליו אינו חוצץ, והכא ודאי אין הולד מקפיד על בטן אמו אדרבה ניחא ליה בגויה כל זמן שלא הגיע זמנו לצאת לאויר העולם, ריטב''א. ↩︎

114. אם עובר לאו ירך אמו, וכשנולד הוי גר בפ''ע, מי עשאו גר?, וז''ל הגרע''א בכתובות י''א: ואני תמה דנהי דעלתה לי' טבילה דאין זה חציצה משום דהיינו רביתיה, מ"מ גירות אין כאן דכיון דקיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא וקיי"ל דקטן ל"ל זכיה מה"ת א"כ מאן משווי' לגר? וד' יפקח עיני העורות... עכ''ל. (ותירץ הגרנ"ט דאע"פ שלא הועילה גירות האם לעובר, מ"מ כיון שבשעה שנולד היתה כבר ישראלית, הרי ממילא דע"כ גם הבן ישראל, דלא יתכן שמאשה ישראלית יוולד בן גוי, ורק שעדיין חסר לו בקדושת ישראל וצריך עדיין קבלת מצות, אבל עכ"פ דין ישראל ודאי יש עליו מחמת אמו, ולא רק מצד דיני יחוס, אלא דכך הוא המציאות דולד של גוי הוא גוי, וולד של ישראל הוא ישראל ... שעורי ר' דוד יבמות ט''ז, וכתובות י''א: הזכר יצחק כתב, דהוי ישראל גמור, דיש בו גם קדושת ישראל, וכל מה שצריך טבילה הוי רק משום דבתחילה היה עכו"ם, ולכן צריך לטהרו מטומאת עכו"ם ע"י טבילה, וכמו בטבילת כלים...). והאם דינו כגר קטן שגיירוהו ב''ד שאם הגדיל יכול למחות או לא? בפי''ב מהלכות שחיטה כותב: ועיין בהך דיבמות דף ע"ח דמבואר שם דלמ"ד עובר לאו ירך אמו, מעוברת שנתגיירה הוה כמו שגם העובר נתגייר וטבל. נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה - לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה... ואף על גב דאמר התם גזרו על רובו שאין מקפיד כו' הכא אוקימנא אדאורייתא. רש''י. מבואר דהוי כמו שטבל ונתגייר בעצמו. ↩︎

115. יו''ד רס''ח ו' ז', משמע שאינו יכול למחות, ובפתחי תשובה סק''ח: עיין בספר תפארת למשה שכתב דאם היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כגון שנתגיירה עובדת כוכבים מעוברת, אינו יכול למחות ע"ש באורך... וכ''כ בחדושי הגר''ש שקאפ יבמות סי' מ''א ע''ש. אבל אבנ''מ ד' סק''ב: ומבואר דלמ"ד עובר לאו ירך אמו א"כ הא דעובר א"צ טבילה לאו משום טבילה דאימי' אלא משום טבילת עובר עצמה כשטבלה אמו ומשום דלאו חציצה דהיינו רביתי', ולפי"ז אם הגדיל יכול למחות כמו בגר קטן שמטבילין אותו דיכול למחות כשיגדיל... ↩︎

116. מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה, עודה עובדת כוכבים ונתגיירה, משבאת לישראל ילדה - בכור לנחלה ואין בכור לכהן, רבי יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכהן, שנאמר פטר רחם בישראל - עד שיפטרו רחם מישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל כו'. ↩︎

117. ובשו''ת אחיעזר ד' מ''ד דן אי הוי כישראל ומילתו דוחה שבת: והביא מהגאון ר' דוד קארלינער זצ"ל בספרו פסקי הלכות (ח"א דין ז') שהוכיח דלא משוינן לי' כנתגייר מעצמו, אלא נתגייר בגירות אמו, ואף דאין לו יחוס אחרי אביו, מדאמרינן הכא דחייב כרת על אשת אחיו מאמו שילדה אחריו, הרי שדינו כישראל, דאם הי' צריך גרות, הרי זו שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן מילתו דוחה שבת... ↩︎

118. הגרע''א ביבמות ע''ח ע''א: למ"ד עובר לאו ירך אמו בודאי יכולה להתנות שלא יהי' הטבילה לגירות לעובר, למ"ד עובר ירך אמו נראה דל"ש להתנות בכך דאין גירות לחצי הגוף עכ''ל. ועי' מש''כ בקדושין כ''א ע''א. ובשו''ת מה''ק צ''ה. בדגול מרבבה ליו''ד רס''ח ס''ו כתב: נכרית מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה, אם ידעו הב''ד בשעת טבילה שהיא מעוברת הדין פשוט, אבל אם לא ידעו הב''ד שהיא מעוברת, יש לי בזה אריכות דברים ותליא באשלי רברבי ואכמ''ל. ועי' קובץ שעורים כתובות אות ל''ג. ובשיעורי ר' שמואל ב''ב קט''ו: במעוברת שנתגיירה היכא דלא ידעו שהיא מעוברת, שחקר בדגול מרבבה אי הוי העובר גר, וכ' דזה תלוי באשלי רברבי, ולא פירש דבריו, ולכאורה כיון דבי"ד לא ידעו הא לא נתכונו לגירות העובר ואין כאן זכיה. אולם יש לדון היכא דהאם ידעה ונתכונה גם לגירות העובר, דמצד זכיה סגי בזכית האם, ואף דכתוב על דעת בי"ד, נראה דלדין זכיה לאו דוקא זכית בי"ד... ועמש''כ בסנהדרין ס''ח ע''ב. ↩︎

119. הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין כו'. ומפרש רבינו שתלוי ברצונו, אם רוצה - יהיו שני גופין. ↩︎

120. והבן נחשב דור ראשון "דקס"ד כיון שהורתו בנכרית חשיב דור ראשון", תוס'. קמ''ל שהוא שני. ↩︎

121. ושם: אמר ר' יהודה: מנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, ואמר: אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל; ואי ס"ד בתריה דידיה שדינן ליה, אפילו ראשונה נמי, הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא, תני: ראשונה. ↩︎

122. לעיל פי''ב הי''א. ופט''ו ה''ו. ↩︎

123. אי הכי, מילקא נמי נילקי, ומאה סלע נמי לשלם, אמר קרא: ומתה, למיתה נתרבתה ולא לקנס. ואימא: לרבות הורתה ולידתה בקדושה, ההיא ישראלית מעלייתא היא. (משמע שהורתה שלא בקדושה דינה כגיורת). ↩︎

124. ז''ל רבינו שם: והנה אם מתה הבהמה של הקדש מה דינו של ולד שלה... וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל בחולין דף ע"ד ע"ב אם הוה כשני גופים או כגוף אחד. איבעיא להו: מהו למנות בו ראשון ושני? ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני, רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו, איתיביה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן: הבשר מגע נבלה, דברי ר"מ, וחכ"א: מגע טרפה שחוטה, בשלמא לדידי, דאמינא חד גופא הוא, היינו דאיתכשר בדמא דאמיה, אלא לדידך, במאי איתכשר? א"ל: בשחיטה, וכר"ש, איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: עבר בנהר - הוכשר, הלך לבית הקברות - נטמא, בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו - משום הכי: הוכשר - אין, לא הוכשר - לא, אלא לדידך, דאמרת חד גופא הוא, הא איתכשר בדמא דאמיה. ועיין נזיר דף נ"א גבי גלגלין ובהך דביצה דף ו' ע"א ע"ש ברש"י גבי עגל שנולד מן הטרפה דמשמע שם דהוה שחיטת אמו מתירתו מותר לשחוט את אמו כדי להתיר אותו הטרפה - בנה אסור אם נמצא בתוכה, דעובר ירך אמו הוא, הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאכלו, וכי נולד ביום טוב מן הטרפה - ליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו כו' (משמע שאם היתה שחיטת אמו מתירתו היה מותר לשוחטה ביו''ט) ואפילו הכי: בשחיטת עצמו מותר לשחטו ולאכלו, רש''י. ועיין בירושלמי שם פ"א נעשה כדבר מוכן טמון בשאינו מוכן. עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן. וכ''כ רבינו בפי''ב מה' שחיטה: ועיין רש"י ביצה דף ו' ע"א ד"ה טריפה דקצת משמע שם דאם הוה נימא דהשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מותר, הוה מותר לשחוט את האם ביום טוב כדי לאכול העובר כו'. ↩︎

125. אינו תח''י, וז''ל בהל' ע''ז פי''א ה''ז: וכן נ"מ גבי מעשר בהמה אם העשירי היתה מעוברת מה יהי' הדין של הוולד למ"ד שירו משויר בתמורה דף כ"ה וכ"מ, דאף דגדר מעשר בהמה לא שייך בעובר כמבואר בחולין דס"ט ע"ב מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים דבעינן יעבור תחת השבט. וכ"מ, אך מ"מ נימא שיחול עליו גדר שלמים בגדר י"א כו' אם קרא לתשיעי או לאחד עשר עשירי נתקדשו... והיאך דינם, התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו, והעשירי מעשר, והאחד עשר יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים כו', הל' בכורות פ''ח, ע''ש. למ''ד שיירו לאו משוייר דעובר ירך אמו, הוולד מעשר כמו אמו, השאלה היא למ''ד שיירו משוייר כו'). ↩︎

126. עי' חדושי הגר''ח לקדושין ס''ט ע''א בענין עובר ירך אמו. ↩︎

127. במשנה י''ג ע''ב: שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר... רבי יוסי אומר: אותו החלה ואותו הסדר שחישב עליו - פיגול וחייבין עליו כרת, והשני פסול ואין בו כרת. ↩︎

128. כלומר, אם ערבינהו במחשבתו, ואמר על מנת לאכול כזית משתיהן, מתערבין ומצטרפין, משום דהכתוב עשאן גוף אחד. ואם פלגינהו במחשבתו ואמר על מנת לאכול מאחת מהן, מיפלגי ואין חברתה פיגול, דהכתוב עשאן שני גופין. ↩︎

129. תלוי בגיורת הטובלת, אם רוצה להיות גוף אחד עם הולד – אזי גם הוא נקרא גר, ואם רצונה שיהיו שני גופים, אזי היא גיורת והוא נולד ישראל, נחשב דור שני. ↩︎

130. המפריש חטאת מעוברת אמרו שם שאם רצה מתכפר בוולד משום דאם שיירו – לולד, שאמר ולדה חולין והיא חטאת - משוייר והויא חולין, וכיון דאי בעי לא קדיש אלמא לאו ירך אמו הוא, כי לא משייר ליה נמי לאו ירך אמו הוא ומחמת עצמו קדוש ולא מחמת אמו ולא הוי כולד חטאת. עכ''ל רש''י. ונ''ל דר''ל שרש''י ס''ל כראב''ד ששיירו משוייר תלוי אי ירך אמו או לא אף למסקנת הגמ', ורבינו סובר כדפי' דעת הרמב''ם שאף דקי''ל עובר ירך אמו מ''מ שיירו משוייר, כההיא דמנחות י''ד שתלוי בדעתו כו'. ועכשו מצאתי תשובה לרבינו בשו''ת החדשות סי' נ''ד ע''ש. וע''ש סי' ז' שמבאר שאף דאם שיירו משוייר, מ''מ "וכאן התורה חילקה העובר מן האם, דהרי ולד חטאת מתה, לכן כ''ז שיש שם מציאות עליו לא בטל להאם, ולכך אם היה נגמר וחי, גבי ולד חטאת הוה אסור... וכ''כ רבינו בפ''ט מהל' מאכ''א ה''ז: אך לפי מש"כ בהל' א"ב דס"ל לרבינו דאף דקי"ל דעובר ירך אמו הוא מ"מ הוה כמו דאמרינן בהך דמנחות ד' י"ד ע"ב דאם פלגינהו מיפלגי, י"ל דלכך ס"ל לרבינו דמחשב לאכול שליל חוץ לזמנו או חוץ למקומו לא הוה פיגול משום דפלגינהו מגוף הבהמה, והוה כמו שלא חישב בשעת עבודתו, ונ"מ דנהי דשם פיגול אין עליהם מ"מ פסול מחשבה יש, ונ"מ דאם חשב לאכול חצי זית מבשרו וחצי זית מבשר השליל י"ל דשפיר מצטרף לפיגול... ↩︎

131. מזה משמע שהעובר לא נכלל במכירה. ↩︎

132. אף שטבלה קודם שילדה, והעובר הוא ישראל לכאורה, מ''מ כיון שהשפחה נמכרה לאחד והעובר לאחר – נימול ביומו ככל עבד. מכאן לומד רבינו שאם טבלה ע''מ שלא תועיל הטבילה לבנה – אין הבן ישראל. ובזה מיושבת קושית שעורי ר' שמואל יבמות מ''ו: ולכאורה צ"ע אי נימא דעבד נמי מחוייב למול א"ע א"כ בהטבילה ואח"כ ילדה מ"ט לא יהא נימול לשמונה, ובשלמא בלא הטבילה דאכתי ל"ה עבד כלל ואין חיובו במילה אלא מחמת האדון להכי אין נימול לח', אולם בהטבילה ואח"כ ילדה הא הוי הולד עבד גמור ורמי עליה חוב למול א"ע ומ"ט לא יהא נימול לח'? ↩︎

133. ובכ''מ ביאר: לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דל"ש ילדה ואחר כך הטבילה או הטבילה ואח"כ ילדה נימול ליום אחד. ↩︎

134. אולי פ''ה ה''ה, הובא בתוס' ב''ק מ''ג ע''א ד''ה אפילו: ר' עוקבא שאל בא על אמו בא על אחותו אף הוא בעל הריון הוא. ת"ל בעל את שראוי ליקרות בעל יצאו אילו שאינן ראוין להיות בעל. וביש''ש שם הביא הירושלמי וכתב: דלדעת הרא"ש פטור לגמרי, אפי' היכא שהבעל קיים, מטעמא דירושלמי דלעיל. דכה"ג לא אקרי בעל. דהא בשפחה וגויה לא תפסי קדושין, כמו בא על אמו כו', עכ''ל. ז''א שהרא''ש סובר כריב''א. ועי' מנ''ח סי' מ''ט. ↩︎

135. היתה שפחה ונשתחררה. פירש בקונטרס שנתעברה מן הגוי וכו'. וריב"א פירש שנתעברה בעודה שפחה וגויה ולשון היתה שפחה משמע כפירושו. שטמ''ק. ↩︎

136. אפי' נתעברה מישראל כיון שנתעברה בעודה שפחה לא זכה בהן הבעל דאז היו של האדון ועכשיו נשתחררה פקע ג"כ ממנה זכות האדון ולכך זכה החובל, מהר''ם, לדעת הריב''א. והתוס' חולקין וס''ל שאם הבעל ישראל, והיא עכשו משוחררת, יקבל הבעל דמי וולדות. (או האשה כמ''ש הרמב''ם). ומבאר רבינו שלא קשה על הרמב''ם מהירושלמי, לפי שכאן מדובר ששחרר את השפחה ע''מ שהוולדות שלו, לכן הבעל (או האשה) לא יקבל דמי וולדות, אך מכיון שא''א לעשות שומא כמה היתה יפה כו' שהרי אין גופה שלו, לכך אין דמי וולדות של האדון. אבל אם שחרר השפחה וגם עובריה – תקבל היא דמי הוולדות כמ''ש הרמב''ם. ↩︎

137. ב''ק מ''ח ע''ב: כיצד משלם דמי ולדות? שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה. ↩︎

138. דנו בזה הפוסקים, עי' בשו''ת הר צבי יו''ד סי' ר''כ. ↩︎

139. ברשב''א שם: לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן... אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם סימנין הן חשובין אם לאו... ↩︎

140. בטבילת אמו וכשנולד הוה ישראל גמור. ↩︎

141. נתגיירה מעוברת כו' בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. – נתגיירה מעוברת ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל, ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא. ומדחייב בפדיון הבן ברור דישראל גמור הוא. ↩︎

142. מטבילין אותו מיד - משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול, ותימה דאמר בהערל (לקמן דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, ואר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה. (ולכן אין מילה מעכבת ונחשב גר גמור אגב אמו, וכשנולד נימול כבן ישראל גמור ולא מילת גירות, וז''ל הריטב''א שם: ומ"ה הר"ם דחה ראיה זו, דשאני התם דכשהוא במעי אמו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה, וכשנולד ומלין אותו אינו אלא כמו שמלין ישראל ערל שבלאו הכי נמי ישראל הוא...). ↩︎

143. בנה אין צריך טבילה והמילה היא גמר הגרות אע''פ שהיא לאחר טבילה, או שהבן ישראל גמור והמילה היא מילת ישראל ולא גרות. ↩︎

144. בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בן ט' חי, ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת, מהו? תבעי לר"מ, ותבעי לרבנן; תבעי לר"מ: עד כאן לא קאמר רבי מאיר, בן פקועה טעון שחיטה - ה"מ היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו - לא שריא ליה שחיטה, או דילמא: אפילו לרבנן שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה, ד' סימנין אכשר ביה רחמנא? ↩︎

145. וכ''כ רבינו בהל' שחיטה פי''ב ה''ט: ועיין בהך דיבמות דף ע"ח דמבואר שם דלמ"ד עובר לאו ירך אמו, מעוברת שנתגיירה הוה כמו שגם העובר נתגייר וטבל, וא"כ למ"ד ד' סימנין אכשר ביה רחמנא ר"ל דהעובר ג"כ נשחט במה ששחט את אמו, אבל אם נימא דלא מהני בעובר שחיטה שוב ליכא למימר דהוה כמו שנשחט דהא לא מהניא ביה שחיטה, וזהו כוונת רש"י בחולין דף ע"ה ע"ב ד"ה אין לו תקנה ע"ש בתוס' ד"ה ב"פ... ↩︎

146. כי פליגי - היכא דהושיט ידו למעי בהמה, ותלש חלב של בן ט' חי ואכל; רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה - חדשים גרמי, רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו כחלב חיה - חדשים ואוירא גרמי. לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר. ↩︎

147. ר"א אומר: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו להוציא עוברה פטור דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני דנתכוין לעין אף על גב שלא נתכוין לשחתה חייב, וסימא עובר שבמעיה - פטור; מ"ט? דאמר קרא: ושחתה - עד שיכוין לשחתה. (אם נתכוון לעין הוולד יוצא לחרות, משמע שגם לעובר יש שם אברים פרטים). ↩︎

148. ת"ר: בכולם עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט שחרור, דברי ר"ש, ר"מ אומר: אינו צריך, ר"א אומר: צריך, ר' טרפון אומר: אינו צריך, ר"ע אומר: צריך; המכריעים לפני חכמים אומרים: נראין דברי ר"ט - בשן ועין, שהתורה זכתה לו, ודברי ר"ע - בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא. ↩︎

149. מה חלב כו', וי"ל דהא דקאמר בת"כ ולא חלב שליל לאו משום דלימעוט מההוא קרא אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה ואין חשוב חלב כו'. ובד''ה לדברי כו', דאפילו לרבי יוחנן דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם ואין איסור חלב חל עד שיולד כדמוכח בפ' גיד הנשה (לקמן דף קג.) ובסוף פ' דם שחיטה (כריתות דף כג:) ואפי' לר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני ביה שחיטה כי היכי דמהניא ליה שחיטת אמו. ↩︎

150. ה''ה: הושיט ידו וסירסו מבפנים דברי הכל אסור לבוא בקהל ואינו לא חולץ ולא מייבם. נותנין עליו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה במחלוקת. ↩︎

151. אם יש לאברי העובר שם פרטי, עד ששייך בו סירוס שפוטר מחליצה, אזי למה ולד המעוברת די לו בגירות אמו הרי הוא בגדר מילה (גם במעי אמו) שהרי קודם שנולד אינו בגדר מחוסר זמן, כדלקמן מהתוס'. ↩︎

152. ויש יליד בית שנימול לשמנה, כיצד? לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה. רבי חמא אומר: ילדה ואחר כך הטבילה - זהו יליד בית שנימול לאחד, הטבילה ואחר כך ילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה. ותנא קמא לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה, בין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב דאין אמו טמאה לידה - נימול לשמנה. ↩︎

153. רמ''א רס''ד א': תינוק שהוצרכו למולו תוך ח', מפני הסכנה, אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים, דכל תוך ח' לא מיקרי מילה. ↩︎

154. אם מלים עובר במעי אמו אין פסול של מחוסר זמן (למול קודם ח' ימים). ↩︎

155. ד''ה ואזדא כו', וא"ת היכי אפשר דקדושה חלה על העוברין והא אמר דאסור להקדיש מחוסר זמן, ולקמן אמרינן (פרק) כיצד מערימין על הבכור (גם זה שם) המבכרת שהיתה מעוברת אמר מה שבמעי בהמה אם זכר עולה אלמא דאפילו לכתחילה מצי מקדיש ליה ומאי שנא מחוסר זמן וי"ל דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ומייתי ליה בבכורות (דף יד.) מקרא. ↩︎

156. דבעי רבא: יש בגר בקבר, או אין בגר בקבר? יש בגר בקבר ודבנה הוי, או דלמא אין בגר בקבר ודאביה הוי? יש בגר בקבר - וכי היכי דאם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה תנן לקמן בפרק נערה שנתפתתה (דף מא:) דהרי הן לעצמה ולא לאביה והשתא נמי בגר בקבר מפקיע כח האב ובנה ירית לה אם יש לה בן, ומי מעברא? כו', אלא הכי קמיבעיא ליה: יש בגר בקבר ופקע אב, פקעה תביעת אב וזכה הלה במה שבידו שאין בעל דינו קיים וקנס לאו ממון הוא להורישו לאביה בתורת ירושה כל כמה דלא גבתיה, או דלמא אין בגר בקבר ולא פקע אב? מר בר רב אשי בעי לה הכי: מיתה עושה בגרות, או אין עושה בגרות? מר בר רב אשי - לא בעי לה בעיא דרבא משום בגר בקבר אלא אם מתה בנערותה מי פקעה כי בגרות דמחיים או לא, תיקו. וכמו כן בעובר אין גדר זמן. ↩︎

157. וז''ל רבינו בהל' כלאים: ועיין רש"י שם דף י"ד ע"א בהערה הבאה דבבמה ליכא חוץ למקומו, אך זה רק אם הפסול הוא משום חוץ למקומו אך אם נימא משום דבעי מקום לא שייך זה כו'. ↩︎

158. ע''א: ואשכחן חוץ לזמנו, חוץ למקומו מנלן? אי מחוץ לזמנו, מה לחוץ לזמנו שכן כרת, אי משלא לשמה, שכן נוהג בבמה, בקרבן במת יחיד בשעת היתר הבמות שהרי שנוי קדש הוא תאמר בחוץ למקומו דלא שאין מחיצה בבמה, וכל הבקעה מקומו עד סוף העולם, רש''י. (וע''ז אומר רבינו שאם החסרון הוא משום חוץ למקומו אזי אין מחיצה בבמה, אך אם צריך מקום מסויים – לא). ↩︎

159. ומיעט רחמנא גבי נותר ואוכליו עונו ישא - למעוטי חוץ למקומו. ואימא: ואוכליו עונו ישא - זהו חוץ למקומו, ולמעוטי נותר מכרת, מסתברא נותר הוה ליה לאוקמי בכרת, למגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בז"ב. (וחוץ למקומו אין פיסולו בזמן ואינו נוהג בבמת יחיד שאין שם מחיצות). ↩︎

160. בפ''ב מהל' תרומות מבאר את הסתירה: ועי' רש"י זבחים דף י"ד ע"א ד"ה שכן דלכך גבי במה לא שייכא מחשבת חוץ למקומו דכל מקום מקומו ושם דף כ"ח ע"ב בהערה לעיל כ' דאין לה מחיצות משמע מחמת דאין לו מקום. ↩︎

161. בעי רבי זירא: עולת במת יחיד שהכניסה לפנים והוציאה לחוץ, שהכניסה לפנים - אחר ששחטה בחוץ וחזר והוציאה, מהו? מי אמרי': כיון דעיילא קלטה לה מחיצתא, או דלמא כיון דהדר הדר? מי נהוג בה דין קדשי במה גדולה ליטעון בתרומת חזה ושוק וצריך להחזירה לפנים או לא. לאו היינו פלוגתא דרבה ורב יוסף? דתנן: קדשי קדשים ששחטן בדרום - מועלין בהן, (ואם עלו - לא ירדו,) ואיבעיא להו: ירדו מהו שיעלו? רבה אמר: לא יעלו, ורב יוסף אמר: יעלו כו', דבעי רבי ינאי: אברי עולת במת יחיד שעלו למזבח וירדו, מהו? אברי עולה שנשחטה בבמת יחיד - שלא במקומה הוא לגבי במה גדולה כקדשי קדשים ששחטן בדרום. ↩︎

162. והא דפליגי בה רבה ורב יוסף פשיטא ליה לר' אלעזר, דאמר רבי אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה לפנים - קלטוה מחיצות לכל דבר. בעי ר"א: עולת במת יחיד שהכניסה שנפסלה, עלו מהו שירדו? כו'. ↩︎

163. וז''ל במה''ת הל' יסוה''ת פ''ה: וכה"ג בזבחים שם גבי קד"ק דבעי צפון ר"ל ג"כ אי משום דצריך צפון או דשאר צדדים פסולים. ובאמת זה תלי' בהך דשם דף ק"כ ומעילה ד"ג ע"ב גבי עולה בבמת יחיד שהכניסו לפנים עי"ש. ור"ל דגבי במת יחיד ליתא כלל מעלה דצפון ודרום, וא"כ אי משום הפסול לא שייך זה, אבל אי משום דליכא המעלה שפיר שייך, דבבמה ליכא המעלה. ועי' רש"י זבחים דף י"ד ודף כ"ח ע"ב במה דאמר שם דחוץ למקומו ליתא בבמת יחיד, אי משום דכל מקום הוי מקומו או משום דליכא מקום כלל כו'. ↩︎

164. הכל כשרים לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ואנדרוגינוס דר' יהודה כאשה משוי ליה. ובמשנה קל''ד: ספק ואנדרוגינוס - אין מחללין עליו את השבת. ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס. ובקל''ה: ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת. ↩︎

165. לר''י חייב למול ואם לא – אינו גר. ↩︎

166. ערל - מפרש רבינו שלמה בכל מקום שמתו אחיו מחמת מילה ור"ת מפרש דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה ובריש הערל (יבמות דף ע.) פירשתי. ↩︎

167. ע''ב דמרבה כו', ומיהו זהו דוקא לפרש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה יש להעמיד הכי אבל לפר"ת דמפרש שדואג מחמת הצער, אבל מתו אחיו מחמת מילה הוי אנוס כו'. ↩︎

168. כי הוא אנוס לדעת ר''ת. ↩︎

169. הערל - פי' בקונט' שמתו אחיו מחמת מילה וכן נראה כו', והרמב''ן שם: ושמעתי שר"ת ז"ל היה מפרש ערל שמחמת פחד מיתה לא מל לפי שראה אחרים שמתו מחמת מילה או שמת לו אח אחד מחמת מילה ולפיכך לא מל, והיינו דאמרינן לקמן בפ' נושאין (ק' א') דערל מינס אניס, ומ"מ בר ממהליה הוא, אבל מתו אחיו מחמת מילה בתרי זימני או בתלתא זימני, הוחזקו ואסור למול, הילכך אין ערלות מעכבת בהן, כו'. וסיים: ופירש"י ז"ל נראה עיקר. וכ''כ הרשב''א. ↩︎

170. בעל המאור כ''ד ע''א מדפי הרי''ף: ופי' הערל ואפי' מתו אחיו מחמת מילה ואף על גב דאמרי' בגמ' המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לא בר מימהלי הוא ה"מ במילת זכריו ועבדיו אבל במילת עצמו סתמא כתב וכל ערל לא יאכל בו כלל ובפ' נושאין על האנוסה מוכחא מילתא דאפילו מתו אחיו דמינס אניס מאיס ואין חולקין לו תרומה. ↩︎

171. א"ר הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל. מיתיבי... משוך, ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלים תיובתא דרב הונא תיובתא. ומקשה רבינו (ביתר ביאור בהל' מילה פ''א וז''ל): ועיין ביבמות דף ע"ב ע"א מה דמביא ראיה לר"ה דמשוך אוכל בתרומה מהך ברייתא דטומטום ע"ש, ואמאי, דלמא אתיא כר"י דס"ל משוך לא ימול מפני הסכנה, וא"כ לא הוה ערל כלל לשיטת ר"ת, ולרבא שם על כרחך הך ברייתא אתיא כר"י דשם דף פ"א דטומטום שנקרע אינו מוליד ע"ש. וצ"ל דשיטת ר"ת הוא רק בקטן שמתו אחיו מחמת מילה דלא היה עליו שום חיוב למול ולא הוה בר מילה כלל דרחמנא פטריה... אבל משוך כיון דהוה עליו שם חיוב מילה מקרי ערל אף דכעת אינו יכול לחזור ולמול כו'. ↩︎

172. ר''ת סובר שמי שמתו אחיו מחמת מילה אינו ערל כי הוא אנוס, אבל לא נחשב מהול. ↩︎

173. משוך איננו ערל, וגם אינו מהול. (ולכן אסור בתרומה), יבמות ע''ב ע''א: את בריתי הפר, לרבות את המשוך. וכ''כ רבינו בפ''ד הי''ד מהל' שחיטה: לשיטת רבינו דס"ל בסוף הל' מילה דמושך ערלתו מיקרי מיפר ברית ודלא כמש"כ התוס' יבמות ד' ע"ב ע"א, ואף דלא נקרא ערל מ"מ מצות מילה בטל מעליו, ולזה לא מהני אפילו שיחזור וימול דהא כיון דאינו ערל לא מהני מילתו... ובפ''ג ה''ו דהל' תשובה: והמושך ערלתו כו'... אף דערל לא מקרי מ"מ המצוה מבטל ממנו, ועי' במכילתא פ' בא גבי פסח במשוך דאינו מעכב לאכול בפסח ע"ש, ואף אם אח"כ מל עצמו עוד הפעם לא תיקן הדבר, כעין הך דאמרינן ב"מ דף כ"ו ע"ב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ע"ש... ↩︎

174. וז''ל רבינו פ''ט מהל' כלאים: ובמש"כ לחלק בין היכא דצריך שיהי' כך או שלא יהי' כך, י"ל ג"כ טעם דר"י בשבת דף קל"ו ע"ב גבי אנדרוגינוס למילה בשבת, משום דכבר הארכתי בזה בח"א בהך דמילה דוחה שבת אם מהמילה או שלא יהי' ערל, וכמו גבי נולד מהול דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ז דאוכל בתרומה ומ"מ לגבי פסח ביבמות דף ע"א ע"א מרבינן מקרא ורבי עקיבא, האי תושב ושכיר מאי עביד ליה? ... אלא, לאתויי גר שמל ולא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול, וקסבר: צריך להטיף ממנו דם ברית. - דאינו אוכל רק אם הטיף ד"ב דם ברית. נולד מהול אינו ערל ולכן אוכל בתרומה, אך לא קיים מצות מילה ואינו אוכל בפסח אא''כ הטיף ד''ב אך זה נראה דמ"מ לגבי שיעכב את אביו מלעשות פסח לא מעכב כו'. כי רק ערל מעכבו, וזה אינו ערל. ↩︎

175. אם משוך אינו אוכל מה''ת כי צריך להיות מהול לא יועיל לו אונס דסכנה, כי אז אף שאינו ערל מ''מ אינו מהול. ↩︎

176. שסכנה לימול, אף דאינו נחשב ערל, מ'''מ מהול לא הוה, וא''א לגיירו. ↩︎

177. כפי שמבאר לקמן, העובר יכול להתגייר בגרות אמו, או לכשיוולד בגרות עצמו, אם טבלה האם נתגיירה ולא שייך אצלה גדר מילה, ואין בה חסרון זה, מועיל הגרות גם לעובר, ולכשיוולד וימול, המילה היא כמו מילת כל ישראל ולא גרות. ↩︎

178. וכ''כ בהל' יסוה''ת פ''ה: וכן זה הגדר במה דפליגי בירושלמי ב"ק פ"ה אם עובר יצא בשן ועין של אמו ע"ש ובגיטין פ"ד, והגדר דכמו דחזינן דשן דחלב אינו יוצא בו העבד משום דגזעו מחליף, וא"כ גבי עין של האם איך יוצא בו העובר, דהרי גזעו מחליף? וע"כ צ"ל ג"כ דעכ"פ סימא בעין כמו גבי שחיטה שחיטת האם מועילה לולד, כך שו''ע של האם יוציא הולד לחרות. ובאמת הארכתי בזה דמה דמבואר בקדושין דף כ"ד ע"ב דאם סימא את עין עובר דהעובר יוצא לחרות אם זה גדר עין או סתם אבר מכ''ד אברים שיוצא לחרות, דאבר פרטי לא שייך בעובר רק לאחר שנולד, ויוצא לחרות רק כמו בשאר איברים, ונ"מ למ"ד דשן ועין א"צ גט שחרור ושאר איברים צריכין גט שחרור, כה"ג מאי כו'. ↩︎

179. שגם לעובר לא חסר ברית מילה לגרותו. ↩︎

180. ולכן אי אפשר לגיירו. ↩︎

181. ואם נחתך בתוך ח' לא חל עליו גדר ערל כלל, שמעולם לא היה בגדר מילה, ואפשר שמותר בתרומה. ↩︎

182. אף שאינו ערל, מהול מיהא לא הוי. ↩︎

183. הל' תרומות פ''ז הי''א: הנולד מהול אוכל בתרומה. וז''ל רבינו בפ''א דמילה: ובאמת רבינו ז"ל ס"ל גבי קטן שנולד כשהוא מהול הטפת דם ברית הוא רק משום גדר מצוה ולא משום ספק ערלה כבושה, כדמוכח ממה שכתב רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז הל' י"א דמותר לאכול בתרומה אם נולד מהול ע"ש, וע"כ ס"ל דודאי לא הוה ערל רק דיש מצות הטפת דם ברית כו'. ↩︎

184. וע' או''ש הל' סנהדרין פט''ז ה''ו הביא ביאור הה''מ וז''ל: דהא דאמרו (קידושין ע"ו ע"ב) כל המשפחות בחזקת כשרות הן, הוא דוקא באית ליה חזקת משפחה, הא מי שבא מארץ רחוקה שאין לו חזקת משפחה חיישינן שמא עו"ג או ממזר הוא, יעו"ש, והגם כי מדברי הגמרא דיבמות בפרק החולץ (מ"ה ע"א) דרבא אמר לבן הנולד מעו"ג הבא על בת ישראל או גלי כו', הרי מוכח דיכול לישא אשה אף שאין לו חזקת משפחה, יש לפרש דהוא ישא אשה הבאה מארץ רחוקה שאין לה חזקת משפחה, וכיו"ב. עכ''ל. ואזכיר עובדא דמו''ר הגר''פ הירשפרונג זצ''ל שנשאל על מי שאביו גוי האם צריך לגלות זאת לכלה בצאתו לשידוך, או שרשאי להסתיר, והשיב מיד תוכ''ד (היה באמצע סעודתו) שאינו צריך לגלות לה מההיא דיבמות מ''ה או גלי כו' צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה. וכן הסכימו כמה פוסקי הדור. ↩︎

185. שמספיק לבדוק רק ד' אמהות. משא''כ בישראל צריך חמש, (הלכה י''ט): ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים, מוסיף לבדוק להם זוג אחד, ונמצא בודק עשר אמהות, שהעירוב בלוים וישראלים יתר מן הכהנים. ↩︎

186. כי גם הוא בחזקת כשרות. ↩︎

187. אולי כ''ד ע''א: ת"ר: אני כהן וחברי כהן - נאמן להאכילו בתרומה, ואינו נאמן להשיאו אשה - עד שיהו ג', שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה; רבי יהודה אומר: אף אינו נאמן להאכילו בתרומה כו'. או כ''ה ע''ב: הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא אינו נאמן להשיאו אשה. ↩︎

188. "דמחלק בין בבל וא"י לשאר ארצות, ומוכח שם דבשאר ארצות אף סתמא אף דיעבד מוציאין אשה מידו ע"ש". - אמר שמואל משמיה דסבא: בבל בחזקת כשרה עומדת, עד שיודע לך במה נפסלה, שאר ארצות בחזקת פסול הן עומדות, עד שיודע לך במה נכשרה כו'. ↩︎

189. הלכה ה': כהן מיוחס שאמר בני זה כהן הוא אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו. הלכה ז: יצא כהן מיוחס למדינה אחרת ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה זו נשאתי ואלו בניה צריך להביא ראיה שאשה זו כשרה כו'. ↩︎

190. גם לרבנן דס''ל "כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא"צ אפילו עד אחד כדי להכשיר בתו לכהונה, ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה - צריך, דלאו בחזקת כהונה עומד". ↩︎

191. בא''י סתמא צריך בדיקה לישא, ובדיעבד נשא סתמא אין מוציאין מידו, ובשאר ארצות אף מוציאין מידו. ↩︎

192. רבי זעירא לא אמר כן אלא רבי לעזר שאל לרבי יוחנן אלמנת עיסה מה היא? אמר ליה כשירה, בתה מה היא? א"ל כדברי מי שהוא מכשיר בה מכשיר בבתה, הוון בעי מימר על דעתיה דרבי לעזר שתוקי פסול, על דעתיה דרבי יוחנן שתוקי כשר, אף רבי יוחנן אית ליה שתוקי פסול... ↩︎

193. אלא רבי לעזר שאל לרבי יוחנן אלמנת עיסה מה היא? אמר ליה כשירה, בתה מה היא? א"ל כדברי מי שהוא מכשיר בה מכשיר בבתה. הוון בעי מימר על דעתיה דרבי לעזר שתוקי פסול, על דעתיה דרבי יוחנן שתוקי כשר ... מילתא דרבי זירא אמר שתוקי כשר, ר' זעירא בעא קומי רבי יוסי אף לעניין משפחה כן? אמר ליה כן אמר רבי שמעון בן לקיש תמן תנינן לעניין משפחה, ברם הכא לענין קדשי הגבול. ↩︎

194. ובדף ע''ו כ' התוס': ור"ת כתב בספר הישר דהא דצריך לבדוק היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה אי נמי להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה א"צ בדיקה כדאמר פ' האשה שנתארמלה (כתובות דף כד.) אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה. ועי' דרישה אה''ע ב' סקי''א. ↩︎

195. לדעת הראב''ד, ונ''ל דזו כוונת הריטב''א וז''ל שם: ואיכא למימר להשיאו אשה ממש, לומר שאין אצלנו בחזקת כהן מיוחס לעבודה ולסנהדרין עד שנתחייבו (שנחייבו) להשיא אשה בדוקה כהן מיוחס עכ''ל. ↩︎

196. אם נקל ונאמר שאינו צריך לבדוק (ישראל או האומר שהוא כהן שאינו בחזקת כהן מיוחס אינו צריך לבדוק. ורק כהן מיוחס צריך לבדוק), מ''מ כיון שטעם הבדיקה הוא משום מעלה עשו ביוחסין, אם איננו מאמינים שהוא מיוחס – אין בו המעלה. (ואם נורה לו לבדוק נמצא שאנו מחזיקין אותו כהן מיוחס). ועד''ז בגדר בדיחותא יש להשוות למה שמספרים ששאל מאן דהו את רבינו חיים הלוי מבריסק, הרי סולובייצ'יק מחמירים לכל השיטות, מדוע לא מחמירים סולובייצ'יק לפדות בכוריהם, שמא אינם לויים? וענה לו שלפי צד זה אינם סולובייצ'יק... ↩︎

197. שמשפחת כהנים שקרא עליה ערער בודק רק ד' אמהות, וישראל צריך לבדוק יותר: "ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים, מוסיף לבדוק להם זוג אחד, ונמצא בודק עשר אמהות". ↩︎

198. גם זה שאינו מיוחס אלא רק אביו אומר בני הוא וכהן הוא – צריך לבדוק. ↩︎

199. פ''ד ה''ד: ר' מאיר אומר כל שאין בה אחת מכל אילו בתה כשירה לכהונה אבל משפחה שנשתקע בה פסול רבי מאיר אומר בודק עד ארבע אימהות ומשיא וחכמים אומרים בודק לעולם. ↩︎

200. וכ''כ הגר''א על הרמ''א שהביא דעת הראב''ד וז''ל: וי"א כו'. וז"ש שתיקותיה דבבל כו' משום דבבבל לא דנו דיני קנסות כמו בזה"ז בכ"מ ואמרו שם כי האי דבדקי כו' הי מינייהו דקדים שתיק ולא דשתיק לגמרי עכ''ל. כלומר, בא''י בזמן ההוא אם היה שותק לגמרי היו חוששין לו שהוא פסוק, ורק אם מיחה והקדים לשתוק הוי מעליותא, אבל בבבל גם השותק לגמרי הוי סימן יחוס כשר. ↩︎

201. לא כמ''ש לחם יהודה כאן וז''ל: ומשמע דאפילו ניסת תצא דהא כיון דבעי בדיקה דינה כמשפחה דנתערב בה פיסול ודאי דכתב הרב בסמוך הל' כ"ג וז"ל אבל אם נתערב בה חלל ודאי כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדוק ואם ניסת תצא ע"כ וכן משמע מדברי הרב המגיד דכתב דדינה כמשפחה שקרא עליה ערער יעו"ש... ↩︎

202. עי' ערוך השולחן אה''ע ב' סט''ז וי''ז, אם חוששין רק לו (כדמשמע מהטור) או אף למשפחתו. ↩︎

203. לא שהוא בחזקת ממזר כו', אלא משפחתו צריכה בדיקה, כי אם הוא עצמו היה פסול לא היה שותק, שהשתיקה סימן כשרות וצניעות היא... ↩︎

204. בירושלמי: סולת ... השתחוה לבצה ... ביצה, חלקי נחל כו'. ↩︎

205. פ''ח ה''א מהל' ע''ז. ↩︎

206. פ''ג ה''ו מאיסורי מזבח: והמוקצה לע"ז והנעבד אף על פי שהן מותרין באכילה הרי הן פסולין לגבי המזבח. ↩︎

207. וביב''א ח' אה''ע י''ג כתב: ויותר יש להקשות ע"ד הראב"ד שהתיר לעיל פט''ו הכ''ה בדין אסופי משום ס"ס, ואילו כאן כ' מרן הכסף משנה בשם הראב"ד בפי' לעדיות (פ"ח מ"ג), שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל, אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר או ספק נתין או ספק עבד, אותה עיסה אינה כשרה אף על פי שהיא ספק ספקא... אלא שראיתי להגאון הנ"ל בצפנת פענח (פי"ט הכ"ג) שכ' להעיר ע"ד מרן הכ"מ בשם הראב"ד בפי' לעדיות, שבאמת אין כן כוונת הראב"ד, וט"ס הוא שם בד' הראב"ד... ולפ"ז מעיקרא לק"מ ע"ד הראב"ד. וצ"ע. עכ''ל. (ובפסקי דין רבניים ח''ח עמ' 285 כתב: ועי' לחם משנה ובית שמואל שפי' טעם הראב"ד לא מטעם ספק ספיקא אלא דס"ל כתוס' כתובות דף ט"ו כו'. וממילא אין סתירה בדברי הראב''ד). ↩︎

208. הראב''ד עדויות פ''ח מ''ג כתב בסוף דבריו: אבל ספק ממזרות ספק נתינות ספק עבדי מלכים שאלו לטמא ולרחק יש בהם, לטהר ולקרב אין בהם, אותה ועיסה אינה כשרה אע''פ שהיא ספק ספיקא. והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם וכו', עכ''ל. מבאר רבינו שהמלים "אותה ועיסה" המלה ועיסה היא בפני עצמה: ועיסה אינה כשרה (לכהונה לכתחילה) אע''פ שהיא ס''ס. ובספק ממזרות וספק נתינות כו', כמו שמותר להדיוט משום ס''ס כך מותרת לכהן. ↩︎

209. ל''א ע''ב מדפי הרי''ף: אמר הכותב כו', דע"כ לפי הירושלמי מתני' דקתני לוים וישראלים מוסיפין, בלוי וישראל הנושאים קאמר, ומשום פסולי קהל, דאי אמרת בכהן הנושא לויה ישראלית היכי מקשי לא נמצאת מחמיר בישראל, והלא בדין הוא שיבדוק הכהן אחר לויה וישראלית יותר מן הכהנות, שהרי הכהנות בחזקת מיוחסות הן עומדות ביותר מן הישראלית, ולמה לא יבדוק יותר בישראלית מבכהנת? ועוד שגירסת הירושלמי כך היא בכל הנוסחאות לא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן, ושמעת מינה שבישראל הנושא משנתינו שנויה, ולפיכך תמה ואמר היאך אנו מחמירין ביחוסן של ישראל יותר מן הכהנים, ומשני א"ר יוסה בר' בון אחת זו ואחת זו קנס קנסו בהן כדי שיהא אדם מדבק בשבטו ובמשפחתו, כלומר בין כהן בכהנת בלוייה וישראלית דסיפא אינו אלא קנס כדי שיהא אדם נושא אשה ממשפחתו, פירושו ממשפחתו עצמו שהיא בדוקה לו ולא ישא ממשפחה אחרת אפי' כהן כהנת וישראל ישראלית, וקנסו לישראלית יותר מן הכהנים לפי שאינן מיוחסין כ"כ, ועוד שהכהנים זריזין הן מעצמן לבדוק ביוחסין כדי שלא יאבדו מעלתם ונחלתם ומתנותיהם ... עכ''ל. ובחדושי הרמב''ן שם: אבל כהן שנשא כהנת אפשר אף על פי שלא קרא עליה ערער בודק משום ספק חללות, אף על פי שאינו בודק משום ספק ממזרות, לפי שמכירין ישראל ממזרים שביניהם וא"צ לבדוק אחריהם אלא א"כ קרא ערער ואין מכירים חללים שביניהם כו'. ↩︎

210. הנושא אשה כהנת, צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות... ואיהי נמי תבדוק בי' בדידיה, מסייע לי' לרב, דאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים. ↩︎

211. כלומר, אלמנת עיסה שאסורה לכהן לכתחילה היא רק בנתערב בה ספק פסול לכהונה ולא ספק ממזרות כו' כי אז היא מותרת לכתחילה. והגמ' לא מפרשת כן הברייתא כי ר''מ אומר להיפך, שאם יש בה חשש ממזרות כו' לא משיאין לכהונה. ↩︎

212. הנעבד אית תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור ואית תניי תני שלו אסור ושל חבירו מותר מן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור רבי יהודה ומן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר רבי יוסי ורבי שמעון. רבי יוסי בשם רבי אילא דברי הכל היא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. ↩︎

213. פ''ג ה''ה: רבי בון בר חייה אמר אפילו סולת שלו אסור ושל חבירו מותר... בין מה דאיפלגון בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור ודבר שאין בו רוח חיים לא כל שכן הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אף על פי שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. ↩︎

214. פ''ו ה''א: רבי אומר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש אבר מן החי שחלקו ואכלו דברי הכל פטור, מה פליגין בשחלקו בפיו ואכלו, ר' יוחנן עבד פיו כלפנים רבי שמעון בן לקיש עבד פיו כלחוץ, נמלה שחלקה בפיו ואכלה תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי מיישא שאל לרבי זעירא ענבה שחלקה בפיו ואכלה, תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש? אמר ליה תמן דבר שיש בו איסור וטומאה מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו, ברם הכא יש כאן איסור ואין כאן טומאה. ↩︎

215. תוד''ה אמר רבא כו': משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטיל במאה וששים אלא טעם כל דהו קאמר וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים ואף על גב דלא הוי אלא משהו וכי פריך וליגמר מיניה היינו דלישתרו אף בשר קדשים בק' וס' כזרוע בשלה כו'. ↩︎

216. רמב''ם הל' קדה''ח פ''ב: משקלקלו המינים והיו שוכרין אנשים להעיד שראו והם לא ראו התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החדש אלא מעדים שמכירין בית דין אותן שהם כשרים... לפיכך אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו את הירח משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו עדים אחרים שמזכין אותן לבית דין ומודיעין אותן שאלו כשרים הם ואחר כך מקבלין מהם. ↩︎

217. טעם א', מעידים עליו שהוא כהן כדי להתירו לקבל תרומה דאורייתא, וטעם ב' כדי שאנחנו נקיים מצוות נתינה לכהן. ↩︎

218. אזי סגי בע''א דע''א נאמן באיסורין, אבל אם מצד שצריך עדות על האיש כדי להאכילו בתרומה, ולקיים מצות נתינת תרומה - צריך שני עדים. ↩︎

219. אותו שהוא למקום טהרה תניח פתוח ואותו שהוא למקום טומאה תסתום דכהן אתה ואין אתה וכו', ואם יבוא בעל הגינה לשם תאמר לו בא בדרך הזה שהוא ממקום טהרה, והשיב לו הן שכך ינהוג, ור"ע לא רצה לומר בפניו שעל גוף המעשה שנוטל המעשר איננו מסכים עמו, ולא אמר לו אלא בדרך רמז וכי היאך אתה נוטל מכאן שהוא פתוח למקום טומאה, אבל לאחר שהלך ר"ע שלח תלמידיה לר"א בן עזריה וצוה לאמור לו אתם כתיב, וכקושית ר' יהושע בן חנניה דלעיל, וכששמע ר"א בן עזריה לזה אמר מרצעה דעקיבא בן יוסף בא לכאן כלומר הרצועה שלו שגם הוא בא עלי בתחבולת קושיא זו ומעתה אני חוזר בי ובאותה שעה החזיר כל המעשרות שנטל עד הנה ונתן אותם ללוים, פנ''מ. ↩︎

220. נ''ל שכך מפרש רבינו בירושלמי, לא כפי' הפנ''מ. וז''ל רבינו פ''ב דמתנות עניים: ובאמת לפי הך טעם דגיטין דף י"ב דלא תלקט לעני, ור"ל דאינו יכול ליטול מתנות עניים אלא רק בעצמו, וכעין הך דמבואר בירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ה דאינו יכול ליטול מתנות כהונה ע"י שליח דאתם כתיב). אבל לאשת כהן מקיימים מצוות נתינה, וז''ל רבינו בערכין וחרמין פ''ד סוף ה''ה: וע' חולין דף קל"ב ע"א גבי הך דאכל בשביל אשתו ומוכח שם דמקיים גם מצות נתינה אף דמבואר בירושלמי פ"ה דמעש"ש וכן בספרי פ' שופטים דבעי כהן עצמו ולא שלוחו, ומוכח דזה הוי בגדר עצם. וכ''כ במתנות עניים פ''א בהשמטות: וקמ"ל דגם אשת לוי נעשית כלויה עצמה ואם נותן לה מקיים מצות נתינה, ולכך גם היא נותנת רשות, אבל ארוסה אוכלת רק גדר קנין לא בגדר עצם והוה כמו עבד, עיין תוס' יבמות דף ס"ח ע"א וכ"מ, ואינו מקיים בזה מצות נתינה. ↩︎

221. האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי, מהו?... אפילו למאן דאמר אין שלוחו של אדם כמותו - הני מילי שליח, אבל עבד - יד עבד כיד רבו דמיא? - אמר ליה: מסתברא, יד עבד כיד רבו דמיא. ↩︎

222. חלוקה דוקא לכהן חבר, ואם אין חבר נותנים לכהן ע''ה - "בגדר נתינה לבד". וכ''כ התוס' שם: היינו דווקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע"ה - יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר כדתנן במסכת חלה כו'. ↩︎

223. אמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן. במתניתא תנא רבי שמעון בן אלעזר: כהנים ולוים וכלי שיר מעכבין את הקרבן. במאי קמיפלגי? מר סבר: עיקר שירה בפה – וכלי לבסומי קלא בעלמא, וכיון דאיכא לוים - לא מעכב משום כלי שיר. ומר סבר עיקר שירה בכלי. ↩︎

224. תנו רבנן: השיר מעכב את הקרבן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינו מעכב. ↩︎

225. אע''פ ששיר בכלים אינו מעכב, כי קי''ל שעיקר שירה בפה, מ''מ לוים וכלי שיר צריך שיהיו בשעת קרבן וזה מעכב. ↩︎

226. מר סבר עיקר שירה בפה - ולכך הכל כשרים אפילו פסולים אפילו ממזרים לומר שירה דלא הוי אלא בפה, ולמאן דאמר עיקר שירה בכלי אם כן צריך שיהו כהנים או לוים, דהא הכלי זמר היה קדוש. ↩︎

227. אין עיקר הטעם שלתרומה מן התורה צריך כהן מיוחס בגלל חומרתה, ולתרומה דרבנן מספיק חזקה, אלא שתרומה מה''ת היא גדר עבודה, ולעבודה צריך מיוחס. (ורש''י ורמב''ם נקטו הטעם הפשוט יותר שתרומה מה''ת חמור איסורה). ↩︎

228. לא צריך מיוחס אלא די בחזקת כהן, "אוכלים אותה הכהנים שבזמנינו שהן בחזקה". ↩︎

229. כלומר, יש דבר שהזרות פוסלתו, שצריך שלא יהיה זר, ולזה מהני סתם חזקת כהן, ויש דבר שצריך דוקא זרע אהרן ולזה צריך מיוחס דוקא. ↩︎

230. חא''ג מהרש''א: דלגבי נגעים מיהת זר מקרי דאהרן ובניו כתובין וכו'. ↩︎

231. לפי''ז מבאר רבינו שהגוי יורש את אביו מטעם קורבה ולא עצם, שהבן קם תחת אביו "תחת אבותיך יהיו בניך", ברא כרעא דאבוה "גדר עצם" זה רק בישראל ולא בגוי, משום שבן נח יכול להתגייר ואז מתנתק מאביו, ועצם בלתי משתנה. ↩︎

232. במסיח לפי תומו. פי' והיינו פלוגתייהו דרבי חייא לא העלה אח על פי אחיו אלא במסיח לפי תומו ור' העלה בן על פי אביו אפי' בלא מסיח לפי תומו, עי' תוס' שם. (הרי שאין הגמ' דילן מחלקת בין בן לאח כירושלמי). ↩︎

233. בירושלמי שם, האומר בני זה כהן אומרים לו: "בנך הוא ואינו כהן, אמר ליה ר' חייה רובה אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן, ואם אין את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו, א"ל בנו הוא אלא אני אומר בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא". ↩︎

234. כלומר, הבבלי והתוס' לא מחלקין בין אב לאח דס''ל ששניהם פסולים מטעם קורבה, אבל הירושלמי סובר שאב ובן זו מציאות אחת בעצם, וכמו שאינו נאמן על עצמו – אינו נאמן על בנו, ולא מטעם קורבה. ↩︎

235. זה מגיע לו מצד הדין ולא מחמת ההסכם אתה בשבתך ואני בשבתי. ↩︎

236. ופירש הרא''ש: דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה אי אפשר ליטלו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה ואי אפשר לעכבו לעצמו הלכך הוי כאילו אינם שלו... ↩︎

237. א''א לבטל דין שמיטה מפירותיו (שהתורה כבר הפקירתם) אם נדר הנאה בשנת השמיטה. ↩︎

238. ד''ה שחיטה... דבשלמא פסול שהוא בשריפה כגון פיגול אין לו פדייה משום דמצוה לשורפו כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ד' כד.) כל שבקדש פסול באש ישרף כו'. ↩︎

239. עי' בשו''ת צפ''ד סי' ס''ד, ועי' צ''פ לב''ק ע''ו ע''א על תוד''ה שחיטה, ציין בהערות להרבה מקומות בצ''פ בענין זה. ↩︎

240. נדרים פ''ה ע''א: רבא אמר שאני תרומה כו'. פירוש לעולם טובת הנאה ממון, והאי דקתני מתני' דיטלו בעל כרחו ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה אי אפשר ליטלו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה ואי אפשר לעכבו לעצמו הלכך הוי כאילו אינם שלו, אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהן טובת הנאה. ↩︎

241. ה''א: עבד של שני שותפין צריך להימנות על הפסח, שיחרר אחד מהן חלקו צריך להימנות על פסח אחר, שיחררו שניהן צריך להימנות על פסח אחר. שמואל בר אבא בעי עבד מהו שיאכל משלשתם? א"ר יוסי אם אומר את עבד לא יאכל משלשתן מעתה לא ימנה על הפסח שמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה. ↩︎

242. ואז הוי שלו, אבל אם הגיעה לידו קודם יאוש ונתחייב להחזיר, שוב לא אתי יאוש ומפקיע המצוה. ↩︎

243. המוצא אבידה שוה פרוטה חייב להכריז, ואף על גב דזל. ↩︎

244. וכן בחדושי הגרי''ז תמורה דף ז': והנה הירושלמי בחלה מנה בכור בהדי דברים הניתנין לאנשי משמר והר"מ הביאו לירושלמי זה בפירוש המשניות וכן כל הראשונים הזכירו זה, וצ"ע דהלא מבואר בכמה משניות בבכורות דבכור ניתן לכל כהן שירצה כמו שכתב רש"י דניתן כתרומה וכו' ולא הזכירו כלל הראשונים שיש בזה מחלוקת בין הבבלי ובין הירושלמי... ע''כ. ועי' בחדושי ר''ח הלוי פ''ו הט''ז מהלכות ערכין. ↩︎

245. לא שיש לו זכיה בקרבן שלו, אלא רשאי להקריב קרבנו בכל יום שירצה וממילא זוכה בקרבן. ↩︎

246. תנו רבנן: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו - מה ת"ל? מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר: הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי? ודין הוא, בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כ"ש, ת"ל: והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם, וכי מה למדנו משדה החרם מעתה? ה"ז בא ללמד ונמצא למד, מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים. ↩︎

247. וכן כהן שהיה לו קרבן ה"ז בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה ... ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו - נותן, ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו. השגת הראב"ד: ועבודתו לאותו הכהן. א"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו. ↩︎

248. משנכנס לרשותו אין אחר יכול כו' - שאם נתנה לכהן אחר של אותו משמר שוב אין יכול להוציאו מידו שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. ↩︎

249. ז''ל דף על הדף שם: ומבואר מזה, דכהן יש לו זכי' בגוף הקרבן שמקריבו, שצריך לאכול ממנו והבעלים מתכפרים. ולפ"ז מפורשין דברי הרבינו גרשום, דסתמא מיירי בכהן שמסרו לו להקריב בהמה זו במשמר שלו, ויש לו זכי' בה כנ"ל, והפי' כיון דקניא לי' לכפרא, היינו שע"י שצריך לאכול והבעלים מתכפרים, הו"א כדידי' דמיא, קמ"ל. ↩︎

250. לבני התערובת נולד בכור בעדרן, אם נאמר שהבכור שייך להם בגדרבעלים, אזי היינו מוציאין הבכור מידם ונותנים לכהן, כי א''א להפקיעו ממזבח ולהניחו אצלם עד שיפול בו מום, ואם הבכור שייך להם בגדר זכיית כהן, אז כל אחד אומר לכהן אני כהן ואני אוכלנו במומו. כמו כל כהן שנולד בכור בעדרו. ↩︎

251. בבכור, א''א שיהיה להם גדר בעלים אם עי''ז תיפקע הנתינה לכהן ודאי. ↩︎

252. בחדושי רח''ה ערכין פ''ו סוף הט''ו: "וכן מדוקדק מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ביכורים ה"י דבכור לית ביה דין משמר"... ע''ש. ועי' ביצחק ירנן בהל' בכורים שם שהאריך בזה. ובכתר המלך הל' בכורות פ''א הט''ו. ↩︎

253. כמ''ש רש''י, שהבכור נעשה קרבן כהן מיד כשמגיע לידי הכהן, והירושלמי והתוספתא כמ''ד שהבכור הוי קרבן הבעלים ושייך לאנשי משמר. ↩︎

254. קרבן כהן, אלא קרבן הבעלים עד אחר ההקרבה. ↩︎

255. אולי כוונת רבינו לזה: משנכנס לרשותו אין אחר יכול כו' - שאם נתנה לכהן אחר של אותו משמר שוב אין יכול להוציאו מידו שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. וכ''כ רבינו ( הובא לעיל): . ורש"י ס"ל בב"ק דף ק"ט ע"ב כשיטת רבינו דהוה כמו מתנה, וצריך שיאכל אותו כהן המקריב. ↩︎

256. בהלכות מעשה הקרבנות פ''ה הי''ט כתב בספר מזל שעה: ודע שכהן שבאתה קרבן לידו ולא הקריבו במשמרתו עד שעברה משמרתו מוציאין אותו מידו ולא אמרינן כיון שזכה בו יקריבנו כל זמן שירצה אפי' שלא במשמרתו... והרב מל"מ בהל' גזילה ואבדה פ"ח כתב וז"ל דע שאני מסתפק היכא דזכה משמר אחד באיזה דבר ולא הקריבו במשמרתו אי מצי להקריבו במשמרה אחרת כיון שכבר זכה באותו דבר בעודנו עומד במשמרתו או דילמא צריך להמתין עד שיבא משמרתם... ולענ"ד אחר המחילה מגדולת תורת הרב... ובהדייא אמרינן הכי בירושלמי שלהי הגוזל קמא וז"ל זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן ונתעצלו ולא הקריבוהו מוציאין אותן מידו יעו"ש... ע''ש. ↩︎

257. סוכה נ''ו ע''א: ובשאר ימות השנה - הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש. רבי יהודה אומר: הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש. ↩︎

258. רק היו שתיהם במשמרת אחת – נוטל לחה''פ, אבל בשתי משמרות, אף שבודאי הוא מאחת מהם ולשתיהן יש חלק – אינו נוטל כלל. ↩︎

259. בשאר קרבנות (אכילתם ועורן), כיון שאינו עובד אינו נוטל "אם אינו יודע מכח מי נוטל איננו נוטל כלל", אבל בחילוק לחה''פ שלא תלוי בעבודה, י''ל שאף שאינם במשמר אחד ובית אב אחד - כן נוטל חלק. וז''ל בהל' ערכין פ''ג הט''ו: וע' תוס' סוכה דף נ"ה ע"ב דגבי לחם הפנים, ההקטרה דהבזיכים עם החילוק של לחם הפנים הוה ב' דברים, דזה שייך להמשמר הקבוע, והאכילה ברגל נתחלק לכל המשמרות... ↩︎

260. כלומר, למה ממעטינן חזה ושוק שאינם יוצאות בדיינים, (או מטעם שפי' רש''י "דכיון דלכפרה ולרצוי בא, לא שכיח דמעכב", או תוס' הרא''ש: "ונ"ל דחזה ושוק שאני דמשלחן גבוה קא זכו ופרס מאת המקום הוא ולא בבעלים תליא נתינה אלא קנאן השם ונתנם לכהנים, ואם לא נתנם את השם הוא קובע ואין לכהנים דין עליו". והרי בכהן דידן (ספק מי אביו), אין לו חלק בחזה ושוק, ואם תפסן אחר אמאי לא יוציאו (הבית אב) ממנו בדיינים? ומבאר, שאם חילוק משמרות מה''ת, לא מהני תפיסה. זה נ''ל שכוונתו לומר, ואם שגיתי את''מ. ↩︎

261. בפ"י מה' שמיטה דין י"ד מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזות לבעליהן אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן ע"כ, משל''מ כאן. ↩︎

262. וכ''כ המשל''מ: וראיתי לרש"י שכתב פגע בו יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל יוה"כ בו ביום לאיזו יתן ע"כ. והנה מה שתלה הדבר ביוה"כ הוא משום דס"ל דלית הלכתא כר' ישמעאל דאמר מראש השנה הוא דחייל יובל אלא כרבנן דפליגי עליה וס"ל דמיום הכפורים חייל יובל כו'. ↩︎

263. וכ''כ רבינו בהלכות ערכין פ''ד הכ''ד: ואף דעדיין קודם יו"כ אין עליה שם יובל אף לדידן לגבי שדות כמבואר לקמן פ"י מהלכות שמיטה הי"ד וכן פירש"י בר"ה דף ט' ע"ב. - יכול אף על פי שלא שלחו – עבדים, יהא יובל. תלמוד לומר היא – אם עשית דברים הללו - היא יובל, ואם לאו - אינו יובל. – אך באמת נ"ל דרבינו ז"ל לא ס"ל בזה כרש"י, דהא דקי"ל דשלשתן מעכבות בו הוא רק לענין דיני יובל, אבל לענין מלאכת קרקע ופירותיה הפקר - זה גם אם לא נהגי הני ג' דברים, מ"מ הדין כן. כו'. ↩︎

264. ר''ל, שאם הזכיה של המשמרות היא מה''ת, אזי זכו הבית אב גם בחזה ושוק שהקריב "הספק" ולא מהני תפיסה, כי הזכיה היא למפרע כמו ביובל כו', ואם חילוק משמרות דרבנן – "לא תיקנו רבנן זכיה כ"ז שלא נתברר", ומהניא תפיסה בחלק הכהן הספק. ↩︎

265. רבי חייה בר אדא בשם רבי חנינה ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה משמע דוקא הוא מצווה שלא לגלות ערוותה אבל היא אינה באזהרה, א"ר יוסי בי ר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה. כי היכי לגלות ערותה קאי אנקיבה אף לא תקרב קאי נמי אנקיבה שהיא לא תקרב אליו בנדתה. ↩︎

266. ה''ב: התיב רבי אלעזר והכתיב ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שאירו הערה, א"ל לצורך יצאת לידון בערייה. א"ל והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגילה את ערותה את מקורה הערה, אמר ליה לצורך יצאת לידון בה את המערה כגומר, שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה משם טומאה לא נעשה בו את המערה כגומר לפום כן צרך מימר כו'. ↩︎

267. תני כהדא דחזקיה ואם שכב ישכב איש אותה אין לי אלא משמש עם הטמאה חייב, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד מהו שיהא חייב, תלמוד לומר ותהי נדתה ואפילו פירשה - עליו נדתה, מה יעשה רב הושעיה רב יהודה בשם שמואל יצן, לא היצן אמר רבי יוסי קורא אני עליו אל תקרב - אל תפרוש, קריבה – פרישה, רב חונא בשם רב אבא כהדא האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קידשתיך. ↩︎

268. כמו שצריך פסוק לחייב את הטמא שיוצא מן המקדש בדרך ארוכה, הרי אינו שוהה ומנין שחייב, כן צריך פסוק לחייב את הפורש מהערוה, זה דין חדש שהפרישה נכללת בכלל ביאה. ↩︎

269. דאי ס"ד חייב כו' - כל מה שמדקדק רבא מן המשנה יכול לדקדק מן הפסוק דנפקא לן בשמעת' אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דלא תפרוש משמע אלמא משמש מת פטור דכיון שהוזהר שלא לפרוש יש לו להמתין עד שימות האבר. ↩︎

270. הוא חייב משום הנאה לו יציאתו כביאתו, אבל היא אמאי חייבת?, ומבאר שזה קמ''ל קרא שהפרישה נחשבת ביאה, ומכיון שהיא גם גורמת לפרישה – חייבת. ↩︎

271. ראה לקמן בפענוח אביא דברי הרמ''א והחו''ד. ↩︎

272. שהפרישה באבר חי נקראת ביאה. ↩︎

273. בשאר עריות ודאי שחייבים על ביאה כזו כמו שהוכיח המהרש''ם ח''ו סי' קצ''ה. ועי' ציץ אליעזר חלק כ''א סי' ל''ז. ויב''א ח''ג אה''ע סי' ז'. ↩︎

274. ר' חייה בר אדא בשם רבי חנינא ויקרא יח יט ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה א"ר יוסי בי ר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה. ↩︎

275. תני כהדא דחזקיה ויקרא טו כד ואם שכב ישכב איש אותה אין לי אלא משמש עם הטמאה חייב היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד מהו שיהא חייב ת"ל ויקרא טו כד ותהי נדתה ואפילו פירשה עליו נדתה. מה יעשה רב הושעיה רב יהודה בשם שמואל יצן לא היצן אמר רבי יוסי קורא אני עליו אל תקרב אל תפרוש. קריבה פרישה רב הונא בשם רב אבא כהדא ישעי' סה ה האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קידשתיך. ↩︎

276. האיסור לא תקרבו הוא לא על קריבה לעריות כמ''ש הרמב''ם אלא על הפסק גומי, שגם חייבים שעוברים על לא תקרבו, שזה בל תגלה. ↩︎

277. פ''ד ה''ט (קטע שני) מהלכות אישות, ע''ש בספרי אישות ח''א. ↩︎

278. אסור לפרוש באבר חי. ↩︎

279. הרמ''א ביו''ד קפה כתב שהיא אינה צריכה כפרה, ועי' חו''ד שם: אם שניהם מרצונם פורשים עצמן זה מזה שניהם חייבין דתרוייהו עבדי איסורא, והרב בהג"ה מיירי כשפירש ממנה בעל כרחה דאז האשה אינה צריכה כפרה עכ''ל. ובמקנה לקדושין י' כתב: דא"א לפרש כן דברי הרמ"א דמפורש בשבועות שם דהאשה חייבת נמי על הפרישה, ופירשנו שם דטעמא דהאשה אין צריכה כפרה משום דהוי לא אפשר ולא קמכווין להנאה... ע''כ. ועי' בית שערים יו''ד רמ''ז. ↩︎

280. פ''ז ה''ז: ר' חייה בר אדא בשם רבי חנינא ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה א"ר יוסי בי ר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה. כלומר דמשני מדמצינו גבי עונש דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' והיא גלתה את מקור דמיה למדנו מכאן דהיא ג"כ בכלל הא דכתיב באזהרה לגלות ערותה ומוזהרת על בל תגלה כמו דהוא מוזהר על בל תקרב והיינו בל תקרב והיינו בל תגלה, פנ''מ. ↩︎

281. ה"ב גבי הך דר"י ור"א דר"י ס"ל דאחותו בא ללמד על נשים דחייבות ור"א יליף לה מלא תקרבו... ר' יוחנן באנשים הכתוב מדבר. ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. ולית לר"א כן אית ליה לא תקרבו אחד האיש וא' האשה. ↩︎

282. ואית דבעי מימר נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן שם כג יח ולא יהיה קדש מבני ישראל. מה קדש שנאמר להלן אסור בהנייה אף כאן אסור בהנייה. אמר רבי חונא ביאתו אסורה בהנייה. ↩︎

283. ז' ע''א מדפי הרי''ף: ועוד יש מי שאומר כי הלבישה בבגד כאכילה בפת היא, ולא התירו באיסורי הנאה בהולכת דמי האיסור כי אם ההנאה בלבד, אבל האכילה והשתיה לא התירו והלבישה בבגד כאכילה ושתיה היא, משו''ה אינו רשאי למוכרו לנכרי כו'. ↩︎

284. דבר שעיקר איסורו הוא ההנאה אף תערובתו אסורה בהנאה גם לדעת הראב''ד. ולכן בגד שצבעו בקליפי ערלה אסור ללובשו אם נתערב בפחות ממאתים אף לדעת הראב''ד כמ''ש לעיל שהלבישה היא כמו אכילה. ↩︎

285. אמר רבי בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב. מתני' פליגא על דרבי בא בר ממל תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק. פתר לה קדירה בקדירות. הביאו הראבי''ה כלשונו וכתב עליו: לא עמדתי יפה על פתרונו... (ח''ב פסחים סי' תט''ו). האו''ש שם הביא הירושלמי וכתב: ולכאורה היה נראה לפרש דהכי קאמר, דלענין הנייה בטל ברוב, וזה הנייה דלאו הנייה שלגופו, רק כמו ליתן לעו"ג, וע"ז פריך מתבשיל אמאי ידלקו, יתן לכלבו בנתערב באחרות, ומשני בקדירה בין הקדירות, שחשוב קצת, ולכך לא פריך מבגד, דעלה קאי. כו' ע''ש. ונ''ל דזה רוצה רבינו לומר, שלבישה הויא כאכילה לכן לא בטל, אבל הנאה שאיננה כאכילה כגון נתינה לגוי וכדומה – בטל ברוב. ↩︎

286. יבמות נ''ה ע''ב. וסנהדרין נ''ה ע''א ועוד. ↩︎

287. וז''ל הר''י מגאש לשבועות י''ח ע''א: כלומר אי אמרת בשלמא משמש מת בעריות פטור מכלום דאלמא לאו תשמיש הוא וליכא הנאה כלל שפיר אלא... ↩︎

288. בצ''פ להקדמת הרמב''ם כותב רבינו: "ועיין בתוספות ישנים נדרים בסוף דבהעראה ליכא הנאה, דלא כתוס' יבמות דף ס"ה ע"ב". עי' בספרי צ''פ תחילת הלכות איסורי ביאה. ↩︎

289. כמו בהקדש ההוצאה לחולין היא המעילה אף במתעסק, ה''נ באשת איש אף בלא הנאה – חייב ונאסרת על בעלה. ↩︎

290. סוטה שנאנסה או שגגה מותרת לבעלה ישראל, משא''כ במעילה נתכוון לחפץ וסך ידו בשמן חייב, מפני שהוא אוכל הקדש, משא''כ בסוטה שלא יצאה מרשותו כו' כנ''ל. ↩︎

291. וכ''כ קרית מלך (רח''ק): ובשמים של ערוה, ירו' ברכות פ"ח ה"ו שאינן עשוין אלא לד"א ומפ' דהיינו ערוה (מהרא"י). עכ''ל. ↩︎

292. לא כמ''ש פנ''מ: לדבר אחר. לגמר בהן את הכלים ולא להריח. וכ''כ רבינו שם: לפי שאסור להריח בהן כו'. עיין בירושלמי פ"ח דכאן שחזקתם אינו אלא לדבר אחר ע"ש בהל' ז' ור"ל זה, עכ''ל. ובאנצ''ת ברכת הריח הערה 169 הביא ראיה לרבינו מכתובות מ''ח: בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר? ...מאי דבר אחר? רב חסדא אמר: זה תכשיט, ופירש''י: תכשיט - בשמים של אבקת רוכל שהנשים מתקשטות בהם. ↩︎

293. משו''ת שלמת יוסף סי' ח'. ↩︎

294. ה''ט: ורבנן אמר נשיכת כלב שאינו מחלחל – וראה (די בראיה בעלמא), נשיכת נחש שהוא מחלחל – והביט. (הסתכלות בכוונה). ↩︎

295. כ' ע''א: מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: מה רבו מעשיך ה'... ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה... קרן זוית הואי. כשפונה לימין או לשמאל ליכנס ממבוי למבוי ופוגעין זה את זה בקרן זוית כו'. וברור שאין הפירוש שם בהמשך הגמ': ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה כו', כמו שחשב בשלמת יוסף עמ' ג' בשאלתו לרבינו איך הסתכל עליה ר''ע ועלה בלבו לתרץ שראה ברוה''ק שעתידה להנשא לו כו', וענה לו רבינו: ומה כותב שטותים, שם היתה עכו''ם, ואל ידבר הבלים... ↩︎

296. ה''א: מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה... זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?. אלא דרך עקמומיתה היתה. כגון ההן פופסדס קרן זוית, והביט בה שלא בטובתו. ↩︎

297. מ''ב: בשבעה דרכים בודקין את הזב ...ובמראה ובהרהור כו', הרהר עד שלא ראה או שראה עד שלא הרהר, רבי יהודה אומר אפילו ראה בהמה חיה ועוף מתעסקין זה עם זה כו'. ↩︎

298. לכן אומר כל המסתכל, שאין חילוק בין טריד באומנתו כו', שאף גדר מתעסק אסור. ↩︎

299. ר''ל הסתכלות והבטה הויא איסור בעצם גדר קריבה לערוה, לא משום חשש תקלה, ואעפ''כ מותר להביט באשתו נדה. ↩︎

300. לא הבנתי, הרי שם היה ג''ע בפועל, "ויתעללו בה כל הלילה". ונ''ל דט''ס וצ''ל רש''י: "גילוי עריות - כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה". מכאן שנדה בכלל עריות. וכן בציון הבא שמציין לתוס' בגיטין מוכיח דנדה הויא דבר ערוה. ↩︎

301. בשיעורי ר' שמואל שם: ומשמע דלמ"ד אש"א היתה א"צ לטעמא דשלא יהיו פרוצות אלא מעיקר הדין הוא דימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר. ויעוי' בנמוק"י בריש סוגיין שהוכיח מזה דאף על אביזרייהו דג"ע הוי דינא דיהרג ואל יעבור, וכ"כ הר"ן בע"ז דכ"ז דזה הוי בכלל אביזרייהו דג"ע כיון דעבר אלאו דלא תקרבו לגלות ערוה. ועי' ש"ך יו"ד סי' קנ"ז שהביא ראיה מסוגיין ומדברי הר"ן הנ"ל לשיטת הרמב"ם בסה"מ ל"ת שנ"ג וכן בפכ"א מאיסו"ב שמנה לאו זה דלא תקרבו לאסור קריבה לעריות כגון חיבוק ונישוק וכיו"ב... ↩︎

302. ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. (ס''ל דאסור מה''ת). ↩︎

303. ופליגא דרבי פדת, דא"ר פדת: לא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד, שנא': איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. תשמיש ממש, ושאר קורבה ואפילו קירוב בשר - מדרבנן, והיא בבגדה - אפילו מדרבנן ליכא למגזר. ↩︎

304. ברכות כ''ד: אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. ↩︎

305. קול - של מיני זמר, או קול ערב של אשה. ↩︎

306. מפני מה אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. ↩︎

307. בתו''י: טוב מראה עינים באשה יותר כו',הילכך צריך להזהר מאד ממנו. ↩︎

308. כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת, שנאמר עריה תעור קשתך. עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה - היא תעיר קשתך, דבר אחר: המסתכל - המחשב בעריות דאשת איש כו' רש''י. ↩︎

309. וכן המצחק עם אחת העריות, והשחוק עמה והקריצה בעין לשם תענוג כל זה אסור והעושה אותם חייב עליהם מלקות, והם כולם כלולים בתוך שני לאוין האמורים בתורה האחד הוא אמרו יתעלה לא תקרבו לגלות ערוה, כאלו אמר התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגלוי ערוה וכך פירשוהו עליהם השלום לא תקרבו ולא לגלות ערוה. והשני אמרו לבלתי עשות מחקות התועבות, ואלו שאמרנו ודומיהן נקראין חקות התועבות. אבל לא יתחייב כרת אלא על ביאה כמבואר לעיל, כמו שאמרו על עצמן של תועבות כרת. ↩︎

310. הרי הוא אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו (שם ו') מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו וחמותו מפני דעת הבריות. לא יספר עם האשה בשוק ואפילו היא אשתו ואין צ"ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות. לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו אחר אשתו ואין צ"ל אשה אחרת מפני טענת הבריות. נאמר כאן לא תקרבו ונאמר להלן לא תקרב לדבר המביא לידי עבירה לא תקרב הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. לפיכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור... ↩︎

311. ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך לבא לידי ניאוף. רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים - סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה. ↩︎

312. ה''ב: והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור. וה''ד: ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול, אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה. ובה''מ שם: א"ר שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב משמע הא בשאר מקומות מותר כו'. ↩︎

313. על עקבה ועל ראש גודלה טמאה וכו'. בשלמא עקבה - עביד דנגע באותו מקום כו'. ↩︎

314. ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה כו', רק לבדקה שישאנה כפי שמדייק רבינו בשו''ת הבאה. ↩︎

315. עונה לשואל שהקשה על ר''ע שראה אשת טורנוסרופוס כו' והשיב רבינו שהיתה גויה: ומה כותב שטותים שם היתה עכו''ם ואל ידבר הבלים... וחזר והקשה הרי סופה להתגייר וע''ז השיב רבינו כנ''ל. ↩︎

316. ברתיה מאי היא? הויא ליה ברתא בעלת יופי. יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא סותר גדר העצים, כדי להסתכל דרך הנקב. וקא חזי לה. אמר לו: מאי האי? - אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה? - אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך, ואל יכשלו ביך בני אדם. ↩︎

317. ואשה שאינה נשואה מותר למי שאינה ערוה עליו ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר כדי שלא יכשל באסור, לפי שהחסידים מתעבים את זה ואף על פי שהוא מותר, מחשש שמא תהיה אותה האשה אשת איש ויתמיד כפי שהורגל מקודם, וכך ביארו בפירוש דברי איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אבל אינו אסור. ↩︎

318. ה''ג: ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. ↩︎

319. שכיון שראה שהיא נאה ואין חשש דר''ע שמא יראה בה דבר מגונה כו' - אסור להסתכל בה. וכ''כ רבינו בהלכה הבאה: ומותר להסתכל כו'. עיין ע"ז ד' כ' דרק אם היא נאה ר"ל דאם כן שוב א"צ לבדקה כו'. ובהערות לשלמת יוסף שם העתיק שכ''כ ההפלאה בספרו נתיבות לשבת שלהסתכל בה אחר שידוכין אסור ע''ש. ↩︎

320. וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה. ↩︎

321. המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם. והמסתכל בבית הרחם כילו בא עליה. ↩︎

322. יו''ד קצ''ה ז': לא יסתכל אפילו בעקבה, ולא במקומות המכוסים שבה. ↩︎

323. טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה כו'. ↩︎

324. צ''ב: כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת כו'. ↩︎

325. ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. שמע מינה. ופליגא דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא לאיסור, דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. תשמיש ממש, ושאר קורבה, ואפילו קירוב בשר - מדרבנן, והיא בבגדה - אפילו מדרבנן ליכא למגזר. ↩︎

326. כ''ד: הויא ליה ברתא בעלת יופי כו', לעיל. ↩︎

327. ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה כו'. ↩︎

328. זה כתב השואל שם, שמותר דבעבידתיה טריד. וע''ז עונה רבינו שלא כן, רק בבגדי צבעונין או המרביע מותר משום דטריד ולא באשה שהראיה לבד פועלת אף בלא מתכוון כנ''ל. ↩︎

329. ר"ש שזורי אומר: וגלח הנזיר פתח אהל מועד - ולא נזירה, שמא יתגרו בה פרחי כהונה; אמר לו: לדבריך, סוטה תוכיח, דכתיב בה: והעמידה לפני ה', ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה, אמר להן: זו כוחלת ופוקסת, זו אינה כוחלת ופוקסת. ↩︎

330. ז' ע''א: רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר. ↩︎

331. בנזיר מ''ה: ולא נזירה - משמע שטעמא דקרא שמא יתגרו בה פרחי כהונה אם תגלח פתח אהל מועד ממש כו'. ובסוטה ח' ע''א: אם היה לבה נאה - אף על גב דגזירת הכתוב הוא שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה (יבמות צ.). אינני יודע מה מרמז רבינו ואולי ר''ל שבנזירה פנויה האיסור רק שמא יתגרו, ובסוטה שהיא נשואה שהאיסור הוא בעצם אף אם אין שערה נאה כו'. (הגמ' בנזיר מחלקת בין נזירה לסוטה: אמר להן: זו כוחלת ופוקסת, זו אינה כוחלת ופוקסת). ↩︎

332. ולכן אין היתר להסתכל בפניה. ↩︎

333. כמ''ש לעיל שאין ההסתכלות משום חשש תקלה אלא איסור בעצם. (דהוי גדר קריבה). ↩︎

334. הלכה זו הבאתי במבוא לאישות ח''ב, בצרוף עוד כמה מקומות בצ''פ שכתב בזה, ע''ש באריכות, ערך איסור יחוד. ↩︎

335. אמר רב יהודה אמר רב (לפנינו אסי וכן בתוס' הרא''ש, ועי' פסקי רי''ד ועוד שגורסים רב): מתייחד אדם עם אחותו לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית, ודר עם אמו ועם בתו. ↩︎

336. בקדושין פ''א דשמואל, אמר: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה. ↩︎

337. אחותו או נכדתו שהיא נשואה, המותרת ביחוד ארעי או לא. ↩︎

338. שאם בת בתו א''א אסורה ביחוד. ↩︎

339. שלא מדובר שם על יחוד אלא שהושיבה בכנפיו. ↩︎

340. וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא. בנהר - דמדליא למנא, ומסתכל בבשרה, ובאשת איש קאמר. ↩︎

341. המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני - לא ינקה מדינה של גיהנם. ועליו הכתוב אומר יד ליד לא ינקה רע - לא ינקה מדינה של גיהנם. ↩︎

342. ע''א, כנ''ל. ↩︎

343. שני איסורים, איסור בעצם מגדר קריבה, ואיסור דגרם הרהור. ↩︎

344. אמר רב: מלקין על ייחוד מרדות, ואין אוסרין על הייחוד. אשת איש על בעלה מחמת ייחוד. ובתוס': מלקין על הייחוד - פי' בקונטרס דמיירי בפנויה דהכי מוקי לה בסמוך, ואין אוסרים על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש, וקשה דאם כן לצדדין קתני רישא בפנויה וסיפא באשת איש, ונראה לפרש דסיפא נמי מיירי בפנויה ולאוסרה לכהן משום זונה כו'. ע''כ. ובתוס' הבא: בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד - פי' בקונטרס אין חוששין להלקות משמע מתוך פירושו הא איסורא מיהא איכא וקשה דאם כן מאי פריך בסמוך על רב יוסף דקאמר שקולו דרגא מתותי ביבי והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד ומאי קושיא נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא? ונראה לפרש אין חוששין כלל משום יחוד ואפילו איסורא ליכא. ↩︎

345. בעלה בעיר – היא לא אסורה ביחוד, אבל הוא אסור ולכן אמר שקולו דרגא מתותי ביבי, ומ''מ אין חוששין להלקותו. וכ''כ רבינו לקמן פכ''ב ה''א: ועי' בקדושין ד' פ"א בהך דבעלה בעיר ובדברי רבינו לקמן בהל' י"ב ונראה דזה רק עליה שעליה אין איסור מחמת כי אין חשש תקלה אבל הוא אין נפ"מ. ↩︎

346. וכל כך למה? לפי שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר: כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב: משכמו ומעלה גבה מכל העם. (במשנה הלכות י' רי''ח: ועיין ילקוט שמואל ט' רמ"ז ק"ה ובח"א מהרש"א ברכות הנ"ל. עכ''ל. ובמהרש''א שם: כדי להסתכל כו'. באגדת שמואל איכא דפליגי ביה תנאי כל האורך הזה למה מביטות היו בנוי של שאול כו' דברי ר"י, א"ל ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות כו', אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקדוש ברוך הוא כעת מחר אשלח לך וגו', וצ"ל דלאו במתכוין לכך האריכו הנערות בדבריהם דהא ודאי לאו נביאות היו אלא שהקב"ה שם אריכות דברים אלו בפיהם כדי שישהה שם עד שתגיע השעה כו' ע''כ, ועי' ביב''א א' סי' ו'). ↩︎

347. בלשון הרמב''ם דרך אברים. ↩︎

348. ההיא ומתו גם שניהם מאי דריש ביה? אמר רבא: למעוטי מעשה חידודים. - ואידך: מעשה חידודים לאו כלום היא. ↩︎

349. ע''ב: אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים. א"ל אביי: פריצותא בעלמא היא, ופריצותא מי אסר רחמנא? ↩︎

350. ע''ב כנ''ל. ↩︎

351. ב' ע''ב: וניתני התם האיש קונה, מעיקרא תני לישנא דאורייתא, ולבסוף תני לישנא דרבנן. ומאי לישנא דרבנן? דאסר לה אכ"ע כהקדש. ↩︎

352. כ''ה ע''ב: איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה. אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין - כולי עלמא לא פליגי דאסור כו'. ↩︎

353. אולי תו''י נ''ט ע''ב: והר"י תירץ דבדם דשמעתין ליכא מעילה כלל מדרבנן, אלא לפי שב"ד מקדשין אותו קדושת דמים ומעילה דקאמר מדרבנן היינו מדאורייתא על ידי תקנת רבנן שמקדישין אותו בית דין כו'. (וכן לישנא דהקדש האיש מקדש, שמדרבנן אסורה בהנאה כהקדש). ↩︎

354. בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, שצריך להבדיל אנשים מנשים, ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול, כו'. ↩︎

355. היה מהלך בשוק של עבודה זרה, נתרצה להריח - הרי זה חוטא. (הרמב"ן ע"ז יג א כתב שאם לא התרצה, אף על פי שהוא מריח אינו נחשב חוטא, ואינו חייב לאטום אפו כדי שלא יכנס בו הריח, חברותא שם). ↩︎

356. אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – אם אשת איש היא, רש''י ... לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. וכן - שוק - באשת איש ערוה – להסתכל. ↩︎

357. יען כי גבהו בנות ציון כו', הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה – שתראה צפה על ראש חברתה, והוא נוי לה, ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן. ↩︎

358. רק בנשואות הוי גנאי, אבל פנויה אינה אסורה להסתכל על הבחורים משום דגבה (אצל אשה) ליכא לאו דונשמרת. ↩︎

359. ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, כו'. ↩︎

360. ע''ב: הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ↩︎

361. אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע. ↩︎

362. מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה - שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? - רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ↩︎

363. אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו. לוד אפרטנמנ"ט - השייך להם. ↩︎

364. שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף, מנין? ת"ל: לא תנאף, לא תנאיף. ↩︎

365. אמרי: לטחון חטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי, לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא, אבל למיפא כיון דבעיא היא צניעותא, מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא. ↩︎

366. שאשה אופה צריכים אנשים לצאת, היינו גם בפנויה, כי א''א גם היא עצמה מוזהרת כו'. ↩︎

367. ק''ט ע''ב: און בן פלת אשתו הצילתו... אמרה ליה: תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי, אותבה על בבא, וסתרתה למזיה, שערה, וישבה על פתח הבית, כל מי שהיה בא לקרוא - רואה ראשה פרוע וחוזר. כל דאתא חזיה, הדר. אדהכי והכי אבלעו להו. (הרי שנזהרו מלראותה, אף בלא כוונה והרהור כו' כיון דהויא א''א כנ''ל). ↩︎

368. כל הציונים פוענחו בשו''ת הקודמת. ↩︎

369. בכל עריות אסור, ובא''א אין לו חל לעולם הבא. ↩︎

370. דאסר לה אכ"ע כהקדש. ↩︎

371. כמ''ש לעיל: אבל בא''א גם היא מוזהרת מטעם גדר הקדש, וגם גרם. ↩︎

372. יען כי גבהו בנות ציון כו', ונשואות היו. ↩︎

373. ובקדושין פ''א ע''ב: רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה, שקליה לבת ברתיה אותבוה בכנפיה...מר נמי עבר ליה אדשמואל, דאמר שמואל: אין משתמשים באשה, אמר ליה: אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: הכל לשם שמים. ועל זו אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים. תוס'. ↩︎

374. ה''ה כותב: זה יצא לרבינו ממה שאמר בירושלמי בכתובות רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של ייחוד סכה לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס ושאלו למה מפני שהיא חייבת לו או משום שאינן ראויין להשתמש בשפחה ונפק מביניהם הכניסה לו עבדים והעלו שם שהוא מפני שהיא חייבת לו אלמא שאר התשמישים מותרין בשפחה... עכ''ל. והקשה עליו עצמות יוסף קדושין ע' ע''ב: והרב המגיד זלה"ה כתב שהוציאו מן הירושלמי. והירושלמי למדקדק בדבריו יפה נראה שהוא הפך דברי הרמב"ם ז"ל... ↩︎

375. ואולי ר''ל רבינו לומר ששם הרי משמע שאסורה לעשות מלאכות אלו, ולא רק מחשש הרהור, וע''ז מתרץ ששם היא ערוה. ועי' ב''ש סי' כ''א, שאין זה איסור בעצם אלא כמ''ש הרמב''ם משום חשש הרהור ולכן פסק: רק כוונתו לשם שמים - לעשות נח לאביה ולאמה וכה"ג, ומזה נהגו לרקד עם הכלה לחבבה על החתן או לכבוד אביה, ות"ח ראוי להחמיר רש"ל, וב"ח כתב במלכותינו נהגו להקל דלא נהוג אסור, ומשמע מתוס' כל שאין כוונתו לשם חיבה אלא לשם שמים מותר, עכ''ל ועי' פתח''ת שם. ↩︎

376. זה מה שנ''ל שכוונתו לומר, ואם שגיתי את''מ. ↩︎

377. לכאורה צ''ע הרי יחוד אסור גם עם זקנה והם זקנים... וי''ל שגם בזקנה צריכים להזהר מיחוד, אלא בילדה וילדים חיישינן טפי ל"גדר יחוד". וברש''י מהדו''ק פירש: באשת אב קא מיירי ומשום פריצותא. עי' שטמ''ק שם. ↩︎

378. אין ראיה לרמב''ם מכאן שאסור להתייחד, כי כאן מדובר לדור יחד עם היתומים, שאפילו רב שמתיר לדור זה רק עם האם והבת (ושמואל אוסר כדלעיל), ולא עם אשת האב. ↩︎

379. ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה וכו'. האי סיפא לא מתוקמא אלא באשת איש וכגון שהיו לבעלה בנים מאשה אחרת והם בחורים והיא ילדה והיא אומרת איני רוצה לדור עמהם כדי שלא נבוא לידי איסור אשת אב, א"נ שלא הניח בנים ואינה רוצה לשבת עם האחים שהיא אסורה עליהם משום ערוה וחוששת שלא יבואו לידי הרגל עבירה, נותנין לה מזונות הצריכין לה משלם בבית אביה דחייבין לה מזונות בענין שלא יהיה לדבר חשש, אבל אם היתה אמה אם היתומים אינה יכולה לטעון זה, דגבי אם ליכא למיחש להאי חששא כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל. וכ''כ המאירי. ↩︎

380. "כך היא גירסת רש"י (ד"ה תינוקת) והרי"ף (לג.) אבל הרא"ש (פ"ד סי' כה) הקשה על גירסא זו וכתב שהיא משובשת (וקשה דלא מצינו בשום מקום גבי תינוקת בת ט' שנים ונראה דגרסא משובשת היא) וכתב וי"א איכא דאמרי תינוקת בת י"א שנה ויום אחד תינוק בן י"ב שנה ויום אחד"... הב''י סי' כ''א. ↩︎

381. רש''י שם בדף פ''א אומר שמ''ד בת תשע כו' ס''ל כההוא דנדה מ''ו: - שומא, מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד שהביא ב' שערות – שומא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן. ↩︎

382. וכ''כ קרית ספר כאן: ואין מלקין על זה שאין לו לאו מיוחד ומכל מקום נראה דאיסורא הוי מדאוריתא כיון דהוי בכלל מעשה מצרים וכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו אלא דלענין מלקות הא דלא לקי משום דלא מיחד ליה לאו בפני עצמו להא מילתא. ↩︎

383. משמע דזה מה''ת, דאי הוה מדרבנן הרי לא גוזרין מספק. אבל בשו''ת לקמן בסמוך כותב: אך מתוס' יבמות דף פ''ב ע''ב ד''ה תנן לא משמע כן, וכן מהך דשבת דף ס''ה ע''ב ע''ש. משמע דס''ל שהתוס' סוברים שנשים המסוללות מדרבנן, וכן משבת ס''ה. וצ''ע. ועי' שו''מ שתיתאה ל''ד. ↩︎

384. וי"מ משום זונה ופסולות אף לכהן הדיוט וכן משמע בפ' הערל (יבמות עו.) תוס'. ↩︎

385. ס''ל כב''ה שלא פסולה לכהונה, ומשמע דאסור מן התורה. ↩︎

386. ואולי ס''ל כחזו''א, הובא בדברי יציב יו''ד קל''ט: והראוני בחזו"א אבהע"ז סי' ל"ו סק"ג דזרע דידה הוא דם נדה דאתי לפעמים ע"י חימוד, והביא גם מהרמב"ן ריש פרשת תזריע עיין שם. וברמב''ן הביא: אמרם "מזרעת", על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע. וכך אמרו (שם) שלשה שותפין יש בו באדם, איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם.... ↩︎

387. האי דם חימוד הוא שנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה, רש''י. ↩︎

388. ע''א: תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה לישב שבעה נקיים א"ל: אימר דאמר רבא - בגדולה דקחזיא דמא, אבל בקטנה דלא חזיא דמא - מי אמר? א"ל: בפירוש אמר רבא ל"ש גדולה לא שנא קטנה. גדולה טעמא מאי - משום דמחמדא, קטנה נמי מחמדא. ↩︎

389. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות. צוה המלך ורמסום. ↩︎

390. ע''א ד''ה נשים כו', י"ל כיון דלאו בנות איסור הרגשה נינהו אפילו הוו מרגישות ...ועוד נהי נמי דלא מפקדו אפו''ר, להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דהיינו טעמא שהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם. ↩︎

391. סנהדרין נ''ט ע''ב תוד''ה והא: דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע. ↩︎

392. ז''ל הרשב''א נדה י''ג: הא דאמרי' נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחת. הקשה ר"ת ז"ל למה לי האי טעמא תיפוק לי משום דאינה מצווה אפריה ורביה, ופי' הוא ז"ל דה"ק שאינן בדין הרגשה כלומר דאפי' הרגישו ושחתו זרען אין בכך כלום הואיל ואינן במצות פריה ורביה, והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאע"פ שאינן מצוות בפריה ורביה מ"מ אסורות הן בהשחתת הזרע והכל לקו על זה במבול, כו'. וכ''כ הריטב''א "שהרי אמרו במדרש שאף הם לקו על זה במבול", וכ''כ הר''ן. וראה דברי יציב אה''ע ל''א: ובשו"ת תורת חסד אהע"ז סי' מ"ג אות ב', דלמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן בנדה שם (והובא גם במל"מ הנ"ל) דאף נשים שאינן מצוות על פ"ו מ"מ אסורות בהשחתה י"ל דס"ל דהוי רק מדרבנן, ונמצא שאם איסור השחתת זרע הוא מה"ת תליא בשי' התוס' והרמב"ן, ולגבי האשה גם להתוס' אינו מה"ת עיין שם. ↩︎

393. דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינם בנות איסור הרגשה, וכדפי' הרא''ש: משום דאינם מצוות בפריה ורביה ואינן אסורות נמי בהשחתת זרע. ↩︎

394. י''ב ע''ב. ↩︎

395. ועוד נהי נמי דלא מפקדו אפ"ו להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה. ↩︎

396. ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו - אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל: לא תנאף - לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל. (הסמ"ק (בסי' רצ"ב) דלאו דלא תנאף הוא אזהרה למשחית זרעו עיין שם. הרב פערלא סה''מ לרס''ג ל''ת קט''ו). ↩︎

397. ועל העוסק ומלוה ברבית דדמי לשפיכת דמים דנוטל נשמתו והמנאפים ביד. ↩︎

398. כלומר, איסור השחתה הוא רק עם ערוה או עם עצמו, אבל באשה שאין בה איסור תורה (נשים המסוללות כשרות לכהונה), אין במעשיה איסור השחתה. (לדעת התוס'). ↩︎

399. אנדרוגינוס נושא כו'. ↩︎

400. ד''ה תנן כו', אבל אין לפרש דמדקדק מדשרי לכתחלה לישא ולא אסרינן ליה לכתחלה מספק נשים המסוללות זו בזו דמאחר דמאכיל לר"ל בתרומה בזמן הזה דרבנן לא מסתבר לאוסרו בתחלה מטעם זה. ↩︎

401. בהלכה דלעיל שכ' שנשים המסוללות אסור ואין לוקין עליו שאין לו לאו מיוחד. משמע שאסור מה''ת. ↩︎

402. ונשמרת מכל דבר רע - מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ↩︎

403. שלא יהרהר אדם ביום - האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) כו'. דמוקי לה אזהרה למוציא שם רע ואמר ואידך מיבעי' ליה לכדר' פנחס. תוס' הר''ש שם. ↩︎

404. חולין ל''ז ע''ב תוד''ה שלא הרהרתי כו'. ↩︎

405. שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף, מנין? ת"ל: לא תנאף, לא תנאיף. ↩︎

406. אל תחלל את בתך להזנותה ... בחילול שבזנות הכתוב מדבר, במוסר את בתו שלא לשם אישות. ↩︎

407. אל תחלל את בתך להזנותה ...לא אמרתי אלא חילול שהוא לשם זנות, ואיזה זה זה המוסר לחבירו בתו פנויה שלא לשם אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ↩︎

408. עם ערוה או עם עצמו. ↩︎

409. אין דרך אברים אסור מה''ת. ומכאן שגרם יציאת ש''ז אין בו לא תנאף. ועי' בנשמת אברהם אה''ע עמ' קי''ב בשם הרש''ז אויערבך זצ''ל: לגרום חימום ע''י קירוב בשר לאשתו ולשפוך לתוך כוס, לא שייך כלל ללא תנאף, ולענ''ד זה עדיף טפי מלהיות דש מבפנים ולעשות מעשה של הוצאה בקום ועשה ולשפוך בחוץ". ↩︎

410. ...אבל בעילת הפנויה דרך איברין ושאר הדרכים שאמרנו שחייבין עליהן מלקות בערוה אין חייבין עליהן מלקות בפנויה כו'. ↩︎

411. פ''ט ה''ד: בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה. ↩︎

412. הוצאת ז''ל ולכן נתחייבו כליה שב''נ נהרג ע''ז משום שפיכות דמים. ↩︎

413. כ''ו ע''ב: אמר רבי אלעזר: שבנא בעל הנאה היה, כתיב הכא לך - בא אל הסכן הזה, וכתיב התם ותהי לו סכנת. וכמ''ש רבינו לקמן: ר"ל כהך דנדה דף י"ג ע"ש ברש"י ד"ה הנחמים. - הנחמים באלים - שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולים, כלומר בעלי הנאות. וכפי' המהרש''א שם מובא להלן. נענש: נקבוהו בעקביו, ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין. ↩︎

414. וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:) וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו. ↩︎

415. "אם ר''ל" - האם אכן ס''ל לתוס' שמותר להורגו? זה א''א. כמ''ש באג''מ יו''ד ב' סי' ס': נראה ברור דהוא טעות סופר וצריך לגרוס את"ל דפטור ההורגו בבטן ובתירוצם צריך לגרוס אף על גב דפטור ההורגו... ↩︎

416. מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור? ↩︎

417. מדאיתני עבודה זרה בסיני, ואשכחן דענש נכרי עילווה - שמע מינה לזה ולזה נאמרה. ולקמן פריך: דילמא להכי לא נשנו, דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני: ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, שכשיצאו מכלל בני נח - להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם כו'. ↩︎

418. יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו - אין נוגעים בו להורגו כו'. ↩︎

419. רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא, דילמא חביל, והוה ליה שגגת איסור. - אי הכי אחר נמי, - אחר - שיגגת לאו, בנו - שגגת חנק. ↩︎

420. כלומר, לא שמותר להרוג העובר מצד עצמו, אלא שבהריגת העובר אינו עובר על לאו של חובל באבר האשה, שחובל אף ע''מ לתקן אסור, שמכיון שהאשה מתה אין חשש ומותר לחבול ולהורגו, אבל הריגת עובר פשוט שאסור. ↩︎

421. אין אדם רשאי לחבל בעצמו... מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו... אלא האי תנא הוא, דתניא: אמר ר"א הקפר ברבי, מה ת"ל: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ↩︎

422. כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר' אליעזר; א"ל: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן... ↩︎

423. איילונית, וזקינה, ושאינה ראויה לילד - לא נוטלות כתובה ולא שותות; ר"א אומר: יכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה. ↩︎

424. והרובא שנשא עקרה וזקינה, ואין לו אשה ובנים מעיקרא - לא שותה ולא נוטלת כתובה, ר' אלעזר אומר: יכול הוא לישא אחרת ולפרות ולרבות הימנה. ↩︎

425. אשה שסכנה לה להתעבר (כל כ''ד חדש), או איילונית וזקינה כו', לדעת ר''א נקראת ראויה לקיימה ולדעת חכמים לא. ↩︎

426. אינני יודע באיזה גרם שאל השואל, ורק כה''ג באופן ההוא קיל טפי מנתינת מוך, ופשוט שאין ללמוד הלכה מכאן. ומה גם שבשו''ת שלמת יוסף כתב רבינו שתי תשובות "בענין אשה חולנית שהתשמיש קשה לה אם מותר בחו''נ וכדומה לאשר עי''ז עלול לבוא וכו'. וסיים התשובה: "משום דגרם הוה איסור, ועי' שבועות דף מ''ז ע''ב ואכ''מ לכן אם יש חשש ודאי צריך להתרחק, ועי' נדרים דף כ' וביומא דף ע''ד וכ''מ בזה ואכ''מ". ע''ש. ↩︎

427. היו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד הרי זה משקה אותה אף על פי שהיא זקנה או עקרה או אילונית ואינה ראויה לילד. ↩︎

428. לא היו לו בנים ולא אשה הראויה לילד אלא זו האילונית וכיוצא בה ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האילונית מלשתות. ↩︎

429. אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד כו'. (קטנה שאין לה בן, אינה ראויה לקיימה ולכן אסור אף ע''י גרם). ↩︎

430. כלומר, אם קיים כבר מצות פו''ר, מותר באשתו ע''י גרם כמו שמותר בקטנה ואילונית. (ועי' שו''ת מהר''י אסאד ח''א יו''ד רכ''ב, שלדעת התוס' דתליא בפו''ר, מי שכבר קיים אינו מוזהר ע''ש). ↩︎

431. שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו בתרומה לערב ומשמרין אותו שלא יישן ואם ישן ועמד טמא מיד, ר' אלעזר בר' צדוק אומר עושין לו כיס של עור ומלבישין אותו ובודקין אותו בתוכו ואם נמצא בתוכו שכבת זרע טמא ואם לאו טהור, אמרו לו נמצאת מבריח מן הספק ומביאו לידי ודאי, מפני שבא לידי חימום, אמר להם לא מדבריכם טמא הוא אמרו אם נמצאת שכבת זרע טמא ואם לאו טהור ואנו אומרים יצאת ממנו טפה כל שהוא ונבלעה לה בכים: ↩︎

432. שכחת הלאוין י''א: וכן זה שהזהירנו ית' להשתמר במחנה מכל דבר רע הגורם סילוק השכינה מוסף על אזהרתנו בכל מקום באמת ראוי להמנות. ואיפשר שיכלול בו גם ההרהור שמא יבא לידי קרי ויטמא המחנה ויצטרך לצאת משם כמו שאומרי' בגמרא (כתובות מ''ו א', ע"ז כ' ב') ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה... אבל העיקר הוא שהאזהרה הזאת אף על פי שהם מזהירים בה בכל מקום לתוכחת לא נאמרה בתורה אלא במחנה שגם היא גורמת הפסד המחנה. ↩︎

433. ולהתיר גרם במקום סכנת נפשות רק אם קיים פו''ר דהיינו בן ובת. ↩︎

434. פירצה, אינה אלא זנות, לשון ופרצת ימה כו'. ↩︎

435. אם כן לא נפנה דרך כרמים - כלומר לא נסור ולא נפנה את דרך הכרמים, אלא כל שעה נלך בהם, כלומר, אם כן לא נלך דרך כבושה ולא נחזור מסורינו אלא נלך ונקלקל השורה, דרכים משובשים בקוצים וברקנים כעין שבילי כרמים. רש''י. ↩︎

436. תרגום הרב קאפח, "מאברי גופה", שמתחכך בגוף הערוה כמ''ש רבינו "שעושה כן עם ערוה", (וכן ראיתי שכתב הרמב''ם בערבית: עצוא מן אעצעא – אבר מאבריה) אבל בשו''ת צפ''י סי' ו' ציין לרמב''ם הנ''ל ולפי התרגום הישן: "באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד וברגל", ועפ''ז פי' שם: "ור''ל דזכר גם הוא ערוה וכמו המערה בעצמו דסנהדרין דף נ''ה, ה''נ זה הוה קריבה דג''ע, וס''ל להרמב''ם דזה אסור מה''ת כמבואר ריש פכ''א מהל' איסו''ב" – כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים ...הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר נוגע בעצמו שהוא ג''כ גדר ערוה כו'. ↩︎

437. הבא על אשתו דרך אברים כו', לדעת הרמב''ם אינו חייב, והגמ' דנדה י''ג בני מבול נינהו איירי בעריות כמ''ש הרמב''ם בפירושו, או י''ל דהגמ' איירי בבני נח, שנהרג על העוברין ואף באשתו חייב, והרמב''ם מדבר בישראל. ↩︎

438. עי' דברי מלכיאל ח''ה קנ''ז: בכרות שפכה שאינו מוליד ואפשר שעליו אין איסור כ"כ להוציא ש"ז... ↩︎

439. לדעת ר''ת אינו אסור בהשחתה, ולדעת שאר ראשונים אסור כמ''ש הרמב''ן והרשב''א והריטב''א והר''ן וכו' בפירוש. ↩︎

440. כל היד המרבה לבדוק, בנשים - משובחת, ובאנשים – שבודק עצמו תדיר באמתו שמא יצא ממנו קרי - תקצץ. שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה, מ"ש נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו - משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי - תקצץ. תנא: בד"א - לענין שכבת זרע, אבל לענין זוב - אף הוא משובח כנשים. ↩︎

441. וכן נראה מדברי המאירי שם: "ובאנשים תקצץ מפני שמביא עצמו לידי הרהור והרי יכול לברר עצמו בלא אחיזת אמה שהרי כל שרואה קרי מרגיש הוא ואבריו מזדעזעים" כו'. אבל בנשים צריכות לבדוק: "שאלמלא בדיקתן לא ירגישו ביציאת הדם". ע''ש ↩︎

442. ובמאירי: אבל לענין זיבה מותר שאין כאן הרגשה שהרי מאבר מת הוא, והוא צריך לבדוק לידע מנין ראיותיו כו'. והמאירי בשבת ק''ט ע''א וז''ל: יד לאמה ראויה ליקצץ מצד אחר מפני שמביאתו לידי הרהור עבירה וטומאת קרי והוא שאמרו בשני של נדה היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ שהנשים אין ראייתן בהרגש וצריכות לבדוק תמיד אבל אנשים ראיית קרויין בהרגש והזדעזעות באבריו ואין צורך לו בבדיקה כלל ולא אמרו בו תקצץ במרבה לבד אלא אף בפעם אחת אלא שנמשך אחר לשון המשנה ומ"מ לענין זיבה למנות ראיותיו אף באנשים משובחת שהרי הוא בא מדרך חולי ובלא הרגש והתעוררות כמו שביארנו במקומו. ↩︎

443. א' גילוי עריות וב' גדר שפיכות דמים. כדלקמן. ↩︎

444. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: עושין לו כיס של עור, אמרו לו: כל שכן שמביא לידי חימום... אמר רב פפא: שמע מינה - מכנסים אסורים. מדקתני כל שכן שאתה מביאו לידי חימום אלמא מכנסים אסורין. ↩︎

445. נדה י''ד ע''א: רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה. אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע. ↩︎

446. ר' יהודה אומר: אם היה לבה וכו'. למימרא, דר' יהודה חייש להרהורא ורבנן לא חיישי, והא איפכא שמעינן להו כו', אמאי לא מתרץ דבעבידתיה טריד ולא מהרהר. ↩︎

447. מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא. מאי טעמא - בעבידתיה טריד. ↩︎

448. ולא בבגדי צבע של אשה. א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל... אנן מנא לאשפורי כובס היכי יהבינן? הא קא מסתכל. ולטעמיך, הא דאמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, הא קא מסתכל, אלא בעבידתיה טריד, ה"נ בעבידתיה טריד. ↩︎

449. בשבעה דרכים בודקין את הזב ... ובמראה ובהרהור, הרהר עד שלא ראה או שראה עד שלא הרהר כו'. ↩︎

450. בעבידתיה טריד אמרינן רק בבהמה ובגדי צבעונין ולא בראיית אשה. ↩︎

451. רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, א"ל: שיננא, אחוז באמתך והשתן לחוץ. היכי עביד הכי? והתניא, ר"א אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, אמר אביי: עשאו כבולשת; דתנן: בולשת שנכנס לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות - אסורות, סתומות - מותרות, בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך. אלמא: דכיון דבעיתי - לא אתי לנסוכי, הכא נמי - כיון דבעיתי לא אתי להרהורי. והכא מאי בעיתותא איכא? ... ואב"א: ביעתותא דשכינה שורה בבית הכנסת. ↩︎

452. ט''ס צ''ל בסוטה, דף ח' דלעיל דרבנן לא חיישי להרהורא כי בעזרה עומדת והוי לא פחות מבית כנסת. הר''מ כשר. ↩︎

453. אמר רב מרי: לנסך אין פנאי, לבעול יש פנאי. דתקיף להו יצרייהו. הרי שאף שמהני ביעתותא שלא ינסכו, לא מהני לענין לבעול. ע''ז מיישב רבינו שלגבי חששות דחימום כגון האוחז באמתו כו' מהני ביעתותא, אבל לראיית אשה – לא. ↩︎

454. לא ביעתותא ולא טירדת עבודה. ↩︎

455. חייב מפני שנהנה ואף שטרוד בעסקו. ↩︎

456. הראיה עצמה בגדר קריבה ואבזרייהו דעריות. ↩︎

457. והא אסתר פרהסיא הואי, - אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני. ↩︎

458. חולק על בעה''מ שהתיר ג''ע אם הגוי מתכוון להנאת עצמו, שכתב וז''ל: "הלכך נכרית נמי דקא אונסה ליה לבר ישראל לעבירה, להנאת עצמה הוא, ויעבור ואל יהרג ואפי' בפרהסיא ואפי' בשעת השמד"... ע''ש דף י''ז ע''ב. וע''ז השיג הרמב''ן: ...הלכך שמעינן מדרב כהנא דנכרית אי נמי רשעת בת ישראל דקא אנסא ליה לבר ישראל בעבירה יהרג ואל יעבור, שהרי הוקשה נערה המאורסה לרוצח וברוצח לעולם יהרג ואל יעבור שהרי הודה בה בעל המאור ז"ל, ועוד דאמרי' לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו, ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור, והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפ"ה אסור, אלמא אף להנאת עצמו אסור כו' ע''ש. מכאן שאף אם כוונתו להציל עצמו או לרפואה כו' – אסור בג''ע וכמ''ש רבינו. (וזה לא כמ''ש הר''מ כשר ז''ל שם, שציין לרמב''ן במ''א שם שאינו קשור לעניננו) ↩︎

459. שאסור להבדק כנ''ל משום ג''ע ושפ''ד, ואף ע''י גרמא דהסתכלות כו' אסור, אף שכוונתו לתיקון כו'. ↩︎

460. אם נאמר כפי' הריב"ן בתוס' שם: מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן, אזי ההשחתה בגדר זנות כו'. ↩︎

461. אמר רבא: לית הלכתא לא כברא ולא כאבא. ברא, הא דאמרן. אבא, דא"ר הונא: נשים המסוללות זו בזו - פסולות לכהונה; ואפילו לרבי אלעזר, דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, ה"מ איש, אבל אשה - פריצותא בעלמא. ↩︎

462. ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת, שנאמר עריה תעור קשתך. עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה - היא תעיר קשתך, דבר אחר: המסתכל - המחשב בעריות דאשת איש כו'. (גם זה גדר קריבה לעריות). ↩︎

463. רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה ובנים לא ישא אילונית, שהיא זונה האמורה בתורה: וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת, ומשוחררת, ושנבעלה בעילת זנות. ↩︎

464. כלומר דרך אברים עם אשתו (כיון שאינה ערוה), אין זה גדר ג''ע, אך אסור מטעם שפיכות דמים, גוי חייב מיתה ע''ז וישראל פטור. ולכן אסר הרמב''ם: ובלבד שלא יוציא כו', או כוונתו שלא יוציא קודם ביאה שאז אסור משום שהוא עצמו בגדר ערוה ע''ד שאמרו המערה בעצמו. ↩︎

465. איסו''ב כ''א ה''ט: אשתו של אדם מותרת היא לו כו' ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה ובלבד שלא יוציא שז''ל. ↩︎

466. ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה - משמע דאסור לשמש שלא כדרכה ותימה דבפ"ב דנדרים (דף כ:) אמר ההיא דאתיא לקמיה דרבי ואמרה ליה שולחן ערכתי לו והפכו אמר לה בתי התורה התירתך לו ומסיק דהלכתא הכי והפכו היינו שלא כדרכה... ואר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן כו' ע''כ. וכ''כ מרכבת המשנה הל' מלכים פ''ט ה''ז: מיהו התוס' ביבמות דף ל"ד ע"ב ד"ה ולא כמעשה הכריחו פי' רש"י הראשון ומסקנת הר"י דהתם איירי בלא הוצאת זרע. ועיין של"ה דף ק' והנכון דדעת רבנו כדעת ר"י, עכ''ל. וכ''כ ביאור הגר''א אה''ע כ''ה סקי''ז: ובלבד כו'. רמב"ם וכ"כ תוספת ביבמות ל"ד ב' ד"ה לא בתירוץ ראשון: ↩︎

467. מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור - משמע דלישראל מותר באשתו בשלא כדרכה... וקשה דבספ"ג דיבמות (דף לד:) חשיב שלא כדרכה מעשה ער ואונן וי"ל דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי. עכ''ל. וזה כתירוץ השני של ר''י ביבמות שם: ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא שמתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי וכתב הרא"ש שם דהאי שינויא בתרא עיקר. ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה. בדק הבית ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב עד כאן לשון הב''י אה''ע כ''ה. ↩︎

468. ערכתי לו שולחן והפכו, ששימש עמה שלא כדרכה עכ''ל. ובגליון הש''ס שם ציין לתוס' דיבמות ל''ד הנ''ל. ↩︎

469. "עכשו" ר''ל דעד סיני היו מצווין, ומשניתנה תורה – נפטרו מהמצוה. ↩︎

470. והא פריה ורביה - תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח, ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל דף נח: קום עשה לא קא חשיב? וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע. ↩︎

471. דור המבול וער ואונן כו'. ↩︎

472. היו חייבים בפו''ר וממילא אסורין להשחית. ↩︎

473. בת כהן שנישאת לישראל ומת ... טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא - הא לא מיעברא, ואי מיעברא - עד ארבעים מיא בעלמא היא. ↩︎

474. אמרו לו לר' ישמעאל: מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א, אמר להן: אני מביא לכם ראייה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים?... ומאי ראיה מן השוטים? אימר: נקבה קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר. ורבנן - סמא דנפצא אשקינהו. סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן. רש''י. ↩︎

475. אבל נכרית מיילדת בת ישראל. ותני כן מיילדת מבחוץ אבל לא מבפנים לא תכניס ידה לפנים שלא תמיק את העובר במיעיה ולא תשקינה כוס של עיקרין. ↩︎

476. ע''ז פ''ג: לא תחתך נכרית העובר במעיה של בת ישראל כדפי' חס''ד שם: והכא מיירי במקשה לילד, דמן הדין מותר לחתוך העובר שבמעיה להחיות את האם שדינו כרודף, וקמ''ל דאסור לעשותו ע''י נכרית משום סכנה שמא תזיק את האם. ולא ישקנה כוס עיקרין מפני שחשודין על הנפשות. ↩︎

477. בירושלמי שמא תזיק לעובר, ובתוספתא שמא תהרוג את היולדת, ואמאי לא חיישינן שתהרוג את העובר? משום דב''נ מוזהרין על העוברים. ↩︎

478. בסנהדרין: ליכא מידעם דלישראל שרי - ... ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור, אף על גב דפטור מ"מ לא שרי. ↩︎

479. ע''א: אחד העכו''ם כו', ואף על גב דבן נח נהרג על העוברים כדאמר התם וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי. ↩︎

480. בן מהו שיקיז דם לאביו? ... רב דימי בר חיננא אמר: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור - אף מכה אדם לרפואה פטור. (ובחידושי הר''ן: דמה מכה בהמה לרפואה פטור והיינו פטור ומותר אף מכה אדם פטור דהיינו פטור ומותר...ע''ש). ↩︎

481. רש''י פי': כגון מקיז דם פטור מן התשלומין, שהרי לא הזיקה. ורבינו מפרש בבהמת קדשים. וז''ל בהל' שבת פ''ב הי''ז: ועי' סנהדרין ד' פ"ד ע"ב גבי מה מכה בהמה לרפואה פטור ע"ש ר"ל כמו גבי בכור בבכורות ד' ל"ג ע"ב גבי בכור שאחזו דם ע"ש. וכ''כ בהל' יסוה''ת פ''ו: ובאמת במ"א כתבתי דר"ל הך דבכורות דל"ד גבי מקיז דם בבכור כו'. ↩︎

482. מתני'. בכור שאחזו דם, אפי' מת אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה; וחכ"א: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו, ר"ש אומר: יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום. ↩︎

483. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר"ש כו'. ↩︎

484. ל''ד ע''א: דברייתא - דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה. ותוד''ה אילימא כו', ולפי' הקונ' דלעיל בפרק הלוקח בהמה (דף כה.) גבי שתי שערות של פרה שעיקרן מאדים וראשן משחיר וקאמר ר' יוסי בן המשולם גוזז במספרים ואינו חושש, ופי' בקונט' דחשיב אין מתכוין משום דאין מתכוין לגיזה אלא לתקן את הפרה, ניחא נמי הכא דאין מתכוין משום הטלת מום אלא משום רפואה ולהכי פריך אמאי איצטריך ליה לשמואל לפסוק כר"ש דאפי' הוה אסר מטיל מום בבעל מום הוי שרי הכא כו'. ↩︎

485. הי''ז: הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן וגו'. ↩︎

486. ה''ג: והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה. ↩︎

487. הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה, לחתור לו שינו והפילה - שיחק באדון ויצא לחירות; רשב"ג אומר: ושחתה - עד שיתכוין לשחתה. (והרמב''ם פסק שבעין יוצא לחרות, אמאי יוצא לחרות הרי לא התכוון? מיישב רבינו בה' יסוה''ת פ''ו: ודברי רבינו בהל' עבדים פ"ה הי"ג דעבד יוצא לחירות אם האדון רופא והי' צריך ליטול את העין ונטלה האדון דיוצא לחירות ונראה דרק בעין משום דשם גם בעינו סמוי' וחטטה יוצא חזינן דלא לבד שבוטל ממלאכתו לא כמו גבי שן דשם רק מחמת המלאכה וככ"ב)... ↩︎

488. דיבמות י''ב ע''ב ד''ה שלש כו', אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה. ↩︎

489. רב הונא סבר: לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך - כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה; ורב אדא בר אהבה סבר: אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, לא שנא איש ולא שנא אשה. ↩︎

490. תני תנא קמיה דר' אלעזר: כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך. א"ל: שפיר קאמרת, לא ייסך כתיב וקרי ביה לא יסיך. לא ייסך כתיב - בשני יודין שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו. ↩︎

491. ג' נשים שמסוכנות להתעבר. ↩︎

492. המסוללות - פירש ריב"ן מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן, ע''כ. ר''ל שם הוי קצת גדר זנות (ולכן אוסר הריב''ן משום השחתה), משא''כ נותנת מוך אחר תשמיש. ↩︎

493. ניקב בעטרה עצמה ונסתם, כל שאילו נקרי ונקרע - פסול, ואי לאו - כשר. שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן? א"ל: מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה. נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי. ↩︎

494. ה''א: אין קרי אלא מתשמיש המטה רב הונא אמר אפילו ראה עצמו ניאות תוך חלום הוו בעיין מימר ובלבד מאשה, שבא לו הקרי בחלום ע"י שהרהר באשה שבא עליה, פנ''מ, ר' יונה ור' יוסא תרוויהון אמרין אפי' מדבר אחר. ולא מחמת אשה נמי צריך טבילה, פנ''מ, ולפי' רבינו כל גרם כגון אבי פוקרי. ↩︎

495. ולר"י נראה לקיים פי' הקונט' דבריש נדה (דף ג.) משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה והוי כמשמש על האבנים ועל העצים ולא דמי למשמש קטנה ואילונית, ועוד אפילו היתה נותנת מוך אחר תשמיש אסורה דאף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ אסורה היא להשחית זרע כו'. ↩︎

496. שלש נשים משמשות במוך - פי' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אף על גב דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו כו'. (ור''ת מתיר ליתן מוך אחר תשמיש כמ''ש שם ובכתובות). ↩︎

497. והא פריה ורביה – כו', וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע. ↩︎

498. וז''ל בהל' איסו''ב פ''ד ה''א: ועיין בהך דנדה דף כ"ב גבי הרואה קרי כו' - בעא מיניה רבה מרב הונא: הרואה קרי בקיסם מהו? ממנו אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו - ולא בקיסם, או דלמא האי ממנו - עד שתצא טומאתו לחוץ ואפי' בקיסם נמי? כו'. וראה בספר באר שרים אה''ע סי' ט''ו שדן בדברי רבינו. והביא מאג''ק לאדמו''ר מליובאוויטש שלמעשה קשה להתיר על סמך תשובה זו. ↩︎

499. ט''ס וז''ל בהל' איסו''ב פ''ד ה''א: ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב – כל משקה המת טהורין - דלא גזרו עליהן ...וא"ת והלא כשיוצאין מן המת נוגעין בו ומקבלים טומאה ממנו במגע דמדאורייתא דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה חשיבי משקין... וי"ל דהכא מיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת ובעודן בגופו לא מקבלי טומאה דאין תורת משקין עליהם עד שיצאו לחוץ וכי נפקי דרך שפופרת טהורות מה"ת כיון שלא נגעו בו כו' – גבי משקין דאין עליהם שם עד שיוצאין לחוץ. ↩︎

500. ד''ה ולא שומר כו', וא"ת דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לג:) ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מפקד פקידי ולא נטמאו המשקין עם האוכל ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר וי"ל דאין שם משקין עליהם עד שיצאו לחוץ. ↩︎

501. ד''ה אתיא כו', וא"ת למה לי קרא לאסור חלב המוקדשין תיפוק ליה מדדרשינן בכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב, ואין לומר דהתם היינו דוקא לאחר שפירש אבל בהנקה לא אסור אי לאו האי קרא דהכא זה אינו ודאי דלכאורה משמע שחלב פסולי המוקדשין בכל ענין הוא אסור כו'. ↩︎

502. וז''ל רבינו בה' מאכ''א פ''ב הט''ז: ועיין בתוס' מעילה דף י"ג ע"א דר"ל גבי חלב מוקדשים דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לא נאסר אף דנעקר לפיו ע"ש. וז''ל בפ''א מה' תרומות: ועי' תוס' מעילה דף י"ג ע"א אם יש שם חלב היכא שעדיין לא יצא ולכך י"ל דאף דחלב של פהמ"ק אסור מ"מ לינק שרי ועי' רש"י חולין דף קי"ט ע"ב גבי חלב שחוטה וכ"כ בזה. ↩︎

503. בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ... אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא... ↩︎

504. כאשר האיסור הוא הפועל כמו סותר היכל, זה רק במתכוון להשחית, וכאשר האיסור הוא בנפעל, בתוצאה, כמו סימא עין עבדו, גם בלא כוונה להשחית – עובר. ↩︎

505. בסותר וקורע ומקיז דם בכור הפועל הוא האיסור ולכן אם אין כוונה להשחית לא עבר, אבל בהוצאת עין עבדו הנפעל הוא המחייב (ולכן גם אם עינו סמויה וחטטה כדי לרפאתו ויצאה – יוצא העבד לחרות). וכן במעילה אף בשגגה מעל. ↩︎

506. הפועל הוא האיסור משום שפ''ד ומשום ג''ע, ואף הגרם אסור (ונשמרת וכו'), וזה רק עם ערוה או בעצמו, אבל עם אשתו ע''י גרם (שאין פועל אלא רק נפעל) - אין משום ג''ע (אלא רק שפ''ד), ואם זה לצורך תיקון (סכנה) – מותר. ↩︎

507. כלומר לא רק פועל הרציחה אסור אלא הנפעל ולכן גם גרם חייב. ↩︎

508. פעולה ישירה אסור אף לצורך תיקון. ↩︎

509. כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר' אליעזר; א"ל: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן כו'. (ר''א מתיר אף פעולה ישירה במקום סכנה). ↩︎

510. שכבת זרע במעי אשה, סתם אשה בת בנים אית לה שכבת זרע במעיה או שנבעלה סמוך למיתתה, מהו? מי אמרי' כיון דלא איתצר כי גופה דמי, או דלמא כיון דמעלמא קאתי לא? דאכתי בשעת מיתתה לא נוצר עובר כי גופה הוא ולא הוי גלגלין, או דלמא ש"ז מעלמא אתי לה והוי גלגלין. ↩︎

511. נדה מ''ד ע''ב: ... ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב הורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי כו'. ↩︎

512. האשה ששמשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה. ובר''ש: כאילו לא טבלה - ואפילו אזלא בכרעה שמא נשתייר דחיישי' שמא תפלוט כדאמר בפרק יוצא דופן (דף מא ב) וי"מ משום חציצה ולא יתכן כלל דהתם מוכח בהדיא דאם הטבילוה במטה ולא נתהפכה מותרת לאכול בתרומה. ↩︎

513. וכ''כ בה' מתנות עניים פ''ג: ועיין תוס' נדה דף מ"ד אם הוה כמונח בקופסא ובמ"ש הר"ש מקואות פ"ח מ"ד אם ש"ז הויא חציצה ועיין נזיר דף נ"א ע"ב אם זה מיקרי רביתי' כו' וכו'. ↩︎

514. נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה, אמאי אין צריך טבילה? וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו ומקפיד עליו - חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ, והא אמר רב כהנא: לא שנו אלא רובו, אבל כולו – חוצץ, שאני עובר, דהיינו רביתיה. ↩︎

515. כינה מהו שתחוץ? מתה לא תבעי לך דודאי חייצא, חיה מאי? מי אמרינן: כיון דאתא ואזלא רביתא היא הרי היא כבשרו ולא חייצא, או דלמא כיון דקפיד עלה חייצא? ↩︎

516. חולין ס''ז ע''א: ת"ל: תאכלו מכל אשר במים, וליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל - אלא היינו רביתיה, ה"נ: היינו רביתיה. וכמי שלא פירשה מן המים היא. ↩︎

517. ה''א: ולא יפנה דרך כרמים. שלא היתה בעילתן לשום בנים. ↩︎

518. סוף ה''ה: או שתהא ממלא ומערה לאשפות יוציא ויתן כתובה תמן אמרין כגון מעשה ער, ורבנין דהכא אמרין דברים של בטלה. ↩︎

519. ק''י ע''ב: והתניא מניין לסירוס שהוא אסור - וא"ת אפילו לא אסור סירוס תיקשי ליה דליתסר משום פריה ורביה וכ"ת משום דהוי מצי לשנויי ביש לו בנים הא משמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) גבי דביתהו דר' חייא דאי הוה מיפקדה אפריה ורביה לא הוה שתיא סמא דעקרתא כו'. ↩︎

520. מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א... ורבנן - סמא דנפצא אשקינהו; ור' ישמעאל - איכא גופא דלא מקבל סמא. וז''ל בפ''ו מה' יסוה''ת: ועי' שבת דקי"א ע"ב גבי סמא דעקרתא וגבי גרם סירוס אף דשם ג"כ כתוב עשיה וגרמא שרי וע"ש בתוס' מ"ש בשם השאלתות ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואף על גב דקי"ל כר"ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כולה סבירא לן כרבי יהודה ואין נראה לר"י דבכל התורה כולה קי"ל כר"ש דשרי כדמשמע לעיל... ואי יש חילוק בין שבת לדעלמא איצטריך התם שפיר לפסוק כר"ש אף על גב דכבר אשמעינן דבשבת הלכה כר"ש והכא אתיא אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס בשתיי' כוס עיקרין. ובאמת י"ל מחמת הך דנידה ד"ל ע"ב איכא גופא דלא מקבל סמא כו'. (ר''ל אין זה פסיק רישיה שיסתרס). ↩︎

521. וכ''כ בפי''ב מה' ע''ז: ומ"ש שם בשם השאלתות דהוי אינו מכוין ומה שהקשו שם משום פסיק רישא אך עי' בנידה ד"ל ע"ב איכא גופא דלא מקבל סמא, אך באמת עי' בבכורות דף כ"ה גבי גיזה ע"ש ברש"י דס"ל דאף דהוי פס"ר מ"מ הוי אינו מכוין כו'. ↩︎

522. טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא - הא לא מיעברא, ואי מיעברא - עד ארבעים מיא בעלמא היא. ↩︎

523. ליכא מידעם דלישראל שרי ... ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור, אף על גב דפטור מ"מ לא שרי. ↩︎

524. וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:) וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כו'. ↩︎

525. ההורג עובר בבטן אמו עובר איסור של חובל בחברו, כי העובר כאחד מאבריה, ואם מתה – אין איסור. וזה מש''כ התוס' מותר להורגו, אבל הריגת העובר עצמו ודאי אסור כמ''ש לעיל. ↩︎

526. האשה שהשחיתה וולדה. ↩︎

527. תנאי היא, דאיכא למ"ד: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, (וכ''פ הרמב''ם פ''ה דשבועות: נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי כו'). ↩︎

528. יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ↩︎

529. האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש: ↩︎

530. ר' עקיבא אומר כל השופך דמים הרי זה מבטל את דמות שנ' שופך דם האדם באדם דמו ישפך ר' לעזר בן עזריה או' כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות. ↩︎

531. תנא: המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. וביב''א ח''ד ציין: וכן בזוה"ק שמות (דף ג ע"ב), מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, סתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה וכו', ועל דא חרבא כפנא ומותנא אתיין על עלמא. וכו'. ופי' בניצוצי אורות, מאן דקטיל בנוי, שמשמש עם אשתו יום צ' לעיבורה. וכ"ש הגורם לאשתו להפיל ע"י משקה (סם) וכיו"ב. הרמ"ז. עכ"ל. ובמשנה הלכות ח''ט: ובכתבים (זוהר שמות דף ג') הביאו המג"א א"ח סי' ר"מ סק"ה והמשמש בליל צ' מיום שנתעברה הרי זה שופך דמים שאפשר להמית הולד, וכ"כ בפע"ח שער ט"ז פי"א. ↩︎

532. בשער המיחוש ענין הסכנה: ובהלכות גדולות נמי, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי למיתן לה... אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות. ↩︎

533. בפ''ז מהל' אישות הט''ז כותב רבינו: וגם יהיה נ"מ בתוך ארבעים יום דאז הוה רק מיא בעלמא עיין יבמות ד' ס"ט ע"ב, ועי' מש"כ ה"ה ז"ל בשם בעל העיטור בפרק כ"ב מהלכות מכירה וע"ש בבעל העיטור ז''ל: אבל בעובר דידיה – קני, וכן דעת הגאונים וכן כתב רבי שמעון קיירא. ומסתברא אפי' בתוך מ' יום של יצירת הולד לא בעינן הכרת העובר כו'. שרוצה לחלק בין מ' יום לפחות ממ' יום... ↩︎

534. משנה: האשה שיצאה ליהרג - אין ממתינין לה עד שתלד. גמ'. פשיטא, גופה היא, איצטריך, ס"ד אמינא: הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה, ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה, קמ"ל. ואימא ה"נ, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אמר קרא: ומתו גם שניהם, לרבות את הוולד. ↩︎

535. מעוברת עצמו או שותה וכו' - רש"י פי' ולא אמרינן דלא לקטליה לולד ותימה אמאי אית לן למקטליה מה איכפת לן נמתין עד שתלד הא תנן בפ"ק דערכין (דף ז.) האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד והתם גזירת הכתוב הוא ומתו גם שניהם לרבות את הולד והתם משמע טעמא דרבי קרא הא לא רבי קרא לא קטליניה ליה משום דממונא דבעל הוא כדכתיב (שמות כא) כאשר ישית עליו בעל האשה כו'. ↩︎

536. פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יתר או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם. ↩︎

537. אבל אשה שגלתה לערי מקלט - בעלה חייב במזונותיה. ↩︎

538. כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו', במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה. ↩︎

539. ומדוע אומר הרמב''ם שמכין אותו מכת מרדות. ומתרץ דהתם הוי תחת התאנה שענפיה מרובים, וכן בירושלמי אחורי הגדר הוה דרך צניעות. ↩︎

540. משמע שזה מקום צנוע. ↩︎

541. דהיינו גדר והוי דרך צניעות. ↩︎

542. לדעת הרמב''ם אכסנאי אסור לגמרי עד שיחזור לביתו, ודבר נאה ראיתי במשך חכמה בראשית ל''ג: (יט) ויקן את חלקת השדה וכו'. על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש (בראשית נה, א): כל אתר דלית שמושא וכו' לית תמן שכינתא, ובאתר דאית וכו' דמצוה, תמן שכינתא שרי. לא דק, לשון הזה''ק נ''ה ע''ב: ת"ח בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא קודשא בריך הוא לא שוי מדוריה בההוא אתר וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ואכסנאי אסור, כמבואר כתובות ס''ה, א מאלקנה. וזה "ויקן את חלקת השדה" - שאינו אכסנאי, ושכינתא שריא. לכן "ויקרא לו א - ל אלקי ישראל". ודפח''ח. ↩︎

543. וכתב הה"מ ואפשר שעל סמך סברא זו נהגו רבים כן, אבל איני רואה לה הכרע מן הגמרא עכ"ל. וגם ה' מ"ע כתב סברת הראב"ד ז"ל וחלוקו לא שמענו, ע"כ: עכ''ל ביאור חדש על הרמב''ם. ולכן מציין רבינו מקור לראב''ד. וכ''כ בשו''ת באר שבע כ''ו: אמנם אני יגעתי ומצאתי לה הכרע מן הגמרא בפרקא קמא דיומא אמר רב גידל אמר רב אכסנאי לא יישן בטליתו של בעל הבית. ↩︎

544. וכ''פ בשו''ע סי' ר''מ: אכסנאי אסור לשמש; ואם יחדו לו ולאשתו בית – מותר, ובלבד שלא יישן בטליתו של בעה"ב. ע''כ. ואולי דעת הרמב''ם שמותר רק אם ייחדו לו כל הבית ולא רק חדר אחד, כמ''ש המ''א שם: צ"ע דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד וכמ"ש ס"ו ... וי"ל דאכסנאי אם הוא במקום אחר ואשתו בחדר אחר אסורים ללכת זה אצל זה שמא ירגישו בהם בני הבית, א"כ בית דוקא בעי' ולא סגי בחדר, עכ''ל. ↩︎

545. אולי ר''ל שיעקב לא חשש משום ביעתותא דמריה עליה, ויוסף לא הסכים משום כבוד אב. ↩︎

546. ע''א: חוץ לב"ד משביעין אותה - ששבועת הדיינין של תורה היא ונקט ס"ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעך בה' (בראשית כד) ועונשה מרובה וחוץ לב"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך. ↩︎

547. הלכה זו בארתי בהלכות סוטה פ''ג הי''א, והבאתי דברי רבינו בספריו בענין כיסוי ראש באשה וגילוחו ושער פנויה וכו' ע''ש. ↩︎

548. וכן המנהג בכמה חצרות חסידים שהבנות הקטנות קולעות שערן. ↩︎

549. גם א''א אף שמכסה ראשה מ''מ צריכה לקלוע השער שלא יצאו מקצת שערות לחוץ, כדלקמן משבת נ''ז כליא פרוחי כו'. ↩︎

550. מה שנקרא בימינו "צמות". כמ''ש ראשונים: וכן הגודלת וכן הפוקסת. פי' הרא"ה ז"ל דפוקסת היא שלוקחת חלק משערה ושוזרת אותו וכן עד ג' פעמים ואח"כ עושה משלשתן כמין חבל וזו היא הגודלת. ↩︎

551. כדפי' תוס' רי''ד: פי' גודלת מקלעת שערה. וכן פי' הריבב''ן שם: הגודלת. שערה, קולעת. וכן בש"ע (סימן ש"ג סעיף כ"ו) איתא איסור לקלוע האשה שערה בשבת ↩︎

552. שטמ''ק שם: ונשים וקטנים אף על פי ששערן שחור מותרין שלא נתכוין אלא לאותן הרגילות לגלות ראשן ולכסותו בצעיף לבן כדרך שהיו רגילין לעשות בימיהם. ↩︎

553. וכ''כ המאירי בגיטין ל': וסיום הירושלמי ובאילין טלייתא צריכא כלומר כאלו שיורדים לטייל על שפתו בדוגיות צריך ללמוד אם הם בכלל יורדי הים אם לאו, עכ''ל. וכ''כ הרא''ש פ''ג סי' י''ב. ↩︎

554. וכ''כ הצ''צ אה''ע שס''ג: ...אבל למה תגלה שערות ראשה שזהו ודאי ערוה, וגם אינן יהודים רובן מכסות שערות ראשן שלא תראינה לחוץ כלל... ↩︎

555. ובמהרש''א שם: וי"ל דאהא דמגדלת שער כלילית לא פריך כלל משום דהיינו עטופה כאבל כדי לכסות גידול שער כלילית ודו"ק. כפי שפירש רש''י שם - עטופה כאבל - בושה לצאת בראשה פרוע. ↩︎

556. דמצורע טעון פריעה ופרימה, דכתיב: בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, כריתות שם. ↩︎

557. ושם כתב רבינו: או שתגלח כו'. עי' עירובין דף ק' ע"ב. ומהך תוספתא דבכורים דאמר שם ואינו ומספר כאיש וכן עוטף. ↩︎

558. גודלת שער כלילית אין פירושו שמגדלת שער ארוך אלא קולעת שערה כמו בשבת צ''ד ע''ב גודלת שערה חייבת משום אורגת. והגמרא בעירובין אומרת שזה עונשה של אשה (חוה, גם פנויה) שצריכה לקלוע שערה. ונשואה צריכה לקלוע ולכסות (ראה מהרש''א שם). ↩︎

559. מוכח דאשת שמואל לא היתה מגלחת שער ראשה... ↩︎

560. פי''א ה''א מהלכות ע''ז על הרמב''ם: ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם כו', וע''ז כותב רבינו: ולא יגדל. ר"ל היינו קליעה כמבואר בנזיר דף ל"ט. כלומר לשון גודלת שער, ולא שער גדול, ורבינו לשיטתו שהיו לו שערות גדולות.... ↩︎

561. ולכן הויא לבטלה ואסור, אבל באיילונית הזרע נקלט ואינו עובר על האיסור. ↩︎

562. לכ''ע אין היתר למי שבאומנתו טריד לטפל באשה (אשת איש, כדלעיל דאסורה בעצם ולא מחשש תקלה. ומ''מ מותרת ללכת לרופא כמ''ש בשלמת יוסף עמ' י''א: במה שמצטרך לרופא, ויעי' ביומא דבמקום פקו''נ אין עושין ע''י נשים. משמע דעתו שרק לפיק''נ מותרת), ומותר להרביע בהמות כו', וא''כ ר' יהודה שחולק, על כרחך שגם בהרבעת בהמות אוסר. דלא ס''ל היתר דבעבידתיה טריד. ↩︎

563. לכאורה משמע מרש''י שכתב "וכן כולן" שגם יד לאמה אסור רק משום שלא נטל ידיו. אבל בעמוד הבא ברש''י: ולי נראה, דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה, אלא משום דמביא לידי קרי, ובמסכת נדה (יג, ב) אמרינן בה תקצץ משום האי טעמא, ומשום דתניא בה נמי לטותא דתיקצץ - תנייה נמי גבי הנך, וכן, יד לפי טבעת למשמש בה תדיר, מביאתו לידי תחתוניות. ולזה כיוון רבינו לציין. וז''ל הריטב''א שם: ואפילו ביד לאמה נמי יש לפרש כן מדערבה בהדי אידך, אבל יש שפירשו דיד לאמה תקצץ טעמא אחריתי הוא משום הרהור, כדאיתא בפרק כל היד כו'. וכ''כ המאירי: יד לאמה ראויה ליקצץ מצד אחר מפני שמביאתו לידי הרהור עבירה וטומאת קרי, והוא שאמרו בשני של נדה היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ כו'. ובחדושי הר''ן: וא"ת והא אחר שנטל אסור ליגע באמה משום הרהור, וי"ל דאין הכי נמי אלא דקודם שנטל נוסף בו איסור משום סכנה דידי' ומסתכן הוא בה מה שאין כן אחר שנטל דאיכא איסורא ולא סכנה כנ"ל. וכן ראיתי לרא"ה ז"ל שפי' דבכולהו הני תקצץ דאמרי' איכא מינייהו משום רוח רעה ואיכא מינייהו שהמשמוש קשה להם לבד מההיא דיד לאמה דהיא משום הרהור, ואפשר דאידך נמי איתנייהו בה עכ"ל. ↩︎

564. ה''ה מציין לשבת נ''ג: תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רב: בא וראה כמה צנועה אשה זו, שלא הכיר בה בעלה, אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך, אלא: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו ע''כ. אבל שם לא מצינו שהתפאר בזה, (וכן העיר הר''י קאפח על הרמב''ם). ולכן מציין רבינו לב''ב. שאאע''ה אמר הנה נא ידעתי. ↩︎

565. אם התחילה צמיחת השערות אך לא הגיעו לשיעור להנטל בזוג כו', ועשה פעולה (קנין או קדושין וכד') - אזי לכשיגיעו לשיעור נעשה גדול למפרע ופעולתו קיימת. וזה מש''כ הרמב''ם אין משיאין את הקטן אא''כ התחילו לצמוח כו' שאף שהוא עדיין קטן מ''מ משיאין אותו כו'. ↩︎

566. וכן גרס שאלתות דרב אחאי פר' אחרי מות צ''ג: משדכין על התינוקת לארסה. ↩︎

567. תוס' גורס תינוקות ולא תינוקת, וכן גורסים ר''ח ורש''י (קי''ג ע''א) הרשב''א (ביצה ל''ז ע''א) הרי''ף והר''ן ועוד. ↩︎

568. פרק י''ז: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמאי אומרים אין פוסקין צדקה לעניים בשבת בבית הכנסת אפילו להשיא יתום ויתומה, ואין משדכין בין איש לאשתו. ↩︎

569. בפי' המשנה פ''א מ''ז דקדושין הזכירו: מצות הבן על האב שש מצות ואלו הן, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהושיטו בנהר. ולמדו לכולם מן הכתובים בראיות שיארך ביאורם כאן ואין תועלת מרובה בכך, כל אלו חייב האב לעשותם לבן, ואין האם חייבת לעשותם לבנה כו'. ↩︎

570. ה''ח: אמר ר' מנא אף על גב דרבי יוסי לא גבי עיצומין, מודה באילין דיהבון בניהן לאומנות' דאינון גביי עיצומין מפני חיי הבריות: שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחבירו אם לא באתי מכאן עד יום פלוני יהא לך בידי כך וכך כו' וס"ל לרבי יוסי דאסמכתא לא קניא ולא גבי כלום בשטרות כאלו, אף ר' יוסי מודה באלין שנותנין בניהן לאומן ללמדו אומנות וכותבין על זמן פלוני בתנאי כך וכך - שהן גובין באלו עצומין, פנ''מ. אף דהוי אסמכתא מ''מ גובים משום מצות לימוד אומנות. וכן פי' הרב''ז: אמר ר"מ אף על גב דר"י לא גבי עיצומין, מודה באילין דיהבון בניהון לאומנותי' דאינון גביי עיצומין מפני חיי הבריות. ופי' הפ"מ שם, דעיצומין היינו שטרי חיוב, שהם על תנאי באסמכתא, דס"ל לר"י דאסמכתא לא קניא ולא גבי כלום בשטרות כאלו, אפילו הכי מודה ר' יוסי במי שנותן בנו לאומן ללמדו אומנות בתנאי כך וכך, שאין זה אסמכתא מפני חיי הבריות שימצאו ללמד אומנות להתפרנס מהן, ואיידי דאיירי לעיל בתקנות מפני חייהן נקט נמי להא. עכ''ל שו''ת ח''ב סי' ס'. ↩︎

571. והמשיא אשה לבנו קטן... עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו. מיתיבי: ...והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, - סמוך לפירקן שאני. ↩︎

572. סמוך לפירקן - משמע הכא דאבנו נמי קאי וקשה דבפרק חרש (יבמות דף קיב:) אמרינן דקטן לא תקינו ליה נישואין? כו'. ↩︎

573. ...והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך. ↩︎

574. ולא קטן וקטנה ממש, אלא שעומדין על פרקן וראויין הם להוליד כו'. ↩︎

575. עה''פ אם אחרת יקח לו, מכאן אמרו חייב אדם להשיא את בנו קטן. ↩︎

576. אין יעוד אלא בגדול. ↩︎

577. פ''א ה''ב, ר''י אומר מיעדה בין לבנו גדול בין לבנו קטן, רשב''ל אומר אין מיעדה אלא לבנו גדול. ↩︎

578. כמ''ש רבינו לעיל הי''ח: ומדברי רבינו נראה דס"ל דזה האיסור שייך רק גבי קטנה ולא גבי איילונית ועיין לקמן בהלכה כ"ו וצ"ל דבקטנה אינה נקלט כלל. ולא זכיתי להבין מאי קאמר. ↩︎

579. וכתב הרש''ש שם: קתני סריס דומיא דאיילונית כו' בידי שמים. ק"ל לפי מה שהוכיחו התוס' בריש מכלתין ד"ה או, דאיילונית אין לה רפואה, א"כ אדרבה נימא דסריס דומיא דאיילונית שאין לו רפואה דהיינו סריס אדם וכר"א, עכ''ל. ↩︎

580. יבמות פ' ע''א: רבי אליעזר אומר: סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים. וז''ל רבינו בהלכות יסוה''ת פ''ה: נ"מ למ"ד ביבמות דף ע"ט ע"ב דסריס אדם לא חולץ ולא מיבם וסריס חמה מיבם מחמת שיש לו רפואה ע"ש, אך אנן לא פסקי' כן מחמת דס"ל דרפואה רק מכאן ולהבא... ↩︎

581. בתוספתא גיטין פ''ג ה''ה איתא: המוציא את אשתו משום איילונית ונשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה מן הראשון כו'. לתוספתא זו (כנראה, וכ''כ בהגהות שם) ציין רבינו בצ''פ נ''י סי' ק''ז, וכתב שהיא ט''ס, ונראה דכוונתו לגרוס: המוציא את אשתו משום חשש איילונית כו', (שנראו בה קצת סימני איילונית) כמ''ש הראשונים (גיטין מ''ו ע''ב) ע''ש רמב''ן ורשב''א והמאירי. משום שאיילונית גמורה אין לה רפואה כנ''ל. ↩︎

582. יבמות פ' ע''ב: איילונית ואלו הן סימניה: כל שאין לה דדים, ומתקשה בשעת תשמיש; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין לה שיפולי מעים כנשים כו'. כלומר חסרון ניכר בגופה בחוץ. (עי' בשו''ת שבהערה הקודמת). ↩︎

583. חסרון בפנים, ואיילונית מבחוץ. וכ''כ קרן אורה ביבמות ע''ט ע''ב שאיילונית יש לה חסרון ניכר, משא''כ עקרה וז''ל: אבל באמת נראה דכל שאין בה חסרון ניכר בגוף כמו איילונית, לא אימעיטא מאשר תלד, כיון שיש לה כלי הולדה. ומאיזה סיבה אחרת הוא דלא ילדה, ודו"ק. ועי' אנצ''ת כרך כ''א ערך יבם הערה 509 והלאה. ↩︎

584. בדרך אמונה פ''ח הי''א מתרומות כתב ע''ז: "ושמא שחוף הוי רבותא טפי" ולא כתבו מה החילוק בין שחוף לסריס, ושמא...ע''ש. וכן בדובב מישרים א' סי' ע''ז הביא המנחת קנאות והמנ''ח ועוד. ↩︎

585. כמו איילונית, אף שיש בו שינויים, מ''מ אין לו רפואה גמורה. וז''ל המאירי בסוטה כ''ד ע''א: באדם שחוף והוא האיש שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח מפני שאינו מתקשה ואין ראוי לביאה, שמ"מ לפעמים הוא מתקשה מעט בכדי העראה או יותר. ↩︎

586. שהיה רק סריס, שיש לו רפואה. ↩︎

587. משמע שאין לה ש''ז משלה. והתוס' רי''ד שם מפרש לא כרש''י וז''ל: שתים באשה שכבת זרע ולידה. פי' כמו שהאיש מזריע גם האשה מזרעת כדאמר מר איש מזריע לבן אשה מזרעת אדום ואמרי' נמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ואם היתה נבעלת של בית אבימלך לאחרים האיש הי' מזריע וגומר תאותו והיא לא היתה יכולה להזריע ולגמור תאותה, עכ''ל. ↩︎

588. ואולי רש''י ס''ל כהרמב"ן עה"ת (ר"פ תזריע) כתב שמש"כ כאן האשה "מזרעת", אין הכוונה לזרע, שאין לה לאשה זרע, אלא להדם שמתאסף ברחם האשה בגמר הביאה ונאחז בהטיפה. ↩︎

589. אם יש לאשה אבר להזריע. ↩︎

590. הרי שבעקרה אין איסור של מסרס אחר מסרס, משמע שאין לה רפואה. ↩︎

591. הפועל הוא חיוב גברא, וזה מצות פו''ר. והפעולה היא חפצא שיהיו לו ילדים, וזו מצות לשבת יצרה, כדלקמן. ↩︎

592. איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי. ↩︎

593. ובה"א: או זכר או נקבה. אמר רבא: מ"ט דר' נתן אליבא דב"ה? שנא': לא תהו בראה לשבת יצרה, והא עבד לה שבת. ↩︎

594. דקי''ל כב''ש שם: ב"ש אומרים: זכר ונקבה. ↩︎

595. כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי, כתובות ס''ד. ↩︎

596. כל הגורם לבטל מצוות שבת – עובר, ולכן איילונית נקראת לא ראויה לקיימה, אבל אם יש לו בן שכבר קיים מצות שבת – האיילונית ראויה לקיימה. ↩︎

597. כל הגורם לניאוף עובר על לא תנאף, כי מציאות "חפצא" של ניאוף ג''כ אסור ולא רק הפועל. ולכן כיון שיש ביד האדון לשחררה ולמנוע זנות – חייב משום גורם. ↩︎

598. היא גורמת לו שלא יכול לישא אשה אחרת, אז לשם קיום מצוות שבת, שאין לו אף ילד נקראת אינה ראויה לקיימה, אך אם קיים מצות שבת, אף שעדין לא קיים פו''ר, כיון שזו מצוה על הפועל, הרי הוא אנוס ולית לן בה. ↩︎

599. אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת - אותו העבד אין לו תקנה. ובתוס': פירוש לא בבת חורין ולא בשפחה כדפירש בקונטרס לעיל ואין נראה... ולכך נראה דאין לו תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה שרי. ↩︎

600. לישא שפחה אינו יכול - וא"ת אפי' יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך פריה ורביה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו (יבמות סב.) גבי היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר דאמר הכל מודין בעבד שאין לו חייס וי"ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לחודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא. ↩︎

601. מ''א ע''ב ד''ה לא תהו כו'. כל שהוא מצווה על פריה ורביה משום לשבת יצרה כגון עבד אבל אפרו ורבו ודאי לא מיחייב ולפי זה בשפחה נמי שייך בה שבת והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים. ↩︎

602. ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי. ↩︎

603. שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף מנין? נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף, ת"ל: לא תנאף, לא תנאיף. ↩︎

604. בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו מי מעל? אמר רבא: מאן לימעול? לימעול בעל - דהיתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני. תימעול איהי - דהיתרא נמי לא ניחא לה דליקני. נימעלו בית דין - כי עבדו רבנן תקנתא, ואמרו בעל לוקח הוי - להיתרא, לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא. ↩︎

605. כלומר במעילה החיוב הוא על הנפעל, שההקדש יצא לחולין. לכן גם הגורם לזה – המשלח - חייב. ↩︎

606. אם עשה השליח שליחותו המשלח הוא שמעל... במה דברים אמורים כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר. ↩︎

607. בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים, כיצד תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולן מעלו, וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כלן מעלו, ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושת הגוף הן. ועי' בראב''ד שם. ↩︎

608. שיש הו''א לחייב את הב''ד, כי הגורם להוצאת הקדש לחולין – חייב. ↩︎

609. אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר ומל וטבל אין שוחטין עליו שאינו אוכל לערב והרי הוא כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר, גזירה שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר ויטבול ויאכל לערב ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב, והלא גזירה זו מדבריהם ופסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום ארבעה עשר, מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה כמו שביארנו בענין הגירות, לפיכך העמידו דבריהם במקום זה, שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבוא לידי חיוב כלל. ↩︎

610. ע''א: הגיע זמן באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס - אינו מעלה לה מזונות... התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן כו'. (ובשט''מ שם: ולי טעם לשבח איכא לחלק דכי אניס בתקנתא דרבנן משום הכי אינו מעלה לה מזונות דהא דתנן הגיע זמן כו' הוה ליה כאלו לא הגיע הזמן כיון דרבנן גופייהו התקינו שלא תנשא ביום א' וגם הוא בעי לכנוס אלא דרבנן קא מעכבי עליה אבל חלה הוא שפיר הגיע זמן אלא שמחמתו בסבת חוליו נתעכב מלכנוס ואיהו מרצונו לא בעי לכנוס עד שיתרפא הילכך יעלה לה מזונות וק"ל. עכ''ל. וע''ד פירוש רבינו). ↩︎

611. ... לחלוץ נמי, נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי, אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי, הכא נמי כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי. ↩︎

612. אבל בשו''ת החדשות כתב שגם בשוטה אין איסור חדר''ג וז''ל: והנה גבי שוטה כיון דא''א לגרשה, א''א כלל לרגמ''ה לגזור, והוה כמו הך דב''מ דף צ''ו ע''ב למעול ב''ד, ור''ל דגבי מעילה ג''כ כיון דחזינן דיש שלד''ע בקדושין דף מ''ג, ור''ל כי אין האיסור הפועל רק הנפעל מה שנעשה מעילה בהקדש, גם הגורם עובר, וא''כ ח''ו יעבור על זה רגמ''ה, וכן ב''ד של אחריו כמ''ש רש''י ז''ל שם, וע''כ נתיר לו זה בלא ק''ר. אך אם יש לו בן, אז אף דבאמת עיקר הגדר האיסור הוה השעבודים... אבל ב''ד לא יתערבו בזה מחמת כבודו של רגמ''ה בלא ק' רבנים, כן הוא לדעתי. ע''כ. ↩︎

613. והבעל לא קיים שבת, שאין לו אף בן. אז ר''ג והב''ד גורמים לביטול שבת והוי כאילו הם עצמם עוברים, ולכן פקע התקנה כנ''ל. ↩︎

614. רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז - ימים מיוחדים יש בשנה דהיינו ארבעה פרקים שאתה מוזהר להכריז אמה מכרתי לשחוט קרי ביה לא תשחיטו לא תגרום לה לישחט בימים הללו היא ובנה כו'. ↩︎

615. פ''י הל''א: המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. ↩︎

616. המרגיל עובר על עצם הלאו דלא תנאף ולא רק על לפני עוור כו'. ↩︎

617. ...לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה... ↩︎

618. ...לחלוץ נמי, נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי, אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי, הכא נמי כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי. ↩︎

619. לא היו לו בנים ולא אשה הראויה לילד אלא זו האילונית וכיוצא בה ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האילונית מלשתות. ↩︎

620. שצריך בן ובת למצוות פו''ר. ↩︎

621. צ''ל לו לאשה כהך דכתובות כ''ט: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו. והאיילונית ראויה לו אם יש לו בן או בת, ולא איכפת לן שלא קיים פו''ר, כי פו''ר זה בגדר מציאות אחר ולא קשור לאישות, אבל אם אין לו אף ילד, לא קיים מצוות שבת, ואינה ראויה לו. ↩︎

622. החיוב דפו''ר הוא על הפועל ולא נוגע לאישות, ולכן נחשבת האשה ראויה לקיימה, רק מצות שבת שהיא על הנפעל שיהיה לפחות בן אחד, נוגעת לאישות, והאשה המעכבת (לא יתנו לו אשה אחרת כ''ז שקשורה עמו) - לא ראויה לקיימה. ↩︎

623. עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה. ↩︎

624. בגלל קשר האישות אינו יכול לקיים מצוות שבת, היינו שהיא מעכבת, לכן רשאי לגרשה בע''כ או לישא אשה שניה. ↩︎

625. עי' בשו''ע אה''ע קי''ט ס''ז ונו''כ. ↩︎

626. עד''ז באר מרכבת המשנה וז''ל: אמנם הנכון דרבנו מפרש בשכונתו היינו בחצר אחד ולרבותא קאמר ולא תנשא בשכונתו אף על גב שבעלה משמרה וכ"ש עד שלא ניסת דהא אפילו יחוד פנויה אסור ודלא כאריכות המל"מ. עכ''ל. וההפלאה כתובות כ''ז ע''ב בתוך דבריו: גם י"ל דנשואה בעלה משמרה כמ"ש הר"מ כהן והובא בר"ן... ↩︎

627. הברייתא כתובות כ''ז ע''כ: דתניא: המגרש את אשתו - לא תנשא בשכונתו. וכן פירשו הראשונים: אבל בישראל שגרש את אשתו כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו, דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא, וכולה סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת או בישראל שגרש את אשתו ונשאת, עכ''ל הריטב''א. אבל רבינו מפרש דעת הרמב''ם להיפך, שאם נישאת מותרת לדור בשכונתו מפני שבעלה משמרה. ואם לא נישאת אסורה. ↩︎

628. ודלא כמ''ש מפרשי הירושלמי. ↩︎

629. הירושלמי ר''ל לא כמובן לעיל, אלא אם נישאת מותר כשזה פותח לכאן כו' מפני שבעלה משמרה, ואם לא נישאת – אסור. ↩︎

630. אשת ר''י הגלילי היתה מצערתו הרבה: א''ל ראב''ע שיבקה. גירשה שאין זה כבודך להצטער כ"כ עמה: א"ל. הכתובה רבה עלי, ונתן לו ר"א הכתובה וגירשה והלכה וניסת לשומר העיר וירד זה מנכסיו ונעשה סגי נהור והיתה מחזרת עמו על הפתחים בכל העיר להנהיגו ופעם א' חזרתו על כל העיר ואין מי שנתן לה כלום ואמר לה אין כאן עוד שכונה אחרת ואפשר שם יתנו לנו ואמרה יש ובשכונה זו דר בעלי שגירשני ואין בי כח ליכנס שם מפני הבושה והתחיל להכותה ולהתקוטט עמה בשביל זה...פנ''מ. ↩︎

631. מכאן שגרושתו שנישאת מותרת לגור בשכונתו כדעבד ר''י, מפני שבעלה משמרה, כפסק הרמב''ם. וכמ''ש בהפלאה בשם הר''מ כהן. ↩︎

632. אינני יודע מה רוצה רבינו לרמז בציוניו (שהרי זו גמ' מפורשת ביבמות ל''ז ויומא י''ח), ואולי ר''ל שאסור לכתחילה ואם עבר ונשא אשה במדינה אחרת לא נאסרו הבנים לינשא מספק, כמ''ש הרמב''ם לעיל, וצ''ע. וז''ל האג''מ אה''ע ח''ב סי''א: הוא רק חשש דלכתחלה מהא דאסור לישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו ביבמות דף ל"ז, אבל בדיעבד שעבר ונשא לא נאסרו מלישא נשים מחשש שמא ישא את אחותו משום דאזלינן בתר רובא, וכדחזינן שאסופי באופן שלא נאסר מחשש ממזרות כגון במצאו מהול ומשלטי הדמיה וכדומה שאיתא בקידושין דף ע"ג ובש"ע סימן ד' סעיף ל"א, מותר לישא אשה ולא נאסר מטעם שמא ישא את אחותו מאביו או מאמו והוא משום דאזלינן בתר רובא כו'. ↩︎

633. כן הקשו רבים וטובים, וז''ל הרא''ש בפ''ו סי' י''ג דיבמות: לא ישא אדם ממשפחת נכפין וממשפחת מצורעין והוא דאיתחזק בתלתא זימני, אבל תרי זימני אקראי בעלמא הוא, ואסיקנא נשואין ומלקיות כרבי, ווסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל. נשואין כדאמרן, מלקיות כדתנן מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת. ווסתות דתנן דף סה ע"א אין האשה קובעת לה ווסת עד שתקבענו שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הווסת עד שיעקר ממנה שלשה פעמים. שור המועד דתנן איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים. ומסתברא דמילה ונישואין בתרי זמני הוי חזקה, דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל, וכן נישואין דקטלנית, עכ''ל. ובלחם יהודה על הרמב''ם כאן: בגמ' נראה דהא דבעינן תלת זמני הוא אליבא דרבן שמעון בן גמליאל במילה גבי אחיות מחזיקות, וכיון דקי"ל כרבי במילה ונישואין, ממילא היה לו לפסוק דסגי בתרי זמני, ואפשר לומר כיון דהטעם בהנך דפסקינן כרבי משום דהוי ספק נפשות כמ"ש הרא"ש ז"ל, א"כ הך דנכפין ומצורעין דליכא אלא חשש חולי פסקינן כרשב"ג עכ''ל. וביש''ש יבמות פ''ו סי' ל''ג: ואף על גב דמשפחת נכפין ומצורעין, נמי ספק נפשות הוא, ואפ"ה פסק רבא דבעינן תלת זימני, אף דס"ל לרבא גופיה כרבי בנשואין, מ"מ הכא שאני, דאפי' ר' מודה, שאין לחוש למשפחה, אם לא שהוחזק תלת זימני, וכן כתב בנימוקי יוסף. ↩︎

634. אף לרבי. ↩︎

635. אולי ר''ל, מכאן שהאשה עצמה הוחזקה בפעמיים לכ''ע משום שלא היתה לה חזקה נגדית, אין לה חזקת כשרות יותר מבעל דינה, ולכן לא צריך להוציאה מחזקתה ומספיק פעמיים. ↩︎

636. ט''ס צ''ל כמ''ש כאן: תוס' ב''ק דף ק' ע''ב גבי מחיצת הכרם. ↩︎

637. אבל אם לא הוחזקו שלשה פעמים אפילו הוחזקו שתי פעמים מותר. (לבוש אה''ע ב'). ↩︎

638. וכ''כ בצפ''ד ס' כ''ח: משום דהמשפחה קודם לא היו בה זה. ↩︎

639. הרמב''ם: הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה או חרש בה או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה אף על פי שעבר בלא תעשה אינו חייב לשלם כלום שהרי לא הפסידה ולא הכחישה, ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות מעשים אלו פעם אחר פעם קונסין אותו ואפילו בחוצה לארץ, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל. ולע''ע אין תח''י כתבי רבינו אלו. ↩︎

640. אולי כוונתו לזה: תלתא קמיעין לג' גברי תלת תלת זימני - פירוש שכתב לחש אחד בג' איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאחד שלש פעמים. קשה לרשב"א קמיע ג' היכי איתמחי, הלא מיד כשנתרפא האדם שלישי בקמיע ג' פעם א' איתמחי גברא, וכיון דאתמחי גברא ודאי שאותה האיגרת תועיל מכאן ואילך, וי"ל כגון דשני קמיעין הללו ריפאו תלת זימני לתרי גברי, וקמיע שלישי לחד מהנך תרי גברי תרי זימני, והשתא מימחו כבר תרי קמיעי וגברא, וקמיע שלישי אכתי לא איתמחי וחזר וריפא קמיע שלישי אדם שלישי, דהשתא בא בבת אחת המחאת גברא והמחאת קמיע. ↩︎

641. אמרו לו מתה אשתך - ונשא אחותה מאביה, מתה - ונשא אחותה מאמה מתה - ונשא אחותה מאביה מתה - ונשא אחותה מאמה, מותר בראשונה ובשלישית שרה, לפי שרבקה לא היו קדושיה קידושין וביאתה באונס הוא ומותר בשרה אחותה דתנן (לקמן דף צז) נושאין על האנוסה, ובחמישית דינה, ואף על פי שהיא אחות יוכבד הרביעית לפי שביאת יוכבד פיתוי היא ואינה קידושין מפני שהשלישית היו קידושיה קידושין כו'. ↩︎

642. פעם ראשונה ושניה שנשא אחות אשתו היה באונס כי סמך על מה "שאמרו לו", אבל לאחר כן נחשב כפיתוי משום דהוה ליה למבדק טפי. ↩︎

643. שלא נבעלה ג''פ, שאם כן – אינה קטלנית, כדלקמן בשו''ת. ↩︎

644. וז''ל חות יאיר קצ''ז: לכן נ"ל דטעם התפשטות הקולא מפני דאין סברא לומר אם חי בעלה אחר נישואין כמה שנים ואח"כ מת דיהיה לה דין קטלנית וס"ל דפי' וענין קטלנית הוא דומה למיתת בנים אחר המילה והוא מחמת המילה ה"נ פי' אשה שנשאת לאיש ותיכף נחלש ומתנונה והולך עד שמת וחזינן דתשמישו עמה גרם לו החולשה והחולי וכן השני... וחלילה להקל להורות להתיר בגין סברא זו רק דברתי זה בדרך אפשר... והנח לישראל שכבר מקילין בה וי"ל דקפיד קפדינן בהדי' ועשה כחפצך וה' ישמרך מכל פגע רע. ובשו''ת מהרש''ם קמ''א: אבל אני מצאתי בספר חסידים סי' תע"ח שכתב וז"ל אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעלי' זאח"ז לאחר שבאו עלי' ומתו בלא בנים או מיד לאחר בעילה כמו ער ואונן שלא עכבו אצל תמר עכ"ל. ומבואר דדוקא במתו מיד ולא שהו בחיים עמהם או גם כששהו עמהם ומתו בלא בנים אבל בנ"ד ששהה בעל הראשון ששה שנים וגם הוליד עמה בן איננו נכנס בחשבון כלל... והסכים עמהם הצ''צ (אה''ע כ''ו): עי' עוד בתשו' חו"י שכתב (סימן קצ"ז דף קפ"ט ע"א) דאין סברא לומר אם חי בעלה אחר נישואין כמה שנים ואחר כך מת דיהיה לה דין קטלנית עכ"ל. וכ"מ בס"ח דקטלנית היינו כשמת סמוך להנישואין כו' ע"ש. ובדברי יציב אה''ע כ''ה: והגאון מרוגצ'וב בשו"ת צפנת פענח ח"א סי' כ"ג כתב זה בדרך פשיטות, דזה ודאי רק אם תיכף לאחר הנישואין מתו אז מחזקין במעיין או במזל אבל אם לאחר זמן לא שייך כלל זה, וכמו במילה וכו' עיין שם, וזכה לכוין להספר חסידים והחו"י. והרבה אחרונים צירפו זאת להיתר, עכ''ל. ועי' יב''א ח''ג אה''ע סי' ה'. ↩︎

645. מלה ראשון ומת כו' לא תמול השלישי זה רק אם מתו תיכף ולא נתרפא המילה, אבל נתרפאה – צריכה למול הבאים אחריו, כי ודאי לא מתו מחמת המילה. ↩︎

646. יבמות משנה: וכולם שהיו להם נשים ומתו - מותרות לינשא להם. וכולן שנישאו לאחרים, ונתגרשו או שנתאלמנו - מותרות לינשא להם. ושם בגמ': וכולן שנישאו וכו'. קס"ד מיתה אמיתה, וגירושין אגירושין; נימא, מתניתין דלא כרבי, דאי כרבי, האמר: בתרי זימני הויא חזקה, לא, מיתה אגירושין, וגירושין אמיתה. הרי שנחשבת קטלנית אע''פ שמת בעלה אחר זמן, דהא איירי בדין החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה - הרי זה לא ישאנה וכו'. ↩︎

647. ...אבל נתארמלה תרי זמני - תו לא חזיא לאינסובי, ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי, דאמר: בתרי זמני הויא חזקה. ↩︎

648. רש''י מפרש לשלישי לא תינשא שהוחזקה עקרה, ורבינו מפרש משום קטלנית. ↩︎

649. שלישי לא - דהוחזקה עקרה. (לפירש''י סתם לן כרבי היינו המשנה שם ס''ד ע''א: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אינו רשאי לבטל. גירשה - מותרת לינשא לאחר, אבל לא לשלישי, ורבנו מפרש לשלישי לא תינשא משום קטלנית כדלעיל). ↩︎

650. וכולן שנישאו וכו'. קס"ד מיתה אמיתה, וגירושין אגירושין; נימא, מתניתין דלא כרבי, דאי כרבי, האמר: בתרי זימני הויא חזקה, לא, מיתה אגירושין, וגירושין אמיתה. ↩︎

651. שלישי הביאתו לפני - נראה דסבר דבתרי זימני הויא חזקה כרבי (יבמות דף סד:) מדאמר לה המתיני. ↩︎

652. מכאן, שמי שמתו אחיו מחמת מילה לא תמול השלישי זה רק כשברור שמתו מחמת המילה, (שמלו ולא נתרפאה המילה ומתו), ולא מחמת רוח או שלא נבלע דמם כשנימולו, שאז צריך רק להמתין עד שיבלע בו דמו ולא לפוטרו לגמרי ממילה. ↩︎

653. פ''ד סי' ג': אבל נתארמלה תרי זימני לא שריא לאינסובי... וליתא להך פירושא דודאי מן השני יש לה כתובה אף על גב דאיגלאי מילתא למפרע דקטלנית היא דכהאי גוונא אמר בפרק הבא על יבמתו (דף סה א) נישאת לראשון ולא היה לו בנים לשני ולא היה לו בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים ואם נישאת תצא בלא כתובה ומשמע הא משני היה לה כתובה... ↩︎

654. אבל להוציאה מבעלה צריך ג''פ לכ''ע, וכמ''ש רש''י ותוס': ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי - פרש"י דדוקא הך סיפא דנאמנת כרבי אבל כולה רישא כרשב"ג דסבירא ליה בג' זימני הוי חזקה ור"י מפרש דאפילו רבי מודה ברואה מחמת תשמיש דבעי ג' זימנין לאחזוקה כו'. ↩︎

655. רמב''ם ריש הל' תעניות. ↩︎

656. אלא שאינני יודע מה יאמר הרמב''ם בכגון דא, שאם מסכים לדברי הצ''פ שרק זו היא קטלנית, הרי שגם בזו (שמתו ג' בעלים ויותר תיכף אחר נשואין) - עשה מעשה והשיאה (אם נתקדשה קודם לכן בפני שנים), ללא חשש, לשיטתו: "אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין"... כמ''ש בתשובה דלעיל. וצ''ע. ↩︎

657. את אשתו צריך ג''פ, אבל לשאת לכתחילה (קטלנית) די בב''פ. וז''ל בצפ''ו קמ''ה: וכן נ''מ לכתחילה חשש גם בשתי פעמים, אבל דיעבד גבי אשה חשש קטלנית ונישאת לא מפקינן רק בג''פ. ולכך גבי נפלים רק בג''פ... ↩︎

658. שצריך להוציאה, ולהוציא בעינן ג''פ. ↩︎

659. ע''א: הרואה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך - לא תשמש, עד שתתגרש ותנשא לאחר – דתלתא זימני בעינן לחזקה כרשב"ג, בכולה גרסינן ושלישית. ↩︎

660. ולכתחילה הויא מוחזקת בשתי פעמים ולכן קטלנית לא תנשא לשלישי כמ''ש הרמב''ם. (דלית הלכתא כרשב''ג). ↩︎

661. פ''ד ה''כ מאיסו''ב: מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה, ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית כו'. וקשה למה התיר לכתחילה לשמש פעם שלישית? ↩︎

662. לכן להוציאה מחזקתה צריך ג''פ כמ''ש רבינו על הרמב''ם בפכ''א ה''ל: לא ישא אדם אשה ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפין, והוא שהוחזקו שלשה פעמים שיבואו בניהם כך. ↩︎

663. פכ''ה ה''ח: נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה... בד"א בשהיתה כך מתחלת נישואיה ומבעילה ראשונה ראת דם... לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה כו'. וקשה איך אפשר שמבעילה ראשונה ראתה דם, הרי זו לא נרפאה מבתוליה כו'. ↩︎

664. וכ''כ רבינו שם ה''ט: בד"א כו' ומבעילה ראשונה כו'. ואף דהא רבינו ז"ל פסק בהל' אס"ב דתלינן בדם בתולים, י"ל דמיירי כאן כשלא היתה בתולה בתחלת הנשואין או כגון שאינה מרגישה כאב וכדומה: ↩︎

665. כדלעיל ה''ל: תני המקבל שדה מחבירו זורעה שנה אחת ולא צימיחה כופין אותו לזורעה שנייה. שנייה ולא צימיחה אין כופין אותו לזורעה שלישית. אמר ר"ל הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה שהיא בדוקה כופין אותו וזורעה שלישית. ↩︎

666. ד''ה שבינו כו' וה"ר שמואל ב"ר חיים פירש דהכא איירי כששהתה עם השלישי י' שנים וכרשב"ג דאמר בתלת זימני הויא חזקה דמסקנא דשמעתין כוותיה אתיא, כדקאמר הוא אומר אפילה תרי והיא אמרה תלתא והשתא ניחא הא דקאמר הוא אומר מינה שהרי עכשיו הוחזקה בתלת זימני ויש לה להפסיד כתובתה והיא אמרה מיניה ומסיק דנאמנת כו'. ↩︎

667. שא''א להוציאה מבעלה, אבל אם הפילה פעמיים לא תינשא לאחר דהוה כלתחילה. ↩︎

668. הירושלמי מדמה דין עקרה שנישאת לשלישי ולא ילדה אם יש לה כתובה, לדין רמ''ת, הרי שאין הבדל בין להוציאה מבעלה לבין חיוב ממון, כך נ''ל. ↩︎

669. פ''ו ה''ו: נישאת לראשון ולא ילדה יש לה כתובה. לשני יש לה כתובה. לשלישי יש לה כתובה... נבעלת ורואה דם נבעלת ורואה דם אית תניי תני שנייה תיבעל שלישית לא תיבעל. דבתרי זימנא הוי חזקה א"כ הרי היא מוחזקת לראות דם מחמת תשמיש ואסורה להבעל שלישית, קרה''ע, ואית תניי תני שלישית תיבעל רביעית לא תיבעל. הוון בעיין מימר מה דמר שנייה תיבעל ושלישית לא תיבעל כמאן דמר שלישית אין לה כתובה. ברם כמאן דמר שלישית תיבעל רביעית לא תיבעל כמאן דמר שלישית יש לה כתובה כו'. ↩︎

670. אמר רב כהנא אמר רב גידל אמר רב: פעם ראשונה - דיה שעתה, שניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. מני? רבי היא, דאמר: בתרי זימני הוי חזקה. אימא סיפא: עברו עליה ג' עונות וראתה - דיה שעתה, אתאן לר"א, וכי תימא: רבי היא, ובעונות סבר לה כר"א, ומי סבר לה? והא לאחר שנזכר קאמר, אלא: ר"א היא, ובוסתות סבר לה כרבי. ↩︎

671. אמר שמואל: האי פדעתא פצע מכת חרב, סכנתא היא, ומחללין עליה את השבת. ↩︎

672. בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת, בין הרחצת כל גופו, בין הרחצת מילה - מפני שסכנה היא לו. ↩︎

673. ע''ב: כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה... ר' יהושע בן לוי אמר: זו מילה שניתנה בשמיני. הורגנו כל היום דזימנין דמיית. ↩︎

674. פ''א הי''ח: אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי. (משום שהמילה עצמה סכנה. ולהעיר ששם כתב רבינו: אך באמת מדברי רבינו ז"ל נראה דרק משום סכנת נפשות דוחין את המילה ועיין רש"י חולין דף מ"ז ע"ב ועיין גיטין דף נ"ז ע"ב גבי כי עליך הורגנו כו' זה מילה). ↩︎

675. רבי נתן אומר: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, באתה אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון - ומת, שני - ומת, שלישי - הביאתו לפני. ראיתיו שהיה אדום, אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתיני לו - דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ↩︎

676. ע''א באמצע הדיבור: ונראה לומר דבאותם שאין להם תקנה איירי כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה דא"א למולו בשום ענין. ↩︎

677. אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו, וכן מלה את השני ומת מחמת מילה בין מבעלה הראשון בין מבעלה השני הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו. ↩︎

678. שמתו אחיו מחמת מילה - שנימולו כשהן גדולים ומתו דאי בשמיני דלמא משום דלא נבלע בהם הדם כו'. (כלומר רק דוחין את המילה כדעת הרמב''ם, ולא כרש''י ותוס' דזבחים והריטב''א שם ז''ל: וליתא, מדנקט ליה תלמודא סתם, והטעם דכל שמתו אחיו מחמת מילה, מקום יראה הוא לכל אדם ואפילו מקטנים לגדולים, שאין להם שיעור, וכל שיש שם צד יראה ופחד אינו נידון כמומר כלל, כנ"ל. עכ''ל, ועי' אור שמח שם. ובדברי ירמיהו על הרמב''ם שם: ועיין בשו"ע יו"ד סעיף ב' כן וכמ"ש רבינו אלא ממתינין לו עד שיגדל וכו' ועי' בשו"ת נוב"י מהדורא בתרא חי"ד סי' קס"ה כתב מסתימות לשון הרי"ף נראה דאף כשיגדל לא ימולו עיין שם: ↩︎

679. שלישי הביאתו לפני - נראה דסבר דבתרי זימני הויא חזקה כרבי (יבמות דף סד:) מדאמר לה המתיני. ↩︎

680. ר''ל, רק מי שמתו אחיו מחמת מילה לא ימול, אבל לא אמרו שכל מי שהוא ירוק או אדום לא ימול גם אם הגדיל... אלא רק אם מלה בנה ירוק ומת, לא תמול השלישי כשהוא ירוק כי איגלאי מילתא שהיו אחיו רפי דמא. ולכן גדול שבא לימול לא חיישינן לירוק אדום ומלין אותו מיד אא''כ הוחזקו אחיו. ↩︎

681. איסורא וסכנתא - שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ↩︎

682. סי' ג': וי"מ דלהכי לא תני נתארמלה תרי זימני מפני שאין לה כתובה מן השני דאיגלאי מילתא למפרע דקטלנית היא. וכן היה אומר ה"ר משה ב"ר יהודה ז"ל מנרבונ"א דאין לה כתובה מן השני משום דכיון דלא שריא לאנסובי לא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וליתא להך פירושא דודאי מן השני יש לה כתובה אף על גב דאיגלאי מילתא למפרע דקטלנית היא... וטעמא כדפרישית התם משום דלענין ממון לא סמכינן אחזקה דתרי זימני עד דאיתחזק בג' כדאשכחן בשור המועד דלכ"ע לא איתחזק עד תלתא זימני... הלכך מן השני יש לה כתובה, ומן השלישי אם לא הכיר בה אין לה כתובה ואם הכיר בה יש לה כתובה. ויראה שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא כו'. ↩︎

683. המשך התשובה העתקתי לעיל במבוא להלכה. ↩︎

684. פלגא נזקא רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן... רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי כו'. הסובר שבחזקת שימור קיימי, כדי להוציאו מחזקתו צריך ג''פ כו'. ↩︎

685. ה''ט: המקבל שדה מחבירו זורעה שנה אחת ולא צימיחה כופין אותו לזורעה שנייה. שנייה ולא צימיחה אין כופין אותו לזורעה שלישית. אמר ר"ל הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה שהיא בדוקה כופין אותו וזורעה שלישית: ↩︎

686. היתה יולדת זכרים והיו נימולים ומתים אית תניי תני שני ימול שלישי לא ימול. אית תניי תני שלישי ימול רביעי לא ימול. הוון בעיין מימר מאן דמר שני ימול שלישי לא ימול כמאן דמר השלישית אין לה כתובה. מאן דמר השלישי ימול הרביעי לא ימול כמאן דמר השלישית יש לה כתובה. אפילו כמאן דמר השלישית יש לה כתובה מודי הוא הכא שלא ימול מפני סכנה. ↩︎

687. הר''מ כשר מגיה שבת ס''א גבי קמיע מומחה.ע''ש בתוד''ה עד דמימחי גברא ומימחי קמיע, וכן ציין רבינו כאן בהלכה דידן, ובשו''ת צפ''ד ח''ב סי' כ''ב וכ''ג. ↩︎

688. האריך בזה יח''ד ח''ה וסיים: ושוב ראיתי להגאון מהרש"א אלפנדארי בשו"ת הסבא קדישא ח"ב (חאהע"ז סי' יא) שנשאל בזה, והעיר מדברי רש"י והריטב"א, (דיבמות פ''ד הנ''ל), וכתב שכן מוכח מהמעשה בכתובות (סב ב), והעיר גם מדברי הגר"מ בן אדרת בספר ברך משה הנ"ל. וסיים, שנראה שמי שלבו נוקפו ראוי לו לחוש לזה, לכן כהן לא ישא אלא כהנת, ע"ש. ↩︎

689. וכ''כ הריטב''א שם: מאי כשרה כשרה לכהונה. וא"ת וכי אין בת ישראל כשרה לכהונה, כבר פרש"י ז"ל שהיא כשרה מן המובחר כדאמרינן בפסח ראשון סעודת הרשות בת ישראל לכהן. ↩︎

690. אולי ר''ל, הרי כל חתן הוא בגדר כהן, וא''כ יכול גם ע''ה לישא כהנת ואמאי אמרינן שאין ראוי, ומתרץ שאף שבשעת נשואין הוא בגדר כהן, מ''מ כשארסה ובזמן האירוסין עבר. או אולי ר''ל שאף שבשעת הארוסין והחופה הוא בגדר כהן, מ''מ בנשואין כל ימיו אינו כהן והוי ביזוי לכהונה. (משא''כ ת''ח). ↩︎

691. אם נשתנית שיורדת ממעלתה בנשואיה לע''ה, מובן שלכן לא תינשא לע''ה, וכהן שאינו משתנה מותר לישא ישראלית, וע''כ לא הזכירו הרמב''ם. ↩︎

692. ובתוס': זהו רב כהנא שגלה מבבל לא"י דפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיז.) שלא היה כהן כדאמרינן בסוף אלו עוברין (פסחים דף מט.) אמר רב כהנא אי לאו דנסיבת כהנתא לא גלאי. ↩︎

693. וראה בשו''ת חת''ס בענין כהנת בפדיון הבן שמסיק שמי שחושש שלא ימצא כהן, יתן עכ"פ לכהנת בלא ברכה, (כי לדעת התוס' יוצא ע''ש) עם תנאי שלא מתכוין לצאת בה רק אם לא ימצא כהן, ואח"כ יפדה בכהן עם ברכה. וכתב שם שדרכו ליתן מתנות כהונה לגיסו שהיה נשוי לכהנת. ↩︎

694. לקמן הי''ב: בעלה בעיר אינה חוששת ליחוד: דייק רבינו וכתב אינה חוששת דמשמע רק עליה וכמש"כ לעיל, אבל הוא אסור. ↩︎

695. לקמן ה''ח: "אך באמת כך דס"ל לרבינו כך דזה הוה ב' דינים דאם אשה אחת עם אנשים הרבה אז האיסור על האשה ואיש אחד עם נשים הרבה אז האיסור על האיש". ↩︎

696. שם: ולכך בהל' אבל פי"ב מהלכות אבל: ונקבר באשה אחת ושני אנשים. דכיון דאין האיסור רק על האשה גבי דידה לא חיישינן לתקיף יצרה. ↩︎

697. לקמן ה''י: ונ"ל דלפי מ"ש לעיל לשיטת רבינו דאשה אחת עם אנשים הרבה האיסור רק על האשה א"כ יהיה זה רק בגדולה אבל בקטנה לא אף אם ראויה לביאה דהיא אינה מוזהרת. ↩︎

698. הל' סוטה פ''ב ה''ד: והנה זה רק שייך גבי גדולה דיש לה יצר וזה ר"ל רצון שכתב רבינו דהיינו תאוה עיין רש"י חולין ד' ק"כ ע"א ד"ה נפש, ועיין תוס' קדושין ד' מ"ג ע"ב דקטנה אינה בת תאוה ובע"ז ד' ל"ו ע"ב ע"ש ותוס' יבמות ד' ק"ט ע"א וכ"מ... ↩︎

699. וז''ל המקנה קדושין פ''א ע''ב: ונראה עוד דהא יחוד דפנוי' דוד גזר עלייהו במעשה דאמנון ותמר והתם אחותו הוי' א"כ אפי' אי נימא דאחותו דמי לבתו ואמו כיון שנתגדלו ביחד מ"מ מסתמא דוד גזר עלייהו כיון שהמעשה שהי' באחותו הי', ודוחק לומר דכיון שלא היתה באיסור ערוה עליו כיון שהיתה בת יפ"ת גרע טפי, דאין זה סברא כלל, דמשום זה לא מהני מה שנתגדלו ביחד, ואדרבה כיון דחמור איסורי יש לאסור יותר כו'. (ראה חדושים וביאורים בענין איסור יחוד ממהרי''ל דיסקין). ↩︎

700. יחוד עם א''א אסור בעצם (בגדר הקדש לעיל פכ''א ה''א) מדין קריבה לערוה, כדלעיל (פרק כ''א ה''ד וה''כ ועוד, דלא אמרינן בהסתכלות בערוה באומנותו טריד כו'), אבל היא אסורה להתייחד רק מחשש תקלה, הלכך עם זקן – מותרת. ↩︎

701. ביחוד עם א''א יש איסור בעצם וגם איסור מחשש תקלה, כשבעלה בעיר אין חשש תקלה אלא רק עצם האיסור, וע''ז מלקין אותו, ועליה אין שום איסור. ↩︎

702. משמע שהמלקות הן על השמועה בלבד, וז''ל יד רמ''ה: ויש אומרים החשוד על העריות שלא היו שם עדים אלא שיצא עליו קול ומפרשי לה להא דאמרי' ארבעים בכתפיה וכשר הכי חייב מלקות הוא אף על פי שאין שם התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה והרי החמירו עליו ועשאוהו כחייבי מלקות דקרינהו רחמנא רשעים דכתיב אם בן הכות הרשע ואת אמרת כשר ומילתא צריכא עיונא: ↩︎

703. הגמ' בדף כ''ה: איבעיא להו: עוברת על דת, צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה?... א"ר חנינא מסורא: ת"ש, ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה; ש"מ בעי התראה, ש"מ. וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא? דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל. ואי לאו דאתרו בה בי דינא לא הוה לן למקנסה, דכיון דלית לה אימתא אין תימה בדבר אם עוברת על דת ואין זה פריצותא יתירתא, אבל מי שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו ועוברת על דת פריצותא יתירתא אית בה, ואיכא למימר דבלאו התראה נמי מפסדא כתובתה, רש''י. ↩︎

704. מכאן שלא סומכין על הכרזות. ↩︎

705. דהיינו האיש שמתייחד עם א''א חייב מלקות, ולכן הכהו מר זוטרא דס''ל כרב אשי שלא חיישינן למי ששמע שהכו ולא שמע שלא הכו את האשה ולא יצא לעז, אבל הרמב''ם פוסק דחיישינן ולכן לא מכריזים עליהם ואין לוקין. ↩︎

706. ולדעת רבינו האשה כן חשודה ולכן אלמנה לא תגדל כלב כמאמר הגמ', כדפירש''י: לא תגדל כלב שמא תקלקל עמו, עכ"ל. וכן פי' בע''ז כ''ב ע''ב: שמא תתאוה ותרביענו עליה. ↩︎

707. אבל בזכר ישראל לא נחשדו, ומציין לתוס' שאין יצה''ר של רביעה גדול כ''כ, אא''כ במקום שנחשדו. ↩︎

708. שם כותב רבינו: ולא יצא מבושם כו'. ולא הביא דוקא במקום שחשודים וכו', עיין בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' ועיין ב"מ דף ע"א ע"א אלמנה לא תגדל כלב, ועיין בשבת דף נ' ע"ב דהוא פלוגתא אם מותר ליפות עצמו ורבינו ס"ל דאסור אבל להעביר את הזיעה מותר ופירש כן דברי הג"מ... ↩︎

709. כלשון הפר''ח הובא ביב''א בהערה הבאה: הפרי חדש יו"ד (סי' נה ס"ק טז) ... אם נשבר עצם במקום שאינו נטרף אם נחתך, אם אין עור ובשר חופים את רובו, הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן, משום שדומה לאבר מן החי, וכתבו הסמ"ג (עשין סג), והסמ"ק (סי' ריא), שאסור להושיטו לבני נח מדרבנן. ותמה ע"ז הפרי חדש, דאטו רבנן מי גזרי גזירות על בני נח, ואינהו נמי מי צייתי לגזרות דרבנן, וכיון דלדידהו שרי, ליכא לפני עור בהכי. עכ''ל. ולדברי רבינו אתי שפיר דהוי כאבר המדולדל שאסור מה''ת אם הבהמה מתה, ואין לגוי שחיטה. כלומר לישראל מותר מה''ת כי שחיטה לא עושה ניפול ואסור רק מדרבנן דדמי לאבר מן החי, ולגוי אסור מה''ת ולכן איכא לפני עור. בצ''פ על סנהדרין נ''ח ע''ב על הגליון, על דברי רש''י: ולכלל ישראל לא בא - דליגזר ליה עליה כו', (משמע שלא שייך לגזור על גוי או עבד), ציין רבינו להלכה דידן ברמב''ם. ובסוף ההלכה כאן מציין לרש''י שם. ↩︎

710. עי' בשו"ת יביע אומר ח''י יו''ד סי' א'. האריך והרחיב בדעות הפוסקים וכמה ציונים ומ''מ שכותב רבינו כאן, הובאו שם בדבריהם. ושם כתב: והגר"ש ישראלי בספרו עמוד הימני (עמוד קלא) כתב לתמוה על זה... כי אין דין על העכו"ם לשמוע דברי חכמים, ולא ציווי לשמוע לתקנותיהם... וכ' עליו וז''ל: ולכאורה אשתמטיתיה מ"ש הלחם משנה (פ"י מהל' מלכים ה"ט) דמ"ש הרמב"ם שבן נח שעוסק בתורה "חייב מיתה", אבל אינו נהרג על זה, היינו רק מדרבנן. ולכן אינו נהרג. הא קמן שיש ציווי מדרבנן על הבני נח שלא יעסקו בתורה. ע''כ. ולכאורה איהו גופיה אשתמיטתיה מ''ש הלחם יהודה על הרמב''ם שם: וראיתי להרב לח"מ ז"ל שנתן הכרח לרבינו מכח הך סברא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור יעו"ש. לאחר המחילה אין זה הכרח ודבר פשוט דאין מי שיסבור סברא זו בדבר שהוא מצוה לישראל וכמ"ש התוס' וכל החולק בזה אינו אלא מן המתמיהין. גם מ"ש דחיוב המיתה הוא דרבנן אין אלו אלא דברי נביאות ופי' חייב מיתה ודאי מדאורייתא דהא מייתי לה מקרא ואמר מר אזהרתן זו היא מיתתן וכדמוכח מלשון כ"מ ואין פוצה פה לחלוק בזה כלל והוא ברור. עכ''ל. ↩︎

711. ואכן הטור (אה''ע כ''ב), דייק וכתב: מלקין אותו. ובב''ח שם: דבגויה אין מלקין אלא אותו, ע''ש. ↩︎

712. פ''ה ה''ו מהל' מאכלות אסורות. ↩︎

713. זבן מנכרי וזבין לנכרי - לית בה משום דינא דבר מצרא. זבן מנכרי - דאמר ליה: ארי אברחי לך ממצרא, זבין לנכרי - נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. ↩︎

714. והגר אינו יורש את אביו העכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה שמא יחזור למרדו, ויראה לי שתנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים. ↩︎

715. גוי שחרש אינו עושה אותה בית פרס שאין בית פרס לכותיים: ↩︎

716. הנכרי והכותי שחרשו אין עושין אותן בית הפרס שלא גזרו אלא עד מקום שיכולין לגזור. ומדוע בחמץ שעבר עליו הפסח גזרו אף על חמצו של כותי, אף שזה אסור מדרבנן. ↩︎

717. ה''ו: אימתי חמיצן של כותיים מותר לאחר הפסח של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפיה. ושל נחתומים בכרכים לאחר שלשה ימים. ושל נחתומים בכפרים לאחר שלשה תנורים. ↩︎

718. פסחים פ''ב: חמץ של כותיים מאימתי מותר אחר הפסח של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפייה ושל נחתומין בכפרים עד שלשה ימים ובכרכין עד שלשה תנורין. ↩︎

719. המחמץ בפסח אין האיסור על הפעולה שהחמיץ, אלא על מה שמשהה החמץ ברשותו, משא''כ בית הפרס האיסור הוא לחרוש על הקבר, ולכן גזרו טומאה על השדה שנחרש. ↩︎

720. כלומר, חמץ הוא איסור חפצא, כותים גרי אמת הם אלא שלפעמים מקדשין ר''ח ניסן לפני זמנו ונמצאו אוכלים חמץ ביום האחרון, כותים (כמו גוים) א''א לקנוס אבל הלוקח מהם חמץ עובר על שמשהה בביתו חמץ שעבר עליו הפסח. אבל בית הפרס שלהם טהור שכל גזירת בית הפרס (איסור גברא) כדי שיזהרו בחרישת הקבר, אבל "עובד כוכבים וכן כותי דלא שייך בהו קנסא", ר''ש באהלות פי''ז מ''ג. ↩︎

721. פ''ד הכ''ט: עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם. כיון שספיחין אסורים מדרבנן – לא גזרו על עכו''ם, משמע לכאורה שפירות שביעית ממש, (שזרע וקצר מלאכות דאורייתא כדרכו) - אסורים אף משדה עכו''ם, ודנו בזה בפולמוס צפת בנוגע לפירות עכו''ם בשמיטה, ראה כתב עת שנה בשנה תשס''ה, ואכמ''ל. ↩︎

722. ה''א: והא תנינן אורז וכמון...הרי אלו בשביעית היתר בשאר שני שבוע דמאי. הרי אלו בשביעית היתר ויהיו בשביעית שביעית. אמאי ויהיו בשביעית שביעית כשאר פירות שביעית ומפני מה לא חששו שם גם לשביעית כמו שחששו בדמאי שביעית ישראל משמטין ועכו"ם פטור, וישראל ועכו"ם רבים על כותיים. ישראל ועכו"ם רבים על הכותים שנמצאו שם וחשודין על השביעית והולכין אחר הרוב. הרי שעל כותים כן גזרו, ולא קשה על הרמב''ם כי יש לחלק בין עכו''ם לכותים כמ''ש לקמן: רק על עכו"ם לא גזרו וכמה שכתבתי ועל כותים גזרו משום דהוו כישראל. ↩︎

723. אומר ר"ת דלא תקינו מעמד שלשתן בעובד כוכבים אם הנפקד או הלוה עובד כוכבים ואמר ליה ישראל תנהו לישראל אחר - לא קנה, כיון דאפילו אמר לו זכי לא קנה כיון דאין זכיה לעובד כוכבים, ה"ה במעמד ג' לא קנה כו', יובא להלן. ↩︎

724. העכו"ם אפילו אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה, ואם לא הביא שטר תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה שלא תקנו שבועת היסת אלא לישראל. ↩︎

725. בעי רבא: השביח עובד כוכבים, מהו? א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: תקנתא לעובד כוכבים ניקו ונעבוד? (רק בישראל: גזלן אי אשבח הוה שקיל מחצה או שליש או רביע כו' מפני תקנת השבים). ↩︎

726. הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובעכו"ם תפשה בו מדת הדין אבל בחוכר מישראל א"צ לעשר כ"א תורם ונותן לו, יובא לקמן. ↩︎

727. דף מ' ע''א: דאמר רב הונא: בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ורש''י מ''ב ע''א: היכא דאתמר - בהדיא, דלא קנסינן ליה - אתמר, והיכא דלא אתמר - לא אתמר, והלכך: עברה ולשה בחמין - קרובה למזיד היתה, ואסור, ולא דמי לבציקות של נכרים דאמרינן (פסחים מ, א): ממלא אדם כריסו מהן - דהכא בעינן למיקנסיה דעברה אדרבנן. ↩︎

728. מ' ע''א: בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן שמכיר בהן שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, דהוא הוי סימן סידוק וסימן שיאור, כדלקמן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. דבהא לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה, ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו, למצה של מצוה - שימור לשמה בעינן. ↩︎

729. ... מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו דאמרינן בפסחים מ': הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ↩︎

730. מצת כותי מותרת - לאכלה בפסח ואין בה משום חששא דחימוץ. ואדם יוצא בה - בלילי י"ט הראשון שהמצה חובה ויוצא בה, דלא הוי כקמחין ובציקות של עובדי כוכבים שלא חמצו דקי"ל (פסחים דף מ) אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה אחרת באחרונה, משום דבמצת מצוה בעינן שימור לשם מצוה, אבל מצת כותי א"צ לאכול מצה אחרת באחרונה דבקיאי במצות שימור. ↩︎

731. מ''ב: כל הקמחין והסלתות של בית השוקים טמאים. ↩︎

732. לוקחין מן הגוים תבואה וקיטנית וגרוגרות השום והבצלים מכל מקום ואין חוששין משום טומאה. ↩︎

733. אם אסור לקחת מהם קמח כי הוא בחזקת מוכשר לטומאה דהיינו שרוהו במים, א''כ הרי החמיץ ואיך מותר לאכול בצק שלהם בפסח? ומבאר משום שנשתנו ביד עכו''ם. וכמו לבנה מבית הפרס, אע''פ שעפרה טמא, הלבנה טהורה. ↩︎

734. ...ולא לבינה מבית הפרס דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים הלבינה ממעטת מפני שעפרה טהור. ↩︎

735. מפני שעפרה טהור - בתוספתא ב"ק דכלים פ"ג פליגי ר"ש ורבנן בלובן לבנים בבית הפרס ולעיל הבאתיה פ"ב שם דרבנן מטמאין את הלבינה ור"ש מטהר שלא אמרו אלא גזעו כברייתו. ↩︎

736. שדה בית פרס למעלה ושדה טהורה למטה ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה, אפילו היתה אדומה והלבינה או לבנה והאדימה טהורה שאין בית פרס עושה בית פרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו. ↩︎

737. אמר מר: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח... קסבר: לא בקיאי בשימור. ↩︎

738. אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו... דרש רבא: אשה לא תלוש בחמה, ולא בחמי חמה, ולא במים הגרופין מן המולייר, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת. וצריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. איבעיא להו: עברה ולשה מהו? מר זוטרא אמר: מותר, רב אשי אמר: אסור... ↩︎

739. ב' ע''ב תוד''ה לפי שאין בקיאין... אלא דהך דרשה דוכתב לה לשמה אינה נראית להם עיקר דרשה ואין בקיאין פירוש אין חוששין לדרשה דלשמה. (לא חוששין לשימור). ↩︎

740. ורבי עקיבא סבר: כותים גירי אמת הן, וכהנים שנטמעו בהן - כהנים כשרים היו... ואלא מפני מה אסרום... ויש אומרים: לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות... ואלא הכי מאי אין בקיאין? לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגירושין. ↩︎

741. כותי - אין מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה וכי מקדש חד מנסבא לאידך, לפיכך כולן ספק ממזרים הם שמא נתקדשה אמו לאחר. ↩︎

742. עבד כנעני - של ישראל. מותר באמו ובבתו - וכל שכן בשאר עריות של קורבה. יצא מכלל נכרי - ופקע שם בן נח מיניה. ולכלל ישראל לא בא - דליגזר ליה עליה. ↩︎

743. אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית; במאי עסקינן? אילימא בבעל חוב עובד כוכבים, דשקיל רבית ולהכי נזקקין, מי צאית? להמתין ימי הכרזתינו בלא רבית?. ↩︎

744. האם נניח את הגוים למכור קודם שימכור הת''ח סחורתו או לא. ↩︎

745. גר שנתגייר והיו לו יינות ואמר ברי לי שלא נתנסך מהן בזמן שנעשו על גב עצמן שהיה משמרן בשביל עצמו טהורין לו, שלעצמו הוא נאמן מפני שהיה בדעתו להתגייר ומסתמא היה משמרן, אבל אינו נאמן לאחרים - טהורים לו וטמאים לאחרים, על גב אחרים שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו - טמאים בין לו ובין לאחרים, ר' עקיבה אומר אם טהורין לו יהו טהורים לאחרים אם טמאים לאחרים טמאים לו, ר"י אמר לחומרין טמאין בין לו ובין לאחרים. ↩︎

746. אף שהיה נכרי כשעשה את היין מ''מ לא נאסר כדין סתם יינם, משום שלא גזרו על הגוי שסתם יינו אסור אלא רק כשבא היין ליד ישראל. וכן סובר רבינו גבי חלב עכו''ם, שכל זמן שהוא ביד הגוי אינו אסור ואם עשה ממנו חמאה – מותרת, ורק כשבא ליד ישראל נאסר ואף חמאה אינו יכול לעשות ממנו. וז''ל רבנו בפ''א מהל' תרומות: וכן לגבי סתם יינם לגוי עצמו אין עליו דין יין נסך כלל, ולכך אם אח"כ נתגייר מותר לשתות היין, והנה בירוש' שם נקט ברי לי שלא נתנסך ולא נקט ברי לי שלא נגעתי, משמע אף אם נגע ג"כ לא איכפת לן לגבי עצמו... ↩︎

747. נאמן התינוק לומר, כך אמר לי אבא ... משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה... וכולם, אם היה עובד כוכבים ונתגייר, עבד ונשתחרר - אין נאמנין, ר' יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנין. במאי קמיפלגי? ת"ק סבר: כיון דעובד כוכבים הוא לא הוה דייק, ורבי יוחנן בן ברוקא סבר: כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק. ↩︎

748. וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי... אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה. אמר רב יוסף: לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו. לא אמר ר' יהודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות בינו ובין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל, לעצמו - נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם. ↩︎

749. ע"ה שקיבל עליו דברי חבירות והיו לו טהרות כשהיה ע"ה ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו בזמן שנתעסקו בהן אחרים הרי הן אסורות כמקודם ואם הוא בעצמו נתעסק בהן הרי הן מותרות לו ואסורות לכל אדם. ↩︎

750. כלי חרס מציל על הכל, דברי בית הלל, בית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על אוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס. אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מפני מה? - אמרו בית שמאי: מפני שהוא טמא על גבי עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ. - אמרו להם בית הלל: והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו, - אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו - לעצמו טהרנו, הוא יאכלם, שהרי החברים בדלין מהן וממגען, ובלאו הכי מאכלו טמא, אבל נטהר את הכלי שטהרתו לך ולו? ↩︎

751. לא שהוא חושב שהם טהורים, אלא הם באמת טהורים שלא גזרו טומאה על כלי ע''ה אלא רק משבאו ליד חבר. וז''ל רבינו בפ''א מהל' תרומות: אך באמת כך דהא דכליו דע"ה טמאים זהו רק לחבר אבל לא לעצמו וזה ר"ל הגמ' בחגיגה דף כ"ב ע"ב לעצמו טהרנו ע"ש ברש"י ותוס', ולעצמו הוא באמת טהור ולכך מציל במוקף צמיד פתיל... ↩︎

752. אע''פ שלא נגע בו אסור לנו, דכך היתה תקנה שסתם יינם אסור. ↩︎

753. אף אם הגוי לא נגע ולא ראה את יינו – אסור, כי זו תקנה שיין עכו''ם אסור ולא חשש. ↩︎

754. פ''ז: המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו ... ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין, אפילו מובל ומובל הוא חתוך הידים והרגלים עד שאינו יכול לעבור ממקום למקום עד שישאוהו הבריאים בידיהם ויעבירוהו, אפילו כפות הכל טמא: פ''ח: אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה בלא רשות: (כך היא התקנה שאם ברשות ע''ה אע''פ שאינו יכול ליגע – הכל טמא, ואם לא ברשותו אף שיכול לנגוע לא גזרו). ↩︎

755. וכן הגנבים שהחזירו את הכלים, נאמנין לומר לא נגענו... רמינהי: הגנבים שנכנסו לתוך הבית - אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים, - אמר רב פנחס משמיה דרבה כשעשו תשובה. דיקא נמי, דקתני שהחזירו את הכלים, שמע מינה. ↩︎

756. הל' מטמאי משכב ומושב: הגבאים והגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמן לא מחמת יראה ואמרו לא נגענו בכל מה שהיה בבית כשנכנסו הרי אלו נאמנים ואפילו על מקום רגליהן. ↩︎

757. ע''א: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו... לא צריכא, ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ושחט שפיר, מהו דתימא: מדאידך שחט שפיר, האי נמי שחט שפיר, קמ"ל: כיון דלא גמר, זימנין דשהי ודריס ולא ידע. ולא ידע - אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו, רש''י. (משמע שהוא עצמו אם יודע שלא שהה ולא דרס – מותר לאכול). ↩︎

758. רבא... כמו כן אם שמנונית האיסור על המרדה שקורין פאל"ה בלע"ז אסור ליתן היתר עליה כל היום, מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחלה ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחלה, כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור... ↩︎

759. הנכרי והכותי שחרשו אין עושין אותן בית הפרס, שלא גזרו אלא עד מקום שיכולין לגזור - (שלא גזרו על מי שא''א לגזור). ↩︎

760. ר''ל שאוכלם בבית הגוי, אבל אם קנאם שכבר באו לידו אסור משום חששות הנ''ל, שמא לש בחמין ושהה כו' והחמיצו. וכ''כ רבינו בשו''ת צפ''ד מ''ד דלהלן: "אם הישראל לא לקחן ממנו רק גדר שמכבדו ונותן לו, אבל ליקח אסור דנעשה שלו", ובזה מיושבת תמיהת הרמב''ן על רש''י: וזה דבר קשה לנו היאך לא נחוש לכליהן או שמא עירב בהן חמץ ולא נשתהו עדיין שיהא בהן שיאור וסידוק, עכ''ל. ולדברי רבינו אם אכן קנאם הישראל – אסורים מחששות הנ''ל. ↩︎

761. רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא. אמרו ליה: ניקוץ מר, אמר להו: קוצו עילאי ותתאי, והדר ניקוץ אנא. - היכי עביד הכי? והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, - התם אבא דבי פרזק רופילא הוה, ואמר: אי קייצו - קייצנא, ואי לא קייצו - אמאי איקוץ? אותן שלמטה ושלמעלה לא של ישראל היה שיכול לקצוץ אותו, יער של בית פרזק - פחת פרסיים היה, וידוע הוא שלא יקוצו, ומה תועיל קציצה שלי. ↩︎

762. אמר רב: המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים - יצא לחירות...לכותי מהו?... כותי וישראל מומר - אמרי לה: כעובד כוכבים, ואמרי לה: כישראל. ↩︎

763. ה''ה: אחד מוכר עבדו לעכו"ם עובד ע"ז או שמכרו לגר תושב אפילו לכותי הרי זה יצא לחירות. מכרו לישראל מומר הרי זה ספק לפיכך אם תפס כדי דמיו מרבו ראשון כדי לצאת בהן מיד המומר אין מוציאין מידו. ↩︎

764. המוכר את עבדו לעכו"ם יצא בן חורין וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו"ם עד עשרה בדמיו. אבל בספקות: מכרו לעכו"ם לשלשים יום, מכרו חוץ ממלאכתו, חוץ מן המצות, חוץ משבתות וימים טובים ה"ז ספק אם נשתחרר או לא נשתחרר לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהן לחירות מיד עכו"ם אין מוציאין מידו. (וכמו כן כותי וישראל מומר). ↩︎

765. הל' עבדים: ובזמן הזה שהכותים כעכו"ם לכל דבריהם. ↩︎

766. פ''ז מ''ג: ... אבל היום כותים כגוים וכתמיהם טהורין כמו שבארנו כמה פעמים. ↩︎

767. מ''ה: וכך אמרו סופא בכותי, ולפיכך מקבלין מהם חטאות ואשמות שכיון שנתכוון לכפרה אולי ישוב. אבל הגוים אין מקבלין מהן חטאות ואשמות לפי שאינו נידר ונידב. וכבר ידעת שאין אנו מבדילים היום בין כותי וגוי, כמו שהודעתיך טעם זה במסכת ברכות באמרם גזרו עליהם שיהוא כגוים לכל דבריהם, ולכן תבחין מה מותר לקבל מהם בכלל שהשמיעך. ופסק ההלכה שאין מקבלין מן הגוים קרבן אלא עולה הבאה בנדר ונדבה בלבד. ↩︎

768. ע''ב: דתניא: מכם - ולא כולכם, להוציא את המומר, מכם - בכם חלקתי ולא בעובדי כוכבים, כו'. (וכיון שמקבלים קרבן מהכותים מוכח שהם גוים ולא מומרים). ↩︎

769. אמר רב יהודה א"ר אסי: עובד כוכבים שקידש בזמן הזה - חוששין לקדושין, שמא מעשרת השבטים הוא... כי אמריתה קמיה דשמואל, א"ל: בנך הבא מן ישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה. והאיכא בנות... איכא דאמרי: כי אמריתה קמיה דשמואל, א"ל: לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים, שנאמר: בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. (כלומר, יחיד מומר נחשב כגוי רק לחומרא ולא לקולא (אין מקריבין קרבנו, ואם קידש אשה – מקודשת וכו', "אבל גוי שנתגייר וחזר לסורו חוששין לקדושיו וכדאיתא בפרק החולץ, ואצ"ל הישראל משומד, וכן גטם גט ואפילו שנשאו ביהודותם וגירותם דלגבי הא - ישראל גמור הוא, הריטב''א יבמות ט''ז), הכותים שהיו ציבור שלם - הוו כגוים גמורים, "אלא אותן בלבד הוא שעשאום כגוים גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהן", רשב''א יבמות כ''ב ע''ש). (ובדף על הדף יבמות י''ז: בהגהות חתם סופר לאו"ח (סי' ל"ט) שכתב גם כן יסוד זו, שכמו שיש יכולת ביד ב"ד להפקיר ממונו של אדם, הכי נמי יש בכוחם של ראשי בני ישראל להתאסף יחד ולהבדיל מביניהם המורדים, ולהסיר מהם קדושת ישראל, ויחזרו להיות גוים גמורים אף להקל. והיינו טעמא דהסוברים שהכותים הם כעכו"ם גמורים אף להקל אפי' למ"ד כותים גרי אמת הם, לפני שנמנו וגמרו והוציאו אותם מכלל ישראל ע"כ. וברשימות שיעורים להרי''ד יבמות י''ז: ואמר מרן הגר"ח ז"ל שהרמב"ם הסיק מסוגיין ביבמות שמהפסוק "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" נתפרש דין דאורייתא דהפקעת קדושת ישראל, דהרמב"ם סובר שהחכמים עשו את עשרת השבטים לעכו"ם ממש והפקיעו מהם כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא. ולפיכך היה כח לחכמים להפקיע כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא אף מהכותים ולעשותם כעכו"ם לכל דיני התורה, ואפילו לקולא דיניהם כעכו"ם בלי קדושת ישראל כלל. והוסיף הגר"ח זצ"ל שמשמע לפי הרמב"ם שיסוד הדין הוא שאם יש קבוצת יהודים שהם מומרים לכל התורה כולה ושנשתקעו מהם כל שם יהודי, ואף הגויים שמסביבם אינם מחשיבים אותם ליהודים אלא לעכו"ם, אזי יש לחכמים כח התורה להפקיע כל חלות קדושת ישראל מהם ולעשותם כעכו"ם לכל דיניהם ואפילו לקולא). ↩︎

770. סוד''ה מחוורתא, ויש לומר דלא חיישינן כה"ג למיעוט דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אף על גב דגבי כותים גזר ר"מ על כולם משום מיעוט שנתקלקלו כדאמר בפ"ק דחולין (דף ו.) שאני כותים דאומה אחת הן ואין נזהרין במצות כישראל. ↩︎

771. סוה''ד: רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנינה כותאי דקיסרין מותר להלוותן ברבית, רבי יוסי בעי מעתה לא נחוש לחלתן? ונן חמיי רבנן חששין: ↩︎

772. קילור של ע"ז שמשימין בתוך העין לרפואה. - אסור בהנייה. שנייא היא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, מה בינן לשמרים של עכו"ם, אלו שמרים של עכו"ם שמא אינן אסורים בהנייה, הא שמרים שיבשו אין בהם משום הניית ע"ז. ↩︎

773. וכי מה בינה לשמרים והן החרצנים והזגין דאסורין בהנאה כשהן לחים, הא אם יבשו אין בהן משום הניית ע"ז כדתנן פ' אין מעמידין החרצנים והזגין שלהם לחין אסורין ויבישין שנשתהו יב"ח מותרין דאין להן ממשות של איסור ואמאי הקילור אסור הרי אינו ניכר בו ממשות של ע"ז ולא משני מידי, עכ''ל הפנ''מ. ↩︎

774. דאז לא חיישינן לתערובת חלב טמא כמ''ש התוס' ע''ז ל''ה: דאטו מי חיישינן דעובד כוכבים שוטה הוה שעירב בו חלב טמא אף על פי שהוא יודע שאינו עומד? הובא בצ''פ מאכ''א פ''ג הט''ז. ובש''ך קט''ו סק''כ הוסיף שמותר אפי' לישראל לקנות חלב שבדעת הגוי לעשות ממנו גבינות וז''ל: ומ"ש הגה"א ואו"ה (ותשובת מהר"מ סימן רי"ז בשם ר"ת) דהיכא דידוע דדעת העובד כוכבים להקפיא אפילו לא היה בתחלת החליבה שרי ...כיון דדעת העובד כוכבים להקפיא לעשות ממנו הגבינות אם כן למה יערב חלב טמא שהרי אינו עומד הלכך מותר החלב והיינו שיעשה הישראל הגבינות כו' ע''כ. ועי' הר צבי יו''ד ק''ג שהתיר אף אבקת חלב נכרי מטעם זה. ועי' שם סי' ק''ד. ובשבט הלוי ח''י סס''ו סיים: טוב יותר מאכל מאבקת חלב בפרט לדעת החזון איש כידוע שנטה להקל, ואנחנו בהנהגה מחמירים. עכ''ל. ולעומתו החלקת יעקב או''ח קצ''ט: אף דהחזון איש ע"ז סי' ד' ס"ק ד' (יו"ד סי' מ"א) לדעתו אבקת חלב יוכל להיעשות גם מחלב טמא וחוכך לאסור כו'... ↩︎

775. פי''ד ה''ה: העכו"ם אפילו אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה, ואם לא הביא שטר תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה שלא תקנו שבועת היסת אלא לישראל וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם שאין אכילתו ראיה. ↩︎

776. לגבינה איכא דקאי ביני אטפי - פירוש ליקח חלב מן העובד כוכבים לעשות גבינה אבל לעיל גבי ליקח גבינה של עובד כוכבים ליכא למיחש לחלב טמא כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו חלב טמא כיון שאינו עומד. (כבהערה דלעיל). ↩︎

777. בצ''פ שם: ועיין חגיגה דף כ"ה גבי הך בעיא דבעי מרב ששת גבי עבר וקיבלה ע"ש ושם דף כ"ו ע"א גבי מהו שיניחנה לרגל אחר ובירושלמי שם פ"ג וכי יש לך דבר משנאסר יחזור ויותר. (בהערה הבאה). ↩︎

778. ה''ד: נגעו בו טהרות בשעת הגיתות והבדים הטהרות טהורות עברו הגיתות והבדים הטהרות טמאות ויש כלי חרש משהוא מיטהר חוזר ומיטמא? ↩︎

779. מבאר שם שכלי חרס נעשה עצם איסור ואסור לבשל בו לעולם (צריך שבירה) אף שאינו בן יומו, וזה רק אם הכלי בא ליד ישראל כו', אבל ברשות הגוי אסור רק משום הטעם הבלוע, ואם אינו ב''י מותר כו'. ↩︎

780. כלי שאינו בן יומו אסורה גזרה משום בן יומו. ↩︎

781. ד''ה רבא אמר כו', כמו כן אם שמנונית האיסור על המרדה שקורין פאל"ה בלע"ז אסור ליתן היתר עליה כל היום, מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחלה, ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחלה, כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור. (במרדה של ישראל (ב''י מנבילה לכ''ע אסור, ולהפר''ח גם באינה ב''י - אסור) הפת אסורה, עי' יו''ד סי' ק''ח ובט''ז סק''ח ופמ''ג שם. והלהשתמש בה לכתחילה ברור שאסור, משא''כ במרדה של גוי). ↩︎

782. רמב''ם הוצאת קאפח: ואמרו שאין בית הפרס לכותים טעם לאמרו נכרי שחרש אינו עושה בית הפרס, לפי שאם הכותי אינו עושה בית הפרס וכל שכן נכרי לפי שלא גזרו עליהן. והר''ש: ...דלדידיה קנסו רבנן בשדה שלו אבל כשחרש בתוך של חבירו לא קנסו רבנן למיהוי ארעא דחבריה בית הפרס וכן עובד כוכבים וכן כותי דלא שייך בהו קנסא. ↩︎

783. המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים - יצא לחירות... לכותי, מהו? פשוט מיהא חדא: גר תושב הרי הוא כעובד כוכבים. כותי וישראל מומר - אמרי לה: כעובד כוכבים, ואמרי לה: כישראל. ↩︎

784. גזרו במוכר לגוי שיצא לחרות, והבעיא בגמ' לכותי ולישראל מומר מהו? אף שמומר גרע מכותי מ''מ השאלה אם גזרו או לא, ועי' אג''מ יו''ד ח''ה סי' י''ג. ↩︎

785. פ''ו ה''ו: כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהן כשרין בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר, ובזמן הזה שהכותים כעכו"ם לכל דבריהם כו'. זה לחומרא, ואולי דעתו שאינה גרושה כלל אף לקולא, ובהג''מ שם: בירושלמי כותאי דקסרין קלקלו מעשיהם והתירו להלוותם ברבית, פ''ח ה''ה: אחד מוכר עבדו לעכו"ם עובד ע"ז או שמכרו לגר תושב אפילו לכותי הרי זה יצא לחירות. ↩︎

786. במשנה: בית הטומאות של כותים מטמאין באהל מפני שהם קוברין שם את הנפלים כו', ואין נאמנין לא על הסככות ולא על הפרעות ולא על הבית הפרס זה הכלל דבר שחשודין בו אין נאמנים עליו, וברמב''ם סיים: ואיני צריך לחזור כי דינם היום כגוים לכל דבריהם. עכ''ל. משמע שאינם מטמאים כלל באהל כגוים. ↩︎

787. הרי מהתורה מטמאים ואיך יכולים חכמים להפקיע? ↩︎

788. מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח; ר"א אוסר, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. וכן בגיטין י' ע''א וקדושין ע''ו. ↩︎

789. תוס': ומפרש ר"ת דבכל הלכות גיטין בקיאין אלא דהך דרשה דוכתב לה לשמה אינה נראית להם עיקר דרשה ואין בקיאין פירוש אין חוששין לדרשה דלשמה. ↩︎

790. אמר רב חסדא: בכותאי. - כותאי מאי טעמא - משום דמסרכי מילתא, הנך אינשי נמי סרכי מילתא ככותאי דמי - דכיון דלא גמירי, ולאו מקום תורה הוא - סרכי מילתא - של קולא, ומזלזלין יותר. ↩︎

791. לדעת רבינו מדובר שהגוי מכבד את היהודי בבצקות שלו, ואם קנה ממנו – אסור, ולכך לא שייך לגרוס קמחין. ↩︎

792. דף ד': מהו דתימא - אף על גב דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו דאמרינן בפסחים מ' הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ↩︎

793. ע''ו: מצת כותי מותרת - לאכלה בפסח ואין בה משום חששא דחימוץ. ואדם יוצא בה - בלילי י"ט הראשון שהמצה חובה ויוצא בה דלא הוי כקמחין ובציקות של עובדי כוכבים שלא חמצו דקי"ל (פסחים דף מ) אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה אחרת באחרונה משום דבמצת מצוה בעינן שימור לשם מצוה אבל מצת כותי א"צ לאכול מצה אחרת באחרונה דבקיאי במצות שימור. ↩︎

794. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם, לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן העכו"ם שנשתמשו בהן בחמין כגון קדרות וקערות לעולם, ואפילו היו שועין באבר, ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה התבשיל מותר. ↩︎

795. גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא היכי משכחת לה? אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא. מכאן ואילך לישתרי, גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. ↩︎

796. אמר רב: קדירות בפסח ישברו. ואמאי? לשהינהו אחר הפסח, וליעבד בהו שלא במינן דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר, והאי משהו חשיב להו, - גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ↩︎

797. לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן - תימה לר"י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ"מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן אין מבטלין ... ור"י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואף על גב דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן לה אף על פי שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי. ↩︎

798. תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש - יותץ, ישן - יוצן. אפה בו את הפת, רבי אומר: הפת אסורה, וחכמים אומרים: הפת מותרת. ובתוס': בין חדש בין ישן יוצן - דזה וזה גורם מותר אף על גב דזה וזה גורם דוקא בדיעבד מותר ... דהכא הוי כדיעבד דאם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור. ↩︎

799. כי אתא רבין א"ר יוחנן: מליח - אינו כרותח, וכבוש - אינו כמבושל; אמר אביי: הא דרבין ליתא, דההיא פינכא דהוה בי ר' אמי דמלח ביה בשרא - ותבריה, מכדי, רבי אמי תלמיד דר' יוחנן הוה, מאי טעמא תבריה, לאו משום דשמיעא ליה מיניה דר' יוחנן דאמר: מליח - הרי הוא כרותח? ↩︎

800. דף מ' ע''ב: אימלח ליה בשרא בההיא פינכא ותברה. כלי חרס הוא ולא היה נקוב ולהכי תברה משום דכיון דמליח הרי הוא כרותח לא סגי בהדחה ומהא שמעינן דנותן טעם לפגם לכתחלה אסור דאי לא אמאי תברה לשהייה עד למחר דהויא נותן טעם לפגם אלא ש"מ דלכתחלה אסור... וא"ת אכתי אמאי תברה יניחנה להשתמש בה צונן יש לומר דכלי חרס מכיון שאינו יוצא מידי דפיו ואין לו תקנה להשתמש בו חמין אפי' צונן אסור להשתמש בו שמא יבא להשתמש בו חמין ומש"ה אמר רב בפרק כל שעה (דף ל א) דקדרות בפסח ישברו ולא התירו להשתמש בהן צונן ודברי הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה גבי כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בחמין מטין לזאת הסברא שכתבנו דכלי חרס דלית ליה תקנתא לחמין גזרינן ביה צונן אטו חמין. ↩︎

801. דבעו מיניה ממרימר: הני מאני דקוניא, מהו לאשתמושי בהו בפיסחא?... כי אית בהו קרטופני לא תיבעי לך, דודאי בלעי ואסירי, כי תיבעי לך - דשיעי מאי? אמר להו: אנא חזינא להו דמדייתי, מזיעין דפניהם מבחוץ מחמת בליעותן. וכיון דמדייתי ודאי בלעי ואסירי, מ"ט? התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. מ"ש מיין נסך, כו', זה תשמישו בחמין, וזה תשמישו בצונן. חמץ - תשמישו על ידי חמין כל השנה, אבל יין נסך - לא נשתמש בו אלא צונן. ↩︎

802. ע''ב כנ''ל. וז''ל רש''י: דמידייתי - פולטין המשקין מדופנן החיצון, כו', וכיון דמידייתי - ודאי בלעי, והואיל ובלעי - שוב אינן פולטין, שהתורה העידה על כלי חרס, שכיון שבלע - אינו יוצא מידי דופיו לעולם, שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש, ומורק ושוטף, אבל בכלי חרס - ישבר. ↩︎

803. צ''ו: ואי בעית אימא: בתנור של חרס, זה הסיקו מבפנים, וזה הסיקו מבחוץ. ונעביד הסקה מבפנים, חייס עלייהו דמתברי. הילכך האי כוביא, הסיקו מבחוץ הוא ואסיר. אלא קדירות של מקדש אמאי (אמר רחמנא) ישברו? נהדרינהו לכבשונות, א"ר זירא: לפי שאין עושין כבשונות בירושלים. ↩︎

804. אמר ליה: התם - תנור של מתכת, הכא בקדירה של חרס. ואיבעית אימא: הא והא בשל חרס, זה - הסיקן מבפנים, וזה - הסיקן מבחוץ. וכי תימא הכי נמי ליעבד ליה הסקה מבפנים - חייס עליה משום דפקעה. הלכך, האי בוכיא - הסיקו מבחוץ הוא, ואסור. ואי מלייה גומרי - שפיר דמי. ↩︎

805. חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין או מלאה משקין ונתונה לתוך הפירות ושאבו כל ששאבו בכי יותן באלו משקים אמרו במים וביין ובחומץ כו', והרמב''ם: שלשה משקין הללו אינם עבים באיכותם ונבלעים בחרשו של כלי. ↩︎

806. ה''ז: מתני' כלים שסכן בשמן טמא וחזר וסכן בשמן טהור או שסכן בשמן טהור וחזר וסכן בשמן טמא רבי ליעזר אומר אחר הראשון אני בא וחכמים אומרים אחר האחרון: גמ' מה טעמא דרבי ליעזר? הראשון מוציא את האחרון. אמר רבי יוחנן רבי יהודה ורבי ליעזר שניהן אמרו דבר אחד דתנינן תמן צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו רבי יודה אומר הזיה הראשונה. כמה דרבי יודה אומר הראשון מוציא את האחרון כן רבי ליעזר אומר אוף הכא הראשון מוציא את האחרון. ↩︎

807. ד''ה א"ר יוחנן כו', בסוף דבריו: ומשו"ה נמי בגיעולי עובדי כוכבים דאמר קרא תעבירו באש פירוש הכלים הבלועים מן הנבילה וחלב ושאר איסורין ואם לא תעבירו באש אסור תימא נמי דאהדרינהו לאיסורייהו קמא ללאו דנבילה וחלב ושאר איסורין ואשמעינן דפליטת איסור מכלי הוה אסור ולעולם בלאו ↩︎

808. ע''ז כ''ט: אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין, וחרס הדרייני כו', ובל''ב ע''א: מאי הדרייני? אמר רב יהודה אמר שמואל: חרס של הדריינוס קיסר. כי אתא רב דימי אמר: קרקע בתולה היתה שלא עבדה אדם מעולם, עבדה ונטעה, ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי ומייצי להו לחמרייהו, ומתברו להו בחספי ודרו בהדייהו, וכל היכא דמטו תרו להו ושתו. ↩︎

809. במשנה שם: נודות העובדי כוכבים וקנקניהן ויין של ישראל כנוס בהן - אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה. ↩︎

810. ע''א: ומכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועות מבשר בחלב ע"י שנתבשל בהם שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה וכן קדירות האסורות משום חמץ בפסח מותר לתת לתוכן דבר יבש אבל דבר לח לא. ובע''ב: חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורין - וכן נמי איתא לקמן (דף לג.) גבי קנקנים קנקנים של עובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורים ופרש"י וז"ל גרודים שלא נזפתו מעולם והם חדשים מותרים דכניסת יין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר... משמע מתוך פירושו שמחלק בין חדשים דנודות לחדשים דקנקנים, דחדשים דנודות קרי אף כשנתן בהם יין כבר אך לא זמן מרובה וחדשים דקנקנים לא קרי אלא כשלא נתן בהם יין כלל, ופי' הטעם משום דחרס בלע לאלתר ואפי' בפעם ראשונה, וכן פי' בסמוך ה"מ נודות היינו זיקי שהם של עור אבל קנקנים של חרס בלעי טובא כו'. ↩︎

811. ואינן אסורות בעצם. וז''ל רבינו פ''א ה''ה דחמץ ומצה: ...כמאן דאיתא לאיסורא בעיניה דמי והוה כעין חרס הדרייני דהוא איסור עצמיי לא משום הבלוע שבו, ועי' ע"ז ד' ל"ב ומש"כ בזה לעיל בהל' ע"ז פ"ח, וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל גבי בית שאור דאסור אף להניח בו צונן בפסח והטעם דיש עליו שם עצם האיסור וכמו קנקנים לר"מ כמבואר בתוספתא דע"ז פ"ז דאסור להוליכן לר"מ, דלא כמ"ש התוס' בע"ז ד' ל"ב ע"א ע"ש, עכ''ל. וז''ל בפ''ח דע''ז: ועי' בהך דע"ז דף ל"ב גבי חרס הדרייני דהוה כגוף האיסור וזה בעצם מחלוקת דר"מ ורבנן שם גבי קנקנים דלר"מ הקנקן גופא נעשה איסור דלא כמ"ש התוס' שם דל"ב ע"א וכמבואר להדיא בתוספתא שם פ"ח ע"ש דלר"מ אסור להוליך קנקנים ישנים עמהם... ↩︎

812. תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו: הכלל אצלינו שתרומת מעשר של דמאי אף על פי שהיא ספק, אם נפלה לפירות מתוקנין נדמעו, ודין המדומע יתבאר לקמן. אמר שאם הפריש עם הארץ תרומת מעשר של דמאי בפנינו וחזרה למקומה ונתערב הכל הרי נעשה הכל מדומע. אם שאלנוהו אח"כ ואמר חזרתי והוצאתיה ותקנתי זה שהיה מדומע ר' שמעון שזורי אומר שהוא נאמן אפילו בחול, רמב''ם. ↩︎

813. תניא, אמר ר"ש שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל בחולין, דמאי בחולין ולא יכול להפריש ממנו מפני חולין המעורבין בו ואף על גב דדמאי לא מיחייב מדאוריי' במעשר אפילו הכי הואיל ומיחייב מדרבנן הוה ליה מן חולין הפטור על טבל החייב, ובאתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי: לך קח לך מן השוק ועשר עליו; קסבר: דאורייתא ברובא בטל, ורוב עמי הארץ מעשרים הן, והוה ליה כתורם מן הפטור על הפטור. ↩︎

814. כלומר, הלוקח דמאי מע''ה ונתערב לו בחולין – אסור, אבל הלוקח תערובת דמאי מע''ה מותר. ↩︎

815. רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי, אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין, רבי זירא לא אכל ורב אסי אכל, א"ל רבי זירא לרב אסי: ולא חייש מר לתערובת דמאי? א"ל: לאו אדעתאי. א"ר זירא: אפשר גזרו על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא? השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, נפק רבי זירא דק ואשכח, דתנן: הלוקח יין לתת לתוך המורייס או לתוך האלונתית, כרשינין לעשות מהן טחינין, עדשים לעשות מהן רסיסין - חייב משום דמאי, ואין צריך לומר משום ודאי, והן עצמן מותרין מפני שהן תערובת. ולא גזרו על תערובת דמאי? והתניא: הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל - אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר, ואם אמר לה עשי לי משליכי - חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר, שאני התם, דכיון דקאמר לה עשי לי משליכי, כמאן דעריב בידים דמי. (דהיינו אם עירב בידים אסור אבל אם לקח תערובת מע''ה מותר, ולכן אכל רב אסי). ↩︎

816. ה''ד: גר דתני גר שנתגייר והיו לו יינות ואמר ברי לי שלא נתנסך מהן בזמן שנעשו על גב עצמן טהורים לו וטמאים לאחרים על גב אחרים טמאים בין לו ובין לאחרים, ר' עקיבה אומר אם טהורין לו יהו טהורים לאחרים אם טמאים לאחרים טמאים לו ר"י אמר לחומרין טמאין בין לו ובין לאחרים. עם הארץ דתני עם הארץ שנתמנה להיות חבר והיו לו טהורות ואמר ברי לי שנעשו בטהרה בזמן שנעשו על גבי עצמו טהורות לו וטמאים לאחרים על גב אחרים טמאות בין לו בין לאחרים, ר' עקיבה אומר אם טהורין לו יהו טהורים לאחרים כו'. ↩︎

817. ה''ז: ע"ה שקיבל עליו דברי חבירות והיו לו טהרות כשהיה ע"ה ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו בזמן שנתעסקו בהן אחרים הרי הן אסורות כמקודם ואם הוא בעצמו נתעסק בהן הרי הן מותרות לו ואסורות לכל אדם. ↩︎

818. והגר אינו יורש את אביו העכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה שמא יחזור למרדו, ויראה לי שתנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים. ↩︎

819. עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם. ↩︎

820. שודאי אינם ב''י, מ''מ יישון אפי' יב''ח לא מהני. ↩︎

821. בישל בכ''ח שאינו ב''י התבשיל מותר בדיעבד. ↩︎

822. לא לקנות מרדה מהעכו''ם, אלא רק להניח לגוי להשתמש בה. ↩︎

823. כמ''ש בהל' חמץ ומצה פ''א ה''ה בהערה דלעיל. ↩︎

824. הכובש שלשה כבשים - כגון לפת ובצל וקפלוט שאין ביעורן שוה רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון שטעמו אוסר כולם ולא חשיב כמבוער אך לרבי יהושע תימה לר"י איך מותר גוף אותם שכלו... וי"ל דסבר ר' אליעזר דאי לאו האי קרא ה"א דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אף על פי שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים וה"א דניחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם המותרין ומן השדה משמע ליה מן דבר שמקצת הטעם ממנו בשדה תאכלו אף האיסור שעמו ורבן גמליאל סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער כו'. ↩︎

825. ... זה דעת ר"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור, אבל ר"א ורבי יהושע סברי הכל בנותן טעם, ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון, ור"ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכילה אלא מצות ביעור בלבד, הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד וזהו עיקר של דברים הללו. ↩︎

826. משנה ו': ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה התבשיל בית שמאי אומרים צריך לבער ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער. ↩︎

827. אלו שאינן ממעטים כו', ולא לבינה מבית הפרס דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הלבינה ממעטת מפני שעפרה טהור. ↩︎

828. הלובן לבינים בבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר' שמעון אומר אפילו לבינה מבית הפרס ממקום הטומאה טהור שלא אמרו אלא גוש כברייתה: ↩︎

829. סוף ד''ה מתני', אי נמי דזימנין דתעשה אפי' לכתחלה כגון בשעת הדחק. ↩︎

830. ור"י מדנפי"ר תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן למיחזי כשקרא כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כו' (ב"ב דף קעב.) אבל בדיעבד לא חיישינן ולהכי פריך הכא דהוי לכתחלה והא דקאמר דליתא לדרב פפי היינו דיעבד דההיא איתתא דהכותב (לקמן דף פה. ושם) כיון שהיתה צריכה לחזור לב"ד כדיעבד דמי. ↩︎

831. וע''כ מטעם שאמר, שרק הטעם נפגם אבל העצם לא נפגם. ↩︎

832. ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא. ואידך? קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ובתוס': ... י"ל דודאי גם ר"ש מודי דפגמה פורתא ומ"מ לא יליף מיניה לאסור פגם בעלמא כגון שאינה בת יומא דאיכא פגם רבה דפגם רבה מפגם פורתא דבת יומא לא ילפינן הכי סבירא ליה לר"ש כו'. ועוד יש להביא ראיה לזה דמודה רבי שמעון דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית דאי לא פגמה כלל לר"ש גיעולי דכתב רחמנא ל"ל פשיטא כיון דהוי לשבח דמיתסר דטעם הוי כעיקר כו'. וז''ל רבינו בפ''א מהל' חמץ ומצה הכ''ג: משום דהטעם הוה כמבוער כמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' שמיטה, ועי' בסוף פ"ז דשביעית גבי וורד חדש, ושם גבי הכובש ג' כבשים. אך יש לחלק כך בין היכא דלא נכנס רק טעם, ובין היכא דנבלע הבעין, ועי' בנדה ד' ס"ב ע"ב בהך פלוגתא דר"י ור"ל גבי חרסין שבלעו משקין. ועי' תוס' ע"ז ד' ס"ז ע"א דדבר לח נכנס בעין בתוך הבולע, וע"ש ד' ל"ב ע"א גבי חרס האנדרייני כו'. ↩︎

833. ד''ה קפא כו'. ועוד שמואל היכי אכיל מרור בפסח וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא א"כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא (בנוגע לאיסור שרץ יד אפרים סי' י''ד), ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת. ↩︎

834. פ''ב הט''ו: לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ↩︎

835. מהירקות שהגוי מכנס למחסן לצרכו לא ע''מ למכור, מותר לקחת ולאכול בלי בדיקה מתולעים. אבל בשוק אסור, ואם קונה ממנו חלה עליו הגזירה ולא יאכל בלי בדיקה. ↩︎

836. וכן יין תפוחים של עובדי כוכבים הבאין מן האוצר ומן ההפתק מקום כינוסן שהן עצורין שם זה על זה ובלע"ז פיל"ח ומן הסלולה - מותרין, הנמכר בקטלוזא שוק - אסור, מפני שמערבין בו יין. וכ''פ הרמב''ם בפי''ז דמאכות אסורות: יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן מותר לשתותן בכל מקום דבר שאינו מצוי לא גזרו עליו. ומציין רבינו שם: כן מבואר בע"ז דף מ' ע"ב ועיין תוס' שם דף ל"ב ע"א ד"ה ומאוצר. ומבאר רבינו בפ''ג דמא''א: ובאמת עיקר הטעם דדבר העשוי למכור לרבים לא גזרו עליה אם יש מקום לתלות ולכך אמרינן שם דהבאים מן האוצר מותרים וכעין דאמרינן בירושלמי ע"ז פ"ב ותרומות פ"י אין דבר של רבים נאסר, ועיין בירושלמי פ"ג דדמאי ובתוספתא פ"א גבי אוצר של יבנה ע"ש, ועיין בע"ז דף ל"ב ע"א ומאוצר שרי ע"ש בתוס' וכן הך דשם ד' ל"ד ע"ב גבי מורייס אומן, ושם גבי ההוא ארבא דמורייסא ושם חילקו בין ביוקר בין בזול אבל בשעה שהם בידו לא למכור, אז לא חילקו והכל אסור... ↩︎

837. אם התנה: איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו כו', שבישראל לא אמר כלום שנאמר לחוקת משפט. ↩︎

838. הרי מתנת שכיב מרע מועילה רק מדרבנן והגוי לא שייך לתקנות חז''ל, א''כ אינו יכול לקנות במתנת שכ''מ, ומדוע נקט הרמב''ם טעם אחר? ↩︎

839. נ''ל שצ''ל: "מצוה", דהיינו כיון שהשכ''מ ישראל והוא יכול להקנות במתנת שכ''מ, ואזלינן בתריה והגוי כן יזכה, קמ''ל שלא, משום שאסור ליתן לו ולעבור על לא תחנם. ↩︎

840. ע''כ דברי רש''י. ↩︎

841. וכ''ה לשון הרשב''א בחולין נ''ז ע''א. ↩︎

842. ר''ל, שהשחיטה מתירה את האבר המדולדל מהתורה, (ורק אסור מדרבנן, "ואין שחיטה עושה ניפול"), משא''כ אם מתה הבהמה "מיתה עושה ניפול", והוי כפירש מחיים ואסור מהתורה, וכיון שלגוי אין שחיטה הו''ל מתה ואבר המדולדל אסור לב''נ מהתורה. ולפי''ז אין שום ראיה מהתוספתא הנ''ל שיש איסורי רבנן על גוים, ולא כמ''ש ביביע אומר הנ''ל. ↩︎

843. מכל זה נראה שגם הרמב''ם ס''ל שלא שייך לגזור גזירות דרבנן על גוי, שאין הגוי מחוייב לציית לרבנן, ורק כאן הרמב''ם כתב: "מכין את שניהם"... ↩︎

844. הה''מ כותב: ואין מעמידין בהמה וכו'. תחלת פרק אין מעמידין (דף כ"ב) ומבואר שם בגמרא הדין והטעם, וכתב הרשב"א ז"ל ובפירקא דלעיל אסיקנא דלא נאסר ליחד אלא במקום שחשודין על הרביעה וא"נ בסתם מקומותיהם של כותים שלא נודע מנהגם שחשודין, אבל במקומות הידועים שלא נחשדו עליה מותר לייחד עכ"ל. וע"ז נהגו בזה היתר במקומותינו, עכ''ל. וכנראה כוונת רבינו לציין לירושלמי שמשמע שלא חילקו בין המקומות וכפסק הרמב''ם. ↩︎

845. הנפ''מ, שאותו שהאיסור עליו, אם יש סברא שלא יתקפנו יצרו – מותר ביחוד, ועי' לקמן בהערה ביאור הדברי יציב. ↩︎

846. אולי זה ע''ד תירוץ הכס''מ דלקמן וכ''ה בשו''ת הרדב''ז ללשונות הרמב''ם שם: ותו כיון דאיכא אשה של אחד מהם היא משמרת את בעלה ובעלה משמרה, ואחרת בושה ליבעל בפני זו שהרי מגלה את סודה. ↩︎

847. עי' אג''מ ד' אה''ע ס''ה אות ו', ונראה שקושיותיו (נשאר בצ''ע) - מתורצות בדברי רבינו. ↩︎

848. בשו''ת דברי יציב אה''ע מ''ה כתב: ע"ד השאלה אם יש איסור יחוד בבריכה גדולה של נשים שיש שם מציל איש... וראיתי בצפנת פענח על מ"ש הרמב"ם בפכ"ב מאיסורי ביאה ה"ח לא תתיחד אשה אפילו עם אנשים הרבה וכן לא יתיחד איש וכו', דזה הוה ב' דינים, דאם אשה אחת עם אנשים הרבה אז האיסור על האשה, ואיש אחד עם נשים הרבה אז האיסור על האיש עיין שם, ולפי דבריו אין מקום לשאלה דידן כיון שאין איסור כלל על הנשים. ויש להסביר דבריו דבאשה אחת עם אנשים הרבה רק היא צריכה לחשוש שמא תתפתה לאחד מהם, אבל האנשים אין כל אחד מהם צריך לחוש שדוקא הוא יתגבר עליו יצרו. וכן להיפוך באיש אחד עם נשים הרבה עליו לחוש שיתקפנו יצרו, אבל אין כל אחת מהנשים צריכה לחשוש שיבעול דוקא אותה, והרי זה ברור שלא יבעול כולם וכמ"ש הרא"ש וברא"ש בקידושין שם סי' כ"ז הסביר בשיטת רש"י, דכיון דאיכא טובא אי אפשר דלא מגלו אהדדי, ועוד אי אפשר לו לבעול כולם עכ"ל ודו"ק. ↩︎

849. פי''ב ה''י: תינוק שמת כל שלשים יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים. ↩︎

850. וכ''כ ה''ה: תינוקת מבת ג' שנים וכו'. פשוט הוא זה, וקצת נראה כן מן הירושלמי. ↩︎

851. פחותה מבת י''ב מותרת להיות בין אנשים הרבה, כיון שאז (בנערה) האיסור הוא על האשה, וזו קטנה היא. ואינה מוזהרת. ↩︎

852. לקמן העתקתי שרבינו מציין לסנהדרין י''ט ע''א: ואמר רמי בר אבא: התקין רבי יוסי בציפורי שיהיו נשים מספרות בבית הכסא, משום ייחוד. וכן ציין הה''מ. ואולי רוצה רבינו בציוניו להראות שכן נהגו בפועל בכל העולם גם בבבל, ולא רק בציפורי, גם לומר שתקנה קדומה היתה. ↩︎

853. וז''ל ידי אליהו על הרמב''ם כאן: ובירושלמי מונה תקנה זאת בכלל תקנות עזרא ואין ספק דפליג אתלמודא דידן. ↩︎

854. לשלימות הל' יחוד העתקתי משו''ת הנ''ל. ↩︎

855. מתייחד אדם עם אמו. אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל, אמר: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה. תנן: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עמהם בקירוב בשר; ותיובתא דשמואל, אמר לך שמואל: וליטעמיך, הא דתניא: אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה - אין מתייחד עמהם אלא בעדים; בעדים אין, שלא בעדים לא, אלא תנאי היא; דתניא, אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי. ↩︎

856. וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם. מאי שנא מהא דתנן: הנטען מן האשה - אסור באמה ובבתה ובאחותה? נשי לגבי נשי שכיחן דאזלן, גברי לגבי גברי לא שכיחן; אי נמי, נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי - לא קפדי אהדדי, גברי דאסרן שכיבתן אהדדי - קפדי אהדדי. ↩︎

857. ועל חתנא דדייר בי חמוה. שמא יכשל בה שסתם חמותה אוהבת את חתנה דאמר מר (בפסחים דף קיג) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. דדייר אין, חליף לא? והא ההוא חתנא דחליף אבבא דבי חמוה, ונגדיה רב ששת, ההוא, מידם הות דיימא חמתיה מיניה. ↩︎

858. למה לי למיתנא בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו? ליתני בית חתנות לבנו ולבתו ובית אלמנות לבנו ולבתו, מלתא אגב אורחיה קמ"ל, דלא דרכא דחתנא למידר בי חמוה. כדאמרי' בפסחים (דף קיג) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון ואיתא להא ואיתא להא ומיהו הוא הדין לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר. רשב''ם. ↩︎

859. נ''ל שאין שורה זו שייכת להלכה זו, ע''ש בהגהה שכתב שזה נכתב בין השיטין כו', ↩︎

860. נ''ל כוונת רבינו להשיב על דברי הכס''מ: כתב הטור ונראה דאין להתיר בפחות מבן תשע שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל עכ"ל. ויש לומר שרבינו לא חייש להכי משום דכיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא חששא בעלמא דיינו שנאסור לה לקנות עבד ראוי לביאה אבל שנגזור שלא תקנה שאינו ראוי משום דלכשיגדיל אתיא לידי חשד זו אין לנו, עכ''ל. וע''ז כותב רבינו כנ''ל. וז''ל הרדב''ז ביקר תפארת על הרמב''ם: וקשיא לי על דברי רבינו שכל אשה תעשה במרמה ותקנה אותו פחות מט' שנים ותגדלנו עד שיהיה ראוי לדבר עבירה, ולפיכך אני אומר שלא היה דעת רבינו אלא שמותר לה לקנות בעודם קטנים ולשיגדילו תמכרם ולא תשהה אותם אצלה דלא גרע מכלב דאמרינן אשה לא תגדל כלב וכו', עכ''ל. ↩︎

861. כשהוא אומר ואשה כי יזוב זוב דמה - הרי אונס אמור – זוב משמע זוב מ"מ ואפי' באונס. ↩︎

862. אולי ז' ע''ב: ואם ראתה הראשונה מאונס - אף השניה דיה שעתה. ובדף ח' ע''ב: קשתה שני ימים - בתוך אחד עשר ימי זוב ולשלישי נמי ראתה ואח"כ הפילה רוח בו ביום ולא שפתה מן הצער הרי לידה זו בזוב וצריכה שבעה נקיים וקרבן לזיבתה דכיון דלאו ולד הוא הויא זיבה מעליא. משמע אף דהוי באונס – טמאה. ↩︎

863. משהגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טומאה, ונשים בודקות אותן. רבי יהודה אומר: אין בודקין אותן ביד - מפני שמעוותות אותן... ↩︎

864. שמעוותות אותן - כלומר מסרטין לה בצפורן ומייתו לה לידי ראיה. ↩︎

865. בהל' יסוה''ת פ''ו ה''ח: ואף דבנדה דף ל"ו ע"ב מבואר דגם באונס טמאה, זה רק שע"י האונס נפתח המקור וראתה דם, אז טמאה בוודאי. ועיין בל' התוספתא נדה פ"א הכתה בעלה וראתה והרואה מאונס דייה שעתה: ואיזהו מאונס? חלתה וראתה, קפצה וראתה, הכתה בעלה וראתה כו'. לא נתברר לי מלשון התוספתא: "הכתה בעלה" מי היכה את מי... אבל נראה דלדינא אין נפ''מ. ור"ל דע"י זה נפתח המקור וראתה, אבל אם ע"י מכה בהמקור יצא דם זה לא נקרא ראיה. ↩︎

866. נ''ג ע''א: מכרה כתובתה לבעלה, יש לה כתובת בנין דכרין או אין לה כתובת בנין דכרין? א"ל רבא: ותבעי לך מוחלת, אמר ליה: השתא מוכרת קמיבעיא לי, דאע"ג דאיכא למימר זוזי אנסוה, דאמינא כמאן דקא מחו לה מאה עוכלי בעוכלא, מוחלת מיבעיא? ↩︎

867. ההוא גברא דאמר ליה לחבריה: אי מזביננא לה להא ארעא - מזביננא לך במאה זוזי, אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרין, אמר רב כהנא: קנה קמא. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד: האי זוזי אנסוהו. ↩︎

868. בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: ...אמר ליה: חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ לה, אמר לה: זיל הב ליה, אמר ליה: משטה אני בך עבדה ליה. ↩︎

869. כיון דחליצה כשירה היא, משום דינא נמי לית ליה (לא חייבת לקיים התנאי מדינא כשאר שכירות דעלמא) דכיון דעליה רמיא למיעבד ולא בעי, משטה אני בך עבדה ליה. ↩︎

870. קט''ז ע''א: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו... ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני - נותן לו שכרו משלם. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רמי בר חמא: בצייד השולה דגים מן הים, וא"ל אפסדתני כוורי בזוזא. ↩︎

871. לאחר שלשים יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה - ואם תאמר מה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתירה? ויש לומר שהוא מתבייש בבית דין לחלוץ לה שתרוק בפניו. ↩︎

872. כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מייבם - ... ואר"י דהכא חולץ אתא לאשמועינן דס"ד משום בזיון דכ"ג שרוקקת לפניו לא תחלוץ. ↩︎

873. ביבמות קי''א שהוא אומר בעלתי "לאחר ל' יום - הוא נאמן דלא מוקים איניש אנפשיה מלבעול ומיהו איהי לא משתריא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה ומבקשין הימנו, אבל כופין לא דהא בעל". רש''י. ↩︎

874. שלא נחשב אונס. ↩︎

875. תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני. ↩︎

876. ולכן חייב לחלוץ, והיה מותר להטעותו. ואף שחלץ באונס מצד הממון שהבטיחוהו, הוי אונס דנפשיה. ↩︎

877. הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא - אין כופין אותו ריש גלותא למכור. בהל' ת''ת פ''ג מבאר רבינו: ועי' ביבמות דקי"א ע"ב גבי בתוך ל' כופין ולאחר ל' מבקשים עי"ש בתוספו' משום בזיון הרקיקה ובקדושין דס"ה דאין כופין אותו ליתן גט דלא ניחא ליה דליתסר בקרובותיה, משמע בלא זה היו כופין אותו ומחויב זה לעשות, אף דהא לפי דבריו היא גרמה, דבאמת לפי דבריו אינה צריכה לא גט ולא חליצה, ואם כן ליכא מצוה כלל עליו ולא רמיא עליה ולמה יש עליו חיוב? ועי' בהך דב"ק דק"ב ע"ב גבי הלוקח שדהו בשם ריש גלותא דאינו מחויב לכתוב שטר מכירה, ומאי שנא מהכא? וצ"ל דכאן לפי דבריו דאין צריכה לא גט ולא חליצה נמצא דאינו עושה כלום, ולכך היה מחויב לעשות זה, רק בעבור שיש לו בזה הפסידא או בזיון - לא כופין אותו, ואם התחייבה לשלם חייבת לשלם על הבזיון, אבל בהך דב"ק הא באמת הוי קנין גמור והוא צריך לכתוב שטר מכירה כדת, בזה אינו מחויב כיון שהוא לא גרם זה... דהיינו, דבר שחייב לעשותו מן הדין, אם לא הוא גרם לחיוב – אינו מחוייב לעשות. אבל דבר שאינו חייב "ואינו עושה כלום", חייב לעשות למען הזולת, אא''כ יש לו הפסד או בזיון. ↩︎

878. ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה: שקיל לך ארבעה זוזי ואמור ליה לפלוני לאוזפן זוזי. מאי טעמא - שכר אמירה קא שקיל כו'. ↩︎

879. קדושין ס''ג ע''א משנה: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת. ↩︎

880. המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי, אם זכר יטול מנה - ילדה זכר נוטל מנה, אם נקבה מנה - ילדה נקבה נוטל מנה, ילדה זכר ונקבה - אין לו אלא מנה. וכ''כ רבינו בפי''ג דמאכ''א הכ''א: ועי' ב"מ דף ס"ט ע"ב דאמר שם שכר אמירה קשקיל ולא הוה ריבית והטעם משום דעפ"י דין צריך ליתן שכר אמירה עיין ב"ב דף קמ"א ע"א גבי המבשרני ובקדושין ד' ס"ג ע"א ע"מ שאדבר וב"מ ד' ס"ג ע"ב והא בעי למיתב זוזא לספסירא... וכ''כ רבינו בהל' יסוה''ת פ''ה: ...ובמה הוא הקנין? כמו הך דקידושין דס"ג ע"א במה שאדבר עליך לשלטון דהוי בגדר כסף, וע' ב"ב דקמ"א המבשרני כו' דזה הוי כמו שכירות, וזה ר"ל הגמ' ב"ב שם אונסא דנפשיה שאני דהוא עשה זה כו'. ↩︎

881. ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותוביה. אמר ליה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה: לכולי עלמא - ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא. כאריה אורב. ↩︎

882. ע''ב: איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא. אמר ליה: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו, אי נמי תרי מגו תלתא, ואי נמי - תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא. אמר ליה: מנא לך הא? - אמר ליה: דתנן אם יש שם בית דין - מתנה בפניהם - וסתם בית דין שלשה, אלמא: אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה. ↩︎

883. כלומר, חיוב התשלומים (שט''ח) הוא בשביל הטירחה וההפסד שנגרמים לה ולא על נתינת הגט. ואם יתן גט תמחל לו על ההתחייבות. ↩︎

884. עצה טובה קמ"ל ד' אין, טפי לא, כי היכי דנמטייה עונה בחדש. נ''ל דכוונתו למ''ש בפי''ד ה''ג מהל' אישות: ומדברי רבינו נראה דאף דכל זמן דיש לו אשה אחת הוא משועבד לה העונה, מ''מ אח''כ כשנושא אחרת יכול לחלקם לב'. ועיין בנמוקי יוסף פ''ד דיבמות דמבאר שם להיפך... הנ''י דף י''ד ע''ב מדפי הרי''ף: הכא ביבמה שאני שאשה הקנו לו מן השמים, ואפילו בפחות מזה מעונה אחת בחדש - סגי ליה... אבל בנושא נשים דעלמא – חייב לעשות עונה עם כל אחת כדין המפורש פרק אע''פ. וכתב הריטב''א ז''ל בשם רבו שאמר בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי, והו"ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל... עכ''ל. כלומר לדעת הנ''י והריטב''א ורבותיו אינו יכול לישא אשה אחרת כי אז יצטרך לגרוע משעבודיו לראשונה. (עי' בספרי צ''פ אישות שם). ↩︎

885. אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער וכל הבושת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת, וכזה הורו הגאונים, והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חליה. והראב''ד: א"א תימה הוא למה הורו שישלם הכל הרי הוא נוטל בשל אחרים שליש או שני שלישים וכשחבל בה הוא למה ישלם הכל. ואולי טעה בדבריהם שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות דבמקום פסידא לא תקון רבנן והוא עושה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר עכ"ל. ↩︎

886. איזהו טובת הנאת כתובתה? אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה... אמר אביי: טובת הנאה הואיל ואתא לידן, נימא בה מילתא: טובת הנאה לאשה הויא, דאי ס"ד לבעל הויא, לימרו לה עדים: מאי אפסדינך? אי הות מזבנת לה לטובת הנאה, בעל הוה שקיל מינך, אמר רב שלמן: משום דאיכא רווח ביתא. – אפילו אם הבעל נוטלן נוח לאשה למוכרה בחייה כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח, אמר רבא, הלכתא: טובת הנאה לאשה, ואין הבעל אוכל פירות; מאי טעמא? פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. ↩︎

887. לפי זה אפשר אולי לדעת רבינו לעשות הסכם טרום נשואין, (לתושבי חו''ל), שאם יתגרשו בערכאות, לפני שיעשו זאת בבית משפט, יתחייב הבעל סכום כסף עד נתינת הגט. ובעיקר בצירוף הסברא הגדולה שכתב אג''מ אבה''ע ח''ג סי' מ''ד: אבל באינו רוצה בה לאשה או שיודע שלא תהיה אצלו כאשה, שבשביל זה רוצה בעצם לגרשה רק שמחמת שהיא צריכה הגט רוצה להשיג ממנה איזה דבר, הוא רק כבית ושדה שאינו רוצה למכור בסך שנותן לו הלוקח משום שהשדה עדיף לו מהמעות שנותן לו או מפני שרוצה ליתן לו יותר משויה, שכל הענין הוא רק ענין ממון שע"ז הא אר"ה דתליוהו וזבין זביניה זביני כיון שעכ"פ משלם לו השיוי גמר ומקני אגב אונסיה. וא"כ גם בגט כה"ג שנעשה רק ענין משכון לממון נמי יש לומר אגב אונסיה גמר ומקני דמה שנפטר משאר וכסות וגם עוד דברים כהא דכל זמן שאגוד בזו לא יוכל לישא אחרת לבד האיסור דחרם רגמ"ה, ועוד כמה דברים יש שלא טוב לאדם שתהיה אשה אגודה ביה כשאין לו הנאת אישות ממנה שלכן יש מקום להכשיר אף אונס דשלא כדין ושל עכו"ם. אבל אף שהיא סברא גדולה אין לסמוך ע"ז לבד, אבל לצרף זה לעוד טעם ודאי היא סברא גדולה לצרף... ↩︎

888. ע''א: והלא דין הוא: ומה הוא שאסרה בכל אנשים שבעולם, שגגה באסור לה - אינה נאסרת במותר לה כדדרשינן (לעיל דף נו:) הא נתפשה מותרת כו'. ↩︎

889. ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון – דכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת והוא הדין לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה. עשה בה ספק כודאי כו'. ↩︎

890. ע''ב: ובמה היא נטמאת? בשוגג או במזיד, משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה. ↩︎

891. ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה. ↩︎

892. משנה פ''ז ע''ב: אם ניסת שלא ברשות – שבאו שני עדים ואמרו מת בעליך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר ב"ד. מותרת לחזור לו. דאנוסה היא. ובגמ' צ''א ע''א: נשאת שלא ברשות וכו'. אמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא... הלכה - מכלל דפליגי, מאי הוה לה למיעבד? מיאנס אנסה... אמר אביי, תא שמע: כל עריות שאמרו פוטרות צרותיהן, הלכו צרות ונישאו, ונמצאו אלו אילונית - תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה; ואמאי? נימא מאי הוה לה למיעבד, איבעי לה לאמתוני. פי' עד שתלד או עד שיתגלו סימניה לגמרי, דהא ודאי לא סגיא שאין לה מתחלת ברייתה קצת סימנים, הא לאו הכי לא הוה אמרי' שתמתין כו'. הריטב''א. ↩︎

893. ה''א: כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות ולא היו ראויות לוולד מחזירין אותן מיד. ואמר אף הכא כן. שנייא היא תמן שאחרים הטעו בהן. והכא לא אחרים הטעו בה. קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה. ויקנסו בה אצל השני ולא יקנסו בה אצל הראשון. אמר רבי יוחנן מריח ערוה נגעו בה. מעתה לא תהא צריכה ממנו גט. שנייא היא שנישאת לו דרך היתר. (הובא בראשונים ביבמות שם). ↩︎

894. בעל המאור ל''א ע''א מדפי הרי''ף, בתחילה כתב שמותרת בדיעבד שאם נישאת לא תצא ולבסוף הסיק שתנשא לכתחילה וז''ל: אבל לשנשאת ע"פ עדים לאו דינא ולאו דיינא שהרי שנינו מותרת לחזור לו ואמר רב הכי הלכתא ואמר שמואל נמי הלכה כר' יוסי וסוגיין בכולה שמעתא הכי דנשאת ע"פ עדים מותרת לחזור לו זה נראה לי וישר בעיני אף על פי שהוא שלא כפירוש ה"ר שלמה ז"ל ולא כפסק הרי"ף ז"ל. ↩︎

895. מלחמות ה' ל' ע''ב: וכיון דלא אשכח בודאי תנא דאמר ע"פ עדים מותרת אלא ר"ש ואשכחן לר"ע דפליג עליה א"נ לא אסיקו בה אמוראי כלום אנן כר"ע פסקי' כ"ש דמסקנא דבתראי היא דלא נעביד בה עובדא משום דתנן כמה סתמי דלא כר"ש ושנוי' דשנינן בהו לאו שנויא הוא וכיון דאיתמר בגמרא בהדיא ואנן אשנויא ניקום ונסמוך ממילא שמעי' דכולה מתני' כדקס"ד מעיקרא ומה שדחק בזה בעה"מ ז"ל אינו כלום ואפילו רב ושמואל פסק בהדיא הלכתא כר"ש לא סמכינן אלא אבתראי כ"ש דהא דשמואל לאו בהאי ענינא איתמר כלל אליבא דר"י נפחא כדפרישית כו'. ↩︎

896. הרי''ף כ''ח ע''א: דאלמא לית הלכתא כרב דאמר לא תצא מהיתרה של בעלה הראשון ולא כרבי שמעון דאמר נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ואף על גב דאמר רב הכין הלכתא לא סמכינן עליה. וכ''פ הרא''ש שם. ↩︎

897. הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס. ↩︎

898. ע''ב: מתעסק דמאי? אי דחלבים ועריות - חייב, דאמר רב נחמן אמר שמואל: המתעסק בחלבים ועריות - חייב, שכן נהנה. ↩︎

899. ורבי אליעזר, האי בה מאי עביד ליה? פרט למתעסק. בדבר היתר ובא לידו איסור ולא נתכוין לגופה של זו כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר נתכוין לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה, רש''י. ובתוס': פרט למתעסק - בפרק ספק אכל (כריתות דף יט:) מסיק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת כדשמואל ובקונטרס לא דק דהזכיר נמי מתעסק דעריות כו'. ↩︎

900. מעילות. מיכתב כתיבן... לא אמר רבא: לא נצרכא אלא לכדתניא: נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח - שליח מעל. שליח עניא מאי קא עביד? היינו כהררין התלויין בשערה. אמר רב אשי: מאי קושיא, דלמא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין? אלא אמר רב אשי: לא נצרכא אלא לכדתנן: נטל אבן או קורה של הקדש - הרי זה לא מעל, נתנה לחבירו - הוא מעל, דכיון שנתנם לו - הוציאן מיד הקדש לחולין. וחברו לא מעל – בכל שיעשה הוא בה, דהא דידיה היא, ועליה דהאיך לשלומי להקדש, כדכתיב ואשר חטא מן הקדש ישלם. ↩︎

901. מר בריה דרבנא אמר, הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר מצות, שלא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין, שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - שפטור. תאמר במעילה, שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה - שמעל. רב נחמן בר יצחק אמר, הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר מצות, שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק כמתעסק, שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר - שפטור. תאמר במעילה, שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ, וסך ידו בשמן של קודש - שמעל. ↩︎

902. על הרמב''ם: אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד. הראב''ד ... אבל האוכל חייב שהוא נהנה, וראוי לסמוך עליו. ↩︎

903. מ''ד: המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים פטור. ↩︎

904. וז''ל רבינו בפ''ב מהל' תרומות: ומ"מ נקט רק בא למקדש ולא נקט אכל קודש, דאז חייב טפי, ואף דבביאה הוא ג"כ נהנה מ"מ אכילת קדשים חמיר מיניה, דזה הנכנס למקדש החיוב על הפעולה, וזה האוכל את הקודש על ההנאה, ולכך מוכח ג"כ בכתובות דף ל' ע"ב דגבי אכילת תרומה לא אמרינן תחלתו באונס וסופו ברצון אף לפר"ח דמיירי בתחב לו באונס ומ"מ חייב על מה שלא פלט כו'. ↩︎

905. היה ישראל שבא על בת כהן - תאכל בתרומה, עיברה - לא תאכל. כיון דעיברה לא תאכל, ליחוש שמא עיברה... אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא - הא לא מיעברא, ואי מיעברא - עד ארבעים מיא בעלמא היא. אמר ליה אביי: אי הכי, אימא סיפא: הוכר עוברה במעיה - תהא מקולקלת למפרע, לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הויא ואכלה תרומה בשוגג כו' רש''י, מאי מקולקלת? עד ארבעים. ↩︎

906. אף ששוגגת היתה חייבת לשלם משום שנהנית. וז''ל רבינו בפ''א מהל' ברכות: ועי' מש"כ בזה בהל' פרה פ' ט"ו ה"ח דנקט שם רק נכנס למקדש ולא נקט אכל קודש משום דגבי אכילה גם אונס חייב ע"ש, ועי' בהך דסוכה ד' מ"ב ע"א גבי עולת העוף כו', ועי' בפסחים ד' ל"ג ע"א גבי נתכון להתחמם בגיזי חולין שכתבתי שם דכל היכא דעיקר האיסור הוא הנאה חייב אף באונס, וראיה לזה מהך דיבמות ד' ס"ט ע"ב, דס"ל שם דגבי תרומה א"צ הבחנה ומ"מ אם אכלה תרומה ואח"כ נמצאת מעוברת משלמת קרן וחומש למפרע ולא אמרינן מינס אנסה כו'. ↩︎

907. ע''ב: שחוף שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח, מקנין על ידו ופוסל בתרומה, מקנין על ידו, פשיטא, מהו דתימא ושכב איש אותה שכבת זרע אמר רחמנא והא לאו בר הכי הוא, קמ"ל. ופוסל בתרומה, פשיטא, מהו דתימא לא יחלל זרעו אמר רחמנא, דאית ליה זרע ליחלל, דלית ליה זרע לא ליחלל, קמ"ל. ↩︎

908. הי''א: כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי כו', אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה, שאין זו ביאה, אבל פוסל הוא מן התרומה וב"ד מכין את שניהם מכת מרדות. ↩︎

909. נישאת ע''פ עדים שאמרו מת בעלה מותרת לחזור לו מאי הוה לה למיעבד? מיאנס אנסה. ↩︎

910. קנסוה רבנן. סיפא נמי ליקנסוה, רישא דעבדא איסורא - קנסוה, סיפא דלא עבדא איסורא - לא קנסוה רבנן. ↩︎

911. והתנן: נתקדשה ואח"כ בא בעלה - מותרת לחזור; לאו משום דאמרי' על תנאי קדיש, שאני התם, דאתי בעל וקא מערער. אי הכי, נישאת נמי, נישאת דעבדה איסורא - קנסוה רבנן, נתקדשה דלא עבדה איסורא - לא קנסוה רבנן. ↩︎

912. ע''ב: אמון בא על אמו, שנאמר כי הוא אמון הרבה אשמה. רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: ששרף את התורה, וחד אמר: שבא על אמו, אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי. ↩︎

913. ודר עם אמו או עם בתו - דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' (סנהדרין דף סד). ↩︎

914. כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה. ↩︎

915. אבל שאר קרובות שייך הנאה אלא שכה''ג בעו רחמי. ↩︎

916. בשאלה דידן כיון ששגגה שחשבה שמותר מפני פקו''נ (ואולי אף בגדר אנוסה כדלעיל), כיון דליכא הנאה לא קנסוה ולא נאסרת על בעלה. ↩︎

917. אף במכר לא קנה כו', ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד וזה שינה היכא דקידש במזיד וראיה דמעלה מעל הוי במזיד דכתיב (במדבר ה) גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם על כרחך במזיד קאמר דודאי כשמזנה מזידה היא. ↩︎

918. נ''ז ע''ב: רבית דהקדש היכי דמי? אילימא דאוזפיה גזבר מאה במאה ועשרים - והלא מעל הגזבר, שהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום, ושוגג הוא אצלו, כסבור שמותר משום שכר הקדש, כו'. וכ''כ רבינו בקונטרס ההשלמה: וזה ר"ל רבינו בהל' מעילה פ"ז ה"ב דלא מעל אלא האוכל וע"ש פ"ו ה"ו ז' דמיירי שמעל בזדון ור"ל כגון אומר מותר ועי' רש"י ב"מ דף נ"ז ע"ב וקדושין ד' נ"ג ע"ב לר"מ משמע דגם אומר מותר הוה כמו טעות דלר"מ לא יצא לחולין. כו'. ↩︎

919. דילמא רק באומר מותר ולא מזיד. ↩︎

920. וא"ת ומסוטה היכי יליף הנאה בלא שינוי רשות והלא בסוטה איכא שינוי מרשות הבעל לרשות הבועל וי"ל דבסוטה ודאי ליכא שינוי רשות שהרי היא אינה מניחה את בעלה במה שמזנה תחתיו כו'. ↩︎

921. מתיב רב אידי בר אבין: מתה, אין יורשין של זה ואין יורשין של זה יורשין כתובתה האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמר לה עד אחד מת בעליך והתירוה לינשא ונישאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה ואם מתה אין יורשין של זה וזה בנים שיש לה מזה ומזה יורשין כתובתה, והוינן בה, כתובתה מאי עבידתה? הא אמרת אין לה כתובה, ואמר רב פפא: כתובת בנין דכרין; ואמאי? כיון דאמרינן כי אניסא לא מפסדא כתובת בנין דכרין, הכא נמי לימא: יצר אנסה – שהיתה מתאוה לבעל. ↩︎

922. אמר רב חסדא: זינתה - אין לה מזונות. אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה – גליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא - אין לה מזונות. מאן דאמר זינתה, כל שכן כיחלה ופירכסה; מאן דאמר כיחלה ופירכסה, אבל זינתה - אית לה, מאי טעמא? יצר אנסה. ↩︎

923. ה''ג: אבל האשה הנבעלת באונס אפילו אמרה אחר שנאנסה הניחו לו הרי היא פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה. ↩︎

924. ה''ט: ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות. ↩︎

925. הי''ט: האשה שזינת תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל, וכל שתחלת ביאתה באונס אף על פי שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה, מתחלתה באונס היתה. ↩︎

926. כמאן דקטלה דמי - וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה, ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר, היינו תחילת ביאה באונס, אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע, וה"ה שנהרגה. ↩︎

927. איבעיא להו: תחילת ביאה קונה, או סוף ביאה קונה? נפקא מינה? כגון שהערה בה, ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כו', מאי? אמר אמימר משמיה דרבא: כל הבועל - דעתו על גמר ביאה. (סוף ביאה קונה ולכן מקודשת לשני, ואסורה עליו כיון דזינתה ברצון). ↩︎

928. וכ''כ רבינו בהל' אישות פ''ד: ועי' בירושלמי סוטה פ"ד דמרבה שם דתחלתה ברצון וסופה באונס נאסרה על בעלה. ובאמת קשה למה לן זה הריבוי הא אסורה מכח תחלת הביאה שהיתה ברצון, אך נ"ל דנ"מ להך דקדושין ד' י' ע"א כגון שהערה בה ובתוך הביאה קבלה קדושין מאחר וא"כ מקודשת לשני, והיאך לעביד הראשון, ע"כ צריך שיפרוש ממנה כמו בהך דשבועות ד' י"ח, ומ"מ נאסרה על בעלה השני, דהא גם משמש באבר מת נאסרה על בעלה, עיין בסוטה דף כ"ו ע"ב, ובפיה"מ לרבינו בפ"ז דסנהדרין ע"ש. וזהו דאמר בירושלמי דסוטה הנ"ל דתחלתה ברצון אף דהיה בהיתר ר"ל כה"ג מ"מ נאסרה על בעלה כיון שהיא הביאה האונס עליה כו'. ↩︎

929. פ''ד ה''ד: תני ר' יעקב בר אידי קומי רבי יונתן במדבר ה כ ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת פרט לאונסין. מה את שמע מינה. אמר ליה מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון. שם יג והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת. ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה ואי זו זו זו שתחילתה ברצון וסופה באונס ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת ואי זו זו? זו שתחילתה באונס וסופה ברצון. ↩︎

930. ה''ד: קטנה שהשיאה אביה אם זינת ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה, לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שאמרנו, אבל קטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו. ↩︎

931. הבא על הקטנה אשת הגדול אם קידשה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה, ואם היא בת מיאון מכין אותו מכת מרדות והיא מותרת לבעלה, ואפילו היה כהן. ↩︎

932. כתב הראב"ד ז"ל א"א: לא ידעתי למה נאסרת על בעלה ישראל שהרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא עכ"ל. ↩︎

933. א"א: והלא אמרו (יבמות לג) פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת אלא אם זינתה ודאי אסורה לבעלה כהן ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת. ↩︎

934. קטנה שחלצה וכו'. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר"מ, דשמעינן ליה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דאמר: איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש; אבל חכמים אומרים: איש כתיב בפרשה, אשה - בין גדולה בין קטנה. מאן חכמים? רבי יוסי היא.... אמר ר' אמי, מדבריו של ברבי נלמוד: קטנה חולצת בפעוטות. רבא אמר: עד שתגיע לעונת נדרים. והלכתא: עד שתביא שתי שערות. ↩︎

935. פ''ב ה''ד: ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה, לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת. ↩︎

936. אולי פי''א ה''ט: מדור עכו"ם שהיה בו עבד (מישראל) או אשה או קטן בן תשע משמרין אותו שלא יקברו שם נפל אינו צריך בדיקה. ↩︎

937. פ''ט ה''ג: בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת. ↩︎

938. קדושין י''ט ע''א: אין יעוד אלא מדעת. תרתי? הא חד הוא כיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד אלא בגדול. מה טעם קאמר, מה טעם אין יעוד אלא בגדול? לפי שאין יעוד אלא מדעת. ואיבעית אימא: מאי מדעת? מדעת דידה כו'. (על כרחך מדובר בקטנה שאמה העבריה קטנה היא). ↩︎

939. אבל שוחט הוא על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן ובין שלא מדעתן. וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן - יוצאין בשל רבן, ואין יוצאין בשל עצמן כו'. על ידי - בשביל שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכן, הלכך בין מדעתן - דהיינו בסתמא, כדמוקי לקמן, בין שלא מדעתן - דאמרי לא, אין יכולין למחות, וכן עבדו ושפחתו הכנענים על כרחם ימשכו אחריו, דסמוכין עליו, אבל שפחתו העברית, אף על גב דלא משכחת לה אלא בקטנה, דהא יוצאה בסימנין - כיון דאין עליו לחנכה - יכולה למחות. רש''י. ↩︎

940. וקטן (שיש) מסורת הש"ס: שאין בו דעת - אשה מסייעתו ומזה. ↩︎

941. הל' פ''א פ''י ה''ו: הכל כשירין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס וח"ש וקטן שאין בו דעת, אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות כו', קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים בידו הזאתו כשירה. ובהלכה ז': המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו, ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה. והשיגו הראב''ד: ולהזות על הטמא לטהרו. א"א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו. ↩︎

942. תא שמע: מחט שהיה נתונה על החרס, והזה עליה – ונתכוון להזות עליה לטהרה מטמא מת, ע''כ. וכ''כ היד רמ''ה: מחט שהיא נתונה על החרש והזה עליה נתכוין להזות עליה לטהרה מטומאת מת. ↩︎

943. נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו, לאחריו והזה לפניו - הזאתו פסולה - דבעינן כוונה לטהרה כדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו. ↩︎

944. ע''ש בגמ' וז''ל הריטב''א: והוא שיתכוין המזה להזות עליו שהמזה צריך להתכוין להזות על הטמא לטהרו ואם לא כיון פסל הזאתו אבל אותו שמזין עליו אינו צריך כוונה: ↩︎

945. תו''י מ''ב ע''ב ד''ה מה הזאה כו', י"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסול בה היסח הדעת שאם הזה על הטמא ולא נתכוון לטהרו שלא תועיל הזאה. ה"ר יוסף: ↩︎

946. קטנה שהשיאה אביה אם זינת ברצונה נאסרה על בעלה, זו קטנה בת דעת. ↩︎

947. הקנס שקנסו חכמים לאסור שוגגת משום שהיה לה להמתין, והקנס שקנסו שוגג ומתעסק במקום שנהנה, לא שייך באמא שזינתה עם בנה מחמת פקו''נ, ולכן מותרת לבעלה. ↩︎

948. אמר להו ר"ש לחכמים: אם ביאת ראשון ביאה - ביאת שני אינה ביאה, אם ביאת ראשון אינה ביאה - ביאת שני נמי אינה ביאה. ↩︎

949. דהביאה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום ואינה מקודשת לשני ולא פסלה על הראשון ואי משום דזינתה דקי"ל ביאתו ביאה דתנן (נדה דף מה) בא על אחת מכל העריות שבתורה מתות על ידו אפילו הכי לא מיתסרא על בעלה דקיימא לן (כתובות דף ט) אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קינוי וסתירה. ↩︎

950. ואם תאמר לרבי שמעון נמי תיאסר לראשון משום דזינתה תחתיו ובקונטרס פירש דאין נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה ואר"י שהוא טעות סופר ולא פירשו רש"י מעולם דבעד אחד ודאי אינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה אבל בעדי טומאה נאסרת בלא קינוי. ואין לומר משום דהני נשואין דרבנן נינהו לא חשו לאוסרה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועוד דתיתסר משום דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ואר"י דמיירי בבא עליה בשוגג שאינה נאסרת אי נמי בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא כו'. (בשו''ת הבאה מבאר רבינו שרש''י ס''ל שאיסור הזנות אוסרה לבעלה, וממילא בנשואין דרבנן ובלא קינוי לא נאסרת, והתוס' ס''ל שעצם הביאה אוסרתה על בעלה, ועי' בשו''ת דלקמן חדר''ג צפ''ד סי' י''ח שכתבתי: נראה דדעת רבינו ברש''י כמו הרב אב"ד (הביאו הרמב''ן והרשב''א), דכיון דיבם קטן בן ט' נתמעט מדין מיתה דאשת איש, דאין לו אישות גמורה, לא נאסרת בזנות ע"ש). ↩︎

951. הבא על אשת קטן אפילו היתה יבמה שבא עליה בן ט' שנים ויום אחד הרי זה פטור כו', ואם היו מזידין מכין אותן מכת מרדות. ↩︎

952. הבא על הקטנה אשת הגדול אם קידשה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה. ↩︎

953. ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אף על פי שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן כו'. ↩︎

954. כלומר, גדולה אשת קטן שזינתה לא נאסרת על הקטן, וכמ''ש רש''י יבמה שייבמה קטן שזינתה, שאינה נאסרת אלא ע''י קינוי וסתירה, דזה דין, ולא מציאות "גרע", שהיא א''א "גרועה" כיון שבעלה קטן. וז''ל רבינו בפ''ו דיסה''ת: וכבר כתבתי דזה הוה הס"ד בכתובות ד"ט דאין האשה נאסרת על בעל' אף בב' עדים רק ע"י קינוי וסתירה, ור"ל שהוא אסור בה אבל לא שתהא היא נאסרת עליו ע"ש ברש"י ותוס' יבמות דנ"א ע"ב, ושם גבי קידושין דרבנן ס"ל לרש"י כן כו'. ובשעורי ר' דוד שם: והנה הרמב"ן והרשב"א הביאו דהרב אב"ד תירץ דכיון דיבם קטן בן ט' נתמעט מדין מיתה דאשת איש, דאין לו אישות גמורה, לא מיתסרא בזנות ע"ש... והא דהוסיף רש"י דלא מיתסרא דקי"ל אין האשה נאסרת אלא על עסקי קינוי וסתירה, כונתו כמ"ש הבית הלוי (ח"ב סימן מ') שכתב בשיטת הרמב"ם דאפי' בזנות שאינו אוסר, מ"מ אם היה קינוי וסתירה נאסרת, משום דבקפידא דבעל תלי רחמנא. וא"כ הרי היה מקום לומר דאף דביאת בן ט' שזינתה, לא הוי ממזר, דאינו זנות האוסר, מ"מ ע"י קינוי וסתירה היתה נאסרת, וזהו שכתב דבלא קינוי וסתירה לא מיתסרא, וכיון דהכא לא היה קינוי וסתירה, אינה נאסרת. ↩︎

955. צ''ל ראשונה. משנה נדרים צ' ע''ב: בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה. וז''ל פ''ו דיסה''ת: וכן נראה דהא דמבואאר בנדרים ד"צ ע"ב דלמשנה הראשונה הייתה נאמנת לומר טמאה אני ושם מיירי באונס ולכהן ונראה דלישראל ברצון אינה נאמנת אפי' למשנה ראשונה... ורק אם אומרת טמאה אני באונס ובעלה כהן למשנה ראשונה נאמנת ומ"מ יש לה כתובה, אף שהיא גרמה לזה...(ולמשנה אחרונה אינה נאמנת). עכ"פ אם אמרה ברצון כו"ע מודי דאינה נאמנת דזה הוי הפקעה מבעלה כו'. ↩︎

956. ולא כל הימנה להפקיע כל השעבודים. ↩︎

957. הרמב''ן שם: ופסק רבינו ז"ל כרב ואפי' לחליצה, והראב"ד ז"ל כתב סוגיא דשמעתתא אף על גב דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה כו'. ↩︎

958. אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה, היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה, טומאה כתיב בה כעריות. ↩︎

959. אומרת שזינתה ואין עדים פשיטא שאינה נאמנת לפוטרה או צרתה מחליצה. ↩︎

960. המשנה בע''א: כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה, וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה, ולאחר זמן הרי הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה - תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה; רבי אלעזר אומר: אם לאלתר יצא - אין זה גט, אם לאחר זמן יצא - הרי זה גט, לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני. ובגמ' פ' ע''ב: ורב אדא בר אהבה אמר: לא נישאת - זהו לאלתר, נישאת - זהו לאחר זמן. ↩︎

961. שקיבלה שובר ולא גט. ↩︎

962. ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן. ↩︎

963. אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה - פי' בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא יתן גט ויוצאה בלא כתובה וי"מ דכופין אותו להוציא ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההיא דתנן בפרק בתרא דנדרים (דף צ:) גבי שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה ויש לדחות דהתם נוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה לא כו' ומיהו יש לדחות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים כו' ע''ש. ↩︎

964. יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין - הרי זה אסור, ור' שמעון מתיר. ↩︎

965. נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולם, שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלשת מינין וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן. השגת הראב"ד: וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהן אסור בכולן. א"א אומר אני שאם בא לפני חכם ואמר לו כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה אבל כשאמרו אסור לא אמרו אלא כשהוא סבור להתיר לעצמו מזה הדרך וכן עיקר. וכמ''ש הרדב''ז ביאור מחלוקתם: נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע וכו'. שם במשנה פלוגתא דר"ש ורבנן ופסק כרבנן דאמרי מותר דתנן ד' נדרים התירו חכמים נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין, ואיכא פלוגתא אי צריכין שאלה לחכם או לא ופסק כשמואל דאמר שאין צריכין שאלה לחכם. וא"ת היכי קאמר מפני שאלו בכלל נדרי שגגות והלא בגמרא קרי להו נדרי אונסין וזו השגתו של הראב"ד ז"ל. ואיברא דמתני' דהכא דמיא לנדרי שגגות טפי מנדרי אונסין דהא ליכא הכא אונס כלל, והא דקאמר תלמודא בנדרי אונסין קא מיפלגי להודיעך כחו דר"ש דאפי' בנדרי אונסין דאמרי' בכל דוכתא אנוס רחמנא פטריה אמר ר"ש דצריך שאלה לחכם, אבל קושטא דמילתא דהא דהכא דמיא טפי לנדרי שגגות ולפיכך תיקן רבינו הלשון. ומה שכתבו התוספות דזה חשוב אונס שאינו יכול לחיות בלא יין לא נתיישב אצלי דמה אונס שייך לגבי ליטמא אל המתים עכ''ל. ↩︎

966. כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו. ↩︎

967. ולכן מותרת לבעלה. ↩︎

968. גם אם נאמר שפק''נ של רבים דוחה האיסור, (ואשה קרקע עולם, וגם לא נהנתה כו') מ''מ אסורה לבעלה. ↩︎

969. כבר הערתי בכ''מ שתרגום מוטעה ברמב''ם הנדפס, שתרגם "דבר ערוה", כי בתרגום קאפח וכן הוא במקור בערבית: "פעאל חראם" – מעשה אסור. ↩︎

970. אף על השני. ↩︎

971. ואין מעילה לר"מ אלא באוכל הקדש אבל במוציא הקדש אין לו מעילה כו' כיון דאי הוה ידע לא הוה מפיק, אבל במזיד – קידש, דר"מ לטעמיה דאמר הקדש במזיד כו' ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד, דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד וזה שינה היכא דקידש במזיד וראיה דמעלה מעל הוי במזיד דכתיב (במדבר ה) גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם על כרחך במזיד קאמר דודאי כשמזנה מזידה היא. ↩︎

972. הובא בשו''ת דלעיל: ובקונטרס פירש דאין נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה ואר"י שהוא טעות סופר כו' בעדי טומאה נאסרת בלא קינוי, ואין לומר משום דהני נשואין דרבנן נינהו לא חשו לאוסרה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כו'. לרש''י האיסור שעשתה אוסרה לבעלה, ואם רק איסור דרבנן לא חשו לאוסרה, ולתוס' עצם הביאה אוסרה אף אם אין בה איסור תורה. ↩︎

973. אשת קטן בן ט' שייבם. ↩︎

974. וגם לרש''י, ע''י קינוי וסתירה נאסרת, ומבאר רבינו בפ''ו דיסה''ת: וי"ל דגם ביבם קטן לא נאסרה על בעלה רק ע"י קנוי וסתירה כיון דליכא מיתה ועי' ביבמות דף צ"ה בזה אם האיסור והחיוב מיתה תליא בזה וזה ר"ל רש"י ביבמות דף נ"א ע"ב אבל ע"י קנוי וסתירה אז נאסרה מטעם גזירת הכתוב... ↩︎

975. בפ''ד הי''ד דע''ז ועוד. ↩︎

976. ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות כו' אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן כו'. שנאמר אישה פרט לאשת קטן כו'. ↩︎

977. כ''ה בנדפס, ר''ל שאף קדושין דרבנן, גדולה אשת קטן (ולא רק יבום דהוו קדושין גמורים מד''ס או מדאורייתא כמ''ש רבינו בפ''ו מה' יסוה''ת: כשי' הרמב"ן וכן שיטת רבינו דקטן בן ט' קונה יבמתו מן התורה, רק רבנן עשו אותו כמאמר, ורק התורה מעטה אשתו ממיתה וכן ס"ל להתוס' גיטין ד"מ ע"ב ... וי"ל דגם ביבם קטן לא נאסרה על בעלה רק ע"י קנוי וסתירה כיון דליכא מיתה, ועי' ביבמות דף צ"ה בזה אם האיסור והחיוב מיתה תליא בזה, וזה ר"ל רש"י ביבמות דף נ"א ע"ב, אבל ע"י קנוי וסתירה אז נאסרה מטעם גזירת הכתוב), אם היה קו''ס נאסרה על בעלה לעולם. ואינה שותה לעולם, ולא כתוספתא (בהערה הבאה) שישקנה כשיגדיל. ↩︎

978. תוספתא פ''ה ה''ו ע''ש בגרסאות. הביאה רבינו בפ''ב ה''ג מהל' סוטה: וקטן וקטנה ר"ל כגון שהיא בת דעת וכמש"כ לקמן בהל' ד', וקטן ר"ל כמו הך דקדושין ד' י"ט גבי יבם דאז נאסרת עליו, ועיין בתוספתא כאן פ"ה גבי הך דר"י דאמר לכשיגדיל הקטן ומיירי כה"ג. ביבמה שנתייבמה לקטן. אבל אשת קטן אינה שותה לעולם אם נסתתרה בקטנותו. ↩︎

979. בנידון דידן האשה אסורה. ↩︎

980. דתניא: אותה - אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה, שיכול והלא דין הוא: ומה במקום שבא על איסור קל - נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור - אינו דין שנאסר האוסר כו', מאי איסור קל? אמר רב חסדא: מחזיר גרושתו משנשאת... מה למחזיר גרושתו משנשאת כו', אלא אמר ר"ל: יבמה...מה ליבמה כו', אלא אמר רבי יוחנן: סוטה...האי איסור קל הוא? איסור חמור הוא, דהיינו אשת איש, אלא אמר רבא: אשת איש; וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן: אשת איש; ומאי קרי לה איסור קל? שאין האוסרה אוסרה כל ימיו. ↩︎

981. בפ''א מאיס''ב ה''י: אם משמש מת פטור או חייב וסיים שם דמ"מ הוא דבר ערוה ר"ל דנאסרה על בעלה על ידי זה כמבואר בהך דסוטה ד' כ"ו. ובאמת נ"ל דזה ר"ל בהך דיבמות ד' צ"ה ע"א, ומה במקום שבא על איסור קל, וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה אלא. אלא אמר רבא אשת איש - לא שייך למיפרך שכן חנק כו' ע''כ. ולדברי רבינו איירי במשמש מת ליכא חנק, אך כך דהרי חזינן דאין האיסור ביאה אוסרתה דהרי משמש מת דאין כאן איסור תורה ומ"מ נאסרה על בעלה. ↩︎

982. פ''ב ע''ב: ורבינו תם היה מפרש בההיא דכתובות ודאסתר דלא מיחייבא למימסר נפשה בביאת עכו"ם שאין ביאתו ביאה ולא מיחייבא מיתה בביאתו דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם והוי כביאת בהמה בעלמא ומתוך כך התיר לבת ישראל שהמירה דתה ונשאת לעכו"ם וחזרה בתשובה והעכו"ם נתגייר לקיימה, דאע"ג דאמר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הני מילי בביאת ישראל אבל עכו"ם לא, ולא נהירא לר"י בר מאיר כו'. ↩︎

983. ג' ע''ב ד''ה ולדרוש כו', ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם ומייתי ראיה דפריך בפ' בן סורר ומורה (שם:) הא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר גילוי עריות הויא משמע דמשום עריות לא הוה מיחייבא ומתוך כך התיר ר"ת לבת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי דהויא כביאת בהמה ואין נראה לריב''ם כו'. ↩︎

984. בהל' תרומות פ''ב כותב רבינו: דלפי המבואר בבעה"מ י''ח ע''א: ועוד י"ל דנבעלת לנכרי להנאת עצמן אין שם מיתת ב"ד אף על פי שהיא אשת איש, דאשת רעהו בעינן. ובמלחמות פ"ח דסנהדרין אבל נכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי ג"ע דלאו מיתות ולא חייבי כריתות נינהו, לא אתיא מנערה המאורסה דקרא וחייבי לאוין כדמפורש בשמעתא לעיל, מיהו מעובדא דאמרי' לעיל מסתברא דישראל הבא על הנכרית מיקרי ג"ע משום דקנאין פוגעין בו וה"ל כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין, אבל הנבעלת מן הנכרי אין פוגעין בה קנאין כו' - דאין הורגין את הישראלית אפי' אשת איש על ביאת עכו"ם. ועי' הערה הבאה. ↩︎

985. במה''ת הל' ע''ז פ''ד הי'' כותב רבינו: וכן מעוברת שנתגיירה וילדה בת ...דאף דיעבד אם נישאת לכהן תצא דאסורה לכהן... עכ"פ יש גדר זונה אף בלא מעשה, ולכך סבירא לן דאסורה לבעלה מחמת גדר זונה לא מחמת טומאה. וס"ל להתוס' בכתובות דף ט' דזה רק לבעל ולא לבועל. לעיל פי''ט ה''ג: וכן ס"ל להתוס' בכתובות ד' ט' ע"א ד"ה מפני מה ע"ש. אמאי לא אסרוה לדוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה ואף על פי שעשה תשובה מכל מקום עיכבה ואם היתה אסורה לו לא היה אותו צדיק לוקחה לו לאשה. וכן שיטת ר"ת ז"ל דגבי אשת ישראל שנבעלה לב"נ דבעלה אסור בה רק בגדר זונה ולא בגדר טומאה ונפ"מ לבועל אם נתגייר. וכן ליכא הך דין דיבמות דף י"א צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות, וכמ''ש הרמב''ם אשה שזינת תחת בעלה ברצון ובעדים ... הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות עכ''ל. אבל זינתה עם גוי חייבת חליצה- וצריכה חליצה, אבל אחר קינוי וסתירה אז הוי טומאה בגדר דין, ואם זינתה עם גוי אינה חולצת, הל' סוטה פ''א: אל תסתרי עם פלוני אפילו היה... גוי או עבד כו'. וס"ל לרש"י ז"ל ביבמות דנ"א ע"ב בגבי קידושין דרבנן לא נאסרה ע"י הזנות ע"י גדרי התורה דהיינו בלא מעשה ממש, רק ע"י קינוי וסתירה כו'. ↩︎

986. משנה: הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה - הרי זה לא יכנוס. גמ'. הא גיורת מיהא הויא; ורמינהי: אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה - אינן גרים, דברי ר' נחמיה; כו', הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. אי הכי, לכתחלה נמי, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'. ↩︎

987. אחד גר ואחד עבד משוחרר. קסלקא דעתך לקבל עליו עול מצות, ורמינהו: במה דברים אמורים - בגר, אבל בעבד משוחרר - אין צריך לקבל, אמר רב ששת, לא קשיא: הא ר"ש בן אלעזר, הא רבנן; דתניא: ובכתה את אביה ואת אמה וגו', בד"א - שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד; ר"ש בן אלעזר אומר: אף על פי שלא קבלה עליה - כופה ומטבילה לשם שפחות, וחוזר ומטבילה לשם שחרור, ומשחררה ומותר בה מיד. אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר? דכתיב: כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה? אלא, עבד איש אתה מל בעל כרחו, ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ורבנן? אמר עולא: כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו, כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו. ↩︎

988. עבד איש אתה מל בעל כרחו. ↩︎

989. ואמרת אליהם - לרבות את העבדים. למה לי קרא? האמרת: כל מצוה שהאשה חייבת בה - עבד חייב בה, אמר רבא: שאני הכא, דאמר קרא: לאסור איסר על נפשו, במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, הואיל ואין נפשו קנויה לו - אימא גבי נזיר נמי לא, קמשמע לן. ↩︎

990. הלוקח עבד מן העובד כוכבים, וקדם וטבל לשם בן חורין - קנה עצמו בן חורין. מאי טעמא? עובד כוכבים גופא לא קני ליה, מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל, וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה כו', אמר רב אויא: לא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים, אבל עובד כוכבים גופיה קני, דכתיב: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו... למאי? אילימא למעשה ידיו... אלא לאו לגופיה, וקאמר רחמנא: אתם קונין מהם אפילו גופיה. ↩︎

991. כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה? אלא, עבד איש אתה מל בעל כרחו, ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ואי אתה מל בן שהוא איש, גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו איש וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן. ↩︎

992. מתני'. הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה - הרי זו בחנק כו'. ↩︎

993. הגיורת שנתגיירה בתה עמה - הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא משום דאיירי בפחותה מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב"ד שאין מטבילין גר קטן על דעת ב"ד אא"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה. ↩︎

994. אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. ↩︎

995. גר קטן - אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. ↩︎

996. דכתובות דף מ''ד הגיורת שנתגיירה בתה עמה. ↩︎

997. כתובות י''א: לימא מסייע ליה: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד; מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין, לא, הכא במאי עסקינן - בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון. ↩︎

998. שאין מילה. ↩︎

999. אם רוב נכרים נכרי למאי הילכתא? אמר רב פפא: להאכילו נבלות. עד שיגדל, ויקבל עליו גירות. ↩︎

1000. חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותן, מפני שאינן כשרין להתנות עליהן, וכל מי שאין כשר להתנות אין מקבלין אותו, אבל קטן, אעפ"י שאין בו דעת, מלין אותו על פי אבותיו. ↩︎

1001. ולכן איכא למ''ד וכן הלכה שאפשר לגיירו בע''כ ולא צריך דעת, ומיושב מה שהקשה הלח''מ בהל' עבדים פ''ח ה''כ: ויותר קשה הלשון שכתב ישראל שתקף עכו"ם קטן משמע אפילו תקפו בע"כ הוי גר ואמאי נהי דקטן הוי מ"מ צריך שיהא מדעת, ע''ש. ↩︎

1002. כתיב שמות יב מד וכל עבד איש מקנת כסף וגומר. עבד איש את מוהלו בעל כורחו. בן איש אין את מוהלו בעל כורחו. רבי יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו על כורחו. אפילו כבנו של אורכניס. עכו"ם קטן אתה מל בע"כ אפי' הוא בן שר גדול שבאומות? בתמיה, הא אינו כפוף תחת ידיך, אורכינס. שר ומושל. רבי חזקיה בשם רבא הא כיני מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשום עבד. את מוהלו לשום עבד. לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין. רבי יוחנן בעי לשום עבד הרי הוא כעבד אפילו כבנו של אורכניס. ↩︎

1003. גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, והיו בהן עבדים, בין גדולים ובין קטנים - קנו עצמן בני חורין; אבא שאול אומר: גדולים - קנו עצמן בני חורין, קטנים - כל המחזיק בהן זכה בהן קטנים אין להן יד לזכות בעצמן. ↩︎

1004. ישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד, לשם בן חורין הרי זה בן חורין. ↩︎

1005. החשש בנטען על הגויה דילמא נתגיירה לשם אישות ולא לשם שמים, א''כ מה שייך זה בעבד בשפחה ונשתחררה, הא שם אין צריך דעת וקבלת מצוות, (מה שהקשה לעיל בראשית התשובה). ומתרץ,שאף דהוי גר אף בע''כ, מ''מ אינו יכול להקריב קרבן גר ולאכול בקדשים כי אינו ככשרי ישראל כו', וממילא אסור לבוא בקהל... ↩︎

1006. בת כהן, אין לי אלא שניסת לכהן, ניסת ללוי, לישראל, ולכותי, ולחלל, לנתין, ולממזר, כותי נתין וממזר - אף על פי שאסורין לבא בקהל יש להם קידושין, והרי היא אשת איש דקדושין תופסין בחייבי לאוין, מניין? תלמוד לומר בת איש כהן - אף על פי שאינה כהנת. ↩︎

1007. כותי ונתין - בלא תתחתן בם דקסבר גירי אריות הן. ↩︎

1008. כי תהיה אמר רחמנא, הנך דאית בהו הויה, חייבי כריתות לאו בני הויה. אי הכי, עובד כוכבים ועבד לא ליפסלו אי הכי - אימא קרא דוקא בני קידושין נקט ועובד כוכבים ועבד לא פסלי ... אלא משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי היינו עובד כוכבים. ובתוס': פירש בקונטרס ... לעיל דקתני כותי דהיינו עובד כוכבים... וק' לר"י דכל היכא דקתני כותי לאו בתורת עובד כוכבים נקיט ליה אלא לפסולא בעלמא ... ודייקינן בפ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף לח: ושם) דקסבר כותים גירי אמת הן כו'. (משמע גם מתוס' שאם גרי אריות הן לא תפסי קדושין). ↩︎

1009. סוף ד''ה עשרה כו', ועוד הקשה דהא רבי שמעון אית ליה בפרק העומר במנחות (דף סו ב) דכותים גרי אריות הן ואית ליה במסכת תרומות ומייתי לה בפרק שני דקידושין (דף מא ב) דנכרי ליתא בתרומה דנפשיה אם כן מה מועיל מה שהפריש... דכותים שאני ממאי דתנן הכותי והנכרי שתרמו תרומתן תרומה ותנן בדוכתא אחריתי תרומת נכרי מדמעת ורבי שמעון פוטר ולא מדכר כותי ש"מ דמודה בה דתרומתו מדמעת וטעמא כיון שגר הוא בידו לתקן עצמו מיד ובני ברית קרינן ביה: ↩︎

1010. גר כי קא מייתי קרבן, לאכשורי נפשיה למיעל בקהל. גר מעוכב לאכול בקדשים - דאפילו לרבנן סבירא להו כר"א בן יעקב דאמר לאישתרויי הוא דמייתי כו', ועי' או''ש הל' מחו''כ פ''א ה''ב. ↩︎

1011. אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו'. לדורותיכם - אף על גב דליכא מקדש. ↩︎

1012. דאין הזאה בלא טבילה - מפרש ר"ת בלא טבילה לפני הזאה כדי לקבל הזאה כדאמר בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והזאת דמים... ואין לתמוה כיון דבעי הזאה היאך מקבלים גרים בזמן הזה דבפ' ארבעה מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן. ↩︎

1013. גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אף על פי שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים. ↩︎

1014. גר בזמן המקדש לפני שיקריב קרבנו, קדושיו קדושין אבל אסור לבא בקהל, לאו דלא תתחתן לפי רש''י. ↩︎

1015. כלומר, רש''י סובר שגר שנתגייר לשם אישות או כותי למ''ד גרי אריות וכו', קדושיו קדושין אבל אינו יכול להקריב קרבנו כיון שאינו ככשרי ישראל וממילא אסור לבא בקהל משום לא תתחתן בם. ↩︎

1016. דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר. שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה. אמר רבי יוסי בי ר' בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלת לו. ↩︎

1017. ואם נתגייר בעל כרחו או לשם אישות או דבר אחר אינו טובל לשם קדושת ישראל. ↩︎

1018. אילין בנות ברזיליי לשם שמים נתגיירו או שלא לשם שמים נתגיירו. אין תימר לשם שמים נתגיירו יאכלו בקדשי הקדשים ואין תימר שלא לשם שמים נתגיירו אפילו בקדשי הגבול לא יאכלו. אפילו תימר לשם שמים נתגיירו. וגיורת לא כזונה היא אצל כהונה. פתר לה לא היו בנות אלא בנות בנות. ואין מבנות בנות כישראל הם וכר"ש דרבי שמעון אמר גיורת שנתגיירו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא היה בה דעת לטבול או משהטבילה אותה מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשום קדושת ישראל כל אחת גיורת היא וגיורת כזונה היא אצל הכהונה. ↩︎

1019. ומיהו קשה מההיא דפ"ק דכתובות (דף יא. ושם) דאמרי' גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולכל מילי חשיב גר להתירו בבת ישראל וקידושיו קדושין ובניו חולצין ומייבמין ולכל מילי דאורייתא ... ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה... והא דפריך בכתובות (שם) תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה ואפילו בתינוק דלאו בר דעת חשיב גר מדמייתי מקטנה פחותה מבת שלשה שהזכייה בעצמו הוא כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו וגם מצינו שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה כו'. ↩︎

1020. בפ''ה מהל' יסוה''ת כותב: ועי' גיטין דל"ז ע"ב דמבו' שם דאף דקיי"ל שם ל"ח דב"נ קונה ישראל או עבד במלחמה כו'. אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים, עובד כוכבים ישראל מנלן? דכתיב: וישב ממנו שבי. ↩︎

1021. אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר תושב או מן עכו"ם כו', והרי הוא עבד כנעני לכל דבר, וכן מוכר בניו ובנותיו שנא' מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם, וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר. ↩︎

1022. דתניא: ובכתה את אביה ואת אמה וגו', בד"א - שלא קבלה עליה, להתגייר, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד; ר"ש בן אלעזר אומר: אף על פי שלא קבלה עליה - כופה ומטבילה לשם שפחות, וחוזר ומטבילה לשם שחרור, ומשחררה ומותר בה מיד. ↩︎

1023. אלמלא הלאו היה קונה אותה קנין הגוף, ששבוי מלחמה קנוי לגופו, ולכ''ע לא צריך דעתה, והיה יכול לגיירה בע''כ. ↩︎

1024. וכ''כ בפ''י מה' ע''ז: וגבי יפת תואר כיון דאם לא היתה רוצה להתגייר לא הי' יכול לגיירה בע"כ לדידן, עי' יבמות דף מ"ז ע"ב ואף לר"ש ב"א נקט שם דמתחילה כופה ומטבילה לשם שפחות ואח"כ מטבילה לשם שחרור ושם לא נקט כופה, רש''י: כופה ומטבילה לשם שפחות דכל טבילות עבדים על כרחן היא, ע"כ, משמע דלכו"ע טבילת העבדות הוי אף בע"כ וכל פלוגתתן רק לענין טבילת השחרור. (שעורי ר' דוד שם). ומשום דכיון דאסור להתעמר בה לכך ע"כ צריך דעתה ורצונה, יכול לכפותה שתהיה שפחה, אך אם רוצה לישא אותה צריך טבילה וגרות מדעתה, עי' קרן אורה שם, וגם משום דכיון דקיי"ל אשה לא שייכה בכיבוש, יבמות דף ס"ה וקידושין דף ב' וגם לכך לא שייך בה קנין ע"י מלחמה, גיטין דף ל"ח וכ"מ. וזה ר"ל התוס' סנהדרין ס"ח ע"ב גבי פנחס דבאשה ליכא קנין. ↩︎

1025. התם דבמלחמה קאי, דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, כתב לה בלשון זכר. ↩︎

1026. אמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש. ↩︎

1027. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו וכו'. משל רבו הוא דלא יאכל, אבל משל עצמו - יאכל. והא תניא: לא יאכל לא משלו ולא משל רבו, - לא קשיא: כאן - כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה. דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל, בית שמאי אומרים: תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אינו יכול, שכבר חציו בן חורין. לישא בת חורין - אינו יכול, שעדיין חציו עבד. יבטל - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה, אלא: מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הילל להורות כבית שמאי. ↩︎

1028. פ''ב הי''ג: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין. השגת הראב"ד: מי שחציו עבד עד משל עצמו. א"א הא דלא כהלכתא דמשנה אחרונה אוכל משל עצמו. ↩︎

1029. כי צריך לקבל מצוות מרצונו ולטבול ואז יוכשר להקריב, כדלעיל. ↩︎

1030. אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד אינו יכול לחזור שקדשו השם. ↩︎

1031. אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו יצא לחירות; מאי טעמא? גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית, לדמי לא קאמר, היה לו לומר דמי עבדי עלי, דליהוי עם קדוש קאמר. ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש אתה. ↩︎

1032. דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום - כל הני לישני לא מהני כלום משום דמדין ודברים ומעסק ידיו ורגליו סליק נפשיה ולא מגופה דשדה כדאמרינן בפ"ב דכריתות (דף כד:) והא דמהני גבי עבד אין לי עסק בך לא כמו שמפרש ר"ת דזכו ביה שמיא כו'. ומפרש רבינו בפ''י דיסה''ת: וזה הוא הגדר דגיטין ד"ט גבי שכיב מרע דאינו חוזר בעבד שכבר יצא שם בן חורין, ור"ל דהעבדות כבר אינה בעולם דנהפך למציאות אחר וע"ש ברש"י שכ' דזכו בו שמיא... ↩︎

1033. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא: פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, מהו שיאכילנה בתרומה? כו', אלא אליבא דהאי תנא; דתנן, רבי אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה - עד שתהא אמה מישראל, והכי קמיבעיא ליה: כשרות מיתוספא בה ואכלה, וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואוכלת ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי הרי זו מותרת לו ומשום פצוע דכא לא מיתסר בה דהא לא איקרי קהל, או דלמא קדושה מיתוספא בה ולא אכלה? וקהל איקרי ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה. ↩︎

1034. ואלא הא כתיב: בארץ, ההוא מיבעי ליה, דאפילו בארץ מקבלים גרים, דסד"א משום טיבותא דארץ ישראל קמגיירי, והשתא נמי דליכא טיבותא, איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, קמ"ל. ↩︎

1035. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, אמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? ואמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה אלמא טבילת נדה סלקא לה לשם גירות. ל"א לשם אנתתא לשם אישות וטבילת גירות הוה אלא שאינה טבילה דאמר בכיצד (לעיל יבמות דף כד:) אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש אינן גרים, יכילנא לאכשורי בה ע"י טבילות אחרות שטבלה אח"כ לנדותה, כך שמעתי וקשיא לי חדא דקבעינן הלכתא התם הלכה כולן גרים ואפי' למשנה ראשונה נמי אי קמייתא לא סלקא לה בתרא נמי לא סלקא לה דלאו לשם שמים נתגיירה ולשון ראשון עיקר ונראה בעיני. ↩︎

1036. ע''ב ע''א: רבי יוסי אומר: נכרי שלוה מעות מישראל ברבית - בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי יוסי. אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי - כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. ↩︎

1037. ועכשו שאין מקדש, הגר מותר לבא בקהל מיד, ולכשיבנה המקדש יביא קרבנו. ↩︎

1038. הט''ו: לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם. ט''ז: ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה. י''ז: גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן. מדייק רבינו מלשון הרמב''ם, שגיורת שחזרה בה הויא חזרה כיון דאין בה מעשה משא''כ גר שעשה ברית מילה. ↩︎

1039. ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינא ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה: פלניא גזלנא הוא, אמר ליה: והא אית לי סהדי דאתאי אימלכי בך, ואמרת לי זיל זבין, אמר ליה: השני נוח לי, הראשון קשה הימנו; אמר רבא: דינא קאמר ליה. כמאן? כאדמון, דתנן: העורר על השדה וחתום עליה בעד - אדמון אומר: השני נוח לי, הראשון קשה הימנו; וחכ"א: איבד את זכותו, אפילו תימא רבנן, התם עבד ליה מעשה, אבל הכא דבורא עביד איניש דמיקרי ואמר. ↩︎

1040. איבעיא להו: הרי הוא חרס, מהו? ... חוזר ומגרש בו, או אינו חוזר ומגרש בו? רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. והלכתא כוותיה דרב נחמן. איני? והא קי"ל הלכתא כוותיה דר' יוחנן, דאמר: חוזרת, בקדושין בפרק האומר לחברו אמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים בטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין ה"נ ליבטיל גיטא, הכי השתא, התם דיבור ודיבור הוא, מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת, אתי דיבור ומבטל דיבור, והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח, האי דאמר בטל הוא לשליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל גט שהוא בעין אינו נפסל, גיטא גופיה מי קא בטיל. ↩︎

1041. לקח מן הסיקריקון וכו'. אמר רב: לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני, אבל בשטר – קנה. ובתוס': אבל בשטר קנה - אאשה נמי קאי כדמוכח בסמוך והא דאמר בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה.) כתב לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה לו איבדה כתובתה משמע דבחד לוקח יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי התם כשחתמה על שטר של בעלה והכא כשכתבה שטר בפני עצמה ועוד דחתמה דהתם שנתרצית במכירת הבעל או שמחלה לו השעבוד אבל הכא כשכתבה שטר מכירה שהיא מוכרת לו. ↩︎

1042. אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, אמר רב הונא אמר רב: כשר, ולא תעשה זאת בישראל. אמר ליה עולא לרב נחמן, ואמרי לה רב נחמן לעולא: מאחר דכשר, אמאי לא תעשה זאת בישראל? א"ל: חיישינן שמא תשכור עדים. ומי חיישינן? והתניא: עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה, לא חשו חכמים לדבר זה, מעשה לא עבדי, שיחתמו שקר או יעידו שקר, דבורא קאמרי. אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה. ↩︎

1043. גיורת יכולה לחזור בה מהגרות, אבל גר שעשה מעשה ברית מילה אינו יכול לחזור. וכ''ז בזמן המקדש כפי שמבאר לקמן, אבל בזמן הזה אין הבדל בין גר לגיורת כי הטבילה נחשבת מעשה כדלקמן. ↩︎

1044. ה''א: ואמר רבי יצחק בר נחמן רבי יהושע בן לוי היה בלדוקיא והוה תמן ר' יודן נשייא בעא מיקרוץ. רצה להשכים לצאת לדרך, אמר ליה המתן ואנו מטבילין את הגיורת הזו למחר. רבי זירא שאל לר' יצחק בר נחמן למה. מפני כבוד הזקן. או משום שאין מטבילין את הגיורת בלילה. אמר ליה משום שאין מטבילים את הגיורת בלילה. אתא עובדא קומי דרבי יוסי מהו להטביל את הגרים בלילה ולא הורו. ↩︎

1045. אין מטבילין גר בלילה - דמשפט כתיב ביה ואף על פי שכבר מל חשיב ליה כתחילת דין. ↩︎

1046. הי''ד: וכן הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא ישאנה, וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר הגוי ונתגייר העבד ונשתחרר הרי זה לא ישאנה. ↩︎

1047. תוספתא יבמות פ''ו: גוי ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר הגוי ונתגייר עבד ונשתחרר הרי זה לא יכניס ואם כנס לא יוציא, ישראל הבא על השפחה ועל הנכריות אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכניס ואם כנס לא יוציא. הרמב''ם לא כתב כלשון התוספתא "הבא על השפחה", אלא הנטען. ↩︎

1048. תני להו רב זוטי דבי רב פפי, כדברי האומר כנס - אינו מוציא. אמרו ליה רבנן לרב אשי: גמרא או סברא? אמר להו, מתני' היא: הנטען משפחה ונשתחררה, מעובדת כוכבים ונתגיירה - הרי זה לא יכנוס, ואם כנס - אין מוציא; אלמא ברננה לא מפקינן, ה"נ ברננה לא מפקינן. ↩︎

1049. רק ברנון אם כנס לא יוציא, אבל אם בא עליה – יוציא. ↩︎

1050. הנטען על השפחה ונכרית ונתגיירה, לא יכנוס, שמא נתגיירה לשם אישות ותוכל לחזור בה כנ''ל אתי דיבור ומבטל דיבור, ובזמן המקדש אם כנס יוציא, אבל עבד שנטען לא חיישינן כיון שעשה מעשה מילה, וכשנשתחרר הקריב קרבן ואינו יכול לחזור בו, אלא רק אם בא עליה בפועל – לא יכנוס. ↩︎

1051. אילין בנות ברזיליי לשם שמים נתגיירו או שלא לשם שמים נתגיירו. אין תימר לשם שמים נתגיירו יאכלו בקדשי הקדשים ואין תימר שלא לשם שמים נתגיירו אפילו בקדשי הגבול לא יאכלו. אפילו תימר לשם שמים נתגיירו. וגיורת לא כזונה היא אצל כהונה?. פתר לה לא היו בנות אלא בנות בנות. ואין מבנות בנות כישראל הם וכר"ש דרבי שמעון אמר גיורת שנתגיירו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא היה בה דעת לטבול לעולם בבנות בנות והא דנגאלו מן הכהונה לא קשיא דבתחלה לא היה בה דעת לטבול, פנ''מ, או משהטבילה אותה מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשום קדושת ישראל, כל אחת גיורת היא וגיורת כזונה היא אצל הכהונה. (משמע שבגיורת לא מהני טבילה ללא כוונה לש''ש כו', ויכולה לחזור בה משא''כ בגר דעביד מעשה). ↩︎

1052. ואומר ר"ת דבעכו"ם לא שייך גילוי עריות דהא רחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים וכבהמה דמי כדאמריו בנושאין על האנוסה (יבמות צח א) ומביא ראיה מדאמרינן פ' בן סורר (סנהדרין עד ב) והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והרי אסתר גילוי עריות איכא ומה"ט התיר רבינו יעקב בעכו"ם אחד שבא על בת ישראל תחת בעלה וגירשה והמירה דתה ונשאה העכו"ם וחזרו ונתגיירו שניהם והתיר רבינו יעקב לעכו"ם שנתגייר לישאנה ואמר משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים ואינו אוסרתה לישראל בעלה ולא שייך בה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ↩︎

1053. ורבינו תם היה מפרש בההיא דכתובות ודאסתר דלא מיחייבא למימסר נפשה בביאת עכו"ם שאין ביאתו ביאה ולא מיחייבא מיתה בביאתו דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם והוי כביאת בהמה בעלמא ומתוך כך התיר לבת ישראל שהמירה דתה ונשאת לעכו"ם וחזרה בתשובה והעכו"ם נתגייר לקיימה דאע"ג דאמר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הני מילי בביאת ישראל אבל עכו"ם לא. ↩︎

1054. גיורת המעוברת ממנו רשאי לישאנה דהוה דיעבד. ↩︎

1055. ומותר באשת אחיו מאמו ובאשת אחי אביו, ושאר כל העריות מותרות לו - לאיתויי אשת האב; נשא אשה ובתה - כונס אחת ומוציא אחת, לכתחלה לא יכנוס כו'. ↩︎

1056. הי''ג: כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא עכו"ם לאמו או לאחותו ונתגיירו מפרישין אותן כמו שביארנו, ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן. ↩︎

1057. אולי ט''ז ע''ב ד''ה אמוראי: קסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר - וכן בפ' החולץ (לקמן מה. ושם) סוגיא דהש"ס אזלא דר' יוחנן אית ליה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר מ"מ נראה אמת דלרבי יוחנן הולד כשר דבכל דוכתי קי"ל דרבי יוחנן אית ליה כסתם משנה וסתם משנה דהאומר (קדושין סו:) סברה דהולד כשר כו'. וכ''כ רבינו באיס''ב פי''ג ה''ח: ועי' רש"י יבמות דמ"ה ע"א ד"ה בת מינך דס"ל דבן הנולד מעכו"ם שבא על בת ישראל אסור לישא ממזרת אף דרש"י ס"ל בכ"מ עי' קדושין ד' ס"ח ודף ע"ה דהולד צריך גירות מ"מ ס"ל דאסור בממזרת ועי' תוס' יבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי כו'. וס"ל לרש"י דגבי ישראל ג"כ יש בהולד צד ישראלית ולכך אסור בממזרת ומ"מ צריך גירות ועי' תוס' קדושין ד' ע"ד ע"ב ד"ה והרי ומש"כ בזה לקמן פ' ט"ו הל' ט': וכן בדף כ''ג ע''א: קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר - כן גיר' הקונטרס וכן כתוב ברוב ספרים כאן אבל בקדושין בסוף פרק האומר (דף סח: ושם) ברוב ספרים כתוב הולד ממזר וכן גורס התם וכן נראה עיקר לר"י דכיון דבתר ישראלית שדינן ליה הוה טפי ממזר ממאי דהוה שדינן בתר עובד כוכבים דאין ממזרות לעובד כוכבים כו'. ↩︎

1058. אולי מ''ה ע''ב ד''ה כיון כו', וא"ת דהכא משמע דגר שאין אמו מישראל אין כשר לדון ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו: ושם) תנן הכל כשרים לדון ופריך תנינא ומשני חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר משמע דגר אף על פי שאין אמו מישראל אלא שנתגייר בעצמו דכשר לדון דקרינן ליה בא מטיפה פסולה דקאמר התם אבל גר מטיפה פסולה לא וי"ל דהתם מיירי לדון גר חברו כדאמר בפ' מצות חליצה (לקמן דף קב. ושם) גר דן את חברו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל כו'. (משמע שאף אמו מישראל צריך להתגייר). ↩︎

1059. דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, מהו?... דכי אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל: זיל איטמר, או נסיב בת מינך. וכי אתא לקמיה דרבא, א"ל: או גלי, או נסיב בת מינך. בת ישראל מן העובד כוכבים הכשרה כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא. ↩︎

1060. וכ''כ רבינו בפ''ט דכלאים: י"ל דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל דגם גר שנשא ישראלית הולד מותר בממזרת עיין יבמות דף נ"ז וקדושין דף ע"ד ורבינו לא ס"ל כן וכ"כ בזה בח"א. וכן ס"ל לרש"י שם דף מ"ה ע"א דאף דס"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד צריך גירות מ"מ ס"ל דאסור בממזרת וגרע מגר שנשא בת ישראל ואף דמהך דקדושין דף ע"ה ע"ב לא משמע כן ע"ש בתוס' והטעם משום דס"ל דזה הוה כמו שני דברים נפרדים ולא נעשה מין בפ"ע כו'. ↩︎

1061. כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה ואף על פי שהוא זרע פסול כו', הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה ואף על פי שאותו הזרע פסול ואפילו אינו ישראל. (עי' במפרשי הרמב''ם שם). ומבאר רבינו בפי''א מהל' ע''ז, דאיירי בבת ישראל שילדה בן מעכו''ם וז''ל: ועיין מה דס"ל לרבינו בהלכ' תרומות פ"ו הי"ד דכתב שם הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה כו' ואפי' אינו ישראל ומה זה, מה ר"ל?, והנה שם בהלכה ט"ז מביא הך משנה דיבמות דף ס"ט ע"ב גבי שפחה דאם יש לו זרע ממנה אינו כלום, בין למאכיל בין לפוסל, אך אם בא על הנכרית אינו מבואר זה במשנה, אבל בתו"כ פ' אמור מבואר דגם זרע הבא מן הנכרית אינו מאכיל ואינו פוסל, וכמו גבי יבום כמבואר ביבמות דף כ"ב, ועי' בכורות דף מ"ו מבואר ג"כ כן, ועי' בשיטת רש"י יבמות ט"ז ע"ב מבואר שם דלמ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר, ה"ה להיפך מעשרת שבטים הוא - שנשאו עובדות כוכבים, וקסבר דעובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר, וחוששין לקידושי ממזר. ועי' בירוש' יבמות ספ"ז דמוקי דמיירי בעבד פסול ונכרי פסול ומה זה?, אך ר"ל לפי מה שכתב רש"י בסנהדרין דף נ"א דלמ"ד כותים גרי אריות הן מ"מ אם קידש אשה הווה אשת איש וגם חייבים משום לא תתחתן, דיש בו שני הגדרים בגדר וודאי. וכבר כתבתי בזה בדברי התו"י יומא דף נ"ו דיש עליהם גדר בני ברית, וכן הוא בר"ן רפ"ד דקידושין ומהך דיבמות דף ס"ח ע"א וע"ב כו'. (ועי' דרך אמונה שם). ↩︎

1062. תנן: מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה, עודה עובדת כוכבים ונתגיירה, ומשבאתה לישראל ילדה - ולדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן... לאפוקי מדרבי יוסי הגלילי, דאמר: בכור לנחלה ולכהן, שנאמר פטר רחם בישראל - עד שיפטרו רחם מישראל, קמ"ל דלא. ↩︎

1063. שני אחים תאומים גרים ... היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה - לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח אבל חייבין - כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים. ↩︎

1064. נתגיירה מעוברת - ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא כו'. ↩︎

1065. שאינו יוצא בגירות אמו אלא טבילת האם מהני כאילו הוא טבל. ↩︎

1066. גם אם אין עדים שטבלה לגרות, אם טובלת לנדתה מהני, שם ה''ט: גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו. (וא''כ גם בנידון דידן שנוהגת בדרכי ישראל זה גופא חזקה על הגיור). ↩︎

1067. משא''כ כאן אף לדבריה מעולם לא נתגיירה רק רוצה להתגייר. ↩︎

1068. הראב''ד (בהערה הבאה) חולק ע''ש. ↩︎

1069. הל' טוען ונטען פי''א הי''ט: הביא ראובן עדים שזה שמעון בעל השדה קבץ פירות שדה זו ונתנם לי תעמוד השדה ביד ראובן ואפילו טען ששמעון מכרה לו או נתן לו היום שאילו לא מכר או נתן לא היה משמש את ראובן בשדה זו ונותן לו פירותיה. ↩︎

1070. פ''א הט''ז: המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו, וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו. ↩︎

1071. אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי - לאלתר הוי חזקה. ↩︎

1072. פ''ב הי''ח: נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו, שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות. ↩︎

1073. משנה: הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירתו. ובפה''מ שם: ואם אמר אדם לעבדו מופר לך הרי זה סלק מעליו שעבודו ונעשה בן חורין, ולפיכך משלים את נזירותו. ↩︎

1074. פ''א ה''ד: אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר שזרע הבא מן השפחה עבדים והבא מן הגויה גוים וכאילו אינם, הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמוה, ובגויה הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלחשב בקהל. ↩︎

1075. פי''ב ה''ז: עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ופט''ו ה''ד: זה הכלל בן הבא מן העבד או מן העכו"ם או מן השפחה או מן בת עכו"ם הרי הוא כאמו ואין משגיחין על האב. ↩︎

1076. פ''א ה''ז: אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל. ופ''ב הי''ב: אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן העכו"ם הואיל ואינו קרוי בנו הבא לו אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים. ↩︎

1077. פ''ח ה''ח: נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן העכו"ם, אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם, ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין, נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון. ↩︎

1078. יבמות פ''ב מ''ה: מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום ואחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ↩︎

1079. עובד כוכבים שקדש בזמן הזה חוששין לקידושין חיישינן כו' - פי' בקונטרס דקסבר עובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר. ותימה דבכמה משניות מוכח דאין מתייחס אלא אחריה כו', ונראה דלא קשיא כל כך דהנהו משניות סברי דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וה"ה איפכא ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מעובד כוכבים ועבד והוא הדין הבא על שפחה ועובדת כוכבים כו'. ↩︎

1080. העבד פוסל משום ביאה, ואינו פוסל משום זרע. כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן - הרי זה עבד. ↩︎

1081. שם: ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד או לעובד כוכבים וילדה הימנו בן - הרי זה ממזר. ↩︎

1082. רבי טרפון אומר: יכולין ממזרים ליטהר, כיצד? ממזר נשא שפחה - הולד עבד, שחררו - נמצא בן חורין; אלמא, בתר דידה שדינן ליה? שאני התם, דאמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ↩︎

1083. ורבנן? כל ולד במעי שפחה כנענית, כולד במעי בהמה דמי. ↩︎

1084. פרשה ו': (ה) יכול אפילו זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל ת"ל זרע יצא זה שאינו זרעה כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והנכרית וילדה ממנו בן יכול יפסול או יאכיל תלמוד לומר אין לה יצא זה שאינו זרעה: ↩︎

1085. ואף דלא הויא מעוברת חבירו... מ''מ אולי שייכא תקנת חז''ל כיון דאינו בנו ע''פ דין, אולי לא ימסמס לי' בביעי וחלבא, יבמות מ''ב ע''ב... ↩︎

1086. במציאות העובר ממנו, אבל ע''פ דין הוולד לא שלו, האם תקנת חכמים גבי מעוברת חבירו אוסרת עליו לשאתה או לא. (וכן הסכימו הרבה אחרונים שמותרת, שהרי ודאי אינה מעוברת חבירו). ↩︎

1087. שער האבל ענין ההתחלה: ואני תמה על מה שאמרו אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, וכי אבלות יש כאן שיברכו ברוך מנחם אבלים, ואפילו היו להם בנים והלא אין להם חייס ואין להם שאר כלל שיתאבלו קרובים עליהם. וראיתי בירושלמי שהקשו על תנחומין שקבל ר"ג, אם על בני חורין אחרים אין מקבלין עליהם תנחומין לא כל שכן על העבדים, אלא משום דהוה חביב עליה כבריה. ואפשר ששנו אף ברכת אבלים מפני שהוצרכו לשנות בתנחומין והספד, ושמא נאמר דאע"פ שאין להם שאר לענין יוחסין מתאבלין הן על הקרובים. ↩︎

1088. על הגמ': ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל - פסולה לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל - אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה ראויה למילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה? כ' התוס': שכן אינה במילה - אף על גב דלא שייכא במילה פירכא היא, וי"מ דאין מצווה למול את בנה כו', (משמע שעבד כן מצווה למול את בנו). (בחדושי ר' מאיר שמחה פירש התוס': פירושם מחוור מה לאשה שכן אינה מחוייבת למול בנה תמיד, לא כן בעבד שאם ישתחרר מצווה למול בנו וע"ז אמר קטן יוכיח ודוק. אך זה אינו, דא"כ מאי נקט מילה דוקא, הא אז הוא כישראל גמור בכל המצות, ויש ליישב למבין ואכמ"ל. עכ''ל). ↩︎

1089. והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, כל שיש לו נחלה יש לו טומאה, וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה. אי הכי, עבדים נמי לא לא ליהוו בתורת נזיר לפי שאינן בתורת נחלה להוריש לבניהם דכל מה שקנה עבד קנה רבו. (משמע שלעבד יש בנים אלא שאינו בתורת נחלה להוריש להם). ↩︎

1090. אף שאינו בנו ע''פ דין מ''מ במציאות הוא בנו... ↩︎

1091. פ''ה ה''ט: וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה אינו חייב על מכת אביו וקללתו. ובה' י''א: הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד, אבל העבד אין לו ייחוס אלא הרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר אף על פי שנשתחררו. ↩︎

1092. הל' אישות פט''ו ה''ו: היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו. ↩︎

1093. איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך כו', בישראל, לרבות נשים ועבדים ע''כ. בה' ע''ז מה''ת פ''ו כותב רבינו: ובאמת מבואר בתו"כ דגם עבדים ונשים חייבים ואף דגבי עבד אין זרעו מתייחס אחריו, יש לחלק בין זרעו שנולד לו בעבדות לזרעו שנולד לו קודם שנעשה עבד, ועי' תוס' ב"ק דף פ"ח גבי מילה וברש"י נזיר דף ס"א ע"ב ובמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם גבי אבילות, וכבר הארכתי בזה במ"א... ↩︎

1094. פרשה ז': (א) ישראל אילו ישראל גר אילו גרים הגר לרבות נשי הגרים בתוכם לרבות נשים ועבדים: (ב) אם כן למה נאמר איש איש אמר רבי אלעזר ברבי שמעון להביא וולד ישראל מן הגר ומן העבד: (ג) אשר יאכל כל דם כו'. ↩︎

1095. הי''ב: גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה כו'. ושם כ' רבינו: הואיל והורתה ולידתה בקדושה כו'. וא"כ מוכח מלשון רבינו דאם נתגיירה מעוברת הבת יש עליה שם גיורת. ↩︎

1096. ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד? לקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה - זהו מקנת כסף הנימול לשמונה. ↩︎

1097. היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - הרי זו בסקילה, ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע. ובגמ': מנא הני מילי? אמר ר"ל, דאמר קרא: ומתה, לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. אי הכי, מילקא נמי נילקי, ומאה סלע נמי לשלם, אמר קרא: ומתה, למיתה נתרבתה ולא לקנס. ↩︎

1098. ה' מילה פ''א ה''י: כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהן נימולים לשמנה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהן בשבת. ↩︎

1099. אף שאביו עמוני ואסור לבוא בקהל, מ''מ אם נתגיירה אמו לפני שנולד, דינו כאמו ואינו מתייחס כלל לאביו. ↩︎

1100. וכ''פ הרמב''ם איסו''ב פי''ב ה''כ: מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני. ↩︎

1101. יבמות ע''ח ע''א: אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי אלמא קסבר בתר דידיה שדינן ליה וכו' כי אתא רב דימי אר"י מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה (מצרי) שני הוי אלמא קסבר בתר אימיה שדינן ליה כו'. (ורבינו ר''ל שאף אם אין האב מצרי, העובר מצרי ואסור לקהל עד ג' דורות, אנצ''ת כ''ד ערך יחס הערה 824). ↩︎

1102. וזה רק אם האב גוי, כמ''ש רבינו בפ''ו מה' יסוה''ת, שעמונית שנתעברה מישראל, הולד גוי אבל לא עמוני, ואם נתגייר מותר לבא בקהל וז''ל: דאף דקי"ל דישראל הבא על העכו"ם הולד כמותה מ"מ אם ישראל בא על עמונית או על מצרית קודם גרות וילדה בן, רק שם בן נח יש עליו אבל לא שם עמוני או מצרי, וזהו ר"ל הגמ' ביבמות דף ע"ז ע"ב בנה מעמוני פסול, ור"ל דווקא עמוני אבל מישראל לא, דזה רק דין כללי לא פרטי וכ"כ בזה בהשמטה לח"ג. וכ''כ בפ''ט שם: וכן במה דקיי"ל קדושין דף ס"ו ע"ב דישראל הבא על הנכרית הולד כמותה, אם זה כלל הוא או בגדר פרט, ונ"מ ישראל הבא על עמונית קודם שנתגיירה וילדה בן, מה נקרא הולד גוי סתם או גוי עמוני? ונ"מ אם נתגייר אם יכול לבוא בקהל, ועי' יבמות דע"ז ע"ב בנה מעמוני דרצה לומר למעט אם ישראל בא על עמונית נכרית וילדה בן, אף דקיי"ל דהוולד כמותה לכל דבר מ"מ זה רק גדר סוג ב"נ, אבל לא גדר פרט עמוני דמ"מ אין אביו עמוני, רק הסוג של הולד הוא ב"נ... (ולא כמ''ש בשעורי ר' דוד יבמות מ''ו ע''א סי' ת''ח ות''ט). ועי' צ''פ הל' ע''ז פ''ד ה''י. ↩︎

1103. ארבעה סימנין – היתרא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהוא ניתר בב' מד' סימנין או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו. ↩︎

1104. אמר רב חסדא: השוחט את הטרפה, ומצא בה בן ט' חי - טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה, ואם מת – בלא שחיטה - טהור מלטמא במשא דשחיטת אמו מטהרתו כו', א"ל: לדידי נמי לא קשיא, ד' סימנים אכשר ביה רחמנא. וכולה כרבנן ומודו רבנן דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו ולא אמר שחוט ועומד הוא. ↩︎

1105. מא''ס פ''ז ה''ג: השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה, ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אף על פי שלא הפריס על הקרקע ואינו צריך שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת, ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין כשאר הבהמות. ↩︎

1106. בפ''ה מה' יסוה''ת כותב: וכבר כתבתי בזה דכן ס"ל גבי בפ"ק בן פקועה בן ט' שהפריס ע"ג קרקע דיש בו חיוב שחיטה מה"ת וכן יש בו טומאה וכן יש בו גדר או"ב אותו ואת בנו , רק לא למלקות כו'. ↩︎

1107. וז''ל בפ''ה מה' ע''ז: ושיטת רבינו גבי בן פקוע שהפריס ע"ג קרקע מוכח בהל' אבוה"ט דאם אח"כ מת יש בו גדר טומאה עי"ש בפ"ב הל"ז וכ"ד בע"ה ?, אולי וכן דינא בעגלה הערופה שכתב שם שתי שורות לעיל: דמבואר בזבחים ע' ע''ב דעריפתה מטהרתה י''ל דהיכא שבאו עדים והכירו הרוצח לאחר עריפתה לא נטהרה. ע''ש היטב. וכבר כתבתי בזה במ"א דשיטת רבינו דשחיטה הוי דבר הנמשך לא נפסק ולכך פסק בהל' מאכא"ס פ''ב הי''ז דתולעים הנולדים מבשר השחוטה אסורים, והראב''ד ושא''פ חולקין וכן בשו''ע פסק לא כרמב''ם וז''ל סי' פ''ד: אבל הגדילים בבשר אחר שחיטה, או בדגים וגבינה, מותרים", וביארו דעת הרמב''ם ע''ד ביאור רבינו: "ונתנו טעם לדבר לפי שבשר הבהמה אינה מותרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אפילו לאחר מיתה אסור כיון שאי אפשר לו בשחיטה", ב''י סי' פ''ד, ועי' אב''נ או''ח תפ''ג. ורק לגבי או"ב אינו לוקה ב"פ שהפריס ע''ג קרקע דיש בו חיוב שחיטה מה''ת, וכן יש בו גדר אותו ואת בנו רק לא למלקות (שחט בן פקועה ביום ששחט אמו), עי' מפע''צ עמ' קכ''ד משמע דאסור מה"ת אך מ"מ שם בנו לא חל עליו כיון דזה נעשה לאחר שחיטה ובגדר בכור, בכור שנולד לאחר מיתת האב אינו בגדר בכור ואכמ"ל. ↩︎

1108. אינני יודע, ואולי כוונתו שהרמב''ם פוסק: השוחט את הבהמה..."ואם לא גמרו לו חדשיו אף על פי שהוא חי במעי הטריפה הרי זה אסור מפני שהוא כאבר מאמו", וכן הרשב''א בתורת הבית הארוך: השוחט את הבהמה ונמצאת טרפה ומצא בה בן שמונה בין חי בין מת ...לכולי עלמא אסור באכילה לפי שהוא אינו בן שחיטה ... עכ''ל. ואולי לדעת הרמב''ן אסור וימתין לה עד שתלד ותצא מכלל טריפה. ועי' היטב ברמב''ן חולין פ''ה ע''ב וצ''ע. וז''ל רבינו בהל' יבום פי''ד הי''ד: ועיין בנמוקי יוסף שם. – ט''ז ע''א: אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה והביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרק הערל (דף עח א) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה ואמרינן לה עלה התם אפילו למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא וכן כתבו קצת מן המפרשים ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל דחה ראיה זו דשאני התם דכשהוא במעי אמו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגיא לה בטבילה, וכשנולד ומלין אותו אינו אלא כמו שמלין ישראל שהוא ערל, דבלאו הכי נמי ישראל הוא, הא כל שצריך מילה בשעת גרותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל: עכ''ל. (ואף אם לא נתכוון רבינו לרמב''ן זה, מ''מ זה גם אמת...). ↩︎

1109. סוף ה''ה: ר' יסא בשם ר' יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין. ניחא בשן. ועין. א"ר יסא בי ר' בון כיני מתניתין עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן. ↩︎

1110. אם האדון הוציא שן ועין של שפחתו המעוברת, אף שהעובר יוצא שלם מ''מ יש דעה שיוצא לחרות, כי הוי כמי שיש לו שני זוגות עינים וכו'. וז''ל בפ''ה מה' יסוה''ת: וכן זה הגדר במה דפליגי בירושלמי ב"ק פ"ה אם עובר יצא בשן ועין של אמו ע"ש ובגיטין פ"ד, והגדר דכמו דחזינן דשן דחלב אינו יוצא בו העבד משום דגזעו מחליף, וא"כ גבי עין של האם איך יוצא בו העובר דהרי גזעו מחליף? וע"כ צ"ל ג"כ דעכ"פ סימא בעין כמו גבי שחיטה... וכ''כ בשו''ת החדשות יו''ד נ''ד: וכן במה דפליגי בירושלמי...אם סימא עין שפחה מעוברת אם יצא גם העובר ע''ש...ומה ר''ל אם מהני בגדר חד גופא ובראשי אברים של האם פועל להעובר, ואף דהעובר יש לו הראשי אברים שלימים, מ''מ י''ל דהוה כהיה לו אצבע יתירה... ↩︎

1111. משוך, (ונולד כשהוא מהול,) וגר שנתגייר כשהוא מהול, וקטן שעבר זמנו, ושאר כל הנימולים, לאיתויי מי שיש לו שתי ערלות – ב' עורות זו על גבי זו - אינן נימולין אלא ביום; רבי אלעזר בר שמעון אומר: בזמנו כו'. ↩︎

1112. יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות, שני עורות זה על זה, ואמרי לה שני גידין רש''י. והמאירי הסכים לפי' השני וז''ל שם: ושתי ערלות אלו י"מ שני גידי' ואין ידוע איזה עקר בריאתו וי"מ שני עורות של ערלה זה על גב זה ומ"מ יש שמוחים בפי' זה שכל שיש לו שתי ערלות חייב הוא לכרות את שתיהן וודאי כריתת שתיהן דוחה שבת, רב הונא ורב חייא בר רב. חד אמר: מחללין עליו את השבת; וחד אמר: אין מחללין. ↩︎

1113. בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין? א"ל: או קום גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא, א"ל: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן? אתא ההוא סבא תנא ליה: חייב ליתן לו י' סלעים. ↩︎

1114. ע''א: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה כו', וא''כ כיון שיש לולד צד עכו"ם (מאביו), אמאי לא קיים מצוות פו''ר? ומיישב כיון שאינו מתייחס אחריו (כמו עבד), דהיינו יש לו צד גוי בעלמא, לא של הגוי אביו... ↩︎

1115. גוי שהוליד מגויה ונתגיירו קיים פו''ר כיון שהבן מתייחס אחריו, אבל גוי שהוליד מבת ישראל - לא קיים דהוה כעבד שאין מתייחס אחריו. ↩︎

1116. ישראל בא על עמונית שלא נתגיירה מה דין הולד, כמ''ש לעיל. ↩︎

1117. פ''ג ה''ג: מי שמכרוהו בית דין יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית, בין האדון בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה, וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים. ↩︎

1118. פי''ב ה''ב: הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס, גזירה שמא יבא להתחתן, ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה... ובה' ז': עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ↩︎

1119. ולכן פוסק הרמב''ם שאינו בנו כלל. ↩︎

1120. ויפטור את יבמתו לשוק כו', וסתם עובדת כוכבים זונה היא איכא למימר שמא אינו בנו של זה ונמצא נושא אשת אחיו מאמו. ↩︎

1121. בתר אביו שדינן ליה כו', משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם עובדת כוכבים זונה היא ומאיש אחר הוא. ↩︎

1122. גר שהיה לידתו בקדושה והורתו שלא בקדושה - יש לו שאר האם ואין לו שאר האב; כיצד? נשא אחותו מן האם - יוציא, מן האב - יקיים – שהכל יודעין דאין אב לעובד כוכבים. ↩︎

1123. הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז נדה, שפחה, גויה, זונה. אבל משום אישות - לית להו. ואידך: נשייהו ודאי לא מיפקרי. (ולמה אמרינן סתם עכו''ם זונה?). ↩︎

1124. משום נשג"ז - פירוש כהן הבא עליה חייב משום זונה ומפ' בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פב.) ואידך דאמר משום נשג"א קסבר נשייהו לא מפקרי בזנות ומשום הכי לא מחייב משום זונה. והקשה הרב רבי משה מפושטוי"ש דאמר הכא בבית דין של חשמונאי גזרו בעובדת כוכבים משום זונה ותנן בפרק הבא ביבמות (דף סא:) וחכ"א אין זונה אלא גיורת או משוחררת ושנבעלה בעילת זנות וזו היא זונה האמורה בתורה ומפרש טעמא לפי שבאין עליה בנכריותה אלמא בעובד' כוכבים שייך זנות... וי"ל דההיא דרבא דתמורה וכן ההיא דפ' י' יוחסין וההיא דיבמות דמשמע דבעובדת כוכבים שייך זונה היינו ודאי ליאסר לכהן ואף הכהן לוקה עליה כבעולה ודאי... והך גזירה דב"ד של חשמונאי הוי בסתם עובדת כוכבים שאין ידוע לנו שנבעלה דמספיקא לא לקי ואפי' לרבא ומיהו לרבין גזרו חכמים לחייבו משום זונה ולרב דימי נשייהו לא מפקרי הלכך משום זונה לא גזרו כו'. ↩︎

1125. דת"ר: שחיטת מין - לעבודת כוכבים, פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלין, וי"א: אף בניו ממזרין. שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה, ות"ק? אשתו לא מפקר. ↩︎

1126. יהודי עם גויה כיון דלאו אשתו היא – חזקתה שמזנה, ובנו לא מתייחס אחריו כלל. ↩︎

1127. אמר רב ששת: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אין קידושיה קידושין; ואם לחשך אדם לומר: איזו היא שפחה חרופה? זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא בת איתרוסי היא, אמור לו: כלך אצל ר' ישמעאל, שהוא אומר: בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי, ושפחה כנענית בת איתרוסי היא? אלא מאי אית לך למימר? מאי מאורסת - מיוחדת, הכא נמי מאי מאורסת - מיוחדת. ↩︎

1128. אורעה כל הפרשה – כל מקרא הפרשה אורעה ... וה"ק קרא והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה הנחרפת לאיש כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה ובבת חורין הבא עליה באשם כו'. ↩︎

1129. הל' אישות פ''ד הי''ז: ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי. ↩︎

1130. דרבי יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל כו'. ↩︎

1131. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. שמע מינה. ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ↩︎

1132. מה אשת רעהו כו' - דאסור לן יחוד מן התורה... ופליגא אדר' פדת שלא אסרה תורה אלא גילוי עריות - תשמיש ממש, ושאר קורבה, ואפילו קירוב בשר - מדרבנן, והיא בבגדה - אפילו מדרבנן ליכא למגזר. וע''ש בתוס' ד''ה ופליגא ↩︎

1133. הוא בבגדו פירושו בעילה ע''י הפסק בגד. ↩︎

1134. ורבי - בהנאה, מנא ליה? נפקא ליה מהכא, נאמר כאן: כי עם קדוש אתה לה' ונאמר להלן: ולא יהיה קדש בבני ישראל מה להלן - בהנאה, - בעילה הנאה היא, אף כאן - בהנאה. ↩︎

1135. כבר הערתי כ''פ שזה לפי נוסח פיה''מ הנדפס, שמשמש באבר מת האשה אסורה משום דבר ערוה, אבל במהדורת קאפח (וכן ראיתי בפירושו בערבית שכתב פעאל לחרם) כתב שזה דבר אסור. ↩︎

1136. מגלה טפח ומכסה טפח כדי...שלא יהנה בקרוב בשר דוגמת דרך סדין דירושלמי בפ''ק דיבמות ה''א. ולא שעשה כנ''ל ח''ו. ↩︎

1137. שער הקדושה: עוד שמעתי בפירושו כי מגלה טפח ומכסה טפח משום צניעות הוא ועל הסינר שהיא חוגרת קאמר שאף בשעת התשמיש היה מצריכה לחגרו ומגלה טפח שבה מאותו הסינר בשעת תשמיש ומכסה אותה בו לאחר תשמיש כו', ודוגמת המעשה הזה אמרו בגמ' דבני מערבא (ריש יבמות) בר' יוסי בר חלפתא שכנס יבמתו חמש בעילות בעל ודרך סדין בעל. ↩︎

1138. וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל אילו הן רבי ישמעאל בי ר' יוסי ר' לעזר בי ר' יוסי ר' מנחם בי ר' יוסי ור' חלפתא בר' יוסי רבי אבדימוס בי ר' יוסי. ↩︎

1139. ע' הגהות ציון וירושלים לירושלמי שם, וכבר דחוהו האחרונים. עי' יב''א ג' אה''ע סי' ז': ונראה שבראיתו הבין כפשוטן של דברים, שפי' ודרך סדין בעל, היינו שהסדין היה מפסיק בין ברית קודש לגופה של היבמה. אבל באמת פירוש זה רחוק מן הדעת, והנכון כמ"ש רבינו הראב"ד בבעלי הנפש שער הקדושה (בדפו"ח עמוד קלה), דהוי כההיא דר' אליעזר שמגלה טפח ומכסה טפח, והיינו הסינר שהיתה חוגרת בו אף בשעת תשמיש. ומגלה רק טפח ומכסה מיד, והכל כדי למעט הנאתו. ע"כ. וכ"כ הרא"ש בנדרים (כ:). ע"ש. וראה תשובות והנהגות א' שס''א, (שם מציין לשו''ת רבינו צפ''ו קס''ו, ורבות נפלאתי שלא הבחין בין נוסח השאלה לתשובה... וכותב בשם רבינו: "שמביא משו"מ שנסתפק בזה לענין עריות"... "ומביא שבשו"ת יד אליהו אוסר וכן דעתו, ומביא מרב אחד בוילנא שצידד שאינה נאסרת על בעלה בנרתיק משום חציצה"... ומסתמא רק כתב בלשון זה אגב שיטפי' ולא שטעה לחשוב שזו לשון רבינו). ↩︎

1140. אמר עולא: מניין להתראה מן התורה - שנאמר ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה, אטו בראיה תליא מילתא? משום דראה אותה מחייב?, אלא עד שיראוהו טעמו של דבר. ↩︎

1141. שאין החיוב רק בראיית ערוות ללא הפסק בגד, אלא אף בהפסק חייבים. ↩︎

1142. ה''א: ויבמה אפי' על כרחה...ויבמה אפי' מן הצד. ↩︎

1143. ושכב עמה, פרט לשאחד מחזיק ואחד שוכב דברי רבי יהודה. ↩︎

1144. וכ''כ באיסו''ב פ''א ה''י: דהרי חזינן דאין האיסור ביאה אוסרתה דהרי משמש מת דאין כאן איסור תורה ומ"מ נאסרה על בעלה משא"כ בנשיקה דלא נאסרה כלל על ידי זה כמבואר ביבמות ד' נ"ה ע"ב וכ"מ וס"ל לרבינו דזה מקרי דרך אברים ג"כ ועיין בספרי פ' תצא פסקא רמ"ב ר"י אומר פרט לאחד מחזיק כו' ונ"ל דאתי למעט כה"ג. ↩︎

1145. בהפסק בגד לא חייב. ↩︎

1146. אינו חייב עד שיפלוט כו', לא כשאר עריות, "וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור שבשפחה חרופה לא השוה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה שנאמר שכבת זרע", הל' איסו''ב פ''ג הט''ו. ↩︎

1147. עשו גומר שלא כדרכה בשפחה חרופה דלא מיחייבי כמערה כדרכה, דשכבת זרע כתיב; מתכוין שלא כדרכה בשפחה דפטורין כאינו מתכוין, דשכבת זרע כתיב; ניעור שלא כדרכה בשפחה דפטורין כישן, מ"ט? דשכבת זרע כתיב; נמצא מתכוין והמערה בשפחה כשאין מתכוין בכל עריות, ישן כדרכה כישן דעריות, נמצא ניעור שלא כדרכה בשפחה כישן דכל עריות. ↩︎

1148. פ''ב מ''ו: במה דברים אמורים בשאר עריות, אבל בשפחה חרופה אינו חייב על הקטנה ואף על פי שהיא יתירה על בת שלש שנים ויום אחד עד שתהא גדולה דוקא. וכן שאר עריות אחד ער ואחד ישן ער חייב, זולתי בשפחה חרופה שאם היתה ישנה הרי גם הוא פטור. ↩︎

1149. ה''א: בשפחה חרופה מה אית לך? שוגג חייב מזיד חייב, שיכול לומר לו היערתי אבל לא גמרתי, כיי דאמר רשב"ל נאנסתי מפני כשפים שעשת לי. כי האי דאמר רשב"ל אף בביאה אף על גב דאין קישוי אלא לדעת יכול לומר אונס הייתי מפני כשפים, קרה''ע. וכ''כ רבינו לעיל פ''א הי''ב: ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א דגבי שפחה חרופה אם נאנס מפני כשפים שעשתה לו פטור מקרבן, ואף דאין קושי אלא לדעת מ"מ פטור ובאמת זה ג"כ הוה גדר מתעסק... וכ''כ בהל' שחיטה גבי שכור שהגיע לשכרותו של לוט: וי"ל דגם כאן לגבי שחיטה לא מהני אף אם אחרים עומדים על גביו דהוה כמו נפל מאליו דלא מקרי ע"י אדם כלל, והוה כמו נפל מן הגג דיבמות דף נ"ד, ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א גבי נאנסתי מפני כשפים ע"ש אף דאין קישוי אלא לדעת. ועי' מש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ט הי"ח דמדמי לו לשוטה: ↩︎

1150. בתשובה זו אין הנידון אודות הוחזקה אשת איש, אלא בחופה וקדושין גמורים שנעשו בעדים, אך לא היתה כוונתם להינשא באמת אלא רק לצורך קבלת אזרחות. וע''ז מביא רבינו מר' טרפון שהערים וקידש נשים אע''פ שלא היתה כוונתו לנשואין אלא רק להתירם לאכול תרומה. ↩︎

1151. גם אם לא ידעו החתן והכלה שזה קדושין, שיש לתלות שאם היו יודעים לא היו עושים כן, מ''מ לא נחשבים קדושי טעות והיא מקודשת. ↩︎

1152. הי''ב: ... מהו להערים. וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים?. קידש שלש מאות נשים בימי רעבון על מנת להאכילן בתרומה. ↩︎

1153. אמר ר' מנחם בן נפח משם ר' ליעזר הקפר מעשה בר' טרפון שקידש שלש מאות נשים להאכילן בתרומה שהיו שני בצרות. ↩︎

1154. אחר אחי אמי - שהיה כהן ור' טרפון היה כהן בתוספתא דכתובות (פ"ה) מעשה בר' טרפון שקדש שלש מאות נשים בשני בצורת כדי להאכילם תרומה. ↩︎

1155. ד''ה הכא נמי כו': ואומר ר"ת דכיון שרואין העדים שכתב בגט ארוסתי יחתמו אחר הנשואין כי יסברו דעודה ארוסה וא"ת כשיניח מקום הזמן נמי ויכתבו זמן ביום גרושין איכא למיחש שיאמרו גיטה קודם לבנה כיון שרואין שכתוב בגט ארוסתי וסבורין שלא ניסת לו מעולם כו'. (משמע שלארוסה כותבין ארוסתי). ↩︎

1156. הרי את אשתי, הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי – מקודשת. ↩︎

1157. נ''ג ע''א: הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש כו, בין מן האירוסין דכיון דקדשה אשתו היא, דכתיב (דברים כד) כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו, והך קיחה קידושין היא, דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, בין מן הנישואין. הבא על כלתו - חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש כו', בין מן האירוסין בין מן הנישואין. ↩︎

1158. פ''ו ה''ג: וסבור הייתי לומר דהטור אזיל בשיטת ר"י בר ברזילי שהביא מוהריק"ו בשורש ל' דאית ליה דקטן שקידש לו אביו אשה דחשש להצריכה גט משום דזכין לאדם שלא בפניו וכו'. ↩︎

1159. לא שייך לקדש אשה עבור מי שאינו מכירה מטעם זכין לאדם כו'. ↩︎

1160. הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל, שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהב ליה לחבריה, אמר: מיקדשא לי ברתיך לברי, אמר רבינא: אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב, שמא נתרצה הבן לא אמרינן. שמא נתרצה הבן - בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן, דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב, ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו. (עי' אבנ''מ סי' מ''ג אות ב'). ↩︎

1161. תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו כו', כדאמר רבא: באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה דבגלוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא. ומיהו דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא אמרינן בפ' המדיר (כתובות דף ע:) כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפקינן לה מדתנן בפ' התקבל (גיטין דף סו) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הלכך דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלאו שליחות גמור הוא כו' ר''ן. ↩︎

1162. מי שהיה מושלך לבור, ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו - הרי אלו יכתבו ויתנו. ↩︎

1163. עד שלשים יום - יעמיד פרנס. ופרנס לאו שליחותיה קא עביד? אמר רב הונא: באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד? והתנן: מי שהיה מושלך בבור, ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו - הרי אלו יכתבו ויתנו, הכי השתא, התם קאמר יכתוב, הכא מי קאמר יזון? כל הזן קאמר. ↩︎

1164. במשנה:המפקיד מעות אצל שולחני כו', אם מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא - לא מעל. שאם מסר מעות של הקדש לשלחני ולא הודיעו שהן הקדש ונשתמש בהן מפני שאינן צרורין, הרי זה פטור מן המעילה, וכאלו אותו שהפקידן אצלו אמר לו להשתמש בהן ושליחותו עשה ולפיכך לא מעל, וגם המפקיד לא מעל מפני שלא אמר לו כלום. פיה''מ רמב''ם. (ולא כרש''י: "לא מעל השולחני אלא המפקיד"). ↩︎

1165. המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר. ואם מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ↩︎

1166. חנוני כבעל הבית, דברי ר"מ, ר' יהודה אומר: חנוני כשולחני; עד כאן לא קא מיפלגי - אלא דמר סבר: חנוני כשולחני, ומר סבר: חנוני כבעל הבית, אבל דכולי עלמא - אם הוציא מעל, רבי מאיר לדבריו דר' יהודה קאמר: לדידי, אם הוציא נמי לא מעל כו'. ↩︎

1167. פ''ז ה''י: הפקידן אצל שולחני או חנווני ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן אם הוציאו שניהן פטורין, בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן, והחנוני פטור מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאילו השתמש ברשות. ↩︎

1168. הסכמה ורשות להשתמש בהקדש שהמעות לא קשורות - לא מחייבת את המפקיד אלא רק שליחות. ↩︎

1169. לא אמר להן ולא אמרו לו - אין אחראין זה לזה. כלומר שלא דברו בפירוש ולא הרשוהו בפירוש שישחט עליהם, וגם הוא לא הרשה אותם בפירוש, אף על פי שהיו שם מעשים ורמזים המראים שהם סומכים זה על זה. פיה''מ לרמב''ם ↩︎

1170. ק''פ פ''ג ה''ו: אבד להן פסחם ואבד לו פסחו כו', הלך הוא לבקש והלכו הם לבקש ולא אמרו זה לזה כלום, אף על פי שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו, או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדן הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו, הואיל ולא פירשו ולא אמרו זה לזה כלום אינן אחראין זה לזה. ↩︎

1171. כי להקדיש קרבן צריך רצון ושליחות מפורשת ולא רק הסכמה וגילוי דעת. ↩︎

1172. ... שמא נתרצה הבן לא אמרינן. אמרי ליה רבנן לרבינא: ודילמא שליח שויה, לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח. ודילמא ארצויי ארצייה קמיה – בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו, אמר ליה רבה בר שימי: בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו. ↩︎

1173. רק בבן שלא חציף למנות אביו שליח, מהני גילוי דעת שהאב יבין שרוצה שיקדשה לו, אבל לאחרים צריך שליחות מפורשת. ↩︎

1174. אצל בת ואביה לא צריך רצון והסכמה לקדושין אלא רק שלא יהיו נגד. כי אשה בכל דהו ניחא לה, ואביה לא עדיף מינה... ↩︎

1175. ופרכינן חזרה גופה איתא בקידושין - שאם מסר שטר קידושין לשלוחו ורצה לחזור חוזר, דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכולי עלמא, ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה. ↩︎

1176. הכא איירינן שקדושין צריך רצון המקדש ושהמתקדשת לא תתנגד, כי אשה בכל דהוא ניחא וקדושין זכות לה. וכאן ברש''י מדובר שהיא רוצה בבעל זה, ואין כאן ספק אם מסכימה או לא. ↩︎

1177. שם האשה כבר אמרה שרוצה להנשא לו וכתב השטר כדין מדעתה ולשמה כו', (לא רק שלא מתנגדת אלא אמרה מפורש שרוצה להינשא לו), רק שתתקדש במסירת השטר לשליח הולכה זה לא אמרינן. כלומר לקדושין צריך רק שלא תתנגד, אבל ע''י שליח הולכה צריך שתסכים. ↩︎

1178. יחזור - דקסבר ר' מאיר הפסד וחוב הן לאותן שנשלחו להן ואין חבין לאדם אלא בפניו כלומר אין אדם נעשה שליח לאדם להיות נפסד על ידו אא"כ עשאו הוא שליח דהיינו כבפניו, ורבנן פליגי עליה דר"מ במתני' ואמרי דבשחרור אינו יכול לחזור משנמסר ליד זה, ואף ע"פ שלא עשאו העבד שליח משום דקסברי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות וזכין לו לאדם שלא בפניו דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי. (בשטר שחרור העבד רק מרוויח, ורוצה להשתחרר בהקדם, אך באשה מסירת השטר לשליח זה רק אוסר אותה ואין לה שום זכויות). ↩︎

1179. קטן שקידש אין קידושיו קידושין (אישות פ''ד ה''ז). אבל לעניני קניני אישות, אם אביו השיאו אשה – יש לו. ↩︎

1180. פ''ז הט''ו: חרש שוטה וקטן שקנו להן עבדים אינן אוכלין, אבל אם קנו להם ב"ד או אפוטרופוס או שנפלו להן בירושה הרי אלו אוכלין. ↩︎

1181. ה''ב: חרש שוטה וקטן שקנו עבדים אין אוכלין בתרומה אבל אם קנו להן בית דין או שמנו בית דין להן אפטרופין או שנפלו להם בירושה ממקום אחר הרי אילו אוכלין בתרומה וכ''כ הכס''מ: בתוספתא דיבמות פ"ט והטעם מבואר דאין להם קנין אלא על ידי ב"ד או אפוטרופוס. (וכן בנידו''ד, קטן אינו יכול לקנות ולהתחייב בקניני אישות, וע''י אביו – קונה). ↩︎

1182. קטן שהשיאו אביו - כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה. ↩︎

1183. פ''ט ה''י: וקטן מגרש? דקתני כתובתה קיימת כשמגרשה עכשיו אלא קטן וקטן מגרש בתמיה. ↩︎

1184. קדושין י''ט ע''א: בעי ריש לקיש: מהו שמייעד אדם לבנו קטן? בנו אמר רחמנא - בנו כל דהו, או דילמא בנו דומיא דידיה, מה הוא גדול, אף בנו גדול? ↩︎

1185. ודילמא לכה"ג בלאו, לכולי עלמא בעשה. ובתוס': לכ"ע בעשה - אומר ר"י דאיכא עשה באשת איש כגון ודבק באשתו (בראשית ב) ולא באשת חבירו. וכ''כ רבינו בה' יסוה''ת פ''ו: וכן י"ל הך עשה דודבק באשתו עי' תוס' קידושין די"ג ע"ב. ↩︎

1186. נ''ה ע''ב: בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו - קנאה, ואינו נותן גט עד שיגדיל. ומטמא כנדה לטמא משכב תחתון כעליון. פוסל ואינו מאכיל. אם הוא כהן ובא עליה לשם קדושין אינו מאכילה בתרומה, דקטן אף על גב דביאתו ביאה אין קניינו קנין, ולא קרינא ביה קנין כספו. ↩︎

1187. ואינו מאכיל - פי' בקונט' אם היה כהן ובא עליה לשם קידושין אינו מאכיל וקשה דאין זה תלוי בביאה אלא משום דקידושי קטן לאו קידושין ויש לפרש דאינו מאכיל ביבמתו קאמר אף על פי שזקוקה ועומדת. וז''ל רבינו בפ''ד מה' אישות: ועי' מש"כ רש"י סנהדרין ד' נ"ה ע"ב ד"ה ואינו מאכיל ע"ש בתוס' מה שהקשה עליו. אך לפי מש"כ א"ש דנהי דלא הויא א"א לאסור על אחרים, אך לענין תרומה תליא משום קנין, ונ"מ דכי גדלה גדלה בהדה כו'. ↩︎

1188. פ''ח הי''א: ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד אף על פי שביאתו ביאה אינה אוכלת בשביל הקטן לפי שאינו קונה עד שיגדיל. (ולדעת רבינו אפשר שלרמב''ם אם השיאו אביו –אוכלת בתרומה כדעת רש''י, כמו שיבם קטן מאכיל, או שהרמב''ם ס''ל כתוס'). ↩︎

1189. פ''ב ה''ב: ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות... וגדולה אשת הקטן כו'. (ובאו''ש שם: וא"כ קשה, גדולה אשת הקטן מי משכחת אישות לקטן דנבעי קרא למעטו, ועוד דאיך אסורה על בעלה במה שזינתה תחתיו כשהיה קטן, כיון דלאו בר קדושין הוי, ועל כרחך כדמפרש הגמרא פ"ק דקדושין (דף יט, א) בקטן שבא על יבמתו, יעו"ש, כו'. ↩︎

1190. הביאה הקרית מלך שם: וגדולה אשת הקטן, מבואר תוספתא סוטה פ"ה ה"ג והגדיל הקטן וקאי אמתני' ע"ש מכלל דבעודו קטן אינו משקה. ↩︎

1191. וכ''כ רבינו בפ''א דתרומות: ולכך נקט דהנשואין היו ע"י האב ולכך כתובתה קיימת דבכה"ג גם ארוסה יש לה כתובה כו'. ↩︎

1192. כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר וכו', ר"א אומר: אם לאלתר יצא וכו'. היכי דמי לאלתר, והיכי דמי לאחר זמן?...ורב אדא בר אהבה אמר: לא נישאת - זהו לאלתר, נישאת - זהו לאחר זמן. תנן, לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני; בשלמא לרב אדא בר אהבה - היינו דקתני שני, אלא לשמואל מאי שני? זכות הראויה לשני. ↩︎

1193. פ''ח ה''ז: ר' אלעזר אומר אם על אתר יצא אינו גט ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט שלא הכל מן הראשון לאבד זכות של שני. איזהו על אתר רבי זעירא אומר עד שלא נתארסה ונתארסה. רבי יצחק בר חקולה אמר עד שלא ניסית וניסית. בפ''א דתרומות כותב רבינו: ועי' בירושלמי גיטין פ"ח ה"ט מחלוקת אליבא דר"א מה נקרא לאחר זמן אם ארוסה או דוקא נשואה, ומביא ראיה דגם ארוסה כן מדנקט רק בלשון זכות משמע דעדיין אינה שלו והיינו ארוסה. ובזה תליא ג"כ הך מחלוקת דגיטין דף פ"ט אי חיישינן לקלא דבתר אירוסין, וכן הא דמבואר בכ"מ דאם נשאת לא תצא אי ה"ה קידש, וכ"כ בזה בח"א. וז''ל בפ''ד מה' ע''ז: ועי' בירושלמי גיטין פ"ח גבי הך דנמצא גט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה דנקט שם לאחר זמן לא כל הימנו ע"ש, ופליגי אם רק לאחר שנשאו או לאחר אירוסין ג"כ כן דאז רק בגדר זכות ולא גדר עצם וכמ"ש לעיל גבי אכילת תרומה של בת ישראל שנשאת לכהן, ועי' בגיטין שם דפ"ט גבי קלא דבתר אירוסין כו'. ↩︎

1194. ע''א: בעי מיניה רבא מאביי: בא עליה ונתארסה, מהו? א"ל: מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה? ולטעמיך, הא דתניא: בא עליה ונשאת - לעצמה, מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה? הכי השתא, התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב, ונישואין מוציאין מרשות אב, מה בגרות בא עליה ובגרה - לעצמה, אף נישואין בא עליה ונשאת - לעצמה, אלא אירוסין מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי? הא תנן: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין לה נדריה. בפי''א מה' נדרים כותב רבינו: דהא דגבי ארוסה צריך גם בעל לא משום דנגרע כח האב רק משום דיש גם רשות הארוס וע' בהך דכתובות דף ל"ט ע"א דאמ"ש גבי אירוסין מי קמפקא מרשותו כו' ור"ל דגבי נשואין הי' הטעם משום דיצאה מרשות האב דהרי גבי מסירה לבעל אף דהבעל עדין אינו יכול להפר מ"מ מרשות האב יצאת משא"כ באירוסין דהטעם רק משום שיש עליה עוד רשות. ↩︎

1195. המארס את בתו וגרשה, אירסה ונתארמלה - כתובתה שלו, השיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה - כתובתה שלה. ↩︎

1196. כל פרטי השאלה נכתבו בשו''ת הבאה סי' י' דלקמן, ע''י ב''ד דקראקא ששאלו את רבינו, עי' בראש השאלה הבאה לקמן. ↩︎

1197. שטר קדושין שנכתב כהלכתו מדעתה ולשמה, וכן כסף קדושין, הכסף נעשה לכסף קדושין וכמ''ש רבינו בה' אישות פ''ו ה''ד: אך באמת כך דגבי כסף קדושין ע"י הקדושין נעשה ב' פעולות, אחד מה שהכסף נעשה קדושין, והב' מה שנתקדשה. ↩︎

1198. רבינו כותב כן בכ''מ וז''ל בהל' יסוה''ת פ''ו: דבקידושין נעשה ג' גדרים, הכסף נעשו כסף קדושין, והאשה נעשית מקודשת, וגם מעידים שמעתה היא א"א, וזה ר"ל הך דב"ק ד"ע ע"ב גבי שנים אומרים קידש דהעדים מעידים רק על המעשה הקידושין וממילא היא נעשית א"א כו'. ↩︎

1199. הכסף הוא כסף קדושין כמו השטר כשמקדש בשטר, ואעפ''כ אינה מקודשת עדין עד שיתן לה. ↩︎

1200. גט זה לא יועיל... לא ישלח, ולא יגרש כו' - דבריו קיימין כו', חוזר ומגרש בו, או אינו חוזר ומגרש בו? רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. והלכתא כוותיה דרב נחמן. איני? והא קי"ל הלכתא כוותיה דר' יוחנן, דאמר: חוזרת האומר לחברו אמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים בטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין ה"נ ליבטיל גיטא. הכי השתא, התם דיבור ודיבור הוא, אתי דיבור ומבטל דיבור מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת, והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח, גיטא גופיה מי קא בטיל. וז''ל רבינו בפ''ב דתרומות: וע' במש"כ רש"י גיטין דף ל"ב ע"ב גבי חזרה מקדושין דכתב דהכסף לא בטיל דיכול לחזור ולקדש ומשמע שם דנשאר שם כסף קדושין עליו רק דעדיין אינה מקודשת, דאל"כ פשיטא, ודוחק לאמר דר"ל דא"צ ליטול הימנה ולחזור וליתן לה, וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות פ"ג ה"ח, דהא דומיא דגט קאמר. וז''ל בפ''ט מיסוה''ת: דקדושי כסף יש בו ג"כ ב' דברים, מתחילה הכסף נעשה קדושין ואח"כ היא מתקדשת. ועי' במ"ש רש"י גיטין דף ל"ב ע"ב גבי היכא דחזרה מהקדושין דנהי דבטלה להדבר, מכ"מ הכסף עצמו לא בטיל דחוזר ומקדש בו, ור"ל דאם אח"כ נתרצו א"צ לומר הלשון עוד הפעם, וכעין זה בהך דנזיר דט"ז ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה ורי"ל איתמר - מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אומר נזירות חל עליו ...לאחר שיצא והזה ושנה וטבל חיילא עליה אף על גב דלא הדר אמר אני אקבל עלי מה שאמרתי כשהייתי עומד בבית הקברות. וכן מוכח מגיטין שם דף ע"ח דגבי קדושין יליף מגיטין, ואם קרב לה קרוב לה מקודשת כו' הוי מקודשת, ואף דהא צריכה לקנות הקדושין כמו כל הקנינים, וכל הקנינין לא קנתה בקרוב לה ומה שייך בזה אתקש לגט, גט הבעל נותן ולא צריכה לקנות, וע"כ צ"ל דמכ"מ שם קדושין חל על הכסף זה לא סתם כסף שצריכה לקנות, אלא כסף קדושין והקנין רק שתהי' מקודשת ואתקש לגט... לקמן כותב רבינו שקרוב לה מקודשת זה רק בקדושי שטר כמו גט, וכ''כ ביסוה''ת פ''ו "כי באמת י"ל דזה קאי אשטר קידושין" ... ↩︎

1201. אולי פ''ב ה''ז: התקדשי לי בסלע שיש לי בידך אין מקודשת כיצד יעשה יטלה הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מקודשת לי. ע''ש. ↩︎

1202. מר רב אחא בר יעקב אמר רבי יוחנן: המקדש על תנאי ובעל - דברי הכל אינה צריכה הימנו גט... א"ל: בר בי רב, שפיר קא אמרת? מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן? מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם - לא הוי תנאה. והא ביאה הבועל לשם קידושין, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם, וקא הוי תנאה, התם משום דאיתקוש הויות להדדי דאיתקוש הויות - והיתה לאיש אחר (דברים כד) כל הויות קידושין במשמע , כסף ושטר וביאה, כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומיה על ידי שליח, מהני נמי בביאה. ↩︎

1203. חוץ מקידושיך בשטר, מהו? מי אמרינן: אפשר דמקדש לה בכסף ובביאה, או דלמא ויצאה... והיתה, איתקוש הוויות להדדי? תיקו. וברמב''ם גרושין פ''ח ה''ו, ועמ''ש רבינו שם. ↩︎

1204. בעי ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה, מהו? הויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה, אף הוייה בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן, מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה שתהא צורת הדינר טבועה לשמה, אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה? ↩︎

1205. טיבוע צורת המטבע הוא כמו עשיית הנייר לשטר, וכי צריך לעשות נייר לשם שטר קדושין? הרי רק תחילת הקדושין היינו כתיבת השטר צריך לשמה. ↩︎

1206. הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו - זהו קרוב לו, היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו - זהו קרוב לה, שניהם יכולין לשומרו, שניהם אין יכולין - זהו מחצה על מחצה... וכן לענין קדושין. ↩︎

1207. וכן משמע מהרמב''ם הל' אישות פ''ד הכ''א: המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת... היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת כו'. וכ''נ שזו שיטת כל המפרשים והפוסקים (ורבינו מפרש שלשיטת הרשב''ם צ''ל רק בזרק שטר קדושין, אבל בכסף קרוב לה אמאי מקודשת כיון דלא קנאתו, כמו בחוב, נראה שהרשב''ם סובר שהעילה הוא הקנין ועי''ז מקודשת). ↩︎

1208. כסף קדושין קרוב לה מקודשת וע''י הקדושין קנתה את הכסף, אף שבשאר ענינים כמו בחוב לא קנתה עד שיגיע לידה. כמ''ש הרמב''ם בה' מלו''ל פט''ז: החוב באחריות הלוה עד שיפרענו ליד המלוה או ליד שלוחו. ↩︎

1209. והלכתא: כל תוך כדי דבור כדבור דמי, לבר מעבודת כוכבים וקדושין – שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת כו'. (משמע מהרשב''ם שאם לא אמר יהו מתנה אלא ביקשם בחזרה בתוך כדי דיבור – אינה מקודשת, כי הרשב''ם לשיטתו שהקנין הוא העילה לקדושין, ואם אין קנין אין קדושין). וכ''כ רבינו בה' גרושין פ''ו הט''ז: ועיין מש"כ רשב"ם ב"ב ד' ק"ל ע"א דרק אם חזר מהקדושין ולא מהמעות דהיינו שאמר שהמעות יהא מתנה אבל אם אמר שחוזר בו מנתינת המעות אז ממילא בטלו הקדושין דבמה מקדשה? ↩︎

1210. וכיון שקנתה הכסף – נתקדשה, שאם לא קנתה, כי לא נתנם במתנה – אינה מקודשת. ↩︎

1211. הס''ד שתהא צורת הדינר טבועה לשמה. ↩︎

1212. כתנאי ציפן זהב כו', ואי משום דתפילין איתקוש למזוזה ומזוזה וספר תורה יליף (לעיל דף לד.) כתיבה כתיבה מגט הא בגט גופיה לא בעינן עשייה לשמו. ↩︎

1213. הל' תפו''מ פ''ג הט''ו: ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה, אבל בעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל אפי' עשהו מצה כשר, ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה. ובאור הישר ציין: עיין לח"מ הל' אבל פי"ד הכ"א. (שדן בזה). ↩︎

1214. מתני'. אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא – עור שאינה מעובד כל צרכה, אלא על המגילה, שנאמר: בספר. ↩︎

1215. שאף שצריך עיבוד מ''מ לא בעינן לשמה. ↩︎

1216. על הגמ': ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה... הא מורידין - עושין, והא (מזוזה) בעיא שרטוט? הקשו התוס': וא"ת דילמא במשרטטי, מקשה רבינו הרי מזוזה צריכה שירטוט לשמה. וס''ת שלא צריך שרטוט לא שייך שרטוט לשמה. וכתב הב''ח או''ח ל''ב שזו סברת הטור וז''ל: ונראה דרבינו סובר דאפילו במישרטטי כיון דלא צריך שרטוט לא מהני האי שרטוט למזוזה דצריך שרטוט, וכך הוא הדין לגבי עיבוד למאן דאמר מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה דאפילו עיבדו לשם מזוזה לא מהני לכתוב בו תפילין דצריכין עיבוד לשמה. ע''ש. (וכ''כ השפת אמת והבית הלוי). ↩︎

1217. סוטה י''ז ע''ב ד''ה כתבה. וגיטין ו' ע''ב ד''ה אמר ר''י. ↩︎

1218. עד שיעבדם כו' אלא מפרש ר"ת דאביי כרבנן דלא בעי עיבוד לשמן דסגי בשאר הזמנות שמתקנין הקלפים ומשרטטין אותם לשמן כיון דהזמנה מילתא היא, ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא הזמנה מועטת. ↩︎

1219. מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה שתהא צורת הדינר טבועה לשמה, אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה? כלומר, רשב''ל בעי אם ג' דרכי קדושין הם כלל, לא צריך שתהא כתיבת השטר לשמה משום שאפשר לקדש בכסף ובביאה ובכלל לא צריך שטר. או שקדושי שטר זה פרט ודבר בפני עצמו ושייך בו לשמה כו'. ↩︎

1220. זה עושה התורה. ↩︎

1221. הכתיבה והנתינה עושה הבעל, והאשה נעשית גרושה ומותרת לעלמא – זה עושה התורה. ↩︎

1222. קדיש בביאה מאי – אפקעתא מעיקרא איכא בשלמא על ידי גט כשר אף על פי שהקידושין קיימים עד עכשיו גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא כו'. ↩︎

1223. ויצאה והיתה, מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה, היינו בעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב וכתב לה, אף הוייה בעינן דעת מקנה. דהיינו האשה שנקנית לבעל. (אלו שני הדברים שהבעל עושה, ומה שנעשה באשה זה עושה התורה. ↩︎

1224. אישות פ''ז הכ''ב: המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא אף על פי שחזרו בתוך כדי דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת. ופ''ו הט''ז מה' גרושין: ואם אחר שהגיע גט לידה או ליד שליח קבלה אינו יכול לבטלו ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה בטלו אינו בטל והרי זה גט כשר. ↩︎

1225. ב''ב ק''ל ע''א: וקדושין - שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת, וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט. ↩︎

1226. פ''ז ע''א: והילכתא: תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש. ולא ידענא מ"ש הני ומנא להו לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תוך כדי דבור לא מהני כו' ר''ן. ↩︎

1227. היינו דבעי אילפא, אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר, לקט הוי או הפקר הוי? לקט הוי - שכן קדושתו בידי שמים, או דלמא הפקר הוי - שכן זוכין בו עניים ועשירים? ואמר אביי: מאי תיבעי ליה? דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים? ↩︎

1228. ע''ה ע''ב: מתקיף לה רבי יוסי בר אבין: מה אילו אמר הפדו לי בכור, שיצא לחולין מקדושתו ליגזז וליעבד כו'. שהתפיסו לבדק הבית, וירבו דמיו, כלום שומעין לו? לעבור על דברי תורה, הפדו? רחמנא אמר: לא תפדה. ועל דבריו אין לעבור. ↩︎

1229. רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא, תנן: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ורמינהו: לאכלה - ולא לשריפה והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח, א"ל, רחמנא אמר לך: לדורותיכם, ואת אמרת: תיבטל? שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל. ↩︎

1230. נכסי לך ואחריך לפלוני, אם היה ראשון ראוי ליורשו - אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק. אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אפסקה, הוא סבר: יש לה הפסק, ורחמנא אמר: אין לה הפסק. והוי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי מעשה מעשה והתנאי בטל והכי הלכתא כו' רשב''ם. (וכן דעת הרמב''ם שחזרה בתוכ''ד לא מבטל נתינת קדושין או גט מה''ת, כי המעשה נפעל ע''י התורה) ↩︎

1231. מיתיבי אונס שגירש כו', וא"ת כיון דלא מהני גירושין ליחייב הבא עליה משום אשת איש אפי' קודם חזרה וכהן נמי אמאי לוקה ואינו מחזיר הוה לן למימר דלא חל הגט כלל וי"ל דאיתקש גירושין למיתה כדאמר פרק קמא דקידושין איתקש מיתה לגירושין ה"נ איתקש גירושין למיתה מה מיתה מוציאה מרשות הבעל אף גירושין כו'. ↩︎

1232. בעא מיניה רבא מרב נחמן: היום אי את אשתי ולמחר את אשתי, מהו? תיבעי לר' אליעזר, תיבעי לרבנן... בתר דבעיא הדר פשטה: מסתברא, בין לרבי אליעזר בין לרבנן, כיון דפסקה - פסקה. מיניה היום לגמרי אצל כל אדם. פסקה - לכל אדם לעולם ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה הלכך אין תנאי זה כלום. ↩︎

1233. ה''כ: מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו, כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד, ומעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלוה, ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה. ↩︎

1234. ה''י: תני איש ואשה שבאו ממדינת הים. הוא אומר אשתי היא. והיא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהן משום אשת איש. הוחזקו הורגין עליהן משום אשת איש. עד כמה היא חזקה. ר' יונה ר' בא רבי חייה בשם רבי יוחנן עד שלשים יום. ↩︎

1235. דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין - פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש. ↩︎

1236. שהחזקה עושה את הדין שהיא נשואה ולא רק מבררת. וכ''כ רבינו בהלכות איס''ב פ''א ה''כ: אך באמת כך, דגבי אישות החזקה הוא עושה האישות, לא בגדר בירור, וזהו כוונת רבינו כאן בסוף הפרק: "או תוחזק", ועיין תוס' ב''ק ד''ע ע''ב מוכח ג''כ זה דזהו גופא הוה גדר אשת איש, לא מחמת דהוה כמו בירור שנתקדשה לו, וכ''כ בזה ↩︎

1237. אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכניס...הערמה עשה שאל פיריו מהו ייתב לאמה בגויה? פריומה היא חופה... דע"י הערמה שעשה היה ומפרש מה היא הערמה ששאל וביקש ממנה שתשב ותכנוס עמו לחופה וסברת וקבלית עלה, פנ''מ, שמעת וקיבלת עליה, ותני' יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. מתני' היא בשילהי גיטין ואמרינן שם לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום... . . מהני מנהג הנישואין שעשה עמה (עם אמה) בשעת האירוסין להחזיקה כנשואה לו בעודו כהן הדיוט ואעפ"י שלא נבעלה עד שנתמנה לכ"ג רשאי לקיימה ואפי' היא עדיין קטנה. ↩︎

1238. מתני'. אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול - יכנוס; ומעשה ביהושע בן גמלא שקדש את מרתא בת ביתוס, ומנהו המלך להיות כה"ג, וכנסה... אמר רב יוסף: קטיר קחזינא הכא, קשר של רשעים אני רואה כאן שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינוהו. דאמר רב אסי: תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא, עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי. ↩︎

1239. אמא של מרתא. ↩︎

1240. אף שהיתה אלמנה. ↩︎

1241. וכ''כ רבינו בפ''ט מה' אישות הל''א: ועיין בירושלמי יבמות פ"ו ה"ד מוכח גבי הך דיהושע בן גמלא דכיון דעפ"י דין הויא מקודשת אף דבאמת לא היה הקדושין מ"מ אם נתמנה אח"כ להיות כה"ג הוה כמו אירס ואח"כ נתמנה. וכ''כ בפ''ד דמתנות עניים: ועי' בירוש' יבמות פ"ו גבי הך דיהושע ב"ג דאמר שם דעשה הערמה דעשה חופה והושיב שם אמה וע"י זה יצא הקול דנשאת ואח"כ אם היה רוצה לברר שלא היה נשואין היה מועיל לבטל החזקה וזה כונת הגמ' שם קטיר כו' ר"ל דלא הוה קדושין גמורים. ↩︎

1242. שמצריך העדים לראות כמכחול בשפופרת. ↩︎

1243. ורבנן דמחייבי מיתה על הערוה היכי דייני באיזו עדות הם הורגים הואיל ולאו הכי בדקי, היכי דיינו? כשמואל, דאמר שמואל: במנאפים, משיראו כמנאפים. משינהגו ענין ניאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש. ↩︎

1244. ושכב עמה, כל שכיבה. וכן בפי' רמ''ד. ↩︎

1245. אונס ומפתה אמאי משלם קנס, שמא לא היתה בתולה. ↩︎

1246. ה''א: מכירין אתם אותו מה היה עכו"ם או ישראל היה נישמעינה מהדא דמר ר' יוחנן נהרג מטיבריא לציפורי חזקה שישראל היה: ↩︎

1247. במה''ת ע''ז פ''ה כותב רבינו: וכבר כתבתי בזה דשיטת הירוש' דס"ל דגבי נרצח די אם הרוצח הרג א' בדרך מטברי' לציפורי ג"כ חייב, דשם מקום שרוב ישראל ב"מ דף כ"ב אך רבינו לא ס"ל כן, וס"ל דזה תלי' ג"כ בהך דר"א דשבועות הנ"ל ובגמ' דידן מסיק דאף לר"א כן... ↩︎

1248. העדים צריכים להכיר את הרוצח, ולא את הנרצח, כמ''ש רש''י סנהדרין ע''ט על הגמ': רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, הלכך כולן פטורין. כיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו, ונהרג בב''ד אף שאין בירור שהנרצח ישראל, אלא אם הרג בין טבריה כו' חזקתו שישראל הוא. ↩︎

1249. וז''ל בפ''א מה' נע''ב: כמבואר בירושלמי דסנהדרין ריש פ' ד', דאף דשואלין אותו אם ישראל הרג או עכו"ם הרג, מ"מ אם הרג בין טבריה לציפורי דשם רוב ישראל לא חיישינן לעכו"ם, וזהו מטעם דין, וכן גבי קנס ג"כ כן. ↩︎

1250. משא''כ דיני חוששין אף למיעוטא, והעדות היא בגדר עצם. (כדפרש רבינו במ''א שאם הכהו באבן צריכים להביא את האבן לב''ד ולשער אם יש בה כדי להזיק, משא''כ בהורג, וז''ל בפ''ה דיסוה''ת: ועיין בדברי רבינו בה' חובל ומזיק פ"א הי"ח דצריך להביא החפץ שהזיק לב"ד לא כמו גבי רוצח כו'). ↩︎

1251. המקדש בעד אחד - אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים... אמר ליה רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך? דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א"ל: התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייב לאחריני. ↩︎

1252. קדושין ס''ה: הכא קא חייבה לאחריני - שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה. ↩︎

1253. ד''ה דקי''ל כו', אבל בקידושין וגרושין לא מהניא הודאת בעל דין משום דמחייב לאחרים דבקידושין אסר לה אקרובים ובגרושין אסר לה אכהן. ↩︎

1254. אין נאמן לומר שהיא אשתו ולחייב אחריני מיתה עליה, אא''כ הוחזקו ל' יום. וכ''כ רבינו בכ''מ, וז''ל בפ''ט מה' יסוה''ת: דאף דהודאת בע"ד הוה כמאה כו', זה רק דבר שא"צ עדים לזה, אבל שבלא עדים לא כלום הוא - לא מהני בזה הודאה. וזה ר"ל בגמ' שם חב לאחריני ר"ל דהא ע"כ צ"ל שהיה שם אחרים. ואף דרש"י ותוס' גיטין דף ד' לא מפרשי כן, כן הוא הפירוש. ורק אם הוחזקו שלשים יום שהם איש ואשתו אז חייבים עליה מיתה כמבואר בירושלמי וברמב"ם שם בפ"א מהל' איסו"ב... ↩︎

1255. אדם נאמן על עצמו בגדר עצם אך לא על אחרים. ↩︎

1256. האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר... אינה מקודשת, בשלמא כולהו לאו בידו, אלא גר הוי בידו, גר נמי לאו בידו, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה, מ"ט? משפט כתיב ביה כדין, מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא. ↩︎

1257. עדי קדושין הם עצם הקדושין, ואם נזדקק לעדותם בעתיד לשאול ולברר אם נתקדשה, עדותם אז היא רק בגדר סיפור, (עדי בירור), שאומרים נגמר דינו של פלוני כו'. ↩︎

1258. מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג, במה דברים אמורים ברוצח אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, והוא שיעידו בבית דין של עשרים ושלשה. ↩︎

1259. באו שנים ואמרו: בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני, ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני, ולא עוד, אלא אפי' אמרו: בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני - אין אלו נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי - גברא בר קטלא הוא. וכן לענין תשלומי קנס כו'. ↩︎

1260. בפ''ו דיסה''ת: דאף דצריך עדות שאתה יכול להזימה, זה רק היכא דצריך לפסוק ולגמור הדין על פיהם אז צריך כל הני דרישות וחקירות דסנהדרין דף מ' עמוד א', אבל כיון שמעידים שכבר נגמר דינו דלפי דבריהם הוא גברא קטילא וא"צ גמ"ד, לא איכפת לן. ועי' מ"ש רבינו בהלכות ממרים בפ"ז ה"ט וסנהדרין דפ"א ודפ"ה, ובזה א"ש מ"ש הרי"ף ז"ל ב"ק פ"ז גבי עדים החתומים על השטר דאין שייך בזה גדר הזמה מחמת דיכולים לומר דלא הוה אז ע"ש, ומ"מ לא שייך בזה לומר עדות שאי אתה יכול להזימה משום דכיון דקיי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד הוי כמו לאחר גמר דין ולא צריך בזה יכול להזימה כו'. ↩︎

1261. שהם עצם הקדושין ולא צריך דו''ח (כמו עדים החתומים על השטר הרי הם כמי שנחקרו בב''ד), כי הצורך בדו''ח הוא רק בעדי בירור לראות אם אמת נכון הדבר. וז''ל רבינו בה' נזירות פ''ג: אך יש לחלק בין היכא שהעדים באים על בירור הדבר כמו שאר עדות, ובין עדי קידושין שהעדים עושין את גוף הדבר, וממ"נ הוי א"א וממילא הם נעשים עדים שע"י ראייתם נעשין הקדושין ונעשים עדים. ולכך י"ל דבעדי קדושין א"צ דו"ח בב"ד, ולא הוי כעדי זנות דבעי דו"ח כמש"כ התוס' סנהדרין דף ח' ע"ב, דשם ע"י הגדתן בב"ד אז הם נעשים עדים ולכך צריך דרישה וחקירה, משא"כ גבי קדושין דממילא נעשים עדים בשעת ראית הדבר, והוי כמעידין שנגמר דינו בב"ד של פלוני עי' הל' סנהדרין ספי"ג. וכן גבי שטר ג"כ משום זה כיון דקי"ל דהוי כמו שכבר נחקרה עדותן בב"ד. ↩︎

1262. בית שמאי אומרים אין השליח עולה משם עד. ובית הלל אומרים השליח עולה משם עד. היך עבידא שילח שנים על דעתון דבית שמאי שליח ושני עדים. על דעתון דבית הלל שלשתן שלוחין ושלשתן עדים. אמר רבי אבון בר חייה נראין דברים בשקידשה בשטר. אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו. אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. ↩︎

1263. קדושין מ''ג: וכן בדיני ממונות - תימה דאמר בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת. ↩︎

1264. המאירי שם האריך במחלוקת הראשונים אם גם בקדושי כסף נאמן השליח כו', וסיים: ובתלמוד המערב אמרו אמר לשנים צאו וקדשו לי וכו' אמ"ר בון נראין הדברים במקדשת בשטר אבל בכסף נעשה כמי שנוגע בעדותו אמ"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו נוגע בעדות אמ"ר אבא אתא עובדי קומי רב ועשה שליח עד וצריך לפרש לדברי ר' בון היאך הוא נוגע בעדות אחר שלא נתקנה היסת עדין ושמא לאחר התקנה נאמרה: והיינו כמ''ש התוס', ע''ש. ↩︎

1265. אם נאמר שהשליח מצטרף לעדות קדושין, ואם הם שני שלוחים די בעדותם, הרי הם מעידים על עצמם, כי הם עצמם הם עצם הקדושין, בשלמא אם המשלח נתן בידם שטר קדושין, אזי חל עליהם שם שליח, והשטר הוא המקדש והם רק עדי מסירה, אבל בקדושי כסף שאין על הכסף שום תואר וענין עד שמקדש בו, ואין עליהם שם שליח עד הקדושין, הרי הם מעידים על עצמם שהם השלוחים והם המקדשים... ↩︎

1266. על ידם, ע''י עצמם נעשים עדים שהיו קדושין. ↩︎

1267. דעת החולק בירושלמי (שגם בקדושי כסף מצטרף השליח), שבכל קדושין שבעולם העדים עושים את הקדושין ובכ''ז מעידים לאחר זמן שהיא מקודשת, ומה זה? הרי הם מעידין על עצמם? אלא התורה אומרת שנאמנים משום שעדותם לאחר זמן היא בגדר גילוי מילתא ולא עדות, כמו שמעידין שנגמר דינו של פלוני כו', וה''נ השליח מצטרף לעדות. וז''ל רבינו בפ''י מה' יסוה''ת: ובאמת זהו כוונת הירושלמי פ"ב דקדושין (דפירוש התוספות שם דף מ"ג ע"ב דחוק) גבי הך מחלוקות דאם שליח נעשה עד, דאמר שם הדא דתימא בקדושי שטר אבל בקדושי כסף נעשה כנוגע בעדות, ואידך א"ש אמר שם כיון שהימנתו התורה אין זה נוגע בעדות. ור"ל כך דכל עדות הם מעידין שנעשה דבר, והם גם עדי ראיה, והנה גבי קדושין ככ"ב כבר כתבתי בזה דכיון דקדושין כ"ז שלא היו שם עדים לא הוי קדושין כלל, וא"כ העדים שאמרו שראו, מלבד מה שאומרין המעשה הם מעידים על עצמן שהם עדי קדושין, וא"כ הוי עיקר העדות על עצמן, והנה גבי קדושי כסף בעושה שליח כ"ז דלא נתקדשה לא חל עליהם שם מציאות של קדושין כלל, ואין עליהם שם שליח של קדושין, וכן אם אינם שלוחין לא הוי הקדושין כלל, וכן בלא עדים לא הוי קדושין כלל, נמצא ע"י זה שהם אומרין שנתנו הכסף לך בשביל שליחות האיש שעשאן שלוחין וע"י זה נעשה הקדושין ואז חל עליהם גדר שלוחין וא"כ הם מעידים על עצמן שהם שלוחין ועשו שליחותן, והוי כמו נוגע בעדות. מה שא"כ בקדושי שטר דתיכף כשמסר השטר לידם חל עליהם שם שליח של קדושין כיון דהשטר היא שטר קידושין, ולכך מהני ראיתן שיעשה על ידיהם שתהא מקודשת שכבר נעשו שלוחין, אבל בכסף א"כ אינו כן אלא ע"י עדותן הם נעשין שלוחין, וע"י שהם שלוחין נעשה עדותן, והוי כנוגע ר"ל כמעיד על עצמו. ועי' מ"ש התוס' גיטין דף ט"ו ע"ב וכתובות דף כ"א ע"ב. ואידך ס"ל שגם בקדושי כסף השלוחים עדים - דהרי התורה הימנתו, ר"ל דתיכף שראה הקדושין נעשה ע"י זה אשת איש עפ"י דין, ולא צריכים להעיד שראו את הקדושין - והוי כמו שכבר נגמרה העדות ולכך א"צ דרישה וחקירה גבי עדי קדושין, דהוי כמו כבר נגמר הדין... ↩︎

1268. מי לא מודה רבי עקיבא, בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל, דאע"ג דעדי ביאה צריכי לעדי קדושין, הבאים להמית צריכין לעדות קדושין דאי לא קידשה איכא למימר פנויה היא, כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה דבלאו נינהו שוו לה קמאי אשת איש ליאסר על כל העולם - דבר קרינא ביה? אף עדות של ביאה קיים ונהרגת, ה"נ אף על גב דעדי טביחה צריכי לעדי גניבה, כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה - דבר קרינא ביה. ↩︎

1269. עדי ביאה פירושו שמעידים שאשה זו נשואה שהיתה עם בעלה, אף שהם עצמם היו עדי קדושין מ''מ נאמנים, כיון שעדותם עכשו היא בגדר גילוי מילתא כו' כנ''ל. ↩︎

1270. כ''ח ע''א מדפי הרי''ף: והא דאמרי' ומיהו לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש וב' אומרים בעל פי' בעל לשם נישואין והוא יורשה ומיטמא לה והר"ר שלמה ז"ל פי' קידש ראובן ובעל שמעון ולא מסתברא כוותיה כו'. כן סובר רבינו כבה''מ, שעדי ביאה אינם עדי זנות כדפירש''י אלא מעידים שאשה זו היא נשואה. ↩︎

1271. עי' בספרי צ''פ אישות פ''י ה''א. ↩︎

1272. פ''ב ע''א שאינו לוקה על גיורת וכותית משום זונה אא''כ ידוע שזינתה וז''ל: ונראה לפרש דהך שמעתא במשומרת שלא נבעלה ואפילו אינה משומרת לא לקי מדאורייתא מספיקא אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא כרבא בתמורה וההיא דקדושין אף על גב דמדאורייתא אסורה לאו משום זונה מיתסרה אלא גזירת הכתוב כו' ע''ש. ↩︎

1273. איבעיא להו: אשתו זינתה בעד אחד, ושותק, מהו? אמר אביי: נאמן; רבא אמר: אינו נאמן, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. ↩︎

1274. וז''ל במה''ת פ''ו דיסה''ת: עכ"פ אביי ורבא פליגי בהך דקידושין הנ"ל גבי זנות אף היכי דליכא עדים גמורים אם זה רק כמו ארי' דרביעא עלה ולית בה גדר הפקעה הכי ס"ל לאביי, ורבא ס"ל דגם זה הוי כמו הפקעה מבעלה בגדר דבר שבערוה דצריך דוקא ב', כו'. ↩︎

1275. רבא סובר שדבר שבערוה פירושו חיבור ופירוד, קדושין וגרושין, וגם זנות שמפקיע הקדושין צריך עדות ברורה כדין המוציא מחברו עליו הראיה. ↩︎

1276. כתובות י''ח ע''ב: אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות - הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא: כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ↩︎

1277. מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון זה - לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא: יהרג, ויהא קולר תלוי בצואר עדים. – פשיטא, כל כמיניה? - לא צריכא, דקא הדרי בהו סהדי. - וכי הדרי בהו מאי הוי? כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד, - לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו, מפני שנאה פלונית היינו שונאים אותו. (כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא) עי' רש''י, וסיים: וכשהיה יוצא ליסקל אמר: אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים, ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים - ואף על פי כן לא נפטר. ↩︎

1278. ה''ה: כל עד שנחקרה עדותו בבית דין בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו, כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו, וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי, כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללן ביטול העדות או הוספת תנאי בה אין שומעין לו. ↩︎

1279. ד''ה היכי כו', ועי"ל דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין אנו כדתניא בתוספתא. ↩︎

1280. איבעיא להו: אמרה איני שותה מחמת בריותא, וחזרה ואמרה שותה אני, מהו? כיון דאמרה איני שותה - טמאה אני קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה - לא מציא הדרה בה, או דילמא כיון דאמרה שותה אני, גליא דעתה דמחמת ביעתותא הוא דאמרה? תיקו. ↩︎

1281. דלעיל מ''ד ע''ב: בשעה שיצא ליהרג, אמר... שזה לאחר גמ''ד דחשיב כמעשה, אבל לפני גמ''ד אולי מהני אמתלא לעדים. ↩︎

1282. ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינא ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה: פלניא גזלנא הוא, אמר ליה: והא אית לי סהדי דאתאי אימלכי בך, ואמרת לי זיל זבין, אמר ליה: השני נוח לי, הראשון קשה הימנו; אמר רבא: דינא קאמר ליה. כמאן? כאדמון, דתנן: העורר על השדה וחתום עליה בעד - אדמון אומר: השני נוח לי, הראשון קשה הימנו; וחכ"א: איבד את זכותו, אפילו תימא רבנן, התם עבד ליה מעשה, אבל הכא דבורא עביד איניש דמיקרי ואמר. אדמון ורבנן לא פליגי אלא בדעביד המערער מעשה לסייעו ללוקח לקנות שדהו אבל בדבורא בעלמא כולהו מודו כרבא כו'. ↩︎

1283. הובא לעיל: התם דיבור ודיבור הוא, אתי דיבור ומבטל דיבור כו'. ↩︎

1284. לקח מן הסיקריקון וכו'. אמר רב: לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני בחזקה דכיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי, אבל בשטר – קנה אי כתב ליה שטרא בשמיה - קני - דכולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מכר גמור ומדעת. ↩︎

1285. דיבורא אמרי מעשה לא עבדי - והא דאמרינן סוף פרק ב' דיבמות (דף כה:) גבי מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ופריך בגמרא טעמא דב"ד הא בי תרי לא והתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים כו' ומאי קושיא לישני דיבורא אמרי מעשה לא עבדי כדאמר הכא דהתם לא הוי אלא דיבורא שאומר שמיאנה או שחלצה, ויש לומר כיון דהתם על ידי דיבורא נגמר הדבר שע"י כך ניסת לשוק, מעשה גמור חשיב ליה אבל הכא אין נגמר על ידם ואינו אלא דיבור בעלמא. ↩︎

1286. שלאחר גמ''ד אין העד יכול לחזור מעדותו. ↩︎

1287. אות י''ח: מנין שהעד עושה עצמו שקר תלמוד לומר והנה עד שקר העד ומנין שעושה את חבירו שקר תלמוד לומר והנה עד שקר העד יכול אף משנחקרה עדותם בבית דין תלמוד לומר שקר ענה באחיו אמור מעתה כל זמן שבית דין צריכים להם ולא משנחקרה עדותם בבית דין. ועי' שו''ת מלמד להועיל ח''ג סי' ק''א: עיניך הרואות שהספרי למד כאן מקרא אותה ההלכה ששנינו בתוספתא סנהדרין פ"ו וכתובות פ"ב: עד שלא נחקרה עדותן אמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו אין נאמנים עכ"ל התוספתא. ונראה שהספרי דרש קרא דוהנה עד שקר העד ... דהיינו אם עושה עצמו שקרן שאומר מבודה אני... אמנם זה רק קודם שנחקרה עדותן אבל אם נחקרה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינן יכולין לחזור ואם הוזמו יענשו בכאשר זמם... עכ''ל. ועי' דברי יציב חו''מ כ''א. ואנצ''ת כ''ח כיון שהגיד הערה 37 והלאה. ↩︎

1288. היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא – נאמן במאי דחזר ואמר עבדי דודאי מעיקרא הוה קרי ליה בני בשביל יראת המכס. ↩︎

1289. וכ''כ בפ''ו דגרושין: כאן גבי יכיר זה הוה גזיה"כ דאב במקום עדים מהני, וכיון שכבר עשה הדבר שוב אין מועיל חזרתו דכבר עבדא לשליחותיה... ובפ''ב דתרומות: דגבי בכור מחמת הדין דיכיר זה גופא הוה הדבר משא"כ בשאר יורש הוה זה רק בירור... ואעפ''כ מהני אמתלא בבית המכס. ↩︎

1290. האשה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני - נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא, אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה. תניא נמי הכי: אמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני - אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת; ומעשה נמי באשה אחת גדולה, שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקידשה את עצמה, אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן? אמרה להם: בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי; וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. ↩︎

1291. האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אף על פי שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם, וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק. ושם כתב רבינו: הנה כ"כ דרבינו מחלק בין אב לאשה, דגבי אב אף אם אמר שהיא לפלוני מ"מ אינו נסקל, ובין אשה עצמה דרק סתם, אבל אם אמרה לפלוני נסקלת, ואם ונתחזקה ל' יום חייבין עליה. וזה ר"ל תוחזק... ↩︎

1292. "ועי' בבעל המאור בקדושין שם בשם הראב"ד דס"ל דגם גבי אב אם אמר לפלוני שסוקלין ע"ש" לשון רבינו שם. ↩︎

1293. אין להביא ראיה מהדבר על עצמו. בחדושי רבינו כת''י על הגליון בקדושין (מהדורת המאור) שם מדייק מלשון הגמרא "שהגדילו בתוך הבית", וכן מהמעשה שם "באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב''ד וסקלום, לא מפני שבנה ודאי, אלא מפני שכרוך אחריה". שגם שם החזקה היא משני צדדים, שהיא אמו והוא בנה וגם נפ''מ לשניהם ששניהם חייבים, אבל אם היה בן ט' שנים ובא עליה, שאז הוא פטור – גם היא פטורה, משום שלו אין נפ''מ לא הוי הוחזקו. וז''ל שם: הנה מוכח דלסוף אם הוה עדיין קטן בן ט' ובא עליה – גם היא פטורה, דלא מהני חזקה רק לשניהם, לזה בשביל שהיא אמו, ולזה בשביל שהוא בנה, דחזקה לא מהני רק מן מקום אחר לא מעצמו, כידוע אין מביאין ראיה ממנו עליו, וא''כ בקטן שאין נפ''מ רק לגבי האם – ליכא חזקה כנ''ל. וכ''כ כזה כה''ג בחבורי. בהל' תרומות פ''א הכ''ו. וביסה''ת פ''ה ה''ה. וכן בירושלמי כאן וברמב''ם גבי איש ואשה נקט ואמר הוא שהיא אשתו, והיא אמרה שזה בעלה ע''ש, ולא אמר להפך שהיא אמרה שהיא אשתו והוא אמר שהוא בעלה, ג''כ מחמת זה דאין מחזיקין מעצמו וכמ''ש. ועי' בכ''ז במבוא לספרי צ''פ אישות ח''ב בד''ה שינוי בדבר בא מחוץ לדבר. ↩︎

1294. אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת – הרי זו לא תנשא ואפי' שניה זו צרתה אוסרתה. גמ'. טעמא דאמרה לא מת, הא אישתיקא – תנשא (על פי עדותה של הראשונה). הא אין צרה מעידה לחברתה, לא מת איצטריכא ליה, סד"א הא מיית, והא דקאמרה לא מת? לקלקולה לצרה היא דקמיכוונא ותמות נפשה עם פלשתים קאמרה, קמשמע לן. לא מת איצטריכא ליה - דאע"ג דאי שתקא פשיטא לן דלא תנשא בעדות חברתה, איצטריך לאשמועינן היכא דמכחשה לה נמי לא תנשא, דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערא גליא דעתא דלצעורי לצרה קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות נפשה עם פלשתים קעבדא הלכך אפי' היא תשתרי קמשמע לן. (ומקשה רבינו איך אפשר שתועיל האמתלא לשניה לחזור מעדותה ולהתירה). ↩︎

1295. על המשנה: ניתן לי בן במדינת הים, ואמרה ... מת בעלי ואחר כך מת בני - אינה נאמנת, וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת. ובתוס': וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא? וי"ל ...אי נמי משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה. ↩︎

1296. ואין דבריה בגדר עדות כלל לכן ס''ד שיכולה לחזור בה. ↩︎

1297. וכ''כ רבינו בפ''ד דמתנות עניים: ועי' כתובות דף כ"ג ע"ב גבי שבויה דאמר שם ואי דאיכא עדים כו', ולכאורה קשה מה שייך לומר נאמנת על עצמה, הא בלא דבורה ג"כ אסורה כיון דיש עדים שנשבית, רק דקמ"ל דהו"א דאף דמבואר ביבמות דף קי"ח ע"א דלא מהני אמתלא שלה לחזור ע"ש בתוס' וכן כאן, זה רק היכא דבשעת הודאה בלא ההודאה היתה מותרת, וא"כ פעלה הודאה שלה והוה כמעשה ולא מהני אמתלא, משא"כ כאן דבלא דבריה ג"כ אסורה ולא מהני דיבורה כלום, והו"א דאם אח"כ יבוא עד אחד ויאמר שטהורה היא יועיל חזרתה, קמ"ל דזה הוה בגדר עדים. ↩︎

1298. אני וחברתי טמאה, ואמר לה עד אחד את וחברתך טהורה - איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, חברתא משתריא אפומא דעד. הא תו למה לי? היינו רישא, מהו דתימא הני תרוייהו טהורות נינהו, והאי דקאמרה הכי? תמות נפשי עם פלשתים היא דקא עבדה, קמ"ל. ↩︎

1299. וקשה כנ''ל איך ס''ד שתועיל אמתלא לחזור מעדותה? ↩︎

1300. שבויה אסורה לכהן, ודיבורה שאומרת טמאה אני לא מעלה ולא מוריד ואינו בגדר עדות כלל. ↩︎

1301. פ''ב ה''ב: עד אומר נשבית וטמאה היא, ועד אומר נשבית וטהורה היא ...הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ↩︎

1302. פ''ב ה''ב: שנים אומרים נשבית והיא טהורה ושנים אומרים נשבית והיא טמאה לא תינשא ואם נישאת לא תצא. ↩︎

1303. כ''ג ע''ב וכ''כ המ''מ פי''ח הכ''א: היו שם שני עדים וכו'. ברייתא שם (דף כ"ג:) ואוקימתא דרב פפא התם דאע"ג דאיכא עדי שבויה ואיכא עד אחד דטומאה הרי היא מותרת ע"פ אשה המעידה עליה שהיא טהורה עכ''ל. (ומדוע בתוספתא נאמר דלא תינשא?). ↩︎

1304. בתוספתא, ע''א אומר נשבית וטמאה, עדותו עדות וא''א להתירה לכתחילה, אבל בבבלי יש עדים שנשבית וממילא אסורה, העד שאומר טמאה לא מעלה ולא מוריד ולא מקבלין עדותו כלל, וסומכין על השני שטהורה ומותרת. ↩︎

1305. א"ל אביי לרב יוסף: מבטלינן קלא או לא מבטלינן? שמענו קול יוצא מפי נשים ותינוקות משתקין להו לבטולי קלא או לא משתקין להו הואיל ואמרו פלוני שמע מפלוני כו' וליתנהו דלישיילינהו א"נ חזרו אותן פלוני ופלוני ממדינת הים ואמרו לא היו דברים מעולם מבטלינן או לא מבטלינן, א"ל: מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי הכשרים, ש"מ: מבטלינן קלא. א"ל: אדרבה, מדאמר רב ששת אפי' מפי נשים הוי קול, ש"מ: לא מבטלינן קלא, א"ל: אתרוותא נינהו, בסורא מבטלי קלא, בנהרדעא לא מבטלי קלא. ↩︎

1306. קיצרתי קצת מנוסח השאלה. ↩︎

1307. ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא, אמרו ליה: והא לית בה ש"פ, אמר להו: תיקדוש בארבע זוזי דאית בה, שקלתא ואישתיקא כלומר נקטא לה ולא השלכתה ואישתיקה, אמר רבא: הוה שתיקותא דלאחר מתן מעות שמתחילה כשקיבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשידעה אחר כן ושתקה שתיקה דלאחר מתן מעות היא ולאו כלום היא דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתיה דהכי קבילתינהו, וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא. ↩︎

1308. איך ס''ד דליהוו קדושין אם היא בכלל לא ידעה מה מונח שם. ומבאר שמקום הפקדון שייך למפקיד, "וע''י הקדושין שהוא מקדשה הוה כמו שמשכה את הפקדון מרשותו לרשותה, דשוב הוה מונח ברשותה... הך דציפתא כיון דקיבלה את הדבר מדעתה ונתרצית להתקדש לו, אף בדבר שלא ידעה מה שמונח... והוה כמו שמונח ברשותו, ואח''כ אם נתרצית הוה כמו קבלה חדשה ומהני". ↩︎

1309. קרובים, או שנפסלו מחמת עבירה ע''י ב''ד. ↩︎

1310. וכ''כ רבינו בכ''מ, וז''ל בקדה''ח פ''א: וזהו כוונת הירושלמי פ"א דהוריות הובא בתוס' דף ד' ע"ב דכל מי שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן ר"ל דאינו בגדר הדבר כלל ...וכן נ"ל דגבי גיטין וקדושין לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, משום דקדושין וגט העדות הם עושין הפעולה, ובלא עדים הוה כמו שלא נעשה כלל, וכן עדים פסולים, וא"כ הוה עדים פסולים כמו שלא ראו כלל והוה כאבן ואכמ"ל. ↩︎

1311. ה''ד: ניחא גר, ממזר בית דין ממנין ממזרין? רב הונא אמר בשעברו ומינו רבי חנניה רבי מנא חד אמר בתוך שבעים וחרנה אמר חוץ לשבעים. מאן דמר חוץ לשבעים ניחא ומאן דמר בתוך שבעים הא חוץ לשבעים לא מכיון שאינו ראוי להורייה נעשה כאבן דאין פסול בהוראה מבטל את שאר הדיינים - דכל שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן, לשון רבינו בפ''ט דיסה''ת. ↩︎

1312. אחד מהן גר או ממזר - בירושלמי שעברו ומנוהו, דמי שאין ראוי להוראה נעשה כאבן. ↩︎

1313. ה''ז: מפריחי יונים פסולין מן העדות. א"ר מנא קומי ר' יוסה כל ההיא דסנהדרין כר' ליעזר א"ל דברי הכל היא מהו דברי הכל היא. הכא א"ר יוסה יודעין אנו שהוא פסול מעדות ממון מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא פסול מעדות נפשות. ↩︎

1314. פ''ג ה''ה כנ''ל בר''ה. ↩︎

1315. רק חשודים על איסור ממון מדרבנן, ולמה פסולים לעדות מה''ת?. ↩︎

1316. אם נפסלו על איסור דרבנן כמו מפריחי יונים וכו', פסולים לכל עדות שבתורה כי אין ב''ד יכולים לקבלם, ולא שהם פסולים בעצם, אבל בקדושין שלא צריך להעיד בב''ד כנ''ל, האשה צריכה גט. ↩︎

1317. הי''ד: המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים, וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד, אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. ↩︎

1318. עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו, שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב אלא משחרר... במאי קמיפלגי? בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי, מ"ס: שמיה היזק, ומר סבר: לא שמיה היזק. ובתוס': לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק ניכר אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר כו'. ↩︎

1319. המקדש בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה ממנו גט מספק. ↩︎

1320. סי' מ': והיכא דקדיש אשה בפסולי עדות דרבנן, קידושי מעליי לא הוו עד דהדר מקדש בעדים כשרים, ואפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגט. וליכא בין פסולי עדות דאוריתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדיות שבתורה כי הדדי נינהו כי היכי דפסילי הני פסילי הני... ↩︎

1321. ברמב''ם שם: בפסולי עדות של דברי סופרים ... ואם לא רצה לכנוס צריכה ממנו גט מספק, ואפילו כפרה האשה והכחישה את העדים ואמרה לא קדשתני כופין אותה ליקח גט. ↩︎

1322. כן תמה הכס''מ והסיק: "והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו". אבל הב''ח כתב שגם בטור צ''ל כופין אותה. וכן בכת''י תימן (קאפח) ובכל נוסחאות הרמב''ם המדוייקות (ילקוט שנויי נוסחאות ברמב''ם פרנקל) הנוסח כמ''ש רבינו כופין אותה כו'. ↩︎

1323. במשנה: אמר רבי יוחנן בן נורי: מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה, והאיש שנתחרש אינו מוציא? אמרו לו: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט; אמרו לו: אף זו כיוצא בה. ובגמ': אלא, ר' יוחנן בן נורי לדבריהם קאמר להו: לדידי, כי היכי דאיש לא מצי מגרש, אשה נמי לא מיגרשא, אלא לדידכו, מאי שנא אשה ומאי שנא איש? אמרו ליה: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת. אמר רבא, מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא דאמר דאפי' במקום קידושין גמורים לא בעינן דעתא דאשה בגירושין. אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן, ואמר לה כנסי שטר חוב זה - הרי זו מגורשת; מי לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתה? הכא נמי לא בעינן דעתה. ↩︎

1324. וז''ל רבינו בהשמטות השמטה ד': וזה ר"ל הירוש' פ"ד דמעש"ש התורה זכתה אותה בגיטה. ובפרט לשי' רבינו דס"ל בהל' מלוה פ"ד ה"ג דגם הלאו של הלוה ברבית נתקן ע"י החזרה שצריך המלוה להחזיר הרבית. ודלא כגי' גמ' דילן דרק המלוה הוי ניתק לעשה. והטעם דגם הקבלה פועלת. ובאמת זה הוי מחלוקת ביבמות דף קי"ב ע"ב בין ר' יוחנן בן נורי ור' יוחנן בן גדגדא, וגם ריב"נ ס"ל דיוצאה בע"כ, רק מ"מ צריכה דעת ובגדר כפייה. ועי' בירושלמי רפ"ו דיבמות דמצריך שם ב' קראי לבע"כ ושלא מדעתה. ↩︎

1325. כלומר, בכל אשה שמלבד איסור א''א היא קנויה לבעלה כמו שדה, לא צריך את דעתה לגרש, אבל במקום שלא קנויה לו כי עדי הקדושין פסולים מדרבנן, נשאר רק איסור א''א, ולזה צריך את דעתה להתגרש, ודי בכפיית ב''ד, שיכפו אותה לקבל גיטה. ↩︎

1326. ע''א שכן ישנן כו', וא"ת א"כ היכי קאמר כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ הרי אב מוכרה מדעתו וי"ל דהכי פריך כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת דהא דאמר לקמן (דף יט.) אשר לא יעדה שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידושין מייעדה. ↩︎

1327. ואיבעית אימא: מאי מדעת? מדעת דידה... ובע''ב: המוכר את בתו, והלך וקידשה לאחר - שיחק באדון ומקודשת לשני, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, וחכ"א: אם רצה לייעד – מייעד. בכ''מ כותב רבינו: וע' בהך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי יעוד דאינו יכול לקדשה לאחר כיון שכבר חל זכות שזיכתה לו תורה ביעוד. פ''ו דנדרים ועוד. ↩︎

1328. במאמר דבע"כ ורבי היא - וא"ת א"כ מאי קאמר קטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה והנערה מדעתה ומדעת אביה ואי כרבי הא לא בעינן לא דעתה ולא דעת אביה וי"ל דהכי קאמר צריך להודיע לה או לאביה ואח"כ יקדשנה בעל כרחה. ↩︎

1329. יבמה יבא עליה לדעתו ולקחה לו לאשה שלא לדעתו. ויבמה אפילו על כרחה. יבמה יבא עליה לדעתה. ולקחה לו לאשה שלא לדעתה. ויבמה אפי' על כרחה. ↩︎

1330. בפ''ה ה''ב מערובין כותב רבינו: כמו שכתבו התוס' קדושין דף ה' ע"א גבי יעוד ודף מ"ד ע"א גבי מאמר דר"ל דצריך דעתו לא שיתרצה ועיין מש"כ התוס' גיטין דף ע"ד ע"א דכפיה מקרי ג"כ מדעתו ע"ש. ובפ''א דגרושין הי''ג: ובאמת נ"ל דזהו כונת הירושלמי הובא בתוס' גיטין ד' י"א ע"ב ד"ה בגיטי נשים אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת ע"ש ר"ל שתדע שנתגרשה וכעין מש"כ התוס' בקדושין ד' ה' ע"א ד"ה שכן דגבי יעוד ג"כ כן דאף דיכול ליעדה בע"כ מ"מ צריך להודיעה ועיין שם בתוס' ד' מ"ד ע"א ד"ה במאמר שכתבו ג"כ כן דנהי דדי בע"כ מ"מ צריך שתדע ועיין בירושלמי דיבמות פ"ו ה"א דגבי ביאת יבמה מצריך לזה שני פסוקים ע"ש. ↩︎

1331. ע''ח ע''א: אמר לה כנסי שטר חוב זה, או ששלפתו מאחוריו, קראתו והרי הוא גיטה - אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך, דברי רבי; רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט, עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך. נתנו בידה והיא ישנה, ניעורה וקוראה והרי הוא גיטה - אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך, דברי רבי; רבי שמעון בן אלעזר אומר: עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך. ↩︎

1332. בדינר זה של כסף ונמצא של זהב אינה מקודשת כיצד יעשה יטלו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מקודשת לי. ↩︎

1333. בפ''י דכלאים כותב רבינו: ועיין רש"י ריש סנהדרין דכתב שם דלא הוה גזלן הכופר במלוה כו' גזילות - כופר בפקדון, דמששלח בו יד הוי גזלן, וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן, כגון ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב' כג), אבל לוה ולא שילם, לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה. ↩︎

1334. איתמר, המפקיד פירות אצל חבירו, רב אמר: כרגלי מי שהפקידו לו, ושמואל אמר: כרגלי המפקיד... תנן: ואם ערב הוא - פירותיו כמוהו. ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו - כי ערב הוא מאי הוי? - אמר רב הונא, אמרי בי רב: כגון שיחד לו קרן זוית דאושליה ביתא, הלכך ברשות המפקיד הן... שאני עברא דדשא, דכמי שיחד לו קרן זוית דמי. ↩︎

1335. ברשות הלה המופקדים אצלו – שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים. רשב''ם, לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומן. ↩︎

1336. ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא...אמר רבא: הוה שתיקותא דלאחר מתן מעות, וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא. אמר רבא: מנא אמינא לה? דתניא: אמר לה כנסי סלע זו בפקדון, וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כו' ע''ש. ↩︎

1337. ההוא מבואה דהוה דייר בה לחמן בר ריסתק, אמרו ליה: אוגר לן רשותך. לא אוגר להו... אלא אמר רבא: ליזיל חד מינייהו - ליקרב ליה ולשאול מיניה דוכתא, ולינח ביה מידי, דהוה ליה כשכירו ולקיטו. ואמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו שכירו ואפילו לקיטו - נותן עירובו ודיו. ↩︎

1338. וע''ז אמר רבא שרק אם אמרה אין, אבל שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני. ↩︎

1339. כבנידון דידן בשאלה: "טוענת כי דיברה עם חברתה, ובמשך שיחתה עם חברתה נתן הטבעת על אצבעה". ↩︎

1340. ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותוביה. אמר ליה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה: לכולי עלמא - ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא. ↩︎

1341. פ''ד דאישות: המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה וזרקן... קרוב לה הרי זו מקודשת, בתשובה הקודמת כ': "לולי דברי הראשונים". ↩︎

1342. בעי ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה, מהו? הויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה, אף הוייה בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן, מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה, אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה? בתר דבעיא הדר פשטה: הוייה ליציאה מקשינן, דאמר קרא: ויצאה והיתה. ↩︎

1343. ה''א: הרי זו גיטה שלשים יום אין זה גט כריתות. אמר רבי יצחק בר לעזר הדא דאת אמר מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין. מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת. הא דאמרי' אם קידשה לשלשים יום דמקודשת לעולם היינו דוקא בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר לשלשים יום אינה מקודשת לעולם שהרי לא למדנו קידושי שטר אלא מגירושין דכתיב ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה מה יציאה בשטר אף הוי' בשטר ואמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בגירושין אם גירשה לשלשים יום אינה מגורשת כדאמרי' לעיל בסמוך אף קידושי שטר אם קידשה לשלשים יום אינה מקודשת, קרה''ע. ↩︎

1344. ט זה לא יועיל...ולא יגרש, יהא חרס... - דבריו קיימין... רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו... והלכתא כוותיה דרב נחמן. איני? והא קי"ל הלכתא כוותיה דר' יוחנן, דאמר: חוזרת בקדושין בפרק האומר לחברו אמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים בטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין ה"נ ליבטיל גיטא. רש''י. ↩︎

1345. אם תחזור בה ותרצה להתקדש, מקודשת בכסף שבידה לאחר שלשים. אבל אם ביטלה את הכסף מתורת קדושין כ' הרמב''ן שם: א"נ דמיא לכסף קדושין שאם אמרה חוזרני בי ולא אתקדש בכסף זה לעולם לפלוני שלא אמרה כלום ואם חזרה וקבלה ממנו מקודשת, עכ''ל. משמע שצריך ליטול וליתן לה שוב. ↩︎

1346. ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין - פי' אם אמר לה התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו הקידושין חזר בו מלקדשה לא אמרי' דליהוו המעות שמסר לה קודם החזרה מתנה אלא פקדון הוא אצלה וחוזרין לו... דאי אמרת מעות בעלמא מתנה והיכא דלא נגמרו הקידושין הוו המעות הראשונים מתנה אצלה ולא בעיא לאהדורינהו... דבשלמא בעלמא לא הוו קידושין שהרי מתנה הן אצלה כי הדר ביה מקידושין כו'. (אולי ר''ל שתוס' ס''ל כרשב''ם, שחוזר רק מקדושין אבל אם חוזר מהנתינה ומבקש המעות בחזרה (תוכ''ד) – אינה מקודשת. או ר''ל שאף אם כבר אכלה התמרים הראשונים, אם מעות מתנה מצטרפין לשו''פ כי מדידה אכלה, כי חל עליהם שם קדושין). ↩︎

1347. וקדושין - שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו כו', משמע שאם חוזר מהנתינה בתוכ''ד אינה מקודשת כי במה מקדשה? ↩︎

1348. ל''ב ע''א: א"ר ירמיה: מדב"ש נשמע לדבית הלל, לאו אמרי ב"ש: הקדש בטעות הוי הקדש? כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר - תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי, אף על גב דאמרי: תמורה בטעות הויא תמורה, ה"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש, אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש - איתעקר נמי תמורה. וכ''כ רבינו בה' ע''ז פ''ב: ועי' מה שדייק רשב"ם ב"ב ד' ק"ל ע"א דגבי קידושין דוקא אם אמר דמעות קידושין יהיה מתנה דאל"כ כיון שבטלה הזכיה במעות ממילא בטלה הקידושין כעין הך דנזיר ד' ל"ב ע"א גבי תמורה דהקדש טעות ובירושלמי פ"ב דגיטין גבי כתב לה גט על קרן של פרה ע"ש... ה''ג: על הקרן של פרה...ר"ז בעי קומי רבי מנא מסר לה במוסירה מהו. מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין. או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה. וה''נ כשחוזר מהנתינה, אין הכסף קדושין קיים ואין במה להתקדש, כמ''ש הרשב''ם. ↩︎

1349. בגט הבעל עושה הכל, והיא רק צריכה לקבל כדי שהוא יתן "ונתן בידה", ובקדושין הקבלה שלה עושה כל הפעולות. ↩︎

1350. הלכה כרבי שלא צריך נתינה חדשה, רמב''ם פ''א דגרושין: אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט. עכ''ל. כי מספיק רק הקבלה שלה כדי לקיים את הנתינה שלו, משא''כ בקדושין צריכה לקבל ולקנות ולתת על הכסף שם קדושין. ↩︎

1351. עי' במבוא לספרי צ''פ אישות ח''א, ובפ''ג ה''ג דאישות, עוד מכתבי רבינו בזה. ↩︎

1352. ד''ה אומר אדם... אלא ע"כ המכירה חשובה כאילו אמר אביה לבת התקדשי ביעוד ...אלא הכי מוכיח ע"כ קטנה יש לה יד לקבל קידושין מדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא שתייעד על ידי עצמה, שאם לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה, לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין יעוד... ↩︎

1353. אמר ר"ל: אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב מרשות אדון, מק"ו: ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב - מוציאין מרשות אדון, מיתה שמוציאה מרשות אב - אינו דין שמוציאה מרשות אדון. ↩︎

1354. תיובתא דריש לקיש תיובתא. והא ריש לקיש ק"ו אמר, קל וחומר פריכא היא... ↩︎

1355. תואר הקדושין, והכסף נעשה בגדר כסף קדושין ע''י דין התורה, רק המציאות לא נעשתה עדיין. ↩︎

1356. וכ''כ בפ''ט דיסוה''ת, שצאי וקבלי קדושיך זה רק בקדושי שטר שכתב הבעל כדין, אבל לא בקדושי כסף, שקטנה אינה יכולה ליתן שם קדושין על הכסף וז''ל: וזה ר"ל הך דקידושין דף י"ט גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר"י בר"י, וע"ש בתוס' ובאמת תמוה, דזה וודאי לדידן דקיי"ל דלא כריש לקיש דאינה יוצאה במיתת האב ע"ש דף י"ז, דוודאי דיכול לייעדה גם לאחר מיתת האב, ואיך הוא? הא לא שייך זה כלל, ובוודאי בטל אמירתו. וכבר כתבתי בזה בהלכות אישות. אך כך דקבלת הקטנה בלא רשות האב לא שאינה מתקדשת בלבד, אלא שגם על הכסף לא חל שם כסף קידושין, דגזירת הכתוב כי יקח איש אשה והוא גדולה, ועי' בגיטין דף פ"ה, ולכך ג"כ לא מהני גבי פחות משוה פרוטה בקידושין לומר לדידי שוה לי, משום דלא חל כלל שם קידושין על פחות משוה פרוטה. רק הגמרא מדייק קבלי קדושיך ור"ל שטר קידושין שכתב מדעת האב, עי' קידושין דף ט' וכדין, וא"כ כבר חל על זה שם קידושין, ורק שתתקדש בקבלתה אם האב נתן לה רשות מהני. וכן בקידושי ייעוד כיון שהתורה חידשה לנו שיכול לייעדה במעשה ידיה ובגירעונה אם יש בהם שוה פרוטה לפי החשבון, עי' רש"י דף י"ט בקידושין ובירושלמי שם כבר חל ע"ז שם קידושין, רק היא עדיין אינה מתקדשת, ולכך מהני דאף אם אח"כ מת האב... ↩︎

1357. שמקום הפקדון הוא ברשות המפקיד כדלעיל, והוי כמו נתינה וקבלה חדשה. ↩︎

1358. כן סובר רבינו, שגם רש''י שמצריך ששים ריבוא בכל יום לא איירי בהוצאה מרשות לרשות אלא רק במעביר ד' אמות ברה''ר שהלכתא גמירי לה שחייב, וזה רק בס' ריבוא. ↩︎

1359. וכן היה המעשה: "ואח''כ לקח שלמה מענדל טבעת שלו ונתן על ידה ואמר הרי את מקודשת לי כדמו''י ותיכף הלך חוצה". אבל אם היתה נתינה כהלכתה, אף שהעדים מחללי שבת חיישינן לקדושין, כמ''ש רבינו שהעדים עדי עצם ולא צריכים נאמנות, ומביא בשם רש''י שאפי' עד משומד כשר... ועי' בספרי אישות פ''ג הט''ז ובמבוא לה' אישות – עדי קיום ועדי בירור ועוד. וז''ל בפ''י דגרושין: והנה באמת לפי המבואר דעדות אשה לא הוה גדר עדות רק גדר גילוי מלתא, אף לפי מה דקי"ל כאביי בסנהדרין ד' כ"ז ע"א דלהכעיס ג"כ פסול לעדות משום גזיה"כ דאל תשת רשע כו', זה רק היכא דבעי עדות, וא"כ גבי עדות אשה מומר להכעיס כשר להעיד, וכן כתב הנימוקי יוסף בסנהדרין פ"ג, ועיין רש"י ר"ה ד' כ"ב ע"א ותוס' ב"מ ד' ע"ב ע"א ע"ש. ↩︎

1360. דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין - פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש. ↩︎

1361. בין אמרה נתקדשתי, בין אמרה מקודשת אני נאמנת משא''כ אביה כדלקמן. ↩︎

1362. וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק. ↩︎

1363. ה''ח: נתקדשה בתי אפי' קטנות אינן בכלל. (נאמן לומר קדשתיה את כי התורה אמרה את בתי נתתי לאיש, אבל לא נאמן לומר אפי' על בתו נערה שהיא קיבלה קדושין, ולא קשה מה שהקשה שיירי הקרבן: "וקשה למה אינו נאמן מיהא על הנערות שהרי יש להן יד לקדש עצמן אם לא מיחה בהן אחר כך" כו', למה שיהא ע''א קרוב נאמן להעיד עליה?). ↩︎

1364. ולא להורגם, קדושין ס''ג: רבא ורב חסדא ס"ל דאין סוקלין על פי האב דכי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה. והרמב''ם פוסק שגם אם אמר קדשתיה לפלוני. הל' איסו''ב פ''א הכ''ג: האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אף על פי שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם. ↩︎

1365. עי' בספרי צ''פ איס''ב פ''א שם. ↩︎

1366. כ''ז ע''א: איבעיא להו מהו ליסקל ע"י פי' על ידי האב שאמר קדשתי את בתי לפלוני והר' אברהם ז"ל מפרש לה באומר איני יודע למי קדשתיה ודחיק נפשיה לאוקמה כגון שבא עליה גר שנתגייר לאחר מיכן (כי לדעת הראב''ד אם יודע ואומר לפלוני – נאמן) ... ואין אנו צריכין לכל הדחק הזה וההוא ק"ו איכא לפרושי הכי ומה במקום שאם בא לכנוס כונס דהיינו בקדושי האב באומר איני יודע למי קדשתיה אמרת סוקלין כו' ע''ש. ↩︎

1367. ט' ע''ב: אם נתנה אמתלא לדבריה. הואיל ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואפילו לאחר כדי דיבור וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום מגו אלא אם כן הוא מודה בדבר דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו. ↩︎

1368. הי''ח: נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו, שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות. ↩︎

1369. א"ר אבא: אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי - לאלתר הוי חזקה. והרמב''ם פי''א ה''ט דטוען ונטען: הביא ראובן עדים שזה שמעון בעל השדה קבץ פירות שדה זו ונתנם לי תעמוד השדה ביד ראובן ואפילו טען ששמעון מכרה לו או נתן לו היום שאילו לא מכר או נתן לא היה משמש את ראובן בשדה זו ונותן לו פירותיה. אך בהל' מכירה פ''א הט''ז מפורש יותר כדברי רבינו: וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו. וכ''כ הה''מ שם: ופירוש דלי ליה המוכר ללוקח קנה לוקח לאלתר וזו חזקה גמורה שקונין בה, ואף על גב שהלשון ההוא מורה שאינן לענין חזקת קנייה אלא לענין ראיה שהשדה שלו והוא הדין שהזכיר רבינו סוף פרק י"א מהלכות טוען ונטען ורבינו ז"ל סבור דתרתי שמעינן מינה לפי שיטתו דאכילת פירות הויא חזקה. ↩︎

1370. איס''ב פי''ג ה''ט: גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק. ↩︎

1371. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, אמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה? אלמא טבילת נדה סלקא לה לשם גירות. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר ריב"ל: מי לא טבל לקריו? ↩︎

1372. ה''ד: הערמה עשה שאל פיריו מהו ייתב לאמה בגויה שמעת וקיבלת עליה ותני' יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. ↩︎

1373. יבמות ס''א: אמר רב יוסף: קטיר קחזינא הכא, דאמר רב אסי: תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא, עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי. ↩︎

1374. שהיא קנתה את הטבעת כמו שאמרה. ↩︎

1375. הל' אישות פ''י ה''א: הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה... עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום. ולא הזכיר עדים. וכדי להחזיקה נשואה די שיאמרו זו אשתי וז''א זה בעלי ובידיעה שהם דרים יחד. ↩︎

1376. כמה מהאחרונים הזכירו זמן ליחוד, בין ג' לי' דקות ע''פ הגמ' בסוטה, ואין זו דעת רבינו, ואכן לא נזכר מזה ברמב''ם ובראשונים. ↩︎

1377. ת"ר: כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה - אין השני יכול לטעון טענת בתולים. ↩︎

1378. רבי יוסי פתר לה מתניתא נתייחדה עמו כדי בעילה חוששין לה משום בעילת זנות ואין חוששין לה משום קידושין בבעילה. לא נתייחדה עמו כדי בעילה אין חוששין לה משום קידושין בכסף. רבי יוסי בי רבי יהודה אומר אף חוששין לה משום קידושין בכסף. ↩︎

1379. איסור מוסיף אית ליה, אלמנה אסורה לכהן גדול ושריא לכהן הדיוט, הויא לה גרושה, מיגו דאיתוסף לה איסורא לגבי כהן הדיוט - איתוסף לה איסורא לגבי כהן גדול, ועדיין שריא למיכל בתרומה, הויא לה חללה, מיגו דאיתוסף איסורא למיכל בתרומה - איתוסף איסורא לגבי כהן גדול. אלא זונה, מאי איסור מוסיף אית בה? אמר רב חנא בר רב קטינא: הואיל ושם זנות פוסל בישראל. שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל. ↩︎

1380. המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה, אף על פי שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בזונה.. כתב הראב"ד ז"ל א"א: אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל. ↩︎

1381. בירור של שני עדים מחיל עליה שם זונה, אבל ע''א אף לאחר קו''ס זה לא מוכיח על מציאות בפועל שזינתה אלא רק דין שאסורה. ↩︎

1382. וכ''כ רבינו שם: עיין בה"ה ועיין בכסף משנה. אך באמת ר"ל כך דהיינו על ידי עד אחד שאומר שזינתה לאחר קינוי וסתירה ס"ל דזה רק לדין זונה ואסורה לכהן, אבל לומר שהיה המעשה בפועל ונטמאת ס"ל דעל ידי עד אחד לא מחזקינן כן, וכן גבי הודאת בע"ד דקיימא לן דמהימן ס"ל ג"כ דזה רק בגדר דין לא בגדר בירור וכ"כ בזה. ↩︎

1383. כהן אסור בזונה אף שרק ע''פ דין היא זונה ולאו דוקא מציאות בפועל. ↩︎

1384. וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן. והראב''ד: א"א: אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקידושין עכ"ל. ↩︎

1385. ע''א ד''ה אין זונה... ויש לומר דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית כדקאמר רבא אבל לא זינתה מודה דלא מיתסרא משום זונה כדקאמר אביי משום דכתיב לא יחלל והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור אבל גיורת דשייך בה קיחה וחילול אסורה משום זונה אף על גב דלא זינתה. ↩︎

1386. ע''א ואידך כו': ונראה לפרש דהך שמעתא במשומרת שלא נבעלה ואפילו אינה משומרת לא לקי מדאורייתא מספיקא אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא כרבא בתמורה וההיא דקדושין אף על גב דמדאורייתא אסורה לאו משום זונה מיתסרה אלא גזירת הכתוב. ↩︎

1387. וכן בדין ע''א נאמן באיסורים, נחלקו ראשונים אם מטעם עדות או נאמנות, ואכ''מ. וז''ל רבינו בהשמטות השמטה י''ב: ובאמת גם הך דאמרינן בכ"מ חד"א מה ר"ל אם נאמן על עצמו על האיסור או נאמן על עצמו שנעשה המעשה... ובפ''ד דע''ז: וזהו ג"כ כוונת הגמ' בכתובות ד"ט במאי דאמר שם בפ"פ וכבר כתבתי בזה אם חד"א הוי נאמנות על עצמו או דין... ↩︎

1388. ומה פיו שאין מחייבו ממון - מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון - אינו דין שמחייבין אותו שבועה. ופיו אין מחייבו ממון? והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, - מאי ממון - קנס. ומה פיו שאין מחייבו קנס - מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס - אינו דין שמחייבין אותו שבועה. ↩︎

1389. וז''ל חדושי הרי''מ שם: מה פיו שאין מחייבו קנס כו'. בשלמא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ורק דאין עדים אינו נאמן בהודאתו לחייב את עצמו אתי שפיר. אבל למאי דקי"ל מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור ע"כ דאין הטעם דאינו נאמן בהודאתו לחייב את עצמו דהא באו עדים וע"כ דההודאה פטור שפוטרתו, א"כ מה ענין הק"ו שאינו מחייבו הא גזירת הכתוב דפוטר ואף עדים אין מחייבין אח"כ. ↩︎

1390. שהם בירור מוחלט שנעשה המעשה. ↩︎

1391. אמר רבי אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי - נאמן לאוסרה עליו. ואמאי? ספק ספיקא הוא, ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו, ספק באונס ספק ברצון, לא צריכא, באשת כהן. ואיבעית אימא: באשת ישראל, וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד... ומי אמר רבי אלעזר הכי? והאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה - אלא על עסקי קינוי וסתירה וכמעשה שהיה... ↩︎

1392. הוא לא אמר שזינתה ואסורה אלא רק אומר המציאות שמצא פתח פתוח. ↩︎

1393. שני עדים שזינתה נאסרת בעצם בגדר ערוה על בעלה, שנעשית כפנים חדשות, אבל טומאה נאסרת רק משום דין. וכלשון רבינו בפכ''ד דאישות: "האיסור הוא רק לבעל ולא בגדר זונה". ↩︎

1394. בפ''ד דע''ז כותב: ה"נ גבי פ"פ ולכך אסורה ולא מייתי ראי' מהך דיבמות דקי"א ע"ב גבי לא נבעלתי כו' אך מ"מ מהו האיסור דכאן, אם היא אסורה עליו אז הוי כמו מה דאמרי' בנדרים ט"ו ע"ב הנאת כו' אסור שאין מאכילין ור"ל אם הוא אסור בה או היא אסורה עליו, ונ"מ היכא דמשועבד לה... עכ"פ זה תלי' בהך אם היא אסורה עליו או הוא אסור בה דאז ע"י דיבורו איננו יכול להפקיע השעבוד שהוא משועבד לה וזהו הס"ד דגמ' לר"א אין האשה נאסרת על בעלה ור"ל דרק הוא אסור בה ושוב אינו יכול להפקיע השעבוד ע"י פיו ועי' עירובין ד"ל גבי אדם אוסר עצמו באוכל ואכמ"ל. ↩︎

1395. ס''ח ע''א: הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר - ...ובא על הסוטה כו' כגון אשתו שזינתה דאסורה לבעלה דנפקא לן . שהרי הויא עליו בלאו דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ואם כן הוה לן למימר דהולד ממזר אליבא דר"ע. מ"מ מודה הכא בסוטה דאין הולד ממזר שהרי עדיין קידושין תופסין בה. משמע מתוך לשון הקונטרס שאינו מודה אלא בסוטה שלא יצאת מתחת בעלה דהכי משמע לישנא שהרי עדיין קידושין תופסין בה כלומר הקידושין שנתקדשה בהן כבר. אבל מחזיר סוטתו כלומר שגרשה וחזר וכנסה לא מיירי דבהא לא מודה ר"ע, דודאי הולד ממזר. ↩︎

1396. כך נדפס ונ''ל טעות. ↩︎

1397. וכ''כ רבינו בהל' ברכות פי''א: ועיין תוס' קדושין ד' ס"ח ע"א דמידי דמזה דלא פקעי קדושין ש"מ דתפסי קדושין ע"ש. ובפ''א ה''ז ה' נע''ב: עיין מש"כ תוס' יבמות ד' מ"ט ע"ב ד"ה סוטה אם הויה ר"ל ג"כ מחמת קדושין הראשונים או רק לענין קדושין חדשים, ועי' בתוס' קדושין ד' ס"ח ע"א ד"ה הכל ע"ש. ובהשלמה השמטה ט''ז: כמ"ש התוס' קדושין דף ס"ח כל היכא דעכשיו א"י לעשות הפעולה פקע הפעולה שעשה כבר. ↩︎

1398. שאיסור דפצ''ד מפקיע את הזיקה, אבל להפקיע קדושין צריך רק גט וקנין (פשוט שאם הבעל נעשה פצ''ד לא הותרה אשתו לעלמא, וא''כ מהי סברת התוס' שבסוטה ייפקעו הקדושין למפרע). ↩︎

1399. פצוע דכא וכרות שפכה, סריס אדם ... או מייבמין; כיצד? ... מתו אחין, ועמדו הן ...ואם בעלו - קנו, ואסור לקיימן, משום שנאמר: לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'; אלמא בקהל עסקינן, אלא אמר רבה: כגון שנפלה לו והוזקקה לייבום ולבסוף נפצע – דהשתא בעיא חליצה לאפקועי זיקה. ↩︎

1400. המקדש אחות יבמה - נפטרה יבמה והלכה לה כו' ואף על גב דזיקה קודמת לקידושין קסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה דאתי קידושי ומבטלי לזיקה. ↩︎

1401. ויצאה והיתה, מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה, אף הוייה בעינן דעת מקנה. ↩︎

1402. איסור הזנות בא כתוצאה מהקדושין, ועכשו נעשית מציאות חדשה שלא יתפסו בה קדושין (לדעת ר''ע), יש סברא שהקדושין ייעקרו למפרע (כי לא זו האשה שקידש... כמ''ש רבינו בכ''מ, וגם בצפ''ד סי' ס''ג: והרבה יש להאריך בהך דחולין דף י''ג במה דאמר בניו ממזרים - דת"ר: שחיטת מין - לעבודת כוכבים, פיתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמין, פירותיו טבלין, וי"א: אף בניו ממזרין, וי''ל: דזה דין כך, והוה בגדר בא על אשת איש. כלומר, המומר נהיה איש אחר ואם בא על אשתו הוא בגדר בא על א''א, כי הוא לא אותו איש שקידשה.... - הלכך בניו ממזרים. עי' בספרי צ''פ אישות ח''ב במבוא ובמבוא ליבו''ח. ↩︎

1403. אונס שגירש, אם ישראל הוא - מחזיר ואינו לוקה, ואם כהן הוא - לוקה ואינו מחזיר. ↩︎

1404. דלא יוכל לשלחה, וישראל בעמוד והחזר קאי, וכהן אסור להחזירה. ↩︎

1405. הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו; אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו... אלא אונס ביטלו ולא ביטלו היכי משכחת לה? אי דקטלה, קם ליה בדרבה מיניה כו'. (לא נחשב שביטל להעשה, כי התורה אוסרת עליו להחזירה, אף דהוא גרם, וה''נ קינוי וסתירה בע''ד אף דהדין אסרה כיון דגרמה לזה, מ''מ לא הויא גדר זונה). ↩︎

1406. קודם שיבא לידי איסור סקילה - וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס"פ האשה (דף צב. ושם) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח. ↩︎

1407. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו... הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה, על איזה מהן הוא עובר? חברייא אמרי על האחרונה. א"ל ר' יוסי אומר לו היכנס, ואת אמר הכין? אלא על הראשונה. ↩︎

1408. הרי זה גיטיך ... ע"מ שתניקי את בני... חתכה דדה כמי שעכבה. נחתך דדה כמי שלא עיכבה. אם חתכה היא דדה ואינה יכולה להניק העכבה ממנה, נחתך דדה אין העיכוב ממנה וה"ז גט. ↩︎

1409. וכ''כ רבינו בפ''ג דמא''ס: "אבל בתוך זמן זה אפילו גמלוהו חדש או שנים מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש". כי ולכך גבי מינקת אם היה הדין שגמלתו ג"כ אסור לחזור ולהניקו - אף דהיא גרמה לנפשה מ"מ אם נימא אסורה להניקו לא הוה אסרינן לה להנשא, דהא אניסא בתקנתא דרבנן. עיין בכתובות דף ב' ע"ב, ואף דאמרינן בירושלמי דגיטין פ"ז גבי על מנת שתניקי את בני אם חתכה דדה ביטלה התנאי מ"מ כאן כיון דהאיסור אונסה הוה אנוסה אף דהיא גרמה לזה, עיין שבת דף ד' ע"א גבי הך דרב ביבי ע"ש בתוס'... ובפ''ו דיסה''ת: ועי' בירושלמי גיטין פ"ז גבי חתכה דדה גבי על מנת שתניק דזה ניקרא ביטול התנאי, ועי' תוס' שבת ד"ד ע"א בתו"י שם דאף היכי דנעשה ע"י פשיעה מ"מ כיון שכעת הוא אנוס בתקנתא דרבנן פטור, וכבר הארכתי בזה גבי כהן באנוסתו אם נתן לה ריח הגט דאז אסורה לו מן התורה אך מ"מ היא אשתו אם שייך בזה לומר שעבר על לא יוכל לשלחה דכעת כופין אותה לקבל גט דעכשיו אינה ראוי לקיימה, ועי' בירושלמי יומא פ"ה ושבועות פ"ב גבי אומרים לו הכנס וכבר כתבתי בזה גבי גרם... ↩︎

1410. איבעיא להו: הרי זה גיטיך ע"מ שתאכלי בשר חזיר, מהו? אמר אביי: היא היא (גם זה תנאי שאי אפשר לקיימו, והתנאי בטל והגט כשר), רבא אמר: אפשר דאכלה ולקיא. ↩︎

1411. ? מילה לא ברורה. אך נ''ל דר''ל, האשה יכולה להיאסר על בעלה רק ע''י קינוי וסתירה, אף שאין עדים ובירור על הזנות, (כשיש עדים אזי ב''ד אוסרים אותה בגדר ערוה), ונפ''מ בקטנה שאם אין בירור שזינתה לא תיאסר בע''א. ↩︎

1412. פ''ב ה''ד: קטנה שהשיאה אביה אם זינת ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה, לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שאמרנו, אבל קטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו. ↩︎

1413. הבא על הקטנה אשת הגדול אם קידשה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה, ואם היא בת מיאון מכין אותו מכת מרדות והיא מותרת לבעלה, ואפילו היה כהן. ↩︎

1414. רק אם יש עדות שזינתה בפועל ולא דין. ↩︎

1415. אמר להו ר"ש לחכמים: בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו וחזר ובא אחיו בן תשע שנים ויום אחד עליה פסולה על ידו... ר"ש אומר לא פסלה. אם ביאת ראשון ביאה - קניה לגמרי - ביאת שני אינה ביאה, ואינה מקודשת לשני ולא פסלה על הראשון ואי משום דזינתה דקי"ל ביאתו ביאה דתנן (נדה דף מה) בא על אחת מכל העריות שבתורה מתות על ידו, אפילו הכי לא מיתסרא על בעלה דקיימא לן (כתובות דף ט) אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קינוי וסתירה, אם ביאת ראשון אינה ביאה - ביאת שני נמי אינה ביאה. ↩︎

1416. נשואי בן ט' שנים. ועי' בתוס' שם שכתבו שזה ט''ס כו', והרמב''ן שם: וזה מן הדברים המתמיהין שבפרושיו, על ידי קינוי וסתירה אין, על ידי עדים לא... והרשב''א: וזה תימה גדול פה קדוש היאך יאמר דבר זה, דהתם ע"י עדים עסקינן דאי לאו אינן מומתות, ואטו ע"י קינוי וסתירה מיתסרא ע"י עדים לא?... ולעיל משו''ת צפ''ד סי' כ''ה "שגגה אומרת מותר". וסי' כ''ד דפליגי אם עצם הזנות אוסרתה או האיסור כו'. אפשר לפרש רש''י דס''ל שכדי לאוסרה על הקטן צריך קינוי וסתירה או עדות שראו כמכחול כו' ולא רק בגדר דין (שנראין כמנאפים) כו'. ועי' בערוך לנר שם שפירש כן. ויותר נראה דדעת רבינו ברש''י כמו הרב אב"ד (הביאו הרמב''ן והרשב''א), דכיון דיבם קטן בן ט' נתמעט מדין מיתה דאשת איש, דאין לו אישות גמורה, לא נאסרת בזנות ע"ש. ע''ד מש''כ רבינו, והתוס' ס''ל שעצם הזנות אוסרתה. ↩︎

1417. ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אף על פי שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן... ↩︎

1418. ס''ד דטענת פ''פ לא אוסרה, אלא רק עדות ברורה והגמ' דוחה: אלא הכי קאמר: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, וקינוי וסתירה - אפילו בעד אחד נמי, ופתח פתוח - כשני עדים דמי. ↩︎

1419. מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה. ↩︎

1420. ה''י: ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה ואין הבעל חייב לשלם כלום לא מה שפחת ולא מה שאבד. ובהט''ז: עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ↩︎

1421. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט...לא שותות ולא נוטלות כתובה. ואף על גב דשאר אלמנה לכ"ג לא קנסוה רבנן כתובה כדאמרינן בכתובות בפרק אלמנה נזונית (דף ק:) זו אין לה, דסתירתה גרמה לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו, הלכך לאו בת כתובה היא דלא עדיפא מכשרה. ↩︎

1422. אמר אביי: אלמנה לכ"ג - חייב לפדותה, שאני קורא בה: ובכהנת אהדרינך למדינתך. ממזרת ונתינה לישראל - אינו חייב לפדותה, שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו. רבא אמר: כל שאיסור שבייה גורם לה - חייב לפדותה, איסור דבר אחר גורם לה - אינו חייב לפדותה. בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה, אבל באלמנה לכ"ג פליג עליה ואמר מעיקרא לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתך אלא מחמת שאסרה השבויה עליו, אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד, דתנאי כתובה דישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפי' תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד כתובת פרקונה. ↩︎

1423. ה''ב: נדה וחולה וארוסה ושומרת יבם כותבין לו איגרת מרד על כתובתה, מה אנן קיימין, אם בשמרדה עליו והיא נידה, התורה המרידתה עליו, אלא כן אנן קיימין בשמרדה עליו עד שלא באת נידה ובאת לנידה הרי אינה ראויה למרוד ואת אומר כותב? אף הכא ברח ואחר כך חלה משלם (משלים), דו יכיל למימר ליה אילו הוית גבאי לא אבאשתא (אילו היית אצלי לא חלית). אמר רבי חיננא אפילו על קדמיתא אתייא היא, חלה ואחר כך ברח משלם, דו יכיל מימר ליה אילו הויתה גבאי אינשמת בפריע. (אם היית אצלי היית מתרפא במהרה). משמע שלולי הטענה הזו היה חייב לשלם על רפואתה אף שמרדה. וכ''כ רבינו בפי''ד דאישות: ועיין בירושל' קדושין פ' א' גבי חלה ואח"כ ברח דמשלם (משלים הזמן) משום דתלינן דאם הוי גבי האדון הוה נרפא במהרה, אבל בלא זה א"צ להשלים. א''כ אלמנה לכה''ג שזנתה אמאי הפסידה כתובתה? ↩︎

1424. בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: אלמנה לכ"ג, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, יש להן מזונות או אין להן מזונות? היכי דמי? אילימא דיתבה תותיה, בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה? לא צריכא, שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה, מאי? מזוני תנאי כתובה נינהו שכך כתב לה בכתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך. מדאית לה כתובה אית לה מזוני, או דלמא כתובה דלמשקל ומיפק אית לה, מזוני דלמא תיעכב גביה לית לה? א"ל: לית לה. ↩︎

1425. שנאנסה - ואסורה לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא יש לך אחרת אף על פי שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן, וכיון דלא פשעה לא הפסידה כתובתה לד"ה. ↩︎

1426. אמר רב פפא, בדיק לן רבא: אשת כהן שנאנסה, יש לה כתובה או אין לה כתובה? כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי - אין לה כתובה, או דילמא מצי אמרה ליה: אנא הא חזינא, וגברא הוא דנסתחפה שדהו? קדושת כהונתו גרמה לו, ר''ן. בפי''ב ה''ב דאישות מבאר: ובאמת הטעם דאשת כהן שנאנסה שיש לה כתובה הנה בנדרים שם אמרינן משום דנסתחפה שדהו דהוא גרם לזה שהוא כהן. ועיין ברשב"ם ב"ב דף קמ"ה ע"א מבואר שם טעם אחר משום דלא פשעה, ונ"מ כגון אם היא שוגגת באשת כהן דאדם מועד לעולם אז אין לה כתובה, ואם טעמא משום דנסתחפה שדהו יש לה כתובה. ↩︎

1427. חיוב כתובה רק אם הבעל גרש או מת שעל ידו נעשה הפקעת האישות. ↩︎

1428. הממאנת, השניה, והאילונית - אין להן כתובה ולא פירות, ולא מזונות ולא בלאות; כו' אין להן כתובה - ממאנת משום דמעצמה יוצאה. ↩︎

1429. ע''ב ד''ה כי הא כו', ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אף על פי שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם. ↩︎

1430. בעו מיניה מרב ששת: ממאנת, יש לה מזונות או אין לה מזונות? אמר להו רב ששת, תניתוה: אלמנה בבית אביה, וגרושה בבית אביה, ושומרת יבם בבית אביה - יש לה מזונות; רבי יהודה אומר: עודה בבית אביה - יש לה מזונות, אינה בבית אביה - אין לה מזונות; רבי יהודה היינו ת"ק, אלא לאו ממאנת איכא בינייהו, דתנא קמא סבר: אית לה, ורבי יהודה סבר: לית לה. ↩︎

1431. ת''ק סובר שהמיאון עוקר ומבטל לגמרי את נשואיה, וחוזרת לאחיה כקדם ממש ויש לה מזונות, ור''י סובר שזה רק דין שיכולה לצאת מבעלה, אך מ''מ יש עליה שם שנישאה ויצאה מבית אביה ואין לה מזונות. ↩︎

1432. במשנה: ב"ש אומרים: בב"ד, וב"ה אומרים: בב"ד ושלא בב"ד. (לב''ה זה ביטול לגמרי ולא בעי ב''ד). ↩︎

1433. פי''ג: ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות. וקשיא על דבית הלל נישואין התירה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כאשתו לכל דבר ואת אמר הכין?. משלך נתנו לך. בדין היה שלא היו נישואיה נישואין והן אמרו שיהו נישואיה נשואין והן אמרו שתמאן בו ותצא. ↩︎

1434. רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים - משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות. ↩︎

1435. אמר ר"ש: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, האשה רוצה לינשא. דבר אחר: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו. מאי דבר אחר? וכ"ת, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה? ת"ש: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה בגיטא. ולא יהיב לה גיטא, וכיון דלא אשהי מדעתיה גירשה. ↩︎

1436. ובחדושי הרשב''א והריטב''א והר''ן שם: מהא דאמרינן איפשר דמשהי לה בגט, שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל, ואפי' באומרת מאיס עלי דא"כ ליתקנו ליה כתובה מינה, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא. ↩︎

1437. כיון שאת הגט הוא נותן (גם אם זינתה), א''א שתתחייב היא לתת כתובה. ↩︎

1438. שאין למזנה כתובה, לא בגלל שפשעה אלא "שלא תיקנו לה כל הני דברים". ↩︎

1439. פ''ב: ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות ... אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם... וקטנה אשת הגדול. ↩︎

1440. מילה לא ברורה, וכוונתו לומר שלא בגלל שהיא גרמה אלא כך הוה הדין. ↩︎

1441. והיוצאת משום שם רע – שזינתה.- נוטלת מה שלפניה ויוצאה. מה שבפניה - בנכסי מלוג קאמר, עכ''ל. ושם כתב המהרש''ל שנכסי מלוג לאו דוקא, וה''ה נכסי צאן ברזל. ורבינו ס''ל כהר''ן ועוד, דרש''י דוקא קאמר כדלקמן. ↩︎

1442. ולא ידענא בנכסי צאן ברזל מאי קא סבר ב"ה כו', ראה לקמן. ↩︎

1443. וז''ל הר''ן כתובות נ''ט ע''ב: בלאותיה כו' בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, כך כתב הרי"ף, אבל רש"י ז"ל כתב דמאי דאמרינן נוטלת מה שבפניה בנכסי מלוג קאמר. ענין זה כתבתי בכ''מ ועי' בספרי צ''פ על סוטה פ''א ה''ח. ↩︎

1444. כלומר, רק אם הבעל מגרשה ומתירה להנשא לאחר יש לה נכסי צ''ב, ולא אם היא גרמה לגט שזינתה עם אחר והפקיעה את הקנינים, שאז הוי כמו שלא גרשה הבעל. ↩︎

1445. והא בעינן כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא כו'. ↩︎

1446. ולמה להרי''ף ורמב''ם יש לה נכסי צ''ב? ↩︎

1447. ע''א: האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמר לה עד אחד מת בעליך והתירוה לינשא ונישאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה ואם מתה אין יורשין של זה וזה בנים שיש לה מזה ומזה יורשין כתובתה. כו' ואמר רב פפא: כתובת בנין דכרין; ואמאי? הכא נמי לימא: יצר אנסה, שהיתה מתאוה לבעל, התם קנסא הוא דקנסוה רבנן. ↩︎

1448. אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות... אבל זינתה - אית לה, מאי טעמא? יצר אנסה. ↩︎

1449. ד''ה לרצונו כו', החשוד על העריות כשר לעדות... אי נמי התם כשר משום דיצרו תוקפו כ"כ וחשוב כאנוס כו'. ↩︎

1450. החולץ רמז כ''ט: כתוב בתשובת הגאונים יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא ולא הביאו שום ראיה לדבריהם. וכתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכינן עלייהו כלל ואף על פי שחטא ישראל הוא לכל דבר כו'. ע''ש וברמז ל' וק''ז. ↩︎

1451. וי''ל דאין לה כתובה ונצ''ב אף לדעת הרי''ף והרמב''ם. ↩︎

1452. דעבודת כוכבים איכא שינוי מרשות לרשות שמניח עבודתו של הקדוש ברוך הוא ועובד עבודת כוכבים להכי איצטריך מסוטה וא"ת ומסוטה היכי יליף הנאה בלא שינוי רשות והלא בסוטה איכא שינוי מרשות הבעל לרשות הבועל וי"ל דבסוטה ודאי ליכא שינוי רשות שהרי היא אינה מניחה את בעלה במה שמזנה תחתיו אבל מעבודת כוכבים מייתי שמניח עבודת הקדש והולך ועובד עבודת כוכבים כו'. ↩︎

1453. ות"ק? אשתו לא מפקר. כמו שפי' רש''י: בניו ממזרים - שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה. ↩︎

1454. גרה עם גוי בקביעות כנ''ל בשאלה. ↩︎

1455. ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו - פטור, ואם נטל ונתן ביד - חייב. ↩︎

1456. ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, א"ל: דרי ואמטי בהדן, דרא ואמטי בהדייהו; אתא לקמיה דרב אשי, פטריניה. א"ל רבנן לרב אשי, והתניא: אם נשא ונתן ביד – חייב, א"ל: הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא - מיקלי קלייה. היכא דלא אוקמינהו - העובדי כוכבים על הממון מעיקרא ע"י האונס אלא הלך ונטל ונתנו להם אבל הכא דאוקמינהו על היין קלייה ואההיא שעתא פטור כי אמטי תו דידהו אמטי. (וה''נ נאסרה קודם שהמירה ונעשתה מציאות חדשה, וא''כ אפשר שנשאר שעבוד כו' ויצטרך היתר ק''ר). ↩︎

1457. ח' ע''ב ד''ה והביא כו'. ויש ללמוד מכאן דאי אתו עדים ואמרו אשת פלוני זנתה דבעי דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וסברא הוא דלא גרע מגזלות וחבלות כו'. וכ''כ רבינו בפ''ג דנזירות: ולכך י"ל דבעדי קדושין א"צ דו"ח בב"ד ולא הוי כעדי זנות דבעי דו"ח כמש"כ התוס' סנהדרין דף ח' ע"ב דשם ע"י הגדתן בב"ד אז הם נעשים עדים ולכך צריך דרישה וחקירה משא"כ גבי קדושין דממילא נעשים עדים בשעת ראית הדבר והוי כמעידין שנגמר דינו בב"ד של פלוני... ↩︎

1458. הראב"ד ז"ל פסק בפירושיו דחולצת ולא מתייבמת והיא וצרתה שוות, הה''מ. וכ''כ הכס''מ: ואף על פי שהראב"ד סבר דסוטה ודאית בעיא חליצה או היא או צרתה משום דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה כבר סתר דבריו הרא"ש כו'. ↩︎

1459. הל' יבום וחליצה פ''ו הי''ט: אשה שזינת תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות. ↩︎

1460. סברת החולקים על הרמב''ם ומחייבים צרתה לחלוץ משום שאין הסוטה נאסרת על בעלה בגדר ערוה אלא ע''י ב''ד סמוכין. ↩︎

1461. שם: אבל שוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתייה אלא בת גירושין הרי זו חולצת ולא מתיבמת ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת. ↩︎

1462. שתפטור צרתה. ↩︎

1463. האי שגגת מעשה דעבודה זרה היכי דמי? אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו - הרי לבו לשמים. אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו, אי קבליה עליה באלוה - מזיד הוא, ואי לא קבליה עליה באלוה - לא כלום הוא, וכנ''ל בדף ס''ב. ↩︎

1464. הודה לעבודת כוכבים - רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח. ↩︎

1465. ה''ד: המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים באלוה חייב סקילה ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכן כל כיוצא בדבור זה חייב ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל. ↩︎

1466. ביאת המקדש פ''ט הי''ג: כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג אף על פי שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם שנאמר ולא יגשו אלי לכהן לי, אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע"ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם, עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אף על פי שהיה שוגג בעת ששרת או שהשתחוה או שהודה. ↩︎

1467. פט''ו ה''ג: וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם. ↩︎

1468. בכ''מ לגלג רבינו על מושג זה, וז''ל צפ''ד סי' ע''ב: ומה זה השלשת גט, כי זה רק כמו קמיע... כי לדינא הגט לא כשר לדעת רבינו וז''ל הגרע''א בשו''ת תניינא ע''ג: ... א"כ קשה גם נצבה קושיית הרב המגיה על תקנה דהשלשת הגט בנשתטית דפסול מתרי טעמא לגרש בזה הגט, הן מטעם כיון דא"י עתה ליתן לה הגט בעצמו וע"י שלוחו לא מצי משוי שליח ליתן לה לכשתשתפה, והן מטעם כיון דעתה לאו בת גירושין הוי כנכתב שלא לשמה, וכן הגאון פ"י ר"פ מי שאחזו פקפק בזה מטעם הנ"ל, כיון דבעידן כתיבה אינה ראויה לקבלת הגט, הגט בטל, ומדמי לאחזו קורדייקוס: עכ''ל. וגם הנוהגים בהשלשת גט לאו דוקא שיתירוה להינשא בזה, אלא רק כמ''ש הנו''ב קמא אה''ע ג': ...כי אולי רגמ"ה בעת שיסד חרם זה ונתן רשות להתיר במקום מצוה התנה כך שלא יתירו רק בהשלשת גט לכך נתפשט המנהג כן וא"כ א"א להתיר החרם כ"א באופן זה... ↩︎

1469. בימי רבי פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל, אמר להם לעבדיו: כשאני אומר שני דברים בבית המדרש, טלוני בעריסה ורוצו. כי עייל, אמר להם: אין שחיטה לעוף מן התורה. אדיתבי וקמעייני בה, אמר להו: כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל, נטלוהו בעריסה ורצו, רצו אחריו ולא הגיעוהו. ישבו ובדקו, עד שהגיעו לסכנה לפסול משפחות אנשי זרוע שיהרגום, ופירשו. ↩︎

1470. ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי. (שאסור לתלמיד לשתוק משום דהוי קום ועשה). ↩︎

1471. בשאר התורה גרמא זה מעשה חיצוני, ובהכשלה בעריות גרמא זה עצם. ↩︎

1472. שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף מנין? ת"ל: לא תנאף, לא תנאיף. מכאן שהגורם להכשיל זה איסור עצמי כנואף. לא רק לפני עור. ↩︎

1473. לא תהו כו', ולפי זה בשפחה נמי שייך בה שבת, והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר? היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים. ↩︎

1474. שמכשלת בערוה זה גדר קום עשה, כאילו שהאדון מכשיל ולכך כופין לשחררה, וכן ביטול מצות שבת של שפחה ומובן מה שהקשו התוס' שם. (כי אם היה ביטול שבת רק גרם מה קושייתם?) ותירצו דחיישינן שלא תקיים. ↩︎

1475. מי שחציו עבד וחציו בן חורין ...לישא שפחה אי אפשר - שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר - שכבר חציו עבד, יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תוהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. ↩︎

1476. מה שהקשו התוס': כופין את רבו ועושה אותו בן חורין - וא"ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כו', כופין את רבו ועושה אותו בן חורין - וא"ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ומיישב, שאין זה יזכה חבירך אלא הוא עצמו שלא יעבור על לשבת. ↩︎

1477. וא''כ אם אינני עונה לשאלתך הריני עובר על האיסור דא''א לעלמא בגדר קום ועשה וגרם כו', מ''מ כיון שכבר נישאת סבור הייתי לא לענות לך. וכאן מתחיל רבינו להשיב... ↩︎

1478. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. בשלמא גט, דכתיב: וכתב לה ספר כריתות, אלא מיתת הבעל מנלן? סברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה. כשאינו בעולם נפטרה הימנו שהרי בו היתה קשורה. ↩︎

1479. וניתני האיש קונה ומקנה, משום דאיכא מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקני, מן שמיא הוא דמקני לה. ↩︎

1480. על המשנה: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת, ואח"כ בא בעלה - תצא מזה ומזה וכו'. אמר רב: לא שנו אלא שניסת בעד אחד, אבל ניסת על פי שני עדים - לא תצא. מחכו עליה במערבא: אתא גברא וקאי, ואת אמרת לא תצא? ↩︎

1481. אתא גברא וקאי כו' - ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו, מה בכך? הא תרי כמאה דמו, ויש לומר דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא. ↩︎

1482. עדים שהוכחשו בנפש – ולא הוזמו. לוקין – משום לא תענה... לוקין? תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני, אמר אביי: בבא הרוג ברגליו. אותו שאמר עליו שהוא נהרג בא חי ברגליו לפנינו. ↩︎

1483. מתיב רבא: שור הנסקל אינו כן, אם עד שלא נסקל - יצא וירעה בעדר; ה"ד? אילימא דאתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג, מאי חזית דציית לבתראי? ציית להו לקמאי... א"ל אביי: ודלמא שור הנסקל ה"ד? כגון שבא הרוג ברגליו דנודע שלא הרג והיכי דמי כגון שבא הרוג אותו האיש שאמרו עליו ששור זה הרגו בא לפנינו ברגליו בריא ושלם בהא מודו רבנן דיצא השור וירעה בעדר. ↩︎

1484. רב נחמן בר יעקב בשם רב נישאת על פי עדים שנים אפילו אתון אמרין לה לית אתנו. שיכולה לומר איני מכירך, רבי שמואל בר רב יצחק בעי הגע עצמך שהוא אדם מסויים מפורסם כגון אימי. אמר רבי יוסי בי ר' בון ולית כמן בר נש דמיי לרבי אמי. האם אין בן אדם דומה לר' אמי? בתמי' אתא עובדא קומי דרבנן דתמן עובדא כזו שנשאת בב' עדים ובא בעלה והורו כן אמרין ליה לית אתנו. קם אבא בר בא ולחש לה גוי אודנה. אמר לה בחייך הב לה גט מספק. קמו תלמידוי דרב ומחוניה הכוהו לאבא בר בא על שהתריס נגד רב שלא לקיים דבריו שהורה להיתר, אמר ערקתא יקד וספסלה יקד. ↩︎

1485. אם זה היתר ב''ד ששני עדים אומרים מת בעלה, ב''ד מתירין אותה, אזי גם אם יבוא הבעל על רגליו – לא תצא, ואם זה רק היתר ממילא שכיון שאין בעל ממילא אין אישות, אם יבוא על רגליו תצא. ↩︎

1486. אמר רבה: שליח בא"י עושה כמה שלוחין. אמר רב אשי: אם מת ראשון – עד שלא הגיע הגט לידה בטלו כולן. קסבר מכחו באו, אמר מר בר רב אשי: הא דאבא דקטנותא היא, בקטנותו אמר אבי שמועה זו שיש להשיב עליה. אילו מת בעל מידי מששא אית בהו? כולהו מכח מאן קאתו? מכח, דבעל קאתו, איתיה לבעל איתנהו לכולהו, ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו. ↩︎

1487. אולי ר''ל, שאם מת בעל לא התבטלו כל השלוחים כי הם באים מכחו ולכן לית בהו מששא כדמר בר רב אשי, אלא התבטלו כי אין בעל וממילא אין גט... משא''כ במת שליח ראשון והבעל קיים למה שלא יוכלו השאר לגרש? ואולי זה מה שאמר מר בר רב אשי. ↩︎

1488. ניסת ע"פ ב"ד תצא וכו'. אמר זעירי: ליתא למתני' מדתני בי מדרשא, דתני בי מדרשא: הורו בית דין ששקעה חמה ולבסוף זרחה - אין זו הוראה אלא טעות אין זו הוראה - לסמוך עליה ולפטור יחיד שעשה על פיהם או אם עשו צבור על פיהם אין מביאין פר כשאר העלם דבר אלא כל אחד כשבה או שעירה שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא בעולם דבר שלא בא דהא לכ"ע גליא השתא דטעות הואי והכא נמי דמתני' טעות היא כסבורים שמת והנה בא בעלה והכל רואים אלא אעד סמוך. ורב נחמן אמר: הוראה היא. ע"י הוראת ב"ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו. א"ר נחמן: תדע דהוראה היא, דבכל התורה כולה עד אחד לא מהימן, והכא מהימן, מ"ט? לאו משום דהוראה היא. וכשהורו שחלב הקיבה מותר דאיעלם מינייהו וסמוך אדעתייהו והכא נמי אדעתייהו הוא דסמוך דאמרי כל אשה דייקא ומינסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא. אמר רבא: תדע דטעות הוא, דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא, והדר חזו טעמא לאיסורא, כי הדרי ואמרי להיתירא - לא משגחינן להו, ואילו היכא דאתא עד אחד שרינא, אתו תרי אסרנא, כי הדר אתא עד אחרינא - שרינן לה, מ"ט? לאו משום דטעות הוא. ואף ר' אליעזר סבר דטעות הוא... ↩︎

1489. אומרים שמת וזה העיקר רק סיפור. ↩︎

1490. ע''א שמעיד שמת מותרת להנשא, ולא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. ↩︎

1491. הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, ואשה מפי אשה, ואשה מפי עבד ומפי שפחה, אלמא עד אחד מהימן... אלא סברא היא, מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן, ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא, דמהימן. מי דמי? התם לא איתחזק איסורא, הכא איתחזק איסורא דאשת איש, ואין דבר שבערוה פחות משנים... אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה, לא ליחמיר ולא ליקיל, משום עיגונא אקילו בה רבנן. ↩︎

1492. רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מק"ו, לאיסור כרת התרת, לומר מת בעליך הנשאי, לאיסור לאו לא כל שכן. א"ל ההוא מרבנן לרבא: היא עצמה תוכיח, דלאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא התרת, ואלא איהי מ"ט לא מהימנא? דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא, עד אחד נמי, דכיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא. ↩︎

1493. מת הרגתיו הרגנוהו - לא ישא את אשתו. הוא ניהו דלא ישא את אשתו, הא לאחר תנשא, והאמר רב יוסף: פלוני רבעני לאונסי - הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצוני - רשע הוא, והתורה אמרה: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וכ"ת, שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן... אמר לך רב יוסף: אנא דאמרי אפי' לרבנן, ושאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן. ↩︎

1494. אמר אביי: תרגמה - בעד אחד, עד אחד אומר מת - הימנוהו רבנן כבי תרי, וכדעולא, דאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים... סיפא, עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה - תרוייהו באשת איש קמסהדי, והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ↩︎

1495. כמה דאת אמר אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ואמר אף הכא כן. שנייא היא בעידי מיתה מאחר שאם יבוא הוא מכחיש. ↩︎

1496. פ''י ה''ג: האשה שאמרה מת בעלי או נזונת או נוטלת כתובה גרשני בעלי ניזונת עד כדי כתובה מה בין מיתה לגירושין במיתה אין יכול' להכחיש ובגרושין יכולה להכחיש ושתאמר לו גירשתני. ↩︎

1497. וכ''כ בפ''ו דיסה''ת: וזהו מה דמבואר בכ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים קידושין דף ס"ה ע"ב וס"ו וסוטה ד"ב ר"ל ג"כ שני הגדרים להפקיע הקנין ולעשות הקנין וכן לברר הדבר שהי' קנין או הפקעה... ↩︎

1498. איבעיא להו: אשתו זינתה בעד אחד, ושותק, מהו? אמר אביי: נאמן; רבא אמר: אינו נאמן, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. ↩︎

1499. ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר"א כו' - תימה השתא דבעי למימר דלא מהימן אפי' לשוייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קידשתיך אסור בקרובותיה וי"ל דסבירא ליה למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא היתה נאסרת עליו והלכך ממתני' לא קשיא ליה מידי דקדשתיך בעדים קאמר דמקדש אפי' בעד אחד אין חוששין לקדושיו. ↩︎

1500. ולרבה, דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, עד אחד נאמן באיסורין. אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. ↩︎

1501. ר"ע אומר: משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה; אמר לו רבי יוחנן בן נורי: א"כ, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, והתורה אמרה: כי מצא בה ערות דבר, ולהלן הוא אומר: על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, מה להלן דבר ברור, אף כאן דבר ברור. ↩︎

1502. יבמות: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ↩︎

1503. מכיון שאינה צריכה היתר ב''ד ומותרת להנשא ע''פ עצמה שאומרת מת בעלי או ע''פ ע''א, אין זו הוראת ב''ד ואין הע''א נאמן כשנים. וגם אם התירוה ב''ד ע''פ ע''א ובא בעלה – חייבת קרבן, דאין זו הוראה אלא טעות לפי הרמב''ם פי''ד ה''ג מה' שגגות: וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן וכן כל כיוצא בזה, ולא כמ''ש רש''י ותוס' בהוריות שאם תלתה בב''ד פטורה. וכ''כ המאירי בהוריות: בית דין שהורו התר כגון שהתירו אשת איש לינשא בעד אחד ונמצא בעלה חי אפילו טעו רוב נשים אחריהם בית דין פטורים והם ובעליהם האחרונים חייבין חטאת על שגגתם ולא סוף דבר אם לא נשאו על פיהם אלא שקלקלו שהרי הבית דין מיהא לא התירום בזנות אלא אף בנישאו שאין זו הוראה אלא טעות ואף על פי שגדולי הרבנים כתבו... ↩︎

1504. הורו לה ב"ד להנשא, על פי עד אחד דאי בשני עדים לא צריך ב"ד, והלכה וקלקלה - חייבת בקרבן, לפי שלא היתה תולה בב"ד מדקתני הורו לה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד ש"מ דלא נגמרה הוראת' עד שיאמרו מותרין אתם לעשות. שלא התירו לה אלא להנשא. ↩︎

1505. הורו לה ב"ד להנשא - האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא, ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד. ↩︎

1506. בתוסתפתא יבמות פי''ד ה''א הגירסא להיפך: פי''ד ה''א: האשה שאמרה גרשני בעלי, חלץ לי יבמי, נתיבמתי ליבמי ומת, הרי זו אין נאמנת. וכן בפ''ג הי''א מה' יבום וחליצה כתב רבינו להיפך וז''ל: אעפ"י שהאשה נאמנת כו' אין כו'. עי' בתוספתא כאן דה"ה דאינה נאמנת לומר שיבמה יבמה ואח"כ מת יבמה, ואף דכעת מעידה על בעלה דהא לפי דבריה הוא בעלה מ"מ כיון דליפטר מיבם אין מאמינים אותה ועיין בגיטין דף ס"ג ע"ב דמשמע שם דיבום ג"כ מקרי דבר שבערוה ע"ש... ושם ציינתי: וז''ל רבינו במהד''ת ס''ד טור א': ובאמת מוכח בתוספתא פט''ו דיבמות דזה ודאי לאחר יבום אם בא עד אחד או היא עצמה אמרה שמת – נאמנת, דאז לא הוי בגדר יבם רק בגדר בעל. כנראה מדייק רבינו מהתוספתא, שרק אם היא אמרה נתייבמתי ומת יבמי אינה נאמנת, אבל אם אנו יודעים שנתייבמה, ואמרה מת יבמי ודאי דנאמנת. וזה ר''ל הירושלמי דיבמות פט''ו ה''א הגע עצמך שנישאת לו ע''כ כו' - דתנינן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא ולא מתה אחותי שתיכנס לביתה. אמר רבי בא, בעלה שנישאת לו לרצונה נאמנת. יבמה שנפלה לו על כרחה אינה נאמנת – בעלה שניסת לו. מתחילה לרצונה שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה הלכך לא אמרי' דנשתנה דעתה לשנאתו ומשקרא כדי לאסור עצמה עליו משא"כ ביבם דניסת לו בע"כ חיישינן שמא משקרא כדי לאסור עצמה עליו, קה''ע, ר' הושעיה בעי הגע עצמך שנישאת לו על כרחה מעתה לא תהא נאמנת. ע''כ. ומפרש רבינו מה פירוש שנישאת בע''כ? ור''ל כגון ע''י יבום דאז מייבם בע''כ, מ''מ נאמנת לומר לאחר היבום שמת. עכ''פ כך, דכיון דמיתה שמתרת הוי רק טבעיות לכן לא חל ע''ז גדר דבר שבערוה ואין צריך עדים. ↩︎

1507. ע''ב: הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור - דאמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין, דתנן: האשה שאמרה מת בעלי - תנשא, מת בעלי - תתיבם. הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב - דלא אמר לדידה ולא אמר להו לבית דין. ↩︎

1508. ה''ב: בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה. ↩︎

1509. וז''ל בפ''ו דיסה''ת: וכבר כתבתי דזה תלי' בהך דיבמות דצ"ב אם זה הוראה או טעות באומדנא, ולמ"ד הוראה פטורה מן הקרבן אף דלזה צריך ב"ד הגדול, ועי' רפ"א דהוריות בתו"י, אך רבינו ז"ל בה' שגגות פי"ב ה"ב כתב דדי אם האחרים שמעו מב"ד הגדול והם אמרו זה לציבור ע"ש. וה"נ הב"ד שלנו מורים ממה דמבואר במשנה דיבמות קכ"ב וקט"ו דב"ד הגדול של ר"ג הזקן התיר זה. ועי' רש"י ב"מ דצ"ו ע"ב. אך כ"ז שייך במיתה והריגה אבל ע"א במשל"ס דאז אין ב"ד יכולין לקבלו כלל כמ"ש, ולא שייך כלל היתר ומנדין אותם כמבואר ביבמות דקכ"א... ובאמת בבה"ג בה' יבום וחליצה עמד ע"ז גבי מישאל"ס, ותירץ דבזה וודאי נמצא כמה עדים שראו להטביעה רק שלא באו, אך רבינו לא סבירא ליה כן. אבל בב' עדים במים שאל"ס הוי רק תקנה דאסורה להנשא... ↩︎

1510. מת הרגתיו הרגנוהו - לא ישא את אשתו. הוא ניהו דלא ישא את אשתו, הא לאחר תנשא, והאמר רב יוסף: פלוני רבעני לאונסי - הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצוני - רשע הוא, והתורה אמרה: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וכ"ת, שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן... לימא, רב יוסף דאמר כרבי יהודה, אמר לך רב יוסף: אנא דאמרי אפי' לרבנן, ושאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן. ↩︎

1511. לעדות אשה להתירה גם גזלן כשר, אבל עד טומאה בסוטה וע''א בעגלה ערופה זה גדר עדות אע''פ שגם אשה ועבד נאמנים, מ''מ רשע פסול. ↩︎

1512. והיוצא ליהרג - נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה. גמ'. אמר רב יוסף: לא שנו אלא בב"ד של ישראל, אבל בב"ד של עובדי כוכבים, כיון דגמיר ליה דינא לקטלא - מיקטל קטלי ליה. אמר ליה אביי: בית דין של עובדי כוכבים נמי, דמקבלי שוחדא, אמר ליה: כי שקלי - מקמי דלחתום פורסי שנמג, לבתר דמיחתם פורסי שנמג לא שקלי. ↩︎

1513. ע''א: אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפי' ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו. ↩︎

1514. נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו, לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו; רבי יהודה בן בתירא אומר: אף לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - אין מעידין עליו, חיישינן נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו, לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו; רבי יהודה בן בתירא אומר: אף לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - אין מעידין עליו... ↩︎

1515. באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מיד היתומים בעדותן, שאין זה ראייה ברורה ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין. ↩︎

1516. חיוב מיתה די שיראו כמנאפים, ולאוסרה על בעלה לדעת הבה''ג צריך כמכחול בשפופרת, ולא מהני אומדנא. וז''ל במה''ת ע''ז פ''ד: דהנה חזינן שיטת התו' בכתובות ד"ט שם דאף דלבעל נאסרה ע"י דרך המנאפים כמו בהך דמכות ד"ז ולא כשיטת בה"ג דס"ל דגם לבעלה אינה נאסרת בזה רק אם ראו כמכחול כו' כמבואר בהל' מיאון, ואף דמיתה חייבים בכדרך כו', ס"ל דזה רק דין, וכמו דיליף בספרי פ' תצא פסק' רמ"ב וע"ש פסק' רמ"ו גבי אונס מקרא דושכב אבל לאוסרה על בעלה דב"ד יכופו אותו להוציאה וזה בגדר טומאה עי' יבמות די"א ולזה צריך עדים ברורים עי' יבמות דכ"ד ע"ב וגיטין דפ"ח, אז צריך מציאות ממש, לא דין בלבד... ↩︎

1517. ד''ה אבל אמרה כו', הא אין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים... ↩︎

1518. גם לבה''ג, שהרי בכל יבמות מצינו הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי וכו', ולא נזכרו עדים בשום מקום. ↩︎

1519. אונס ומפתה משלם קנס משיראו כמנאפים שחזקה שבעל, גם לבה''ג, ומשלם קנס על שהיא בחזקת בתולה ולא נאמן לומר פ''פ, כמ''ש רבינו במ''א. וגם סומכים על חזקה שהיה אונס כמ''ש בפ''ב דתרומות: ובהל' נ"ב פ"א ה"ב כל הנעלת בשדה ה"ז בחזקת אנוסה ע"ש ובהשג' וזהו כוונת הגמ' בשבועות דף ל"ד שם דגבי קנס ידיעה בלא ראיה משכחת לה ר"ל כה"ג דרק מאומד ידעינן דזהו אונס... ↩︎

1520. פ''א ה''א דנערה בתולה: מי שפיתה בתולה כו'. והנה אם אמר שמצא פ"פ אם נאמן דכאן בודאי אינו נאמן דלא שייך הך דכתובות ד"י ועיין בהך דשבועות ד' ל"ד ע"א דאמר שם גבי עדי קנס דראיה בלא ידיעה לא משכחת מי לא בעי מידע בתולה בעל או בעולה בעל... ↩︎

1521. ש"מ קסבר רבי יוסי הגלילי: משביע עדי קנס - פטור, דאי ס"ד חייב, נהי דידיעה בלא ראיה אשכחן לה, ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע נכרית בעל, בת ישראל בעל? בתולה בעל, בעולה בעל? ↩︎

1522. ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. לומר לאשה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקועי רבנן לקדושין מיניה. ↩︎

1523. לברר את המציאות שהבעל מת, מועיל גם ע''א, אבל כיון שלדעת רש''י צריך היתר ב''ד (וא''א לקבל ע''א ועד מפי עד כו'), אמרינן דאפקעינהו לקדושין. ↩︎

1524. הל' יבום וחליצה: אם כן כי נישאת בעד אחד תצא, אקילו בה רבנן כל היכא דאיכא עד אחד ודאי איכא עד אחד בהדיה אלא אתרמויי הוא דלא קא מתרמו בהדי הדדי. ↩︎

1525. בהשמטה י''ב כותב רבינו: בגדר דהיכא דליכא רק עד אחד אז צריך היתר ב"ד לאפקועי מגדר א"א... אך זה רק היכא דלפי דברי העד לא הי' שם אחר כמו הך דיבמות דף ק"כ אני והוא נחבנו במערה דאז צריך זה היתר ב''ד, משא"כ היכא שיש עוד עדים רק לב"ד לא בא רק אחד, אז לא מעכב ההיתר. ובזה מדוייק לשון בה"ג בהל' יבום וחליצה דגבי מים שאין להם סוף כיון דאז לא שייך היתר ב"ד דמשמתינן לי' כמבואר ביבמות דף קכ"א א"כ לא מיקרי היתר כלל... וא"כ היך משכחת כה"ג דעבר אם נשאת לא תצא? ואמר שם דגבי מים שאין להם סוף ודאי יש שם עוד אחרים דראו זה רק לא באו לב"ד... ↩︎

1526. ע''א המעיד שמת צריך היתר ב''ד לרש''י ועוד, אבל שני עדים לא צריך ב''ד. ↩︎

1527. הט''ז: כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא במקום אחר. ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. ובהל' י''ז: ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעידין עליו, אפשר שלא יאכלוהו. ובי''ח: ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אף על פי שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת. ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעידין עליו שמת. ובה''כ: וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שבארנו. ובהכ''א: מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, במה דברים אמורים שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה. ↩︎

1528. פ''ז ה''ג: מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם, וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואחר כך נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהן... ↩︎

1529. הט''ו: אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת, אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק. ↩︎

1530. אבל בב"ד של עובדי כוכבים, כיון דגמיר ליה דינא לקטלא - מיקטל קטלי ליה. שסומכין על אומדנא שמת, ולזה צריך דוקא שני עדים, כמו שחטו בו שניים כו', שע''א לא נאמן. ↩︎

1531. וא"ר יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים וברח - מעידין. ↩︎

1532. הי''ז: או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופן למות. ↩︎

1533. בפ''ב דתרומות כתב: ולכך במים שאל"ס בע"א אף אם היתה אומדנא גדולה שמת א"א להתיר על פיו כמש"כ רבינו בהל' גירושין פי"ג ה"כ וגבי שני עדים שם בהט"ז לא כתב דאבד זכרו ונשתכח שמו ואף דבהל' נחלות פ"ז ה"ג כ' על ב' עדים ג"כ זה דאבד זכרו. שם לא קאי אעדותם: ובפ''ו דיסה''ת: עכ"פ בעד אחד כל שיש איזה חשש רחוק מאד שאפשר שיחי', אינו נאמן להעיד בב"ד. כן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל. וכן גבי מים שאל"ס גבי ב' עדים כ' רבינו סתם אין מעידין כו', וגבי עד א' יראה שם בה"כ דר' דרק כתב האשה שהעיד לה עד א', וכן כ' ואבד זכרו ונשתכח שמו אז אם נישאת לא תצא. ועי' מ"ש בהל' נחלות פ"ז. ור"ל כך דב"ד אין מקבלין אותו כלל, רק אם העיד לה להאשה ואבד זכרו אז אם נישאת לא תצא. וכן בהי"ט דייק שם רבינו גבי עד אחד קברתיו נאמן ותנשא על פיו, חזינן כך דיש בעד א' גדרים דצריך היתר ב"ד, ויש דרק על פיו... ↩︎

1534. הי''א: הרגתיו מה נפשך, קטליה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. לא קטליה בחיים הוא. אם קטלי' רשע הוא והחשוד כו' ואם לא קטליה בחיים עדיין הוא פנ''מ. ↩︎

1535. הרגתיו, מעיד שנהרג וממילא אינה א''א, ומה שייך הממ''נ? ↩︎

1536. א''א לב''ד לקבלו להעיד. ↩︎

1537. מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. להכעיס, אביי אמר: פסול, רבא אמר: כשר. אביי אמר: פסול, דהוה ליה רשע, ורחמנא אמר אל תשת רשע עד. ורבא אמר: כשר, רשע דחמס בעינן. ↩︎

1538. סנהדרין ה' ע''ב מדפי הרי''ף שפירש את הרי''ף: א"ר נחמן החשוד על העריות כשר לעדות ...ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול בין לאפוקה בין לעיולה: וז''ל: לאפוקה. לומר מת בעלה או גרשה דניחא ליה לשווייה פנויה דתהוי שכיחא ליה: לעיולא. לומר פלוני קדשה הא עדיפא ליה דלא תהוי שכיחא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו ורב אלפסי ז"ל גריס ומודה ר"נ לענין עדות אשה שהוא פסול בין לאפוקי בין לעיולי: עכ''ל כלומר פסול רק בגדר נאמנות לעדות בירור אם נתקדשה או לא, אבל להיות עד בשעת קדושין – כשר. עכ''ל. וכן דעת רש''י בתשובות קע''א שאף הוא כשר להעיד על קדושין, ואינו פסול אלא לגירושין וז''ל שם: ואפילו ראו יהודים שהנהיגו עצמן בהפקר בעודן בין הגוים ליחשד בעבירות בנות אל נכר, אין עדותן בטלה בכך. דקיימא לן החשוד על העריות כשר לעדות אשה ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול, וה"מ לאפוקה, אבל לעיולה מהימני, עכ''ל. וראה בספרי צ''פ אישות פ''ג הט''ז. ובספרי על גרושין פ''י הט''ו כתבתי: וכ''כ רבינו במכתבי תורה מכתב רי''ז שאף מומר להכעיס כשר לעדות אשה (דהיינו להיות עד קדושין או על גט, אבל לא להעיד שאשה זו היא גרושה או אשה זו מקודשת כו', כנ''ל), וז''ל: ובאמת זה ר''ל בסנהדרין דכ''ו ע''ב גבי חשוד ע''ש בתוס' כו', ולשיטת רבינו הרמב''ם ז''ל ר''ל בגדר דעובר על קריבה של גילוי עריות כמ''ש בפי''ח בהלכות סנהדרין, ור''ל שם לעדות קדושין וגיטין, כלומר להעיד שאשה זו היא גרושה כו', שזו עדות בירור – לזה אין חשוד נאמן, משום שמא משקר כו'. ובאמת הארכתי דגבי עדות קדושין פסול רק מחמת פסול הגוף חשוד בעלמא אינו פסול אלא רק עד שפסול פסול הגוף - ואז לא הוי קדושין כלל, ורק זה לעשות פסול הגוף צריך רק ע''י ב''ד מומחין, ומכאן ולהבא גם לדידן משעה שפוסלין אותו הב''ד מומחין ולהבא, ועיין במנחת שלמה על ב''ק דף ע''ב בשם התומים: "דבכל פסולי עדות אינו נפסל לעדות ולשבועה אא''כ פסלוהו ב''ד כו', דאינו נפסל מחמת עצם העבירה אלא הפסק ב''ד הוא הפוסלו". לא כתוס' סנהדרין דל''ח צ''ל ל''א ע''א: שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן - ואם תאמר כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן אם כן בשתי כיתי עדים ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול ויש לומר דהיינו דווקא כשהפסול ידוע כו'. ועי' צ''פ לסנהדרין ואכמ''ל. ולעצם קדושין לדידן דליכא ב''ד מומחין, ולא שייך שלוחתיהו במלתא דלא שכיח - לא נפסל כלל. היום אין לנו ב''ד מומחים, רק במילתא דשכיחא אנו יכולים לדון, כי שליחות ב''ד הקדמונים – עבדינן, ולכן האידנא אפילו רשע כשר להעיד תחת החופה, כי הוא עד קיום. רק בגדר בירור עד פסול אינו מעיד בעדות בירור משום - דב''ד אין מקבלין אותם, ובאמת לקדושין אין צריך לקבלם כלל על הפעולה, רק לומר שהיא אשת איש, דהדין כבר נגמר ע''י גזירת מלך... ↩︎

1539. אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר... וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו כו'. ↩︎

1540. שלשה רועי בקר - שאינן בקיאין בדין. ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין לכל דין שבעולם, אבל אבא ואביך כשרין מיהא לדינין של אחרים. ↩︎

1541. עצם ומציאות הקדושין יש, אבל בירור להעיד בפני ב''ד שמקודשת – אין. ↩︎

1542. על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו. לא נחשדו על העריות. ועדי נפשות כעדי עריות. ובפ''ג דנזירות: ועי' בירושלמי גיטין פ"א ה"ה דגבי כותים לא נחשדו רק על הממון ולא על נפשות וגטין וקדושין הוי כמו נפשות. ז''ל בפי''א הכ''ה דמא''ס: ולכך גבי בנות צדוקים יש תנא דס"ל דסתמן כשר אך זה רק לדבר דלא בעי נאמנות, אבל היכא דבעי נאמנות לא מהני וכן גבי כותים... ↩︎

1543. ע''ש בגמ' ורשב''ם שם, וכ''פ הרמב''ם: מי שהיה יודע לחבירו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן, הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אם הוחזק כתב ידו שבשטר זה בבית דין קודם שיעשה גזלן הרי זה שטר כשר, וכן אם נעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין, אף על פי שלא הוחזק בבית דין אלא אחר שנעשה חתנו הרי זה כשר, שאינו דומה הפסול בעבירה לפסול בקריבה שהפסול בעבירה חשוד לזייף. ↩︎

1544. שפסול ולא משום שמשקר. ↩︎

1545. כן הוא בנדפס בסוגריים ונ''ל ט''ס. ↩︎

1546. גט קרח – שקשריו מרובין מעדיו ... ופסול כדמפרש בגמרא משום כולכם ... דלמא אמר להו כולכם חתומו והרי אחד שלא חתם. הכל משלימין עליו, ואפי' פסולין דליתא להא השלמה אלא משום חששא בעלמא שמא כשיצא לאחר זמן בבית דין יפסלוהו שיהו סבורים שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם. דברי בן ננס, ר"ע אומר: אין משלימין עליו אלא קרובים הראויין להעיד במקום אחר. שאין עליו פסול עדות אלא קורבה, אבל גנב וגזלן לא. ↩︎

1547. הרמב''ם: שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא ואפילו ישראל עומד על גביו, ואם שחט בסכין יפה שחיטה כראוי אחד העכו"ם ואחד הכותי או גר תושב שחיטתן נבילה, וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר, ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן, וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה, לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה, וא"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו אלא בראיה ברורה. והראב''ד: א"א זו היא אחת מסברותיו ואין בכולן פחותה מזו כי עובדי כוכבים הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם הדומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו. ↩︎

1548. כי הראב''ד סובר שהגוי כמאן דליתא כלל, בגדר העדר. ↩︎

1549. חולין פ''א ה''ג: ישראל וגוי שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתן כשרה. ↩︎

1550. סוד''ה השוחט כו', ומשני הכא במאי עסקינן בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול כו'. (ועי' בחדושי העילוי ממייצ'יט סי' פ''ז). ↩︎

1551. ב' אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה, הכא במאי עסקינן - בישראל מומר. ↩︎

1552. וכל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, שנעשו השטרות ע"י ב"ד של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהן עובדי כוכבים - כשירין, דדינא דמלכותא דינא ואף על פי שהנותן והמקבל ישראלים הם, חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח, ושחרורי עבדים. ↩︎

1553. והא לאו בני כריתות נינהו. ↩︎

1554. כריתה - הבדלה לשון ספר כריתות דכיון דלא שייכי בתורת גטין וקדושין אין נעשין עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה. ובתוס': והא לאו בני כריתה נינהו - ה"מ למיפרך הא לאו בני עדות נינהו. ↩︎

1555. אבל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהם, אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום, וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו"ם שהן עדי שטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלנות שוחד, ואם חסרו שטרי העכו"ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס. ↩︎

1556. ע''א ד''ה ויפטור כו', וכיון שזה נזרע שלא בקדושה וסתם עובדת כוכבים זונה היא איכא למימר שמא אינו בנו של זה ונמצא נושא אשת אחיו מאמו. ↩︎

1557. דאע"ג דתרוייהו לידתן בקדושה - דאתי לאיחלופי בישראל ולמישרי יבמה לשוק בלא חליצה אפי' הכי שרו לעלמא דמידע ידעי דייבום מן האב הוא ועובד כוכבים אין לו אב... ↩︎

1558. מן האב יקיים - שהכל יודעין דאין אב לעובד כוכבים וא"נ אתי למנסב בת אביו שיוליד מאשה אחרת משנתגייר לא איכפת לן דהא לאו בנו הוא. ↩︎

1559. חוץ מחש"ו דאפילו - נמצאת סכינו יפה לא דאיכא קלקולא אחרינא שהייה דרסה חלדה דלא ידעי לאזדהורי בהו ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכוונה בידים. ↩︎

1560. שמע מקומנטריסין של עובדי כוכבים איש פלוני מת איש פלוני נהרג - אל ישיאו את אשתו... דכוותיה גבי עובדי כוכבים אמאי לא? והא קי"ל דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני! ה"מ במילתא דלא שייכי בה, אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שיקרייהו. ↩︎

1561. יבמות קכ''ב ע''א: אבא יודן איש ציידן אמר: מעשה בישראל ועובד כוכבים שהלכו בדרך, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי בדרך, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו אשתו. והרמב''ם בפי''ג דגרושין פסק שא''צ וקברתיו: כבר אמרנו שהגוי שהשיח לפי תומו משיאין על פיו, כיצד היה הגוי משיח ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי, או שהיה משיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים האלו שהן מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן. ↩︎

1562. הוא מסל''ת שפלוני מת וממילא מותרת אשתו. (אבל כשמעיד להתירה צריך שיאמר קברתיו כו' בירור גמור שמת, פי''ג הט''ו דגרושין). ↩︎

1563. הל' גרושין י''ג ה''ב: וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו. ↩︎

1564. וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. ובהה''מ: וכן אם השליכוהו בים. (שם ק"כ) מעשה בעסיא באחד ששלשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ע"כ. והרשב"א כתב מסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והביא ראיה לזה שחוששין שמא אותו הלך לו וזה שהעלו אחרינא הוא והביא דברי רבינו וכתב עליו ושמא בלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידם קאמר עכ"ל. וכ"נ שרבינו כונתו הי' כשיודע להם שאותו אבר הוא מאותו האיש וזהו שכתב והעלו ממנו אבר שידוע שהוא ממנו האבר ההוא כו'. ↩︎

1565. וז''ל הה''מ שם הי''א: שם פרק האשה צרה (שם קכ"א) מסקנת הגמ' דאם נתכוון להעיד אין עדותן עדות וא"צ לומר אם נתכוון להתיר ואין לך צד שהוא נאמן אלא המסיח לפי תומו. ↩︎

1566. רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים, מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו, ומגבי ביה ממשעבדי. ↩︎

1567. פכ''ז ה''א ממלוה ולוה: אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של עכו"ם נותנו לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורין לו שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין. ↩︎

1568. הגוים הקורין את השטר אין קריאתם נחשבת עדות ואמירה בפ''ע, אלא כמו שהשטר מדבר והוי כמסל''ת. ועי' בשו''ת הרב''ז ב' אה''ע ה': "גם הלום ראיתי בשו"ת "חתם סופר" (חאה"ע ח"א סוס"י מ"ד) שכתב לענין ספר הערכי, אם לא ראה בספר הערכי, רק שנאמר לו על פי שאלה, קשה להתיר ע"י שנים, זה שלא בפני זה וכו', יש לדמותו, כהני שטרא פרסאה, בגיטין י"ט ב', אלא דהתם הוו מסל"ת, והכא ע"י שאלה וכו' עכ"ל. ותמהני, הא אין לך הגדה ע"י שאלה, יותר גדולה מזו, שהב"ד נותן להם את השטר לקרותו, זה שלא בפני זה"... ולדברי רבינו ניחא, שאין זה אמירתם (שהיא ע''י שאלה), אלא אמירת השטר. ↩︎

1569. במשנה: בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן, ואומר לו: אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין. ↩︎

1570. פ''ז ה''ח: ואמרין ליה גדף? אמתני' דתנן אמור מה ששמעת בפירוש פריך וכי אומרים לעדים גדף בתמיה, אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל. מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר שם זה הזכיר המגדף ואותו קילל ובו קילל כלומר יכה יוסי את יוסי ולא שגידף בפירוש, גרה''ע. ↩︎

1571. אחד השומע, ואחד שומע מפי שומע - חייב לקרוע. והעדים אין חייבין לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. - וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי? הא קא שמעי השתא, - לא סלקא דעתך, דכתיב ויהי כשמע המלך חזקיהו (את דברי רבשקה) ויקרע את בגדיו - המלך חזקיהו קרע, והם לא קרעו. ↩︎

1572. ע''ז פ''ב ה''ח: בכל יום ויום בודקין את העדים בכינוים יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. ↩︎

1573. ומכאן, שאין זו אמירתו אלא הלשון של הראשון. ↩︎

1574. תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: ולא יקרא עוד את שמך אברם... מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם, - אמר ליה: התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא. דמעיקרא אשר בחרת בו בהיות שמו אברם - ושמת שמו אברהם. (אין זו לשון הנביא שקורא לו אברם, אלא לשון של הראשון). ↩︎

1575. כנראה השאלה היתה ששני גוים קראו את האגרת שנכתב בה שפלוני מת. וע''ז אומר שנחשב כאילו אנו קוראים השטר, והשטר דרך סיפור דהוי כמסל''ת. ↩︎

1576. גרושין פי''ג הי''ח: מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג איש פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל הרי זה תנשא אשתו. (מוכח לדעת רבינו שכתב גוי לא מהני כלל, וכ''כ הה''מ: ובאפשר שכוונתו היא למעוטי אם היה כתב עכו"ם והטעם לפי שלא הוכשר עכו"ם אלא במסל"ת אבל לא כתבו). וכ''כ רבינו שם: משום דס"ל לרבינו דגבי מסל"ת בעי דרך סיפור וכאן בשטר אין כתוב זה לכך צריך שידעו שהוא כתב ישראל. ↩︎

1577. אולי ט''ס וצ''ל כ' ע''ב גבי שוברו: אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון היוצא מתחת ידי מלוה, אף על פי שכתוב בכתב ידו - אינו אלא כמשחק, ופסול. וכ''פ הרמב''ם ה' מלו''ל פט''ז ה''ח: אבל כתב שיצא מתחת ידי מלוה ששטר פלוני פרוע אפילו היה בכתב ידי המלוה אינו אלא כמשחק. ↩︎

1578. ולכן אפשר לסמוך על השטר וכן פסק במרכבת המשנה שם: ובעבודת הגרשוני שאלה פ"ו מצדד דאם כתוב בשטר לשון מסיח לפי תומו מהני אפי' הוא כתב יד נכרי עיין שם. ועיין לח"מ ועיין מ"ש בסמוך הכ"ט, עכ''ל. ↩︎

1579. אף שישראל מסל''ת מהני בכתובות כ''ז: אמר לך רב פפא: כי תניא ההיא - במסיחה לפי תומה. כי הא דכי אתא רב דימי אמר, רב חנן קרטיגנאה משתעי: מעשה בא לפני רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה רבי יהושע בן לוי מישתעי: מעשה בא לפני רבי, באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים, יצאתי לשאוב מים - דעתי על אמי, ללקט עצים - דעתי על אמי, והשיאה ר' לכהונה על פיו. (ואצל גוי לא שייך זה...). ↩︎

1580. על מה שראה כשהיה גוי – לא נאמן. ↩︎

1581. נאמן התינוק לומר, כך אמר לי אבא ... משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה, ושאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, אבל לא על ידי אחר. וכולן, אם היה עובד כוכבים ונתגייר, עבד ונשתחרר - אין נאמנים. ↩︎

1582. גר, דתני גר שנתגייר והיו לו יינות ואמר ברי לי שלא נתנסך מהן בזמן שנעשו על גב עצמן טהורים לו וטמאים לאחרים על גב אחרים טמאים בין לו ובין לאחרים ר' עקיבה אומר אם טהורין לו יהו טהורים לאחרים אם טמאים לאחרים טמאים לו ר"י אמר לחומרין טמאין בין לו ובין לאחרים. ↩︎

1583. כנ''ל, ובפי''א ממא''ס כותב רבינו: וצ"ל דזה רק לגבי ישראל אז יש על היין גדר איסור וכן לגבי ע"ה אם החבר רוצה ליקנן לקנותם אז יש עליהם שם איסור אבל כ"ז שהוא ביד העכו"ם אין שם איסור עליו ...אבל לגבי עכו"ם עצמו כ"ז שלא נסכו לא חל עליו שם איסור וזהו המחלוקת דר"ע ורבנן בירוש' דערובין שם אם מה שנתגייר או קיבל עליו חברות הוה כמו שינוי רשות מעכו"ם לישראל ומע"ה לחבר או לא... ↩︎

1584. הל' עדות פי''ד ה''ד: כל אלו שמעיד בהן הגדול במה שידע כשהיה קטן, אם היה עכו"ם או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן. ↩︎

1585. עדות הגוי. ↩︎

1586. לפיכך אין לוקחים ביצים מן העכו"ם אלא אם היה מכיר אותן ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור. ושם כתב רבינו: לפיכך אין לוקחין כו'. עיין בירושלמי שבת פ"א דביצים של עכו"ם הוה מי"ח גזירות ור"ל אף כה"ג דאמר של עוף פלוני ואנן ידעינן שהוא טהור מ"מ אסרו בעכו"ם ולכך פסק כן רבינו ז"ל, ועיין מש"כ ה"ה ז"ל פי"ח מהל' א"ב הי"ח ע"ש גבי עכו"ם מסיח לפי תומו, ועיין גיטין ד' י"ט ע"ב גבי שטרי פרסאי מקרי ליה לב' עכו"ם ואפשר דזה נכלל בכלל עדותן המבואר בירושלמי דשבת הנ"ל: ↩︎

1587. גיטין כ''ח ע''ב: פורסי שנמג – לשון פרסי הוא פסק דין. ↩︎

1588. ה''ד: דתני רשב"י בו ביום גזרו על פיתן ועל גבינתן ועל יינן ועל חומצן ועל צירן ועל מורייסן על כבושיהן ועל שלוקיהן ועל מלוחיהן ועל החילקה ועל השחיקה ועל הטיסני ועל לשונן ועל עדותן שאין מקבלין עדות מהם אפי' במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה בלבד. ועל מתנותיהן על בניהן ועל בנותיהן ועל בכוריהן. ↩︎

1589. היא גופה מנלן? אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתנו. הקלת עליה בתחלה להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר. לא ליחמיר ולא ליקיל, משום עיגונא אקילו בה רבנן. ↩︎

1590. טעמא דממדינת הים, דעליה קסמכינן, אבל מא"י דלאו עליה קסמכינן - ישא את אשתו, והא מת, דלאו עליה קסמכינן, דאמר מר: אשה דייקא ומינסבא, וקתני: לא ישא את אשתו, התם ליכא כתבא, הכא איכא כתבא, דתנן: מה בין גט למיתה? שהכתב מוכיח... מת הרגתיו הרגנוהו - לא ישא את אשתו. הוא ניהו דלא ישא את אשתו, הא לאחר תנשא ...אמר לך רב יוסף: אנא דאמרי אפי' לרבנן, ושאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן. ↩︎

1591. רמב''ם סוף ה' גרושין: אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות. ↩︎

1592. משנה יבמות קכ''ב: אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא רבי יהודה בן בבא ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל הזקן נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי אשה מפי שפחה. ↩︎

1593. טעם כללי להיתר עגונות, ולא שעל כל אשה אומרים שזו דייקא ומנסבא כו'. וז''ל רבינו בהשמטות השמטה י''ז: וכבר הארכתי במ"א גבי הוראה דהורה להתיר מחמת טעם אם אח"כ הוה דין או רק מחמת הטעם, וזהו ג"כ הכוונה בגמ' דיבמות דף צ"ב ע"א גבי הוראה או טעות, ר"ל אם מה שמתירין עכשיו האשה להנשא הוא מטעם הפרטיי דעל כל אחת אמרינן דייקא, או זהו רק טעם עיקר ההוראה דלכך פסקו דנאמנת אבל עכשיו הדין הוא כך... ובפי''ב הט''ז דגרושין כותב: ובאמת י"ל דזהו מה דפליגי ר"י ור"א גבי הלכה וקלקלה מה ר"ל אם זינתה או אלמנה לכה"ג והיינו ג"כ בזה פליגי אם הב"ד אומרים שמותרת להנשא או הב"ד אומרים שנעשית פנויה, ועי' בהך דגיטין ד' פ"ה ע"א חוץ מזנותך מהו, וכן יהיה נ"מ ג"כ אף למתניתין דס"ל דהוראה הוא אם הפטור הוא רק על האשה או גם הבעל פטור מקרבן, דעליו אמרינן ג"כ שעשה בהוראת ב"ד... ↩︎

1594. הורוה ב"ד להנשא כו'. מאי קלקלה? ר' אליעזר אומר: זינתה, ר' יוחנן אמר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. מאן דאמר זינתה, כל שכן אלמנה לכהן גדול, מאן דאמר אלמנה לכהן גדול, אבל זינתה לא, מ"ט? דאמרה: אתון הוא דשויתין פנויה. (לדעת ר' אליעזר זה היתר כללי לעגונות להנשא, אבל לא שהיא פנויה, ור''י סובר שזה היתר פרטי שאשה זו מותרת בגדר פנויה). ובהשמטה י''ז הנ''ל מוסיף עוד נפ''מ וז''ל: ועי' ביבמות דף כ"ה ע"א במה דאמר גבי עד אחד לאו עלי' קסמכינן לא משמע לכאורה כן וע"ש דף צ"ג ע"ב ודף קט"ו ונ"מ אם פעם אחת נמצאת דהאשה לא הוה דייקא אם נתבטל אצלה הדין וזהו כונת הגמ' שם ביבמות דף צ"ב הנ"ל תדע כו' ועי' מ"ש התוס' ב"ב דף מ"ה ע"ב ד"ה נתנה אם אמרינן דכיון דחזינן דהשהה פעם אחת בטל אצלו החזקה ומ"ש ה"ה ז"ל בפי"ד מהל' מלוה ה"א גבי פוגם תוך זמנו ע"ש ואכמ"ל: ↩︎

1595. דייקא ומנסבא אין פירושו שעכשו היא מדייקת ומבררת שמת כדי שתנשא לאחר, אלא בנשואיה הראשונים דייקה להנשא לבעל הגון שלא תשנאהו. וכ''כ רבינו בפ''ו דיסה''ת: וכן הך טעם דדייקא ומנסבא ר"ל ג"כ בתחילת הנשואין לא כפי' הראשונים, ובאמת מוכח בתוספ' פט"ו דיבמות דזה ודאי לאחר יבום אם בא עד א' או היא עצמה אמרה שמת נאמנת, דאז לא הוי בגדר יבם רק בגדר בעל, וזה ר"ל הירוש' דיבמות פט"ו ה"א הגע עצמך שנשאת לו ע"כ כו', ור"ל כגון ע"י יבום דאז מיבם בע"כ מכ"מ נאמנת לומר לאחר היבום שמת... ↩︎

1596. ותהא נאמנת לומר מת יבמי. לית יכיל דתנינן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא ולא מתה אחותי שתיכנס לביתה. אמר רבי בא בעלה שנישאת לו לרצונה נאמנת. יבמה שנפלה לו על כרחה אינה נאמנת. ר' הושעיה בעי הגע עצמך שנישאת לו על כרחה מעתה לא תהא נאמנת. ↩︎

1597. טעמא דממדינת הים, דעליה קסמכינן, אבל מא"י דלאו עליה קסמכינן - ישא את אשתו, והא מת, דלאו עליה קסמכינן, דאמר מר: אשה דייקא ומינסבא, וקתני: לא ישא את אשתו כו'. משמע שדייקא ומנסבא פירושו על עכשו כמ''ש רש''י: "היינו טעמא דעד אחד נאמן להשיא אשה משום דהיא גופה דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואחר כך נשאת". ולא על נשואיה הרשונים. וכ''כ רבינו סוף ה' גרושין: וע' ביבמות ד' כ"ה ע"א דאמר שם סתמא דגמ' משום דייקא ועליו אין סומכין...מ''מ ס''ל דלפי הירושלמי מדובר על נשואיה הראשונים... ↩︎

1598. מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. ↩︎

1599. אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה כו'. ↩︎

1600. אולי ר''ל שמלשון הרמב''ם משמע שב''ד מתירין אותה להנשא, דין היתר ולא היתר ממילא שאם אין בעל אין אישות. ↩︎

1601. וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן וכן כל כיוצא בזה. ↩︎

1602. וא"ת כיון דלא מהני גירושין ליחייב הבא עליה משום אשת איש אפי' קודם חזרה וכהן נמי אמאי לוקה ואינו מחזיר הוה לן למימר דלא חל הגט כלל וי"ל דאיתקש גירושין למיתה כדאמר פרק קמא דקידושין איתקש מיתה לגירושין ה"נ איתקש גירושין למיתה מה מיתה מוציאה מרשות הבעל אף גירושין כו'. ↩︎

1603. לא שהמיתה מתרת אותה אלא העדר בעל. ↩︎

1604. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. בשלמא גט, דכתיב: וכתב לה ספר כריתות, אלא מיתת הבעל מנלן? סברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה. והא עריות ... אלא, מדאמר קרא: פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי, אימא: מאן אחר? יבם, א"ר אשי, ב' תשובות בדבר: חדא, דיבם לא איקרי אחר; ועוד, כתיב: ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון, ואיתקש מיתה לגירושין, מה גירושין שריא וגומרת, אף מיתה שריא וגומרת. ↩︎

1605. לאחר מיתה נמי שארו איקרי כו' - והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיד:) דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו. ↩︎

1606. מת הוא דאינו גט - דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים. ↩︎

1607. נותנו לה בחזקת שהוא קיים - ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין (חולין דף י:) העמד דבר על חזקתו. (למה אומר רש''י ובטל שליחותו ולא בטלה האישות). ↩︎

1608. לאחר מיתה מי איכא - לאחר שמת מי מגרשה ובשעת מיתה הוזקקה ליבם ולהא מילתא היכי נדמינהו. ↩︎

1609. וז''ל רבינו בפ''ו דיסה''ת: אף באמת דעיקר האישות ע"י מיתה נפקעת מאליו כמבו' בקידושין ד"ב ע"ב משמי' אקנו לה ר"ל ע"י המציאות נתבטל כיון דליכא איש ועי' גיטין דכ"ט ע"ב כולהו מכח בעל וע"ש דפ"ג ע"ב בתוס' ד"ה קודם, ובהך דשם דס"ו אין גט לאחר מיתה, אך באמת רש"י בכתובות דף ב' ע"ב כתב דאין המתים מגרשים חזינן דאגידא בי' עדיין, ועי' ביבמות דף נ"ה ע"ב ותוס' ב"ב דקי"ג אם לאחר מיתה פקע שאירות... ↩︎

1610. ראה בספרי צ''פ על יבום וחליצה במבוא, באריכות בכל זה. ↩︎

1611. השיב ר"ש בר אלעזר תשובה לדברי ר"א: היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר, ולא? והרי יבמה, דבעל אוסר ויבם מתיר! התם יבם הוא קא אסר לה, דאי מבעל הא שריא וקיימא. ↩︎

1612. ובמיתת היבם. מנלן? ק"ו: ומה אשת איש שהיא בחנק - מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו - לא כל שכן. מה לאשת איש שכן יוצאה בגט, תאמר בזו שאינה יוצאה בגט? הא נמי יוצאה בחליצה. אלא, מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה, אמר רב אשי: הא נמי אוסרה מתירה, יבם אוסרה, יבם שרי לה. ↩︎

1613. אמר רבא: גט להוציא ומיתה להוציא, מה ששייר גט גמרתו מיתה. אמר ליה אביי: מי דמי? גט מוציאה מרשות יבם, מיתה מכנסה לרשות יבם. ↩︎

1614. עי' בספרי צ''פ על יבום וחליצה בכ''מ בארוכה. ↩︎

1615. פי''ג הט''ז: כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא במקום אחר. ↩︎

1616. מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם כו'. מבאר רבינו שבב' עדים זה רק תקנה שלא תנשא, וכ''כ הנו''ב מה''ק אה''ע מ''ד: "ולשון זה מורה שהוא רק חומרא דרבנן". ע''ש. ובע''א זה דין. ↩︎

1617. ה''כ דגרושין י''ג: וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שבארנו... וחכם שהורה להשיא אותה לכתחלה מנדין אותו. ↩︎

1618. פ''ז דנחלות: וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואחר כך נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהן כו'. כלומר אף סימנים מובהקים א''א לב''ד להתיר, אלא רק "בעקיפין", כמ''ש רבינו בכ''מ, (שבסי' בגט, מחזירין הגט לשליח והוא יגרש, אבל לא לתתו ישירות לאשה, אלא רק בסימן מובהק כגון נקב בצד אות פלונית כדלקמן. וזה גדר תקנה מדרבנן שלא להתיר במים שאל''ס אף שיש ב' עדים. ↩︎

1619. הורו לה ב"ד להנשא, - על פי עד אחד דאי בשני עדים לא צריך ב"ד, והלכה וקלקלה - חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא. ↩︎

1620. והא מת דלא עילויה סמכינן – דכי אמר מת בעל הא דשרו רבנן לאינסובי לאחר לא עליה סמכינן. דאמר מר – בפרק האשה רבה היינו טעמא דעד אחד נאמן להשיא אשה משום דהיא גופה דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואחר כך נשאת. ↩︎

1621. מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד, אלמא עד אחד נאמן; ותנן נמי: הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ... אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה, לא ליחמיר ולא ליקיל, משום עיגונא אקילו בה רבנן. ↩︎

1622. כנ''ל הוריות דף ב'. ↩︎

1623. ולקלא לא חיישינן – אם ניסת בבית דין ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולפנינו לא בא. הי קלא? אילימא קלא דבתר נשואין, הא אמרה רב אשי חדא זימנא, דאמר רב אשי: כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן, מהו דתימא, הואיל ואתאי לבי דינא ושרינן, כקלא דקמי נשואין דמי ותיתסר, הואיל והוצרכה לבא לב"ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן ליה קודם נשואין, והלכך כמי שיצא הקול מאותה שעה דמי קמ"ל. קמ"ל. ↩︎

1624. ד''ה פלניא... וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה דאמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קידושיה ואין קידושיה קדושין אף על פי שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות, דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה. ↩︎

1625. מלה לא ברורה, ר''ל צריך ב''ד להתירה, וכ''כ רבינו בפי''ב הט''ז דגרושין: ובזה יתבאר לך מש"כ התוס' חולין ד' צ"ו ע"א ד"ה פלניא דכתבו שם וגם צרתה אסורה אף בנשאת עפ"י עד אחד, וע"כ צריך לומר כמו שכתבתי דצרתה בעיא היתר ב"ד אחר. ↩︎

1626. מת בעלה בבירור זה היתר נפסק, האשה פנויה, אבל בהיתר ב''ד זה דבר נמשך כי אין בירור מוחלט שמת. ↩︎

1627. כל רגע ורגע ב''ד מתירין לה מחדש להנשא, וגם אחרי שנישאת ההיתר נמשך, לכך מהו דתימא שגם עכשו שנישאת אם יצא קול שהבעל חי נחוש לו ונפסיק את ההיתר, כי היא לא בגדר אשת איש ודאי, וכאילו לא נישאת בודאות - קמ''ל שכל קלא דבתר נשואין לא חיישינן. ↩︎

1628. וז''ל בפ''ו דיסה''ת: ומשום דס"ל דהא דמיתה מתרת להנשא זה ג"כ גדר דין לא טבעיות ולכך מקשה מגרושין אמיתה ועי' בירוש' יבמות פ"ב גבי הרגתיו לא תנשא דא' שם הטעם ממ"נ קטלי' חשוד הוא וקשה מאי איכפת לן, עכ"פ הרי נהרג וע"כ דס"ל דזה דין והיתר לא טבעיות וכמו עפ"י עד א' לדידן דרק מחמת היתר ב"ד למשנתנו כמבו' ביבמו' דף צ"א ע' רפ"ק דהוריות רק למסקנא שם פסקו דלא כמתניתין כדאמר שם ליתא למתניתין כו', ר"ל דמשנה ס"ל דזה הוראה מה שמתירין עפ"י עד א', לא דאמרינן דודאי מת בעלה, וע' מ"ש התוס' חולין דף צ"ו ע"א דאם נישאת לאחר עפ"י עד א' לא הוי קדושין ודאין של השני שתהי' א"א גמורה לענין שתהרג ע"י זה, וכן לענין אם מת בעלה השני בלא בנים והיא חלצה, צרתה אסורה שמא אינה צרתה כלל, או דר"ל שם דלהתיר הצרה צריך עוד הפעם היתר ב"ד. וזה ר"ל ג"כ מדא' בגמ' ביבמות דצ"ב גבי קלא דבתר נישואין הואיל ואתיא לב"ד ושרינן כקלא דקמא נישואין, ור"ל דזה לא הוי כמו דבר הנעשה, רק דכל רגע ורגע מה שהיא מותרת לבעלה הוא מחמת היתר ב"ד, דנישואין שלה לא הוי נישואין גמורים ורק על ב"ד סמיך... ↩︎

1629. בכ''מ כותב כן שהסימנים משתנים וז''ל בהשמטה ט''ז: והנה מה דמבואר בגמ' שם דלכך אין שומא סימן מובהק משום דעשויה להשתנות ע"ש ברש"י ב''מ כ''ז ע''ב דשחורה נעשית לבנה, ועי' בכורות ד' כ"ח אם ודאי משתנה א"כ נמצא דאם הי' בו השומא כמראה שהי' בחיים, ודאי דזה אינו ודאי שזה לא הוא. ↩︎

1630. ה''ד: ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו... באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מיד היתומים בעדותן שאין זה ראייה ברורה ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו כו'. ↩︎

1631. אמר רב יוסף: לא שנו אלא בב"ד של ישראל, אבל בב"ד של עובדי כוכבים, כיון דגמיר ליה דינא לקטלא - מיקטל קטלי ליה... א"ד, א"ר יוסף: ל"ש אלא בב"ד של עובדי כוכבים, אבל בב"ד של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא - קטלי ליה. ↩︎

1632. והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו"ם ומי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר נותנין לו חומרי מתים וחומרי חיים לפיכך אם היו נשותיהן בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן הרי אלו לא יאכלו, אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה"ז בחזקת מת ולא תאכל אשתו. ↩︎

1633. פ''ג ה''ט דגרושין: המביא גט ואבד ממנו ומצאו, אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו. אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא שהה שם אדם מן העוברים או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. (אבל לאשה אין נותנין בסימן כזה אלא רק מובהק). ושם כתב רבינו: דבאמת גבי גט ובא"א לא מהני שום אומדנא, והארכתי בזה בשו"ת, אך כאן מחזיקין אנחנו שהגט הוא של זה שנקרא כך וממילא יכול ליתן לה הגט ולגרשה בזה, אבל אם יש עוד אחר ששמו כך שוב בטל החזקה... ↩︎

1634. הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט - ינתן לה. במאי? אילימא במדת ארכו ורחבו - דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא: נקב יש בו בצד אות פלוני. הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סמני החוט - ינתן לה. במאי? אילימא בחיורא ובסומקא - ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה? אלא, במדת ארכו. הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה - ינתן לו, מאי טעמא - מידע ידעה דכל מה דאית ליה - בחפיסה הוא דמנח ליה. ↩︎

1635. רבי ירמיה אמר: כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. אי הכי, מאי למימרא? מהו דתימא ליחוש דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים, קמ"ל. רב אשי אמר: כגון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלונית, דהוה ליה סימן מובהק. ודוקא בצד אות פלונית, דהוה ליה סימן מובהק, אבל נקב בעלמא לא, מספקא ליה: סימנין, אי דאורייתא אי דרבנן. ↩︎

1636. מייתי?, ר''ל, הרמב''ם לא מזכיר כלל דין של סימן מובהק בשום מקום (גם לא בפי''ג דגרושין), אלא רק בהל' אבידה. כי לא סומכין על שום סימן להתיר אשה, אלא רק אם הסימן בדבר צדדי שנזדמן באקראי כגון נקב בצד אות, שאז מדין השבת אבידה נחזיר את "השטר", וממילא זה הגט... אבל אם טוענת שזה הגט שלה, וסימן שהיה כתוב בכתב האר''י או ב''י כו', לא מהני. וכמ''ש רבינו בפי''ג דגרושין בדין: "השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו". כמ''ש בכ''מ. ↩︎

1637. פי''ח ה''ו מה' גזלה ואבדה: מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, אין הבעל מודה, אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו והאשה אומרת מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה, והוא שתתן סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית, שאילו לא הגיע לידה לא היתה יודעת. ↩︎

1638. אינני יודע פירושו, ולאחר זמן מצאתי מש''כ בהשמטה ט''ז ונ''ל שלזה מתכוון כאן, שאם תגיד סימנים בכתב של הגט לא מהני. וז''ל: וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"מ ד' כ"ח דגבי גט לא מהני מידת ארכו ורחבו וגבי חוט מהני ומ"ש והטעם דכיון דיש דבר מוכרח שיהי' לו אורך ורוחב ולא מהני אם מצמצם, משא"כ חוט דזה רק סיבה ולכך אם מצמצם ומכוון הוה עצם וידיעה ומהני. וכן גבי מקום כיון דע"כ היא באיזה מקום הידיעה לחוד לא מהני ולכך נראה דאם אמר שאותה השיטה מתחלת בזה האות לא מהני כלום כיון שזה האות מוכרח שיהי' בגט... ↩︎

1639. כמה דאת אמר אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ,ואמר אף הכא כן. (למה האומרת מת בעלי נאמנת?) שנייא היא בעידי מיתה מאחר שאם יבוא הוא מכחיש. ↩︎

1640. כנראה ט''ס. ↩︎

1641. האומר גרשתי או היא אומרת גרושה אני, אין נאמנים להתיר אישות כי גט ללא עדים אינו כלום ולא נאמנים לומר שהיו עדים (כמ''ש גבי המקדש בע''א ואפי' שניהם מודים אינה מקודשת דחב לאחריני שאינם נאמנים לחייב מיתה עליה ולומר שהיו עדי קדושין שהם עדי קיום כו'). אבל לומר מת בעלי נאמנת כי אינה מתירה עצמה אלא גילוי מילתא שאם אין בעל אין אישות, ואין צורך בעדי מיתה אלא רק לברר. ↩︎

1642. בפ''ב דתרומות כותב: וכן משמע שם מלשון רבינו דגבי ב' עדים לא בעי היתר ב"ד ולכך לא איכפת לן ומ"מ גבי ע"א אם נישאת לא תצא דנהי דההיתר שהתירוה ב"ד אינו כלום כיון שהיה שלא כדין... מ"מ לגבי אשה דיעבד אין היתר מעכב וע' ביבמות דף כ"ה לר' יהודה שם דס"ל דהרגתיו לא תנשא ע"ש בגמ' ובירושלמי דאמר ממ"נ קטליה חשוד הוא כו' ולכא' הא אם קטלה היא פנויה דזה הוה רק עדי בירור ולא עדי פעולה וע"כ משום דא"א לב"ד להתיר על פיו. ולפי שי' רבינו דהא דאמרינן שם דף כ"ה ע"ב דאם כנס לא יוציא קאי על כל המשנה וא"כ אף לר"י כן וע"כ דהיתר בדיעבד לא מעכב... ↩︎

1643. מצד התקנה כנ''ל. ↩︎

1644. פי''ג ה''כ: וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שבארנו, ואם נשאת לא תצא. ↩︎

1645. ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי, אנסבה רב שילא לדביתהו. אמר ליה רב לשמואל: תא נשמתיה כו'. ↩︎

1646. חלב... ואפילו לר"מ דחייש למיעוט' סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והמיעוט לא שכיח ולא חייש ליה ר"מ כדאמרינן בריש בנות כותים (נדה דף לב.), וכן י"ל בההיא דיבמות (דף קכא:) דמים שאין להם סוף דדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת אשת איש, ומה שהחמירו שם לכתחלה משום חומרא דאשת איש. ↩︎

1647. מתני'. נפל למים, בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף - אשתו אסורה. אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים. ↩︎

1648. ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, מקויים בהנפק, והשליח המביאו אומר ממנו נפל. דהוה כתיב ביה: בשוירי מתא דעל רכיס נהרא. אמר רב הונא: חיישינן לשני שוירי – אף על פי שבשוירי הידוע לנו אין בה שני יוסף בן שמעון, שמא יש שוירי אחרת שיש שם יוסף בן שמעון, ושם נכתב, ומשליח אחר נפל. ↩︎

1649. וא"ת דהכא חייש רבי יוסי למיעוטא ובפ' מצות חליצה (לקמן דף קה:) קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אין עולה לייבום כיון דחייש למיעוטא דחיישינן שמא תמצא אילונית וכיון דאין עולה לייבום אין עולה לחליצה וי"ל דחשיב עולה לייבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דאינה אילונית היתה יכולה להתייבם... וא"ת דבפ"ק דכתובות (דף יד:) לא חייש ר' יוסי למיעוטא בתינוקת שנאנסה ואר"י דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דלא חיישינן למיעוטא ומיהו צ"ע בריש המוכר פירות (ב"ב דף צג:) דאזיל רבי יוסי בתר רובא דזריעה להוציא ממון ואייתי מינה ראיה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב אלמא לא חייש רבי יוסי למיעוט לענין ממונא וכל שכן לענין איסורא ויש לחלק. ↩︎

1650. בסוף התוס' ס''ז ע''א: וא"ת ולר"מ היכי הוי מי"ח דבר הא בכל דוכתא הכי דינא ואפילו מדאורייתא דהא רבי מאיר חייש למיעוטא וי"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא והוי כמו מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ. ↩︎

1651. אמר ר' עקיבא כשהייתי בא בים ראיתי ספינה שטבעה בים והייתי מצטער על תלמידי חכמים שבתוכה וכשבאתי למזגת קפוטקיא ראיתיו יושב ושואל לפני בהלכה נמתי לו בני היאך עלית מן הים נם לי טרדני גל לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגעתי ליבשה אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים מים שיש להן סוף אשתו מותרת מים שאין להן סוף אשתו אסורה. ↩︎

1652. מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה פעם אחת הלך וישב בספינה בא הרוח וטבע ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא ובא לפני ב"ד להעיד על אשתו להנשא. עד שלא הגיע עת לעמוד בא אותו האיש ועמד לפניו. א"ל את הוא שטבעת בים א"ל הן. ומי העלך מן הים א"ל צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים. א"ל מאין אתה יודע א"ל כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים שזו אומר לזו וזו אומר לזו רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח ר' עקיבא ואמר ברוך אלהים אלהי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, ועוד כתב וצדקה תציל ממות. נראה דכוונתו להעיר, שמכאן משמע שר' עקיבא בא להעיד שתנשא אשתו, וזה חידוש גדול שרצה להתירה להנשא במשל''ס. ובפירושו לאבות דר''נ פ''ג כותב רבינו: משום דס''ל לחלק בין צורבא מרבנן לע''ה ע''ש ביבמות קכ''א: אמר רב אשי, הא דאמרו רבנן: מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי באיניש דעלמא, אבל צורבא מרבנן לא, אי דסליק - קלא אית ליה. ולא היא, לא שנא איניש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן, דיעבד אין, לכתחלה לא. או כמ''ש דהוא גופא הוה הב''ד שפיר מהני עפ''י דברים ברורים אף שלא ראה המיתה העצמית וכמו ידיעה בלא ראיה דשבועות דף ל''ד ע''ש. ועמ''ש גיטין דף כ''ח ע''ב וכ''ט בזה וה''נ כן הוה ר''ל כך ואכ''מ אך באמת לדינא זה תקנה קבועה ולא מפלגינן ובכ''מ ועיין בירושלמי פט''ו דיבמות גבי נשים שמנו חכמים דאין נאמנות אם אין שום נ''מ כגון יבמתה אף שיש לה בנים ועוד ע''כ בזה דלא פלוג. עכ''ל. ↩︎

1653. הובא לעיל, ד''ה פלניא... וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אף על פי שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה. ↩︎

1654. ...שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה, וכן עד אחד שהעיד לאשה שמת בעלה ונשאת על פיו הרי זה לא ישאנה כו'. ואף שבהלכה הבאה פוסק: וכולן שהיו להן נשים ומתו נשותיהן או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשם הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה, וכן אם הלכו נשים אלו ונשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה. עכ''ל. מ''מ ברור שבע''א המעיד שאני, ואפי' נשאת על פיו ומת בעלה השני, העד אסור לישאנה, כמ''ש הרמב''ם. ↩︎

1655. ולמה ע''א המעיד אסור בה לעולם? ↩︎

1656. כי כל רגע צריך היתר חדש, לכן שאף שנשאת ומת בעלה השני, עדיין היא זקוקה להיתר להנשא, וכיון שההיתר מבוסס על העד – אסור לישאנה. ↩︎

1657. כמ''ש הרמב''ם פ''י הי''ד: וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם. (מטעם הבה''ג שמסתמא היו עוד עדים שראו שמת, או לדעת הרמב''ם שלא תצא רק אם אבד זכרו). ↩︎

1658. צ''ל כ''ו ע''א: וכולן – הנשים הללו. שנישאו – לאחרים כשאסרה חכם או כשהעיד עד במיתת בעלה ומתו הבעלים השניים. מותרות לינשא - לחכם ולעד ולמביא גט. ↩︎

1659. הורוה ב"ד להנשא כו'. מאי קלקלה? ר' אליעזר אומר: זינתה, ר' יוחנן אמר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. מאן דאמר זינתה, כל שכן אלמנה לכהן גדול, מאן דאמר אלמנה לכהן גדול, אבל זינתה לא, מ"ט? דאמרה: אתון הוא דשויתין פנויה. ↩︎

1660. בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה. ↩︎

1661. ע''ב: הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב – בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים, דלא אמר לדידה ולא אמר להו לבית דין. וכ''פ הרמב''ם בפ''י דשבועות: האשה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה. מקשה רבינו אם מה''ת אינו נאמן ממילא אינו חייב להעיד איך יתחייב בקרבן מה''ת? ↩︎

1662. והאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, הרי הוא חשוב כשנים כגון בעדות אשה לומר שמת בעלה ובעדות סוטה לומר נטמאה, ואין דבריו של אחד במקום שנים... ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד - הלך אחר רוב דעות כו'. כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין דין עדות בדבר, מדעד אחד נאמן בה, הלכך פסולים נאמנים ככשרין והלך אחר הרוב. ↩︎

1663. כנ''ל. ↩︎

1664. לא בגדר עדות אלא סיפור כמעשה דחסא ביבמות קכ''א דלקמן. ↩︎

1665. הל' נחלות פ''ז: מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם. ↩︎

1666. ז''ל הרמב''ן ביבמות קט''ו ע''א: ולדידי איפשיטא נמי מהא דתניא (קכ"ב א') חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר ומתו וקברתים, דשעת מלחמה לישראל וחרבן היתה ומת סתם במלחמה משמע, כ"ש לששים בני אדם כאחת דודאי במלחמה משמע, ואפ"ה התירו נשותיהן ע"פ גוי מסיח לפי תומו כ"ש ע"פ עד אחד... ↩︎

1667. במשנה שם: רבי יודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ובגוי אם מתכוין אין עדותו עדות. ובירושלמי: רב יהודה בשם רב אין הלכה כרבי יהודה בן בבא בישראל ומילהון דרבנין אמרין כן דמר ר' שמואל רבי אבהו רבי עקיבה בר אחא בשם רבי יסא אין בודקין עידי מיתה בדרישה וחקירה. וז''ל הפסקי רי''ד ביבמות קכ''א ע''ב: ר' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין גרסינן, ופליג את"ק דאמר בין מתכוין בין שאינו מתכוין, דאי גרסי' בישראל אף על גב שהוא מתכוין, משמע בין מתכוין בין שאינו מתכוין, ואם כן הינו ת"ק. אלא ודאי עד שיהא מתכוין גרסי', ומיעט משיח לפי תומו בישראל כו'. (שאר ראשונים גורסים : ור' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ר"ל אף כשהוא מתכוין כו'. (עי' מאירי שם, וכן מוכח מפיה''מ לרמב''ם שם שפסק הלכה כר''י ב''ב). ↩︎

1668. פ''ה: א"ל ר' יוסי שמענו שהוא פטור מן המעשרות ד"ה משום קנס שהפקר ב"ד הפקר דכתי' עזרא י ח וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ומניין שהוא פטור מן המעשרות ר' יונתן ברי' דר' יצחק בר אחא שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עברוה הר"ז מעוברת וחודש א' שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות היא? ↩︎

1669. פ''ג ה''ה: בכור שהיתה לו ביצה אחת ושני כיסים, ובדקו המומחה והושיבוהו על הרגוזו ומעכו ולא יצאת ביצה שנייה והתירו המומחה ונשחט ונמצא השנייה דבוקה בכסלים הרי זה מותר הואיל ומעכו, אבל אם לא נמעך אף על פי שנשחט על פי מומחה הרי זה יקבר. (אף שלא נמצאת ביצה בכסלים וא''כ ברור שהוא בע''מ, מ''מ יקבר. ועי' או''ש שם. ↩︎

1670. ר"ע אומר: מושיבו על עכוזו וממעך, אם יש ביצה - סופו לצאת. ↩︎

1671. כ''ו ע''א: משנה. בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר: ירד מומחה ויראה, אם יש בו מום - יעלה וישחוט, ואם לאו - לא ישחוט. רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום - אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה מוקצה, אלא לפי שמתירו ביום טוב נראה כמתקנו, או דהוה ליה כדן דין, דגזור ביה משום שבות, והכי קאמר: אין התרתו היתר, ואינו מוכן להכשר. ↩︎

1672. ואם נישאת תצא כדלעיל. כי רק בשביעית שעברוה – מעוברת רק משום שהפקר ב''ד הפקר, ואילולי טעם זה לא היתה מעוברת אף בדיעבד, וכמו בתקנתם למעך, שאף בדיעבד אף שנמצא בעלת מום כו' – אסור. כי עבר על התקנה. ↩︎

1673. יבמות קכ''א ע''ב: ההוא דהוה קאמר ואזיל: מאן איכא בי חסא, טבע חסא, אמר רב נחמן: האלקים, אכלו כוורי לחסא. מדיבוריה דרב נחמן, אזלא דביתהו דחסא ואינסבא, ולא אמרו לה ולא מידי. אמר רב אשי, שמע מינה: הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף - אשתו אסורה, הני מילי לכתחלה, אבל אי נסיב - לא מפקינן לה מיניה. איכא דאמרי: אנסבה רב נחמן לדביתהו, אמר: חסא גברא רבה איתיה, אם איתא דסליק - קלא אית ליה למילתא. ולא היא, לא שנא גברא רבה, לא שנא לאו גברא רבה, דיעבד אין, לכתחלה לא. (שבדרך סיפור כדהתם היה ברור שמת ואף מותר לר''נ להשבע שאכלוהו כוורי, הגרע''א שם). ↩︎

1674. אולי ר''ל אין זה דין שמותרת בדיעבד במים שאל''ס, אלא אם נישאת לא תצא מטעם שאמר דרך סיפור וגם אבד זכרו. ↩︎

1675. בפ''ו דגרושין כותב: ב"ד של ישראל והניחוהו בבית הסקילה הוה כמו בחזקת מת...ובפי''ג דגרושין כותב רבינו: ועיין בגיטין דף כ"ח ע"ב, וזה לא הביא רבינו ולא מחלק בין ב"ד של ישראל, והטעם כמש"כ לעיל דזה נולד בו סיבה הממיתה אותו לכן לא חיישינן למיעוט שאינו מצוי כלל, משא"כ שם אין בגופו שום דבר רק סיבה חוציית חיישינן אף למיעוטא דמיעוטא... ↩︎

1676. רב הונא אמר: עד שתהא ראש ושדרה ניכר, רב נחמן אמר: או ראש או שדרה. ↩︎

1677. אמר רב פפא, הלכתא: עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת. וברמב''ם פ''ג דמא''ס: עכו"ם שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר ודג אחד טהור באחת מהם כולן מותרות, היו סתומות פתח אחת ונמצא בה דג טהור שניה ונמצא בה טהור כולן מותרות, והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר שהוא דג טהור, לפיכך אין לוקחין דגים מרוצצין מלוחין מן העכו"ם והם הנקראים טרית טרופה, ואם היה ראש הדג ושדרו ניכר אף על פי שהוא מרוצץ מותר ליקח אותו מן העכו"ם. ↩︎

1678. ואמר רב חסדא: היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות, בודק בבשרה; אם מהלך שתי וערב - בידוע שהיא טהורה, ואם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר ערוד. (ואמאי לא מקשה הגמ' והלא בעינן מפרסת פרסה ומעלה גרה). ↩︎

1679. מתיב רב עוקבא בר חמא: ובדגים - כל שיש לו סנפיר וקשקשת, אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. ↩︎

1680. בבהמה הסימנים הם רק סימן שנכיר את המינים הכשרים, ובדגים הסימנים הם הסיבה לטהרה, כי התורה לא פרטה שמות הכשרים. ↩︎

1681. איזהו סריס חמה? כל שהוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות ... ואלו הן סימניו: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק; רשב"ג אומר משום רבי יהודה בן יאיר: כל שאין מימיו מעלין רתיחות; ויש אומרים: כל המטיל מים ואין עושה כיפה כו'. ↩︎

1682. איתמר: סימני סריס - רב הונא אמר: עד שיהו כולם, רבי יוחנן אמר: אפי' באחד מהן. היכא דהביא שתי שערות בזקן - כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כולן, כי פליגי - בשלא הביא. (עי' בספרי צ''פ גרושין פי''ג הט''ז). ↩︎

1683. אמר רב: חלב טהור - סותם, טמא - אינו סותם. ורב ששת אומר: אחד זה ואחד זה - סותם. בעי רבי זירא: חלב חיה מאי? דוקא אמר חלב טהור סותם, והאי נמי טהור הוא, או דלמא משום דמהדק, והאי לא מהדק. (ר''ל גם שם הבעיא אם חלב טהור כו' זה סיבה או סימן). ↩︎

1684. אלו הן סימני ביצים; כל שכודרת ועגולגולת, ראשה אחר כד וראשה אחד חד - טהורה, ב' ראשיה כדין, או ב' ראשיה חדין – טמאין כו'. אלא אמר ר' זירא: סימנין לאו דאורייתא, דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב אסי שמנה ספיקות הן (ס''ב. אמר רב אסי, שמונה ספיקות הן: חובא, חוגא, סוגא והרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא, ובר נפחא. מאי ספיקייהו? עופות טהורים קורקבנן נקלף, וטמאין אין קורקבנן נקלף, והני - קורקבנן נקלף בסכינא כו') ליבדוק בביצים דידהו ומהם הוא ניכר אם עוף טהור הוא, אלא ש"מ: סימנין לאו דאורייתא. אלא למאי הלכתא קתני לה? הכי קאמר: ב' ראשיה כדין, או ב' ראשיה חדין, או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - ודאי טמאה, רישיה חד - חד, רישיה חד - כד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, ואמר לך של עוף פלוני, וטהור הוא - סמוך עליהם; בסתמא - לא תסמוך עליהם, דאיכא דעורבא דדמי לדיונה. ↩︎

1685. לא משום שבאים מן הטמא, אלא אסורים בפנ''ע. ↩︎

1686. תדע, דאילו אתו בתרי, ואמרי: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא – פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג, לא קטלינן ליה. ↩︎

1687. כ''ח ע''א: הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט - ינתן לה. במאי? אילימא במדת ארכו ורחבו - דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה אלא: נקב יש בו בצד אות פלוני... ↩︎

1688. או שהסימנים עצמם אינם בירור גמור כי יתכן שיהיו נמצאים גם במקום אחר או שנשתנו כו', או שהסימנים הם בירור אבל ידיעת הסימנים אינה בירור כי אולי שמע או ראה או שיער בדעתו כו'. ונפ''מ בסימן מובהק ביותר שודאי אין כמותו, שאז לסברא הראשונה מהני, ולשניה לא כנ''ל. ↩︎

1689. שאז אם יאמר את הסימן זה בירור שזה שלו. כי אז אין מחזירין לו בגלל הסימן אלא בגלל העדים כו' והסימן רק דבר צדדי וגילוי מילתא כנ''ל. ↩︎

1690. א"ל אביי לרבא: תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי; א"ל: הב לי סרבלאי, לא היו דברים מעולם. הא אית לי סהדי דחזיוה גבך, בגד אחד ראו והוא שלי ומיהו העדים אין מכירין בו יפה אם זה הוא, אמר ליה: ההוא אחרינא הוה. אפקיניה ונחזינהו, אמר ליה: איברא, לא מפיקנא ליה. וז''ל רבינו בפ''א דתרומות: וזהו באמת כוונת הגמ' בבא מציעא דף כ"ז ע"ב מאי לאו בסימנים לא בעדים, רצה לומר דשם הוא בעיא אי ידיעת הסימנים הוי בירור או לא, דילמא שמע, אבל סימנים בעצמם הוי בירור גמור. וזהו דקאמר בהך דדרשהו אם רמאי הוא ר"ל דאז לא די בידיעת הסימנים, ואמר לא דאף אם יש עדים דע"י סימנים היא שלו ג"כ לא מהני. וע' ב"ב דף מ"ו גבי רמאי דפומבדיתא ובתוס' שם ושם דף קכ"ח גבי מידת ארכו וחולין דף צ"ו ע"א ובתוס' שם ובמק"א אבאר זה. ↩︎

1691. קכ''ח ע''א: שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא, ונסתמא - פסול. ושמואל אמר: כשר, אפשר דמכוין מצרנהא, אבל גלימא לא. ורב ששת אמר: אפי' גלימא, אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו, אבל נסכא לא. ורב פפא אמר: אפי' נסכא, אפשר דמכוין מדת משקלותיו. ↩︎

1692. בפי''ג דגרושין כותב רבינו: וזהו בעצם הגדר דבעיא דב"מ דכ"ז סימנים דאורייתא או דרבנן ר"ל אם זהו גזיה"כ או רק סברא גם ר"ל אם ידיעת הסימנים זה מהני או הסימנים בעצמו הוה רק גדר אומדנא וכעין דאמרינן ביבמות ד' קט"ו ע"ב אימיר אתרומי איתרמי ועיין שם בתוס' ותוס' חולין דף צ"ו ושם ג"כ ר"ל אם זה הוא בגדר בירור או הדין הוא כך, ועיין בהך דב"ב ד' קכ"ח ע"א מחלוקת שם אם ידיעת הדבר ע"י הסימנים אם הוה זה גדר ראיה או רק ידיעה... ↩︎

1693. בפי''ג דגרושין הט''ז כותב: ועיין ברש"י ב"מ דף כ"ז ע"ב אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא, והכא - בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי. מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: שומא אינה מצויה בבן גילו. איבעית אימא: דכולי עלמא שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא - בסימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי. מר סבר: סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה. - רש"י: בסימנין העשויין כו' - אם עשויין להשתנות או אינן עשויין להשתנות, אם בחייו היתה שומא שחורה - במותו נעשית לבנה, או איפוך. דמשמע שהשינוי הוא בהמראה בצבע השומא וכן כתב רש"י ז"ל ביבמות דף ק''כ ע''א: ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי, מר סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, רש"י: להשתנות – ממראה. ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. ... ↩︎

1694. איבעיא להו: מפני המשתנין מפני צער מיתה משתנה העין ואף על גב דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי עובר - וכולהו משתני כל דוקין שבעין משתנין או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני ומיהו למומין שבגוף גזרינן אטו הנך דוקין משתנין, או דלמא - איכא דמשתני ואיכא דלא משתני? למאי נפקא מינה - לאכחושי סהדי, לאכחושי סהדי - אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינא ליה קבוע וקיימי סהדי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים, אי אמרת, כולהו משתני - שקרי נינהו, ואי אמרת, איכא דמשתני ואיכא דלא משתני - סמכינן עלייהו, מאי? ת"ש, דאמר רבה בר בר חנה שח לי רבי יאשיה דמן אושא: בא ואראך בדוקין שהן משתנים. ↩︎

1695. מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו; ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה ואפי' אם דומין עתה לסימני גדול י"ל אילו היה קיים הוה שומא. ↩︎

1696. מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה, והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים; והא מים כמלחמה דמו, ונשים אפי' מאה כעד א' דמו, וקתני: השיא. ותסברא? מים שאין להם סוף נינהו, ומים שאין להם סוף - אשתו אסורה, אלא ה"ד? דאמרי: אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר, וקאמרי סימנין, דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים. ↩︎

1697. פי''ג הט''ז: וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה (לשון הגמ' יבמות ק''כ: מעשה בעסיא באחד ששלשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו כו', ולכן כותב רבינו "בהך דרגל"...) הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. ושם כתב רבינו: ובזה א"ש גם דברי רבינו כאן גבי רגל, דאף דבכל מקום גבי א"א לא סמכינן על סימנים, כאן דהם לא אמרו הסימן רק על הרגל וממילא נתחזק האי גברא בטריפה ויכולים להעיד עליו שמת, וזה דדייק רבינו מעידין עליו שמת: ↩︎

1698. ע''ש בספרי על גרושין. ↩︎

1699. יבמות קט''ו: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה, אמר ליה: הב לי שומשמי, אמר ליה: שקילתינהו. והא כן וכן הויין, ובחביתא רמיין, א"ל: דידך שקלתינהו, והני אחריני נינהו. סבר רב חסדא למימר: היינו שני תלמידי חכמים, ולא אמרינן הנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו; אמר ליה רבא: מי דמי? התם קאמרי סימנים, הכא שומשמי מאי סימנא אית להו? ודקאמר כן וכן הויין, אימר חושבנא איתרמי. ↩︎

1700. אמר רבי יוחנן: מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות - טמאה. למאי? אילימא לטומאת שבעה - חמשה דמים טמאין באשה ותו לא, אלא לטומאת ערב. ודווקא תרתי, אבל חדא - אימא מעלמא מן הצדדין אתיא. ↩︎

1701. חתיכות שיש בהן סימן, בין בכולן בין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן - כולן מותרות דכי היכי דהואי בהך הואי נמי בכולהו ואזלו לעלמא, ומעשה בעובד כוכבים אחד שהביא גרב של חתיכות ונמצא סימן באחת מהן, והתיר רשב"ג את הגרב כולו, תרגמה רב פפא: כשחתיכות שוות. א"ה, מאי למימרא? מהו דתימא ניחוש דלמא אתרמי, קמ"ל. ↩︎

1702. בפ''א דתרומות מבאר: הגמ' ביבמות דף פ' ע"א דלגבי סימני סריס לא חיישינן שמא הבריא בינתים ולגבי מום של בהמה חיישינן ואמר שם דזה לכולא גופא וזה לחד אבר ור"ל ג"כ כן דגבי מומין ר"ל כך דאם אמרינן שזה הדבר לא נפסק באמצע הזמן הוה מום ואי לא לא הוי מום ואיך יכולים להביא ראיה ממנו עליו דע"ז גופא אנו דנים ואמרינן דנפסק ואין זה כלום משא"כ בסימני סריס הסימנים אינם כלום דהם פרטים והסירוס הוא בעצם הגוף רק שזה בירור שהוא סריס ולכך אמרינן דמתחלתו וסופו כך גם באמצע כך וא"כ ראיה שהוא סריס... ↩︎

1703. שיטת רבינו, שסימנים הם רק בגדר אומדנא, ולכן אין עדים נאמנים על אומדנא, רק הדיין או האשה עצמה, אם רואה ואומרת לפי הסימנים זה בעלי – נאמנת. כי אז לא צריך עדים ודינא ודיינא. ↩︎

1704. אולי משום שהשאלה היתה שהאשה הכירתהו, או שהיו כמה סימנים מובהקים. אבל עי' בתשובה הבאה דס''ל שלא סומכים על שום סימנים אפילו מובהקין). ↩︎

1705. וליחוש דלמא הני תרי גיטי הוו, ואיתרמי ליה זמן דקמא ועדים דבתרא, וגזייה לזמן דבתרא ועדים דקמא, א"ר אבא אמר רב: כשיש ריוח מלמטה. ודלמא זמן דבתרא מיגז גזייה, כדא"ר אבא א"ר: כשיש ריוח מלמטה, הכא נמי כשיש ריוח מלמעלה. ודלמא אימלוכי אימליך וכתב, דכתב הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה. ודלמא איתרמי ליה, כולי האי לא חיישינן. ↩︎

1706. דנבורג, השם הקודם של דווינסק. וכן נקרא רבינו אז ר' יושע דינבורגר, כן היה קוראהו מו''ר הרה''ג פנחס הירשפרונג זצ''ל. ↩︎

1707. ל''ח ע''א: וכן האשה ששאלה מחברתה. כי סליק רבי אבא אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל. כי סליק אשכחיה לרבי יוחנן ורבי חנינא בר פפי ורבי זירא, ואמרי לה רבי אבהו ורבי שמעון בן פזי ורבי יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי: אמאי? ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, - אמר להו רבי אבא: הרי שנתערב לו קב של חטין בעשרה קבין חטין של חבירו, יאכל הלה וחדי? - אחיכו עליה. אמר להו: גולתיכו שקלי? הדור אחיכו עליה. אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה. ↩︎

1708. דרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה דשמואל. ואמר רב: תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא. אי אמרת בשלמא לקולא קאמר - היינו קלקולא, אלא אי אמרת לחומרא - מאי קלקולא איכא? - כיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא. ↩︎

1709. ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני, אמרה להו דביתהו: חזו גבראי, חזו גבראי, אתו חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא; סבר רב חייא בר אבין למימר: היינו עישינו עלינו בית, עישינו עלינו מערה, אמר רבא: מי דמי? התם לא קאמרה חזו גבראי חזו גבראי, ועוד, גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא. ורב חייא בר אבין? גברא חרוכא דשדיא - אימא, איניש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא, ופסתא דידא דשדיא - נורא איתליא ואתיליד ביה מומא, ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא. ↩︎

1710. פי''ג דגרושין: וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. ויתירה מזו כתב הה''מ שלא התירוה מיד אלא לאחר י''ב חדש וז''ל: וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בדין המשנה שלא התירוהו אלא לאחר י"ב חדש גם לפי שידוע שטרפה אינה חיה י"ב חדש וכן אמרו בירושלמי ר' חגאי בעא קומי רבי יוסי לא מסתברא (כן) נותנין לו שהות כדי טריפה א"ל אף אנא סברי כן. ↩︎

1711. אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו? אלמה תניא: תלש בזקנו ודילדל בו עצם - עבד יוצא בהם לחירות, אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואף על גב דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים. לחפשי ישלחנו ריבויא הוא. ↩︎

1712. תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות שהרי בטל מעשה השינים הקבועות באותו העצם. ↩︎

1713. כ''ה בנדפס וכוונתו לקדושין י''ג ע''ב: וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. בשלמא גט, דכתיב: וכתב לה ספר כריתות, אלא מיתת הבעל מנלן? סברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה. ↩︎

1714. גט צריך עדים להתירה, אבל מיתה הויא הפקעה, שממילא מותרת. ↩︎

1715. לא יודעים אם זה המת או לא וצריך עדות. ↩︎

1716. אותו שאבד איהו ניהו זה שנמצא, כלשון הגמ' בפסחים דלקמן. ↩︎

1717. עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו מהו? מי אמרינן: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק. או דילמא: אחרינא הוא? כו'. עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא ודאי איהו הוא, או דילמא: אם איתא דאיהו ניהו - ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי. ↩︎

1718. הל' חמץ ומצה פ''ב ה''ח: וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה צריך לבדוק פעם שניה אף על פי שמצא פירורין באמצע הבית אין אומרין כבר אכל אותה הפת במקום זה והרי הפירורין אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון ואלו הפירורין שם היו, ולפיכך חוזר ובודק, אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אינו צריך בדיקה. ↩︎

1719. ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה - ואין תולין הככר בו, שאין דרכו של עכבר לפרר, ולא זהו ככר שהכניס העכבר. ↩︎

1720. דג טמא שבלע דג טהור - מותר באכילה... טעמא דחזיניה דבלע, הא לא חזיניה דבלע - אמרי אשרוצי אשריץ דג טהור זה שנמצא בתוך הטמא נשרץ בגופו ועוברו הוא ואסור. מנלן דתניא: דג טמא - משריץ, דג טהור - מטיל ביצים אי הכי כי חזינא דבלע אמרי' האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ... רב נחמן אמר: כגון שמצאו שלם. שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי. ↩︎

1721. הדג שראינו שנבלע, זה הדג הנמצא עכשו. ↩︎

1722. ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני, אשתכח מזוזתא; אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני לא שכיחא. וה"מ דאשתכח חדא, אבל ב' ג', מדהא הואי הא נמי הואי, וגיטא אימור עכברים שקלוה. ↩︎

1723. פ''א הכ''ב: זרק לה הגט לחצרה לבין החביות בפני עדים ובקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר אין חוששין לה, שזה הנמצא הוא שזרק, נמצאו שם שתים שלש מזוזות או שטרות חוששין שמא גט שזרק גררוהו עכברים והרי זו ספק מגורשת. (והעין מאיר שם כ': ובדברי רבינו יש קצת לדקדק בלשונו שכתב זרק לה גט לחצרה לפני עדים משמע דעדים ראו גט ועיין היטב בש"ס פסחים דף י' בקבר שנאבד בשדה דאמרינן זה שנמצא זה שנאבד עכ''ל. ↩︎

1724. ואמר רבא: תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין - אין צריך בדיקה, מפני שדרכו של תינוק לפרר. (וקשה, הרי לא נשאר הככר בשלמות ואיך תלינן בו?). ↩︎

1725. מפני שדרכו של תינוק לפרר - ומיירי שיש פירורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה ואפי' לרבן שמעון בן גמליאל דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר יש שהפרורים מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו. ↩︎

1726. קכ''א ע''ב: תנו רבנן: נפל לתוך כבשן האש - מעידין עליו. ↩︎

1727. וכ''כ הראשונים וז''ל הרשב''א שם: הא דתניא נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו, מסתברא בתוך כבשן שאינו יכול לעלות ממנו כגון שהוא עמוק הא לתוך מדורה אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה, וא"נ לתוך מדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף. ↩︎

1728. עישינו עלינו בית, עישינו עלינו מערה, הוא מת ואני נצלתי - אינה נאמנת; שאני התם, דאמר לה: כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא, לדידיה נמי איתרחיש ניסא. ↩︎

1729. מאומד לבה ואף על גב דלא חזיתיה דמית כדפרישית דסברה סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט? בתמיה. ↩︎

1730. קט''ו ע''א, הובא לעיל בראש התשובה. ↩︎

1731. שלא נשרפה ואפשר להכירה כמ''ש הרשב''א שם: פי' והכירה יפה דפסתא דידא דבעלה הוא, והכין מוכח ממאי דאמרינן דדילמא חרוכא גברא אחרינא הוה ולא אמרינן דפסתא דידא דאחרינא הוא... ↩︎

1732. "אתו חזו גברא חרוכא דשדי"... ↩︎

1733. רב חייא בר אבין. ובחדושי הרשב''א: אבל הרב רבינו אלפסי ז"ל נראה שפסק כרב חייא בר אבין. ובריטב''א: אבל רוב הראשונים ז"ל פסקו להחמיר הלכה כר' חייא בר אבין. והמאירי: ומכל מקום גדולי הפוסקים נראה שפסקו כרב חייא שמאחר שאף הוא השיב לדברי רבא אין הענין דומה לשאר סוגיות שבתלמוד שכל שנאמר בה סבר ר' פלוני לא מסקינן הכי. ובהמשך דברי הריטב''א שם: ומכל מקום כתבו גאוני ספרד דדוקא בכעין מעשה זה שראו החרוך שלם ופיסת יד של אדם אחר לשם ועל כל פנים אדם אחר היה שם ואחר שכן יש לתלות על אותו פס יד שהוא של בעל אבל כל שלא נמצא פס ידא אלא גברא חריכא או שנמצא שם גברא חריכא וחסר פס ידא ונמצאת פס ידא סמוכה לו כל שהיא אומרת חזו גברא נאמנת והדברים ברורים, עכ''ל. ולכאורה אין זה כדברי רבינו ולא כהרשב''א שהעתקתי לעיל: "והכירה יפה דפסתא דידא דבעלה הוא". ↩︎

1734. זרק כלי מראש הגג כו' - נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ, וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו. נראה דרבינו סובר כהרמב''ן שהכלי חשוב כשבור לגמרי, כמ''ש בחדושי ר' נחום: הרמב"ן במלחמות בסוף פרקין דדין בתר מעיקרא שייך גם לגבי רציחה וכופר דחשבי' להתינוק כמת, דברמב"ן מבואר דמנא תבירא פירושו דהכלי חשיב כשבור לגמרי ולהכי דימה הרמב"ן מיתה לנזיקין עכת"ד, ע''ש. רבינו רוצה לומר, שכמו בזורק חץ לא נחשב הכלי כשבור כי לא נעשה בו עדיין שום פעולה, כמו כן בנשרף הבית אין שום רעותא באיש ואין להחשיבו כשרוף כו'. בדף על הדף שם: בבי מדרשא מטו ביה בשם הגאון הרוגאצ'ובי (הובא בשלמי תודה, פורים, ועוד) שביאר לפי דברי התוספות את דברי הגמרא במסכת מגילה (טז, א) שביארו את דברי הכתוב (אסתר ו, יב) 'אבל וחפוי ראש - אבל על בתו, וחפוי ראש על שאירע לו', דבתו של המן ראתה את המן ומרדכי זה מוביל את זה, והיתה סבורה שהמן רוכב על הסוס ומרדכי מוליכו, ושפכה על פניו עביט של שופכין, ולאחר מיכן ראתה שזה אביה, ונפלה מראש הגג ומתה, וקשה, דלפי זה היה צריך לומר תחילה 'חפוי ראש', על השופכין שנשפכו עליו, ואחר כך 'אבל' על בתו שמתה. אכן לפי דברי התוספות ניחא שפיר. דמבואר שיש חילוק בין אם זורק את החפץ עצמו, לבין אם זורק אבן על החפץ, שרק אם החפץ עצמו נזרק נחשב למנא תבירא, אך לא אם נזרק משהו על החפץ. מעתה יש לומר, דלאחר ששפכה בתו של המן את מי השופכין, טרם נפלו על ראשו כבר זרקה עצמה ומתה, ועל כן, לגבי בתו, נחשבת מיד מרגע שהשליכה את עצמה למתה, וכמנא תבירא, ולכן נחשב אביה "אבל", אבל לגבי המן ששפכו עליו את מי השופכין, כל שלא הגיעו השופכין עליו, עדיין אינו חפוי ראש, דהרי זה כמו האבן שנזרק על הכלי, שעדיין לא נחשב הכלי למנא תבירא עד שישבר בפועל. ↩︎

1735. ה''ד במשנה: אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. ובגמ' שם: ועוד ג' הוסיפו עליהן את שגררתו חיה ואת ששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת ונותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה: ↩︎

1736. פ''ט ה''ב: אבל עיר שכבשוה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו"ם ומי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר נותנין לו חומרי מתים וחומרי חיים לפיכך אם היו נשותיהן בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן הרי אלו לא יאכלו. ↩︎

1737. פ''ו הכ''ט: אבל עיר שכבשה הגייס והובקעה וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג מבית דין של גוים ומי שגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט אחד מהן ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת, ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט. ↩︎

1738. פ''י ה''ג: וכל מקום שאמרנו בחיבור זה הרי זה ספק גירושין או שהיא ספק מגורשת לא תנשא ואם נשאת תצא כו'. ↩︎

1739. בשני עדים הוי רק תקנה שלא תינשא לכתחילה, ואף בע''א אם נשאת לא תצא, דהוי כמו נפל לכבשן האש, כי נעשה מעשה בגופו. ↩︎

1740. הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם אינו יכול לעלות חייב, וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב אף על פי שאינו הוא הדוחף בתחילה... ↩︎

1741. מהתשובה ניתן להבין את השאלה, באיש שהכוהו על ראשו וקם והלך ונעלם, ושאלו את הגוים ואמרו שמת. ↩︎

1742. נתמזמז – נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו כשר. מיתיבי, רשב"א אומר: בהמה שנתמזמז מוחה – טרפה, ההיא נתמסמס נשפך כקיתון איתמר. איני, והא לוי הוה יתיב בי מסותא, חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה, אמר: נתמזמז מוחיה דדין, לאו דלא חיי? אמר אביי: לא, לומר שאינו מוליד. ↩︎

1743. אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי דפרסאי בנוכליות (רומח) של פרסיים שמצרפין אותן במי סם המות - מיחייא לא חיי. ↩︎

1744. חולין נ''א ע''ב, הל' שחיטה פ''ט ה''ח: נפולה כיצד הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים או יתר ונתרסק אבר מאיבריה הרי זו טרפה... בהמה שנפלה מן הגג אם הלכה אין חוששין לה. ↩︎

1745. ↩︎

1746. איש פלוני מת – בבית דין מיתת עצמו כגון מי שלקה ושנה בב"ד כונסין אותו לכיפה. נהרג - א' מארבע מיתות וגבי עובדי כוכבים מת כמו לקמוניא חלילא דקטיעא בר שלום במס' ע"ז (דף י:). ↩︎

1747. ע''ז דף י' ע''ב (שהרגו את קטיעה בר שלום) - שדו ליה לקמוניא חלילא. – בית מלא עפר. ↩︎

1748. הרא''ש פוסק כלישנא קמא דרב יוסף: אמר רב יוסף: לא שנו אלא בב"ד של ישראל, אבל בב"ד של עובדי כוכבים, כיון דגמיר ליה דינא לקטלא - מיקטל קטלי ליה. וז''ל בפ''ג סי' ה': רב אלפס זכרונו לברכה כתב בהלכותיו רק זו הברייתא ולא כתב הני תרי מימרי דרב יוסף, ויראה דסבירא ליה ... ובבית דין של עובדי כוכבים אפשר דלא פליגי הני תרי לישני, דלישנא בתרא בדלא חתים פורסי שנמג, ואף אם פליגי הלכה כלישנא קמא לקולא, כיון דתניא כוותיה בבית דין של ישראל, ובלבד שיהא ישראל מעיד שיוצא ליהרג. (משמע שאף עד אחד נאמן). ↩︎

1749. שאם הוציאוהו ב''ד של עכו''ם לכיפה או לקמוניא חלילא, אמרינן שודאי אשתו אסורה לאכול בתרומה, אבל לא להתירה להנשא. וכי הוצאה לכיפה עדיפא מצלוב דתנן ביבמות ק''כ: אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפי' ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו. ↩︎

1750. מת הרגתיו הרגנוהו - לא ישא את אשתו. הוא ניהו דלא ישא את אשתו, הא לאחר תנשא, והאמר רב יוסף: פלוני רבעני לאונסי - הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצוני - רשע הוא, והתורה אמרה: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וכ"ת, שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן, אמר לך רב יוסף: אנא דאמרי אפי' לרבנן, ושאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן. ↩︎

1751. וחלקו עליו הראשונים ואף הטור לא סמך עליו בזה וכמ''ש הב''י סי' י''ז: ולפי זה לא ה"ל לרבינו לסתום דבריו אלא לפרש דיוצא ליהרג מבית דין של אומות העולם וחתום פורסי שמנג משיאין את אשתו, אלא שחשש להרשב"א שכתב בחידושיו (גיטין כח: ד"ה איכא דאמרי) כיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטינן לחומרא ובין בבית דין של ישראל בין בב"ד של אומות העולם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואפילו חתים פורסי שמנג עכ"ל. והרמב"ם נראה שפוסק כלישנא בתרא שכתב בהל' גירושין פרק ו' (הכ"ט) והיוצא ליהרג מב"ד של גוים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ונראה לי שזה היה דעתו של הרי"ף ומשום דהשתא בעוונותינו אין בית דין הורגין ועונשין אלא ב"ד של גוים סתם וכתב המשנה כצורתה דיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, עכ''ל. ובסי' קמ''א חזר הב''י על דבריו והוסיף: ודעת הרמ"ה כדעת הרשב"א. ↩︎

1752. עי' עין יצחק אה''ע סי' כ''א אות ג'. ↩︎

1753. הל' שחיטה: וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקדקד הראש עד הירך, אם מצא בה טרפה מן הטרפות שמנינו או שנתרסק אבר מן האיברים שבפנים ונפסדה צורתו הרי זו טרפה, אפילו נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטלו כשרה כגון טחול וכליות הרי זו טרפה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זו מותרת. ובהי''ח: והסימנין אינן צריכין בדיקה בכאן שאין הנפילה ממעכת אותן. ↩︎

1754. ...סימנים קשים הם אצל נפילה ומשמע לרבינו דגם המוח בכלל בית חלל שהרי לא הוציאו מן הכלל אלא סימנים בלבד. ↩︎

1755. וכ''כ הה''מ שם: ובודק כנגד וכו'. פשוט כמו שכתבנו למעלה. וא"ת כבר כבר רבינו דין זה למעלה י"ל שבא להשמיענו שצריך ג"כ לבדוק מקום המוח שאילו ממה שכתב למעלה באיזו אברים אמרו באבריה שבחלל הגוף אין מקום המוח בכלל ועתה בא להשמיענו שגם מקום המוח צריך בדיקה וזה שלא כדברי האומרים דאין מקום המוח צריך בדיקה כי יש עצם קשה ואין לחוש שמא יתרסק. ונסתייעו משום דחזינן גבי דרוסה שפירשו מכפא דמוחא עד אטמא, דאלמא כשחששו למוח בפירוש אמרוה ובכאן שלא הזכירוהו נראה דבנפולה לא חששו למוח וזו אינה ראיה, דרבינו ודאי משום למדה ותדע דהרי לא הוציאו בתלמוד אלא סימנים ובית הרחם לפי פירוש רבינו ואילו היה מוח בכלל אברים שאין בהם ריסוק היה מן הדין להוציאו התלמוד בפירוש אלא ודאי דכמו דבדרוסת המוח בכלל בדיקה גם לענין בדיקת נפולה מוח בכלל וילמוד סתום מן המפורש, עכ''ל. ↩︎

1756. ולפי הסוברים שאין גדר ריסוק במוח, האשה אסורה. ואף לפי הסובר שיש ריסוק, מ''מ אם הלך בודאי חי. ↩︎

1757. דרוסה שאמרו - צריכה בדיקה כנגד בני מעיים... אלא מכפא דמוחא עד אטמא, כף הגולגולת דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנים. ↩︎

1758. אילימא... וגם ניחא ליה למימר מכפא דמוחא כדשמעינן ליה לרב לעיל (שם) דקאמר צריכה בדיקה נגד כל החלל ואפילו בסימנין. ↩︎

1759. הכתה חולדה על ראשה - חיישינן לנקיבת קרום. הכתה - נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרן לעיל (דף נג) יש דרוסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מיטרפה בה. ↩︎

1760. ואת הנוקפים. מאי נוקפים?... במתניתא תנא: שהיו חובטין אותו במקלות, כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים, אמר להם: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח, נבילות? הא שחיט להו, אלא טריפות, שמא ניקב קרום של מוח, עמד והתקין להם טבעות בקרקע. ↩︎

1761. בד צבאי לחיילים. ↩︎

1762. צמר. ↩︎

1763. חבל ובראשו כפתור. ↩︎

1764. כפתור של צווארון החולצה. ↩︎

1765. עקבות פסיעות הגוי. ↩︎

1766. אמר רב שמואל בר חייא אמר רבי מני: אדומין שהוריקו לב וקורקבן שהן תמיד אדומין נפסלין אם הוריקו, ושלקן וחזרו והאדימו - כשרין, מאי טעמא - קוטרא עייל בהו מעיקרא, ועכשיו הלך מחמת המים הרותחים. ↩︎

1767. פ''ט ה''ז: מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשר מחמת עשן או שנפל לתוכו סטיס קוץ ופואה פסול זה הכלל כל הפוסל בשינוי מראה במעיין פוסל בצלוחית: הלכה ח': אפר חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמן ומחמת עשן כש ↩︎

1768. מ''ה: אפר חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמו ומחמת עשן כשר. ↩︎

1769. הל' פרה אדומה פ''ט הי''ד: אפר חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמו או מחמת עשן כשר. ↩︎

1770. ולכן אף שנשתנה מראה ר' ישראל יצחק לשחור מחמת האש, מ''מ עשן לא פוסל שינוי באפר. (משא''כ בשומא ששינתה צבעה כדלהלן). ↩︎

1771. משנה ביבמות ק''כ. וברמב''ם פי''ג הכ''א: אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו ... במה דברים אמורים שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה. ↩︎

1772. כלומר אפי' כשמכירין שזהו פלוני, מ''מ כיון שנשתנה צורתו אחר ג''י, א''א להעיד עליו. (לא מחשש שזה אחר, אלא א''א להעיד על דבר שנשתנה). ↩︎

1773. פ''ד הט''ו: וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות, אבל אם נקרע ואינו קרע של בית דין כשר. ↩︎

1774. השגת הראב"ד, א"א: אם גט מקויים הוא למה יפסל מהיותה מגורשת אלא לא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אומרין שכבר גבתה בו וקרעוהו ב"ד, ודומה לי שלא הסכים יפה להלכה. ↩︎

1775. נאמנת אשה שתאמר זה גט שנתת לי נקרע כשר נתקרע פסול נקרע בו קרע של בית דין פסול ר' שמעון בן לעזר אומ' מדבק את הקרעים ונותן לה ואומר לה בפני נכתב ובפני נתחתם. (מדייק רבינו שאין יכול להעיד על דבר שנשתנתה צורתו). ↩︎

1776. כ''ז ע''ב וביבמות ק''כ ע''א: אין מעידין על השומא, המעידין על האשה להשיאה, ואמרו: סימן היה בו, שומא באבר פלוני, ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין... ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה אם עשויין להשתנות או אינן עשויין להשתנות, אם בחייו היתה שומא שחורה - במותו נעשית לבנה, או איפוך. קמיפלגי מר סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. להשתנות – ממראה. ↩︎

1777. ר' יהודה אומר, בדוקין שבעין - אסור מפני שהן משתנין, מפני צער מיתה משתנה העין ואף על גב דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי עובר, במומין שבגוף - מותר מפני שאין משתנין, רבי מאיר אומר אחד זה ואחד זה - אסור, מפני שהן משתנין... ↩︎

1778. כלל נ''א סי' ו': וששאלת, על היהודים שנהרגו בדרך, לסוף ט"ו ימים מצאום, והכירו ראשו של אחד מהן, שהיה עדיין שלם, בסימנין מובהקין, ושאר הגוף אכלוהו חיות; דע, כי אין עדות להתיר אשתו. דתנן בפרק בתרא דיבמות (ק"כ): אין מעידין אלא על פרצוף עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. ואין מעידין אלא עד ג' ימים, כי המת משתנה אחר ג' ימים. ואותו שמצאו רגלו, והכירו הבתי שוקים שהיו שלו, סימן מלבושים לא הוי סימן, דפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים. והגוי שאמר שהוא וגוים אחרים הרגום, ואמר סימנין שהיו בכל אחד ושמותם לא ידע, הא תנן דאין מעידין על סימנין שבגוף. מיהו, אם היה סימן מובהק, כההיא דתניא: אין מעידין על השומא, רבי אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא, ואמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק פליגי, רבנן סברי: שומא לאו סימן מובהק, ורבי אליעזר סבר: שומא סימן מובהק. הא חזינן, אף על גב דסימנין דרבנן, סימן מובהק הוי דאורייתא; הלכך, אם היה סימני גופו, כגון ארוך וקטן, חיור וסומק, או שחור, לא הוי סימן. אבל אם היה חסר אחד מאיבריו, או יתר בידיו או רגליו, או שום שינוי באחד מאיבריו, הוי סימן מובהק. נאם הכותב, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל. ↩︎

1779. וז''ל רבינו בפי''ג הכ''ז דגרושין: עיין בתשובת הרא"ש כלל ל"א נ''א משמע דלאחר מיתה גם סימנים מובהקים לא מהני, אבל מחיים אף כה"ג שהוא רק אומר כך וכך סימניו מהני. אך י"ל דשם מיירי שהכירו אותו בטביעת עין, רק דס"ל כמו דאמרינן בבכורות ד' כ"ח דכולהו משתנה וא"כ כאן כיון שהסימנים הם דומים כמו שהיו מחיים ע"כ לא זה הוא, משא"כ כאן... (ע''ש בספרי צ''פ על גרושין). ↩︎

1780. וכ''כ בההשלמה השמטה ט''ז: והנה מה דמבואר בגמ' שם דלכך אין שומא סימן מובהק משום דעשויה להשתנות ע"ש ברש"י דשחורה נעשית לבנה, ועי' בכורות ד' כ"ח אם ודאי משתנה א"כ נמצא דאם הי' בו השומא כמראה שהי' בחיים, ודאי דזה אינו הוא, אלא אחר. ואף דא"כ למה לא נימא דיהי' מהני השומא אם צמצם המקום, מה איכפת לן אם נשתנה, כיון דצריך להיות כן והסימן לא המראה רק העצם והמקום... אך כך, דכך נקט הגמ' אין מעידים על השומא, ור"ל דעדים האומרים שזה פלוני עי"ז, זו השומא לא הוה עדות לענין שלא יהא צריך היתר ב"ד וכדומה, משום דאף דודאי הוא זה, מ"מ אין מעידין על הדבר שהי' כן כיון שע"כ נשתנה. וכעין זה ס"ל לרבינו בהל' גירושין פ"ד הט"ז ע"ש בהשגת אך כיון דכעת נשתנה הגט לא מהני מה שאנו רואין, אף שאנו יודעין שמתחילה הי' טוב... ↩︎

1781. מציאות הככר קיימת לפנינו גם בפירורין, שההפרש ביניהם לככר הוא רק בשטח. ↩︎

1782. בשומא, או מת הנמצא אחר ג''י, או שטר קרוע בקרע ב''ד כו', שהשתנה ממציאותו. ↩︎

1783. דג טמא שבלע דג טהור - מותר באכילה... טעמא דחזיניה דבלע, הא לא חזיניה דבלע - אמרי אשרוצי אשריץ, מנלן דתניא: דג טמא - משריץ, דג טהור - מטיל ביצים אי הכי כי חזינא דבלע אמרי' האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ ... רב נחמן אמר: כגון שמצאו שלם, שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי. ↩︎

1784. שאם היה נוצר ברחם הדג לא היה שלם וגדול, כמ''ש רש''י, אלא שכיון שראינוהו בולע דג טהור ועכשו מצאנוהו שלם בבטנו, אמרינן זה שאבד הוא זה שנמצא, אבל אם אינו שלם – לא. ↩︎

1785. ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני, אשתכח מזוזתא; אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני לא שכיחא. ולכן אמרינן זה שאבד הוא זה שנמצא ואין חוששין לה כלל, כמ''ש הרמב''ם. ↩︎

1786. והרשב"א כתב מסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והביא ראיה לזה שחוששין שמא אותו הלך לו וזה שהעלו אחרינא הוא... ↩︎

1787. הובא לעיל:...חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא... ורב חייא בר אבין? גברא חרוכא דשדיא - אימא, איניש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא, ופסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו. דשדיא - נורא איתליא ואתיליד ביה מומא, ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא. ↩︎

1788. היה מנדרן מיכן ומיכן כמו מדרון ... והגוף מצד המדרון מזה והראש מצד המדרון השני, מיבעיא לן אם נאמר שנהרג בראש ההר ונפל הראש מצד זה והגוף מצד השני, או הראש הזה מאיש אחר ונאבד הגוף מראשו של זה ,והגוף מאיש אחר ונאבד הראש מגופו של זה, ושני הרוגים הן, קרה''ע. אנא אמר רישא אזל לחד אתר וגופא אזל לחד אתר. או הראש הזה אין לו גוף או הגוף הזה אין לו ראש. היה שוה מקום שנמצא ההורג שוה מכל צדדיו ונמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר, חזינן - כל מקום שדרכו ליתזו שדרך הראש להתיז ואינו מונח ברחוק מהגוף אמרינן דשניהן מאיש אחד הן, גוף אחד הוא. ואם לאו אלא מונחים זה מזה בריחוק מקום אמרינן שני גופין הן וראשו של זה וגופו של זה נאבדו, הראש הזה אין לו גוף והגוף הזה אין לו ראש: ↩︎

1789. משנה: ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר: אני איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו, והלכו והשיאו את אשתו. ↩︎

1790. פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת - אין מעידין, עד שיהו שניהם עם החוטם; ואמר אביי ואיתימא רב כהנא: מאי קראה - הכרת פניהם ענתה בם, שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. ומי אחמירו? והא תנן: הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה, כי אקילו רבנן - בסופה, לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה, בתחלתה – תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה. לא אקילו רבנן. ↩︎

1791. שאם לא הלכו לחפשו, או שהלכו ולא מצאו כלום, א''א להתיר את אשתו, כי בשעת האמירה היה חי, ומנין מעיד לנו שמת? וכ''כ רבינו בפ''ו דיסה''ת: עי' ביבמות דף קכ"ב ובדברי הרמב"ם ז"ל דאם ראו א' כו' והרי נשכו נחש ומת, מבואר שם דרק אם מצאו שם המת רק שאין מכירין אותו, ומתירין מחמת שהוא אמר ששמו כך וכך, ובלא זה לא... ↩︎

1792. וקתני... ועוד אומר ר"י דדלמא הא דעובד כוכבים מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה היינו כשמעיד שכבר מת דלא טעי בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג לא מהימן. ↩︎

1793. הרגתיו מה נפשך קטלי' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. לא קטליה בחיים הוא. ↩︎

1794. כמבואר בשו''ת דלעיל. ↩︎

1795. הורו לה ב"ד להנשא - האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא, ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד. ↩︎

1796. ד''ה פלניא כו', וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אף על פי שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה. הובא לעיל. ↩︎

1797. מהתוס' משמע שזה היתר נמשך כמ''ש רבינו בשו''ת דלעיל. ↩︎

1798. וא"ר יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים וברח הנשחט - מעידין. וברמב''ם הל' גרושין פי''ג הי''ז: או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופן למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו. (אבל עד אחד אינו נאמן כלל כמ''ש בשו''ת דלעיל ובכ''מ). ↩︎

1799. ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח. ולשמואל, הא איכא הרוגי מלכות, - הנך נמי, אי לאו זיקא - עבדי להו סמא וחיי. ↩︎

1800. על פי שנים עדים - חבר היה וכמ"ד (מכות דף ו: ובסנהדרין ח:) דאין צריך התראה ואף על פי שהיה כאן פירכוס ובלבול רוח שהרי בחורבה היה לא היה פוטרו בשביל כך דדוקא גבי גלות הוא דפטרי' ליה בפ' בתרא דיבמות (דף קכ: ושם)... ↩︎

1801. ק''כ ע''ב: שחט שנים או רוב שנים - הרי זה אינו גולה, הא איתמר עלה, אמר רב הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו. ומחמת הרוח מת הלכך לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות. ↩︎

1802. גיטין דף ע'. ↩︎

1803. וכ''ש אם לא ברח, ולמה לא נחוש שכיון שלא היתה רוח שמא עשו לו סמא וחיי? ↩︎

1804. ע''ב: דתניא: מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום, ומקרעין לו את התרנגולת, וגוזזין לו את הכרישין, ומאכילין אותו ואין צריך לעשר, דברי רבי. ↩︎

1805. וכ''כ רבינו בפ''ו דיסה''ת: נראה כך דהיכא דב' עדים העידו עליו שנעשה בו איזה דבר שא"א שיחי' רק ע"י סיבה רחוקה מאד לא חיישינן לזה ומתירין אותה. וכמו בהך דשחט בו רוב שנים המבואר ביבמות דק"כ ע"ב דמעידין עליו. והנה בגמ' נקט וברח, ונוכל לומר דוקא ברח משום דהרי מבואר בב"מ דק"ז ע"ב דיוכל להיות שע"י סמתרי יחי' ע"ש. ועי' ביבמות דקי"ד ע"ב ובב"ב דע"ה. ולכך נקט הגמ' ברח דאז ע"י רוח לא מהני כמבו' בב"מ שם, וכתובות דף ל"ג ושבועות דל"ד וכמ"מ. אך רבינו נקט שם אפילו ברח, משום דבשני עדים דאין צריכה היתר בי"ד ומותרת להנשא. וכן גבי נפל לבור של נחשים ועקרבים אף דיש לו רפואה וכמבואר ביומא דפ"ג וכמ"מ, אך זה סיבה רחוקה מאד... ↩︎

1806. שנעשה לו חסרון במקום שהנפש יוצאת מקום שחסרון האבר ממיתו, א''א שינצל ע''י חרב מלובן כו', אבל חתך בארכובה שרק החתך גורם למיתה, ע''י חרב מלובן שמצילה מהחתך – ינצל. ↩︎

1807. כיון שנחסר אבר חיוני אז א''א לרפאתו ע''י סם ומקבלין עדות העד שמת, (רק לא חסרון בארכובה שלא החסרון גורם למיתה אלא החתך ולזה יש רפואה) אבל אם מעיד שירו בו חץ וכו' שאין חסרון, אז בע''א לא מקבלין, ושני עדים כן כדלקמן. ↩︎

1808. כ''ד ע''א בהמשך לכ''ג: ת"ר: המפלת גוף אטום - אין אמו טמאה לידה. ואיזהו גוף אטום? רבי אומר: כדי שינטל מן החי וימות. וכמה ינטל מן החי וימות? רבי זכאי אומר: עד הארכובה...וברמב''ם פ''י הי''א:.. או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה, אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו. וכ''כ רבינו שם: דכיון דחזינן דאין החסרון האבר פועל הנטילת נשמה רק מה שניטל ממנו ושפיר יש שם ולד על השאר ואין עליו שם גוף אטום דהרי אם נחתך בסכין מלובנת יכול לחיות, ע''ש בספרי. ↩︎

1809. פי''ג הי''ח: ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אף על פי שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת, ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעידין עליו שמת. ↩︎

1810. וכ''כ בפ''ו דיסה''ת: אך בהט"ז שם גבי עד א' כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאף אם דקרוהו או ירו בו חצים א"א להתירו רק אם אוכל בו במקום שנפשו יוצאת. ובאמת הגדר כך, דהא דמבואר ביבמות דק"כ וחולין דמ"ב דע"י חרב מלובנת או ע"י כווי' יכול לחיות זה רק דבר שאין החסרון עושה הטריפה רק החתך, ולכך ס"ל לרבינו בה' איסו"ב מהך דנדה דכ"ד דמן הארכובה ולמעלה הוה וולד, כיון שנולד כך. וכן נראה דס"ל בה' שחיטה דרק אם נחתך או נשבר מהארכובה ולמעלה טריפה, אבל אם נולד כך אז רק כל הרגל, ובזה א"ש ל' רבינו שם, ולכך אם ראה שהעוף אוכל בו שם לא מהני שום דבר שום רפואה, ולכן מעיד עליו... ↩︎

1811. בה נתקנו - פי' בקונט' מדת הקדוש ברוך הוא באיזמל שהוא מכה בו מרפא נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון ואני אהיה חומת אש. ↩︎

1812. האי פדעתא סכנתא היא, ומחללין עליה את השבת. ובתוס': מכה שע"ג היד - פי' היינו חולי שעלה שם מאליו או שלא ע"י מכת חרב אבל מכת חרב אמרינן בכל מקום דמחללין עליה את השבת כדאמר שמואל בסמוך האי פדעתא מחללין עליה שבת דסכנה היא ומפרשים פדעתא מכת חרב. ↩︎

1813. דאמר רב יהודה אמר רב: דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה, אבל פרזלא - מזרף זריף. עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה. ↩︎

1814. היכי עבדינן? מייתינן שערתא ומסרטינן ליה, ומייתינן תרבא ושייפינן, ומייתינן שומשנא גמלא ומנכתינן ליה, ופסקינן ליה לרישיה. ודוקא שערתא, אבל פרזלא מזרף זריף. ↩︎

1815. כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא, זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיה. ↩︎

1816. יבמות ק''כ ע''ב: מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים, ולא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים: מן הארכובה ולמעלה - תנשא, מן הארכובה ולמטה - לא תנשא, שאני מיא, דמרזו מכה. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא, דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה, ולא אפסיקתיה לנערותיה, אמר אביי: ההיא כחישא הויא. רבא אמר: בסכין מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא. ודברי הכל. וכן בירושלמי פט''ז ה''ג: ראוהו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחיה. ↩︎

1817. עי' צ''פ פי''ג הי''ח דגרושין. ↩︎

1818. פרט ליוצא דופן - שקרעוה והוציאוהו פעמים שמתה ופעמים שחיה... היינו יוצא דופן דכל שקרעוה והוציאו את ולדה בין מתה ובין חיה הוי יוצא דופן. ↩︎

1819. תינוק בן יום אחד - מטמא בזיבה... הכא במאי עסקינן: כגון שיצא דרך דופן. ע"י סם ובין הוא ובין אמו חיין. ↩︎

1820. כ''ו ע''א: ולד יוצא דרך דופן - ע"י סם לא מיחייבה קרבן דכתיב גבי קרבן (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת. ודף מ' ע''א: ונדה דף מ' ע''א - יוצא דופן - על ידי סם נפתחו מעיה והוציאו את העובר לחוץ ונתרפאת. ↩︎

1821. י''ט ע''א ברבינו גרשום: יוצא דופן שלא יצא דרך הרחם ממש אלא כגון שקרעוהו ויצא מן הצד. ↩︎

1822. תוס': יוצא דופן - פי' ע"י סם פתחו לכריסה והוציאו הולד. ↩︎

1823. וכ''כ בפ''ו דיסה''ת: גבי יוצא דופן דאדם כתב רש"י רק ע''י סם, ובבהמה כתב רש"י גם סכין, דאדם אסור ע"י סכין ורק בחרב מלובנת, יבמות דקכ"א ע"ב ועי' חולין דמ"ב ע"ב וערכין ד"כ בתוס'... ↩︎

1824. נחלקו הפוסקים אם גוי שאמר סתם מת פלוני אם חשיב מסל''ת או צריך קישור דברים כהקדמה לעדותו כדעת הר''ן בשו''ת סי' ג': ולענין מה שאמרת אי גוי שבא לפנינו ואמר מסל"ת איש פלוני מת לבד, אם נאמר שהוא מכוין להעיד כל זמן שלא יקדים דברים אחרים דומיא דמאן איכא בי חסא או חבל על פלוני ודומיהן, אין ספק בזה שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר (לנגדו) לבדו לפי שאין כוונתו בדרך ספור דברים, ומי שהוא אומר מסל"ת אינו אומר אותו דבר בפני עצמו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבדו ואינו נאמן, וכולהו עובדי דגמרא הכי איתנהו והכי מוכחי. ↩︎

1825. מ''ב ע''ב מדפי הרי''ף: אלא בזה האריך עלינו רבינו ז"ל את הדרך שהוא פי' שאין עד אחד ולא שני עדים נאמנים לומר מת במלחמה או מת סתם כשהמלחמה בעולם שמא בדדמי... אף במלחמה נמי בעינן דמסהדי ביה דודאי מית, וכל היכא דאמר מת במלחמה אי לא אמר קברתיו יש לחוש דזימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברי ודאי מית ליה, ס"ד כל הני אקטול והוא פליט בתר הכי?... ↩︎

1826. כך בנדפס, ואפשר דנכון, ור''ל קשר דברים. ↩︎

1827. פונדקית עובדת כוכבים היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: זה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו. ↩︎

1828. אמר רב יהודה: כיון דאמר אני מלחתים - מותרין. רב נחמן אמר: עד שיאמר אלו דגים ואלו קירביהן. אלו דגים - שיראה לו הדגים עצמן אבל באני מלחתים לא מהימן דשמא לא בקי בהן. ↩︎

1829. ולא את שם אביו, שלא אמר פלוני בן פלוני, מ''מ נאמן. וז''ל רבינו בפ''ד דע''ז: אך זה חידש לנו רבינו שא"צ לידע שהוא פלוני בן פלוני רק פלוני בלבד. ↩︎

1830. ושמשון לאו נזיר הוא והא כתיב כי נזיר אלהים - וקא ס"ד דמנוח קאמר להא מילתא דהוה ליה דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר. ↩︎

1831. שמשון לאו נדור הוה - פירוש לא נדור נזיר הוה והא כתיב כי נשיר אלהים יהיה כו', וקס"ד שהמלאך היה אומר לאביו שיזירנו לכשיולד כדאמרי' לקמן (דף כח:) האיש מדיר בנו בנזיר. וכ''כ רבינו בפ''א דנזירות: וכאן דף ד' ע"ב ד"ה ושמשון ע"ש ברש"י ותוס' וכן שמואל ג"כ היה כך... ↩︎

1832. הט''ו: האומר הריני כשמשון כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו, הרי זה נזיר כנזירות שמשון, ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר. ובהט''ז: שמואל הרמתי נזיר עולם היה, לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון. ↩︎

1833. שמשון סתם חלה נזירות כשמשון, כשמואל סתם – לא, רק שמואל הרמתי, ובפיה''מ כותב הרמב''ם הריני כשמואל, סתם. ובהשמטה לפ''ד דע''ז כותב רבינו: בגדר אם צריך לומר פלוני בן פלוני בלבד ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ג הלט"ו והלט"ז לחלק דגבי נזירות שמשון צריך שיאמר שמו ושם אביו הריני כשמשון כבן מנוח ועוד, וגבי נזירות של שמואל א"צ זה ע"ש... ↩︎

1834. נזיר פ''ט מ''ה: התועלת בידיעתינו אם היה שמואל נזיר או לא, למי שאמר הריני כשמואל, או שתיאר תואר מתאריו, כדרך שאמרנו בשמשון, והלכה כר' נהוראי. ↩︎

1835. כ''ח ע''ב: שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג - ישיאו את אשתו, מקומנטריסין של עובדי כוכבים איש פלוני מת איש פלוני נהרג - אל ישיאו את אשתו. ↩︎

1836. יבמות פט''ז: שמע בית דין של ישראל שהיו אומרים פלני בן פלני מת או נהרג תנשא אשתו שמע בקונטרוסון של מלכים שהיו אומרים פלוני בן פלוני מת או נהרג לא תנשא אשתו. (אינני יודע אם לזה נתכוון רבינו, אבל גם זה אמת...). ↩︎

1837. יבמות קט''ו: איבעיא להו: עד אחד במלחמה, מהו? טעמא דעד אחד מהימן - משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר, ה"נ לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד - משום דהיא גופא דייקא ומינסבא, והכא כיון דזימנין דסניא ליה - לא דייקא ומינסבא?... והרמב''ם פי''ג דגרושין הי''ט: עד אחד שאמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. והתוס': טעמא דעד אחד ... והכא לא דייקא כלומר לעולם לא יאמר עד אחד בדדמי כמו האשה עצמה ומכל מקום אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי האשה לא דייקא כאן וסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר כו'. ↩︎

1838. בשלמא גבי אשה, משום עיגונא אקילו בה רבנן... ↩︎

1839. רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מק"ו, לאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא כל שכן. א"ל ההוא מרבנן לרבא: היא עצמה תוכיח, דלאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא התרת, ואלא איהי מ"ט לא מהימנא? דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא, עד אחד נמי, דכיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא. ↩︎

1840. טעמא דממדינת הים, דעליה קסמכינן, אבל מא"י דלאו עליה קסמכינן - ישא את אשתו, והא מת, דלאו עליה קסמכינן, דאמר מר: אשה דייקא ומינסבא, וקתני: לא ישא את אשתו, התם ליכא כתבא, הכא איכא כתבא, דתנן: מה בין גט למיתה? שהכתב מוכיח. ↩︎

1841. היא גופה מנלן? אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתנו, הקלת עליה בתחלה, להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל, ולא מינסבא עד דבדקה שפיר. לא ליחמיר ולא ליקיל, משום עיגונא אקילו בה רבנן. ↩︎

1842. עד אחד במלחמה, מלחמה בעולם ובא עד אחד ואמר מת בעליך מי מהימן או לא. מהו? טעמא דעד אחד מהימן - משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר, ה"נ לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד - משום דהיא גופא דייקא ומינסבא, והכא כיון דזימנין דסניא ליה - לא דייקא ומינסבא? ותרוייהו אמרי בדדמי כן הדברים כאשר אתה אומר. ↩︎

1843. ע''ב: איבעיא להו: עד אחד בקטטה, קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת מי מהימן אי לא. מהו? מ"ט דעד אחד מהימן? משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, הכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד מהימן - משום דהיא דייקא ומינסבא, והכא כיון דאית ליה קטטה לא דייקא ומינסבא? תיקו. ↩︎

1844. מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות... ↩︎

1845. ספי''ג: אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה... אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות. ↩︎

1846. אף על פי שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה, וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואחר כך תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו. ↩︎

1847. בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה. ↩︎

1848. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. בשלמא גט, דכתיב: וכתב לה ספר כריתות, אלא מיתת הבעל מנלן? סברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה. כשאינו בעולם נפטרה הימנו שהרי בו היתה קשורה. ↩︎

1849. וניתני האיש קונה ומקנה, משום דאיכא מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקני, מן שמיא הוא דמקני לה. ↩︎

1850. אמר רבא: גט להוציא ומיתה להוציא, מה ששייר גט גמרתו מיתה. אמר ליה אביי: מי דמי? גט מוציאה מרשות יבם, מיתה מכנסה לרשות יבם. ↩︎

1851. מת הרגתיו הרגנוהו - לא ישא את אשתו. הוא ניהו דלא ישא את אשתו, הא לאחר תנשא, והאמר רב יוסף: פלוני רבעני לאונסי - הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצוני - רשע הוא, והתורה אמרה: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וכ"ת, שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן, והא"ר מנשה: גזלן דדבריהם - כשר לעדות אשה, גזלן דדברי תורה - פסול לעדות אשה, נימא, רב מנשה דאמר כר' יהודה, אמר לך רב מנשה: אנא דאמרי אפילו לרבנן, וטעמא דרבנן הכא כדרבא, דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע. לימא, רב יוסף דאמר כרבי יהודה, אמר לך רב יוסף: אנא דאמרי אפי' לרבנן, ושאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן, ורב מנשה דאמר כרבי יהודה. ↩︎

1852. משנה. אלו הן הפסולין: המשחק בקוביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה - אף הן אינן כשירין לה. גמרא. הא אשה כשירה לה - אף הן כשירין לה. אמר רב אשי: זאת אומרת גזלן דדבריהם כשירין לעדות אשה. ↩︎

1853. א"ר יוסה יודעין אנו שהוא פסול מעדות ממון מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא פסול מעדות נפשות. מאי בא להעיד. האי עדות משום רבי אליעזר, מה בא להוסיף ולהעיד? אלא לאשמועינן דכשם שהוא פסול לעדות ממון כך פסול אף לעדות נפשות דלא תימא נפשות חמירא ליה ולא חשדינן ליה קמ"ל, והשתא עדות החדש כדין עדות נפשות הוא דלאו לעדות ממון קא מסהדי והלכך מוקמינן למתני' דהכא כרבי אליעזר דסבירא ליה פסול הוא לכל עדות שבעולם. אבל התם בסנהדרין בעדות ממון מיירי דברי הכל הוא דפסול: פנ''מ, ולא כן פי' הקרה''ע ע''ש. ↩︎

1854. אם ע''א נאמן להתיר אשה משום נאמנות, והיא צריכה להיתר ב''ד אזי עד פסול אף שאינו חשוד על ממון אלא מומר להכעיס גם פסול, ולא כמ''ש הנ''י שכשר, ואם אין זה דין אלא מותרת ממילא שאם אין בעל אין אישות אזי גם פסול כשר להעיד וכמ''ש הנ''י. ↩︎

1855. אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. אמר רב ששת: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר? אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול. ↩︎

1856. שם ה' ע''ב מדפי הרי''ף: אפוקה. לומר מת בעלה או גרשה דניחא ליה לשווייה פנויה דתהוי שכיחא ליה, לעיולא. לומר פלוני קדשה כו'. (משמע שרק נאמנות אין לו אבל כשר להיות עד קדושין וגרושין, ואולי גם להעיד שמת בעלה). ↩︎

1857. עד המעיד שמת בעלה. ↩︎

1858. וכ''כ בפ''ה דיסה''ת: וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל בכמה מקומות משום עיגונא אקילי בה רבנן דר"ל דע"ז לא שייך גדר דבר שבערוה דאין זה הוראת היתר, רק דאם מת הבעל שהוא המעכב אותה מלהנשא, עי' ב"ק ד"פ וב"ב דע"ג ממילא שריה, ואם חי אין ההיתר כלום... ↩︎

1859. ניסת ע"פ ב"ד תצא וכו'. אמר זעירי: ליתא למתני' מדתני בי מדרשא, דתני בי מדרשא: הורו בית דין ששקעה חמה ולבסוף זרחה - אין זו הוראה אלא טעות, ורב נחמן אמר: הוראה היא. א"ר נחמן: תדע דהוראה היא, דבכל התורה כולה עד אחד לא מהימן, והכא מהימן, מ"ט? לאו משום דהוראה היא. ↩︎

1860. אם זה דין שמתירין אותה אותה רק בירור וגילוי מילתא שמת וממילא מותרת. ↩︎

1861. י''ג ע''א מדפי הרי''ף: ואישתמודענוהי דהדין פלוני אחוהי דמן אבוהי דמיתנא הוא פליגי רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר בקרוב ואפי' אשה והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה וכיון דקיימא לן דאישתמודענוהי להדין פלניא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימנו דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא מסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן והא ניהי איתתא פלניתא וכיון דמודעי ליה הכי הרי איתחזק גביה דההוא סהדא מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלניא והא ניהי פלניתא הלכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמיסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונא... ↩︎

1862. איבעיא להו: עד מפי עד, מהו לעדות בכור? רב אסי - אסר, ורב אשי - שרי, א"ל רב אסי לרב אשי: והא תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר - אלא לעדות האשה, תני: אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד ובעדות בכור נמי אשה כשרה דאמרינן הלכתא כרבן שמעון ואפי' בתו... והלכתא: עד מפי עד כשר לעדות בכור. ↩︎

1863. תצא מזה ומזה וכו'. אמר רב: לא שנו אלא שניסת בעד אחד, אבל ניסת על פי שני עדים - לא תצא. מחכו עליה במערבא: אתא גברא וקאי, ואת אמרת לא תצא, לא צריכא, דלא ידעינן ליה. אי דלא ידעינן ליה, בעד אחד אמאי תצא? לא צריכא, דאתו בי תרי ואמרי: אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא, ואתון הוא דלא ידעיתו ליה... ↩︎

1864. אתא גברא וקאי כו' - ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמו ויש לומר דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא. ↩︎

1865. רב נחמן בר יעקב בשם רב נישאת על פי עדים שנים אפילו אתון אמרין לה לית אתנו. שיכולה לומר איני מכירך, רבי שמואל בר רב יצחק בעי הגע עצמך שהוא אדם מסויים מפורסם כגון אימי. אמר רבי יוסי בי ר' בון ולית כמן בר נש דמיי לרבי אמי?. האם אין בן אדם דומה לר' אמי? בתמי' אתא עובדא קומי דרבנן דתמן עובדא כזו שנשאת בב' עדים ובא בעלה והורו כן אמרין ליה לית אתנו... ↩︎

1866. כמה דאת אמר אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ואמר אף הכא כן. שנייא היא בעידי מיתה מאחר שאם יבוא הוא מכחיש. ↩︎

1867. מה בין מיתה לגירושין במיתה אין יכולה להכחיש ובגרושין יכולה להכחיש ושתאמר לו גירשתני. (וקשה הרי גם במיתה יכולה מכחישתו לפי הירושלמי ומה בין מיתה לגט, וי''ל כו')... ↩︎

1868. רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מק"ו, לאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא כל שכן. א"ל ההוא מרבנן לרבא: היא עצמה תוכיח, דלאיסור כרת התרת, לאיסור לאו לא התרת, ואלא איהי מ"ט לא מהימנא? דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא, עד אחד נמי, דכיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא. ↩︎

1869. מיתה מתירה אותה מסברא שכיון שאין בעל אין אישות, אבל מיתת היבם היא המתירה אותה מן הדין. ↩︎

1870. ובמיתת היבם. מנלן? ק"ו: ומה אשת איש שהיא בחנק - מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו - לא כל שכן...אלא, מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה, שהרי בעלה הוא האוסרה לפיכך הוא מתירה במיתתו אבל יבמה דקידושי דבעל קאסרי לה, היאך תהא מיתת היבם מתירתה?. אמר רב אשי: הא נמי אוסרה מתירה, כשמת יבם נמצא אוסרה מתירה דאי לאו יבם מכי מיית הבעל אישתריא לה. יבם אוסרה, יבם שרי לה. וכ''כ רבינו בפ''ו דהל' יסוה''ת: ותליא אם מה דאנו מתירין אשה ע"י עדים שמת בעלה אם זה גדר דין מה דמיתה מתרת או גדר מציאות טבעי כיון שזה מת וזה הי' בעלה שוב אין לה בעל. ועי' קדושין די"ג ע"ב וד"ב ע"ב מיתה משמיא מקנה לה, ועיין יבמות דף צ"ב ע"א אתון שוויתון פנויה, ורצה לומר דבר טבעי כיון שמת זה אין לה בעל. ועי' קידושין ד"ס ע"א וזה ר"ל ג"כ הך דיבמות דצ"ד מה דרצה לחלק בין מיתת הבעל למיתת היבם ע"ש, וזה משום עגונא התירו רבנן וע"ש דפ"ח ודכ"ה ע"א אשה דיקא ומנסבא, וברמב"ם סוף פי"ג מהלכות גירושין ופי"ד הט"ו ובירוש' ריפט"ז דיבמות מה דאמר שם גבי מיתת הבעל שלדעתה נישאת לו מה דמקשה שם מגירושין ומשני כהך דכתובות דכ"ב ע"ב, ובתוספ' פ"י דכתובות דמחלק בין גט למיתה ובלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין סוף פ"ז. אך באמת כך דגבי אישות נעשה זה הדין ע"י קנין הבעל לאשתו שהאשה נעשית קשורה להבעל ע"י הקדושין והנישואין וממילא היכא שמת פלוני ואנו יודעים שזה הי' בעלה מתבטל הקשר ובטלה שארות, עי' יבמות דנ"ה ע"ב ע"ש וזה ר"ל משום עגונא התירו רבנן, ר"ל דעיקר האיסור דאישות הוא משום שמקושרת בו, ע' ב"ב דע"ג ע"א ולכך יכולים להאמין גם עד אחד וגם היא עצמה כו' כו' ע''ש. ↩︎

1871. ותריץ הכי, ר"ש אומר: עשו ב"ד בהוראתן – הורוה לינשא בעד אחד, ככוונת איש באשה ובעיא גט, על פי עדים - כשלא בכוונת איש באשה ולא בעיא גט. רב אשי אמר: לענין איסורא קתני, והכי קאמר: עשו ב"ד בהוראתן - כזדון איש באשה ומיתסרא על בעלה, על פי עדים - כשגגת איש באשה ולא מיתסרא על בעלה. ↩︎

1872. הורוה ב"ד להנשא כו'. מאי קלקלה? ר' אליעזר אומר: זינתה, ר' יוחנן אמר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. מאן דאמר זינתה, כל שכן אלמנה לכהן גדול, מאן דאמר אלמנה לכהן גדול, אבל זינתה לא, מ"ט? דאמרה: אתון הוא דשויתין פנויה. ↩︎

1873. הורו לה ב"ד להנשא - האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא, ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד. ↩︎

1874. וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן. ↩︎

1875. האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת או שבאו עדים שמת ונישאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן אחד, ואם נישאת לאנשים הרבה או שזינתה עם אנשים הרבה, חייבת חטאת על כל איש ואיש מפני שהן גופים מוחלקין ואף על פי שהכל בשגגה אחת. ↩︎

1876. נשאת ללא היתר ב''ד, האשה עצמה מותרת לסמוך על העד ודייקא ומנסבא כו', אבל הרוצה לישא אותה צריך היתר ב''ד, שאז ההיתר נותן לה דין פנויה. ↩︎

1877. ר"א אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. ובירושלמי: ומה טעמא דרבי ליעזר כי מצא בה ערות דבר. ערוה זו סתירה. דבר זה קינוי. דבר שם יט טו דבר. מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים. ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו... מה מקיים ר' ליעזר דבר. דבר שהוא מרגיל לבא לידי ערוה. עד א' מהו שישקה. מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון הרי הוא משקה. עד א' שהוא זוקקו לשבועת ממון לא כל שכן. קרוב מהו שישקה. מי קרוב מבעלה. עד מפי עד מהו שישקה. מה בינו לבין הקרוב.... ↩︎

1878. אף שלגבי טומאה עד אחד אפי' עבד נאמן כיון דרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, מ''מ כיון שבא גם להפסידה כתובתה צריך בירור לעדותו. ↩︎

1879. הכל ממנו לקנאות לה בשנים ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובה. אמר ר' יוסי מה טיבה להיסתר. אלא אתיא די לא על דמתניתין הכל ממנו לקנות לה מפיו ולומר שנסתרה ולפוסלה מכתובתה. אמר רבי מנא אפי' כהדין תנייא אתייא היא כמאן דמר מקנא לה מאביה ומבנה. הכל ממנו לקנות לה מאביה ומבנה ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה. ↩︎

1880. רמב''ם סוף גרושין: או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת... (כיון שלא ראה אותו מת צריך עדות וע''א אינו יכול להעיד, רק שנים). ↩︎

1881. אזי לא חוקרים כמ''ש הרמב''ם הלכה ט''ו: כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו, אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת, אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק. ↩︎

1882. איבעיא להו עד מפי עד לעדות בכור להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה מהו? ... והא תנא דבי מנשיא: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד? - אימא: לעדות שהאשה כשרה לה בלבד. והאי נמי כשרה לה...והלכתא: עד מפי עד כשר לבכור. וכן בבכורות ל''ו. ↩︎

1883. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים (שמות כ"ב כ"ג): ממשמע שנאמר והרגתי אתכם בחרב אני יודע שהנשים נעשו אלמנות. אלא אלמנות ולא אלמנות שלא ימצאו להן עדים להתירם להנשא. כגון ביתר שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש. ↩︎

1884. מ''ב ע''ב מדפי הרי''ף: אלא הא מפורש בגמרא או דילמא טעמא דעד א' דמהימן משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא זימנין דסניא ליה ולא דייקא כלומר דתליא בדדמי כיון דאיכא מלחמה בעולם, הילכך בין שראה העד הטביעה בין שלא ראה אותה אם האשה עצמה יודעת שטבע לא דינא ולא דיינא דלא מהימן, בתמצא לומר עד אחד במלחמה אינו נאמן משום דסמכא עליה בדדמי לה ולא דייקא, ואפילו נמי לא ידעה אף היא בטביעתו היאך נסמוך על העד משום דהיא דייקא, והלא אם מחזרת היא אחר הדבר מכיון ששמעה בו שטבע אינה רוצה שוב בדיקות וחקירות... ועוד יש ראיה מהא דתניא מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר ובא עובד כוכבים ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכים לכרקום ביתר ומתו וקברתים, והתם שעת מלחמה וחירום גדול לכל ישראל היה ובשעת מלחמה מת סתם כנהרג במלחמה הוא, וכ"ש בששים בני אדם שמתו כולם כאחד שאין הדבר כן אלא שמתו במלחמה, ולשון שבתוספתא מעשה בששים בני אדם שירדו לכרקום ביתר ולא עלה מהם אחד כלומר שירדו למלחמה ולא עלו אף על פי כן האמינו עובד כוכבים לפי תומו, ולא יהא עובד כוכבים לפי תומו יפה מישראל כשר בא להעיד ששניהם מפני שסמכו על בדיקת האשה האמינו אותן כדאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד כו'. ↩︎

1885. תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין מקום שמנגחין את השור, ולכרקום, מצור ועושין שם שחוק וליצנות, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה. ורמינהי: הולכין לאיצטדינין מותר - מפני שצווח ומציל, ולכרקום מותר - מפני ישוב מדינה, ובלבד שלא יתחשב עמהם, ואם נתחשב עמהם - אסור; קשיא איצטדינין אאיצטדינין, קשיא כרקום אכרקום, בשלמא כרקום אכרקום ל"ק: כאן במתחשב עמהן, כאן בשאין מתחשב עמהן, אלא איצטדינין אאיצטדינין קשיא, תנאי היא; דתניא: אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים, ור' נתן מתיר מפני שני דברים, אחד מפני שצווח ומציל, ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה. ↩︎

1886. וע''א לא נאמן, אף שגוי מסל''ת נאמן, כדעת הרי''ף והרמב''ם. ↩︎

1887. אם חיישינן שהבעל חי מהשייך לומר עיגונא, אלא ודאי דברור שבמציאות הוא מת, אלא שב''ד לא יכולים להתיר ללא גדרי דין, לזה אמרינן שבעיגונא התירו לסמוך על המציאות שאין בעל ואין אישות. ↩︎

1888. אולי מ''ו ע''ב: שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. ומי אחמירו? והא תנן: הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה, כי אקילו רבנן - בסופה, לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה. בתחלתה – תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה. לא אקילו רבנן. ↩︎

1889. הכי קאמר: עד אחד אומר מת, והתירוה להנשא, ובא אחד ואמר לא מת - לא תצא מהיתירה הראשון. ↩︎

1890. בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא. ↩︎

1891. אמר לה התקדשי לי במנה זו, ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת - אינה מקודשת... האי דינר של נחשת היכי דמי? אי דידעה ביה, הא סברה וקבלה, לא צריכא, דיהביה ניהליה בליליא; אי נמי, דאשתכח ליה ביני זוזי. ↩︎

1892. איך אפשר להתירה לעלמא ולא נחוש שמא החליפה הדינר. ↩︎

1893. סוף ה''א: חטף הסלע מידה ונתנו לה בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת. במה קידשה רבי חגיי בשם ר' פדת רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע. אמר רבי יוסי אילו איתמר כלי יאות סלע דרכה להתחלף. וכדפי' הצ''צ אה''ע ק''ז: מהירושלמי פרק האיש מקדש סוף הלכה א' דאיתא התם אההיא דחטף סלע מידה וכו' במה קידשה כו' סלע דרכה להתחלף. והפי' היינו שי"ל שאין זה הסלע שחטף מידה כ"א נתחלף אצלו ודלא כפי' קה"ע שם. והגם דלכאורה הירושלמי אינו כסוגיא ש"ס שלנו מ"מ זו הסברא י"ל אמת גם לפי הש"ס שלנו... וכן הביא בשו''ת עוגת אליהו סי' ה': וחזיתיה להרב שדה יאושע ז"ל שפירש במה שאמרו דרכה להתחלף שמא לא קדשה אלא בשלו וההוא דחטף מידה מנח ליה בכיסתיה ע"כ יעו"ש. נראה מדבריו דס"ל דאי אפשר דקדשה באותו סלע שחטף מידה דגזל הוא בידו. ולזה פירש דחיישינן שמא החליף ונתן לה משלו... הרי שחוששין שהחליף ולכן מקודשת, ולמה לא נחוש בדינר של נחושת שהיא החליפה?. ↩︎

1894. כ''כ רבינו בכ''מ וז''ל ביסה''ת פ''ה: והנה עי' בקידושין דף ח' ע"א דנאמנת לומר שהדינר הי' של נחושת ולא הוי קידושין, וע"ש דף י"ב ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא, יתיב רב חסדא וקא משער ליה, אי אית ביה שוה פרוטה - אין, ואי לא - לא...אמרה ליה אימיה: והא ההוא יומא דקדשה הוה ביה שוה פרוטה, אמר לה: לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא. ע''כ משמע שאלמלא קידשה אחר היתה האם נאמנת שהיה בה שו''פ, כדלקמן. ותוספת' גיטין פ"ב דנאמנת לומר שזה הוא הגט, ה''ב: נאמנת אשה שתאמר זה גט שנתת לי. ועי' כתובות ד"כ גבי אם יכול הבע"ד להזכיר את העד ע"ש. אך כ"ז גבי דבר דהוה רק ממילא יש נאמנות גם לבע"ד בעצמו, אבל על עצם הדבר הבע"ד בעצמו אינו נאמן, וכמו בהך דנידה ד"כ ע"ב הנ"ל דאינו נאמנת לומר כזה טיהר לי חכם... אף שנאמנת לומר כזה ראיתי. ובפ''א מהל' תרומות: וע' במש"כ בזה בס' הל' גירושין לחלק כה"ג גבי סימנים דהיכא דהסימן הוא רק שזהו מין פלוני בזה מהני לכ"ע אף אם יהי' נ"מ לדאורייתא, וכן נ"מ לנאמנות ע' קדושין דף י"ב ע"א דמשמע שם דאי לאו שקידשה אחר היתה האם נאמנת שהיה בה שו"פ בהכוחלא וממילא הוי קידושין, ותוס' שם דף נ"ב ע"א ד"ה אפילו, אי נמי י"ל דהחידוש הוי מהא דאמר אשה נעשית שליח לחבירתה אפי' היכא דקיבלה הקידושין מסתמא. דנאמנת לאמר שנתכוונה לזכות בהקדושין בשבילה, וע"ש דף ח' ע"א דהיא נאמנת לאמר דהיה שם דינר של נחושת ובטלו הקדושין, ואף דגבי תנאי מבואר בתוספתא דקדושין דאם התנה ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני מקודשת מספק ע"ש פ"ג ה''ג: על מנת שיש לי ביד פלוני אף על פי שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא. ובקדושין דף ס' ע"ב דהוא אינו נאמן לאמר שאין לו, ובגיטין דף פ' ע"ב גבי גט יוצא מתחת ידי איש ושובר תחת ידי אשה דאינם נאמנים, וביבמות דף קי"ב בשניהם אומרים דלא נבעלה דאינם נאמנים ע"ש בתוס' כו' וכו'. ↩︎

1895. במה דברים אמורים בשהתנה עליה הבעל תנאי זה אבל אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו, ואף על פי שאין אנו מכירין כתב העדים ולא נתקיים אין חוששין לה שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא ואין חוששין שמא ימצא מזוייף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל. שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב, וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה, שאין דיני האיסורין כדיני הממונות. ↩︎

1896. גירסת הירושלמי במשנה: רבי יודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין... איזו היא מתכוין רבי יוחנן אומר כל שמזכירין לו אשה. רבי שמעון בן לקיש אמר כל ששואלין אותו והוא משיב. ↩︎

1897. רב יהודה בשם רב אין הלכה כרבי יהודה בן בבא בישראל, ומילהון דרבנין אמרין כן דמר ר' שמואל רבי אבהו רבי עקיבה בר אחא בשם רבי יסא אין בודקין עידי מיתה בדרישה וחקירה. ↩︎

1898. אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, דברי ר"ע, רבי טרפון אומר: בודקין. וקמיפלגי בדר' חנינא, דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה? שלא תנעול דלת בפני לוין. ובמאי קמיפלגי? מר סבר: כיון דאיכא כתובה למשקל - כדיני ממונות דמי, ומר סבר: כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא - כדיני נפשות דמי. ↩︎