מפתח לש''ס

מסכת ברכות:

ברש"י ברכות דף ב' ע"ב ... דס"ל דגבי תוספת יום טוב א"צ שמחה. - הל' שבת פכ''ה הי''ט.

ברכות דף ג' ע"ב. - מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה – איסו''ב פכ''ב ה''ח.

ברכות ד' ט' ע"ב גבי אמרי פי. - מכדי, האי יהיו לרצון אמרי פי - משמע לבסוף ומשמע מעיקרא. - הל' גרושין פ''ו הכ''ב.

ברכות דף י' ע''א - בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם - צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה. פ''ט הי''ג הל' שבת.

ברכות ד' ט"ז דתאנה ענפיה מרובין – איסו''ב פכ''א הי''ד.

ברכות דף כ''ב ע''א - דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. - הל' אישות פ''א ה''ד.

רש"י ברכות ד' כ"ב ע"א - שתבע אשה - אותה אשה פנויה היתה, וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה. - הל' אישות פ''ז הכ''ג.

ברש"י ברכות ד' כ"ב ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן גבי ב"ק - זב שראה קרי...והמשמשת שראתה נדה - צריכין טבילה, ורבי יהודה פוטר - איסו''ב פ''ט הט''ו.

ברכות ד' כ"ד ע"א דבאשה אם יושבת נכסה ולא באיש – איס''ב פי''ד ה''ה.

ברכות דף כ"ה ע"ב - ואם לאו - יתכסה במים ויקרא. – איסו''ב פי''ד ה''ה.

ברכות דף כ''ה ע''ב ע''ש - תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגלים - אסור לקרות קריאת שמע כנגדן. – הל' שבת פכ''ה הכ''ד.

ברכות כ''ו ע''א – (גבי עד ועד בכלל) מה שהקשו מהך דברכות, ותירצו דשם יש נפ"מ לחומרא ג"כ איסו''ב פ''ד הי''ט.

ברכות דף כ"ו ע"ב ברש"י גבי אם הבדיל בראשונה מוכח שם דס"ל דהחסרון הוא בהמאוחר שהקדימו כו'. פ''א הי''א הל' שבת.

רש"י ברכות דף כ"ז ע"א ע"ש - שנסקל תרנגול - שניקר קדקדו של תינוק. איסו''ב פ''א הט''ז.

ברכות דף ל"ג ע"א במחלוקת דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. - הל' שבת פכ''ט ה''א.

ברכות ד' ל"ה ע"ב גבי יין אם קבע עליו – איסו''ב פ''י הי''א.

ברכות דף ל"ו ע"א ודף ל''ט ע''א גבי פרמינהו ע''ש - אמר רבי זירא, כי הוינן בי רב הונא אמר לן: הני גרגלידי דלפתא, פרמינהו. - פכ''א הי''ח הל' שבת.

ברכות דף ל"ח ע"ב גבי כשבא מלחם גדול - איסו''ב פ''י ה''ד.

ברכות דף ל"ח ע"ב דכשנשתייר דבר מן מה שבא ממנו החביצה – איסו''ב פ''י ה''ד.

רש''י ברכות דף מ' ע''ב – [חוץ מן הפת ומן היין - כדאמרינן לקמן (דף מב א') שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים. - הל' אישות פ''ג הכ''ד.

ועי' ברכות דף מ"א ע"א ברש"י ותוס' ד"ה אבל דדוקא היכא דעבר דיעבד ועשה זה אז יצא אבל לעשות כן לכתחלה ולצאת לא. - פ''י הל' אישות הי''ג.

ברכות דף מ''א: ארץ זית שמן – כו'. - הל' אישות פ''א ה''ב.

ברכות דף מ"ב ע"א גבי ר"ה אכל ע"ש ברש"י. – איסו''ב פ''י הי''א.

ברכות דף מ"ג ע"ב במקום שחשודים – איסו''ב פכ''ב ה''ב.

ברכות דף מ"ה ע"ב. בהך גדר דשומע כעונה - שנים שאכלו כאחת - אחד מהן יוצא בברכת חבירו. - הל' גרושין פ''ב הט''ז.

בתוס' ברכות דף מ"ו ע"ב ד"ה והטוב דהיכא דכל הקהל צריכין לאמר זה צריך לכתוב גדול. - השמטות להל' גרושין פ''ב הט''ז.

ברכות דף מ"ח ע"ב בתוס' ד"ה קטן פורח. - הל' אישות פ''ב הט''ז.

ברכות דף מ"ח ע"ב גבי שבת בבהמ"ז. - ובשבת - מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. - הל' שבת פכ''ט ה''א.

רש''י ברכות דף נ''א ד''ה חי - חי – כו', אי נמי, חי בלעז פריש"ק (טרי, ישר מן החבית) להביאו מן החבית לשמו. - פכ''ט הט''ז הל' שבת.

בברכות דף נ"א. - דתניא: טבל ועלה, אומר בעלייתו – איסו''ב פי''ד ה''ה.

ברכות דף נ"ג. - דר"י ג"כ חייש למיעוטי - הל' גרושין פי''ג הט''ז.

ברכות דף נ"ח ע"א בהך דר' שילא – איסו''ב פי''ב ה''ו.

ברכות דף נ"ט ע"ב גבי בנה בית חדש דמברך הטוב והמטיב משום אשתו. - הל' אישות פי''ג ה''ג:

ברכות דף ס' ע"א דסנדל נעשה לאחר מ' יום שכבר היה עליו שם ולד. – איסו''ב פ''י הי''ב.

ברכות דף ס' ע"א וכמו שליח ב"ד שטעה והוה מחלוקת – הל' שבת פ''ב הי''ז.

ברכות דף ס' ע''א - ובאמת זה הוה מחלוקת מהך דר' אחא ואביי ע''ש - דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר כו'. - פ''י הכ''ה הל' שבת.

ברכות דף ס"ב ע"א דאחורי הגדר הוה דרך צניעות – איסו''ב פכ''א הי''ד.

ברכות דף ס"ג ע"ב גבי מבחין בין דם טמא לדם טהור – הל' איסו''ב פ''ה ה''ו.

בירושלמי פ"א דברכות ה"א דמביא ראיה דאם קרא ק"ש ביה"ש לא יצא דהוה כספק קרא ק"ש. - פ''ה הי''ד הל' שבת.

ובירושלמי פ"ג דברכות - פ''ט ה''ד הל' שבת - אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה...

בירושלמי ברכות פ"ה ה"ב דגרס בחמישי בשבת. - אם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל אפילו בחמישי בשבת.

בירושלמי ברכות פ"ה סוף הל' ב' גבי העונין אמן צריכין ליתן עיניהם בנר. - פכ''ט הכ''ו הל' שבת.

והירושלמי דפ''ט דברכות – מצות אימתי מברך עליהן ?רבי יוחנן אמר עובר לעשייתן. - הל' אישות פ''ג הכ''ג.

ירושלמי ברכות פ''ו ה''ב: הירושלמי שם בברכות לא ס"ל כן רק דמברך בורא פה"א על מין שצריך בורא פה"א ויוצא ג"כ ברכת בורא פה"ע. - הל' אישות פ''י הי''ג.

ובירושלמי פ"ב דברכות ה"ו. - ר' יניי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת. – איסו''ב פ''ה הי''ח.

בירושלמי – ברכות פ''ג ה''ו - עד כדון זב שראה קרי ואפילו קרי שראה זוב מועיל הוא שהוא טובל – איסו''ב פ''ט הט''ו.

בירושלמי פ"ב דברכות סה"ו ואסור ליטול ממנה כוס כו'. – איסו''ב פי''א הי''ח.

בירושלמי רפ"ז דברכות גבי זימון – איסו''ב פי''ג ה''ו.

בירושלמי רפ"א דברכות דיליף ספק קרא ק"ש ספק לא קרא מהקורא בהש"מ – פט''ז ה''א.

ובירושלמי פ"ח דברכות ה"ז שאין עשויין אלא לדבר אחר – איסו''ב פכ''א ה''ב.

מסכת שבת

שבת דף ו' ע''ב ברש''י - מגילת סתרים - שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב. הל' שבת פ''י הכ''ה קטע שני מההשמטות.

שבת דף ה' - הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא – חייב. שבת פט''ו ה''ג.

שבת דף ח' ע"ב. אי מיא מבטלי מחיצתא. שבת פי''ד ה''ו.

שבת דף ז' ע''א – הבקעה אינה רה''י ולא רה''ר...כרמלית היא כו', כגון דאית לה מחיצות. שבת פט''ז הי''ב.

שבת דף י''ט ע''ב - רבי אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה, ואחד על האריג – חייב. שבת פי''א ה''ט.

שבת דף כ"ב ע"א גבי שמנים למקדש, וע"ש דף כ"ו ע"א גבי צרי. הל' שבת פ''ה ה''ד.

תוס' שבת דף כ''ה ע''א – ד''ה הא בחול כו' - חלקו בין עצים לבשר ותבואה כו'. שבת פי''ב ה''א. ומאכ''א פט''ז ה''כ.

שבת דף כ"ט ע"ב מפני החולה שיישן. הל' שבת פ''ב ה''ב.

רש''י שבת ל''א ע''ב - לא משמע כן - שם משמע שהמכבה שלהבת בלא גחלת – פטור, כי חיוב מכבה זה רק אם עושה פחם. שבת פי''ב ה''א.

שבת דף ל''ה ע''א - בין השמשות, כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים כו'. הל' שבת פ''ה ה''ד.

שבת דף ל"ז ע"ב בר מיניה דר"י דמסוכן הוא. הל' שבת פ''ב ה''י.

שבת דף מ' ע"א אמר רבא האי מאן דעבר כו' – הל' שבת פ''א ה''ד.

שבת דף נ"ט גבי עיר של זהב לר"מ דחייב חטאת והוא מונח על ראש. שבת פי''ב הי''ד.

דף ס''ב ע''א גבי תפילין - המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. שבת פי''ב הי''ד.

שבת דף ס''ד ע''א - מוסף שק על הבגד, אף על פי שאינו אריג - טמא. [וצריך לזה ג' חוטין]. הל' שבת פ''ט הי''ט.

ושם ד' ס"ו ע"ב. – סחופי כסא אטיבורי בשבתא - שפיר דמי. הל' שבת פ''ב ה''י.

שבת דף ס''ט ע''ב אמר רב הונא: היה מהלך במדבר, ואינו יודע אימתי שבת כו' [כיון שידוע לנו שע''כ יהא מסוכן כיון שהוא במדבר, הותר לאכול מיד]. – הל' שבת פ''ב הי''ד.

שבת דף ע"ב ע"ב גבי סלית סילתא. שבת פי''א ה''ז.

תוס' שבת דף ע''ג ע''ב - משום זורע - אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב. הל' שבת פ''ז ה''ב.

רש''י שבת דף ע''ד ע''ב - (בענין העושה כוורת חייב י''א חטאות, אספם יחד הרי זה מעמר). ודף צ''ב ע''ב ע''ש. רש"י: ולוגזין - מאספין השבלין. הל' שבת פ''ח ה''ה.

דף ע"ד ע"ב גבי אי קפיד אמשחתא. הל' שבת פי''א ה''ז.

שבת ע''ה ע''א תוד''ה טפי ניחא ליה כו'. [במה דפליגי רש''י ותוס' גבי סתמא]. שבת פ''י הכ''ה. ופי''א ה''ט - דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה.

שבת דף ע''ה ע''ב – שוחט חייב משום צובע. הל' שבת פ''ט הי''ג.

רש"י שבת דף ע"ה ע"ב גבי השף בין עמודים. הל' שבת פ''ח ה''א.

שבת דף ע''ה ע''ב - השף העור בין העמודים חייב. שבת פי''א ה''ו.

שבת דף פ''ט ע''ב. - המוציא עצים דחזו לככא דאקלידא – [שן של מפתח]. שבת פ''י הי''ג.

תוס' שבת דף צ' ע"א וע"ש דף ע"ב ע"ב גבי חומר בשבת משאר מצות. הל' שבת פ''ז ה''ג.

שבת צ''א ע''ב – ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית, לענין שבת נמי בכזית... [וצ"ל דכל פחות מכגרוגרות לא הוה קצירה כלל... ותוס' שם דף ק"ד ע"ב.

שבת דף צ''ב - משנה - המוציא בין בימינו בין בשמאלו. – במבוא להל' שבת. ובמבוא לפי''א ה''ט.

שבת דף צ''ב ע''ב - [המתכוון להוציא] לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא דפטור. – הל' שבת פ''א ה''ח.

שבת דף צ''ג גבי מסייע – ע''א: אמר מר: זה יכול וזה אינו יכול - דברי הכל חייב. הל' שבת פ''ט ה''ד.

שבת ד' צ"ד ע"ב גבי צפרנים והנה נ"מ בין קוצר לגוזז. הל' שבת פ''ח ה''ג.

שבת ד' צ"ד ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אבל, ושם דף קכ"ט ע"ב ד"ה כל, דכתבו התוס' שם דחתיכת הטבור הוה מלאכה דרבנן. הל' שבת פ''ח ה''ג.

שבת דף צ''ד ע''ב - גודלת משום אורגת כו'. הל' שבת פ''ט הי''ט.

שבת דף צ''ה ע''א - אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת. הל' שבת פ''ט הי''ג.

שבת ד' צ"ה ע"א גבי המכבד. [אם מיפה את הקרקע בדבר שאינו מחובר], הל' שבת פ''ח ה''א.

ודף צ''ו ע''ב - ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. הל' שבת פ''ז ה''ב.

ודף צ''ז ע''ב - ואומר ר"י דאין למחוק. הל' שבת פ''ז ה''ב.

רש''י דף צ''ח ע''א – הזורק מרה''ר לרה''ר ורה''י באמצע ארבע אמות חייב – ופי' רש''י: אם עבר ברה''ר ארבע אמות, ואפילו על ידי צירוף חייב. שבת פי''ד הי''ח.

דף צ''ט ע''ב – עמוד ברה''ר גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו. שבת פי''ד הי''ט.

רש''י דף צ''ט ע''ב ע''ש – כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה. שבת פט''ז הי''ב.

שבת דף ק' ע''א – תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב. שבת פט''ו ה''ג.

שבת דף ק''ב ע''א: איתמר: שתי אמות בשוגג, שתי אמות במזיד, הל' שבת פ''א ה''ט.

שבת דף ק''ג ע''א – מכה בפטיש וכל מתקן שיעורו בכל שהוא. הל' שבת פ''ט ה''ח.

שבת דף ק''ג ע''א דפטור - משנה. הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו כו' - חייב. פי''א ה''ט במבוא להלכה.

שבת דף ק"ג ע"ב ד"ה המעבד כ"ש ע"ש בתוס'. שבת פי''א ה''ה.

דף ק''ד ע''ב - כתב אות אחת סמוך לכתב. שבת פי''א ה''ט.

רש''י ז''ל דף ק''ד ע''ב ד''ה ועשאו ב' זיינין "והסופר היה צריך לכך" – שבת פי''א ה''ט.

שבת דף ק"ו משום תיקון דמתקן גברא או הבהמה שלא יהיה בעל מום והוה כמו גבי מילה והוה כמו בנין או מכה בפטיש. הל' שבת פ''ט ה''ח.

שבת ד' קי"ב ע"ב גבי פנים חדשות באו לכאן. שבת פ''י הכ''ג.

דף קי"ב ע"א מחשבתו משויא ליה מקום. שבת פי''ב הי''ד.

דף קי"ב ע"א גבי סנדל דהיכא דלא מינטר מותר. שבת פכ''ה הכ''ד.

שבת ד' קי"ד ע"ב גבי הך דקניבת ירק – הל' שבת פ''א ה''א.

שבת דף קי''ד ע''א - רבי עקיבא אומר: עלת שבת בשבתו - לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב. שבת פי''א ה''א.

דף קט"ז ע"ב בהך מחלוקת דר"י ורבנן - ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה. הל' שבת פי''א ה''ה.

שבת דף קי''ז דשקיל בברזא - ארבעה עשר שחל להיות בשבת... דשקיל ליה בברזי. שבת פי''א ה''ז.

שבת דף ק''כ ע''ב. - ורק במכבה גרם פטור. – במבוא להל' שבת.

שבת דף קכ''א ע''ב ע''ש. אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. הל' שבת פ''ב הכ''ד.

שבת קכ''א ע''ב ע''ש - אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי. הל' שבת פ''ח ה''א.

שבת דף קכ''א חוששני לו מחטאת. שבת פ''י הכ''ה. (מהשמטות).

תוס' שבת ד' קכ"ב ע"א ד"ה ואם, דכבוי לא הוה הנאה ממעשה עכו"ם. [ובזה רק דבר שמהנה לו בעצם כו'] - הל' שבת פ''ו ה''ד.

שבת ד' קכ"ג ע"ב גבי קנים דלחם הפנים – הל' שבת פ''א ה''ד.

שבת ד' קכ"ז ע"ב [רש''י, עשה בבת אחת וא"כ לא איחר המוקדם אם חייב אם לא] אמר שם דלוקה אף דזה פלוגתא. – הל' שבת פ''א הי''א.

תוס' שבת דף קכ''ט ע''ב - כל האמור בפרשת תוכחה... כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין. הל' שבת פ''ט ה''ח.

תוס' שבת דף קל''ג ע''ב – לועס בשיניו - אף על גב דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא. (שבת דחויה או הותרה, הל' שבת פ''ב ה''א.

שבת ד' קל"ד ע"ב כגון שבא למול בה"ש. – הל' שבת פ''ה ה''ד.

שבת דף קל''ד ע''א - דגחלים של מתכת לא מקרי אש. שבת פי''ב ה''א קטע שני.

שבת קל''ה - בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. הל' שבת פ''ח ה''ז.

ועי' שם ד' קל"ה ע"א גבי אמו שוחה עליו. [בן שמונה הרי הוא כאבן כו'].

שבת דף קל"ו ע"א - לענין אם הרג טריפה אם חייב. הל' שבת פי''א ה''א. קטע שני.

שבת דף קל''ז ע''ב גבי נראה ואינו נראה. - אמר שמואל: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו כו'. הל' שבת פ''ה ה''ד.

שבת דף קל"ח ע"א אף דיש בו שני שמות מ"מ אינו חייב אלא אחת בין לרבה בין לר"ז. הל' שבת פ''ט ה''ד.

ושם ד' ק"מ ע"א גבי הך דראב"י ע"ש. - רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא.

וד' קמ"א ע"ב בתינוק שיש לו געגועין.

דשבת ד' קמ"ב ע"ב גבי ככר ותינוק ע"ש ומיירי במקום שאינו משתמר... שבת פכ''ה הכ''ד.

שבת דף קמ''ד ע''ב ע''ש - תנן התם: נפל לתוכו יין או חומץ ומוחל ושנה מראיו - פסול. הל' שבת פ''ט הי''ד.

בשבת דף קמ"ו ע"ב גבי הך דר"א גבי גזירה שמא יקטום, ודף קכ"ד ע"ב – הל' שבת פ''א ה''ד.

שבת קמ''ו ע''ב ע''ש, ואם היתה נקובה וכו'. מישחא. שבת פי''א ה''ו.

שבת דף קמ''ז ע''א - וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו - חייב חטאת. שבת פי''ב הי''ב.

שבת דף ק''נ ע''ב [גבי הבדלה י''ל דדי בלב...]. הל' שבת פכ''ט ה''א¹.

ירושלמי פ''א דשבת ה''ב גבי הך דרבי משיטול ידיו דפלוגתא שם אם לקידוש אם לברכה... הל' שבת פכ''ט ה''י.

ירושלמי שבת סוף פ' י"א דה"ה אם מתכוון לקצור פחות מכשיעור הוה נמי מתעסק. – הל' שבת פ''א ה''ח.

ירושלמי שבת פ' ט"ז ה"ז אם דאיכא סכנתא אפילו ר' אמי יטפי. הל' שבת פ''ב ה''ג.

ירושלמי שבת [שבת פרק י''ג ה"ו] ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו כו', מוכח שם דאף אם מתכוון לזה מותר. הל' שבת פ''ב הט''ז.

ירושלמי פ''ז דשבת - ה"ב: רבי חייה בשם רבי יוחנן המבשל נבילה ביום טוב אינה לוקה. הל' שבת פ''ב הט''ז.

ירושלמי - שבת פ''א ה"ח: ומלחמת חובה מותר אף להתחיל בשבת כמבואר בירושלמי - אין מקיפין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת. – הל' שבת פ''ב הכ''ג.

ירושלמי פ"ב דשבת ה"א דהוה ס"ל דטעמא דאין מדליקין בדבר שאינו נמשך אחר הפתילה. הל' שבת פ''ג ה''א.

ירושלמי שבת פ"א ה"ד ויאמר דלא יעבוד. הל' שבת פ''ו ה''ד. ה''ט: נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור כו'.

ירושלמי פ"א דשבת ה"ה: בית הלל אמרו לבית שמאי דבר אחד ולא יכלו להשיבן כו'. דהטעם דר' ישמעאל משום דכל טפה וטפה נעקר ממקומו. הל' שבת פ''ג ה''ב.

ירוש' שבת פי"ט גבי מה דשאל שם נולד בה"ש ימול בה"ש. [ה"ה: יעקב איש כפר נבורייא שאל לרבי חגיי מעתה נולד בין השמשות] - הל' שבת פ''ה ה''ד.

ירושלמי פ"ז דשבת מבואר דהוה מה"ת ע"ש בהל' ב' דחשיב לה מתולדה דחורש. הל' שבת פ''ו ה''ד.

ירושלמי שבת שם [פרק ז' ה"ב: רב חייא בר אשי בשם כהנא הנוטע בשבת חייב משום זורע]. אם תולדות אסור בשביעית. הל' שבת פ''ז ה''ג.

ירושלמי שם גבי רוקק ושף - שבת פרק ז' ה"ב: רבי בא בשם רבי חייה בר אשי איתפלגון רבי חייה רובא ורבי שמעון בר' חד אמר רוקק ושף כו'.

ירושלמי שבת פ"א ה"ה משמע שם דאם הניח פת בשבת לעת ערב שאף שהאפיה נגמרת במוצ"ש חייב. הל' שבת פ''ט ה''א.

ירושלמי שבת פ''א ה''י: השופת את הקדירה על גבי גחלים מתרין בו לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. הל' שבת פ''ט ה''א.

ירושלמי שבת פ''ז ה''ב - המלבנו כו' הדא איתתא דשרקה אפה. הל' שבת פ''ט הי''ג.

ירושלמי פ''ז דשבת דגם באוכלין שייך גדר מכה בפטיש. – ה''ב: הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה כו'. הל' שבת פ''ט ה''ב.

ירושלמי פ"ב דשבת גבי הבעיר ובישל אם חייב שנים. הל' שבת פ''ט ה''ד (קטע שני).

ירושלמי פ"ב דשבת אמר שם דהוה מבשל [הקטרת אימורים]. הל' שבת פי''ב ה''א. [והטעם כיון שרוצה בעיכולם... לשם ריח לשם ניחוח ר''ל דהוה גדר בישול].

ירושלמי פ"ז דשבת המאדם אודם כטיפה חייב. הל' שבת פ''ט ה''ח.

ירושלמי כאן פ''י ה''ז - דאמר רבי יוחנן בשם רבי בנייה באתרין צווחין לקלעיתא בנייתא. פ''ט הי''ט.

ירושלמי שבת פ"ח ה"ד דמשוה להו גמי לחרס. הל' שבת פ''י ה''ד.

ירושלמי שם פט"ז ה"א גבי גמי שהוא מן המוכן. שבת פ''י ה''ד.

ירושלמי שבת פי''ד. - לוחשין לעין ולמעיים ולנחשים ולעקרבים. שבת פ''י הכ''ה. ופי''א ה''ד.

ירושלמי שבת פרק ז' - הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק. שבת פי''א ה''ו.

ירושלמי פ''ז סוף ה''ב כאן מה דמחלק בין מחתך לקורע, דמחתך - בעור - קליעה [קריעה] בבגדים. שבת פי''א ה''ז.

ירושלמי שבת פי"ג אם הטעם דשתי אותיות משום דפחות מזה לא הוה כתיבה או משום שאין מלאכתו מתקיימת. שבת פי''א ה''ט.

ירושלמי פי''ג דשבת ה''א מבואר להיפך - כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת כו'. פי''א ה''ט.

ירושלמי פ''ז דגם גבי דיו אם הוציא כדי להגיה חייב על שיעור אות אחת ע''ש. - הוציא דיו...אם להגיה, כדי להגות אות אחת. שבת פי''ב ה''א.

ירושלמי פי''א ה''א מוכח דמצטרף למעלה מעשרה עם למטה מעשרה לד' אמות. שבת פי''ד הי''ח.

ירוש' שבת פ"י ה"ב גבי חבילה. שבת פי''ד הי''ט.

תוספתא

בתוספתא שבת פ'''ד דמבואר שם דמותר להחזירו ע''ש – פ''ג הלכה י''א: נותן אדם כלי תחת הדלף בשבת נתמלא שופך ושונה ואינו חושש.

בתוספתא פ"ד מבואר דזה רק אם אמר שביתתי שם אז רק שהוא בית סאתים אבל אם שובת שם אין נ"מ. שבת פכ''ז ה''ד.

בתוספתא פ''ה דשבת. – בפ''א הלכה י': לא יצא אדם במעות הצרורין לו בסדינו לרשות הרבים. שבת פי''ב הי''ב.

תוספתא שבת פי"ח: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו כו'. והטעם דגבי שבת אסור כמו מבשל ובי"ט שרי. הל' שבת פ''ו הכ''ד.

תוספתא שבת פרק יב הלכה ג': הצד צבי בחצר שיש לה שני פתחים פטור. שבת פ''י הכ''ג.

תוספתא שבת פ''י גבי תלישה דגם בשמאל חייב – התולש בין בימינו בין בשמאלו הרי זה חייב. הל' שבת פי''א במבוא להל' ט'.

בתוספתא שבת פ''ט גחלת כל שהוא, שלהבת כל שהוא חייב. - המוציא גחלת כל שהוא הרי זה חייב

בתוספתא פי''א דאמר שם דאם באו הרבה אנשים וכל אחד כתב אות אחת ונכתב ספר שלם אז כולם פטורים וגם האחרון פטור אף דהוא גמר הספר ע''ש. שבת פי''א ה''ט.

תוספתא פי''א הי''א: והמוחק על מנת לתקן כל שהו הרי זה חייב. שבת פי''א הי''ז.

בתוספתא פי''א דשבת גבי בור שבבקעה – פ''י הי''ג: ובבור אפילו עומק מאה אמה הרי זה חייב. שבת פי''ד ה''ו.

תוספתא שבת פ' י"ג גבי מפרפרין גלוסקא... שבת פכ''א הי''ח.

ר"ן פ"ג דשבת - דף י''ט ע''ב בדפי הרי''ף דגבי נזק דרבים הוה כל נזק כמו סכנה – הל' שבת פ''ב הכ''ג.

בעל המאור בפרק כל הכלים על דף קכ''ג ע''ב [בעל המאור שבת דף מ''ח ע''א, סובר שכ''ע מודים שאסור לכבד הבית בשבת והמכבד חייב חטאת, והמחלוקת היא בשאר המלאכות מרבץ ורודה כו'] – הל' שבת פ''ח ה''א.

פסחים

פסחים ד' ע''ב גבי דרבנן, דמתחילה אמר שם אטו אמירה דהני כו'. מבוא להל' אישות ח''א, נאמנות השליש.

פסחים ד' ה' ע"ב [ועי' ברמב"ן בס' תולדות האדם מש"כ בשם בה"ג ומה שהקשה מהך] ד"ה לחלק דהיכא ללאו הוה רק בשבת... שבת פכ''א ה''א.

פסחים דף ו' ע''ב קידשה בדבר כו' שאין בעל הבית מקפיד כו', אישות פ''ה ה''ה.

תוס' פסחים דף ז' – [ואין צריך לברך כו']. ובאמת זה לא מקרי כלל ברכת המצוה. אישות פ''ג הכ''ג.

פסחים די''ז ע''א גבי משקה ביה מדבחיא. אישות פי''ד הי''ח.

פסחים דכ"ג ע"א ומנחות דע"א דנקטי שם רק חטים של חדש ואף דחטים אינו ראוי לבהמה כל כך. שבת פכ''ה הי''ט.

התוס' פסחים דף כ''ט ע''א דהיכא דלא משלם קרן משום קים ליה בדרבה מיניה – אינו מביא אשם. אישות פי''ח ה''ו.

רש''י פסחים דל''א ע''א מעות שלא היו בעין - לא חייל שיעבודו מחיים עליהן [דפירש שם רש''י משום דהני מעות לא הוי בעין בשעה שהאב היה חי כו'] אישות פט''ז ה''ז.

בפסחים דל"ב ע"א דלא גרע מגזלן מ"מ יש עליהם שם תרומה ונעשה תרומה... שבת פכ''ג הכ''ד.

רש"י ז"ל בפסחים ד' ל"ד ע"ב שתהא חיותם בכלי... שבת פכ''ט הט''ז.

פסחים ד' ל"ח ע"ב כל לשוק אימלוכי מימלך. הל' שבת פכ''ט הט''ז.

פסחים ד' ל"ט ע"ב גבי מורסן... שבת פכ''א הל''ג².

פסחים ד' מ' ע"ב [לממחה קדירה בחסיסי. וד' מ"ב [פת תבואה שלא הביאה שליש]... שבת פכ''א הל''ג.

רש"י פסחים ד' מ"ו ע"ב ד"ה מדאורייתא... שבת פכ''א ה''א.

פסחים ד' מ"ח ע"ב גבי תוך כלי גבי צירוף חלה. שבת פכ''א הי''ח.

פסחים ד' נ"ד ע"א דרבי חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו... שבת פכ''ט הכ''ו.

פסחים דף ס''א – שינוי בעלים אינו לאחר מיתה. מבוא לאישות ח''ב.

פסחים ד' ס"ה ע"א - לא כל שבות התירו חכמים. הל' שבת פ''א ה''ד.

פסחים ד' ס"ט ע"א וביומא ד' ח' ע"ב משמע דאפילו משום טומאה דרבנן ג"כ אסור בשבת... [ואין מזין עליו בשבת] שבת פכ''ג ה''ח.

פסחים דע''ב ע''ב – [מבואר דמצות עונה ופרו ורבו הוא שני דברים]. ורבי יוחנן, מאי שנא יבמתו - דקא עביד מצוה כו'. אישות פט''ו ה''א.

פסחים שם בתוס' ד''ה באשתו – שם.

פסחים ע''ב ע''ב דזה נמי מקרי מצוה, לא חיוב", שם מצ''פ הלכות דעות עמ' 6].

פ''ה ע''ב בתוס' ד"ה ונגררין... שבת פכ''א הי''ח.

פסחים דף פ"ב ע"א מפני החשד. שבת פ''ל ה''ג.

פסחים דפ''ח ע''ב גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם אישות פכ''ד הי''ח.

פסחים דפ"ט ע"א גבי הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה כו'. שבת פכ''ג הי''ז.

בפסחים דפ"ט ע"ב במה דאמר ומעות כל שהן יפלו לנדבה מבואר שם דקניס ליה גם בהיתר... שבת פכ''ג הכ''ד.

שם דף צ' ע''א דע''מ כן הקדישו ישראל מעות פסחיהם ע''ש. שם.

ותוס' שם דף צ''ג ע''ב - רב יהודה אמר דאית ליה תחומין דאורייתא ...דגם ביו''ט מוזהר על זה. שבת פכ''ז ה''א.

פסחים דף צ''ח ע''ב – משנה. חבורה שאבד פסחה כו'. [דשם יכול למשוך עצמו מן הפסח], אישות פ''ג הט''ו.

פסחים דף ק''ה ע''א. [החילוק בין קידוש להבדלה], ותוס' שם ד' ק'. הל' שבת פכ''ט ה''א.

תוס' פסחים דף ק''ח ע''ב - שתאן חי יצא - משמע דלכתחלה בעי מזיגה... שבת פכ''ט הט''ז.

רש"י פסחים ד' ק"ט ע"א גבי מחלקין קליות מש"כ שם מחטים ישנים... שבת פכ''א הל''ג.

פסחים דף קי''ז ע''ב. – קידוש ברבים מי ליתא. בבית הכנסת ובסעודת חתן - רשב''ם. אישות פ''ג הכ''ד³.

שיטת הרי"ף ז"ל בפסחים בדף ק"ה ע"א דגם בה"ש יש מצות עונג עי' בעה"מ ומלחמות... שבת פכ''ה הי''ט.

ירושלמי

ירושלמי פסחים פ''ד ה''ד ע''ש. - נראין דברים בדבר שדרכו לבוא בצונין (שמותר לקנב ירק ביו''כ מן המנחה ולמעלה), אבל דבר שדרכו לבוא ברותחין (אסור לקנב). שבת פכ''א הי''ח.

ירושלמי פסחים פ"ו ופ"ח - אבל שבות ליכא כלל במקדש. שבת פ''א ה''ד.

ירושלמי פ''ח דפסחים ה''א ע''ש סתם האשה ממחה. אישות פכ''א הי''ז.

בירושלמי פסחים פ"ח דבעי שם אם יכול העבד להקדיש ק"פ שלא מדעת הרב ע"ש... שבת פכ''ג הי''ז.

ירושלמי פסחים פ''ט - הלכה ב' ... כדי שיבוא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפיים לתחום עד שלא חשיכה כו'. [תחומין דאורייתא ...דגם ביו''ט מוזהר על זה. שבת פכ''ז ה''א.

תוספתא

בתוספתא פסחים ספ''ה גבי נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד לומר פסח זה שלי הוא אך שם נקט רק ג' וד' אבל שנים לא מהני דע''י זה יותר גם השני, דרק לעצמו נאמן. הל' אישות פ''ט הי''ד וגרושין פ''ב ה''ג.

אב. נאמנות

איסורי ביאה פ''א הכ''ג:

רמב"ם: האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אף על פי שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם, וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק.

הנה כ"כ דרבינו מחלק בין אב לאשה, דגבי אב אף אם אמר שהיא לפלוני מ"מ אינו נסקל, ובין אשה עצמה דרק סתם, אבל אם אמרה לפלוני ונתחזקה ל' יום חייבין עליה. וזה ר"ל תוחזק...

בפ''ט הל''א מהל' אישות:

אמרה מקודשת אני כו' ולאחר זמן כו'. הנה נראה דזה רק אם אמרה סתם מקודשת אני דאז לא נקראת הוחזקה א"א כיון דאמרה סתם אבל אם אמרה שהיא אשת פלוני אז נקראת הוחזקה א"א ולא מהני אמתלא. וזהו מש"כ רבינו בסוף פ"א מהל' א"ב גבי אב נקט לשון מקודשת היא לזה ומ"מ אינה נסקלת וגבי האשה בעצמה נקט מקודשת סתם ואז אינה נסקלת אבל אם אמרה לפלוני אז נסקלת על פיה וזהו מהו דמסיק שם רבינו או תוחזק...

מהד''ת פ''ט ה''ג מהל' יסודי התורה:

ורק אם הוחזקו שלשים יום שהם איש ואשתו אז חייבים עליה מיתה כמבואר בירושלמי וברמב"ם שם בפ"א מה' איסו"ב. אבל אם היא אמרה שהיא מקודשת לפלוני אז היא נהרגת אבל לא הבא עליה.

וזה ר"ל רבינו בספ"א שם, אבל אביה למיתה לא מהימן אף אם אמר שקידשה לפלוני. והגדר דאביה נאמן רק במה שאמר שקידשה וממילא נעשית א"א, דהוא אין לו כח לקדשה רק עד בגרות, והגדר א"א נגמר בה לעולם, וזה דין לא נאמנות. אבל היא שייך בה גדר א"א דהיא יכולה להתקדש לעולם, ולכך אם אמרה אשת פלוני או נתקדשה לפלוני היא חייבת מיתה...

אבני בית המנוגע

פ''ד ה''א מהל' איסורי ביאה מובא מכ''מ ע''ש:

ובפלוגתא דתנאים במס' נגעים פי"ג משנה ג' גבי אבני בית המנוגע אם מטמאים בכל שהוא או בכזית, אם זה הוי בגדר פרט בדבר חדש מן הבית והוי כמו אבר דאין לו שיעור, או כיון דזה נעשה מדברים מפורדים אין עליו שם הרכבה מזגיית רק הרכבה שכוניית.

ובהל' יבום וחליצה פ''ד ה''כ בהקדמה להלכה.

אויר פוסל בסוכה

הלכות איסורי ביאה פי''ז הי''ד:

בהך דסוכה ד' י"ז וד' י"ח גבי פסול אויר, אם מה שאין כאן הסכך כשר, או זה בעצם הוי פסול. ונ"מ להך דלבוד דזה לא שייך לומר רק אם זה פסול, אבל מה שאין כאן סכך, ע"י לבוד לא יהיה סכך אחר⁴. ועיין בירושלמי דעירובין פ"א ופ"ב⁵, מוכח בכ"מ דר"מ ס"ל כרשב"ג דפחות מד' הוי לבוד⁶, ומ"מ מוכח דס"ל דאויר ג' פוסל⁷, ע"ש ד' י"ד ע"א בהך מחלוקת דנסרים משמע מלשון הגמ' להיפך⁸, וע"ש ד' י"ג ע"ב גבי ירקות דפוסלים משום אויר ע"ש⁹. ועיין תוס' ב"ב ד' קס"ב ע"ב¹⁰, וכ"כ בזה.

בספר ההשלמה השמטה א':

והנה כ"כ בזה דהא דאויר פסול בסוכה, אי משום דאין כאן סכך, או משום דיש על האויר גופה שם פסול, ונ"מ אף לרשב"ג דס"ל בעירובין דף ט' וכ"מ דאמרינן לבוד עד ד', וכן ס"ל לר"מ בירוש' פ"א דעירובין, אם לדידי' פוסל אויר בג'?

דאם נימא דזהו פסול עצמיי, אין שייך בו לבוד, דמ"מ ישנו. וע"ש בתוס' ד' י"ט ע"א, ודף י"ז וד' י"ח, וכעין דכתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דנדרים ד' כ"ד דגבי קום ועשה לא שייך לומר הריני כמו שלא עשיתי¹¹, וה"נ אם נימא דאויר הוה עצם לא מהני לומר לבוד...

עכ"פ דבר מציאות א"א לומר שאינו.

ועי' סוכה ד' י"ד ע"א דמוכח שם דגם לר"מ אויר פוסל בג', ושם ד' י"ג ע"ב גבי ירקות כיון דכי יבשי נפלי פוסל משום אויר, חזינן דזה מציאות ולא משום העדר.

וע"ש דף י"ז אם מצטרפי אויר וסכך פסול¹², ר"ל דשניהם יש עליהם שם פסול עצם לא העדר.

עי' ב"ב ד' קס"ב ע"ב ואל תתמה כו'¹³, וכ"כ בזה.

רק זה שייך בזמן שיש דין סוכה אבל לאחר החג אז ליכא שם פסול על אויר ג', ולכך עובר על בל תוסיף אם יושב בסוכה שיש בה אויר ג', וכמו דס"ל לרבינו בהל' תפלה פ"ט גבי ב"כ דאף דקי"ל דב"כ בקול רם ולא בלחש מ"מ כהן שהוסיף ברכה דעבר על ב"ת גם בלחש עובר דבמה שא"צ שישמע לא הוה לחש פסול ולכך נקט הגמ' בסוכה שם פוחת בה ד'...

על הגליון סוכה מ''ח ע''א כותב רבינו:

תוד''ה פוחת בה ארבעה ופוסלה כך פי' בקונטרס, ותימה מה שיעור הוא זה בארבעה הלא אויר פוסל בשלשה.

כ''כ בזה בחיבורי דזה דאויר פוסל בג''ט זה חידוש בסוכה, דחזינן אף לר''מ דס''ל בירושלמי עירובין פ''א דיש לבוד עד ד''ט, מ''מ הא ס''ל אויר בג''ט, עיין לעיל דף י''ג ע''ש וכ''מ. וא''כ חזינן דזה חדוש הל''מ בסוכה, וזה רק בסוכה ע''פ דין, אבל אחר סוכות אז ליכא זה הפסול, ושייך חשש ב''ת רק בד' דזה פסול בכ''מ¹⁴. עיין לעיל דף י''ד ודף י' וכ''מ בזה וכה''ג ס''ל להרמב''ם ז''ל גבי ב''כ דכדין רק בקול רם, עיין סוטה דף ל''ח ובספרי ובירושלמי וכ''כ רבינו הרמב''ם ז''ל ומ''מ אם הוסיף ברכה אף בלחש עובר בב''ת כמ''ש רבינו בהלכות תפילה¹⁵, ע''ש בזה וה''נ בזה.

אבלות. השלמה

מש"כ הרמב"ן ז"ל בתולדות האדם גבי אבילות¹⁶. גרושין פי''א הכ''ד¹⁷.

אומד

הלכות נערה בתולה פ''א ה''א.

בדיני נפשות סומכים על אומד העדים, ולא לענין חיוב ממון שצריך בירור מוחלט.

וז''ל:

בהלכות חובל ומזיק פ''ב ה''ח דגבי נחבל אם אמר נתחרשתי אין מאמינים לו עד שיבדוק זמן מרובה ע''ש.

והנה גבי מכה אביו ואמו בפ''ה מהלכות ממרים ה''ו גבי חרשו לאביו לא כתב כן רבינו.

והטעם דגבי מיתה הוה זה דין, דאם העידו העדים בדבר שעל ידי האומד ראוי שיהרגו או שיחבול בו, גבי אב נתחייב מיתה. משא''כ גבי ממון דהחיוב הוא רק עפ''י עדות, צריך שיתברר הדבר ע''י העדים ולא מהני מה שמחזיקין זה על פי דין.

ושם העתקתי מהל' תרומות:

דהנה עיין בדברי רבינו ספ''א מהלכות חובל פסק דצריך שיביאו החפץ לב''ד, ולא כמו גבי מיתה¹⁸...

שו''ת צפ''ו סי' קל''ח:

בגדר שפחה חרופה, הנה באמת על קרבן מבואר בכריתות דף י''ב ע''ב דיכול לומר לא גמרתי ביאתי ע''ש¹⁹, ובפרט לשיטת הירושלמי דס''ל ביבמות פ''ו דרק עד שיפלוט, א''א לעדים שידעו זה...

אבל למלקות י''ל כמו דאמרינן בספרי פ' תצא פיסקא רמ''ב ושכב על עסקי שכיבה ר''ל דכן שפטה התורה החזקה וע''ז חייב, וכן אמר שם פיסקא רמ''ד גבי קנס דכן חייב התורה, דזה אומד התורה לא אומד שלנו...

לחייב מיתה או מלקות בעריות מספיק אומד, אך לגבי חיוב קרבן (בשפחה חרופה) או לאסור אשה על בעלה (לשיטת הבה''ג²⁰) צריך בירור מוחלט, עדות שראו כמכחול בשפופרת.

צפ''ד סי' ט':

כן לגבי ביאה למלקות ומיתה, אף דשם דוקא נבעלה כו'²¹, - מ''מ גזרה לנו התורה שכל שהיא כדרך המנאפים²² – אף אם שניהם צועקים שלא נבעלה כלל²³ –

זה גדר התורה שאם שכבו כדרך המנאפים – נהרגין, אפילו אם צועקים שניהם שלא בעל כו'.

וכן גבי אונס אם אומר שלא בעלה כלל, וכן אם טוען ואומר פתח פתוח מצאתי כו' מ''מ משלם קנס...

עי' במבוא להלכות אישות ח''א.

ובהלכות יבום וחליצה פ''ב ה''ה בביאור דברי הרב שם.

אונס. רחמנא פטריה.

הל' איסורי ביאה פ''א ה''ג:

זה רק היכא שעל ידי אונס נתגבר עליו יצרו אח"כ²⁴, אבל הכא שמרצון נתגבר עליו יצרו, אף דההתראה וקבלת התראה היא כעת שכבר הוא נאנס - מ"מ חייב.

ושם²⁵:

ועיין תוס' ב''ק דף מ''א ע''א ע''ש דאם קודם הביאה היה אונס, כיון דהביאה ברצון - נאסרה על בעלה ע''ש²⁶.

ושם פי''ב ה''ה:

ולא עוד אלא ונשמט הבועל כו'. דוקא נשמט אבל אם הוא בועל אז חייב אם הרג להקנאי, משום דהוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו דיכול לפרוש ושוב לא יהרגהו הקנאי... אף שי"ל דעכשיו אנוס הוא דיצרו אנסו²⁷, וכעין דאמרינן בכתובות דף נ"א...ועיין תוס' שבועות דף י"ז ע"ב דגם גבי בועל אמרינן זה...

אילונית ועקרה. פכ''א הכ''ו מאיסורי ביאה (לעיל):

אך באמת הנ"מ בין איילונית לעקרה דאיילונית החסרון באברי הזריעה שלה ועקרה החסרון באברי העבור וכן משמע בסוטה ד' כ"ה ע"ב ועיין ביבמות ד' ס"ד ע"א ובכתובות ד' י"א ע"א וזהו הנ"מ שבין סריס לשחוף עיין תוס' סוטה ד' כ"ו ע"ב וזה אין לו רפואה ג"כ ועיין סוטה ד' י"ג ע"ב גבי בא גבריאל כו' ועיין ב"ק ד' צ"ב ע"א דמבואר שם בדברי רש"י דאין באשה אבר להזריע ועיין תוס' נדה ד' י"ג דלא משמע כן ושם ד' ל"א ע"א וכ"מ. ובאמת י"ל דזה המחלוקת דתנאי בבכורות ד' מ"ה ע"א גבי מפתח באשה ועיין שבת ד' קי"א ע"א מוכח דגבי אשה עקרה אין לה רפואה:

אין שבות במקדש. ומ''מ לא כל שבות התירו במקדש.

הל' שבת פ''א ה''ד:

וגם נ"מ לגבי הך דלא גזרו שבות במקדש עי' עירובין ד' ק"ב ע"ב ברש"י ותוס'²⁸ ומנחות ד' צ"ז ע"ש ברש"י²⁹ דהוא נגד הגמ' דשבת ד' קכ"ג ע"ב גבי קנים דלה"פ ע"ש³⁰ אך דר"ל שיש שם מלאכה עליו מדרבנן לא משום מוקצה בלבד, וזה ר"ל הירושלמי בכ"מ לא כל שבות התירו חכמים³¹ ועי' פסחים ד' ס"ה ע"א³²... (איסור דרבנן לקמן ב' מיני דרבנן).

איסור דרבנן

הל' שבת פ''א ה''ד:

יש שני מיני דרבנן למשל כמו חלוצה הוה דרבנן, ושנייה הוה דרבנן, ומחלוצה דרבנן הוה חלל דרבנן ומשנייה דרבנן לא הוה ממזר דרבנן. והטעם דחלוצה יש עליה שם גרושה, ושניה לא הוה אלא בגדר משמרת למשמרתי, עי' יבמות ד' כ"א. וזהו מה דר"ל הגמ' בעירובין ד' ק"ה שלא התירו לך אלא משום שבות, ר"ל רק הני דאין עליהם שם מלאכה דרבנן אבל היכא דיש עליהם שם מלאכה דרבנן לא התירו. וכן בהך דלא גזרו על שבות ביהש"מ הוא ג''כ כן...

אמתלא. לא מהני לעקור אמירה שהיא בגדר עדות או כשהוחזקה.

פ''ט הל''א מהל' אישות:

הנה נראה דזה רק אם אמרה סתם מקודשת אני דאז לא נקראת הוחזקה א"א כיון דאמרה סתם אבל אם אמרה שהיא אשת פלוני אז נקראת הוחזקה א"א ולא מהני אמתלא...

הל' איסורי ביאה פ''א הכ''ג.

גבי אמתלא דלא מהני רק אם אמרה א"א סתם, אבל לא אשת פלוני...

נראה דרק בשאמרה טמאה אני אבל אם אמרה שראתה נדה אז שפיר מקרי הוחזק ולא מהני... (אישות פ''ט הל''א).

ועי' סוטה דף כ' ע"א דלאחר קינוי וסתירה אמרה טמאה אני לד"ה לא מהניא אמתלא, רק אם אמרה איני שותה בזה הויא בעיא דלא איפשטא, והטעם דהוה כמו הוחזקה בטמאה...

פ''ד ה''ג מהל' סוטה:

[אבל אם אמרה איני שותה והיא בריאה ואינה יראה ולא פוחדת אינה יכולה לחזור ולומר הנני שותה] - ומשמע דאפילו אמתלא לא מהני בזה, ועי' במש"כ הראב"ד ז"ל לקמן פי"ח מה' אס"ב ה"ט דס"ל שם דמהני אמתלא, אך כאן לאחר קינוי וסתירה הוה כמו עדות לאחר גמר דין דלא מהני אמתלא...

הל' איסורי ביאה פי''ח ה''ט:

[אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף ע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה]. עיין בהשגות דס"ל דמהני אמתלא ועיין בה"ה וכ"כ בזה אם היכא דזה הוה גדר עדות אם מהני אמתלא...

פ''ד הט''ו מהל' מתנות עניים:

וכ"כ בזה בהך דסוטה דף כ' ע"א דמוכח שם דאם אמרה טמאה אני לא מהני אם תתן אמתלא דהוה בגדר עדות וזה ר"ל התוספ' ב"מ פ"א הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי כו' דר"ל דאז לא מהני אמתלא לחזור וכמו שלא להשביע עי' סנהדרין דף כ"ט וכ"מ ועי' כתובות דף כ"ג ע"ב גבי שבויה דאמר שם ואי דאיכא עדים כו' ולכאורה קשה מה שייך לומר נאמנת על עצמה הא בלא דבורה ג"כ אסורה כיון דיש עדים שנשבית רק דקמ"ל דהו"א דאף דמבואר ביבמות דף קי"ח ע"א דלא מהני אמתלא שלה לחזור ע"ש בתוס' וכן כאן זה רק היכא דבשעת הודאה בלא ההודאה היתה מותרת וא"כ פעלה הודאה שלה והוה כמעשה ולא מהני אמתלא משא"כ כאן דבלא דבריה ג"כ אסורה ולא מהני דיבורה כלום והו"א דאם אח"כ יבוא עד אחד ויאמר שטהורה היא יועיל חזרתה קמ"ל דזה הוה בגדר עדים...

אנדרוגינוס. ספק בעצם ולא מחסרון ידיעה.

הל' איסורי ביאה פט''ז ה''א:

ירושלמי כלאים פ"ח ה"ה דחשיב שם ששה ספיקות וכו' אנדרוגינוס באדם וכוי בבהמה ר"ל דהספיקות לא הוה גדר סיבה, רק בגדר עצם, דהוה מין שהוא כך...

אך באמת גבי אנדרוגינוס שאני וכמ"ש רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג ובהל' עדות פ"ט ה"ג דהוה כמו גדר מין אחר ור"ל דיש בו שני הפעולות ועי"ז נעשה ספק בדין... (פ''ג ה''ו מהל' מילה).

ובהל' שופר פ''ב ה''ב³³:

אנדרוגינוס כו'. עיין בהשגות ועיין ... דהוא כלול משניהם ומש"כ רבינו ז"ל בהלכות איסורי מזבח פ"ג ה"ג דכיון דיש שינוי בעצם הבריאה הרי הוא כמין אחר...

אנדרוגינוס. גדר הפסול

הל' שבת פ''ה ה''ד. שם העתקתי מש''כ בפ''ט מהל' כלאים ה''ה:

וכן גבי אנדרוגינוס כך, דהיכא דבעי יום או זכר או להיפך (דצריך לילה או נקבה) – אז אנדרוגינוס או בין השמשות – שפיר יש שם הדבר שצריך (וכשר), כו', אבל היכא דפסול לילה או נקבה – אז גם כאן באנדרוגינוס ובין השמשות כן (פסול כי יש בו גם גדר של לילה או נקבה).

ולכן מבואר בזבחים נ''ו דדם נפסל בשקיעת החמה, ומ''מ לענין הקרבה יכולים להקריב ויש עליו עדין שם יום, והקרבה צריכה יום (לא שפסולה בלילה), ובין השמשות הוא שניהם, לכן הקרבה כשרה כי זה עדין יום, וזריקה פסולה כי זה לילה³⁴.

וכן, אנדרוגינוס פסול לעדות משום ספק ולא משום שהוא גם בגדר אשה ³⁵ - "משום דשם לא שהאשה פוסלת, רק דבעי איש (והוא ג''כ איש). וגבי קרבן הנקבה פוסלת". (לגבי קרבן, במקום שצריך זכר – נקבה פסולה).

ושם:

ונ"מ ג"כ מאיזה טעם ממעט איש מאודם ואשה מלובן, אי מחמת שהוא איש או מחמת שאינו אשה, ועיין בירוש' שבועות פ"ב דאמר שם גבי לובן את עביד לו אשה כו', ור"ל ג"כ כן דגם בזכרותו מעורב גדר נקבות אך זה רק לגבי אחר אבל לגבי עצמו אז יש בו שני הכחות אך אינם מעורבים, וא"כ לפי"ז אם אנדרוגינוס נשא לובן ואודם של אנדרוגינוס אחר ג"כ חייב לשיטת רבינו...

בפ''ו ה''ב מהל' יסוה''ת:

וכבר כתבתי כה"ג בשיטת רבינו דס"ל הלכו' אישות פ"ד הי"ד³⁶ גבי אנדרוגינוס שנתקדש דרבינו ס"ל דצריך גט מספק ועי' שם בהשגות דהרי חייבין עליו סקילה כזכר, אך טעם רבינו דהחיוב מיתה הוא מחמת שיש בו צד זכרות ולגבי אישות הוה זה כמאן דליתא, והקידושין חלין על צד נקבות ועמ"ש התוס' חולין דקל"ב גבי מתנות כהונה בכוי...

אנדרוגינוס. הוי בעל מום.

בהך דבכורות ד' מ"א ע"א דפריך שם גבי אנדרוגינוס ויעשה נקבות שלו חרוץ ויהיה בעל מום, חזינן דאף דאנדרוגינוס אורחא הוא בכך, מ"מ מקרי בעל מום ושינוי... (פ''י ה''ב מהל' איסורי ביאה).

אומדנא

עדות כשהיא רק בגדר אומדנא, לא משגיחים בעדים אם עדותן סותרת הטבע.

עי' בספרי על הלכות סוטה פ''ג ה''ז. ובהל' גרושין פי''ג הט''ז. והל' יסוה''ת פ''ה ה''ה.

מהד''ת הל' יסודי התורה פ''ז ה''ז:

כמו שנצטוינו לחתוך כו'. מוכח מדברי רבינו דנאמנות ב' עדים הוא גזירת הכתוב ולהכי הוי תרי כמאה בד"ן...

ונראה דזה מה שמצינו בהך דבכורות ד' כ"ח ע"ב³⁷ ובר"ה ד' כ' ע"ב³⁸ וב"ב ד' צ"ב ע"ב³⁹ ובסוטה ד' ו'⁴⁰

ועיין ב''ק דף ע''ד⁴¹

וכריתות דף כ''ד ע''ש⁴².

[דעל דבר הנראה לעינים אמרינן דסהדי שקרא הוי.

ועיין בתוס' יבמות דף פ''ח ע''א בד''ה אתא גברא וקאי, דדבר הנראה לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה יומא דף פ''ג].

דמכחישין העדים, אם הטבע או האומדנא אינו כן.

זה רק בדברים שאין העדים גומרין הדבר כמו גבי בכור דצריך דוקא התרת חכם אף במום גלוי כמש"כ במ"א, וכן גבי קידוש החדש⁴³.

או דהעדות שלהם רק אומדנא, כהך דב"ב דמדיצאה וראשה פרועה הוה אומדנא שהיא בתולה. אבל במה שנגמר הדבר על ידי זה, אין משגיחין במה שהטבע מכחישם...

אומדנא - לא מהני אומדנות הנשים.

הל' אישות פ''ב ה''כ:

ועיין יומא דף פ''ד ע''ב ע''ש ברש''י דאין מחללין שבת על פי נשים⁴⁴.

ובירושלמי שם דנאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי, אבל אינה נאמנת לומר זכר או נקבה ע''ש⁴⁵.

מדוע? מבאר רבינו בהלכות איסורי ביאה פ'''ד ה''כ:

י''ל דהטעם, דחיישינן דילמא סמכה אסימנים, דמבואר שם דלא מצי למסמך ע''ש⁴⁶.

והל' גרושין פי''ג הכ''ט.

אומדנא. כל היכא דצריך להעיד בב"ד לא מהני אומדנא.

בהל' סוטה פ''ג ה''ז, ובגירושין פי''ג הט''ז. ובהל' שבועות פ''ט ה''י. וערכין וחרמין פ''ז ה''א. ומהד''ת יסוה''ת פ''ו ה''ב.

ב"ד היכא שצריכין לפסוק, צריך עפ"י דבר ברור או אומדנא גדולה שא"א לזה שום סיבה⁴⁷.

זה ודאי דב"ד א"י לגמור שום דין עפ"י אומד, דבעי ושפטו העדה.

הל' תרומות פ''ב הי''ג. וצפ''ד עמ' 28.

אומדנא. הבדל בין שני עדים לעד אחד.

במקום שהאומדנא מוכיחה על מציאות ברורה שרק נס על טבעי יכול לשנותה, בשני עדים דנים ע''פ האומדנא ולא חוששין לסיבה רחוקה, משא''כ בעד אחד.

וכ''כ בשו''ת⁴⁸:

זה גדר עדות להתיר בשני עדים כי היכי שאמרו שנעשה סיבה בגופו העומד למיתה, לא חיישינן לסיבה רחוקה מאד, ולכך פסק בפי''ג הי''ז מעידין עליו שמת⁴⁹, ואף דהא מבואר ב''מ דק''ז ע''ב⁵⁰, דיש חשש סמתרי אפילו בהרוגי מלכות, וא''כ מנ''ל להרמב''ם ז''ל? דהא ביבמות דף ק''כ ע''ב, ובגיטין דף ע' ע''ב גבי שחטו בו רוב שנים דשם נקט וברח⁵¹ ואז אמרינן דוקא⁵², אבל הרמב''ם נקט אפילו ברח, ומשמע דאף שהעדים יצאו משם מיד, ואמאי דלמא סמתרי?

אך לכך נקט שם הרמב''ם לשון מעידין ור''ל דוקא שנים, ואז הוה נאמנות ע''פ ד''ת מצד עדות, ושוב לא חוששין כלל לשום סיבה רחוקה מאד, וכן גבי נחשים ועקרבים⁵³ ואף שיש רפואה לנשיכת נחש כמבואר ביומא דף פ''ג ע''ב...

וע''כ כיון דכבר נעשה קרוב למיתה ע''י איצצא ועדים מעידים על זה – מהני. וכן גבי מים שאין להם סוף דרק דיעבד.

ובשני עדים⁵⁴ לא אמרינן כמו שכתב בהל' כ'⁵⁵ אבד זכרו ונשתכח שמו דמוכח שם דדוקא כה''ג אז אם נישאת לא תצא דזה רק בע''א וכן דייק שם הרמב''ם והעיד לה... ר''ל לא העיד זה בב''ד, דב''ד לא יקבלו ממנו כלל, רק שאמר לה סתם בגדר סיפור שמת, וממילא מותרת, אך דוקא שאבד שמו וזכרו, אבל בלא זה - תצא.

אומדנא. כל דטפי מעלי.

איסורי ביאה פ''ה הי''ב. והל' שחיטה פ''א הי''ד.

אם עשרה טבחי או כולהו טבחי⁵⁶, משום דגבי אומדנא כל דטפי מעלי⁵⁷.

אומדנא. הוה כתנאי כפול.

איסורי ביאה פי''ג ה''ט:

ועי' מש"כ הבעל המאור ז"ל ביצה דף כ' ע"א גבי תנאי כפול, דאומדנא הוה כתנאי כפול ע"ש⁵⁸.

והל' נדרים פ''א הכ''ה. ופ''ח ה''א. והל' תרומות פ''ב הי''ג.

אומדנא. שייך ג"כ לגדר דין או דזה מילתא אחריתא.

השמטות השמטה ז':

אך באמת זה תליא אי גם אומד בחולה שייך לגדר הוראה או לא. וכ"כ בזה בהשמטה לח"א בהל' שבת דמבואר בתוספתא בכ"מ דרופא צריך רשות ב"ד. והארכתי בזה במק"א אי אומדנא שייך ג"כ לגדר דין או דזה מילתא אחריתא מהך דב"ק דף צ' ע"ב גבי שמעון התימני ור"ע.

ולכך רבינו אף דבהל' שחיטה פ"י הי"ב ס"ל דטריפות דבהמה הוי רק דין ואינו נכנס לגדר אומדנא דרופאים. מ"מ גבי הורג בטריפה כ' בפ"ב מהל' רוצח ה"ח דהולכין אחרי הרופאים ולא אזלינן בתר דין, ודלא כתוס' חולין דף מ"ב ע"ב⁵⁹ וכ"מ⁶⁰. והטעם משום דשם בעי אומד...

אונס. אינו מוציא מרצונו לעולם.

אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה, הרי זה יגרשנה, שנא' ולא תהיה לאשה, אשה הראויה לו.

[עוברת על דת]... ובאמת גבי נשואה באונס ומוציא שם רע, כה''ג⁶¹ אם יכול לגרשה, כיון דאם ירצה יוכל לקיימה⁶², עיין סוטה דף כ''ה⁶³, ותוס' דף ג' משמע דאסור, דרק דברים מכוערים ע''י עדים שרי לגרשה לב''ש⁶⁴, אבל כה''ג ודאי דאסור לגרשה. (צ''פ מכות ט''ז ע''א).

ובשו''ת צפ''ד סי' ט''ו:

[אשה שעזבה את בעלה ונסעה עם איש אחר למדינה אחרת, וקלא דלא פסיק עליה דברים מכוערים]...

כיון דזה ע''פ ד''ת לא נאסרה על בעלה מחמת זנות, רק בגדר חובה או מצוה, אם זה מפקיע חדר''ג, ועיין בתוס' סוטה דף ג' לב''ש ובירושלמי שם דבלא עדים על דברים מכוערים, אינו יכול לגרשה בע''כ, וכן פליגי בזה רש''י ותוס' מכות דף ט''ז ע''א גבי אנוסה כה''ג⁶⁵ ע''ש.

אין בנין בכלים

הל' שבת פכ''א הי''ח:

ובזה י"ל דלכך ס"ל דאין בנין בכלים משום דעיקר הדבר החדש בכלים הוא תוך הכלי, עי' שבת ד' ח' לתוכן עשויות ועי' פסחים ד' מ"ח ע"ב גבי תוך כלי גבי צירוף חלה ושם ד' פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה ונגררין ועי' גיטין ד' ס' ע"ב באוזלא ע"ש ברש"י ושם ד' ע"ט ע"ב מה דפליגי רש"י ותוס' בזה, והבנין לא הוה רק במחיצות משא"כ בשאר דברים...

ובפ''י ה''ה:

[וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו]. ר"ל משום מכה בפטיש, ונ"מ גבי כלי דלא שייך בנין דאין בנין בכלים אם כבר נעשה, אבל גבי לול של תרנגולים חייב משום בונה אף בכל שהוא ולקמן בפ' כ"ג ה"א ר"ל בנקב גדול דהיינו מעבר לעבר, וכאן ר"ל שאינו מעבר לעבר אבל מ"מ יש בו שיעור לא כ"ש ממש.

בנין בכלים. בשבת אסור ביו''ט מותר.

הל' יו''ט פ''ד הי''ז:

[כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו], ואף דהא רבינו ז"ל לעיל בהל' שבת כתב הטעם משום דמתקן כלי⁶⁶, צ"ל כך, דהנה רבינו ז"ל פסק לעיל בהל' י"ג דמנורה של חוליות מותר ביום טוב⁶⁷ ובהל' שבת פ' כ"ד פסק דאסור⁶⁸, והטעם צ"ל כמ"ש התוס' כאן דכ"ב⁶⁹, דבנין בכלים בשבת אסור וביו"ט מותר וא"כ גבי יום טוב לא שייך הטעם משום תיקון כלי דהא אין בנין בכלים וא"ש. ועי' בתוס' יבמות ד' מ"ו ע"ב ד"ה תיקוניה ע"ש⁷⁰ ומש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פרק י"ג הלכה ו' דגם ביום טוב כן אסור גבי גר ע"ש⁷¹.

אין תנאי בנשואין

במבוא להל' אישות ח''א. ושם העתקתי משו''ת:

כ''כ רבינו בצפ''ד סי' ע''ז:

היכי דמחזיקין איש ואשה ל' יום כו', שם זה דין, לא בירור, וכן מוכח כו', ושם הורגין גם הבועל כו', עכ''פ בל' יום הוה דין נשואה כו' ובזה לא מהני תנאי כלל, אף אם הביא עדים שעשה זה על תנאי, דמה לנו בזה? כו'.

וכ''כ בצפ''ו רס''ו:

דרק בארוסה שייך לומר אדעתא דהכי כו' אבל היכי דנתחזקה בנישואיה, אז זה גדר גזירת הכתוב ומציאות, דהוחזקה אשת איש של פלוני - חייבין עליה, שוב אי אפשר בזה שום תנאי לבטל כו'.

אין תנאי בנשואין

בכמה שו''ת מאריך רבינו לבאר שאין תנאי בנשואין⁷², וע''ז נשאל: בדבר מה שמובא באה''ע סי' קנ''ז תנאי ביבם מומר.

והשיב:

ומה שיש בשו''ע תנאי, זה כך דיש ב' גדרי קנין בקדושין, א' הקנין שהיא שלו, והב' מה דאסורה לעלמא, וזה ב' גדרים... גדר גזירת הכתוב וע''ז לא מהני תנאי, וזה ר''ל אין תנאי בנשואין... והנה גדר יבום הוא נובע מקנין האישות שיש לו ... והאיסור פקע במיתה⁷³ ולכך מהני תנאי, אבל לא לאיסור⁷⁴...

איסור דרבנן אם מקרי ראוי.

הל' נע''ב פ''ג ה''ח:

בירושלמי כאן פ' ג' הל' ו' מוכח דאין לה קנס רק אם אשה הראויה לו, ועיין בתוס' סנהדרין ד' ח' ע"ב ד"ה והביא בסוף הדיבור ואם רק אסורה מדרבנן אם זה מיקרי ראויה לו עיין כתובות ד' ל"ו ע"א כיון דמדאורייתא חזיא, ועיין בהך דעירובין ד' ל"ח ע"ב גבי ניער דמצי אמר אף ע"ג דלא אמר כו', והא מדרבנן אסור לומר משום הכנה וע"ש בירושלמי פ' ג' ראוי הוא לעבור על השבות כו', ושם ד' ע"ח ע"ב ותוס' שבת ד' מ"ג ע"א דמחלקי בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן דאיסור דרבנן מיקרי ראוי, אך לא דמי...

איסורי ביאה. החיוב תלוי בהנאה או לא.

מבואר באריכות ליקוט מכ''מ בצ''פ וגם משו''ת רבינו - בהל' איסורי ביאה פ''א ה''א ע''ש, ופ''כ ה''א:

י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דמשמש מת אם חייב או לא וזה ר"ל אם החיוב תלוי בהנאה או הוא דבר בפ"ע ועיין תוס' יבמות ד' ס"ה ע"ב דאין לו הנאה ותוס"י סוף נדרים. אך באמת כך דגבי א"א דהוה בגדר הקדש כמבואר בריש קדושין...

אירוסין ונשואין

בסוף ס' סוטה ונע''ב העתקתי מהל' כלאים:

ונפ"מ ג"כ לענין יין, וכמ"ש בח"א בהלכות יום טוב פ"ו הי"ח⁷⁵.

ונ"ל דזה נ"מ ג"כ בין אירוסין לנשואין, דגבי אירוסין לא הוה השמחה גדר דין, ולכך די אף בשאר משקין.

עיין ירושלמי סוטה פ"ח דדי ביין קוסס, ובדברי רבינו בהלכות אישות ספ"ג דדי גם בשכר.

משא"כ גבי נשואין בפ"י ה"ד כתב רק יין⁷⁶.

וכן זה החילוק גבי נסכים היכא דהוה בגדר שמחה או בגדר שתיה.

עיין מנחות דף כ' ע"א דהוה שם ספק בזה⁷⁷.

ובסוכה דף מ"ט ע"ב ברש"י⁷⁸ וכ"כ בזה...

איש ואשה

"גדר אישות" במבוא להל' סוטה ונע''ב:

כיון דאי אפשר לסוטה בלא איש ואשה, הוה זה עצם ולא מתחלק⁷⁹.

ור''ל ג''כ גדר נקודה, לא הרכבה שכנית רק הרכבה מזגית⁸⁰.

אכילת איסור

מבוא להל' שבת.

מהלך במדבר... דכיון דיודע דע''כ יבוא לידי סכנת נפשות – מותר לאכול מיד, ולא פחות פחות מכשיעור, ולא כמו גבי מהלך במדבר לגבי שבת, דרק עושה כדי קיום נפש, נפ''מ בין שבת דכל רגע ורגע הוי דבר חדש – לכן אי אפשר להתיר, רק לשיעור קיום נפש של אותו יום, משא''כ כאן במהלך במדבר דא''א לחלק, וכיון שע''כ יהיה מסוכן אם לא יאכל כלל, התירו לו תיכף ... "דגבי איסור אכילה דזה לא תליא בזמן, והוא נקודה אחת – איסור – דכיון שאנו יודעים שהוא יהא על כורחו צריך לאכול – מזה נתבטל האיסור".

אכילת תרומה – ארוסה ונשואה לכהן

הל' אישות פ''ד ה''ט:

דשני דינים יש, דארוסה בת ישראל אוכלת מן התורה רק בגדר קנין כספו, ונשואה אוכלת משום דהיא עצמה קרויה כהנת⁸¹...

והל' גרושין פ''ו הכ''ט, ואיסורי ביאה פ''כ ה''א:

באמת זה תליא אם הך דאכילת תרומה הוא רק משום גדר איסור או משום מצות כהונה, דאי משום מצות כהונה בעי שיהא כהן בבירור, ואם משום איסור - די בחזקה.

אמורים

הל' שבת פי''ב ה''א.

הקטרת אמורים על המזבח, האם זו הבערה או בישול.

ובירוש' פ"ב דשבת אמר שם דהוה מבשל, והטעם כיון שרוצה בעיכולם ר"ל דהאמורים הקטרה שלהם לא הוה בגדר שריפה רק לשם ריח לשם ניחוח ר"ל דהוה גדר בישול...

ביבמות ד' ל"ג ע"ב דהקטרת אימורים הוה הבערה... כיון דבאמת שם לא הוי ריח ניחוח דהא הקטירן זר... ושוב לא הוה עיכול ובשול רק שריפה...

אמירה לעכו''ם

הל' שבת פ''ו ה''ד:

דהנה אנן קיי"ל דאף בשאר איסורים אמירה לעכו"ם אסור... אך גבי שבת יש בו עוד איסור משום הנאה ממעשה שבת ובזה רק דבר שמהנה לו בעצם כמ''ש התוס' שבת דף קכ''ב ע''א ד''ה ואם⁸² –

כו'.

ובשו''ת צפ''ד ח''ב סי' ל''ה:

והנה גבי אמירה לעכו''ם מלבד האיסור דאמירה יש בזה איסור גרם.

אמן. לענין שבועה.

הל' גרושין פ''ב הט''ז:

וזה נ"מ בעניית אמן עיין בשבועות ד' כ"ט ע"ב דאמר שם כמוציא שבועה מפיו ר"ל כאומר הנוסח ממש מה שאמר חבירו, ונ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דללקות אינו לוקה עד שישבע בשם המיוחד, ואם השביעו חבירו בשם המיוחד וענה אמן ג"כ לוקה, וע"ש דל"ה ע"א גבי אמן בו שבועה...

במה''ת הל' יסודי התורה פ''ו ה''ב:

ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב דגם אם השביעו בן נח או קטן וענה אמן הוי כמו שהוא נשבע...

ועניית אמן הוי כמו שאמר העונה זה הלשון בעצמו...[פ''ב דהל' ע''ז].

ובפ''א הי''א מהל' ברכות:

אמן הוה כמוציא דבר מפיו כמבואר בשבועות ד' כ"ט ע"ב וד' ל"ו ע"א וע"ש בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב ה"א דאפילו אם ענה אמן אחר שבועת עכו"ם או קטן הוה שבועה ע"ש וכהך גירסא דירושלמי כאן פ"ג גבי הלל בעבד ע"ש. והנה בענין להוציא נ"ל כך, דבתפלה ובק"ש וכן גבי ברהמ"ז בג' דכך הוה החיוב, וכן בתפלה בש"ץ דתחלה הוה החיוב בש"ץ בצבור, לשיטת ר"ג בר"ה ד' ל"ד ע"ב, וכן ברכת המזון בג' הוה הדין כך לא בגדר שהוא מוציא, אבל אם אין ג' אז רק אם עונה אמן כמבואר לקמן פ"ה ה' ט"ו כו'.

פ''ה מהל' ע''ז ה''א:

גבי הך דהוריות ד"ג ע"ב גבי הוראה, למ"ד דצריך דווקא שכולם יורו, אם די שיאמר הן או צריך דווקא שיאמר הדבר ההוראה, ועי' בסנהדרין ד"ס גבי עדות ובהך דשבועות דכ"ט ע"ב גבי העונה אמן כו', וע"ש בדברי רבינו פ"ב מהל' שבועות דלא דווקא אמן, וכן סבירא לי' לרבינו בהל' סוטה פ"ג דלא דווקא אמן, ועי"ש בהל' ז'⁸³. ולא כדמשמע מדברי הירושל' בסוטה שם דגבי סוטה דווקא אמן, משום דאצלה מעכבא רק שתאמר אמן על שבועת הכהן, ועיי' שבועות דף ל"ו ע"א ברש"י שם ובספרי פ' נשא, ועיי' במכילתא פר' משפטים פר' כ' כתב שם גם כן דשבועת הדיינים בלא אמן הוי שבועת שוא, ודלא כמ"ש התוס' דף ל"ח ע"ב ד"ה לאתפוסי, ולכך מבואר במכילתא שם פ' ט"ז דאין משביעין בע"כ מחמת דבלא עניית אמן הוי שוא, ועי' נדרים ד"י ר"ש כו' בת"י יומא דל"ט ע"א רק בב"ד לא מחיוב כמ"ש הר"ן דכ"ז ע"ב ולכך רק מדעת ובאמת זה תלי' אם שבועה הוי רק גדר בירור או דין ... עכ"פ היכי דענה אמן בשבועה בב"ד למ"ד שבועה קונה, י"ל דזה ג"כ הוי כמו שבועת עצמו וקנה לרב, כיון דעשה כן עפ"י דין זהו גופו הוי קנין, וכמו דס"ל לרב בסנהדרין ע"ב בדמים קנינהו, עכ"פ זה ג"כ רק באמן ולא בהסכם בלבד כמו הן, וכמו בשיטת הירוש' גבי סוטה...

בפ''ב מהל' סוטה ה''ג:

ואמר אל כו'. עיין בירושלמי ריש פ''ז בהך מחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה דהא על מה היא אומרת אמן כיון דאינה שומעת⁸⁴, וע''ש בפ''ב ה''א⁸⁵.

אמתלא. אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. (א''א, נדה וסוטה ושבויה).

הל' אישות פ''ט הל''א:

נראה דזה רק אם אמרה סתם מקודשת אני, דאז לא נקראת הוחזקה א"א כיון דאמרה סתם, אבל אם אמרה שהיא אשת פלוני אז נקראת הוחזקה א"א, ולא מהני אמתלא.

ואף דגבי נדה דנאמנת בגדר עדותו כמבואר בכתובות ד' ע"ב ובקדושין דף פ' ומ"מ מהני אמתלא, נראה דרק בשאמרה טמאה אני, אבל אם אמרה שראתה נדה אז שפיר מקרי הוחזק ולא מהני...

ועי' סוטה דף כ' ע"א דלאחר קינוי וסתירה אמרה טמאה אני לד"ה לא מהניא אמתלא, רק אם אמרה איני שותה בזה הויא בעיא דלא איפשטא. והטעם, דהוה כמו הוחזקה בטמאה...

וכ''כ בהל' סוטה פ''ד ה''ג:

ומשמע דאפילו אמתלא לא מהני בזה, ועי' במש"כ הראב"ד ז"ל לקמן פי"ח מה' אס"ב ה"ט דס"ל שם דמהני אמתלא, אך כאן לאחר קינוי וסתירה הוה כמו עדות לאחר גמר דין, דלא מהני אמתלא...

ובהל' איסורי ביאה פי''ח ה''ט:

אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי... אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה. עיין בהשגות דס"ל דמהני אמתלא, וכ"כ בזה אם היכא דזה הוה גדר עדות אם מהני אמתלא...

ובהל' מתנות עניים פ''ד הט''ו:

ועי' כתובות דף כ"ג ע"ב גבי אם יש עדים שנשבית ואומרת טמאה אני אף אם אח"כ באו עדים שהיא טהורה אמרינן דשויא חד"א אף דאז בשעה שאמרה לא הי' נ"מ כלל באמירתה דכיון שיש עדים שנשבית.

וע''ע בהל' יסוה''ת פ''ה ה''ה.

אנוס

והנה לשון רבינו ז"ל כאן⁸⁶ דנקט ולא פירשו ממעשיהם, משמע קצת אף אם מצאו אותו כשבועל כבר והם התרו בו ולא פירש חייב, ואמאי? הא כעת אף שקיבל עליו ההתראה הוה כמו אונס וא"כ יהיה פטור, כמבואר לקמן בהל' ט'⁸⁷, ועיין בהלכות סנהדרין פ"כ ה"ג⁸⁸ ובהל' אישות⁸⁹.

וצ"ל דזה רק היכא שעל ידי אונס נתגבר עליו יצרו אח"כ, אבל הכא שמרצון נתגבר עליו יצרו, אף דההתראה וקבלת התראה היא כעת שכבר הוא נאנס מ"מ חייב.

ועיין תוס' שבועות ד' י"ז ע"ב ד"ה אי⁹⁰, ותוס' ב"ק ד' מ"א ע"א ד"ה כגון ע"ש⁹¹. ומוטל עליו הדבר לבטל האונס ולפרוש כו'.

אנוס. אנסוהו למכור.

תליוהו וזבין - זביניה זביני (ב''ב מ''ז).

גרושין פ''ב הי''ח:

[שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן⁹²]. והנה עיין בדברי רבינו ז"ל בפ"י מהל' מכירה דס"ל דתליוה וזבין זביניה זבינא גבי אנס, וגבי גזלן ס"ל בפ"ט מהלכות גזילה דלא הוה מכירה... אבל גבי מכירה הא דתליוה וזבין לא הוה רק אם הקנין בכסף וכדומה, והשטר הוא רק לראיה, אבל אם השטר הוא הקנין לא מהני, וזהו מש"כ רבינו כאן דלא הוה מכירה דהוה שטרא כחספא בעלמא, כמו בהך דגיטין דף י' ע"ב, וע"ש בתוס' דף ד' ע"א, ובהך דסיקריקון ר"ל דהשטר הוא ראיה לא קנין, עוד י"ל דרבינו ז"ל כאן מיירי בגזלן לא באנס.

במה''ת פ''ה ה''ו מהל' יסוה''ת:

דרק היכי אם כפאוהו שיתן לו דבר זה, אף שנתרצה ליתן מ"מ מי גרם הרצון? האחר שכפה אותו, וא"כ הוא גרם למכר, והאחר אינו יכול למכור או ליתן, לכך לא הוי קנין, אבל היכי דהוא רק רוצה להזיק אותו, והנותן אמר לו שיקבל קרקע זו ולא יזיק אותו, נמצא שהוא נותן לו הדבר והוא בעל הקרקע הוי זה קנין גמור...

וע''ע בפ''ד ה''א מהל' אישות.

אפקעינהו רבנן לקדושין מינה.

מושג זה לא נזכר ברמב''ם כלל, ויש אומרים דלא קי''ל הכי⁹³, כי אפקעינהו נאמר לדעת רשב''ג⁹⁴, ואין הלכה כמותו⁹⁵.

רש''י מזכיר טעם זה אפי' במקום שלא הזכירתו הגמרא, כמו בדין ע''א המעיד במיתת הבעל נאמן להתיר האשה⁹⁶, מבאר רבינו בשו''ת, שאין זו דעת רש''י, אין טעם ההיתר משום אפקעינהו שחכמים הפקיעו את הנשואין, אלא משום שעד אחד נאמן להעיד שמת דהויא מילתא דעבידא לגלויא, וממילא אם מת אין בעל אין אישות, והיא מותרת, אך כדי לסלק ממנה את דין אשת איש הנובע משום שהוחזקה אשת איש, הצריכו ב''ד להפקיע החזקה ע''י אפקעינהו, אבל לא זה טעם ההיתר⁹⁷.

וז''ל:

וביבמות דף צ''ב א''א מחלוקת אם זה הוראה או טעות, ר''ל אם להתיר להנשא עפ''י עד אחד מעכב היתר, ולא בגדר גילוי מילתא, או הוה גילוי מילתא, ומסקינן דרק גילוי מילתא, ולכך חייב קרבן⁹⁸... דבאמת לסתם משנה דשם גבי היתר א''א מן מיתת הבעל צריך גדר ב''ד, מלבד הגילוי מילתא שמת, רק לסלק מה שהוחזקה לא''א צריך לזה דוקא ב''ד, כן ס''ל לסתם משנה ולכך פטורה מקרבן. וזה ר''ל רש''י שבת דף קמ''ה ע''ב אפקעינהו וכו', ר''ל כך, דעל עצם שהיא א''א הוה גילוי מילתא וסגי בעד מפי עד אומר שמת, וכן אשה וכה''ג. אך הא צריך ב''ד⁹⁹ וע''ז כתב רש''י דלזה מהני אפקעינהו¹⁰⁰... (נדפסה בנועם כ''ד).

וז''ל במה''ת פ''ו דיסודי התורה:

וכן הדין לגבי מיתת הבעל, דהגדר שיש רק משום דין דזה לא הוה המיתה רק הפקעה בגדר מציאות כמ"ש¹⁰¹, רק שם הוה היתר דין ולזה צריך עדים בגדר דבר שבערוה, וע"ז כ' רש"י בשבת הנ"ל דצריך עוד טעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני', ור"ל לא על הקנין...

ועוד שם בפ''ו:

אך באמת כך דגבי אישות נעשה זה הדין ע"י קנין הבעל לאשתו שהאשה נעשית קשורה להבעל ע"י הקדושין והנישואין, וממילא היכא שמת פלוני ואנו יודעים שזה הי' בעלה מתבטל הקשר ובטלה שארות, עי' יבמות דנ"ה ע"ב ע"ש וזה ר"ל משום עגונא התירו רבנן, ר"ל דעיקר האיסור דאישות הוא משום שמקושרת בו. עי' ב"ב דע"ג ע"א.

ולכך יכולים להאמין גם עד אחד, וגם היא עצמה.

והנה עי' ברש"י שבת דף קמ"ה ע"ב דכתב דלטעם דעיגונא הוא מחמת אפקעינהו רבנן לקידושין, ור"ל אף באמת דעיקר האישות ע"י מיתה נפקעת מאליו כמבואר בקידושין דף ב' ע"ב משמיא אקנו לה, ר"ל ע"י המציאות נתבטל כיון דליכא איש¹⁰²...

במבוא לפ''א ה''א דהל' יבום וחליצה, ופ''ג הי''א משו''ת צפ''ד הובא בהערה שם.

ארוסה ונשואה לכהן אוכלות בתרומה, החילוק ביניהן.

הל' אישות פ''ד ה''ט:

מבואר דמה דבת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה משום קנין כסף ע"ש ...ועי' ביבמות דף פ"ו ע"א מכלל דנשואה נותנת רשות ויליף לה מן אתם וביתכם ע"ש. ר"ל כך דשני דינים יש, דארוסה בת ישראל אוכלת מה"ת רק בגדר קנין כספו, ונשואה אוכלת משום דהיא עצמה קרויה כהנת¹⁰³.

וזהו ג"כ מה דס"ל לרש"י ביבמות דף נ"ו ע"ב גבי אלמנה לכה"ג ארוסה בת ישראל אוכלת מחמת קנין כספו¹⁰⁴, ויבמה לאחר יבום אוכלת רק משום נשואין לא משום קנין, עיין תוס' יבמות דף ס''ז ע''ב¹⁰⁵...

ובהשמטות לפ''א דיבום וחליצה:

...והאי קנין ע"ש אם הביאה שבא עליה היבם הוה גם קנינו, ור"ל דהא דאוכלת בתרומה זה רק מחמת כיון דנישאת לכהן יש גם עליה שם כהנת ולא מחמת קנין כספו. וזה נ"מ בין ארוסה לנשואה דנשואה יש בה ב' דברים א' מצד קנין וב' משום דהיא עצמה יש עליה דין כהנת, עי' יבמות דף פ"ו ע"א גבי נשואה נותנת רשות לתרום...

ופ''א דמתנות עניים:

וה"ה גבי ישראלית שנשאת לכהן נוטלת גם כן בתורת חלוקה, וכמבואר ביבמות דף פ"ו ע"א דנותנת רשות לתרום, ר"ל אם נימא דלא כאבא אלעזר בן גמלא דהישראל יכול לתרום ת"מ רק בשלוי נותן לו רשות דהוה כמו שהגיע לידו וכמבואר בגיטין דף ל', וקמ"ל דגם אשת לוי נעשית כלויה עצמה ואם נותן לה מקיים מצות נתינה ולכך גם היא נותנת רשות, אבל ארוסה אוכלת רק גדר קנין לא בגדר עצם והוה כמו עבד, עיין תוס' יבמות דף ס"ח ע"א וכ"מ ואינו מקיים בזה מצות נתינה.

ובקונטרס ההשלמה השמטה כ''ג:

וכן נ"מ להך דמבואר בקדושין דכ"ד ע"ש בגירסת התוס' דאשה א"צ להוסיף חומש על מע"ש שלה, איך הדין לפי מ"ש בהך דיבמות דף פ"ו ע"א דנשואה בת ישראל נותנת רשות לתרום ר"ל בגדר עצם לא מחמת שליחות, ואם קראה שם למע"ש של בעלה ואח"כ פדתה אם צריכה להוסיף חומש...

ארוסה. בהפרת נדרים צריך גם ארוס.

אך באמת זה תליא אם מה שצריך גבי הפרת נדרים גם ארוס לא משום דגרע כח האב, רק משום דנולד לה עוד כח לכך צריך גם הארוס, ועיין בנדרים דף ע' גבי מת הבעל נתרוקן רשות לאב... הל' נע''ב פ''ב הט''ז.

אשה. שגלתה לעיר מקלט.

גלתה לעיר מקלט לא מגלין בעלה עמה בשביל עונה, אף שחייב במזונותיה. הל' אישות ח''ב פי''ב ה''ב. משו''ת צפ''ד כ''א וסי' ע''ב: גבי ערי מקלט שם בטלה התקנה דתנאי כתובה, רק מזונות יש לה בגדר דין תורה דשארה כו', או דרבנן, ולא שיעבוד, ויכול לסלקה...

אשם תלוי

פט''ו הי''ב מהל' איסו''ב:

ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ח ה"י גבי אשם תלוי בחוץ אם חייב ודאי או רק ספק ע"ש. והטעם הוא ג"כ כן אם זה הוא ודאי חיוב, או רק ספק חיוב שהתורה צותה לו להביא על ספק, וזה תליא אם חולין בעזרה דאורייתא דאז י"ל דהתורה התירה לנו להביא קרבן, אבל אי לאו דאורייתא אז א"כ דהתורה צותה להביא בתורת ודאי, דהא באמת ספק כפרה לחומרא...

אשם תלוי

פ''א הי''ז מהל' סוטה:

נפ''מ אם עד אחד אומר שאכל ספק חלב או שנטמא בספק רה''י והעד השני מכחישו אם אז חייב אשם תלוי או הוה ספק טומאה ברה''י או אפשר לומר דהוה בגדר ספק ספיקא...

אשת איש

אך באמת כך דהנה קדושין עושה ב' פעולות, אחד מה שקנויה לו ואחד מה שנאסרה על אחרים.

הל' אישות פ''ג הט''ו, ופ''ד ה''ח.

הלכות תרומות פ''א הכ''ג:

והנה באמת א"א מה דלא תפסי קידושין יש בזה ב' טעמים:

א': מצד שהיא ערוה. והב' מחמת שהיא של אחר, דזה ודאי אף שחוף שקידש אשת איש לא הוי קדושין אף דאין בו גדר כרת...

חרש אין לו בה קנין, ורק אוסרה על אחרים:

עכ"פ הירושלמי לשיטתו דס"ל דנישואי חרש הוי רק איסור לאוסרה על אחרים ולא בגדר קנין, ולכן פקח שנשא פיקחת וגירשה ונשאה חרש וגירשה מותרת לחזור, דעיקר גדר מחזיר גרושתו הוא מטעם הקנין שקנאה השני כמבואר ביבמות...

וביפת תואר להיפך יש קנין ואין אישות:

ומבואר בספרי פ' תצא דאם אינה רוצה לקבל עלי' גירות גמורה אז צריכה גט ור"ל משום הקנין שיש לו בה מחמת הביאה ותשאר גדר גר תושב, ואם אינה רוצה הורגין אותה ... מהטעם שכתב רבינו בהלכות איסו"ב ישראל הבא על הנכרית עובדת ע"ז הורגין אותה. עכ"פ חזינן דיש באישות גדר קנין לבד. (פ''ו ה''ב מהל' יסודי התורה).

ובשו''ת צפ''ד סי' מ''ד:

הנה אשת איש של תורה יש בה שני גדרים, א' דאסורה לעלמא התורה אסרתה, והשני שהיא קנויה לו. ועמ''ש רש''י קדושין דף ט' ע''ב דעת מקנה, שני הגדרים שפוטרה ממנו ומקנה אותה עצמה לה. וזה גדר ריח הגט לשיטת סתמא דגמרא דהוה מן התורה דגיטין דף פ''ב וביבמות נ''ב וצ''ד דרק פטרה מן הקנין שלו, אבל אסורה לעלמא ויש עליה שם אשת איש גמורה, רק מ''מ קנין שלו פקע¹⁰⁶ ...

גם לבעלה בגדר אשת איש

הל' איסורי ביאה פי''א הי''ח¹⁰⁷, מצפ''ו סי' י''ח:

דגם אשת איש לבעלה הוי גדר א''א רק דהותר, וכל היכי דעושה שלא כדין תורה, אז י''ל גם בזה גדר איסור א''א...

אשת איש שזינתה. אם כופין לגרשה מביתו.

הל' אישות פכ''ד הכ''ב:

וכן ס"ל לרבינו ז"ל לעיל ג"כ באשת ישראל ברצון כופין אותו לגרשה ,ועיין במש"כ התוס' ריש זבחים דס"ל דאין כופין אותו להוציא משום דמאיסא בעיניו¹⁰⁸ כו'. אך באמת כוונת התוס' ר''ל אם דר עמה בעדים¹⁰⁹ כו'... [הל' סוטה פ''ג ה''א].

אשתו. ובניו, אף שע''פ אינה אשתו ואינם בניו – בכ''ז נקראים בשם זה.

דבאמת לכל הדברים השייך בגדר אשתו ובניו אם אף היכא דעפ"י דין אינה אשתו או בנו, מ"מ י"ל דיש עליהם שם זה. ועיין בעירובין ד' פ' ע"א דיליף שם דאשת נכרי יכולה להשכיר בלא דעתו מהך דאשתו של אדם מערבת שלא לדעתו אף דזו לא הויא עפ"י דין אשתו כלל... ונ"מ אם ישראל הבא על הנכרית וילדה לו בן אם שייך בו הך דכתובות ד' י"א ע"א דניחא ליה במה דעביד אבוה¹¹⁰. [איסו''ב פט''ו הט''ו].

כ''כ בפי''א ה''ז מהלכות ע''ז במה''ת:

מ"מ מוכח מהלכות תרומות הנ"ל דזרע מן הנכרית אף דבגדר הדין לא נחשב זרעו כלל, מ"מ לענין תרומה פוסל ומאכיל כו'.

ובשו''ת צפ''ד סי' פ''ה:

הובא בספרי איסו''ב ח''ג לקט שו''ת.

ישראל הבא על גויה והיא מעוברת ממנו ורוצה להתגייר אם מותר לו לישאנה.

...לכן לדינא יטבילנה תיכף כדת לשם גירות בזמן שהיא מעוברת, וגדר מעוברת חבירו ליכא בה אף דהא באמת אין הולד שלו. והארכתי בזה דדבר שע''פ דין לא הוה שלו אך בעצם הוא שלו, איך הדין וגבי תקנת חכמים. ועי' ברמב''ן בתה''א גבי אבילות דס''ל דשייך אבילות גבי עבדים בזרעו דמ''מ יש בו צער ואונן¹¹¹. ועי' בתוס' ב''ק דף פ''ח גבי מילה בנו בעבד ע''ש¹¹², ונזיר דף ס''א ע''ב¹¹³, דרק לגדר דין אבל מ''מ המציאות ישנו¹¹⁴. ועי' ברמב''ם בהל' ממרים גבי בן גר אם צריך כיבוד מדרבנן¹¹⁵, דהרי לדידן קי''ל דקיים פו''ר ואכמ''ל.

ובתו''כ פ' קדושים מרבה גבי מולך גם עבדים, חזינן דמ''מ נקרא גדר זרעו¹¹⁶. ועי' בתו''כ פ' אחרי דהוה מחלוקת גבי בן הבא מן עכו''ם ועבד הבא על בת ישראל לאכילת דם אם חייב וצריך ריבוי על זה וכמ''ש¹¹⁷, כיון דיש בו צד עכו''ם ג''כ ואכמ''ל.

אשת כהן. זינתה בשוגג¹¹⁸.

פכ''ד הכ''ב מהל' אישות:

והנה באשת כהן אם שגגה אם הפסידה כתובתה אם לא, עיין במרדכי פ"ג דקדושין דמשמע שם דהפסידה כתובתה, והטעם דהוה כמו אדם מועד לעולם...

אשת קטן

אין אישות לקטן, אבל קנין יש לו, כשגודל חלין למפרע.

פי''א מהל' אישות ה''ד:

בקטן כתובתה מאתים¹¹⁹, משום דגבי קטן הקנינים שלו לבד מאישות - גמרי למפרע.

בקיצור כך, בקטן אין לו שום גדר אישות ואינו יכול לעשות את הכסף קדושין לקדושין, אך זה רק באיסור, אבל קנין - כל האישות יש לו, ורק ע''י אביו...

ובקונטרס ההשלמה השמטה א':

והנה רבינו בהל' תרומות פ"ח הי"א גבי בת ישראל שנשאת לכהן בן ט', לא כ' דמיירי ביבם, וכן בהל' סוטה פ"ב ה"ב גבי גדולה אשת קטן כ' סתם. אך כ"כ בזה בח"א דבגדר קנינים שייך גם בקטן שבא עליה, ונ"מ דא"צ לבוא עליה בפני עדים כשיגדיל.

וכן גבי הך דיבמות ד' ק"ט ע"ב גבי קדושי קטנה מתלא תליא, דיש בדברי רבינו בהל' אישות פ"ד ה"ח והט"ז סתירה ע"ש בהשגות, ובהל' גירושין פי"א ה''ו, ובהל' יבום פ"ה הכ"ג, דנקט ג"כ לשון תלוים. אך נ"מ דנהי דבעי שיבעול לאחר שתגדל ולאחר שיגדל, מ"מ עדים א"צ על זה, דזה הוה כמו גמר ביאה ראשונה. ועי' רש"י נדה דף נ"ב ע"א מבואר ג"כ כן וכ"כ בזה דגבי נשואין לכ"ע גדלי בהדה וזה ר"ל הך דיבמות דף פ"ט ובירוש' גיטין פ"ה תאכל על גבי חופתה הראשונה דהוה כמו נשואין אריכתא...

אשת קטן שזינתה פטורה ולא נאסרה על בעלה.

הל' סוטה פ''ב ה''ג:

וי''ל דגם ביבם קטן לא נאסרה על בעלה רק ע''י קינוי וסתירה כיון דליכא מיתה... אבל ע''י קינוי וסתירה אז נאסרה מטעם גזירת הכתוב.

ובהל' אישות פי''א ה''ד:

ועיין בתוספתא סוטה פ"ה דגרס שם ר"י אומר ישקנה ויגדיל הקטן ע"ש והיכי משכחת לה הא לא הויא קדושין כלל? וצ"ל כהך דקדושין די"ט גבי יעוד או גבי יבמה וכה"ג...

אשתו כגופו

איס''ב פי''ח הי''ח:

וכן קטן שהיה מסיח [לפי תומו נאמן]... ויהיה נ"מ ג"כ אם כאן צרה נאמנת אם כאן שייך לומר מקלקלה לה, אך י"ל דכיון דבעלה לא מהימן דהויא כעצמו ה"ה אשתו וכעין דאמרינן בבכורות ד' ל"ה ע"ב דכל מקום שהוא אינו נאמן אשתו אינה נאמנת דגם היא בכלל התקנה.

ועיין בהך דשבועות ד' מ"ו ע"ב גבי אשתו של שומר נשבעת ועיין בסנהדרין ד' י"ד ע"ב גבי שומא אם אשתו ג"כ נחשבת כו'¹²⁰. ובירושלמי דע"ז פ"א אם נשיא דפלחין כפלחין ובירושלמי פ"ב דדמאי מבואר דאם הוא ע"ה ואשתו חבירה מתארחין אצלה.

ועיין בכורות ד' ל' ע"ב אם אשת חבר שנשאת לע"ה דהוה מחלוקת אם צריכה לקבל דברי חברות עוד הפעם או לא.

ועיין בתוספתא דע"ז פ"ג אם נותנים להם בנות חבר וצריך לפסוק עמו שלא תעשה טהרות ע"ש דהוה מחלוקת ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ פ"י ה"ו, ועיין בשאלתות דר"א פ' בא שפי' דלכך בהך דבכורות הנ"ל אשתו כגופו משום דצריך ליתן לה מזונות, ועיין בירושלמי פ"א דסוטה גבי משקה על פיו מי קרוב מבעלה.

ובפ''ד דמתנות עניים:

וע"ש [כתובות] דף פ"ג ע"א דרק ידו כידה גבי נשואה¹²¹. ועיין סנהדרין דף כ"ח ע"ב דגבי נשואה הוה שארו וחד גוף, וגבי ארוסה רק משום איקרובי דעתא¹²². ויהי' נ"מ דאף דמכל מקום פסול לעדות לפי מ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות פרק י"ב מהל' עדות הלכה ב'¹²³ מהך דסנהדרין דף י'¹²⁴, דגבי שארו [שורו] כיון דהוא בגדר עדות בטל גם לגבי הרובע, משא"כ גבי אשתו דהוה כגוף אחד לא הוה בגדר עד כלל¹²⁵.

וכן כתב הר"ן ז"ל בפ"א דגיטין¹²⁶.

לגבי ארוסה כה"ג פטור גם הבועל¹²⁷.

ועיין בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ו הקרובה לא ארוסה¹²⁸, וביומא דף י"ג ע"ב ע"ש¹²⁹.

אתנן. שכר בטלה לא הוי אתנן.

שבת פ''ו הכ''ה:

עיין בתמורה דף כ"ט ע"ב מבואר דגבי אתנן שכר פקעתא שרי ולא מקרי אתנן¹³⁰, וגבי רבית אף שכר בטילת המעות הוה רבית כמבואר בראשונים.

והטעם דהנה קיי"ל ב"ק דף פ"ה דאם ביטלו ממלאכה חייב לשלם לו השבת ע"ש, ואם ביטל כיסו של חבירו פטור, כמבואר בירושלמי ב"מ פ"ה, וכן חנותו של חבירו ע"ש.

ולכך הדין דגבי זונה כיון דעפ"י דין צריך לשלם שכר פקעתא, לא הוה אתנן, משא"כ גבי רבית כיון שע"פ דין א"צ לשלם שכר ביטול המעות, לכך לא מקרי התשלומין עבור הביטול המעות רק עבור הנאה שלו מהמעות, והוי רבית...

אתנן. אם מן הדין אינו חייב לה.

ובפכ''ג הכ''ד:

ואם לא רצה המציל [לקחתו ונתנו לבעליו מותר לו ליטול ממנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת] עי' בגמ' דמשמע דהטעם משום דאם רצה ליקח הכל הוה שלו נמצא דאין זה שכר שבת, ועי' ב"ק ד' ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה ע"ש משמע אף דמה"ד אינו חייב מ"מ יש עליו שם אתנן, אך שם שאני דחייב¹³¹ עכ"פ לצאת ידי שמים¹³²... ועיין תמורה דכ"ט ע"א גבי אתנן דהיכא דאמר ליתן לה רק אתנן טלה אחד ונתן לה מאה הוי כולם אתנן ע"ש¹³³...

והל' אישות פ''א ה''ד, ופי''ח ה''ו, ונע''ב פ''ב הי''ז, ואיס''ב פ''י ה''ו:

ועיין בהך דע"ז דף ס"ג ע"א גבי קדמה והקדישתו ע"ש, והוא ג"כ תליא בזה דשוב א"א לאיסור אתנן לחול עליו, ועיין בהך דתמורה דף כ"ד ע"א גבי בשר בעל מום בקדרה ע"ש¹³⁴, אם יש עדיין שם החטאת עליו או לא¹³⁵...

אתנן. בשפחה

איסו''ב פי''ב הי''א:

ועיין במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ' ד' ה"ח וה"י שם נקט דאתנן לא הוה רק מחייבי לאוין ומ"מ שפחה הוה אתנן¹³⁶, וצ"ל דכיון דאינה בת קדושין הוה דומיא דכותית דהיינו זונה... ונ"מ לענין חלל הבא על הכשרה דאף דביאתו בהיתר מ"מ הא חיללה אם יש בה גדר אתנן...

פט''ו ה''ב:

וכן ר"ל בהך דתמורה דף כ"ט ע"ב גבי אתנן, ומבואר שם ג"כ בדברי רבינו דשאר חייבי לאוין בלא קדושין לא הוה אתנן, רק ביאה ראשונה משום דעל ידה נעשה זונה, אבל ביאה שניה לא, אבל על ידי קדושין הוה אתנן בכל הביאות כיון שהוא עובר ע"ש...

פי''ט ה''ג:

וכן נ"מ גבי אתנן אם חלל בא על כשרה אם שייך בה דין אתנן¹³⁷.

והל' מאכ''א פי''ג הכ''א:

א"ש הך דגיטין דף נ"ד ע"ב דאמר שם ס"ת ביד מי גם בהך דאמר שכל ס"ת לא עיבדה לשמה ומאי נ"מ זה כיון דפסק דנאמן לפסול הס"ת אך הטעם משום דנאמן על השכר נאמן גם על הס"ת וזה לא שייך רק אם כבר נתן הס"ת לבעה"ב אך אם אמרינן יד פועל כיד בעה"ב י"ל דזכה בו בעה"ב מיד עיין ב"מ דף י' ותוס' ע"ז דף ס"ב ע"א ד"ה לקוט וע"ש בתוס' ד"ה דיהיב מה שמחלקים בין שנותן לו אותו הדבר בעצמו שעוסק בו או לא, וא"כ גבי אתנן דשכר פקעתה מותר ואין איסור אתנן רק מה שנותן לה בעבור ההנאה וזה לא קנסו עדיין וא"ש...

ופ''ה ה''ד דמתנות עניים:

ועיין בתמורה דף כ"ט ע"א גבי אתנן דהיכא דאמר לה שיתן לה רק טלה אחד ונתן לה מאה חל על כולם שם אתנן ולא הוה מתנה בעלמא, וכן הוא בפסחים דף פ"ט ע"ב גבי המוכר עולתו ושלמיו כל שהן כו'¹³⁸. וב"מ דף ס"ה ע"א הוה זה מחלוקת דאמוראי גבי ריבית, ובירושלמי רפ"ה דע"ז הוה זה בעיא דלא איפשטא גבי יין נסך אם נתן לו הכל בשכרו ע"ש¹³⁹, וב"ק דף ע' ע"ב גבי אתנן ע"ש, אם כל היכא דא"צ לעשות הדבר ועשה זה, אם חל עליו השם או לא...

ופ''ד הי''ד דע''ז:

גבי אתנן אם המנה זונה על פסחו אף שיצאת י"ח מ"מ לא נפסל משום אתנן, דאין לה בו קנין הגוף, וזה ר"ל הירושלמי שלא נכנס לתוך ידה כלום¹⁴⁰, וגם נ"מ כגון אם האשה יש לה חמץ אינו עובר משום לא תשחט על חמץ וגו'...

בגדי כהונה שבלו, של כה''ג ושל כהן הדיוט.

הל' סוטה פ''ד הי''ד:

מה דמבואר בירושלמי דסוכה פ"ה דיש חילוק בין בגדי כה"ג לבגדי כהן הדיוט, דזה של כה"ג מדליקין בפנים דוקא ושל כהן הדיוט בחוץ, והוא משום דהא הקשה התוס' בשבת ד' כ"א ד"ה שמחת הא לאו צורך קרבן ע"ש, אך י"ל דמיירי בהני דשל יחיד שמסרן לצבור דאם אינם ראויים פקע מהם הקדושה כמש"כ.

והנה עי' מש"כ בהל' כלי המקדש פ"ח דשל כהן הדיוט יכול למסור אף הבגד לציבור, ושל כה"ג מוסר המעות וציבור יעשו הבגד, משום דבעינן שתהא אריגתו בקודש כמבואר בירושלמי יומא פ"ג ה"ו ע"ש, וגם משום הך דאמרינן בתמורה ד' ל"א ע"ב ועשו להם משלהם. ועי' בתוס' כריתות ד' ו' ע"א ע"ש, וא"כ א"ש דשל כה"ג לאחר שבלו יש בהם קדושה, אבל של כהן הדיוט מיירי בהני של יחיד שמסר לציבור.

בדיקת סכין

לא משום חשש פגימה אלא דין דתחילת שחיטה:

הל' יבום פ''א ה''כ, ומבוא להל' סוטה. ואיסו''ב פ''ד ה''ח.

הל' שחיטה פ''א הי''ד:

ועיין חולין דף קכ"א ע"ב מוכח דבדיקת סכין הוה דין בשחיטה לא בירור דהרי גם בישראל בבהמה טמאה צריך בדיקת סכין¹⁴¹ דזה הוה הכשר שחיטה... דהבדיקה הוא גדר דין לא בירור ומשום דהוא מתיר.

ר"ל כך דהא רש"י ז"ל בחולין ד' י"ט ע"ב וד' כ' ע"ב כ' דאף דהא תחלת שחיטה הוה גדר טרפה, מ"מ כך דרך שחיטה. אך זה שייך רק היכא דידעינן ששחיטה טובה היא, אבל כ"ז שלא בדק את הסכין אינו יודע בבירור שהיא שחיטה, א"כ חל עליו דין טרפה דנקובת הושט, ושוב לא נכשר לבסוף. וע' תוס' חולין ד' ל' ע"א ד"ה השוחט וזהו כוונת הגמ' ד' י"ז ע"ב כיון דכי נקיב טרפה בעי בדיקה¹⁴²...

בין השמשות

שבת פ''ה ה''ד:

דבאמת דכל בה"ש הוא משניהם, והדין כך דכ"מ שפסול בלילה מחמת שצריך יום או להיפך שפסול ביום מפני שצריך לילה לא שהיום פוסלו או הלילה פוסלו שם גם בה"ש היה כשר אם הוה ידעינן זמנו וכל דבר שזה הזמן פוסלו אז אסור בה"ש אף אם הוה ידעינן זמנו...

במה''ת פ''ו דיסוה''ת ה''ב:

דברי רבינו בהל' קידוש החדש פ"ב ה"ט גבי זמן קבלת העדות וקידוש החדש, דהוא ג"כ זמן ממוצע הנולד טבעיות מיום ולילה, ויש עליו שני הגדרים, ומוכח שם מדברי רבינו דרק ב"ד עצמן שראו אז יכולים לקדש החדש, אבל לקבל עדות אז א"א, דגבי קבלת עדות צריך שלא יהא בו גדר שאינו יום, וכבר כתבתי בזה דלגבי איזו דברים כמו לפסול דם ולקדוש החדש יש עליו גדר לילה, אינן יכולין לקבל עדות החדש.

וכבר כתבתי דלכך רבינו ז"ל בה' שגגות ובה' שבת לא כתב גדר דבין השמשות חייב עליו אשם תלוי, משום דס"ל דגבי דבר הכרחי לא סיבה שהזמן תמיד כן יש עליו ב' השמות ביחד... ורבינו לא הביא גדר בה"ש לגבי דין א"ת (אשם תלוי) רק בה' שגגות פ"ח ה"ה גבי בה"ש של שבת ויוה"כ, דשם יש על הנקודה שני גדרים דכל א' מושך לעצמו... עכ"פ ס"ל לרבינו גבי עדות החדש בקבלת עדות צריך דווקא שלא יהי' גדר לילה ופסול מתחילת שקיעה, אבל לקדש די שיהא עליו שם יום כו'.

ושם ה''ז:

ועי' בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ח ה"ה שפסק שם דאם עשה מלאכה בה"ש של שבת ויו"ה אינו מביא אשם תלוי מפני שודאי חטא. ולכאורה אינו מובן שהרי אפשר שיהי' שעשה מקצת בשבת ומקצת ביוה"כ ואז פטור, וא"כ ליחייב אשם תלוי?

אך צ"ל דבאמת מלבד הספק בהשטח של בה"ש וגם בהדין שלו, יש בו מציאות שהוא זמן בגדר נקודה הנעשה משני הזמנים, בלתי מתחלק ויש בו שני השמות, ואז י"ל דאם התברר לנו זה הזמן לגבי שבת וחול כיון דיש עליו שני השמות והוא דבר הכרחי שא"א לשום זמן שלא יהי' כך, הוי גדר שבת, ולא דמי להך דשבת דף ל"ה גבי זב, דשם אין זה הכרח שיהי' אז ראיה, מה שא"כ גבי שבת דזה תמיד כן, שוב חל עליו שם שבת בודאי, אם נתברר לנו הדבר¹⁴³...

עכ"פ י"ל דלגבי שבת אם נתברר הדבר בברור גמור, הוי חיוב ודאי, אבל גבי שבת ויו"כ דזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן א"א לומר עליו שני השמות. וכמו הך דחולין דכ"ח ע"ב גבי תרי רובא בחד מנא ליכא, ואכמ"ל...

ובירושלמי ברכות פ"א ה"א דמייתי ראיה דספק קרא ק"ש חוזר וקורא, מברייתא דקתני הקורא קודם לכן לא יצא וזה בה"ש ע"ש. אך באמת זה הוי מציאת זמן בפ"ע, הנקודה המחבר לילה ויום, ורק בדבר ההכרחי ולא בסיבה...

וזה ר"ל הירוש' ברכות פ"א מאן תנא ראי' גבי ביה"ש של כהרף עין נחלקת לשנים? ר"י, ר"ל דפליגי בזה אם יש גדר נקודה שיהי' עליו שם בפ"ע. ועי' ב"ב ד"ק ע"ב דאמטייהו כו' ושבת דף קל"ג ע"ב גבי מילה ביה"ש ובירוש' שם וככ"ב, עכ"פ לכך כתב רבינו בהל' שגגות פ"ח ה"ה הנ"ל דביה"ש שבין שבת ליוה"כ לית בי' גדר אשם תלוי, ולא כמו בהל' מחוסרי כפרה פ"ב הי"ב גבי ראי' ע"ש כו'.

ובהשמטות השמטה ה':

ובאמת זה הגדר ג"כ במה דפליגי אי גזרו על שבות בה"ש לא ר"ל דבאמת מותר לעשות זה אז רק דר"ל כך. דע' בירוש' רפ"א דברכות דיליף שם דספק קרא ק"ש ספק לא קרא דחוזר וקורא ממה דתני הקורא קודם צה"כ לא יצא וקודם צאת הכוכבים הוי בה"ש. חזינן דאם קרא בה"ש לא יצא וזה ספק. ובגמ' דילן לא הביא זה. והטעם דאף דמבואר בהוריות דף ד' ע"א דאם הקריב חטאת בה"ש א"צ להביא אשם תלוי וע' ירוש' שם פ"ג הטעם משום דספק כפרה כיפר.

ובהל' ע''ז פ''ד:

במאי דפליגי בפסחים דנ"ד ע"ב דפליגי שמואל ור"י אם בין השמשות של ת"ב אסור או מותר ופליגי דכיון דזה הוי דבר קבוע, לא סיבה, וכן הבהש"מ שלו קבוע, אם דעת חכמים גם על הספק אם לא... אך באמת שמואל ס"ל דהתקנה הוא על האדם רק על הוודאי ולא על הספק, ור"י ס"ל דהתקנה הוא על היום ותופס שניהם כיון שזהו קבוע, ועי' בירוש' ברכות פ"א דמביא ראי' שם דספק קרא ק"ש כו' חוזר וקורא מהך דקורא קודם לכן לא יצא דהוי ספק קרא כו' אך אם נימא דכיון דזה אינו סיבה רק קביעות אמרינן דכך הוא תקנת חכמים לוודאי יום ולודאי לילה.

ובספר ההשלמה השמטה א':

ולפי מ"ש רש"י שבת דף ל"ד ע"ב דגבי זיבה דאינה חיובית ולא תמידית ואינו תלוי בזמן, רק סיבה במציאות, נוכל לומר דלאחר שקיעה של יום זה שייך ליום, ושל זה שייך ללילה. משא"כ דבר תמידי והכרחי ותליא בזמן א"א לפחות ולהוסיף, וממ"נ. וכן גבי עירוב שם דף ל"ד ע"א לא נקט רק הניח מבעוד יום ונאכל בה"ש או הניח בה"ש ונאכל משתחשך, אבל הניח בה"ש ונאכל בה"ש – לא, ולא כמו גבי זיבה, משום דלתקנה תמידי ודין הוה בה"ש גדר זמן בפ"ע וכמו בריה.

ובהשלמה השמטה ה':

גבי ביה"ש דהיכא דצריך זמן או יום או לילה - מהני גם בביה"ש, דיש עליו שם שניהם, והיכא דהפסול הוא משום יום או לילה אז פסול בה"ש, משום דאף ברגע אחרון יש בו שניהם. וראי' לזה ממה דמבואר בכריתות דף י"ח ע"ב ודף כ"ה ע"א ובירוש' פ"ג דהוריות מבואר שם דאם אכל בה"ש של יוה"כ דמתכפר. ולכאורה קשה הא יוה"כ אינו מכפר רק על ספק, וזה אי יש בו עבירה אז הוא ודאי, ומה שייך ע"ז יוה"כ מכפר על הספק. וע"כ דיש בו מגדר שניהם ומדינא הוא ספק, וכמו גבי בין הבינים דיומא דף מ"ז ע"ב, וכ"כ מזה במק"א:

ובספר דברי מנחם (להרב כשר) ח''ב ג':

דהגדר כך, דיש דבר שצריך יום, ולכן אי אפשר בלילה, לא משום פסול לילה, רק משום שצריך יום, ויש דבר דצריך לילה ולכך א''א ביום, לא משום חסרון היום, רק דליכא לילה, ולהני בין השמשות הנקודה – כשר, ולכך מילה אם הוה אפשר לברר הנקודה של בה''ש הוה¹⁴⁴ ... אבל דברים שהלילה פוסל או היום פוסל, אז בה''ש של הנקודה פוסל כו' וכו'.

בכור. אם שייך לאנשי משמר דוקא.

איסו''ב פ''כ הי''ח:

ועיין בהך דתמורה ד' ז' ע"ב מה דמחלק שם בין בכור לשאר קרבנות דשאר קרבנות הזכיה בא לו רק לאחר ההקרבה ובכור תיכף כשנותן לכהן הוה קרבן כהן... ועיין רש"י זבחים ד' ק"ב ע"ב דס"ל דגבי בכור ליכא כלל דין משמר ואף בירושלמי פ"ד דחלה ובתוספתא סוכה מבואר דבכור ג"כ לאנשי משמר י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דתמורה הנ"ל אם אמרינן דתיכף כשבא הבכור ליד כהן שוב הוה קרבן של כהן ולא שייך כלל להבעלים וכהן יכול להקריב אף במשמר שאינו שלו. אך כל זה בבכור אבל בשאר קרבנות כ"ז שלא הקריבו לא הוה שלו...

ובהשמטה ג' להלכות ערכין:

ובאמת זה תליא במש"כ במק"א אי בכור אף תם לאחר נתינתו לכהן אי הוא מקריב בגדר קרבן שלו או קרבן של בעלים... ונ"מ לפ"מ דמבואר בירוש' חלה פ"ד ותוספ' ס' סוכה דבכור תם ניתן לאנשי משמר דוקא וע' בד' רבינו בפה"מ פ"ד דחלה ובהל' בכורים פ"א אי ר"ל דדוקא להקריב אסור לכהן שאין המשמר שלו אבל ליתנו לכהן שאינו מן המשמר מותר והוא יקריבנו במשמר שלו ולא כמו בשאר קרבנות דמוציאין מידו כדמוכח בב"ק דף ק"י וכן מבואר בירוש' שם. או דגם בבכור כן...

בל תאחר

הל' גרושין פ''ט הל''ג:

בהך דערכין דף ו' ע"א דאמר שם צדקה אינה כהקדש והרי היא בבל תאחר כו', ר"ל כך, דהנה אף דמבואר דגם בהרי זו שייך ב"ת ... זה רק גבי קרבן דמחוסר הקרבה כמבואר ... משא"כ בקדשי בדה"ב אם אמר הרי זו י"ל דלא עבר בב"ת משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, אך זה רק גבי הקדש דאסור להשתמש בו אבל גבי צדקה דמותר להשתמש בה נמצא דכ"ז דלא יהיב לעני לא הויא הפרשה כלום, ולכך ישנו בבל תאחר.

ובהל' ערכין וחרמים פ''א:

וא"כ לפ"ז גבי בדק הבית בנדבה ואפריש י"ל דאינו בב"ת כיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכמש"כ ברש"י ... דבעה"ב עצמו הוה כמו גזבר ... ולכך קאמר בגמ' דערכין הנ"ל דצדקה כיון דשרי לאשתמושי ביה לא שייך לומר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ושפיר עבר בב"ת וא"ש.

שם פ''ג הי''ד:

י"ל דיש נ"מ בין היכא דאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי, דגבי דמי עלי שפיר עבר בב"ת על שלא עמד בבית דין לשומו, ושם יש לומר דאף בפחות מג' רגלים עבר ע"ז כמו גבי צדקה, דהא הוא קאי וכדרבא בר"ה דף ו'¹⁴⁵... וכן י"ל דגם ממשכנין ע"ז בגדר כפיה שיעמיד עצמו לשומו, אבל אם אמר דמי פלוני עלי לא שייך זה, וכ"כ בזה:

שם פ''א ה''א:

אך באמת נ"ל כך לחלק בין דמי פלוני לדָמַי עלי דהא דאמרינן דאזלינן בתר נתינה זה רק בדמי עצמו דיש עליו ב' חיובים א' החיוב והב' שיניח לשום את עצמו... משא"כ גבי דמי פלוני דלא שייך זה ואז אזלינן רק בתר הנדר...

בל תאחר. לא איחר המוקדם אלא עשה בבת אחת.

הל' שבת פ''א הי''א:

ועי' בירוש' פ"ג דתרומות¹⁴⁶ וע"ש בתוס' תמורה ד' ד'¹⁴⁷ ושם לא עבר על בל תאחר אם עשאן בבת אחת.

בל תאחר. אם גרם שלא יוכל להקריב ביום האחרון¹⁴⁸.

...או י"ל דהוה אנוס מחמת דהתורה אסרתו עליו אף דהוא גרם לזה. ע' תוס' שבת דף ד' גבי הדביק ובירוש' פ"ז דגיטין גבי חתכה דדה ובירוש' ר"ה פ"א גבי שלמה שנתו בעצרת אי עובר בבל תאחר אף דאז א"י להקריב משום דנו"נ אינן קרבין ביום טוב. ואמר שם דהוא גרם לזה... אך באמת י''ל כך, דזה תליא אם החיוב הוא חיוב נמשך, רק דכ''ז שלא עבר הזמן יש לתקן החיוב, אז אף אם בסוף אירע לו אונס מ''מ חייב, אף אם הוא אנוס מחמת דין וכדומה... פ''א ה''ז מנע''ב, מההשמטות.

בל תאחר. בהקדש עובר על ב''ת, משא''כ בהקדש לבדק הבית ולצדקה.

ועי' בהך דערכין דף ו' ע"א דאמר שם צדקה אינה כהקדש והרי היא בב"ת כו' ר"ל כך דהנה אף דמבואר דגם בהרי זו שייך ב"ת עי' מגילה דף ח' ע"א ור"ה דף ו' וכ"מ זה רק גבי קרבן דמחוסר הקרבה כמבואר בחולין דף קל"ט ע"א ע"ש משא"כ בקדשי בדה"ב אם אמר הרי זו י"ל דלא עבר בב"ת משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אך זה רק גבי הקדש דאסור להשתמש בו אבל גבי צדקה דמותר להשתמש בה נמצא דכ"ז דלא יהיב לעני לא הויא הפרשה כלום ולכך ישנו בב"ת... (פ''ט הלל''ג מהל' גרושין).

בנים. הרי הם כסימנים.

פ''ו ה''ט מהל' גרושין:

לשיטת רבינו לפי מש"כ לעיל בהל' אישות פ"ב דבנים הרי הם כסימנים רק בשעה שישנם, אבל אם מתו לא, דר"ל כך דיש ב' מינים סימני גדלות, אחד מה שנעשה גדול, והב' מה שנמשך ונעשה תמיד ע"י זה גדול, עיין תוס' ערכין ד' כ"ט ע"ב ומכות ד' י"א ע"ב, וזהו דנ"מ בין בנים לסימנים...

ובפ''ב ה''ט מהל' אישות בענין סימנים סיבה או סימן כו' ע''ש¹⁴⁹.

בתולה לכה''ג. מעלה בבתולה או חסרון דבעולה.

גבי כה"ג דמצווה דוקא בבתולה ג"כ כן אם משום המעלה או להיפך שלא יהי' החסרון, וזה תליא בהך מחלוקת דיבמות דף נ"ט ודף ס' גבי בוגרת ומוכ"ע ושל"כ וזה ג"כ תליא בזה אם משום המעלה או שלא יהא החסרון...

ואיסורי ביאה פי''ז הי''ד:

וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול, ועיין תוס' פסחים ד' מ"א ע"ב ד"ה אכל כזית, לכך י"ל דגם גבי בעולת עצמו וכן גבי נבעלה שלא כדרכה אם בא עליה אף דמוציאה בגט מ"מ לא חיללה, אך מ"מ זה לא שייך לומר סופה להיות בעולה תחתיו דזה לא שייך רק היכא שהאיסור הוא מה שיש בה חסרון אבל היכא שהאיסור הוא מחמת שאין בה המעלה הרי מ"מ המעלה לא היה בה...

גוי. אם שייך בתקנת חכמים.

[כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית] מכין את שניהם כו'. משמע דאף בעכו"ם מכין גם הכותית משמע דשייך תקנת חכמים אף בעכו"ם¹⁵⁰, ועי' מש"כ רבינו בהל' נחלות פ"ו ה"י דאין הגוי מחויב לעמוד בתקנת חכמים ע"ש משמע דאין שייך על הגוי תקנת חכמים... [איס''ב פכ''ב ה''ג].

במהדורא תניינא, פ''ו ה''י מהל' ת''ת,

על דברי הרמב''ם:

[וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא].

הנה על מי מוטל זה עם אם על הלוקחים או על המוכרים? ומלשון רבינו משמע דמוטל זה על המוכרים, ונפ"מ אם גם בלוקחים בני נח צריך לעשות כן, דעליהם לא שייכת התקנה. ועי' דבהך דב"מ דף ק"ח ע"ב גבי בעל מיצרא בזבין לנכרי דלא שייך זה¹⁵¹, ובדברי רבינו בהל' נחלות פ"ו הל' י', דאין הגוי מחויב לעמוד כו'¹⁵², חזינן דליכא דין תקנה על גוי... עמש''כ שם באריכות.

גזירות חז''ל

מבוא להל' איסורי ביאה ח''ג, העתקתי מכ''מ:

וזה תלי' במה שכתבתי אם כל גזירת חכמים כו' שנשאר בה עדיין קצת מהדין של התורה או זה דבר חדש לגמרי. כמו לגבי חציצה דרבנן לאחר שטבלה, ועי' חולין ד"י ומכות ד"ד ובירוש' פ"ט דתרומו' הוה זה בעי' גבי גידולי תרומה דהוה רק דרבנן אם לא חל רק לאחר שתלשן, או דמדרבנן נשאר בה עדיין קדושת תרומה ולא פקע לגמרי. וכן במה שכתבתי לעיל במאי דפליגי רבינו והראב"ד גבי כלי מתכת שהזה עליהם בשלישי ואח"כ שברן ותיקנן אם די אח"כ שיזה עליהם הזאת שביעי או צריך להזות עליהם ג' וז'...

ועיין בהך דחולין דף י' ע"א דאמר שם והא הכא דודאי טבל ר"ל דהא חציצה הוה רק מדרבנן לדידן דלא ס"ל כרש"י ביבמות ד' ע"ח ע"ש בתוס' רק דגם בגוף מיעוט הוה רק מדרבנן וזה הוה כמו טומאה חדשה עיין במה דפליגי רבינו והר"א בהל' כלים פי"ב ה"ג וא"כ הוה כמו ודאי טבל דכ"ז שלא טבל אין עליו הך טומאה...

וזה תליא אם ע"י איסור דרבנן נחלש האיסור של תורה או זה רק דבר נוסף... בענין דרבנן אם זה מציאות חדש או שנשאר מהדין של תורה. וזה ר"ל הך דחולין דף יו"ד ע"א והא הכא דוודאי טבל כו' ע"ש בתוס'. ור"ל דס"ל שם דזה וודאי החציצה בדרך מיעוט המקפיד, ומה"ת עלתה לו טבילה.

וכ"כ בזה בשיטת רבינו אם צריך טבילה אחרת.

גזלן ואנס. החילוק ביניהם.

אישות פ''ד ה''א¹⁵³:

ובאמת לפי שיטת רבינו ז''ל בסוף פ''ט מהלכות גזילה דמחלק בין גזלן לאנס, דגבי גזלן אף אם נתן דמים לא הוי קנינו כלום ע''ש¹⁵⁴.

ובס' ההשמטות:

והנה רבינו מחלק דבגזלן לא מהני אף קנין מעות, משא"כ באנס שאינו רוצה ליקח הקרקע רק בדמים ובקנין. וגבי סקריקין שאני, משום דשם הוא לא גזל את הקרקע רק הוא לקח מהגזלן, ולכך שם הוי הדמים קנין:

ובאמת הסקריקין עצמו מה דמבואר בגטין דף נ"ה ע"ב דגמר ומקנה¹⁵⁵ מה הוא הקנין שלו?, ובפרט לשי' רבינו דס"ל דחזקה לא שייך כלל בבן נח. וצ"ל דהוה בגדר יאוש...

גט. בכפיה.

הל' גרושין פ''ב ה''כ:

גבי גט יש ב' דברים¹⁵⁶ אחד שיהיה הכתיבה מדעתו, או משום טעם שליחות¹⁵⁷ או משום טעם לשמו כמ"ש התוס' עירובין ד' י"ג¹⁵⁸ וכ"מ, והנה הכתיבה משוה ליה להדבר גט, והנתינה עושה להאשה גרושה. ועיין בירושלמי גיטין פ"ו התורה זכתה אותה בגיטה¹⁵⁹, וא"כ לפי"ז בקבלת הגט גם היא יש לה בו זכות¹⁶⁰ אף דהוא נקרא המקנה. והנה עיין בהך דגיטין דף ע"ה בתוס' ד"ה מכלל דע"י כפיה זה ג"כ מיקרי מדעת. אך באמת כך דיש שני דברים אחד דבר שצריך דעת ואחד דבר שפסול שלא לדעת...

גט. בכפית האשה.

רמב''ם אישות פ''ד ה''ו:

המקדש ... בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה ... צריכה ממנו גט מספק, ואפילו כפרה האשה והכחישה את העדים ואמרה לא קדשתני כופין אותה ליקח גט.

והוא תמוה לכאורה מה צריך גבה כפיה?¹⁶¹ אך ר''ל כך, דקדושין יש שני גדרים א' מה שאסורה לעלמא א''א, וא' הקנין שלו בה, והם דברים נפרדים שנעשית שדה של הבעל... ולכך בגט אין צריך דעתה ומגרש בע''כ... אך ע''י עדים פסולים דרבנן, על הקנין אין ב''ד מאמינים אותם, והוה רק א''א לעלמא, וא''כ הגט צריכה מדעת, ודי ע''י כפיית ב''ד¹⁶², זה ר''ל רבינו הגדול הרמב''ם ז''ל.

איסו''ב ח''ג בלקט שו''ת. צפ''ד סי י'.

גט. ונתן בידה.

התורה זיכתה אותה בגיטה.

שו''ת צפ''ד סי' ע':

באמת אין הקבלה של האשה מועלת להקבלה רק להנתינה מצד הבעל כי כל זמן שלא קיבלה לא נגמרה הנתינה.

ולא הוי כמתנה ושאר דברים שיש מין ממוצע בין נתינה לקבלה דהיינו הפקר¹⁶³...

דהנה לפמ''ש אם דעת האשה ישנה בקבלת הגט מצד עצמה או מצד הבעל... וגבי שליח לקבלה כיון שהיא עשאה הוה כמו שידעתה שיקבל גט, וכן הוה גדר יד דהתורה ריבתה וכמ''ש בירושלמי גיטין פ''ו התורה זכתה (אותה בגיטה¹⁶⁴). ועי' בגיטין דף כ''א¹⁶⁵...

ובהל' יסוה''ת פ''ט ה''ג:

[יבמות] דף קי"ח גבי מזכה גט לאשתו במקום יבם. והוא ג"כ זה הגדר אם יכולה להפקיע זכות היבם. וגם באמת לא שייך כלל גדר זכות וחוב במקום שא"צ דעתה כיון דיכול לגרשה בע"כ. ועי' קדושין דכ"ג ע"ב גבי שליחות בעבד, וע"ש בתוס', ובירושלמי גיטין פ"ו ומעש"ש התורה זכתה אותה בגטה...

בספר ההשלמה השמטה ט''ז:

וזהו כוונת הירושלמי גיטין פ"ו התורה זכתה אותה בגיטה, ר"ל דבעי לשמה, אף דבגט עצמו אין שייכות לה, ועי' ירושלמי גיטין פ"ב ה"ב דדי שיכתוב אני פ' מגרש את אשתי¹⁶⁶, ור"ל ג"כ לגדר גט ולא לגדר גירושין¹⁶⁷, וא"צ שם האשה רק האישות... עכ"פ קודם שנתן הגט לאשה אין שייך לה כלל, ומ"מ התורה זכתה שצריך לשמה וצריך כתיבת הגט לשם גירושין אשתו פלונית.

גט. שם האשה בגט.

הל' גרושין פ''א הכ''ה:

ובאמת לפי המבואר בירושלמי גיטין פ"ב ה"ד וה"ה ופ"ג ה"ב¹⁶⁸ ופ"ז נראה שם דבזמניהם היה הגט נחלק, התורף בפני עצמו דהיינו הגירושין ומי מגרש וע"י זה הוא גט, ושם האשה הוא לגירושין לא לעשות גט, רק שתתגרש בו. ועיין בירושלמי גיטין פ"ב ה"ג דאם כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר אך זה ר"ל דכשר היינו שע"י זה גט ולא שתתגרש בו¹⁶⁹ ועיין...

קונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

וזהו כוונת הירוש' גיטין פ"ו התורה זכתה אותה בגיטה, ר"ל דבעי לשמה, אף דבגט עצמו אין שייכות לה, ועי' ירוש' גיטין פ"ב ה"ב דדי שיכתוב אני פלוני מגרש את אשתי, ור"ל ג"כ לגדר גט ולא לגדר גירושין, וא"צ שם האשה רק האישות¹⁷⁰, אך גמ' דילן דף פ"ה ע"ב לא ס"ל כן, רק דצריך שמה בלא שם אביה, ולגירושין צריך גם שם אביה¹⁷¹ ע"ש דף ל"ה ע"א, וביבמות דף קט"ו ע"ב, וקט"ז ע"א, ושם ר"ל ג"כ אגוף הגט.

ועי' ירושלמי פ"ד דגיטין מחלוקת שם אם צריך שיהא מכיר את האשה בגט ובתוספתא פ"ד מבואר דא"צ, והך דב"ב דף קס"ז ע"ב ר"ל אם שמה כך, ובירושלמי ר"ל לידע שזו אשתו, דאל"כ הוה כמו רפויי מרפיא בידו ולא הוה לשמה, ועי' ב"ב דף קמ"ב ע"א.

וגם נ"מ אם שם הוה עצם או רק סימן¹⁷²...

ובהל' גרושין שם העתקתי משו''ת:

והנה שם האיש והאשה יש נ''מ, דשם האיש הוא רק בגדר סימן, שאנו קוראין לו פלוני בן פלוני, וכן אם כותב "הכהן"- הוא רק שכך קוראין לו, והוא שם ארוך, וצריך הכל לכתוב לשמה כו'. אבל שם האשה הוא עצם – ר''ל פלונית כו'. ולכן בנוסח תקנה דרבא דף פ''ה נקט פלוני בן פלוני בבעל ולא באשה, דעצם ליכא שם האדם, גם בן ואח אין לו, זה הגדר...

ושם בפ''ב ה''ג:

עכ''פ בעצם גט, האשה - הוה עצם המציאות של האישות, ושם האיש הוה על חומר האדם וכו'.

ובמכתבי תורה קצ''ב:

בגדר שם האשה [בגט], הנה הארכתי בזה אם לשמה ר''ל לשם אשת פלוני או לשם התוארי ממש, וכמו גבי קרבן בזבחים דף ז' ומנחות דף ג' אם לשם חוטא או לשם קרבן חטאת כו'. עכ''פ בעצם גט האשה הוה עצם המציאות של האישות, ושם האיש הוה על חומר האדם כו' ועי' בגיטין דף פ''ה גבי אתקין רבא פלונית אנתתי ולא בת פלוני, משום דשם על אישות לומר בת לא שייך.

גט. זמן בגט.

הל' גרושין פ''א הכ''ד:

דבכל השטרות צריך זמן משום דמן הדין בעי דרישה וחקירה, וזמן מן ז' חקירות הוא, ועיין בסנהדרין ד' ל"ב ע"א, אך גבי גט לא, דהא רק בעדי בירור צריך דרישה וחקירה דע"י זה נעשים עדים בב"ד, דחוץ לב"ד לא מקריא כלל בגדר עדים, וב"ד בעי דרישה וחקירה, משא"כ דבר הוה פעולה א"צ כמו גט וכן קדושין דהעדים עושים הדבר וממילא נעשים עדים, וכן גבי שטר שחרור עיין...

גט. נתינתו מה שהבעל נותן לה איכות ולא כמות.

הל' גירושין פ''ב ה''א:

והנה באמת כוונת הגמ' בגיטין ד' כ"א גבי הך דרב חסדא דאמר שם אלא משום דכתיב ונתן כו', דלמא נתינת גט¹⁷³. ור"ל כך דהנה כיון דאמרינן דאקנויי אקנו ליה רבנן כו'. והנה זה ודאי רק אם יגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה ודאי צריך להחזיר לה הנייר, וא"כ הוה זה כמו קנה ע"מ להקנות עיין בנדרים ד' מ"ח, ובדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בב"ק דף ע'.

ואמר דהנתינה לא ר"ל על כמות הדבר רק על האיכות על הגט, והגט נעשה על ידו וא"כ נתן לה דבר חדש והיינו הגט...

ובמה''ת הל' יסוה''ת פ''ו:

עי' ב"ב דקנ"א ע"ב גבי גט, דלאו בר קנין הוא, ור"ל דאם מקנה לה גט בקנין לא מהני, חדא משום דבעינן נתינה מכחו, וקנין היא פועלת, וגם דעיקר הגט הוא התואר לא החומר ולכך כתבו על איסורי הנאה כשר. וזה ר"ל בגיטין ד"כ נתינת גט ר"ל התואר של הגט שזה רק מכח הבעל ולכך לא שייך בזה קנין בגדר מטבע משום דעתא אצורתא (ב"מ מ"ה ומ"ז) כו'.

וזה ר"ל הירוש' פ"ו דגיטין התורה זכתה לה בגיטה דע"י קבלתה נתגרשה וראי' ג"כ דהרי מבואר בגיטין ד"כ ודכ"א ודכ"ו וב"ב דקס"ח דהאשה כותבת את גיטה רק דאקנויה אקנו לו רבנן וזה וודאי אם לא יגרש נתבטל הקנין שלו ושייך לה, וא"כ יהי' בגדר קנה ע"מ להקנות נדרים דמ"ח ועי' ברמב"ן ב"ק במלחמות ד"ע ועירובין ד"ע וגם איך מהני מה שכותב הלשמה כ"ז שהנייר שלה? ועי' בלשון רש"י גיטין דכ"ג ודכ"ו ע"א דדייק שם האשה כותבת גיטה לשמה, ומה מהני כיון דהדבר אינו של הבעל עדיין וע"כ דעיקר הגדר הוא התואר וזה נגמר בשעת מסירה למפרע, ועי' ע"ז דס"ג ע"ב גבי חנוני ובירושלמי ספ"ו דדמאי, אך כאן הכל נעשה ע"י קבלתה...

גט. האם מפקיע גדר שאירות.

מה''ת הל' ע''ז פ''ב:

ובאמת בירושלמי אמר שם כן דגט מתיר רק מחצה ר"ל דהקרובים נשארו באיסור לעולם. ובזה פליגי אם מה דהקרובי' אסורים הוי זה גדר דין או דעדיין שארותו קיים, וראי' דהרי אחותה לאחר גירושין חייבת ולאחר מיתה מותרת, וכן חמותו לאחר מיתה לשיטת רש"י סנהדרין דע"ו רק איסור, ולהתוס' יבמות דצ"ד וצ"ח רק כרת לא שריפה מחמת דהשאירות נפסקה, אבל בגט עדיין לענין זה לא פקעה השארות, עכ"פ חזינן די"ל דעדיין נקרא מקצת אישות על זה ולכך קיי"ל דאם בא עליה לאחר גירושין אף סתם הויא אשת איש גמורה ואין צריך לפרש לשם קידושין, ובנתיחדה הוי רק ספק קידושין כמש"כ רבינו בהל' גירושין פ"י, ועל כרחך משום דעדיין שמו עלי' אף דעל כרחך הוי כריתות דזה רק גדר דין וגזירת הכתוב כמ"ש רש"י כתובות ד"ג ע"א. ועי' רש"י קידושין ד"ט ע"ב דשני דברים עושים הגט, א' הפטור, וגם גדר קנין שמקנה אותה לעצמה, וזה המציאות הוא מצדו ולא גזירת הכתוב ולכך נקרא גדר מקנה...

גירות

אישות פ''ג ה''ח:

גבי גירות צריך שני דברים, אחד שיהיה גר, והב' שיפסקו שהוא גר, והא דיליף מושפטתם צדק הוא לפסוק שהוא גר ולכך בזה די אף אם הם רואים מבחוץ שנתגייר, והך דר"י הוא בשביל קבלת המצות. וע"ש בתוס' ד' מ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה דהיכא דידוע לכל כאילו עומדים שם וזה ר"ל לקבלת הגירות שמתרצה להיות גר...

גר וגיורת. אם טובלים ביום.

והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר.

איסורי ביאה פי''א ה''ו:

בירושלמי פ"ח דיבמות מבואר שם דמחלק בין גר לגיורת, דגר י"ל כיון דהיתה מילה קודם הוה כמו גמר דין ושפיר דמי בלילה, משא"כ גבי גיורת, ע"ש בירוש' ובתוס'.

והל' מילה פ''א ה''ז:

ועיין בירוש' שם פ"ח מה דס"ל דגבי גיורת ודאי אסור להטבילה בלילה משום דגבה הוה כתחילת דין, ולגבי גר מבעי ליה שם, משום דכבר מל, ועי' בתוס' ד"ה אין מטבילין ע"ש וא"כ כ"ש דמילה דהוה קודם טבילה לכו"ע אסור בלילה מטעם גירות...

גר וגיורת. אם מברכין בשעת הטבילה.

הל' איסורי ביאה פי''ד ה''ה:

והנה בענין הברכה עי' לעיל פרק י"ג בה"ה ... אך נ"ל דרבינו שם ר"ל על טבילת גיורת, דכיון דהמצוה מתחלת רק בשעת טבילה אז מברך, אבל גבי גר י"ל דדי במה שמברך בשעת מילה, ולכך דייק בגמ' רק גבי אשה שמושיבין אותה במים עד צוארה ולא גבי איש, דהא קי"ל לבו רואה את הערוה אסור. ואם משום שצריך להשמיע לו את המצות וערום אסור...

אך י"ל דלכך נקט יושבת כמו הך דברכות ד' כ"ד ע"א דבאשה אם יושבת נכסה ולא באיש.

גם י"ל לפי מש"כ מחמת הברכה דהאשה מברכת ולא האיש.

או דגבי איש רק לאחר עליה, כמו לשון הגמ' בברכות דף נ"א ועי' בהך דחגיגה ד' י"ט ע"א דכ"ז שהוא לח יכול להחזיק עצמו לכל מה שירצה...

גר וגיורת. טבל ולא קבל מצוות, כשיקבל אח''כ בב''ד הוי גר למפרע.

הל' איסורי ביאה פי''ג הי''ד.

הל' יסוה''ת פ''ה ה''ה:

וכן הדין גבי גיורת היכי דטבלה ולא קיבלה המצוות דזה מעכב ובפרט בגיורת, וע' ... ובל' רבינו בהל' איסו"ב פי"ג הל' י"ז נראה שם שמחלק בין גר לגיורת, אך אם קיבלה המצוות אח"כ בב"ד נעשית גיורת למפרע, ועי' בירוש' קידושין פ"ד גבי גרים שנתגיירו משום ד"א, אף אי נימא דלא הוו גרים מ"מ אם נתגיירו אח"כ לש"ש צריך לקבלם תיכף. דהוו גרים למפרע, ובזה א"ש מה שהקשו התוס' כתובות דף ז' ע"ב ד"ה והא מה דאמר שם דרות המואבי' הוה אלמנה דהרי הוה נכרית? עי"ש ועי' בספרי פ' בהעלותך גבי הך דב"ב דף צ"א ע"ב נקט ששרפו בניהם לע"ז ר"ל דמבואר בספרי פ' שופטים דבא על הנכרית הוה כן, עי' מגילה דף כ"ה ובירוש' שם, עכ"פ הוה בגדר ב"נ ואף דמבואר בב"ב דף צ"א דהוו גדולי הדור, אך משום דמבואר בירוש' יבמות פ"ח וקידושין דעדיין לא ידעו ההלכה דמואבי ולא מואבית וזהו מן ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משרע"ה דתמורה דף ט"ז ואח"כ נתחדשו אז בימי בועז, טבילו אותן בלא קבלת המצוות ויצאו מכלל עכו"מ ולכלל ישראל לא באו, ובפרט אז דצריכים להביא קרבן גירות ואז מעכב... א"כ אח"כ שקיבלה רות ע"ע כל המצות ועי' יבמות דף מ"ז וגם בבית מדרשו של בועז עי' ירוש' כתובות פ"א דאז מינה בועז זקנים מקרא דויאמר להם שבו א"כ נעשית גיורת למפרע, והוה קידושי מחלון קידושין גמורים אף לאחר מיתה... וזה דכתיב בסוף רות דנעשית למפרע אשת המת ולא יכרת שם המת כו', ר"ל משום דמבו' ערובין די"ט דבא על הנכרית אין אאע"ה מעלה אותו שנמשך כו'... אך כאן נעשית למפרע אשתו של מחלון ואין נכרת וע"כ נקראת אלמנה וא"ש.

במה''ת פי''א מהלכות ע''ז:

וכבר כתבתי דאם מל לשם גרות ובא על אשה ולאחר זמן רב טבל הוי גר למפרע ולא נפסלה...

במה''ת הל' יסוה''ת פ''ה:

בהך דקי"ל דאין גר עד שימול ויטבול כמבו' בכמה מקומות, מכ"מ אם מל תחילה לשם גרות ואח"כ טבל אחר כמה שנים נעשה גר למפרע, והך ע"ז דנ"ח¹⁷⁴ וכמ"מ שם ר"ל שלא טבל כלל כו'.

גר וגיורת. חזר ועבד ע''ז.

הל' איסורי ביאה פי''ג הי''ד:

ומדברי רבינו כאן משמע דאם אח"כ עובד ע"ז בטלה הגירות מעיקרא והוה כמו הוכיח סופן על תחלתן ועי' תוס' ב"ק ד' ל"ח ע"ב וכ"מ.

גיורת מעוברת יכולה לטבול ע''מ שהבן ישאר גוי.

הל' איסורי ביאה פי''ט הי''ב:

ובאמת זה הוה כמו דאמר ר"י במנחות ד' י"ד ע"ב הכתוב קראו גוף אחד כו' ר"ל דתליא בו אם ירצה הוה כמו גוף אחד ואם ירצה הוה כמו שני גופים וה"נ כן ... ונראה לפי"ז דאם נכרית מעוברת טבלה ע"מ שלא יהיה בנה בכלל מהני...

גיורת מעוברת. האם הולד נחשב גר או ישראל.

איס''ב פי''ד הי''ד:

שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח.

שני אחים כו'. הנה כאן מבואר דהם עצמם אין עליהם שם גרים מדחשיבי אחים, ועיין ברש"י כאן דף צ"ח ד"ה לא תימא, דלא שייך בזה כקטן שנולד¹⁷⁵. –

בפי''ב מהלכות שחיטה ה''י:

ועיין בהך דיבמות דף ע"ח דמבואר שם דלמ"ד עובר לאו ירך אמו, מעוברת שנתגיירה הוה כמו שגם העובר נתגייר וטבל.

בהלכות מילה פ''א ה''י:

אך באמת כך דהנה מבואר ביבמות דע"ח ע"א דמעוברת שנתגיירה העובר הוה גר בפ"ע...

גיורת לכהן. אסורה מטעם זונה או גזירת הכתוב.

הל' איסורי ביאה פט''ו ה''ט:

ועיין לקמן פי"ח ה"ג דפליגי בזה רבינו והראב"ד אגיורת עצמה אם הטעם משום זונה או משום גזיה"כ ע"ש, ועיין בהך דיבמות דף ס"א בתוס' ד"ה אין זונה, ובע"ז דף ל"ו ע"ב וכ"מ, דס"ל ג"כ משום זונה ע"ש. אך בתוס' סנהדרין דף פ"ב ע"א כתבו דזונה לאו דוקא ע"ש. אך באמת בירושלמי פ"ח דיבמות ופ"ד דקדושין ה"א וה"ו מבואר כך דגיורת עצמה הוה פסול בעצם משום זונה...

פ''א מהל' תרומות:

אך לגבי כהן ס"ל דשם זונה הוא גדר דין ולכך לקי והשיג עליו הר"א ז"ל דכיון דחזינן דיש חילוק גם גבי זונה בין אונס לרצון חזינן דגם שם בעינן פעולה ממש¹⁷⁶, וא"כ היכי לקי וזה מבואר בירוש' דע"ז לקי. ע' נזיר פ"ח וסוטה פ"ה ומש"כ רבינו בהל' סנהדרין פט"ז ה"ו ובהל' שגגות פ"ה ואזלי לשיטתיהו בהל' איסו"ב פי"ח ה"ג אי שייך שם זונה גבי גיורת פחותה מבת ג' שנים כיון דא"א שתהא שם סיבה בפועל וע' תוס' סנהדרין דף פ"ב ע"א וכ"כ בזה בהל' איסו"ב¹⁷⁷.

ובפ''א ה''י מהל' נע''ב:

ואם היתה בת שלש כו'. הנה מלשון רבינו משמע דאף שידוע שודאי לא נבעלה מ"מ אין לה קנס וכמו לענין כהן אף לר"ש ומש"כ רש"י ביבמות ד' מ"ב ועיין דף ס' ודף ס"א ושם ד' צ"ז ע"ב זהו רק טעם להתורה משום דזנתה אך לדינא אין נ"מ...

ובשו''ת צ''פ החדשות סי' ל''ו:

יש בזה להאריך, דהעיקר לא כהראב''ד, אלא כשיטת הרמב''ם ז''ל דרק גר שנשא גיורת וילדה בת אף למ''ד פסול מ''מ אין עליה שם זונה, אבל בגיורת עצמה אף בפחות מבת ג' הוה זונה ובניה מכהן חללים...

גיורת. [שראינוה נוהגת בדרכי ישראל].

פי''ג ה''ט מאיסורי ביאה:

הנה רבינו ס"ל דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר מהני זה בגדר עצם ולא בגדר ראיה...

גר קטן. רק עם אמו או אביו. או ב''ד סמוכים.

פי''ג ה''ו מהל' איסורי ביאה:

והנה רש"י ז"ל בכתובות ד' י"א ע"א דייק גבי גר קטן ואמו הביאתו להתגייר ובלא זה לא, וגם דייק שם בד"ה על דעת ב"ד דהם נעשים לו אב¹⁷⁸ ובלא זה אינם יכולים משום דצריך קבלה¹⁷⁹. אך נ"ל דזה רק ב"ד סמוכים יכולים לעשות זה¹⁸⁰, דהוה כמו גזילות וחבלות ולא שייך כאן שליחותייהו קעבדינן כמש"כ התוס' ביבמות ד' מ"ז וגיטין דפ"ח. והא דלא הביאו ראיה בכתובות דף י"א מהך דשם דף מ"ד ע"א גבי הגיורת שנתגיירה בתה עמה וע"כ שם מיירי שפחותה מבת ג' ע"ש בתוס' דשם מיירי שגם היא נתגיירה ונעשה ב"ד לה וממילא מהני גם על בתה כעין הך דיבמות ד' מ"ו ע"א גבי הך דבלוריא הגיורת...

גר קטן. לא מיחה בגדלותו הוי גר למפרע.

פ''ג הי''ג מהל' אישות.

הל' יסוה''ת פ''ה ה''ו:

ועי' מ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גבי גר קטן אף דיכול למחות מכ"מ אם הגדיל ולא מיחה נתקיים הדבר למפרע. ועי' בירושלמי רפ"ד דקדושין בזה גבי גיורת ובהך דסוטה דף כ"ה וכ"כ בזה במה דאמר שם עבדינן מידי דאתא בעל ומחיל ור"ל כך דכל דבר שצריך ב"ד אם הדבר אפשר שיתבטל לא חל ע"ז גדר פסק ב"ד...

גר קטן. יכול למחות רק כשיגדיל ולא בקטנותו.

פ''ד מהל' מאכלות אסורות:

ואף דבהך דכתובות ד' י"א גבי גר קטן לא מהני החזרה רק לכשיגדיל שם הוה בגדר כמו דאמרינן כאן בחולין ד' ל"א ע"ב כוונת אחרים כו' וכמו גבי מחו"כ דאין צריך דעת כלל... וה"נ גבי גר כה"ג ולכך מהני הטבילה שלו אף דצריך לשם קדושה... רק דמ"מ צריך גבי גר שיקבל המצות מדעת ולכך זה לכשיגדיל ואז אם לא נתרצה לקבל פקע הגירות ועיין תוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב ע"ש ולכך צריך דוקא בגדלות¹⁸¹...

גר. שחזר לסורו.

איסו''ב פי''ג הי''ד:

ומדברי רבינו כאן משמע דאם אח"כ עובד ע"ז בטלה הגירות מעיקרא והוה כמו הוכיח סופן על תחלתן ועי' תוס' ב"ק ד' ל"ח ע"ב וכ"מ ולכך אמרינן בבכורות דף ל' ע"ב דגבי גר הוה מומר לדבר אחד מומר לכל התורה לכו"ע, ועי' בהך דגיטין ד' מ"ה ע"ב גבי חזר לסורו מחמת יראה דכשר לכתוב ס"ת ובלא מחמת יראה מיקרי מין כו'.

גרושה

דיש בגדר גרושין ב' פעולות: הפקעה ממנו, והיתר לאחרים¹⁸².

אם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני.

הנה מלשון רבנו - מוכח דכל שלאחר גירושין נשארה בביתו, הוה זה גופא כמו נישואין ואין צריך יחוד כלל. ולכך במשנה דייק ולנה עמו בפונדקי דאז צריך הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל בביתו לא בעי זה...

הל' גרושין פ''א ה''ה. ופ''ט הכ''ה. ופ''י הי''ח. מהד''ת ע''ז פ''ב ה''ח.

וז''ל במה''ת הל' יסוה''ת פ''ו ה''ו:

דכבר כתבתי שיטת רבינו בפ"א מהל' גירושין ובפ"י הי"ז וכ"מ, ובעדיות פ"ד בפי' המשניות¹⁸³ דגבי מחזיר גרושתו מן הנישואין הוה זה בגדר שהקידושין הראשונים כעת נתקיימה, ולכך גם בסתם אם בא עליה הוה אשת איש גמורה, וכן אם נשארה בביתו הוה כמו שחזרו הקידושין הראשונים, ועי' כתובות דף פ"ט גבי המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה, ובירוש' גיטין פ"ז ה"ד מבואר ג"כ דנתיחדה עמו בביתו הוה א"א גמורה ובגדר חופה...

כופין לגרש

שני מיני כפיות, כפיה לכתוב את הגט, וכפיה שיתן את הגט.

הל' גרושין פ''ב ה''כ:

והנה ס"ל לרבינו דכפיה ג"כ הוה רק כמו שהוא אינו נגד הדבר ומסתמא מסכים מה שהב"ד עושין, אבל לא שיקרא שהוא עושה הדבר¹⁸⁴, ועיין בסוטה דף כ"ה ע"א סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד ע"ש¹⁸⁵, וס''ל דגבי כתיבה די רק במה שהוא מסכים, ובנתינה צריך שיתן. ולכך דקדק רבינו ז''ל כאן, דמיירי דהכפיה לא הוה רק בציווי הכתיבה לא בהנתינה¹⁸⁶, אבל בהנתינה אז אם רק כדין¹⁸⁷ - דאז התורה זכתה אותה בגיטה, כמש''כ. אבל אם שלא כדין לאו כלום...

ובהל' יסודי התורה פ''ה מהד''ת בהשמטה:

וכן גבי כפיה בגט יש שינוי בל' הגמרא בקידושין דף נ' ע"א נקט משום דמצוה לשמוע דברי חכמים¹⁸⁸, וב"ב דף מ"ח נקט דמצוה לשמוע דברי חכמים ולא נקט משום¹⁸⁹, והגדר כך: דעיקר הכפיה בגט בחייבי לאווין ושאר כו' הוא הגירושין שע"י זה נפקע האישות, אך מ"מ בלא ציווי הבעל לכתוב ולחתום גט א"א שיהי' גירושין, וא"כ הכפיה לבעל שיאמר לכתוב זה רק גרם שעי"ז יהי' אפשר לקיים דברי חכמים, ולכך נקט משום, אבל בב"ב שם ר"ל דהכפיה לגרש וזהו מצוה לשמוע דברי חכמים¹⁹⁰.

פ''ט מהל' אישות הט''ז:

ועי' בירושלמי גיטין פ"א ה"א אם נתן לה גט פסול כופין אותו לגרשה עוד הפעם¹⁹¹, ובירושלמי ספ"א דיבמות סה"ב גבי ספק בתוך הזמן דכופין אותו ליתן גט ע"ש¹⁹².

גרושה לכהן. אסורה לבעלה כהן, משום שפטרה ממנו.

הל' אישות פ''ג הט''ו:

והנה ריח הגט דס"ל לרבינו דפוסל לכהונה מה"ת והוא רק שפוטרה ממנו, אבל אינה מתירה לכו"ע ואסורה משום א"א, עיין בגיטין ד' פ"ב וביבמות ד' נ"ב ע"ש ומ"מ אסורה לכהונה מה"ת, הרי חזינן דהפסול שנפסלת מן הכהונה לא משום ההיתר לעלמא, רק משום מה שפוטרה ממנו, וא"כ בהך דהתירה לכל אדם לא אסרה על כהן...

גרם. בסירוס.

איסו''ב פט''ז ה''ט.

עי' בתוספתא מכות פרק ד' דהוה שם מחלוקת דר"י ורבנן גבי סירוס בנקבות ע"ש, דרבנן מחייבי¹⁹³. ועי' בתוספתא יבמות פ"ח¹⁹⁴ ועי' בהך דב"ב דף פ' ע"א גבי דבורים¹⁹⁵ אך י"ל דזה הוה רק כמו גרמא, ולא גרמא בעצם האברים רק כמו גבי כרבלתא דתרנגולא דשבת שם, דס"ל דכוס עיקרין גורם שינוי בעצם אברי הלידה ולכך אסור¹⁹⁶...

בפ''א דכלאים ה''א:

ועיין בדברי רבינו בהל' שכירות פי"ג ה"ג דמוכח שם דאם נימא דגרם אסור אז גם אמירה לעכו"ם אסור¹⁹⁷, וכן מוכח מדברי רבינו בהל' אס"ב פט"ז הי"ב גבי סירוס¹⁹⁸, וכן משמע בהל' בכורות פ"ב ה"ח דגרם ואמירה לעכו"ם חדא מילתא הוא ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דמקיים אסור¹⁹⁹ ה"ה אמירה לעכו"ם. ועיין שבת דף קי"א גבי סירוס²⁰⁰ ודף ק"כ גבי שבת ומחיקת השם²⁰¹ ודף קל"ג גבי צרעת²⁰² דמבואר שם דכל היכא דכתיב עשיה גרמא שרי. ובירושלמי פ"א דמגילה גבי קטרת יליף לה מלשון עשיה דמותר לומר לעכו"ם לעשות²⁰³...

גרם. בשאר איסורים.

צפ''ו סי' קס''ד:

בגדר נשא²⁰⁴ וסם דגבי קרחה חייב כמבואר מכות דף כ' ע''ב, וגבי נזיר רק עשה²⁰⁵, וגבי סירוס לא לקי ואשה מותרת, אף דלסרסה אסור, ולרבנן דס''ל בתוספתא דמכות פ''ד דנקבות חייבות בסירוס²⁰⁶, מ''מ לא אשכחן דאסור בכוס עיקרין, עיין שבת דף ק''י ע''ב בתוס' משום דשא''מ²⁰⁷, והם הקשו דהוה פ''ר, אך עיין נדה דף ל' ע''ב דאיכא גופא דלא מקבל סמא²⁰⁸, וכן במוך איכא, עיין נדה דף ג' דרק מוך דחוק ע''ש²⁰⁹.

אך באמת כך, דכל דעיקר הוא הפועל - גרם שרי. עיין שבת דף ק''כ ע''ב עשייה אסור גרמא שרי, וכן בשבת קל''ג ע''א גבי צרעת, ועיין בקדושין דף כ''א ע''ב גבי רציעה, דסם לא הוה נרצע משום דס''ל דצריך לרצעות לא שיעשה אותו רצוע²¹⁰.

ולכן כך, בקרחה דקי''ל דשניהם חייבים, חזינן דהפועל חייב וגם הנפעל דהיינו הנקרח, לכן בנשא חייב דהא עכ''פ נקרח, וא''כ הקורח בחבירו נשא הקורח פטור²¹¹, ולכן גם במקיף מסייע פטור רק הניקף²¹², כדמוכח במכות דף כ' ע''ב ע''ש²¹³, ובנזיר רק הגילוח בנזיר חייב, לא שע''י זה הוא מגולח, רק עשה יש²¹⁴. ולכן אין נפ''מ בנזיר אם מגלח לעצמו או לחבירו הנזיר²¹⁵, כמבואר בנזיר דף מ''ד ע''א²¹⁶, אבל תגלחת הנזיר המצוה היא התגלחת לא שיהא מגולח, ולכך לא ביד נשא, עיין נזיר דף מ' ע''ב במאי דאמר תגלחתו מצוה דלאפוקי נשא²¹⁷, וע''ש דף ס' ע''ב²¹⁸ וס''א ע''א²¹⁹ אעבירו שער ואכמ''ל.

גרעון כסף

איסו''ב פי''ד ה''ז:

עיין בקדושין דף ט"ז מוכח דזה שני דברים, אחד מה שיוצא בגרעון כסף זה הוה כמו גדר ביטול המקח, והשני שקונה א"ע מן האדון בכסף וזה הוה כמו קנין חדש²²⁰. לכך אם היה שייך דין גרעון כסף גם בנמכר לעכו"ם אז כיון דגבי עכו"ם פחות מפרוטה ג"כ הוה ממון, היה די בכך, דכדיניהם דיינינן כמבואר בב"ק דף קי"ג, ור"ל הדינין של תורה שפסקה בהם כמו בהך דבכורות דף י"ג ע"א²²¹, ועיין תוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב²²².

אבל בגדר קנין חדש אז לא מהני בפחות מפרוטה גם מב"נ, כיון דצריך להקנות לו להישראל בזה, וזהו כוונת התוס' קדושין דף י"ו ע"א ד"ה בנכרי ע"ש²²³.

דבר המסויים

אישות פ''ט ה''א:

[המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערוה כאחת אינן מקודשות, כיצד כגון שקדש אשה ובתה או שתי אחיות כאחת אין אחת מהן מקודשת].

עי' בה"ה ובאמת לשיטת רבינו ז"ל דס"ל דבין לגבי הקדש ובין לגבי קנין צריך דבר המסויים י"ל דלכך כאן אינה מקודשת משום דלא הוה דבר המסוים איזה מהם קידש.

הל' שחיטה פ''ב הי''ט:

עיין בדברי רבינו בהל' תמורה פ"ב ה"א דמבואר שם דצריך לומר דוקא לשם שיש לו בבית כמו דמבואר בגמ' שם ועיין מש"כ שם בפיהמ"ש דיליף לה מקרא. ועיין בתמורה שם דף ט' ע"א בהך מחלוקת דר"ש ורבנן וצ"ל דטעם רבינו שם משום דס"ל דגם גבי הקדש בעי דבר המסויים וצריך לסיים אתריה כעין הך דערובין דף ל"ז ע"ב ובירושלמי פ"ז דדמאי ע"ש.

ובמה''ת בהשמטה לפ''ד דע''ז:

ועיקר הגדר משום דצריך דבר המסוים וכמ"ש רבינו ג"כ בספ"א מה' איסורי ביאה²²⁴ עד שתוחזק ור"ל שתאמר לפלוני ואז היא נסקלת, ועי' בירוש' סוטה פ"ט גבי אמרו ראינו את הרוצח ואיננו מכירים אותו, ובהך דערכין דף י"ח²²⁵ ושבועות ל"ה גבי שבועת העדות²²⁶, ובירושלמי שם דצריך דבר המסוים וכ"מ, וגם בריבית כן דלא הוי שעבוד רק לדבר המסוים.

במבוא להל' אישות ח''ב:

ולכך בכתובה נקט ברמב''ם בהלכות יבום שם במימרא דשמיא²²⁷ – ר''ל אף דאינו יכול לשעבד עצמו על מזונות כמבואר בהלכות אישות פכ''ג²²⁸ – ועיין כתובות דף ק''א ע''ב²²⁹, ועי' ברמב''ם פי''א מהלכות מכירה הי''ז²³⁰:

וזה מחמת דין התורה משעבד עצמו ואכמ''ל.

אישות פ''ה ה''ט:

דעיקר הטעם דמאן פליג לך²³¹ משום דאין לו בהדבר דבר מסויים וכשיטת רבינו ז"ל בכ"מ דבדבר שאינו מסויים לא הוה קנין, עיין בהל' זכיה ומתנה פ' ג' וכבר כתבתי בזה.

ועי' בעירובין דף נ' ע"ב דהיכא דמקצת ביתו ניכר כגון ד' מתוך ז' לכו"ע קנה ע"ש, דהרי מקצת ביתו ניכר, וא"כ כאן דהיו חמשה ונתקדשו הג' שפיר מקרי חלקם דבר המסויים...

דם בתולים

איסו''ב פ''ה הי''ח:

דם בתולים טהור ... באמת נ"ל כך דרבנן דר"מ דס"ל דכל מראה דמים אחד הוא היינו דטהור מחמת הדין ולא משום דאינו דם המקור, וכמו דם טוהר לדידן.

וראיה לזה מדאמרינן בדף ס"ח ע"ב סד"א כיון דמפסקא כו' טהורים, ואם נימא דהוא רק דם מכה מה שייך על זה שם ימים טהורים?, הא הטעם דאינו דם המקור כלל, וע"כ כמש"כ דרק הדין הוא מטהרו... ועיין מש"כ התוס' חולין ד' ק"ט ע"ב ד"ה נדה מש"כ בשם הקליר דנדה בתולים ע"ש משמע ג"כ דהטהרה הוא מחמת דין.

אך רב ושמואל גזרו משום שמא יצא דם נדה עם דם בתולים כמבואר בירושלמי פ"ב דברכות הנ"ל דהיינו שמא מחמת חימוד ראתה...ואח"כ גזרו על דם בתולים גופא שיהיו טמאים.

בפ''ו מיסה''ת ה''ח:

מה דמבואר בנדה דף ס"ה וכ"מ דדם בתולים טהור לדידן דלא כר"מ, דר"ל דזה הוה מעיין דם, אך זה ע"י שהוא קרע המעיין וזה לא ניקרא ראי' ולכך טהור... וכבר כתבתי בזה מהך דחולין דק"ט ע"ב בתוס' ונידה דף ס"ח ע"ב ובתו"כ פ' תזריע פ"ג דנקט כל דמים שהיא רואה אינו אלא מן המקור, ובפ' מצורע פ' ד' ע"ש דנקט שכל דמים אינן אלא במקור...

ובקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

דבאמת דם בתולים לדידן ג"כ הוה מן המקור רק דהתורה טהרתו ומה דמבואר בירוש' ספ"ב דברכות שמא יצא דם נדה כו'²³² שם י"ל דע"י חימוד ובא ע"י סיבה וכמו לר"א גבי דם קושי בימי טוהר, עי' נדה דף ל"ח ע"ב... ולכך אצלינו בטל דין דם טוהר דהוא דבר אחד עם הדין דדם בתולים ואכמ"ל:

איסו''ב פ''ד הי''ט:

אך באמת כך דהנה עיין כאן דף י"ט ע"ב אמר דדם נדה הוא רק כדם מאכולת של ראש דהוא אדום, והנה עיין שם דף ס"ה ע"ב דר"מ אמר דם נדה אדום ודם בתולים אינו אדום...

דם לידה

איסו''ב פ''ד ה''א:

באמת נ"ל דדם הלידה עצמה אין עליה שם דם נדה אבל מה שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה שפיר דם נדה, ועיין...

ובפ''ז ה''ט:

ואם הדם של לידה הוא טמא ג"כ מחמת דם נדה או הוא דם בפ"ע, עיין נדה ד' ח' ע"ב וד' י' ע"ב דם לידה לחוד, ורש"י שם ד' ל"ו ע"א ודף מ"א ע"א וכ"מ...

ובקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

דגבי לידה יש ב' מיני דמים, דם לידה זה דם טמא מין אחר ולא מצטרף לזיבה, ודם שרואה מחמת פתיחת הקבר הוה עליו שם דם נדה או דם זיבה...

דם נדה

איסו''ב פ''ה ה''ב:

[כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת הואיל ויצא מבין השינים ה"ז טמאה]...

כל הנשים כו'. הנה יש לעיין, אם ר"ל אף אם לא יצא הדם לעולם לחוץ נטמאת, או רק אם יצא לחוץ אז טמאה למפרע, ועיין בהך דנדה ד' ט"ז ע"ב גבי נימוק הדם, אך זה תליא בפי' רש"י ותוס' שם ע"ש...

ובפ''ד ה''א:

ועיין מש"כ התוס' שם דף מ"ב ע"ב גבי דם, דרק אם יצא חוץ לפרוזדור. ובאמת הך דשם דף מ' ע"א מה דנפ"מ בין נדה לזב וב"ק, ג"כ יש לעיין אם ר"ל דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ משא"כ בדם נדה, או דר"ל דאינה נקרא רואה, וגם גבי נדה קודם שתצא לבית החיצון ג"כ כן.

קונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

דיש נפ"מ בין דבר דהמציאות כבר חל עליו רק צריך שלא יהא בפנים, או דבר דכ"ז שלא יצא לחוץ אין עליו זה השם כלל. וכבר הארכתי בזה אם גבי דם נדה דכ"ז שלא יצא לבית החיצון לא [טמאה], אי משום דלא הויא רואה, או משום דאין עליה שם דם. ועי' נדה דף מ"ב ע"א גבי יולדת שירדה לטבול ונעקר הדם, דהתוס' שם ס"ל דאף אם עדיין לא הגיע לבין השיניים חל טומאה על הדם ולא מהניא טבילה לדם, ורבינו בהל' מו"מ פ"ה²³³ כ' דרק חוץ לבין השיניים ובל"ז מועלת הטבילה גם לדם...

דמאי

איסו''ב פי''ב הכ''ב:

דהני מינים דתיקנו להפריש מהם דמאי²³⁴ הוה גדר תקנה, אף אם אנו יודעים בבירור שכבר נפרש מהם או להיפך²³⁵.

ועי' בירושלמי שם פ"ג הל' ד' דע"י קופה אחת נעשה כל פירות העכו"ם דמאי²³⁶, ועי' בתוספתא פ"א דדמאי, דאפילו כולה עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכה נעשה כולה דמאי²³⁷. ועיין בפ"ב דמכשירין ה"י מבואר שם ג"כ כן²³⁸.

ור"ל דזה הוה כך תקנה להפריש דמאי בכגון זה...

דמאי מפריש ללא ברכה.

הל' ערובין פ''ו:

מה דאמרינן בשבת ד' כ"ג ספק דדבריהם לא בעי ברכה, ואמאי? הא כיון דנתקנה התקנה דכל שלקחו ממי שלא קיבל להיות חבר שצריך להפריש דמאי, מי גרע זה מנטילת ידים... וא"כ למה לא יברך? רק הטעם הוא כך, דגבי נט"י האיסור הוא משום דצריך נט"י, ועיין חולין דף ק"ז ע"ב גבי אוכל מחמת מאכיל²³⁹, ושם דף ל"ג ע"ב גבי ונאכלין בידים מסואבות²⁴⁰, ותוס' פסחים דף קט"ו ע"א ע"ש²⁴¹. משא"כ גבי דמאי הפרשה הוא מחמת איסור, והאיסור הוא בגדר ספק לכך אין כאן ברכה:

דמאי. תרומת מעשר של דמאי אם מדמעת.

הל' גרושין פ''א הכ''ו:

ועיין בירושלמי פ"ד דדמאי דהוה מחלוקת שם אם תרומת מעשר של דמאי מדמעת ע"ש בהל' ג'²⁴², ואף דהא מבואר במנחות דף ל"א ע"א דטבל של דמאי מדמע²⁴³ ע"ש ברש"י לחד לישנא²⁴⁴. ודוחק לומר דזה רק לר"ש שזורי לשיטתיה²⁴⁵.

אך כך דדמאי לא הוה ההפרשה רק תקנה, וכ"ז שלא עשה התקנה יש עליו איסור טבל דרבנן, אבל אם קיים התקנה שוב י"ל דאין מדמע כלל.

דעת. במקום שצריך מדעת, צריך שיסכים או שלא יקפיד.

גרושין פ''ב ה''כ:

והנה עיין בהך דגיטין דף ע"ה בתוס' ד"ה מכלל, דע"י כפיה זה ג"כ מיקרי מדעת.

אך באמת כך דיש שני דברים, אחד דבר שצריך דעת ואחד דבר שפסול שלא לדעת. ועיין בהך דנדרים דף ל"ו ע"ב גבי התורם משלו על של חבירו ע"ש בר"ן ד"ה ה"נ ובתוס"י שם, וזהו מה דפליגי בב"מ דף כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת דר"ל כך אם צריך להתייאש לעשות הפעולה או צריך רק שלא יקפיד, והיכא דצריך לעשות לא שייך למימר אגלאי מלתא למפרע, והיכא דרק שלא יהיה הדבר להיפך אז י"ל איגלאי מלתא למפרע.

וזהו דמקשה שם מתרומה, דגבי תרומה יש ב' דברים ההקדש וההתרה, ובהקדש בעי דעת ובהתרה בעי שליחות, לא שלא יקפיד, ולכך מביא ראיה די"ל אגלאי מלתא למפרע אף בדבר דבעי פעולה, א"כ גבי אבידה יהיה הדין כן אף דצריך שם פעולה...

בפ''א דתרומות הכ''ג:

וזהו הך מחלוקת דאביי ורבא בב"מ דף כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת אי צריך שיתיאש או די שלא יקפיד. והנה שיטת רבינו בהל' אבידה פי"א הי"א דאף דחזינן דאינו מקפיד מ"מ לא הוי הפקר, רק היכא שעי"ז יאבד. ועי' ב"מ דף כ"ב ע"א גבי שטף ודף כ"ג ע"ב ודף כ"ה ע"ב אבידה מדעת ודף ל' ע"ב ודף ל"א וב"ק דף קט"ז ע"ב גבי גייס, ודף פ' ע"ב גבי חתול, וא"כ צריך להתיאש ולכך לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע כיון דצריך לעשות פעולה, משא"כ היכא דשטפה נהר דאז ממילא פקעה רשותו והוי הפקר אף אם עומד וצווח, כמבואר בב"מ דף כ"ד ע"ב נעשה כצווח כו'...

הבדלה בלב

הל' שבת פכ''ט ה''א:

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים כו', וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.

מצות עשה כו'. עי' בהה"מ, עי' בתו"כ פ' בחוקותי דיליף מן קרא דשמור דצריך גם בפה²⁴⁶ וכמו בהך דמגילה ד' י"ח גבי עמלק²⁴⁷, וגבי הבדלה י"ל דדי בלב²⁴⁸, ועי' בהך דשבת ד' ק"נ ע"ב ע"ש²⁴⁹ ועי' פסחים ד' ק"ה ע"א ותוס' שם ד' ק' ע"ש.

הבחנה

גירושין פי''א הכ''א:

[שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום].

עיין בדברי ה"ה²⁵⁰, והטעם דס"ל לרבינו דזה בכלל גזירה דצריך להמתין, ולא מטעם הבחנה רק זה הוא דין, וזהו מה דר"ל בגמ' שם ד' מ"ב ע"ב הלכה כר"מ בגזירותיו, ר"ל דהגזירה היא על הדבר לא על האדם העושה הדבר, דאז יש לחלק בין קטנה לגדולה משא"כ אם הגזירה הוא על הדבר... ועיין בירושלמי פ"ד דיבמות דאמר שם דר"מ חשש לגיטין²⁵¹, ועיין בדמאי פ"ב ה"ה גבי מדה גסה ומדה דקה²⁵² דר"מ אזיל בתר הדבר ולא בתר עושה הדבר, ועיין רש"י שבת דף ג' ע"ב ד"ה בשוגג מה דמחלק שם בין קנס לגזירה²⁵³ ור"ל ג"כ כן דקנס שייך רק על האדם העושה, וגזירה הוא על הדבר בעצמו וא"א לחלק...

ובהשמטות למתנות עניים פ''ד ה''ז:

וכן הדין גבי מינקת וכ"כ בזה בשו"ת²⁵⁴ דלדידן דקי"ל הל' כר"מ בגזרותיו זה הוה גדר תקנה ולכך גמלתו אסור, ולא מחמת גזרה. אך זה רק אם הולד ישנו.

וכן הדין גבי הבחנה דיש בו ב' טעמים²⁵⁵, גבי נשואה הוה זה גדר תקנה ואין שום נפ"מ²⁵⁶, וגבי זנות אז הוה משום ולד, ואז יש בו חילוקים וכמבואר בדברי רבינו פי"א מהל' גירושין²⁵⁷ וכן הוא בירושלמי ביבמות פ"ד ר"מ חשש לגיטין²⁵⁸, ועי' בדמאי פ"ב ופ"ג גבי מידה דקה ומידה גסה, ובנדה דף ג' ע"א גבי שוטה ובכ"מ.

נמצא כך דגבי מינקת יש בה שני טעמים, אחד מצד הדין ואחד מצד הטעם, והנה היכא דמצד הדין דזה הוה תקנה אז אין חודש העיבור בכלל²⁵⁹, עי' מ"ש הר"ן נדרים דף ס"ג ע"א מהך דערכין²⁶⁰, משא"כ היכא דמצד הטעם אז י"ל דשיעור הוא ב' שנים וגם חודש העיבור בכלל²⁶¹. וא"כ לפי"ז בגמלתו דאז נשאר רק מחמת התקנה אז אין חודש העיבור בכלל, וזהו כוונת מ"ש הגהות מרדכי סוף קדושין ע"ש²⁶².

ובקונטרס ההשלמה השמטה ט''ז:

כל היכא דהויא תקנה לא נתבטלה וכמו כל דבר שבמנין, ועי' ביצה דף י"ח גבי טבילת כלים ביום טוב אף דליכא כלל הטעם דד"א²⁶³ וכמו בנדה דף ה' ע"א גבי כתמים דמחמירין טפי²⁶⁴ וביבמות דף ל"ה ודף מ"א²⁶⁵ גבי הבחנה...

הבחנה. עבר וכנס אם רק מפרישין או קונסין אותו.

גירושין פי''א הכ''ד:

[המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו... כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו.

הראב''ד: ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים דאל"כ מה הפסיד כשבעל באיסור...]

ועיין בהך דנדרים דף כ' ע''א²⁶⁶. ומש"כ הרמב"ן ז"ל בתולדות האדם גבי אבילות כה"ג²⁶⁷ ע"ש.

הוצאה בשבת. מלאכה גרועה

הל' איסורי ביאה פי''ז הכ''א:

בתוס' שבת ד' צ"ד ע"א בד"ה ר"ש דגבי הוצאה די שיהא צריך לגופו של העושה ולא לגופו של המלאכה ולא כשאר מלאכות, והטעם משום דשם בלא המוציא אין שם מלאכה עליה כלל ואימתי יש עליה שם מלאכה בזמן שעושין אותה, ולכך די במה שהוא צריך הדבר, משא"כ שאר מלאכות, ולכך כתבו התוס' בכ"מ דהוצאה הוה מלאכה גרועה.

פ''י ה''ל מהל' כלאים:

וגבי הוצאה דבלא האדם אין עליה שם מלאכה כלל ולכך הוה מלאכה גרועה, עיין ריש שבת ותוס' שבת דף צ"ד ועירובין דף י"ז ע"ב וכ"מ ולכך הוה גוף בפ"ע.

הזאה. כוונת המזה להזות או לטהר.

איסו''ב ח''ג בלקט שו''ת "שגגה אומרת מותר".

וביומא דף מ''ג גבי הזאה קטן שיש בו דעת²⁶⁸, וכן גרס הרמב''ם ז''ל²⁶⁹ משום דס''ל דצריך כוונה להזות לטהר, וכן ס''ל לרש''י בכ''מ בזה, בסנהדרין דף ע''ז ע''ב²⁷⁰, וסוטה דף ל''ט²⁷¹, ויומא דף י''ד²⁷², ושם דף מ''ג, וע''ש בתוס' בזה²⁷³, דס''ל כהראב''ד דצריך רק מכוון להזאה לא לטהרה ואכמ''ל.

פ''ד הכ''ב מהל' מאכ''א:

ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"י ה"ז, דרבינו ס"ל דגבי הזאה בעי המזה כוונה לטהר²⁷⁴, והר"א ז"ל ס"ל דלא בעי כונה רק להזאה ולא לטהרה²⁷⁵. ועיין רש"י סוטה דף ל"ט ע"א ד"ה הזאתו פסולה דס"ל כשיטת רבינו ויליף לה מקרא, ועיין בתוס' ישנים יומא דף מ"ב ע"ב ד"ה מה דס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל, וזה תליא בהגירסות דשם דף מ"ג אם בעי קטן שיש בו דעת או די גם בקטן שאין בו דעת...

כו'.

פ''ב ה''ב מהל' תשובה:

והנה כך, לדבר שצריך טהרה אז בעי כוונה, ולדבר שהוא רק להסיר הטומאה א"צ כוונה, וזה הוא החלוק שבין הזאה לטבילה, דהזאה בעי כוונה לטהרה, עי' רש"י סוטה דף ל"ט ע"א, ועי' תוס' יומא דף מ"ב, ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"י הלכה ז' ע"ש.

הרהור

פי''א הי''ח מאיסו''ב:

דחשש הרהור לא שייך היכא דטרוד בעבידתיה, אך זה רק בשאר דברים כמו בגדי צבעונים או בהמה וחיה כו', אבל באשה אין נפ"מ, ובאמת זה הוה מחלוקת בזבים פ"ב²⁷⁶ דר"י ס"ל דגם בשאר דברים ראה עד שלא הרהר פועל אצלו, ורבנן ס"ל דרק באשה ע"ש...

ובשו''ת צפ''ו קס''ד:

באמת בהך דסוטה דף ח' לא אמרינן בעבודתו טריד כמו ב''מ דף צ''א וע''ז דף כ', משום דכיון דמבואר בזבים פ''ב דאשה ראיה שלה גורם לטומאה בלא הרהור, ולכך לא מהני טירדה בזה רק שלא יהרהר²⁷⁷, אבל מ''מ פועל בגוף, אבל בהמה ובגדי צבעונין לא פעיל בלא הרהור, חזינן דזה הוה גרם לג''ע ואסור מה''ת.

פכ''א הט''ז:

ולא יכנס אדם [עם אביו למרחץ]. עיין בה"ג מש"כ בהל' כיבוד מהך דשבועת יעקב ליוסף²⁷⁸, ועיין בנדה דף י"ג דהיכא דבעותא ליכא חשש הרהור²⁷⁹.

הרכנת הראש

גרושין פ''ב הט''ז:

וע' בהוריות ד"ג ע"ב גבי הרכין אחד מהם בראשו מה הוא הרכנה, אם ר"ל שהוא מסכים לזה או שהוא כאומר זה, וכאן בגיטין ד' ע"א ע"א ובירושלמי שם ובירושלמי פ"ג דר"ה סה"א גבי הך דר' אבהו דשאל אם שמעו תיקדש ירחא, וכבר כתבתי בזה במקום אחר...

איסו''ב פ''א ה''ג:

וסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי הרכנה בראש דאף דהוא בגדר הסכם, כמבואר בהך דהוריות ד' ג' ע"ב דמקרי שגם הוא הורה הדין כן אם הרכין בראשו, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ה ע"א בגירסת הרי"ף ז"ל גבי הך דאמר שם לא צריכא דאחוי עליה ר"ל בגדר רמז, ועיין בהך דבכורות ד' נ"ט ע"א דגדר רמז הוה כמו אמירה, ועיין בהך דגיטין ד' ע' ע"ב וד' ע"א ע"א דהרכנת הראש הוה כדיבור ע"ש בירושלמי היא הרכנת הראש היא שמיעת קול, ועיין בירושלמי ר"ה פ"ג סה"א דאמר וארכינון ראשן כו'.

הל' שבועות פ''ב ה''א:

שכל העונה כו' או האומר. והנה אם לא ענה רק הרכין בראשו, אם זה הוה כמו הסכם או כמו קבלה. עיין בדברי הרי"ף ז"ל כאן פ"ד על הך דדף ל"ה ע"א דגרס שם לא צריכא דמחווי עלייהו ע"ש. משמע דכל היכא דלא אמר בדבור לא מהני. ועיין בהך דבכורות דף נ"ט ע"א גבי מעשר בהמה דמשמע שם דמהני זה.

ועיין בהך דכתובות דף ל"ג ע"א ותוס' סנהדרין דף פ"ו ע"ב גבי רמיזה מה דמחלקו שם בין דיני ממונות לדיני נפשות. ועיין בהך דהוריות דף ג' ע"ב דמוכח שם דהרכנה הוה הסכם, וכמו שגם הוא הורה. ועיין בירושלמי פ"ז דגטין דהרכנת הראש הוה כמו שמיעת קול ע"ש ובפ"ג דר"ה דאמר שם דמהני הרכנת הראש לגבי קבלת עדים ששמעו שקדשו החדש. אך מ"מ כאן י"ל דפנ"מ לשיטת הראב"ד כאן וכן לשיטת רבינו דלענין מלקות או קרבן בעי שם או כינוי. דמ"מ בהך הרכנה לא הוציא מפיו זה. וזהו מה דרוצה לומר שמואל כמוציא שבועה מפיו דמי, ר"ל כמו שהוא אמר, לא כמו שהסכים.

ועיין בהך דסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי התרה בו והרכין ראשו דמ"מ לא הוה כמו התיר עצמו למיתה ע"ש ברש"י. ועיין רש"י כאן דף ל"ו ע"א ד"ה ואמרה ודברי הירושלמי סוטה פ"ז ה"א בהך מחלוקת דר"י דאם אינה מבינה לא מהני אמן ע"ש. ועיין בירוש' נזיר פ"ד ה"ב מה דבעי גבי הסכם דואני אם הוה כמו שרוצה זה או רק כמסכים לזה²⁸⁰ ע"ש:

במה''ת פ''ד דע''ז ה''ח:

ועי' הוריות דף ג' ע"ב דהרכין הוי כמו שגם הוא הורה²⁸¹, ובגבי התראה מבואר בסנהדרין דף פ"א ע"ב דהרכנה לא מהני לקבלת התראה ע"ש²⁸². ובירושלמי ר"ה פ"ג מבואר שם גבי עדים שאמרו שב"ד קידשו החודש די בהרכנה²⁸³, ולמה גבי התראה לא מהני זה?

ועי' סנהדרין דף פ"ו ע"ב דרמיזא בדיני נפשות לא מהני, ע"ש בתוספתא וכתובות דף ל"ג, ועי' גיטין דף ע' ע"ב גבי נשתתק והרכין בראשו דמהני, וגבי שחט בו שנים כו' דמהני רמיזא, וכת' התוס' דרק אם אמרו לו נכתוב גט והוא הרכין בראשו אז מהני, וע"ש דף ע"א ובירושלמי שם דהרכנה הוי כמו שמיעת הקול... אך אפשר לחלק דהיכי דאינו יכול לדבר אז הוי גם רמיזא והרכנה בגדר קול, וזהו קול שלו, עי' בר"ן נדרים דף כ"ח גבי דברים שבלב היכא דאנוס וזה ג"כ שיטת רש"י דס"ל בכמה מקומות דתרומה באה דווקא בפה והקשה עליו התוס' גיטין דף ל"א מהך דתרומת אילם הוי תרומה עי"ש, אך י"ל דכיון דאינו יכול לדבר זה הוי דיבור שלו... ואפשר דגבי אלם אם עבר עבירה שיש בה מיתת בי"ד והתרו בו וקבל התראה בהרכנה די...

השחתת זקן. וקרחה

איסו''ב פט''ז ה''ט:

ועי' בהך דנזיר דף מ' ע"א דכל היכא דבעינן לגלח ולא שיהא מגולח אז בסם לא מהני, ועי' במכות דף כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בנשא, והטעם דכיון דחזינן דיש שני איסורים גבי קרחה וכן גבי זקן, אחד שלא ישחית וזה בין עליו בין על חבירו, ואחד שלא יהא מושחת וזה רק עליו, ונמצא כך, דהוא בעצמו חייב אף בסם²⁸⁴ כיון דעל ידי זה נעשה המעשה, ועל אחרים אינו חייב רק בידים...

בפ''ו דברכות הי''ג:

ועיין במכות דף כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בנשא, וצ"ל דגבי קרחה יש ב' דברים אחד שלא יקריח והשני שלא יהיה מקורח, ונפ"מ דאי על חבירו אם קרחו בנשא פטור, ועיין בתוספתא פ"ג דמכות ועיין בגיטין דף כ' ע"ב ע"ש.

בפ''ה דנזירות הי''א:

והנה גבי קרחה וכן גבי הקפה דקי"ל דשניהם חייבים אחד המקיף ואחד הניקף, וכן גבי השחתה, משום איסורים מיוחדים, וכשעושה לעצמו מחייב ב', א"כ חזינן דיש בהעברה ב' הפעולות מה שנשאר המקום פנוי וממה שנטל השער, והחיוב בנשאר המקום פנוי לא שייך רק עליו, ובזה די אף בסם, והחיוב דנטילת השער הוא אף באחר, ובזה רק בתער וביד.

ובפ''ו דיסה''ת:

ועי' לקמן בד' רבינו סוהל' ע"ז גבי קרחה מוכח שם דהא דקיי"ל במכות דף כ' ע"ב דאם קרח גם ע"י סם חייב, זה רק בקרח לעצמו דשם החיוב לא מחמת הפועל רק מחמת פעולה ונפעל, אבל הקורח לחבירו דהחיוב רק משום פועל אז רק ביד ממש אבל לא ע"י סם, וכמו דמבואר בקדושין דף כ"א ע"ב גבי רציעה דממעט סם משום דשם בעי שהאדון ירצע בעצמו ולכך לא מהני שם שליחות...

השקאת סוטה

סוטה פ''ב ה''ט.

לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו ... אינה שותה.

[משום ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה, ה''ח].

הנה רש"י ז"ל פי' הטעם בשם ספרי משום ראויה לאישות, ובירושלמי אמר הטעם מחמת זרע כשר כו'. והנה נפ"מ אם ישראל נשא מצרית שניה דזרעו כשר ומ"מ אינה ראויה לאישות. וגם יהיה נפ"מ גבי בעולה לכה"ג, וגם גבי בוגרת ומוכת עץ דקי"ל דאם נשא נשוי, דאז טעם דהני ליכא, וטעם רבינו משום דאינו מנוקה מעון איכא...

התראה

פ''א ה''ג מהל' איסו''ב.

במש"כ רבינו בה' סנהדרין פי"ב ה"ב וכוונת רבינו הוא דאין התראה מגוף העדות רק הוא גדר בירור, ולכך די אף אם התרה בו מי שאין שייך כלל להעדות, וכמו שפסק שם רבינו, וע"ש דף ע"א ע"א ברש"י ודף ל"ג ע"ב ברש"י ד"ה טעה ע"ש, אבל מה שצריך להתיר עצמו למיתה זה הוה בגדר עדות...

שם:

ועיין בירושלמי כתובות פ"ד ה"ג דאמר שם דקטנה שהתרו בה הוה כגדולה שלא התרו, וכעין זה אמרינן בסנהדרין שם ד' ע"ב גבי קטן הרודף, והטעם משום דקטן לאו בר קבלת התראה הוא, דאף גבי רודף צריך להודיעו העונש כמבואר בגמ' שם. וצ"ל דזה שצריך להודיעו גבי רודף הוא רק משום דלמא על ידי זה יפרוש והוה כמו יכול להצילו באחד מאיבריו, אבל היכא דלא מבין מה שמתרין אותו - א"צ התראה גבי רודף. ובאמת זה תליא אם הדבר משום פגם או משום איסורא...

בפ''א מהלכות תרומות:

... דהתראה לא הוי מגוף הדבר והחיוב, וזהו כוונת רבינו שכתב שם בה"ב ובהלכות איסו"ב דאין התראה רק להבחין בין שוגג למזיד, ע"ש בכ"מ ומש"כ בזה בח"א בר' הל' איסו"ב.

וע' תוס' סנהדרין דף פ' ע"ב²⁸⁵ גבי ב"נ שחטא ואח"כ נתגייר דהיכא דלא הוי שינוי במיתה אף דהוי בלא התראה לא איכפת לן, דלא דהחיוב הוא משום שהתרו, רק דהפטור הוא משום דלא התרו בו, וא"כ היכא דלא הוי חיסרון לא איכפת לן...

הל' שבועות פ''י ה''ו:

ובאמת נראה דזהו ג"כ כוונת הירושלמי מכות פ"א הט"ו דאמר שם על עדים זוממין דאין צריך התראה מטעם דאית בר נש חמין חברוהי כו'²⁸⁶. והוא תמוה לכאורה. דהא התראה הוה דין וגם צריך לקבל עליו כמבואר סנהדרין דף מ"א ודף ע"ב ע"ב ובכ"מ.

אך באמת י"ל דס"ל דעדים זוממין הוה גדר רודף, וכיון דקי"ל דרודף אין צריך התראה ה"ה עדים זוממין. ובזה א"ש דלכך הרגו אין נהרגין וכעין דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב ע"ב דהיכא דהנרדף נהרג אז הרודף בעי התראה²⁸⁷. אך הא מ"מ צריך שידעו שישראל הוא ובן ברית הוא כמבואר בסנהדרין שם, והטעם דלמא ע"י זה יפרוש מלרדוף²⁸⁸ וראיה דקטן נהרג²⁸⁹. ולכך אמרינן בירושלמי כתובות פ"ד ה"ה דקטנה שהתרו הוה כגדולה שלא התרו ע"ש, ולכך קאמר דגבי עדים זוממים לא שייך זה שיודיעו להם שיפרשו, דהרי הם עצמן מעידין ע"ז שיהרג בשביל שהרג וכד'. כו' וכו'.

זבה

זונה

איסו''ב פט''ו ה''ט:

יש לחלק בין אם נעשה זונה בעצם, או יש עליה שם זונה רק להנשא לכהן, ונפ"מ ג"כ לענין איילונית לר"י דס"ל דזונה היא, אם היא מותרת לאכול בתרומה אם היא בת כהן, ולכאורה מלשון הגמ' כאן דף פ"א משמע דאסורה לאכול בתרומה מדקאמר דלא כר"י ע"ש. אך י"ל דר"ל לכהונה אבל לתרומה כשרה ואין עליה שם פסול בעצם, והוה כמו בת גר וגיורת להני דאסרי לכהן דמ"מ אין עליה שם זונה בעצם.

קונטרס ההשלמה השמטה א':

וגם נפ"מ היכא דאין עליה שם זונה, דזונה הוה פסול הגוף לתרומה דלא כרש"י יבמות דף י"ג ע"ב. וע"ש דף ט"ו ודף ל"ה ודף מ"ד ע"ב ודף נ"ז ע"א בתוס', ורש"י יבמות דף פ"ז ע"ב. ועי' בירוש' יבמות פ"ח דהיכא דהיא זונה אף שמותרת להנשא לו מ"מ אסורה לאכול בתרומה.

אך יש בזה ב' גדרים, דיש דאין עליה שם זונה רק לענין נשואין לכהן, ויש דיש עליה שם זונה בעצם. עי' קדושין דף ע"ח ע"ב שם זנות פוסל בישראל. ונפ"מ כגון איילונית לר"י ביבמות דף ס"א דזונה היא לענין נשואין לכהן, אם היא בת כהן אם אסורה לאכול בתרומה, ועי' יבמות ד' פ"א משמע דאסורה...

זיכוי גט

איסו''ב פ''ג הי''ג:

המזכה גט לאשתו במקום יבם ר"ל כך אם היבום הוא רק זכות שזכתה לו תורה או קנין ועיין בהל' מכירה פ' ל' ה"א גבי לוקח דאם נתרצה אין המוכר יכול לחזור בו, ולהיפך אם נמכר שלא מדעת המוכר אם מהני למפרע כשנתרצה עיין בהך דקדושין ד' מ"ו ע"א גבי בין היא בין אביה, ושם ד' מ"ה ע"ב ומש"כ ה"ה ז"ל בפ"ד מהל' זכיה ה"ב בשם הרמב"ן ע"ש...

מהד''ת יסוה''ת פ''ו:

וכן נ"מ אם האשה לאחר מיתת בעלה בלא בנים אמרה שנטמאת בחיי בעלה אם נאמנת שתאסור עצמה על היבם ועי' בהך דיבמות דקי"ח ע"ב גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם ופשט לי' מהמשנה דנקט חולצת ואין מתיבמת ור"ל דהספק אם זה הוי בגדר תופס לבע"ח במקום שחב בו אחרי' דב"מ ד"ט ע"ב וגיטין די"א ע"ב ור"ל אימת חל זכות היבם אם רק עם גמר מיתה או גם קודם ועי' רש"י גיטין דף ס"ו ע"א וכתובות ד"ב ע"ב בגדר דאין גט לאחר מיתה...

וראה בערך הבא: זיקה אם הוה כעצם האישות.

זיכוי גט. מה שנהגו להתיר לבעל לישא אשה אחרת, שישליש גט בב''ד.

במבוא לאישות ח''ב²⁹⁰, משו''ת רבינו:

ולא שייך כלל לזכות לה גט, דזה אינו כלום...

בקיצור כך, הוא יכול לישא אשה אחרת בלא שום דבר, אבל לא יתן לה (גט) בע''כ, ולא לזכות לה גט.

דגבי עבד לא שייך כלל לדידן שישחרר לגמרי ע''י זכות, רק שאין הרב יכול לחזור, אבל שיחרור לא הוה כיון דאין צריך דעת עבד - לא מהני זכות, וה''נ באשה.

וזה ר''ל הך דקדושין דף כ''ג. ע''ש בזה.

ובצפ''ד סי' ע''ב כתב על מה ששאלו אם להשליש גט לאשה שברחה:

ומה זה השלשת גט? כי זה רק כמו קמיע²⁹¹...

ובצפ''ו סי' ערב:

אם הבעל לא גרם שום גרם בזה, והיא מרדה בו, אז יתרו [בה], ולאחר י''ב חדש יתירו לו לישא אחרת בלא ק''ר ובלא השלשת גט, רק יתן כתב בטוחות שאם תבקש ממנו גט אז יתן לה תיכף, ואם לא ירצה ליתן לה אז יתן לה מזונות כדת ודי בזה.

זיקה. מה''ת או לא, מחמת האח החי או מחמת המת.

לקמן ערך יבום.

זיקה. אם הוה כעצם האישות.

קונטרס ההשלמה השמטה ג':

מיאון אינו מועיל רק לעצם ולא מה שנולד ע"י. וזה ר"ל הך דיבמות ד' ק"ז אם ממאנת לזיקתה ר"ל אם זיקה הוה כעצם האישות או סיבה ומאליו, וזה ר"ל ג"כ הך דיבמות ד' קי"ח ע"ב המזכה גט לאשתו במקום יבם ור"ל אם יבום נשאר מן האישות ולזה לא מהני זכות דצריך קבלתה ממש או שלוחה ואם רק סיבה שפיר מהני ומביא ראי' מדחזינן דנאמנת לאסור עצמה על היבם ולא כמו בנדרים דף צ' ע"ב גבי טמאה אני לך ובגיטין ד' פ' ולא כל הימינה כו' וא"כ חזינן דזה בא ממילא ולא מיקרי זכותו של שני

זכות. האם יכול לבטל זכות שיש לחברו?

הלכות אישות פי''ט הי''ב²⁹²:

כתובות דף מ"ג ע"ב גבי הך מגבי מאימת גביא ע"ש ברא"ש שכתב דמהני מחילתה אף דהכתובה שייך להאב ...

וע"ש ד' נ"ט ע"ב בתוס' ... ומ"מ אם גירשה אין כופין אותה להניק, ואמאי היאך מהני גירושין דידיה שתפטור מהשיעבוד שמשועבדת להתינוק?

נדרים ד' ל"ה ע"ב בר"ן ד"ה ה"ג דמהני אם פטרה מה שכותבת לו שובר ע"ש²⁹³. והיאך מהני זה הא כבר נתחייב?...

בתוספתא פ"י דכתובות גבי הנושא את האשה וכתב לזון את בת אשתו, לא מהני מה שהיא שוברת לו אך י"ל דשאני התם דכבר נתחייב לה, ובזה לא מהני מחילה ...

דהיכא דלא בא עדיין לידו הריוח - מהני מחילתם, וה"ה דמחילה שלה...

בהך דב"ק ד' פ"ד ע"א גבי ההוא ינוקא דבעי למשיימיה כעבד ולא נתרצה האב. ועיין מש"כ שם בהגהות אשר"י...

הלכות אישות פכ''ג ה''ג מההשמטות:

במה דפליגי כאן רבינו והראשונים אם כופין אותה שתמכור הפירות, ר"ל דמחויבת לעשות הזכות שיהיה לו.

במה דפליגי בירושלמי דמאי פ"ו גבי הך דכהן שמכר שדה ואמר ע"מ שהמעשרות שלו דמחויב הלוקח לזרוע דוקא דבר שחייב במעשרות ע"ש.

בהך דע"ז ד' ע"ב ע"א גבי ההוא דאמר אם מזבנינא כו' מבואר שם דאינו מחויב למכור.

ועי' תוס' כתובות דף צ"ח ע"ב בסד"ה אמר שכ' דזה תימה לומר שלא היה כו' ואף דהא יש לו זכות להמשלח ואמאי יכול לאבד זכותו וע"כ צ"ל דלא חיישינן לזה.

ועי' בהך דכתובות ד' מ"ג ע"ב בהך דמיגבי מאימת גביא ועי' תוס' ורא"ש אם מהני מחילתה לזכות האב.

ועי' בהך דב"מ דף קי"ח ע"ב שיכול למלאות גינתו עפר ושם דף קי"ז ע"ב אם יש לבעל העליה בקרקע ע"ש.

הלכות נדרים פי''ג ה''ט:

אם נדרה ושתק לה מעל"ע הוה כמו שמתרצה בנדרה... וי"ל דהתוס' ר"ל דמשעבדה ליה להתינוק (להניק), ולא מהני מה שהוא נתרצה.

וע' בתוספתא כתובות פרק י"ב דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה ואח"כ שברה לו ופטרה אותו דלא מהני ע"ש.

ושם בדף מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ומגבה וברא"ש שם דמהני מחילת הבת לגבי האב ע"ש.

והא דנתגרשה אינה כופה להניק, ואף דהיאך מהני מחילתו לגבי התינוק? צ"ל כעין מש"כ הרא"ש הנ"ל משום דהחיוב בא על ידו לכך מהני מחילתו.

וע' בהך דנדרים דף ל"ה ע"ב גבי הך דלפיכך אם פטרה ע"ש, ואיך מהני מחילתה? אך י"ל דזה הוי כמו עשיר והעני...

מתנות עניים פ''ט הי''ג:

ועי' מ"ש הגהות אשרי ב"ק על הך דדף פ"ד ע"א גבי מה דאמר אבוה דינוקי דאינו רוצה שישומו אותו כעבד וממילא אינם מחוייבים ליתן.

גם י"ל דגם בירוש' בקדושין שם מתנה עם אביה ומהני מחילתו לגבה.

ועי' בכתובות דף נ"ט ע"ב בתוס' שם דמוכח דאף דהאשה משועבדת להתינוק להניק מ"מ ע"י הגירושין פקע השיעבוד ומהני.

ועי' בתוספ' כתובות פי"ב גבי הנושא את האשה ופסק ע"מ לזון את בתה ה' שנים דלא דמהני מחילתה ע"ש.

ועי' מ"ש הרא"ש ז"ל בכתובות על הך דדף מ"ג ע"ב מבואר שם דמהני מחילתה לגבי האב ע"ש.

במה''ת פ''ו ה''ח מהלכות יסודי התורה:

ומה דנקט בגמ' נדרים ל"ה שם אם פטרה ר"ל בעודה מעוברת קודם שילדה, ונ"מ אם מהני מחילתה לגבי זה שיפטור מקרבן עשיר.

ועי' ערכין דף י"ז גבי עשיר והעני.

וכתובות דמ"ג ע"ב גבי כתובתה אם נשאה, אם מהני מחילה שלה לגבי אב ע"ש ברא"ש.

וכן לגבי הך דשם דף ס' לגבי מניקת גרושה אי מהני מחילת הבעל שלא תהא משועבדת להתינוק ע"ש בתוס' ד"ה והלכתא.

ותוספתא שם פי"ב גבי פסק עמו שיזון את בתה דלא מהני מחילתה.

זכות. דבר שיכול לזכות בו, אי הוי כשלו.

שבת פכ''ג הי''ז:

ועיין ב"מ דצ"א ע"ב מוכח שם דיכולים אשתו ובניו ללקט וליתן לפועל ועיין ברש"י שם דצ"א ע"א ד"ה לדידיה דכ"ז דלא מטה לידו לא זכה ליה רחמנא ותוס' שם ד"ה אי מבואר דס"ל דאף דמטי לידיה לא זכה רק מה שהוא לועס ואוכל ואינו יכול ליתנו לאחרים...

זכות. אם בדבר שיש לו בו זכות אם מקרי כל הדבר שלו.

אישות פ''ה ה''ג:

המקדש כו' או באפר פרה, עיין בהשגות ובדברי ה''ה מה דפליגי, אם בדבר שיש לו בו זכות אם מקרי כל הדבר שלו.

ובאמת זה הוה פלוגתא דאמוראי בירושלמי בקדושין פ''ב דכאן במה קידשה ר''א אמר בגופו ור''י אמר בטובת הנאה שבו ועיין בתוספתא כאן פ''ד דפליגי ביה ר''י ות''ק ע''ש גבי אפר פרה ועיין ברש''י קדושין דף נ''ח ע''ב דס''ל שם דלמ''ד טובת הנאה ממון צריך לשלם הכל אף יותר מכדי טובת הנאה...

זמן, גדר נקודה או מצטרף

במבוא להל' שבת:

יום כפור הוא הזמן עצם ואין מתחלק כלל, ונקודה אחת כל היום, ואם קטן נתגדל באמצע יום הכפורים – אין צריך מן התורה להתענות, דעצם אין מתחלק וגדר הרכבה מזגית, ולכן יש כרת פרטי על הלילה והיום" כו'. (צפ''ד ח''ב ל''ב).

משא''כ שבת אינו בגדר נקודה אחת: "דשבת הוה הזמן דבר מצטרף, וכל רגע ורגע זמן פרטי וזה נקרא הרכבה שכינית, ונפ''מ – קטן שהגדיל בסוף שבת רגע אחד – הביא ב' שערות – חייב מיתה על רגע" כו' שם.

וכ''כ במה''ת פ''ו דיסודי התורה:

והארכתי בזה ג"כ דנ"מ כגון אם הביא ב' שערות באמצע יום, דגבי שבת חייב על כל רגע ורגע, דכל רגע ורגע הוא מציאות בפ"ע וכמבו' במכילתא פר' יתרו ופר' ויקהל מחלליה [מות יומת אפי' כהרף עין] כו'. ועי' יבמות דל"ג. אבל גבי יו"כ לגבי צום י"ל דהוי בגדר נקודה, ואם הביא ב"ש באמצע היום פטור, אך רבינו בפי' המשניות כריתות פ"ג לא פי' כן²⁹⁴. ולכך צריך כרת ללילא וכרת ליממא כמבו' ביומא דפ"א כו'.

וכ''כ במכתבי תורה קנ''ד:

ר''ל דהוה הדבר נמשך²⁹⁵ והחלק כמו הכל בגדר נקודה לא בגדר צירוף, וזה נפ''מ בין יוה''כ לשבת דבשבת כל חלק רגע הוה מציאות פרטי משא''כ יוה''כ שהלילה נקודה בפ''ע וכן היום וא''ש הך דכריתות די''ח ע''ב ובירושלמי יומא ושבועות מחלוקת בזה ובתוס' שבועות וכריתות דף ז' ונפ''מ גבי גר שנתגייר ביוה''כ או קטן שהגדיל בתוך יוה''כ ולא כמ''ש הרמב''ם בפה''מ כריתות דף י''ב.

ועי' לקמן ערך נדה, שבעת ימים בגדר נקודה.

חב לאחריני²⁹⁶

גרושין פ''א הכ''ד.

פ''ו מהל' יסוה''ת:

וכבר כתבתי דזה ר"ל בקידושין דס"ה ע"ב גבי דשניהם מודים ר"ל דשניהם מודים שנתקדשו במ"א בפני עדים אם עי"ז תהי' א"א גמורה לחייב עלי' מיתת ב"ד אף שלא הוחזקה ל' יום, ואמר שם דלא מהני כאן הודאת בע"ד ר"ל לא כמ"ש רש"י ותוס' בגיטין ד"ד ע"א רק בפשיטות דא"א להאמין הודאה רק על עצמן אבל דבר שע"כ צ"ל שהיו שם עדים ובלעדן אינו כלום לא שייך בזה לומר הודאת בעל דין כו' וזה רצה לומר חב לאחריני...

ופ''ט מה' יסוה''ת:

והך דקדושין דס"ה ע"ב גבי שניהם מודין לא ר"ל דשניהם מודין שקדשה בלא עדים רק דשניהם מודין שקדשה בעדים מכ"מ אמרינן דלא הוי' אש"א גמורה שיתחייב הבא עליה מיתה או שלא יהי' קידושי אחר תופסין בה דאף דהודאת בע"ד הוה כמאה כו' זה רק דבר שא"צ עדים לזה אבל שבלא עדים לא כלום הוא לא מהני בזה הודאה וזה ר"ל בגמ' שם חב לאחריני ר"ל דהא ע"כ צ"ל שהיה שם אחרים ואף דרש"י ותוס' גיטין דף ד' לא מפרשי כן כן הוא הפירוש ורק אם הוחזקו שלשים יום שהם איש ואשתו אז חייבים עלי' מיתה כמבואר בירוש' וברמב"ם שם בפ"א מה' איסו"ב אבל אם היא אמרה שהיא מקודשת לפלוני אז היא נהרגת אבל לא הבא עליה²⁹⁷...

וכן בשבועות פ''ט בהשמטה:

ובאמת מה דאמרינן בקדושין דף ס"ה ע"ב מה דעתיך דילפית כו' מה התם הודאת בע"ד ר"ל כך אם ב' מודים שקידשה בפני עדים דאז תהי' א"א גמורה שלא יתפסו בה קדושין אחריני ובאמת זה אינו כ"ז שלא תוחזק ל' יום כמש"כ רבינו בספ"א מהל' אסו"ב ע"ש ואמר משום דחב לאחריני. ודלא כתוספות גיטין דף ד' ע"א ד"ה דקי"ל ומה שמודה בפני עדים זה לא מהני דהיכא דבעי מעשה צריך עדים על המעשה...

ובהשמטות השמטה י''ב:

והנה עי' בתוספ' קדושין פ"ג גבי ע"מ שיש לי ביד פ' דלכאורה משמע שם דאם אמר שיש לו הוה מקודשת ודאי וא"כ חזינין דההודאה משויא בירור למפרע ועי"ז הויא א"א גמורה זה כונת הגמ' בקדושין ואמר שם התם לא חב לאחריני ר"ל כך דגבי קדושין אינו מועיל רק אם יש עדים ואם נימא דההודאה יהי' בירור למפרע וא"כ עי"ז יתחייב המציאות שהי' שם אחרים דהיינו העדים וזה אי אפשר להתחייב מציאות ע"י הודאתו שיהי' פעולה באחרים משא"כ גבי ממון אף שעי"ז נתהוה הדין שתהי' א"א גמורה לא איכפת לן ועי' כתובות דף מ"ד ע"א במה דאמר שם א"ב כו' ובתוספ' ב"ב פ"ט גבי המוכר שדה חבירו במעמד חבירו ואכמ"ל.

חדר''ג. לישא שתי נשים.

מבוא להל' אישות ח''ב. ובפ''ב הי''ז:

חרם דרבינו גרשום בב' נשים הוה דבר הנמשך, לא על הנשואין אלא על מה שיש לו ב' נשים, ואז חל הדבר על שניהם בשוה.

וכ''כ רבינו גבי כה''ג שאסור לישא שתי שנים, וכן מלך אסור ביתר מי''ח, ואם הוסיף חל האיסור על כולן בשוה²⁹⁸. ע''ש בספרי.

חדר''ג. היתר מאה רבנים.

אם אינה בת בנים²⁹⁹, ועדין לא קיים שבת³⁰⁰, - "אם אינה שוטה³⁰¹, רק שאיננה רוצה להתגרש – אז חל עליו החיוב ... פקע לגמרי התקנה, ויכול לישא אחרת בלי שום היתר".

וכן הורה רבינו לשואליו למעשה שרק באשה שנשתטתה או חלתה אחר הנשואין ואינה ראויה לאישות – צריך היתר מאה רבנים, אבל בשאר האופנים, כגון ברחה, או השתמדה, או שאינה ראויה לילד – מותר לו לישא אשה שניה ללא היתר מאה רבנים.

וכן אם היא אנוסה שאינה יכולה לטבול בגלל מחלתה, שהרופא אמר שסכנה לה לטבול, כותב רבינו בצפ''ד י''ז:

אך יש נפ''מ בין רק מחמת שאינה יכולה לטבול, אז היא אנוסה מחמת דין – אז שאני³⁰².

היינו בכגון דא שהיא אנוסה צריך היתר מאה רבנים.

וז''ל בפ''ט מה' ע''ז:

ועיין כתובות דף ס"ד ודף ע"ז כל כמה דאגידא כו'³⁰³, ולכך גבי אשתו שוטה גבי חדר"ג צריך דוקא היתר³⁰⁴, כיון דלא חל עליה גדר הגירושין אף היכי דעדיין לא קיים שבת מ"מ חל עליו התקנה, דעיקר הדבר דצריך לגרשה כה"ג, וכאן לא שייך זה.

וכבר כתבתי בזה בדברי הירושלמי ר"ה פ"א גבי שלמו שנתו בעצרת לענין בל תאחר³⁰⁵.

אבל אם אינה שוטה רק שאיננה רוצה להתגרש, אז חל עליו החיוב שיראה לגרשה ושוב פקע לגמרי התקנה, ויכול לישא אחרת בלי שם היתר.

חדר''ג. אשה חולה.

צפ''ד סי' פ''ג:

בדבר אשה שנישאת לבעל ואחר זמן ב' חדשים נראה בה שחין רע, אשר נראה היה לפני הנשואין והבעל לא קיים פו''ר וגם שבת לא קיים, דהיינו שאין לו שום ולד, ואינה רוצה לקבל ג''פ.

מותר להבעל לישא אחרת בלא שום היתר של ק''ר, כי ע''ז א''א לרגמ''ה לתקן, ולא חל כלל תקנת רגמ''ה במקום אשר רק יש עליה גדר דין אשת איש לאיסורים לא לקנינים.

גם הא דקי''ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מק''ט כתובות דף י''א ע''ב³⁰⁶ וע''ש דף י'³⁰⁷ ודף י''ב³⁰⁸ רק גבי קנינים ולא לעצם הקדושין³⁰⁹.

והא דנקט בגמ' דף י' אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ר''ל דכיון דבטל הכתובה אסור לדור עמה בלא כתובה.

אבל ח''ו הקדושין לא פקע והוה א''א גמורה, וכמו בדף ק''א ע''ב גבי אלמנה לכה''ג אשה ואינה אשה ור''ל רק לקנינים. ועי' במה דפליגי הרמב''ם והראב''ד בהל' איסו''מ ובהל' תמורה אם איסור הוה הקדש טעות ותוס' ב''מ דף קט''ו ע''ב וכ''מ בזה ואכמ''ל. עכ''פ כך הדין³¹⁰ ולא כפשטת התוס' שם דף י' ע''א³¹¹.

חולה מסוכן בשבת, שוחטין לו ולא מאכילין אותו נבלה.

הל' שבת פ''ב ה''א:

אך באמת רבינו ז"ל... רצה לומר דלא נימא דיש איסור שבת רק דסכנה דוחה אותה, רק דגוף השבת נדחה מפני הסכנה, וזה ר"ל הראב"ד ז"ל והביאו הר"ן בפ' בתרא דיומא גבי הך דנבלה דאיסור שבת מעכבו, עיין שם במה שתמה עליו הר"ן ז"ל, אך הכי פירושו, דנבלה האיסור על האוכלו, ושבת הוא רק על העושה זה, וכיון שצותה לנו התורה שנציל אותו בכל מה שאפשר ממילא צריכין אנו לחלל שבת בשביל החולה, משא"כ באכילת נבלה לנו אין איסור במה שהחולה אוכלה, א"כ ע"ז אין שייך שהתורה צותה לנו לעשות זה, וא"כ ממילא יותר טוב שנדחה שבת מלהאכילו נבילה...

וע''ש בהלכה ב'.

ובפ''ב דמתנות עניים:

ועיין ברא"ש יומא פ"ח מה שמביא שם בשם הראב"ד לחלק בין היתר שבת אצל סכנת נפשות, ובין היתר שאר איסורים, ור"ל דמה שמותר להחולה עצמו זה לא מיקרי כלל היתר, רק מה שמותר לאחרים שיעשו בשבילו אף שבשביל עצמן הם מוזהרים, ולכך שבת מיקרי הותרה מכללו ולא נבלה, דנבלה ההיתר הוא רק להחולה עצמו, וגם שם בשבת הותר גם מכשירי הדברים ובשאר דברים לא הותר רק עצם הדבר...

חזקה. רק על להבא או גם לשעבר.

איסו''ב פ''א ה''כ. [מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו כו' רמב''ם שם]. והנה לכאורה זה רק על להבא אבל אלעבר לא ועיין תוס' קדושין ד' ס"ג ע"א ומש"כ רבינו לעיל בהל' אישות פ"ב הכ"ג ומש"כ שם, ועיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב ומש"כ בזה לעיל הפי' שם בגמ'...

בפ''א דתרומות:

וזה תליא אם בכל דבר חזקה דמהני אם ר"ל דודאי נעשה המעשה, או דלענין דינא מהני כאילו נעשה, וכשי' רבינו דס"ל בהל' איסו"ב ובהל' נע''ב ובהל' אישות, דנשואין אף דודאי לא נבעלה הוי כמו שנבעלה. וכן ס"ל לענין גירות ולענין שחרור ולענין קנין, דכל שנעשו דברים המראים לנו שנעשה כבר הפעולה הוי כמו שזה גופא הוא הפעולה כו'.

חזקה. מהני בגדר ודאי.

דיש גדר דחזקה דמהני בגדר ודאי, אף אם ידוע שלא היה כלל הפעולה...

אם רוצה לקדשה בביאה ונכנסו לסתר, אז אף אם יאמרו שלא נבעלה, הוה אשת איש גמורה.

וכן כה''ג אם נכנסה לחופה, יחוד, כהן עם גרושה – נפסלת לאכול בתרומה מה''ת, דלא כשיטת הירושלמי³¹² והתוספתא ביבמות פ''ו³¹³ על דף נ''ו ע''ב, רק כגמרא דילן.

וכ''כ הרמב''ם ז''ל בה' איס''ב פי''ט ה''ג³¹⁴.

וכן פסק גבי בתולה דאין לה קנס.

וכן גבי כתובה.

וכן הגדר גבי מומר בשחיטה, עי' ברש''י משום דמנבל בידים, ולא מהני אף אם אחרים רואים, דזה דין.

וכן גבי סתם עכו''ם זונה[וכר''ל], מידת חכמים וכו'.

וכן הגדר בהוחזקה אשת איש, דירושלמי קדושין פ''ד ובקדושין דף פ' וברמב''ם בהל' איס''ב דשם הוה זה דין לא מחמת מציאות... (צפ''ד סי' קכ''ב).

חזקה. מתי לא סמכינן על חזקה, וצריך פעולה ודאית.

דגבי יבום מבואר ביבמות דף קי''א ע''ב וקי''ב דאם שניהם מודים שלא נבעלה, לא הוה א''א ע''י יבום זה. ע''ש בתוס' וברמב''ם בזה....

משום דשם צריך רק ביאה וגדר הקמת שם, וע''י חזקה לא שייך הקמת שם.

וכן גבי שפחה חרופה, כיון דצריך ש''ז עי' בירושלמי פ''ו דיבמות דלא כתוס' דף נ''ו ע''ב לכן נאמן לומר לא גמרתי, ועי' כריתות דף י''ב ע''ש בזה... (שם).

חיבורי אדם. לענין טבילה.

איסו''ב פ''ד ה''א, מפ''א דתרומות:

דאין מטבילין באויר משום דצריך שיהא שיעור המקוה שיעור עצמיי ולא שיעור מצטרף ולכך שאובים פסולים משום דקי"ל דאין חבורי אדם חבור כו'.

ופ''ב דתרומות ה''ב:

וכן באמת הטעם מה דלא מהני שאובים במקוה משום דשעור המקוה הוי השיעור בגדר עצם ולא מהני חבורי אדם. וכן הא דמבואר בחולין דף ל"א ע"ב דטבילת אויר לא שמה טבילה³¹⁵ הוא משום דאויר לא מצרף שיהא שעור עצמיי כ"א שעור חבוריי, ועי' בירושלמי פסחים פ"ג גבי דלחמץ אינו מצטרף ולחלה מצטרף³¹⁶.

ובשו''ת צ''פ החדשות סי' ע''ה.

ובצפ''ו קי''ט:

ולכן מקוה באויר לא מועיל, דכיון דצריך שיהיה הדבר עצם אחד צריך לצרף, והמקום מצרפן לא אויר... עכ''פ שאובין יש בהם חסרון שאין בהם שיעור לעולם, דבחיבורי אדם אינו חיבור כו'.

ושם סי' כ''ט:

דמ' סאה צריך דוקא שיהיה שיעור אחד מחובר בגדר הרכבה מזגית לא שכונית, ולכך פסול שאוב משום דהוי חיבור אדם דאינו חיבור.

לענין חלה:

עיסה שנילושה במים הוה מציאות אחת ולכך חייבת בחלה, עיין בירושלמי חלה פ''ב [ה''א³¹⁷], גבי אם נילושה במי פירות מחלוקת מהך דטבול יום³¹⁸, ובתוס' זבחים דף ק''ה ע''ב³¹⁹ ובכ''מ³²⁰. והוה³²¹ כמו פנים חדשות עצם אחד, ולא הוה חיבור אדם.

חכם. מוסמך לגבי מראות שחיטה, בכור, ומדידת תחומין.

הל' איסו''ב פ''ה הי''ב:

דלראות כתמים צריך סמיכה. והטעם דהנה בגמ' דף כ' ע"ב גבי הך דרבי ראה דם כו', פריך שם מהא דתניא לא יאמר חכם כו', ועיין בירושלמי ספ"ב מבואר שם דצריך שיראה החכם הדם, רק דאין צריך הדם בעצמו אלא מראה סגי. ר"ל כך דאף דיכול להיות שמתחלה היה בו מראה אחר, או אח"כ יהיה בו מראה אחר, מ"מ כיון שבשעה שראה החכם טיהר אותו - לא איכפת לן³²²...

אם בשעה שראה, היה עליו מראה טהור, אף שאח"כ נראה שהוא ממין דם אחר - אמרינן כבר נטהר, ולזה צריך דוקא מומחה סמוך³²³.

וכן זה אין רואין בלילה, עיין מגילה דף י"ד ובירושלמי סנהדרין פ"ב³²⁴.

וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דף כ' ע"ב, מרישא הוה חזינא דמא כיון דאמר כו' בין טמאה כו'³²⁵...

ולמדידת תחומין צריך מוסמך

וזהו ג"כ כונת ה"ג דעירובין דף נ"ט גבי ריבה למקום אחד ומיעט כו' שומעין כו' ע"ש בתוס', ור"ל כך, דאף דכעת המקום חלק ויש הרבה יותר מתחום, מ"מ אמרינן שבשעה שמדד היה אז הרים וכדומה שמקדרין ומבליעין, וכיון שזה הצד ניתר בהיתר מומחה - שוב נשאר בהיתרו, ולכך צריך דוקא מומחה כמבואר במשנה שם, ולכך אם היה שינוי גדול – לא.

וכן לבדיקת סכין. שם

במה''ת ד' טור ב':

אך באמת נפ''מ דאז שהיו סמוכים – היה להם כח בגדר ראיית סכין, ופחות מכדי חגירת הצפורן היו מכשירין, ורק הראיית חכם או טבח מהני לזה כו', גבי לראות אם נשחט הרוב, ור''ל ג''כ רוב מצומצם כו' דזה ג''כ מעכב הראיה של חכם או של טבח חכם, וכמו גבי בכור במומין שאינן מובהקים כו', משא''כ כעת כיון שאין לנו סמוכים לא שייך זה כלל כו'³²⁶.

ובפ''א דשחיטה הי''ד:

הדין כך דהנה עיין בבהמ"א פ"ג דביצה על הך דדף כ"ח ע"ב גבי אין מראין סכין לחכם במועד, כתב דזה הוה בגדר הוראה כמו בכור ולכך אסור ביום טוב³²⁷. ועיין חולין דף קכ"א ע"ב מוכח דבדיקת סכין הוה דין בשחיטה לא בירור, דהרי גם בישראל בבהמה טמאה צריך בדיקת סכין³²⁸ דזה הוה הכשר שחיטה.

אך באמת כך דכבר כתבתי לעיל בהל' אס"ב דיש כמה דברים דתלוי בהוראת החכם ואף בדבר דתליא באומד, וכמו גבי הרגשת הסכין וכדומה דיוכל להיות שזה ירגיש יותר, מ"מ זה תליא בהוראת החכם. וזהו כוונת רש"י בחולין דף נ"ב ע"א ד"ה כתב בה"ג וכ"כ בזה מהך דסנהדרין דף ח' והוריות דף ג' בשינוי הלשון דשם דבסנהדרין דף ח' אמר מכניף כולהו טבחי ובהוריות אמר רק עשרה וזה תליא אם ראיית טרפה הוה גדר הוראה או גדר בירור. וכן הדין לדידן גבי בדיקת הריאה כיון דעל פי דין א"צ לחוש לזה עיין רש"י חולין דף י"ב ע"ב ודף נ' ע"ב אך זה הוה בגדר תקנה...

אבל אם אין בה פגימה כלל, אז לא הוה רק משום כבודו של חכם.

ועי' בירושלמי נדה פ"ג נאמנת אשה לומר לא ילדתי, ובהך דחגיגה דף כ"ב ע"ב נאמן ע"ה לומר לא הוכשרו, ר"ל שאז אינו בגדר טומאה כלל ולא גזרו וה"נ כן, ורק משום כבודו.

אך כל זה במקום שיש חכם אבל לדידן דליכא כלל חכם, אז אם יש איזה פגימה בהסכין פסולה, דהא זה תליא בהוראת חכם, ואם אין פגימה כלל אז לא שייך כלל בגדר ראיה, כמו בהך דכריתות דף י"ג ע"ב שרץ טמא ע"ש³²⁹. ומש"כ רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ג.

ובזה א"ש כוונת רבינו כאן בהל' כ"ו אם נמצאת יפה ובדוקה דהיינו שאין בה שום פגימה כלל מנדין אותו לפי כו' ותהיה פגומה³³⁰, לא ר"ל שהוא חשוד לשחוט בסכין פגום, רק ר"ל שהפגימה פחותה מחגירת צפורן רק שראיית החכם מעכב³³¹ וכמש"כ. וכל זה לדינא דגמ' אבל לדידן אין שייך כלל זה וא"ש...

ולראיית בכור

שחיטה פ''א הי''ד:

והנה א"כ י"ל דגם גבי סכין כן, וכמו גבי בכור דבמום שאינו מובהק בעי דוקא חכם מובהק וראייתו מתרת לא רק גילוי מלתא בעלמא, ועיין בהך דזבחים דף ק"ד ע"א גבי טרפה דוקא שהתירו מומחה, ור"ל דוקא מומחה ולא ג' הדיוטות וא"ש מ"ש התוס' שם. אך זה רק במקום דבעי מומחה דהיינו מום שאינו מובהק לגמרי, ועיין במש"כ רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"י, ולכך לדידן לא שייך זה הדין דכיון דאין לנו חכם מובהק...

אך כל זה במומין שצריך להתיר אבל במום מובהק הוה רק גדר גילוי ורק משום כבודו של חכם כמבואר בכורות דף ל"ו ע"ב ועיין יומא דף ע"ח ע"א דבר זה כו' להתגדר בו ע"ש...

וכן ב''ד מגיירין גר קטן על דעתם

פי''ג מאיס''ב ה''ו:

וגם דייק שם [רש''י] בד"ה על דעת ב"ד דהם נעשים לו אב ובלא זה אינם יכולים משום דצריך קבלה, אך נ"ל דזה רק ב"ד סמוכים יכולים לעשות זה דהוה כמו גזילות וחבלות, ולא שייך כאן שליחותייהו קעבדינן...

ולפסול מומר לעדות בגדר עצם³³² צריך ב''ד מוסמך:

מהד''ת הל' יסוה''ת פ''ו.

היכא דצריך לפוסלו פסול הגוף כמו לעידי קידושין היכא דהמקדש והמתקדשת אינם מכחישים אותם...וכן גבי מומר להכעיס עי' סנהדרין דף כ"ז שם דאז הפסול לא משום דלא מהימן רק מחמת פסול הגוף, אז צריך דווקא ע"י ב"ד סמוכים ומכאן ולהבא.

ולפסול לעדות

במה''ת הל' ע''ז פ''ד:

וכבר כתבתי במ"א דנ"מ דלאחר שפסלוהו ב"ד אז לא הוי בגדר עד ובגדר שבועה כלל אבל כל זמן שלא פסלוהו ב"ד סמוכים, אז רק ב"ד אינם מקבלים אותם בגדר בירור סנהדרין דף כ"ז, אבל בגדר פועל כמו בקידושין היכא דליכא הכחשה וודאי מהני³³³, וכן רק מכאן ולהבא לא למפרע, דרק בגדר בירור קיי"ל דנפסל למפרע, וגם לזה צריך דווקא ב"ד סמוכים, ועי' בירושלמי תרומות פ"ח וסנהדרין פ"ג³³⁴ דפסול צריך שיפסול דווקא בב"ד...

וכן לגבי חלל. להתירו בגרושה ולהיטמא צריך ב''ד מוסמך.

בשו''ת החדשות מכתב ל''ו:

אנו אין אנו מתירין לו לישא גרושה וכן להיטמא למת, מחמת דמבואר בירושלמי תרומות פ''ח ה''א דפסול משפחה גבי כהן שילד מגרושה צריך ב''ד לפסול³³⁵, וזה רק ב''ד סמוכין וכ''כ הר''ש ז''ל כו'. (ראה לקמן "פסול משפחה").

וכן נפ"מ גבי בן שיש לו לכהן מגרושה דעשה [דנעשה] חלל ונשתנה הגוף, זה צריך ג"כ רק ע"י ב"ד סמוכים, וכמבואר בירושלמי תרומות פ"ח וקידושין דף ס"ו וכבר כתבתי בזה. (מה''ת פ''ד דע''ז).

ובהשמטות השמטה ז':

וזה ר"ל הגמ' חולין דף מ"ד ע"ב גבי רואה טריפה לעצמו, ר"ל דהוי הוראה ושייך ע"ז דין חכם שאסר. ועי' תוס' בכורות דף ל"א ע"א ד"ה דהא, משה"ק דהא בכל איסור והיתר אדם נאמן ע"ש³³⁶.

ובר"ש ספ"ב דנגעים³³⁷.

אך נ"מ לפמש"כ דאם החכם ראה את הדם ואז היה דיהה וטיהרו, אף שאח"כ נשתנה למראה טמא מ"מ טהור, ואם לא טיהרו טמא. וכן בהך דכתובות דף כ"ז ע"א גבי ב' שבילין דבזא"ז ד"ה טהור, וזה רק אם נימא דגם על שלו הוי ג"כ בגדר הוראה ולא נאמנות בלבד. ואמר בבכורות שם דגבי טהרות גם על שלו נשאל ר"ל בגדר שאלה והוראה³³⁸. ועי' מו"ק דף י"ז ע"א גבי צורבא מדרבנן עביד דינא לנפשיה³³⁹, וב"ק דף כ"ז ע"ב³⁴⁰, וע' תוס' נדה דף כ' ע"ב גבי ילתא³⁴¹.

ובהשלמה השמטה א':

ירושלמי סנהדרין פי"א גבי זקן ממרא, תלמיד חכם שמורה הלכה קודם מעשה שומעין לו³⁴², ר"ל דקודם מעשה לא הוה בגדר נאמנות רק בגדר עצם, דכן הוא הדין כמו עפ"י התורה אשר יורוך³⁴³, וכמו שליש דנאמן, ולא על הדבר, רק על ההוראה והסברא. וזה ר"ל ב"ב דף י"ב דמן החכמים לא ניטלה³⁴⁴.

אבל אחר המעשה אז הוה כמעיד על הדבר.

ועי' תמורה דף כ"ח ע"א ברש"י גבי מום³⁴⁵, וכתובות דף ע"ב ע"א גבי כתם³⁴⁶.

אך שם י"ל דנפ"מ איך הי' המראה.

ועי' קדושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין כו'³⁴⁷, אך שם כיון דהוה רק שודא אין זה בגדר דין, וכ"כ בזה.

בשו''ת צפ''ו סי' קכ''ד:

אך באמת הארכתי בזה דשחיטה הוא בגדר הוראה לא פעולה, ולכך צריך טבח חכם, ועיין חולין דף ט' ע''א וע''ש ברש''י והרמב''ם בפיה''מ פ''ב דחולין ס''ל דגם בדיקת רוב סימן צריך חכם דוקא, וכן בדיקות סכין לא משום חשש בלבד, רק הוא דין ומעכב, עיין חולין דף קכ''א ע''ב דזה מן הכשר שחיטה ע''ש גבי בהמה טמאה, ומשמע שם דאף אם לא הוי פגום מ''מ בלא זה - לא³⁴⁸...

עכ''פ שחיטה בגדר הוראה ולכן אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ר''ל לא די ביכולין³⁴⁹ רק גדר מומחה כי זה הוראה, וכמו דקי''ל בנגעים כמבואר שבועות דף ו' ע''א³⁵⁰, וערכין דף ג'.

וכן בראיית דמים מבואר בירושלמי ספ''ב דנדה דוקא בקי בהם ובשמותיהם³⁵¹, וה''נ בשחיטה.

גם יעי' בירושלמי חגיגה ספ''א³⁵² ונדרים פ''ו³⁵³ וכן פסק הרמב''ם בהל' סנהדרין דהוראה צריך שידע כל הדברים, ובלא זה אין הוראה שלו הוראה, וה''נ כאן.

ולכך ס''ל לכמה ראשונים דאף הוא עצמו אסור לאכול משחיטתו אם אינו בקי, אף שהוא אומר שלא שהה כו'... אך כיון דזה הוראה ל''מ כיון דאינו בקי.

ועיין עירובין ס''ג ע''א גבי לראות סכין ע''ש, וכ''כ הבעהמ''א ביצה על דף כ''ח ע''ב דאין מראין סכין ביו''ט דזה הוי הוראה ע''ש.

אך באמת שאין לנו חכם ולא סמיכה לכך אנן קי''ל דפגימה כל שהוא אוסרת, וכן בעי דוקא רוב סימן לא בצמצום, עיין חולין כ''א וכ''ט ע''ב ודף קכ''ג ע''ב דזה רק אם יש חכם סמוך, אבל לדידן לא.

וכמו גבי בכור במומין שאינם מובהקין וגבי ראיית דם באשה דצריך דוקא סמיכה כמבואר בירושלמי פ''ו דנדרים³⁵⁴, וזה ר''ל הגמרא דחולין דף י''ח שלא נמצאת יפה, ר''ל פגימה כל שהוא ובלא ראיית חכם א''א להכשיר, וברמב''ם שם נקט פגימה ור''ל ג''כ כה''ג, ובחיבורי כתבתי בזה ואכמ''ל.

וכן רוב מצומצם בשחיטה דזה יליף מקרא דת''כ דלהבדיל ולהורות³⁵⁵ אבל כעת שאין לנו סמוכים שוב צריך סכין חד וחלק, וזה אינו בגדר שאלה והוראה כלל, וכן רוב גמור הוא לדינא.

ועי' בתוס' יבמות דף ק''א ע''א גבי חליצה דרק על קריאה דא''א לברר, אבל שארי הדברים יכול לשאול ע''ש³⁵⁶. ועי' קדושין דף ו' גבי אינו בקי בטיב כו'³⁵⁷. ועי' בכורות דף כ''ו ע''ב, מבואר דאף במקום שצריך מומחה במום שאינו מובהק בבכור, יוכל לעשות ולומר לאחר שיתיר, אף שהתלמיד אינו סמוך ע''ש³⁵⁸....

חליצה. פסולה, ומתי אינה חליצה כלל.

הל' גרושין פ''ג הי''ד:

וכן גבי החליצה כה"ג, דכל דהפסול הוא בהחולץ אין בו שום חשש חליצה³⁵⁹, וכל שהפסול הוא בהחליצה אז יש בו פסול, לבד ממנעל של בגד³⁶⁰ עיין בגיטין שם וביבמות דף ק"ד³⁶¹ וכבר הארכתי בזה בשו"ת.

חליצה. לא מהני ע''י שליח או על תנאי.

במבוא להל' יבום וחליצה.

ובפ''ט מהל' יסוה''ת:

כתובות דף ע"ד במה דאמר שם גבי חליצה דכיון דא"א לעשות ע"י שליח לא מהני בו תנאי, ר"ל כך דגבי גט וקדושין ותרומה וקרבנות הוי זה שני דברים, עשית הגט עצמו ומה שהגט פועל דהיינו הגרושין, וכן גבי קידושין בקדושי שטר ג"כ כן... וא"כ נמצא דהוי דברים חלוקים ולכך שייך בזה שליח כיון דאינו עצם הדבר, וגם הדבר דהתחלה נעשה ע"י עצמו.

אבל בחליצה כיון דהזיקה בההתחלה שע"י זה נגמר הקנין³⁶² והפעולה זה נעשה ממילא ובע"כ³⁶³, עי' יבמות דף ק"ז וכמ"מ, זקוקה ועומדת כמבואר קדושין דף ד' ע"ב³⁶⁴ ורחמנא רמי עליה הזיקה לא רק חיוב, ודוקא על גוף האח והאשה, והחליצה זהו הפעולה וזהו הפטור ונעשה כאחת לכן א"א לחלקם ולעשות שליח כיון דהזיקה רק על הגוף שלו ושלה, והדבר והפעולה הוא אחת, ולכך ג"כ לא מהני תנאי כיון דהזיקה יש על שניהם בע"כ, והתורה אמרה שאם עשה כך וכך וזה נקרא חליצה מועיל להתירה, אינו יכול לעשות בזה תנאי כו' וכו'.

חליצה. אם יש איזה חשש חלילה לחלוץ.

מבוא להל' יבום, נעתק מתשובת רבינו שסיים:

וכן ס''ל יבם לא הוה כבעל, א''כ אדרבא ע''י שצריך חליצה נעשה זיקה - לא הוה עקירה ופגם דבר של תורה, וחליצה היא מצוה של תורה, והקריאה לשבח, ואין שום חשש בזה, ושום מורא לא יעלה.

חלל. אם עבד לא חילל, משא''כ בע''מ.

במבוא להל' אישות ח''ב:

וכן הוא הגדר גבי כהן, דקיי"ל דבעל מום כל מצות כהונה עליו בכל הדברים, רק מחלל עבודה, וחלל הוא להיפך שבכל הדברים הרי הוא כזר, רק דמ"מ עבודתו כשרה.

והטעם, דעבודה אם הוא זר פוסלה, ושאר דברים צריך שיהא כהן, ולכך בע"מ יש עליו ב' גדרים, כהן וגדר זר, ולכך בכל הדברים הרי הוא ככהן, אבל העבודה שם זר שיש עליו הוא פוסלה, וחלל אין עליו שם כהן כלל אבל מכ"מ שם זר ג"כ אין עליו, ולכך לכל הדברים אינו ככהן אך לעבודה לא פוסל...

מהד''ת יסוה''ת פ''ה ה''ו.

דבעל מום יש עליו גדר כהן לכל דבר רק דמחלל עבודה וגם זרות יש בו... אבל חלל הוי כזר לכל דבר דאין עליו שם כהן כלל רק מכ"מ העבודה אינו מחלל.

עי' במבוא שם עוד בענין זיקה.

חלל האם נשאר בגדר לוי.

איסו''ב פ''ג ה''ג:

בת כהן כו'. אך זה רק כשלא היתה חללה משנולדה אבל אם היתה חללה משנולדה כמו כהן שנשא גרושה אז בתו אינה בשריפה עיין ... ועיין בהך דיבמות דף ע"ד ע"ב דלא מקריא כלל זרעא דאהרן ע"ש³⁶⁵, ועיין בהך דערכין דף ל"ג ע"ב גבי פרט לבן לוי ממזר ונתין, ובתוספתא יבמות פ"ח גבי בת לוי מן הנתינה ומן הממזרת, ובהך דגיטין דף נ"ט ע"ב, משמע דפקע שם השבט ממנו, ועיין בהך דבכורות ד' מ"ז ע"א.

ובירושלמי פרק י' דיבמות דהוה פלוגתא שם בזה אם פקע שם השבט ממנו³⁶⁶... ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אבל פ"ג הל' י"א ע"ש³⁶⁷ דמשמע דס"ל דיש עליו שם זרעו של אהרן³⁶⁸.

פ''ו ה''ז מהל' יסוה''ת.

וכבר כתבתי במ"א במאי דפליגי גמ' דילן וירושלמי אם כהן שנעשה חלל אם יש עליו שם לוי, עי' בכורות דף מ"ז, וגיטין דף נ"ט ע"ב, וכתובות דף כ"ה ע"א, ובירושלמי פ"י דיבמות דלא ס"ל כן...

ובפ''ב ה''ח מהל' ע''ז:

וכן יהיו הנ"מ גבי כהן שנשא גרושה ויש לו בנים דהוו חללים איך כותבים עליהם בגט, עי' ערכין דל"ג ע"ב גבי לוי ממזר³⁶⁹ וגיטין דף נ"ט ע"ב דאין שם לוי עליו, וביבמות דע"ד ע"ב דלא מקרי זרעו דאהרן.

אך הריטב"א ז"ל כתב בהך דנדרים דף ל"א דבלשון ב"א חלל נקרא בשם כהן ע"ש³⁷⁰.

ובאמת לפי זה קשה איך ס"ל בכתובות שם דמעלין משטרות ליוחסין, שמא הוא חלל?.

ועי' תוספו' ב"ב דקמ"א ובנדרים דף נ"ו ובירושלמי שם אם גבי מכר הוי ג"כ כלשון ב"א כמו גבי נדר עי"ש, ובאמת לכך דייק הרשב"ם ז"ל ב"ב דקע"ב דאם הי' כהן כתב דיכתוב בשטר פלוני הכהן³⁷¹, וגבי שאר סמני' כתב פלוני ב"פ עי"ש³⁷², משום דנפ"מ אם הוא חלל³⁷³.

הל' נדרים פ''ט הכ''ג:

עי' בריטב"א כאן דאם נדר בכהנים אסור בחללים ע"ש. ועי' ביבמות דף ע"ד ע"ב דלא הוה זרעו דאהרן. י"ל דזה רק בדין, ועי' זבחים דף י"ג ע"א דהוה מחלוקת אם יש עליהם שם כהנים, ועי' בהך דערכין דף ל"ג ע"ב דצריך מיעוט לבן לוי ממזר. ועי' רש"י גיטין דף נ"ט ע"ב דרק שם ישראל פסול עליו³⁷⁴ עיין בכורות מ"ז ע"א.

אך י"ל דכ"ז בלשון תורה, ועי' בכתובות דף כ"ד ע"ב גבי מהו להעלות משטרות ליוחסין דמשמע דלא מקרי חלל כהן בלשון ב"א ע"ש. וצ"ל דבשטרות כותבין כמו דין...

פ''א דמתנות עניים ה''א:

ויהיה נ"מ ג"כ אם בן לוי ממזר אם נוטל במעשר, עיין גיטין דף נ"ט ע"ב דמוכח שם דלוי שלקח ממזרת פקע מהבן קדושת לויה, ובערכין דף ל"ג ע"ב משמע ג"כ כן דאין עליו דין לוי, ובתוספתא פ"ח דיבמות מחלק בין לוים המזוהמים מאמם דנותנים להם מעשרות, ובת לויה אין נותנים לה אם אמה ממזרת³⁷⁵.

ועיין יבמות דף צ"א ע"א גבי זונה³⁷⁶, ושם דף ע"ד ע"א דלר"מ ערל אסור במעשר³⁷⁷, אף דטמא מותר כמבואר שם דף פ"ו³⁷⁸.

וצ"ל דטמא זב ומצורע דהוה טומאת הגוף, לר"מ אסור במעשר וה"ה ערל, ועיין בכורות דף מ"ז ע"א דמ"מ יש עליו שם לוי פסול אף אם הוא ממזר...

פ''א דתרומות ה''א:

גבי לויים אף דמבואר בגיטין דף נ"ט ע"ב הנ"ל דלוי ממזר אין בו קדושת לוי, וכ"כ בזה בח"ג מדברי התוספתא ביבמות פ"ח, מ"מ מהך דערכין דף ל"ג ע"ב מבואר דיש לו חלק בערי הלויים.

ועי' תענית דף כ"ז ע"א בתוס' ד"ה מאי סבר, מבואר שם דדבר דאינו עבודה אף דצריך לוי, גם לוי ממזר כשר.

ועי' קדושין דף ע"ו ע"ב גבי אין בודקין מן הדוכן ולמעלה³⁷⁹, וזה ר"ל רש"י בע"ז דף מ"ז ע"א מה דכתב דמעכב את הקרבן³⁸⁰, ר"ל הך דתענית דף כ"ז ע"א³⁸¹ הנ"ל.

פ''ג דע''ז ה''ג:

וגבי לוי הנה כבר כתבתי בזה במקום אחר דיש בזה מחלוקת אם לוי ממזר, דהפסול לא מחמת הלויה אם עכ"פ יש שם לוי עליו, דמגיטין נ"ט ע"ב מוכח דאין עליו שם לוי כלל, אך בבכורות דף מ"ז ע"א מבואר דיש עליו שם לוי רק שהוא פסול...

וכן נ"מ אם חייב בפדיון הבן לוי ממזר. עי' בכורות מ"ז ובאמת זה תליא במחלוקת דתנאים בספרי סוף פרשת קרח אם גם גבי לוים שייך הגדר שקנה השם ונתנו ללוי ע"ש, וע"ש בפיסקא קי"ט מחלוקת ר"י ור"י וכן במה דפליגי שם אם נאמרו בשמחה...

חצי שיעור³⁸². איסור כללי או פרטי.

הל' איסורי ביאה פ''א ה''ח³⁸³.

וכן יהיה נ"מ לגבי חצי שיעור אם אכל מכמה איסורים אם חייבים עליהם מכת מרדות על כל חצי שיעור...

אך באמת זה תליא אם חצי שיעור הוה מכל אחד שם בפני עצמו או הוא דין כללי, דכל איסורים החצי שלהם אסור³⁸⁴...

וגם י"ל דנ"מ להיפך כגון בהני דאסור אף שלא כדרך הנאתו ואכילתו כמו כלאי הכרם ונזיר חרצן דהוה ג"כ אכילת צער כמבואר בשבועות ד' כ"ב ע"ב ובנזיר ד' ל"ד ע"ב ובספרי פ' נשא אם החצי שיעור שלו ג"כ אסור...

וכן נ"מ דהנה עיין רש"י שבת ד' ע"ד ע"א דגם באיסורי שבת אמרינן זה חצי שיעור אסור מה"ת...

הל' מאכ''א פ''ג ה''ו:

והנה מדברי רבינו כאן משמע דהך דין של חצי שיעור הוה ג"כ בזה הגדר של היוצא מן הטמא... וא"כ לפי"ז יהיה רק דבר שהיה מתחלה בשיעור שלם ואח"כ נתמעט, ולא דבר שלא היה בו שיעור מעולם דלא שייך בו יוצא מן הטמא...

ופי''א ה''ג:

והשותה מסתם יינם כו'. וס"ל דרק רביעית ואף דבלא זה הוה דרבנן ומאי נפקא מינה בין חצי שיעור לשלם?...

אך לפי מש"כ יש נ"מ בין איסור דרבנן דמכין אותו מחמת פרט האיסור או מחמת כלל איסור דרבנן ונ"מ דאם עבר איזה איסורי דרבנן אם צריך ליתן לו מכת מרדות על כל אחד ואחד...

בפ''י מהל' כלאים הכ''ז:

וכן כתבתי גבי גדר חצי שיעור דאסור מה"ת אם יש עליו שם האיסור שלו, או הוא רק גדר כללי דכל האיסורים חצי שיעור שלו אסור³⁸⁵.

ונ"מ ג"כ ליוהכ"פ דהא כיון דמבואר בחולין דף ק"כ דלא תליא כלל באכילה רק ביתובא דעתא, וא"כ למה כאן חצי שיעור אסור מה"ת, דהא פחות מזה אינו כלום? בשלמא גבי שתיה י"ל דכיון דזה תליא במה שהוא אדם כמבואר ביומא דף פ' ובמשנה דכלים פט"ו שפיר י"ל דגם פחות אסור משום דאפשר שיש בו שיעור לאיזה איש, אבל באכילה דהוה שיעור קצוב מה שייך זה? וע"כ משום דחצי שיעור הוה שם כללי ולא בפרט...

בשו''ת צפ''ו סי' מ''ח:

עיין מש''כ הראב''ד בהשגות פט''ו מהל' מא''ס הלכה י''ד³⁸⁶ ובהשגות על בעל המאור פ''ב דפסחים³⁸⁷ אך הגדר של הראב''ד כבר הארכתי בזה, בגדר טעם כעיקר³⁸⁸, וכן חצי שיעור, וכן ספק להחמיר, והטמאים לאסור צירן כו'³⁸⁹, וכן ביצת טמא לרמב''ם דלא לקי, עי' חולין ס''ב וברמב''ם הל' מא''ס בזה דיוצא מן הטמא³⁹⁰, אם זה איסור חדש או יש שם האיסור הבא ממנו רק דלא לקי.

וכן גבי חצי שיעור, ונפ''מ אי אכל כמה ח''ש מאיסורים נפרדים אם לוקה כמה מ''מ³⁹¹ עליהם אם המה נפרדים לוקה כמה, או זה איסור כללי דח''ש אסור מן התורה.

ונפ''מ למשל אם אכל ח''ש מכלאי הכרם שלא כדרך אכילה אם אסור מה''ת, די''ל דח''ש זה איסור חדש ורק כדרך אכילה, וס''ל להראב''ד דהא לא בטל זה הוי איסור חדש ואין שם הראשון עליו ומותר בהנאה אבל למ''ד דכל איסורים של תורה אסור בהנאה, שוב אין נפ''מ בין טעם לעצם ...

ובסי' מ''ט כותב שוב:

הל' יבום וחליצה פ''ו הי''ט.

אין יוהכ"פ מכפר על חצי שיעור³⁹². וטעמא מאי, משום דכל כמה דלא עבר על הדבר לא שייך גדר כפרה... והנה האיסור של חצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי וא"כ אם נימא דיוכ"פ מכפר שוב נתגלה למפרע דלא הוה חזי לאצטרופי ושוב אין שייך בו גדר כפרה³⁹³.

חצי שיעור אסור מהתורה או מדרבנן.

והנה כך דמ"ד חצי שיעור מותר מה"ת, ס"ל דהאיסור על הדבר, והשיעור הוא עצם לא מצטרף, ופחות מזה אינו עצם. משא"כ בדבר דמוטל על האדם אז י"ל דגם בפחות כן וגבי איסור הנאה כיון דאין שינוי בהדבר ע"י פעולתו והדבר נשאר ע"כ דהאיסור הוא על האדם לא על הדבר וזה כונת הגמ' בעירובין דף ל' ע"א אדם אוסר עצמו כו' ע"ש ברש"י ותוס' ולכך גם חצי שיעור אסור כו'. כלאים פ''י הכ''ז.

חציצה. חיוב מה''ת לבדוק שאין חציצה על הגוף.

(הל' גרושין פי''ג הכ''ט, ספיקא דאורייתא לחומרא).

בהך דב''ק דפ''ב ע''א³⁹⁴, גבי הך דחפיפה פריך שם הגמ' דאורייתא הוא שלא יהא חוצץ, ע"ש ומוכח שם דבעי שנדע שאין שם דבר חוצץ דאל"כ מאי מקשה, היאך מוכח מקרא דצריך לחוש לחציצה?, וע"כ משום דצריך לידע שאין בה דבר חוצץ, ועיין בהך דחולין ד' י"ז ע"ב גבי בדיקת סכין אמר שם ג"כ כה"ג, דצריך לידע מה"ת שהסכין אין בו פגימה והוא ג"כ משום זה דכל דבר שהתיקון הוא עפ"י גזיה"כ צריך לעשות כתיקונה כו'. (איסו''ב פ'''ד ה''ח).

הל' כלאים פ''י הכ''ח:

וכן מבואר בתמיד פ"ג דאף שהוא מבוקר מבערב צריך לבקר עוד הפעם והטעם דכל שהוא בגדר תקנה לא בגדר חשש לבד צריך לבדוק אותו יפה יפה שכתב רבינו ועיין ב"ק דף פ"ב במה דמבואר שם גבי חפיפה ד"ת לעיוני ואתא איהו ותיקן חפיפה ומוכח דמן התורה צריך לידע שאין חציצה ובחולין דף י"ז ע"ב גבי בדיקת סכין דמבואר גם כן דזה הוה מה"ת וכ"כ בזה בח"א והטעם דכיון דע"י זה הפעולה נולד הספק כמו חציצה גבי טבילה ופגימה גבי סכין כו'.

יסוה''ת פ''ו:

ובאמת בגמ' ב"ק דפ"ב משמע דכיון דצריך שלא יהי' חציצה צריך שנודע מתחילה דליכא חציצה, וכן מוכח בדברי רבינו בה' מקוואות פ"א דלזה גבי תרומה וקדשים מעכב זה מן התורה, וע' בחולין דף ל"א ע"ב גבי ירדה להקר ע"ש ברש"י ור"ל דצריך שירצה שיהא כולו במים ובתרומה וקדשים הוי זה מן התורה, וזה רק אי אמרינן דחציצה, הוה כמו שלא טבלה ועיין בחולין דף י"ז עמוד ב' גבי בדיקת סכין עיין שם, ושם רצה לומר גם כן לגבי קדשים דבלא בדיקת סכין הוי בגדר מתעסק כו'.

חציצה. אינו מקפיד לא חוצץ, אך אם אינו רוצה שיבואו מים שם – חוצץ.

פרקי מבוא לספרי על איסו''ב ח''א.

במ"ש רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ט גבי רטי' וכן בלשון המשנה במקוואות ספ"ח גבי כאילו לא טבל דר"ל דעושה בכוונה שלא יכנסו שם המים אז גם מיעוט לא עלתה לו טבילה מה"ת... ומשום דיש ב' מיני חציצה, אם יש על הגוף דבר המקפיד אז י"ל דהלכה דלא נטהר ע"י הטבילה, אבל היכא דנותן דבר בכוונה על איזה מקום בגוף שלא יגעו המים במקום זה, אז הוי כמו שלא טבל כלל. וכן מוכח מלשון המשנה דמקואות ספ"ח גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאלו לא טבלה ור"ל כה"ג ושם אין נ"מ בין מיעוט לרוב כו'. (יסוה''ת פ''ו).

חציצה. אינו מקפיד או מבטלו לגופו.

ועי' בהך מחלוקת בתוספ' הובא בר"ש סוף מקוואות גבי העושה קלקי אי הוי חציצה אי לא, ע"ש ובדברי רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ז ובמשנה במקוואות פ"ט מ"ב ומ"ג, ורבינו דייק בשער שעל הלב שנתקשר, משמע רק מאיליו, אבל בכוונה בטל לגוף³⁹⁵ כו'. (מה''ת יסוה''ת פ''ו).

פ''ה מהל' איסו''ב הי''ד:

אך באמת כך דיש דאמרינן אינו חוצץ משום דמבטל להדבר והוה כמו הדבר בעצמו כמו, הך דחולין ד' פ"ג ע"ב גבי עפר, ועירובין ד' ק"ד ע"א גבי מלח, ועי' בהך דסוכה ד' ל"ז ע"א כיון דחבריה כגופה דמי ושם בתוס' ועיין תוס' יומא ד' מ"ד ע"ב גבי נשתק, ע"ש בשם הירושלמי דמחבריה במסמרים כו' ע''ש.

פ''י מהל' כלאים:

בר"ש כאן במ"ט מש"כ גבי סרבלים של צמר ויש בהם עורות שהם תפורין בפשתן, אך שם י"ל דר"ל דביטל הפשתן להעור, וכהך דמבואר בחולין דף קכ"א ע"א גבי אלל שפלטתו סכין, ושם דף פ"ג ע"ב היכא דבטלי' לגבי מזבח, ועירובין דף ק"ד ע"א גבי מלח שעל הכבש, ותוס' זבחים דף פ"ו ע"א גבי עצמות קדשים שיש עליהם בשר דמהני ביטול, ופסחים דף מ"ה ע"א גבי עריבה, ובירושלמי שבת פט"ז גבי כל הטפל הרי הוא כגופו וכ"מ בזה.

וזה עדיף מאינו מקפיד, דזה נעשה כגוף הדבר. ואף לשיטת רש"י ביבמות דף ע"ח וכ"מ דלא מהני אינו מקפיד בגוף, משום דסבירא ליה דאינו מקפיד לא מהני רק דלא הוה חציצה, אבל היכא דבעי נגיעה לא מהני, ולכך דייק רש"י ב"ק דף פ"ב ע"א דגבי בשר בעי שיגע במים, אבל היכא דהוא מבטל הוה כמו עצם.

ולכך מוכח בירושלמי פ"ג דפסחים גבי עריבה, דגם אם רובו גם כן יכול להטביל דהוה כגופה של עריבה ע"ש.

וכן נ"מ לענין כולו ביבמות דף ע"ח ע"ב שם, וזה ר"ל היינו רביתי' אף דהוא ב' גופים, ולא כהך דזבחים דף י"ט גבי חציצת בגדי כהונה, דשם ר"ל כעין הך דחולין דף ס"ז גבי יבחושים דהדופני דמנא לא מיקרי פירש כלל כיון דכן דרכם.

אך צריך שיבטל לעולם, וכמש"כ הר"ן ז"ל פ"א דסוכה על הך דדף ד' ע"א.

ועיין רש"י שבת דף נ"ז ע"א דמשמע דסבירא ליה דאינו מקפיד וביטול הוה חדא מילתא אך באמת נ"מ גבי טבילה בין אם קודם שנעשה עליו הדבר הוזקק לטבילה אז גרע וצריך ביטול גמור ע"י מעשה ובין דבר שמתחילה הוא כן אז לא איכפת לן, וזהו דר"ל ביבמות הנ"ל היינו רביתי' דהא מתחילת בריאת העובר הוא במעי אמו ולא הי' מעולם גוף אחר ועיין נזיר דף נ"א גבי גלגלין ושם גבי ש"ז כיון דמעלמא קאתי ומעילה דף י"ב ע"ב וכ"מ בזה ועיין זבחים דף ק"י ע"א ובמ"א הארכתי בזה:

ובשו''ת צפ''ו סי' ס''ז:

השאלה בדבר בלאמבעס בשן אם הוי חציצה לטבילה. ומוך שבאוזן בשביל סכנה אם הוי חציצה.

והשיב:

וע''ד השיניים, הנה אם סותמן שלא יכנס בהם שום דבר אחר, הוי זה ביטול ועדיף מאינו מקפיד, ונעשה כגוף השיניים. וכמו בהך דחולין דף פ''ג ע''ב גבי אם מבטל העפר למזבח, ובעירובין דף ק''ד ע''א גבי בוזקין מלח ע''ג כבש, וביומא דף מ''ד ע''א גבי נשתק, ע''ש בתוס' דמבטל העור להמחתה ונעשה כגוף, וכן הך דפסחים מ''ה ומ''ו גבי עריבה דנעשה כגופה של עריבה, ותוכל לטבול.

אבל אם רק שלא יכנסו שם המים אז הוי חציצה וגרע³⁹⁶, וכן המוך ג''כ³⁹⁷ רק דנעשה כגוף הדבר שמבטל כעין דעושה בידים, ועיין חולין דף קכ''א גבי אלל ע''ש ואקצר.

ובסי' ס''ח.

חזר השואל והקשה על הנ''ל הא מוך ג''כ רק שלא יכנסו המים כי זהו הסכנה לדברי הרופא.

והשיב:

והנה כך כתבתי, דהיכי דהכוונה היא שלא יבואו המים, בזה לא מהני אינו מקפיד רק ביטול, והיינו ביטול בידים לא מאיליו, ואיזו פעולה, וגם צריך שישאר לעולם, עי' ב''ב דף כ'³⁹⁸ ור''ן סוכה פ''א דמסתפק³⁹⁹.

ועיין בחולין קכ''א גבי פלטתו סכין⁴⁰⁰.

ועי' במה דפליגי בתוס' הובא בר''ש בסוף מקואות גבי העושה קילקי⁴⁰¹, וזה רק בכוונה.

ושם ג''כ נ''מ אם משום השערות או הגוף ואכמ''ל.

ואם אינו מהודק, אז תליא במה דפליגי הרמב''ם ושאר ראשונים בהך דסוף פ''ח דמקואות דר''ש ורבנן עד שירפם⁴⁰², דהרמב''ם סובר להיפוך דלדידן לא מהני ריפוי ע''ש, ובירושלמי רפ''ג דחגיגה⁴⁰³.

עכ''פ לדינא אם ריפוי מותר, ובלא זה רק ביטול שישאר כך.

חרש

והנה חרש אין לו זכיה אבל מ"מ מקרי איש כמו לענין יבום וכמה דברים... רק כאן יש עוד טעם דהא צריך עדים כמ"ש רבינו בהל' גירושין פ"ו ...וא"כ צריך העדאת העדים ועל קטן וחרש אינם יכולים להעיד, ועי' בירושלמי פ"א דתרומות אם חרש הוא לאו בר דעת בגדר סברא או רק עפ"י דין, דס"ל שם דבר שמירה הוא רק דאינו בר מחשבה ועי' תוס' בכורות ד' ל"ז ע"א דכהן חרש אינו מחלל עבודה. [אישות פ''ד ה''ט].

ועיין בירושלמי תרומות פ"א דחרש הוה בר שמירה אך לא בר דעת היכא דצריך דעת מן הדין, ועיין בהך דגיטין ד' ע"א ע"ב אף על גב דחריף טפי לא מהני גבי חרש, אך זה רק היכא דצריך דעת עפ"י דין וצ"ל משום נאמנות דאין מאמינים אותם... [איסורי ביאה פ''ח הט''ו].

דאין מעשיו של חרש כלום לענין זה דלענין דברים של גזיה"כ ודין הוה חרש כשוטה רק דבר שהוא מחמת שמירה שם הוה חרש לענין זה כפקח ולכך מבואר ביבמות דף קי"ג ע"ב דאף דשוטה א"י להתגרש מטעם יד ומטעם שמירה מ"מ חרשת מתגרשת ועי' בירוש' תרומות פ"א דלגבי טהרות הוה חרשים בני שמירה ולגבי תרומה ס"ל לר"י דהוה בר דעת... [קונטרס ההשלמה השמטה א'].

טבילה. סילוק הטומאה או פעולה לטהרה⁴⁰⁴.

עי' בספרי הל' סוטה פ''ג ה''י.

ובמה''ת פ''ז הי''ט הל' ע''ז:

וכה"ג כתבתי גבי טבילה דהיכא דרק לסלק הטומאה מהני שלא לדעת כמבואר חולין דל"א, אבל בגדר טהרה צריך מן התורה לדעת דווקא, עיין בלשון רבינו בהל' מקוואות פ"א ה"ח⁴⁰⁵ ולא מטעם מעלה בלבד כו'.

טבילה. הכוונה⁴⁰⁶ לטבילה או לטהרה⁴⁰⁷.

והאם טבילה לקדשים בעי כוונה מהתורה או מדרבנן.

בפ''ד הכ''ב מהל' מאכ''א:

בהך מחלוקת דרב ור"י גבי נדה שנאנסה כו'⁴⁰⁸, דהנה כך עיין בחגיגה דף י"ח ע"ב⁴⁰⁹ וד' י"ט ע"א⁴¹⁰ מבואר דהא דבעי לתרומה ולקדשים כוונה הוה רק מדרבנן, אך כך דלטבילה ודאי בעי מה"ת כוונה לתרומה ולקדשים, וכמו גבי כביסה לריב"י כמבואר בחולין הנ"ל, רק לטהרה לתרומה וקדשים בעי זה רק בגדר מעלה ור"י ס"ל דגם לחולין מה"ת בעי כוונה לטבילה, רק דהמעלה לטהרה בחולין ליכא כו'.

טבילה והזאה. כוונה לטהרה או סילוק טומאה.

פ''ב ה''ב מהל' תשובה:

והנה כך לדבר שצריך טהרה אז בעי כוונה, ולדבר שהוא רק להסיר הטומאה אין צריך כוונה. וזה הוא החלוק שבין הזאה לטבילה, דהזאה בעי כוונה לטהרה עי' רש"י סוטה דף ל"ט ע"א⁴¹¹, ועי' תוס' יומא דף מ"ב⁴¹² ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"י הלכה ז' ע"ש⁴¹³. וכו'.

טומאת אשה לבעלה

איסו''ב פ''א הכ''ב:

הרמב''ם: המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה. והראב''ד: א"א אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה.

מבאר רבינו דברי הראב''ד:

אך באמת ר"ל כך דהיינו על ידי עד אחד שאומר שזינתה לאחר קינוי וסתירה ס"ל דזה רק לדין זונה ואסורה לכהן, אבל לומר שהיה המעשה בפועל ונטמאת ס"ל דעל ידי עד אחד לא מחזקינן כן⁴¹⁴ כו'.

וכ''כ בצפ''ד סי' י''ח:

במה דפליגי הרמב''ם והראב''ד אם ע''י עד אחד לאחר קינוי וסתירה יש עליה שם זנות, ע''ש בראב''ד ולא עמדו על כוונתו, ור''ל כך, דזונה לא נעשית לגבי זה רק ע''י מעשה בפועל ממש, ועד אחד לאחר קינוי וסתירה רק התורה אסרתו, ומביא ראיה דאונס לא הוה זונה אף לכהן, חזינן דזה מציאות פעולה לא דין כו'.

ושם סי' כ''ג:

אך לדינא כך, דכבר כתבתי שיש שני גדרים באשה לבעלה, טומאה וזונה. ועי' מש''כ הראב''ד... דע''א לאחר קינוי וסתירה, מ''מ הנאמנות שלו רק דין ולא למציאות ע''ש.

טומאת לידה. הולד גורם הטומאה או הלידה.

איסו''ב פ''ד ה''א:

בתו''כ פ' תזריע דמצריך קרא לומר דאין הולד טמא שלא נאמר שהוא טמא מחמת שהוא גורם טומאה להיולדת. אך באמת זה תליא אם הולד גורם או הלידה גורמת הטומאה וזה תליא בהך פלוגתא דר"ש ורבנן בנדה דף מ' גבי יוצא דופן דר"ש ס"ל דהולד גורם ורבנן ס"ל דהלידה גורם, וע"ש ד' כ"ו ע"א דמשמע שם דאף אם הולד הוא עכו"ם עדיין אם נתגיירה האם יש עליה דין טומאת לידה, ועיין בהך דשבת ד' קל"ה ע"ב גבי כל שאין אמו טמאה לידה כו', ובהך דיבמות ד' ע"ח גבי מעוברת שנתגיירה, ועיין בהך דבכורות ד' מ"ו ע"ב גבי גיורת שיצאה פדחת וולדה כו', דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה כו'.

ועי' בספרי שם פ''י ה''ו.

טומאת נדה וזב וב''ק

איסו''ב פ''ד ה''א:

מש"כ התוס' ד' מ"ב ע"ב גבי דם דרק אם יצא חוץ לפרוזדור ובאמת הך דשם ד' מ' ע"א מה דנ"מ בין נדה לזב וב"ק ג"כ יש לעיין אם ר"ל דאין על הדבר שם קרי וזיבה עד שתצא לחוץ משא"כ בדם נדה, או דר"ל דאינה נקרא רואה וגם גבי נדה קודם שתצא לבית החיצון ג"כ כן כו'.

טומטום. מתי נעשה גדול.

הל' אישות פ''ב הכ''ה:

וטומטום ... הוי גדול בן י"ב... דבאמת גדלות מתחיל מבן י"ב, רק כיון דקי"ל דאין גדלות בלא שערות וגם קי"ל דקודם לי"ג הוי השערות שומא גבי זכר, לכך לא הוי גדול עד בן י"ג, אבל מי שלא שייך בו הבאת שערות כמו טומטום ואנדרוגינוס אז שפיר מיקרי גדול מבן י"ב.

ובהשמטה להל' יסודי התורה פ''ו:

וכן נ"מ גבי אנדרוגינוס אם נאמר שהוא בגדר בריה, מ"מ אם החיובים שלו בגדר זכר אם די שיהי' אז בן י"ב שנה, וכ"כ בזה דמלשון רבינו בהל' אישות ספ"ב נראה דלגבייהו הגדלות שלהם הוא מבן י"ב לכל דבר...

ועי' בדברי רבינו בס"פ [ב] מהלכות אישות דס"ל דטומטום ואנדרוגינוס דשני גדלות שלהם בוודאי בן י"ב.

טומטום שנקרע ונמצא זכר. מכאן ולהבא ולא למפרע.

ומשנקרע ונמצא זכר אז חל עליו שם זכר ולא קודם... דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. ונ"מ אם ראה עדות כשהיה טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אם מיקרי תחלתו וסופו בכשרות...

הל' יבום וחליצה פ''ו ה''ד:

אך באמת ס"ל לרבינו דאף אם נקרע ונמצא זכר מ"מ שם זכר לא חל עליו רק אז⁴¹⁵, וראיה לזה מהך דב"ב ד' קכ"ו ע"ב ע"ש⁴¹⁶ דמוכח דלא הוה נתברר למפרע שהוא בן... דנ"מ גבי עדות אם ראו העדות כשהיה טומטום ואח"כ נקרע אם הוה כמו תחלתו בכשרות אם אמרינן דנתברר למפרע, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג דהוה כמו מין אחר⁴¹⁷...

ובהל' כלאים פ''ט ה''ה:

ואף דבירושלמי ספי"א דיבמות אמרינן דב"ד יכולין לקבל ספק לעדות גבי נתערב, י"ל דשם הוה כמו דאמרינן בגיטין דף מ"ב ע"ב דאי אתא אלי' ר"ל דהדבר יתברר למפרע, ועיין ...משא"כ בטומטום ס"ל דלכשיקרע מכאן ולהבא הוה זכר ולא למפרע, וכמו דמוכח מהך...

ובהל' תרומות פ''א ה''א:

ובאמת י"ל כן בהך דיבמות דף פ"א ודף פ"ג ע"ב ובכורות דף מ"ב ע"ב במה דאמר ר"י דטומטום הרי הוא כסריס חמה ע"ש בגמ' מ"ש הא י"ל דהכי פי' דה"ק ר"י דלא נימא דהקריעה הוא דבר חוציי והוה כעין פומייהו הוא דכאיב לי' וגילוי מלתא למפרע רק דזה הוה שינוי בעצם וכמו רפואה גבי סריס חמה. ונ"מ דזה ודאי אם נקרע קודם מיתת הבעל אז זקוקה לו, אבל לאחר מיתה כבר נידחית...

ובה' יסודה''ת פ''ה ה''ה:

דנראה לשיטת הירוש' בהך דיבמות דפ"א גבי טומטום שנקרע והך מחלוקת דר' יהודה ורבנן אם חולץ. דר"ל כך במ"ד שם דהוא כסריס...דר"ל דהקריעה של טומטום הוי כמו מעשה מכאן ולהבא. וכמו לדידן רפואה גבי סריס חמה. דתליא בזמן הרפואה אם נתרפא קודם מיתת האח חולץ ולאח"כ לא וה"נ גבי קריעה של טומטום. וכמבואר בב"ב דף קכ"ו ע"ב ע"ש דלא הוי גלוי מילתא למפרע, ובהך דחגיגה דירוש' פ"א דס"ל דהוי גלוי למפרע אך גמר' דילן בחגיגה ד"ד לא ס"ל כן. רק דכ"ז שלא נגמר הקריעה אין עליו שם זכר גמור. ועיין בה"ג בהל' יבמות בזה ובתוס' יבמות דע"ב ע"א ופסחים דף כ"ח ע"ב עכ"פ גם גבי טומטום י"ל דהקריעה הוי רק כמו רפואה כמכאן ולהבא.

טומטום נחשב בריה בפ''ע.

הל' יסוה''ת פ''ה ה''ו:

... דפסול דטומטום ואנדריגנוס גבי קדשים, מלבד הספק הוה כמו בריה אחרת, ולכך לדידן גם בעוף לא קדשו. וכן בוולדות קדשים אם נימא במעי אמן הן קדושים לא חל עליהם קדושה, וכן לא חל עליהם תמורה... ובאמת נראה לשיטת רבינו דהוה בריה וכהך דבכורות דמ"ב ודנ"ז ע"א גבי טומטום לפי גירס' רש"י ותוס' דאם נקרע ונמצא זכר ג"כ פסול לקרבן.

ועי' יבמות ד"ק דגם בכהן טומטום הוי גדר בריה, וגם שם כן דאף אם נקרע ונמצא זכר ומלו אותו מ"מ פסול להקריב, אף דאוכל קדשים כמו זכר (יבמו' ע"ב). וע' ספרי פ' פנחס ובד' רבי' פ"א דבכורים בפי' המשניות דטומטום אימעיט מקרא דאינו נוטל חלק בארץ, ור"ל אף אם ניקרע אח"כ ונמצא זכר, ועי' ב"ב דקכ"ו ע"ב ודק"מ ע"ב וקמ"א ונזיר דף י"ג ובירושלמי שם ורצה לומר אף אם נקרע אחר כך...

ועי' עוד בהל' איסורי ביאה פט''ז ה''א.

טחינה בשבת. וכן בונה ומגבן ולש – עושה דבר חדש.

הל' שבת פכ''א הי''ח:

[המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב]. ר''ל רק דבר שאינו יכול לאוכלו חי.

[אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ... שאין טחינה בפירות]. והנה לפי הנראה מדברי רבינו כאן ס"ל דטחינה לא הוה רק אם מוליד דבר חדש ע"י הטחינה כמו קמח מחטים וכדומה כו'. וגבי פירות לא הוה פנים חדשות. ועי' בירושלמי נדרים פ"ז אם דלועים מקרי פירות ע"ש.

וכן נ"ל דס"ל לרבינו גבי בונה דהיינו שעושה מדברים המפורדים דבר אחד חדש ולכך במגבן הוה גדר בונה⁴¹⁸ ולא מעמר משום דעימור הוה מכנס דברים הנפרדים ואינם נעשים דבר חדש אבל בנין הוה דבר חדש.

והירושלמי ס"ל פ"ז דשבת דהוה לש ולש הוה ג"כ בגדר זה ובזה.

(ושם הובא ממכתבי תורה): ועיין במה דפליגי ירושלמי ובבלי שבת אם מגבן משום בונה או משום לש דזה מזגית וזה שכונית", ר''ל לש זה הרכבה מזגית שאי אפשר להפרידם לעולם, ובונה זה הרכבה שכונית, אך מ''מ הוי דבר חדש, לא כמו מעמר שרק מכנס ולא מרכיב כלל. ע''ש בספרי.

טריפה

ועיין בהך דתמורה ד' י"ז ע"א אם טריפה מיקרי פסול הגוף או פסול חסרון, ור"ל אם הפעולה עושה בכל הגוף או רק בזה האבר... [איסורי ביאה פ''י הי''א].

טריפה. לא חוזרת להכשרה.

מבוא להל' אישות ח''א, ופ''ז ה''ט:

בהשמטות להלכות תרומות דף ס''ב טור ב' כותב: ואף דמבואר בחולין ס''ח ע''ב דטריפה אין חוזר להכשרו, זה רק גבי סוג טריפה, ולא בלקותא דרכיש⁴¹⁹, ולא בגלודה דנדה דנ''ה⁴²⁰, ולא בדין של רבינו גבי ניטל לחי העליון בפ''ח מהלכות שחיטה הכ''ג⁴²¹.

טריפות. בדיקת הריאה בגדר תקנה⁴²².

שחיטה פ''א הי''ד:

דכבר כתבתי לעיל בהל' אס"ב⁴²³ דיש כמה דברים דתלוי בהוראת החכם ואף בדבר דתליא באומד וכמו גבי הרגשת הסכין וכדומה דיוכל להיות שזה ירגיש יותר מ"מ זה תליא בהוראת החכם. וזהו כוונת רש"י בחולין דף נ"ב ע"א ד"ה כתב בה"ג וכ"כ בזה מהך דסנהדרין דף ח' והוריות דף ג' בשינוי הלשון, דשם דבסנהדרין דף ח' אמר מכניף כולהו טבחי ובהוריות אמר רק עשרה, וזה תליא אם ראיית טרפה הוה גדר הוראה או גדר בירור.

וכן הדין לדידן גבי בדיקת הריאה כיון דעל פי דין א"צ לחוש לזה עיין רש"י חולין דף י"ב ע"ב ודף נ' ע"ב אך זה הוה בגדר תקנה ... ובזה יש ליישב דברי רבינו לקמן דבכמה מקומות פסק בספק דטרפה ובכ"מ פסק דכשרה, וזה תליא כך דבדבר שהטרפה מצד עצמה יש לנו לומר בזה נשחטה הותרה אבל בדבר דהטרפה הוא שעל ידי זה יהיה סיבה להטריף בזה לא שייך הך דנשחטה הותרה כיון דהדבר גופא אין בה טרפות לא שייך לומר בזה נשחטה הותרה...

ובשו''ת החדשות סי' מ''ב:

והנה ע''פ דין שו''ב מלבד נאמנות אצלנו הוה בגדר שררה ומבואר ב''ב דף ח' ע''ב דשררות דוקא שניים ועי' בתוס' עירובין דף ס''ג ע''ב גבי ראיית סכין דזה בגדר שררות, ואף דמבואר בירוש' שקלים דהיכא דקבלו עליהם די באחד, מ''מ גבי שחיטה ובדיקה דלדידן הוה בדיקת הריאה לא גדר בירור רק תקנה, כדמוכח בירוש' ביצה פ''ג לא בירור בלבד...

ובמסכת עדויות פ''א מ''ב⁴²⁴:

ור''ל כך, דיש ב' גדרים היתר, א' – מה שע''י זה ניתר הדבר, והשני גדר גילוי מילתא ובירור. וכמו בהתרת נדרים יש ג''כ שני גדרים עי' מ''ש בזה בחבורי⁴²⁵, וכן בעדות אשה וכמה דברים, וכן גבי דם אשה וכן גבי סכין של שחיטה ועיין מש''כ בזה... וגבי בכור לשיטת רבינו בחיבורו ורבינו שכ' בא''י אם נולד שם אף שאח''כ הוא בחו''ל שם הוה ההיתר מכאן ולהבא לא למפרע, וע' בכורות דף כ''ח וביצה דף כ''ז ומ''ש בה''ג ז''ל ביצה שם וזה רק במום שאין מובהק וע''י מומחה והוה כמו פדיון גבי קדשים העמדה והערכה, וכן ראי' בבכור והיתר חכם, אבל מום מובהק ובכור בחו''ל דאין ראוי להקרבה, זה רק בירור וגילוי מילתא ואין עליו שם של היתר, זה ר''ל הרמב''ם ז''ל כאן ובחיבורו.

ובשו''ת צ''פ נ''י סי' ל''ו:

כתבתי בזה בחיבורי ח''א דלכך לדידן פגימה קטנה טריפה, וכן צריך בשחיטת סימנים רוב גמור, משום דלהכשיר פגימה קטנה ורוב סימנים צריך חכם סמוך להתיר, וכמו גבי בכור במום שאין מובהק, וזה ליכא אצלנו ולכך נצרך להראות סכין לחכם ר''ל סמוך, או טבח חכם, ר''ל ג''כ כך עי' רש''י חולין דף ט' ע''ב משום שמא ימצא בו פגימה קטנה ולזה צריך חכם סמוך להתיר, וזה ר''ל הך דחולין דף י''ח לא נמצאת סכינו יפה, ור''ל פגימה קטנה, וכן בדיקת סימנים עיין מ''ש הרמב''ם ז''ל בפה''מ פ''ב דחולין על דף ל''ב כדי ביקור ואצלנו ליכא חכם אנו מטריפין פגימה דקה וכן רוב מצומצם...

יאוש שלא מדעת

הל' גרושין פ''ב ה''כ:

מה דפליגי בב"מ ד' כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת דר"ל כך, אם צריך להתייאש לעשות הפעולה או צריך רק שלא יקפיד, והיכא דצריך לעשות לא שייך למימר אגלאי מלתא למפרע, והיכא דרק שלא יהיה הדבר להיפך אז י"ל איגלאי מלתא למפרע כו'.

תרומות פ''א הכ''ג:

והנה כ"כ במק"א די"ל דהא דגיטין דף פ"א וקדושין דף ס"ה דלא אמרינן בנתגרשה מן האירוסין הן הן עדי יחוד כו', ר"ל כך דעי' מש"כ רבינו בפה"מ עדיות פ"ד מ"ז וענין אין אדם עושה בעילתו בעילות זנות והוא יכול שתהיה שלא לשם זנות, ור"ל כך דהיכא דבעי שיהא מפורש לשם קדושין לא מהני החזקה, משום דכל אומדנא וסברא לא שייך רק על דבר שצריך שלא יהי' להפך, משא"כ בדבר שצריך שתהא מפורשת הפעולה, לא שייך אומד דמ"מ לא פירש.

ועי' מש"כ הבעה"מ ז"ל בהך דביצה דף כ' ע"א גבי תנאי כפול⁴²⁶ וזהו הך מחלוקת דאביי ורבא בב"מ דף כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת, אי צריך שיתיאש או די שלא יקפיד. והנה שיטת רבינו בהל' אבידה פי"א הי"א דאף דחזינן דאינו מקפיד מ"מ לא הוי הפקר⁴²⁷, רק היכא שעי"ז יאבד. וע' ב"מ דף כ"ב ע"א גבי שטף ודף כ"ג ע"ב ודף כ"ה ע"ב אבידה מדעת ודף ל' ע"ב ודף ל"א וב"ק דף קט"ז ע"ב גבי גייס ודף פ' ע"ב גבי חתול.

וא"כ צריך להתיאש, ולכך לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע, כיון דצריך לעשות פעולה, משא"כ היכא דשטפה נהר דאז ממילא פקעה רשותו והוי הפקר, אף אם עומד וצווח כמבואר בב"מ דף כ"ד ע"ב נעשה כצווח כו', וב"ק דף קט"ו ע"ב דהוי הפקר כו' וכו'.

יבום. מהות הזיקה. עי' לעיל ערך זיקה.

הל' גרושין פ''ט ה''כ.

אך זה יהיה תליא בין אם עיקר היבום הוא מכח האח או מכח המת, ועי' בהך דגיטין דף פ"ג ע"ב ובקדושין דף י"ד ע"א במה דאמר שם ר"א ושם דף ט' ע"ב וזהו בעצם המחלוקת אם זיקה מה"ת או לא, וכן הך פלוגתא דירושלמי אם חליצה הוא פטור או קנין, וכך הך דס"ל לר"ע ביבמות דף מ"ד דקרובת חלוצתו אסורה מה"ת דס"ל דהזיקה הוא מחמת האח החי ולא מחמת המת. ובזה א"ש הך דסוטה דף י"ח ע"ב דלר"ע יבמה שזינתה אסורה ליבם והטעם משום דר"ע ס"ל דהחי הוא העיקר ולכך נאסרה עליו ...

פ''א ה''א מהל' יבום וחליצה:

והנה באמת כך דכ"כ דזה הוה מחלוקת דיבמות דף נ"ג ע"א גבי זיקה ר"ל כך אם הזיקה הוא מחמת שצריך ליבם או אדרבה היבום הוא מחמת זיקה.

וזהו ג"כ כוונת הגמ' יבמות דף ו' ע"א דיבום לא מקרי הכשר ע"ש ברש"י משום דאפשר בחליצה, ר"ל כך, דהנה עי' במש"כ התוס' יבמות דף מ"ט ע"ב שכ' דיבמה לא מקרי ליבם כיש לה היתר לו, דהא היא אשת אח ע"ש, וברש"י שם דף נ"ב ע"א ד"ה נתן ע"ש. אך בירושלמי פ"ה דיבמות משמע דמאמר שפיר תפיס מה"ת וכן גט. אך כך דהנה כ"כ דיש בזה כמה סתירות אם היבום הוא מחמת אחיו שמת או מחמת היבם עי' גיטין דף פ"ג ע"ב וקדושין דף י"ד ע"א ודף ט' ע"ב וכ"מ...

ובפ''א ה''ב:

והנה באמת נ"ל דלמ"ד⁴²⁸ דשוגג לא קנה לכל, מ"מ אחר ביאת שוגג שוב יכול לקדשה בכסף לשאר דברים, דבאמת הטעם דמאמר לא קנה מה"ת גבי יבמה, ר"ל דמפני מה גרע מן קידש אחר יבמה למ"ד קדושין תופסין ביבמה?, ובאמת מדברי הירושלמי פ' ה' דיבמות מוכח דמאמר לכ"ע קונה, רק לא לענין יבום רק בגדר קדושין. ור"ל כך דהנה זה כבר כתבתי דיש ביבמה שני דברים: אחד מה שיש בה מן הראשון שמת וב' של היבם. והנה ביאת שוגג וכן ביאת קטן לכמה שיטות הם גומרים של הראשון אבל מכח השני לא קנה עדיין, ומאמר הוא לדידן רק ענין של שני, אך מדרבנן מועיל לשל ראשון, וב"ש ס"ל דגם לשל ראשון מה"ת, וזהו דמבעי ליה דף כ"ט ע"ב גבי מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין, וע"ש דף ל"א ע"ב ושם דחף י"ט וכ"מ בזה.

אך רש"י ז"ל ביבמות ד' נ"ב ע"א הרגיש בזה בד"ה נתן, וכתב שם דדידיה גרע משל אחר, דאין קדושין תופסין באשת אח ע"ש, אך אם בא עליהם ביאה גרועה דשוב פקע ממנה אשת אח ושוב אם קדשה בכסף הוה אשתו גמורה...

פ''א הי''ב מהל' יבום:

ובאמת י"ל דזה ג"כ תליא אם יש זיקה מה"ת או לא ר"ל אם הוה עליה שם אישות דא"א וממילא החליצה הוה כמו גדר גט ועדיין יש עליה שם הראשון, או רק זה הוה דין.

בפ''א הכ''ג מהל' תרומות:

וע' קדושין דף ט' ע"ב ודף ה' ע"ב זקוקה ועומדת, ודף י"ד ע"א⁴²⁹, הוי בזה שקלא וטריא אם ע"י היבם היא זקוקה, או ע"י הבעל, וכן בגיטין דף פ"ג ע"ב.

וזה ר"ל ג"כ הגמ' ביבמות דף ק"ד ע"א אם החליצה הוא גמ"ד או תחלת דין, ר"ל אי החליצה היא גמר להשלים מה שלא התירתה המיתה, או מיתה מכנסת להיבם והחליצה מפקעת מהיבם.

ועי' קדושין דף ס' ע"א מה ששייר גט גמרתו מיתה ע"ש. וזהו ג"כ הגדר אי יש זיקה או לא, ר"ל אם הוא מחמת היבם או שנשאר עליה שם המת. וזה תליא ג"כ בהך דיבמות דף נ"ו ע"א אי ביאת שוגג כמזיד מאכלת בתרומה, דזה בא מחמת זיקת האח, ובזה הדבר נגמר, או די בזה, או צריך לעשות ג"כ קנין גמור מצדו.

וזהו ר"ל הגמ' שם דף ס"ז ע"ב דאין היבם מאכיל דקנין דאחיו הוא...

עי' במבוא להל' יבום וחליצה לקט תשובות רבינו בענין יבום וחליצה⁴³⁰. ואעתיק חלק מאחת מהן:

רק הגדר כך, דהנה יש בזה כמה סתירות בגמרא, במה דגילתה לנו התורה דאסורה לינשא אם מת בלא בנים, אם ר''ל שלא פטרה עדיין המיתה (את הקשר) של האישות ולא נפקע. דמיתה הוה הפקעת האישות וממילא ליכא לא בעל ולא אשה, וזה ר''ל בקדושין דף ב' ע''ב משמיא מקני לה ר''ל המציאות כך, לבד מה שהתורה חידשה לנו דנשארו אסורים בקרובים - זה דין תורה. אבל (אם מת) בלא בנים עדיין לא נפקע לגמרי.

או זה מציאות חדש שנעשה ע''י היבם...

ובמה''ת פ''ו דיסה''ת ה''ח:

והגדר הוא משום דבאמת ביבמה יש בה שני כחות (שני גדרים). וכבר כתבתי דיש בזה כמה סתירות [א'] - אם עיקר המציאות דיבמה משום דכן גזרה התורה כשאין זרע לבעלה ויש לו אח עדיין יש עליה זיקת המת כי לא נפטרה עדיין מבעלה הראשון מכל וכל.

וכ"כ דזה מחלוקת תנאים ביבמות דף ק"ד גבי חליצה בלילה, וכן אין קידושין תופסין יבמות דף ע"ט ועי' רש"י יבמות דף מ"ח ע"ב וקידושין דף י"ד וגיטין דף פ"ג וכ"מ.

[ב'] - וגם יש בה מה שזקוקה להיבם.

וכבר כתבתי מהך דיבמות דנ"ב ע"א ודנ"ו גבי ביאת שוגג כמזיד למ"ד דעדיין אינה אשתו גמורה מה"ת, עי' תוס' סוטה דכ"ד ע"ב, דלזה מהני אח"כ מאמר, ר"ל קידושין שלו ונגמר האישות, והביאה גמרה, ונתבטל גדר מה שנשאר מבעלה המת.

אך כיון דהוי ביאה גרוע אינה אשתו לגמרי ואז גמר בה המאמר שלו בגדר קידושין, דשוב אינה עוד אשת אחיו וכ"כ בזה.

וס"ל לר"ע דלגבי זיקה דידי' מהני הגט שלו, אבל מ"מ זיקת הבעל המת לא פקע וחל עליה, וממילא זקוקה לו, והוי זה בגדר מחזיר גרושתו משנשאת, אבל חליצה פועלת בה להפקיע שני הזיקות והוה זה כמו שבעלה הראשון נתן לה גט ולכך אסורה לו ואין קידושין תופסין בה, אך מ"מ אין בה כרת דע"י המיתה של הבעל נתבטל ממנה האישות דכרת ונשאר רק לאו, ורק ר"ע לשיטתי' דסבירא ליה אין קידושין תופסין בחייבי לאווין...

יבום וזיקה. מהי העילה ומה העלול.

(שם במבוא להל' יבום מש''כ רבינו בשו''ת):

וכן אמרה התורה שבלא חליצה אסורה לעלמא מחמת זיקה, אם ע''י שהתורה אמרה שצריכה חליצה ויבום - לכך יש זיקה או נשאר הזיקה, או להיפך התורה אמרה שנשאר הזיקה - ומועיל לזה היבום או החליצה, בזה יש כמה סתירות...

ע''ש במבוא.

יבום. אם חיוב יבום נובע מקדושי הבעל הראשון שמת. האם מצד קנינו או איסורה לעלמא⁴³¹.

ועיין בתוס' גיטין ד' פ"ב ע"ב דריח הגט מ"מ אם מת הבעל מתיבמת ליבם ע"ש הרי חזינן דהיבום אינו מה שהיא של הבעל רק מה שהיא אסורה לעלמא... אישות פ''ג הט''ו.

ובפ''א מהל' תרומות:

דהנה התוס' שם כ' דהיכא דגירשא בריח הגט ומת מתייבמת וכ"כ בזה בח"א דריח הגט פועל רק בקנינו אבל לא לענין מה שנאסרה ע"י לאחרים, דלענין זה נשארה אשת איש גמורה וס"ל דהקנינים והשארות נפקעת במיתה אף היכא דיש יבם כיון דזה ממילא וזיקת היבם הוא רק מה שנשארה אסורה לאחרים אם יש יבם, ולכך מתיבמת אף אם יש ריח הגט...

יבם. לענין ירושה.

במבוא שם, גדר ירושה של היבם:

ביבמות דף קי''ז ע''א גבי אם נתייבמה ע''י פיה – ירד היבם לנחלה מחמת מדרש תורה, והנה למ''ד דאם יש אב – אב קודם ליבם, היאך הדין כה''ג במקום שיש אב? ... דאב דהוי יורש והיורשים אינם יורדים לנחלה על ידה, ואם יורד היבם – האב צריך להיות קודם.

אך באמת זה הדין דרב חסדא זהו רק לדידן, דהוי תנאי מתדבק – (תלוי זה בזה) - דכשהוא מייבם - הנחלה שלו. אבל למ''ד דאב קודם – שוב אין זה מתדבק, ובכל מקום היבם לא עדיף משאר היורשים...

ובשו''ת אחר שם:

אם יש להיבם אב, והיא אמרה מת בעלי - תתייבם, מי נוטל הנכסים? היבם אינו יכול ליטול דהרי יש לו אב, והאב אינו נוטל דאין נכנסים לנחלה על פיה כו'.

אבל באמת זה אינו, דלר' יהודה דכיון דחזינן דבמקום שיש אב – אין היבם נוטל, הוי זה לא ממילא רק דין (שהוא יורש)לא מציאות, ולא מהימניה כלל לירושה... (ע''ש במבוא).

יבם מומר

מבוא להל' יבום וחליצה. [ע''ש לקט תשובות רבינו בזה].

יבם מומר. סברת הגאונים שפטרוה מחליצה⁴³².

רק גדר טעם הגאונים כך, דכיון דחזינן בסנהדרין דף מ''ז וכ''מ⁴³³.

נקט, בידו לחזור, וזה הגדר לא מחמת שהוא ישראל, רק בידו⁴³⁴. וכיון דגבי יבום צריך רק בשעת נפילה⁴³⁵, ואף רגע אחת לאחר הנפילה לא יהיה בגדר לא הוה בעולמו⁴³⁶.

עיין יבמות דף קי''א ע''ב וכ''מ בזה⁴³⁷...

יחוד. שני גדרי איסור.

מבוא להל' אישות ח''ב.

פכ''א ה''ד מהל' איסורי ביאה:

ובאמת גם לענין יחוד הוא ג"כ יש בו ב' גדרי איסורים אחד משום דהוה גדר קריבה והב' משום חשש תקלה, ועיין בקדושין דף פ' ע"ב דבמשנה נקט עם אמו ועם בתו ובגמ' נקט רק מקרא דבן מתייחד עם אמו ועיין לקמן בדברי רבינו פכ"ב ה"א ובקדושין ד' פ"א ע"ב בהך דמתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו כו' ורבינו לא הביא הך דין דודר וגם ההיתר דעם אחותו ג"כ לא הביא ע"ש...

ושם פכ''ב ה''א:

אסור להתיחד כו' בין זקנה כו'. עי' תוס' סוכה ד' מ"ז ע"ב בשם הירושלמי ע"ש דרוצה לחלק בין זקן לילד. והנה לפי מש"כ לעיל דזה הוא גופא גדר איסור לא בשביל תקלה לבד, א"כ אין נ"מ.

אך האיסור רק עליו ולא עליה⁴³⁸. ועי' בקדושין ד' פ"א בהך דבעלה בעיר, ובדברי רבינו לקמן בהל' י"ב ונראה דזה רק עליה, שעליה אין איסור מחמת כי אין חשש תקלה, אבל הוא אין נ"מ.

יחוד. לדור בקביעות אסור מה''ת, ויחוד ארעי אסור מדרבנן.

שם:

והנה עיקר היחוד של תורה הוא לדור בקביעות, וכעין בהך דסנהדרין ד' [כ"ב] בהך דאבישג, וזה בנדה מותר כה"ג דוהתירה התורה⁴³⁹. ועיין ...ומדרבנן אסרו אף יחוד גרידא, ועיין ברש"י סוטה ד' כ"ה ע"א דסתירה הוה עוברת על דת יהודית לא על דת משה, וזה כמו שכתבתי דמה"ת לא אסור רק דירה בקביעות וס"ל לרב בקדושין דגם דירה מותר באמו ובתו דהיינו גם איסור תורה ובאחותו לא הותר רק איסור דרבנן... ושמואל פליג על רב וס"ל דלדור אסור גם עם אמו ובתו, ולהתייחד אסור עם אחותו ושאר עריות, ורבינו פסק כך...

יחוד. עם אשתו שזינתה. לדעת הרמב''ם אסור, ולהתוס' ורשב''א ועוד – מותר.

וכופין כו'. וכן ס"ל לרבינו ז"ל לעיל ג"כ באשת ישראל ברצון כופין אותו לגרשה ועיין במש"כ התוס' ריש זבחים דס"ל דאין כופין אותו להוציא משום דמאיסא בעיניו⁴⁴⁰. ועיין בהך דסוטה דף ז' ע"א ובהך דכתובות ד' כ"ז ע"ב שלא הצריכוהו לגרשה ע"ש... פכ''ד הכ''ב מהל' אישות.

ומוסרין לו כו' שהרי נאסרה כו'. הנה מלשון רבינו משמע דרק משום שלא נאסרה עליו בודאי לכך אסורה להתייחד עמו. וכעין דמבואר בהך דיומא ד' ס"ו ע"א גבי חשש תקלה, דאם יש תקנה יש יותר חשש תקלה, ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ' י"ח מהל' אס"ב הל' כ"ה ובירושלמי כאן, ועיין מש"כ התוס' זבחים דף ב' ע"ב ומש"כ בזה לעיל בהל' אישות ע"ש בפכ"ד. הל' סוטה פ''ג ה''א.

יכיר

הל' אישות פכ''ה ה''ח:

עיין ב"ב ד' קמ"ב ע"א משום דרפויי מרפיא בידיה ושם ברשב"ם ד' קכ"ו ע"ב מש"כ גבי יכיר דספק הוה ודאי לאו בר הכרה.

הל' גרושין פ''ו הט''ז:

ועיין מש"כ הרשב"ם ב"ב דף קכ"ז ע"ב גבי יכיר לא מהני ג"כ תכ"ד ע"ש ואף דבעדות מהני חזרה תכ"ד כמבואר בכ"מ כאן גבי יכיר זה הוה גזיה"כ דאב במקום עדים מהני וכיון שכבר עשה הדבר שוב אין מועיל חזרתו דכבר עבדא לשליחותיה...

הל' נזירות פ''ט הי''ג:

אם נימא דכל היכא דפטור מצד ספק הוה פטור ודאי ואין בו שום צד חיוב וכעין שכתב הרשב"ם ב"ב דף קכ"ו ע"ב גבי יכיר ע"ש וכן הדין גבי ספק נפשות להקל דהוה בגדר פטור ודאי ולא מצד ספק...

הל' תרומות פ''א:

וכ"כ בזה בח"א בשם תשובת הרשב"א דהיכא דאמר שיקיים כ"ז שלא קיים ודאי אינו מקוים כלל וכע' מש"כ הרשב"ם ז"ל בב"ב דף קכ"ו ע"ב גבי יכיר דכיון דאינו ידוע הוי ודאי אינו בכור...

יפת תואר. שלל גוים מותר, גם נשותיהם. הל' איסו''ב פי''ב ה''ה:

אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין וא"כ הוה שלו ואז אסור לבוא עליה, דמדברי רבינו שם משמע דהוה כעין הך דחולין דף י"ז דאף איסורים התיר להם בשעת מלחמה, וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין דף י"ז⁴⁴¹

משא"כ כשכבשה וקנה אותה אז אסור בה... דאם לא נתכוון לקנותה בשעת מלחמה אז מותר לבוא עליה אף אם עדיין לא קיבלה עליה דין ג"ת, ולכך אחר ביאה מותר להתעמר בה אח"כ אם לא תרצה לקבל עליה דין גירות ויכול להשהותה אצלו י"ב חודש, אך מ"מ למוכרה אינו יכול דלא הויא שלו...אבל אם כבשה לשם קנין אז אסור לבוא עליה עד שתקבל עליה דין ג"ת, ואז שייך להך לאו דלא תתעמר בה אף שלא קידשה...

יפת תואר. שלא רצתה להתגייר.

הל' איסורי ביאה פי''ב ה''ה. ושם העתקתי מכ''מ.

ומבואר בספרי פ' תצא דאם אינה רוצה לקבל עליה גירות גמורה אז צריכה גט ור"ל משום הקנין שיש לו בה מחמת הביאה, ותשאר גדר גר תושב. ואם אינה רוצה הורגין אותה, כמ"ש רבינו בהל' מלכים. ואף דבשאר אומות אין הורגים נשים אם אינם רוצים לקבל ז' מצוות, אבל כאן ביפת תואר הורגין מהטעם שכת' רבינו בהלכות איסו"ב ישראל הבא על הנכרית עובדת ע"ז הורגין אותה.

יפת תואר. אם צריכה ג''ח להבחנה.

הל' גרושין פי''א הכ''א:

[וכן יפת תאר אף על פי שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד], וכן יפת תואר כן מבואר בתוספתא דיבמות פ''ו דמדרבנן צריכה ג' חדשים לד''ה, ועיין בספרי פ' תצא דלא משמע כן⁴⁴².

ירושה. הבדל בין ישראל לבן נח.

בישראל תחת אבותיך יהיו בניך. ברא כרעא דאבוה, הבן יורש "משום דהוא עצם האב".

אצל בן נח רק מטעם קירבה ולא בגדר עצם, לכן בן ובת שוין. עי' במבוא להלכות אישות ח''ב. שו''ת צפ''ו סי' שי''ג⁴⁴³. וצ''פ נ''י סי' קי''ח.

ובהל' איסורי ביאה פי''ד ה''ז:

ועיין בתוס' ב"מ שם ד"ה אינו דהקשה למה נקט בת, הא גם בישראל אינו עובד את הבת. אך י"ל דהא רש"י ביבמות ד' ס"ב ע"א כתב דגבי ב"נ בן ובת שוין, וכן אין להם בכורה, והוה ס"ד דיעבוד גם הבת, ועיין שבת ד' קט"ז ע"ב גבי הך דר"ג ע"ש ובירושלמי ב"ב פ"ח חכמי עכו"ם אומרים כו' ועיין בירושלמי ספ"י דשביעית גבי גר שמת אם רוצה להחזיר לבניו אם שייך בזה בן קודם ע"ש.

וז''ל בהל' ע''ז פ''ד הי''ד:

דגבי ב"נ הוי היורשים לא גדר עצם, אף דקי"ל דיורש אביו מן התו' כמבו' בקידושין דף י"ח מ"מ לא בגדר עצם ממש, לפי מה דקיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח ב"ק קי"א ע"ב. ועמ"ש הרשב"ם ב"ב דמ"ד⁴⁴⁴ דהוי כמו עצם וגבי ב"נ לא שייך זה, דכל עצם אינו משתנה, וב"נ יש לו שינוי שיכול להתגייר ופקע ירושה, בקידושין שם. ועי' רש"י יבמות דס"ב דאצל ב"נ בן ובת שוים דבגדר קורבא פרטית הם שוים.

ובמתנות עניים פ''ג הט''ז:

ונ"ל דבאמת אף דקי"ל דב"נ הוה ג"כ בגדר ירושה זה רק בגדר קרוב, ועליו לא אמרינן דהוא גוף אחד כיון דבידו להפקיע עצמו דהיינו להתגייר ולכך מבואר בנזיר דף ס"א ע"ב דאינו מוריש לבנו דבר שאין לו בו קנין הגוף וכן מבואר בקדושין דף י"ז ע"ב וכן גבי ב"נ בן ובת שוין כמ"ש רש"י יבמות דף ס"ב ושבת דף קט"ז ובירושלמי דב"ב פ"ח חכמי גוים אומרים דבן ובת שוים והטעם משום דהוה רק משום קורבה ואין נ"מ ולכך מבואר בתוספתא ב"ק פ"י גבי גוזל את הגוי דלא מהני השבה ליורשיו משום דהשבה בעי להנגזל גופה כמבואר ב"ק דף ק"ג, ובב"נ לא הוה היורש כגופו ע"ש.

ובקונטרס ההשלמה השמטה א':

דיש שני טעמים בירושה אחד משום קורבה וכמו דאמרינן ב"ב דף ק"י אטו בר קשא דמתא, והב' דהוא כמו עצם המוריש, ולכך קי"ל דגבי יורש ליכא שינוי רשות. וזה בגדר מה דאמרינן בר"ה דף י"ב ע"ב ותוס' שבועות דף ט"ז דנחלה אין לה הפסק וכ"מ. וזהו החילוק בין ב"נ לישראל דב"נ אינו יורש רק מטעם קורבה, ונראה דעובר אף דיורש אף בזמן שהוא עובר, מ"מ לא הוה בגדר עצם ולכך אין עליו דין בכור ואינו ממעט...

ירושה מדרבנן. ג''כ שם ירושה ולא בגדר מתנה.

הל' אישות פי''ב ה''ט⁴⁴⁵, העתקתי דברי רבינו. מתנות עניים פ''ד ה''ז:

וכעין זה כתבתי בהל' ערכין דס"ל לרבינו גבי ירושה דאף היכא דהוה רק ירושה דרבנן יש עליהם שם ירושה ולא מתנה, מחמת הך דמבואר בספרי פ' פנחס דהתורה מסרה דין ירושה לחכמים חל על זה שם ירושה וה"נ כן...

ירושה אצל נשיא. ביתו ונכסיו לא שייכים לגופו אלא למציאות התואר.

מבוא לאישות ח''ב, מפ''א דהל' תרומות:

גבי ב"ד אביהם של יתומים, אך באמת לא ר"ל שהב"ד בעצמו הם עושים הדבר, רק התאר והמציאות של הב"ד. וכע' דמבואר בירוש' כתובות פי"ב גבי הך דאמר רבי תדור אלמנתי בתוך ביתי, משום דבית של נשיא הוא משועבד לנשיא, לא בגדר מציאות הגוף וירושה, רק בגדר מציאות התאר, ולכך לא שייך לאלמנתו של הנשיא. וכן ר"ל הך דנדרים דף מ"ח ע"א גבי כתבו חלקיהם לנשיא, אף דכעת הוא נשיא אחר, וכע' הך דיומא דף נ"א גבי בי גזי דאהרן רחמנא אפקרא ותוס' מגילה דף ט' ע"ב גבי פר של יוה"כ, ותו"י יומא בכ"מ ,וזה ר"ל הך דתוס' גיטין דף ס' ע"ב גבי שיפורא וכן ר"ל הך דסנהדרין דף כ' ע"ב אוצרות מלכים למלך, ר"ל לא לגוף המלך רק להתאר. וע' ע"ז דף מ"ד גבי ראוי' להניח על ראש דויד, וכן הא דהוריות דף ו' ובמעילה דף ט' ע"ב ובכ"מ דאין מיתה בציבור, וקרבנות ציבור לציבור ר"ל דהציבור לא הוי רק המין ולא הפרטי, והמין עומד לעולם...

ירושה. ארץ ישראל.

הל' אישות פי''ב ה''ט:

ועיין בהך דיומא ד' ע"ג דכל היכא דכתיב משפט אינו חוזר ועיין בספרי פ' עקב דהשם מוריש ואין בו"ד מוריש ר"ל דכל שנעשה ע"י בו"ד זה לא נקרא ירושה רק גדר קנין. ועיין ב"ב ד' קי"ט ע"ב מה דמביא שם א"י מוחזקת היא מהך ונתתי וכו' אני ה' וכו' וכמו שכתבתי.

ערכין וחרמין פ''ד ה''כ:

וע' בספרי פרשת עקב פסקא נ' אין בשר ודם מוריש ר"ל דזה ממילא לא ע"י פעולה וזה גם כן כונת הגמ' ב"ב דף קי"ט ע"ב גבי ירושה דא"י דנקט שם אני ה' ור"ל כמש"כ דזה ממילא לא על ידי קנין כיבוש.

מה''ת פ''ד דע''ז:

וכן נ"מ גבי מתנות שכ"מ כירושה שוויוה רבנן ב"ב דקמ"א וקמ"ח וגיטין דף ס"ו איך הדין אם יוצא ביובל, ועי' ב"מ דצ"ו ע"ב דמשמע שם דזה לא הוי ממילא רק קנין, ובספרי דפ' עקב פסקא נ' גבי והוריש ד' אמר שם ד' מוריש ואין ב"ו מוריש, ור"ל דירושה שהוא עפ"י דברי התורה הוי מוחזק וזה דאמר ב"ב דקי"ט א"י מוחזקת ויליף שם מקרא מורשה אני ד' ור"ל כמו בספרי הנ"ל.

ירושה. מוחזק שהוא בנו.

איסו''ב פט''ו הי''ב:

דהנה בתו"כ פ' בהר יליף שם מקרא דוהתנחלתם לבניכם אחריכם, דגבי ירושה א"צ לידע בודאי שהוא בנו אלא די בחזקה שהוא בנו, ועיין במש"כ רבינו פ"ד מהל' נחלות ה"ז, ולכך מהני מה שהוא אומר שהוא בנו כדי להחזיקו, וממילא יורשו, ולכך אמרינן בירושלמי דקדושין פ"ד ובב"ב פ"ח דאם מת הבן אין האב יורשו, דזה לא הוה בגדר בירור רק בגדר חזקה, ולא מהני לאחזוקי לעצמו...

כהן. איסורי כהונה, קדושת כהונה.

איסו''ב פט''ז ה''א:

יש ב' איסורים על כהן בנשים, אחד משום איסור ואחד משום קדושה, ונ"מ דאף דקיי"ל דהיא ג"כ מוזהרת עליו עיין יבמות דף פ"ד ע"ב זה רק בדבר שהוא משום איסורי כהונה, אבל דבר שהוא משום קדושת כהונה, וכעין שכ' התוס' בחגיגה ד' י"ד ע"ב גבי בעולה לכה"ג וכן נ"ל דהעשה של קדושים תהיו עיין תוס' ב"מ ד' ל' ע"א - היא אינה עוברת כו'.

כהן. מיוחס.

הל' גרושין פ''ו הכ''ט:

ועי' מה דס"ל לרבינו ז"ל בפ"כ מהל' אס"ב דלאכילה בתרומה דאורייתא אין מאכילין אותו בחזקה בעלמא ואף דבגמ' לא משמע כן אך באמת זה תליא אם הך דאכילת תרומה הוא רק משום גדר איסור או משום מצות כהונה דאי משום מצות כהונה בעי שיהא כהן בבירור ואם משום איסור די בחזקה וזהו מה דר"ל בכתובות ד' כ"ד גבי מעלין מתרומה ליוחסין ר"ל אם זה הוה עדות רק שמותר לאכול או על האדם וכל היכא דמעידין על האדם צריך ב' עדים וכבר כתבתי בזה.

איסו''ב פ''כ ה''ג:

[חלה בזמן הזה ואפילו בארץ ישראל אינה של תורה... וכן תרומה בזמן הזה של דברי סופרים ולפיכך אוכלים אותה הכהנים שבזמנינו שהן בחזקה]. אך באמת עיקר הטעם לא משום דזה מה"ת וזה מדרבנן רק משום דדבר דהוה גדר עבודה בעי דוקא מיוחס, וכ"ז שאינו מיוחס אסור לו לעבוד, אבל מתנות חו"ל כיון דלא הוה בגדר עבודה [מותר אף לכהן חזקה]...

ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז ה"ט דגבי מצורע בעי ג"כ שיטמא אותו רק כהן מיוחס ע"ש וזהו דכל דבר דבעי דוקא זרע אהרן ולא משום פסול זרות צריך דוקא מיוחס ועיין בזבחים ד' ק"ב ע"א דמראות נגעים אף למ"ד דמשה רבינו היה כהן מ"מ פסול לזה...

כהן גדול

ג' מיני כהן גדול: שמנוהו רק בפה, בריבוי בגדים, בשמן המשחה.

הלכות איסורי ביאה פי''ז ה''א.

וא"כ כך כיון שנתמנה בפה נעשה שם כה"ג לענין איסור, ואח"כ כשנתרבה נעשה עליו שם קדושת כה"ג לענין קרבנות וכדומה, ואח"כ כשנמשח נעשה עליו קדושת הגוף לעולם.

וכהן גדול שנפסל והעבירוהו ממשרתו, אם היה משוח – נשאר בקדושתו לגבי איסור באלמנה כו', ואם רק נתמנה בפה או מרובה בגדים, אם סילקוהו פקעה קדושתו, ע''ש. ובמה''ת פ''ג ה''ג מהלכות ע''ז.

איסורו בבעולה:

ונראה כך דהנה יש ב' מצות גבי כה"ג אחד שישא בתולה והב' שלא ישא שאינה בתולה.

שלא כדרכה לא מקריא שאינה בתולה, וגם לא מקריא בתולה, נמצא דלא עבר על שנשא שאינה בתולה, רק על שלא נשא בתולה.

וכן גבי בעולת עצמו ג"כ כן.

במבוא להל' אישות ח''ב, ממהדו''ת ע''ח טור א':

כה''ג דמצווה דוקא בבתולה, אם משום המעלה, או להיפך, שלא יהיה החסרון, וזה תליא בהך מחלוקת דיבמות דנ''ט ודף ס' גבי בוגרת ומוכת עץ ושלא כדרכה...

איסור שתי נשים - שם הי''ג:

כהן גדול אסור לישא ב' נשים... וצ"ל דלא שהאיסור לישא שתי נשים, רק במה שיש לו שתי נשים.

ועל הגליון קדושין ס''ח:

ונפ''מ אם נשא כשהוא כהן הדיוט ונתמנה כה''ג צריך לגרשה. וכן נפ''מ גבי מלך ביותר מי''ח נשים⁴⁴⁶.

וכ''כ בצפ''ד סי' כ', ומבאר שגם חרם דרבינו גרשום בב' נשים הוה דבר הנמשך, לא על הנשואין אלא על מה שיש לו ב' נשים, ואז חל הדבר על שניהם בשוה.

כהן גדול שנשא אלמנה.

פט''ז ה''א מאיסורי ביאה:

ועיין מש"כ רבינו בפה"מ סוטה ספ"ג דמשמע שם מדבריו דכל זמן שיש לו האשה פסול לעבודה מן הדין...

וכן סבירא לרבינו בפי' המשניות ספ"ג דסוטה דכהן שיש לו אשה פסולה, ג"כ כל זמן שהיא תחתיו פסול לעבודה לא בגדר קנס, וכן י"ל דס"ל לרבינו בחיבורו כן, רק דיעבד עבודתו כשירה כמו בחלל.

ועי' באבל רבתי פ"ד ה"ד דאיתא שם דאלמנה לכה"ג אינו מטמא, והוא תמוה הא בלא"ה אין כה"ג מטמא לאשתו?

אך הגדר דלשיטת רבינו אתי שפיר דכיון שנשאה נעשה בגדר פסול מה"ת, ואף דקיי"ל בהוריות דף י"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע דנשאר עליו גדר כה"ג לאיסורים... אבל כאן כיון שנעשה בגדר חלל שוב אין עליו שם כה"ג עד שיגרשנה וימנו אותו עוד, ולכך נקט דמ"מ אין מטמא לה כיון שנתחללה ופסולה עכשיו גם לכהן הדיוט.

ויש להאריך בזה לשיטת רבינו הנ"ל, כה"ג שנשא אלמנה דפסול לעבודה, אם רק לעבודה של כה"ג או גם מכהן הדיוט, ועי' גיטין דף ס' גבי ס"ת שחסר יריעה...

דנ"מ לפי שיטת רבינו ז"ל דס"ל בהאס"ב דכה"ג באלמנה לוקה אף בלא קידושין משא"כ בכהן הדיוט בגרושה דרק בקידושין לוקה וכן ס"ל גם בכה"ג בגרושה ויש חולקים בזה ע"ש בה"ה וזה נ"מ אם משום דנשאר בו שם כהן הדיוט בזה צריך קידושין או משום דזה נאסר לכה"ג⁴⁴⁷...

כהן גדול. נשואי ממאנת.

איסו''ב פי''ז הי''ח:

הממאנת כו'. ואם לא נבעלה מותרת אף לכה"ג כו' כמבואר בגמ' ובירושלמי, אך זה צריך עיון למ"ד דבעילה שלא כדרכה כשרה לכה"ג ואנן קיי"ל בכ"מ דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כמבואר בקדושין ד' ט' ע"ב וכ"מ כה"ג מאי דאם בא עליה בעל שלא כדרכה ואח"כ מיאנה בו אם משוי לה כמו שלא היה בעלה מעולם וא"כ מותרת לכה"ג או לא כו'⁴⁴⁸.

כהן המקריב וזכייתו בקרבן

איסורי ביאה פ''כ הי''ח.

דכהן המקריב יש לו זכיה בגוף הקרבן ועיין בהך דמנחות דף ק"ז ע"ב דהוה מחלוקת בזה אם מה ששייך הקרבנות להבית אב הוא בשביל ההקרבה או רק בשביל אני בשבתי ואת בשבתך כמבואר סוכה דף נ"ה ע"ב ע"ש, וע"ש בתוס' ד"ה ובחילוק דאף דלחם הפנים עבודתו רק באנשי משמר אף ביום טוב מ"מ אכילתו לכל המשמרות הרי חזינן דלא תליא ההקרבה באכילה...

כופין. לענין גט.

גרושין פ''ב הי''ח:

[מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר].

הנה ס"ל לרבינו דכפיה ג"כ הוה רק כמו שהוא אינו נגד הדבר ומסתמא מסכים מה שהב"ד עושין, אבל לא שיקרא שהוא עושה הדבר, ועיין בסוטה ד' כ"ה ע"א סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד ע"ש, וס"ל דגבי כתיבה די רק במה שהוא מסכים, ובנתינה צריך שיתן, ולכך דקדק רבינו ז"ל כאן דמיירי דהכפיה לא הוה רק בציווי הכתיבה לא בהנתינה, אבל בהנתינה אז אם רק כדין דאז התורה זכתה אותה בגיטה כמש"כ, אבל אם שלא כדין לאו כלום...

כתובה. נוסח הכתובה.

ולכך בכתובה נקט ברמב''ם בהלכות יבום שם במימרא דשמיא⁴⁴⁹ ר''ל אף דאינו יכול לשעבד עצמו על מזונות כמבואר בהלכות אישות פכ''ג... מ''מ בשעת נשואין - קנה, הן כו'⁴⁵⁰ וזה מחמת דין התורה משעבד עצמו... (מבוא להל' אישות).

כתותי מיכתת שיעורא

פ''ד ה''כ מהל' יבום.

הגדר דמיכתת שיעורא, ר''ל דעל ידי הדין דבעי שריפה או ביעור – נשתנה הצורה שלו, והיכא דהקפידה התורה על צורה – בטלה ממנו – [צורתו]⁴⁵¹. והרמב''ם כתב הטעם דלאו להילוכא עביד, ור''ל דנאבד ממנו שם של מנעל, דבטל ממנו שם פרי...

ושם מובא משו''ת:

והנה באמת הגדר דכתותי מיכתת, ר''ל דבטל ממנו שם פרי שהקפידה תורה עליו. וכן ס''ל להרמב''ם ז''ל בהלכות יבום גבי חליצה דאין זה מנעל, דכיון דלא להילוך עביד, ר''ל מחמת זה הגדר, ואף דבירושלמי מבואר דשל עיר הנדחת כשר במנעל, י''ל דנפ''מ בין מנעל שעשה מבהמת עיר הנדחת נקרא לאו להילוכא דאין עליו גדר צורת מנעל שזה כתותי, אבל מנעל של עיר הנדחת דחל עליו שם מנעל – כשר...

ושם:

סנדל המוסגר כו'. הנה בגמ' הוה פלוגתא בזה אם מוחלט הוה חליצה כשרה ואף דבאמת מוסגר ג"כ אסור בהנאה י"ל משום דהא אפשר שיטהר ועיין תוס' ערכין דף כ' ע"ב ד"ה אעפ"י אך באמת כך דלא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה רק דבר שגם אפרו אסור כמו ע"ז של ישראל וכן עיר הנדחת כמבואר בהך דחולין דף פ"ט ע"א וכן גבי בגד המנוגע אם החליטו ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' טומאת צרעת פי"ג הי"א והי"ב דגבי בגד מוסגר אם קצצו ועשאו מוכין טהור וגבי מוחלט אסור ועיין בירושלמי פ"ג דערלה ה"ב וה"ג וכן מבואר בתוספתא שם דאפר מבגדים המנוגעים אסור ולכך ג"כ ס"ל לרבינו שם דמוחלט אינו בטל אפילו באלף דהביטול לא עדיף מאם שנשרף וכל היכא דהבא ממנו אסור א"א להתבטל...

בפ''א מהל' תרומות:

וגם נ"מ היכא דצריך הדבר בשביל עצמו או בשביל ד"א, או אם צריך בשביל לעשות איזה דבר או לסלק איזה דבר. וע' בחולין דף פ"ט ע"ב דגבי כסוי הדם לא אמרינן כתותי כו', משום דעיקר הכוונה שלא יהא הדם נראה, משא"כ בחליצה דצריך לחלוץ. וזה תליא בהך בעיא דיבמות דף ק"ב אם הטעם משום גלויי כרעא או משום חליצה, גבי הניח גחלת וגבי ב' מנעלים.

וכן בהך דעירובין דף ע"ח ע"ב גבי סולם אם ר"ל שיהא פתח או שלא יסתם המחיצה, וע"ש דף נ"ט ע"ב סולם תורת כו' ושם דף ע"ט ע"ב וכ"כ בזה בח"ג. ובאמת נ' דגבי ד' מינים שבלולב דקיי"ל דמעכבים זא"ז, אם ר"ל דכל אחד בפ"ע אינו כלום, או דהוי דברים המעכבים זא"ז, וכ"כ בזה בח"ג בהשמטה. וא"כ לפ"ז אם נימא דהוי כמו דברים בפ"ע שוב כ"א מועיל לחבירו, וע' תוס' מנחות דף כ"ז וסוכה דף ל"ד אי צריך לטלם בב"א או בזא"ז, ושוב שייך ע"ז לאמר כתותי מיכתת שיעוריה כיון דהוא מועיל לחבירו בגדר דין. וזהו ג"כ כוונת רש"י ביבמות דף ק"ב ע"ב גבי הכניס רובו לבית כו' ע"ש ר"ל כך דלענין אם נכנס כולו שטימא הבית ע"ז לא שייך כתותי כו', דעכ"פ הא יש שם, אך למה דאמרינן דאם נכנס רובו הוי כמו שנכנס כולו, לזה שלא נכנס באמת י"ל דכתותי מיכתת ואינו, וה"נ כן.

כתיבה. כתב שאינו מתקיים לענין גט ולענין שבת.

הל' גרושין פ''ד ה''ז:

[המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר]. עיין בה"ה⁴⁵², והנה עי' במנחות ד' ל"ד ע"א ברש"י ד"ה כתיבה תמה וכתב שם דעל עצים ועל אבנים הוה כתיבה שאינה מתקיימת ע"ש...והטעם דכתב בעי ג' דברים אחד הדבר שכותבין עליו, והדיו או הצבע, והג' שיהיו זה בזה ולא זה על זה. ועיין ...ולכך אינו מתקיים לא הוה כתב משום דניכר דאינו נכנס הכתב בהדבר רק על הדבר...

אך גבי גט ס"ל לרבינו ז"ל כיון דאמרינן בהך דסוטה ד' ט"ז דהלכה עוקרת את המקרא וכשר בכל דבר שוב לא חיישינן לזה, ומה דמבואר בתוספתא דבר של קיימא ז"ה ר"ל הנייר שיהיה של קיימא לא משום הכתב כו'.

לא תקרבו⁴⁵³. איסו''ב פכ''א ה''א, והל' אישות פ''ד ה''ט:

ובאמת נ"ל דזה כונת התו"כ הובא לקמן בהל' א"ב פכ"א בה"ה, ואל אשה בנדת טומאתה, אין לי אלא שלא יגלה לא יקרב מנין? כו' אין לי אלא נדה, שאר עריות מנין? ע"ש בדברי רבינו ז"ל בספר המצות [מצוה שנ''ג], ובדברי הרמב"ן ז"ל. ועי' בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ט⁴⁵⁴ ופ"ז דשבת⁴⁵⁵.

אך באמת ר"ל כך, דהנה עיין בשבועות דף י"ח ע"ב ובירושלמי פ"ב דהוריות⁴⁵⁶ יליף מהך לא תקרב אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאסור לפרוש כו'.

ר"ל דסוף ביאה בלא תחלת ביאה יש בו ג"כ אזהרה וכרת...

לוי פסול, אם יש עליו שם לוי.

וגבי לוי הנה כבר כתבתי בזה במקום אחר דיש בזה מחלוקת אם לוי ממזר, דהפסול לא מחמת הלויה אם עכ"פ יש שם לוי עליו, דמגיטין נ"ט ע"ב מוכח דאין עליו שם לוי כלל, אך בבכורות דמ"ז ע"א מבואר דיש עליו שם לוי רק שהוא פסול...

לישה. רק קמח עם מים.

פ''ח הט''ז מהל' שבת:

ואין גיבול באפר ולא בחול כו'. עיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ' כ"א הל' ל"ב דתבואה שלא הביאה שליש הוה כחול ואין בה גיבול ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפירוש המשניות פ' ב' דאהלות גבי רקב שגבלו ע"ש ועיין בירושלמי תרומות פ"ב וחלה פ"ב דאין מי פירות מחברין...

ופ''ט ה''ב:

ובאמת לכך קי"ל דמי פירות אין מחמיצין משום דכיון דקי"ל דמי פירות אין מחברין כמש"ל והטעם משום דיכול להפרידן ולכך ג"כ אין מחמיצין דאינם מתאחדים להיות דבר אחד...

ובמכתבי תורה מכתב נ''א:

גדר לישה דהוה במים הרכבה מזגית לעולם ואי אפשר כלל לחלקם אח''כ, משא''כ במי פירות הוה רק גדר [הרכבה] שכונית ומחלקם (אפשר להפרידם). וכן בתבואה שלא הביאה שליש וכמ''ש הרמב''ם ז''ל בהלכות שבת גבי גיבול בחול ותבואה שלא הביאה שליש⁴⁵⁷.

ובסוף מכתב נ''ז שם:

בחלה פ''א גבי קנבקאות מ''ש ברמב''ם דהם נילושות במי פירות ולכך חוזרות לסלתן⁴⁵⁸, וכן בהך דמנחות...

ובפ''א הכ''ג דתרומות:

מקוה בעי דוקא מחובר ולכך מבואר בחולין דף ל"א דאין מטבילין באויר משום דצריך שיהא שיעור המקוה שיעור עצמיי ולא שיעור מצטרף ולכך שאובים פסולים משום דקי"ל דאין חבורי אדם חבור⁴⁵⁹ כמבואר תוס' נזיר דף נ' ע"ב ונדה דף כ"ז גבי רקב ובאהלות פ"ב. וע' תוס' זבחים דף ק"ה ע"ב גבי עיסה שנלושה במי פירות, ובירוש' פ"ב דחלה דאין מי פירות מחברין ולהכשיר אמר שם דלכ"ע אינו חיבור, וט"ס שם והטעם משום דאתיא כמ"ד בחולין דף קי"ח ע"ב דאין יד להכשר, ובירוש' פ"ב דתרומות מבואר ג"כ דחיבור מי פירות אינו חיבור, והטעם משום דחבור ע"י מי פירות הוי רק חיבור מצטרף ולא חיבור עצמיי וע' תוס' טהרות פ"ח ואהלות פ"ד ולכך ברקב לא מהני גיבול כמש"כ רבינו בפה"מ פ"ב דאהלות משום דאין גבול באפר כמבואר בשבת דף י"ח ור"ל דהוי רק כמו סמוכים זל"ז ולא עצם אחד...

ובפ''ב דתרומות:

וזה יהי' תליא בהך מחלוקת דירוש' דחלה שם אי מי פירות מחברין לחלה אבל בחמץ לכ"ע לא מחבר ולכך ליכא בו מצות ביעור אף למ"ד דמחמיץ וזהו כוונת המרדכי במס' שבת פ"ד דמדמי טבילה בשלג שלא רסקו לטבילת אויר משום שלג ג"כ הוי רק כמו שעור חבוריי כמבואר בנדה דף י"ז ע"א ובמק"א אבאר זה.

ובמה''ת תנינא הל' יסוה''ת פ''ו:

וכ"כ בזה גבי גדר דעיסה שגבלה במי פירות אי הוה חיבור כמבו' במס' טבול יום פ"ג בחלה פ"ב ותוס' זבחים דף ק"ה הנ"ל, ובמאי דפליגי גמ' דילן שבת דצ"ה וירוש' שבת פ"ז אם מגבן חייב משום בונה או משום לש ר"ל אם הוה מציאות אחת או רק קיבוץ נפרדים, ועי' רש"י שבת דקל"ד ובהך דשבת די"ח אין גיבול בחול, ושם דף קנ"ה גבי גובלין את השתית ובדברי רבינו בה' שבת פ"ח הט"ז ופכ"א ה' ל"ג ובפי' המשניו' אהלות פ"ב גבי תרווד רקב הנ"ל...

מוציא שם רע. לא יוכל שלחה כל ימיו.

וזה בעצם נ"מ להך דמכות דף ט"ו ותמורה דף ד' אי העשה דכל ימיו קאי אשילוח שלא יהא השילוח כל ימיו או שתהי' תחתיו כל ימיו ור"ל דעיקר האיסור לא בהגרושין רק מה דעי"ז אינה תחתיו ובזה א"ש מה שהק' התוס' שם בתמורה דאמאי לא נימא שיתבטל הגט. אך כיון דאין האיסור בגט רק מחמת דעי"ז נפקעת ממנו לא שייך זה ונ"מ דאם גירשה בריח הגט י"ל דלא עבר ואז י"ל דאף כהן כה"ג אם גירש בריח הגט אינו לוקה אף דהוא מה"ת כיון דמ"מ מזה הגט אינה נפקעת מא"א וע' מש"כ בזה בח"א בהל' נ"ב וזה תליא אי נשואין הוא דבר הנמשך או לא דאי הוא דבר הנמשך שייכת העשה דלו תהיה אף קודם הגירושין ע' תוס' קדושין דף ס"ח גבי סוטה והארכתי בזה בח"א. הל' תרומות פ''א הכ''ג.

ובהל' נע''ב פ''א ה''ז:

הנה אם עבר הכהן והחזיר גרושתו אם לוקה על לאו דלא יוכל לשלחה הנה עיין בתמורה דף ד' ע"ב במה דהקשה שם והרי אונס... והקשה מאונס שגירש ר"ל דס"ל דלא משום דהעשה דכל ימיו קאי גם אכהן ור"ל גם קודם שגירשה ע"ש בתמורה דף ה' ע"א ועיין מש"כ התוס' מכות ד' ט"ו ע"א בתוס' ד"ה כל אם ר"ל תהיה ואם זה הלשון של תהיה שייך גם אקודם גירושין עיין מש"כ תוס' יבמות ד' מ"ט ע"ב ד"ה סוטה אם הויה ר"ל ג"כ מחמת קדושין הראשונים או רק לענין קדושין חדשים...

ובספר ההשמטות השמטה ט''ז:

דיש בגדר גרושין ב' פעולות. הפקעה ממנו והיתר לאחרים.

והנה גבי אונס שגירש מהו האיסור ונ"מ כגון שגירש ואמר אי את מותרת לכל אדם אי עובר באונס כה"ג וא"כ בכהן בנתן לה גט כזה אי נימא דריח הגט פוסל בכהונה מה"ה. וכאן אסורה עליו ושם אשת איש יש עליה עדיין ויהי' מוכרח לגרש אח"כ בגט כשר אם ע"ז שייך הגדר דביטלו ע' מכות דף ט"ז ע"א אך שם איירי שהדירה לאחר שגירשה. וכאן עושה פעולה שיהא מוכרח לגרשה. וכ"כ בזה בח"א בהל' נערה בכוונת הגמ' דתמורה דף ד' ע"ב שאני כהן דקדושה יתירה כו' ר"ל כך דהא חזינן דגרושה אסירא לכהן אף במקום שא"צ לישא אותה כגון גבי ריח הגט. דאף דעדיין היא אשתו גמורה מ"מ אסורה עליה:

והנה כ"כ דזה תליא אי העשה דלו תהיה לאשה או הך דכל ימיו א"כ שייך העשה גם בכהן וממילא שייך לומר דהוה בגדר ביטולו. או י"ל דהוה אנוס מחמת דהתורה אסרתו עליו אף דהוא גרם לזה. ע' תוס' שבת דף ד' גבי הדביק ובירוש' פ"ז דגיטין גבי חתכה דדה ובירוש' ר"ה פ"א גבי שלמה שנתו בעצרת אי עובר בבל תאחר אף דאז א"י להקריב משום דנו"נ אינן קרבין ביום טוב. ואמר שם דהוא גרם לזה...

ובקונטרס ההשלמה השמטה א':

אך באמת הא נ"מ דאם נימא דהך דכל ימיו או הך דלו תהי' הוא נמשך לא לתקן הלאו שעבר י"ל דאם נתרצית להתגרש דיכול לגרשה כמבואר בכתובות ד' ל"ט ע"ב ועי' מכות דף ט"ז ע"א מ"מ יכולה אח"כ לחזור בה. משא"כ אם הוא רק תיקן להלאו וכיון שלא עבר הלאו שוב אין צריך...

מכה בפטיש. גם באוכלין שייך גדר מכה בפטיש.

שבת פ''ט ה''ב:

ובאמת נ"ל דהך דאמר אם גלגל חייב חטאת וכן גבי קוליס הטעם הוא משום מכה בפטיש, דהא מבואר בירושלמי פ"ז דשבת דגם באוכלין שייך גדר מכה בפטיש ע"ש...

ושם מובא משו''ת החדשות:

בגדר מכה בפטיש באוכל, באורו מבואר בירושלמי שבת פ''ז גבי תומא דהיינו שום, וסיקורא, ר''ל שבמולייתא דפסחים דף ע''ד⁴⁶⁰.

ובירושלמי שקלים פ''ז ה''ב גבי נקוניקה דזה מולייתא⁴⁶¹, ועי' בירושלמי ביצה פ''ד ה''ה סיקורא⁴⁶², ור''ל ג''כ זה משום דצריך לתופרם וצריך לקטוע הנימא (חוט התפירה), כן ר''ל שם, עכ''פ מבואר דיש באוכל מכה בפטיש.

ובשו''ת:

ע''ד שאלתו אודות תערובת סודע עם מלח ציטראן שיהיה גדר מבשל, עי' שבת דף ק''ח גבי הילמי, ומבואר ברמב''ם שם הטעם דהוי גדר מבשל ע''ש בפכ''ב וכן נראה מירושלמי דהוי גדר מלאכה וגדר מכה בפטיש שיש גם באוכלים כמבואר בירושלמי פ''ז דשבת וכן הוא הטעם בקולייס האיספנין בשבת דף ל''ט וקמ''ה גדר גמר מלאכה ור''ל מכה בפטיש ואף דהראשונים לא פירשו כן כו'.

לידה. אי הוצאת יד חשיבא לידה.

הל' איסורי ביאה פ''י ה''ז:

הוציא עובר את ידו כו'. עיין בחולין דף ס"ח ע"א גבי בהמה המקשה ושם לא גזרו מדרבנן שיהיה לידה וצ"ל דזה תליא בהך דחולין דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת אם יש לידה לאברים ר"ל אם האיסור הוא משום יוצא דהיינו בשר בשדה טרפה או משום נולד... ועיין בתוספתא דערכין פ"א דהוצאת יד הוה כמו התחלת לידה ועיין כאן דף ל' ע"ב דשני ידיו על שני צדעיו וכאן דף כ"ט ע"א אמר ר' יוסי משיצאו צדעיו לכך י"ל דהוה התחלת לידה אך עיין בדברי רבינו ספ"ג בהלכות מטמא מו"מ דנקט שם סתם אבר ג"כ ע"ש ועיין בה"ה כאן.

ושם הובא מהל' מאכ''א פ''ה ה''ט:

עובר שהוציא כו'. והנה רבינו פסק דלא משום גדר לידה נאסר, דא"כ הוה גדר אבר מן החי, רק משום טרפה, ולכאורה י"ל דאף לרב דס"ל יש לידה זה רק ביד, ומשום הך דנדה דף כ"ח ע"א דיציאת יד הוה גדר לידה⁴⁶³, רק לא לכל⁴⁶⁴, ולכך אינה טמאה מה"ת. ועי' מש"כ לעיל בהל' אס"ב.

אך לדידן אין נפ"מ דלא הוה לידה כלל, רק מחמת חוץ למחיצה כו'... ור"ל כך דהך דאמר דזה מיקרי טרפה ר"ל דשוב לא שייך להבהמה או להעובר שנפרש ממנו, וגם גדר אבר מן החי לא הוה כיון דלא מיקרי לידה...

במה''ת הלכות ע''ז פ''ד כותב רבינו:

ועיין סנהדרין דף ע"ב ע"ב דרק יצא ראשו הוי נפש⁴⁶⁵, ובערכין מיירי שיצא ידו כמבואר בתוספתא שם⁴⁶⁶, ועיין נדה דף כ"ה דידיו על צדעיו, ועי"ש דף כ"ט דמשיראו צדעי ראשו הוי כילוד, אך שם מיירי רק בידו האחת, ועיי' נדה דף כ"ח דלא הוי ילוד רק מדרבנן, ועיי' חולין דף ס"ח ע"א אם יש לידה לאברים ור"ל אם האבר הוי כילוד או לא [כילוד אלא] רק כיוצא...

מלאכות שבת. החיוב משום הפעולה שנעשית או משום הפועל⁴⁶⁷.

מלאכת כותב. החיוב על הפועל.

פ''ט מהל' כלאים:

גבי מלאכת כתיבה בשבת אם החיוב משום הפעולה שנעשית או משום הפועל.

וראיה דגבי כל מלאכות מבואר בשבת דף צ"ב גבי הוצאה⁴⁶⁸, ושם בתוספ' פ"י גבי תלישה דגם בשמאל חייב, וגבי כתיבה אמרינן שם דף ק"ג ע"א דפטור, ועי' מנחות דף ל"ז⁴⁶⁹ וברכות דף ס"ב⁴⁷⁰ וע"כ משום זה דהחיוב משום הפועל. ועי' תוס' ב"ב דף נ"ה ע"ב ד"ה בהעלם מ"ש לחלק בין הוצאה לכתיבה ע"ש.

ובקונטרס ההשלמה השלמה א':

וגבי מלאכת כתיבה בשבת זה תליא אם החיוב הוא הכתיבה או החיוב הוא מה שנעשה ע"י אותיות, וכ"כ בזה בח"א ובח"ג דהוה רק על הכתיבה, ולכך פסק רבינו בפי"א מהל' שבת ה"ט דאף אם נתקלקל הנייר חייב, ולכך גבי כותב על בשרו כ' רבינו בפי"א הט"ז דחייב אף שהחמימות מעברת הכתב ר"ל ואינו ניכר כלל, כמבואר בגיטין דף כ' ע"ב...

רושם. החיוב על מה שנעשה.

אך נפ"מ [בין כותב לרושם] דהנה הרמב"ם כ' בה"ט דגבי כותב אף אם עי"ז נתקלקל העור וכתב ע"מ לקלקל חייב, משום דלדידן דלא ס"ל כר' יוסי דכותב חייב משום רושם, רק דכתיבה הוי מציאות בפ"ע והחיוב רק על הכתיבה לא על מה שנעשה בהדבר אשר כותבין עליו האותיות, ולכך מקלקל חייב, אבל גבי דנטל לגגו דח' וע"י זה נעשו ב' זיינין אז החיוב רק משום הדבר שנכתב עליו כיון דזה נעשה ממילא והיכא דהי' מקלקל פטור ולקמן בהל' שבת אבאר בזה. (הל' יסוה''ת פ''ו).

ובהל' שבת פי''א ה''י:

גבי כותב יש שני חיובים אחד משום האותיות ואחד משום הנייר שנכתב עליו וזה הוה גדר רושם לר"י, ונ"מ דאם מקלקל הנייר על ידי הכתיבה משום גדר רושם פטור, דהרושם הוה החיוב על הנייר והנייר נתקלקל ע"י זה, אבל משום כותב חייב... וכן יש נ"מ להיפך דברושם חייב אף אם רק השלים לכתב, וכן אם נטל לתגא דדלית ועשאו רי"ש, ומשום כותב אינו חייב רק או שתי אותיות שאינם דומים זה לזה או אם דומים אם יש בהם איזה משמעות כו'.

ובהשמטה שם:

ואפי' מב' סממניות כו'. עי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש כאן דהוה מחלוקת דר"י ורבנן גבי אותיות של חשבון אם זה הוה גדר כותב או רושם⁴⁷¹, ר"ל אם החיוב הוא משום הכתב או משום הדבר שנכתב עליו, ובאמת נראה דגבי הני נ"מ בין כתב אשורית ליונית לשאר כתבים, דבכתב אשורי ויונית האותיות של חשבון הוה אותיות של כתב, אבל בשאר כתבים הוו סימנים בעלמא לא גדר כתב, ואינו חייב רק משום רושם. ונ"מ להך דה"ט דאם כותב ע"מ לקלקל העור דאז אם משום כותב חייב, ואם משום רושם פטור, דרושם הוא משום דהדבר נכתב עליו כמ"ש, ועי' שקלים פ"ג ה"ב⁴⁷².

מלאכת צובע. החיוב על הפעולה שנעשית.

[כותב על בשרו חייב אע''פ שאינו מתקיים] - ולא דמי להך דפ"ט הי"ג דצובע ברזל פטור דאינו מתקיים, דשם החיוב על דבר הנצבע וכיון דאין מתקיים עליו הצבע פטור, משא"כ גבי כתב דהחיוב הוא על האותיות וכיוון דמצד עצמן הם מתקיימין חייב.

מלאכת הבערה וכיבוי

גבי מלאכת הבערה וכבוי, אי החיוב הוא מה שנולדה האש ומסתלקת האש, או מה שנתבער הדבר הדולק ונשאר הדבר הדולק. ובאמת בכ"מ מוכח דהחיוב הוא רק בשביל הנפעל שנעשה ע"י האור, או ע"י סילוק האור, ע' שבת דף ל"א ע"ב ודף צ"ד וכ"מ ושם דף קל"ד גבי גחלת של מתכת, ופסחים דף ע"ה ע"א.

אך באמת לפה"נ מד' רבינו בהל' שבת פי"ב ה"א ב' דהמכבה והמבעיר חייב בכ"ש⁴⁷³, והנה ע' ביצה דף ל"ט ובתוספתא שבת פ"ט דגבי הוצאה על אש חייב בכ"ש⁴⁷⁴, חזינן דאש יש בה חשיבות בכ"ש, וגבי הוצאת ברזל ג"כ כ"ש כמבואר בדף צ', ובאפר ועפר יש בו שיעור כדי לכסות, וכמבואר בירוש' שבת פ"ח, ובד' רבינו פי"ח, וא"כ מדמחייב בהבערה ובכבוי בכ"ש, אף בעצים חזינן דהחיוב הוא משום האש⁴⁷⁵ ולא משום הדבר, וגבי מבשל צריך כגרוגרת. וע' במה דפליגי רבינו ורש"י ז"ל בהל' יום טוב פ"ד ה"א אי הא דאין מוצאין את האור ביום טוב אי משום דמוליד דבר חדש, או משום הבערה⁴⁷⁶, וזה משום דר"ש [רש''י] ס"ל דכיון דע"י האש לא נכוונה⁴⁷⁷ דבר לא הוי זה בגדר מבעיר, ורבינו ס"ל דהוי מבעיר, וכן גבי מכבה כה"ג.

אך זה רק בגוף האש וכמו גחלים של עץ, משא"כ במתכת דהוי רק תולדות האש כמבואר פסחים דף ע"ה ובירוש' יומא פ"ג גבי עשישין שם אין החיוב רק משום תיקון הדבר, וכמש"כ רבינו בפי"ב ה"ב⁴⁷⁸ ובפ"ט ה"ו⁴⁷⁹ ומ"מ שם חייב בכ"ש כמבואר שם, משום דכלי מתכת גם בהוצאה בכ"ש כמבואר בפי"ח מהל' שבת הנ"ל, וע' ביצה דף ל"ב דמשמע שם דפחמין הוי כמו מכה בפטיש ומתקן כלי:

מלאכת הוצאה

פ''ב מהל' תרומות:

אך נ"מ בדבר שהמלאכה שלו הוא הפועל כמו הוצאה, או שהמלאכה הוא הפעולה שהוא פועל דהיינו שאר מלאכות, או מה שהדבר נפעל על ידו כמו חורש, כמש"כ רבינו בהל' שבת פ' כ"א וכמו צידה וכמו זורה ורוח מסייעתו כמבואר בבא קמא דף ס' ובבא בתרא דף כ"ו דהפעולה נעשית מאליו רק הוא גרם לזה.

ושם ה''י:

ונ"מ ג"כ היכא דהעבירה היא רק בפועל ולא משום הפעולה כמו הוצאת שבת דאין כאן גדר פעולה כלל דאז ליכא בו כ"כ דין שבות וזה ר"ל בערובין דף ס"ח שבות דלית בה מעשה.

ובקונטרס ההשלמה השמטה א':

והנה בירוש' שבת פ"א מחלק בין אכל חצי זית חלב והקיאה וחזר ואכלה דחייב וגבי הוצאה בשבת חצי גרוגרות כה"ג פטור דגבי חלב החיוב הוא על הפועל וגבי הוצאה החיוב הוא על הפעולה.

מלאכת זורע

הל' תרומות פ''ב:

וע' ברפ"א דכלאים דשם ס"ל לרבינו דלא שייך אמירה לעכו"ם גבי זריעת כלאים והר"א ז"ל ס"ל להיפך דאסור וגבי חסימה כ' הרא"ש ז"ל בשם הר"א דמותר ורבינו פסק דאסור וזה משום דתליא אי איסור זריעה הוא משום הזורע או הפעולה וכ"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ובח"ג בהל' כלאים דזה תליא בהך מחלוקת אי זרע ואח"כ חלקן הרוח אם חייב או לא.

מסייע

הל' שבועות פ''י הל' ל''א:

ועי' בתוספ' שבת פ' י"ב גבי קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב ע"ש דאף דבכל מקום אזלינן בתר האוחז בקולמוס לגבי קטן אזלינן בתר הכותב ולא הוה כמו גבי שני גדולים דאזלינן בתר האוחז בקולמוס וצ"ל דשם מיירי דהאוחז בקולמוס הי' יכול לכתב בלא האוחז ביד ולכך מבואר שם בסיפא דתוספ' דמתכוון לסייע האוחז בקולמוס פטור ר"ל דהאוחז בקולמוס לבד לא הי' יכול לכתוב ועיין מה דס"ל לרבינו בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז ח' דגבי זורק כלי שלו אז מי שסילק את הכרים חייב משום דהוא נקרא מזיק דעל הזריקה כיון דהוא שלו אין עליו שם מזיק אבל הזורק כלי של חברו חל שם מזיק גם על הזורק וה"נ גבי קטן אין עליו שם שאוחז בקולמוס כיון דאינו בר חיוב כלל ועיין יומא דף מ"ג ע"א בתוס' ד"ה אשה מסייעתו ובערכין דף י"א ע"ב גבי מסייע ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"י וי"א דס"ל דמסייע חייב מיתה גבי לויים והטעם משום דס"ל דאין החיוב מחמת הפעולה רק מחמת שהניח עבודתו שצריך לעשות וכמו שפסק רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ב ה"ה גבי כהן רק דזה שייך רק ביום דאז זמן שירה אבל בלילה לא רק מדרבנן משום גזרה אטו יום אבל אם נימא דהאיסור הוא משום העשי' לא משום שהניח עבודתו אז אם עשה המלאכה בעצמו הי' חייב אף שלא בזמן עבודתו רק מסייע לא הוה כעושה ובטל להעושה וכמבואר שבת דף צ"ג וא"ש מ"ש שם התוס' מהך דביצה דגבי יום טוב דלא הוה רק לאו י"ל דלא גזרו רבנן במסייע...

הל' גרושין פ''ה ה''ג:

דאף שכתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"ב דגבי בעל שכל אם מניח עצמו לעשות בו פעולה הוה כמו מעשה ועיין בתוס' ע"ז ד' נ"ד ע"א ד"ה כגון ובתוספתא שבת ס' פ"י גבי אוחז בקולמוס ועיין יומא ד' מ"ג ע"א גבי הזיה בתוס' ע"ש מ"מ גבי גט לא מהני זה רק בענין שיתן הוא או ע"י שלוחו...

הל' תרומות פ''ב:

דמבואר בתוספ' שבת הובא בדברי רבינו הל' שבת פי"א הי"ד גבי קטן אוחז בקולמס דנראה שיש לחלק היכא שהאחד אינו בן חיוב אז האחרון חייב וכ"כ בזה בהל' כלאים ונ"מ ג"כ היכא דהעבירה היא רק בפועל ולא משום הפעולה כמו הוצאת שבת דאין כאן גדר פעולה כלל דאז ליכא בו כ"כ דין שבות...

הל' ע''ז פי''א:

מ"מ היכא דהעושה הדבר הוא פטור אז המסיע' חייב ועי' בתוספת' שבת הובא בדברי רבינו בהלכות שבת פי"א הל' י"ד גבי גדול אוחז בקולמס ע"ש וט"ס שם וי"ל כמו שכתבתי...

מעוברת ומינקת חבירו

סוטה פ''ב ה''ח⁴⁸⁰:

עיין שבת דף מ' ע"א ש"מ האי מאן דעבר כו'. ועיין בתוס' מנחות ד' ס"ד ע"ב וכתובות דף ב' ע"א ד"ה ותנשא ודף ה' ע"א ד"ה מאי ועיין בהך דעירובין ד' ע"ח ע"ב ובפסחים ד' מ"ח ע"א וזה תליא אם האיסור דרבנן יש עליו שם האיסור או רק תקנתא בעלמא, וזהו נ"מ בין מעוברת חבירו דשם רק גדר תקנה ובין ארוסה.

בפ''א מהל' תרומות:

וזהו⁴⁸¹ בעצם כוונת רבינו בהל' סוטה פ"ב מה דמחלק בין מעוברת חבירו לארוסה, דמעוברת חבירו לא הוי עליה שם אינו מנוקה מעון דזהו איסור נפרד, והוי כעין מוקצה בפסחים שם ובעירובין דף ע"ח.

בפ''ב מהת' תרומות:

ובאמת זה תליא אי כל היכא דנאסר ע"י ד"א אי יש עליו שם האוסר או הוא איסור אחר וזה ר"ל הך גמ' דפסחים דף מ"ח דמוקצה איסור ד"א גרם לו ר"ל דעיקר איסור מוקצה הוא משום הוצאה וא"כ לא הוה איסור על הדבר, וכעין מה דמחלק רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ט דמעוברת חבירו לא מקרי ביאה אסורה דהאיסור הוא מחמת ד"א, משא"כ גבי ארוסתו ושאר דברים דהוה איסור ביאה...

ובמה''ת הל' ע''ז פ''ד הי''ד:

וכן ס"ל לרבינו בהל' סוטה פ"ב הנ"מ בין בא על ארוסתו דהוי מדברי סופרים דאינה שותה ובנשא מינקת שפיר שותה, והטעם דזה העבירה בגדר אישות, ובמינקת האיסור משום תקנת הוולד.

ובשו''ת צפ''ד סי' כ''ט, מחמיר מאד בזה:

שאלה:

אלמנה ה' חדשים אחר מיתת בעלה ומצבה מר לה, ב' יתומים ודרה בכפר והרופאים הזהירו אותה מלהניק מחמת כאב עיניה, ואיש אחד רוצה לישא אותה, אם אפשר להתיר תוך כ''ד חדש.

והשיב ז''ל:

וח''ו להעלות על הדעת להקל בשטותים כאלו לעקור ח''ו הדין המפורש בכ''מ והלכה כר''מ בגזרותיו, ואין שום קולא רק במת התינוק, וכל הקולות אשר מגבבים הם רק דברים בעלמא, ואף אם פעלה שתצמק ולא תוכל להניקו, לא מהני כלל, וכמו דמבואר בירושלמי פ''ז דגיטין, גבי ע''מ שתניקי בדף ע''ה ע''ב⁴⁸² דחתכה הוה ביטל בידים⁴⁸³ ולא מהני גבי תנאי.

וכ''ש כאן גבי תק''ח.

וגם במת התינוק יש הרבה דאסרו, ומה דמבואר בגמ' דמותר זה, זה רק במת קודם הבעל, וכן מוכח בירושלמי סוטה פ''ד⁴⁸⁴ וכן פסק בפרדס לרש''י ז''ל⁴⁸⁵ ואכמ''ל להאריך וכל הרוצה להקל בזה צריך לנדותו ואקצר.

מינקת. קרובה לבנה ויורשתו – לא גזרו בה.

פי''א מהל' גרושין הכ''ה:

ומניקה. עיין במש"כ רבינו ז"ל בפה"מ פ"ז דגיטין על הך דד' ע"ה ע"ב⁴⁸⁶, מבואר שם דאם האשה הוה יורשת בנה כמו הך דב"ב ד' קמ"ד ע"א⁴⁸⁷ י"ל דאז לא גזרו הך דין של מניקה⁴⁸⁸, מחמת הך דכתובות ד' ק"ב ע"ש⁴⁸⁹. ועיין בע''ז דף כ''ו ע''א דלא מהניא אפילו עדים ע''ש גבי עכו''ם⁴⁹⁰.

מקוה. מים שאובין שהגלידו.

דגבי מים שאובים מבואר שם בתוספתא דטהרות⁴⁹¹ דאם הגלידו ואח"כ נמוחו נתבטל מעליהם שם שאובים וכשרים למקוה, והטומאה לא נתבטלה מהם⁴⁹², ולמה? וצ"ל דהטומאה היא בעצם, והעצם אי אפשר להשתנות. עי' תוס' מנחות דכ"ב ע"ב, ואף דגבי מים יש להם טהרה בזריעה כמבואר פסחים דל"ד ע"ב וביצה די"ז ובכורות דכ"ב וכמה מקומות בש"ס, כבר כתבתי בזה במקום אחר דזה הווי בגדר ביטול וטהרה. עיי' בר"ש במס' טבול יום פ"ב משנה ב' ובתו"כ פרש' שמיני פרש' ט' פי"א ולכך גבי מי החג לא מהני זה. אבל שאובים דהפסול בהם הוא רק בגדר סיבה וע"י מעשי בני אדם, אז לאחר שנשתנו וחזרו לכמה שהיו נפקע מהם הפסול... [מהד''ת ע''ז פ''ב השמטה להל' ח'].

ובפ''ו מהל' יסוה''ת:

[השמטה: ולכך גבי שלג ס"ל דליכא פסול שאוב משום שאינם הרכבה מזגית רק שכונית, דהם נפרדים כמבו' בנדה די"ז ועי' במורה ח"ג במ"ש בשם פרקי דר"א גבי בריאת הארץ].

מקוה בור ע''ג בור.

ידועה הוראת הרבי הרש''ב לעשות בור ע''ג בור שההשקה תהיה מלמטה, משום שאז אין המים מתערבים כ''כ מהר כמו בהשקה מן הצד, ולפי דעת הראב''ד נתן סאה ונטל סאה זה כשר רק עד רובו, משא''כ אם רבו השאובין - פסול.

הרבי באג''ק חי''ז ו'תס''ב כותב דבר פלא ונלאו כל אנשי חיל להבין דברי קדשו, ששם כתב: יש לסדר שיפלו המים שאובין ישר בנקב ההולך באוצר התחתון, דהיינו זריעה כו'.

והקשו עליו הרמי''ל לנדא  והר''ה פעווזנר (בספר תקוני מקוואות לרשד''ב לוין): קשה לי מש''כ כ''ק אדמו''ר זי''ע...לסדר שיפלו המים שאובין ישר בנקב ההולך באוצר התחתון, ולא הבנתי שהרי זה היפך ממה שאנו משתדלים שלא יכנסו מים שאובין לאוצר התחתון שהרי הם מתערבים תומ''י עם כל המים שבאוצר התחתון, ובפרט אם הם באים מצינור, שבאים בכח וזרם חזק, ושאלתי לחכמים ואין פותר.

וכן הקשה הר''מ לנדא שם עמ' קל''ו: בפרט לפי הוראת כ''ק אדמו''ר  נבג''ם  זיע''א לכוון זרם המים מול נקב ההשקה, קשה להבין זה ודאי יגרום להחלפת המים בבור, ובפרט כאשר ישנם שני נקבים בין העליונה לתחתונה א''כ זרם המים  בנקב אחד יגרום ליציאת מים מן הנקב השני, וצ''ע.

ראיתי למי שרצה לתרץ (הערות וביאורים תתר''ו), שמענה הרבי היה לרב גרליק דכפ''ח, שבא''י דרכם לעשות אוצר נוסף של מי גשמים להחליף את הבור התחתון תמידים כסדרם כו', וממילא אין שאלה של נתן סאה ונטל סאה כו'. אבל אין זה תירוץ כלל שהרי הרבי כותב באגרת הנ''ל:

מש''כ שעשו עוד אוצר מן הצד כדי שתהיה זריעה, הנה עפ''י האופן דכ''ק אדנ''ע שהיא מקוה ע''ג האוצר והוא רצה שיעלו מי התחתונה ע''ג רצפת העליונה (עפ''י הרב לנדא), הנה ה''ז זריעה באופן היותר מועיל שא''צ השקה כלל לכל הדעות כמובן, גם אם לא יעלו על הרצפה יש לסדר שהשאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון דהיינו זריעה, וא''כ האוצר שמן הצד מה מוסיף? (אם לא לזהירות בעלמא אולי יתקלקל אוצר התחתון) עכל''ק.

וא''כ ה''ז שלא כנ''ל.

מקוה. שלם אינו נפסל במים שאובין.

על דברי הרשב''ם התמוהים בב''ב ס''ו ע''א ד''ה ומתמה, שהקשו ראשונים⁴⁹³: ומה שאמר הרב דמקוה שלם אם נפלו עליו לאחר מיכן מים שאובין פוסלין את המקוה מדרבנן, אינו מחוור, דמקוה שלם שיש בו ארבעים סאה שוב אינו נפסל דתנן (מקואות פ"ו) היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן עד שיחזרו מראיהן למראה מים...

מבאר רבינו בשו''ת שגם הרשב''ם סובר כן שאין מקוה שלם נפסל במים שאובין כפשט המשניות, אלא כוונתו לומר:

אך עוד יש טעם בר''ש בטבו''י פ''ב... אך שם רק שאין פוסלין, אבל השאובין עצמם למקוה לא מהני, ונפ''מ אם אח''כ חסרו המקוה ולא נשאר רק מ' סאה עם השאובים – פסולה המקוה, ואז צריך המשכה, וזה ר''ל רש''י שבת ט''ו⁴⁹⁴ וכן הרשב''ם ב''ב ס''ו כו'.

וכ''כ בפ''ו מהל' ערכין:

אך באמת כך, דכ"כ דיש ב' דינים בזה, אי משום דהדבר נעשה כמו בריה חדשה ויש עליה שם של המקוה הכשרה⁴⁹⁵. והנה לק' בהל' מקואות פ"ה אבאר דהיכא דלא נעשו המים הפסול כבריה חדשה רק שנסתלק הפסול מעליהם אז מהני רק שלא יפסול את אחרים אבל הם אינם ראוים לטהר בעצמן וכן הדין המבואר בתוספתא דטהרות פ"ב הובא ברא"ש גבי מקוה שהגליד דנשתנה מעצמו מהני רק לענין זה שנסתלק הפסול מעליו וע' ברא"ש וכן גבי המשכה וכיוצא בזה וכן היכא דאנו רואין שמקפיד על הפסולין כמו הא דמקואות פ"י מ"ו אז רק הפסול נסתלק מעליהן אבל לא הוי כחדשים שיהיה שם מקוה כשרה עליהם וא"ש ג"כ הך משנה דמקואות פ"ג ה"ג גבי אמה דשם הוא מחמת שהאמה נכנסת אצלה מאליו ולא ע"י מעשה וא"ש מה שהקשה שם הר"ש ז"ל.

(להלכה לא קי''ל כרשב''ם):

ובאמת הא דקי"ל דאין מים שאובין פוסלין מקוה שלם ודלא כהרשב"ם ב"ב דף ס"ו ע"ב ע"ש בתוס' הטעם דכיון שבאו המים השאובים לתוך מקוה שלם נתכשרו הם...⁴⁹⁶

ובהל' יסוה''ת פ''ט:

מה דמבו' בתוספ' דטהרות הובא בר"ש פ"ג גבי מקוה שאובים שהגליד ואח"כ נימוח דכשר להקוות עליו. ועיקר הפירוש שם דכבר כתבתי במ"א דזה וודאי לא נעשה פנים חדשות להעצם, דהרי אם הוי טמאים חזרו לטומאתן, וע"ש במשנה א' ובדברי רבינו שם⁴⁹⁷ גבי שמן וגבי רוטב, דאם נגע בהם טומאה בזמן שהי' קרוש אז לכשיפשר רק אם הי' בו כביצה, אבל אם הי' טמא מתחלה אז א"צ שיעור ויש עליו טומאה הראשונה אם נפשר. וכה"ג גבי שאובים דרק מה שהוא פוסל אחרים בזה ע"י שהגליד נשתנה מהמעלה שלו, אבל מה שאין עליו שם שצ"ל בידי שמים - זה לא נתבטל...

ובשו''ת צפ''ו סי' ו':

ובאמת לכן ג' לוגין דלא פסלי למקוה שלימה, עי' ב''ב דף ס''ו, זה רק משום דהם עצמם פקע הפסול, אבל עצמו כל זמן שלא עשה בכוונה לא נתכשרו⁴⁹⁸, ועי' רש''י ט''ו דרק ע''י המשכה ואכמ''ל.

ושם סי' קי''ט:

ובאמת רש''י ז''ל בשבת דף ט''ו ע''א ס''ל דהא דאין מים שאובין פוסלין מקוה כשר, זה רק אם המשיך, וכשיטת הרשב''ם ז''ל. ויעי' מו''ק דף ה' ע''א ברש''י⁴⁹⁹ ורש''י על הרי''ף שם⁵⁰⁰, ועיקר הגדר דכיון דהוא מקוה שלם המים שאובין בעצמם נתכשרו⁵⁰¹, ולפי''ז היכי דאינו רוצה לבטלם כגון בנתן סאה ונטל סאה שוב י''ל דלא נתבטלו רק כמו שהגליד או המשיך וזה שיטת הרמב''ם פ''ד ה''ז והוי רק גדר טהרה וכמ''ש הר''ש בפ''ד דטבול יום מ''ב יע''ש⁵⁰².

ועוד בשו''ת צפ''ו קי''ט:

ומה ששאל הפירוש בירושלמי סופ''ד דתרומות [אמר מה שלמעלן תרומה כו', לדעתו הדבר תלוי], לפי''מ שכתב לעיל דהשקה צריך כוונה ולא מהני השקה ממילא⁵⁰³, ואם נפלו למקוה כשירה לא נפסלה המקוה אבל המים פסולין וצריך לסלקן מן המקוה⁵⁰⁴, ואם אינו יודע היכן מקומן יכול לומר שלמעלה הן או למטה הן, דזה רק דין ותקנה וכמו גבי תרומה כמבואר בזבחים דף ע''ב ע''ב דחבית שנתערבה במאה די שיקח מכל חבית אחד מק''א יע''ש וה''נ כן, כן הוא כוונת הירושלמי.

ועי' צ''פ פי''ב מהל' מאכלות אסורות ה''א.

מקוה. דוקא מחובר לקרקע, ולא בכלי.

ולכך ס"ל לרבינו בפ"ו מהל' מקואות ה"ד גבי לוקח כלי גדול דבעי דוקא שקבעו בארץ תחילה, דבל"ז הוי כמו טבילת אויר דאינה טבילה. ובזה יתבארו דברי המרדכי מס' שבת דלכך לא מהני טבילה בשלג משום דזה הוי כמו טבילה באויר⁵⁰⁵, ור"ל משום דמבואר בנדה דף י"ז ע"א דשלג לא הוי חיבור עצמיי⁵⁰⁶ ולכך ס"ל דלא מצטרף אלא א"כ ריסקו, וכמו גבי אויר דהוי הכל כמו נפרדים, וכיון דחזינן דהתורה עשתה שיעור רביעית למקוה, ע"כ דחל עליו שם מחובר עצמיי ומחובר לקרקע...

משמש מת

הל' אישות פ''ד ה''ט:

משמש באבר מת נאסרה על בעלה עיין בסוטה דף כ"ו ע"ב ובפיה"מ לרבינו בפ"ז דסנהדרין ע"ש.

יבום וחליצה פ''ו ה''ד:

והזקן ביותר כו'. ר"ל הטעם דהוה כמו משמש מת דלא קנה לכ"ע גבי יבם כמש"כ התוס' ביבמות ד' נ"ג ע"ב אף למ"ד משמש מת בעריות חייב ועיין שם בתוס' ד' כ' ע"א ד"ה יבא דס"ל שם דלא בעי רק שיהיה ראויין להקמת שם⁵⁰⁷.

איסו''ב פ''א ה''י:

עיין בפה"מ לרבינו בסנהדרין פ"ז דמסופק שם אם משמש מת פטור או חייב וסיים שם דמ"מ הוא דבר ערוה⁵⁰⁸ ר"ל דנאסרה על בעלה על ידי זה כמבואר בהך דסוטה ד' כ"ו. ובאמת נ"ל דזה ר"ל בהך דיבמות ד' צ"ה ע"א, ומה במקום שבא על איסור קל, וע"ש בתוס' בע"ב ד"ה אלא. אך כך דהרי חזינן דאין האיסור ביאה אוסרתה דהרי משמש מת דאין כאן איסור תורה ומ"מ נאסרה על בעלה משא"כ בנשיקה דלא נאסרה כלל על ידי זה...

שם פכ''א ה''א:

י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דמשמש מת אם חייב או לא, וזה ר"ל אם החיוב תלוי בהנאה או הוא דבר בפ"ע, ועיין תוס' יבמות ד' ס"ה ע"ב דאין לו הנאה ותוס"י סוף נדרים...

בהל' תרומות פ''ב:

וע' ירוש' פ"ח דכלאים דאמר שם אמר רב הונא ביאתו אסורה בהנאה ור"ל אי הא דמשמש מת וכה"ג פטור או משום דאין זה ביאה כלל או דאינה אסורה ואף דעל בעלה נאסרה כמבואר בסוטה דף כ"ו ע"ב ונ"מ ג"כ לענין שחוף ברודף אי ניתן להצילו בנפשו ע' סנהדרין דף ע"ג וכ"כ בזה.

ובמה''ת פ''ו דיסוה''ת:

אבל מה שנאסרה לבעלה זה לא בעבור ההנאה דהרי קיי"ל דגם משמש מת אף למ"ד פטור מ"מ לבעלה אסורה כמבואר בסוטה דף כ"ו גבי שחוף, וא"כ חזינן דזה רק דין ולא האיסור, ועי' בירוש' כלאים פ"ח גבי לא יהי' קדש, התורה אסרה עליו הנאת ביאתו...

ובהשמטות השמטה ב':

וגם יהי' נ"מ אי משמש מת בכלאים חייב המרביע מלקות, אי זה לא מקרי ביאה כלל או רק שפטור, וכ"כ בזה בהל' איסו"ב פ"א בח"א, ומש"כ הירוש' פ"ח דכלאים כשהוא מטיל לדעתו הוא מטיל ור"ל דאין קושי אלא כו'⁵⁰⁹...

ובהשלמה השמטה א':

ובזה א"ש מ"ש התוס' ד' נ"ג ע"ב דאף למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ לא קנה ביבמה ע"ש⁵¹⁰. ומ"ש מהעראה? ע"ש ד' כ' ע"א⁵¹¹ ודף ל"ד ע"ב⁵¹² ודף נ"ה ע"ב⁵¹³. אך משום דכל תחילת ביאה כן ולכך יש עליו שם ביאה...

נאמנות. אדם על עצמו.

הל' אישות פ''ט הי''ד:

[קידש אחת מחמש נשים], ואם הוא אינו יודע איזה קידש ואחת אומרת אותי קידש אם היא נאמנת להתיר אחרים, עי' בתוספתא פסחים ספ"ה גבי נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד לומר פסח זה שלי הוא, אך שם נקט רק ג' וד' אבל שנים לא מהני, דע"י זה יותר גם השני, דרק לעצמו נאמן. ועי' בר"ן בגיטין פ"ו מש"כ בשם הרמב"ן גבי הך דאסור בכל הנשים אם הם נאמנות שלא נתקדשו, וע' בתוס' גיטין דף ל"ג ד"ה רבי ועי' בהך דקדושין דף ע"ט ע"ב גבי במכחישתו שאומרת בגרתי שחרית אם נאמנת ע"ש בתוס'...

הל' גרושין פ''ב ה''ג:

בהך דקדושין ד' ס"ג ע"ב⁵¹⁴ דאמר שם דנאמן ליתן גט, אך שם מיירי שלא הוחזקה א"א רק מפיה⁵¹⁵, ומהך דיבמות דף ל"ט ע"ב דצריך הכרה, שם משום הך דמבואר בירושלמי פי"ט ה"א דיליף שם מקרא דכי ישבו⁵¹⁶. ועיין בהך דתוספתא פסחים פ"ה דאם נתערבו ד' פסחים דנאמן אחד מהם לומר זה הפסח שלי, אך שם הנאמנות הוא רק לעצמו ולכך נקט בד' פסחים ולא בב', דבשנים מתיר לאחרים ג"כ ובזה לא מהימן...

גירושין פ''י הי''א⁵¹⁷:

ואם היא ג"כ מודה דמתחלה נתן לה זה, ולא נפל מידה אם שייך כאן כמו בהך דנדרים ד' צ"א ע"ב דאינה נאמנת, אך שם אף לפי דבריה היא אשתו ולכך אין מאמינין אותה לאסור עצמה עליו, משא"כ כאן לפי דבריה אינה אשתו כלל של השני, ולא שייך זה...

הל' גרושין פי''ג הט''ז:

בהך דנדה דף כ' ע"ב גבי נאמנת אשה לומר כזה ראיתי, אבל אם נאמנת לומר כזה טיהר לי הוה בעיא, והטעם דלענין אחר שע"י זה יוצא לה טהרה מאמינין אותה⁵¹⁸.

איסו''ב פ''ד ה''כ:

ונאמנת אשה לומר כו'. הנה הטעם י"ל משום וספרה לה גם להיתר כמבואר לעיל בהל' י"ד ועיין בירושלמי כאן פ"ג דאין האשה נאמנת לומר אם הוא זכר או נקבה אבל זה נאמנת לומר ילדתי או לא ילדתי, ועיין כאן דף כ' ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא אם נאמנת לומר כזה טיהר לי פלוני חכם, ועיין בתוספתא דפסחים גבי נתערבו פסחיהם דנאמן לומר אחד מבני חבורה שזה שלי, ע"ש בסוף פ"ה...

ובפ''א דתרומות:

וע' נדה דף כ' ע"ב דנאמנת אשה לאמר כזה ראיתי, דההוראה שמורה לה החכם נעשה עפ"י החכם ולא עפ"י עצמה, משא"כ באומרת כזה טיהר לי החכם א"כ היא מורה לעצמה וזה לא מהני...

ובפ''ה דיסוה''ת בהשמטה:

והנה עי' בקידושין דף ח' ע"א דנאמנת לומר שהדינר הי' של נחושת ולא הוי קידושין, וע"ש די"ב ותוספת' גיטין פ"ב דנאמנת לומר שזה הוא הגט, ועי' כתובות ד"כ גבי אם יכול הבע"ד להזכיר את העד ע"ש, אך כ"ז גבי דבר דהוה רק ממילא יש נאמנות גם לבע"ד בעצמו, אבל על עצם הדבר הבע"ד בעצמו אינו נאמן, וכמו בהך דנידה ד"כ ע"ב הנ"ל דאינו נאמנת לומר כזה טיהר לי חכם, וה"נ גבי נגע למ"ד דכהן מטמא הנגעוממילא האדם טמא - שפיר נאמן הבעל דבר בעצמו כמבו' בתוספת' הנ"ל, אבל אם נימא דמטמא להאדם א"א לסמוך עליו...

וע''ש בהשמטה ז'.

ובפ''א דשחיטה הי''ד:

דהיכא דזה גופא הוה הפעולה י"ל דאין נאמנות נשים, אך אם זה רק גרם דעל ידי זה יהיה היתר הוה זה רק כעין גילוי מלתא, ועיין נדה דף מ"ח ע"ב גבי בדיקה וקדושין דף ע"ג ע"ב גבי חיה...

בשו''ת החדשות:

דגבי ראיות דם מהני מראה כתמה, אף דבאמת חכם צריך לטהר, אבל גבי נגע לא מהני. וכ''כ בזה בחיבורי ח''א וח''ב וח''ד דנפ''מ דנגע כשכהן אומר טמא לא ר''ל האדם רק הנגע, וע''י זה נעשה האדם דין מצורע, והוא מחלוקת דתנאי בנגעים פ''ה מ''ד רע''ק וחכמים וקים לן כחכמים דטהור, משום דכהן צ''ל טמא על הנגע, וכיון שאינו יודע איזה - לא חל דבריו כלל, וכמו שכתב הראב''ד ז''ל בהל' גניבה דכל דבר שצריך פסק צריך דבר ברור, ובלא זה - ודאי לא ... משא''כ נדה היא על האשה לכן לא איכפת לן, רק מראה בעי.

נאמנות. אב לומר בני זה בכור כו'.

איסו''ב פט''ו הי''ב:

עיין לקמן בהל' ט"ו ובהל' י"ז דאב נאמן לומר שהוא ממזר אך כל זה דוקא בהוחזק שהוא אב אז נאמן לומר שהוא ממזר, ועיין בש"ג בקדושין פ"ד דרק אם אומר שבנו הוא ונולד מחייבי כריתות, אבל אם אומר שאינו בנו אינו נאמן⁵¹⁹, אך מדברי רבינו בהל' י"ז לא משמע כן⁵²⁰, ועיין ביבמות ד' מ"ז גבי הך דאמר לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם משמע דזה הוה גדר עדות לא גזיה"כ, ועיין בגיטין ד' ע"א דאמר שם דדי בזה בהרכנה משמע דלא הוה גדר עדות ועיין ברשב"ם ב"ב דף קכ"ז ע"ב דלא מהני שם חזרה תכ"ד משמע דלא הוה עדות רק גזיה"כ...

ועוד שם:

ועיין בדברי הרי"ף ז"ל בפ"ח דב"ב דמוכח דס"ל דהא דנאמן להכיר בכור אחר, זה רק כשזה הבכור רק מוחזק ע"י קול וכדומה, אבל אם יש עדים שזה בכור אין האב נאמן לומר על אחר, אך מדברי הרשב"ם בב"ב ומדברי רבינו לא משמע כן, וכן מדברי התוס'. אך באמת נראה דזהו כונת הירושלמי ב"ב פ"ח ה"ה העבודה שיכול אלא שאינו רשאי ר"ל כה"ג דאף אם יש עדים על אחר שהוא בכור מ"מ האב נאמן, אך עבר על ל"ת...

נאמנות. ע''א ואשה להעיד בעדות אשה.

גירושין פי''ב הט''ז:

אך באמת כך דהנה הך נאמנות דעד אחד ואשה גבי עדות אשה, אם הוה גדר עדות או רק גדר גילוי מילתא, עי' במש"כ רבינו כאן בסוף הלכות גירושין ומש"כ בהל' עדות פ"ה ה"ב דמבואר דהוה בגדר עדות, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ב ע"ב ובדברי רבינו שם פ"י הל' י"א מבואר דהוה בגדר עדות...

יבום וחליצה פ''ג הי''א:

אעפ"י שהאשה נאמנת כו' אין כו'. עי' בתוספתא כאן דה"ה דאינה נאמנת לומר שיבמה יבמה ואח"כ מת יבמה, ואף דכעת מעידה על בעלה דהא לפי דבריה הוא בעלה, מ"מ כיון דליפטר מיבם - אין מאמינים אותה...

ושם הי''ג:

האשה שהלכה כו'. ואם אנו יודעים שמתו שניהם רק שאין אנו יודעים מי קודם, עיין תוס' ד' צ"ד ע"א ד"ה כי מוכח דאינה נאמנת, ושם ד' קי"ט ע"א ד"ה אמאי לא משמע כן ע"ש:

הטעם שע''א נאמן:

גבי אשה במיתת בעלה לא שייך כלל בזה הגדר דאין דבר שבערוה פחות משנים, דאין אנו מפקיעין כלל את האיסור⁵²¹ ולכך גם הנאמנות א"צ לעדים, משא"כ גבי גט דהדין עושה שיהא זה כריתות, ולזה צריך דווקא עדים, ולכך גם הנאמנות צריך עדים...

וכ''כ בפ''ו דיסוה''ת:

דכיון דמיתה שמתרת הוי רק טבעיות לכן לא חל ע"ז גדר דבר שבערוה וא"צ עדים...

ובפ''ה דיסוה''ת:

ועי' קידושין דף י"ג ע"ב אם הא דמיתה מתרת הוא סברא או דין, ובתוס' יבמות דף נ"ה ע"א ד"ה ביש, וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל בכמה מקומות משום עיגונא אקילי בה רבנן, דר"ל דע"ז לא שייך גדר דבר שבערוה, דאין זה הוראת היתר, רק דאם מת הבעל שהוא המעכב אותה מלהנשא, עי' ב"ק דף פ' וב"ב דף ע"ג, ממילא שריא, ואם חי אין ההיתר כלום...

ועי' עוד בספרי על איסו''ב ח''ג בלקט שו''ת מרבינו בענין זה.

נדה. אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה.

פ''ד מהל' איסורי ביאה ה''א:

אך באמת הך דין דהרגשה ר"ל משום דס"ל דדפני בשרה משוה לה להראיה נדה ונ"מ אם בלא הרגשה אם רק היא אינה נדה אבל אם יצא דם ממי שהיתה כבר נדה אז מטמא, אם לא מתורת מעין עכ"פ כמו דם טהרה של מצורעת וכדומה. וגם זה תליא אם הראיה גורמת לנדה או הנדה גורמת להראיה, ועיין בהך דנדה דף מ"ב גבי יולדת שירדה לטבול, ועיין מש"כ רבינו בהלכות מטמא משכב ומושב פ"ה הל' ג' דאמר שם דהטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים משמע דעל הדם גופא יש עליו שם נדה...

בפ''ד ה''ט דמתנות עניים:

וכן ג"כ מ"ש רבינו בפ"ה ה"ה גבי נדה דאם טבלה בינתיים חייב על כל פעם ופעם, ורבינו בפ"ז ה"ח ט' ס"ל דהא דקי"ל דשבתות כגופין דמיין גבי שגגות מלאכות וזדון שבת, וכן דהויין ידיעה לחלק גבי שגגות שבת וזדון מלאכות זה רק היכא דהמלאכות הוה הרבה תולדות מאב אחד, אבל אם מלאכה אחת ממש עשה לא מחלק וכן מוכח מירוש'...

ואמאי גבי נדה ס"ל דכשטבלה בינתיים חייב על כל או"א? ... אך י"ל דכבר הארכתי בח"א בהל' אס"ב אם שם נדה הוא הגוף שראתה הדם בזה הזמן או הדם עושה את הגוף ועיין יבמות דף נ"ד שכן אוסרה מתירה ע"ש ברש"י וא"כ לפי"ז כשטבלה בינתיים הוה כגופים מחולקים ופנים חדשות, ובזה פליגי הנך אמוראי בכריתות דף י"ז אם נדה או נדות ע"ש אך זה רק אם השוגג הי' בגוף אם היא נדה או לא אבל אם השגגה הי' בדין אז לא מחלק וכמש"כ...

נדה. אינה לאברים, יבום פ''ד ה''כ:

וגבי נדה וזבה לכ"ע אין השם רק על עצם הדבר כמבואר בהך דשבת ד' פ"ג דנדה אינה לאברים...

ובזה י"ל הטעם דנדה ד' ס"ט ע"ב גבי הזב והזבה דמתו כו' ור"ל שמא יש בו עדיין אבר שלא מת ואף דנדה אינה לאברים כמ"ש זה רק בחתוך אבל לא כשהגוף שלם וכעין מ"ש התוס' ב"ק דף צ"ז ע"ב גבי נפסל המטבע וב"ב ד' נ' גבי קנין פירות... (קונטרס ההשלמה השמטה ג').

נדה. נאמנות נדה אף על העבר.

איסו''ב פ''א ה''כ:

מהך דשבועות ד' י"ח ע"א גבי בא עליה סמוך לוסתה מבואר שם דחייב אם אמרה נטמאתי אף דלא נמצא על שלו ואף על הכניסה, ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ה ה"ז וא"כ מוכח דנאמנת גם על עבר, ועיין בהך דכריתות ד' י"א ע"ב ותוס' קדושין ד' ס"ה ע"ב ובהך דיבמות ד' פ"ח ובר"ן בקדושין וצ"ל דנדה שאני דא"א שתהיה נדה בלא נאמנות שלה דהרגשה תליא רק בדידה, והוה כעין הך דגיטין ד' נ"ד ע"ב גבי פיגול שהתורה האמינתו...

ועוד שם:

אך באמת מכל פגול אין ראיה דכך הוא הדין של פגול דא"א להמצא בענין אחר, אך מכה"ג ביוהכ"פ דאז אין אנו יודעים⁵²² שעבד כלל באותו זמן שחשב ומ"מ מהימן, חזינן דהתורה האמינה בגדר נאמנות, ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ד הי"ד מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו, ר"ל בגדר נאמנות לא בגדר דין...

ושם פ''ד הי''ד:

אך באמת רבינו ז"ל ר"ל כמו שכתב בהל' תרומות פ"ד הל' י"ג גבי הפועלים ולפי שמסר להם כו' הרי הם כו'. וה"נ ר"ל כן כיון דחזינן דהאמינו אותה על שלה, נמסר הדבר לה ונאמנת על הכל...

ושם ה''כ:

ועיין בירושלמי שבת פ"ו דנאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה הוא ע"ש, וה"נ גבי האשה נאמנת לומר שהוא דם מכה, ועיין תוס' יבמות ד' פ"ח ע"א וריש פ"א דגיטין, ועיין מש"כ התוס' קידושין ד' ס"ד דדבר שמוטל עליו לידע הוה כמו בידו ע"ש...

נדה

מבוא להל' איסו''ב ח''א.

מהד''ת ע''ז פ''ז הי''ב:

ועי' נדה דל"ג מרבה שם מקרא גבי בועל נידה דאף אם בא עליה בששי מ"מ הוא טמא שבעה ולא אמרינן יעלה לרגלה, והטעם דזה הזמן הוי כנקודה, וכ"ז שלא נשלם הוא עדיין כמו בתחילה...

פ''ה דיסוה''ת:

ועי' בהך דנידה דף ל"ג ע"א במאי דאמר שם יכול יעלה לרגלה ת"ל כו', ור"ל דמשך הזמן שלה הוא מציאות אחת וא"א לחלק. ועי' בשיטת הראב"ד בתו"כ פ' תזריע גבי דם טוהר⁵²³ דכיון דמבואר בכריתות דף יו"ד דצריך שיהי' כולם רצופים⁵²⁴, ואם הי' הפסק ביניהם ע"י לידה שוב נתבטל לגמרי הימי טוהר, דפחות מזה אי אפשר...

ובקונטרס ההשלמה השמטה א':

במה דאמרינן בנדה דף ל"ג יכול יעלה לרגלה כו', ויליף שם מקרא דטמא ז', וגבי בא על שומרת יום מבואר בת"כ ס"פ מצורע דהבועל אינו טמא אלא יום אחד ע"ש. וע"כ דמספר הז' הוא מספר עצם לא מצורף.

ועי' נדה דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ע אם מצרפין הימים, ובכריתות דף י' דבעי רצופין. ופי' הראב"ד ז"ל בת"כ פ' תזריע דאם נעשה הפסק ע"י לידה בימי טוהר אין לה כלל.

וזה ר"ל הך דנדה דף ל"ח ע"ב תשב ישיבה אחת לכולם.

נדרי צדקה

גרושין פ''ט הל''ג:

והנה גבי נדר אם נדר צדקה ופרט היום אם נתן הדבר קודם אם יצא עי' בהך דמגילה דף ה' ע"א גבי זמן עצי כהונה ע"ש ברש"י דמבואר דלא יצא, אך י"ל דשם שאני דכיון דהוא באמת לא נדר רק שהוא מן המשפחה שמביאין וא"כ כיון שלא הגיע הזמן לא שייך עליו זה.

נשואין

"אם דבר נמשך, או נקודה מזמן הנשואין עד מותה או גירושין".

מבוא להל' אישות ח''א. ופי''ד ה''ג. ופי''ח הי''ד.

נשואין אזרחיים

אם הוחזקו ל' יום שהם איש ואשתו, הויא א''א גמורה⁵²⁵. וכלשון רבינו בשו''ת צפ''ו רס''ה: והנה כך, כל דבר אשר אסרה לנו התורה גדר דין לא מציאות טבעי אז לא מהני שום דבר לבטל, וכמו הוחזקה א''א כו'.

וכ''כ רבינו בפ''ט דהל' יסוה''ת:

ורק אם הוחזקו שלשים יום שהם איש ואשתו אז חייבים עלי' מיתה, כמבואר בירוש' וברמב"ם שם בפ"א מה' איסו"ב, אבל אם היא אמרה שהיא מקודשת לפלוני אז היא נהרגת אבל לא הבא עליה. וזה ר"ל רבינו בספ"א שם, אבל אביה למיתה לא מהימן אף אם אמר שקידשה לפלוני, והגדר דאביה נאמן רק במה שאמר שקידשה וממילא נעשית א"א דהוא אין לו כח לקדשה רק עד בגרות, והגדר א"א נגמר בה לעולם, וזה דין לא נאמנות, אבל היא שייך בה גדר א"א דהיא יכולה להתקדש לעולם, ולכך אם אמרה אשת פלוני או נתקדשה לפלוני היא חייבת מיתה.

העתקתי דבריו בכ''מ מקומות. במבוא להל' אישות ח''א, הל' אישות פ''ב הכ''ג. ופ''ט הל''א. ובמבוא להל' יבום וחליצה בענין תנאי בשעת קדושין שאם תיפול לפני יבם יעקרו הקדושין ע''ש. או אם יבגוד באשתו וימאן לגרש, או יברח מאשתו כו' וכו', ובהל' איסורי ביאה פי''ג ה''ט, ובהערות שם.

וראה לעיל אין תנאי בנשואין.

נשואי טעות

אשה שנישאת או הוחזקה נשואה, "כבר נגמר הדבר" ובשום אופן לא אומרים מקח טעות, ולפוטרה בלא גט ח''ו משום שאדעתא דהכי לא נישאת כו', אלא בכל אופן צריכה גט⁵²⁶, גם אם נמצא שהבעל חולה, או טומטום שאינו יכול לבעול כלל⁵²⁷ כו' וכו', תמיד צריכה גט. וכן היא שהטעתו שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, צריכה גט, ורק פטור מכתובה משום מקח טעות. עי' במצויין לעיל בענין נשואין אזרחיים⁵²⁸.

וז''ל בצפ''ד צ''א:

(אשה טענה לאחר שהיתה עם בעלה שנה תמימה וברחה ממנו לאחר שנה ממנו מפני שאין לו ג''א כן טענה ובקשה גט... וכמעט הודה, ואח''כ כשהבעל לא רצה לגרשה בהמשך השנים נעשית עוזרת בבי''ח ובאה בטענה חדשה שאיברי הזרע שלו משונה משאר בני אדם, היינו הגיד קצר ודק וכמעט מחוסר ביצים כו' ע''ש).

והשיב:

... וגם הא שהתה עמו שנה ועי' בתוס' כתובות דף מ''ד ע''ב ודף י''א ע''א ועי' בערוך פירש הך דנפסא גברות⁵²⁹ וכו' ור''ל דאין להם אבר כלל ע''ש בזה, וכיון שהוחזקה א''א הוה א''א גמורה כמ''ש התוס' ב''ק דף ע' ע''ב וברמב''ם בספ''א בהל' איסו''ב ע''ש בזה. לכן הוה א''א גמורה ועיקר סמיכתה על הר''ד אשר כל דבריו הם רק בורות ותמות.

סוטה

והנה גבי שבועת סוטה ע"כ בעי דוקא שיהיה הכהן משביע אותה כמבואר בספרי פרשה נשא פי"ט, ואם היא נשבעה בעצמה לא מהני כלום, ואם היא אינה אומרת אמן ג"כ לא מהני, דבעינן שבועת עצמה, ואם כן נמצא בזה ב' דברים שבועות של הכהן ואם היא בעצמה תקבל עליה שתהא בה שבועה של כהן ובזה צריך דוקא אמן, ומבואר בירושלמי סוטה פ"ב דוקא אמן ואף דבשאר שבועות מהני ג"כ קבלה בלשון אחר כמו שכתב רבינו בפ"ב מהל' שבועות הנ"ל, אבל בסוטה צריך דוקא אמן דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע, עי' ברבינו בה' סוטה פ"ג ה"ז שכתב אמן בלשון שהיא מכרת משמע דלאו דווקא אמן, ועי' שבועות דכ"ט ע"ב גבי אמן כמוציא שבועה מפיו ע"ש דל"ו דבזה נכלל כל הלשון שאמר המשביע... [העתקתי מכ''מ בהל' סוטה פ''ג ה''ז].

עכ"פ לגבי סוטה כיון דכן גזרה התורה ב' דברים שיהי' המשביע כהן והאשה אומרת אמן דהוי כמו שניהם בב"א מפי אחרים ומפי עצמן ובאמת מלשון הירוש' דסוטה פ"ב שם נראה דס"ל דדוקא אמן אבל לא במשמעות אחר וכמוהן וגבי שאר שבועות מהני זה כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' שבועות הל' א' ועי' סנהד' ד"ס גבי אף אני כמוהו דמהני וברי"ף שם על דס"ה דגם הן מהני וכן כ' רבינו בהל' עדות פ"כ ועי' נזיר דכ"א גבי ואני אך מדברי רבינו פ"ג מהל' סוטה נראה דאף דסוטה א"צ לומר דוקא אמן רק גם בשאר לשון אך רק פירוש הלשון ובגדר קבלת הדברים... [שם].

סוטה

רבינו מחדש שהכהן היה צריך לקרוא את הפרשה בלשון הקודש כמו שהיא כתובה, ואחר כך מתרגם לה בלשון ששומעת.

והנה באמת נראה דלדידן הי' ב' פעמים הכהן משמיע לה א' קודם השבועה וקודם הכתיבה בזמן שהי' צריך להשביע הי' מתרגם לה מלה במלה וע"ז עונה אמן ואח"כ כותב ואח"כ עוד הפעם הי' משמיע ושם הי' מברר לה כל הדברים כמבו' בתוספ' סוטה פ"ב הנ"ל כמו בהך דסוטה ד"ט ע"ב ודכ"ח ע"א דמודיע לה כהן ע"ש ובדל"ב ע"ב... [העתקתי שם בסוטה פ''ג ה''ז].

וכן גבי כהן קודם כתיבת פרשת סוטה היה משמיעה רק תרגום של מילה במילה, ולכך כתב הרמב''ם ז''ל בהלכות סוטה פ''ג⁵³⁰ דכותב על המגילה אות באות ומילה במילה....

ובהשמטה ב' שם כותב:

ולפי הנראה היה מתחילה קורא בלה''ק וכמו הך דמנחות דף ל'⁵³¹.

ועיין בגיטין דף ס'⁵³². ובירושלמי סוטה פ''ב דהוה מחלוקת שם איך היתה כתובה בטבלה⁵³³.

ועיין תוס' יומא דף ל''ז ע''ב⁵³⁴. [שם].

סימנים. סימני נערות סימן או סיבה.

הל' אישות פ''ב ה''ב העתקתי ממה''ת:

אם בגרות נקרא זמן הנמשך, ועיין ברש''י נדה דמ''ז ע''ב דס''ל שם דסימני בגרות – כל הסימנים המבוארים שם, דלא שהסימנים הם בירור שהיא בוגרת, רק שע''י הסימנים היא נעשית בוגרת, ואם יש איזה סימנים מהם – יש עליה שתי השמות – נערה ובוגרת, כו' ע''ש.

ובפ''ב ה''ט:

דהנה עיין בסנהדרין דף ל' ע''ב גבי אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דמצטרפי ובירושלמי בכתובות ובסוטה מבואר להיפך והטעם כך, דפליגי בזה אם הסימנים ראיה על הגדלות, או זה גופא היינו הסימנים הם גדלות, רק דצריך לזה שנים ג''כ.

סימנים

בהל' אישות פ''ב ה''ט אם סימנים סיבה או סימן ע''ש.

וז''ל רבינו במהדורא תניינא ל''ז טור ד':

וכן כה''ג גבי סימני בהמה לטהרה וסימני עופות, דסימני בהמה הוי עצם הטהרה, וסימני עופות הוי רק בירור שהם ממין הטהורים, וכן גבי סימנים שבין בהמה לחיה⁵³⁵ ולכך לא פליגי כלל גבי חיה שילדה כמין בהמה אם יש איסור על החלב, ולכ''ע מותר, דסימני החיה הוי רק בירור ולא עצם⁵³⁶...

סימנים. נפ''מ בין בנים לסימנים.

ונ"מ לשיטת רבינו לפי מש"כ לעיל בהל' אישות פ"ב דבנים הרי הם כסימנים רק בשעה שישנם אבל אם מתו לא, דר"ל כך דיש ב' מינים סימני גדלות, אחד מה שנעשה גדול, והב' מה שנמשך ונעשה תמיד ע"י זה גדול, עיין תוס' ערכין ד' כ"ט ע"ב ומכות ד' י"א ע"ב וזהו דנ"מ בין בנים לסימנים... [גרושין פ''ו ה''ט].

וס"ל לרבינו דגם בבנים כן דרק אם הבנים נשתיירו עד אחר שנתגדלה וגם היא קיימת... [אישות פ''ב ה''ט].

סימנים. בבני נח

החילוק בגדלות בין ישראל לב"נ דגבי ישראל הזמן דהגדלות מצטרף כיון דאצלו הגדלות הוא השנים והשערות וזמן פועל שהשערות יגדלו כדי שעורן והוא מתגדל והולך, עי' תוס' מכות די"א ע"ב וערכין דכ"ט ע"ב וא"כ הוי דבר מצטרף ולכך כה"ג צריך לשלם בזמן שגדל. מה שא"כ בב"נ אצלו הזמן הוא דבר נפסק ומה שעבר עבר. וכה"ג כתבו התוס' במכות דף י"א ע"ב ובערכין דף כ"ט ע"ב⁵³⁷ דגדר הגדלות לא הוה דבר נפסק רק נמשך... [הל' יסוה''ת פ''ו].

סימנים מובהקים. א''א להתיר עגונה ע''ס סימן בגוף ההרוג, אפי' לא סימן מובהק⁵³⁸.

הל' גרושין פי''ג הט''ז⁵³⁹:

והנה באמת כבר הארכתי בזה בשו"ת דרבינו ז"ל ס"ל דלהתיר א"א [אשת איש] בסימנים א"א, אף בסימנים מובהקים, דזה לא הוה רק גדר אומדנא וכל היכא דצריך להעיד בב"ד לא מהני אומדנא...

אך כך דכל היכא דע"י האומדנא בעצמה צריכין אנו להתיר הדבר א"א לנו [אי אפשר לנו להתיר], ותלינן ע"י שום איזה מציאות... משא"כ אם ע"י זה נחזיק אותו לדבר אחר וממילא יבוא ע"י זה היתר - זה לא איכפת לן, וזהו הטעם בגט דמחזירין אותו לשליח או לבעל⁵⁴⁰ ואח"כ יגרש אותה בו, לא שבזה הדבר נתירנה...

ושם הכ''א⁵⁴¹:

כבר כתבתי בזה דאף בסימנים מובהקים כן, אך י"ל דנ"מ היכא דא"צ עדות להתיר, בזה אפשר גם ע"י סימנים, כמו האשה עצמה אם יודעת שמת וכה"ג, ולכך רבינו ז"ל לעיל בהל' ט"ו דכתב שם דצריך לשאול מהעד או מהאשה כיצד מת, גבי אשתו שאמרה מת לא כתב כן, ועיין בהך דשבועות דל"ב ע"ב משמע ג"כ כן דא"צ לשאלה ע"ש.

ושם פ''ג ה''ט:

ועיין ביבמות ד' קט"ז ע"א גבי הך דענן בר חייא ובדקו כו', ולמה לן לבדוק מסורא עד נהרדעא הא הגט נכתב בנהרדעא? אך צ"ל כך דבאמת גבי גט ובא"א לא מהני שום אומדנא, והארכתי בזה בשו"ת⁵⁴² אך כאן מחזיקין אנחנו שהגט הוא של זה שנקרא כך, וממילא יכול ליתן לה הגט ולגרשה בזה, אבל אם יש עוד אחר ששמו כך, שוב בטל החזקה...

ובשו''ת צפ''ד מ''ב:

וכן מה דלא מהני סימנים מובהקים לגמרי לשיטת רבינו הרמב''ם ז''ל בהל' גרושין פי''ג דלא כמ''ש הפוסקים, רק דגם זה לא מהני משום עשויים להשתנות, ור''ל דכיון דיש איזה סיבה רחוקה לומר דלא מת האיש אשר אנו מסופקים עליו, א''א לשון עדות להעיד על זה. והארכתי בזה ברמב''ם פי''ג הנ''ל דפעמים כותב לשון מעידין ופעמים כותב מעיד, דנ''מ בזה בין ע''א לב' עדים, ובין אשה עצמה, דהיא עצמה אם אמרה שמכירה שזה המת הוא בעלה והיא יודעת בעצמה שזה, אז יש להקל יותר ואכמ''ל. עכ''פ כך, דלומר שזה הוא האיש וממילא מותרת ע''י סימנים – א''א. אבל בגט ואח''כ מגרש בו השליח וכדומה, שם ביותר קל דזה ממילא, וכן ברגל ע''י סימן מובהק לשיטת הרמב''ם ג''כ⁵⁴³, דלא זה הוא המתיר רק ממילא...

ושם ח''א סל''ה:

גבי גדר סימנים דהרמב''ם ז''ל פסק (הל' גרושין פי''ג הכ''א⁵⁴⁴) כמאן דאמר סימנים עשויים להשתנות, ובאמת רצה לומר אף בסימנים מובהקים לגמרי, ומש''כ גבי העלו רגל דמעידים, הארכתי בזה כיון דלא זה הוא ההיתר רק ממילא - מהני אף דהוי רק אומדנא גדולה, אבל דבר דזה גופה המציאות ההיתר, א''א להתיר ע''י אומדנא....

ושם סל''ז:

והרבה הארכתי בזה בשיטת הרמב''ם ז''ל בהל' גרושין פי''ג, דאף להתיר אשה ע''י סימנים לא מהני כלל, ומשמע אף סימנים מובהקים מחמת החשש דסימנים עשוים להשתנות, אבל להחזיק ע''י זה הרגל שהוא של פלוני ע''י סימנים, וממילא היא מותרת – מהני...

וכן (לדעת רבינו) סובר הרא''ש שלא סומכים על סימנים מובהקים.

הל' גרושין פי''ג הכ''ז⁵⁴⁵:

עיין בתשובת הרא"ש כלל ל"א משמע דלאחר מיתה גם סימנים מובהקים לא מהני, אבל מחיים אף כה"ג שהוא רק אומר כך וכך סימניו מהני, אך י"ל דשם מיירי שהכירו אותו בטביעת עין, רק דס"ל כמו דאמרינן בבכורות ד' כ"ח דכולהו משתנה, וא"כ כאן כיון שהסימנים הם דומים כמו שהיו מחיים ע"כ לא זה הוא, משא"כ כאן. אך שיטת רבינו כמש"כ לעיל דלברר מן אומד מי הוא המת היכא דאין אנו רואים אותו דשוב אין נ"מ, [אלא] רק להתיר - לא מהני...

ב' סימנים

כל האמור לעיל הוא בסימן אחד אפילו הוא מוהבק אבל בשני סימנים יש להתיר את האשה וז''ל בצפ''ד סי' ל''ט:

אך כל זה בסימן אחד, אבל ב' סימנים לא חיישינן לאתרמי, וכעין דאמרינן נדה דף מ''א ע''ב גבי ב' טיפי ע''ש, ולכך פסקינן בע''ז דף מ' ג''כ דמהני אף לשל תורה, ובפרט בכאן.

וכמו גבי סריס דמהני צירוף כיון דזה לא להעצם רק לסימנא וכמ''ש אך כל זה היכי דלא בעי עדים כגון אם האשה בעצמה מכירה ואומרת סימנים אבל אם בעי עדים כיון שאין האשה יודעת אז לא מהני וכעין שכתב הרמב''ם ז''ל בהל' שאלה פ''ו דאומדנא של אחרים לא מהני בזה...

סימנים. דאורייתא או דרבנן.

גרושין פי''ג הט''ז:

וזהו בעצם הגדר דבעיא דב"מ דכ"ז סימנים דאורייתא או דרבנן ר"ל אם זהו גזיה"כ או רק סברא גם ר"ל אם ידיעת הסימנים זה מהני או הסימנים בעצמו הוה רק גדר אומדנא וכעין דאמרינן ביבמות ד' קט"ו ע"ב אימיר אתרומי איתרמי ועיין שם בתוס' ותוס' חולין דף צ"ו ושם ג"כ ר"ל אם זה הוא בגדר בירור או הדין הוא כך, ועיין בהך דב"ב ד' קכ"ח ע"א מחלוקת שם אם ידיעת הדבר ע"י הסימנים אם הוה זה גדר ראיה או רק ידיעה...

סימני בגרות באיש

הל' אישות פ''ב הט''ו:

בן י"ג כו'. ונראה בו כל הסימנים, עיין בהשגות, אך י"ל דר"ל הזקן וזה ר"ל סימן של מעלה ועיין מש"כ רבינו בהל' עדות פ"ט ה"ח יע"ש, ובאמת נ"ל דגבי איש ג"כ יש סימן בגרות והוא הך הקיף זקן התחתון דסנהדרין ד' ס"ח ע"ב גבי בן סורר ומורה ואם הקיף זקן העליון זהו מה שר"ל רבינו סימן בגרות למעלה וזה נקרא איש.

סימני סריס

בהלכות איסורי ביאה פ''ד ה''א:

דהדין גבי סריס, לא הסימנים משוי ליה לסריס, רק שזה סימן שהוא סריס...

סימני ביצים דחולין דס"ד ודע"ט גבי פרידות וביבמות ד"פ גבי סירוס וכן בעצם גבי סימני עופות וכן בדגי' גבי ראש ושדרה דע"ז ד"מ וכן בהך דחולין נ"ט ע"א שתי וערב כו' דזה רק לא סימנים על התואר רק סימן על המציאות⁵⁴⁶ אבל סימני טומאה וטהרה של בהמה וכן סימני שטות דחגיגה לדידן⁵⁴⁷, דלא כשיטת רבינו דזה עצם התואר וגבי החילוק בין חיה לבהמה דחולין ד' נ"ט ע"ב זהו ג"כ סימן העצם לא התואר ...

מהדורא תניינא פ''ד ה''י מהל' ע''ז.

ובפ''א דתרומות הכ''ו:

וכע"ז ר"ל הגמ' ביבמות דף פ' ע"א דלגבי סימני סריס לא חיישינן שמא הבריא בינתים ולגבי מום של בהמה חיישינן ואמר שם דזה לכולא גופא וזה לחד אבר ור"ל ג"כ כן דגבי מומין ר"ל כך דאם אמרינן שזה הדבר לא נפסק באמצע הזמן הוה מום ואי לא לא הוי מום ואיך יכולים להביא ראיה ממנו עליו דע"ז גופא אנו דנים ואמרינן דנפסק ואין זה כלום משא"כ בסימני סריס הסימנים אינם כלום דהם פרטים והסירוס הוא בעצם הגוף רק שזה בירור שהוא סריס ולכך אמרינן דמתחלתו וסופו כך גם באמצע כך וא"כ ראיה שהוא סריס.

ובפ''ה ה''ה דיסה''ת:

וכן סמני סריס זה לא הוי עצם הסריסות רק זה מראה לנו שהוא סריס לכן לא חיישי' שמא הבריא בינתים מה שא"כ גבי מום בבכור זה הדבר הוא המום ואין מביאין ראיה ממנו עליו כי על זה אנו דנים.

סכנה. נזק דרבים.

שבת פ''ב הכ''ג:

ומלחמת חובה מותר אף להתחיל בשבת כמבואר בירוש' ועי' בהל' מלכים פ"ו והא דאמר גם על נהרדעי כן ושם הוה חו"ל, עי' ב"ק ד' פ"ג ע"א וד' פ' ועי' בר"ן פ"ג דשבת דגבי נזק דרבים הוה כל נזק כמו סכנה⁵⁴⁸, ולכך כאן אף בסתם יוצאין עליהם בשבת, משא"כ בהלכה כ"ד כתב רבינו דוקא להרגו [רודף אחריו להורגו], ולא סתם...

ספיקות בגדר סיבה או בגדר עצם

במבוא להל' שבת, והל' איסורי ביאה פט''ז ה''ב:

הרמב''ם פוסק שפצוע דכא מותר לישא גיורת ואפילו נתינה או אחת מן הספיקות**.**לכאורה יש לתמוה דהא מ"מ אסורה לו, אם היא ישראלית אסורה מצד איסור פצוע דכא, ואם היא ממזרת אסורה מצד איסור ממזרת לישראל?

ומבאר:

אך לפי מש"כ לעיל דספיקות הוה כמו מין בפ"ע יש ליישב זה⁵⁴⁹ ועיין מש"כ בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ט ה"ה גבי כוי ובהך דנדרים ד' ז' גבי ספק צדקה מהך משנה דפאה פ"ז מ"ד גבי עוללות דאם ספק לעניים לד"ה והטעם דשם הספק הוא בעצם לא ע"י סיבה... ר"ל כך דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים וישאר הספק לעולם, והוי כהני ספיקות דירושלמי דכלאים.

בהלכות מתנות עניים פ''ד ה''ו, לחלק: "בין ספק סיבה ובין ספק מעיקרו. שהכוי, ועוללות ספק, ואנדרוגינוס וכדומה הוו ספק בעצם, ובהא פסקינן דהוי לכהן".

"ר''ל כך, דלא דהוה ספק בחסרון ידיעה לאיזה צד הוא שייך, רק דהוא ספק בעצם ויש בו שני הצדדים [וישאר] הספק לעולם, והוי כהני ספיקות דירושלמי דכלאים הנ''ל".

ויש ספק שאינו בעצם אלא ע"י סיבה, ועי' בירושלמי רפ"א דברכות דיליף ספק קרא ק"ש ספק לא קרא מהקורא בהש"מ הרי דס"ל דגם בהש"מ הוה רק ספיקא לדידן ולא ספק עצם, ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ב גבי הזורק דם חטאתו ספק ביום כו' ובהך דהוריות ד' ד' ע"א על הך דסומכוס ע"ש ובירושלמי שם פ"ג ה"ג ע"ש, ועיין בירושלמי נדה פ"א ה"א דבעיא שם אם ראתה ראיה שהוא ספק טומאה אם מטמא מעל"ע למפרע ויליף שם מטומטום⁵⁵⁰...

ספק. מתי הוי כודאי⁵⁵¹.

מה''ת יסוה''ת פ''ו:

למאי דקיי"ל בקידושין ד"ה ע"ב גבי ספק קידושין דאינה צריך גט רק מדרבנן ע"ש בר"ן, ועי' כתובות דע"ג ע"ב אם קידשה אחר אי הוי קידושי השני קידושי וודאי מה"ת או רק קידושי ספק, אם אזלינן בתר הדין או בתר המציאות. ובנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל. ובשיטת רבינו בהל' איס"ב פ' ט"ו גבי אשת שתוקי דהוה רק ספק, אף דמה"ת מותר לישא אשה, דס"ל דאזלינן בתר המציאות. ועי' בנזיר די"ג גבי ספק נזירות להקל אם זה בגדר וודאי פטור או רק ספק, וכבר כתבתי בזה גבי ספק נפשות להקל דזה בגדר וודאי.

ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בה' מעה"ק פי"ח גבי קרבן של אשם תלוי אם זה הוה וודאי קרבן לגבי חוץ, או רק ספק, אף דהתורה חייבה אותו, אבל לענין מעילה הוה הקדש גמור.

וכן לגבי ספק סוטה בסוטה דכ"ח, וביבמות דף י"א.

ולגבי ספק ממזר להקל. ולגבי ספק טומאה ברה"י אף אם נימא דטמא וודאי, הוי מחלוקת בירוש' פסחים בפ"ז ובפ"ט אי מאי דנדחה מפסח ראשון הוא בגדר טמא נפש אם לא עשה פסח שני פטור אף במזיד, כמ"ש רבינו בהלכות קר"פ ואם רק מחמת דין ולא מציאות, אז אם לא עשה במזיד חייב.

וכן לגבי תגלחת נזיר כמבואר בירוש' שם ובנזיר פ"ז ופ"ט.

ספק נזירות להקל.

שבת פי''ט ה''כ:

בהך דנזיר ד' י"ג ע"א בפי' הרמב"ם שם גבי ספק נזירות להקל אם הוא ודאי להקל, ועי' תוס' חולין ד' כ"ב ע"ב גבי ספיקא וכ"מ.

ובהך דיומא ד' מ"ז ע"ב גבי בין הביניים ספק, ובתוס' פסחים ד' פ"ח ע"ב קמי שמיא גליא.

ועיין במה דפליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ח, אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי או רק ספק ע"ש⁵⁵². ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו פ"ז מה' אישות ה' ט"ו ובהל' א"ב פי"ו סוף ה"א ועי' בתמורה ד' י"ב ע"א דכל שאינו יכול לשוחטו בחוץ לא מקרי חולין שנשחטו בעזרה, ומ"מ גבי ספק מבואר בכ"מ דהוה גדר ספק חולין בעזרה, עיין נזיר ד' כ"ט ועי' חולין ד' פ"ו ע"א מה...

ספק נפשות להקל

איסו''ב פט''ו הי''ב:

וזהו כונת רשב"ם ב"ב ד' נ' ע"ב גבי ספק נפשות להקל משום ושפטו ע"ש בתוס', ר"ל דשוב הוה ודאי אינו מחייב ולא הוה כמו ממון דהוה גדר ספק...

וכן להיפך יש ספק ועל ידי ספיקו נתחייב ודאי ועיין בנדרים ד' י"ט ע"א גבי אנשי גליל ויהודה וחולין ד' קכ"א ע"ב גבי והרובעה חייב ע"ש ברש"י ותוס'...

ובהשלמה השמטה א':

עכ"פ הספיקות אין עליהם שם דבר בפ"ע רק סיבה, הן לחיוב הן לפטור, משא"כ גבי ד"נ הוה ספק פטור ודאי וכמ"ש רשב"ם ב"ב ד' נ' ע"ב ורש"י חולין ד' י"א ע"ב ושם ד' כ"ב ע"ב ודף פ' ע"א ברש"י ודף פ"ו ודף קכ"א ע"ב לחומרא ע"ש ברש"י ותוס'. וא"כ אם הי' י"ב מחייבין וי"א מזכין ונפטר, הוה זה פסק גמור לזכות, ואין מחזירין אותו, זה ר"ל בסנהדרין ד' מ"ב ע"א איפכא מבעי' לי'...

ובהל' כלאים פ''י הכ''ז:

וכבר הארכתי בזה בח"ב היכא דאזלינן לקולא אם זה הוה בגדר ודאי או בגדר ספק, וזהו כונת הגמ' סנהדרין דף מ"ב ע"א דגבי ד"נ שייך לומר נזדקן הדין דהיינו קש דינא, ר"ל כך דכיון דקי"ל גבי ד"נ יצא לזכות אין מחזירין אותו לחוב, ה"ה אם נסתפק להם דאז הוה לקולא לא מחמת ספק, רק כמו שנפסק לזכות, משא"כ בדיני ממונות ושאר דברים.

ועיין מ"ש התוס' ב"ב דף נ' ע"ב, וגבי ממון זה תליא בהך מחלוקת דתקפו כהן מוציאין מידו, ר"ל אם הוא ודאי פטור או רק ספק. וא"כ לפי"ז כך דאף דקי"ל דגבי שעטנז לא שייך ביטול י"ל דזה רק בודאי, אבל ספק אין איסור כלאים עליו רק איסור כללי כמו כל הספקות, ושם י"ל דשייך שפיר ביטול, וכה"ג כתבתי בהל' אס"ב פרק ט"ז ע"ש...

ספק ממזר מותר⁵⁵³

איסו''ב פט''ו הי''ב:

פנויה שנתעברה. עיין בה"ה על מה שכתב רבינו דאף שאמרה לפלוני נבעלתי והוא ממזר, וגם פלוני מודה, הוה רק ספק. וכתב הטעם מחמת דכיון דמה"ת מותר אינה נאמנת כו', והוא תמוה דהא כמו דמותר בישראל כך מותר בממזרת וצ"ל דס"ל כך לשיטת רבינו דכל הספיקות לקולא מה"ת... דכאן דכיון דהספק הוא בו יצא מגדר פסול ונעשה כמו ודאי כשר...

סוטה

סוטה פ''ב הי''ב:

כל אשה שהיה כו'. עיין בתוס' סוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה מה⁵⁵⁴, דס"ל דכל זמן שלא נתבררה אין האיסור משום זנות⁵⁵⁵ רק הוה ודאי איסור אף אם כלפי שמיא גליא שהיא טהורה, ויהיה נ"מ בזה לרמב"ח דיבמות ד' ס"א ע"ב⁵⁵⁶ די"ל דהויא זונה אף אם אח"כ נתברר שלא זנתה...

מתנות עניים פ''ד:

וזהו ג"כ כונת הירוש' סנהדרין פ"ח ה"ו מ"ט דב"ה כו' החזירתה התורה לספיקה וספיקה לודאה כו', ר"ל כיון דע"כ יצאה מחזקתה ע"י הדין, שוב י"ל דהוה כודאי זינתה, ולא דמי לכל הספיקות דהוה רק בגדר ספק, עיין מ"ש התוס' יבמות דף י"א וסוטה דף כ"ח דזה הוה בגדר ודאי...

ולכך גבי ספק סוטה כ"ז שלא נתבררה יש עלי' גדר ודאי, עיין מש"כ בהל' סוטה. וזה ר"ל הך דיבמות דף פ"ה ע"ב גבי הך דרמב"ח דהוה זונה אם בא עלי' בעלה וע"ש בתוס', אך ר"ל כך דלא משום חשש דשמא זנתה, רק דהוה זונה...

ספיקא דאורייתא לחומרא

במבוא להל' סוטה ונע''ב בתחילתו.

כלאים פ''י הכ''ז⁵⁵⁷:

עיין בהשגות מש"כ דספק דאורייתא לחומרא⁵⁵⁸, ועיין מש"כ בפ"ט מהל' טומאת מת הי"ב ע"ש, אך באמת כך דהם פליגי אם הא דספק לחומרא הוא דין, או רק מחמת דאין אנו יודעין היאך לפסוק⁵⁵⁹, וכה"ג פליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מעה"ק פי"ח ה"י אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי שחייבה התורה וחייב על שחיטתו בחוץ בודאי, או רק ספק...

פ''ב הי''ב מהל' חמץ ומצה:

וכן כאן גבי בית לענין בדיקה, אך באמת זה תליא במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות פי"ח הל' י' אם עכשיו שחייבה התורה אשם תלוי אם זה הוי קרבן ודאי או קרבן ספק ע"ש, דנ"מ אם חייב עליו בודאי משום שחוטי חוץ או לא, וכן כאן גבי בדיקה ג"כ אם זה משויא ליה כודאי אינו בדוק או רק ספק. ועי' בהשגות הראב"ד על בעה"מ ז"ל כאן שכתב דנעשה הבית כאינו בדוק ע"ש...

בהלכות נזירות ל' טור א':

וזהו באמת מה דפליגי אם ספק של תורה להחמיר מן התורה, ר''ל, אם זה הוי גדר דין שאסור מן התורה, או רק בגדר חסרון ידיעה, וכעין מה דפליגי רבינו והראב''ד ז''ל בהלכות מעשה הקרבנות פי''ח ה''י גבי אשם תלוי בחוץ ע''ש.

ובהל' איסו''ב פט''ו הי''ב:

עיין בה"ה על מה שכתב רבינו דאף שאמרה לפלוני נבעלתי והוא ממזר וגם פלוני מודה הוה רק ספק וכתב הטעם מחמת דכיון דמה"ת מותר אינה נאמנת כו'. והוא תמוה דהא כמו דמותר בישראל כך מותר בממזרת? וצ"ל דס"ל כך לשיטת רבינו דכל הספיקות לקולא מה"ת. והנה עיין בכתובות ד' ע"ג ע"ב גבי נמצאו עליה נדרים דרבה אמר דהגט הוא רק מדרבנן ורבא אמר משום ספק, ולכאורה לשיטת רבינו מאי נ"מ הן בין כך וכך רק מדרבנן?... וצ"ל כך דס"ל דזה הוה גדר מין בפ"ע לא שהיא פנויה⁵⁶⁰, ונ"מ כגון אם אחר קידשה ואח"כ מת הראשון אם תפסי בה קדושין אחרים, דאם היא מתחלה משום גדר פנויה אז קדושין השני קדושין ודאין וקדושין השלישי אינם קדושין, ואם הוא מחמת ספק אז גם קדושי השלישי הוה ספק קדושין ...

עבד

ועיקר הגדר תליא אם עבד יש בו מציאות פרטי לדין, משום דמבואר בנזיר דף ס"ב ע"ב דאין נפשו קנויה לו. ועיין קדושין דף ס"ב ע"ב מה דמקשה שם גבי נתן פרוטה לשפחתו ואמר מעקרא בהמה, ואמאי לא מתרץ כן גבי גיורת? וצ"ל דגם דב"נ הגרות עושה אותו כפנים חדשות, גר שנתגיר כקטן שנולד, מכ"מ המציאות נעשה ע"י דעתו ורצונו ועיין ביבמות דף ס"ב, מה שא"כ בעבד כיון דזה נעשה בע"כ וא"צ דעתו כלל הוי כמו שאינו ונעשה בריה חדשה.

ולכך מבו' בגיטין ד"ט חוזר בנכסים אינו חוזר בעבד ע"ש ברש"י וכבר קדשו שמים וע"ש בתוס' דף ע"ז ע"א ובירוש' גיטין פ"ד ופסחים פ"ב לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד וגבי גרות מבו' בכתובות די"א גבי גר קטן דאם הגדילו יכולים למחות ולא אמרי' כבר קדשו השם וע"כ משום דגר אף שנשתנה מכ"מ הוא עצמו גרם לזה מה שא"כ בעבד...

עגונה. להעיד שמת בעלה.

חכמים הקלו משום עיגונא בכ''מ לסמוך על אומדנא ברורה שמת, אף שלא ראוהו שמת⁵⁶¹, ויש מקומות שלא סומכין על אומדנא כמו במים שאין להם סוף⁵⁶².

מבאר רבינו בהל' גרושין פי''ג הי''ח:

וזה לא הביא רבינו ולא מחלק בין ב"ד של ישראל⁵⁶³, והטעם כמש"כ לעיל דזה⁵⁶⁴ נולד בוסיבה הממיתה אותו לכן לא חיישינן למיעוט שאינו מצוי כלל, משא"כ שם אין בגופו שום דבר רק סיבה חוציית - חיישינן אף למיעוטא דמיעוטא...

וכ''כ בשו''ת⁵⁶⁵:

זה גדר עדות להתיר בשני עדים כי היכי שאמרו שנעשה סיבה בגופו העומד למיתה, לא חיישינן לסיבה רחוקה מאד, ולכך פסק בפי''ג הי''ז מעידין עליו שמת, ואף דהא מבואר ב''מ דק''ז ע''ב ובגיטין דף ע' ע''ב גבי שחטו בו רוב שנים דשם נקט וברח ואז אמרינן דוקא אבל הרמב''ם נקט אפילו ברח ומשמע דאף שהעדים יצאו משם מיד, ואמאי דלמא סמתרי אך לכך נקט שם הרמב''ם לשון מעידין ור''ל דוקא שנים ואז הוה נאמנות ע''פ ד''ת מצד עדות ושוב לא חוששין כלל לשום סיבה רחוקה מאד וכן גבי נחשים ועקרבים ואף שיש רפואה לנשיכת נחש כמבואר ביומא דף פ''ג ע''ב...

עדים. ג' סוגי עדות.

הל' יבום וחליצה בביאור ההלכה פ''ו הי''ט, משו''ת רבינו:

א' – שהדבר נעשה ע''י זה, כמו עדי קדושין וגיטין...

ב' – עדים שע''י הם דנים אותם, והם דיני נפשות ומלקות וקנס וחבלות לשיטת הרמב''ם הם בגדר קדושין דצריך עדים בשעת המציאות לא להעיד בב''ד...

ג' – עדי ממון, זה עדי בירור...

ושם מבאר שעד העובר על לאו (מגלח בתער), אף דהוי פסול לעדות ממון כי אינו נאמן, ופסול לעדות נפשות משום שצריך ב''ד, וב''ד לא מקבלין אותו כו'. אבל לקדושין וגרושין – כשר.

וז''ל:

אך העיקר כך דלזה צריך ב''ד שיפסלו, וכל זמן שלא פסלו ב''ד – לא כלום, אף דקי''ל למפרע נפסל, זה לאחר שפסלו ב''ד. וגם י''ל רק לחשש משקר אבל לעשות אותו פסול הגוף – לא.

ולכן בחשוד על העריות אף דקי''ל כאביי, מ''מ לפסול בב''ד – אי אפשר, דאין עליו בירור בעדים, ובלא עדים – א''א לפוסלו.

וכן מבואר בירושלמי פ''ב דסנהדרין⁵⁶⁶, דפסול עד שיפסול בב''ד, ואז נעשה פסול הגוף, ואז פסול לכל אף לקדושין ולגט, ר''ל שאינו יכול לעשות קדושין וגט. וכל זמן שאין זה, לא פסול רק משום חשש, וזה לא הוי פסול הגוף.

ולכך ס''ל להירושלמי דכותים לא נפסלו רק משום חשש והרחקה, לכן נהי דלהעיד שנתגרשה או שנתקדשה לא מהני, אבל לעשותהגט והקדושין והגרושין לא איכפת לן. וגמ' דילן סבר דגם לזה נפסלו כותים.

ונפ''מ דעכשו שאין לנו ב''ד סמוכים, א''א לעשות פסול הגוף, רק משום נאמנות, דבזה לא שייך שליחותייהו קא עבדינן, דלא שכיחא⁵⁶⁷...

עכ''פ כאן דליכא עדים על שמגלח בתער, כ''ש דא''א לפסלו ע''י ב''ד, דגדר משקר ליכא כאן, דהא מן הסתם הוי עוד אנשים שראו מסירה, ופסול הגוף ליכא – יכולים להכשיר הגט.

ועוד הובא שם משו''ת אחר:

וא''כ גבי עדות אשה מומר להכעיס כשר להעיד, וכן כתב הנמוקי יוסף בסנהדרין פ''ג⁵⁶⁸.

וכן בהל' גרושין פ''י הט''ו:

וא"כ גבי עדות אשה מומר להכעיס כשר להעיד, וכן כתב הנימוקי יוסף בסנהדרין פ"ג, ועיין רש"י ר"ה ד' כ"ב ע"א ותוס' ב"מ ד' ע"ב ע"א ע"ש ולכך נקט רבינו הטעם דהוה רשע דחמס כדי שישא את אשתו⁵⁶⁹ ועיין בסנהדרין ד' כ"ו ע"ב גבי הך דחשוד על העריות ומודה ר"נ לעדות אשה כו' ע"ש:

עונה

הל' אישות פט''ו ה''א:

בהך דפסחים דע''ב ע''ב מבואר דמצות עונה ופרו ורבו הוא שני דברים, ונ''מ לגבי מעוברת דלא שייך בה הך מצוה...

וע' בהך דביצה דף ה' ע"ב וכי תימא למצות עונה הוא דאתא, ועיין בסנהדרין דף נ"ט ע"ב דקאמר למצות פ"ו, ועיין בע"ז דף ה' ע"א דמבואר דהם שני דברים, וצ"ל דהך דביצה קמ"ל דהימים שנאסרו לא הויא בחשבון בהימים של עונה⁵⁷⁰, ועי' בריש כתובות גבי אנוס בתקנתא דרבנן וגם עיקר הטעם דפרישה היה מחמת האשה:

עובר. אם יש לאבריו שם אבר פרטי.

הל' אישות פ''ז הט''ז.

איסו''ב פי''ט הי''ב ובשו''ת המצורף שם.

ובאמת אם נימא כמ''ד חולין דף ע''ד ע''א גבי ד''ס [ד' סימנים] אכשר רחמנא⁵⁷¹ א''כ יש שם פרטי אברים גבי' בעובר.

ועי' בשם דף ע''ה ע''א גבי חלב בפלוגתא דר''י ור''ל⁵⁷² די''ל דאין עליו שם פרטי אברים.

פ''ה דיסוה''ת ה''ו:

וזה תליא בהך דחולין דע"ד וד' ע"ה גבי חלב אם יש שם פרט שפרטה לנו התורה באברים גבי עובר...

ושם:

דמה דמבואר בקדושין דף כ"ד ע"ב דאם סימא את עין עובר דהעובר יוצא לחרות אם זה גדר עין או סתם אבר, דאבר פרטי לא שייך בעובר רק לאחר שנולד ויוצא, רק כמו בשאר איברים ונ"מ למ"ד דשן ועין א"צ גט שחרור, ושאר איברים צריכין גט שחרור, כה"ג מאי?

ובשו''ת שהובאה שם:

ועי' בירושלמי ביבמות פ''ח גבי סרס בפנים דהוה סריס אדם וסריס חמה לחלוצה דלא ע''ש⁵⁷³

בפ''ו דיסוה''ת:

ועי' במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ז הט"ז גבי אם הייתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר ה"ז מקודשת וכ' ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה כו' ור"ל כך... אך זה רק להתואר אבל להמציאות שהיא מקודשת בגדר בירור ליכא לא שייך בעובר דמי יודע אם העובר נקבה, וגם כ"כ במ"א דפרטים ליכא בעובר וכמ"ש התוס' בכמה מקומות עי' חולין דע"ה גבי חלב...

ובפ''ז דאישות הט''ז:

והא דבעי הכא הוכר עוברה נ"ל דכל זמן שלא הוכר העובר לא שייך בו יד האב דרחמנא זכי לאב וכמו דמי ולדות ב"ק ד' מ"ג וד' מ"ט וכ"מ ובדברי רבינו שם אך זה תליא אם יש עליו שם עד שלא יולד, עי' חולין ד' ס"ט לגבי בהמה וד' ע"ה ע"א בהך מחלוקת דר"ל ור"י גבי חלב שם מקרי שור עד שלא נולד ובתוס' שם ד' פ"ט ע"ב ד"ה בולדות...

ובפ''א מהל' תרומות:

אך כוונת התוס' שם דכיון דהוי מקני אודניהו וכ"ז שהוא עובר אין עליו שם אוזן, וכן נראה דהא דמבואר בקדושין דף כ"ד ע"ב דהושיט ידו כו' וסימא דיוצא לחירות זה רק בגדר אבר לא בגדר עין ונ"מ למכרי עין [למכריעין⁵⁷⁴] דצריך גט שחרור ע"ש. וע' חולין דף ס"ט ע"ב דרק גבי מעשר בהמה לא חל אעובר וכן גבי קדושין וקנין היכא דבעי שם איש ואשה אז י"ל דלא שייך זה וזה ר"ל הא דאמר בקדושין דף ס"ב דהוי דשלב"ל הכוונה דהאשה אינה בעולם דאין עליה שם אשה וע' נדה דף מ"ג ע"ב כעי"ז בתוס' וחולין דף ע"ה ע"ב וכ"מ דאין על העובר שם שור...

ועי' במבוא להל' יבום וחליצה.

ובפ''ו דיסה''ת:

וכה"ג כ' התוס' בחולין דף קכ"ו ע"ב גבי ביצת השרץ וגבי חלב דכל היכא דפרט לנו רק מינים אז י"ל דכ"ז שאין הצורה שלו כמו שהוא אין עליו זה השם וכה"ג כ' רש"י בחולין ע"ב דלכך לא מהני שחיטה לולד בן ח' משום דעדיין אין עליו שם בקר וצאן...

ובפ''ב הט''ו דהל' מאכ''א:

כמש"כ התוס' חולין ד' קכ"ו ע"ב גבי ביצת השרץ דנהי דשרץ איקרי, צב ועכבר לא איקרי...

ובפ''ט ה''ז דמאכ''א:

וגם נ"מ לעור של שליל דרבינו פסק לעיל פ"ד הל' כ"א דחייבים עליהם גם משום איסור⁵⁷⁵, אם לגבי בב"ח יש עליהם ג"כ שם גדי, די"ל דרק גבי נבלה דיש ריבוי לזה בתו"כ ולא לגבי בב"ח, וגם באמת נ"מ לפי מש"כ התוס' בכ"מ בחולין דשם המין ליכא על עובר רק שם הדבר...

עובר ירך אמו

עונה

אישות פ''ו ה''י:

אם קידשה ע"מ שלא יתחייב בעונה זמן (עיין בהוריות דף ד' ע"ב גבי אין שבת כו') אם זה הוה כמו שמתנה על מה שכתוב בתורה... באמת זה תליא אם הנך חיובים הוה כל יום חיוב חדש או חיוב כללי... ועי' בירושלמי קדושין פ' א' ה"ב דמבואר שם דגם גבי עונה יכול להתנות בקטנה אם דלבסוף תהיה גדולה, ויהיה נ"מ אם לאחר שתתגדל אם נתחייב בעונה ועי' בתוספתא כאן פ' ג' מבואר ג"כ דיכול להתנות בעונה...

עונה

הל' אישות פי''ד ה''ג:

ומדברי רבינו נראה דאף דכל זמן דיש לו אשה אחת הוא משועבד לה העונה, מ"מ אח"כ כשנושא אחרת יכול לחלקם לב', ועיין בנמוקי יוסף פ' ד' דיבמות דמבואר שם להיפך והטעם דס"ל דהטעם דלא משום שהוא משועבד לה רק הדין הוא כן ולכך אם יש לו ב' נשים יכול למעט לכל אחת, ואזיל לשיטתיה דס"ל לקמן בפ' כ"א הל' ט' דהאיש לא הוה לאשה כמו בבעלים ע"ש בהשגות, ועיין בהך דכתובות דף ע' ובירושלמי שם כיון שיכול לגרשה...

עריות. איסור קריבה, והרחקות מנדה.

[ואסור לאדם ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימים נקיים אלו ואף על פי שהיא בכסותה והוא בכסותו ולא יקרב לה כו']. עיין בהשגות, עיין בירושלמי פ"ב דברכות סה"ו ואסור ליטול ממנה כוס כו'. אך י"ל דרק בימי נשואין אסור משום דטריד וכעין דאמרינן בסנהדרין די"ט ע"א גבי כה"ג אגב דמרירא חיישינן דלמא נגע אף דיש היכרא ועיין יומא ד' י"ד ע"א ובתוס' שם ד' י"ח ע"ב ע"ש וד' כ"ד ע"ב דלמא אגב חביבותיה דעבודה ע"ש. אך באמת אין הטעם משום חשש תקלה למסקנא דגמ' רק דכיון דיליף לה מאשת רעהו ס"ל דזה בעצם איסור לא מחמת תקלה וזהו המחלוקת... פי''א הי''ח מאיסו''ב.

פסול משפחה

הל' גרושין פי''ב הט''ז:

ועיין בירושלמי תרומות פ"ח ה"א דפסול משפחה צריך ב"ד וזהו מה דר"ל בקדושין ד' ס"ו ע"ב גבי בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים⁵⁷⁶ ר"ל מב"ד, ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ב ג"כ כן ושם בפ"ד אמר דפסול משפחה מתחילין מן הצד ע"ש בהל' ח', וזה מה דר"ל בגמ' דקדושין ד' ע"ב ע"ב משפחה שנטמעה נטמעה ע"ש בר"ן ר"ל דאין ב"ד יכולין לפוסלה...

וע''ש פ''א הי''ג.

ובצ''פ מלואים דף מ''ט טור ג':

י''ל ג''כ הטעם דספק ממזר מותר מן התורה משום דמבואר בירושלמי תרומות פ''ח ה''א וסנהדרין פ''ב ה''ז דפסול משפחה צריך בית דין, וצריך להתחיל מן הצד, וא''כ א''א לפוסלו מספק, וזה הגדר ג''כ דמשפחה שנטמעה נטמעה, עי' קדושין דף ע"ג ע"ב ותוס' זבחים דף מ"ה ע"א משום דכיון שלא נפסל בזמן שהי' ב"ד הגדול א"א עכשיו לפוסלו.

ובמה''ת יסוה''ת פ''ה:

ומבוא' בתוספת' דמקוואות ובירוש' פ"ח דתרומות דבן גרושה צריך שיפסול דווקא בב"ד, וכ"ז שלא פסלוהו ב"ד אין עליו שם פסול, וכ"ה בירוש' פ"ג דסנהדרין דפסול צריך דווקא שיפסל בב"ד...

וכ''כ בשו''ת צ''פ החדשות סי' ל''ו:

ע''ד כהן שנשא גיורת, הנה הרמב''ם ז''ל פסק בהל' איסו''ב פי''ט ה''ו דהוה חלל...מ''מ אנו אין אנו מתירין לו לישא גרושה וכן להיטמא למת, מחמת דמבואר בירושלמי תרומות פ''ח ה''א דפסול משפחה גבי כהן שילד מגרושה צריך ב''ד לפסול, וזה רק ב''ד סמוכין, וכ''כ הר''ש ז''ל פ''ב דמקואות הגירסא המובא בקידושין דף ס''ו ע''ב דפסולו בב''ד ע''ש, ור''ל דרק ע''י ב''ד. וכן מבואר בירושלמי סנהדרין פ''ג ג''כ כך, ופ''ד גבי פסול משפחה, וא''כ לנו דליכא ב''ד סמוכים א''א לפוסלו רק לחומרא לא לקולא, וגדר שליחותייהו ליכא בזה, דזה לא שכיח, ומאד יש להאריך בזה. ולכן אני פוסק דא''א להתיר לישא גרושה או לטמא, ורק לחומרא, והוה כישראל כשר לכל דבר.

ובהל' נע''ב פ''ג ה''ט:

ועיין מש"כ הר"ן ז"ל במס' קדושין פ''ד גבי הך דמשפחה שנטמעה נטמעה, ובאמת שם ג"כ הטעם משום דמבואר בירושלמי תרומות פ' ח' הל' א' דפסול משפחה צריך ב"ד וכן הוא בירושלמי סנהדרין פרק ד' הל' ח' דהוה כדיני נפשות לגבי דמתחילין מן הצד ע"ש ובפ''ג ה''ג גבי פסולי עדות, וכ"ז שלא נפסק, אין על המשפחה שם פסול ומותרת להתערב, אבל במשפחה שכבר נפסלה בב"ד לא מהני מה שנטמעה⁵⁷⁷ כו'.

פקוח נפש

דוחה רק איסור שישנו עכשו, ולא אם האיסור לא חל עדיין. ראה לקמן ערך רוצח שיצא מעיר מקלט.

פריה ורביה. המצוה שיהיו לו ילדים.

יבום וחליצה פ''ד ה''י.

מה''ת ע''ז פי''א:

ביבמות דף ס"ב דעכו"ם שנתגייר והיו לו בנים בגיותו דפטור מפריה ורביה עי"ש בגמרא, דנקט שם עכו"ם בני פריה ורביה⁵⁷⁸ ועי"ש ברש"י ותוספות.

אך באמת ר"ל כך, דלא דהוא מצווה על פריה ורביה, רק דמ"מ הא יש לו בנים, ואף אם אחר כך לאחר שנתגייר אם יוליד עוד בנים לא יקיים מצוה כלל, דהרי יש לו, זהו כונת הגמרא שם.

ובגדר דמבואר בהך דב"מ דף כ"ו ע"ב מתנה בעלמא כו'⁵⁷⁹.

ובכורות דף ג' ע"ב גבי הך דרב מרי⁵⁸⁰.

וה"נ כן⁵⁸¹.

ויהיה נ"מ לרב הונא דס"ל שם דאף אם מתו הבנים קיים, מ"מ אם הי' עכו"ם ונולדו לו בנים ומתו ואח"כ נתגייר אז לכולי עלמא מחוייב לקיים פו"ר, וזה⁵⁸² הוי כמו בנולד מהול, או אם עבר ומל את בנו תוך ח', דאף דלא קיים המצוה מ"מ אין מה למול כו'.

וכ''כ בשו''ת צפ''ו סי' קפ''ה:

הקשה, למה בנתגייר והיו לו בנים בגיותו קיים פו''ר, הא בגיותו אינו מכוון למצוה.

גדר פו''ר גבי גר שנתגייר, אין הכוונה בגמרא שקיים המצוה, רק כך, דעיקר גדר הפו''ר לדידן⁵⁸³ לא הלידה, רק שיהא לו בנים, דפסקינן שם דף ס''ב דאם מתו לא קיים, וא''כ כאן כיון שיש לו בנים לא שייך עוד לקיים, ומה יועיל שיקח עוד אשה ויהיה לו, הא כבר יש לו. וכמו גבי נימול תוך ח', להרבה שיטות דלא קיים מצוה⁵⁸⁴, רק דאין לו מה לימול.

וכמו דאמר ב''מ דף כ''ו ע''ב ואע''ג דמהדר מתנה בעלמא כו'.

ונ''מ די''ל דכה''ג אף לר''ה דס''ל היו לו בנים ומתו קיים⁵⁸⁵, גבי גר שהיו לו ומתו צריך לישא ולקיים, דהלידה ל''ה [לא היה] בחיוב, ובנים אין לו.

קדושין. אסורה לכ''ע כהקדש ונקנית למקדש.

מבוא להל' אישות ח''א. ופ''ד הט''ו.

הל' אישות פ''ג הט''ו:

וה"ה גבי קדושין ג"כ נעשה שני דברים, ע"י הקבלה שלה היא נאסרה לכו"ע, וע"י הנתינה שלו היא נקנית לו, ועיקר הטעם דדבר שבערוה הוא מה שנאסרה לכו"ע וזה ע"י קבלתה...

ובהל' יסודי התורה בהשמטה לפ''ו:

במ"ש בגדר קידושין שיש בזה שני גדרים: א' קנין לעצמו, והב' מה שאסורה לאחרים בגדר א"א וחיוב מיתה.

וכן מה דאין קידושין תופסין בא"א, הוא ג"כ: א' מחמת חיוב מיתה, עי' קידושין דף ס"ז ע"ב⁵⁸⁶, וגם מה שהיא שייכא לאחר.

ונ"מ גבי פקח שנשא חרשת, ואח"כ קידשה פקח אחר⁵⁸⁷. עי' ביבמות דף נ"א ודק"י ע"ב⁵⁸⁸ דמוכח שם דלא הוי קידושין, מ"מ אם גרשה בריח הגט דחזינן לפשיטות הגמ' דיבמות דף נ"ב⁵⁸⁹ ודצ"ד וכ"מ, דפסולה לכהונה מה"ת, אף דהוי א"א גמורה, ואם מת בעלה מתיבמת⁵⁹⁰, כמ"ש התוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ע"ש⁵⁹¹.

וזה ר"ל הגמ' ביבמות דף נ"ב הנ"ל גבי ריח הגט ביבמה מאי, ור"ל דחזינן דריח הגט לא פעל [אלא] רק בקנין הבעל דעי"ז נקלש, לא בהאיסור שנאסרה לעלמא, ולכך נפסלה לכהונה, והיבום הוא נובע מגדר האיסור שנאסרה לעלמא, דהרי היא מתייבמת לאחר ריח הגט, או מ"מ פועל זה מדרבנן בזיקת היבם, ונ"מ דאז לכו"ע בגט כזה לא מהני בע"כ דיבמה דזה רק מגדר חליצה...

קדושין. מבוא להל' יבום⁵⁹²:

זה ודאי בקדושין לא שייך כלל גדר זכות, ובפרט להמקדש... משום דזה נפ''מ בין האיש להאשה, דהאיש צריך דוקא שיהא רוצה בהדברים⁵⁹³... דיש ג' גדרים: א' - שרוצה, וא' – שמסכים, וא' - שאינו מוחה... ויש דבר שצריך דוקא שירצה ושם לא מהני זכות, ויש דבר שדי שמסכים, ואז מהני זכות....

קדושין ונשואין. אירוסין דבר נפסק ונשואין דבר נמשך.

הל' אישות פ''ו ה''י:

והנה אם קידשה ע"מ שלא יתחייב בעונה זמן ... אם זה הוה כמו שמתנה על מה שכתוב בתורה, עי' ...ואך באמת זה תליא אם הנך חיובים הוה כל יום חיוב חדש או חיוב כללי...

הל' אישות פי''ד ה''ג:

עוד י"ל דס"ל כמש"כ לעיל דכל יום הוא חיוב חדש, ולכך ס"ל בהל' גרושין פ' י' הל' כ"ג דלגבי אשתו שנשתטית אינו משועבד, כיון דהשתא לאו בת אישות היא...

פי''א ה''ה מהל' ברכות:

והנה רבינו ז"ל בהל' אישות פ"ג הל' כ"ג ובפרק י' הל' ו' מחלק שם בין ברכת אירוסין לברכת נשואין, דבברכת אירוסין אינו מברך אח"כ, ובברכת נשואין מברך. דס"ל דאירוסין אינו דבר הנמשך ונשואין הוא דבר הנמשך.

וזה ג"כ שיטת רבינו בהלכות גירושין ס"פ י"א גבי מניקת, דמחלק בין ארוסה לנשואה. משום דבנשואין בכל יום הוה איסור חדש ולכך יוציא. ולא מחמת מה שכתבו התוס' ביבמות שם.

ועיין במה דפליגי רבינו ז"ל עם הראב"ד בפ' י"ח מהל' אישות הל' י"ד, אם גבי מזונות שייך דין קדימה דכל יום ויום הוה חיוב חדש.

ועיין תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב אם יכולה לומר אכל זמן איני ניזונית ואיני עושה.

ועיין במה דפליגי רש"י ותוס' ז"ל ב"מ ד' צ"ו ע"ב גבי בעל בנכסי אשתו מי מעל, אם ר"ל משעת נשואין או אף לאחר נשואין שבכל יום ויום הוא חיוב חדש ...

אם מוטל עליו חיוב לרפאת את אשתו שנשתטית, משום דס''ל לרבינו דהני דברים דהבעל מחוייב ליתן לאשתו דהוא מחמת הנשואין – בכל יום יום הוה חיוב חדש, וכיון דבשוטה לא שייך זה, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת – פקע החיוב...

פ''א מה' תרומות:

וס"ל דגרושה מן הנשואין דהוי דרך קנין גם הקידושין די בסתם אח"כ משא"כ מן האירוסין דהוי רק גדר סילוק שם בעי קידושין בפירוש דנשואין דהוי דבר נמשך גם הכריתות שלו נמשכת, משא"כ באירוסין דהוי דבר נפסק גם הגירושין הוא נפסק.

קדושי כסף

במבוא להל' אישות, העתקתי משו''ת:

"וגבי כסף, הארכתי בזה הרבה אם העילה הוא הקנין וע''י זה מתקדשת, או להיפך – העילה היא הקדושין וע''י זה היא קונה הדבר, ויש בזה כמה סתירות, עיין"...

קדושי כסף. בפרוטה. דבר תורה או מדרש חכמים.

פ''ג ה''כ מהל' אישות⁵⁹⁴:

אבל הכסף כו'. עי' מש"כ לעיל בפ"א, ונ"מ במה שכתבתי בפ"א מהל' שקלים אם אזלינן בתר זמן התורה או בתר עכשיו עי' כאן ד' י"ב ע"א סבר רב יוסף למימר ע"ש וזהו אם היה מפורש בתורה אז צריך להלך אחר זמן של אז אבל עכשיו שהוא מדרש חכמים אזלינן בתר הזמן של עכשיו...

ובשקלים פ''א ה''ג:

אך באמת כך דזה ר"ל המחלוקת דירושלמי דפאה הנ"ל דאם למשל השיעור של זית אם כך נאמרה למשה שיעורים הוה כזית אז יכולים אנו לשערו בכל דור לפי אותו הזית שבאותו הזמן אבל אם נאמר כמו הך דיומא ד' פ' הנ"ל וכ"מ דזה רק אסמכתא רק שנמסר לנו מסיני שיעור ואנחנו שערנו כזית אז צריך שיהיה כמו בזמן משה ...

והנה נ"מ כך דאם נאמר שהיה בימי משה מטבע הנקראת גרה וכך נאמרה לו מסיני שצריך להיות השקל עשרים מטבעות אז בלא קרא הוה אזלינן כמו מטבע לפי הדור וכס"ד דר"י אבל אם נאמר שזה רק שיעור כמ"ש התוס' הנ"ל אז צריך כמו שהיה בימי משה. וזהו מה דאמרינן בירושלמי דשקלים הובא בתוס' מנחות ד' כ"ט וחולין ד' מ"ב כמין מטבע של אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה כו' ר"ל שני דברים אחד דדוקא כזה ר"ל כמשקלו וגם מטבע ונ"מ דאם יפחת אינו יכול ליתן פחות ואם יוסיפו צריך ליתן לפי ההוספה...

ובפ''ב מהל' תרומות:

וכן יהי' נ"מ אם אח"כ הוזלו הקדושין ויש בה שו"פ דידן אך לא של משה וכ"כ בזה בח"א בהל' שקלים ולעיל דלענין קנין שפיר י"ל דדי בפרוטה של עכשיו משא"כ בקדושין דזה גזה"כ דבעי שיהא כסף כמו בימי משה וזה רק היכא דצריך שיחול עליו שם כסף קדושין משא"כ כאן שכבר חל שם קדושין על הכסף שוב מהני אף אם אח"כ הוזל משל משה וכן ר"ל הך דקדושין דף י"ב שמא שו"פ במדי ור"ל דפרוטה של עכשיו שוה גם כאן או כיון דסברא וקבלה יכולה לאמר לדידי שוה לי וסברה וקבילה אך לשיעור תורה לא מהני זה ואמר דחיישינן שמא במקום אחר שוה שיעור תורה ומהני וע' יומא דף פ' ע"א גבי אוכל כזית חלב בזה"ז לענין שעורין ור"ל ג"כ כך ובירוש' פ"א דפאה ובזבחים דף ס"ב ע"ב דלא יפחות משל משה גבי מזבח ומנחות דף ע"ו ע"ב בתוס' גבי תודה ובכורות דף נ' ע"א וע' בהך דמנחות דף פ"ח ע"ב דמבואר שם דחצי לוג של כל נר ונר למנורה הוה גדר שיעור לא מחמת הצורך ע"ש דף פ"ט דאף אם נכבה הנר באמצע הלילה צריך ליתן בה שיעור השמן חצי לוג של כל הלילה⁵⁹⁵ ואכמ"ל:

קדשה

מתי בועל פנויה עובר על איסור קדשה.

[הרמב''ם: והמכין בתו לכך הרי היא קדשה, ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה].

אני אומר כו' ולוקה כו'. עיין מש"כ רבינו לקמן בפ' ה' מהל' א"ב הי"ח ע"ש דנקט היא במלקות ומשמע שם דהבועל אין נ"מ בין אם מופקרת לכל או לא, ועי' בהך דסנהדרין ד' ע"ו ע"א דמוכח שם דהלאו הוא על האב... פ''ב הי''ז מהל' נע''ב.

קודם מ"ת כו' ומשנתנה התורה כו'. עיין בהשגות, ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בפ"ב מהל' נערה בתולה הל' י"ז דרק אם נתיחדה לכך, ועי' בהל' א"ב פ' י"ח הל' ב' דוקא אם הפקירה עצמה לכל ע"ש, ועי' בסנהדרין ד' ע"ו ע"א גבי הך לאו דאל תחלל את בתך ע"ש ושם ד' פ"ב ע"א זו זונה ע"ש ותוס' שם דף נ' ע"ב ד"ה ת"ל, ועי' בהך דנדה ד' מ"ה ע"א דאמר שם א"כ פסולה כו' ר"ל משום דכיון דאמרה שנבעלה איזה פעמים אז לר"ע הוה זונה וא"ש מה שהקשה שם תוס'... פ''א ה''ד מהל' אישות.

קוצר

הל' שבת פ''ח ה''ג:

והנה נ"מ בין קוצר לגוזז, דגוזז חייב אף לאחר מיתה, וקוצר רק ממקום חיותו, וכן קוצר לא מקרי קוצר רק אם צריך לדבר הנקצר עי'...

קטן. שבא על שפחה חרופה חייב קרבן⁵⁹⁶.

הל' סוטה פ''ב ה''ד.

קטנה שנישאת

דאף דאנן קי"ל ביבמות דף ק"ט ע"ב דלא אמרינן קדושי קטנה מתלי תליי וצריך לבעול אותה לשם קדושין לכשתגדיל זה רק בקדושין, אבל נשואין וחופה די בשל קטנות אם הקדושין היו ע"י האב וגדלי בהדה כן מבואר בירושלמי שם דתאכל ע"י חופתה הראשונה. [כמו נשואין אריכתא].

קטנה. לא עושה שליח לקבלה.

הל' גרושין פ''ו ה''ט:

ולכך כתב רבינו זה הטעם דלא מהני לעשות שליח לקבלה משום דבעי שיעידו עליה⁵⁹⁷, וגבי קדושין דנתמעט מטעם איש⁵⁹⁸ ולא מטעם דבעי עדים, שם העדים לא הוו בגדר עדי ב"ד רק דהם עושים הפעולה ובלא הם לא הוה פעולה כלל, משא"כ כאן דהעדים הם עושים הדבר שיהיה שליח ע"י הגדתם בב"ד, ואין יכולים להעיד על קטן...

קיום. שטר קדושין, או גט שחרור.

הל' אישות פ''ג ה''ג:

ואם השטר קדושין צריך קיום אם מקדש ע"י שליח עי' גיטין דף י' ע"א דפליגי בזה רש"י ותוס' דמדברי רש"י שם משמע דאין צריך קיום ובתוס' שם ד"ה כי מוכח דצריך קיום גמור ע"ש, ועי' מה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' עבדים פרק ו' הל' ז' ע"ש בהשגות ובהל' גרושין פרק י"ב הל' ב' ע"ש ומש"כ רבינו ז"ל ספ"ז מהל' גרושין ע"ש בה"ה אך זה רק להחזיקה בגרושה אבל מתגרשת לכו"ע בלא קיום וכן לגבי שחרור כן...

פ''א דתרומות הכ''ג:

וכן נראה במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בס' פ"ו דהל' עבדים גבי גט שחרור אם די בבפנ"כ בלא קיום ע"ש וכן פליגי בהל' גירושין אך נראה דגבי שחרור ודאי צריך קיום משום דזה גדר גירות אף דהתוס' קדושין דף ס"ב ע"ב ס"ל דשחרור א"צ ג'...

קנאים פוגעים

איסו''ב פי''ב ה''ד:

כל הבועל כו' הרי אלו משובחים⁵⁹⁹. עיין בהשגות⁶⁰⁰, וע' בירושלמי כאן ספ"ט דבקשו לנדות את פנחס ושלא ברצון חכמים היה וא"כ מוכח כשיטת הר"א ז"ל אך י"ל דכיון דזה לא הוה גדר דין רק קנאים זה לא שייך רק במי שיכול להורגו אבל פנחס שהיה כהן עיין זבחים ד' ק"א ע"ב א"כ עליו אין מוטל הדבר ולכן בקשו לנדותו:

ובפ''ג דמתנות עניים:

כתבתי בהל' אס"ב במה דמבואר בירושלמי ספ"ט דסנהדרין דרצו לנדות את פנחס ר"ל משום דדין דקנאין פוגעין בו י"ל דגבי כהן לא הוה בכלל תקנה זו וא"כ יש בו חיוב מה שהרג ולא עבד ברשות.

רבית. שכר בטילת המעות.

שבת פ''ו הכ''ה:

וגבי רבית אף שכר בטילת המעות הוה רבית כמבואר בראשונים, והטעם דהנה קיי"ל ב"ק ד' פ"ה דאם ביטלו ממלאכה חייב לשלם לו השבת ע"ש, ואם ביטל כיסו של חבירו פטור כמבואר בירוש' ב"מ פ"ה, וכן חנותו של חבירו ע"ש, ולכך הדין דגבי זונה כיון דעפ"י דין צריך לשלם שכר פקעתא לא הוה אתנן, משא"כ גבי רבית כיון שע"פ דין א"צ לשלם שכר ביטול המעות לכך לא מקרי התשלומין עבור הביטול המעות רק עבור הנאה שלו מהמעות והוי רבית...

רוב ומיעוט

הל' סוטה פ''א הי''ח, העתקתי מספר ההשלמה:

ובאמת כה"ג פליגי בסנהדרין דף ל' ובירוש' שם היכא דהרוב אומר כך והמיעוט להיפך דאזלינן בתר רוב, אם המיעוט ישנו, או דהמיעוט כמי שאינו, או דהמיעוט ג"כ כמו שהודה לרוב. ועי' ...ונ"מ להתשלומין אם טעו אם צריכין הרוב לשלם הכל, כמבואר בגמ' שם. וכן נ"מ אם אח"כ נמצאו מי שסובר כהמיעוט כמה צריך? אם המיעוט מצטרף להם, או שצריך רוב כנגד (המיעוט), או רוב כנגד הכל...

ובהל' סוטה:

ועיין בהל' רוצח פרק ט' במש"כ שם רבינו בסוף פ' זה הכלל דהולכין אחר הרוב בפסולין ולמאי נ"מ זה הא גם במחצה על מחצה כן גבי פסולים, אך יש לומר דנ"מ דאם קודם הורדה לנחל היה מחצה על מחצה ואח"כ ניתוסף אותן שאמרו ראינו בטל ההורדה ופקע האיסור ומצטרפת להמחצה שאמרו תחלה ראינו, אבל אם היו רק מיעוט בתחלה שוב נתבטל המיעוט לגמרי והוה כמאן דליתא ולא מצטרפי...

ובמה''ת הל' יסוה''ת פ''ה ה''ו:

וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת בסנהדר' דף ל' גבי כיצד כותבין הפסק ע"ש. ובירוש' בזה דיש ג' שיטות אם המיעוט הוי כמו שהם ג"כ הורו כן, או כמו שנתבטלו, או דאנן פסקינן כהרוב. ונ"מ אם אח"כ רצו ב"ד אחר לבטל דבריהם כמה צריך להיות, אם כנגד כל הב"ד הראשון, או כנגד הרוב, או גם המיעוט של ב"ד ראשון מצטרפין להב"ד האחרון. ועי' בדברי רבינו בה' ממרים פ"א גבי מה דמבואר גדול במנין ע"ש. ובזה א"ש דנ"מ כה"ג שלב"ד הגדול הראשון הי' המיעוט יותר מבב"ד האחרון, ובאמת זה ר"ל המשנה פ"א דעדיות למה הוזכרו כו' כדי לבטלן ור"ל דאף אי נימא דהמיעוט בטל להרוב לגמרי זה רק בזמן שהם ביחד אבל אם אינן במקום א' אז המיעוט אינן מתבטלים להרוב⁶⁰¹...

בפ''ה הכ''א מהל' שחיטה:

ועי' ברש"י ותוס' חולין ד' כ"א ע"ב וד' כ' ע"ב אם המיעוט בתרא הוה ג"כ בגדר שחיטה או לא ור"ל אם הך דאמרינן רובו של אחד כמוהו היינו שהרוב עושה פעולה כמו שגם המיעוט נשחט או דדי ברוב. וזהו באמת כונת הגמ' ד' י"ט ע"א מאן תנא גבי רובו דשחיטה ריבר"י ר"ל דמדייק הלשון דנקט כמוהו דמשמע כמו שכולו נשחט זהו ר"י בר"י דמכשיר גבי הגרמה אבל לרבנן די ברוב והמיעוט כמאן דלא נשחט...

רודף. להציל הנרדף ע''י אחד מאברי הרודף.

איסו''ב פי''ב ה''ה:

ולא עוד אלא ונשמט הבועל כו'⁶⁰². דוקא נשמט, אבל אם הוא בועל אז חייב אם הרג להקנאי, משום דהוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו, דיכול לפרוש ושוב לא יהרגהו הקנאי, ועיין בירושלמי סנהדרין ספ"ח כאן גבי רודף שנעשה נרדף דהיינו אם רודפו להרגו ובאמת יכול להצילו באחד מאבריו אם על ידי זה נעשה הרודף נרדף והרודף אחריו רודף⁶⁰³...

ומהד''ת הל' ע''ז פ''ד הי''ג:

אך י"ל דזה תלי' איך הדין דרוצח בשוגג שרדף אחריו גואל הדם להורגו ונהפך הרוצח והרג את גואל הדם אם יש עליו גדר רודף⁶⁰⁴, וי"ל דזה כוונת הירוש' שבת פ' ש"ש וסנהד' ספ"ח גבי רודף שנעשה נרדף ור"ל כה"ג...

רודף. הנרדף עצמו רשאי להרוג הרודף מיד.

לפי המבו' בספרי פ' תצא פיס' רצ"ב וקרבה אשת האחד אשת איש⁶⁰⁵, ר"ל דרק אם אשתו של הראשון שהתחיל להכות את חברו ואח"כ הכה חברו לו, ומיירי בגדר רודף, כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"א ה"ז ע"ש ובספרי. והיא מכ"מ חייבת⁶⁰⁶ וצריך להציל את השני באחד מאבריה [מאבריו] ואם לא - גם בנפשה [בנפשו], משום שהיא אשת הרודף הראשון שהוא התחיל, אבל אם היתה אשתו של השני אף שהיא היתה יכולה להציל ג"כ באחד מאבריו, מכ"מ אין עונשין אותה.

עי' בירוש' ע"ז פ"ב ושבת פ' ח' שרצים גבי מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף ור"ל כה"ג. וגם י"ל לחלק בין אשתו לאדם אחר⁶⁰⁷, ועי' בדברי רבינו בהל' מלכים ועי' בירוש' ב"ק פ"ח ה"ג ע"ש בזה⁶⁰⁸. [הל' יסוה''ת פ''ה].

רודף. מה בין הנרדף עצמו לשאר מצילין, וקטן הרודף אחר ערוה.

איסו''ב פ''א ה''ג:

ועיין במה דס"ל לרבינו ז"ל בס' המצות דגם גבי קטן הרודף אחר ערוה ג"כ ניתן להצילה בנפשו ע"ש במצוה רצ"ג⁶⁰⁹.

ובהשלמה השמטה ט''ז פירש:

והנה רבינו בס' המצות מצוה מל"ת רצ"ג כ' דגם גבי קטן הרודף אחר ערוה כן אך בחיבורו לא כ' זה. והטעם דהנה בסנהדרין שם אמרינן דגם לרודף צ"ל ראה כו'⁶¹⁰ והטעם דאמרינן שמא עי"ז יפרוש והוה כמו יכול להצילו באחד מאבריו, וזה רק באחר, אבל הנרדף עצמו פסק רבינו בהל' רוצח דא"צ זה, ע"ש בפ"א הי"ג⁶¹¹.

ועי' במ"ש רבינו בהל' גנבה פ"ט ה"ז ורשות ביד כל אדם, ואמאי לא קאמר נמי דהוה מצוה וחיוב, כמבואר שם בספ"א מהל' רוצח⁶¹² וסנהדרין דף ע"ג.

אך כך, דגבי מחתרת אם ר"ל דעכשיו שאמרה התורה חזקה כו'⁶¹³ עי' יומא דף פ"ה⁶¹⁴, אם כעת הוא בא רק על נפשות (אז) [או] אם הי' מניחו ליטול הממון לא הי' הורגו, וזה תליא בהך ד יומא הנ"ל⁶¹⁵ ועי' בהל' גנבה פ"ט ה"ח⁶¹⁶ ע"ש בהשגות⁶¹⁷ ובירושלמי סנהדרין פ"ח⁶¹⁸ וכתובות פ"ד⁶¹⁹ מה דמחלק בין יום ללילה, ועי' רש"י רפ"א דפסחים⁶²⁰ ע"ש בתוס'⁶²¹.

אך נ"מ כך, דאם אינו מכיר בו מי הוא, ושמא הוא אביו, אז אם נימא דמחתרת הוה גדר בירור – אסור, ואם נימא משום ספק גם כאן מותר. ועי' ע"ז דף ט"ו ע"ב גבי שמוטא דהוה מחלוקת אם יש עליו שם רוצח או לא⁶²².

ועי' בדברי הר"א בהל' י"א שהשיג שם על רבינו במ"ש דאם יש עדים אינו נהרג⁶²³, וטעם רבינו דזה לא הוה דין, רק כמו הוראת שעה⁶²⁴, עי' כתובות דף ל"ג ע"ב⁶²⁵ וזה רק ידוע לו⁶²⁶, והוה כמו דאמרינן בכריתות דף י"ב ע"ב לעצמו ובינו לבין עצמו⁶²⁷.

ואף דבסנהדרין ד' ע"ב ע"ב מבואר שם דבשבת א"צ לפקח עליו את הגל, והוה כמו גברא קטילא, זה תליא בהך דמכות ד' י"א ע"ב גבי היכא דגואל הדם מותר להורגו אף בלא מצוה, אם הרגו אחר אם חייב ע"ש, וה"נ כן.

ועי' נדה ד' מ"ד בתוס' שם גבי עובר, ובירוש' שבת בפ' ש"ש גבי רודף שנעשה נרדף⁶²⁸ וכ"כ בזה בח"א בהל' אס"ב⁶²⁹. וכן הדין לגבי דחיית שבת, דהנה בשבת ד' כ"ט ע"ב חשיב שם מפני רוח רעה⁶³⁰, ובר"ה דף כ"ג ע"ב גבי הבא להציל לא חשיב שם זה⁶³¹. אך בתוספ' פ"ג דעירובין מוכח דגבי רוח רעה רק הוא בעצמו יכול לחלל, דזה רק דמיון⁶³² לא בירור⁶³³, ולכך רבינו ז"ל בפ"ב מהל' שבת הביא דין דמכבה על אחר והשמיט זה⁶³⁴. וכן מדוייק לשון המשנה⁶³⁵.

ועי' רש"י תענית דף כ"ב ע"ב⁶³⁶. ובכריתות דף ג' ע"ב גבי חובר חבר⁶³⁷ ע"ש בתו"י מ"ש⁶³⁸ וברש"י סנהדרין דף ס"ה⁶³⁹. אך לפי מ"ש א"ש דרק הוא מותר משום דזה רק דמיוני, ובפרט לשיטת רבינו בפה"מ יומא דף פ"ג⁶⁴⁰ וכ"כ בזה בח"א.

גם י"ל אם לא יועיל אינו עובר כלל⁶⁴¹.

ועי' סוטה דף מ"ד ע"ב גבי למעוטי עכו"ם שלא יבואו אם זה הוה מצוה או חובה⁶⁴², ובירוש' שם⁶⁴³ ועי' עירובין דף מ"ה ע"א⁶⁴⁴ ודף י"ז ע"א⁶⁴⁵ ובמה דמבואר בשבת דף קכ"א ע"ב גבי נחשים כו' אם הוה סכנה, וברצין אחריו מחללין ע"ש⁶⁴⁶ ובהך דע"ז דף י"ב ע"ב גבי דר"נ דהתיר להחם חמין⁶⁴⁷, ע"ש בתוס' שכ' שיש בה סכנה⁶⁴⁸, ר"ל לא דהאדם מסוכן, רק דהדבר אם תהי' באדם הוה סכנה⁶⁴⁹. וכה"ג כתבתי בח"א גבי אשתא צמירתא דע"ז דף כ"ח⁶⁵⁰, ועי' יומא דף פ"ד ע"ב בין להשקותו בין להברותו ע"ש ברש"י⁶⁵¹.

אך כך, דהנה רבינו והר"א ז"ל בפ"ב מהל' שבת פליגי גבי מדורה⁶⁵² אם מסוכן כ"ז שצריך לא⁶⁵³ מחללין, או רק דבר רפואה או דבר שאם לא יעשה יש חשש שנתוסף בו סכנה. וזה ר"ל בין להשקותו דהיינו שצריך לשתות וא"י לשתות צונן, או שצריך לשתות חמין משום רפואה⁶⁵⁴.

ועי' עירובין דף ס"ח⁶⁵⁵ וזה רק גבי חולה שהוא מסוכן⁶⁵⁶, אבל בולע נימא דבעצם אינו מסוכן רק שיש בו דבר שיוכל להביאו לידי סכנה, זה רק מה ששייך לרפואה מותר, אבל לצרכו – לא. וכן מוכח מלשון רבינו בפ"ב מהל' שבת ה"ו⁶⁵⁷ ונ"מ אם נאמנת אשה וגוי על זה, ועי' רש"י יומא שם⁶⁵⁸ ובע"ז דף כ"ח גבי צפדינא⁶⁵⁹ וב"ק דף קי"ג⁶⁶⁰.

ועי' ירוש' ב"ק פ"ח סה"ג לא אשת שני, ר"ל דהנה שם דף כ"ח ע"א⁶⁶¹ ובדברי רבנו בפ"א מהל' רוצח מפרש לה דמיירי במקום סכנת נפשות⁶⁶², רק דיכול להציל ע"י דבר אחר, ואמר בירוש' דאשת השני אף שיכולה להציל ע"י ד"א אין עונשין אותה, וי"ל משום דאשתו כגופו⁶⁶³....

עכ"פ היכא דיכול לעשות פעולה, גם גבי רודף צריך לעשות, וגבי קטן כיון דאף אם הגיע לו לא הפריש, א"צ והורגו מיד⁶⁶⁴. אבל גבי ערוה ע"כ מיירי שהוא קטן בן ט', א"כ הוה בר דעת עי' ע"ז דף ל"ו ע"ב דידע לארגולי⁶⁶⁵ ותוס' כתובות דף ק"ז⁶⁶⁶ וכ"מ, כיון דהוא כעונת הפעוטות. ועי' בדברי רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ד דרבינו ס"ל דשייך קינוי גבי קטנה והר"א לא ס"ל כן, ועי' ירוש' פ"ד דכתובות דקטנה שהתרה בה כגדולה שלא התרה בה, ולכך גבי קטן הרודף אחר ערוה ע"כ צריך להודיעו.

וגבי נזקין היכא דעדיין לא עלה השור ע"ג חבירו יכול הוא או אחרים להרוג את השור בגדר רודף⁶⁶⁷, ולא אמרינן הי' לו לשומטו כהך דב"ק דף כ"ח⁶⁶⁸, ובירוש' שם פ"ג ראה אמת המים שוטפת כו' עד שלא הגיע לשדהו מותר לפנותה ובתוספ' ב"ב פ"ב ע"ש⁶⁶⁹.

רודף. אחר ערוה נהרג בגלל האיסור או שפוגם אותה.

איסו''ב פ''א ה''ג:

ובאמת זה תליא אם הדבר משום פגם או משום איסורא ע"ש בתוס' ד' ע"ג ע"א ד"ה ומה⁶⁷⁰.

והל' תרומות פ''א:

מהך דסנהדרין דף ע"ג ע"א גבי רודף אחר הערוה דאם שחוף רודף, טעם דקטלא ליכא וטעם דקפגים לה איכא, וגבי נדה יהי' נ"מ להיפך דשם ערוה וכרת יש בה ופגימה ליכא...

רודף

מסוכן, שהתענית נעשית בגדר רודף.

שביתת עשור פ''ב ה''ח:

והנה נ"ל נ"מ בין להציל בין לרפאות, דלהציל אף ספק, ולרפואה רק אם הרפואה ברורה, משא"כ בספק – לא, דאז לא הוה רפואה, ולכך א"ש הך דר' מתיא בן חרש ביומא ד' פ"ג ע"ש בפהמ"ש מה דמחלק בין סגולה לרפואה ע"ש... והנה גבי יוהכ"פ כתיב עינוי והיינו לא שלא יאכל, רק שיתענה, עי' ד' פ"ג וא"כ לפי"ז כאן כל שלא נתברר ההיתר לא מקיים, ולכך אסור כאן ספק⁶⁷¹.

אך זה רק לגבי רפואה ביוהכ"פ, משא"כ אם הוא מסוכן וצריך לאכול נמצא דהתענית הוא מזיק לו והוה כרודף לו, אז מותר לאכול וא"צ כלל פחות מכשיעור, כיון דהוא בעצם מסוכן. ולענין דבר הצריך לו⁶⁷² הותרה שלא יזיק לו, אף אין אומרים שהתענית סכנה לו.

ובזה יש ליישב מ"ש על רש"י דסותר עצמו ומהך דד' פ"ג ע"ש על ד' פ"ד ע"ב ע"ש⁶⁷³. ובזה א"ש, דלגבי רפואה אז אזלינן בתר רובא, משא"כ להזיק לו דהוה כמו ספק רודף, משא"כ בחלה דזה הוה כמו מן שמיא קא מרדפא ליה כמבואר בסנהדרין דע"ב ע"ב, רק מה שהתורה התירה, וזה צריך רובא כמו בד"נ ובשאר דברים⁶⁷⁴.

וזה נ"ל דגבי מעוברת אף ביהכ"פ צריך להאכילה פחות מכשיעור⁶⁷⁵ כיון דהסכנה הוא מה שאינה אוכלת, וכיון דאוכלת פחות מכשיעור די לה, א"כ שוב לא הוה סכנה, ועי' בשבועות דף י"ח ע"א שהיה לו לפרוש בהנאה כו' ע"ש.

וגם גבי שבת יש נ"מ בין דברים שאחרים צריכים לעשות בין היא עצמה, ועי' ע"ז דף י"ב ע"ב גבי הבולע נימא ע"ש בתוס'.

ועיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל סוף פ"א מהל' מילה טעם אחר דדוחין מילה מפני חולה משום דהמילה יכולה להתקיים בזמן אחר והוה כעין הך חלל עליו שבת זו. ולפמ"ש לעיל א"ש זה, דשם ג"כ צריך הקיום בודאי, ולכך צריך טעם אחר ושם לא ר"ל שהולד מסוכן רק דע"י המילה תגרום לסכנה ולא נימא כמו דאמרינן ב"ק ד' פ"ד ע"א דאמרינן אי מיית לימות דהמצוה הוא כך⁶⁷⁶ ועי' בגיטין ד' נ"ז ע"ב ע"ש⁶⁷⁷.

ולענין אחרים⁶⁷⁸ יומא ד' מ"ט ע"א גבי לי התיר ר' חנינא ע"ש ובירושלמי פ' ש"ש ועי' פ"ד דשביעית ובפ"א דביצה ואכמ"ל: לגבי רפואה צריך בדיקה, ולענין להצילו אף סתם, עי' עירובין ד' מ"ה ע"א ובדברי רבינו שם ועי' מנחות ד' ס"ד. ובזה יש ליישב הגמ' דשבת ד' קכ"ט ועירובין ד' ע"ט ע"ב ודיומא ד' פ"ד ע"ב גבי מחמי חמין ע"ש...

ובפ''ה דהל' יסוה''ת:

י"ל כך דהיכי דהכפיה היתה על האסור בעצמו א"כ נמצא דהאסור שאסרה התורה גרם לו שיהיה נרדף א"כ הוי האיסור רודף וניתן להצילו בנפשו⁶⁷⁹, ולכך במקום שצריך למסור עצמו, אם לא מסר פטור. ובגדר דס"ל לרבינו בהל' רוצח פ"א גבי יכול להצילו בא' מאיבריו דאין עונשין אותו. וכה"ג כתבתי בהל' שביתת עשור לחלק בין היכי דהצום מזיק להחולה ובין היכי דהוא חולה וצריך לרפאות עצמו באכילה ביוה"כ, ועי' ב"ק דקי"ז ע"ב גבי אדעתא דכסא דכספא אתי, ובסוף הל' חובל ומזיק, ובהל' גניבה גבי בא במחתרת.

ושם בפ''ו:

ול"ד למסוכן דמאכילין אותו פחות מכשיעור, שם מיירי רק היכא דהסכנה נעשה מזה הדבר כמו בעוברה שהריחה, כמבואר שם בהל' י"ד וביומא פ"ב, ואם יאכל מעט תעבור הסכנה, שוב לגבי הרבה (אוכל) - אין עליו גדר מסוכן⁶⁸⁰, משא"כ מי שאחזו בולמוס דהוי מסוכן מחמת רעבון שם נדחה האיסור⁶⁸¹, רק הקל הקל, כן מבואר שם בגמ' דיומא דפ"ג וע"ש דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם ב"ה [בהל'] מא"ס⁶⁸² ובה' שביתת עשור⁶⁸³.

ובמה''ת פ''ז הי''ב מהל' ע''ז:

מהך דר"ע שגמע ביצה בת"ב שחל בע"ש⁶⁸⁴, וע"ש בתוס' בשם ר"ח שר"ע אז הי' מסוכן, ור"י כו'⁶⁸⁵. אך כך, דוודאי הי' מסוכן, רק דר"י ס"ל דמ"מ אף שיכול לאכול, מ"מ יותר משצריך אסור לאכול אף בתענית שמדברי קבלה, כי זה איסור בפ"ע.

וגבי יו"כ וכן גבי חילול שבת פליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בהלכות שבת פ"ב הל' י"ד⁶⁸⁶, אם חולה שיש בו סכנה כל דבר שצריך מחללין עליו את השבת, או רק אם זה הדבר אם לא יעשו לו יהי' מסוכן ביותר, ועיין תוס' שבת דף קכ"ח ע"ב⁶⁸⁷.

וכן לגבי יו"כ נ"מ גבי חולה מסוכן, אם ע"י התענית יסתכן יותר אז הוי התענית כמו רודף ומתירין לו, אבל אם צריך רפואה והרפואה הוא האכילה או השתיה, אז רק אם זה ברור שבלא הרפואה יהי' גדר סכנת נפשות... ולכך נקט בגמ' בר"ע דגמע ביצה בלא מלח, משום דביצה לבד הקליפה מוכח בסוטה ד"ד ע"א דהוה כמו ג' רביעי ביצה ע"ש בחשבון סתירה, וזה הוה פחות מכותבת כמ"ש רבינו בהל' שביתת עשור, ואם הוה במלח - המלח מצטרף ג"כ, ועי' ביומא ד"פ ע"ב ע"ש ועי' בר"ן פ"א דתענית, דגם בת"ב שיעור ככותבת, ור"ע אכל פחות משיעור אף דהוה מסוכן...

רופא צריך רשות ב"ד.

הלכות שבת פ''י הכ''ה.

ואף דבאמת רבינו ז"ל בפיה"מ ביומא על הך דדף פ"ג גבי ר' מתיא בן חרש מוכח דסבירא ליה דרק דבר שיש בו רפואה ע"פ טעם אז מחללין ע"ש, א"כ גבי האי מאן דצמיד אמאי מותר? ומשום דשיטת רבינו כך דגם דיני רפואה הוי גדר דין, ולאו משום הצלת נפשות.

ועי' מה דס"ל לרבינו בפ"ה מהל' סנהדרין דסנהדרין היו צריכין שיהיו בקיאין ברפואה, וזה משום דמבואר בתוספתא ב"ק פ"ו ופ"ט דרופא שריפא והזיק אם ברשות ב"ד פטור, ומשמע שם דזה הוה בגדר שליח ב"ד ומשום דעביד ברשות... בהך דמנחות דף ס"ד גבי אמדוהו וביומא ד' פ"ד ע"ב דנקט שם וא"צ ליטול רשות מב"ד, אך שם לא הוה על רפואה רק להצילו ממיתה, אבל גבי רפואה צריך רשות ב"ד וכמו הך דמנחות דאמדוהו...

פ''ו מהל' יסוה''ת:

ובאמת הרי מבואר בתוספ' ב"ק פ"ו ופ"ט ובמכילתא פ' משפטים דרופא שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור כמו שליח ב"ד דב"ק דכ"ח ודל"ב ומכות ד"ח.

פ''א מה' תרומות:

אך בתוספ' דב"ק פ"ו ופ"ט מבואר גבי רופא שריפא דאף ברשות ב"ד מ"מ חייב בדיני שמים וה"נ כן...

רופא. צריך שיקבלוהו בני העיר.

וכן לגבי רפואה לענין שבת ועי' בל' רבינו בהל' שבת פ"ב ה"א דדייק שם רופא אומן של אותו מקום, ור"ל דצריך ג"כ שיקבלו אותו בני העיר ולכך לא מצינו בגמ' שמביאים רופא ממקום למקום רק גבי חיה שבת דף קכ"ח ע"ב⁶⁸⁸, וגבי נשכו נחש ביומא דף פ"א⁶⁸⁹ דשם הסכנה ידועה⁶⁹⁰ וכ"כ בזה⁶⁹¹.

מה''ת יסוה''ת פ''ה⁶⁹².

וספר ההשלמה השמטה ז':

והנה רבינו בהל' שבת פ"ב דייק שם רופא שבאותו מקום לענין היתר חילול שבת. משמע משום דקבלוהו עליהם ואף דמבואר בשבת דף קכ"ח ע"ב וה"ה דף כ"ג ויומא דף פ"ג דמביאין רופא ממקום למקום זה רק היכא שכבר נודע לנו שהוא מסוכן. וע' ב"ק דף פ"ה ע"א אסיא רחיקא כו'.

רופא מותר לקבל תשלום.

פ''ד הכ''ד מהל' יבום, מפ''ו דהל' נדרים:

וע' מש"כ רבינו כאן בפיה"מ דהטעם דצריך לרפאותו משום מ"ע דאבידת גופו כמבואר בסנהדרין דף ע"ג ע"א ובאמת גם על החולה עצמו מוטל החיוב שירפא את עצמו ולכך אף דקי"ל בסנהדרין דצריך לשכור פועלים ולהציל חבירו מ"מ מוטל על החולה לשלם לו, דעליו ג"כ מוטל לרפאות עצמו...

ובשו''ת החדשות:

אך שם [שהמודר הנאה חייב לרפאתו ומ''מ החולה ישלם לו משום ש] גם הוא עצמו מחוייב להציל עצמו וכן הוא בתוספתא פ''ב דב''מ⁶⁹³.

ובצפ''ו רמ''ט:

גבי רפואה דהרמב''ן פסק דשכר חכמתו הוי כמו עצם⁶⁹⁴ ויכול לבקש כמה שירצה, וזה בגדר שכתב הרמב''ם ז''ל ובגיטין דף מ''ה וכתובות דף נ''ב גבי יכול לפדות יותר מדמיהם אשתו כגופו מחמת דזה כמו גופו ויכול לומר ששוה יותר...

רוצח. שיצא מעיר מקלט התיר עצמו למיתה.

הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה ... ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.

והטעם עי' בירוש' בפ"ג שם ועירובין פ"י דבר שדוחה דבר זהו רק אם הדבר ישנו לפנינו דאז נדחה הדבר, אבל שהחיוב מוטל עלינו שהדבר לא יהי' אח"כ, א"א שתדחה זה שעדיין אינה לפנינו, ועיין מכות די"א ובדברי רבינו בהל' רוצח פ"ז ה"ח גבי רוצח שגלה למקלט אינו יוצא משם אפי' להציל נפש... והגדר דאין האיסור לצאת חוץ לערי מקלט רק מה שעי"ז לא יהי' בעיר מקלט, וא"כ הדבר עדיין איננו וע"כ אין בכח לדחות⁶⁹⁵... (מבוא להל' שבת, פי''א הל' ע''ז).

וכ''כ רבינו על הגליון במכות דף י''א ע''ב:

עוד י''ל דלכך אינו יוצא להציל חבירו כמ''ש הרמב''ם, דעיין פסחים דף מ''ט ע''א⁶⁹⁶ דמשמע שם דרק אם יכול לבטל אז אינו צריך לחזור גם בהצלה ע''ש⁶⁹⁷. והטעם דשם כל רגע עובר, וכל דבר הדוחה רק דהדבר שיש בפנינו, לא הדבר שאינו עדיין. וכמ''ש בירושלמי סוף עירובין. ועי' מש''כ הר''ן יומא גבי נבילה ופקוח נפש וזה כוונת הראב''ד שם⁶⁹⁸ ומ''ש התוס' גיטין דף ל''ה ע''ב ע''ש בזה וה''נ כאן כל רגע שהוא חוץ לעיר מקלט עובר, וא''ש הכל כנ''ל...

ועוד כותב שם (עמ' 70):

ונפ''מ למאי דמבואר בפסחים דף מ''ט ע''א גבי להציל מן הנכרים וכו' דנקט שם מבטל בלבו, ולכאורה משמע דאם הוא לאחר זמן איסורא גם בהולך להציל מסכנה מחוייב לחזור ולבער. והטעם עיין בירושלמי בפ''ג וערובין פ''י דדבר שדוחה דבר זהו רק אם הדבר ישנו לפנינו דאז נדחה הדבר, אבל שהחיוב מוטל עלינו שהדבר לא יהיה אח''כ אי אפשר שתדחה זה שעדיין אינה לפנינו.

ועיין מכות דף י''א ובדברי רבינו בהל' רוצח פ''ז ה''ח גבי רוצח שגלה למקלט אינו יוצא משם אפילו להציל נפש ועיין ביומא דף פ''ח גבי הך דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ואמר שם דלהחיות אפי' מעל מזבחי ודוחה את העבודה אף באמצע העבודה אף שחייב מיתה ע''ז כמ''ש רבינו בהל' מקדש. והגדר דאין האיסור לצאת חוץ לערי מקלט רק מה שעי''ז לא יהיה בעיר מקלט וא''כ הדבר איננו וע''כ אין בכח לדחות...

מה''ת פ''ד מהל' ע''ז:

ובאמת שיטת רבינו ז"ל דהיכא דיצא חוץ לערי מקלט דנהרג, זה הוי חיוב חדש מחמת שיצא מערי מקלט לא מחמת ההריגה ונ"מ דרבינו פסק בהל' רוצח דאם ישראל הרג לגר תושב גולה אף דאין בו כלל חיוב מיתה וכן מוכח במכילת' פ' משפטים ואח"כ יצא חוץ מערי מקלט אם הרגו אחר י"ל דפטור...

רוצח. בשוגג

איסו''ב פי''ב ה''ה:

ועיין בירושלמי ספ"ח דסנהדרין גבי רוצח שגלה לעיר מקלט והיה משבר כלים אם פטור משום דהא אם הרגו עכשיו גואל הדם פטור ומיקרי עדיין בר חיוב מיתה, ואף דבעינן שיזיק בשעת שעובר, זה רק גבי מיתת ב"ד, דשוב כ"ז שלא נגמר דינו אין עליו חיוב מיתה, עיין מש"כ רבינו פ"ג מהל' גניבה ה"א וירוש' פ"ה דגיטין ע"ש, ועיין בתוספתא ב"ק פ"ט זה הכלל כל שחלה עליו כו', משא"כ גבי גואל הדם דכל שעה ושעה כ"ז שלא נכנס לערי מקלט שייך בו מיתה כו'.

ריח הגט. גדרו

הל' גרושין פ''ג הי''ד:

שינה שמו כו' אינו גט כו'. כן מבואר גיטין דס"ג ע"ב דקרי ליה חספא בעלמא, ועיין בהך דשם דף כ' ע"א בתוס' ד"ה הא ע"ש וכוונת התוס' שם אם לומר דיש בזה חשש ריח הגט, דכל היכא דהפסול הוא בהנתינה אז יש בו ריח הגט, וכל היכא דהפסול הוא בהכתיבה בעצם הגט אין בו אף ריח הגט...

בפ''ג הט''ו מהל' אישות, מבאר שריח הגט רק פוטרה מקנינו אבל לא מאיסורה:

והנה ריח הגט דס"ל לרבינו דפוסל לכהונה מה"ת והוא רק שפוטרה ממנו אבל אינה מתירה לכו"ע ואסורה משום א"א, עיין בגיטין ד' פ"ב וביבמות ד' נ"ב ע"ש ומ"מ אסורה לכהונה מה"ת הרי חזינן דהפסול שנפסלת מן הכהונה לא משום ההיתר לעלמא, רק משום מה שפוטרה ממנו...

ריח הגט. עבר והחזירה אינו לוקה.

הל' תרומות פ''א:

ונ"מ דאם גירשה בריח הגט י"ל דלא עבר ואז י"ל דאף כהן כה"ג אם גירש בריח הגט אינו לוקה אף דהוא מה"ת כיון דמ"מ מזה הגט אינה נפקעת מא"א...

אך כך, דהנה התוס' כתבו דהיכא דגירשה בריח הגט ומת – מתייבמת. וכ''כ דריח הגט פועל רק בקנינו אבל לא לענין מה שנאסרה על ידו לאחרים, דלענין זה נשארה אשת איש גמורה... (הל' תרומות פ''א הכ''ג).

רפואה. ההבדל בין רפואה להצלת נפש.

שבת פ''י הכ''ה:

נמצא כך דלענין לרפואה בעי רק ב"ד והוה זה גדר דין, ולכך עפ"י סיבה רחוקה אין מתירין, משא"כ להצילן מן הרודף בזה א"צ ב"ד ואף ע"י סיבה רחוקה... ביומא ד' פ"ד ע"ב דנקט שם וא"צ ליטול רשות מב"ד, אך שם לא הוה על רפואה רק להצילו ממיתה, אבל גבי רפואה צריך רשות ב"ד וכמו הך דמנחות דאמדוהו...

שביתת עשור פ''ב ה''ח:

והנה נ"ל נ"מ בין להציל בין לרפאות, דלהציל אף ספק, ולרפואה רק אם הרפואה ברורה, משא"כ בספק – לא, דאז לא הוה רפואה, ולכך א"ש הך דר' מתיא בן חרש ביומא ד' פ"ג ע"ש בפהמ"ש מה דמחלק בין סגולה לרפואה ע"ש...

לגבי רפואה צריך בדיקה⁶⁹⁹ ולענין להצילו אף סתם, עי' עירובין ד' מ"ה ע"א⁷⁰⁰ ובדברי רבינו שם⁷⁰¹ ועי' מנחות ד' ס"ד⁷⁰². ובזה יש ליישב הגמ' דשבת ד' קכ"ט ועירובין ד' ע"ט ע"ב ודיומא ד' פ"ד ע"ב גבי מחמי חמין ע"ש ועי' יומא ד' מ"ט ע"א גבי לי התיר ר' חנינא ע"ש ובירושלמי פ' ש"ש ועי' פ"ד דשביעית ובפ"א דביצה ואכמ"ל:

ובהל' יסוה''ת פ''ה:

וכן לגבי רפואה לענין שבת ועי' בל' רבינו בהל' שבת פ"ב ה"א דדייק שם רופא אומן של אותו מקום ור"ל דצריך ג"כ שיקבלו אותו בני העיר, ולכך לא מצינו בגמ' שמביאים רופא ממקום למקום, רק גבי חיה שבת דף קכ"ח ע"ב וגבי נשכו נחש ביומא דף פ"א דשם הסכנה ידועה⁷⁰³ וכ"כ בזה...

שבויה. פדיונה

הל' אישות פי''ד הי''ח, ובמבוא להל' אישות ח''א:

נשבית חייב כו', הנה עיין בתוספתא מבואר דזה רק בשבויה דמותרת לחזור לו לאשתו, אבל בשבויה בן נצר – לא. והנה גבי אשת כהן אם נשבית בבן נצר אם חייב לפדותה אף לרבא דס''ל דאלמנה לכה''ג אין צריך לפדותה, אבל הכא כיון דתיכף שנשבית מיד אסורה - שוב אין נ''מ. ועיין בירושלמי קדושין פ''א גבי חלה ואח''כ ברח דמשלם משום דתלינן דאם הוי גבי האדון הוה נרפא במהרה, אבל בלא זה אין צריך להשלים.

ועיין בהך דב''ק דף קי''ז ע''א דהיכא דמתחילה הראה לו ואח''כ נשא ונתן ביד פטור משום דכבר קליה ע''ש...

שבועת סוטה

הל' סוטה פ''ג ה''ז:

והנה גבי שבועת סוטה, על כרחך בעי דוקא שיהיה הכהן משביע אותה כמבואר בספרי פרשה נשא פי''ט, ואם היא נשבעה מעצמה לא מהני כלום, ואם היא אינה אומרת אמן ג''כ לא מהני, דבעינן שבועת עצמה.

וא''כ, נמצא בזה ב' דברים, שבועות של הכהן, וגם היא בעצמה תקבל עליה שתהא בה שבועה של כהן, ובזה צריך דוקא אמן, ומבואר בירושלמי סוטה פ''ב דוקאאמן.

ואף דבשאר שבועות מהני ג''כ קבלה בלשון אחר, כמ''ש רבינו בפ''ב מהלכות שבועות הנ''ל, אבל בסוטה צריך דוקא אמן, דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע...

שבת. גדר מלאכות שבת.

במבוא להל' שבת, שיש ג' מינין:

א') - "גדר אב, רק לא חשבינן אותו", "גדר אב רק לא מהני דמשכן"⁷⁰⁴.

ב') - "צורך הדבר ולא עצם"⁷⁰⁵. "ובירושלמי בזה גבי סוחט וגבי קוצר ליפות ע''ש (ראה לקמן) – מ''מ הרי קצר והרי סחט, וזה תליא אי סחיטה הוא רק חלק מכיבוס או מלאכה בפני עצמה, ויש בזה מחלוקת כו' והרבה יש להאריך בזה⁷⁰⁶.

ג') תולדה⁷⁰⁷.

ובשו''ת צפ''ד ח''ב סי' ל''ה:

גדר מלאכה בשבת יש בזה ג' מיני מלאכות: אם משום הפועל, או משום הפעולה, או משום הנפעל. ויש בזה כמה וכמה גדרים בכותב, יש חייב על הכתיבה, ועל מה שעי''ז נעשה, וזה כמו שקליה לגגיה דחי''ת ועשאו ב' זיינין, אף דזה רק גרמא כמבואר שבת דף ק''ד ע''ב דעכ''פ עשה פעולה שעי''ז נולד ב' אותיות. וגבי כיבוי קי''ל דגרם כיבוי פטור כו'. ועיקר הגדר דכל דבר שהחיוב הוא הפועל אז גרם פטור, וכל היכי שהחיוב הוא הפעולה אז גרם חייב... ע''ש במבוא אלו מלאכות החיוב על הפועל ואלו על הנפעל והתוצאה כו'.

שוטה

הל' גרושין פ''ב ה''ד:

דיש ב' גדרים שוטה. אחד מצד גזירת הכתוב דאינו בן מצוות, ואחד מטעם דעת.

וגזירת הכתוב הוי רק הני ג' דחגיגה⁷⁰⁸.

בזה⁷⁰⁹ דוקא הני דחגיגה. ובירושלמי דתרומות, וגיטין. ( שם הובאו ג' סימני שוטה כדחגיגה.) אך זה רק דברים - דינים, דהיינו גיטין וקידושין, ועדות⁷¹⁰ – מחלוקת בתוספתא דשבועות⁷¹¹. וקרבן, דסנהדרין מ''ז⁷¹².

וחליצה לדידן בין דאיש בין דאשה... וכן גבי קידוש והזאה יומא דף מ''ג⁷¹³.

כל הני⁷¹⁴ - אף דחריף טפי בשאר דברים – לא מהני⁷¹⁵. וכן דבר דצריך עדות – לא בגדר בירור – רק פעולה – לא מהני⁷¹⁶.

אבל בקנינים אזלינן בתר דעת [כ]פשוטו⁷¹⁷. וכן בשוטה לשחיטה – ג''כ בתר דעת פשוטו, ולא קפדינן כלל בהני סימנים. אם חריף טפי⁷¹⁸.

דהנה יש ב' טעמים על שוטה דאינו מגרש. אחד מפני שאינו בר דעת ופטור מכל המצוות, ולא הוה בר גירושין. וגם שמא מה שאומר "גירושין" אינו ידוע מה הוא אומר , ורצונו לומר דבר אחר...

וגבי גט דהוי ב' דברים, אחד לעשות גט, ואחד לגרש - כל מיני שוטה פסול...

גבי קורדייקוס לא מיקרי שוטה דפטור מן המצוות, כיון דסמיא בידן⁷¹⁹. רק דלאו דעתו נכונה, ולכן ס''ל לריש לקיש דכיון דאמר קודם, בשעה שהיתה דעתו נכונה, וגם עתה הוי בר גירושין, רק הוה כמו פומא הוא דכאיב ליה⁷²⁰. ור' יוחנן ס''ל דמ''מ כיון דמחוסר מעשה – לא.

שויא אנפשה

בפי''ב ה''ב מהל' אישות:

באמת לפי המבואר בשאלתות דרא"ג פ' נשא מבואר דס"ל דאף לפי משנה אחרונה באומרת טמאה אני לך אסורה לבעלה, ונ"מ בין משנה ראשונה למשנה אחרונה רק לענין כתובה דלמשנה ראשונה יש לה כתובה כיון דמאמינין לה שהאמת שנאנסה וצריך ליתן לה כתובה, ולמשנה אחרונה אין מאמינין לה רק דמ"מ אסורה על בעלה מטעם דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והיא גרמה והיא נתנה אצבע בין שיניה לכן הפסידה כתובתה. וכן מבואר בירושלמי בסוף נדרים דזה תליא בזה...

פי''ג הי''ג מהל' יבום:

[אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיבם] וחוששין לדבריה וחולצת כו'. והנה כאן לא ביאר אם מבקשין ממנו לחלוץ לה או כופין כמו בהך דדף קי"א ע"ב, ועיין קדושין ד' ס"ה ע"א אך שם הוא מכחישה בודאי, אך באמת זה תליא אם נימא דהטעם הוא משום נאמנות י"ל דכופין אותו לחלוץ, אבל אם נימא מחמת שויא אנפשה חד"א אז מבקשין.

שומע כעונה

הל' גרושין פ''ב הט''ז:

גדר דשומע כעונה בברכות ד' מ"ה ע"ב וסוכה ד' ל"ח ע"ב אם ר"ל לענין הדין או ר"ל שהוא כמו שהוא עונה ממש מה שאמר חבירו.

ובהשמטות שם:

אם יוצא במה שאחר אומר, לא הוי כמו שאמר הוא הלשון שאמר אחר... ובזה א"ש המנהג שלנו שאנו אומרים עשרת בני המן כ"א בפ"ע ואין יוצאין בהקורא, משום דהא מבואר במגילה דף ט"ז ע"ב דצריך לאמרן בנשימה אחת ובזה לא שייך לצאת ע"י אחר...

הל' ברכות פ''א הי''א:

והנה בענין להוציא נ"ל כך, דבתפלה ובק"ש וכן גבי ברהמ"ז בג', דכך הוה החיוב, וכן בתפלה בש"ץ דתחלה הוה החיוב בש"ץ בצבור לשיטת ר"ג בר"ה ד' ל"ד ע"ב⁷²¹, וכן ברכת המזון בג' הוה הדין כך, לא בגדר שהוא מוציא, אבל אם אין ג' אז רק אם עונה אמן כמבואר לקמן פ"ה ה' ט"ו, ובזה באמת הך פלוגתא דברכות ד' מ"ה ע"ב⁷²² ודייק משם דאין זימון בשנים דאל"כ לא שייך לשון יצא, אבל בק"ש וכן בתפלה בלא ש"ץ אז צריך כאו"א, עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ב⁷²³ ור"ה ד' ל"ד ע"ב ובירושלמי שם⁷²⁴ ועי' סוטה ד' ל' ע"ב⁷²⁵...

שטר. הל' יסוה''ת פ''ו:

בדברי רבינו בה' טוען פט"ו ה"ז בהג"מ שם דבשטר לא הוה דבר נפסק רק דבר נמשך כ"ז שהשטר ישנו⁷²⁶.

ועוד שם:

וככ"ב למה דמשמע מרש"י ב"ק דצ"ח ע"ב דקטן ששרף שטר של חבירו מחויב לאחר שהגדיל לשלם זה גם זה הגדר דודאי אם עשה היזק שכבר נגמר בזמן שהיה קטן פטור לגמרי אבל גבי שריפת שטר בעצם ע"י זה לא נתבטל החוב ולא נגמר ההיזק רק בכל רגע ורגע שאינו יכול לתבוע להלוה הוא ע"י גירא דמי ששרפו והוי זה היזק נמשך...

שטר קדושין. הל' אישות פ''ג ה''ג:

ואם השטר קדושין צריך קיום אם מקדש ע"י שליח עי' גיטין דף י' ע"א דפליגי בזה רש"י ותוס' דמדברי רש"י שם משמע דאין צריך קיום ובתוס' שם ד"ה כי מוכח דצריך קיום גמור ע"ש...

שכור

הל' גרושין פ''ב הי''ד:

אם כמו בהל' ט"ו דקודם שנשתכר אמר כתבו ותנו ואח"כ הגיע לשכרותו של לוט אם יכולים לכותבו מיד וא"צ להמתין עד שיפיג. דהנה רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"א הל' י"ב כתב הטעם דאינו בן חיוב כלל ומשמע מדברי רבינו דמקרי חסרון בעצמו לא משום בלבול הדעת...

פ''ד הי''ח מהל' אישות:

[שכור שקידש ... ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה]. שיכור ואם הגיע כו'. עי' מש"כ רבינו בהל' גירושין פ"ב הל' י"ד ובהל' יבום פ"ב ה"ד כתב שיכור שאינו מכיר כלום⁷²⁷ ולקמן בהל' שחיטה פרק ב' הל' י"ב ובפרק ד' הל' ה' כתב שנתבלבלה דעתו ועי' בהל' נזירות פרק א' הל' י"ב כתב שאם הגיע לשכרותו של לוט שוב אינו בן חיוב ע"ש...

בפ''ד ה''ה מהל' שחיטה:

ושיכור שנתבלבלה דעתו כו'. וכן כ' לעיל פ"ב הי"ב, ולא כ' כמש"כ בפ"ד מהל' אישות ופ"א מהל' גירושין הגיע לשכרותו של לוט ע"ש. ועי' מש"כ רבינו בפ"א מהל' נזירות שאינו בן חיוב ע"ש, ובהל' יבום כ' דביאת שיכור שאינו מכיר כלום גרע מביאת שוטה לגבי יבמה, וי"ל דגם כאן לגבי שחיטה לא מהני אף אם אחרים עומדים על גביו דהוה כמו נפל מאליו דלא מקרי ע"י אדם כלל, והוה כמו נפל מן הגג דיבמות ד' נ"ד...

מהד''ת יסוה''ת פ''ו:

גבי שכור דאסור לעבוד עבודה לא משום דאסור שישתכר בשעת עבודה, רק שהוא אסור לעבוד ולבוא למקדש בשעה שהוא שכור, וכבר כתבתי גבי הך דב"מ ד"צ שם גבי חסימה דפליגי בזה גמרא דילן עם הירוש' תרומות פ"ט אם החיוב הוא על הדישה בשעה שהיא חסומה או על החסימה בשעת דישה, ונ"מ אם הדישה נעשה ע"י גרם או לא בכוונה וזה מחלוק' בירוש' דתרומות שם...

שכר שבת. לשלם לאדם כדי שלא יעבוד בשבת.

שבת פ''ו הכ''ה:

השוכר את הפועל כו' לא יתן לו כו'. ואם מותר לשלם לאחד בשביל שאינו עושה בשבת עי' כתובות דף ס"ד ע"ב מבואר דאסור גבי מורד אך שם שאני דהנה עיין בתמורה ד' כ"ט ע"ב מבואר דגבי אתנן שכר פקעתא שרי ולא מקרי אתנן וגבי רבית אף שכר בטילת המעות הוה רבית...

ובפכ''ג הכ''ד:

ואם לא רצה המציל וכו'. ואין זה שכר שבת כו'. עי' בגמ' דמשמע דהטעם משום דאם רצה ליקח הכל הוה שלו נמצא דאין זה שכר שבת ועי' ב"ק ד' ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה ע"ש משמע אף דמה"ד אינו חייב מ"מ יש עליו שם אתנן אך שם שאני דחייב עכ"פ לצאת ידי שמים...

שליחות. מתי מתחילה השליחות.

הל' אישות פ''ג הט''ו:

[הרמב''ם סובר:] וכיון שהתחיל להלוך מקרי התחיל בשליחותו ושוב אינו יכול לבטל את השליחות... וא"כ גבי תרומה דכבר הלך אינו יכול לבטל השליחות, רק אם ההילוך לא היה כמו שצוה לו בעל הכרי אז לא מקרי התחיל בשליחות, כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום אף דלא הויא קפידא, וא"כ נגמר הדבר כאן וא"צ עדים על זה.

והרמב"ן ז"ל ס"ל דלא מתחיל השליחות רק בשעת הקדושין, וא"כ צריך שיהיה מתחלה קדושין דהיינו שיהיה מתחלה נכתב לדעתה...

שמן המשחה

"שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם".

כל מה שנמשח בשמן הקדש נשאר בקדושתו לעולם.

כה''ג שנמשח בשמן המשחה, "אף אם עבר מחמת מום או זקנה או כיוצא בהם הרי הוא נשאר בקדושתו, לפי ששמן המשחה אשר ניתן עליו אין פעלו בטל"⁷²⁸.

א"ר לעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. א"ר מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. [ירושלמי סנהדרין פ''ב א']

עצי המשכן לפי שנמשחו בשמן המשחה, אסור ליגע בהם בטומאה אפי' כשהוא מפורק⁷²⁹.

וכן בכלים של משה רבינו שנמשחו בשמן המשחה לא פקעה הקדושה לא ע''י גלות ולא ע''י פגם...

כלי שרת שנשברו ונפסלו אין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.

מזבח החיצון הוה כרצפה (כיון שלא נמשח) ואינו מקדש אלא הראוי לו.

מזבח הפנימי כיון שנמשח עם המשכן הוה כלי שרת ומקדש גם מה שאין ראוי לו. (זבחים כ''ז ע''ב ורש''י שם).

דמזבח הפנימי דהוה ככלי שרת כמבואר בזבחים דף כ''ז ע''ב, מקדש שלא לדעת⁷³⁰.

כה''ג שנמשח ונטל משמן המשחה שעל ראשו ונתנו על בני מעיו – חייב. אף שהשמן שעל ראשו "כבר עשה שליחותו", לא נתחלל ונשאר בקדושתו לעולם, ואם נתנו על גופו – חייב.

איסו''ב פי''ז ה''א (קטע ג'), ושם ציינתי לכ''מ בצ''פ.

שפחה. איסו''ב פי''ב הי''א, אם אסורה מדאורייתא או מדרבנן.

שפחה חרופה. דוקא מקודשת לע''ע או לכל ישראל⁷³¹.

הל' אישות פ''ד הט''ז: דהנה רש"י ז"ל בגיטין דף מ"ג ד"ה ואם לחשך ס"ל דשפחה חרופה לאו דוקא לע"ע אלא ה"ה לכל ישראל וע"ש דף ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה אורה ע"ש לא משמע כן... אך באמת שם קאי לר"ע ונהי דלדידן דס"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין שפיר תפיס קדושין בחציה בת חורין מ"מ לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לא תפסי בה קדושין דהיא אסורה לו מחמת שהיא חציה שפחה אבל בע"ע דשפחה מותרת לו תפסי קדושין, אבל לדידן יכול להיות בשאר ישראל...

איסו''ב פ''ג הי''ג:

הנה רבינו ז"ל ס"ל דרק אם היא מיוחדת לע"ע דשריא ליה, אבל לישראל אחר אף דקי"ל דיש בה קצת תפיסת קדושין לא, ועיין רש"י גיטין ד' מ"ג ע"א דלא ס"ל כן...

תבואה שלא הביאה שליש

הל' שבת פכ''א הל''ג:

עי' מנחות ד' ע"א ע"ב גבי מנמר לקליות דהוא קמח שלא הביא שליש ורבינו ז"ל לשיטתו לעיל סוף פ"ח דאין גיבול בחול ע"ש, ועיין נדרים ד' מ"ט ע"ב גבי חסיסא ע"ש ועי' פסחים ד' מ' ע"ב וד' מ"ב ועי' בירושלמי פ"א דחלה דלר"א אינו נקרא לחם ואינו בא לידי מצה וחמץ. אך יש לחלק בין חטים לשעורים עי' מנחות ד' ע' ע"ב גבי קליפה⁷³² וירושלמי⁷³³ פסחים ד' ל"ט ע"ב גבי מורסן ופי"א דתרומות ועי' ברש"י פסחים ד' ק"ט ע"א גבי מחלקין קליות מש"כ שם מחטים ישנים⁷³⁴ אף דהא קליות לא הביא שליש וזה גם בחדש מותר ע"ש ד' כ"ג ע"א ואכמ"ל:

ובפ''ה ה''ג מהל' חמץ ומצה:

ועי' לקמן בהל' י"ז גבי מורסן דשם כתב רק וכבר נהגו כו', והטעם דבאמת מורסן אינו מחמיץ ע' לקמן פ"ו ה"ה ובתרומות פי"א אך בירושלמי כאן אמרינן דמיירי שיש שמנונית על המורסן וחיישינן שמא נשאר בהם קצת קמח לכך לא החמיר כ"כ בזה:

תנאי. אם לא קבע זמן וא''א שיתקיים התנאי.

ועי' במ"ש ה"ה ז"ל בהל' גירושין פ"ח הכ"ב על הך דגיטין דף ע"ו ע"ב גבי מעכשיו אם לא באתי בתוך יב"ח ומת דכל היכא דהפעולה תליא בזמן וכ"ש אם לא קבע זמן אף שבודאי א"א שיתקיים מ"מ לא נקרא שנתבטל ועי' בירוש' שם ובהך מחלוקת דירוש' פ"ג דקדושין סה"א גבי קדושין כה"ג בתנאי ומת תוך הזמן אם מיקרי ביטל התנאי ובקדושין דף נ' ע"א ובגיטין ד' ע"ג אם לא אעמוד מחולי זה ובתוספ' שם גבי נפל האילן ונזיר דף י' ע"ב במחלוקת דב"ש וב"ה תורפו דהאי גברא ע"ש. קונטרס ההשלמה השמטה א'.

ובפ''א מהל' תרומות:

וע' ירוש' קדושין פ"ג ה"ג מוכח שם דלכך בעי תנאי כפול דאם לא כפל אז כ"ז שלא נתברר הדבר להיפך לא מקרי עדיין נתבטל התנאי כמש"כ ה"ה ז"ל בהל' גירושין פ"ח הכ"ב ובירוש' שם ה"א גבי אם מת בתוך זמן הסמפון בקדושין אי צריך להמתין עד כלות הזמן ובהך דקדושין דף נ' ע"א אי בעי סליק ובמש"כ הר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות על דף כ"ה וזה תליא אי צריך לקיים התנאי או שלא יבטל התנאי וזה הגדר דאונס המבואר בירוש' שם ה"ב ואמר שם דלית סמפון ספק ר"ל משום דכיון דכפל תנאו כ"ז שלא נתקיים בבירור הוי כאילו נתבטל וגם על קיום התנאי צריך עדים משום דזה הוי קדושין עצמן וכ"כ בזה בח"א...

בפ''ז ה''ז מהל' אישות:

בה"ה במה שכתב דאפילו נתרצה בשעת שמיעה אין זו כו'⁷³⁵, קשה הא ה"ה ז"ל לקמן בהלכות גירושין כתב בפ' ח' הל' כ"ב דכל שלא ניתן קצבה אף מיתה לא הוה ביטול ע"ש, והנה באמת זה תליא בהך דקדושין דף נ' ע"א גבי מה דאמר שם אי בעי סליק בהני תרי לישני ר"ל אם צריך שיבטל התנאי או שלא יקיים...

ובפ''ח ה''א מהל' גרושין⁷³⁶:

וע"ש בתוספתא פ"ה גבי ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמר שם הטעם דלא הוה גט משום שמא תלך וכמ"ש רש"י הנ"ל וצ"ל דר"ל כמש"כ רבינו לקמן בהל' כ"ב דצריך לקיים התנאי ולא שלא לעבור וכיון דכאן כל זמן שישנו אפשר לה לעבור לא מקרי קיום ועי' לעיל בהל' אישות פ"ז ה"א ומש"כ שם.

תנאי. שא''א לקיימו.

אישות פ''ו ה''ז:

וכן אם אמר לה אם תעלה כו'. הנה עיין בעירובין דף ל"ז ע"ב ובירושלמי שם ופרק ג' דקדושין דמתנה ע"מ שירדו גשמים הוה תנאי ע"ש ולכאורה קשה הרי ג"ז אין בידו לקיימה... אך באמת כך דהנה בירושלמי פ' ב' דנזיר אמר דדבר שא"א לקיימו הוה כמו שנתקיים ע"ש ר"ל דלא שייך בזה עברה ועי' בירושלמי פרק ג' דקדושין גבי אונס אך זה רק היכא דיש מציאות לקיים אבל דבר שא"א - לא... משא"כ בגשמים דאף דאין בידו מ"מ מציאות יש ושפיר י"ל בזה לא נתקיים התנאי...

ובהל' שבועות פ''ה ה''ג:

ועיין בירושלמי נזיר פ"ב גבי ע"מ שתפרחי באויר ע"ש, דלבן תימא הטעם דהוי כקיום, ור"ל דהיכא דאין החסרון מה שאינו מקיים רק מה שמבטל זה לא מקרי ביטול. אך אם צריך לקיים אז לא מקרי קיום. ועיין בהך דעירובין דף ל"ז ע"ב גבי ע"מ שירדו גשמים אף דאינו בידו ובירושלמי פ"ג דקדושין אמר ג"כ כן גבי קדושין. ועיין תוס' כתובות דף מ"ב ע"א אם זה הוי גדר תנאי. אך נ"מ כך בין אם מתנה על עצמו דבר שא"א לקיימו בין אם מתנה על אחרים דאז הוי תנאי אף שאין בידו...

תקנות חכמים

הל' גרושין פ''א הכ''ו:

חתך ממנו הזמן ונתנו לה... כשר⁷³⁷.

עיין בהשגות. אך עיין בירושלמי פ"ט ה"ד דאמר שם הללו חוביהן על גרמיהן כו' מחמת שקיבלו עליהם לחתום הגט שאין בו זמן, וא"כ כאן הרי העדים חתמו על הגט שיש בו זמן ואח"כ חתכו לכך כשר אף לכתחלה.

ועיין ב"ב ד' ק"ע ע"ב בתוס' ד"ה אלא לברר מ"ש שם על הרשב"ם דפי' שם דגרע היכא שלא הביא כלל העדים מהיכא שהביא ואמרו שאינם יודעים, אך הרשב"ם נמי ס"ל כן⁷³⁸ דמצדו לא היה מניעה והביא העדים ומה שהעדים שכחו בשביל זה לא הפסיד, שהרי בלא זה נאמן לומר פרעתי.

ועיין בירושלמי פ"ד דדמאי דהוה מחלוקת שם אם תרומת מעשר של דמאי מדמעת ע"ש בהל' ג', ואף דהא מבואר במנחות ד' ל"א ע"א דטבל של דמאי מדמע ע"ש ברש"י לחד לישנא, ודוחק לומר דזה רק לר"ש שזורי לשיטתיה, אך כך דדמאי לא הוה ההפרשה רק תקנה וכ"ז שלא עשה התקנה יש עליו איסור טבל דרבנן, אבל אם קיים התקנה שוב י"ל דאין מדמע כלל.

ועיין בהך דנדה ד' ט"ז ע"ב גבי בדקה בעד ונאבד ע"ש⁷³⁹.

ולקמן בהל' שחיטה פ' י"א הי"ג גבי בדיקת הריאה ע"ש בהשגות דהוא ג"כ בגדר תקנה שצריך לבודקה וזהו מה דאמר בירושלמי פ"ג דביצה ראיית טריפה מדבריהם ע"ש בהל' ד':

בקונטרס ההשלמה השמטה א':

וכעין זה אמרינן בנדה דף ט"ז ע"ב אם נאבד העד אסורה לשמש עד שתבדק וכשעד קיים אף דאינו יודע אם הוא נקי או לא מותרת ועי' תוס' ע"ז דף ל"ד ע"ב.

ובהל' שחיטה פי''א הי''ג:

מי ששחט כו' וקרע כו'⁷⁴⁰. עיין בהשגות מש"כ שיש שחולקין על הריאה עיין בירושלמי פ"ג דביצה דמבואר שם דזה הוה תקנה דצריך לבדוק הריאה⁷⁴¹ וכ"כ בזה לעיל הטעם⁷⁴². והנה זה נ"ל דגם הר"א ז"ל מודה דיכול לאכול קודם בדיקת הריאה אך זה רק אם יכול לקיים התקנה, וכעין דאמרינן בנדה דף ט"ז ע"ב גבי בדקה בעד ונאבד זו מוכיחה קיים.

אך הנה רבינו ז"ל ג"כ כאן דייק וקרע את הבטן ולמה לן זה?, וגם בהל' י"ד כ' ואעפ"י שאין אנו יודעין כו'⁷⁴³ ולכאורה הא חזינן דליכא. אך כך דהנה עיין לעיל בהל' גירושין פ"א הל' כ"ו פליגי רבינו והר"א ז"ל אם תקנה וקיים התקנה ואח"כ ביטלה אם הוה כמו שלא קיים התקנה כלל או כמו שקיים ע"ש. ולכך גם כאן כיון דזה הוה תקנה דהפשט ונתוח כעין דאמרינן בביצה ד' כ"ה⁷⁴⁴, אם לא עשה כלל - גם רבינו מודה דאסור, רק כשקרע הבטן ועשה כדין ואח"כ נתבטלה - לשיטת רבינו כשר כמו גבי גט⁷⁴⁵, ולשיטת הראב"ד ז"ל אסורה.

ועיין בב"ב דף ק"ע ע"ב גבי צריך לברר במה דפליגי שם תוס' ורשב"ם, והוא ג"כ מחמת זה הטעם דהוא הביא העדים שאמר, ומה יוכל לעשות אם אינם מעידים, כיון שעפ"י דין א"צ להם⁷⁴⁶...

תרומה. שני דברים: הקדש התרומה והתרת השיריים.

אך באמת כך דיש שני דברים, אחד דבר שצריך דעת, ואחד דבר שפסול שלא לדעת. ועיין בהך דנדרים ד' ל"ו ע"ב גבי התורם משלו על של חבירו ע"ש בר"ן ד"ה ה"נ ובתוס"י שם, וזהו מה דפליגי בב"מ ד' כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת דר"ל כך אם צריך להתייאש לעשות הפעולה או צריך רק שלא יקפיד, והיכא דצריך לעשות לא שייך למימר אגלאי מלתא למפרע, והיכא דרק שלא יהיה הדבר להיפך אז י"ל איגלאי מלתא למפרע.

וזהו דמקשה שם מתרומה דגבי תרומה יש ב' דברים ההקדש וההתרה, ובהקדש בעי דעת ובהתרה בעי שליחות, לא שלא יקפיד⁷⁴⁷. ולכך מביא ראיה די"ל אגלאי מלתא למפרע אף בדבר דבעי פעולה, א"כ גבי אבידה יהיה הדין כן אף דצריך שם פעולה כמש"כ רבינו ז"ל בהלכות גזילה פי"א הל' י"א גבי השליך כיסו דאסור לאחר ליטלה, ותירץ דמיירי שהשליח עשאו רק לענין יפות דהוה רק משום הקדש ולא משום התרה, ובזה די אף בלא קפידא ואמרינן איגלאי מלתא למפרע... פ''ב ה''כ מגרושין.

פ''א מהל' תרומות:

... דצריך שבשעה שיפעול השליח את הדבר יהי' בעה"ב בר דעת מחמת ההקדש, וזהו משום דבתרומה יש ב' דברים חדא מה שמקדיש התרומה וזהו צריך דעת, ועוד מה שמתקן הטבל ובזה די שליחות וזכות...

תשעה באב. התענית

הל' איסורי ביאה פ''ה הי''ב בהקדמה להלכה:

בפ''ה מהלכות תענית כתב הרמב''ם:

ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.

ופי' רבינו שם בטעם הדבר:

דתעניתים אלו אין בו כלל שם תענית ציבור כיון דהוא על המאורע שהיה, וכמ"ש רבינו ז"ל בהלכות תפלה⁷⁴⁸

וזה לא הוה רק מנהג, וכמו מנהג נביאים או יסוד נביאים, והוה תקנה להיות בזמן צרה תענית, רק אח"כ עשו תשעה באב מעין תענית ציבור, וזה דאמר אין תענית ציבור בבבל...

Footnotes

1. קידוש בשבת ילפינן מזכור ושמור שצריך בדיבור בפה דוקא כמו מצות זכירת עמלק, והבדלה די בלב. ↩︎

2. ביאור ההלכה לקמן ערך תבואה שלא הביאה שליש. שם בהל' שבת לא בארתי כהוגן והשארתי בצ''ע ציון רבינו: " עי' מנחות ד' ע' ע"ב גבי קליפה, וירושלמי ? פסחים ד' ל"ט ע"ב גבי מורסן ופי"א דתרומות"... ולהלן יתבאר בע''ה. ↩︎

3. ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס של יין, המקור לכך. ↩︎

4. אויר פוסל מפני שאין סכך, או פסול בעצם (כמו מתכת ושאר פסולים), אם מפני שאין סכך אזי מהני לבוד, ואם משום "סכך פסול בעצם" לא שייך לומר לבוד, כי הלבוד לא ישים במקומו סכך כשר. ↩︎

5. ה''א מחלוקת ר''מ ור''י: פחות משלשה כסתום יותר מששה הופלג אלא כן אנן קיימין מג' ועד ארבעה כו'. ↩︎

6. עירובין דף ט' עמוד א': רבן שמעון בן גמליאל אומר: פחות מארבעה - אין צריך להביא קורה אחרת, ארבעה - צריך להביא קורה אחרת. רבן שמעון סבירא ליה בכל דוכתא פחות מארבעה כלבוד דמי. רש''י. ↩︎

7. כי פליגי - משלשה עד ארבעה. מר סבר: כיון דליתנהו שעור מקום - לא גזרינן, ומר (ר' מאיר) סבר: כיון דנפקי להו מתורת לבוד - גזרינן. ↩︎

8. אמר רב פפא, הכי קאמר: יש בהן ארבעה - דברי הכל פסולה, פחות משלשה - דברי הכל כשרה, מאי טעמא - קנים בעלמא נינהו. כי פליגי - משלשה עד ארבעה. מר סבר: כיון דליתנהו שעור מקום - לא גזרינן, ומר סבר: כיון דנפקי להו מתורת לבוד - גזרינן. ↩︎

9. אמר רבי אבא אמר שמואל: ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - מביאין את הטומאה, ואין חוצצין בפני הטומאה, ופוסלין בסוכה משום אויר. מאי טעמא - כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי, כמאן דליתנהו דמי. ↩︎

10. ואל תתמה כו', וא"ת מה שייך טעם פסול אויר הגט לפסול אויר סוכה וי"ל ה"ק מלאהו בקרובים כשר ואף על גב דאויר פסול אין לגזור מילוי קרובים אטו אויר שהרי אויר פסול בשלשה ופסול לא פוסל אלא בארבעה אבל בשלשה לא פסלי ולא גזרינן אטו שלשה דאויר פסול. ↩︎

11. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי דכיון שאפי' היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטראתא למה לי אבל בבטול מעשה כגון שאמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני לא שייך למימר הכי לומר לו הרי הוא כאילו לא הלכת שא"א... ↩︎

12. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מארבעה – ואויר בצידו פחות משלשה, מאי אמריתו ביה? כשרה – דליכא שיעור סכך פסול... ↩︎

13. הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב - פסול, פחות מכאן - כשר; היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול - תתקיים עדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: מלאהו בקרובים - כשר; ואל תתמה, שהרי אויר סוכה פוסל בשלשה, סכך פסול פוסל בארבעה. ↩︎

14. כלומר, עד ד' אמרינן לבוד ולכן אם פיחת בסוכה רק ג' עדיין עובר משום בל תוסיף, אבל בשבעת ימי סוכה יש לאויר דין פסול בעצם הלכה למשה מסיני ופסול בג'. ↩︎

15. י''ד י''ב: אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר. ע''ש בסה''מ ציינו לצ''פ שם י''א בפ''א דתרומות 45 : דס"ל לרבינו בהל' תפלה פי"ד הי"ב דאף דקי"ל דצריך שיאמר ב"כ בקול רם מ"מ לענין בל תוסף עובר אף אם אומרה בלחש ולא אמרינן דשוב לא הוי כלל בגדר ברכה כיון דאינה ראויה לשמיעה וכ"כ בזה בח"א. כלאים 29 השלמה 30 תניינא 101. ↩︎

16. שער האבל (פג): וכתב הראב"ד ז"ל אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים, חוץ מן הקריעה שאם לא קרע בשעת חיובו אינו קורע אלא תוך שבעה... ↩︎

17. לקמן ערך הבחנה. ↩︎

18. עדים המעידים שפלוני הרג את הנפש באבן שיש בה כדי להמית, נאמנים והרוצח חייב. משא''כ בדיני ממונות צריכים העדים להביא את האבן לב''ד, שיתברר לדיינים שיש באבן כדי להזיק. ↩︎

19. אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי - מהימן, דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי. ↩︎

20. בהל' יבום וחליצה שם: אבל לאסור על בעלה ס''ל לבה''ג ז''ל דצריך גדר כמכחול, ואז ב''ד אוסרים, כן דייק, דס''ל דשם צריך מעשה בפועל ממש ע''י עדים - ראיה וידיעה. עיין שבועות דף ל''ד ואכמ''ל. עכ''ל שם, ובעוד כ''מ בספריו. ↩︎

21. חיוב מיתה בעריות הוא רק אם נבעלה. ↩︎

22. ב''מ צ''א: במנאפים - מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים כו'. ↩︎

23. דינם כודאי בעל וחייבים מלקות או מיתה. ↩︎

24. אבל אם תחילת המעשה ברצון אף שאח''כ נאנס – חייב. ↩︎

25. אנוסה פטורה, רק אם התחיל מעשה הביאה באונס, אם יצרה אלבשה לפני מעשה הבעילה, אין זה אונס. ↩︎

26. ד''ה כמאן ... וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה. ↩︎

27. מ''מ כיון שהתחיל ברצון חייב לפרוש, אף שעכשו הוא אנוס, ואם לא פירש – חייב. ↩︎

28. מחזירין ציר התחתון... והעליון כאן וכאן אסור - דכיון שיצא העליון - כולו נופל, והוי כבונה, וקא סבר: יש בנין בכלי, ומלאכה לא הותרה אפילו במקדש. תוספות: והעליון כאן וכאן אסור - פי' בקונטרס דקסבר יש בנין וסתירה בכלים דעל שידה תיבה ומגדל קאמר לה בגמרא. ותימה אטו מתני' כב"ש ? דלב"ה אין בנין וסתירה ...ונראה לר"י דאפילו ציר העליון הוא דרבנן דשבות גדולה כזה לא התירו במקדש, וטובא אשכחן דלא התירו במקדש, כגון סידור הקנים ונטילתן דאינו דוחה את השבת. ↩︎

29. לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחות את השבת דאף על גב דאין שבות במקדש האי טלטול לאו משום שבות הוא, אלא דמיחזי כבונה וסותר. אפשר - דלא דחי עלייהו שבת. ↩︎

30. לא סידור הקנין שהיו נותנין במערכת לחם הפנים בין חלה לחלה, להפרידן... זו נשנית קודם היתר מנין הראשון, דהא מלאכתן להיתר, וקאסר להו לצורך גופן. (הרי שהאיסור משום מוקצה ולא משום בונה). ↩︎

31. עירובין פ''י ה"י: מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה (לתת רטיה על המכה לחתחילה) - כאן וכאן אסור כו'. ובהלכה י"א: אמר רבי יוסי בי רבי בון לא כל שבות התירו במקדש. וכן בפסחים פ''ח ה''ח. ↩︎

32. רבי נתן אומר: שבות צריכה - התירו, שבות שאינה צריכה - לא התירו. ↩︎

33. אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, שהטומטום שנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה. והשיג הראב"ד אנדרוגינוס מוציא את מינו. א"א זהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה הוא אבל למי שאומר חציו זכר הוא אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ↩︎

34. בשו''ת החדשות ח''ג סי' פ''ח: והנה לברר דברי הרמב''ם בגדר זמן של קרבנות תקצר הזמן והיריעה אך בקיצור כך, יש דבר שצריך זמן זה משום דצריך זה, ויש דבר שצריך זה משום דזמן האחר לא טוב ויש דהזמן אשר יש עליו משני השמות, ויש זמן אשר יצא מכלל זה ולא בא לכלל זה, וכן גבי בין השמשות, וכן כל הני דחולין דף כ''ב ודף כ''ג ועיין בנדה דף מ''ט גבי תוך הפרק ועיין שם דף מ''ה ע''ב גבי תוך הזמן ובהך דקדושין דף ע''ט גבי ששה חדשים שבין נערות לבגרות דלא כתוס' רק כרש''י. ועיין בירושלמי יבמות פ''ח ועיין רש''י דף מ''ז ע''ב וכן הדין גבי טומטום ואנדרוגינוס אף למ''ד ספיקא מ''מ לדידן דלא כר''ת בכורות דף מ''א הוה ספק מציאות ג''כ וגדר בריה יש עליו... וכן גבי כוי עיין ... ↩︎

35. "הטומטום והאנדרוגינוס פסולין מפני שהן ספק אשה, וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאין ממון מספק", ומדוע לא אומר הרמב''ם הטעם שהוא בגדר אשה ג''כ? ↩︎

36. הי''א: טומטום ואנדרוגינוס שקדשו אשה או שקדשן איש הרי אלו קדושי ספק וצריכין גט מספק. א"א ולמה הם צריכים גט מספק והלא אינם ראוים לינשא כלל. ↩︎

37. איבעיא להו: מפני המשתנין (מומין המשתנים לאחר מיתה) - וכולהו משתני, רש"י: כל דוקין שבעין משתנין. או דלמא - איכא דמשתני ואיכא דלא משתני? או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני למאי נפקא מינה - לאכחושי סהדי, אי אמרת, כולהו משתני - סהדי שקרי נינהו, ואי אמרת, איכא דמשתני ואיכא דלא משתני - סמכינן עלייהו. ↩︎

38. אמר רב נחמן: עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא. לדידן - שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא, לדידהו - שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. למאי נפקא מינה? אמר רב אשי: לאכחושי סהדי. ↩︎

39. אי כל הנישאות בתולות יש להן קול, כי איכא עדים מאי הוי? מדלית לה קול - סהדי שקרי נינהו. ↩︎

40. סוטה שיש לה עדים במדינת הים - אין המים בודקין אותה, לה עדים שהיא טמאה, דאתו עדים אימת? אי נימא מקמי דתשתי, זונה היא, אלא לבתר דשתאי, אי אמרת בשלמא אין המים בודקין אותה - שפיר, אלא אי אמרת מים בודקין אותה, תיגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו. ↩︎

41. דאמר ר"א: עדים שהוכחשו בנפש - לוקין ... לוקין? תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני, אמר אביי: בבא הרוג ברגליו. ↩︎

42. אתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג, מאי חזית דציית לבתראי? ציית להו לקמאי ... כגון שבא הרוג ברגליו. ציון זה וקודמו הם מכת''י רבינו על הגליון, ע''ש בספרי. ↩︎

43. אין העדים גומרים הדבר אלא צריך ב''ד שיקדשו. ↩︎

44. על פי נשים - אם נשים או כותים אומרים צריך - אין מחללין על פיהן. ↩︎

45. רבי יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם רבי יוחנן נאמנת אשה שהפילה לומר ילדתי ולא ילדתי אם הוא ולד או אינו ולד, ואינה נאמנת לומר דכר הוא נוקבה היא. נקבה ילדתי - שניתן לה ימי טוהר של נקבה. ↩︎

46. רבי חייה בשם רבי יוחנן אילין נשייא דאמרן שבלוליה דכר שבלולה נוקבה אם השפיר כצורת שבלוליה, סימן שהנפל היה זכר, ואם כצורת שבלולה - היה נקבה לית אנן סמכין עליהון. ↩︎

47. שהדבר ודאי ולא שייך מציאות אחרת. (כגון מים שאל''ס האשה אסורה כי אולי יצא ממקום אחר וכו', ע''ש בסוף הל' גרושין. ↩︎

48. נועם כרך כ''ד. ↩︎

49. נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופן למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו. ↩︎

50. דאמר שמואל: הכל ברוח. כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין ולשמואל, הא איכא הרוגי מלכות, - הנך נמי, אי לאו זיקא - עבדי להו סמא וחיי. ↩︎

51. ביבמות ובגיטין: שחט בו שנים או רוב שנים וברח - מעידין עליו. ↩︎

52. אפשר דוקא אם ברח שלא עשו לו סמתרי מיד ונכנס בו הרוח, אבל אם נשאר במקומו והעדים הלכו מנ''ל שמעידין שמת אולי נתרפא בסמתרי? ↩︎

53. יבמות קכ''א נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו... אגב איצצא שדוחקן כשעומד עליהם מזקי ליה. ↩︎

54. פ''ז ה''ג מהל' נחלות: מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחלה, הרי היורשין נוחלין על פיהם... אבל בע''א אין היורשין נוחלין על פיו כמ''ש רבינו במה''ת פ''ד דהל' ע''ז: ועי' בדברי רבינו בהל' נחלות פ"ז דנטבע במים שאין להם סוף ויש ע"ז שני עדים דאז היורשים יורדים לנחלה... כלומר בשני עדים בדיעבד אם נשאת לא תצא אע''פ שלא נשתקע שמו. ובע''א בעינן שאבד שמו וזכרו, ואם לאו – תצא. ↩︎

55. וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו, הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שבארנו, ואם נשאת לא תצא. ↩︎

56. הוריות ג' ע''ב: רב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה, מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמיה, אמר: כי היכא דנימטיין שיבא מכשורא. ובסנדרין ז' ע''ב: רב אשי, כי הוה אתי טריפתא לקמיה מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא כו'. ↩︎

57. אומדנא לפסוק בדין טריפה, לומר שמסתמא כך היו פוסקים חז''ל – אזי צריך יותר דעות ולכך כנס את כל הטבחים. ע''ש, אם הוראת הרב היא פסק או אומדנא. ובלשונו בהל' שחיטה: וזה תליא אם ראיית טרפה הוה גדר הוראה או גדר בירור... ↩︎

58. י' ע''א: אף על פי שיש הרבה מן החכמים שאמרו דלא בעי' תנאי כפול ותנאי קודם למעשה בממון אלא באיסורא בלחוד כגון גיטין וקידושין, שהרי אנו הולכין בממון אחר אומדן דעתא, ומה לנו לדקדק בכל לשון שהוציא בו תנאו, לא יהא אלא שיהא גלויי דעתא בעלמא. ולי לא נראה כן... ↩︎

59. תוס' לא מחלק בין טרפות אדם לבהמה, ד''ה אמר רב יהודה כו', ומיהו קשה דבסמוך גבי הא דאמר ר"י בר' יהודה ניקבה המרה טרפה דמקשו ליה רבנן מאיוב משמע דאין בהמה מיטרפא בכך כמו בן אדם ועוד לקמן (דף מז:) גבי אדומה וירוקה כשרה מייתי מדרבי נתן שבאת לפניו אשה שמלה את בנה כו' אלמא מאי דחיי באדם חיי נמי בבהמה... אבל אי אפשר לפרש כן שהרי יש ב"א הרבה שניטל מגולגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים... יש לחלק בין אדם לבהמה ולא מטעם ר"ת אלא משום דבאדם הקרום התחתון קשה וחזק יותר מבהמה ומשום הכי בעי חסרון עצם עם נקיבת העליון ובבהמה התחתון רך ואין צריך חסרון עצם עם העליון אבל בדבר ששוה בזה ובזה אין לחלק ביניהן כלל. ↩︎

60. ערובין ז' ע''א ד''ה כגון שדרה. ובכורות ל''ז ע''ב ד''ה כדי שינטל. ועי' במראות הצובאות אה''ע י''ז קכ''ה. וביהודה יעלה (אסאד) יו''ד ע'. ובעיקר מה שהאריך לבאר ביושר והגיון כדרכו בקדש באג''מ חו''מ ב' סי' ע''ג. ↩︎

61. אם לא זינתה בעדים אלא רק עברה על דת. ↩︎

62. רמב''ם אישות פכ''ד הט''ז: עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא... עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא. ↩︎

63. איבעיא להו: עוברת על דת ורצה בעל לקיימה, מקיימה או אינו מקיימה? מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא, והא לא קפיד, או דלמא כיון דקפיד - קפיד? ↩︎

64. תוד''ה ר' ישמעאל כו', דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר, מצא בה דברים כעורים - לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורים, לפום כן הוא אמר חובה. והא תניא משום בית שמאי אין לי אלא היוצאת משום ערוה מנין היוצאת משום דראשה פרוע וצדדיה מפורמין וזרועותיה חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר? אמר רבי מנא קיימת כאן בעדים וכאן שלא בעדים. ↩︎

65. רש''י: על דעת רבים - שמצא בה עון שאסורה לו והדירה על דעת רבים ועל דעת בית דין. ותוס': כגון שהדירה ברבים - פי' הקונט' שמצא לה עון שאסורה לו והדירה, ולא נראה דא"כ אינו מצוה לקיימה, אלא נראה שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים. ↩︎

66. פכ''ג ה''ח: אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי. ↩︎

67. מנורה של חליות וכסא ושלחן שהן חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביום טוב והוא שלא יתקע, לפי שאין בנין בכלים. ↩︎

68. פכ''ב הכ''ו: ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים. ↩︎

69. ביצה כ''ב ע''א: ובית הלל סברי אין בנין וסתירה בכלים - וא"ת והא בשבת (דף מו.) במנורה של חליות כ"ע לא פליגי דאסור וי"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי בי"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים. ↩︎

70. תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן - ואף על גב דלענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר שאני הכא דבעי שני ת"ח לעמוד שם בשעת טבילה להודיעו המצות כדאמרינן לקמן. ↩︎

71. וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר. (מכאן שאף שגר אסור לטבול משום תיקון מ''מ כלי שרי אי לאו משום שמא ישהה כו'). ↩︎

72. ראה צפ''ד בתשובות שבתחילת הספר, ובסי' ו' נשאל: אם מהני תנאי בנשואין שאם יבגוד באשתו וישא אחרת יהיו הקדושין בטלין למפרע. ↩︎

73. איסור א''א פקע במיתת הבעל ונשאר רק הקנין וע''ז מהני התנאי. עי' במבוא להל' יבום בסופו. ↩︎

74. אם הבעל חי לא מהני שום תנאי להפקיע איסור א''א. ↩︎

75. על הרמב''ם בדין שמחת יו''ט: כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. מבאר רבינו שם החילוק בין שבת ליו''ט: דהשבת הוא בעצם נקרא עונג, וכיון שנקרא עונג ממילא צריך לאכול כדי לענגו... אבל יו''ט אף דמוכח בכ''מ דקבע למעשר, זה רק הסעודה... ולכך צריך לאכול ולשתות... דלגבי נשואין בלא סעודה איכא ג''כ שמחה, אבל ביו''ט אינו כן. (כלומר, ביו''ט זה דין שצריך לאכול בשר ולשתות יין, ולכן אינו יוצא ביין מגתו או בשר עוף כו' ע''ש). ↩︎

76. ואם היה שם יין מביאין כוס של יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולן על הכוס. ↩︎

77. נסכים בהדי אימורין הוא דאתו, מ"ט? אכילה - אימורים ושתיה יין. אדרבה, כפרה ושמחה. אדרבה - לצורך דם אתו דהכי אורחא לאחר כפרת דם שכיפר על החטא בא היין המשמח אלהים ואנשים דמי שנתכפר חטאו שמח. ↩︎

78. אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח פוקקין את השיתין, את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין, שיראה היין עליו, כגרון מלא ושבע. לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה'. - מאי משמע? - אמר רב פפא: שכר - לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות. שכר - לשון שכרות, ושמחה ונסיכה, רש''י. ↩︎

79. הלכך מנחת סוטה לא הוי מנחת שותפות, ע''ש. ↩︎

80. איש ואשה, הם כאותיות השם אשר ביניהם, יו''ד באיש וה''י באשה, שהם מציאות אחת בלתי מחולקת ע''ש. ↩︎

81. וכ''כ בצפ''ד סי' ע': ב' גדרים אכילת תרומה באשה, אחד מטעם קנין וזה בארוסה... ואחד מטעם עצם כו'. ↩︎

82. ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, והכא אסור כשעושה בשביל ישראל, דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי, אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד. הואיל והנכרי מתכוין להנאתו (של הישראל), כך פירש רבינו שמשון הזקן. דכבוי לא הוה הנאה ממעשה עכו''ם ע''ש – וכן בחידושי הריטב"א שם וז''ל: והראיה שהביא רבינו מדליקה שאין אומרים לגוי אל תכבה אינה מחוורת, דהתם קל הוא שהקלו בדליקה כדרך שהתירו לומר המכבה אינו מפסיד משא"כ בשאר איסורי שבת כדכתיבנא בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ט ב', ולעיל קכ"א א' ד"ה גמרא), והקלו בהך מפני הפסד ממונו וגם שאין הישראל נהנה בגופה של כיבוי אלא שהגוי סילק נזק, אבל בשאר דברים חייב לומר לגוי לא תעשה כן, וכן דעת מורי הרב ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל. ↩︎

83. והיא אומרת אמן אמן בלשון שהיא מכרת. ↩︎

84. כתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהיא שומעת דברי רבי יאשיה. אמר ליה רבי יונתן ואם אינה שומעת ולמה היא עונה אחריו אמן. אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן. ↩︎

85. וחרשת אין את יכול דכתיב שם כב ואמרה האשה אמן אמן. ↩︎

86. איסו''ב פ''א ה''ב: אותן העריות שיש בהן מיתת ב"ד אם היו שם עדים והתראה ולא פירשו ממעשיהם ממיתין אותן מיתה האמורה בהן. ↩︎

87. אנוס פטור מכלום... ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות. ↩︎

88. איש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת בית דין שאין קישוי אלא לדעת, אבל האשה הנבעלת באונס אפילו אמרה אחר שנאנסה הניחו לו הרי היא פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה. ↩︎

89. פכ''ד הי''ט: וכל שתחלת ביאתה באונס אף על פי שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה, מתחלתה באונס היתה. ↩︎

90. אי בת"ח - חדא הוא דמיחייב אף על פי שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה. ↩︎

91. אמר אביי: לעולם דרבעה ולא קטלה, דאתיוה לבי דינא וקטלוה, מהו דתימא כמאן דקטלה דמי, קמ"ל. ובתוס': כמאן דקטלה דמי - וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה. ↩︎

92. משמע מלשונו שבמכר באונס לא הוי מכירה וקשה הרי תליוהו וזבין כו', ומתרץ שרק אם היה הקנין בכסף אבל אנסוהו לכתוב שטר והקנין בשטר – לא מהני, ועוד י''ל שמדובר בגזלן שאנסו למכור דלא הוי מכירה. ↩︎

93. שי''א דגם הירושלמי לא ס''ל כן, וז''ל הצ''צ אה''ע פ''ו: מיהו ק"ל מהירושלמי פט"ו דיבמות סוף ה"ד אין בידי דהיא שריא לך אלא תהא יודע דבני דההוא גברא ממזירא קומי שמיא. ואמאי נימא אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' והבנים כשרים?... ואפ"ל משום דבירושלמי לא נזכר כלל בשום מקום ענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. גם פ' השולח ה"ב גבי בטלו מבוטל לא נזכר טעם זה אדרבה משמע שם... וא"כ הירושלמי פ' השולח ה"ב שמפרשים טעמא דרשב"ג ע"ד שב"ד מתנים לעקור דבר מה"ת דומיא דתורם זיתים על השמן כו' ע"כ צ"ל דלא ס"ל כלל ענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. עכ''ל לעניננו. ↩︎

94. יבמות צ' ע''ב וגיטין ל''ג ע''א: ת"ש: בטלו - מבוטל, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו... מאן דמקדש - אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין. והלכה כרבי (רמב''ם פ''ו הט''ז מהל' גרושין). ↩︎

95. עי' מאירי גיטין ל''ג דס''ל דלהלכה אמרינן אפקעינהו וז''ל: וראוי לשאול מפני מה פסקו בה כר' ולא פסקו כרשב"ג ומשום כל דמקדש כו' הואיל ופסקנוה במקומות כמו שהזכרנוה בראש כתובות כו'. עכ''ל. ובציץ אליעזר ט''ו סנ''ח: מה שראיתי בראב"ן מס' גיטין שכותב בהך דינא דביטול, דלרבי שסובר בטלו מבוטל שאנן פסקינן כוותיה ולא ס"ל מה כח בי"ד יפה באיסורא, אין כח בבי"ד להפקיע קדושין, וכל היכא דאמרינן בתלמודא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושין מיניה דרשב"ג היא, ופליג רבי עליה, והלכתא כרבי עי"ש עכ''ל. ↩︎

96. שבת קמ''ה: עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה לומר לאשה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקועי רבנן לקדושין מיניה. ↩︎

97. וז''ל החת''ס שבת קמ''ה: נמצא הכא איסור א"א ליכא שכבר נתברר לנו מסברא שהבעל מת, רק שאין לדון ע"פ ע"א או עד מפי עד, וזה איננו איסור א"א אלא איסור לאו ולזה הקילו בעיגונא. ↩︎

98. כי אם היה בהיתר ב''ד פטור מקרבן. ↩︎

99. להוציאה מחזקת אשת איש. ↩︎

100. ולפ''ז מיושבת קושיית הרשב''א (כתובות ג' ע''א: ואף על גב דכי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם בפרק האשה רבה), שאם בע''א במיתת הבעל הפקיעו רבנן הקדושין, אמאי אם בא הבעל על רגליו הוולד ממזר גמור מהתורה? ↩︎

101. המיתה הפקיעה את איסור א''א "בגדר מציאות", אין בעל וממילא אין אישות, והב''ד מפקיעין את הדין של א''א שחל עליה מכח הוחזקה. ↩︎

102. האריך שם ונראה שלא סיים דבריו, ונראה דר''ל שאף שעיקר האישות נפקעה ע''י מיתת הבעל מ''מ נשאר עדין מקצת שארות ולזה צריך היתר ב''ד וע''ז אמר רש''י אפקעינהו ע''ש. ↩︎

103. ומבאר בקונטרס ההשלמה: דנשואה בת ישראל נותנת רשות לתרום ר"ל בגדר עצם לא מחמת שליחות... ↩︎

104. לשון אחר והוא עיקר - אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה כו', וקאמר ר' מאיר אלמנה לכ"ג אע"פ דקדושיו קדושין וקנין כספו היא לא תאכל בתרומה כשאר הארוסות לכהן שאוכלות מן התורה, מ"ט דמשתמרת לביאת עבירה ור' אלעזר ור"ש מכשירין דהא קנין כספו היא כו'. ↩︎

105. ובירושלמי דפרק אע"פ הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והיינו בלא ביאה דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא והיינו טעמא דמשנה. ↩︎

106. עי' להלן ריח הגט. ↩︎

107. וכ''כ בחדושיו על הגליון קדושין ס''ב ע''ב. ↩︎

108. הגרע''א שם וז''ל: הרשב"א בתשו' סי' תת"ס העתיק לדברי תוס' יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה דעלמא, והוציא מזה דמותרת לו ביחוד כיון דמאיסה עליו ↩︎

109. ואסור להתייחד ללא עדים כמ''ש הרמב''ם. ↩︎

110. ובמשפטי עוזיאל שאלות הזמן ס''ד כתב: מכאן אנו לומדים במכל שכן כשגוי זה הוא בן ישראל מנכרית ואביו מביאו להתגייר שבי"ד נזקקים לגרותו משום דאע"ג שהוא נקרא בנה של הנכרית אינו יוצא מכלל זרע ישראל... הלכך כשאביו הביאו להתגייר חוזר הילד לעיקר זרעו, וראיה לדבר, נראה מדאמרינן: ומזרעך לא תתן להעביר למולך, בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן, הכתוב מדבר, מגילה כ"ה ע"ב, עכ''ל. (מובן שאין זו ראיה כלל, שאין הפשט בגמ' כן, אלא ר''ל כעין זכר לדבר...). ועי' ביד רמ''ה לסנהדרין ס''ד כותב להיפך: אבל זרע הבא מן השפחה ומן הנכרית לא מיחייב עילויה דלאו זרעו הוא. וכ''כ מדנפשי' המנחת חינוך מצוה ר''ח ח': "ופשוט דאם יש לו זרע משפחה ונכרית אינם נקראים זרעו ופטור". ↩︎

111. שער האבל ענין ההתחלה: ואני תמה על מה שאמרו אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, וכי אבלות יש כאן שיברכו ברוך מנחם אבלים? ואפילו היו להם בנים והלא אין להם חייס ואין להם שאר כלל שיתאבלו קרובים עליהם... ושמא נאמר דאע"פ שאין להם שאר לענין יוחסין, מתאבלין הן על הקרובים. ↩︎

112. על הגמ': ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל - פסולה לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל - אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה ראויה למילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה? כ' התוס': שכן אינה במילה - אף על גב דלא שייכא במילה פירכא היא, וי"מ דאין מצווה למול את בנה כו', (משמע שעבד כן מצווה למול את בנו). ↩︎

113. והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, כל שיש לו נחלה יש לו טומאה, וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה. אי הכי, עבדים נמי לא לא ליהוו בתורת נזיר לפי שאינן בתורת נחלה להוריש לבניהם דכל מה שקנה עבד קנה רבו. (משמע שלעבד יש בנים אלא שאינו בתורת נחלה להוריש להם). ↩︎

114. אף שאינו בנו ע''פ דין, מ''מ במציאות הוא בנו... ↩︎

115. פ''ה הי''א: הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד ↩︎

116. איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך כו', בישראל, לרבות נשים ועבדים. (היינו, עבד שנותן מזרעו למולך חייב, הרי שנחשב בנו אף שעבד אין לו חייס). ↩︎

117. איש איש אמר רבי אלעזר ברבי שמעון להביא וולד ישראל מן הגר ומן העבד: אשר יאכל כל דם כו'. ↩︎

118. אשת ישראל מותרת לבעלה כמ''ש הרמב''ם שם ה''כ: ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה. ↩︎

119. קטן שנשא והגדיל כתובתה מאתים ולא כמו גר וכו' שכתובתה מנה. ↩︎

120. תנו רבנן: מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות... איש ושתי נשיו - פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין. ↩︎

121. רק בנשואה ידו כידה ולא ארוסה כדהתם: אמרי דבי רבי ינאי: בכותב לה ועודה ארוסה... אי הכי, אפילו נשואה נמי, אמר אביי: נשואה - ידו כידה. ↩︎

122. אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה. התם - בשארו תלה רחמנא, אכתי לאו שארו היא. הכא - משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא דעתיה לגבה. ↩︎

123. יש שמפרשים פלוני רבע את שורי שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו דלא פלגינן דיבורא וגם על שורו נתכוון להעיד, וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על הרובע, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ↩︎

124. דבעי רבא: פלוני רבע שורי מהו? מי אמרינן: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם קרוב אצל ממונו. או דילמא אמרינן: אדם קרוב אצל ממונו. בתר דבעיא הדר פשטה: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם קרוב אצל ממונו. ↩︎

125. אמר רבא: פלוני בא על אשתי - הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לא להורגה. ז''א שלאשתו אינו בגדר כלל לכן הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לגבי שורו הוא בגדר עד אלא שפסול משום דהוי ממונו ולכן מבעי ליה לרבא אם כשר או לא. ↩︎

126. דף ב' ע''ב מדפי הרי''ף: ומשמע דקרוב נמי שהביא גט אשה בחו"ל וכתוב בו מתנת נכסים נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם לגבי אשה, ואף על גב דאיתמר בסנהדרין (דף י א) עלה דההיא דאמר רבא פלוני בא על אשתו וכו' סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן, כלומר ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו, לפי שאין לגבי עצמו תורת עדות כלל, ובאשתו נמי דמסקינן דפלגינן היינו משום דאשתו כגופו, אבל גבי קרוב אחר לא, דעדות מקריא ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אפילו הכי הכא אפשר דפלגינן לפי שעל פי הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת וקרוב גלוי מילתא בעלמא הוא דמגלי דהיינו חתימות ידייהו דסהדי לאפוקי מחששא דעלמא דחיישינן בה: ↩︎

127. דברי רבינו שדייק מדברי הר''ן. ↩︎

128. התיב ר' בא בר ממל אם אומר את שאין יורשת אשה דבר תורה מעתה יירש את ארוסתו. כמה דתימר מן ויקרא כא ג הקרובה לא גרושה ודכוותה הקרובה לא ארוסה. ↩︎

129. מתקיף לה רבינא, ואיתמא רב שרביה: אלא מעתה ארוסה לא תתייבם, דהא בית כתיב, ואת אמרת לעיל כל כמה דלא כניס לה - לאו ביתו היא. - החוצה - לרבות את הארוסה. ↩︎

130. אבל אתנן אשתו נדה, ושנתן לה שכר להפקעתה שכר מה שבטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה... – מותרין. ↩︎

131. משא''כ המציל בשבת לא חייב כלום לבה''ב אף לא לצאת ידי שמים. ↩︎

132. כדפירש''י ב''מ צ''א: ואף על גב דאי תבעה ליה בדינא קמן תן לי אתנני - לא מחייבינן ליה, דהא קם ליה בדרבה מיניה, כי יהביה ניהלה - אתנן הוא, אלמא: אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם, דאי לא רמו תשלומין עליה, כי יהביה ניהלה מי הוה אתנן, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה... וכ''כ התוס' שם: וי"ל דנהי דחצר קני לה קנין גמור לא היה לו ליחשב אתנן אלא מתנה אם לא היה חייב לצאת ידי שמים כשאינה בחצירה. וכ''כ הרשב''א בב''ק שם. אך רבינו בהלכות תרומות פ''ב ה''י כותב: והנה באמת כוונת הגמרא ב''ק ד''ע ע''ב דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, לא רצה לומר כמ''ש רש''י ותוס' משום חיוב לצאת ידי שמים, רק כך – דאין עליו החיוב ליתן הדבר ומ''מ נתן, עי''ז אם זה מקרי שזה גרם (הביאה גרמה לתשלום) או דבר אחר הוא, ע''ש. ↩︎

133. ופ''י מהל' מתנו''ע הט''ו: וכבר הארכתי בזה במקום אחר היכא דמחייב עצמו במה שאינו חייב אם יש עליו שם הדבר, או רק כמו מתנה. עיין בבא קמא דף ע"א גבי אתנן ושבת דף ק"כ ע"א דלא מיקרי שכר שבת היכא דאינו מחוייב בזה, ובבא מציעא דף ס"ה ע"א גבי ריבית היכא דיהיב לו יתר... ↩︎

134. רבי אלעזר בר"ש אמר: אפילו בשר בעלת מום בקדירה, ונזרק דמה של תמימה - יוצא לבית השריפה. את בשר הבעלת מום אלמא אף על גב דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא וחטאת שכיפרו הבעלים מיקרייא. ↩︎

135. לדעת ת''ק אף שפדה את החטאת בעלת מום, עדיין שם חטאת עליה, ואם נזרק דם התמימה קודם ששחט את הבעלת מום, הויא חטאת שנתכפרו בעליה ואסורה בהנאה, אבל אם נשחטה הבעלת מום קודם - אין שם חטאת עליה והבשר מותר. ראב''ש ס''ל אפי' בשר מבושל בקדרה עדיין שם חטאת עליו ואם נזרק עכשו דם התמימה – ישרף.). ↩︎

136. אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך, אחד זונה כותית או שפחה. (והרי אינה מחייבי לאוין). ↩︎

137. כדלעיל פי''ב הי''א. ↩︎

138. והמוכר עולתו ושלמיו - לא עשה ולא כלום, ומעות כל שהן יפלו לנדבה. וכי מאחר דלא עשה ולא כלום, מעות אמאי יפלו לנדבה? - אמר רבא: קנסא. ומאי כל שהן - אף על גב דלא הוו שוו אלא ארבעה, ויהבו ליה חמשה. לא אמר אישתכח דמתנה בעלמא הוא דיהב ליה, ולא ליקנסיה, אפילו בההיא יתירא נמי קנסוהו רבנן. ↩︎

139. נתן לו הכל בשכרו הכל אסור או אינו אסור אלא עד כדי שכרו? בעיא היא אם נתן לו כל מה שעשה עמו במלאכתו בשביל שכרו של יין נסך והוא יותר מכדי שכרו אם הכל אסור או אינו אסור אלא כדי שכרו של יין נסך, פנ''מ. ↩︎

140. ה''ג: תמן תנינן נתן לה כספים הרי אלו מותרים יינות שמנים וסלתות כל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור. ר' שמעון בן לקיש אמר בממנה אותו על פסחו ועל חגיגתו הדא אמרה שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש אין תימר שהוא יוצא לחולין וחזר וקדש יהא אסור משום אתנן. פתר לה בשלא נכנס לתוך ידו כלום. בפ''א דתרומות מפרש: וגם הא התוס' בע"ז דף ס"ג כ' דאתנן לא אסור רק המבורר בשעת ביאה וכאן כיון דקי"ל דיכולין למשוך ממנו עד שעת שחיטה א"כ לא הוי מבורר בשעת ביאה וגם אם תמשוך ואח"כ תמנה עוד הפעם יהי' בגדר שינוי אתנן וחליפין וזה ר"ל בירוש' שלא נכנס לתוך ידה כלום פי' שאין לה בו חלק ברור... ↩︎

141. חולין קכ''א ע''ב: בעי ר' אלעזר: שהה בה, דרס בה, מהו? מי הוי כנחירה ולא מטמאה, א"ל ההוא סבא, הכי א"ר יוחנן: צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה; הכשר למאי? אמר רב שמואל בר יצחק: בדיקת סכין. ↩︎

142. ולקמן ערך העראה, חפיפה, ידיעת שם האשה בגט, ↩︎

143. אם יתברר לנו מכל שטח זמן ביה''ש מתי היא הנקודה העצמית בלתי מתחלקת הכלולה משניהם. ↩︎

144. חסר וכנראה צ''ל כשר, ובמה''ת פ''ו מהל' יסוה''ת מציין: ...ושבת דף קל"ג ע"ב גבי מילה ביה"ש אלא אמר רב אשי: לעולם אומן, וכגון דאתא בין השמשות דשבת, ואמרו ליה: לא מספקת, ואמר להו: מספקינא. ועבד ולא איסתפק, ואישתכח דחבורה הוא דעבד, וענוש כרת. משמע שמילה ביה''ש כשרה, ובירוש' שם וככ"ב... ↩︎

145. אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא - דהא קיימי עניים. – פשיטא, - מהו דתימא: כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא - עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות, קא משמע לן: התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים, אבל הכא - לא, דהא שכיחי עניים. ↩︎

146. בכורים בימינו ותרומה בשמאלו לא הקדים בכורים לתרומה כפי הדין אלא עשה שניהם בבת אחת, לדעת רבנן – עובר על לא תאחר. ↩︎

147. מיהו לאו ליכא - כיון דלא הקדים שני לראשון קבע מעשר ראשון ושני בבת אחת לא עבר על בל תאחר כי הוא לא איחר. ↩︎

148. הנמוקי יוסף ב''ק י' ע''ב מדפי הרי''ף חקר עד''ז: אמר המחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל ברכות דף כו א טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין... ↩︎

149. ובשו''ת כתב: בנים למ''ד ה''ה כסימנים, זה רק שאינו קטן, אבל אין עליו שם גדול, ונ''מ לגבי עדות... וכן לגבי עשיית שליח לקבלה כמ''ש רבינו בפ''ו מהל' גרושין, מחמת דצריך העדות. ↩︎

150. הטור (אה''ע כ''ב), דייק וכתב: מלקין אותו. ובב''ח שם: דבגויה אין מלקין אלא אותו, ע''ש. ועי' בספרי איסו''ב שם. ↩︎

151. זבין לנכרי - נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. שמותי ודאי משמתינן ליה, עד דמקבל עליה כל אונסי דאתי ליה מחמתיה. ↩︎

152. שמועיל תנאי בירושת גוי משום שאינו חייב לעמוד בתקנת חכמים. ↩︎

153. רמב''ם: אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת. ↩︎

154. פ''ט הי''ד: הגוזל שדה ואחר שגזלה והוחזק גזלן עליה חזר ולקחה מבעלים הראשונים וטען הנגזל ואמר אנוס הייתי בשעה שמכרתי לו ושלא לדעתי מכרתי מחמת גזלנותו לא זכה הגזלן אף על פי שיש לו עדים שלקחה בפניהם ותחזור השדה לבעליה ומחזירין לגזלן הדמים שנתן. ובהל' ט''ז: אין בעל השדה צריך לעשות מודעא על מכר זה, הואיל והוחזק זה גזלן על שדה זו ואין ראייתו בה ראיה, אינו צריך למסור מודעא, ואין דין גזלן כדין האונס חבירו ותלה אותו עד שימכור לו, שזה האונס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין כלום לפיכך אם לא מסר המוכר האנוס מודעא ממכרו קיים. ↩︎

155. כיון דקטלי - אגב אונסיה גמר ומקני. ↩︎

156. כתיבת הגט ונתינתו. ↩︎

157. כמ''ש התוס' בגיטין ט': ואור"י דחותמיהן עובדי כוכבים יש לפסול כו', ועוד דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לעובד כוכבים ומדבעינן שיאמר לסופר לכתוב ולעדים חתומו משמע דבעי שליחות. ↩︎

158. אפילו כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול לגרש בו... משום דלא חשיב לשמה. ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה... ↩︎

159. בס' ההשלמה השמטה ד': אך באמת זה תליא במש"כ בזה אי קבלתה מועלת בגט מצדה או מצד המגרש, וא"כ נמצא דגם היא שייכא בגירושין... וזה ר"ל הירושלמי פ"ד דמעש"ש התורה זכתה אותה בגיטה... ↩︎

160. היא זוכה בגט ע''י קבלתה וזוכה בקנין עצמה. וכ''כ רבינו במה''ת: וזה ר"ל הירושלמי פ"ו דגיטין התורה זכתה לה בגיטה דע"י קבלתה נתגרשה, וראיה ג"כ... כלומר שטר הגט נעשה שלה ע''י קבלתה, ומשמש ראיה שנתגרשה. ↩︎

161. הרי הבעל מגרשה בע''כ ולא בעינן דעתה, מספיק שיזרוק לה הגט. וזו קושיא יותר ממה שתמה הכס''מ: זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח, לא ה"ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה להנשא. והסיק: "והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו". אבל הב''ח כתב שגם בטור צ''ל כופין אותה. וכן בכת''י תימן (קאפח) ובכל נוסחאות הרמב''ם המדוייקות (ילקוט שנויי נוסחאות ברמב''ם פרנקל) הנוסח כמ''ש רבינו כופין אותה כו'. ↩︎

162. כלומר, בכל אשה שמלבד איסור א''א היא קנויה לבעלה כמו שדה, לא צריך את דעתה לגרש, אבל במקום שלא קנויה לו כי העדים פסולים מדרבנן, נשאר רק איסור א''א, ולזה צריך את דעתה להתגרש, ודי בכפיית ב''ד, שיכפו אותה לקבל גיטה. ↩︎

163. ר''ל בכל מתנה הנותן מוציא החפץ מרשותו ונעשה הפקר, והמקבל זוכה מן ההפקר, אבל בגט התורה זיכתה אותה בגיטה שהנתינה והקבלה כאחד. ↩︎

164. ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לעניין מתנה כן. אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו?. אמר ליה תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה. ↩︎

165. בפ''ו ה''ב מהל' יסוה''ת מבאר: דהרי מבואר בגיטין ד"כ ודכ"א ודכ"ו וב"ב דקס"ח דהאשה כותבת את גיטה רק דאקנויה אקנו לו רבנן וזה וודאי אם לא יגרש נתבטל הקנין שלו ושייך לה, וא"כ יהי' בגדר קנה ע"מ להקנות נדרים דמ"ח...וגם איך מהני מה שכותב הלשמה כ"ז שהנייר שלה?... (וע''ז מבאר שהתורה זיכתה לה כו'). ↩︎

166. אמר רבי זעירא תנא בונה בר שילא אפילו כותב אני פלוני מגרש את אשתי כשר. ↩︎

167. כי לגדר גרושין צריך שם האשה, שנדע שנתגרשה. ↩︎

168. ר' יוחנן אמר כתב תרפו בטופס כשר. ר"ל אמר כתב תרפו בטופס פסול. מתניתא פליגא על רבי יוחנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן. פתר לה ותורפו עמו כו'. ↩︎

169. הגט נעשה ע''י כתיבת שם הבעל שכותב שאני פלוני מגרש את אשתי וה''ה מותרת לכל אדם, אבל שהאשה תהיה מגורשת בו צריך לכתוב שם האשה ולתתו לה. ↩︎

170. גדר גט נעשה ע''י התורף דהיינו שם האיש ושהוא מגרש, וגדר גרושין שהוא הטופס צריך לכתוב שם האשה. ↩︎

171. לירושלמי, כדי לעשות גט לא צריך לכתוב שם האשה בגט, אלא די שכותב גרשתי את אשתי, א''כ אמאי צריך לכתוב שם האשה לשמה, הרי שמה נכתב רק כדי לעשותה מגורשת ולא להכשר הגט? ומתרץ הירושלמי התורה זכתה אותה בגיטה כו'. בהשמטות כותב: אך באמת זה תליא במש"כ בזה אי קבלתה מועלת בגט מצדה או מצד המגרש וא"כ נמצא דגם היא שייכא בגירושין, וזה ר"ל הירוש' פ"ד דמעש"ש התורה זכתה אותה בגיטה כו'. ולדעת הבבלי גם כדי לעשות גט צריך לכתוב שם האשה, ומובן שצריך לשמה, ומה שכותבים בת פלוני שם האב זה כדי לעשותה מגורשת. ↩︎

172. שם האיש הוא רק סימן, ולכן צריך גם שם האב כו', ושם האשה הוא עצם. כדלקמן. ↩︎

173. אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר לי' רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן. ואלא משום דכתיב ונתן, והכא לא יהיב לה מידי, דלמא נתינת גט היא. תדע, דשלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה – כשר. ↩︎

174. נ''ז ע''א: הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו - רוקן ומדרסן בשוק טמא כו'. ↩︎

175. יבמות: לא תימא משום דשטופי זימה הוא ולא ידעינן - אבוה מנו, אבל היכא דידיע כגון היו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דלא נבעלה לאחר - חיישינן, ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד, ליהוי ליה נמי שאר אב דהא ודאי אבוה הוא. ↩︎

176. וכן סובר הרשב''א בשו''ת ח''ג שע''ב: ואיך יעלה זה על לבבך שמן הבטן יעשוה זונה, והלא חזקה דאורייתא, ורובא דאורייתא, ועל כרחנו שעה אחת היתה בחזקת שלימה, שלא נבעלה, ונעמידנה על חזקתה. ועוד: טף של מדין: אשר לא ידעו משכב זכר, כתיב בהו. אלמא, לא בא עליהן זכר כלל, ורובן של תינוקות פחותות מבת שלש שנים ויום אחד אינן נבעלות, והיאך אפשר לומר: שכולן זונות מדאורייתא, היעלה זה על לב שום אדם בעולם? אלא שלא היתה מחלוקתם אלא בגזרת הכתוב, כמו שאמרתי... ↩︎

177. עי' גם במבוא להל' סוטה ונע''ב. ↩︎

178. על דעת בית דין - שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן. – ↩︎

179. קבלת מצוות ברצון. ↩︎

180. גר קטן שאין אמו או אביו מתגיירים עמו, צריך ב''ד סמוכין, אבל אם גם אמו מתגיירת, מתוך שב''ד דימינו עושה שליחות הקדמונים כדי לגיירה, וממילא נעשה בגדר ב''ד, מועיל גם לגירות הקטן. ↩︎

181. וכן בערכין וחרמין פ''ו: ובזה א"ש מה דגבי מיאון קי"ל דדי במיאון בזמן שהיא קטנה ע' יבמות דף ק"ז ע"ב וגבי מחאה דגירות צריך דוקא לכשיגדיל... ↩︎

182. כמו שבקדושין יש שני דברים קנין ואיסור לעלמא, כך בגרושין. ↩︎

183. ואמרו ולנה עמו בפונדקי, בתנאי שיהו שם שני עדים שנתיחדה עמו. בית הלל אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכאלו נבעלה בפניהם ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעלה לשם קדושין והרי קדשה בפניהם בביאה. ↩︎

184. רבינו מחלק בין היכא דבעינן רצון, להיכא דסגי רק בהסכמה, ע''ש. ועי' או''ש הל' ממרים פ''ד ה''ג. ↩︎

185. ת"ש, ואלו שב"ד מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין; ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה? סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד. וסמכינן אסתם דעתיה דאינשי ומקנינן לה ואי אתי ומחיל מחיל. ↩︎

186. מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול... ↩︎

187. אם הכפיה היא כדין, שהוא חייב לגרש ע''פ דין אז ההסכמה שלו לתת את הגט מועלת. ↩︎

188. וכן אתה מוצא בגיטי נשים ושחרורי עבדים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; ואמאי? הא בלביה לא ניחא ליה, אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודלמא שאני התם, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. ↩︎

189. וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים. ↩︎

190. דהיינו, דברי חכמים זה הגרושין, כתיבת הגט היא רק ההכנה והגרם ואין בזה מצוה, וכופין אותו לעשות זאת משום שמצוה לשמוע לחכמים. ↩︎

191. נתן לה גיטה אשכחוניה גט בפסול כפוניה ויהב לה חורן אתא עובדא קומי רבנין ואכשרון כו'. ↩︎

192. ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן אין עושין מעשה הדא דתימר בתוך הזמן אבל לאחר הזמן עושין מעשה להחשיבה כגדולה, ברם הכא ספיק רבה שחור ספק לא רבה שחור כופו אני ליתן גט. כלומר, אם ספק אם לא הביאה שתי שערות ויכולה למאן או כבר הביאה ואינה יכולה – כופין אותו ליתן גט. ↩︎

193. והמסרס את האדם ואת הבהמה ואת החיה ואת העופות בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקיבות הרי זה חייב, ר' יהודה אומר מסרס זכרים חייב, מסריס נקבות פטור: ↩︎

194. ר' יהודה אומר המסרס את הזכרים חייב ואת הנקבות פטור. ↩︎

195. פירות כוורת - נוטל ג' נחילין ומסרס. במה מסרסן? אמר רב יהודה אמר שמואל: בחרדל. ↩︎

196. יש שני סוגי גרם סירוס, יש כוס של עיקרין שגורם שינוי בעצם אברי הלידה, וזה אסור, ויש שאינו גורם שינוי בעצם, כמו חרדל הגורם סירוס לדבורים וזה מותר (ב''ב פ'), וכדאיתא בשבת: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו. ואף על גב דסירוס אסור בידים, רש''י. ↩︎

197. אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ, הרי שצמאה ואינו משקה אותה, פרס עור ע"ג הדייש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה. ↩︎

198. המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו... אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו. ↩︎

199. מקיים כלאים בכרם ע''ש. ↩︎

200. לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר. ומי שרי? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור - תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו - בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא, הני מילי - היכא דקא מיכוין, הכא - מעצמו הוא, דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו. (ולביאור רבינו בסירוס מותר אם לא גורם שינוי באברי הלידה כדלעיל). ↩︎

201. הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה - כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף, - שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור, גרמא - שרי. ↩︎

202. השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות, לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה. ↩︎

203. הי''א: ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן ... אנטונינוס שאל לרבי מהו לבנות מזבח א"ל בניהו וגנוז אבניו. מהו לעשות לו קטורת? א"ל חסר בה אחת מסממניה, לא כן תני שמות ל לז לא תעשו לכם, לכם אין אתם עושין אבל עושין הם אחרים לכם. דהיינו עכו"ם, א"כ למה הוצרך ר' לומר לו שיחסר אחת מהן, א"ר חנניה בגין ר' רומנוס דשלחיה רבי יעבדיניה ליה בשביל ר' רומנוס ששלחו ר' שיעשה קטרת לאנטונינס ואמר ר' שיחסרנו. ↩︎

204. נשא - פירוש סם שמשיר את השיער והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו. רש''י מכות כ' ע''ב. ↩︎

205. פ''ה הי''ב דנזירות: העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא ביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו. ↩︎

206. והמסרס את האדם ואת הבהמה ... בין זכרים בין נקיבות הרי זה חייב, ר' יהודה אומר מסרס זכרים חייב מסריס נקבות פטור. ↩︎

207. ת''ל כו', ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואף על גב דקי"ל כר"ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כולה סבירא לן כרבי יהודה ואין נראה לר"י דבכל התורה כולה קי"ל כר"ש דשרי... והכא אתיא אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס בשתיי' כוס עיקרין. ↩︎

208. אמרו לו לר' ישמעאל: מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א, אמר להן: אני מביא לכם ראייה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים?... אימר: נקבה קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר. ורבנן - סמא דנפצא אשקינהו, ור' ישמעאל - איכא גופא דלא מקבל סמא. ↩︎

209. משמשת במוך מאי איכא למימר? ממלאה אשה אותו מקום מוכין ...ושמא מוך העמיד את הדם, ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה. אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך, רבא אמר: מוך נמי, אגב זיעה מכויץ כויץ; ומודה רבא במוך דחוק. ↩︎

210. בפ''א דתרומות: ובאמת כמו דאמרינן בקדושין דף כ"א ע"ב דגבי רציעה לא מהני סם ע"ש ברש"י, אף דהוא מניח הסם על האוזן, וא"כ חזינן דצריך שיהא הוא מנקף מנקב ולא שיעשה פעולה שיהא נקוב, ולכך מבואר בירושלמי רפ"ב דקדושין דגבי רציעה לא מהני שליחות דמ"מ הוא לא רצע. ↩︎

211. בפ''ו דיסה''ת: דהא דקיי"ל במכות ד"כ ע"ב דאם קרח גם ע"י סם חייב, זה רק בקרח לעצמו דשם החיוב לא מחמת הפועל רק מחמת פעולה ונפעל, אבל הקורח לחבירו דהחיוב רק משום פועל אז רק ביד ממש אבל לא ע"י סם... ↩︎

212. מפרש דבריו בפ''א דתרומות: מה דמבואר במכות דף כ' ע"ב גבי מסייע, שם ג"כ אינו חייב רק על חיוב דניקף, דהחיוב הוא על הפעולה, משא"כ במקיף דהחיוב על הפועל אינו חייב במסייע, דמ"מ לא הקיף. ובפ''ו דיסה''ת: בהך דמכות ד"כ ע"ב מבואר דחיוב אם הוא מסייע רק משום לאו ניקף, אבל בגדר מקיף לא, ומשום דגבי לאו דמקיף צריך מעשה גמור. ↩︎

213. תני תנא קמיה דרב חסדא: אחד המקיף ואחד הניקף לוקה. אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי? דאמר לך: מני? רבי יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. רבא אומר: במקיף לעצמו ודברי הכל. במקיף את עצמו וקמ"ל דחייב תרתי משום מקיף ומשום ניקף דסד"א לא לילקי אלא חדא קמ"ל. רב אשי אומר: במסייע מזמין השערות למקיף, ודברי הכל. ↩︎

214. אף אם לא גילח אלא בסם כדלעיל. ↩︎

215. בפ''ו דיסה''ת: דקיי"ל בנזיר דמ"ד שהמגלח את הנזיר חייב משום לאו דתער לא יעבור ור"ל דהחיוב בנזיר לא שנזיר אסור לגלח אלא שאסור לגלח את הנזיר... ↩︎

216. תגלחת עשה בה מגלח כמתגלח שהמגלח את הנזיר עובר בלאו כדלקמן תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר ליה אחר ...אמר קרא: תער לא יעבור על ראשו, קרי ביה: לא יעבור הוא ולא יעבור לאחר. ↩︎

217. בע''א: תנן התם, שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה: נזיר, ומצורע, ולוים, וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו ולא כלום. אמר מר: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. פשיטא, מ"ד משום עבורי שער הוא, ואפילו סך נשא, קמ"ל דלא. ↩︎

218. שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: נזיר טהור ומצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן? אמר להן: אינו מגלח. אמרו לו: למה? אמר להן: אילו זה לגדל וזה לגדל, וזה להעביר וזה להעביר - יפה אתם אומרים, עכשיו נזיר להעביר, ומצורע לגדל. אמר להן - אם אלו שתי תגלחיות שוות שיהו זו לגדל וזו לגדל או שתיהן להעביר יפה אתם אומרים עכשיו היאך אתם אומרים שיהו עולין לו לכאן ולכאן שתגלחת נזיר הוא להעביר ותגלחת מצורע לגדל שמכאן ועד ז' ימים צריך לגלח תגלחת שניה. ↩︎

219. בעי רמי בר חמא: הני ארבע תגלחיות דקאמר, משום מצוה או משום אעבורי שיער טומאה? למאי נפקא מינה? לעבורי בנשא, אי אמרת משום מצוה - לעבורי בנשא לא, ואי אמרת משום אעבורי שיער טומאה - אפילו סכיה נשא נמי, מאי? אמר רבא, ת"ש: ומגלח ארבע תגלחיות; אי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה, אפילו בשלש נמי סגיא ליה, שמע מינה משום מצוה, שמע מינה. ↩︎

220. בגרעון כסף. אמר חזקיה, דאמר קרא: והפדה, מלמד, שמגרע פדיונה ויוצאה. תנא; וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף. ↩︎

221. ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך - קנה וחייבת בבכורה; ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך - קנה, ופטור מן הבכורה. מאי בדיניהם?... אלא אמר אביי: בדיניהם - שפסקה להם תורה, או קנה מיד עמיתך, מיד עמיתך הוא דבמשיכה, הא מיד עובד כוכבים בכסף כו'. ↩︎

222. ד''ה עובד כוכבים כו', אבל בעלמא אור"ת דאדרבה אין קנינו של עובד כוכבים בכסף אלא במשיכה וכדר' יוחנן קי"ל דדריש (בכורות דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא מיד עובד כוכבים במשיכה. ↩︎

223. בעובד כוכבים שישנו תחת ידך - פי' בקונטרס אם לא יגאל ישתעבד בו עד היובל ואין אתה רשאי לבא עליו בעקיפין... בעובד כוכבים שישנו תחת ידך... שאפילו יכול להוציאו בעל כרחו לא תבא עליו בעקיפין ולא יצא אא"כ ישלם כסף... ↩︎

224. הכ''ג ע''ש בספרי. ↩︎

225. ראה סיאה של בני אדם עומדין ועידיו ביניהן, ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין? ת"ל: והוא עד, והרי לא ייחד עידיו. ↩︎

226. עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני - הרי אלו פטורין כו' ↩︎

227. פ''ד הל''ג: טופס הכתובה כו', ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר כו'. ↩︎

228. הלכה י''ז: הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין, אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר. ↩︎

229. – תנן: הנושא את האשה, ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים - חייב לזונה חמש שנים, מאי לאו כי האי גוונא, לא, בשטרי פסיקתא, וכדרב גידל, דאמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך? כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך? כך וכך, עמדו וקידשו - קנו, הן הן הדברים הנקנין באמירה, ע''כ. ↩︎

230. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה, מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. ↩︎

231. ב''מ ס''ט ע''א: רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. אתא לקמיה דאביי. אמר ליה: מאן פלג לך?... לשנה זבון חמרא בהדי הדדי, קם אידך פליג ליה בלא דעתיה דחבריה. אתו לקמיה דרב פפא. אמר ליה: מאן פלג לך? ↩︎

232. תני כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה דברי ר' אליעזר, מ"ט דרבי אליעזר אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים. ↩︎

233. ה''ג: יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידתה ויצא חוץ לבין השינים הרי זו טמאה ואין הטבילה מועלת לדם זה ואף על פי שעדיין היא בבשרה ואם נעקר ממנה בעלייתה מן המקוה הרי זו טהורה מפני שהוא דם טוהר והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באיברים ומשימה אותו דם טוהר. ↩︎

234. דמאי פ''ב: אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון. ↩︎

235. ר''ל אף אם ידוע בבירור שלא הופרש מהם, מ''מ לא מפריש מעשר ודאי אלא דמאי, כי כך היא התקנה שבין אם ידוע שהופרש או להיפך – מעשר דמאי. "דהתקנה שאמרו רוב ע"ה מעשרין בגדר דין" כו', פ''ד מהלכות מתנ''ע. ↩︎

236. אמר רבי יהושע בן קבסוי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה: והזה הטהור על הטמא, טהור א' מזה על טמא א', עד שלמדתיה מאוצרה של יבנה וחכמים אומרים אפילו כולו עכו"ם וישראל א' מטיל לתוכו – דמאי, הדא אמרה שטהור א' מזה על כמה טמאים. ↩︎

237. אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוים – ודאי... דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אפילו כולו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו - דמיי. ↩︎

238. אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב עכו"ם ודאי ואם רוב ישראל דמאי מחצה למחצה ודאי דברי ר"מ וחכמים אומרים אפי' כולם עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי: ↩︎

239. אוכל מחמת מאכיל, צריך נטילת ידים או לא? אדם שאוכל מיד חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נטילת ידים או אין צריך, ת"ש, דרב הונא בר סחורה הוה קאי קמיה דרב המנונא, בלם ליה אומצא ואכיל, חתך לו חתיכת בשר, אמר ליה: אי לאו דרב המנונא את אי לאו דרב המנונא את ויודע אני בך שנטלת ידיך, לא ספינא לך... ↩︎

240. מדקתני: נאכלין בידים מסואבות, מי לא עסקינן דקא ספי ליה חבריה מדקתני נאכלין - ולא קתני אוכלין מי שידיו מסואבות ...אלא נאכלין לאחרים על ידי מי שידיו מסואבות. ↩︎

241. ד''ה כל שטיבולו כו', ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע, ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים... ↩︎

242. תני תרומת מעשר של דמיי שחזרה למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת, ר"ש אומר בין למקומה בין שלא למקומה אינה מדמעת. ↩︎

243. • תניא, אמר ר"ש שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל בחולין, ובאתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי: לך קח לך מן השוק ועשר עליו; קסבר: דאורייתא ברובא בטל, ורוב עמי הארץ מעשרים הן, והוה ליה כתורם מן הפטור על הפטור.
     ↩︎

244. נתערב לי טבל - דמאי בחולין, ולא יכול להפריש ממנו מפני חולין המעורבין בו, ואף על גב דדמאי לא מיחייב מדאוריי' במעשר אפילו הכי הואיל ומיחייב מדרבנן הוה ליה מן חולין הפטור על טבל החייב. (לישנא קמא נתערב דמאי בחולין וזה כפי' רבינו שהתקנה היא להתייחס לדמאי כמו טבל, לישנא בתרא שם ברש''י: ונראה בעיני שהטבל הזה טבל גמור היה כו'). וא''כ איך יתכן שטבל של דמאי מדמע, ואילו תרומת מעשר של דמאי אינה מדמעת. ↩︎

245. • במשנה מסכת דמאי פרק ד' א': תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה, ר' שמעון השזורי אומר אף בחול שואלו ואוכל על פיו. ודוחק לומר שהסובר שתרומת דמאי אינה מדמעת ס''ל כר''ש שזורי.
     ↩︎

246. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך, כשהוא אומר שמור, הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהי' שונה בפיך. ↩︎

247. זכור, יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח - הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור - בפה. ↩︎

248. היכי דכתיב זכור דהיינו שבת ומחיית עמלק צריך להיות בפה, אבל הבדלה שהיא להיכרא בעלמא סגי במחשבה. ↩︎

249. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: במערבא אמרינן הכי: המבדיל בין קודש לחול להיכרא בעלמא, ללוות את המלך, ועבדינן צורכין ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה, וכל שכן דאי אבדיל בתפלה מותר לעשות צרכיו, וחוזר ומבדיל על הכוס. ↩︎

250. פי' דברי רבינו הם בשפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן הא לאו הכי אינן צריכות להמתין שאע"פ שהם בחזקת מזנות (שם ל"ה) אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכרבי יוסי...ע''כ. ורבינו חולק וס''ל דלהרמב''ם אין לחלק, וכ''כ הב''י סי' י''ג ע''ש. ↩︎

251. ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה, היוצאה בגט צריכה להמתין שלשה חדשים הדא מסייעא לרבי מאיר דרבי מאיר חשש לגיטין. כלומר אפילו אם היא קטנה שיכולה למאן, מ''מ אם יצאה בגט צריכה להמתין משום הגזירה, ובגזירה אין חילוקים. ↩︎

252. החנווני אין רשאין למכור דמאי. חברייא בשם רבי לעזר דרבי מאיר היא דרבי מאיר אמר לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. כו'... היידן רבי מאיר ההיא דתנינן לבתרה רבי מאיר אומר את שדרכו למדד בגסה ומדדו בדקה טפילה דקה לגסה. ↩︎

253. בשוגג לא קנסוה רבנן כו' וחזרת ידו אינה אפילו שבות אי לא משום קנסא - והכא לא קניס, אבל רדיית הפת - שבות הוא, ונגזרה במנין, ומשום קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם... ↩︎

254. ראה בספרי על איסו''ב ח''ג לקט שו''ת צ''פ. ↩︎

255. יבמות מ''ב ע''א: ... אלא שאר כל הנשים אמאי? אמר רב נחמן אמר שמואל, משום דאמר קרא ... להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני... רבא אמר: גזירה שמא ישא את אחותו מאביו, וייבם אשת אחיו מאמו, ויוציא את אמו לשוק, ויפטור את יבמתו לשוק. מתיב רב חנניה: בכולן אני קורא בהן משום תקנת ערוה, וכאן משום תקנת ולד; ואם איתא, כולהו משום תקנת ערוה, האי משום תקנת ולד, דלא לפגע בהו ערוה. ↩︎

256. ה''כ: וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לולד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום. ↩︎

257. המזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר, וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין. ↩︎

258. הי''א: ר"מ חשש לגיטין. פלוגתייהו במתניתין מפרש דלת"ק דהוא ר"מ וכדלקמן דאמר אחת ארוסות דגזרינן ארוסות אטו נשואות ואעפ"י שאין כאן תיקון ולד וכמו כן הוא חושש לגיטין כלומר בקטנה שנתגרשה דצריכה להמתין דאין ראויה לילד וגזרינן אטו גדולה היוצאה בגט, פנ''מ. ↩︎

259. ודי בכ''ד חדש. ↩︎

260. קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעבורה - כבר כתבתי למעלה דעיקר רבותיה דתנא דאפי' נודר מתחילת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעבורה דהיינו י"ג חדש מיהו דוקא באמר השנה אי נמי שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העבור בכלל... והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפי' באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל והביא ראיה מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו (דף לא) המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חדש העבור והאי מוכר בית בבתי ערי חומה כאומר שנה אחת מיום זה הוא דמשעת מכירה הוא מונה ואפי' הכי טעמא דרבי רחמנא הא לאו הכי מונה שנים עשר חדש ולא חדש העיבור כו'. ↩︎

261. כלומר שנתיים תמימות, כ''ה חדש. ↩︎

262. רמז תקסז שאלה אם השתי שנים של מניקת חבירו אם היתה אחד מב' שנים עיבור מה תהא דינה אם ר"ל שני שנים כמו שהן או ר"ל י"ב חדש ותו לא? תשובה נ"ל דלאותם דמפקי שני שנים מלא תבשל בגימטריא שהם ב' פעמים שס"ה ימים שהם כ"ד חדש וב' יכ"א רדי"ן א"כ צריך למנות הכ"ד חדש לחדשי החמה והם כ"ד חדש וב' יכ"א רדי"ן אבל לאותם המפרשין דמפקי שני שנים מן הנביא שמואל דכתיב ביה וישב שם עד עולם דהיינו חמשים שנה עולמים של לוים ושמואל חי נ"ב שנים וב' שנה ינק מאמו ונ' שנה ישב בבית ה' עולמו של לוי א"כ לפי זה שני שנים הוי כמו שהם אם מעוברות או שלמות אמנם לפי מסקנא דפרק בתרא דערכין נראה שאין מחשבין אלא כ"ד של לבנה ותו לא דתנן בפ"ב דערכין גבי בתי ערי חומה כשהוא אומר תמימה לרבות חדש העיבור רבי אומר תמימה ליתן לו שנה ועיבורה פירוש עיבורה יכ"א רדי"ן א"כ משמע דוקא גבי ערי חומה דכתיב תמימה פליגי אם תמימה מרבה חדש העיבור או יכ"א ר"ד אבל הכא דלא כתיב תמימה אין לו למנות כי אם כ"ד חדשי לבנה בלבד. (רבינו מפרש שהמרדכי איירי בגמלתו אבל אם היתה מינקת צריך שנתיים שלימות). ↩︎

263. דכולי עלמא מיהת כלי בשבת לא, מאי טעמא? - אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים... התינח שבת, ביום טוב מאי איכא למימר? - גזרו יום טוב אטו שבת. ↩︎

264. ר"מ היא, דמחמיר גבי כתמים: דתניא כל הנשים כתמן טמא למפרע, ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן טמא למפרע - דר"מ. ↩︎

265. וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו - עד שיהו להן שלשה חדשים. אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד נשואות ואחד ארוסות. ↩︎

266. מי שנזר ועבר על נזירותו, אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כימים שנהג בהן היתר, דברי רבי יהודה; אמר רבי יוסי: בד"א - בנזירות מועטת, אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום. ↩︎

267. וכתב הראב"ד ז"ל אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים, (הראב''ד לשיטתו שצריך להשלים מה שחיסר). ↩︎

268. וקטן (שיש) מסורת הש"ס: שאין בו דעת - אשה מסייעתו ומזה. ↩︎

269. הל' פ''א פ''י ה''ו: הכל כשירין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס וח"ש וקטן שאין בו דעת, אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות כו', קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים בידו הזאתו כשירה. ובהלכה ז': המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו, ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה. והשיגו הראב''ד: ולהזות על הטמא לטהרו. א"א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו. ↩︎

270. תא שמע: מחט שהיה נתונה על החרס, והזה עליה – ונתכוון להזות עליה לטהרה מטמא מת, ע''כ. וכ''כ היד רמ''ה: מחט שהיא נתונה על החרש והזה עליה נתכוין להזות עליה לטהרה מטומאת מת. ↩︎

271. נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו, לאחריו והזה לפניו - הזאתו פסולה - דבעינן כוונה לטהרה כדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו. ↩︎

272. ע''ש בגמ' וז''ל הריטב''א: והוא שיתכוין המזה להזות עליו שהמזה צריך להתכוין להזות על הטמא לטהרו ואם לא כיון פסל הזאתו אבל אותו שמזין עליו אינו צריך כוונה: ↩︎

273. תו''י מ''ב ע''ב ד''ה מה הזאה כו', י"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסול בה היסח הדעת שאם הזה על הטמא ולא נתכוון לטהרו שלא תועיל הזאה. ה"ר יוסף: ↩︎

274. המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה. ↩︎

275. ולהזות על הטמא לטהרו. א"א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו. ↩︎

276. בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל ... ובמראה ובהרהור, הרהר עד שלא ראה, או שראה עד שלא הרהר – במראה - ראה אשה, אפילו לא הרהר, ובהרהור - אף על פי שלא ראה. רבי יהודה אומר אפילו ראה בהמה חיה ועוף מתעסקין זה עם זה, אפילו ראה בגדי צבע האשה כו'. ↩︎

277. טירדה באמנותו מועילה נגד הרהור, אבל באשה אף בלא הרהור עצם הראיה אסורה דהויא גרם טומאה דאסור מה''ת בגדר ג''ע. ↩︎

278. סי' נ''ו הל' כבוד אב ואם בסופו: ויש אומרים אסור לאדם שיכנס לבית המרחץ עם אביו, ר' יהושע אומר משום שיגלו ערוה זה עם זה דכתיב ויכסו את ערות אביהם, ובשעה שאמר לו יעקב ליוסף שים נא ידך תחת ירכי, לא עשה, אמר לו אם כן השבעה לי, וישבע לו. ↩︎

279. רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, א"ל: שיננא, אחוז באמתך והשתן לחוץ. היכי עביד הכי? והתניא, ר"א אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, אמר אביי: עשאו כבולשת; דתנן: בולשת שנכנס לעיר... בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך. אלמא: דכיון דבעיתי - לא אתי לנסוכי, הכא נמי - כיון דבעיתי לא אתי להרהורי. והכא מאי בעיתותא איכא? איבעית אימא: ביעתותא דליליא ודאיגרא, ואיבעית אימא: ביעתותא דרביה, ואב"א: ביעתותא דשכינה, ואיבעית אימא: אימתא דמריה עליה, דקרי שמואל עליה: אין זה ילוד אשה. ↩︎

280. האשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ושמע בעל הראשונה והיפר לה הראשונה מותרת והשנייה אסורה רבי שמעון אומר אם אמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה אף השנייה מותרת מפני שאמרה להיות כמותה וכיוצא בה הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה הראשונה מותרת והשנייה אסורה. ↩︎

281. הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהן, ובין שלא עשו ועשה - ה"ז חייב, מפני שלא תלה בב"ד, האי הוא דחייב, הא אחר פטור, ואמאי? הא לא נגמרה הוראה, הכא במאי עסקינן - כגון שהרכין ההוא אחד מהן בראשו. ת"ש: הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם - הרי אלו פטורים; טעמא דאמר להן טועין אתם - דפטורים, הא שתיק מישתק - חייבין וגמר לה הוראה, ואמאי? והא לא הורו כולן, אמרי: ה"נ כגון שהרכין בראשו. ↩︎

282. התרו בו ושתק, התרו בו והרכין ראשו, פעם ראשונה ושניה - מתרין בו, שלישית - כונסין אותו לכיפה. שהראה בעצמו כמקבל התראה, ומיהו לא התיר עצמו למלקות בהדיא, וכן בהרכין בראשו ורמז שהוא מקבלה, אף על פי דלא לקי בהתראות כי הני דלא התיר עצמו למלקות - מכל מקום התראות נינהו להחזיקו רשע, ופעם ראשונה מתרין ביה ושבקינן ליה... ↩︎

283. בימוי דר' ברכי' אישתתקון נעשו אילמים העדים שרצו להעיד שקידשו ב"ד את החדש, אמר לון שמעתין דא תקדש ירחא שמעתם דבר זה מפי ב"ד מקודש החדש?, וארכינון בראשיהן וקבלון ורמזו בראשם שכך שמעו וקיבל אותן ר' ברכיה. ↩︎

284. וכ''כ בפי''ב דע''ז ה''א: ועיין מכות דף כ' ע"ב דגבי קרחה חייב אף בסם ע"ש: ↩︎

285. עכו''ם חייב אם בא על אשת איש ישראל ואח"כ נתגייר משום דאי עביד השתא בר קטלא הוא ועל כרחיך בדאתרו ביה דאי לא אתרו ביה אי עבדי השתא לאו בר קטלא הוא... וי"ל דאפילו לא אתרו בהיותו נכרי יש לנו לחייבו אף על פי שנתגייר הואיל וכבר נתחייב ולא מיפטר משום דלא אתרו ביה ומאחר דהשתא נמי אי אתרו ביה יש בעון זה חיוב מיתה. ↩︎

286. ה''ז: עדים זוממין מהו שיהו צריכין לקבל התרייה ר' יצחק בר טבליי בשם רבי לעזר עדים זוממין אינן צריכין לקבל התרייה א"ר אבהו לא חיישון לון א"ר יעקב בר דסי ואית נבולין סגין מאן אילין חמיין חבריהון נפקין מיקטלא ולא אמרין כלום. ודאי לא יחושו אם עדי שקרים הן דמצינו לאנשי נבל מרובין שאפי' הן רואין חבריהם יוצא הוא ליהרג והן יודעין ששקר העידו עליו שותקין ואין אומרין כלום ושכיחי אינשי דלא מעלי ואלו ג"כ לא חיישי אף שיהו מתרין בהן, פנ''מ. ↩︎

287. רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו: ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שפך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר: יודע אני שהוא כן - פטור, על מנת כן אני עושה - חייב. - לא צריכא - דקאי בתרי עיברי דנהרא, המתרה מצד זה והרודף והנרדף מצד אחר, דלא מצי אצוליה, והאי פטור וחייב דקאמר - אמיתת בית דין קאי, ולאחר שהרגו לנרדף, מאי איכא - דבעי איתויי לבי דינא, בי דינא - בעי התראה. דכתיב ובערת הרע מקרבך הלכך בעי התראה, דבלאו הכי לא מקטלי ליה. ↩︎

288. ההתראה רק כדי למונעו מלרדוף כמו דמצילין אותו באבריו כמ''ש רבינו בכ''מ. ↩︎

289. אף שאינו בר דעת לקבל התראה. מכאן שהתראה "בן ברית הוא" כו', היא רק למונעו מלרדוף. ↩︎

290. ע''ש הדעות בזה. ↩︎

291. אין זה כלום אלא רק ענין סגולי.... כלשון המהרי''ק שהעתקתי שם: "אינו צריך לכך, וגם לה אינו מועיל". ↩︎

292. הרמב''ם: אין הבנים יורשין כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתובתה. ↩︎

293. לפיכך אם פטרה כלומר שגרשה אינו חייב באחריותן, שכך כותבת לו בשובר שהיא עושה לו בשעת גירושין מכתובתה, כותבת לו שהיא מוחלת כל אחריות שיש לה עליו מקודם לכן, ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות. ↩︎

294. וכבר הערתי בספרי לשבת שם: ואכן במהדורא קמא פי' הרמב''ם "שיהא האוכל נטמא קודם שיביא ב' שערות בשנים המסויימים לכשיגיע לפרקו נאסר עליו אכילת חלב ואכילת קדשים בטומאה בשעה אחת ... ואם אכלו (את הקודש) ביום הכפורים איתוסף עליו איסור אכילת היום שהוא איסור כולל כו'. (משמע שאם הביא סימנים באמצע יו''כ חייב להתענות מה''ת ולא כמ''ש רבינו). אבל ראה בפי' המשניות לרב קאפח שבמהדורא בתרא חזר בו הרמב''ם והשמיט לגמרי את הקטע של הקטן כו'... כך שאין כל סתירה לדברי רבינו. ↩︎

295. לולב במקדש עיקר המצוה רק האחיזה בידו והוה נמשך, ובמדינה רק הנטילה לא האחיזה כו', וס''ל להירושלמי דאם מניחו וחוזר ומגביהו דצריך לברך כל זמן שמגביה כו'. ↩︎

296. בקדושין לא מהני הודאת בעל דין, שאפילו שניהם מודים אינה מקודשת, משום דחב לאחריני. רש''י ותוס' מפרשים "חב לאחריני" – "שאוסר אותה על הקרובים" כמ''ש התוס', ורש"י קידושין דף ס''ה ע''ב: "שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה". אך רבינו מפרש שאינם נאמנים לומר שקדשו בפני שני עדים כיון שמחייבים את בועלה מיתה. ושם הבאתי: וראה בצפנת פענח (כללי התורה והמצוות קידושין אות מ''ח). שהוכיח "מתוס' גיטין ד' ע''א ד''ה דקי''ל, דאין עדי קידושין פועלים בעצם הדבר". וכנראה כוונתו לסוף התוס', שבקידושין לא מהני הודאת בעל דין, משום דחב לאחריני שאוסר אותה על הקרובים. משמע דאי לאו הכי היו קדושין אף ללא עדים, א''כ מוכח שאין העדים פועלים עצם הקידושין. אבל אין דברי התוס' סותרים מ''ש רבנו, כי התוס' לשיטתם בהסבר "חב לאחריני", ורבנו לשיטתו, שעדי קדושין הם עדי קיום שהם העושים את הקדושין. ואם העדים "מודים" שנישאו ללא עדים – אין קדושין כלל. ע''ש בספרי. וז''ל בשו''ת צפ''ד ט': דהא דקי''ל הודאת בע''ד הוה עצם וחייב, זה רק שא''צ פעולה של אחרים, אבל בקדושין כיון דצריך עדים להקדושין וזה לא מצי לומר שהוה שם עדים, דעליהם לא הוה עצם, ובגדר מי יימר דקדושין דף ס''ב ע''ב וכ''מ וכו'. עכ''פ זה דבר ברור דבלא עדים אין כלום והעדים של קדושין זה עצם... ↩︎

297. עי' לקמן ערך נשואין אזרחיים. ↩︎

298. כמ''ש בשו''ת צפ''ד אם נשא אשה הי''ט אז לוקה גם אם בא על הנשים שהיו לו קודם דהמנין הוא האיסור וכו'. ↩︎

299. אם נתברר בבירור גמור שהמניעה מצד האשה... והיא אין רצונה לקבל ממנו גט נוכל להתיר לו חר''ג אף בלא היתר מאה רבנים. צפנ''י כ''ב. ↩︎

300. לשבת יצרה, או בן או בת. ↩︎

301. כי אם נשתטית היא בגדר אנוסה שהבעל לא יכול לגרשה לכן צריך היתר ק' רבנים. צפ''ד י''ז. ↩︎

302. אבל אם אינה אנוסה מחמת דין אלא רוצה תרקבא דדינרי – מותר לישא אחרת ולא צריך היתר, ע''ש. ↩︎

303. תבע לייבם - אין נזקקין לו. מאי שנא לייבם דלא? דאמרינן ליה, זיל ונסיב איתתא אחריתי, לחלוץ נמי, נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי, אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי, הכא נמי כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי. ↩︎

304. וכ''כ בצ''פ נ''י סי' י''ג: ולא נצרך מאה רבנים רק בשוטה דא''א לגרשה ונקרא אונס וחל התקנה וצריך היתר. ↩︎

305. ר' בון בר חייה בעי שלמה שנתו בעצרת איפשר לומר הוא אינו כשר ועובר. כהדא שמות כג יח לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול קריבין בי"ט. א"ר אבהו קיימתיה בשחל י"ד להיות בשבת. אין חגיגה באה עמו. אמרת תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר. א"ר חיננא אילו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאילו עבר והביא כשר עובר. ↩︎

306. כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - יש לה כתובה מנה; ומתיב רב נחמן: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר לא כי, אלא עד שלא אירסתיך והיה מקחי מקח טעות - ולית לה כלל. ואמר להו רב חייא בר אבין: אפשר? רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי כי אמר רב ששת להא שמעתא, וקשיא להו, ושני: מאי מקח טעות? נמי ממאתים, אבל מנה אית לה, ואת אמרת: לית לה כלל, ואמר רבא: מאן דקא מותיב - שפיר קא מותיב, מקח טעות לגמרי משמע. ↩︎

307. ע''א וע''ב בעל ולא מצא דם כו'. ↩︎

308. אמר רבה, זאת אומרת: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - כתובתה מנה; רב אשי אמר, לעולם אימא לך: בעלמא לית לה כלל, ושאני הכא, שהרי נכנסה לחופה. ↩︎

309. שאם כנס חייבת גט מ''מ ואין שום טענות מקח טעות וכו'. ↩︎

310. שצריכה גט, מקח טעות פירושו בלא כתובה. ↩︎

311. חזקה אין אדם טורח כו' - תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא. (אפשר לטעות שמקח טעות פירושו שתצא בלא גט). וכ''כ רבינו בכ''מ, באיסו''ב פ''ג ה''ח: הך דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אף דקי"ל מקח טעות לא ר"ל שהוא טעות לענין הנשואין רק דר"ל דאין לה כתובה כלל דעל זה לא נתחייב לה כתובה וזה הוה מין אחר לא משום המום דבעולה או זנות דהרי מבואר בירושלמי פ"א דכתובות דאם לקחה בחזקת שלא זנתה ונמצאת שזנתה אין זה מק"ט וכן בגמ' דידן ד' י"ב... ↩︎

312. פ''ו סוף ה''ג: אמר רבי יוסי בי רבי בון לא סוף דבר מן הנישואין. נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנישואין פסולות לא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנישואין כשירות: ↩︎

313. פ''י ה''ב: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנכנסה לחופה לשם נישואין ולא הספיק לבועלה עד שמת - כשירה לכהונה וכשירה לאכל בתרומה, בא עליה פסלה מן הכהונה ופסלה מלאכל בתרומה. ↩︎

314. אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה, ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע"פ שנמצאת בתולה. ↩︎

315. מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, שאין מטבילין באויר. ↩︎

316. אמר ר' יוסה עד שהוא באויר הבית יקרא לה שם, אויר הבית מצרף לחלה, אין קרקע הבית מצרף לחמץ. ואויר הבית שפיר מצרף הוא לכשיעור חלה אבל ההיא דשני חצאי זיתים שהן מונחין בתוך הבית אין קרקע הבית מצרף לכזית חמץ, פנ''מ. ↩︎

317. רבי חייה בשם רבי יוחנן דברי הכל היא. אף על גב דרבי עקיבה אמר תמן אין מי פירות מחוורין לטומאה מודי הוא הכא שמי פירות מחוורין לחלה. רבי בא רבי חייה בשם רבי יהושע בן לוי אין לך מחוור אלא שבעת המשקין בלבד. רבי יוסי בעי מה איתאמרת לחלה לטומאה. אין תימר לחלה כ"ש לטומאה. אין תימ' לטומאה הא לחלה לא. רבי יונה פשיטא ליה לחלה כל שכן לטומאה. ↩︎

318. פ''ג מ''ד: עסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בהן טבול יום ר"א בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה, ר"ע אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו: ↩︎

319. ד''ה חיבורי כו'. ובתוספתא תניא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך דבר שהוא מחבר את האוכלין אלא שבעה משקין ודבר תימה הוא אם אין לישת פירות מועלת לחבר את הקמח ושמא לשה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דבר שאדם לש במי פירות פעמים שמי פירות מחברים שני חצאי זיתים של עיסה במשקים הבאים מזה לזה. ↩︎

320. מנחות כ''ד ע''א ד''ה צירוף. ↩︎

321. עיסה שנילושה במים הוה עצם אחד כו'. ↩︎

322. רבי ראה בלילה וטימא אמר שובקתיה לצפרא ראה ביום וטיהר אמר גדולים הן דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמין בלילה אמר שובקתיה לרמשא ראה בלילה וטיהר אמר ולא אני הוא שטעיתי הוא הוא שדיהא. מעשה שראה רבי בלילה וטימא ואח"כ נמלך להניחו עד הבוקר וראהו וטיהר אמר גדולים הן דברי חכמים וכו' וחזר אמר נניחו עוד עד הלילה וראה והנה הוא טיהר כלומר שחזר ודיהא ביותר ואמר לא אני הוא שטעיתי בתחילה אלא הוא הוא שהולך ודיהא שהרי עכשיו בלילה ג"כ מראה טהור לו, פנ''מ. ↩︎

323. וז''ל בהשמטות השמטה ז': וזה ר"ל הגמ' בנדה דף כ' ע"ב דכזה טיהר לי גרע מכזה ראיתי. משום דמבואר בירוש' ספ"ב דנדה דאף דצריך שהחכם יראה את הדם מ"מ די במראה מראה ולא כמו נגע וא"כ גבי כזה ראיתי עכ"פ החכם רואה איזה דבר משא"כ בכזה טיהר דע"ז החכם לא הורה וזה ר"ל בגמ' שם דליתא לדם קמן. וע' בכתובות דף ע"ב ע"א גבי פלוני חכם טיהר לי כו' ר"ל כך דאף דכעת הכתם הוא לפנינו מ"מ כ"כ בח"א דאם בשעה שראה הכתם היה דיהה וטיהר. אף דאח"כ נשתנה לא איכפת לן. משא"כ אם לא טיהר אותו אף דנשתנה מטמאין אותו כמו שהוא עכשיו. אך זה תליא במש"כ אי הטהרה היא על הדם או על האשה... ↩︎

324. ותרא אביגיל את דוד וגו'... מיד הוציאה כתמה והראת לו. אמר לה וכי רואין כתמין בלילה. אמרו ליה ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר כתמין אין רואין בלילה ודיני נפשות דנין בלילה. ↩︎

325. אמר רב יהודה: מרישא הוה חזינא דמא, כיון דאמרה לי אמיה דיצחק ברי: האי טיפתא קמייתא לא מייתינן לה קמייהו דרבנן, משום דזהימא - לא חזינא, בין טמאה לטהורה ודאי חזינא. כשכלין ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום ארבעים ואחד או ביום שמונים ואחד. חזינא לההוא דמא - אי דם טמא מטמינא ואי לאו מחמשה דמים הוא מטהרינא דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתא דלא מזהמא כו'. ↩︎

326. וצריך רוב ניכר ומוחלט. ↩︎

327. י''ד ע''א מדפי הרי''ף: והא דאמרינן אסור להראות סכין לחכם ביום טוב פירשה הרי"ף ז"ל משום גזירה ...וה"ר שלמה ז"ל פי' משום דאוושא מילתא ...ולי נראה ראיית סכין כראיית בכור היא שמעכבת השחיטה ונראה כמתקן וכדן את הדין. ↩︎

328. חולין קכ''א ע''ב: ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות... בעי ר' אלעזר: שהה בה, דרס בה, מהו? א"ל ההוא סבא, הכי א"ר יוחנן: צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה; הכשר למאי? אמר רב שמואל בר יצחק: בדיקת סכין. ↩︎

329. ולהורות - זו הוראה... ר' יוסי בר' יהודה אומר: יכול אף תלמוד? ת"ל: ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא: יצא שרץ טמא, וצפרדע טהור, ששתויי יין מורין בהן הוראה? נימא רבי יוסי בר' יהודה היא ולא רבנן, אפי' תימא רבנן, ושאני הכא, דזיל קרי בי רב הוא. ↩︎

330. כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה. ↩︎

331. אם תהיה פגימה קטנה פחותה שצריך פסק חכם להכשירה, יסמוך על עצמו וישחט. ↩︎

332. שיהא כאבן כלשון הירושלמי, כמ''ש רבינו בכ''מ. שפסול גם לעדות קדושין כו' כדלקמן בקטע הבא. ↩︎

333. להיות עד קיום דהיינו קדושין וגרושין אף מומר כשר (רבינו בכ''מ מביא בשם רש''י והנמ''י), ופסול רק לעד בירור כי אינו נאמן. וכדי לפוסלו פסול הגוף גם להיות עד קיום, צריך ב''ד סמוכים ודו''ח. ↩︎

334. ה''ג: אמר ר' זעירא פסול צריך ליפסל בבית דין קרוב אין צריך ליפסל בבית דין. ↩︎

335. א"ר יוסי זאת אומרת היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשירה עד שיופסל בב"ד... א"ר חנינא זאת אומרת פסול משפחה צריך ב"ד. ↩︎

336. ונשאל על טהרותיו - דהא חזא ליה בימי טומאתו חזו ליה כשהן טמאין לאוכלן בימי טומאתו אמרינן מה לו לשקר ונאמן הוא, רגמ''ה, והקשו התוס': דהא חזו ליה בימי טומאתו - תימה ותרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהיה נאמן? וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדיא אמרינן בריש הדר (עירובין ד' סג.) האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה. ↩︎

337. כן ציין הגרע''א כאן: עי' בר"ש סוף פ"ב דנגעים. ובר''ש הביא קושית התוס' ותירץ: ושמא יש לחלק בין היכא דאיתחזיק איסורא להיכא דלא איתחזיק איסורא כדאשכחן בריש האשה רבה (דף פח א) דמחלק גבי עד אחד נאמן באיסורין דצורבא מרבנן חזי לנפשיה היכא דלא איתחזיק איסורא אבל היכא דאיתחזיק איסורא לא עכ''ל. ועי' בט''ז יו''ד סי' י''ח ס''ק ט''ו מיישב: אמאי טבח שוחט ומוכר לאחרים, האיכא חשדא דלמא מכשיר את הטרפה?... רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ולגבי בדיקת הריאה כיון שנשחטה הרי היא בחזקת היתר, ומשו"ה שפיר אפשר לסמוך עליו, ולפ"ז אין חכם יכול להורות בשלו בדבר דאיתחזק איסורא כגון שחיטה עכ''ל. ↩︎

338. ל''א ע''א: כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו, ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו, ונשאל על טהרותיו. ↩︎

339. תלמיד שנידה לכבודו - נדויו נידוי... אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה. ↩︎

340. ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח. ↩︎

341. כל יומא הוה מטהר לי כה"ג - משמע שלא היתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה... אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו דהא במס' נגעים (פ"ב מ"ה) תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני. ↩︎

342. רב הונא אמר היה מלמד הלכה ובא ואח"כ אירע לו בו מעשה עושין לו מעשה. אם עד שלא עשה לימד עושין לאחרים ואין עושין לעצמו. ↩︎

343. לא שנאמן להעיד שכך הדין, אלא הפסק שלו זהו הדין. ↩︎

344. מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. ↩︎

345. הודאת עד אחד פוסלתו מהקרבה - דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול מהקרבה. ↩︎

346. דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם, ואזל שייליה ואשתכח שיקרא. שאינה נאמנת לא משום שהחכם נאמן יותר, אלא הפסק שלו זה הוראה ולא נאמנות, ורבינו דוחה: "דנפ''מ איך היה המראה", כלומר מי נאמן יותר. ↩︎

347. נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי; במה דברים אמורים - שבעלי דינים עומדים לפניו, אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו - אינו נאמן. וניחזי זכותא מאן נקיט? לא צריכא דקריע זכותייהו. וניהדר ונידיינינהו, בשודא דדייני. ↩︎

348. בלא בדיקת סכין קודם שחיטה הויא גדר נקובת ושט. ↩︎

349. יכולים לשחוט כהוגן. ↩︎

350. שאל יהושע בנו של רבי עקיבא מרבי עקיבא: מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה? ... לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן - אינו רואה את הנגעים. וכן בערכין ג' ע''א. ↩︎

351. שמואל אמר כל מי שאינו יודע לראות דמים טהורין לא יראה דמים טמאין רב אמר עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן. מילתיה דרבי יוחנן אמרה כן כל דמים טהורין אני יודע וכל דמים טמאים אני יודע אם טהור שבאדום הוא, הוא טמא שבמימי אדמה, מאן דלא ידע הא, לא ידע חמי. שלפעמים נראית שבשיעור מראה האדום טהור הוא ואם אתה משערו בענין מימי אדמה יהיה טמא לפיכך צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן בכל חילוקי בחינות המראות ומאן דלא ידע הא לא ידע חמי למראות הדמים ואל יהא לו עסק בהן, פנ''מ. ↩︎

352. ממנין זקינים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים, כהדא ר' יהושע בן לוי מני לכל תלמידוי והוה מצטער על חד דהוה בכי בעיינוי שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה, ולא הוה יכול ממנייתיה, וימניניה לדברים יחידים? לדון דיני ממונות, הדא אמרה הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד, ושאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אינו ראוי. ↩︎

353. פ''י: אף על גב דתימר ממנין זקינים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים. כהדא רבי יהושע בן לוי מני לכל תלמידוי והוא מצטער על חד דהוה גבי בעייניה ולא הוה יכיל ממניתיה, ומני יתיה לדברים יחידים? והיה לו למנותו לדבר אחד מה שהוא ראוי לו כגון להתיר נדרים, פנ''מ. הדא אמרה הראוי לדבר אחד ראוי לכל הדברים. ושאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אינו ראוי. ↩︎

354. פ''י ה''ח: רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים. מן דדמך בעא גבי בריה מומי בכורות. אמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. אמר רבי יוסי בי רבי בון כולא יהב ליה לדון יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי. ↩︎

355. שמיני א' פ''א: ולהבדיל בין הקדש ובין החול אילו הערכים בין הטמא ובין הטהור אילו הטמאות והטהרות ולהורות את בני ישראל אילו ההוראות כו'. ושם פר' י' פי''ב: ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר הם מפורשים אם כן למה נאמר ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה. ↩︎

356. מצות חליצה, הא קמ"ל דבעינן שלשה שיודעין להקרות כעין דיינים - אבל בשאר דברים אין צריך שיהיו בקיאין בהן וכי לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאין אבל קריאה אם לא ידעו להקרות לא יוכלו לישאל לבקיאין אם הקרו יפה. ↩︎

357. היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש, רבי יוסי אומר: דיו... אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. א"ל רב יימר לרב אשי, ואלא הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם, אפילו לא שמיע ליה הא דרב הונא אמר שמואל? א"ל: אין הכי נמי. ↩︎

358. אולי ל''ח ע''ב: דאמר רבה בר בר חנה סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: זקן אחד היה בשכונתינו ור"ש בן יוסי לקוניא שמו, ומימי לא עברתי לפניו, פעם אחת עברתי לפניו, אמר לי, שב בני, שב, חלזון זה – בכור היה לו לאותו זקן והיה לו חלזון בעינים - מום קבוע לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים, ואף על פי שאמרו, אין אדם רואה מומין לעצמו - אבל מורה הלכה לתלמידים, ותלמידים מורין לו. והאמר ר' אבא אמר רב הונא: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו, איהו נמי - מורה ובא הוה מעיקרא. ↩︎

359. הלכות יבום וחליצה פ''ד הט''ז - אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה. ↩︎

360. הל' יבום פ''ד הי''ח: חלצה במנעל של בגד אינה חליצה. ושם כותב רבינו: חלצה במנעל של בגד כו', כן מבואר בגיטין דף כ''ה ע''א ע''ש. - קטן ואנפיליא - פסולות ואין פוסלות קטן ואנפיליא - קילצו"ן של בגד לאו חליצה כלל דאיש ונעל כתובים בפרשה ואם לא יחפוץ האיש וגו'. ↩︎

361. כ''כ מפרשי הרמב''ם וז''ל הה''מ: דכיון דאסיקנא התם (דף ק"ג) דלר"מ דס"ל בשל שעם ושל סיב אף על פי שאינן מחופין עור חליצתן כשרה מודה בשל בגד דחליצתן פסולה משום דלא מגין לדידן דקי"ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב כל שאינן מחופין עור חליצתן פסולה אף על פי שמגינים בשל בגד נמי כיון דלא מגין מעלינן ליה דרגא ואמרינן דאינה חליצה ומתניתין דקתני באנפליא חליצתה פסולה ר"מ היא דסתם מתני' ר"מ היא ולא קי"ל כוותיה. ↩︎

362. עי' במבוא שם משו''ת רבינו שמציין לירושלמי: חליצה קנין – שהחליצה היא כאלו קנה אותה ופטרה בחליצה, קה''ע. ↩︎

363. אמר רבי אושעיא: ממאנת למאמרו, ואינה ממאנת לזיקתו. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי אושעיא? מאמר דמדעתה - מציא עקרא, זיקה דבעל כרחה – מקידושי ראשון ומכח נישואין רמיא עליה ובראשון לא מיאנה, לא מציא עקרא. והרי ביאה דבעל כרחה, ביאת - יבם בעל כרחה היא כדאמר (יבמות נד) יבמה יבא עליה בע"כ... זיקה דרחמנא רמא עלה כו'. כלומר, בקדושין וגטין "התחלת הדבר" נעשה ע''י עצמו, שהרי אין שום דבר לפניהם, אבל בחליצה יש כבר זיקה מקודם, והזיקה נעשית ממילא ובעל כרחה והחליצה היא רק גמר המעשה והפעולה להפקיע את הזיקה, וזה מוטל על גוף האח והאשה כו'. ↩︎

364. מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת לזה מחמת קידושי המת ואין ביאה באה אלא לגמור, אבל קנין דמעיקרא לא. ↩︎

365. חללה לאו זרעו דאהרן היא. ↩︎

366. ה''א: רבי ביסנא בשם רבי יהושע בן לוי כהנת שזינת אוכלת במעשר... אמר רבי נסא מיליהון דרבנן פליגין דאמר ר' הילא ר' שמעון בן יוסינא בשם רב הושעיה כהן שבא על גרושה והוליד בן ומת האב בתוך שלשים הבן חייב לפדות את עצמו. לאחר שלשים יום חזקה שפדייו אביו. אף על גב דהפדיון הוא שלו מ"מ חייב לפדותו ש"מ שכהנת שנפסלה והיא חללה אף במעשר אינה אוכלת דאס"ד שאוכלת במעשר ליהוי כלויה שפוטרת את בנה ואפילו מת האב קודם שלשים אינו צריך פדייה אלא ודאי משנפסלה כזרה חשיבא וגריעא מלויה שנבעלה לפסול לה, קרה''ע. ↩︎

367. החללים מותרין להטמא שנאמר בני אהרן עד שיהיו בכיהונם. ↩︎

368. בפי''ט דאיס''ב ה''י: אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם. ↩︎

369. ואשר יגאל מן הלוים. תניא: ואשר יגאל מן הלוים - יכול לוי מישראל יגאל, שזה יפה כחו וזה הורע כחו, אבל לוי מלוי לא, שזה יפה כחו וזה יפה כחו? תלמוד לומר: מן הלוים, מן הלוים - ולא כל הלוים, פרט לבן לוי, ממזר ונתין. ↩︎

370. ז''ל חדושי הריטב''א נדרים ל''א ע''א: ומסתברא דנודר מן הכהנים אסור בחללי כהונה, דהנהו נמי כהנים מיקרו, והיינו דלא נקט אלא מותר בלויים וכן דעת מורי נ''ר. ↩︎

371. יכתבו כהן - אם אחד מהן כהן יכתבו יוסף כהן לוה מיוסף ישראל. ↩︎

372. יכתבו סימן - יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן או גיחור לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור. ↩︎

373. לכן כותבים רק יוסף כהן דהיינו כך הוא נקרא, ולא בן פלוני הכהן דהיינו שהוא כהן, שמא הוא חלל. ↩︎

374. ופרכינן דכוותיה על כרחך גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא - ומאי פגמא איכא? אלא על כרחך היינו פגמא דאמרי אבוה ממזרת נסיב או נתינה (או) מן הגבעונים שגזר דוד עליהם ואחליה מקדושת לוייה והוי ישראל פסול... ↩︎

375. לוים המזוהמין באמן לא חששו להם חכמים, לויה שנשבית ושנבעלה בעילת זנות נותנין לה את המעשר, בת לוי מן הנתינה ומן הממזרת אין נותנין לה את המעשר. ↩︎

376. ובת לוי מן המעשר מי מיפסלא בזנות? והתני': לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות - נותנין לה מעשר ואוכלת, אמר רב ששת: קנסא. ↩︎

377. נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה - הרי זה אינו אוכל לא בתרומה, ולא בפסח, ולא בקדשים, ולא במעשר... אלא מעשר ראשון, ור' מאיר היא, דאמר: מעשר ראשון אסור לזרים. ת"ש, מדתני ר' חייא בר רב מדפתי: ערל אסור בשתי מעשרות; מאי לאו אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, הכא נמי מעשר ראשון ור' מאיר. ↩︎

378. ע''ב: ואכלתם אותו בכל מקום, מי שיכול לאוכלו בכל מקום ... ואידך? כל היכא דבעי דלא בעי חומה, ואי אכיל ליה בטומאת הגוף לא לקי. ↩︎

379. אין בודקין מן המזבח ולמעלה... ולא מן הדוכן ולמעלה. מאי טעמא? דאמר מר: ששם היו יושבים מייחסי כהונה ומייחסי לויה. בלשכת הגזית היו יושבים סנהדרין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומייחסים את הכהנים והלויים להבדיל פסולים מן העבודה ומן הדוכן. ↩︎

380. לחצוצרות - לשיר של קרבן דקיימא לן בהחליל דשיר מעכב את הקרבן. ↩︎

381. כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן. במתניתא תנא רבי שמעון בן אלעזר: כהנים ולוים וכלי שיר מעכבין את הקרבן. במאי קמיפלגי? מר סבר: עיקר שירה בפה, ומר סבר עיקר שירה בכלי. ולכך הכל כשרים אפילו פסולים אפילו ממזרים לומר שירה דלא הוי אלא בפה ולמאן דאמר עיקר שירה בכלי אם כן צריך שיהו כהנים או לוים דהא הכלי זמר היה קדוש. תוס'. ↩︎

382. מחלוקת ר''י ור''ל, בלשון רבינו: אם חצי שיעור אסור מן התורה, ר"ל אם הוי גדר הצטרפות או גדר נקודה. ובספר ההשלמה: וכן כתבתי בזה במ"א גבי חצי שיעור אם שם האיסור עליו רק שנמעט מכרת ולאו או הוא איסור חדש, ותליא בזה אם הדבר והשיעור הם שני דברים, או אין שם הדבר רק בהשיעור... ↩︎

383. והבא על אחת מהשניות כו' מכין כו'. והמלקות לא משום דין ערוה רק משום דעבר אדרבנן... ונ"מ דאם הוה גדר ערוה דרבנן כמו גבי חלוצה אז אם עבר איזה איסורים צריך להלקותו איזה פעמים מכת מרדות עיין בהך דמכות ד' י"ט ע"ב גבי תאנה של טבל דהוה רק דרבנן כמש"כ התוס' בכורות ד' נ"ד ומ"מ חייב עליו משום איסורים נפרדים... אבל אם נימא דהמלקות הוא מטעם דעבר אדרבנן אז אם עבר על איזה איסורים דרבנן אין מלקין אותו אלא אחת כו'. ↩︎

384. בפ''ד ה''א מהל' שבועות: דזה תליא אם חצי שיעור הוה איסור בפ"ע, או כל איסור יש בו דין דשיעור שלם למלקות וחצי שיעור לאיסור. ↩︎

385. בהל' מתנ''ע פ''ד ה''ט: וכן לס"ד בכריתות שם דיוהכ"פ מכפר על חצי שיעור גם על של יוהכ"פ מכפר והא עבירה דיומא לא מכפר כמבואר בכריתות דף ז' ע"א ע"ש וע"כ משום דספק וחצי שיעור אין עליהם שם האיסור כלל רק הוא איסור כללי ולא מיקרי כלל עבירה דיומא... ↩︎

386. רביעית של יין ערלה או כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין הכל מותר ואינו צריך להרים כלום, נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה. השגת הראב"ד: נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה. א"א אינו כן שאין לך דבר שאוסר עירובו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עכו"ם ויין נסך דוק ותשכח. ↩︎

387. דף ו' ע''ב: למדנו שאין לו היתר לבגד כדי ללבשו בהולכת דמי העצים לים המלח, ומשום הכי אינו רשאי למכרו לגוים. והטעם שהאיסור בעצמו לעולם אין לו היתר כאלו כולו אסור, לפי שיש שבח עצים וקליפין בכולי פת ובכולי בגד ובכולי תנור. ועוד יש מי שאומר כי הלבישה בבגד כמו האכילה בפת היא, ולא התירו באיסורי הנאה בהולכת דמי האיסור כי אם ההנאה בלבד, אבל האכילה והשתיה לא התירו. והלבישה בבגד כאכילה ושתיה היא, משום הכי אינו רשאי למוכרו לגוים אלא אם כן נתבטל כולו במאתים שמא ימכרנו לישראל וילבישנו. הנה כי הלבישה כאכילה ואינה נתרת ביוליך הנאת עצים לים המלח... מכל מקום מה שאמר רבי אליעזר בבגד יוליך הנאה לים המלח לטעם השני לא להתיר אותם בלבישה אלא לשטיחה להתכבד בו או הנאה אחרת הדומה לה כו'. ↩︎

388. עי' בחדושי רח''ה מעשה הקרבנות פ''י: אלא ודאי דהך דינא דטעם כעיקר, בעיקרו הוא דין מסויים בפני עצמו וחלות איסור של טעם כעיקר, וכדילפינן לה מקרא דמשרת דהוי לאו ואיסורא כו'. וכ''כ בפט''ו הל''א ממא''ס: ומשום דהך דינא דטעם כעיקר נהי דנכלל בזה דלא בטל, מ"מ אין עיקר דינו בדין ביטול, דבאיכא טעמא פקע דין ביטול, כי אם שהוא זה דין מחודש מקרא דמשרת וחלות דין בפני עצמו דטעם כעיקר, ומכח זה החלות דין הוא דלא בטל ג"כ, וא"כ י"ל דהך דינא דטעם כעיקר יסוד דינו הוא דין אזהרת אכילה. ע''ש. ↩︎

389. ע''ז דף מ' ע''א. ↩︎

390. פ''ג: כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים כו'. אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. ↩︎

391. מכות מרדות. ↩︎

392. כריתות ד' י"ח ע"ב. ↩︎

393. וכ''כ בהל' תשובה פ''א ה''א. ↩︎

394. ושתהא אשה חופפת וטובלת - דאורייתא היא, דתניא: ורחץ את בשרו במים - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים כו'. ↩︎

395. ושם הבאתי מהפוסקים שכ''כ להלכה, כמ''ש בשו''ת המיוחסות לרשב''א קכ''ד: נשים שצובעות ידיהן בצבע הקרוי שנדיר"ה, וכיוצא בזה. וכן נשים שצובעות שערותן לנוי, מסתברא שאין חוצץ, דנוי הוא להם, ואינם מקפידות להסירו לעולם. אדרבה חוזרות ומחדשות אותו תמיד לנוי... למה הדבר דומה? לבגד צבוע, שאין הצבע כדבר נוסף וחוצץ, אלא כעיקרו של בגד, ואין חוצץ. שהרי מצינו טבילה לפרוכת, אף על פי שיש בה: תכלת, וארגמן, ותולעת שני כו'. וכ''כ המאירי במקואות פ''ט: וכן הנשים שצובעות גבות עיניהן לנוי בסם הנקרא אל חנא הואיל ולנוי הוא אינן מקפידות אדרבה רוצות בקיומו כו'. ועי' ביב''א יו''ד ח''ב. ↩︎

396. סתימה ארעית כדי שלא יכנסו מים כשטובל, יותר גרועה מחציצה ואף אם רק על מיעוטו ואינו מקפיד כו' אינה טבילה כלל. ↩︎

397. אם כדי שלא יכנסו המים חוצץ, אא''כ נעשה כגוף הדבר, היינו מוך קבוע שמבטלו לגמרי שישאר שם תמיד. ↩︎

398. עשבין שתלשן והניחן בחלון, או שעלו מאליהן בחלונות, ומטלוניות שאין בהן שלש על שלש, והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ועוף ששכן בחלון, ועובד כוכבים שישב בחלון, ובן שמנה המונח בחלון, והמלח, וכלי חרס, וספר תורה - כולם ממעטין בחלון; כו', משמע שדעתו שישאר שם לעולם ע''ש. וז''ל הריטב''א שם: ס''ת באומר שם תהא גניזתו. פי' עד שיהא לו פנאי לגונזו כראוי אצל ת"ח וכיוצא בו, ואף על גב דלא מבטיל ליה הכא לעולם מ"מ עד ההוא זימנא דמבטל ליה ממעט כיון דמחמת איסור וכמקום גניזה משוי ליה. עכ''ל. ↩︎

399. א' ע''ב: תבן ובטלו הוי מיעוט וכ"ש עפר ובטלו. איכא מאן דאמר דבטול לעולם בעינן ולדידי מסתברא דבבטול לשבעת סגי מדאמרי' הכא בכרים וכסתות בטלה דעתו אצל כל אדם ואילו במתניתין דאהלות פרק טו מ"ז חזינן לגבי טומאה דלכרי של תבואה מהני בטול ואי בטול לעולם בעינן נימא בטלה דעתו אצל כל אדם אלא ודאי בבטול לשבעה סגי ולענין טומאה כל זמן שהטומאה שם ומשום הכי בכרים בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן שבעה אלא משתמש בהן תדיר מה שאין בכרי שעתיד לעמוד זמן שאין אדם מזיזו כלל והארכתי בחדושי, עכ''ל. וז''ל הר''ן בחדושיו לב''ב י''ט: וא"ת והא במס' סוכה משמ' דאע"ג דעביד מעשה כדי לבטלו מקבל טומאה דאמרי' התם במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה מן הפסולת פסולה, ומשמע דמקבל טומאה י"ל דאנן בטול לעולם בעי' והתם לא מבטיל ליה אלא לשבעת ימי החג. וז''ל הרמב''ן שם: ובמסכת חולין פרק העור והרוטב (קכ"ט א') אמרינן בית שסככו בזרעים טהרו אלמא כיון דבטלינהו לא מקבלי טומאה, והא לא קשיא דהתם עביד ליה מעשה בידים כדי לבטלו לעולם אבל בטול לחודיה לא סגי ליה ואכתי מקבלי טומאה. והא דאמרינן במס' סוכה (י"ג ב') במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה משמע משום דמקבלי טומאה. איכא למימר התם נמי לא מבטל ליה אלא לשבעת ימי החג ולא טהר עד שיבטל לעולם כו'. ↩︎

400. האי בשר שפלטתו סכין היכי דמי? אי דחשיב עליה - אפי' באנפי נפשיה מיטמא, ואי דלא חשיב עליה - בטוליה בטליה כו', ובע''ב: רבי יהודה אומר האלל וכו'. אמר רב הונא: והוא שכנסו. ואמר רב הונא: שני חצאי זיתים שישנן על גבי העור - העור מבטלן. אליבא דמאן? אי אליבא דר' ישמעאל - האמר לא מבטל עור, ואי אליבא דר"ע - פשיטא, האמר מבטל עור! לעולם אליבא דרבי ישמעאל, וכי אמר רבי ישמעאל לא מבטל עור - ה"מ שפלטתו חיה, אבל פלטתו סכין – בטיל כו'. ↩︎

401. העושה קילקי בראשו רבי אומר חוצץ רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אינו חוצץ... העושה קילקי בראשו. ומתני' דקילקי הראש פרק תשיעי רבי היא. ↩︎

402. האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין ואם הדיח את ידו במים טהורים רבי שמעון אומר ירפה כדי שיבואו בהם מים. וברמב''ם: אומר ר' שמעון שיפתח את ידיו כדי שיכנסו המים לידיו ולאותן הכלים. ותנא קמא אומר שהם טמאים גזרה שמא לא ירפה. ובתוי''ט: רש"א ירפה כדי שיבואו בהם המים - אבל ת"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה. כ"פ הרמב"ם פ"ב הי"א. אבל להטור סי' קצ"ח ר"ש אהדיח קאי. ובעי שיהא ג"כ מרפה ולא סגי בהדחה בלבד. ולפ"ז פסק דלת"ק בריפוי בלבד סגי במכ"ש דהדיח: ↩︎

403. אבא שאול אומר אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא סל וגרגותני בלבד א"ר יוחנן אבא שאול ור' שמעון שניהם אמרו דבר א' דתנינן תמן האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים וכשהוא מדיח את ידיו טהורין רבי שמעון אומר ירפם עד שיבוא בהן המים א"ר יוחנן מסתברא רבי שמעון יודה לאבא שאול אבא שאול לא יודי לר"ש רבנן דקיסרין בשם ר' יוחנן הלכה כאבא שאול ותני כן הלכה כדבריו. ↩︎

404. ז''ל הגרע''א בחולין ל''א ע''א: רק סכין כו' וחכמים פוסלין, אף דקיי"ל מצוות א"צ כוונה, צ"ל דהמצוה היא שלא לאכול בשר מתה רק ע"י שחיטה... ולא שייך בזה מצוות צריכות כוונה, וכן נדה שנאנסה וטבלה, המצוה היא שלא לשמש באשתו נדה בלי שתטהר עצמה במקוה, אבל ענין הטהרה א"צ כוונה. ↩︎

405. כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין, אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה, אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה. ↩︎

406. כדלעיל ערך הזאה. ↩︎

407. הכוונה מועילה לא רק לפני הטבילה או בשעה שטובל, אלא אף אם עלה מן המים מחזיק עצמו לתרומה או לקדש חגיגה י''ט. התוס' שם ביארו שזה רק בעודו לח ממי הטבילה, וז''ל: "ועודנו לח, ובכמה ספרים כתיב בהדיא לח". מבאר רבינו שבטבילה יש שתי פעולות, הטבילה שהיא סילוק הטומאה, "והנמשך", דהיינו מה שנטהר, שזו פעולה נמשכת. ע''ש. ↩︎

408. חולין ל''א ע''א: נדה שנאנסה וטבלה - אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ור' יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה. (האור שמח שם: בזה נחלקו רבוותא קדמאי דקדמאי, ומהם פסקו כרבי יוחנן דאמר (חולין ל"א ע"א) אף לביתה לא טהרה, דהלכה כמותו נגד רב בכל מקום כו'). ↩︎

409. טבל לחולין - הוחזק לחולין, אסור למעשר. טבל למעשר - הוחזק למעשר, אסור לתרומה. טבל לתרומה - הוחזק לתרומה, אסור לקודש. טבל לקודש - הוחזק לקודש, אסור לחטאת. טבל לחמור - מותר לקל, טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל. ↩︎

410. איתיביה: טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל. מאי לאו - כאילו לא טבל כלל, - לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין. הוא סבר דחי קא מדחי ליה, נפק, דק ואשכח. דתניא: טבל ולא הוחזק - אסור למעשר ומותר לחולין. ↩︎

411. הזאתו פסולה - דבעינן כוונה לטהרה כדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו. ↩︎

412. בהל' מאכ''א כותב רבינו: ועיין בתוס' ישנים יומא ד' מ"ב ע"ב ד"ה מה דס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל כו'. ד''ה מה הזאה כו' י"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסול בה היסח הדעת שאם הזה על הטמא ולא נתכוון לטהרו שלא תועיל הזאה. ה"ר יוסף עכ''ל. וכ''כ קרית מלך על הרמב''ם: עי' יומא מ"ב ב' תו"י ד"ה מה כדעת הראב"ד. ↩︎

413. רמב''ם: המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה כו'. והראב''ד: ולהזות על הטמא לטהרו. א"א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה, אבל בעינן שיתכוין לו ↩︎

414. וכ''כ הגר''ח שם: והנראה לומר דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד, דאין עד אחד המעיד בטומאה מועיל לענין זונה, והטעם בזה משום דהרי בכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים ואינו נאמן לומר כלל שזינתה ונטמאה, ורק דכן הוא גזירת הכתוב דבמקום קינוי וסתירה עד אחד נאמן, וא"כ כל זה הוא לענין איסור טומאה דהוא איסורא של קינוי וסתירה, משא"כ לענין איסור זונה לא מהניא כלל קינוי וסתירה כו'. ↩︎

415. וז''ל בפ''א הי''ז מהל' נזירות: והנה כאן גבי נזירות אם ילדה טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אם חלה עליו הנזירות ועיין בהך דב"ב דף קכ"ו ע"ב דמוכח שם דרק מכאן ולהבא יש עליו שם זכר ולא אמרינן בזה איגלאי מילתא למפרע... ↩︎

416. אמר ר' אמי: טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא: והיה הבן הבכור לשניאה, עד שיהא בן משעת הויה. ועי' רשב''ם. ↩︎

417. ושם הבאתי מש''כ רבינו בשו''ת: באמת הארכתי בזה דמה שייך עליו גדר אין מייבם מה שייך בו יבום? ואם ר''ל דאין מניחין לעשות מאמר, ומה לנו בזה? אך הארכתי דר''ל דאף כגון הך דיבמות דף ע''ב כשביציו מבחוץ, וכן בחגיגה דף ד' ע''א, כאן – לא. דנעשה לזה גדר זכר רק לאחר קריעה לגמרי, וכמו בהך דב''ב דף קכ''ו ע''ב, ומאד יש להאריך בזה. ↩︎

418. שם הבאתי דברי רבינו במ''א: דגבינה הוי עצם כו', ועיין נדה דף כ''ה ע''א דאדם הוא כמו גבינה, וכן כל העולם כו' ע''ש. ↩︎

419. חולין מ''ב ע''ב: ואמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה בכוליא אחת – טרפה. ↩︎

420. הגלודה רבי מאיר - מכשיר. וחכמים - פוסלין. ואפילו רבנן לא קפסלי אלא דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה. ↩︎

421. – ומבאר הטעם בהל' שחיטה: הני דאינן נכנסות תחת סוג של הני מיני טרפות - כמו גלודה או ניטל לחי העליון כו' דאין זה טריפה עצמית, ס''ל לרבינו דלוקה רק מדרבנן, וכן יהיה בזה הדין להך דפ''ח הכ''ג גב לחי העליון, דשם ג''כ אינו בכלל שמונה טרפות, רק בגדר דין, ואתי שפיר. ↩︎

422. ע''ע לקמן ערך תקנות חכמים. ↩︎

423. פ''ה הי''ב דראיית דם אשה זה דין ולא בירור: והנה אם הראיה שאנו רואין מאיזה מין הוא או דיהה או לא גבי דמים זה ג"כ שייך להוראה ועיין ברש"י חולין ד' נ"ב ע"א דס"ל דגם לענין דבר התלוי בבדיקה גם בטרפות יש עליו שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"ש. ובזה יש ליישב שינוי הגירסות שבין הך דסנהדרין ד' ז' ע"ב ובין הך דהוריות ד' ג' ע"ב אם עשרה טבחי או כולא טבחי משום דגבי אומדנא כל דטפי מעלי, עיין יומא דף פ"ג ע"א ובשבועות ד' מ"ב ע"א, ועיין בהך דתמורה ד' כ"ז ע"ב ובהך דערכין ד' י"ט ע"ב שאני אומדנא כו' ע"ש. ולפי"ז אם בשעה שראה היה עליו מראה טהור אף שאח"כ נראה שהוא ממין דם אחר אמרינן כבר נטהר ולזה צריך דוקא מומחה סמוך וכן זה אין רואין בלילה עיין... ↩︎

424. על מה שפירש הרמב''ם שם: דברי ר' עקיבה הם בבכור בעל מום שנשחט על פי חכם בכל מקום (כלומר בחו''ל וכפי שכ' בנדפס: בשאר ארצות)... ודברי חכמים בבכור תמים אם נשחט ליקרב במקדש כו'. (ומבאר רבינו שההוראה להקריבו היא דין, ובחו''ל רק בירור. ↩︎

425. הל' שבועות פ''ו ה''א: ועיין בהך דשבת דף מ"ו ע"ב מה דמחלק שם בין התרת נדרים לבכור, אך ר"ל כך דאם מתירין לו לא בגדר חרטה רק אדעתא דהכי, אז אין ההיתר ע"י חכם (עי' נדרים כ''ב ע''ב: והשתא דאיקפד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה). רק דהחכם צריך שיאמר לו שהוא מותר כמו לשון חכמים מרפא, ולכך זה די בג' הדיוטות אף לכתחלה, וזה מתירין אפילו בשבת וכעין דאמרינן בהך דנדרים דף ע"ז. משא"כ בנדר דההיתר הוא ע"י חרטה אז החכם הוא המתיר וצריך דוקא סמוך... ולכך הביא הר"ן ז"ל כאן דף כ"ב ע"ב דלדידן לא פתחינן בחרטה וזהו משום דלחרטה צריך דוקא חכם מובהק ראשי המטות ולדידן ליכא זה. עכ''ל. (עי' ביאור הגר''א יו''ד רכ''ח ב' ציין לרמב''ן). ↩︎

426. י' ע''א מדפי הרי''ף: אף על פי שיש הרבה מן החכמים שאמרו דלא בעי' תנאי כפול ותנאי קודם למעשה בממון אלא באיסורא בלחוד כגון גיטין וקידושין, שהרי אנו הולכין בממון אחר אומדן דעתא, ומה לנו לדקדק בכל לשון שהוציא בו תנאו, לא יהא אלא שיהא גלויי דעתא בעלמא. ולי לא נראה כן דשאני היכא דהוציא התנאי בשפתיו ממי שלא הוציאו בשפתיו וגלה בדעתו, שזה שגלה בו דעתו יש לומר אם היה מוציאו בשפתיו היה מוציאו כהלכה, וזה הוציאו בשפתיו ולא הוציאו כהלכה כמו שאנו למדין מתנאי בני גד ובני ראובן - אין תנאו כלום והמעשה מקוים והתנאי בטל כו'. ↩︎

427. המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר... ↩︎

428. שמואל ס''ל ביבמות דף נ''ו ע''א דביאת שוגג לא קנה לכל. ↩︎

429. אלא, מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה, אמר רב אשי: הא נמי אוסרה מתירה, יבם אוסרה, יבם שרי לה. ↩︎

430. אמאי לא נימא דאדעתא דהכי לא נישאה כו'. ↩︎

431. בקדושין יש שני דברים, נעשית קנין הבעל ונאסרת לעלמא. ↩︎

432. להלכה ודאי חייבת חליצה, ומ''מ עי' בשו''ת מהר''י ווייל סי' נ''ד שסמך על הגאונים בדיעבד וז''ל: היה לה יבם משומד והיתה סבורה שמת המשומד ונשאת בלא חליצה ואחר כך בא המשומד וחלץ לה ...כיון דהגאונים ומהר"ם דהוא בתר' ונימוקו עמו פסקו דאינה זקוקה ליבם ולדידהו אפי' לכתחילה יכולה היא להנשא, אנן לכל הפחות בדיעבד נסמוך עלייהו כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן... ↩︎

433. אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן, והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה – ידחה כו'. התם דבידו לחזור - אימא לא, צריכא. ↩︎

434. מומר לא הוי בגדר ישראל, אלא מכיון שבידו לחזור להיות ישראל, הו''א שלא יידחה קרבנו שהפריש, קמ''ל. ↩︎

435. שיהיה יבם בשעה שנפלה ליבום. ↩︎

436. עד''ז כתב התורת חסד סי' כ' סי' י''ט וז''ל: - ועוד י''ל טעם אחר להתיר ביבם מומר שאינו זוקק ליבום וחליצה, דבתשובות הגאונים בתוך טעמי ההיתר שצרפו שם כתב: וז''ל מקיש ישיבת אחים להדדי, ומה "מת אחד מהם" – ביהדות, אף "יבמה יבא עליה" ביהדות עכ''ל. ולכאורה אין דברים אלו מוכרחים ואין שורש להיקש הזה, אך י''ל בע''א לפי מה דאיתא בירושלמי ביבמות דדריש למעט אח מן האם מייבום, א''ר אבין בר ביסנא בשם ר' יונתן דבית גוברין "כי ישבו אחים יחדיו" את שישיבתן בבית אחד, יצאו אחים מן האם שזה הולך לבית אביו וזה הולך לבית אביו. הרי דאחים מן האם נתמעטו מלהתייבם משום שאין ישיבתן מתקיימת דאין סופן לישב בבית אחד מחמת שדרך כל אחד לילך לבית אביו. ולפי זה כ''ש דממעטינן מהכא יבם מומר, דטפי אין דרכן לישב יחד, וא''א להם כלל לישב בבית אחד, ואף לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו... שמניעת ישיבתן יחד הוא מסובב מסיבת רוע הבחירה של המומר ...ואפשר שטעם זה נכלל בדברי הגאונים שהובא בשו''ת הר''א מזרחי שכתב שם דבעינן שיהיה להם ישיבה אחת בעולם, משא''כ במומר שהמיר קודם נשואי אחיו לא היתה להם ישיבה אחת בעולם ... ע''ש שהאריך הרבה בהסבר טעם הגאונים. ↩︎

437. וא''כ המומר שהיה מומר אפילו רגע אחד בשעת נפילה, הוי "לא היה בעולמו" משום שאינו בגדר ישראל כלל, ואין שום זיקה, לדעת הגאונים. ↩︎

438. וכ''כ רבינו בספר ההשלמה דף כ''ד טור ד': וגם נ''מ – בין אם היחוד אסור בעצם או חשש תקלה - במה דמבואר בקדושין דפ''א דבעלה בעיר אין בה משום יחוד. וכ''כ דזה רק על האשה – דבה אין היחוד אסור – רק משום תקלה, משא''כ האיש דהיחוד בו איסור משום עצם, מחמת קריבות כו'... ע''ש בספרי. וכ''כ בפכ''ב הי''ב: אשת איש שהיה בעלה בעיר אינה חוששת לייחוד, מפני שאימת בעלה עליה - הנה דייק רבינו וכתב אינה חוששת, דמשמע רק עליה, וכמש"כ לעיל, אבל הוא אסור. ↩︎

439. סנהדרין ל''ז ע''א: דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? - אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות. ↩︎

440. וביאר הגרע''א שם וז''ל: הרשב"א בתשו' סי' תת"ס העתיק לדברי תוס' יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה דעלמא, והוציא מזה דמותרת לו ביחוד כיון דמאיסה עליו כו' ע''ש. ובגליון הש''ס שם ציין להר''מ אלשקר סי' פ''ח שכתב: ודאי דלא חיישינן לאותו יחוד כלל דכיון דהיא מוזהמת עליו אינו חשוד עליה ואינה צריכה גט שני והכי מוכח בהדיא בירושלמי פרק הזורק גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק וכו' ע''ש. וע''ש בספרי צ''פ על סוטה. ↩︎

441. • כי אשתרי להו - שלל של עובדי כוכבים, דידהו לא אישתרי.
     ↩︎

442. ספרי דברים פיסקא רי''ג. ↩︎

443. בת התובעת חלק בירושה בשוה, על פי דינא דמלכותא. הנה בודאי אין יכולים לבטל גדר ירושה של תורה, ע''י דינא דמלכותא דינא. ובפרט גבי בת ובן. דבאמת עפ''י דין תורה בזה נפ''מ בין בני נח לבנ''י, דב''נ בת ובן דומים כמ''ש רש''י יבמות דף ס''ב ע''א דבת כבן בב''נ לד''ת - שרק הבן יורש. ↩︎

444. גבי לוקח איכא יאוש ושינוי רשות וקני, דלוקח רשותא אחריתי היא, ואילו יורש - כרעיה דאבוה, וכברשות גזלן מורישו דמי כו'. ↩︎

445. רבינו מבאר שירושה (מה''ת) היא דבר שנעשה ממילא, שהבן עומד במקום אביו "תחת אבותיך יהיו בניך", ולא שהמוריש מקנה והיורש קונה כו'. ומביא מהמדרש - "ה' מוריש ומעשיר" כי רק ה' מוריש, אבל בשר ודם יכול לתת רק בגדר קנין ולא בגדר ירושה שהיא "ממילא". רבינו מבאר שגם ירושת הבעל כו' שהיא מדרבנן היא בדרך ממילא. כמו "עשו שאינו זוכה כזוכה", ע''ש. ↩︎

446. פ''א הכ''ג מהל' תרומות: וע' בדברי רבינו פ"ג מהל' מלכים ה"ב דנקט שם ואם הוסף אחת ובעלה... ובאמת נ' דהך ובעלה קאי אף אם בעל אחת מאותן שהיו לו מתחילה, דכיון שהוסיף אחת שוב הוי י"ט נשים וכולן אסורות, וכה"ג כ"כ בח"א בהל' אסו"ב גבי הך דכה"ג אסור ליקח ב' נשים ולכך נקט בעל, ובאמת תיכף כשקידש נאסר עליו לבעול את כולן כו'. ↩︎

447. הובא שם ממה''ת פ''ג ה''ג מהלכות ע''ז. ↩︎

448. וז''ל בהל' נע''ב פ''א ה''ט: דבירושלמי דיבמות הנ"ל ר"ל אם בעלה הבעל שלא כדרכה דקי"ל דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כמבואר בקדושין דף ט' ע"ב וכ"מ ואח"כ מיאנה בו אם נימא דעוקרת למפרע הנשואין וא"כ לא הוה בעלה כלל וא"כ אינה בעולה ויש לה קנס ובאמת נ"ל דזהו ג"כ כונת הגמ' יבמות ד' נ"ט ע"ב אלא אמר ר"ז בממאנת ור"ל דרב לא ס"ל כר"א גבי בעולה שלא כדרכה רק משום דס"ל דמ"מ יש עליו שם בעל ובעל עושה אותה בעולה אף שלא כדרכה, כו'... ↩︎

449. פ''ד הל''ג: טופס הכתובה כו', ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר כו'. ↩︎

450. הן הדברים הנקנין באמירה. ↩︎

451. כפסק הרמב''ם: אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה ושל עיר הנדחת, או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו. ↩︎

452. אני תמה בזה שהוא כתב פי"א מהלכות שבת הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור אלמא שהרושם על העור אינו כתב וא"כ למה אמר בכאן כשר... ↩︎

453. הרמב''ם באיס''ב פכ''א ה''א: כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. ↩︎

454. רבי חייה בר אדא בשם רבי חנינה ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה משמע דוקא הוא מצווה שלא לגלות ערוותה אבל היא אינה באזהרה, א"ר יוסי בי ר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה. כי היכי לגלות ערותה קאי אנקיבה אף לא תקרב קאי נמי אנקיבה שהיא לא תקרב אליו בנדתה. ↩︎

455. ה''ב: התיב רבי אלעזר והכתיב ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שאירו הערה, א"ל לצורך יצאת לידון בערייה. א"ל והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגילה את ערותה את מקורה הערה, אמר ליה לצורך יצאת לידון בה את המערה כגומר, שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה משם טומאה לא נעשה בו את המערה כגומר לפום כן צרך מימר כו'. ↩︎

456. תני כהדא דחזקיה ואם שכב ישכב איש אותה אין לי אלא משמש עם הטמאה חייב, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד מהו שיהא חייב, תלמוד לומר ותהי נדתה ואפילו פירשה - עליו נדתה, מה יעשה רב הושעיה רב יהודה בשם שמואל יצן, לא היצן אמר רבי יוסי קורא אני עליו אל תקרב - אל תפרוש, קריבה – פרישה, רב חונא בשם רב אבא כהדא האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קידשתיך. ↩︎

457. שאין זה לש, והטעם משום שאינם מתאחדים הרכבה מזגית. ↩︎

458. קנובקאות, קמח קלוי שלשין אותו בשמן ואחרי לישתו ובשולו מפררין אותו בידים ונעשה קמח, עכ''ל בפי' המשנה. ↩︎

459. ובשו''ת צפ''ו סי' קי''ט: עכ''פ כיון דזה שיעור מקוה עצם, פחות משיעור לאו כלום הוא כו', ולכן מקוה באויר לא מועיל דכיון דצריך שיהיה הדבר עצם אחד – צריך לצרף, והמקום מצרפן, לא אויר. ↩︎

460. אמר רבה האי מולייתא – אינפלדור''א בלע''ז כמו שאנו ממלאין הטלאין והתרנגולים בין בשר לעצמות – שריא. ↩︎

461. גינאי שטף זיקין אתא עובדא קומי ר' יצחק בר"א ואמר יחכמון שפייא קיטרהון נוקניקה אשתכח בכנישתא דבולי אתא עובדא קומי רבי ירמיה אמר יתחכמון סקורייא עבידתהון. ↩︎

462. סיקורא – אסור מיעבד ביומא טבא דהוא מקרטע בגומי'. ↩︎

463. אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה - אמו טמאה לידה. שנאמר: ויהי בלדתה ויתן יד. אלמא לידת יד קרויה לידה. ↩︎

464. מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו - אין אמו חוששת לכל דבר, אמר רב נחמן: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא, לחוש - חוששת, ימי טוהר - לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה. והא אין אמו חוששת לכל דבר קאמר, אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר - מדאורייתא, אבל מדרבנן - חוששת. ↩︎

465. יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ↩︎

466. פ''א ה''ד: האשה שיוצאה ליהרג הוציא עובר את ידה ממתינין לה עד שתלד. ↩︎

467. בספרי במבוא להל' שבת ובפי''א ה''י. ↩︎

468. המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו – חייב. ↩︎

469. וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ↩︎

470. מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל?... רבי יהושע אומר: מפני שכותב בה. ↩︎

471. שבת פי''ב מ''ג: סמיונות, סימנים, כדרך שכותבין בני אדם א' סימן לאחד, וב' סימן לשנים. בכל לשון, בכל כתב. ור' יוסי אומר שהכותב שתי אותות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם, ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן, לפי שקרשי המשכן היו עשרים מפאת צפון ועשרים מפאת דרום ושמונה מפאת מערב, וסוף מספרן עשרים, כותבין על הראשון מצד אחד א', ועל השני ב', וכן כולם עד האחרון כותב עליו כ', וכיון שהדבר כן נמצא כותב על האחד עשר יא והן שתי אותות, וכך עד התשע עשרה כו'. ↩︎

472. בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל רבי ישמעאל אומר יונית כתוב עליהן אלפ"א בית"א גמ"א. ↩︎

473. המבעיר כל שהוא חייב כו'. ↩︎

474. המוציא גחלת כל שהוא הרי זה חייב, שלהבת כל שהוא הרי זה חייב. ↩︎

475. וכן בשו''ע הרב סי' תצ''ה קו''א ב' וז''ל: הנה אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי חימום ברזל באור... ע''כ. ועי' אבנ''ז או''ח רל''ח. ↩︎

476. שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. והראב''ד: מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא עכ''ל. וכ''כ רש''י ביצה לג: ואין מוציאין את האור - משום דמוליד. ↩︎

477. אולי צ''ל נתכלה, כלומר רש''י ס''ל שאין זה מבעיר כי לא נשרף כלום, והרמב''ם ס''ל דהוי מבעיר ולא הותר משום דאפשר מעי''ט. ↩︎

478. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. ↩︎

479. המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל. ↩︎

480. כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו... עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה. ↩︎

481. משום דדבר דמותר לאחד, א"א לאמר דהאיסור הוא על העצם... ↩︎

482. הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים, ע"מ שתניקי את בני שתי שנים, מת הבן, או שאמר האב אי אפשי שתשמשני, שלא בהקפדה - אינו גט, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כזה גט. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל עכבה שאינה הימנה - הרי זה גט. ↩︎

483. סוף ה''ו: חתכה דדה כמי שעכבה. נחתך דדה כמי שלא עיכבה: ↩︎

484. ה''ג: רבי מר עוקבא הורי בארבלי עשרים וארבעה חדש ואפי' מת התינוק. ↩︎

485. אלמנה שמת ולדה, שאלו עליה במתיבתא שצריכה להמתין כ''ד חדשים לפי שפעמים חונקתו, ואם מת הוולד תחילה לאביו אפילו יום ואפילו שעה אחת תינשא אפילו בתוך ג' חודשים.... ואפילו מת התינוק ואפילו אם נתנתו למינקת אסור לבר ישראל לישאנה עד שתשלים תשל''ב ימים כו'. ↩︎

486. ...ואם מת הולד – תנשא, ואין חוששין שמא תהרגנו מפני שזה דבר שאינו מצוי, אלא אם כן היתה האם יורשת כגון שהיתה בת דודו אז חוששין לה שמא תהרגנו בגלל הירושה, ואין מוסרין אותו לה להניקו אלא בפני אחרים. ↩︎

487. באשה יורשת. רשב"ם: כגון שנשא ראובן בת שמעון ומתו וירשו בני ראובן ובת שמעון את נכסי יעקב אבי אביהן כו'. ↩︎

488. שתתיירא להורגו בפני בעלה, כמ''ש הרמב''ם: "ואין מוסרין אותו לה להניקו אלא בפני אחרים". (ועוד שהבעל זוכה בירושה שתירש ולא תרויח כלום...). ↩︎

489. דתניא: מי שמת והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו, ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי - מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו, מעשה היה ושחטוהו ער"ה. ↩︎

490. וחכ"א: עובדת כוכבים מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינו לבינה. ורבי מאיר אומר: אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא, כו'. ↩︎

491. ה''ו: מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נמחה כשר להקוות עליו. ↩︎

492. עי' נתיבים במי הים (ר' משה מרדכי עמרמי) פ''א דמקואות אות ג'. ↩︎

493. לשון הרשב''א שם. ובתוס' שם ע''ב: ועוד אומר ר"ת דדוקא במקוה חסר פוסלים מים שאובין אבל במקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו, ושמה כתב ראיות ממסכת מקוואות ואין להאריך ואכתוב ראיה אחת ... וכ''כ הרא''ש בפ''ז דב''ק: מקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו... וכן מוכיחות כמה משניות וכמה ברייתות במסכת מקואות. ובלאו ראיה נמי סברא היא... וז''ל הב''י סי' ר''א: ודע דמדברי רבינו שמואל בפרק המוכר את הבית (ב"ב סו. ד"ה ומתמה) נראה שסובר דמקוה שלם נמי נפסל במים שאובים. והנך רואה שכל הפוסקים חלוקים עליו וכבר כתב כן רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ה רכה ע"ג) וגם הרמב"ן (ב"ב סה: ד"ה צנור) והר"ן (שם סו: ד"ה לעולם) נחלקו שם עם רשב"ם וכתבו דכל שהוא מקוה שלם אינו נפסל בשאובה והביא הרמב"ן כמה ראיות לדבר. וכתב הר"ן שכן הלכה למעשה ולא חיישינן לדברי הרשב"ם. ↩︎

494. ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה אם נפלו לתוכן קודם שנשלם, אבל אם נשלם - שוב אינו נפסל, ואפילו המשיך לתוכן אחרי כן אלף סאה. רש''י מפרש "המשיך לתוכן", שאם נתן בכתף ללא המשכה, אם נחסרו אח''כ ונשארו רק מ' סאה – פסול. אבל כ''ז שהמ' סאה הכשרים במקומם אף אם נתן בכתף – כשר. ↩︎

495. אם השאובין שנפלו למ' סאה כשרים, נעשו מציאות חדשה כמו הכשרים, או שרק נסתלק הפסול מעליהם כדעת רש''י ורשב''ם. ↩︎

496. כלומר, אם היו מ' סאה כשרים ונפלו לתוכן אלף סאה שאובין הכל כשר גם להרשב''ם ורש''י, ואם נחסרו ונשארו רק מ' סאה, לדעת הרשב''ם צריך להמשיך לתוכן מים ולא לתת שאובין, מפני שמ' סאה שנשארו אינם כשרים לגמרי אלא מעורבין שאובין וכשרים ולכך צריך להמשכה, אבל לדידן הכל כשר כי השאובין שנפלו נתכשרו הם. ↩︎

497. טהרות פ''ג מ''א: וגריסין תבשיל של פול, וגם הוא דרכו להקרש כאשר מתקרר. וכך החלב אם נשאר זמן מסויים נקרש. אם היה אחד המשקין הללו אשר דרכן להקרש בהשארותן, התחיל להקרש ונשתיירה בהן לחלוחית שיש בה כדי להרטיב את היד הרי אלו כמשקין, ואם נטמאו נעשין תחלה. ואם קרשו אחר שנטמאו ונגמרה קרישתם נעשו שניים לפי שהן אז אוכל והרי הן כאוכל שנגע במשקה טמא שהוא שני כמו שנתבאר. ואם היה הדבר להיפך שנטמאו כשהן קרושין ונעשו שני, ואחר כך החלו להפשיר אחר שהיו שני לטומאה בזה יש חלוק, אם היה כל הדבר הקרוש כביצה מכוון ואחר כך הפשיר הרי אותו הנוזל טהור, לפי שהוא משקה שלא נטמא בכלום, כי האוכל שהיה טמא כבר נשתנית צורתו. ואם היה האוכל השני הקרוש הזה יותר על כביצה הרי כל המשקה הנפשר ממנו טמא, וכאשר נפשר הכל נעשה משקין טמאין, כו'. ↩︎

498. ומבאר שם: וכן גבי מים שאובין בעצמם אם ביטלן בכוונה אז הוי זריעה, כמ''ש רש''י בבכורות ו''ב (כ''ב ע''א: וטהור - ממה נפשך ... ומיא סלקא להו טבילה בהשקה שנותן הכלי במקוה עד שעוברים מי המקוה על פיו ונושקין עם המים שבתוך הכלי, ואף על גב דאוכל ומשקה לית להו טהרה במקוה מיא סלקא להו השקה דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרה מטומאה דתנן (תרומות פ"ט מ"ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין בתשובת רבינו גרשון מצאתי כך). וביצה (י''ז ע''ב: ושוין שמשיקין את המים - מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהם כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים, ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקוה, ובטלי אגבייהו, וטהרו, ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה, כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (לד, ב). ופסחים (ל''ד ע''ב: מי החג - ... והלך והשיקם באמת המים שבעזרה ומים סלקא להו השקה, דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה, ונעשה חיבור, ובטלו). חולין (כ''ו ע''ב) ונדה (י''ז ע''א: נטהר מקצתו - כגון חישב עליו למשקה ונטמא טומאת משקין סלקא ליה השקה במקוה כשאר מים ... ומשום זריעה דכי משיק להו הוו להו חבור מים שבכלי עם מי המקוה ובטילו להו גבייהו כדתנן (תרומות פ"ט מ"ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא אלמא מטהרא להו זריעה ומים במים זו היא זריעתן). ומכות, (ד' ע''א: חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול - הטובל שם לא עלתה לו טבילה - שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה אחד מן הפוסלין את התרומה. עכ''ל, ומבאר רבינו כי החבית נפלה מאליה הלכך לא הויא זריעה). נעשו בעצמם כשרים, אבל מאליהן, אז רק אין פסולין אבל לא נתכשרו וזה ר''ל רש''י והר''מ (הל' מקואות פ''ו ה''י). במכות ד', וכן הדין גבי זרעים אם זרען בכוונה אז הם נטהרו, מאליהן – רק אין מקבלין להבא... ↩︎

499. מרגילין להיות בתוכו ארבעים סאה - שמרגילין שיהא נוגע נובע, ב''ח במקוה אמת המים, כדי שיהא בו ארבעים סאה. (משמע שמי גשמים לא מועילין אלא צריך מים חיים ע''ש בב''ח). ↩︎

500. ולמוד כו'. ובעיני נראה שחופר גומא בסמוך אמה על אמה ברום ג' אמות ועושה חריץ קטן כדי שילכו המים לתוך הגומא וזו היא מדידתו, וע''י כלי א''א. עכ''ל. רבינו מפרש דרש''י כרשב''ם שכיון שחסרו ההמים ממ' סאה (או שנשארו בדיוק מ' סאה), שחלקם שאובין מפני שבראשונה כשהיו מ''ס כשרין הוסיפו עליהם מים שאובין כו', שאף שהמקוה היתה כשרה עד כאן, מ''מ כיון שחסרו עתה הוו מים שאובין, ולא מהני להוסיף עליהם, כנ''ל. ↩︎

501. כלומר, להלכה לא קי''ל כרש''י ורשב''ם, אלא השאובין בעצמם נתכשרו ע''י ההשקה. ↩︎

502. צ''ל פ''ב מ''ב: אבל משקין שנטמאו יש להן טהרה על ידי השקה במקוה, כדתנן משיקין את המים בכלי אבן לטהרן, בפרק שני דביצה (דף יז ב), ואי משום דמשכחת נמי טהרה לאוכלין כגון חטין שנטמאו וזרען בקרקע, כיון דאשרוש כחטי אחריני חשיבי בכל שהוא...עכ''ל. בתוספתא - חומר באוכלין מבמשקין, שאוכלין אין להן טהרה ומשקין יש להן טהרה. והק' הר"ש שהרי גם אוכלין יש להן טהרה ע"י זריעה, ותי' דע"י זריעה כחיטי אחריני חשיבי - לא מקרי יש להן טהרה משא"כ מים ע"י השקה. וכ''כ רבינו בפ''ו דערכין ה''ל: ע' בר"ש מסכת טבול יום פ"ב מ"ב דמחלק שם בין משקין דמטהרי בגדר השקה דהפעולה הוא להסיר הטומאה, ובין חטים שזרען בקרקע דהוי כמו פנים חדשות וכחטין אחרים... ↩︎

503. ובאנצ'''ת י''א ערך השקה: ויש שכתבו שאין השקה מועילה אלא כשעושה מעשה בידים להשיק. ובהערה 71: צפנת פענח מהדו"ת דף פב, וכמו בזריעה בנדרים עו א ועוד, וכ"כ בס' עבודת לוי סי' י שדוקא ע"י אדם מועילה השקה, אלא שחילק בין השקה בנגיעה לעירוב גמור. ↩︎

504. ולדעת הראב''ד אם רבו השאובין נפסלה המקוה כולה (נתן סאה ונטל סאה). ↩︎

505. פ' במה טומנין רמז שלב: הגה"ה, וגם רבינו שמחה התיר בתחלתו ולבסוף חזר בו כי אי אפשר שכל השלג העולה למ' סאה יגיע בבשרה ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין ע''כ. ותמה עליו הב''י סי' ר''א: מה שכתב דאין מטבילין בכיפין נראה שאין ענין לכאן דהתם שאני שהכיפין עומדין באויר אבל הכא שהשלג בקרקע ועליו שלג אחר וכן עד כמה אמות גובה מאי שיאטא דדמיון דכיפין איכא הכא?... ע''כ. וע''ז מבאר רבינו כנ''ל. ועי' אישים ושיטות עמ' ש''ג בשם החזו''א: השלג שעל ראש הטובל, הוא עומד בפני עצמו אף כשיסיר ראשו מתחתיו, הוא ככיפה ואינו דומה למים שעל ראשו שהמים שוכנים על ראשו... אבל השלג שוכן בפני עצמו באויר... ↩︎

506. שלג אינו לא אוכל ולא משקה... נטמא מקצתו - לא נטמא כולו דאינו חבור אלא כל קורט בפני עצמו חשוב ואינו טמא אלא מקום מגע טומאה... ↩︎

507. וכ''כ בפ''א דתרומות: מש"כ שם (יבמות) התוס' דף נ"ג ע"ב דאפי' למ"ד משמש מת כו' חייב מ"מ גבי ייבום לא מהני דבעי הקמת שם וה"נ כן דעכ"פ דרך הקמת שם לא הוי. ↩︎

508. ואם בעל האדם איזו ערוה שתהיה בלי קישוי, אינו חייב עונש ואפילו הוציא שכבת זרע, לפי שנחלקו בשאלה זו ולא נפסקה בה הלכה בתלמוד, ואין עונשין אלא בדבר ברור שאין בו ספק, ומ''מ הוא דבר ערוה (כ''כ לעיל שכן הוא בתרגום הישן, אבל בתרגום קאפח: "אבל הוא דבר אסור". ובמקור בערבית שראיתי כתב הרמב''ם "פעאל חרם" – דבר אסור) וזהו שקוראין אותו חכמים משמש מת, כלומר המשמש באבר מת. עכ''ל. ↩︎

509. ולכן המרביע לא לוקה כי את ההרבעה עשתה הבהמה מעצמה בדעתה. ↩︎

510. ד''ה שאנסוהו כו', ואיכא למימר דאתי הך סוגיא כמ"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה מעריות דאינה נקנית אלא בקישוי ועוד אר"י דאתיא שפיר אפילו למאן דאמר משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם. ↩︎

511. יבא עשה כו', ולא ממעטינן אלא אילונית וסריס שאינן ראוין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעטי כיון שהאשה או היבם ראוין לבסוף להוליד ... ובפ' הבא על יבמתו (לקמן נה:) נמי מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אף על פי שאין מתעברת בה. ↩︎

512. רש''י: שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא - שלא כדרכה אינו מקום זרע העראה לאו שכבת זרע הוא דאין כאן זרע הלכך תרוייהו משכבת זרע מימעטי. ↩︎

513. ד''ה אינו חייב כו', ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר בהעראה... ↩︎

514. מתני'. קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה - נאמן... אמר רב: נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס. ↩︎

515. שאם הוחזקה א''א ל' יום, אינו נאמן. ↩︎

516. וגם י"ל דלכך ביבמות ד' ל"ט צריך הכרה משום דאם בא לייבם לא היו מניחים אותו כמו הך דקדושין ד' ס"ג הנ"ל י"ל דהוה כמו גדר כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה... שם. ↩︎

517. כתב הסופר וטעה ונתן גט לאיש ושובר לאשה או שטעו הן ונטל הבעל הגט ונטלה היא השובר וכמדומה להן שנתגרשה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, אם לא נשאת הרי זו אינה מגורשת ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה ויתן לה הגט בפנינו ותהיה מגורשת משעת נתינתו, ואם נשאת ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר עדיין לא נתגרשה שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה אין שומעין לו לאסרה על בעלה אלא הרי זו בחזקת גרושה ונפל הגט מידה ומצאו זה והרי בא לאסרה על בעלה השני. ↩︎

518. ולא שמתירין אותה על סמך דבריה "כזה טיהר לי", וכמ''ש שם: אם ע"י זה נחזיק אותו לדבר אחר וממילא יבוא ע"י זה היתר זה לא איכפת לן, וזהו הטעם בגט דמחזירין אותו לשליח או לבעל ואח"כ יגרש אותה בו, לא שבזה הדבר נתירנה... ↩︎

519. לשון ריא''ז: ואף בשהאמינתו תורה לאב לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול, שאמו היתה אסורה עליו משום איסור אחר ושמא לא הכיר בה עד עתה, אבל אם הוא אומר שאשתו זנתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו - אינו נאמן עליו, שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו, והואיל והוא בחזקת כשרות לאו כל הימנו לפוסלו. (עי' שער המלך על הלכה י''ז, בתירוץ סתירת הריא''ז למש''כ בספ''ק דכתובות. ואב''מ סי' ד' ס''ק י''ט, שהשיג על הריא''ז מהגמ' דיבמות מ''ז לקמן, וקצה''ח סי' רע''ז ב'. ושו''ת פרי יצחק (לר' יצחק בלזר) ח''ב ל''ח, שיישב השגת האב''מ). ↩︎

520. ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת, ואם נבדקה אמו ואמרה מארוסי נתעברתי נאמנת והולד כשר, ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן. – ↩︎

521. אלא אם אין בעל ממילא אין אישות, כמ''ש רבינו בכ''מ. ↩︎

522. דאמר קרא וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר וגו'. ↩︎

523. דפי' שם דהיכא דעדיין יש לה זמן שתוכל להיות זבה גדולה - אז הוא טמא שבעה, ואם אין לה זמן - אז רק יום אחד, ע"ש. ז''ל הראב''ד: ולאיש אשר ישכב עם טמאה לרבות הבא על שומרת יום כנגד יום, נראה לי שאם בא עליה בראשון שלה שיהא שומר את השבעה שאם תראה היא שלשה ימים רצופים יהא הוא סופר שבעה כמותה, ואם לא, יטבול ויטהר לערב. עכ''ל. רבינו מפרשו, שאם בא עליה בתחילת ימי זיבתה דהיינו תחילת י''א יום שלה, שיש אפשרות שתהיה זבה גדולה, אזי הוא מונה שבעה, ואם בא עליה בסוף ימי נדתה דהיינו בי' או י''א שא''א שתהיה זבה גדולה אזי מונה רק יום אחד. עי' בספרי על איסו''ב במבוא לח''א. ↩︎

524. ת"ש: ששים - יכול בין רצופין בין מפוזרין? כגון אם הפילה לסוף נ"ד יכול יפסיקו לה טומאת הנפל וישלימו לה ששים יום של טהרה ללידה הראשונה לבד מימי טומאת הנפל המפסיקין בינתיים, ת"ל יום, מה יום רצוף, אף ששים כולן רצופין. ↩︎

525. אף אם מעולם לא נתקדשה, אם הוחזקו בפני עדים כשרים שהם נשואים, זה עצמו עושה אותה נשואה, ע''ש. וכפי שנתבאר שם שבכל המקומות שכתבו הפוסקים אודות קדושין בפני פסולי עדות, או מקח טעות בקדושין כו' וכו', זה רק בקדושין, שקידש וברח כו', אבל אם הוחזקו איש ואשה דרים יחד כאיש ואשה, והם מוחזקים אצל שכניהם היהודים (ובהם כשרים לעדות, למעט שכונות ואזורים של פסולים לעדות) שהם נשואים - הויא א''א גמורה כנ''ל, (וכפי שהעתקתי שם מגדולי הפוסקים). ↩︎

526. במום גדול מאד נראה דכופין אותו ליתן גט, ועי' חת''ס ח''א קט''ז: "נידון א' שנשא אשה ולא גילה שהוא בעל נכפה ר"ל והנה איתגלי בהתתי' והאשה אינה רוצית לדור עמו והוא אינו רוצה לגרשה בשום אופן", (שלא רק שא''א לבטל הנשואין כמובן ופשוט אלא) שהעלה שאין לכופו ליתן גט... "אם עבר וגירש ע"י עישוי הוי אשת איש דאורי' בודאי ולא מספק", ע''ש. ועי' במבוא להל' יבום משכ''ת לתרץ קושית התו''ח סי' כ': "מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמית ולא הכיר בה עד יום מותה, אמר רבי כמה צנועה אשה זו כו'. ולכאורה אדרבה כמה רשעה אשה זו, מאחר שלא הכיר במומה והוי סמפון לבטל הקדושין והוי כל ביאתו ביאת זנות"... שמכאן ראיה שא''א בשום אופן לבטל הנשואין על סמך סמפון כנ''ל. ↩︎

527. במבוא לאישות ח''ב העתקתי דבריו בשו''ת: מש''כ התוס' יבמות דף ע''ב ע''א, דאף היכא דאי אפשר לבעול - מ''מ מקרי נשואין ז''ל התוס': טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלים. וא"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו, וי"ל דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה. ועי' שו''ת עין יצחק אה''ע כ''ד, ועוד ועוד דלא כחות יאיר שאף הוא כתב רק להלכה ולא למעשה ע''ש. מבאר רבינו בצפ''ו קמ''ד: אז לא הוי גדר ביאה וגרע מן משמש מת שכתבו התוס' ביבמות נ''ג דלא קנה לכ''ע ביבום, דשם דוקא דרך הקמה, אבל גבי אישות אף לנישואין – מהני... ע''ש. ↩︎

528. וכ''כ בקונטרס ההשלמה השמטה א': עכ"פ חזינן דקדושין אפשר שיתבטל מחמת זכות התורה ולא נשואין ע"ש בהל' אישות מ"ש בזה. ועי' בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג ח''ג קס''א וז''ל: על אודות עמיתנו העמוס ה"ר אליעזר בר יוסף שקידש אשה אחת על ידי שליח, ושוב נודע שבשעת הקידושין היתה הרה לזנונים ויש כמה עדים בדבר. זאת דעתינו שאם אינה חפצה לקבל גט שהוא מותר לישא אחרת... מיהו כך דעתינו בלי ספיקא שהוא מותר לישא אחרת בלי גט אם אינה חפצה לקבל גט, כי ודאי מאור הגולה אינו בא אלא לתקן כו' ע''כ. הרי שאף בקדושין בלבד הצריכוה גט (לכתחילה, ע''ש), אף דהיו קדושי טעות ודאי, אבל אם כבר נשאה נראה שודאי צריכה גט להתירה. ↩︎

529. כתובות ע''ה ע''א: רב פפא אמר: דנפסא גברא, תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב. ובערוך ערך נפס: פי' דנפסא גברא שהאבר שלו עב וקצר כמו לפת ואינו נכנס באותו מקום ונשאר כמו תקרה בסוף הבית עכ''ל. ובשו''ת עזרת כהן נ''ד: ומ"מ אמרי' בה טב למיתב ט"ד ובמוסף הערוך פי' הדוגמאות דנקיט התם ביבמות דנפסא גברא דקולסא גברא הכל על אופן שנמנע התשמיש מחמת מומו, ומ"מ אמרינן ע"ז ט"ל ט"ד. ↩︎

530. ואחר כך מביא מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו שאין בו קלקנתוס לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן. ↩︎

531. אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמה שנאמר להלן: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו. ↩︎

532. אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה, א"ר שמעון בן לקיש משום ר' ינאי: באל"ף בי"ת. – כלומר ראשי התיבות. איתיביה: כשהוא כותב, רואה וכותב מה שכתוב בטבלא, אימא: כמה שכתוב בטבלא – לפי הסימנים היה מבין וכותב. איתיביה: כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, מה הוא כתוב בטבלא? אם שכב... אם לא שכב, הכא במאי עסקינן – בסירוגין – תחילת המקרא היה כתוב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות. ↩︎

533. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שבשעה שהחמה זורחת היו הניצוצין מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה. מה היה כתוב עליה ריש לקיש אמר בשם רבי ינאי אל"ף בי"ת היה כתוב עליה. והא תאני בכתב שבו כן כתיב שכן לא מעובה ולא מידק אלא בינוני. פתר לה באל"ף שכן מאל"ף שכן בבי"ת שכן מבי"ת שכן. תני רבי הושעי' כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה שממנה היה קורא ומתרגום כל דיקדוקי הפרשה. ↩︎

534. בסירוגין - הא דאמר בפרק שני דמגילה (דף יח:) אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב כיון דכתיבי ראשי תיבות וראשי פסוקים, ועוד שהיא פרשה קטנה שרי... ↩︎

535. לחיה יש שלשה סימנין בקרניים - כרוכות חרוקות והדורות. ↩︎

536. כלומר, אם היו הסימנים "עצם" וסיבה להיתר החלב, אזי היה חלב הוולד אסור כמו בהמה, כיון שאין לו סימני חיה, אבל כיון שהסימנים הם רק סימן וראיה, לכן אף אם אין לו סימנים, כיון שידוע לנו שהוא נולד מהחיה – חלבו מותר, כו' ע''ש. ↩︎

537. ד''ה התם כו', מיהו יש לחלק דלא דמיא לק"ו דבתו כיון שבאו לה סימני נערות לא יפרקו עוד מעליה כו'. ↩︎

538. אבל בשני סימנים ויותר – מותרת עיין בערך הבא. ↩︎

539. רמב''ם: וכן אם השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו ע''כ. ובמ''מ: והרשב"א כתב מסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו, אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה... וכ''כ הר''ן, ובס' ידיו של משה על הרמב''ם כתב: ומיהו בירושלמי משמע כדברי הר"ן דמתני' מיירי שהם שלשלוהו דאמרינן התם על מתני' תני רצו לחתוך ספוגים ובאו ומצאו אותו שולחני בעכו משמע שהם הורידוהו לים כדי לחתוך ספוגים כדברי הר"ן ודוק. עכ''ל. הרי שלא סומכין על אף סימן ברגל ובכל גופו. ↩︎

540. בזה מיישב קושיית הכס''מ שם: שפסק בפ"ג מהל' אלו שמחזירין גט ע"י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. ועל קושייתו השניה של הכס''מ שהרמב''ם פוסק שסומכים על סימנים מובהקים מה''ת בכל מקום, כותב רבינו: ועיין מש''כ רבנו בפי''ג מהלכות גזילה ה''ה: "הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הן". אך שם ר''ל רק לגבי דין, ולא היכא דבעי גדר עדות וב''ד. שבמקום שצריך עדות כגון דיני ממונות להוציא מיד המוחזק, ודיני נפשות, לא סומכים על אומדנא ולא על סימנים אפילו מובהקים – כנ''ל. ↩︎

541. רמב''ם: מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו, שמא אחר הוא. ↩︎

542. צפ''ד ל''ז. ושם מבאר: והנה דבר דלא הוה רק אומד, כמו סימנים אמצעים בגט אף למ''ד מה''ת, וכן מובהקים באשה, כיון דיש גדר משתנה, וכן מים שאל''ס דאשה, הוה רק אומדנא כיון דלא נעשה מציאות בגוף האדם, והנה מבואר ברמב''ם בהל' שאלה פ''ו, דכל אומדנא גבי ב''ד, רק אם ב''ד יודעים אותה – הל' שאלה ופקדון פ''ו ה''ד, אבל עדים על אומדנא לא מהני... ↩︎

543. אע''פ שלא רואים את פרצוף פניו, מ''מ מתירין אותה כנ''ל. ↩︎

544. מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו, ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, במה דברים אמורים שראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה. ↩︎

545. רמב''ם: ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרין באומדן הדעת הוא פלוני עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו... ↩︎

546. הסימנים רק מגלים את המציאות ולא יוצרים את התואר. ↩︎

547. רבינו סובר שסימני שוטה בריש חגיגה הם "עצם" – יוצרות את התואר שוטה ולא סתם גילוי, ורק סימנים אלו ולא אחרים. ולא כרמב''ם בהל' עדות פ''ט ה''ט: השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב... ↩︎

548. ובשו''ת החדשות סי' מ' נשאל על תענית ת''ב בזמן מגיפת חולירע ר''ל, והשיב: רק זה יכריז שכל מי שירגיש איזו חולשה באברים הפנימים יאכל, וגם זה שלא לישב הרבה על הקרקע ולמעט בקינות, ועיין במ"ש הרמב"ם ספ"ב דשבת דגם רבים סתם הוה בגדר סכנה... ↩︎

549. בסוף דבריו מיישב: אך באמת י"ל דהך אחד מן הספיקות שכ' רבינו היינו כגון מצא תינוקת במקום שמחצה על מחצה כמבואר לעיל פט"ו הכ"ו. (ע''ש בספרי). ↩︎

550. ושם מבאר דאנדרוגינוס הוי ספק בעצם, וטומטום ספק סיבה. ↩︎

551. קשור לערך הבא "ספיקא דאורייתא לחומרא", בהרבה מ''מ שמביא רבינו עי' לקמן. ↩︎

552. עי' ערך ספיקא דאורייתא לחומרא. ↩︎

553. מדברי רבינו נראה שמותר לישא כשרה (או ספק ממזרת), אבל אסור בממזרת ודאית. וכדעת בעל ההפלאה בספרו פנים מאירות לדברים י''ז ע''ש, ובספרי איסו''ב פט''ו הי''ב. ↩︎

554. מה ת"ל היא נטמאה וכו' ... שלעולם אין משקין אלא על הספק. וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא? יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי... ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה כו'. ↩︎

555. חשש שמא זינתה אלא איסור ודאי. ↩︎

556. רבי מתיא בן חרש אומר: אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך - עשאה זונה. ומבאר רבינו: וכן נ"מ אם לאח"כ באו עדים שלא נבעלה, לרבנן מותרת לכהונה, ולרמב"ח כיון דכ"ז שלא נתברר שלא זנתה הויא עלה שם סוטה ולא אמרי' דנתברר למפרע כמ"ש התוס' סוטה דף כ"ח ע"א, ואז בא עלי' בעלה נפסלה לכהונה אז מחמת זונה ושוב לא מהני העדים וא"ש. ↩︎

557. בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר... צובעו, שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו, ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו, וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק. ↩︎

558. א"א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה, מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא ↩︎

559. דבר שהוא ספק מותר כמו ספק נבילה או ספק מקודשת כו' – אסור מהתורה משום ספק, (גם לדעת הרמב''ם), אלא שהאיסור ספק ולכן קרבן אשם תלוי הוי בגדר ספק ואם שחטו בחוץ – פטור. ולדעת הראב''ד ספיקא דאורייתא הוי גדר איסור ודאי מהתורה, ואשם תלוי ששחטו בחוץ חייב. ↩︎

560. כלומר, מקודשת מספק אין פירושו שספיקא דאורייתא לקולא (מה''ת) והיא בגדר פנויה, אלא נשארת בגדר ספק וע''כ גם קדושי שלישי תפסי מספק. ↩︎

561. פי''ג הי''ז: נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או ששחטו שני סימנין או רוב שני הסימנין אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופן למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו... ↩︎

562. ובפ''ו הכ''ט דגירושין: אבל עיר שכבשה הגייס והובקעה וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג מבית דין של גוים ומי שגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים... ↩︎

563. שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג - ישיאו את אשתו, מקומנטריסין של עובדי כוכבים איש פלוני מת איש פלוני נהרג - אל ישיאו את אשתו. ומדוע הרמב''ם לא מחלק, ומשמע שאין חילוק לדעתו בין ב''ד ישראל או של עכו''ם, תמיד חיישינן שמא חי - ולא תנשא אשתו. ↩︎

564. דפי''ג הי''ז בהערה דלעיל. ↩︎

565. נועם כרך כ''ד. ↩︎

566. פ''ג ה''ג: אמר ר' זעירא פסול צריך ליפסל בבית דין, קרוב אין צריך ליפסל בבית דין. ↩︎

567. א''א לנו היום לפסול פסול הגוף, ולא שייך לומר שליחותייהו קא עבדינן כיון דפסול הגוף לא שכיח, ואנו פוסלים היום רק משום נאמנות, וזה רק לעדות בירור, אבל בקדושין וגרושין שהעדים "עושים" את הפעולה, א''א לנו לפוסלם, וע''כ האשה מקודשת ומגורשת לדעת הירושלמי אף בעדים כותים אבל לא בעדות קרובים כי הם בגדר "אבן" כלשון הירושלמי. ↩︎

568. הנמוקי יוסף ה' ע''ב על הך דא"ר נחמן החשוד על העריות כשר לעדות ... אמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול בין לאפוקה בין לעיולה. פי' הנמו''י: לאפוקה. לומר מת בעלה או גרשה דניחא ליה לשווייה פנויה דתהוי שכיחא ליה: לעיולא. לומר פלוני קדשה כו'. ע''כ. משמע מדבריו שהעד פסול רק לברר לנו אם אשה זו נשואה או לא, אך אם מעיד על הקדושין, שאז העדים פועלים את מעשה הקדושין, הם עדי קיום ולא עדי נאמנות – כשר. (ע''ש). ↩︎

569. ומבאר בפ''ג מהל' נזירות: וע' פהמ"ש על הא דיבמות דף כ"ה דלכך אם אמר הרגתיו לא ישא שמא יהרוג אותו כדי לישא את אשתו. (לא נאמן לא משום שהוא רוצח, שהרי אף מומר נאמן אלא אם האומר הרגתיו היה מותר לישא את האשה – היה הולך והורגו). ↩︎

570. בספרי שם פירשתי: "כלומר, שלא יחשיבו את הימים שנאסרו שמכיון שנאסרו – ס''ד דכמאן דעביד דמי, אלא צריך להשלים המצוה". ונ''ל דטעות היא, וכוונת רבינו להיפך, שכיון שהיתה אסורה ה''ה אנוס ולא חל עליו חיוב כלל ולכן פטור מלהשלים, כגון אם עונתה אחת לחדש והיתה טמאה שבועיים, אין ימי איסורה נחשבים אלא רק ימי טהרתה, וצ''ע. ↩︎

571. בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בן ט' חי, ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת, מהו? תבעי לר"מ, ותבעי לרבנן; תבעי לר"מ: עד כאן לא קאמר רבי מאיר, בן פקועה טעון שחיטה - ה"מ היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו - לא שריא ליה שחיטה, או דילמא: אפילו לרבנן שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה, ד' סימנין אכשר ביה רחמנא? ↩︎

572. כי פליגי - היכא דהושיט ידו למעי בהמה, ותלש חלב של בן ט' חי ואכל; רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה - חדשים גרמי, רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו כחלב חיה - חדשים ואוירא גרמי. לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר. ↩︎

573. ה''ה: הושיט ידו וסירסו מבפנים דברי הכל אסור לבוא בקהל ואינו לא חולץ ולא מייבם. נותנין עליו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה במחלוקת. ↩︎

574. קדושין כ''ד: המכריעים לפני חכמים אומרים: נראין דברי ר"ט - בשן ועין כו'. ↩︎

575. ... ועור השליל ועור האנקה והכח והלטאה והחומט כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה. ↩︎

576. רש''י שם פירש: מחמת אחרים - מחמת אמו. ורבינו מפרש כירושלמי תרומות פ''ח ה''א: ואל יוכיח בן גרושה שפסולו מאחרים מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה שפסולו בב"ד. וכן הוא בתוספתא מקואות פ''א הי''ט, וכמ''ש הר''ש במקואות פ''ב ה''ב: ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בבית דין. ↩︎

577. ממזר שנפסל בב''ד זרעו אסור לעולם ולא מהני אם ייטמע ח''ו בכשרים. ↩︎

578. איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה... משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו. בני נח - בני פריה ורביה נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו, רש''י. ובתוס': בני פריה ורביה נינהו - וא"ת דבפ' ד' מיתות (סנהד' נט: ושם) משמע דבני נח לא מיפקדו אפריה ורביה וי"ל דהכא לאו בני חיוב אפריה ורביה קאמר אלא כלומר שבניהם נקראים על שמם כדאמרינן בסמוך. ↩︎

579. ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן; משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואף על גב דחזרה לאחר יאוש - מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד - עבד. ↩︎

580. רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא, הוה מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים – לאפקועינהו מבכורה, ואסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, וכלאי חיותא מתה מקנהו דרב מרי בר רחל. וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, אמאי מקנה להו לאודנייהו לעובד כוכבים? דלמא אתי בהו לידי תקלה, אי הכי, מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי? משום דמפקע להו מקדושתייהו. ↩︎

581. כיון שיש לו בנים כבר קיים המצוה. כי המצוה היא רק על "החפצא" שיהיו לו ילדים. ↩︎

582. וזה שהוליד בגיותו והם חיים. ↩︎

583. דקי''ל כר' יוחנן, אבל לר''ל המצוה היא ללדת, וחייב הגר לישא ולהוליד. ↩︎

584. וכן ההלכה, הרמ''א יו''ד רס''ד א': תינוק שהוצרכו למולו תוך ח', מפני הסכנה, אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים, דכל תוך ח' לא מיקרי מילה כו'. ↩︎

585. איתמר: היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה. ↩︎

586. לכתחילה מאחות אשה נפקא - דכתיב בה לא תקח לא תקדשנה, ומה אחות אשה בכרת לא תקדש חייבי מיתות בית דין לא כל שכן. ↩︎

587. בהשמטה שם מבאר יותר: עכ"פ גבי פקח שנשא חרשית יתומה וגרשה בריח הגט, ואח"כ קידשה פקח אחר - תופס הקידושין, דגדר א"א לא שייך בה ורק משום קנין והקנין פקע כו'. ↩︎

588. קי''ב ע''ב משנה: חרש שנשא פקחת, ופקח שנשא חרשת, אם רצה להוציא - יוציא, ואם רצה לקיים - יקיים; כשם שהוא כונס ברמיזה, כך הוא מוציא ברמיזה. ↩︎

589. ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה - לא יקחו, והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה. ↩︎

590. ר''ל, פקח שנשא חרשת וקידשה פקח אחר – לא הוו קדושין, (אבל אם הפקח הראשון גרשה בריח הגט, אם אח''כ קידשה השני – מקודשת לו, אבל אין זה נוגע לעניננו), משום שמדרבנן היא א''א, אם מת הראשון היתה חייבת יבום, כי ריח הגט לא הוי כלום. כלומר, ריח הגט עושה אותה גרושה ואסורה לכהן מה''ת, אף שהיא עדין א''א לגבי יבום. ↩︎

591. אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה - וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני, דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם, ואף על פי שפסולה לכהונה כו'. ↩︎

592. העתקתי משו''ת צ''פ: "שאחד נתן כסף לאבי בתולה אחת קטנה, וקידשה בשביל בנו קטן, ואח''כ כשנתגדל ידע מזה ולא אמר כלום, וכעת אומר שאינו רוצה בזה, מהו להצריכה גט?". וע''ז השיב שהאיש צריך שירצה, ואשה מספיק שתסכים או לא תמחה. ↩︎

593. בפ''ב ה''ז מהל' יבום וחליצה הבאתי מ''ש רבינו בשו''ת צפ''ד רפ''ד שמטעם זה לא שייך גדר כפיה למצוות פו''ר, או למצוות יבום כיון דצריך דעתו ורצונו ע''ש. ↩︎

594. ברמב''ם לפי גירסא קמא: אבל הכסף מדברי סופרים (וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים) שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף... ↩︎

595. כדפירש''י מנחות פ''ח ע''ב: נר שכבתה - בחצי הלילה או קודם אור היום... אבל עי' שו''ת הרשב''א ח''א סיש''ט ואבן האזל תמידין ומוספין פ''ג הי''ב: וכן הוא בפי' רבינו גרשום ומדברי הרשב"א מוכח דמפרש שמצאה בשחרית שכבתה... ע''ש בארוכה. ↩︎

596. רמב''ם הל' שגגות פ''ט ה''ג. וצ''פ הל' שבועות פי''ב ה''ז. ↩︎

597. רמב''ם שם: וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אף על פי שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. ↩︎

598. שקידושי קטן אינן כלום, כדכתיב כי יקח איש אשה, איש ולא קטן. ואפילו מדרבנן אינה צריכה גט. (ר' יהונתן מלוניל על הרי''ף קדושין כ''א). ↩︎

599. כל הבועל כותית...אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי. ↩︎

600. בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין. ↩︎

601. כ''כ רבינו בכ''מ וז''ל בקונטרס ההשלמה: דהא דאזלינן בתר רוב זה רק במקום ב"ד אבל שלא במקום ב"ד א"צ המיעוט להורות כהרוב... דמוכח דצריך שיהא מקום קבוע לב"ד. ועי' במ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ט ה"י: דביהכ"נ הוה כמקום ב"ד. עכ"פ צריך שיהי' המיעוט במקום הרוב ואז נתבטל... ↩︎

602. אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו. ↩︎

603. לעיל ערך אונס. ↩︎

604. המשל''מ בפ''א הל' רוצח הט''ו: נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדברי זמרי דאמרינן סנהדרין פ"ב. נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה... ↩︎

605. וקרבה אשת האחד (אשת איש), ולא אשת שליח בית דין. (להציל את אישה). וכ''כ בשו''ת החדשות חו''מ סי' מ': דהנה בספרי דם מפרש דמיירי שהיא אשת האיש, ר''ל המתחיל בהכאה אז חייבת, אבל אשתו של השני פטורה, וכן אשת שליח ב''ד אפילו שהוא התחיל מ''מ פטורה כיון דהוה ברשות. ↩︎

606. אם יכלה להציל באחד מאבריו ולא טרחה אלא הרגתו, חייבת מיתה כמ''ש הרמב''ם, (עד שהטור מתמה: והטור כתב וז"ל ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו). וזה כיון שבעלה התחיל, אבל אשת השני שהרגה מיד – פטורה כנ''ל. ↩︎

607. כשם שאין הנרדף צריך להתשתדל להציל עצמו באחד מאברי הרודף אלא רשאי להורגו מיד, כך גם אשתו של נרדף כנ''ל. ↩︎

608. תני לא אשת שנים, ומפרש רבינו ולא אשת שני כנ''ל. ↩︎

609. ואמנם הוא באיש רודף אחר חבירו להרגו ואפילו לגלות ערותה ובתנאי שיהיה בן תשע שנים ויום אחד. ↩︎

610. סנהדרין דע''ב: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו: ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שפך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר: יודע אני שהוא כן - פטור, על מנת כן אני עושה – חייב. ↩︎

611. כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו. ובאו''ש: המשנה למלך (ה' חובל פ"ח ה"י) כתב בשם י"א דהנרדף עצמו אינו מדקדק בדבר, ויכול להורגו אף על פי שיכול להציל עצמו באחד מאיבריו. ↩︎

612. הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה ועבר על שני לאוין על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך. ↩︎

613. סנהדרין ע''ב א' ויומא פ''א ע''ב: אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר: אי אזילנא - קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי - קטלינא ליה. והתורה אמרה: אם בא להורגך - השכם להורגו. ↩︎

614. נענה רבי ישמעאל ואמר: אם במחתרת ימצא הגנב. ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו כו'. ↩︎

615. פ''ה ע''ב: אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא כו', דרבי ישמעאל - דילמא כדרבא, דאמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו'. האם בא במחתרת בא להרוג ודאי כדרבא, או ספק על ממון כו' כדר' ישמעאל, שאם יתן ממונו – לא יהרגנו. ↩︎

616. ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה. ↩︎

617. ...ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא להשמטה שומט ובורח מיד ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שגנב לילה יודע שבעל הבית בבית או בא להרוג או ליהרג אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמוטה בעלמא הוא. לרמב''ם אפי' על ספק – נהרג, ולראב''ד רק אם ברור שבא להרוג. ובאו''ש שם הוכיח מריש פסחים דפריך הא מדאמר ובלילה יהי כגנב אלמא אור יממא הוא כו': ולפי דברי ההשגות מחוור, דכולא מילתא דניתן להצילו בנפשו אינו רק בלילה, אבל רק אם פשיטא לך מלתא כנהורא דאנפשות אתי, והוי רוצח, ואי מספקא לך מילתא אפילו בלילה אז יהי כגנב וכו', ודוק. ↩︎

618. אם זרחה השמש עליו דמים לו. וכי עליו לבדו החמה זורחת והלא על כל באי העולם זורחת החמה אלא מה זריחת החמה מיוחדת שהוא שלום לכל באי העולם כך כל זמן שאת יודע שאת שלום ממנו בין ביום ובין בלילה ההורגו נהרג. פעמים שהוא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג. אמרת שאם בא לגנוב וודאי והרג ההורגו נהרג פעמים שהוא בא להרוג נהרג. ↩︎

619. אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי עליו לבדו החמה זורחת, אלא מה זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי העולם, אף זה בזמן שהוא יודע שהוא שלום ממנו והרגו הרי זה חייב. שיודע וברור לו כשמש שלא בא עליו להרגו אלא בשביל ממון בא עליו חייב עליו זה כשהרגו, אבל אם הדבר אצלו בספק אינו חייב עליו כשהרגו, פנ''מ. ↩︎

620. אם ברור לך הדבר כאור, שהוא בא על עסקי נפשות - דהיינו כל אדם חוץ מאב על הבן ... - רוצח הוא, וניתן רשות לכל הקודם להציל את בעל הממון בנפשו של בא במחתרת, ובלילה, אם מספקא לך כלילה, כגון שאדם אוהבך שהוא אביך ורחמיו עליך, ואם היית עומד כנגדו להציל ממונך אינו הורגך - יהי בעיניך כגנב, ולא ניתן להורגו. כלומר רק בודאי רוצח מותר להורגו ולא ספק. ↩︎

621. אומר ר"י וריב"א דהאי קרא באב על הבן מיירי דסתם אב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד נגדו להציל ממונו ולכך לא ניתן להצילו בנפשו אלא כשיודע בברור שלהורגו בא כדמוכח בפרק בן סורר (דף עב: ושם) דמוקי הברייתא דתניא אם זרחה עליו השמש וכי עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו באב על הבן וההיא דתניא אם ברור לך שיש לו שלום עמך אל תהרגהו מוקי בבן על האב. כלומר, בספק מותר להורגו ורק בודאי שלא בא להרוג – אסור להורגו. (ועי' בחדושי הר''ן שפי' כתוס': "ושלא כדברי רש"י ז"ל"). ↩︎

622. א"ר דימי בר אבא: כדרך שאסור למכור לעובד כוכבים, אסור למכור ללסטים ישראל. ה"ד? אי דחשיד דקטיל, פשיטא, היינו עובד כוכבים, ואי דלא קטיל, אמאי לא? לעולם דלא קטיל, והב"ע - במשמוטא, דזימנין דעביד לאצולי נפשיה. (וכשהניזק מתריס כנגדו הוא עשוי להרגו כדי להציל את עצמו, מאירי. אבל עי' ברש''י: "וכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו". משמע שאם עלול להרוג – אסור). ↩︎

623. פ''ט מהל' גנבה הי''א: וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אף על פי שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג. והראב''ד: א"א זה שאמרו במכילתא דר' ישמעאל שאם יש לו מושיעים שאינו ניתן ליהרג וקשיא לי מעשה דאבנר ועשאל (סנה' מ"ט), ומה שאמר אם הקיפוהו עדים יראה לי כי על דרך התרגום אמרו שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי ולא ידעתי מהו. ↩︎

624. שמותר להרוג את בא במחתרת. ↩︎

625. ל''ד ע''ב: גנב וטבח במחתרת - פטור, שאם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה. וצריכא; דאי אשמעינן שבת, משום דאיסורה איסור עולם, אבל מחתרת דאיסור שעה הוא – אי לא משכח ליה ההיא שעתא תו לא מיקטיל, אימא לא כו'. ↩︎

626. התורה נתנה רשות לבה''ב להורגו כשידוע רק לו שהחותר בא להורגו, אבל אם יש עדים – אינו רשאי להחליט בעצמו להרוג. ↩︎

627. אמר רב יוסף: לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו. לא אמר - ר' יהודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות בינו ובין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתי לזלזולי בטהרות. ↩︎

628. עי' סוף פ' שמונה שרצים, וסנהדרין פ''ח ה''ט: רודף שנעשה נרדף מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף, גדול שנעשה קטן מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן כו'. ↩︎

629. הובא לעיל, פי''ב ה''ה: ועיין בירושלמי סנהדרין ספ"ח כאן גבי רודף שנעשה נרדף דהיינו אם רודפו להרגו ובאמת יכול להצילו באחד מאבריו אם על ידי זה נעשה הרודף נרדף והרודף אחריו רודף. ↩︎

630. המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן - פטור. ↩︎

631. והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח. ↩︎

632. ז''ל המאירי בתענית כ''ב: יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטים או מפני רוח רעה שבעתתו ובורח מצד שהוא מדמה שאדם רודפו כו'. ↩︎

633. וכן היחיד שהיה נרדף מפני גוים ומפני ליסטים ומפני רוח רעה הרי אילו מחללין את השבת ומצילין את עצמן. ↩︎

634. פ''ב ה''ב: ... כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו כו', ולא הזכיר רוח רעה. וכן בהל' כ''ד: ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו. והשמיט רוח רעה. ↩︎

635. המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו', משמע שרק הוא מותר , אבל אחרים אסורים לכבות בשבילו. וכן פסק החת''ס בח''ד אה''ע ב' סי' פ''ב: "שלא נאמין לרופא אלא במי שהוחזק בשום חולי, אבל באדם המתחזק כבריא ולוחש לרופא ואמר לי כך וכך כאב יש לי והרופא שופט עפ"י דבריו כראוי לו, אבל אנחנו לא נתיר לו לעבור ולזיז זיז כ"ש מדברי תורה עפ"י חלמותיו ודבריו"... ועפ''ז מבאר הנס שלא הפילה אשה מריח בשר הקדש: אשה זו שלא הוכר עוברה ומ"מ כואב לה עד שמפלת ומסתכנת מ"מ אין ליתן לה עפ"י עצמה אעפ"י שלכאורה נ"ל שהאדם עצמו היודע מרת נפשו יכול לקח לעצמו אם יוכל בין ביהכ"פ בין באי' דאורייתא וקדשים כי דרכיה דרכי נועם מ"מ אנו אין מאכילים אותו ביהכ"פ ואין אנו מניחי' אותו ליטול מהקדשים עפ"י דבריו, שאין להאמין לו... ↩︎

636. ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה כו'. מפני רוח רעה - שנכנס בו רוח שידה, ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות. ↩︎

637. אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא - אסור, ואי קאתו בתריה - שרי. ↩︎

638. ואי אתו בתריה שרי - תימה ה"ד אי דאיכא סכנה פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואי ליכא סכנה אמאי שריא. עכ''ל. (מכאן שהוא בעצמו מותר להציל עצמו אם רואה דאתו בתריה, אף שעושה איסור ודאי דחובר חבר, ותועלתו ספק ע''ד הסגולה). ↩︎

639. אמר אביי: הלכך, האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא, אף על גב דקא מיכוין דלא ליזקו - אסור.– וכגון שאין רצין אחריו, שאין כאן משום פקוח נפש. ↩︎

640. ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו. עכ''ל. ↩︎

641. וז''ל רבינו בהל' שביתת עשור: גבי איסורין דהאיסור הוא רק על העושה וכ"א מצי אמר דהוא היה מסוכן וא"כ לא עבר וכו'. ↩︎

642. אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה - דברי הכל רשות, כי פליגי - למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, (להחלישם שלא יבואו) מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות; נפקא מינה? לעוסק במצוה שפטור מן המצוה. ↩︎

643. סוף פ''ח: רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון. מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן. ↩︎

644. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. דהיינו אף שאין הסכנה כאן בהווה. ↩︎

645. מחנה היוצאת למלחמת הרשות - מותרין בגזל עצים יבשים. כו', אף שאין הסכנה כאן. ↩︎

646. בהל' תפילה פ''ו מבאר רבינו: אך י"ל דזה תליא בהך דסנהדרין דע"ח ע"א אם ארס נחש מעצמו מקיא, וא"כ עדיין א"כ המסכן (אין כאן המסכן) וזה תליא אם הך דספק נפשות, אם ספק דא"כ (דאין כאן) דבר המסכן כלל, אם הוי פ"נ אם דוחה... ↩︎

647. ומעשה באחד שבלע נימא של מים, והתיר רבי נחמיה להחם לו חמין בשבת. ↩︎

648. ואף על גב דבבכורות פ' אלו מומין (דף מד:) משמע שגם אחר ששתה העלוקה הוא יכול לחיות הרבה מ"מ מחללין עליו את השבת כיון שיש בה סכנה, מידי דהוה אמכה שעל גב היד וגב הרגל (לקמן דף כח.) דחשבינן כמכה של חלל לחלל את השבת אף על גב שפעמים מתרפא מאליו. ↩︎

649. בתוס' בשם הערוך: פי' תולעת קטנה ומצויה במי' וכשנופלת על הבשר נתלית בו ומוצצת הדם וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד שיהא כמו חבית קטנה וכשאדם בולע בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו ונמצא כריסו צבה. ↩︎

650. והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמי, ומחללין עליה את השבת. וז''ל רבינו בפ''ב ה''ב מהל' שבת: ועי' בפסחים ד' כ"ה ע"ב גבי אישתא צמירתא דהוה פלוגתא שם אם הוה סכנה אם לא ובע"ז דף כ"ח ע"א מבואר דזה סכנה ומחללין עליה את השבת ע"ש ועי' תוס' שבועות ד' ט"ו ע"ב ע"ש וצ"ל כך דבעצם אינו סכנה רק דמביא לידי סכנה... ↩︎

651. להברותו - רחיצה, שמא יבריא מאיליו. ↩︎

652. אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז. והראב''ד: א"א ובפרק יום הכפורים (יומא פד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא. ↩︎

653. אולי צ''ל "לו". יש סובר שלמסוכן עושים כל הצריך לו, ויש סובר רק דבר רפואה. (אינני יודע מה דעת הרמב''ם לפי רבינו, ע''ש במגיד משנה, אם הרמב''ם איירי בחולה שאב''ס וצ''ע). ↩︎

654. אם רפואתו היא שצריך לשתות חמין מותר לכ''ע להחם לו, אבל אם צריך לשתות ואינו יכול לשתות צונן, יש אומרים מותר להחם (והיינו בין להברותו), ויש אומרים שמותר רק ע''י גוי. ↩︎

655. ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה, אמר להו רבא: נישיילה לאימיה, אי צריכא - נחים ליה נכרי אגב אימיה. אמר ליה רב משרשיא לרבא: אימיה קא אכלה תמרי, - אמר ליה: אימור, תונבא בעלמא הוא דנקט לה. ↩︎

656. שלדעת הראב''ד עושים לו כל הצריך. ↩︎

657. הבולע נימה של מים מחמין לו חמין בשבת ועושין לו כל צרכי רפואה מפני שהיא סכנת נפשות. ↩︎

658. על פי נשים - אם נשים או כותים אומרים צריך - אין מחללין על פיהן. ↩︎

659. רבי יוחנן חש בצפדינא חולי השינים, אזל לגבה דההיא מטרוניתא, עובדת כוכבים היתה, עבדה חמשא ומעלי שבתא א"ל: למחר מאי? אמרה ליה: לא צריכת כו'. ↩︎

660. יהבינן זמנא – מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין. על פי אשה – ההולכת אצלו לפי דרכה או ע"פ שכיניו וסמכינן עלייהו דעבדין שליחותייהו כו'. ולא אמרן אלא דליתיה במתא – שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שב"ד בה ואמר לשכניו כשישוב פלוני אמרו לו לבא. אבל איתיה במתא לא – משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם. ↩︎

661. ...ה"נ קאמר: בד"א - בשיכולה להציל ע"י דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר, נעשה ידה כשליח ב"ד ופטורה. ↩︎

662. ה''ח: אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה, ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו, שנ' לא תחוס עינך. ↩︎

663. כשם שהנרדף רשאי להרוג מיד, ולא להציל עצמו ע''י קטיעת יד או רגל הרודף, כמו כן אשתו של נרדף דהויא כגופו. ↩︎

664. כלומר, צריך לפעול להציל הנרדף ולכן מתרים בו ראה ישראל הוא וכו', שמא יפרוש, אבל קטן שאינו בר דעת לקבל התראה, וכיון שהגיע לנרדף ולא פרש – הורגו מיד. אבל קטן הרודף אחר ערוה הרי הוא בר דעת וצריך התראה, ולכן לא הזכיר הרמב''ם ביד החזקה דינו. ↩︎

665. תינוק עובד כוכבים אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד, הואיל וראוי לביאה מטמא נמי בזיבה. אמר רבינא: הלכך הא תינוקת עובדת כוכבים בת ג' שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה מטמאה נמי בזיבה. פשיטא, מהו דתימא: האי ידע לארגולי והא לא ידעה לארגולי, קמ"ל. ↩︎

666. קטנה וספקה - ... ואי לא ספקה א"כ היכי מחלה למ"ד צאי מעשה ידיך והא אין מחילת קטנה כלום? וי"ל ...אי נמי בפעוטות דמקחן מקח ומתנתן מתנה. ↩︎

667. תוספתא ב''ק פ''ג ה''ו: שור שהיה רודף אחר חבירו והפך הנרדף וחבל בו או שחבלו בו אחרים הרי אילו פטורין. וכ''כ רבינו בהשמטה ט''ז: ובאמת מדברי התוספ' ב"ק פ"ג גבי שור שהי' רודף מבואר דכמו דגבי נפשות כ"ז שיכול לעשות פעולה שלא יהרגנו – עושה, וא"צ התראה ולא שום דבר כו'. ↩︎

668. שור שעלה ע"ג חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת – פטור...ואי בתם, אמאי חייב? שהיה לו לשמטו ולא שמטו. ↩︎

669. הט''ו: היתה דרך הרבי' או נהר עוברת בתוך ועמ' וגדרו והעבירו בתוך שדה חברו אין יכול למחות בידו ולומר לו אתה הבאת עלי את התקלה שאומר לו כדרך שעשיתי בתוך שלי כך עשה בתוך שלך. ↩︎

670. דהכא לא קפיד קרא אאיסורא אלא אפגימה, דהא נעבדה בה עבירה או שאין מקפדת על פגמה אין מצילין אותה בנפשו כדמוכח שמעתין... ובקונטרס פי' לקמן דאפגימה קפיד, מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות. ועוד י"ל דאין מושיע לה משמע דאבושתה קפיד קרא. ↩︎

671. לפי''ז יש ליישב מש''כ בספר אלי' רבה לסי' תרי''ח ס''ק ב' וז''ל: בפסקי ריקאנטי כתב שריב''א חלה ביוה''כ ואמרו לו הרופאים אם לא תאכל ודאי תמות, ואם תאכל שמא תחיה, ואמר הריב''א ברי ושמא ברי עדיף, ולא רצה לאכול ומת, תנצב''ה. עכ''ל. עי' שנה בשנה תשכ''ג מש''כ הרב אונטרמן זצ''ל בזה, (מדוע מסר נפשו), ולפי רבינו ניחא. ↩︎

672. כלומר רפואה מותר רק דבר הצריך לו, וגם צריך רפואה ודאית שברור שתועיל לו, אך כשהתענית סכנה לו, אז מותר כל צרכו, כיון דהויא כרודף. (מי שאחזרו בולמוס מאכילין אותו כל צרכו ולא צריך אומדנא אולי מספיק לו קצת אוכל כו', אף שלא אומרים שיסתכן אם יאכל פחות. כמו כל רודף ובא במחתרת שמצילין בנפשו אף בספק, ורק אם ודאי שלא יהרגנו דהיינו אב על הבן כו'). ↩︎

673. עי' הגהות הב''ח פ''ד ע''ב, וקדמו התוס' רי''ד וז''ל: אבל מצטרפין לדעת אחרת, כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אינו צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא, וספק נפשות להקל. (לשון רש''י שם). ואינו נראה לי... הא אמרן לעיל (לשון רש''י פ''ג ע''א), דדווקא באומדנא דממונא אזלינן בתר רוב דיעות אבל באומדנא דחולה מאה כתרי ותרי כמאה, דספק נפשות להקל, ואפי' בלא אשה וקטן נמי, ומה אנו צריכין לצירוף. עכ''ל. ומיישב רבינו שלגבי רפואה צריך רוב או פלגא, אבל כשהתענית מזיק סגי בתרי אפילו נגד מאה כיון דהוה ספק רודף. ↩︎

674. ר''ל, בדף פ''ד מדובר "מחמין חמין לחולה" כו', דמין שמיא נרדף ומותר לעשות רק מה שהתירה תורה ואזלינן בתר רוב דעות, אבל בדף פ''ג מדובר במסוכן שהתענית הויא כרודף שעלולה להורגו, ספק נפשות להקל ולא צריך רוב. ↩︎

675. כפסק השו''ע סי' תרי''ז. ובמש''ב: שתוחבין קיסם ברוטב (ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר לקמן בסימן תרי"ח ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן המאכל עצמו פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה עכ''ל. ↩︎

676. ואי סלקא דעתך ממש, זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה. ומאי קושיא? דלמא מימד אמדינן ליה, אי מצי מקבל עבדינן, ואי לא מצי מקבל לא עבדינן, ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה, אי מיית לימות, מי לא תנן גבי מלקות: אמדוהו ומת תחת ידו - פטור. ע''כ. ואם המילה גורמת לסכנה היינו חייבים לקיימה, ולזה כ' הרמב''ם שאפשר לקיימה לאחר זמן ולא יסתכן. ↩︎

677. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה. ר' יהושע בן לוי אמר: זו מילה שניתנה בשמיני. הורגנו כל היום דזימנין דמיית. ↩︎

678. הוא עצמו מותר לעשות הכל להירפא כמו נרדף, אבל אחרים המרפאים מותר רק רפואה בדוקה, ולהצילו מסכנה אף שאינה בדוקה כנ''ל. ↩︎

679. ובאיסור, ניתן לעבור על האיסור ולהציל נפשו. ↩︎

680. ואסור לאכול הרבה. ↩︎

681. איסור אכילה ביו''כ נדחה לגמרי, ונשארו רק שאר איסורי מאכלות, ומאכילין אותו הקל הקל תחילה. ↩︎

682. פי''ד הט''ז: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים האסורים מיד עד שיאורו עיניו, ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא, ומאכילין אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילין אותו החמור. ↩︎

683. פ''ב ה''ט: וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין. ↩︎

684. ערובין מ''א ע''א: תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח. ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה. ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים. ↩︎

685. בפי' ר"ח קבלה בידינו כי ר' עקיבא אותה שנה מסוכן היה והביאו לר"ע הרופאים לגמע ביצה מגולגלת באחרית היום, ור' יהודה לא דקדק לפיכך סמך על מה שראה ולא ידע העיקר על מה עשה כך. ↩︎

686. גבי מדורה, עיין לעיל מספר ההשלמה השמטה ט''ז. ↩︎

687. קמ"ל איתובי מיתבא דעתה - אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה ברעב. ↩︎

688. במשנה: ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום. ↩︎

689. פ''ג ע''ב: דתניא מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום כו'. ↩︎

690. כדלקמן ערך רפואה, החילוק בין רפואה להצלה מסכנה. ↩︎

691. לקמן בספר ההשמטות השמטה ז': רבינו בהל' שבת פ"ב דייק שם כו' ↩︎

692. וכ''כ בשו''ת צפ''ו קנ''ו: דעיקר הגדר שכעת צריך דוקא לקבלו בגדר נאמנות כיון דאין לנו מומחה לב"ד סמוך, ולרבים צריך דוקא מומחה וכמבואר דמאי פ"ג ופ"ה הובא בתוס'... שיסכימו בני עירו על זה אך כעת צריכיס בני העיר לקבלו להאמינו בגדר שליש והרבה יש להאריך בזה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' שבת גבי רופא לחלל שבת דרק של אותו מקום ג"כ משום נאמנות... וכן בשו''ת החדשות: זה שייך לציבור דווקא וצריכים אנשי העיר גם הסכם הרב לזה וזט"ה דצריכים לקבלו מחמת דלרבים צריך דווקא מומחה כמ"ש בירושלמי דמאי הובא בתוס' יומא דף ח' ע"ב ודף ט' ע"א וכן הדין גבי רופא דנ"מ לחלל שבת ג"כ דכתב הרמב"ם ז"ל בהל' שבת פ"ב דרק רופא מומחה של אותו מקום ע"ש בזה. ↩︎

693. חבירו חבירו שטעה תופסו בידו ומפסגו בשדות וכרמים עד שמגיע לעיר או לדרך וכשם שמצוה על ידי חבירו כך מצוה על ידי עצמו הוא עצמו שטעה מפסג בשדות וכרמים עד שמגיע לדרך או לעיר. ↩︎

694. כאילו מוכר עצמו שיכול לומר ששוה יותר... ↩︎

695. באם למסורת עמ' 262 מספר: בימים ההם יצא חוק שכל צעיר שעבד חצי שנה בבית חרושת לנשק רשאי להמשיך בעבודתו ופטור מלהתגייס לצבא. נתעוררה שאלה אם מותר לצעיר יהודי להכנס לבית חרושת כזה שמחללים בו את השבת כדי להשתחרר בבוא הזמן מגיוס לצבא בזמן מלחמה. הגאון מרוגצ'וב אסר, רבי איצל התיר... (מובן שרבינו לשיטתו שאין פקוח נפש שעדיין לא נולד דוחה איסור שבת). ↩︎

696. משנה. ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו. להציל מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת יבטל בלבו. ↩︎

697. ואם לא יכול לבטל לא יציל, שאין פקו''נ דוחה איסור שעדין לא חל. וראה לקמן בקטע הבא שכתב: "לכאורה", משמע דלא ברירא ליה מילתא דחידוש הוא ולא כן נפסק בשו''ע: היה הולך להציל מן הנהר או מן הדליקה או מן המפולת או מן הלסטים... אם נזכר אחר שהגיע שעה ששית שאינו יכול לבטלו צריך לחזור לביתו לבערו אם יש שהות ביום שיוכל לחזור ולילך ולהציל והוא שברי לו שיוכל להציל כל כך כשילך אח"כ כמו שיציל כשילך עכשיו אבל אם יש להסתפק שמא כשילך עכשיו יוכל להציל יותר ממה שיוכל להציל אחר כך לא יחזור לביתו אפילו הוא בתוך הפסח שהוא עובר עלי אם נזכר אחר שהגיע שעה ששית שאינו יכול לבטלו צריך לחזור לביתו לבערו אם יש שהות ביום שיוכל לחזור ולילך ולהציל והוא שברי לו שיוכל להציל כל כך כשילך אח"כ כמו שיציל כשילך עכשיו אבל אם יש להסתפק שמא כשילך עכשיו יוכל להציל יותר ממה שיוכל להציל אחר כך לא יחזור לביתו אפילו הוא בתוך הפסח שהוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא לפי שכל ספק נפשות דוחה אפילו שבת החמורה. שו''ע הרב כמ''ש מ''א שם. ↩︎

698. עי' בספרי צ''פ על שבת שם. ↩︎

699. רפואה בדוקה. ↩︎

700. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת... וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור - הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה. ↩︎

701. פ''ב הכ''ג: ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, עכ''ל. וכ' רבינו שם: ועי' בר"ן פ"ג דשבת דגבי נזק דרבים הוה כל נזק כמו סכנה ולכך כאן אף בסתם יוצאין עליהם בשבת... ↩︎

702. שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים כו', וברמב''ם: מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח, כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואף על פי שהוא צד הדגים עמו, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור. ↩︎

703. כלומר יולדת ונשוך נשך זה הצלה ולא גדר רפואה, לכן לא צריך ב''ד ולא שיקבלוהו כו'. ↩︎

704. מלאכות שהן מעין אותו אב, כגון אופה ומבשל ומטגן. או נוטע וזורע קוצר ותולש כו'. שאף שהן אב מלאכה, הן לא נחשבות אב בפני עצמן כיון שלא היו במשכן. ↩︎

705. הגסה וסחיטת בגד, לדעת הרמב''ם אינן מלאכות בעצם, אינן אב מלאכה בפני עצמן, אלא רק מצרכי האב מלאכה. ↩︎

706. (שו''ת צפ''ו סי' ר''א). כלומר, המגיס בקדרה העומדת על האש, ההגסה איננה אב בעצם אלא רק צורך הדבר, ע''ש. ↩︎

707. אף למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, זה רק באב מלאכה, אבל העושה תולדה, אם אינו צריך לגופה לא הויא מלאכה כלל. ↩︎

708. דף ג' ע''ב: תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. "דזה ודאי העיקר כשיטת רש"י נדה". דף מ''ה ע''ב: אחר הזמן הזה - בתינוקת מבת שתים עשרה ויום אחד ולמעלה בתינוק מי"ג שנה ויום אחד ולמעלה. אפילו אמרו אין אנו יודעין כו' - גדולים הם. ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופו לבא לכלל דעת, ואין שוטה אלא המקרע כסותו והלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה... ↩︎

709. במקום שהתורה ממעטת שוטה, דוקא בסימנים הנ''ל דחגיגה, ולא איכפת לנו אם הוא בר דעת בשאר עניניו. ↩︎

710. לגבי עדות יש מחלוקת. ↩︎

711. ת''ק סובר שהשוטה פסול לעדות מדין תורה, גזירת הכתוב "או ידע", להוציא את השוטה, ור' עקיבא שאין זו גזירת הכתוב אלא מכיון שצריך דרישה וחקירה, ואין דרישה וחקירה לשוטים – לכן פסול. היינו מצד חסרון דעת. ↩︎

712. ע''א. איתמר נמי, אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה, הואיל ונדחה - ידחה. (ז''א שהשוטה נדחה לגמרי מחיוב קרבן כי אינו בר מצוות כלל, ולא רק פטור מחמת חסרון דעת). ↩︎

713. ע''א: תנן התם: הכל כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. ↩︎

714. לכל הדינים הנ''ל מי שהוא שוטה בעצם היינו בסימנים. ↩︎

715. (כי זה דין – גזירת הכתוב למעט קטן ושוטה כנ''ל.). ↩︎

716. (כלומר עדי קדושין וגרושין, שהעדים פועלים את הקדושין או הגרושין, אינם מעידין על קטן או על שוטה בסימנים שקידש (אפילו שהוא חריף בשאר דברים ומבין) כיון שאינו בר מצוות ואינו בגדר איש. אבל בעדות שהיא בגדר בירור, כמו בעדי הודאות והלואות – יכולים להעיד גם על קטן או שוטה. ↩︎

717. במקום שצריך בר דעת אזי כל חסר דעת פסול, ולא משגיחין בסימנים הנ''ל, שאף אם יש לו סימני שוטה אם הוא בר דעת – כשר. ↩︎

718. גם אם יש לו סימני שוטה – שחיטתו כשרה, וקנינו קנין, ולכן מהני בשחיטה – גדול העומד על גביו. ↩︎

719. ושוטה גמור אין רפואתו בידנו. ↩︎

720. אחזו קורדייקוס באופן זמני, וביכולתנו לרפא אותו. לכן ס''ל לר''ל דכותבין גט לאשתו. ↩︎

721. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. ↩︎

722. תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן - אין מזמנין. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שנים שאכלו כאחת - אחד מהן יוצא בברכת חבירו. והוינן בה; מאי קא משמע לן? תנינא: שמע ולא ענה - יצא! ואמר רבי זירא: לומר שאין ברכת הזימון ביניהם, תסתיים. ↩︎

723. א"ר שמואל בר אבדומא זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין אם יודע הוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל. (אולי מפרש רבינו שאל יתפלל אלא ישמע מהש''ץ ויענה אמן). ↩︎

724. רבי זעירה ורב חסדא הוון יתיבין תמן בתקיעתא שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, מן דצלון את צלותא קמי רב חסדא בעי מצלייה, לאחר שהתפלל הש"ץ תפילת מוסף קם ר"ח להתפלל, אמר ליה ר' זעירא לא כבר צלינן? אמר ליה מצלינא וחזר ומצלי, ר"ח צריך אני להתפלל שנית דבתפלת מוסף שהתפללתי קודם תפלת הש"ץ לא התפללתי רק ז' ברכות ובברכות דמלכיות זכרונות ושופרות סמכתי על תפלת הש"ץ, דנחתון מערביים ואמרין תמן בשם רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתה ואנא דלא כוונית. שעת תפלת הש"ץ לא כיוונתי וצריך אני להתפלל שנית משום ברכות אלו מלכיות זכרונות ושופרות שלא התפללתי בתחלה, אילו כוונית נפק ידי חובתו. ↩︎

725. וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. ↩︎

726. וריצב"א פירש דלא פליגי דשאני הכא דכיון שהשטר בידו חשיב מחאה בכל שעה. ↩︎

727. וכן דייק האור שמח שם: וזה שדייק רבינו שאינו מכיר כלום, ולא הזכיר כאן הגיע לשכרותו של לוט, כאשר כתב בפ"ד מאישות ופרק כ"ט ממכירה, והמגיד השוה אותן, וזה אינו, כמו שנתבאר... ↩︎

728. רמב''ם פיה''מ הוריות פ''ג מ''ב. (משא''כ כה''ג שלא נמשח, עי' צ''פ שם). ↩︎

729. משא''כ אבני היכל שנשרו פקעה קדושתן ומותר ליגע בהם בטומאה, תוס' יומא מ''ד ע''א. ↩︎

730. סוכה מ''ט סוף ע''ב: וכלי שרת מקדשין שלא מדעת. ↩︎

731. עי' מבוא להל' אישות ח''א. ↩︎

732. חטה - בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת, קליפת חטים - דקה ורכה היא וראויה לאכול לפיכך מצטרפת. שעורה - קלופה מצטרפת, שאינה קלופה אין מצטרפת שעורה שאינה קלופה אינה מצטרפת - עם שאר אוכלין לכביצה ואפי' אוכל שבתוכה משום דקליפה מפסקת ולא נוגעים אוכלין אהדדי להיות חיבור. ↩︎

733. פסחים פ''ב ה''ו: תני ר' ישמעאל בי ר' יוסי אמר משום אביו אי זו המעיסה הנותן חמין לתוך קמח. חליטה קמח לתוך חמין. והכא בין חמין לתוך מורסן בין מורסן לתוך חמין בשיש בהן שמנונית. ↩︎

734. מחלקין קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו רש''י ורשב''ם: קליות - קלי מחטים ישנים, דחדש אסור עדיין בלילה הראשון של פסח. ↩︎

735. ז''ל ה''ה: האומר על מנת שלא ימחה כל זמן שמוחה יתבטל התנאי ואפילו נתרצה בשעת שמיעה. ואין זו מקודשת גמורה שלא יהיה באפשר להפקיע קידושין אלא במיתת האב וכל ימיו הוא באפשר שיתבטל התנאי והטעם בכל זה לפי שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן מן הסתם הוא לעולם. ↩︎

736. על הרמב''ם: שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך, או שאמר לה הרי את מגורשת על מנת כך וכך, כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה... ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי, ואין חוששין שמא לא יתקיים הואיל והיה התנאי במעכשיו או בעל מנת. ↩︎

737. ובראב''ד: א"א חתך ממנו הזמן ונתנו לה לכתחלה לא תנשא שהרי משלשה גיטין פסולין הוא זה. ↩︎

738. הרשב''ם סובר שאם לא הביא עדים – חייב. כיון שחכמים תקנו שהוא חייב לברר דבריו. בבא בתרא דף ק''ע ע''א: "דאמר רבי אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני - צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו". ואם קיים התקנה והביאם, אף ששכחו – פטור. ↩︎

739. א"ר אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב: בדקה בעד ואבד - אסורה לשמש עד שתבדוק. מתקיף לה ר' אילא: אילו איתא - מי לא משמשה ואע"ג דלא ידעה? השתא נמי – תשמש. א"ל רבא: זו - מוכיחה קיים, רש"י: זו מוכיחה קיים - הרי העד לפנינו ולמחר תראה בו ומהני לה לטהרות. דכי אצרכוה רבנן לשמש בעדים משום טהרות הוא, וגם - אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה. וזו - אין מוכיחה קיים. רש''י: וזו - שאבד עדה אין מוכיחה קיים, ואי אמרת תשמש מה תקנת חכמים יש כאן דהרי היא כמו שלא בדקה. ע''ש. כלומר, תקנת חכמים היא לבדוק, ואם בדקה עצמה אע''פ שאינה רואה את העד עד למחר – מותרת לשמש, אבל אם אבד העד וא''א לקיים תקנת חכמים לבדוק – אסורה. (לא כמ''ש שכתבתי שם בטעות). ↩︎

740. מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן, וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או עכו"ם ונטל את הריאה והלך לו הרי זו מותרת. ואין אומרים שמא נקובה היתה או שמא דבוקה היתה, שאין מחזיקין איסור... ↩︎

741. "ראיית טריפה מדבריהם ע"ש בהל' ד'", לעיל. ↩︎

742. פ''א הי''ד: והטעם דכיון דקיי"ל דמיד לאחר שחיטת הקנה הוה הריאה כמה דפסיקא וכמבואר בחולין ד' ל"ב ע"ב ומ"מ לא אישתרי (עד שישחט הושט), וגם אנן קיי"ל דניקבה הריאה בין שחיטת קנה לושט אסורה, א"כ חזינן דאין השחיטה פועלת בה בפרטות להכשיר רק אגב הבהמה, לא שייך בה כל כך נשחטה הותרה, ואף דממילא על ידה נטרפת גם הבהמה לא איכפת לן דמ"מ בה ממש אינה מועלת השחיטה. ↩︎

743. בא העכו"ם או הישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה ואף על פי שאין אנו יודעין אם היו שם צמחין או לא היו, מפני פישוט המנהג. ↩︎

744. מר רמי בר אבא: הפשט ונתוח בעולה, והוא הדין לקצבים. מכאן למדה תורה דרך ארץ: שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח. (לאפוקי) מאי קא משמע לן? אילימא לאפוקי מדרב הונא, דאמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה - בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה כו'. ↩︎

745. חתך הזמן לאחר שחתמו העדים, כדלעיל. ↩︎

746. כי נאמן לומר פרעתי כדלעיל. ↩︎

747. להקדש התרומה מספיק רק גילוי דעת שבהע''ב מסכים שיפריש, אבל להתרת השיריים (החולין) צריך שליחות מפורשת, וכן גבי יאוש צריך פעולה שיתייאש או יפקיר ולא די במשליך כיסו כו'. ↩︎

748. פי''ד ה''ב: במה דברים אמורים בתעניות שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כפור ותענית צבור, אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב כו'. משמע שתשעה באב אינה תענית ציבור. ↩︎