Footnotes

1. עי' יבי''א ח''י סי' כ''ו. דגרמא פירושו: נמצא שכל שאין המלאכה נעשית מיד, אלא לאחר זמן פעולתו, כמו בענין מחיצת הכלים שמלאים מים, שרק אחר שתגיע שם הדליקה נגרם הכיבוי, נחשב גרמא... וע''כ התיר חימום תבשיל צונן לח ע''י שעון שבת: מותר ליתנו על פלאטה של שבת בעודה כבויה, ונדלקת אח"כ ע"י שעון שבת, כעבור שעה, לחמם המאכל בחום שהיד סולדת בו...וחלק עליו האור לציון ח''ב פרק ל' סעיף י''ח, שכתב: אין להניח בשבת על גבי הפלטה החשמלית, אף בזמן שאין הפלטה מופעלת. ושם בח''א סי' כ''ז העלה שבמלאכת בורר אף בדרך גרמא חייב, משום דעיקר החיוב בבורר הוא מפני שהאוכל נתברר ולא מפני הפרדת הפסולת. (ע''ד דברי רבינו הצ''פ להלן). ↩︎

2. עי' בשו"ת מנחת שלמה ח''א סי' ט': ... "דבכה"ג שדרך המלאכה בכך שרגילין לעשותה על ידי גרמא הרי זה חשיב כמעשה בידים ולא כגרמא, עכ''ל. ועד''ז כתב ציץ אליעזר כ' סי' י''ט: והגע בעצמך, לפי התפתחות הטכניקה בזמנינו שמסתירים פצצות או מוקשים במקום ידוע קשורות בשעונים להתפוצץ בזמן ידוע להרוג בהם איש או אנשים האם יעלה על דעת מי שהוא לומר שאלה העושים זאת הם פטורים ממיתת בית דין? ודאי לא"...בסוף דבריו כתב הגרש''ז אוירבך: אבל חקירה זו גדולה וחשובה למאוד לענין כמה דברים הנוגעים למעשה, כגון חליבה בשבת וכדומה מהדברים שאפשר לעשותם תמיד על ידי חשמל בדרך של גרמא. ↩︎

3. ז''ל ביאור הלכה סי' של''ד בסופו: וכן מוכח שם גם בדף ק"כ ע"ב דמפיק דגרמא שרי מדכתיב לא תעשה בו מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ודומיא דעשייה שרינן בגרמא: דגרם כיבוי מותר - לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן וכנ"ל: עכ''ל. אבל עי' בהערה הבאה שמש''כ "בכל מלאכות" לאו דוקא. ↩︎

4. ז''ל הביאור הלכה שם: להשמעת קול - עיין במ"א שמצדד לומר דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת, דהטחינה אח"כ ממילא אתי, והביא ראיה לזה מתוספות די"ח ד"ה ולימא, וכל האחרונים דחו ראיתו, וכן בסמ"ג וסמ"ק שלפנינו לא נמצא שום רמז לזה, וכן ברמב"ם פ"ח אין הוכחה לזה והסכימו האחרונים [היינו הא"ר והאבן העוזר והדגמ"ר והח"מ] למה שמביא המ"א בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב לענין מצודה דפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה ונלכדה דחייב אף דאתי ממילא. וכן כשאופה בתנור אף שהאפיה ממילא אתי לבסוף, מ"מ מקרי מעשה ממש, אף שאינו מקרב האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש, והאש פועל פעולתו לבסוף אפ"ה חייב. )עי' תוס' ב''ק י''ז שחילק בין זורק כלי לזורק חץ, ובברכת שמעון שיובא בהערות דלקמן) וה"ה בעניננו, אף שהטחינה ממילא אתי לבסוף אפ"ה חייב, ועיין באבן העוזר שם עוד ראיות לזה. והנה כ"ז מיירי שהמסגרת של המים היה פתוח והוא נותן החטים לתוך האפרכסת ומתחיל תיכף אחר נתינתו להטחן [ואם יש תחתיה עוד תבואה אחרת יש לעיין אם יש בזה חיוב חטאת אפילו לדידהו ואינו דומה לנותן שמן לנר דקיי"ל דחייב משום מבעיר אף דבלא"ה ג"כ דולקת דאפשר דהתם לאידך גיסא דכיון דהריחים טוחנין ובודאי יבוא גם לתבואה זו דומה לאפיה ובשול אף שאינו תיכף רק כיון שיהיה נאפה ונתבשל לבסוף חייב הרודה הפת בתנור והנותן הקדרה על האש וצ"ע] אבל אם פותח מסגרת המים בשבת נ"ל דאף להמ"א חייב דהלא תיכף מתחיל להטחן והוא עושה מעשה ממש שעל ידו מסבב גלגל המים והריחים והוא דומה כאלו הוא עצמו היה מסבב הריחים בכחו דחייב, וכעין דאמרינן בסנהדרין דאי אשקיל עליה בדקא דמיא אם בכח ראשון הומת חייב דכחו כגופו דמי, וה"נ המים הראשונים שיצאו מכחו שהניעו הגלגלים עכ"פ הועילו בודאי שיטחן כגרוגרת על ידם, ועיין ב"ק דף ס' דלענין שבת חמירא מלענין נזיקין. וראיתי להתפארת ישראל שכתב דריחים של רוח, נ"ל דלכ"ע לית ביה חיוב חטאת אם נותן התבואה לתוך האפרכסת, דהרי התראת ספק הוא שמא יפסוק הרוח באמצע, ולא נהירא דאפילו אם יפסק הרוח תיכף, מ"מ יטחן בודאי כגרוגרת והרבה יותר ע"י הריחים גופא, כידוע שכל דבר שדוחפים בכח אפילו אם יפסק כח הדוחף יהיה מתנענע מעצמו עוד במקצת: עכ''ל שם.אלא שאף את דברי המנ''ב דחה המלקט... ח''ג או''ח סי''ז: "י"ל דשאני לענין שבת דממעטינן גרמא לעולם, כיון דבמשכן לא הוי גרמא. ע"ש". ↩︎

5. (עי' בכלי חמדה לרב מאיר דן פלאצקי הי''ד, שבת ח''ב סי' י''א). ↩︎

6. רבינו תולה איסור אמירה לנכרי לגרמא כדלהלן. ↩︎

7. סנהדרין ע''ז ע''ב: אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה [קשר ידיו ורגליו על שפת הים], ואשקיל עליה בידקא דמיא – [הפנה את מרוצת המים עליו]. גירי דידיה הוא, [הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון]. ומיחייב. הני מילי - בכח ראשון, [כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו]. אבל בכח שני – [שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו] גרמא בעלמא הוא. ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב. אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא - משום דכחו הוא, אי כחו - תיזיל לעיל, - ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת, אלא: כח כחוש הוא. ובחדושי הרמ''ה: ... ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא?... לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא [כיון דמחמת] מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. (עכ''ל ע''ש כי קיצרתי. היורה חץ מהקשת הוי מעשה ולא גרם, כמו בימינו הלוחץ על ההדק של רובה, וכן המשליך פצצה ממטוס, או המטמין מוקש או פצצת זמן, וחייב). ↩︎

8. שם ע''ו: כבש מנלן? אמר שמואל: דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם. ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא, ומתה, רבינא מחייב, רב אחא בר רב פטר... אמר רב משרשיא: מאי טעמא דאבוה דאבא דפוטר - אמר קרא מות יומת המכה רצח הוא, ברוצח הוא דחייב לן מצמצם, בנזקין - לא חייב לן מצמצם. ↩︎

9. חילוקים דקים ביותר בין גרמא למעשה שבעניי ולדכוותי קשה להבינם, דבסנהדרין ע''ז: ואמר רבא: כפתו בחמה ומת, בצינה ומת - חייב. סוף חמה לבא, סוף צינה לבא - פטור. ואמר רבא: כפתו לפני ארי - פטור, לפני יתושין - חייב. שמרש''י נראה דכפתו וסוף חמה לבוא בכל אופן פטור, והתוס': סוף חמה לבא כו' - דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר, ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו... וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אשקיל פטור דדמיא לזרק חץ ותריס בידו דאפילו הוא קידם וסילקו פטור ... ושם בד''ה כפה, ובד''ה כפתו. ובחדושי יד רמ''ה שם. והתוס' בב''ק נ''ו ע''א תוד''ה אילימא: וי"ל דודאי אי כפתו והביאו במקום שסוף חמה או צינה לבא או ארי חייב אבל התם מיירי שכפתו במקום שהיה ולא הזיזו ממקומו ולא הוי מצמצם הואיל והחמה והצינה והארי אין עליו בשעת כפיתה וההיא דאתקיל עליה בדקא דמיא אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אתקיל פטור דדמי לזורק חץ ותריס בידו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור ... ↩︎

10. בחדושי הרשב''א: ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח) וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (ק"כ ב') גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי. והריטב''א: ובמקצת תוספות מצאתי כי ר"ת ז"ל גורס מפירוש ר"ח ז"ל מפני שמקרב כבויין, כלומר דהתם שרו רבנן דאיכא הפסקה דכלים בין האש והמים ומחיצה בכלים הוא עושה, אבל כאן דליכא שום הפסק בין המים והניצוצות גרם כבוי כי האי מיתסר ואפי' מערב שבת ואפי' לרבנן, והקשו על זה בתוספות דהא אמרינן התם לרבנן דשרו לעשות מחיצה בכלים של חרס הוא הדין דטלית שאחז בה האור שהוא מותר לתת בו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה, אלמא דשרו גרם כבוי בלא הפסקה, אבל לפירוש רש"י ז"ל ניחא דלא אסרי רבנן אלא בנותן כלי תחת הנר ממש שראוי ליפול ניצוצות בו להתכבות והוה ליה מכבה ממש, מה שאין כן בזו שהרי אינה עשויה על כל פנים שיגיע האש למקום המים כי אולי יכבה קודם שיגיע שם, וכל שכן דלא קשיא למאן דאמר שמקרב את כבויו להגביה הכלי לנר, דהתם גבי טלית ליכא למיחש דליעביד הכי דהא ידע שהוא מכבה גמור ואסור, ונראה שאף לפירוש ר"ח [ור"ת] ז"ל לא קשיא, דלדידהו כל שיש בו ריוח שום דבר בין המים והאש הפסקה חשיבא להו, כיון דאפשר שתכבה קודם שתגיע שם, כנ"ל. ↩︎

11. והטעם שאסור גם מע''ש כ' בשו''ע הרב [יובא להלן]: "ואפילו מבעוד יום אסור ליתן מים לכלי זה גזרה שמא יתן משחשכה" כו'. וזה כדפי' רש''י בשבת מ''ז ע''ב: אלא אמר רב אשי כן', וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה. והרשב''א: פירוש אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת, ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן כו'. ועוד ראשונים. אבל הרמב''ם לא הזכיר טעמא דגזירה אטו שבת, וכן הרי''ף, כן העיר הגרש''ז אוירבאך בספרו מאורי אש פ''ד [עמ' פ''ד] ז''ל: וזה נ"ל עוד חדוש גדול דהנה אף דרש"י וחוס' סברי להדיא דטטמא דנתינת מים לתוך הכלי אסור אף בערב שבת הוא משום גזירה אטו שבת, מ"מ אפשר לומר דלא כל הראשונים מסכימים לזה, דהנה לשון הגמ' בסו"פ כירה הוא: "ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מע"ש ואין צ"ל בשבת מפני שמקרב את כבויו", ולא נזכר כלל שום רמז כל דהו דטעם האיסור הוא משום גזירה דע"ש אטו שבת, ויותר פלא הוה שגם הרי"ף ז"ל נקט נמי כלשון הגמ', וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש הי"ג כתב: "ואסור ליתן לתוכו מים ואפי' מערב שבת מפני שהוא מקרב כבוי הניצוצות", ולא הזכירו כלל הך גזירה דמבעוד יום אטו משחשכה, וכן ראיתי באוצר הגאונים למס' שבת שהביא שם שו"ת מהגאונים בענין זה ואף אחד מהם לא הזכיר כלל גזירה זו. הנלענ"ד די"ל דמפרשי בגמ' דטעמא דאסור הוא כמו שאמרו בירושלמי דמס' שבת פ"א ה"ה טעמא דמודו ב"ה דאין נותנין חטים ברחיים של מים בע"ש הוא משום דטחינה של כל חטה וחטה חשובה טחינה חדשה, וכן בההיא דלא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה עפ"י הנר בשביל שתהא מנטפת נמי אמרו שם דטעמא דאסור הוא מפני שלא הותחל בכל חטה, פירוש כיון דהשמן אינו בתוך הנר עצמו אלא מטפטף לתוכו כו' ע''ש שהאריך במישור והביא מש''כ שביתת שבת [בש''ש בבאר רחובות מלאכת טוחן אות נ''ז, והגצ''פ פרנק [עי' הר צבי או''ח סי' קל''א] ועוד. והחידוש גדול הנ''ל, דלדעת הרמב''ם והרי''ף אסור מדינא להעמיד כלי עם מים מע''ש לקבל הניצוצות ולא משום גזירה אטו שבת, הביא גם בשו"ת משפטי עוזיאל א' - השמטות סימן א' וז''ל:אולם דברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו מפני שהוא מקרב כבוי אינם מתפרשים שהוא משום גזרה אלא שהוא אסור מדינא. וכן מוכח מתשובת רב נטרונאי גאון דכתב: ואין נעשה כבוי אלא כאותה ששנינו נותנין כלי תחת הנר וכו' ולא יתן לתוכן מים מע"ש ואצ"ל בשבת דהתם ודאי כי שאדי להו מייא אדעתא לכבות קא שאדי להו כי האי גוונא וכל כיוצא בו הוא דהוי גרם כבוי אסור (ראה אוצר הגאונים לד"ר ב' מ' לוין ח' התשובות ס' ק"נ). וכ"כ הסמ"ג: אסור ליתן לתוך הכלי מים אפילו מע"ש משום שהוא מקרב כבוי הנצוצות אפילו לרבנן דאמרי גרם כבוי מותר. שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הנצוצות ובכונת כיבוי הוא נותן המים הרי אלו כמכבה בידים (מג"א סי' רס"ה ס"ק י'). וכן מתפרשים דברי הטור שכתב אסור ליתן כלי של מים תחת הנר אפילו מע"ש מפני שהוא מכבה והיינו מדינא ולא משום גזרה וכדאמרן ולא כהב"ח. ומרן ז"ל כתב מפני שמקרב זמן כבוי הנצוצות. (או"ח סי' רס"ה סעיף ד') ולדברי כולם צריכים אנו לומר דלא התירו שריית סממנים ודיו והערכת השעון בע"ש (עי' או"ח סי' רנ"ב סעיף ה' וסי' ש"א סעיף ג'). אלא משום שהתחיל מלאכתו מע"ש ולא גזרינן שמא יתחיל מלאכה זו בשבת, ובמצודה אעפ"י שעיקר הצידה נעשית בשבת התירו לפרוס מצודה מע"ש שאין זה ודאי שתצוד בשבת, אבל המכין מע"ש דבר הגורם לעשות מלאכה בשבת אסור להר"ן, משום שמא יעשה מלאכה זו עצמה בשבת בידים ואעפ"י שהיא אב מלאכה אינו פורש ממנה. ולהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והטור ושו"ע אסור מדינא הואיל והכין מע"ש דבר הגורם לודאי מלאכה בשבת וכיון שתעשה מלאכה זו בשבת. והכי דייקי דברי הרמב"ם ומרן ז"ל שכתבו מותר להתחיל מלאכה בע"ש, שלא נאסר עליו לעשות מלאכה אלא בשבת אבל כשתעשה המלאכה מאליה מותר (הרמב"ם שבת פ"ג ושו"ע ס' רנ"ב) דוק מינה אם לא התחיל המלאכה מערב שבת אסור עשיתה בשבת אפילו אם הכינה מע"ש... ע''כ. וז''ל רבנו הצ''פ בהל' שבת פ''ג ה''א: שלא נאסר עלינו לעשות כו'. עי' בירושלמי פ"ב דשבת ה"א דהוה ס"ל דטעמא דאין מדליקין בדבר שאינו נמשך אחר הפתילה משום דכל טיפה וטיפה עומד בפ"ע ונמצא מקרי כמו שנתחלה המלאכה בשבת, וכעין דאמרינן בירושלמי שם פ"א משום שלא הותחל המלאכה בכל חטה וחטה. ועי' בירושלמי פ"ב גבי הך דשפופרת של ביצה משום דמשקה טופח חבור והוה כמו הותחל. [אם חיברה היוצר מתחילה מותר. שנייה היא שכולה אחד. אלא אם חברה בסיד או בגיפסוס. יאות דרבי יודה כדעתיה דר' יודה אמר משקה טופח חיבור. תני פתילה אחת בשני כוסות בשתי קערות בשני תמחויין אסור רבי יודה מתיר. ר' חנניא בשם רבי פינחס ר' יודה כדעתיה דר' יודה אמר טופח חיבור]. ועי' תוס' ע"ז ד' ס' ע"א גבי חבית אם הוה כולה חבור זה לזה כו'. [ד''ה אמר רב פפא ע''ש]. (ועי' צ''פ הל' שבת פ''ג ה''ב, וצ''פ על תוספתא עדיות פ''א).בברכת שמעון לשבת י''ח:דהנה י"ל דגרמא מותר, דעשיה הוא דאסור אבל גרמא מותר, דגרמא אינה נחשבת כעשייתו של האדם. וכן הדין לגרמא בנזיקין ועוד, ואולם בין גרמא לעשיה ישנם עוד גדרי ביניהם, דהנה המשבר כלי של חברו חייב, והגורם שהכלי של חברו יישבר הוי גרמא בנזיקין ופטור, אבל הזורק כלי של חברו אע"ג שלא נשבר על ידו שבא אחר ושברו דמספ"ל בגמ' ב"ק י"ז אי בתר מעיקרא אזלינן ואז הדין דהראשון חייב, דע"י זריקתו חשיב כאילו שברו, והשני רק מנא תבירא תבר אע"ג שמעשה השבירה שלבסוף לא נעשית על ידו [של ראשון], מתייחסת העשיה אליו וכאלו עשה מעשה השבירה מעת הזריקה. (ע''ד חילוק המשנ''ב לדעיל בין מקריב האש לפת או הפת לאש). וידועים דברי הנמוק"י דלכן מותר להדליק הנר בערב שבת והנר דולק כל השבת ולא נחשב כאלו האדם מבעיר את הנר, משום דפעולת האדם חשובה כמוגמרת מעת עשייתו, וכמו בזורק כלי נחשב כאלו כבר שבר, כמו כן במדליק בערב שבת נחשב כאלו עשה עכשיו כל מעשה ההבערה והרי עשה בחול. ואולם התוס' בב"ק שם כתבו דזה דוקא בשבר הכלי אזלינן בתר מעיקרא, אבל אם זרק חץ שיפגע בכלי לא חשיב עדיין שנגמרה הפעולה והכלי תחשב כמנא תביר, כיון דבגוף הכלי לא נעשה עדיין שום פעולה והדברים עתיקים במ"ש הקצה"ח בסי' ש"ץ דהרא"ש והנמוק"י הנ"ל לא ס"ל בזה כהתוס', והאחרונים נחלקו בזה על הקצה''ח...והנה אם כי זורק חץ שיפגע בכלי ופגע ושבר הכלי, חייב לשלם וחשיב כמזיק ולא כגורם, אבל ההבדל הוא להתוס' דזה רק בשעה שנשבר חל החיוב, משא"כ בזורק כלי חל החיוב משעת הזריקה כנ"ל. ולפ"ז הרי י"ל דאם כי בשבת גרמא מותר, זה היכא דהפעולה לא תחשב מצד הדין כעשיית האדם, ולכן לא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה, אבל באופן דתחשב כמעשה האדם כדוגמת זורק כלי או זורק חץ לשבר הכלי - יתחייב, דהרי חשובה זו עשייתו. רק אם הוא זה באופן כזורק כלי א"כ אם עשייתו היא בערב שבת הרי זה נחשב כנגמרה עשייתו מע"ש כדברי הנמוק"י הנ"ל, אבל אם זה בדוגמת זורק חץ דאז לא נחשב כנגמר מע"ש וכשנגמר בשבת הרי שעשייה זו נעשית עכשיו על ידו, א"כ יהי' אסור.וא"כ י"ל דזה סברת הירושלמי דבנתינת חטים לרחיים חשיב זה כאילו זורק חץ שיבא לידי עשייה אח"כ, ולא חשיב זה כמדליק נר, כיון דבכל חטה וחטה לא הוחל עדיין וא"כ לא דמי לזורק כלי, וכן בהא דלא יקוב שפופרת של ביצה, אבל מ"מ חשיב זה כמעשהו כיון דנותן החטים לתוך הרחיים ולא כגרמא בעלמא, ולפ"ז היכא דהוי גרמא בעלמא לכ"ע יהי' מותר, דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. והיכא דהוי כמעשה זריקת הכלי והיא הדלקת הנר - שרי מטעם דהוי כבר כגמר בערב שבת כהנמוק''י הנ"ל, אבל היכא דהוי כזריקת חץ בזה הוא דקאמר הירושלמי דאסור, ובזה י"ל דגם הש"ס דילן מודה, ונחלק רק בזה על הירושלמי אי נתינת חטים לתוך הרחיים הוי כזריקת חץ די"ל להגמ' דילן כיון דלא נעשה שום פעולה בכל חטה וחטה הוי זה רק כגרמא בעלמא, אבל בשריית הדיו והסמנים יפרש הרמב"ם דהוי עשיה בגוף הדבר ולכן בע"כ ההיתר משום דנעשית המלאכה קודם השבת, אבל אם לא נעשית עדיין המלאכה הוי זה כזריקת חץ וא"כ הי' אסור לב"ה כנ"ל. ↩︎

12. לפחות היה ראוי למלקט להזכיר סי' רס''ה וכל המובא להלן, ואז לכתוב דעתו אם מחלק או חולק...כי מובא בראשונים שבסי' של''ד התירו גרם כיבוי רק משום סכנה והפסד. (וראה פסקי תשובות או''ח סימן רס''ה אות ו':אבל כשאין חשש דליקה של כילוי ממון רב, אין להניח כלי עם מים תחת נרות שניצוצות ניתזין מהם או תחת נר המט ליפול, אפילו יש חשש שהמפה והשלחן יפסדו וינזקו, ואפילו על ידי נכרי אסור, ואפילו מערב שבת אסור, ואם עבר ונתן יסלקנו משם מיד כשנזכר ואפילו בשבת). ↩︎

13. כמ''ש בחדושי הר''ן: אפילו תימא רבנן מפני שמקרב את הכבוי. כלומר ורבנן לא שרי אלא בגרמא בעלמא דהיינו לעשות מחיצה בכלים מלאים וכן נמי הא דאמרינן התם טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה התם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדולק אלא מונעין שלא יתפשט האור אבל הכא טפי מגורם הוה...וכ''כ בחדושיו [המיוחס לר''ן]: אלא אמר רב אשי אפי' תימא רבנן וכו'. פירוש לעולם מתני' מבעוד יום כברייתא ולא מיבעיא דאתיא כר' יוסי דמחמיר אלא אפי' לרבנן דפליגי אר' יוסי ומקילי הכא מודו משום דהתם לא הוי אלא גורם כיבוי אבל הכא הוי כיבוי ממש ולהכי אסור ליתן לתוכו מים אפי' מבעוד יום לכולי עלמא וכמו שפי' רש"י ז"ל. ↩︎

14. ומה גם שבסי' של''ד פסק הרמ''א בשם המרדכי דגרם כיבוי מותר, רק במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ). והבו דלא להוסיפו עלה.ועי' היטב בשו''ת עטרת משה (לעמבערגער) או''ח סי' קט''ו שכתב לחלק בין מלאכות שבת, מתי חייב רק כשנעשית המלאכה מיד, ומתי חייב אף אם נעשית לאחר זמן. וחבל שלא ראוהו מקצת המלקטים שהתירו כל גרמא ללא הבחנה והבדלה (עי' ירושלמי ברכות פ''ה ה''ב) וז''ל מקצת לשונו שם: הנה זה מבואר וידוע דמלאכת שבת מתחלקת לכמה סוגים, יש מלאכות אשר חיובם דוקא הם, אם נעשה ממש כפעולתו, כגון מלאכת כותב מוחק קוצר כו'... במלאכת מבעיר ומכבה יש לחקור אי הוו מאלו שצריכים להיות מיד ע''י מעשיו, או אף אם בסיבת עשייתו תצא המלאכה... וכבר עמדתי עמש''כ שו''ת מהרש''ג כדבר פשוט דהבערה וכבוי הוא מהמלאכות שצ''ל מיד, ואינו כמבשל או אופה שהוא מניח רק הקדרה על האש ונגמרת ע''י האש, דכל מלאכה ומלאכה היא לפי מה שנמסר ואיך שהיה במשכן, ודבריו נסבו עמש''כ רבו בשו''ת מהר''ם שיק (או''ח סי' קנ''ז) אם מעריך שעון שידליק בעוד זמן, אי יש בזה חיוב ד''ת אם ערכו בשבת או העמיד הנר סמוך לו בשבת... ע''ש. ↩︎

15. וכ''כ התוס' מסכת ביצה כ''ב ע''א: והמסתפק ממנו חייב משום מכבה - אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב כו'. ע''כ. הרי שגרם כבוי בשבת אסור, והרמב''ם פי''ב פסק: המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה. עי' אור הישר לרמב''ם שם. ↩︎

16. ובקו''א שם: והוא הדין כאן בנידון דידן הספק הוא שמא ברגע זו שיתחיל לפתוח ינשב רוח בחזקה ואי אפשר שלא תכבה כשיפתח, ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שפותח שע"י כן הרוח מכבה בודאי כיון שכבר יש רוח, והוא לא ידע ואשם שסבור כשמתחיל שאין שם רוח, לפי מה שכתב המג"א בסי' תקי"ד דהכא באין שם רוח עסקינן ואפילו הכי אסור, ושייך שפיר לשון שמא כמ"ש. ↩︎

17. וכן הסיקו אליבא דהלכתא הרבה מהאחרונים שלא בכל המלאכות גרמא מותרת כמ''ש אבן העוזר אורח חיים סי' שכח סעיף מ''ח:העולה מזה להעמיד עלוקה (למצוץ דם) בשבת אסור מן התורה, וכן לטחון ברחיים של מים גם כן מן התורה הוא אסור והן אבות מלאכות ע''כ. ובספר שביתת השבת מעשה חושב פ''ד:ובירושלמי [מז ב] איתא דהמדייר שדה חייב משום חורש ואף על פי שאינו רק גרמא, שעיקר המלאכה נעשה ע"י בהמתו, (ובנמוקי יוסף פרק מי שהפך [מו"ק, בד' הרי"ף ה' ב'] כתב וז"ל אין מדיירין, שמכניסין בהמות לשדה ושוכבות שם בלילה ומזבלות אותה וכל הלילה מטיילות ממקום למקום עד שמזדבלת כל השדה ואסור אף על פי שאינו בידים מפני שנראה כמזבל והמזבל מתולדת זורע או חורש הוא עכ"ל, וצ"ע מירו' הנ"ל (שמחייב) ע''כ ע''ש. ועוד ועוד. (ועי' ספר ברכת יעקב עמ' קל''ט והלאה. וזאת למודעי שגם בכמה מהציונים לספרים שהמחו המלקטים המתירים תמצא בכמה וכמה מקומות שלא כדבריהם שהעמירו בחדא מחתא: "ומה בין הבערה וכיבוי, לבישול, כולה חדא מילתא היא" וכ''כ וכ''כ וכ''כ... והמעיין נכוחה בספרים יווכח שבכמה מקומות האמת נעדרת וגם הם החמירו או לפחות הסתפקו בדבר). ↩︎

18. ז''ל קובץ על יד: ואפשר דלמד רבינו דין המשלח כלבים וכו' מהא דקיי"ל גבי צידה צבי שנכנס לבית ונעל בפניו דחייב כמ"ש בהלכה שאח"ז והוא ממתני' אף על גב דלא עבד איהו הצידה כלל רק שנעשה ממילא ואפ"ה כיון דהוא נעל הדלת חייב כ"ש כאן דעשה מעשה בתחלה ובסוף ועל ידו נגמרה הצידה דחייב... ↩︎

19. דף על הדף נדה ל''ט ע''א ע''ש.וז''ל הר צבי שם: שהעמדת קדירה ע"ג התנור החשמלי בשבת, כיון שבודאי ידלק אח"כ מעצמו, מבלי שיהא צורך בפעולה - דליהוי כמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא, וכבר כתבתי במקום אחר שמעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא דיהא בו איסור של תורה עפ"י מה שכתבו התוס' סנהדרין (דף עז, ד"ה סוף חמה) לענין נזקין וחיוב מיתה, שאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא דחייב למ"ד אשו משום חציו. והרי מבואר בב"ק (דף ס) בלבה ולבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבות פטור, ופריך בגמרא: מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב ומשני רב אשי: לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא. הרי אף מה שלענין היזק פטור, לענין שבת הוי כעושה מלאכה, א"כ ק"ו במקרב הדבר אצל האש דלענין מזיק חייב כ"ש לענין שבת... עכ"פ בנ"ד שהוא מקרב את הקדרה לאש החשמל שהזרם כבר נמצא ויבוא מאליו אל התנור, יש לדון דהוי מעמיד קדרה בשבת במקום שסוף אש לבוא, והוי כמקרב הקדירה אל האש דיהא בו איסור של תורה... בנ"ד לענין תנור חשמלי, אפשר לומר שזרם החשמל כבר ישנו בעולם וע"י השעון האוטומטי סופו להגיע מאליו אל התנור. ↩︎

20. אין המטרה בזה לפסוק הלכה, אלא רק להעיר שיש להתבונן היטב בהיתרי גרמא. ↩︎

21. כ''כ בכ''מ, עי' צפ''ו קכ''ט כותב: כי כיבוי ג''כ לא נפעל כלום רק באש, דעל השמן ופתילה מה שנשאר עדיין לא דלק, ומה שדלק לא נשאר, עי'...ביתר ביאור כ' מרה''מ שבת סי' א': אמנם אחר העיון תראה שיש במלאכת הכבוי ענין פרטי מה שאיננו דומה לשום מלאכה מל"ט מלאכות, דבכולם צריך לפעולה שעושה, שהחורש נמצא עשה פעולת החרישה בשדה, והקוצר עושה את הדבר תלוש, וכן כולם. משא"כ בכבוי שהמכבה את הפתילה איננו עושה בה שום פעולה, דאותו חלק שכבר נבער איננו יכול לכבותו שיחזור לקדמותו, שכבר נעשה אפר, והנשאר שעדיין לא נבער, ואף מה שנשאר במקום שאחז האור ברוב פתילה מה שעדיין נשאר שלם זה לא היה בוער מעולם, וא"כ אין פעולת הכבוי כי אם שמונע להבא, שאלולא היה מכבה היה האור נאחז ביתר הפתילה, והוא מונע שלא יאחז בפתילה האור, ולהכי הו"ל משאצל"ג, דדבר שכיבה כבר נעשה אפר ואינו חס עליו דלא אהני מעשיו וחייסותיה, והמותר שחס עליו לא היה דולק מעולם ולא כיבה אותו, והאיך שייך לומר שהוא צריך לדבר הנכבה? אא"כ בעושה פחם דצריך לדבר שנעשה פחם אבל זולת זה אינו צריך לגוף המלאכה והבן זה. ↩︎

22. כידוע יש מקומות שהחיוב הוא על עשיית האיסור, איסור גברא, ויש שהחיוב הוא התוצאה, הנפעל, איסור חפצא. ↩︎

23. לדעת כמה ראשונים, וכן משמע מהמכילתא פר' בא: כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה גוי מלאכתך ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (שמות לה ב) הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך כו'. עי' אנצ''ת ערך אמירה לנכרי שבות. ↩︎

24. שו"ת אגרות משה או''ח ח''ד סימן ס':הנה בדבר שע"י חשמל אפשר ע"י מורה שעות הנעשה לכך שיעמידנו בערב שבת באופן שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה... הנה לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת (פעקטעריס) ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל וכ"ש מצד מעשה הישראל עכ''ל ע''ש. (וכן דעת הצ''פ שגרמא ואמירה לעכו''ם אסורות מאותו טעם כדלהלן). וחלק עליו ביב''א ודחה דבריו, ומתיר לבשל בשבת ע''י גרמא וז''ל: ובמחכ"ת הרי מעשים בכל יום ע"פ רבותינו הפוסקים, שע"י שעון החשמל נכבה בשבת ואח"כ נדלק בעצם יום השבת ע"פ השעון, ולית דחש להא משום זילותא דשבת, ומה בין הבערה וכיבוי, לבישול, כולה חדא מילתא היא, ובע"כ דה"ט משום שלא אסרה תורה בשבת אלא עשייה, אבל גרמא שרי, (א''כ אמאי לא התיר לבשל ממש דהיינו להניח קדרה על תנור חשמלי והתבשיל יתבשל כעבור זמן? הרי גם זו גרמא לדבריו) ומ"ש שזהו בכלל איסור אמירה לעכו"ם, ליתא, דהא גבי דליקה אסור לומר לעכו"ם לכבות, ואילו גרם כיבוי מותר אפילו ע"י ישראל. (לא נכון, גרם כיבוי אסור, רק באופן לא ישיר מותר כנ''ל, דכוותא אמירה לגוי באופן לא ישיר: כל המכבה אינו מפסיד, אב''ש, וזה מש''כ אג''מ) (ובפרט לרוב הראשונים דס"ל שגרמא בשבת מותר, אפילו שלא במקום הפסד. וע"ע בשו"ת חוות בנימין (סי' כז). ודו"ק). וכ"כ הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סי' כד) דגרמא בשבת, קיל טפי מאמירה לעכו"ם. ע"ש. עכ''ל. (למנוע טעות יש להדגיש שרק זה כתב שם הגרש''ז אוירבך: "דגרמא קיל מאמירה לעכו''ם", ולא בענין דידן, ואדרבא שם דן בענין: נראה שאם במפעל החשמל נעשה בשבת הייצור של החשמל בעבירה ע"י ישראל, פשוט הוא שאסור ליהנות בשבת מהאור והאש שיצירתם בעבירה, ולא עוד אלא שגם התבשיל שנתבשל מאליו בשבת ע"ג תנור חשמלי נלענ"ד שאסור לאוכלו בשבת ועתה אבאר כו' וכו' עכ''ל. עיין שם היטב). ↩︎

25. א') יש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, שנאמר: כל מלאכה לא יעשה בהם, כדרשת המכילתא. ב') ויש אומרים שאסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם. ג') ויש אומרים שהאיסור יוצא מהכתוב: ממצוא חפצך ודבר דבר והוא בכלל דיבור של חול שאסור בשבת, ועוד: שהנכרי נעשה שלוחו, ואף על פי שמן התורה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא, וכשהנכרי עושה בשבת בשליחותו של ישראל, הרי זה כאילו הישראל עושה. ↩︎

26. כיבוי לא חשיבא הנאה כמ''ש התוס' שבת קכ''ב: "דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי" כו'. ↩︎

27. למעשה מבאר רבינו ג' גדרים: א': פועל [עושה], ב': פעולה, העשיה. ג': נפעל, [תוצאה]. עי' מפענח צפונות פי''ב וי''ג. ↩︎

28. לכן הכותב בשמאלו – פטור. (שבת ק''ג) כי הפעולה נעשתה בשינוי. "וע''כ משום זה, דהחיוב משום הפועל". ולכן הכותב על בשרו – חייב. אף שחמימות הבשר מוחקת את הכתב ואינו מתקיים, מ''מ "החיוב הוא על האותיות, וכיון דמצד עצמן הם מתקיימים – חייב"."ולר"י נראה דלאו פירכא היא דלא דמי, דהתם שם המלאכה כתיבה וכתיבה נגמרה כשיכתוב שתי אותיות ואפי' רחוקות זו מזו, אבל הכא שם המלאכה היא הוצאה וכשהוציא לשתי רשויות אכתי לא נגמרה הוצאה עד שיקרבם". (תוד''ה בהעלם ב''ב נ''ה ע''ב).מהתוס' מוכח כנ''ל שבכתיבה החיוב הוא על הפועל, לכן גם אם כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אבל בהוצאה החיוב הוא על הנפעל ואם אין הנפעל בשלימות – שהוציא לשתי רשויות – פטור. ↩︎

29. מבעיר מתכת – "ומ''מ היכא דמחמם ברזל כדי לצרפו הוה תולדה דמבעיר ושם צריך שיעור, דאין המלאכה מצד הפעולה רק מצד הנפעל" – קונטרס ההשלמה דף ז' טור א'. ↩︎

30. מלאכת מבעיר ומכבה – החיוב על הפועל - ונ''מ ג''כ די''ל גבי מקלקל בהבערה חייב דמ''מ האש יוצא כתקון. בלשון רבינו – אם מבעיר ומכבה הן מלאכות בעצם מצד עצמן, שהחיוב הוא על מציאות האש או סילוק וכיבוי האש, או החיוב הוא על התוצאה דהיינו כליון ושריפת העצים, או בכיבוי – "על מה שנשאר ולא דלק".רבינו מבאר שדעת הרמב''ם "שהחיוב הוא עצם הדבר, וראיות הרבה, דקיי''ל בתוספתא (פ''ט דשבת) דגבי מבעיר ומכבה כל שהוא ג''כ חייב, וכן במוציא אש חייב בכל שהוא, [ביצה דף ל''ט] ואם הוה משום דבר הנדלק הוה צריך שיעור כל אחד כפי מה שהוא". ↩︎

31. (עושה סימן על הנייר או העץ) – חייב גם אם רשם ביד שמאל. מפני שהחיוב הוא על הנפעל."אבל בישול דחייב רק משום דבר הנתבשל - צריך שיעור כגרוגרת" – צפ''ד ח''ב סי' ל''ה]. ↩︎

32. הצובע ברזל פטור משום שאינו מתקיים, משום: "דשם החיוב על דבר הנצבע, וכיון דאין מתקיים עליו הצבע – פטור". וכ''כ בהל' גרושין פ''ד ה''ז: ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבת פי"א הל' י"ו גבי כותב על בשרו ע"ש ושם פ"ט הל' י"ג גבי אם צבע ברזל דפטור דזה אינו קולט כלל הכתב וזה קולט רק שיוכל לימחק מחמת דבר אחר. המנחת חינוך, הובא בשו''ת הר צבי כותב סי' ג': ויעויין מנ"ח במלאכת כותב שכתב וז"ל: עח"מ סס"י קכד מביא בשם המרדכי דדיו כ"ז שהוא לח הו"ל דבר שאינו מתקיים וכו' וא"כ בשבת אינו חייב בכותב תיכף, רק לאח"כ שנתייבש והו"ל כמו אפיה ובשול. הנה מדברי המנ"ח נראה שהשוה כתיבה לבישול לאמור שמלאכת הכתיבה לא נגמרה רק אחר שנתייבש כמו בבשול ואפיה, שלא נגמרה האפיה עם הדבקת הפת אלא לאחר שנאפה, וא"כ ה"ה לענין אקרובי מלאכה נמי דינו כבישול דנחשב כמלאכה. עכ''ל. ע''ש שדחה דבריו.ולפי דברי רבינו כאן פשוט שהכותב חייב אף טרם שנתייבש, כי החיוב על פעולת הכתיבה כנ''ל. ↩︎

33. "אבל בישול דחייב רק משום דבר הנתבשל - צריך שיעור כגרוגרת" – צפ''ד ח''ב סי' ל''ה. ↩︎

34. הבהמה חורשת והוא רק גורם ע''י שמנהיגה בקולו – חייב. ↩︎

35. אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ, הרי שצמאה ואינו משקה אותה, פרס עור ע"ג הדייש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור כו'. ↩︎

36. המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו, ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד, הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות. הלכה י''ג: אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר... ↩︎

37. הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו, או שהלך בין ברזל ועששיות של זכוכית כדי שתקטע ידו ונקטעה, או שאמר לנכרי להטיל בו מום הרי זה לא ישחוט עליו, זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו ואם נעשה שלא לדעתו הרי זה שוחט עליו. ↩︎

38. השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות, לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה. ↩︎

39. הי''א: ... ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן ר' בא בשם רב יהודה אסור לישראל לסייעו ואסור להיעשות לו שליח אנטונינוס שאל לרבי מהו לבנות מזבח א"ל בניהו וגנוז אבניו מהו לעשות לו קטורת א"ל חסר בה אחת מסממניה לא כן תני [שמות ל לז] לא תעשו לכם לכם אין אתם עושין אבל עושין הם אחרים לכם. ↩︎

40. החרישה נעשית ע''י הבהמה והוא רק גורם (גם אם מנהיגה בקולו חייב) ומ''מ חייב. ↩︎

41. הלכה א': אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. הלכה ב': והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו. (מכאן שהחורש בבהמתו חייב אף דהוי גרמא, שהוא רק מנהיג בידיו או בקולו את הבהמה החורשת). ↩︎

42. כלומר לא רק גוי שכבוש תחתינו וכופין אותו לעבוד שזו גרמא ישירה שתיעשה מלאכה ואסור מהתורה, אלא אפילו גוי שעושה לדעתו, והיינו יכולים לטעות ולהתיר כי אינו עושה מחמת האמירה ולדעתיה דנפשיה עביד, אפ''ה אמירה לעכו''ם (בכמה מלאכות הויא גרמא ו) אסורה מהתורה. ↩︎

43. אמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת - פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת - דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. במזיד נמי לא מיחייב - דתנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה. הא אין חייבין על שגגתו חטאת - אין חייבין על זדונו סקילה. בלאו נמי לא מיחייב, דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין - אין לוקין עליו. ↩︎

44. ולכן: "לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור". כי כשמכרת קולו עושה לדעתה מרצונה, אבל בהמה של אחרים, אם גרם לה לחרוש חייב מהתורה. ↩︎

45. דיקא נמי דקתני שהכישה - וא"ת בפ"ק דקדושין (דף כב:) תניא או שהכישה במקל ורצתה לפניו דאקרי משיכה ולא הויא הכחשה וי"ל דהתם דאדם נכרי לקחה ואינה מכירתו בדבורו שייך למיתני הכישה אבל הכא דאיירי ברועה שהבהמה מכירתו ואזלה מחמת דבורו לא שייך למיתני שהכישה. ↩︎

46. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בי רבי חנינה אמר המנהיג בקול בכלאים לוקה. ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשואל. והתני שמואל היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו הרי זה פטור. תמן לדעתה היא מהלכת. ברם הכא על כורחה היא מהלכת. ↩︎

47. כי אינה עושה לדעתה אלא בכפייה. ↩︎

48. ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה כו'. מ"ט? נהי דלרביעה לא חיישינן, מעביד ביה מלאכה חיישינן. וניעביד, כיון דזבנה קנייה, [כיון דזבנה קנייה - ואינה של ישראל ומשום לפני עור לא תתן מכשול לא קעבר דבני נח לא נצטוו על השביתה אבל גבי רביעה ליכא למימר הכי משום דהתם קעבר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) לפי שבני נח נצטוו על הרביעה אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור]... אמר רמי בריה דר' ייבא: גזירה משום נסיוני, דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיע' החמה דמעלי שבתא, וא"ל: תא נסייה ניהליה, ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזל, והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת - חייב חטאת. (והלא אמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת - פטור מכלום? ומבאר רבינו שרק בבהמתו פטור דלדעתה עבדה אבל כיון שמכרה אין הבהמה שלו, אם מחמר חייב). ↩︎

49. במשיכה, כיצד? תקפו ובא אצלו - קנאו, קראו ובא אצלו - לא קנאו... וקראו לא? והתניא: כיצד במסירה? אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה - קנאה; כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל - קנאה; רבי אסי ואמרי לה ר' אחא אומר: עד שתהלך לפניו מלא קומתה, אמרי: בהמה אדעתא דמרה אזלה, עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל. ↩︎

50. עד שלשים יום - יעמיד פרנס. ופרנס לאו שליחותיה קא עביד? אמר רב הונא: באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד? והתנן: מי שהיה מושלך בבור, ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו - הרי אלו יכתבו ויתנו, הכי השתא, התם קאמר יכתוב, הכא מי קאמר יזון? כל הזן קאמר. והא אמר ר' אמי: בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, בדליקה למעוטי מאי? לאו למעוטי כי האי גוונא, לא, למעוטי שאר איסורים דשבת. [דחמירי ולא התירו בהן לומר העושה לי מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו עובדי כוכבים ויעשו]. (מכאן שגרמא אסורה בשאר איסורי שבת). ↩︎

51. כבה הוא דלא אמרינן ליה - שעושהו שלוחו ממש. ↩︎

52. מי שהחשיך, נותן כיסו לנכרי – [מבעוד יום]... גמרא. מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי – [והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת]. ↩︎

53. כלומר, בדבר שהאיסור הוא הנפעל והתוצאה אזי גם מלפני שבת אסור לגרום או לומר לגוי שיעשה בשבת (אמירה לעכו''ם היא גרמא). אבל במקום שהפועל אסור כמו כבוי אש, אסור לומר לגוי שיכבה כי לדעת רש''י אמירה לעכו''ם אסורה משום ודבר דבר שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, ואם אמר לו לפני שבת מותר (גרמא ואמירה לעכו''ם). ↩︎

54. בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו מי מעל? [מי מעל - כגון שנפלו לה נכסים מאביה, משנשאת, ועמהן מעות של הקדש, ואין ידועין שהן של הקדש, ואמור רבנן: בעל זוכה בהן בכל הנכסים, להשתמש ולאכול פירות, ובתקנה זו נעשה שליח בנכסי הקדש לקנותם], אמר רבא: מאן לימעול? לימעול בעל - דהיתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני. תימעול איהי - דהיתרא נמי לא ניחא לה דליקני. [אלא על כרחה תקנו לו חכמים], נימעלו בית דין [של ישראל שבאותו דור, שכל תקנות משפט תלויה בהן, ועל ידיהן נוהגות חוקות המתוקנים לצבור מאז, והוי כמי שתקנו לו הם קנין זה, ונמצאו הם המקנין לנכסי הקדש והוציאום לחולין] - כי עבדו רבנן תקנתא, ואמרו בעל לוקח הוי - להיתרא, לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא. על הגליון שם ב''מ צ''ו כ' רבנו: עיין יבמות דף צ''ב ע''ש [הורוה ב"ד להנשא כו'. מאי קלקלה? ר' אליעזר אומר: זינתה, ר' יוחנן אמר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. מאן דאמר זינתה, כל שכן אלמנה לכהן גדול, מאן דאמר אלמנה לכהן גדול, אבל זינתה לא, מ"ט? [דאמרה:] אתון הוא דשויתין פנויה]. זה הגדר בכל דבר שגרם ג''כ אסור, ור''ל היכא דלאו האיסור מעשה הפועל, רק על הפעולה הוה האיסור, שם גם גרם אסור. וכן הגדר בגיטין דף מ''א ע''ב דכופין את רבו כו', ור''ל ג''כ דהגדר שצריך שיהיה ישוב בעולם, לכן גם האדון עובר על זה אם הוא מעכב את חצי בן חורין מזה, לכן כופין. וכן גבי גרם של זנות. וא''ש מה שהקשו התוס' גיטין דף מ''א ע''ב [ד''ה כופין הקשו וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ... [ומתרץ רבנו ... אך זה לא הוה חבירך רק הוא עצמו דהוא גורם לזה (ביטול ישוב עולם) וחציה שפחה וחציה ב''ח דכפו את רבה לשחררה משום דמנהג הפקר נהגו בה כו'. מתרץ רבנו בצפ''ד סי ס''ה דגבי זנות צריך לשחררה משום דהאדון עצמו עובר על גרם של זנות ע''י שלא שחררה דהוא גורם שתעבור על לאו, והוה בגדר לא תנאף דשבועות דף מ''ז ע''ב גרם]. ובהך דשבועות דף מ''ז. ועיין בפסחים דף ס''ט ע''ש - יכול לא יהא ענוש כרת אלא שהיה טהור, ושלא היה בדרך רחוקה. ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מנין [כגון כל טמאי טומאת ערב שראויין ליתקן ... ואפילו הכי מיחייב ליה כרת - משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה] תלמוד לומר והאיש. ומ''ש סוכה דף כ''ה ע''ב גבי פסח ע''ש [גמ' אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי וברש"י ד"ה שחל כו' מ"מ שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן כו' ע"כ. בצפ"ד ח"ב סי' כ''ג כתב: ומאוד יש להאריך בזה בהך דסוכה דף כ''ה ע"ב [דתניא: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו כו']. ופסחים דף ס''ט ע"ב [ערילות, דאי כוליה ציבור ערלים נינהו - אמרינן להו קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסחא, יחיד נמי אמרינן ליה: קום מהול ועביד פסחא. ואי לא מהיל ועביד - ענוש כרת. טומאה, דאי כוליה ציבורא טמאין נינהו לא מדינן עלייהו, אלא עבדי בטומאה - יחיד נמי פטור]. - אם טמא מת שהיה לו זמן להזות ולטבול ולא טבל, אם חייב כרת על פסח אם לא עשה, כיון דכעת גברא דחייא מחמת הדין ולא דמי לערל. [טמא מת אינו פסול בעצם שאם רוב הקהל טמאי מת היו מקריבים בטומאה, וערל פסול בעצם]. ובאמת זה תליא אם פסוק דושמרת קאי אפסח או אתפילין עירובין דף צ''ו ע"א ע"ש דכל מקום שנאמר שימור צריך לעשות כל הפעולות שלא לבטל הדבר אף בהיתר ועיין יומא דף פ''ה ע"ב גבי פק"נ דוחה שבת מן ושמרו כו'. ועיין במכילתא פ' תשא דמשמר שבת כאילו עשאו לשבת ע"ש ומה ר"ל? דנ"מ דגבי שבת לא הוה בגדר העדר [לא לעשות מלאכה] רק פועל מנוחה כו' [מ''ע לשבות].עכ"פ הגדר כך דבל מקום שנאמר שמירה צריך לעשות כל הפעולות שהדבר יתקיים כו' זה הגדר דשומרי שבת שיראו לעשות פעולות שלא יהא חילול שבת, ולא מחמת האדם שלא יעבור רק שלא יהא השבת מחולל, וזה ר"ל כאילו עשאו לשבת ואכמ"ל בזה. עכ''ל. [ראה ההערות שם]. וכן גדר ספק לננפשות להקל ופקוח נפש דיומא דף פ''ה ועמ''ש סנהדרין דף ע''ב גבי דמים לו. ↩︎

55. מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין, אם עשה השליח שליחותו המשלח הוא שמעל... במה דברים אמורים כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר. ↩︎

56. סוף הל' כלאים: המלביש את חבירו כלאים... ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור.ובפ''ג מהל' אבל: המטמא את הכהן ... היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה. ↩︎

57. ומנא תימרא דגרמא אסור - דתניא: מום לא יהיה בו, אין לי אלא שלא יהיה בו מום, מניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר, שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו - תלמוד לומר כל מום, אמר מום ואמר כל מום. (כ' ערוך השולחן יו''ד סי' שי''ג סעיף א': ולזה אני אומר דלכן כתיב לשון לא יהיה בו ולא כתיב לא תעשה בו מום דאי הוה כתיב לשון זה בהכרח דגרמא שרי כמו שאמרו בשבת [ק"כ ב] לעניין מחיקת השם דכתיב לא תעשה כן לד' אלקיכם עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי וכן במלאכת שבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי ע"ש וכאן אפילו גרמא אסור לכן לא כתבה תורה לשון עשייה). ↩︎

58. אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז, ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח, ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ↩︎

59. כלומר אסור להרוג קדשים, [כמ''ש ראשונים בביאור הגמ' ע''ז י''ג: ולישויה גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלקיכם. ואינו רשאי להורגה בידים, שכל דבר השחתה אסור לעשות בשל גבוה, וכן פירשו בגמרא. רא''ה שם] המעשה אסור ולא הנפעל כי במיתתם אין נפעל, לכן גרם מותר, משא''כ נתינת מום בקדשים שהנפעל אסור. ↩︎

60. זו היתה שאלת השואל ע''ש. וכנ''ל, מום לא מפקיע קדושת הקדשים, וממילא החיוב להקריבם נמשך, ורק המום בכל רגע מעכב, דהיינו התוצאה שנגרמה ממעשיו היא האיסור, לכן אמרה תורה שהגורם מום חייב. משא''כ גורם לבהמת קדשים שתמות מותר כי רק המעשה אסור ולא התוצאה שהבהמה מתה, כי לא נשארה יותר קדושה. ↩︎

61. שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף מנין? ת"ל: לא תנאף, לא תנאיף. בכ''מ מבאר רבינו שהגורם לניאוף אסור. כלשונו: "אך דבר דגרם אסור כהמציאות עצמה, [גרם כמעשה], עיין שבועות דמ"ז ע"ב דיש ריבוי בפני עצמו גבי עוקב אחר המנאף עי"ש". "ועי' שבועות דף מ"ז ע"ב גבי עוקב אחר מנאף ר"ל ג"כ דיש זה השם דניאוף עליו וע"ש". ↩︎

62. האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל. אמר רב שישא בריה דרב אידי, אף אנן נמי תנינא: מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול. הני מילי בממונא, אבל באיסורא - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ובתוס: אבל באיסורא... ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי... ↩︎

63. וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל, קאי בלא ירבה, סוסים למה לי? לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס. ↩︎

64. אחד השוחט את הפרה, ואחד השוחט את אמה, ואחד השוחט את בנה - שנים האחרונים חייבין. האי מיבעי ליה לגופיה, א"כ ליכתוב לא תשחוט, מאי לא תשחטו? ואכתי מיבעי ליה, דאי כתב רחמנא לא תשחוט ה"א: חד - אין, תרי - לא, כתב רחמנא לא תשחטו - ואפילו תרי, אם כן, לכתוב לא ישחטו [לא ישחטו - דמשמע לא על ידי אחד ולא ע"י שנים לא יהיו נשחטין], מאי לא תשחטו - שמע מינה תרתי. ↩︎

65. והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה - תימה דהכא בעינא לחלק אף על גב דגופין מוחלקין והתם פרק אותו ואת בנו (חולין פב:) לא תשחטו ביום אחד משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח"כ שחט בניה משום דגופין מוחלקין אף על גב דליכא קרא... ↩︎

66. ר' יעקב בר אחא אמר שמואל בר אבא בעי מעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס עצם לחייב על כל עצם ועצם. [כתיב בקרא ועצם לא תשברו בו ולא כתיב ועצמות לחייב על כל עצם ועצם. קרה''ע]. הדא דתימר בהתרייה אחת אבל בשתי התריות שכן אפילו עצם אחד ושברו וחזר ושברו חייב שתים. ↩︎

67. שני קונמות מצטרפין, שתי שבועות אין מצטרפות, ר' מאיר אומר: קונמות כשבועות; ואי סלקא דעתך חייב בכל שהוא, למה לי לצרף? ... דאמר: אכילה משתיהן עלי קונם. דכוותה גבי שבועות, דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן, אמאי אין מצטרפין? אמר רב פנחס: שאני שבועות, מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות. והתוס': מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות פי' בקונטרס אבל קונמות אם נהנה וחוזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואין נראה להביא ראיה משם דהתם לחומרא תנן ליה שאם נהנה מחצי פרוטה וחזר ונהנה לזמן מרובה חצי פרוטה מצטרף כאילו נהנה כל הפרוטה בבת אחת ולא היה צריך לפרש אלא דלענין חטאת חלוקה משום דכתיב לאחת מאלה אבל גבי מעילה לא כתיב הכי. ↩︎

68. רבא אמר כו' - כלומר לא צריך למעוטיה מלאחת, וכי אתא לאחת למעוטיה מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה, שאם אמר שבועה שלא אוכל, ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת, אבל עדות וביטוי לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובב"ד, הלכך אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי. ↩︎

69. ע''ב: מתני'. ועוד שאלו ר' עקיבא: השוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם אחת, מהו? חייב על כל אחת ואחת או אחת על כולן? אמרו: לו: לא שמענו. אמר רבי יהושע: שמעתי, באוכל מזבח אחד מה' תמחויין בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים ק"ו, אמר רבי שמעון לא כך שאלן רבי עקיבא [הוקשה בעיני ר' שמעון שישאל אותו על זובח ויביא לו ראיה מאוכל וזה נהנה וזה אינו נהנה ולא יתכן ללמוד מאחד מהן על השני [פיה''מ לרמב''ם] ... אמר רבי עקיבא אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר לו השב אמר לו לא אם אמרת ממעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה צירף המעילה לזמן מרובה תאמר בנותר שאין בו אחד מכל אלו. ↩︎

70. וכן השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת, הא למה זה דומה למשתחוה לחמש צורות בהעלם אחת. ↩︎

71. כל דהוא נפש - אפילו מקצתה, ומיהו היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו, דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו. ↩︎

72. הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת בית דין, שנ' כל נפש אדם, עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש, והוא הדין לדחפוהו שנים או שכבשוהו שנים לתוך המים, או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג, כולן פטורין. ↩︎

73. הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, ומת - כולן פטורין [שאין ידוע על ידי מי נהרג]. ↩︎

74. סנהדרין ע''ו ע''ב: וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת - חייב... כבש מנלן? אמר שמואל: דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם. ↩︎

75. אפשר שלא שייך תורת שליחות בזה, שהשליח יכול להרוג ללא השליחות, והמשלח בדיבור לא עשה כלום, ולכן כ' הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ''ב ה''ב: אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו כו'. והמל''מ שם: אבל השוכר הורג להרוג את חבירו כו'. הריטב"א ז"ל (א"ה בפרק האיש מקדש) כתב דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בדיני שמים אבל בדיבורא לא מיחייב. ואפשר שלזה כיוון רבינו במ"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו. ↩︎

76. אי נמי, איש דאמר לה לאשה: אקפי לי קטן. להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד, אי בעי לא עביד - לא מיחייב שולחו, הכא נמי אי בעי עביד אי בעי לא עביד - לא מיחייב שולחן. להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא - מיחייב שולחו, הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו - מיחייב שולחן. ↩︎

77. ולכן חייב: אמר לעבדו ולשלוחו מנין? ת"ל: על כל דבר פשע. [קדושין מ''ג: מה מכירה ע"י אחר, אף טביחה על ידי אחר]. שגם גרם וע''י שליח ואף ע''י גוי – חייב. ↩︎

78. כי האיסור הוא לשחוט בחוץ, היינו הפועל לא הנפעל. ↩︎

79. השליח רצח במזיד המשלח פטור, כי מעשה הרציחה הוא האיסור ולא רק התוצאה, ואם השליח שוגג המשלח חייב כי על ידו נהרג אדם. ↩︎

80. ע''א: חומר בעלייה, שנים שאחזו בסכין ושחטו - פטורים, אחזו באבר והעלו - חייבין. ↩︎

81. שור של ב' שותפין - בשני שוורים של שנים לא מצי למיבעי, דלר"י בן בתירא דאמר (סנהדרין דף עח.) בהכוהו עשרה בני אדם בזה אחר זה האחרון חייב ה"נ האחרון חייב, ואי בבת אחת כולן פטורין ממיתה דכמיתת בעלים כך מיתת השור. ↩︎

82. לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב - וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו (לעיל י:) הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטור ... ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו. ↩︎

83. העלה חזר והעלה וחזר והעלה ... ר' יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת. ↩︎

84. ת"ר: איש איש - מה ת"ל? לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין, שיכול והלא דין הוא... ת"ל: איש איש, דברי ר"ש; רבי יוסי אומר: ההוא - אחד ולא שנים. ↩︎

85. ר' אלעזר בר' שמעון אומר הפריש בין השוחט בפנים ומעלה בחוץ לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ, שהשוחט בפנים ומעלה בחוץ הקדש מקבלו, השוחט בחוץ ומעלה בחוץ אין הקדש מקבלו, אין אפשר לשוחט אחר שוחט אבל יש מעלה אחר מעלה: ↩︎

86. דתנינא: תזבח - שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד, תזבחהו - שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, ואמר רב כהנא: תזבחהו כתיב. א"ל אביי: לאו אתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימתאה, אבל חכמים אומרים: ב' שוחטים זבח אחד. ↩︎

87. איתיביה רב נחמן לרב הונא: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים - חייב שלש חטאות; ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, אשחוטי חוץ לא ליחייב, מחתך בעפר הוא – [דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ כו']. ↩︎

88. וכ''כ בפ''ב דשחיטה: ועי' בתוספתא דמס' קרבנות פי"ב א"א לשוחט אחר שוחט גבי שחוטי חוץ והטעם משום בעל מום... ↩︎

89. כלומר אין מום פוסל בעוף, לכן גם השני היה צריך להיות חייב, [כי יש שוחט אחר שוחט], לולא המיעוט ששנים ששחטו פטורים. ↩︎

90. בעשותה - בכל הספרים גר' העושה את כולה ולא העושה מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין פשטיה דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש"ס דריש ליה אמלאכה כלומר בעשות אותה כו'. ↩︎

91. אכל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל, או שאכל שני גידים כולן אף על פי שאין בהן כזית לוקה שמונים, (וכן הוא לוקה על כל גיד וגיד). ↩︎

92. ולא כמו המתעסק בחלבים, כסבור רוק הוא ובלעו חייב שכן נהנה, כלומר החיוב הוא על הנפעל, התוצאה. אבל בגיד הנשה שאין הנאה, החיוב הוא על האדם. ↩︎

93. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה - סופג את הארבעים, סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים... א"ל אביי לרב יוסף: מאי טעמא דסומכוס, קא סבר סומכוס, אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד - חייב שתי חטאות... א"ל: אין. ↩︎

94. וכ''כ בשו''ת החדשות ח''ב אה''ע קכ''ח: ונ''מ גבי או''ב אם שחט בב''א או''ב אם חייב עיין ברמב''ם בהל' שחיטה פי''ב ה''י וזה תליא בזה אם גרם להמציאות שלא יהא או''ב נשחטים ביום אחד או להשוחט ועיין ב''מ דף צ' גבי גרם חסימה ע''ש ברמב''ם וגבי גרם סירוס שבת דף קי''א וכ''מ בזה.ושם: וכן גבי או''ב ס''ל לרש''י ז''ל בחולין דף פ''ג ע''ב לא תשחטו ע''ש, [ימים מיוחדים יש בשנה דהיינו ארבעה פרקים שאתה מוזהר להכריז אמה מכרתי לשחוט קרי ביה לא תשחיטו לא תגרום לה לישחט בימים הללו]. לא כמ''ש התוס' בכורות דף כ''א ע''ב משום לפני עור. וכ''כ בהערותיו על אזהרות (שו''ת החדשות ח''ד), על מש''כ אזהרות נ''ח: חק אותו ואת בנו בלבך תצפנו: ר''ל כי מוזהר גם שלא לגרום לאחרים וצריך כרוז עיין חולין דף פ''ג ע''ב ע''ש וזה ר''ל בלבך תצפנו. ↩︎

95. ור' ישמעאל? אמר לך: א"כ, לימא קרא כל חלב שור וכשב, עז למה לי? ש"מ לחלק. א"ר חנינא: מודה רבי ישמעאל לענין קרבן, שאין מביא אלא חטאת אחת; מ"ט? דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות. ↩︎

96. חייב על הראש - על הקפת הראש חייב שתי מלקיות דשתי פאות יש לו לראש שהראש כשתי חתיכות מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים ונמצא שיש לו שתי פאות צידעא מכאן וצידעא מכאן וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו ואף על גב דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף דזיל הכא פאה איכא וזיל הכא פאה איכא כדאמר לקמן גבי קרחה וגבי שריטה דמייתינן דחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שרט ושרט. ↩︎

97. חדא דמיחייב עלה תרתי - בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ"ל אישתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר בפ' בתרא דמכות (דף כ.) דאמר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת ואף על גב דהתם מצרכי קרא למחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית ליה מחלקות. ↩︎

98. הנרבע לזכר והנרבע לבהמה, אמר רבי אבהו: לדברי רבי עקיבא - חייב שתים, חדא מלא תשכב וחדא מלא תתן שכבתך, לדברי רבי ישמעאל - אינו חייב אלא אחת, אידי ואידי לא יהיה קדש הוא. אביי אמר: אפילו לדברי רבי ישמעאל נמי חייב שתים כו'. ↩︎

99. בכל העריות השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, כי הפועל אסור, ובשפ''ח הפעולה. ↩︎

100. גורם לעריות הוי איסור עצמי ולא רק איסור לפני עור. ↩︎

101. אני אומר שזה שנ' בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה או אניח זה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה... ↩︎

102. פר' ג' פ''ז: אל תחלל את בתך להזנותה יכול לא יתננה ללוי ולא יתננה לישראל תלמוד לומר להזנותה, לא אמרתי אלא חילול שהוא לשם זנות, (ב) ואיזה זה זה המוסר לחבירו בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. (ג) ולא תזנה הארץ, מזנים הם הפירות, יכול על מעשה יחידי תלמוד לומר ומלאה הארץ זימה, ולא על מעשה יחידי.(ד) רבי יהודה אומר הרי הוא אומר ותחניפי ארץ בתזנותיך וברעתיך, מהו עונשו של דבר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. (ה) רבי אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהם בא, והיא שקיבלה מאנשים הרבה ואין יודע מאיזה מהם קיבלה, שגג ונשא לבתו, שגג והשיאה לבנו נמצא הוי נשוי לבתו ובנו לאחותו נמצא ממלא את העולם ממזירים שנאמר זימה, זה מה הוא. ↩︎

103. כגון גרם למום בקדשים, שהבהמה חיה וראויה להקרבה אלא שהמום מונע (בכל רגע, פעולה נמשכת). אבל אם הדבר אינו (גרם לבהמת קדשים שתמות). מותר. ↩︎

104. בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, בעא למישטפא לעלמא, אמר: מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי; אמר: כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן, א"ל: שרי; כתב שם אחספא שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה; ↩︎

105. עי' הרא''ש ב''ק פ''ט הי''ג וכן הרמב''ן בדינא דגרמי, היכא דברי היזיקא הוי גרמי וחייב. ולקמן כותב רבינו: כיון דכתב כדי להשליכו, הוי הכתיבה עצם המעשה כו'. ↩︎

106. ק''י ע''ב: לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר. ומי שרי? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור - תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו - בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא, הני מילי - היכא דקא מיכוין, הכא - מעצמו הוא,... (אף שנאמר לא תעשו מ''מ גרם אסור, ורק סמא דעקרתא מותר כיון דאיכא גופא שלא מקבל סמא וממילא זה לא פס''ר) ↩︎

107. תלמוד לומר כו', ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואף על גב דקי"ל כר"ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כולה סבירא לן כרבי יהודה ואין נראה לר"י דבכל התורה כולה קי"ל כר"ש דשרי כו'. והכא אתיא אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס בשתיי' כוס עיקרין. [והרמב''ן: אלמא הלכה כר"ש בכל איסורי, אלא י"ל הכא פסיק רישי' ולא ימות הוא ואפ"ה קס"ד מעיקרא למישרא הואיל וממילא הוא שלא אסרה תורה אלא כורת ונותק גיד או בצים. עכ''ל. ורבינו מתרץ קס''ד שמותר משום שלאו פס''ר הוא, דאיכא גופא דלא מקבל סמא. וע''כ מה''ת הל' ע''ז פי''ב הט''ו]. ↩︎

108. מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א... ורבנן - סמא דנפצא אשקינהו; [סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן]. ור' ישמעאל - איכא גופא דלא מקבל סמא. ↩︎

109. ה''י: אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ... וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. והי''ב: המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו, ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד, הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות. ↩︎

110. מתקיף לה ר' אבהו: וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו, ואזהרתיה מהכא: השמר בנגע הצרעת. ↩︎

111. וכי הא דאמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית - חייב, מ"ט? גירי דידיה הוא דאהני ביה [שהפנה המים לעבור עליו וניערוהו]. חייב – [דהרגו ממש באותן המים והן הן כלי זיינו ולא הוי גרמא]. וה"מ בכח ראשון, אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. בסהדרין ע''ז ע''ב פירש''י: דכפתיה - קשר ידיו ורגליו על שפת הים. ואשקיל עליה בידקא דמיא - הפנה את מרוצת המים עליו. גיריה דידיה הוא - הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון. בכח ראשון - כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו.אבל בכח שני - שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו.להעיר מפי' בכור שור שמות (פרשת משפטים) פכ''א פסוק כ''ט:וגם בעליו יומת: לפי הפשט: פעמים שהוא חייב מיתה, כגון: הניח אותו לילך לדעת, כדי שיהרוג אדם שהוא שונא והורגו, אז חייב מיתה דהוה ליה כמי שהרגו בידים, כמאן דאשקיל עליה בידקא דמיא. ↩︎

112. בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי: חסמה מבחוץ, מהו? שור בדישו אמר רחמנא - והא לאו בדישו הוא, או דלמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא? - אמר לו: מבית אביך אתה למד יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם, בבואכם הוא דאסור, הא מישתא ומיעל - שרי? ולהבדיל בין הקדש ובין החל אמר רחמנא, אלא, מה התם - בשעת ביאה לא תהא שכרות, הכא נמי - בשעת דישה לא תהא חסימה. ↩︎

113. סוף ה''א: א"ר אבין ר"ע שאל את ר"ש בן יוחי מיבדקניה ביה, חסם מבחוץ והכניס מבפנים א"ל בבואכם אל אוהל מועד מבואכם אל אוהל מועד א"ר זעירא לא תחסום שור בדישו לא תדוש בשור חסום: (לפי הבבלי לא תחסום בשעת דישה, ולירושלמי לא תדוש בשור חסום, דהיינו שהתורה מזהירה שאם היא חסומה תיזהר שלא תדוש, או כשהיא דשה תיזהר שלא תהיה חסומה). ונפ''מ, אם האיסור הוא לחסום בשעת דישה, אם חסמה וגרם לה שתדוש, או שדשה בלי כוונתו שתדוש – מותר. ואם האיסור לדוש בשעת חסימה – אסור. וזו המחלוקת בירושלמי, בדישו ולא בדורכו. וכ''כ בהשמטות: וע' ב"מ דף צ' ע"ב גבי חסמה בקול או הרביץ לה ארי. ואמאי לא אמר שם כגון אם הדישה היתה ע"י גרם ולא החסימה. וע"כ צ"ל דהדישה היא הפעולה ובפעולה גרם פטור. [כנ''ל אם אסור לדוש, מעשה הדישה הוא הפועל, אז אם חסם וגרם לה בדרך הילוכה לדוש – פטור. אבל אם האיסור לחסום בשעת דישה, שהדישה היא נפעל ותוצאה אסורה, אם דשה וגרם לה להיות חסומה ע''י ארי וכו' – חייב]. משא"כ בחסימה דאסור לדוש בשעה שחסום. וע' ב"מ שם דף פ"ט ע"ב גבי פרות המרכסות ובפי' רבינו בס' הל' שכירות דר"ל דבשעה שמהלכות לדרכן אז הן דשות בלא כוונה:וזה הוה מחלוקת דתנאי בירושלמי ספ"ח דתרומות ע"ש. וזה תליא אי הדישה היא עצם הפעולה או רק מחמת שעי"ז נידש. עכ''ל. ז''ל הרמב''ן ב''מ פ''ט: פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום - "דלא מקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד" וכן פי' רב נתן בעל הערוך ז"ל ע''כ, (וז''ל הריטב''א שם: ויש שפירש מרכסות מלשון והרכסים לבקעה שלא נתנום לדוש אלא שהם עקמו דרכם והלכו אל התבואה ובכי הא רשאי לחסום דשור בדישו אמר רחמנא, וכן אמרו בירושלמי בפ"ט דתרומות (ה"א) בדישו ולא בדרכו ר' אליעזר אומר אפילו בדרכו ע"כ, והא מתניתא כרבנן והלכתא כותייהו, ע''כ). והרמב''ם: ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר עליהן משום בל תחסום, ובראב''ד: א"א דומה שהוא מפרש פרות המרכסות בתבואה כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר כדי לקצר הליכתן כו'.וראב''י סובר אף בדורכו, כי האיסור הוא לדוש בשעת חסימה. ↩︎

114. אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, הרביץ לה ארי מבחוץ או שהרביץ בנה מבחוץ, הרי שצמאה ואינו משקה אותה, פרס עור ע"ג הדייש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה. ↩︎

115. תנו רבנן: רשאי להופכו למטה ולאחותו. רבי שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו. וכשם שהמוכר אסור לאחותו - כך הלוקח אסור לאחותו. ולפיכך מוכר צריך להודיעו ללוקח. [התוס': כך הלוקח אסור לאחותו - לא שמעתי אם מותר למוכרו לנכרי נהי דלוקח אסור לאחותו אם הוא נכרי מותר ואף על פי דמוכר צריך להודיע ללוקח היינו כדי שלא יעשה לוקח איסור, אבל אין אנו חוששין אם יתפרנו הנכרי ולכאורה היה מותר, ע''כ. והכסף משנה הל' אבל פ''ט ה''ד:כתב הטור מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינן מקרעים שאינן מתאחים ואסור למכרו לעכו"ם עכ"ל. והוא ברייתא באבל רבתי עכ''ל]. ↩︎

116. ע''א: ומודה אביי, במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל - שאינו לוקה, לקחתה להיות לו לאשה אמר רחמנא, והא ליכא. ומודה רבא, בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש - שלוקה, ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא, והרי הוא חילל. ושניהם מודים, במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש - שאינו לוקה, דרך ליקוחין אסרה תורה. ↩︎

117. שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה; קטנה - שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת - שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה - שמא תגמול בנה וימות; ואיזו היא קטנה? מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד, פחות מכאן ויתר על כן - משמשת כדרכה והולכת, דברי ר"מ; וחכ"א: אחת זו ואחת זו - משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו. ↩︎

118. בבית קברות אין אחר חייב אם טימא כהן או גרם לו להיטמא, ורק בענין ממון צריך להיזהר, אבל בטומאת מת ממש אף אחר מוזהר לא לגרום טומאה לכהן. ↩︎

119. פ''א ה''ג: אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות. ↩︎

120. דאמר רבה: גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו במועד - פטור, שהכל מצווים עליו לבערו. ובב''ק שם כ' רבנו: והגדר י''ל משום דכתב הרמב''ם ז''ל בהל' חמץ דגם כאן שייך גדר שמירה [פ''ה ה''ח: משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ]. ושמירה הוה חיוב על כל ישראל שלא יהיה נתבטל הדין דביעור חמץ, וכמו בסוכה דף כ''ה גבי פסח, וביומא דף פ''ה ע''ב גבי פיקוח נפש בשבת [רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה]. וכן הדין גבי שבת ומילה, ונ''מ לכמה דברים. וכן גבי חימוץ מנחה ועיין מנחות דף נ''ג ע''ש בזה. [בעא מינה ר' פרידא מר' אמי: מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו? נלמדנה מפסח, דכתיב: ושמרתם את המצות; אמר ליה, בגופה כתיב: מצה תהיה, החייה]. וגם כך, דהנה מבואר בירושלמי ערלה פ''ג [ה''א: מתניתא מסייע לרבי יוחנן לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל. אתה אומר לכך או אינו אלא לאוסרו בהנייה כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ למדנו שהוא אסור בהנייה הא מה ת"ל ולא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי רבי יאשיה. רבי יצחק אומר אינו צריך מה אם שרצים קלים עשה בהן את המאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל הא מה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה]. ופסחים פ''ב [ה''א כנ''ל], ומכילתא פרשת בא [פרשה ט''ז כנ''ל]. דאף למ''ד מותר בהנאה יש בחמץ לאו דלא יאכל אפילו לאחר, ושוב י''ל דגם בגדר ביעור כן. וכמו גבי כלאים בלבישה לשיטת הרמב''ם ז''ל [הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד]. וגבי מטמא כהן כן, וה''נ בחמץ כיון דגם גרם חייב, וכמו דפסק הרמב''ם גבי רואה כלאים על חבירו ה''נ בחמץ כן. ונ''מ די''ל דיהיה מועיל אם מכר קודם פסח חמץ של חבירו שלא יעבור, ועיין פסחים דף י''ג וכה''ג כתבתי גבי הך דחולין דף ל''א ע''ב גבי אנסה חברתה ע''ש [היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה? אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא. ומפרש רבינו: דהא התיקון הוא נ"מ גם לאחרים לענין אם נגע בקודש או בתרומה גבי טבילה, איסו''ב פ''ח הט''ו ע''ש בספרי איסו''ב ח''א. וכ''כ רבנו בפ''ט דנזירות על הרמב''ם: בהל' מחו"כ פ"א ה"ה שהרי אדם כו' ומאכילן בזבחים... דהקרבן בא לתקן הטומאה שעליהם לכך שייך זה גם בהן ולכך הוא מביא עליהם וכן הוא בירוש' פ"ב דסוטה וכע' הך דחולין דף ל"א ע"ב גבי כונת חברתה כונה מעליתא היא ע"ש]. ומ''ש בנדרים דף ל''ה ע''ב. [בפ''א דתרומות כ' רבנו: גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד או למ"ד בירוש' רפ"ח דיבמות וכן הוא שיטת רבינו בס' פ"ח דהל' עבדים דיכולים להטביל גר קטן בע"כ וזה הוה כעין מה דמבואר בחולין דף ל"א ע"ב כונת חברתה כונה מעלייתא הוא וזה הוה כעין הך דנדרים דף ל"ה ע"ב הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה ר"ל דהתיקן שלהם מועיל גם לאחרים מהני כו']. ↩︎

121. פ''ח בסופו: אמר רבי יוסי הדא אמרה ההן דמשבע לחבריה דלא ייכול ההן אוכל וההן עבר [קרה''ע: הדא אמרה. זאת אומרת מי שמשביע חבירו שלא יאכל חבירו מותר לאכול והמדיר עובר]. ↩︎

122. ומה ת"ל ואם הפר יפר אותם אישה אחרי שמעו אחרי קיום הנדר: ונשא את עונה מגיד הכתוב שהוא מוכנס תחתיה לעון והרי דברים ק"ו ומה אם מדת פורענות מועטת הגורם תקלה לחבירו הרי הוא מוכנס תחתיו ק"ו למדת הטובה שהיא מרובה: ↩︎

123. באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב - שהוא חייב, ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. (אבל הגורם לעבור על הנדר חייב) ↩︎

124. איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה [רש''י: בני נח - בני פריה ורביה נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו. והתוס': רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה - אף על גב דלענין כמה דברים אמרינן (לעיל כב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום מסתברא ליה לר' יוחנן הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מפטר נמי כשנתגייר]. ↩︎

125. הל' ע''ז פי''א ה''ז: אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן לוקה. ושם הט''ו: המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים כו'. (בכישוף המעשה אסור ולא הנפעל לכן גרם מותר, בקוסם הנפעל אסור לכן השואל גורם ואסור). ↩︎

126. במה''ת הל' ע''ז פי''א ה''ז: אסור לקסום ולשאול כו'. הנה כאן גבי קסמים כתב דהקוסם עצמו לוקה והשואל מכים אותו מכות מרדות ולקמן בהל' י"ד גבי אוב מבואר דהשואל עובר בלאו ואם עשה מעשה לוקה, ובהל' ט"ו גבי מכשף לא כתב כלל דאסור לשאול... אך באמת כך דכבר הארכתי במקום אחר דדבר דהאיסור הוא הפועל אז רק העושה זה עובר ולוקה, ודבר דהאיסור הוא המציאות, אז כל שעשו דבר דעל ידו נעשה המציאות לוקה. וכן סבירא ליה בהלכות אבל פ"ה דהמטמא את הכהן שוגג המטמא חייב חזינן דסבירא ליה דלא דהאיסור הוא הלבישה ולא הלובש, רק מה שנלבש כלאים ולכך גם אחר חייב אם על ידו נלבש, מה שאין כן בטומאת נזיר האיסור רק על נזיר שטימא עצמו ולא מה שהנזיר נטמא, ולכך קיימא לן דהמטמא לנזיר אף שהנזיר שוגג, המטמא פטור, וכמבואר בנזיר דמ"ד ובדברי רבינו בהלכות נזירות... ↩︎

127. צ' ע''א: ונכרי הדש בפרתו של ישראל – [אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך - אין עליהם עבירת לא תחסום]. אינו עובר משום בל תחסום, וישראל הדש בפרתו של נכרי - עובר משום בל תחסום. [והתוס': חסום פרתי ודוש בה - פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה כו']. ↩︎

128. ק''י ע''ב: לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר. ומי שרי? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור - תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו - בכם לא תעשו, [קרי ביה לא תיעשו, רש''י] דברי רבי חנינא, הני מילי - היכא דקא מיכוין, הכא - מעצמו הוא, דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו כו'. (בשו"ת חתם סופר ח''ג (אבן העזר א) סי' כ' ביאר:ונ"ל דהיינו טעמא דפירש"י בשבת ק"י ע"ב קרי' בי' לא תיעשו ר"ל דגרמה אסור מן התורה דקים להו לרבנן דקרינן הכי ועיי' פ"ק דקידושין כ"ט ע"א גבי תפדה תיפדה וברי"ף... וכשיטת רש"י נראה דס"ל נמי להתוס' בבכור' ל"ט ע"ב ע"ש. וכן משמע ברא"ש שהי' לפניו בגי' השאלתות קרי בי' לא תיעשה וא"כ לפ"ז לרש"י גרמה אסור מן התורה). ↩︎

129. איסו''ב פט''ז הי''א: כיצד הרי שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין, ואף על פי שלא סרס האחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף ... ובהל' י''ב: המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו, ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד, הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות. ושם ה''ט כ' רבינו: ובירושלמי פ"א דמגילה הל' י"ג מוכח שם דכל היכא דכתיב עשיה גרמא שרי, [ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן [דלא נאסרו להם הבמות], ר' בא בשם רב יהודה אסור לישראל לסייעו ואסור להיעשות לו שליח אנטונינוס שאל לרבי מהו לבנות מזבח א"ל בניהו וגנוז אבניו מהו לעשות לו קטורת א"ל חסר בה אחת מסממניה לא כן תני [שמות ל לז] לא תעשו לכם לכם אין אתם עושין אבל עושין הם אחרים לכם]. ועי' קדושין ד' כ"ד ע"ב. [כנגד אזנו - ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שמן לרב אשי: למימרא, דקלא לאו כלום הוא, והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם, ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף, וחמור שנער, ושברו כלים בתוך הבית - משלמים חצי נזק, א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה; כדתניא: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד? תקע באזנו וחרשו - פטור, אחזהו ותקע באזנו וחרשו – חייב]. אך זה רק אם האיסור הוא משום הפעולה, אבל שלא יהא הדבר נפעל אז אין נ"מ. ועי' ב"מ דף צ' ע"ב ובדברי הירוש' פ"ט דכלאים מה דמחלק שם בין לדעתה בין בע"כ גבי בהמה, ובדברי רבינו פ"ט מהל' כלאים הל' א' דמחלק בין הרבעת כלאים בין הנהגת כלאים, דגבי הרבעה פטור בקול וגבי הנהגה חייב בקול, וזה כמו שכתבתי. וגם י"ל משום דאין קושי אלא לדעת גם בבהמה, ועי' ב"ק דף מ' ע"ב ע"ש. אך נ"ל דכאן גבי מסרס אחר מסרס, הנה לכאורה אין האיסור רק משום הפעולה לא משום שיהא נפעל דהא כבר הוא סריס, וא"כ מה הקשה הגמ' בשבת שם על הך דמוקי דמיירי בסריס מה דמיון מסרס אחר מסרס לכוס עקרין? וצ"ל דהאיסור שם הוא משום השותה ולא משום המשקה, וא"כ נ"מ דלשאר מינים מותר להשקות כוס עיקרין אם היה סריס כבר, וא"ש מ"ש התוס' בכורות ד' ל"ט ע"ב ע"ש: ↩︎

130. ק''י ע''ב: ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור... ואין נראה לר"י דבכל התורה כולה קי"ל כר"ש דשרי... והכא אתיא אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס בשתיי' כוס עיקרין. ↩︎

131. פ''ב הי''ז: נשים ועבדים יש להן נזירות, והאב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה כשאר הנדרים, אבל העבד יש לרבו לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים ואם לא כפה אותו נוהג נזירות. ↩︎

132. אם האדון יכפהו לגלח או יגלחו בעצמו בעודו בנזירותו, עובר על איסור. וז''ל בקונטרס השלמה השמטה א':ובזה מבואר ג"כ הך דנזיר דף ס"ב ע"ב ובדברי רבינו שם בפ"ב גבי עבד שנזר דקתני שם שכופהו לטומאה וליין ולא נקט לתגלחת משום דלזה כיוון דבאמת עצם הנזירות חל עליו דהרי לאחר שיוצא לחירות חייב לנהוג וכן אם לא כפהו רק פרטי הנזירות לא חלה עליו אבל תגלחת חל דהוא עצם... ↩︎

133. בנדרים פ''א ה''ד: מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ונאמר ככל היוצא מפיו יעשה. ואילו בנזירות לא הזכיר מוצא שפתיך תשמור אלא רק ככל היוצא מפיו יעשה. ↩︎

134. ג' ע''ב: אמר מר: ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר. בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה, כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה - עובר משום בל יחל דברו. ↩︎

135. ע''ב: מאי שייר דהאי שייר? שייר לא יחל דברו. אי משום האי לאו שיורא הוא, כי קתני מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי, לא יחל דברו איתיה בנדרים. ↩︎

136. ה''ה: אין אומרין בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר אף על פי שהן עניינות רחוקות ואף על פי שאין במשמען לשון נזירות הרי הוא נזיר. ↩︎

137. הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כמו שבארנו. ↩︎

138. אמר ר' יוסי ברבי חנינא: נזיר שכלו לו ימיו - לוקה על הטומאה, ואינו לוקה על התגלחת ולא על היין. מאי שנא טומאה דלקי? דאמר קרא: כל ימי הזירו לה', לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת, אי הכי, אתגלחת נמי ליחייב, דהא אמר רחמנא: כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו, לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת! ותו, כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין - לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת, שאני הכא, דאמר רחמנא: וטמא ראש נזרו, מי שנזרו תלוי לו בראשו. מיתיבי: נזיר שכלו לו ימיו - אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים - ה"ז סופג את הארבעים, תיובתא. ↩︎

139. כ''כ רבינו בפ''ג הי''א דנזירות: וע' בספרי פסקא כ"ה דאמר שם נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו ר"ל דאף לאחר שכלו לו ימיו ולא הביא קרבן אם עבר ושתה יין כו' חייב ג"כ משום בל יחל ולא נימא דכבר אזיל ליה נדרו וקמ"ל דנדרו תלוי בנזירותו דכ"ז שיש עליו תורת נזיר לא פקע ממנו גם הנדר, וכ"כ בזה: ↩︎

140. מיתלא תליא וקאי - ומ"מ נ"ל דאסור, וכי משכחת טהרה חייל, פירוש דין נזירות טהרה לענין הבאת קרבן, מיתלא תליא וקאי עד שיצא משם ויטהר וכי יטהר חייל ממילא עליה לענין הבאת קרבן ובקיצור הוה מצי למימר דחייל עליה נזירות מהשתא ולקי על תגלחת ויין וטומאה. ↩︎

141. כגון שנדר והוא בבית הקברות - דבעודו עומד לשם נזירות לא חל עליה עד דנפיק משם וידכי ויקבל ויחול לנזירות עליה הילכך קאי בבל תאחר שמוטל עליו לצאת וליטהר ולהתחיל נזירות. ↩︎

142. יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון. השגת הראב"ד: ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. א"א הראיה מיעקב ראיה היא אבל זו של נזיר אינה כלום שהרי בידו היא ועוד כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד. ↩︎

143. ההוא גברא דתקע לחבריה, שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף: סלע צורי תנן, או סלע מדינה תנן?... ושל דבריהם - כסף מדינה. אמר ליה ההוא גברא: הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא, [דמיחייב לי ותו לא כסיפא לי מילתא למישקליה נתביה לעניים, רש''י], נתביה לעניים. הדר אמר ליה: נתביה ניהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי. א"ל רב יוסף: כבר זכו ביה עניים. [וא"ת בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה כדדרשינן בפ"ק דר"ה (דף ו.) בפיך זו צדקה וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכשאמר ניתביה לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם וכן אם היה אומר ניתביה להקדש לא היה הקדש קונה ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר ור"ח פירש שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו וא"ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלשתן ואמרינן בפ"ק דערכין (ד' ו.) האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו משבא ליד גבאי אסור לשנותו. תוס'].והרשב''א: כ' הריא"ף ז"ל דהיינו דוקא בענין זה שהקדיש אותו הסלע שלא הי' בידו דבעינן דומיא דביתו שהוא ברשותו אבל באומר אתן סלע לצדקה חייב ליתן ואינו יכול לחזור בו כדתניא בפיך זו צדקה ואמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים, וה"ה באומר מנה שחייב לי פלוני כשאגבנו אתננו לעניים בודאי חייב מדין בפיך זו צדקה. ↩︎

144. בהל' מתנות עניים פ''ז ה''ט האריך רבנו מאד בביאור הגמ', הובא בצ''פ על ב''ק שם ע''ש. ↩︎

145. בן לוי שמכר שדה לישראל, ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי - מעשר ראשון שלו; ואם אמר לי ולבניי, מת - יתן לבניו; ואם אמר לו כל זמן שהשדה זו בידך, מכרה וחזר ולקחה - אין לו עליו כלום. אמאי? אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי, שיורי שייריה למקום מעשר.ז''ל רבנו במה''ת יסה''ת פ''ה ה''ו: ועי' ב"ב דף ס"ג גבי ע"מ שהמעשר שלי דאמרינן דשיורי שיירי במקום מעשר ונ"מ שם אם לא התנה רק אם הוה מעשר אבל היכא דזרע דבר שפטור מן המעשר אז החלק העשירי לא שייך לו עי' בירוש' דמאי פ"ו ה"ב או דר"ל רק חלק עשירי ע"ש וכבר כתבתי די"ל דצריך לשלם לו היזק של דמי המעשר ובגדר המבטל שדה חבירו... (אבל אין עליו חיוב לזרוע דבר החייב במעשר).בפ''ו שם הל' ב': וכ"כ בזה וכן בהך דב"ב דס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי אם ר"ל חלק העשירי או מעשר כדין מעשר ובירוש' פ"ה דדמאי אמר שם דאם זרע דבר שפטור מן המעשר צריך גם כן ליתן לו חלק עשירי אך י"ל דצריך לשלם לו מה שהפסידו ע"י זה שפטור מן המעשר ובגדר מבטל שדה חבירו דירוש' פ"ו דב"מ ופ"ט...בפ''א דמתנות עניים: ועיין ב"ב דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי דאמר שם דמקום מעשר נשאר למוכר רק דנותן זכות ללוקח שיוכל להפריש על פירותיו ומכל מקום הם שייכים לו ע"ש... ↩︎

146. מתיבין רבנין לר"א במה קנו אמר להם אין אתם מודין לי שאם התנה לו ביניהן שהן חולקין במעשרות אפילו התנו במה קנו סתמא נעשה באומר תלוש מן הקרקע הזה שתיקנו לך מעשרותיו אמר ליה אופנא לית לון אופנא לית לסתמא נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שיקח לך אחד מעשרה שבו. ↩︎

147. צינור המקלח מים לחצר חברו, ובא בעל הגג לסותמו - בעל החצר מעכב עליו, דאמר ליה: כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדא ביה מיא, לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. ↩︎

148. אמר רבא: כגון שהקדיש בור סתם, ור' אלעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר: דנין דין גבוה מדין הדיוט, מה דין הדיוט - מצי אמר: בירא זביני לך, מיא לא זביני לך, אף דין גבוה - בירא אקדיש, מיא לא אקדיש. - [סבר לה כאבוה - כו', ומיהו היכא דאין בו מים בשעת הקדש קדשי המים הבאין לאחר מכאן דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודעתו היה להקדישן דבדבר שלא זכה בו עדיין ליכא למימר עין רעה אבל כשהבור מלא מים והמים והבור שלו הן והוא הקדיש הבור איכא למימר דהמים שייר לעצמו ורבנן דפליגי עליה סבירא להו דבעין יפה מקדיש אי נמי סבירא להו כרבי נתן דאמר מכר בור מכר מימיו ולא גרע הקדש מהדיוט, רשב''ם]. ↩︎

149. מתענין לשעות - פ"ה כגון שקבל עליו תענית משש שעות ולמעלה אכן לא טעם כלום בו' שעות ראשונות אך לא לשם תענית נתכוין וכן משמע בפ"ק דתענית (דף יא:) על הך דמייתי התם דקאמר הא דאמרת מתענין לשעות הוא שלא טעם כלום כל אותו היום ופריך הא תענית מעליותא היא ומסיק לא צריכא דאימלך אימלוכי וצ"ל דמיירי נמי שקבל עליו מאתמול שאם לא יאכל למחר עד חצי היום יהיה בתענית עד שתחשך דאי לא קבליה כלל הא אמר שמואל בפ"ק דתענית (דף יב.) כל תענית שלא קבל עליו מבעוד יום לא שמיה תענית ואי יתיב דמי למפוחא דמלי זיקא כו'. וכ' רבנו בהל' שביתת עשור פ''א ה''ו: ובאמת כמו גבי נזיר דכיון שאמר הריני נזיר ממילא נאסר בהנהו דברים כמבואר בכמה מקומות עיין ברא"ש ריש נדרים ורש"י זבחים ד' קי"ז ע"ב ובירושלמי בכ"מ הכי נמי גבי תענית הוא רק שם דבר וממילא אסור לאכול ולשתות וכעין מש"כ הראב"ד ז"ל הובא בר"ן תענית דזה הוה גדר צדקה ועי' בברכות ד' י"ד ע"א גבי הך בעיא דבעי שם אכילה ושתיה קבל עליה או הנאה קיבל עליה ע"ש בתוס'. ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה התוס' בכמה מקומות גבי היושב בתענית נקרא חוטא ע"ש. אך באמת כך דאם קיבל עליו יום בתענית שוב הוה מה שאסור לאכול הוא ממילא ולא מקרי כלל חוטא רק היכא דמתענה בלא קבלה אז לא הוה על היום שם תענית רק הוא אינו אוכל והוה כמצער נפשו וזהו דר"ל שם בתענית דמי למפוחא מלא זיקא עי' תוס' ע"ז ד' ל"ד ע"א ד"ה מתענין ע"ש...ובהל' נזירות פ''א ה''י: וכן ג"כ גבי תענית בהך דתענית דף י"ב ע"א ג"כ כן משום דהתענית הוא דבר, וממילא הוא אסור לאכול דע"י אכילה הוא מבטל התענית, אך זה רק כל היום אבל בתענית שעות או בלא קבלה הוה רק גדר שאוסר עצמו מלאכול וזה מד"א שם לצעורי בעלמא... ↩︎

150. ביאור החידוש הזה שמוטל על אדם לבער חמצו של חברו כותב רבינו על ב''ק צ''ח ע''ב, על הגמ': ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו: מה זה הגדר? אם משום שלא יעבור הנגזל, הא י''ל דמיירי בלא ידע ואז לא עבר כלל, ועיין בתוס' פסחים דף כ''א, ואם משום הגזלן, אם עובר מחמת אחריות עיין פסחים דף ה' ע''ב וב''מ דף פ''א ופ''ב ע''ב בתוס' ע''ש בזה. אבל באמת דר''ל דכאן לא שייך גדר התביעה דלעיל דף צ''א ע''ב אנא בעינא למיעבד מצוה, [שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו - פטור... בשור העומד להריגה, ובאילן העומד לקציצה. אי הכי, מאי קא טעין ליה? דא"ל: אנא בעינא למיעבד הא מצוה, דתניא: ושפך וכסה - מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים]. ועיין בתוס' סנהדרין דף פ' ע''א, [... והקשה ר' יצחק ב"ר מרדכי דבפרק התערובות (זבחים ד' ע: ושם) תנן כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן והשתא מה התם דרובא דהיתירא ופסידא דקדשים אמר ימותו כולן הכא דרובא דאיסורא ודהדיוט לא כ"ש?... מתרץ רבנו:], ונראה דזה רק על הבעלים. רק הבעלים של השוק מצווים להרוג שור הנסקל וכו']. ובאמת גבי חמץ תליא לר''ש דס''ל דלאחר הפסח מותר מן התורה הוה זה רק איסור גברא ודינו רק על הבעלים, אבל אם נימא דאסור מן התורה - הוה על החמץ. ונ''מ ג''כ אם אפרו מותר, ועי' בתוס' פסחים ותמורה דף ל''ד, וכבר כתבתי בזה שם הביאור דיש ב' דיני ביעור ועי' תוס' קדושין דף נ''ו ע''ב ע''ש. והגדר [השורף חמצו של חבירו פטור] - י''ל משום דכתב הרמב''ם ז''ל בהל' חמץ דגם כאן שייך גדר שמירה, ושמירה הוה חיוב על כל ישראל שלא יהיה נתבטל הדין דביעור חמץ. וכמו בסוכה דף כ''ה גבי פסח [והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא? מהתם נפקא, דתניא: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו', [שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח, ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן, אלמא: מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא], וביומא דף פ''ה ע''ב גבי פקוח נפש בשבת [מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת כו', רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. לעיל העתקתי מש''כ בשו''ת סי' כ''ג]. וכן הדין גבי שבת ומילה, ונ''מ לכמה דברים. וכן גבי חימוץ מנחה ועיין מנחות דף נ''ג ע''ש בזה [מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו? נלמדנה מפסח, דכתיב: ושמרתם את המצות]. וגם כך דהנה מבואר בירושלמי ערלה פ''ג ופסחים פ''ב ה''א: לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל. ואתה אומר לעשות המאכיל כאוכל או אינו אלא לאוסרו בהנייה וכשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ. הא למדנו שהוא אסור בהנייה מת"ל לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל ד"ר יאשיה. ר' יצחק אומר אינו צריך. אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל. חמץ החמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל. ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה]. ומכילתא פרשת בא [מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט''ז: לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסרו בהנאה כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ למדנו שאסור בהנאה [שמותר בהנאה כגי' הגר''א] הא מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי רבי יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל הא מה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה], דאף למ''ד מותר בהנאה יש בחמץ לאו דלא יאכל, [שלא יאכיל אחרים] אפילו לאחר. ושוב י''ל דגם בגדר ביעור כן, וכמו גבי כלאים בלבישה לשיטת הרמב''ם ז''ל, וגבי מטמא כהן כן, וה''נ בחמץ כיון דגם גרם חייב, וכמו דפסק הרמב''ם גבי רואה כלאים על חבירו, ה''נ בחמץ כן, ונ''מ די''ל דיהיה מועיל אם מכר קודם פסח חמץ של חבירו שלא יעבור. ועיין פסחים דף י''ג [מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו: המתן, שניה - אמר לו: המתן, שלישית - אמר לו: המתן, רביעית - אמר לו: המתן, חמישית - אמר לו: צא ומוכרה בשוק. מאי לאו - לנכרים, כרבי יהודה? - אמר רב יוסף: לא, לישראל, כרבי מאיר. - אמר ליה אביי: אי לישראל - נישקליה לנפשיה, - משום חשדא]. וכה''ג כתבתי גבי הך דחולין דף ל''א ע''ב גבי אנסה חברתה ע''ש [עי' בספרי הוצאת המכון, איסו''ב פ''ח הט''ו], ומ''ש בנדרים דף ל''ה ע''ב. [בפ''א דתרומות כותב רבנו: דאף לדידן דס"ל גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד או למ"ד בירושלמי רפ"ח דיבמות וכן הוא שיטת רבינו בס' פ"ח דהל' עבדים דיכולים להטביל גר קטן בע"כ וזה הוה כעין מה דמבואר בחולין דף ל"א ע"ב כונת חברתה כונה מעלייתא הוא וזה הוה כעין הך דנדרים דף ל"ה ע"ב הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה ר"ל דהתיקן שלהם מועיל גם לאחרים מהני... ע''כ. כלומר בדבר הנוגע גם לאחרים כוונת אחר מועילה לאדם. ומצאתי עד''ז בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן ל"ה וז''ל:כוונת חברתה כוונה מעלייתא. מכאן נ"ל באם אשה לשה מצה של מצוה בפסח דבעי שימור לשם מצוה. ושמרתה מן החימוץ ולא לשם מצוה. ואדם העומד שם מתכוין שימור זה לשם מצוה דמהני דומיא דטבילה. ↩︎

151. הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו, או שהלך בין ברזל ועששיות של זכוכית כדי שתקטע ידו ונקטעה, או שאמר לנכרי להטיל בו מום הרי זה לא ישחוט עליו, זה הכלל כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו ואם נעשה שלא לדעתו הרי זה שוחט עליו. ↩︎

152. ור' ישמעאל האי לך יהיה מאי עביד לי'? לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן, שלא מצינו בכל התורה. ור"ע? יליף ליה מבשרם, חד תם וחד בעל מום. ור' ישמעאל? מבשרם דהנך בכורות קאמר כו'. ↩︎

153. כלומר בקדשים המעשה אסור להטיל מום בקדשים, ואם גרם למום ופדה הקדשים, לא נשאר שום קדושה, אין נפעל, לכן גרם פטור. אבל בבכור יש תוצאה ונפעל, מציאות חדשה ודין שונה. ↩︎

154. רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת - חייב... כבש מנלן? אמר שמואל: דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם... אמר קרא מות יומת המכה רצח הוא, ברוצח הוא דחייב לן מצמצם, בנזקין - לא חייב לן מצמצם. ↩︎

155. רובע - אינו משלם את הכופר. ה"ד? אילימא דרבעה וקטלה, מה לי קטלה בקרנא מה לי קטלה ברביעה, ואלא דרבעה ולא קטלה, האי דלא משלם כופר - משום דלא קטלה הוא, אמר אביי: לעולם דרבעה ולא קטלה, דאתיוה לבי דינא וקטלוה, מהו דתימא כמאן דקטלה דמי, קמ"ל. ↩︎

156. הרובע והנרבע פטור אפי' שוגג מפני שנידון בגופו. ↩︎

157. שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה... דבעי רב המנונא: ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו? תקלה וקלון בעינן, והכא קלון - איכא, תקלה - ליכא. או דילמא: קלון אף על פי שאין תקלה? כו'. ↩︎

158. בתורת כהנים שם: הזכור לא עשה בו את הקטן כגדול [פי' לא עשו משכב קטן שאינו בן תשע כמשכב גדול שהוא בן תשע דמקשינן נשכב לשוכב, ראב''ד] והבהמה עשה בה את הקטנה כגדולה [ובבהמה עשה בה נרבעת גדולה כנרבעת קטנה, פי' הראב''ד]. (חיפשתי באוצר החכמה: נרבעת גדולה כנרבעת קטנה ולא נמצא בשום ספר מלבד הראב''ד הזה, ופלא גדול על בקיאותו האין סופית של רבנו בספרי היסוד שבתורה). ↩︎

159. רמב"ם הלכות איסורי מזבח פ''ד ה''ג:אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע עד שיהיה האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד, בין ישראל בין עכו"ם [בין] עבד הואיל ורבעה אדם נפסלה, ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה אינה נפסלת עד שתהיה האשה הנרבעת בת שלש שנים ויום אחד או יהא האיש הנרבע בן תשע שנים ויום אחד. השגת הראב"ד: או יהיה האיש הנרבע בן ט' שנים ויום אחד. א"א זה המחבר דימה איסור מזבח לאיסור סקילה ואולי אין מדמין כן שהרי נרבע על פי הבעלים או על פי עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח הואיל ונעבדה בו עבירה מפני שהוא מאוס ואם הבהמה נרבעה ודאי בעינן שיהא הרובע בן ט' שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה ומתני' היא במסכת נדה, אבל כשהבהמה רובעת שנהנית מן העבירה נפסלת מכ"מ. ↩︎

160. צ''ל ספ''ד: יש בנוגח שאין ברובע וברובע שאין בנוגח, נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה מה שאין כן ברובע, ויש ברובע שהרובע עשה בו אונס כרצון שאין מתכוין כמתכוין מה שאין כן בנוגח. ↩︎

161. שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם... פטור. אמר שמואל: פטור ממיתה וחייב בכופר, ורב אמר: פטור מזה ומזה. ואמאי? הא תם הוא, כדאמר רב: במועד ליפול על בני אדם בבורות, הכא נמי במועד להתחכך על בני אדם בכתלים. אי הכי, בר קטלא הוא, בשלמא התם דחזא ירוקא ונפל, אלא הכא מאי איכא למימר? הכא נמי במתחכך בכותל להנאתו. ומנא ידעינן? דבתר דנפל קא מתחכך ביה. ואכתי צרורות נינהו [ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש] אמר רב מרי בריה דרב כהנא: דקאזיל מיניה מיניה. [דקאזיל - כותל. מיניה מיניה - ע"י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג]. ↩︎

162. שור שמתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו חייב בכופר ופטור ממיתה וכי יש כופר בתם?. ואפילו כרבי אילא לית היא פליגא. ולמה פטור ממיתה בשהועדה להיות מפלת את הכתלים כשהפילה את הכותל לא היה אדם שם. ↩︎

163. ומשני התם משום דמספקא לן כו' אכתי איכא ספיקא בהך נגיחת שור למפטריה דאיכא למימר מקמה כנגד פניה אתא השור ונגחה ומחמת ביעתותא קודם נגיחה הפילה שכך דרך להפיל מחמת פחד כמו מחמת נגיחה ממש וקי"ל (ב"ק דף נ''ו) המבעית חבירו פטור מדיני אדם וכ"ש בהמתו המבעתת לבהמת חבירו דגרמא בניזקין פטור. ↩︎

164. אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור? כגון דנתקל בבור, ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. ובתוספתא: נפל לפניו מקול הכרייא חייב לאחריו מקול הכרייא פטור. ↩︎

165. הכהו ... נגד עינו - ואינו רואה, כנגד אזנו - ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות, אמר רב שמן לרב אשי: למימרא, דקלא לאו כלום הוא, והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם. א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה; כדתניא: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (ואף בהמה דלאו ברת דעת, המבעית פטור משום גרם). ↩︎

166. ור' שמעון נמי נילף מכופרו, דנין חיוביה דשור מחיוביה דשור, לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא. ↩︎

167. מ''ג ע''א: אמר רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מכופר, שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר יושת עליו, כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה - אין בעלים משלמין כופר. איתיביה אביי: המית שורי את פלוני או שורו של פלוני - ה"ז משלם ע"פ עצמו; מאי לאו כופר כו'. ↩︎

168. ה''ז: שור האשה שור היתומים שור אפיטרופוס שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין הרי אילו חייבין מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין פטורין מן המיתה מפני שאין להן בעלים: גמ' מאי טעמא דרבי יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו. אין בעלים לאילו לענין נזקין. תני רבי הושעיה לעניין נזקין רבי מאיר מחייב ורבי יודן פוטר. לכופר מה? רבי פדת בשם ר' הושעיה הכל מודין בכופר שהוא חייב ואית דאמרין רבי יוחנן בשם רבי ינאי כשם שחולקין בנזקין כך הן חולקים בכופר. ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא היך עבדין עובדא א"ל כר' הושעי' לעניין נזקין ר' מאיר מחייב ורבי יודן פוטר הא לכופר דברי הכל חייב: ↩︎

169. מ''ח ע''ב: דחזא ירוקא - עשב על פי הבור ובא לאכול ונפל דאהך נפילה לא איכוין ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה... וה"נ דחזא ירוקא ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו וא"ת משונה הוא ואין זו שן כיון דאייעד ליה אורחא הוא ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה לא מצינן דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזי ירוקא לא אייעד. וכ''כ רבנו בהל' תרומות פ''ב: ...וכן נ"מ להיפך לדידן דקי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע' סנהדרין דף ע"ז איך הדין אם שור את האדם הרג בגדר מצמצם [האם השור נסקל] או [אי] הבעלים חייבין כופר? ע' ב"ק דף מ"ח ע"ב ודף מ"ד ע"א ע"ש בתוס' [הכא נמי במתחכך להנאתו - תימה דהכא אמר רב דפטור מזה ומזה ולקמן בהפרה (ד' מח:) מוקי רב מתניתין דקתני משלם הכופר במועד ליפול על בני אדם בבורות וחזא ירוקא ותירץ רבינו תם דלקמן הוי רגל בכוונה כשמניח עצמו בבור כדי לאכול הירק שבבור ויודע שמתמעך האדם כמו רגל שדרסה ע"ג תינוק שיודע שיהרוג התינוק ולפיכך משלם כופר אף על פי שאין השור בסקילה הואיל ואינו מתכוין להזיק כו'] דזה לא הוי רק כמו מצמצם...במכתבי תורה: וכן נ''מ גבי כופר אם חייב מצמצם דמשמע דחייב מהך דדמ''א ע''ב לגבי קפץ לרבעה... ↩︎

170. ע''ב וי''א ע''א: מר סבר: חצר משום ידה איתרבאי, כי היכי דאית לה יד - חצר נמי אית לה. ומר סבר: חצר משום שליחות איתרבאי, וכי היכי דשליחות לית לה - חצר נמי לית לה. כו'. ↩︎

171. שילח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו [וכו']. והא לאו בני שליחותא נינהו, א"ר אלעזר: עשאום כמעטן של זיתים כו'. ↩︎

172. האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו, אף על פי שאמר בעל הבית לא היה לי בלבי אלא על זה, כיון שהביא לו מזה - בעל הבית מעל... הוה ליה לומר נזכרתי, [נזכרתי - לאחר שהלכת להוציאה בשוק בשליחותי נזכרתי שהם של הקדש קודם שהוצאת]. דתנן נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח - שליח מעל. ↩︎

173. מרש''י משמע שאמר לשליח לקחת המעות לעצמו, ורבנו מחלק, שאם אמר לחש''ו לקחת לעצמם ונזכר – פטור, ואם שלחם להביא לו – חייב. ↩︎

174. אמרי: בהמה אדעתא דמרה אזלה (כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה), עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל. (ולכן בגדול: תקפו ובא אצלו - קנאו, קראו ובא אצלו - לא קנאו) אמר רב אשי: עבד קטן כבהמה דמי. ↩︎

175. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו. - אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו. דכוותה גבי נכרי - דקא עביד לדעתיה דישראל, מי שרי? - נכרי לדעתיה דנפשיה עביד. ↩︎

176. איזהו קוסם זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו הווה או שיאמר שראוי לעשות כן והזהרו מכך, יש מן הקוסמין שמשמשים בחול או באבנים, ויש מי שגוהר לארץ וינוע וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או בעששית ומדמין ואומרים, ויש מי שנושא מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, הוא שהנביא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. ↩︎

177. והמצוה הל"א היא שהזהירנו מקסום. כלומר שיניע כח הדמיון במין מן ההנעה. כי אלו בעלי הכחות כולם המגידים מה שיתחדש קודם היותו אמנם יתאמת להם זה בהיות כח הדמיון מהם חזק ודבריהם מתקיימים ברוב ולכן ישערו במה שיהיה. ויהיה להם יתרון זה על זה בזה כיתרון מעלת אישי האנשים קצתם על קצתם בכל כח מכחות הנפש. ואי אפשר לאחד מאלו בעלי הכחות הדמיוניות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות יניע בה כחו ויוציא לאור פעולתו. והנה מהם מי שיכה במטה אשר בידו בארץ הכאות תכופות ויצעק צעקות משונות ויעזוב מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שימצאהו כמו עניני חולי הנופל ויספר מה שעתיד להיות. וכבר ראיתי זה פעמים בסוף המערב.ומהם מי שישטח החול ויעמיד בו תמונות. וזה הרבה מפורסם במערב. ומהם מי שישליך אבנים דקים ביריעה מעור ויאריך לעיין אותם ואחר כך יספר דברים. וזה ידוע ומפורסם בכל מקום שהלכתי בו. ומהם מי שישליך אזור עור ארוך בארץ ויסתכל בו ויודיע הנסתרות. והכוונה בזה כלו להניע את הכח המתהוה בו, לא שאותו הפועל בעצמותו יעשה דבר או יורה על דבר. ובזה טעו ההמון כי הם בעבור שיצדקו להם קצת אותם הספורים יחשבו שאלו הפעולות יורו על מה שיהיה. והגיע בהם הענין בזה הטעות עד שחשבו כי קצת אותן הפעולות סבת היות מה שיהיה כמו שיחשבו בעלי משפטי הכוכבים. כי דיני הכוכבים אמנם הם מזה היחס כלומר שהם מין מהנעת הכח ולעורר אותו. ולכן לא ישתוו שני בני אדם באמתת הודעת הנסתר ואם השתוו בידיעה במשפט.וכל מי שיעשה אחת מאלו הפעולות וזולתן ממה שילך בדרכן יקרא קוסם. אמרו יתעלה (שופטי' יח) לא ימצא בך וכו' קוסם קסמים. ולשון ספרי אי זהו קוסם זה האוחז מקלו בידו ואומר אם אלך או אם לא אלך. ומזה המין מן ההנעה המפורסם באותו הזמן יאמר הנביא (הושע ד) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והעובר על לאו זה ויעשה מאחת מאלו הפעולות חייב מלקות. כלומר מי שיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעל אותו. לא מי שישאל לקוסם. אבל השאלה לקוסם מגונה מאד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מגמר סנהדרין (סה א) ותוספת שבת (פ"ז - ח) וספרי: עכ''ל. ↩︎

178. כנ''ל כשהפועל אסור, כמו מכשף שעושה מעשה כשפים גרמא מותר, כשהתוצאה אסורה כמו בקוסם שאין פעולה אלא רק אמצעי שתתפנה דעתו כו', גרמא אסור מהתורה אלא שאינו לוקה מפני שאין בה מעשה. ↩︎

179. באומר לקוץ - גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר. ↩︎

180. השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות, לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה. ↩︎

181. וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו, ואזהרתיה מהכא: השמר בנגע הצרעת. ↩︎

182. רבי יונתן בן יוסף אומר: וכובס - מה ת"ל שנית? מקיש תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה, מה תכבוסת ראשונה לדעת, אף תכבוסת שניה לדעת; אי מה להלן בעינן דעת כהן, אף כאן בעינן דעת כהן? ת"ל: וטהר, מכל מקום. ↩︎

183. ולמה לא נזכר בש''ס, דילפינן: דא"ר יהושע בן קרחה: מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וכי כל הקהל כולן שוחטין? והלא אינו שוחט אלא אחד! אלא מכאן, ששלוחו של אדם כמותו. ↩︎

184. מילה דוחה את הצרעת מאי טעמא - דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומאי או אינו דקאמר - הדר קאמר: אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה - לא תעשה גרידא, האי עשה ולא תעשה הוא. ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו - בזמן שאין בה בהרת, - תלמוד לומר: בשר - ואף על פי שיש שם בהרת. תינח גדול דכתיב בהו בשר כו'. ↩︎

185. קל''ג ע''א: באומר לקוץ - גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר. ↩︎

186. התולש סימני טומאה כגון שהסיר שער לבן או שחתך את המחיה וכיוצא בכך. וכבר הזכרנו את הכלל במסכת מכות כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה, ואמר יתעלה השמר בנגע הצרעת, כל מי שמסיר נגע צרעת מגופו או מגוף חברו או מן הבגד סופג מלקות. ↩︎

187. בגונב חלבו של חבירו ואכלו - שהוא חייב... כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. היכי דמי? אי דמצי לאהדורה, ניהדר. ובתוס': ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב - פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה? וקשה לר"י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אף על גב דלא מצי לאהדורה כו'. ↩︎

188. בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה, מהו? כיון דברשות קעביד - פטור, או דלמא איבעי ליה לעיוני? א"ל, תניתוה: שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך... התם תרוייהו כהדדי נינהו, הכא איהו קעביד מעשה. והיא לא? והכתיב: ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, הנאה לתרוייהו אית להו, איהו מעשה הוא דקעביד. (מתעסק בחלבים ועריות חייב על ההנאה) ↩︎

189. על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. וכתיב [שם לג] איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין כריתות מה עביד לה ר' יוחנן באנשים הכתוב מדבר. ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. ולית לר"א כן אית ליה לא תקרבו אחד האיש וא' האשה. ↩︎

190. ה''ה: ר' אבהו בשם רבי יוחנן [שם יח כט] כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' והלא אחותו בכלל היית ויצאת מן הכלל לחלוק על הכלל. התיב ר' לעזר והכתיב [שם יח יב יג] ערות אחות אמך וערות אחות אביך לא תגלה אמר ליה לצורך יצאת לידון בערייה. ↩︎

191. בזכור כו' אי נמי משום דזכור ובהמה לא חשיב ביאה דאין דרך ביאה בכך ולהכי בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נד:) צריך אזהרה ועונש לשוכב ונשכב בזכור אף על גב דבעלמא לא בעי קרא לחייב האשה הנשכבת. ↩︎

192. דאמר רבי אבהו ... ואי קשיא גבי עריות היכן מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו פריק הכי שאני התם כיון דאיהי נמי מיתהנייא משכיבה קרינא בה הנפשות העושות אבל משכב זכר דלא מתהני בעי אזהרה ובגברי כתיב דאין זכור לבהמה ולא מיקרי קדישות. ↩︎

193. וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. אמר רב פפא: אפאה לוקה שתים, אחת על עריכתה ואחת על אפייתה. [דאפייה גמר עריכה היא] והא אמרת: מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, לא קשיא: הא דעריך הוא ואפה הוא, הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה. [ערך חבריה ואפה הוא - מיחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה, ואף על גב דחייב חבריה אעריכה הוא חייב נמי עלה כדאמר נמי לקמן להביא מחמץ אחר מחמץ רש''י]. והתוס': אפאה לוקה שתים - פירש בקונטרס דאפייה גמר עריכה היא ופריך והאמרת מעשה יחידי ותימה מאי קמשני הא דערך הוא ואפאה הוא הא דערך חבריה ואפאה הוא אכתי מעשה יחידי מיהא לא הוי דאיכא עריכה בהדה ונראה לפרש דחייב שתים משום עריכה מועטת שעושה האופה בשעת אפייה ואינה גמר עריכה... וקצת קשיא לפ"ז דחנם נקט הא דערך חבריה כו' דהכי הוה ליה למימר הא דעביד גמר עריכה הא דלא עביד גמר עריכה. ↩︎

194. בנדפס כאן ולהלן: מסיע', וכדי להקל על הלומד שניתיו למסייע. ↩︎

195. וכ''כ רבנו בפ''ט ה''ד מהל' שבת: ובזה נ"ל ג"כ הך דמנחות דף נ"ו ע"א ע"ש דאמר שם אפה לוקה שתים ע"ש ברש"י ותוס' אך באמת כך דעריכה אין עליה שם מלאכה רק משהניחה בתנור, דכ"ז שלא הניחה בתנור יכול לערוך כל היום ולא מקרי גמר מלאכה, ועיין תוס' ע"ז דף נ"ה ע"ב דהולכה לתנור הוא גמר הלישה, ועיין בירוש' כאן פ"ז מה דהקשה דגבי שבת אמרינן דעורך משום לש ולגבי מנחה אמרינן דהוה מלאכה בפ"ע ע"ש, [הלש והמקטף והעורך כולהן משום לש. רבי בא בר ממל בעי תמן אמר חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. והכא את אמר הכין? אלא תמן יש לו לחלוק חייב על כל אחת ואחת. ברם הכא אינו חייב אלא אחת], וא"כ נמצא דאפיה הוא גמר מלאכה דעריכה. והקשה בגמ' שם א"כ האיך אמרינן מה אפיה מעשה יחידי וכו', ר"ל שאינו חייב גבי מחמץ רק על מלאכה שהיא מלאכה בפ"ע, לא שהיא רק מצורכי מלאכה? ותירץ דאם אחד ערך וחבירו אפה הוה שפיר עריכה דבר בפ"ע, אבל אם הוא עצמו אפה לא מקרי עריכה מלאכה עד האפיה, ועיין רש"י בכורות דף ל"ג ע"ב גבי מחמץ אחר מחמץ דמפרש לה בשני בני אדם ע"ש...ובהל' מאכ''א פי''ז הי''ד: ועיין במנחות דף נ"ו ע"א גבי מה דאמר שם אפה לוקה שתים מוכח דבאפיה נגמר כל המלאכות שקודם ע"ש ברש"י ותוס'. ועיין מש"כ רש"י בכורות דף ל"ג ע"ב ד"ה הכל מודים, דנקט רק אם לש אחד ואופה אחר ולא נקט על אחד לחייב שתים משום דבאפיה לבד יש בו שניהם...וכ''כ בהל' כלאים פ''י ה''ל: וכן ר"ל בהך דמנחות דף נ"ו ע"א מה דאמר ר"פ אפה לוקה שתים אחת על העריכה ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל דעריכה כ"ז שלא נאפה אין עלי' שם כלל כיון דאין בו גמר ועיין תוס' ע"ז דף נ"ה ע"ב ד"ה אבל וכ"כ בזה. ↩︎

196. בלבער כ''ע כו'. ולדברי רבנו מברך להכניסו כי אינו מצווה למולו בעצמו אלא להכניסו לברית. ↩︎

197. אמר מר: במה דברים אמורים - במוציא, אבל במצניע - כל שהוא. אטו מצניע לאו מוציא הוא? - אמר אביי: הכא במאי עסקינן - בתלמיד שאמר לו רבו: לך ופנה לי המקום לסעודה. הלך ופנה לו, דבר חשוב לכל - חייב עילויה. דבר שאינו חשוב לכל; אי אצנעיה רביה - מיחייב עילויה, ואי לא - לא מיחייב. [והכי קאמרי: במה דברים אמורים דבעינן שעורא דחשיב במוציא, כלומר בדבר שאין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה שהמחשבה תלויה בזה שהוציא, אבל במצניע בדבר שיש לך לילך אחר מחשבה של מצניע, כגון המצניע כל שהוא - חייב זה המוציאו, ור' שמעון בן אלעזר אמרה, ואזיל לטעמיה, דאמר בפרקין דלעיל: דבדבר שאין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו - נתחייב זה במחשבתו של זה, והוא הדין דמצי לאוקמי במצניע גופיה, ולמימר הכי: במה דברים אמורים - במוציא בדבר שלא הוצנע, ואין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה, אבל אם היה זה מצניע דבר זה מתחילה, וחזר והוציאו - חייב, אלא משום דשמעינן ליה דאמר נתחייב זה במחשבה של זה אוקמא אביי אפילו באחר שהוציאו, וכל שכן אם הוציאו הוא עצמו. רש''י. והתוס': אטו מצניע לאו מוציא הוא - פירש בקונט' דהוה מצי למימר הב"ע כשהצניעו והוציאו אלא דניחא ליה לישנויי בשלא הוציאו המצניע עצמו משום דאתיא כרשב"א וקשה דמנלן דאתיא כרשב"א אדרבה כרשב"ג אתיא דמיירי לבסוף ועוד דאמאי נקט בתלמיד שא"ל רבו אפילו אדם בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב רבי שמעון במחשבתו של זה אלא תלמיד במחשבתו של רבו לכך נראה דה"פ אטו מצניע לאו מוציא הוא דמדלא קתני אבל המצניע בכל שהוא דהוה משמע דהמצניע הוא המוציא כדדייק לעיל אינו חייב אלא המצניעו מתניתין דלא כרשב"א אלא קתני במצניע משמע אפילו אחר הצניעו חייב המוציא ולהכי קשיא ליה אטו מצניע לאו מוציא הוא דהא שום תנא לא מחייב אא"כ הוציאו המצניע אלא רשב"א לבדו ומתניתין דכלל גדול (לעיל עה:) דהמצניע דלא כוותיה ומשני בתלמיד שאמר לו רבו דכה"ג כ"ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו. ↩︎

198. שמעתי שהבעלים מפגלין - בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחישבו הבעלים עליה על פיגול, הוי פיגול. ↩︎

199. כלומר, אם הכהן עובד במחשבה ראויה או פסולה, אזי אין מחשבת הבעלים מועילה ולא מורידה, אבל אם הכהן בשתיקה, אזי מחשבת הבעלים מועילה אפי' לפיגול. ↩︎

200. ורבי אליעזר לא יחשב מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדרבי ינאי, דאמר רבי ינאי: מנין למחשבות שמוציאות זו מזו? שנאמר: לא יחשב, לא יערב בו מחשבות אחרות. ורב מרי מתני, אמר רבי ינאי: מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה? ת"ל לא יחשב. א"ל רב אשי לרב מרי: לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! אמר ליה: רבי יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ↩︎

201. הובא לעיל ומבאר לקמן, שבבגדי כהונה האיסור הוא הפועל לקרוע ולהשחית, ובמעיל האיסור גם התוצאה שלא יקרע. ↩︎

202. מזבח - שנפגם פסול כדילפינן בשחיטת קדשים בפרק קדשי קדשים (דף נט) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר והאי עליו בשבילו הוא כלומר כשהוא בחזקתו. ↩︎

203. אמר רב: מזבח שנפגם - כל הקדשים שנשחטו שם פסולין, מקרא הוא בידינו ושכחנוהו. כי סליק רב כהנא, אשכחיה לר"ש ברבי דקאמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי: מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין? שנאמר: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וכי עליו אתה זובח? אלא, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, אמר: היינו קרא דאישתמיט ליה לרב. ↩︎

204. אמר רבי אלעזר: מזבח שנפגם - אין אוכלים בגינו שירי מנחה, שנאמר: ואכלוה מצות אצל המזבח, וכי אצל המזבח אכלוה? אלא, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. אשכחן שירי מנחה, קדשי קדשים מנלן? ת"ל: קדש קדשים. קדשים קלים מנין? כו'. ↩︎

205. ע''א: שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה. ↩︎

206. מטושטשין או מקורעין, ועבד - עבודתו פסולה. ↩︎

207. שאז נפסלין, ובמעיל אפי' פחות מטפח אסור לקרוא, וכ''כ רבינו במנין המצוות: וה"נ גבי בגדי כהונה כן מיירי שע"י זה הם נפסלים, משא"כ במעיל דאף אם נקרע באופן שלא יהא פסול, ובמ"א הארכתי בזה בהל' ביאת מקדש פ"א הי"ד דמוכח שם דמקורעים לא נפסל, דהא מבואר בזבחים הובא בהל' כלי המקדש פ"ח דמקורעים פסולים, וצ"ל או דמיירי שאין בהקריעה טפח ופחות מזה אין עליה שם קריעה וע' במו"ק דף כ"ב ע"ב ודף כ"ו ע"ב, ובמ"א כתבתי תירוץ אחר, ומ"מ במעיל לוקה אם קרע כה"ג... ↩︎

208. על כל המתים כולן - קורע טפח כו'. אמר רבי אבהו: מאי קרא - ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח. ↩︎

209. תנו רבנן: תחילת קריעה טפח, ותוספת שלש אצבעות, דברי רבי מאיר... רבי יוסי אומר: תחילת קריעה טפח ותוספת כל שהו. ↩︎

210. הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה, רבי יהודה אומר: הגדולה טפח והקטנה ברובה; ↩︎

211. בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאין ראויה היא הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט (חולין דף מ.) אדם אוסר דבר שאין שלו בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא. וא"ת והא אמר התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הני מילי עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראויה היא וי"ל כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"ז, דאין שייך לומר לצעורי בעלים קמכוין שהשליח סבור שהוא של גנב. (בפי''א דמאכ''א כותב: ועיין ע"ז דף נ"ג ע"ב מה דמביא ראיה מן אשרות דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמאי הא ע"י מעשה נאסר וע"כ כמו שכתבתי דהיכא דלא הויא דרך עבודה אינו נאסר אפילו ע"י מעשה. ועיין מש"כ התוס' ב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא דכתבו משום דע"י מעשה נאסר...). ↩︎

212. המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו, ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד, הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות. ↩︎

213. כלומר, לסרס אשה אסור כי המעשה נעשה מיד, אבל גרם, שהמעשה לא נעשה מיד מותר. להושיב בשלג שמעשה הסירוס נעשה מיד, אין זה גרם ולכן לוקה מכות מרדות. (ואם עשה מעשה סירוס חייב מלקות מהתורה). ↩︎

214. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. ↩︎

215. דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא, הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי; אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה - הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו. ↩︎

216. פועל פעולה ונפעל. כותב ומבעיר ומבשל, יש פועל ופעולה. זורה צד וצובע יש רק פעולה ונפעל (ולא פועל), מכבה ומוציא אין פעולה ונפעל אלא רק פועל, וממילא גרמא או אמירה לעכו''ם מותר. וז''ל רבינו בספר ההשלמה: ועי' מ"ש רבינו בהל' מלכים גבי כניסה למצרים [פ''ה ה''ה: מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה] וכן גבי עשיית ע"ז [פ''ג ה''ט מהל' ע''ז: העושה עבודת כוכבים לעצמו אף על פי שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנא' לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם, לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים]. הוא מחלוקת בתו"כ פ' קדושים, דר"י ס"ל דיש בו ג' אזהרות דהיינו על הפועל שלא יעשה ועל הפעולה שלא יתהווה ע"י ועל הנפעל שלא יהי'. [ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים, תלמוד לומר לא לכם, או לא לכם יכול הם יעשו לאחרים, תלמוד לומר לא תעשו לא לכם, מיכן אמרו העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש משום לא תעשו, משום לא לכם, ומשום לא יהיה לך עכ''ל. וז''ל רבנו בהל' ע''ז שם: ובאמת בתו"כ פרשת קדושים יליף מקרא דאלוה מסכה ורבינו יליף לה מקרא אחרינא, ושם פליגי תנאי דחד אמר דיש בזה ג' חיובים על העשיה, ועל הגרם שנעשה, ועל המציאות שיש לו, ואידך סבירא ליה דרק משום העשיה ומשום הגרם שנעשה, והגרם אינו חייב רק אם נעשה בעבורו, וקיום הדבר ס"ל דלא הוי רק עשה דאבד תאבדון]. ונ"מ דאם עשה ע"ז במחובר לשיטת התוס' ע"ז דף מ"ה דלא מיקרי ע"ז כלל [אלהיהם על ההרים - פרש"י בפי' אחרים וזה לשונו הן מותרין ההרים עצמם מותרים לזריעה ולחצוב אבנים מהם דמחובר לא מיתסר כדדריש ליה ר' יוסי הגלילי מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם כו'], א"כ אין כאן לא פעולה ולא נפעל, מ"מ יש פועל. ועי' ירושלמי ע"ז פ"ד [ה''ד: החוצב צלם לע"ז אף על גב דאת אמר אין קרקע נאסר מתרין בו על כל סיתות וסיתות לכשיתלש לוקה. אמר רבי יוסי את ש"מ העושה צלם לע"ז אף על גב דאת אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר מתרין בו על כל קורנס וקורנס לכשיגמר לוקה]. גבי חצב צלם לע"ז מתרין בו על כל סיתות ומבואר שם דאם לא נעקרה אין כאן עשי' ואם נעקרה חייב על כל פעולה ופעולה. וע"ש ברפ"ד מוכח דאף דעדיין אין עלי' שם ע"ז מ"מ חייב, דאמר שם גבי מרקוליס דעל אבן שניה חייב מלקות ועל אבן שלישית [הילכת מרקוליס כך היא שתי אבנים זו על גבי זו והשלישית מלמעלה נתן את השנייה והתרו בו ... משום ע"ז נסקל, נתן את השלישית פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל כו'] - דאז עושה ב' פעולות שגומר ע"ז ועובד ע"ז כמבואר שם דף נ"א וקמ"ל דבא בב"א... כו' וכו' עי' מפע''צ פי''ב סעיף ב'. ↩︎

217. היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת - חייב חטאת. (מוכח שהחיוב הוא על הפועל, שהרי אין נפעל בהוצאת ציציות פסולות). ↩︎

218. עירובין ס''ז ע''ב: ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה כו', נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ... דתניא, הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי - שבות, ואינה דוחה את השבת, אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים. מבאר רבינו שבהוצאה הפועל אסור לכן גרם מותר, ולהחם חמין התוצאה אסורה ולכן גרם אסור. (עי' רי"ף שבת דף נ''ו ע''א שהאריך בזה וסיים: ...לא שני לך בשבות דאמירה גופה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה? דהא מר לא א"ל זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה, דשמעת מינה דכי אמרינן אמירה לנכרי שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לנכרי שבות. הרי נתברר לך דליכא בנוסחאי טעותא ומילי דברירן אינון והאי דאמרי' שבות דלית ביה מעשה ולא אמרינן שבות דלית ביה מלאכה, מעשה ומלאכה בהאי ענינא חדא מילתא היא דקרו אינשי למלאכה מעשה...). ↩︎

219. או''ח סי' ש''ו: מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הא"י, בשבת, וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם, בכתב שלהם; דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב א"י לא גזרו (א"ז). ומפרש רבנו שאין כוונת הרמ''א לומר שכתב הנכרי מדרבנן, [שהרי במשנה פי''ב: הכותב שתי אותיות ... בכל לשון חייב, ופי' הרמב''ם בכל כתב, פי' הר"ב בכל לשון וכתב של כל אומה ואומה ע"כ וכ"כ רש"י בפירושו במשנה ק"ג. בכל לשון של כל כתב וגופן של כל אומה ואומה חייב. וכן כתב רש"י שאצל אלפסי בכל לשון כל כתב וגופן של כל אומה ואומה. וכן לשון הרמב"ם בפירושו בכל לשון בכל כתיבה וכ"כ בחיבורו פי"א מהלכות שבת דין יו"ד הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב. ע"כ. (יש סדר למשנה שם). אלא הרמ''א ר''ל לומר לגוי לכתוב ולחתום, שמלאכת כתיבה האיסור הוא המעשה (ולא הנפעל), ואמירה לעכו''ם רק מדרבנן, (אף דכתב גוים אסור מה''ת, משום ישוב הארץ התירו), אבל אם היתה מלאכת כתיבה אסורה משום הנפעל, שאז גם גרם אסור מהתורה, אמירה לעכו''ם אסורה מדאורייתא (לא גרע מגרם), ולא היו מתירין. (אבל דוחק לפרש כן דעת הרמ''א: מיהו ראיתי בדרכי משה סי' ש"ו ס"ק ה' כתב בזה"ל וכתב א"ז דלא שרי אלא כשכותבים בכתיבה של נכרים דאינה אסורה אלא מדרבנן אבל בכתיבה שלנו שהיא מדאורייתא אסור עכ''ל יש סדר למשנה שם. וכדברי הד''מ נמצא בקובץ שיטות קמאי שבת קנ''א: ואף על פי שפירש רבינו [שלמה] בפרק הבונה [שבת ק"ג ע"א] הכותב שתי אותיות בכל לשון חייב בגופן של כל אומה, שגגה היא, דגרסינן בירושלמי [שבת פי"ב ה"ג] מהו בכל לשון אלף אלפא ביתא ביטא, והוא לשון יונית, אבל שאר לשונות אינו חייב, ע''כ. וכ''כ קובץ שיטות קמאי במגילה דף ח': ונראה לי שכתב גלחים או שאר כתב לבד מאשורית ויונית אם כתבם ישראל בשבת פטור מן התורה, דאינה חשובה כתיבה ואינה מלאכה. ואף על פי שפירש רבינו שלמה בפרק הבונה [ק"ג ע"א] הכותב שתי אותיות בכל לשון חייב בגופן של כל אומה, ליתא, דבירושלמי [שבת פי"ב ה"ג] גרסינן מהו בכל לשון אל"ף אלפא בי"ת בית"א, והוא לשון יונית ומשמע אומר בגופן שלנו או בגופן של יונית. ואף על פי כן רפיא בידי לפרש בגופן שלנו, שהרי באלפ"א בית"א יש ארבעה אותיות. והיינו דאמרינן [גיטין ח' ע"ב] כותבין עליו אונו אפילו בשבת וכו' אומר לגוי ועושה בגופן שלהן, שאין בו אלא שבות דרבנן, שלא גזרו על גופן שלהן אטו גופן דידן דאסור, ואין מפרשים לחכמים והמעט רב למשכיל, אבל בגופן שלנו זהו שבות שיש בו מעשה דאורייתא... ע''כ.וכן תמה הנו''ב מהדו"ת או"ח סי' ל"ג).ולא הבנתי מש''כ ביאור הגר''א שם: דאינו אסור. והוי שבות דשבות כמ"ש גבי מילה דלא התירו אלא שבות דשבות וכמ"ש בסי' ש"ז ס"ה, עכ''ל. וקשה שהרי אם היה שבות דשבות היה מותר אף לצורך אחר ולא רק משום ישוב הארץ. כמ''ש בסי' תקי''ח: אסור לישראל להוציא שום דבר ביום טוב לצורך אינו יהודי. הגה: אבל מותר לשלוח לו ע"י אינו יהודי וכ' ביאור הגר''א: אבל מותר כו'. דרה"ר שלנו כרמלית הן והוי שבות דשבות במקום צורך דמותר אף בשבת כמש"ל סימן ש"ו וע' בתו' שם. עכ''ל.וכ''כ ביאור הלכה סי' ש''ו, שדעת כל הראשונים שגם כתב גוים אסור מה''ת ע''ש שהאריך, וסיים: וכן נפסק בשו"ע אבן העזר קכ"ו דנכתבת בכל כתב וה"נ לענין שבת וכנ"ל בשם כל הראשונים אח"כ מצאתי בנו"ב מ"ת סימן ל"ג שגם הוא כתב כדברינו שכל כתב הוא מן התורה וסיים שעכ"פ האור זרוע הוא יחיד בדבר ולא מצינו לו חבר: עכ''ל. וצ''ע על ביאור הגר''א הנ''ל.ומחוורתא כמ''ש שו''ע הרב שם סעיף כ''ד:הלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן הנכרי מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת אם הנכרי הולך לדרכו בשבת ומעלהו בערכאות שלהם לחתום לו שאמירה לנכרי בשבת אינה אסורה אלא מדברי סופרים ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו אף על פי שגזרו בשאר מצות:כלומר אף שכתב עכו''ם אסור מה''ת, משום ישוב הארץ התירו. ↩︎

220. מחלוקת אם האיסור הוא הפועל, החוסם פיה בשעת דישה, או התוצאה שהיא דשה חסומה. אם האיסור על הנפעל אזי גם גרם אסור וגם אם לא התכוון שתדוש כנ''ל. ↩︎

221. השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות, לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה. ↩︎

222. וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו, ואזהרתיה מהכא: השמר בנגע הצרעת. ↩︎

223. שם על הגליון על רש''י: מי שרי למכתב שם פן ימחקוהו המים וכו'. כתב רבינו: ואף דגרם מותר בשבת דף ק''כ ע''ב וכ''מ, י''ל דכאן הוי כמו בידים, עיין סנהדרין דף ע''ז ע''ב [אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא - גירי דידיה הוא, ומיחייב. הני מילי - בכח ראשון, אבל בכח שני - גרמא בעלמא הוא]. ולקמן דף כ''ב [מתקיף לה רב חנניא: וליחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו, ואזהרתיה מהכא: ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם, מתקיף לה ר' אבהו: וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו, ואזהרתיה מהכא: השמר בנגע הצרעת]. אך באמת י''ל דכאן כיון דכותב לכתחילה בשביל זה הוה הכתיבה כמו מעשה בידים דע''י הכתיבה גרם למחיקה, ולא הוי גרם, [אלא] רק בהך דשבת דכתב מתחילה סתם, וכן הדין גבי הך דמוך ביבמות וכתובות [ל''ט: שלש נשים משמשות במוך, אלו הן: קטנה, ומעוברת, ומניקה כו'. אף דהשחתה הוי רק גרם, מ''מ אסור כי התשמיש הוי מעשה]. וכ''מ בזה, דהתשמיש גופא הוה מעשה לאיבוד [במוך לפני תשמיש ע''ש בתוס'], ואכמ''ל בזה, ולכך לאחר תשמיש שרי [דהוה רק גרם להשחתה]. וגם הא לפמ''ש התוס' משום שאשה אינה מוזהרת קשה דהא ש''ז הוה של איש, אך כיון דלאח''כ הוה של אשה ולא שייך כלל לאיש. ועיין בנזיר דף נ''א גבי גלגלין ע''ש בזה, [בעי רבי ירמיה: עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא? [נעשה כמי שנתערבו זה בזה ואין זה רקב גמור, גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה וכשנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי ואפילו נקברו ערומים בארון של שיש הואיל דלא הוי רקב דמת אחד. רש''י] שכבת זרע במעי אשה, מהו? מי אמרי' כיון דלא איתצר כי גופה דמי, או דלמא כיון דמעלמא קאתי לא? כו'. משא''כ קודם. [קודם תשמיש אסור כי זה שייך לאיש והוי משחית במעשה, לאחר תשמיש אינו עושה מעשה ושייך לאשה ואינה מוזהרת]. ועיין נדה דף ל' ע''ב דיש גוף דלא מקבל סם [לאו פסיק רישיה לא הוי מעשה אלא רק גרם], ועיין בתוס' שבת דף ק''י ע''ב ואכמ''ל. ועמ''ש בזה ב''מ דף ח' ע''ב גבי יושב בקרון ומ''ש בהלכות כלאים ברמב''ם הנ''מ בין מרביע ע''י קול [רק גורם והשור בועל לדעתו], ובין מנהיג ע''י קול. [השור עושה לדעת בעליו והוי כמו שעשה בעצמו]. ↩︎

224. לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום, דר"מ סבר: כל מום לא יהיה בו, ורבנן סברי: תמים יהיה לרצון... ורבנן נמי, הכתיב כל מום לא יהיה בו, לגרמא הוא דאתי, דתניא: מום לא יהיה בו - אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן, כדי שיבא כלב ויאכלנה - ת"ל: כל מום, אחד מום - ואחד כל מום. ↩︎

225. הובא בקובץ שיטות קמאי עבודה זרה דף י''ג ע''א: ואמרינן התם בקראי פליגי במטיל מום בבע"מ ר"מ סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון פי' בראוי להקרבה הכתוב מדבר ורבנן כל מום לא יהיה בו מאי עבדי ליה מיבעי לגרמא דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מנין שלא יביא דבילה ובצק ויתן על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום יאמר מום ואמר כל מום ור"מ דדריש ליה למטיל מום בבעל מום לית ליה איסור גרמא הלכך ר"מ לקולא נמי דריש הלכך אף על גב דקי"ל בכתובות [נ"ז א'] הלכה כר"מ בגזירותיו הכא כרבנן קיי"ל דהא ר' מאיר נמי להקל דריש ואף על גב דסוגיא דתלמודא כר"מ דאמר בע"ז פ"א [י"ג א'] אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תעקר ומקשינן ויהא מטיל מום בבע"מ ומתרצינן הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דחזו דמיה להקרבה אבל בזמן הזה לא מיהו כרבנן קיי"ל במס' יום טוב פ' אין צדין כו' [יראים סימן שמ"ד].הביאו בשו''ת החדשות ה' סי' ל''ח. ↩︎

226. אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז, ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח, ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה, אמר אביי: שאני התם, משום בזיון קדשים. ונשחטיה מישחט, אתו בהו לידי תקלה. ולישויה גיסטרא, אמר אביי, אמר קרא: ונתצתם את מזבחותם [וגו'] לא תעשון כן לה' אלהיכם. רבא אמר: מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. נראה? מום מעליא הוא, ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה, השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה. וליהוי כמטיל מום בבעל מום, דאע"ג דלא חזי להקרבה – אסור, בעל מום נהי דלא חזי לגופיה - לדמי חזי, לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי. ↩︎

227. הל' שבועות: ... אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה. ↩︎

228. הגהות מיימוניות: הטור הביא לשון רבינו זה בסי' רל"ו וכתב בסוף ז"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא א"כ יקבל עליו השבועה עכ"ל. ↩︎

229. כ''כ המשנה למלך שם: ... ואני אומר שיש סעד לסברת רבינו הלזו מההיא דאמרינן בפ' יוצא דופן (דף מ"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר ע"כ. ומוקי לה התם להאי ברייתא כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים ואתיא כפשטה אליבא דמ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין וקי"ל הכי כמ"ש רבינו בפי"א מהל' נדרים. וא"כ כפי אוקימתא זו רישא דברייתא דקתני לזדון שבועה מוכח בהדיא דאדם אוסר חפצו על חבירו בשבועה... ↩︎

230. ר' יוסי פתר לאסור אסר, הרי הוא עלי אסור, הרי עליו אסור - אסור. שבועה הרי הוא עלי אסור, הרי עליו בשבועה אסור. א"ר יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר. אסר הרי עלי אסר, הרי עליו אסר - אסור. שבועה הרי עלי אסור, שבועה הרי עליו מותר. ↩︎

231. כ''כ האור שמח: וגירסת רמב"ן בהלכותיו (ה' נדרים ה' ע"ב בדפי הרי"ף) ובמלחמות (שבועות י"ד ע"ב בדפי הרי"ף) באופן אחר, דפליגי אם יש שבועה בלשון נדר, וגירסתו שאומר הרי עלי איסור, איסור הוא עלי אסור, מאי זה נפ"מ ומה זה חידוש, והעיקר כפי גירסתינו המאושרה ומיושרה כו'. ↩︎

232. ה''א: וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל, ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא... ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו. ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא. ↩︎

233. ראה המפרשים שם בה''א. ↩︎

234. משנה:לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם - לשם חטא. אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו - כשר, שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ↩︎

235. שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. מתני' דלא כי האי תנא; דתניא, א"ר אלעזר ברבי יוסי: שמעתי שהבעלים מפגלין. אמר רבא: מ"ט דרבי אלעזר ברבי יוסי? דאמר קרא: והקריב המקריב. אמר אביי: רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ור"ש בן אלעזר, כולהו סבירא להו: זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה. רבי אלעזר ברבי יוסי, הא דאמרן. רבי אליעזר, דתנן: השוחט לעובד כוכבים - שחיטתו כשרה, ורבי אליעזר פוסל. ↩︎

236. ל''ח ע''ב: השוחט לעובד כוכבי' - שחיטתו כשרה; ור"א פוסל, אמר ר"א: אפילו שחטה לאכול לעובד כוכבים מחצר כבד שלה - פסולה, שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים. א"ר יוסי: ק"ו הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת, במוקדשין, אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת, בחולין, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט: גמ'. הני תנאי אית להו דר' אליעזר ברבי יוסי; דתניא, אמר ר' אליעזר ברבי יוסי: שמעתי שהבעלים מפגלין; מיהו ת"ק סבר: אי שמעיניה דחשיב אין, אי לא לא, סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים לא אמרינן; ור"א סבר: אף על גב דלא שמעיניה דחשיב סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים אמרינן; ואתא רבי יוסי למימר: אף על גב דשמעיניה דחשיב, זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ↩︎

237. זבחים פי''ב בסופו: קבל הזר קבל הפסול קבל בשמאלו קבל בכלי חול נתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין למעלה למטה את הניתנין בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן הרי אילו בלא תעשה: ↩︎

238. האוכל מן הפסח כזית חי כזית נא כו', ואם בישלו עובר עליו משום פסול קודש: [בפ''י דכלאים מבאר: ובאמת הטעם משום דהוה כמו הך דע"ז דף י"ג ע"ב ופסחים דף מ"ח וסנהדרין דף נ"ו דכל היכא דעושה דבר שע"י זה תסתלק הקדושה עובר משום הך דלא תעשון ועיין בספרי פ' ראה פסקא ע"ו דמשמע שם דליכא איסור לבשל פסח אף שע"י זה נפסל עיין בתוספ' פ"ג דמכות דאמר שם אם בישלו עובר משום פסול קודש אך י"ל דר"ל דאם אכלו עובר משום קודש פסול מלבד לאו דפסח...]. ↩︎

239. ה''ג: ר' יוסי או' חטאתו חטאת ועולה עולה ושלמים שלמים אינו חייב אלא אחת אבל אם חטאת עולה ושלמים חייב על כל אחת ואחת: [בפ''ב דמתנות עניים מבאר: ובאמת בירושלמי פסחים פ"ו סה"ו הוה מחלוקת דאמוראי גבי שלמים לשם פסח וסבר שמותר לשנות דר"י ס"ל שם דהוה בעשייתו מצוה והטעם דר"י ס"ל דזה הוה טעות כיון דהוא איסור ובפרט לר"א דסבירא ליה דשלמים לשם פסח פסול ודאי דעבר בלאו כמבואר בתוספתא סוף פי"ב דקרבנות ופ"ד דמכות ועיין...]. ↩︎

240. אסור לחשוב בקדשים מחשבה פוסלת, האם איסור בעצם או בגלל שגורם לפסול הקרבן. ↩︎

241. ונדבה מי שרי לשנויי בה - וכיון דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי בה הא אמרינן בפ' שני (לקמן זבחים ד' כט:) אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא דלא יחשב. ↩︎

242. ונדבה מי שרי לשנויי בה - והכתיב אם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים. ↩︎

243. פ''ט ה''א: המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף ... ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות כו'. ובהל' ז': כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר יחדיו מכל מקום כו'. ↩︎

244. שטוענין ... דכי אמרינן סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה, בפרק חבית שנשברה (שבת קמג, ב) - הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום, דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, והיא תולדה דדש, אבל הכא - אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים, וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, ולא דמי לדש. ↩︎

245. ... אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר ומל וטבל אין שוחטין עליו שאינו אוכל לערב והרי הוא כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר, גזירה שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר ויטבול ויאכל לערב ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב, והלא גזירה זו מדבריהם ופסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום ארבעה עשר, מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה כמו שביארנו בענין הגירות, לפיכך העמידו דבריהם במקום זה, שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבוא לידי חיוב כלל. ↩︎

246. היו סובלים אותן במוטות, הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו - הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים, והא לא נח - הוא מותיב לה והוא מפרק לה: בנגררין. (אולי ר''ל משם, דכוותיה גבי פסח שהוציאוהו שנים שניהם לוקים). ↩︎

247. אחד הסך ואחד המיסך במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם מזידין אבל אם היו שניהם שוגגין פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב: ↩︎

248. פ''א ה''ו: אחד הסך את עצמו ואחד הסך את אחרים שנאמר ואשר יתן ממנו על זר. ובהל' י': הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו, אבל הסך ממנו אפילו למלך וכהן גדול חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע, וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת והוא שיסוך ממנו בכזית. ↩︎

249. מצוות ל''ת פ''ד: והמצוה הפ"ד היא שהזהירנו מהמשח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים גדולים ומלכים לבד והוא אמרו יתעלה (שם) על בשר אדם לא ייסך. ומבואר הוא כי מי שימשח בו במזיד חייב כרת, אמר (שם) ואשר יתן ממנו על זר ונכרת. ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה. ↩︎

250. על בשר אדם לא ייסך... ואשר יתן ממנו על זר. ↩︎

251. פי''ב הי''ד: הקורח קרחה על המת לוקה שנאמר ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת... אחד הקורח בידו או בסם או הטביל אצבעותיו בסם והניחם בחמשה מקומות בראשו בבת אחת הואיל וקרח חמש קרחות אף על פי שהיא התראה אחת לוקה חמש שהרי כולן באין כאחת. ובהל' ט''ו: הקורח קרחה בראשו של חבירו והשורט שריטה בבשר חבירו והכותב כתובת קעקע בבשרו של חבירו והיה חבירו מסייע, בזמן ששניהן מזידין שניהן לוקין, אחד שוגג ואחד מזיד המזיד משניהם לוקה והשוגג פטור. ↩︎

252. [כתב הגט על ידו של עבד] לא אפשר למקצייה - דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו. ↩︎

253. ואם החיוב על הפועל אם רבו רופא לא יצא לחרות, ובקדושין כ''ד: תנו רבנן: הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה, לחתור לו שינו והפילה - שיחק באדון ויצא לחירות. (משמע שהחיוב על הנפעל). (עי' שעורי הרב סולובייצ'יק שם. ובקובץ שיעורים ב''ק אות ל''ו: ובס"פ כיצד הרגל גבי הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול את עיני יצא לחירות, ואפילו רשב"ג לא פליג אלא משום דכתיב ושחתה עד שיתכון לשחתה, אבל אי לאו קרא היה יוצא לחירות אף שהחבלה היתה בשוגג, וכן בעובדא דר"ג וטבי עבדו דודאי שחבל בו בשוגג ומכל מקום יצא לחירות, וזה דלא כמ"ש בקצה"ח ריש סימן כ"ה. עכ''ל. ובשעורי ר' דוד לגיטין מ''ב ע''ב: מזיק דושחתה, ואף שלא בכוונה.ולפי"ז יש לדחות דברי המקנה דכתב שם דרשב"ג חולק על אביו ר"ג שסימא את עין טבי עבדו ושמח שיוצא לחירות, והרי בודאי לא עשה כן ר"ג בכוונה להזיקו ואפ"ה סובר שיוצא לחירות ודלא כרשב"ג. אכן לדברינו אין זה מוכרח, דהא אף לרשב"ג לא בעינן כוונה להזיק, אלא רק שיהיה בו דין מזיק אפי' שלא בכוונה, וא"כ שפיר י"ל דאף ר"ג נמי סובר כרשב"ג, ואף דלא עשה בכוונה להזיק, מ"מ מיירי באופן שהיה עליו דין מזיק עכ''ל. ובקדושין כ''ד ע''ב כתב: והנה הבאנו (ס"ק הקודם) דהרמב"ם (פ"ה הי"ג) סיים, ואין צריך לומר אם היתה [עין] [שן] העבד כואבת, והיה רבו אומן, ועקרה לו, שהרי יצא לחירות, ע"כ. ופשטות משמעות דברי הרמב"ם, וכן המאירי, דאפי' באופן שצריך לעקרו ע"פ רפואה, נמי יוצא לחירות. ויש לעיין אם זהו דוקא היכא דהאדון עשה זה מעצמו, או אף אם העבד בקשו לעשות כן. ובאמת צ"ע דאם היה צריך באמת לעקרו, אמאי יצא לחירות, דא"כ אפי' אם היה פיקוח נפש אם לא יעקרנו, נמי יצא לחירות, ואיך יתכן באמת שיצא לחירות בכה"ג.ובאמת בהמקנה (ד"ה בתוס' ד"ה מיבעי') כתב גבי עובר, דכיון דכל זמן שלא יצא לאויר העולם, מותר להורגו בשביל הצלת אמו, משום דהוי כרודף, א"כ כיון שכונתו למצוה, ולא לשחתה, אינו בדין שיצא הולד לחירות ע"ש. וא"כ ה"נ היכא דהיה צריך לעקור העין, הרי נמי הוי מצוה, ואיך יוצא לחירות, וצ"ע. (וע"ע להלן סימן ל"ו, וס"ק קנ"א). ↩︎

254. דן את הדין, זיכה את החייב חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי, וישלם מביתו...אם היה מומחה לבית דין - פטור מלשלם... אמר לו רבי עקיבא: פטור אתה, שכל המומחה לרבים פטור מלשלם... אי נמי בשיקול הדעת טעית - מומחה לרבים אתה, וכל המומחה לרבים פטור מלשלם. ↩︎

255. מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור - אף מכה אדם לרפואה פטור. ↩︎

256. וכ''כ על הגליון ב''מ פ''ח ע''ב: ועמ''ש גבי הך דסנהדרין דף פ''ד ע''ב גבי מכה בהמה לרפואה פטור, דר''ל על בכור אם מותר לעשות בעל מום לרפואה גבי אחזו דם... ↩︎

257. האומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי - חייב, ע"מ לפטור - חייב. קרע את כסותי, שבר את כדי - חייב, ע"מ לפטור - פטור. עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור - חייב, בין בגופו בין בממונו. ↩︎

258. ה''ט: אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו. ↩︎

259. היוצא ליהרג, ובא בנו והכהו וקיללו - חייב. בא אחר והכהו וקיללו - פטור. והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר? ואמר רב חסדא: במסרבין בו לצאת ואינו יוצא... הכא במאי עסקינן - בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה. - והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה – לוקה, מאי פטור דקאמר - פטור מממון כו'. ↩︎

260. תחילת הענין בל''ב ע''ב: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה, היכי דמי? אי דלא אתרו ביה, אמאי לוקה? אלא פשיטא דאתרו ביה, וטעמא דלית בה שוה פרוטה, הא אית בה שוה פרוטה - ממונא משלם, מילקא לא לקי וכו'. ↩︎

261. ויהא אדם מצווה על חסימתו מקל וחומר משור: ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו - אתה מצווה על חסימתו, אדם שאתה מצווה להחיותו - אינו דין שאתה מצווה על חסימתו? - אמר קרא: כנפשך - כנפשו של פועל; מה נפשו, אם חסמתו פטור - אף פועל אם חסמתו פטור. ↩︎

262. עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל, חוץ מעשרים ושלשה, - מנא הני מילי? אמר רב אחא בר פפא: דאמר קרא לא תטה משפט אבינך בריבו - משפט אביונך אי אתה מטה, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל. [לא תטה - לרעה על פי אחד, אבל אתה מטה לחובה דין השור על פי אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מעשרים ושלשה, ומסתברא דהיקש להכי אתי, שהוא עיקר הדין ותחילתו, אבל כולהו אינך - להצלה אתי, ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע]. ↩︎

263. הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה, לחתור לו שינו והפילה - שיחק באדון ויצא לחירות כו'. ↩︎

264. הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה חתור לי שיני והפילה שחק באדון ויצא לחירות שאע"פ שלא נתכוין להזיק הרי נתכוון לנגוע באיברי העבד ונסתכן בהן, ואין צריך לומר אם היתה עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות. ↩︎

265. א"ר ששת: הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה - עבד יוצא בהן לחירות, מ"ט? מחוסר אבר הוא. ↩︎

266. היתה עינו כהה וחסר מאורה או שנו נודדת והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה אם היה משתמש בהן כל שהוא יצא לחירות ואם לאו לא יצא לחירות. (כלומר, עין שהיתה בטלה ממלאכתה, אם חטטה והוציאה – יוצא לחרות, ושן שבטלה ממלאכתה אם הוציאה אינו יוצא). ↩︎

267. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין - כה"ג דרשינן בפ"ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין וא"ת ומ"ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר... וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו מחמת זקנה. (ולדברי רבינו, לא חסרון שן הוי מום אלא ביטול מלאכתו, משא''כ בעין כנ''ל). ↩︎

268. הפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד והפילה את שינו וחתכה אצבעו לא יצא לחירות שנאמר אם שן עבדו או שן אמתו יפיל עד שיתכוין. ↩︎

269. היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה, לענין נזקין - חייב, לענין ארבעה דברים - פטור, לענין שבת - מלאכת מחשבת אסרה תורה, לענין גלות - פטור, לענין עבד - פלוגתא דרשב"ג ורבנן, דתניא: הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו כחול עיני וסימאה, חתור לי שיני והפילה - שיחק באדון ויצא לחרות, רשב"ג אומר: ושיחתה - עד שיתכוין לשחתה. ↩︎

270. המכה [כן גי' חסדי דוד וקובץ שיטות קמאי מנחות ל''ו ע''ב וגי' צוקרמנדל, ועוד – המכה, וכן גי' רבנו] את עבדו בין מתכוין לו ובין שאין מתכוין לו יצא בן חורין רבן שמעון בן גמליאל אומר במתכוין יצא בן חורין בשאין מתכוין לא יצא בן חורין. ↩︎

271. הלכות רוצח ושמירת הנפש פ''ד ה''א: המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין כו'. והראב''ד: א"א כר"ש הוא זה ואין הלכה כרבי שמעון. ↩︎

272. תנו רבנן: אין מדיירין לא בשבתות, ולא בימים טובים. ולא בחולו של מועד. ואם באו מאליהן - מותר. ואין מסייעין אותן, ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם. [אין מסייעין אותן - לבהמה לבא בשדה, או אם נכרים הם - אין מסייעין להם להסיען ממקום למקום כדי שתזבל כל השדה, אפילו בבאין מעצמם]. ↩︎

273. כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה - הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו. ↩︎

274. המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר יחדיו מכל מקום... ↩︎

275. שכירות פי''ג ה''ב: אפילו חסמה בקול לוקה. ↩︎

276. המנהיג בקול בכלאים לוקה. ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשואל. והתני שמואל היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו הרי זה פטור. [בשבת וקרא לה ובאת אחריו ה"ז פטור אלמא קלא לאו מילתא היא], תמן לדעתה היא מהלכת. ברם הכא על כורחה היא מהלכת. [בשואל וכן בכלאים על כרחה היא מהלכת ע"י קולו ובכה"ג קלא מילתא היא, פנ''מ]. (כלומר, אם הבעלים קורא לה היא באה מרצונה ומדעתה, אין הקול נחשב מעשה, אבל כשקורא לה אחר נגד רצונה הקול הוי מעשה). ↩︎

277. בפ''כ מהל' שבת כותב רבנו: וי"ל דגבי בהמת חבירו אם מחמר חייב חטאת דהוה מעשה כיון דבע"כ היא מהלכת רק בבהמתו אז פטור. ↩︎

278. תקפו ובא אצלו - קנאו, קראו ובא אצלו - לא קנאו. וקראו לא? והתניא: ...כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל – קנאה... אמרי: בהמה אדעתא דמרה אזלה, עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל. ↩︎

279. ת"ר: הכהו על עינו וסמאה, על אזנו - וחרשה, עבד יוצא בהן לחירות; נגד עינו - ואינו רואה, כנגד אזנו - ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שמן לרב אשי: למימרא, דקלא לאו כלום הוא, והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם, ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף, וחמור שנער, ושברו כלים בתוך הבית - משלמים חצי נזק, א"ל: שאני אדם, דכיון דבר דעת הוא, איהו מיבעית נפשיה; כדתניא: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ↩︎

280. נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה – [וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא, רש''י]. ↩︎

281. המבעית בהמת חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. ↩︎

282. ומשני התם משום דמספקא לן כו', אכתי איכא ספיקא בהך נגיחת שור למפטריה דאיכא למימר מקמה כנגד פניה אתא השור ונגחה ומחמת ביעתותא קודם נגיחה הפילה שכך דרך להפיל מחמת פחד כמו מחמת נגיחה ממש וקי"ל (ב"ק דף נו) המבעית חבירו פטור מדיני אדם וכ"ש בהמתו המבעתת לבהמת חבירו דגרמא בניזקין פטור. ↩︎

283. בתחומין קורא לה והיא באה ומותר כי לדעתה אזלא, ומחמר בקול אף שלדעתה אזלא אסור. ↩︎

284. רמז תקס''ה: שאלה אם מותר למסור בהמה דקה לרועה כב"ש כיון שיוציאנה חוץ לתחום תשובה נראה דשרי אפילו בשבת עצמו למוסרה לרועה עובד כוכבים דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר אבל דבר שאינה מטעם איסור מלאכה אין מחוייב על בהמתו... ועוד ראיה דאמרינן פרק שואל ת"ר מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה אם היא של ישראל לא יזוז ממקומו אלמא דבבהמה שרי וטעמא משום דאיסור תחומין דרבנן ואפילו למ"ד דאורייתא אין בה סקילה אלא מלקות לבד... ↩︎

285. ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו... רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. כלומר דרך המלאכה היא ע''י הרוח, וכמו כן דרך מחמר היא ע''י קול. [פ''כ מהל' שבת: ואסור לו להנהיגה ואפילו בקול כל זמן שהכיס עליה כדי שלא יהיה מחמר בשבת]. ↩︎

286. דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא, הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי; אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה - הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא, מאי שנא מגץ, היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם? התם ניחא ליה דליזל, הכא לא ניחא ליה דליזל. ↩︎

287. המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות. (נ''ל דלא ס''ל לרבנו דעת מרכבת המשנה על הרמב''ם ע''ש אלא כמ''ש בשו"ת אבני נזר או''ח סימן קצ''א: מעתה הפורס מצודה באופן שיהי' ברור שהחי' תבא. מעכשיו חשובה נצודת וחייב תיכף אפילו נזכר קודם שתבא החיה כו' ע''ש. ↩︎

288. ב''ק נ''ט ע''ב: מתני'. השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. ↩︎

289. תקפו ובא אצלו - קנאו, קראו ובא אצלו - לא קנאו. וקראו לא? והתניא: כיצד במסירה? אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה - קנאה; כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל - קנאה; רבי אסי ואמרי לה ר' אחא אומר: עד שתהלך לפניו מלא קומתה, אמרי: בהמה אדעתא דמרה אזלה, עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל. (מכאן, שלגבי קנין, בהמה לית בה דעת, אם הולכת כשקורא לה – קנאה. אבל לענין נזיקין, אם גרם לבהמה שתזיק פטור, וכן אם גרם לעבד קטן שיינזק בחסרון אבר אינו יוצא לחרות). ↩︎

290. לא משום דאמרי' איהו דאבעית אנפשיה - תימה א"כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו, ועוד תניא בתוספתא (פ"ט) הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה. במה''ת ע''ז פי''ב כ' רבנו: עכ"פ הגמ' שלנו ס"ל דעיקר הלאו הוא הפועל לא מה שהיא נחסמה ולא מה שהיא דשה ועי' בקדושי' דכ"ד גבי ראשי אברים שאינם חוזרי' דמבואר שם דאם הוא רק גרם שע"י זה יחסר לו יצא לחירות רק משום דאדם הוא מבעית על נפשו, ועי' תוספו' ב"ק דצ"א ע"א מה שכתב שם בשם התוספתא דבעי שיעשה מעשה בהעבד ובתוספתא ב"ק פ"ט ממעט שם דאם האדון אמר לאחר לעשות להעבד אינו יוצא לחירות... ↩︎

291. אי נמי כו', וקשה אמאי נקט חבילי זמורות לנקוט אבנים או עצים ומפרש הרב משולם דלהכי נקט חבילי זמורות לפי שהן מאכל פיל כדאמרינן פרק מפנין (שבת דף קכח.) מטלטלין חבילי זמורות בשבת מפני שהן מאכל לפילין ומגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכלן ואין לתמוה אי חשיבא הגבהה בהכי דכה"ג אשכחן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמב.) כי היכי דליגבינהו ולקנינהו. ↩︎

292. וה"מ דאדייה כו', וקשה דבפ"ק דב"מ (דף ט. ושם) אמר גבי טלית שראשו אחד על העמוד וראשו אחד מונח ע"ג קרקע שאם הגביה אדם ראשו המונח ע"ג קרקע ונתק ראש שע"ג העמוד להביאו אצלו שהוא קונה מטעם הגבהה ואי משיכה קאמר התם אמאי נקט ראשו אחד ע"ג העמוד אלמא חשיב הגבהה הואיל ומביאו על האויר למעלה מג' וי"ל דהתם חשיבא הגבהה טפי לפי שראשו אחד אוחז בידו כו'. ↩︎

293. בזמן שהצלוחית ביד התינוק וחנוני מערה לתוכה שמן ונפלה ונשברה שחייב על השמן ופטור על הצלוחית [ואם הטה צלוחית ושברה חייב אף על הצלוחית] . ↩︎

294. כלומר, האם הפועל או הנפעל גורם לשחרור העבד. ↩︎

295. כ''ד ע''ב: הכהו על עינו וכהתה, על שינו - ונדדה, אם יכול להשתמש בהן עכשיו - אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - עבד יוצא בהן לחירות כו', א"ר ששת: הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה - עבד יוצא בהן לחירות, מ"ט? מחוסר אבר הוא כו'. ↩︎

296. היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות שהרי חסרו אבר, והוא הדין לאחד מראשי איברים שהוא בטל ואינו עושה בו מלאכה שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות... הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות... ↩︎

297. תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות שהרי בטל מעשה השינים הקבועות באותו העצם. ↩︎

298. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין - כה"ג דרשינן בפ"ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין וא"ת ומ"ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר... וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור... ↩︎

299. כלומר, בשן ועין עבד יוצא לחרות משום ביטול מלאכת האבר ולא משום מום, ואז עבד יוצא ולא צריך גט שחרור, ואם האבר היה בטל מקודם, שהיתה עינו סמויה ואדוניו חיטטה ועקרה, העבד יוצא משום מום וצריך גט שחרור. וכן בשאר כ''ד אברים שיוצא לחרות בגלל המום ולא ביטול מלאכה צריך גט שחרור לדעת המכריעים. ↩︎

300. ת"ר: בכולם עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט שחרור, דברי ר"ש, ר"מ אומר: אינו צריך, ר"א אומר: צריך, ר' טרפון אומר: אינו צריך, ר"ע אומר: צריך; המכריעים לפני חכמים אומרים: נראין דברי ר"ט - בשן ועין, שהתורה זכתה לו, ודברי ר"ע - בשאר אברים ... הואיל ומדרש חכמים הוא. ↩︎

301. ותנא תונא כו' - תימה דלא דמי לעוף דמתחילה לא היה בו דבר שראוי לפסול בו, דאפילו עינו סמויה בו לא היה פסול, אבל עבד הרי היה בו מתחילה דבר הראוי לצאת בו, ת"י. ↩︎

302. על הגמ' קדושין כ''ד: א"ר ששת: הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה - עבד יוצא בהן לחירות, מ"ט? מחוסר אבר הוא; ותנא תונא: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות; יכול יבשה גפה, נקטעה רגלה, נחטטה עינה? ת"ל: מן העוף - ולא כל העוף. הקשו התוס', הרי בעבד שהיתה עינו סמויה כבר היה דבר שראוי לצאת לחרות א''כ מה הוסיף האדון שחטטה? מיישב רבנו, שעינו סמויה זה חסרון בראיה, וזה מועיל לשחרר העבד אבל לא לפסול העוף, וחוסר עין זה פסול משום חסר, ופוסל בעוף ומשחרר העבד. ↩︎

303. ה''ה: היה חסר קרייא אמר שמקרבין חסר לע"ז [מלאכי א' ח'] וכי תגישון עור לזבוח אין רע הדא אמרה שמקריבין חסר לע"ז. ↩︎

304. ב''ק פ''ו: החורש את אביו - נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה, טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה. ↩︎

305. ד''ה מה הפרט כו', וא"ת מאי שנא דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק אלו מומין (דף מה:) תנן חרש שוטה (וקטן) פסולין באדם וכשרין בבהמה באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים. ע''כ. ורבנו מבאר שחרש אין זה מום בכהן כי אין חסרון באוזן אלא רק בשמיעה. ↩︎

306. מתיב רבא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות - ואמאי והא לא חסריה דאין בו פגם וחסרון אלא כיון שקלקלו חייב אף על פי שאין בו שום פגם וחסרון והואיל וכן הוא ה"נ ליחייב ומשני רבה לטעמיה כו' ויש שם חסרון טיפתא דדמא דנפלה באזניה וכיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול כמו בשפייה דחייב בכל הקלקול כו'. ↩︎

307. ברייתא דקתני בדעקור איעקורי - קרנים ושרשי הזכרות ונראית גומא בראש. ↩︎

308. הלכות איסורי מזבח פ''ב ה''ד: אם ניטלו קרניה וזכרותן עמהן ולא נשאר מהן כלום. ↩︎

309. אם יש בה עצם פסול - הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו ואם לאו כשר דלא חשיב אלא תלתול בעלמא. ↩︎

310. ה''ב: היתה בו יבלת וחתכה אם יש בו עצם ישחט ואם לאו לא ישחט. ↩︎

311. ששה בידים ואלו הן: מי שיש בידו אצבע יתירה באצבעות ידיו אפילו היו שש ושש, ואם חתך את היתירה כשר, ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול. (ולא הזכיר שנספרת על גב היד, (עי' כס''מ) משמע דאינו משום חסר אצבע אלא יבלת). וז''ל בהל' ע''ז פי''ב: לפי המבואר בקידושין דף כ"ד ע"ב הנ"ל יש ג' דברים שעל ידו יוצא העבד: [א']: מה שעשה חסרון בהעין שלו,[החבורה] [ב']: ומה שנסתלקה הראיה לגמרי ועי"ז בטל שם העין, [ג' העקירה] - וגם אף אם הייתה סמויה לגמרי אם חטטה האדון יוצא לחירות אף דלא שייך בזה כלל ביטול מלאכה. ועי' תוספות ב"ק דף צ"ח ע"א ד"ה מותיב אם היציאה לחירות הוא ע"י הקלקול או שעל ידו נעשה בו אבר שנתקלקל ונ"מ לפי המבואר בקידושין שם גבי הייתה בו יותרת וחתכה דיוצא לחירות רק אם נספרת על גב היד ולא נקט שם כהך דבכורות דף מ"ה דאם יש בו עצם וצפורן אף דאינה נספרת הוה ג"כ מום בכהן אם חתכה, ולשיטת רש"י שם נראה דהמום הוא משום דנחתך ממנו אבר פרטי. ועי' במאי דפליגי רש"י ורבינו בהך דבכורות דף מ"ד גבי נעקרו קרנים אם המום הוא משום דהקרן נעקר לגמרי או משום דנעשה גומא בהראש. ↩︎

312. ואמר רמי בר חמא: הפריש לה שני קמצין ואבד אחד מהן, קודם קמיצה – [נאבד לא הוקבעו עם המנחה וכשרה], לא הוקבעו, אחר קמיצה - הוקבעו. [והוי כיתר ופסולה]. ↩︎

313. דוקין כו' - דוקין שבעין לא פסלי בהו ואף על גב דמום גמור הוא לא נאמרו מומין אלא בבהמה דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כב) מיניה דרשי' (מנחות דף כה) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הואיל וכשרין בעופות לכתחלה בבהמה אם עלו לא ירדו. ↩︎

314. אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרים בעופות - לאו דוקא דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דוקא יבש גפה ונסמית עינה אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן ומה שפי' בקונטרס דמחוסר אבר פסול בעוף משום הקריבהו נא לפחתך בחנם פירש דבהדיא דריש לה בקדושין (ג"ז שם) מדכתיב מן העוף ולא כל העוף. ↩︎

315. בדוקין שבעין - דהוי מום עובר ואינו ניכר דלא הוי פסולו קודם שחיטה דסבר כרבי עקיבא דאמר במס' זבחים (פד) אם עלו לא ירדו כו'. ↩︎

316. דוקין - טייל"א כמו הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ). משתנין - מפני צער מיתה משתנה העין, ואף על גב דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי עובר. ↩︎

317. נטל צפור שאין בו כזית ואכלו - רבי פוטר, ור' אלעזר בר ר"ש מחייב, אמר ר' אלעזר בר' שמעון: ק"ו, על אבר ממנה - חייב, על כולה לא כל שכן, חנקה ואכלה - דברי הכל בכזית, עד כאן לא פליגי אלא, דמר סבר - בחייה לאברים עומדת, ומר סבר - בחייה לאו לאברים עומדת. במהדורא תניינא הלכות עבודה זרה פ''ד הי''ג כותב רבנו: ועי' בהך מחלוקת דחולין דק"ב ע"ב גבי אכלו כולו אם חייב משום אמ"ה, ושם דל"ז ע"ב בתו' ד"ה מה וזבחים ד"ע אם חל על נבילה גדר חסר כיון דהדבר לגמרי ליתא... ↩︎

318. במה''ת הל' ע''ז פ''ב: ועיי' בירושלמי ב"ק פ"ד מחלוקת שם אם יש ניזקין בכולו ר"ל אם בהכלל יש ג"כ גדר פרטים ועיי' חולי' דק"ב ע"ב אם אכל עוף כולו אם שייך בו גדר אבר מן החי וזה ג"כ תליא בזה אם הכלל נחלק לפרטים או מפרטים נעשה כלל... ↩︎

319. בהל' מאכ''א פ''ה ה''א כותב רבנו: ולקמן בהל' ה' דגבי תלש חלב מן הטרפה כו', ואמאי הא בטל מעליו שם אבר מן החי. ובאמת לכאורה זה תליא אם החיות הוא בכל האברים או החיות הוא בלב וממנו חיים כל האברים ועי' בהך דחולין דף ל"ז ע"ב גבי דאמר שם א"א דלא הויא מסוכנת פורתא ע"ש ובתוס' שם ד"ה ומה דכיון דמתה אין לך חסרון גדול מזה, ועי' תוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א ד"ה שחיטה שאינה ראויה ע"ש בתוס', ועי' בהך דמכות דף ח' ע"ב גבי מה דאמר שם בהורג אביו אם יש עליו חיוב משום מכה אביו ובסנהדרין דף פ"ד ע"ב ועי' בירושלמי ב"ק פ"ד דהוה מחלוקת בזה אם יש נזקין בכולו וגמ' דידן לא ס"ל כן שם דף מ"ג ע"א ועיקר המחלוקת הוא כך אם אמרינן דכל אבר ואבר חי בפ"ע וכן להיפך מסתלק ממנו חיותו בפ"ע או החיות הוא רק במקום אחד... ↩︎

320. אם חרשו או סימאו במעשה שעשה בעצמו, אף שלא נשתנה האבר – יוצא לחרות, אם גרם שיאבד הראיה או השמיעה אין יוצא לחרות. ואם חסרו אבר אף ע''י גרם – יוצא לחרות. וכן מיישב רבנו (בפי''ב דע''ז) התוספתא ב''ק פ''ט: אם אמר לאחר לעשות לו כן (לעקור לעבד שן או לעשותו סומא) לא יצא בן חורין. ופי' למה לא יתחייב האדון משום מצמצם (גורם) משום שצריך שיעשה מעשה בעצמו, והביא מלשון התוספתא הכהו נגד עינו ואינו רואה נגד אזנו ואינו שומע לא יצא בן חורין שנאמר והכהו עד שיעשה בו מעשה, אבל בחסרון אבר יוצא אף ע''י גרם. ↩︎

321. הכהו על מוחו וירדו מים וחפו עיניו, על עיניו ויצאו בנות מלך וסימא את עינו יצא בן חורין. ↩︎

322. כדתנן: ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה, איני יודע שהיא הרה? מה ת"ל הרה? ... ורשב"ג, האי הרה מאי דריש ביה? מבעי ליה לכדתניא, ר"א בן יעקב אומר: לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההריון. אמר רב פפא: לא תימא כנגד בית הריון ממש, אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד, לאפוקי יד ורגל דלא. ↩︎

323. אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. באי זו חבורה כחבורת שבת כחבורת נזקין? אין תימר כחבורת שבת אפילו לא חיסר, ואין תימר כחבורת נזקין עד שעה שיחסר: ↩︎

324. אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים, שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בחמשה דברים. [מקור ההלכה הוא בירושלמי בהערה דלעיל ומתורצת תמיהת מעשה רוקח וז''ל: ואיך שיהיה עיקר הדין לא מצינו מהיכן הוציאו, וגם הרב המגיד ז"ל לא ציינו... ↩︎

325. במשנה: היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר - פטור, ואם מחמת המכה - חייב. (מכאן לומד רבנו שמחמת המכה פירושו מחמת ההכאה. וז''ל שטמ''ק שם: היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר. כלומר ולא מחמת פשיעה אלא מחמת אונס שהיה סבור שהיה יכול לעמוד צד שני בלא זה פטור דאנוס הוא. ואם מחמת המכה כלומר שהיה מכה בפטיש בכל כחו ונתנדנד הכותל מחמת המכה חייב דכמזיק גמור חשיב ולא גרמא בעלמא הוא דכל דבר הבא מכחו כגופו דמי דכי אמרינן גרמא הוי הני מילי כגון לבה ולבתו הרוח ואין בלבתו כדי ללבות אבל הכא דבכחו יש כדי להפיל הכותל מזיק גמור הוי. ה"ר יהונתן ז"ל עכ''ל. וכן פירשו כל המפרשים שם. ובאילת השחר שם: וכתב ביש"ש דמיירי שזה נגרם מחמת סתירת הכותל ומ"מ פטור, ואם מחמת שהכה בכח יותר מהרגיל חייב, והיינו דכיון דשכר אותו לסתור פטור אפי' אם נגרם היזק, משא"כ אם הכה בכח יותר מהרגיל. עכ''ל. כלומר ע''ד החילוק בין מחמת המכה למחמת ההכאה). ↩︎

326. פ''ה ע''א: רפוי - הכהו חייב לרפאותו וכו'. [ת"ר]: עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה - חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו, שלא מחמת המכה, אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו. ↩︎

327. הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום יום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחיית חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו, עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו. [השגת הראב"ד: עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו. א"א אינו חייב לרפאותו]. ↩︎

328. המגיד משנה שם גורס ברמב''ם שפטור וז''ל: ואין מי שיסבור דשלא מחמת מכה יהיה חייב בריפוי ובודאי ט"ס הוא במ"ש כאן בספרי הרב ז"ל חייב לרפאותו ואין חייב לרפאותו הוא עיקר הנוסחא בשלא מחמת מכה. ועי' כס''מ שמקיים גרסתנו. ↩︎

329. כלומר צמחים מחמת ההכאה ודאי חייב לרפאתו, אבל אם החבורה מחמת ההכאה נרפאת, רק אח''כ נתגלעה המכה ועלו בה צמחים, לדעת הרמב''ם חייב. (הנ''מ לפי מדע הרפואה בזמנינו אם הכהו על גבו או על ברכו וחיתה המכה, ולאחר זמן קיבל דלקת פרקים בגלל המכה, לדעת הרמב''ם חייב, אף שזה לא מחמת ההכאה אלא מחמת המכה). ↩︎

330. מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. ↩︎

331. אמדוהו והבריא - נותנין לו כל מה שאמדוהו. מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: האי מאן דאמדוהו לכולי יומא, ואיתפח לפלגא דיומא וקא עביד עבידתא - יהבינן ליה דכולי יומא, מן שמיא הוא דרחמי עליה. ↩︎

332. משנה. המכה את חבירו, בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת - חייב. רבי נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר. גמרא. תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג? אלא: זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה, ולאחר כך הכביד ומת, שהוא פטור. ↩︎

333. צער דמאי - קשה לר"י דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש"ס שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה ... ונראה לר"י דצער בעילה משום תאות תשמיש אינו בא בשעת תשמיש אלא אחר כך וכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי כו'. ↩︎

334. סי' ב': פורץ גדר לפני בהמת חבירו. ומוקי לה [דף נו ע"א] בכותל רעוע. ופטור מדיני אדם אכותל ואבהמה אכותל משום דעומד ליסתר ואבהמה משום דהוי גרמא בנזקין וחייב בדין שמים אבהמה לפי שגרם לו הפסד בהמתו. אבל לא אכותל שעומד ליסתר א"נ אף אכותל חייב [בדיני] שמים לפי שהיה ראוי לעמוד יום או יומים עד שימצא פועלים וצרכי בנין. [ועכשיו צריך להוציא יותר ולשכרם ביותר. פלפ''ח]. ↩︎

335. פ''ט דכלאים: המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ... הרי זה לוקה מן התורה... ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות. ↩︎

336. ט''ס. כמאן דקטלה דמי - וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה. ↩︎

337. ד''ה וגרפו כו', ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה בתנור והגחלים תחתיו הלא חום התנור כמו כן מבשלו והוי צלי מחמת דבר אחר ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר. ↩︎

338. בהנהגה [קדושין כ''ב ע''ב: כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה ... כיון שעקרה יד ורגל - קנאה; רבי אסי ואמרי לה ר' אחא אומר: עד שתהלך לפניו מלא קומתה אמרי: בהמה אדעתא דמרה אזלה כו'] ומחמר [ע''ז ט''ו ע''א: ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה כו'. מ"ט? ... גזירה משום שאלה ומשום שכירות...גזירה משום נסיוני, דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיע' החמה דמעלי שבתא, וא"ל: תא נסייה ניהליה, ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזל, והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת - חייב חטאת]. האדם עושה הפעולה בעצמו בדבר עצמו ולא נחשב גרמא. ↩︎

339. האיסור לקשר שור וחמור יחדו, והפעולה היא החרישה או ההנהגה. ↩︎

340. כמ''ש לעיל, אם האיסור לא תחסום בשעת דישה, או לא תדוש בשור חסום. ↩︎

341. רש''י: חסום פרתי ודוש בה - דישה שלך. ותוס': חסום פרתי ודוש בה - פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה כו'. ↩︎

342. שאין מעלה להן מזונות ... ובהמתו משום לאו דחסימה, שאפילו הוא עצמו דש בה דישה שלו - אינו רשאי לחסמה. ושם על הגליון ובפ''ד דמתנות עניים כותב רבנו: ובאמת הך דב"מ דף צ"ג ע"א ודף צ"ב ע"ב גבי הך דאינו יכול לקוץ ע"י בהמתו נראה דר"ל אהיכא דדשות בתרומה ומעשר דאל"כ פשיטא דעבר על לאו... ובפ''ב דתרומות ה''י כותב: והנה רש"י ז"ל שם דף צ"ב ע"ב ד"ה שאין מוכח דס"ל דכיון דהעבירה היא רק על הדש בשור חסום ולא על החוסם בשעת דישה, ונ"מ אם היו דשים מעצמם או גוי דש בהן והוא חוסמן בקול אם חייב, דמדברי הגמ' משמע דפטור ע"ש דף צ' ע"ב. ובאמת י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דירוש' תרומות פ"ט גבי בדישה ולא בדורכה ומפרש כך הך דב"מ דף פ"ט ע"ב גבי פרות המרכסות ע' בדברי רבינו ז"ל ס' הל' שכירות דלת"ק כיון דהוא אינו מכוון לדוש לא איכפת לן אם חוסמן אז וע' מש"כ התוס' חולין דף קט"ו ע"א ד"ה חורש דלא משמע כן:וכן רבינו דס"ל בס' הל' שכירות דאם אמר לגוי חסום פרתי הוי בגדר גרמא וכ"כ בזה בח"א ואף דל"ד דגבי רבץ לה ארי הוא דש בה משא"כ כאן דהגוי דש בה וא"כ מוכח מדברי רבינו דהאיסור הוא גם שלא יהא נידוש בחסימה על ידו אך רש"י ז"ל לא ס"ל כן וס"ל דהעיקר הוא על הדישה וס"ל ג"כ דלא עבר רק אם הוא דש בשור חסום בדישה שלו... ↩︎

343. חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו - פי' השור והחמור ... וי"ל דלא שייך מכל שתיעבתי לך הזרעים והדישה, דלא תחסום אסור משום בהמה, וכן לא תחרוש, ולא משום חרישה וזריעה דאפילו בלאו חרישה אסור להנהיג בשור וחמור. ↩︎

344. ה''ז: א"א אומר אני שר"א שמכשיר במעוברת מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה, שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא, אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה צער הוא לה ומשא, וחכמים שהם פוסלים במעוברת משום חשש דשלא לרצונה הם פוסלים. ↩︎

345. הובא לעיל, וכאן בהמשך הענין. ↩︎

346. הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה, רבי יהודה אומר: הגדולה טפח והקטנה ברובה. ↩︎

347. המטיל מום בבהמת קדשים בעלת מום, חייב על המעשה לא על הנפעל, כי הבהמה היתה פסולה לקרבן. ↩︎

348. הלכה כר' יהודה - במס' שבת (דף כב) דאמר דבר שאין מתכוין אסור... דברייתא - דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה. ושם כ' רבינו: אך נ' כך דהנה ע' בכורות דף ל"ד מה דס"ל לרש"י ז"ל דהוה כמו דבר שאינו מתכוין. אף דרוצה לעשות בו מום ופס"ר. והתוס' שם תמהו ע"ז... ↩︎

349. לעשות מום עובר, המעשה אסור (כי אין דבר הנמשך שהרי המום יעבור), ולעשות מום קבוע אסור משום התוצאה הנמשכת שהוא קדוש וא''א להקריבו, ובזה אף גרם אסור כנ''ל. ↩︎

350. מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פיתחו פיהן וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות, ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים עינבלין, ותולה בהן שלשים וששה בצד זה ושלשים וששה מצד זה כו'. ↩︎

351. כליל תכלת ויליף תכלת תכלת מפרוכת, מה להלן ששה - אף כאן ששה. - ונילף משוליו ורמוניו, מה להלן שמונה - אף כאן שמונה, - דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט כלי. [רמונים קשוטו של מעיל הן]. ↩︎

352. ה''ד: בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים נאים ... היו מטושטשין או מקורעין ... ועבד עבודתו פסולה. (כל מפרשי הרמב''ם עמדו על הסתירה ע''ש). ↩︎

353. במ''א כ' רבנו לחלק בין קרוע טפח לפחות מטפח. ואכ''מ. ↩︎

354. רק הפעולה עצם מחיקת השם אסור, ולא התוצאה כי אין תוצאה... בערכין דף ו' ע''א: עובד כוכבים שהתנדב קורה ושם כתוב עליה, בודקין אותו, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה - יגוד וישתמש במותר, ואם לאו - טעונה גניזה, חיישינן שמא בלבו לשמים; טעמא דשם כתוב עליה דבעיא גניזה, הא אין שם כתוב עליה - לא בעיא גניזה, הוא הדין דאע"ג דאין שם כתוב עליה נמי בעיא גניזה, והא קמ"ל, דאע"ג דשם כתוב עליה - יגוד וישתמש במותר, דשם שלא במקומו לאו קדוש, דתנן: היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה - הרי זה יגוד ויגנוז. ↩︎

355. עצם הטבילה סילוק הטומאה, ומה שהוא ממשיך להיות טהור. ↩︎

356. האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקום פלוני ... הרי הן מופרין - ר' אליעזר אמר: מופר... אמרו לו לר"א: אם מטבילין כלי טמא ליטהר, יטבילו כלי לכשיטמא ליטהר? [מקוה יוכיח שמטהר את הטמאים אחר שירדה להם טומאה ואינו מציל על הטהורים שאם טבל בעודו טהור לא מהניא ליה טבילה שלא יבא לידי טומאה אם יגע אחר כן בשרץ כו', ר''ן]. (הטהרה נמשכת וס''ד שיכולה למנוע טומאה). וכ''כ בהל' מתנות עניים פ''ב: אך זה תליא אם הטבילה הוא פעולה לטהרה או רק סילוק הטומאה ואם הוא טהרה הוה דבר נמשך לא נגמר, ועיין בהך דחגיגה דף י"ט ע"א דמהני הוחזק גם לאחר טבילה, וע"ש בתוס' דדוקא לח ועיין נדרים דף ע"ו ע"א מה דיליף שם דלא מהני הטבילה קודם הטומאה, וזה ודאי אם נימא דלא הוה דבר הנמשך לא שייך כלל זה כו'.בפי''ג הי''א דנדרים כותב רבנו: ובאמת זה הטעם מה דמבואר בנדרים דף ע"ו גבי טבילה קודם שנטמא, וגבי זרעים שאינם מקבלין טומאה שכשמחוברים, וזה נ"מ אם הטבילה הוא דבר נמשך ר"ל שהוא מוטבל, או דבר נפסק שכבר טבל... וע' בהך דחגיגה דף י"ט ע"א אם מהני הוחזק היכא דכבר טבל, ע"ש בתוס' דרק בעודו לח [טבל ועלה כו' - ועודנו לח]. כו'. ↩︎

357. המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה, אבל זה שמזין עליו אינו צריך כוונה אלא מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו. ↩︎

358. דא"ר יוחנן: הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, שנאמר: זאת תורת הזב, בין גדול בין קטן. ↩︎

359. אם הטובל נטהר ע''י הטבילה לגמרי (ברכות כ''ו: משנה. זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה) – זו פעולה ממילא ואין צריך כוונה ואין בזה טבילה בזמנה מצוה, וגם בשבת ויו''ט מותר לטבול דנראה כמיקר, וביום כפור אסור כיון דליכא מצוה. אבל אם אין הטבילה מטהרת אותו כי טמא בטומאה אחרת, ודאי צריך כוונה כי הטבילה לא פעלה בו כלום, ואז טבילה בזמנה מצוה ומותר ביו''כ. ↩︎

360. שבת קי''א ע''א ד''ה לא ס"ד כו'. ↩︎

361. בועלי נדות וטמאי מתים טובלין כדרכן ביום הכפורים. וא"ת מה מועיל טבילת טמא מת ביוה"כ כיון שצריך הזאה כו' ע''ש. ↩︎

362. אלא לאו רבי יהודה - קתני להודיעך דאפילו היכא דקדם הקרי - אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה, דאין טבילה אלא המטהרת כו'. ↩︎

363. צ''ל ברכות כ''ו ע''א: משנה. זב שראה קרי - אף על פי שטמא טומאת שבעה משום זיבה, ואין טבילה זו מטהרתו - אפילו הכי צריך טבילה לדברי תורה, כתקנת עזרא משום קרי, וכן נדה, אם באה להתפלל שמונה עשרה. ↩︎

364. סוף פ''ג: המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ור"י פוטר, מ"ט דר"י משום מה מועיל הוא שהוא טובל, או שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה, מה נפיק מביניהון? ראה קרי, אין תימר מה מועיל שהוא טובל, מועיל הוא כו'. ↩︎

365. תמן תנינן המשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ר' יודה פוטר מה חלוק ר' יודה על טבילת סרך או משם אפי' טובל מהו מועיל [משום סרך טומאה דלמא שכח שהיה בעל קרי קודם הזיבה ואז ודאי צריך טבילה ומיבעיא ליה מאי טעמו דר"י אי משום דלא חייש לסרך טבילה או דלמא טעמא דר"י דאין טבילה זו מועלת שהרי עדיין טומאה חמורה עליה] מה נפק מינה ראה קרי אין תימר חלוק ר' יודה על טבילת סרך דבר תורה הוא אין תימר אפי' טובל מהו מועיל מועיל הוא שהוא טובל כהדא דתני א"ר יהודה כל עצמן לא התקינו טבילה זו אלא מפני טבילת סרך שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שבידו וחוזר ובא לו הדא אמרה לא חלק ר' יודה על טבילת סרך אלא משם אפילו טובל מה הוא מועיל: ↩︎

366. לכשיפסוק מזובו - אין צריך ליטבול קודם ספירה, אלא משיפסוק ימנה... ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע, והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו כו'. ↩︎

367. לא קשיא, כאן - במשמשת, כאן - בפולטת. פולטת - תיפוק ליה דהא שמשה? בשטבלה לשמושה. למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה? והא אמר רבא: משמשת - כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, שאי אפשר לה שלא תפלוט כו'. ↩︎

368. המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת בתרומה לערב, ואם נתהפכה בשעת התשמיש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים שאי אפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה כמו שיתבאר במקומו. ↩︎

369. ר' אלעזר אומר: מי חטאת שנטמאו מטהרין, שהרי נדה מזין עליה. ↩︎

370. כל המטמאין מקבלין הזאה, כיצד זבים וזבות נדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן בשלישי ושביעי והרי הם טהורין מטומאת מת אף על פי שהן טמאין טומאה אחרת, שנאמר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי הא למדת שהזייה מועלת לו אף על פי שהוא טמא. ↩︎

371. דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. פי' רשב"ם דוקא מגעילן או מלבנן תחילה. אבל הטביל תחלה הוי כטובל ושרץ בידו. ולא נהירא דהך טבילה לא משום טומאה דאפילו חדשים צריכים טבילה. אלא גזירת הכתוב הוא אם ירצה יטבילנה וישתמש בה צונן. וכשירצה להשתמש בו חמין יגעילנה. ויש הכשר לחצאין, כדאמר במתניתין הסכין שפה והיא טהורה. ואף על פי שצריך עדיין להגעיל לחתוך בה צונן ולא יצא מטומאה לגמרי. ועוד ראיה מדאמר בזבחים פרק דם חטאת (דף צג א) נדה מזין עליה והיא טהורה. וכי היכי דהזאה מועילה בימי נידות ה"נ מהניא טבילה מקמי הגעלה. והאי דנקט הגעלה תחילה משום דהוא עיקר הכשר פליטת האיסור. ועוד משום דגבי צונן איצטריך למתני מדיחן מקמי טבילה משום חציצה: ↩︎

372. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש. השגת הראב"ד: כל הטעון ביאת מים. א"א דבריו סותרין זה את זה. ↩︎

373. ה''א: ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה עלתה לו טומאה קלה, ליידא מילה? שאם טבל ונכנס למקדש פטור. ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה לא עלתה לו טומאה חמורה, ליידא מילה? שאם טבל ונכנס למקדש חייב. ↩︎

374. ע''א: דמאן דמחייב ה' טבילות כיון דטביל חדא זימנא איטהר, [אפי' אמר על הראשונה אני טובל טהר מכל טומאה]. ↩︎

375. ע''א: הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור למעשר... טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל. מאי לאו - כאילו לא טבל כלל, - לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין... דתניא: טבל ולא הוחזק - אסור למעשר ומותר לחולין... אמר רבי יהודה: אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים - אף השני טהור. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת במעלות דרבנן, אבל מטומאה לטהרה - דברי הכל (אף) השני טמא, והיינו דרבי פדת. איכא דאמרי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת מטומאה לטהרה, אבל במעלות דרבנן - דברי הכל אף השני טהור... ↩︎

376. כלומר היה טמא טומאה קלה, שנגע בדברים שנגעו במת, [כמ''ש הרמב''ם: המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש] אף שצריך הזאה שאין הטבילה מטהרת, מ''מ אם טבל ונכנס למקדש פטור, מגזרה שוה דרבי, [בירושלמי שם ה''ד: כיצד, שני בני אדם הנוגעין במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב כו', ר' יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון, מה טעם ?[שם יט כ] ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש ושאין טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי והוא שני? אמר ר' אבין בר חייה בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים. מילתיה דרבי אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וכא אינו חייב אלא על הראשון [דף לח עמוד א] בלבד. אמר רבי יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא היא דרבי דרבי אמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבואו במים כו']. אבל רק אם טבל בכוונה כנ''ל. ואם טבל בלא כוונה לא הועילה טבילתו כלל. ↩︎

377. וכ''כ רבנו בפ''ב ה''ב דהל' תשובה: ועי' בירוש' סוף פ"ג דברכות יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה וכ"מ בזה. והנה כך, לדבר שצריך טהרה אז בעי כונה, ולדבר שהוא רק להסיר הטומאה א"צ כונה, וזה הוא החלוק שבין הזאה לטבילה, דהזאה בעי כוונה לטהרה עי' רש"י סוטה ד' ל"ט ע"א ועי' תוס' יומא ד' מ"ב. ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"י הלכה ז' ע"ש. והנה גבי פולטת הוי מחלוקת בגמ' דנדה ד' מ"ג ע"א אם רואה הוי וטבילה דסיני לסלק הטומאה ואז לא בעי כוונה, ואם נוגע הוי וטבילה דסיני חידוש הוא ולטהרה אז בעי כוונה. וזה הבעיא דגמ' דשבת הנ"ל, ועי' בכריתות ד' ח' ע"א גבי מחלוקת דר"ע וריב"נ. ובזה א"ש דברי הירושלמי פ"ב דשבועות גבי ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה כו' אם נכנס למקדש חייב ואמאי הא זה רק מעלה בעלמא? וצ"ל דשם מיירי שטבל מיד קודם ז' ימים רק משום דמבואר בירושלמי פ"ז דנזיר דעל דברים שאין הנזיר מגלח עליהם אם טבל ונכנס למקדש פטור אף שעדיין טמא הוא מחמת גזירת הכתוב וטבל במים וטהר לזו הטבילה בעי כוונה כו' וכו'. ↩︎

378. כלומר מלאכת זורה וחורש הוא עושה רק גרם ומ''מ חייב כי זו דרך המלאכה, אבל אינו עובר על עשה של תשבות כי לפועל לא עשה מלאכה בגופו. רק עובר על שביתת בהמתו. ↩︎

379. ניגמר מהכא דלא דחי - משמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ותימה דמנא ליה לתנא לאוקמי קרא בשחיטה ובישול לאשמועינן דבעלמא דחי אדרבה נוקמה בלאו דמחמר ונגמר מהכא דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא וי"ל דדייק תנא מדלא אשמועי' קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למיטעי וא"ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ולא תעשה דהא כתיב (למען ינוח שורך וחמורך וביום השביעי תשבות) (שמות כג) ומש"ה הוא דלא דחי כו'. ↩︎

380. דף ד' ע''ב: ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה לקליה, איכא משום שביתת בהמתו, וכי תימא איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו לאו דמחמר דעביד איסורא בגופיה, אבל אין הכי נמי דבלאו מחמר איכא משום שביתת בהמתו, אכתי תיקשי לן הא דאמרינן רב אחאי שרי לזבוני חמרא אגב דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה ליה לקליה דתיזיל מחמתיה, וכי לא ידעה ליה לקליה מאי הוי אף על גב דלאו דמחמר לא עבר, אשביתת בהמתו עבר אי מנסי לה כו'. ↩︎

381. דידע לה כו', תימה לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות וגו' (שמות כג) וכתיב נמי ושמרתם את השבת כו'. ↩︎

382. ועל כולן אינו חייב אלא אחת - פירש בקונט' משום דהוי ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה וקשה דכללא נמי כתיב בעשה וביום השביעי תשבות כו'. ↩︎

383. פ''ט ה''ד: אחד נתן את האור כו'. עיין בהה"מ. והנה נ"ל כך דהגסה לא הוה מלאכה ממלאכת בישול רק מצרכי בישול כמ"ש רבינו לכן נ"ל דלא מחייב רק אם כולם לא עבדו רק צרכי בישול אם יש מבשל גמור אז פטור כו'. וכ''כ בפ''י דכלאים: וכן לפי שיטת רש"י במנחות דף נ"ו דאף אם ערך הוא ואחר אפה חייב האופה גם משום עריכה אבל אם העורך הוא האופה אז אין במקצת העריכה שיש בו אפיה שם עריכה בפ"ע ובטלה לגבי עריכה הראשונה וכולה חדא עריכה היא. ↩︎

384. וכן נ"מ גבי שבת לפמש"כ בח"א דטרחה גדולה [לא מלאכה אלא טירחה נשיאת אבנים וכדו' בביתו], לשי' רבינו אסור מה"ת משום מצות שביתה בזה לא שייך אמירה לעכו"ם, דמ"מ הוא שובת דאין כאן לא פעולה ולא פועל ולא נפעל רק העדר השביתה, ומה שאומר לעכו"ם ליכא עי"ז העדר השביתה. ונ"מ בהך דב"ק דף ע"א ע"א מה דמרבינן טביחה ע"י אחר אי ר"ל משום שאחר טבחו והוא חייב בגדר משלח, או ע"י שנטבח על ידו ואף אם צוה לקטן לשחוט ג"כ חייב... ↩︎

385. אם מעמיד המצודה במקום שמצויות חיות שבמינם ניצוד, גם אם ניצוד לאחר זמן חייב. כן משמע מדברי התוס' (שבת דף י''ז ע"ב ד"ה אין פורסין): אף על גב דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו. והביאו המג''א (סימן שטז סק"ט הו"ד במשנ"ב סימן רנב סק"ז ובסימן שט''ז ס"ק יח) וז"ל: הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב, אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו, ונ"ל דמהאי טעמא אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. והפמ''ג ס''ק ט': גם ממה שכתבו התוספות ואינו יודע אם יצוד, הא וודאי שיצוד כי יש הרבה חיות ויבואו לאכול וכדומה חייב. ועי' אבנ''ז סי' קצ''א וסי' שפ''ט. [שם באות ט': העולה מזה שאם העמיד מצודה וברי שיצוד חי' ידועה חייב חטאת ואם אינו ידוע איזו חי' יצוד פטור מחטאת. אך איסור תורה יש... ואינו מותר משום גרמא. דבצידה הוי מעשה ממש. דמשעה שפרס מצודה חשוב צידה כנ"ל עכ''ל. וע''ע דובב מישרים א' סי' ק''ל. ↩︎

386. החיוב על התוצאה ולכן גרם חייב ולא קשיא מש''כ תפארת ישראל - בועז מסכת מכות פרק ג אות וובהא מתורץ מה דק"ל [שבת ד"ד א'] דבעי רב ביבי בהדביק פת בתנור אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה. וק"ל מ"ש מחולין [דט"ז א] באשקיל על חברו בידקא דמיא, ומת דפטור אכח שני. דגרמא בעלמא הוא. א"כ ה"נ הרי בכח חמימות הראשון כשהדביק הלחם, עדיין לא נאפה, עד שבא כח החמימות השני, ולא עשה המדביק כלום, דמ"ש בידקא דמיא או בידקא דנורא. אע"כ כר"ן דכל שהי' מעשה בתחלתו כמעשה בשעת מעשה דמי. א"כ בשלמא בהדבקת פת, אף שבשעת אפיי' לא עביד מעשה, עכ"פ תחלתו היה במעשה כשהדביק. משא"כ בבידקא דמיא, לאו מעשה עביד, אלא הסיר המניעה, ודי לנו לחייבו בכח ראשון, מדגירא דיליה הוא, משא"כ כח ב' גרמא ממש הוא ופטור, עכ''ל. ↩︎

387. הגר''א או''ח שי''ד א': וההיא דר"פ הבונה רב ס"ל דיש בנין בכלים... שהקשה בהגמ"ר דרב אהדדי דקאמר מסיקין בכלים ואיך מסיקין בכלים לדעתו, הלא אין לך סתירה גדולה מזו) י"ל דגרמא מותר כמ"ש בפט"ז. עכ''ל. (הקשב עליו הר''א ווייס: ולכאורה דבריו צ"ע דלכל הדרכים פשוט דהמניח דבר בתוך האש הוי כשורפו ומזיקו ממש, ועיין בסנהדרין קי"ג ע"א דאם יש מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת דאי אפשר לשורפה משום "לא תעשון כן", וע"ע במכות כ"ב ע"א דמבשל בעצי הקדש עובר בלאו זה, ועיין ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ז וח' דאסור מן התורה לשרוף כתבי הקודש הרי דהוי הפסד ממש ולא גרמא, דגרמא שרי מן התורה במחיקת השם כמבואר בשבת ק"כ ע"ב, ועיין חזו"א יו"ד סי' קס"ד אות ב' שכתב דאף המסיר כיסוי של עור מכתבי הקודש שבתוך האש הוי כמאבדן בידים כיון שהאיבוד מתחיל בשעת מעשיו (וכדברינו הנ"ל). ואולי כוונת הגר"א דבאמת אין מסיקין בכלים אלא בדרך גרמא דהיינו להניחן סמוך לאש ותאחז בהם האש לאחר זמן כעין גרם כבוי, אך זה דחוק., ע''ש ונראה דצ''ל לדעת הגר''א סתירת כלי המעשה אסור לא הנפעל, ולכן גרמא שרי. ↩︎